| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 379
תל אביב, אור ליום חמישי, י"ח באלול תשס"ח, 18 בספטמבר 2008
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (37).
אליהו הכהן איש אמיץ, קובע בפומבי שפתח-תקווה היא העלייה הראשונה – משנת 1878, מתוך שידור בטלוויזיה בערוץ הכנסת ביום ראשון, 10.8.08
מראיין ד"ר תום שגב.
אורי הייטנר: 1. מניפולציה שקרית. 2. קו אדום מוניציפאלי. 3. שלושה ניגונים,
הספד לאימא במלאת 20 שנים למותה. 4. האוייב מבית.
רון וייס: מצפה שביטאונך הספרותי לא יפרסם מאמרים המצדיקים אלימות זו.
אהוד בן עזר: מה זה טרור תקשורתי בישראל?
עמוס גלבוע: הישגי אוסלו: ההכרה בפלסטינים, הטרור, החמאס. [ציטוט].
יוסי גמזו: תְּפִלָּה. // יואל נץ: ימות המשיח עדיין לא מעבר לכותל...
רות ירדני כץ: לתפארת המדע, פרס קאוולי, המקבילה לפרס נובל.
ליאורה בן יצחק: בשׂדרה (שיר). // יעקב זמיר: בן סורר ומורה
לאה ספיר: מסודות המטבח הגיאורגיאני, סליאנקה של חלמונים וכבד עוף.
זיכרונותיה של נערת ליווי, כפי שסיפרה לאמנון בי-רב, פרק ראשון, איציק.
יִשְׂרָאֵל הַר: "מה אני למרגוּל ומה מרגול לי?"
החור השחור שממנו פחדו אכן נוצר – בוולסטריט!
אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק תשעה-עשר, חלק ראשון, הרצח וההתאבדות בבאר הנטושה.
הפסיכולוגית אמרה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
אֲגָנָה וַגְנֵר: רק מי שזיין אותי בקיבוץ ומתכחש לבתנו המשותפת מסוגל לפרסם תועבות שכאלה!– תגובה לעורך.
* * *
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
בְּתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ הַזֶּה שֶׁמִּסָּבִיב
הַחוֹרִים הַשְּׁחוֹרִים
מְעוֹדְדִים זֶה אֶת זֶה וְאוֹמְרִים:
אַתָּה לֹא לְבַד!
שָׁחוֹר זֶה יָפֶה!
מתוך המחזור "נגיעות" (37)
* * *
אליהו הכהן איש אמיץ
קובע בפומבי שפתח-תקווה
היא העלייה הראשונה – משנת 1878
מתוך שידור בטלוויזיה בערוץ הכנסת ביום ראשון, 10.8.08
מראיין ד"ר תום שגב
אליהו הכהן: ...זה [השיר "חושו אחים חושו" שכתב יחיאל מיכל פינס] השיר הארץ-ישראלי של תחילת ההתיישבות ב-1882 אבל צריך להתחיל ב-1878 עם הקמת פתח-תקווה, ויש גם על הקמת פתח-תקווה שיר אבל לא ניכנס לדקויות...
ד"ר תום שגב [הידען]: צריך להתחיל את זה עם העלייה הראשונה שהיא העלייה של התימנים...
הכהן: העלייה של התימנים היתה, כן, ב-1882, סוף 1881.
ד"ר שגב [הידען]: אומרים העלייה הראשונה ומתכוונים לאשכנזים אבל בעצם התימנים באו קודם.
הכהן: לא. העלייה הראשונה של האשכנזים היתה בשנת 1878 והיתה לפני 1878 גם כן. העולים שהקימו את פתח-תקווה, באו מהונגריה. זאת העלייה הראשונה. יהושע שטמפפר הלך ברגל מהונגריה עד הארץ. כן, זאת העלייה הראשונה, שם היא מתחילה, ב-1878.
ד"ר שגב [הידען]: אוי, התימנים ישנאו אותך...
הכהן: לא. הם לא טוענים למוּקדמות.
אהוד: אליהו היקר, על דבריך אלה היית מקבל ציון "נכשל" אילו למדת כיום ובשנים האחרונות היסטוריה באוניברסיטאות בישראל, שם הידע של חלק מהמרצים להיסטוריה דומה לידע ההיסטורי של הדוקטור שריאיין אותך, וכנ"ל גם אילו היית אזרח של מאיר ניצן בראשון לציון, שאז על דבריך היו מנתקים לך את המים ואת החימום המרכזי בחורף, כמו ברומניה.
* * *
אורי הייטנר / 4 רשימות
1. מניפולציה שקרית
עם צאת ספרה של שולמית אלוני "דמוקרטיה באזיקים" לאור, יצאה ספריית "עם עובד" בפרסומת לאורכו ורוחבו של עמוד שלם ("הארץ" ספרים, 10.9.08), ובה תמצית הספר. קשה להאמין איך לכל כך מעט שורות, ניתן להכניס כל כך הרבה שקרים. בהנחה שהתמצית מלמדת על הספר כולו, ניתן לומר שהספר הוא מניפולציה שקרית, הבונה על בורותם של הקוראים, כדי לשטוף את מוחם בתעמולה פוסט ציונית.
הספר מתומצת בשורות הבאות: "מדינת ישראל מוגדרת בהכרזת העצמאות 'מדינה דמוקרטית' שתבטיח לכל אזרחיה, 'בלי הבדל דת גזע ומין', "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור', ו'חופש דת, מצפון, לשון ותרבות'." במסמך מכונן זה, מספרת לנו שולמית אלוני, "לא נאמר דבר על רבנים, דיינים או כפיה דתית, גם לא נאמר בה שהמדינה תהיה 'מדינה יהודית'. המגילה הבטיחה – מדינת כל אזרחיה. השנה מציינת מדינת ישראל שישים שנה להקמתה, איש אינו מזכיר את 'העם העברי המתחדש בארצו'; המדינה חוזרת אל הגטו, אל היהדות האורתודוכסית, ושלטונה של הרבנות הפונדמנטליסטית מעמיק."
עתה, הבה ניטול לידינו את מגילת העצמאות ונעמת את דבריה שם שולמית אלוני עם העובדות.
אלוני טוענת שמדינת ישראל מוגדרת בהכרזת העצמאות "מדינה דמוקרטית". המירכאות במקור כציטוט מהמגילה. במגילה עצמה המילה דמוקרטיה אינה מופיע אפילו פעם אחת.
אלוני טוענת שלא נאמר במגילה שהמדינה תהיה מדינה יהודית. האומנם? הנה, כך אומר משפט המפתח של מגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."
מי מזכיר, שואלת אלוני, את "העם העברי המתחדש בארצו", ברמז לרעיון הכנעני לפיו העם העברי החליף את העם היהודי, או לעתירה לבג"ץ שהיא הבולטת בין השותפים לו, להכיר בלאום ישראלי, הכולל את היהודים והערבים החיים בארץ. האם לכך היתה הכוונה במשפט אודות העם העברי במגילת העצמאות?
טענה כזו גם היא שקר וכזב. מגילת העצמאות היא מגילה יהודית, המכריזה על מדינה יהודית וכולה ספוגה ביהדות.
מגילת העצמאות נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" והמילים יהודי, יהודית, יהודים וכו' מופיעות בה 14 פעמים. מחציתה של המגילה היא הסבר זכותו "הטבעית וההיסטורית" של העם היהודי למדינת לאום עצמאית בארץ ישראל. המגילה מספרת על ההיסטוריה של העם היהודי וזיקתו ההיסטורית לארץ ישראל. על הקשר ההיסטורי והמסורתי של העם לארץ ועל כמיהת הדורות של היהודים "לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה." על קריאתו של "הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל" ועל הקונגרס הציוני ש"הכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו". המגילה מזכירה את הכרת הצהרת בלפור ב"קשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין א"י ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי." היא מזכירה את השואה, שהוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בא"י, אשר "תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים." היא מזכירה את החלטת עצרת האו"ם מ-29 בנובמבר "המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל." היא מזכירה את "זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם."
למה הכוונה, אם כן, בדיבור במגילה אודות "העם העברי"? מגילת העצמאות משתמשת במונחים "יהודי", "עם ישראל" ו"העם העברי" ללא כל הבחנה. בטרם הוקמה המדינה, היתה התלבטות האם לכנות אותה "ישראל" או "יהודה". ההבחנה שעושה אלוני מלאכותית וא-היסטוריות.
כאמור, המילה דמוקרטיה אינה מופיעה במגילה, אך היא בהחלט מגילה דמוקרטית לעילא ולעילא, והיא מדברת על שיוויון זכויות מלא גם למיעוטים. אם "מדינת כל אזרחיה" פירושה מדינה המעניקה שוויון זכויות לכל אזרחיה – ישראל היא בהחלט כזאת. עובדה, חרף העובדה שבמשך שישים שנותיה נלחמת ישראל מלחמת קיום כנגד הערבים שאינם מוכנים להשלים עם קיומה, נהנים ערביי ישראל משוויון זכויות מלא. אם "מדינת כל אזרחיה" – פירושה הוא המקובל בשיח הפוליטי בישראל, כלומר ביטול יהדותה של המדינה והפיכתה למעין מדינת אזרחים קוסמופוליטית, הרי הרעיון הזה מנוגד בתכלית הניגוד לרעיון של מגילת העצמאות.
הרעיון של מגילת העצמאות הוא מדינה יהודית בארץ-ישראל, שיש בתוכה מיעוט ערבי הנהנה משוויון זכויות. ואכן, זו מדינת ישראל, ברוח מגילת העצמאות.
2. קו אדום מוניציפאלי
ח"כ דב חנין מתמודד על ראשות העיר תל-אביב, כשהוא מציג מצע ובו רעיונות נכונים, הנותנים מענה ראוי למצוקות ולאתגרים של עיר גדולה בימינו. הוא מציג רעיונות חברתיים ואקולוגיים נכונים, הוא יוצא נגד האמרת מחירי הדיור ומציע תכניות לדיור בר-השגה, הוא מבטיח לשקם את הדרום ולהביא לשוויון לשכונות וליפו, הוא מתחייב לחזק את מערכת החינוך וליצור מנגנונים של דמוקרטיה עירונית.
אילו הייתי תל-אביבי, היו לי כל הסיבות לתמוך במצע כזה ובמי שמציע מצע כזה. ואכן, כמה מחבריי התל-אביביים, שעמדותיהם הפוליטיות והחברתיות קרובות לשלי, מתכוונים להצביע בעד דב חנין לראשות עיריית ת"א.
אילו הייתי תל-אביבי, אין סיכוי שהייתי תומך בדב חנין, חרף תמיכתי בחלק ניכר מרעיונותיו. הסיבה לכך היא היותו אנטי ציוני. לעולם לא הייתי נותן את קולי למועמד אנטי ציוני לראשות העיר הגדולה בישראל, השנייה בחשיבותה רק לבירת המדינה, העיר שהיא בירת התרבות והכלכלה בישראל.
למה בעצם? האם אי אפשר להפריד בין שירותים מוניציפאליים וגישה חברתית, לבין השקפת עולם בסוגיות הלאומיות. עובדה, מס' 2 ברשימתו של חנין הוא חבר הליכוד, המתהדר ביכולתו להתעלות מעל חילוקי הדעות הפוליטיים למען טובת העיר ורווחת תושביה.
אכן, אני סבור שניתן להפריד בין השקפת עולם מוניציפאלית ללאומית, ובהחלט יכולתי לתת את קולי בבחירות מוניציפאליות לאדם שעמדותיו הלאומיות שונות משלי ואף רחוקות משלי (בבחירות העירוניות היחידות שהשתתפתי בהן טרם עלייתי לגולן, בהיותי חייל ב-1983, אכן בחרתי לראשות העיר רמת-גן איש מפלגת העבודה שדעותיו הפוליטיות רחוקות משלי. אכזבתי ממנו, מאוחר יותר, היתה אך ורק מסיבות מוניציפאליות).
אולם יש קווים אדומים. בתוך המסגרת הציונית השפויה, ישנן חילוקי דעות עמוקים. בהחלט יכולתי לתמוך בבחירתו של יוסי שריד, למשל, או של רן כהן, לראשות העיר, חרף התנגדותי לעמדותיהם הפוליטיות. אבל ראש עיר אנטי ציוני בתל-אביב? זה כבר מוגזם.
ראש העיר תל-אביב הוא דמות פוליטית חשובה ביותר. אם אדם כחנין יבחר לראשות העיר, התקשורת העולמית תקפוץ על המציאה כמוצאת שלל רב, ובכל הזדמנות תיתן לו במה להצגת עמדה אלטרנטיבית לעמדות ישראל. היא תציג אותו כמי שנבחר בידי מאות אלפי אזרחי העיר הגדולה בישראל.
הנה, תרחיש לדוגמה – פיגוע דמים קשה בתל-אביב. ראש העיר מגיע למקום, מכנס מסיבת עיתונאים, מגנה את האלימות משני הצדדים, וקורא להפסיק את הכיבוש הדוחף את הפלשתינאים המדוכאים לפעולות ייאוש מסוג זה. האם אנו יכולים לתת ידינו לתרחיש לא היפותטי זה?
האם היינו רוצים לראות בתל-אביב כיכר מחמוד דרוויש? האם היינו רוצים שבראש העיר ת"א יעמוד אדם שישתתף בהלווייה של מנהיג טרור פלשתינאי, כפי שראשי חד"ש, מפלגתו של חנין, השתתפו בהלוויותיהם של יאסר ערפאת וג'ורג' חבש?
דב חנין מבטיח לחזק את מערכת החינוך בעיר. חינוך אינו רק מערכת אלא בראש ובראשונה תכנים, וכמי שפעיל אישית במערכת חינוך מוניציפאלית, אני יודע היטב עד כמה יש לרשות השפעה על התכנים. כאשר בגולן החלטנו להעמיד את הזהות היהודית והציונית בראש סדר העדיפויות, מערכת החינוך הפורמאלית והבלתי פורמאלית נבנתה בהתאם. כאשר אנו מציגים את השירות המשמעותי בצה"ל כמסר מרכזי במערכות החינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי, בני הגולן הם המובילים בארץ באחוזי הגיוס ליחידות קרביות ובאחוזי ההתנדבות לשנת שירות לפני הצבא.
למה תחנך מערכת החינוך התל-אביבית אם דב חנין יעמוד בראשה? בנו של חנין מסרב להתגייס לצה"ל, ואין זה ביטוי למרד נעורים באבא... נהפוך הוא. האם מערכת החינוך העירונית תחנך את הנוער התל-אביבי להשתמט מצה"ל, לסרב לשרת בשטחים, לערוק מהמלחמה בטרור?
אסור שאדם כדב חנין יהיה ראש עיר בישראל ובוודאי לא ראש העיר תל-אביב. אכן, יש לו רעיונות ראויים וראוי להיאבק למענם ולנסות לדחוף אותם ברשימות המתמודדות למועצת העיר ולהציע אותם למועמדים לראשות. אבל בחירת אנטי ציוני לראשות העיר ת"א היא חציית קו אדום.
3. שלושה ניגונים
הספד לאימא, אזכרה במלאת 20 שנים למותה, 14.9.08
"שתלתם ניגונים בי, אימי ואבי, ניגונים, מזמורים שכוחים. גרעינים; גרעינים נשאם לבבי – עתה הם עולים וצומחים." כמו בשיר זה, של פניה ברגשטיין, כך גם אני מרבה לחשוב היום, כאדם בוגר, כאב, כאיש חינוך, על אותם ניגונים שאימא שתלה בי בילדותי ובנעוריי, ועתה הם עולים וצומחים. יש זרע שנזרע בשיחה. יש זרע שנזרע בזיכרון או תמונה. יש זרע שנזרע במעשה, בדוגמה אישית. והיום, הם עולים וצומחים.
ברצוני להזכיר שלושה ניגונים כאלה, שקלטתי אותם כילד, הבנתי מהם את אשר הבנתי, והם משמשים כמוטו בחיי, היום כאדם בוגר.
בהיותי ילד קטן, בגן, הייתי חבר של אריק, השכן. אימא, עודדה מאוד את החברות הזו. אריק ביקר בביתי. אני הלכתי לאריק. שיחקנו הרבה, בבית ובגן. כאשר עליתי לכיתה א', אריק, משום מה, לא עלה איתנו. הוא הלך לבית ספר אחר, בתל-אביב. תלבושתו האחידה היתה שונה. לא לגמרי הבנתי מה הסיבה לכך. כיוון שלא למדנו יחד, התרחקנו לאט לאט. רק מאוחר יותר הבנתי – אריק הוא ילד שונה. ילד מפגר.
גם היום, 40 שנים אחרי, כאשר המודעות לבעלי הצרכים המיוחדים, לשונים, לאחרים, לחריגים – הרבה יותר גדולה, לא הרבה אימהות תעודדנה את ילדיהם להתיידד עם ילד מפגר. רבים ההורים שישתדלו להרחיק את ילדיהם מפני אותו ילד, כאילו מדובר בחולה במחלה מדבקת. לא כל שכן אז, כאשר המודעות היתה הרבה יותר נמוכה והסטיגמות – הרבה יותר נפוצות. היום, כמנהל מתנ"ס, אני עוסק בנושא הזה, של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, כולל ילדים מפגרים, ובעיקר בניסיון לשלב אותם בקהילה, ככל הניתן. אין ספק שזיכרון ילדות זה, והמופת הזה של אימא, הוא זרע שניטע בי אז, והוא עולה וצומח היום.
הניגון השני, הוא אירוע שנחרט בזיכרוני, מפסח 1970, לפני למעלה מ-38 שנים. סיימנו חופשה בלתי נשכחת, בת 5 ימים בים המלח, באכסניית הנוער במצפה זוהר. בדרכנו חזרה, בעליות הקשות של סדום, עם הסימקה 1000 הטרנטה שלנו, המנוע התחמם ואנו עצרנו בצד הדרך. באותם ימים, כמעט ולא עבר כלי רכב בכביש הזה. אחרי שעה ארוכה, עבר סוף-סוף רכב אחד. נהגו אפילו לא עצר להציע עזרה, להתעניין, ועורר אצלנו כעס רב. המנוע הצטנן והמשכנו לנסוע. כעבור סיבוב או שניים, שוב פגשנו את אותו הרכב, הפעם הוא תקוע ונוסעיו, עומדים בצד הדרך. כמובן מאליו, אבא עצר את הרכב, על מנת לרדת ולהושיט עזרה. אימא מיד לחשה לו – "אל תגיד כלום ואל תרמוז אפילו שהוא לא עצר לנו." וכך היה. כל כך אופייני לענווה של אימא. הנה, עוד ניגון שצרב את תודעתי, מופת שאני משתדל ללכת לאורו.
הניגון השלישי, הוא מהמעבר שלנו בקיץ 1972, ל"בית החדש", הבית בו אבא מתגורר עד היום. אבא היה בוועד הבית. אימא לקחה על עצמה את הגינה ועיצבה גינה לתפארת. איכשהו, הבית המשותף הפך במהרה לקהילה, כמעט לקיבוץ... אך היתה בעייה – חבורה של בני נוער, בגיל מרד הנעורים, שנהגה בוונדליזם ובחוסר התחשבות, הרעישה בשעות המנוחה, פגעה ברכוש. אף אחד לא ידע איך להתמודד עימם. לאימא היה רעיון. היא זיהתה שאלי אלקלעי הוא מנהיג החבורה. היא הציעה לבחור בו לוועד הבית. כך היה, ומאותו יום, לא זו בלבד שהוונדליזם נפסק – אותה חבורה היתה לחבורה חיובית ביותר. בתוך ימים המקלט הפך למועדון נוער, עם שולחן פינג-פונג. אין ספק שאימא היתה מחנכת דגולה. אימא היתה אז צעירה בכעשר שנים מגילי היום. היום, כאיש חינוך, הזרע הזה עולה וצומח בי; אני מנסה ללכת לאור המופת החינוכי הזה, של אמונה בצד הטוב של הנער, אם רק יודעים לגלות אותו ולטפח אותו, ושל הבנה בחשיבות של טיפוח מנהיגות חיובית בקרב הנוער.
אלו שלוש דוגמאות בלבד, וניתן למצוא עוד רבות אחרות. אך הדוגמאות הללו מאירות את דמותה של אימא, ומשמשות לי כצוואה לחיים.
4. האוייב מבית
חומרת הפרעות בכפר עצירה אל-קבליה אינה מופחתת במאומה בגין העובדה שנעשו כנקמה על הפיגוע החמור ביצהר.
חדירת המחבל ליצהר, הצתת הקרוואן, דקירת הילד והשלכתו מגובה – זהו מעשה נפשע וחמור, מעשה שאין לו כפרה, שחובתה של מדינת ישראל למנוע, שאי מניעתו היא כישלון, שחובתה לתפוס את המחבל ולהעניש אותו בכל החומרה ואי ההצלחה עד כה לתפוס אותו היא כישלון. מה שיותר חמור מהפיגוע שהיה, הוא הפיגוע שתוכנן – אין ספק שהמחבל תכנן מסע רצח ביצהר.
עם כל החומרה במעשה ועם כל האכזבה מהכישלון של צה"ל, אין באלה כדי להצדיק ולו במעט את הפרעות. ראשית, הפיגוע אינו סיבת הפרעות אלא התירוץ לעיתויין. הטירוף הפנאטי של נוער הגבעות אינו תגובה אלא אורח חיים, וכל מי שמכיר את השטח יודע זאת היטב. אך גם אם הסיבה האמיתית היתה הפיגוע – מדובר במעשה חמור, וזאת משני טעמים.
האחד – אין לאף אחד, זולת צה"ל וכוחות הביטחון, הסמכות לבצע פעילות ביטחונית.
השני – חדירה לתוך כפר וירי חסר אבחנה לכל עבר, לעבר אזרחים וילדים, הוא מעשה נפשע, גם אילו היה נעשה בידי כוחות הביטחון.
מעשים כאלה מכתימים את העם היהודי, את הציונות, את מדינת ישראל ובראש ובראשונה את מפעל ההתיישבות ביש"ע. האנשים חסרי המוסר האלה, ממיתים קלון על כולנו.
אף שעיקר החומרה, בעיניי, היא עצם המעשה, אתעכב דווקא על חוסר הסמכות של אזרחים לפעול פעילות ביטחונית. איך אמירה זו מתיישבת עם הגדרתי את הצלחתו של המחבל לחדור ליצהר ככישלון של צה"ל?
אנו נמצאים 60 שנה במלחמת קיום. במלחמה כזו אין 100% הצלחות. לא אחת ביקרתי את התערערות רוחו של צה"ל, דבר שבא לידי ביטוי באמירות ששמעתי מפי קצינים בכירים בעת שירות מילואים כמו: "הדבר החשוב ביותר הוא שלא תיפול שערה מראש אף אחד מכם," בתום תדריך בתחילת תעסוקה, לאחר הגדרת המשימה. את תוצאות הרוח הזאת ראינו במלחמת לבנון השנייה, ואני מקווה מאוד שצה"ל הפיק את הלקחים ומשפר את עצמו. אך למרות הביקורת, אין לשכוח שצה"ל וכוחות הביטחון, הפועלים ביש"ע, הצליחו לרסק כמעט לחלוטין את הטרור, מצליחים מדי יום למנוע פיגועים, עוצרים מדי יום מחבלים או חשודים ככאלה. כל זאת, תוך מסירות נפש ונכונות להקרבה. האם שכחנו מה היה כאן בראשית העשור?
כל פיגוע שמצליח הוא כישלון, אך אלמלא חיילי צה"ל, כל הגיבורים מיצהר לא היו מחזיקים מעמד יותר מכמה שעות. כפיות הטובה ביחס כלפי צה"ל, מעבר לחומרה בעצם התנהגות כזו של אזרחים, מעידה על טיבם של האנשים הנוהגים כך.
"לעולם לא נרים יד על חייל" – שבועה זו היתה לאורך שנים ערך חיים בקרב תושבי יש"ע, אפילו כאשר דובר על מקרה קיצון כמו עקירת יישובים. אמירה זו ביטאה את האחריות לקיומו של העם היהודי, לקיומה של החברה הישראלית, המפעמת בלב המתיישבים. והנה, יש מי שמרשים לעצמם לא רק להרים יד, אלא להשליך אבנים על חיילי צה"ל, ואנו הרי יודעים שאבנים יודעות להרוג, יש מי שמשסים כלבים בחיילי צה"ל, יש מי שפוצעים קצין בצה"ל, ואיני מתכוון לאספסוף בנעלין, אלא לבני דמותם ותמונת הראי שלהם ביד יאיר. וכאן לא מדובר בסערת רוחות בעת עקירת יישוב, אלא בהתקפה על חיילים שליוו פקח של המינהל האזרחי שבא לתעד הכנות לבניה בלתי חוקית. יש מי שמנסים להפוך את יישוביהם לשטח אקס-טריטוריאלי שאין בו חוק, שאיש הישר בעיניו והעקום בעיני חברו יעשה, שאי אפשר לאכוף בו את החוק. וכאשר מנסים לאכוף בו את החוק, מתייחסים תושביו לחיילי צה"ל כאל אוייב. הדבר הגיע לשיא במתקפה של אספסוף מן המאחז הזה על מוצב של צה"ל.
מי שמתנהג אל חיילי צה"ל כאל אוייב, הופך את עצמו לאוייב של צה"ל ושל מדינת ישראל. מאחר ומטרת ההתיישבות ביש"ע היא להביא את מדינת ישראל ליש"ע, אין ספק שהתנהגות זאת פוגעת בראש ובראשונה במטרה זו. לכן, אותה חבורה מופקרת היא בראש ובראשונה אויבת ההתיישבות ביש"ע.
כל מי שמכיר את תושבי יש"ע, יודע שמדובר באזרחים נאמנים, בציונים טובים, באנשים מוסריים ושומרי חוק. כל מי שמכיר את התמונה, יודע שמדובר בקומץ הזוי בשולי השוליים של הציבור היהודי ביש"ע. אולם השתיקה של התושבים ושל הנהגתם, אם מתוך פחד פיסי מפני ביריונותו של "הקומץ" (ראו את ההתנכלות לזמביש), ואם מתוך תפיסה ילדותית של "לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ" ו"אל תגידו בגת" – מכתימה את כלל הציבור, מבאישה את ריחו ומסכנת את קיום ההתיישבות ביש"ע.
מתוך אהבתי למתיישבי יש"ע, אני פונה אליהם בקריאה: חסלו את הכת המטורפת הזאת, ולא – היא תחסל אתכם.
[עד כאן אורי הייטנר]
* * *
רון וייס: אני מצפה שביטאונך הספרותי לא יפרסם מאמרים המצדיקים אלימות זו
סופר נידח שלום,
חבל שפרסמת מאמרים התומכים באלימות המתנחלים בגיליון 378. מאמר אווילי ראשון: "הוראות לחייל ישראלי במחסום בגדה". צריך לבדוק אמבולנס פלסטיני עם יולדת במשך מיספר דקות ולאחר מכן לתת לו לעבור. לא לתת לו לעבור אחרי בדיקה זה פשע. החייל שנידון ל-14 ימי מחבוש, יצא בזול.
מאמר שני התומך באלימות:"ילד נדקר,שכניו נקמו". המתנחלים האלימים והגזענים לא זקוקים לתירוצים (ילד נדקר) כדי לבצע מעשי אלימות חמורים. ב-19 ביוני 2008, מתנחלים מ"יצהר" ומ"ברכה" העלו באש כ-3,800 עצי זית והציתו בית בכפר "בורין".
האלימות של המתנחלים הכיפתיים-גזעניים היא תכופה, ואני מצפה שביטאונך הספרותי לא יפרסם מאמרים המצדיקים אלימות זו, או מוצאים לה נסיבות מקילות. באלימות פלסטינית מכל סוג שהוא, צה"ל והמשטרה מטפלים ביד קשה.
רון וייס
רמת-גן
* * *
אהוד בן עזר: מה זה טרור תקשורתי בישראל?
טרור תקשורתי בישראל הוא שכאשר ערבים פוגעים ביהודים ומנסים להרוג אותם, והמשטרה והצבא אינם מצליחים לעצור, לאסור ולהעניש בזמן אמת, ויהודים יוצאים בתגובה לפגוע בערבים אך אפילו לא להרוג אותם –מיד מתייצבת התקשורת הישראלית כאיש אחד לטובת הערבים ונגד היהודים, ובעקבותיה נתקפים גם הפוליטיקאים מורך-לב ומתחילים לדבר על פוגרומים – בערבים, לא ביהודים; ובאופק עולה מיד צילה השלילי של ועדת אור לחקר האינתיפאדה של שנת 2000; ועדה שהפעילה מכבסת מילים כדי להאשים במרד האזרחי רווי השינאה של ערבים ישראליים יחד עם אחיהם שמעבר לקו הירוק – שינאה לעצם קיומה של מדינת ישראל – להאשים במהומות את משטרת ישראל, זו ששוטריה, שנמצאו בסכנת חיים, הגנו עלינו, היהודים – מפני פוגרום של המון משולהב ערבי, שרק בזכות השוטרים לא הצליח להרוג יותר מיהודי אחד; אבל בסכנת מוות היו אז יהודים רבים בארצם האחת והיחידה שבעולם – ולא מעבר לקו הירוק!
אבל אין בדבריי אלה כדי להכשיר את ההתנחלות "יצהר" – שהיא קוץ בבשרה של הציונות ושל ישראל ומשמשת פרובוקאטורית לקידום המטרות הפוליטיות והמשיחיות של מתיישביה הסהרוריים, וברור שכל פגיעה פלסטינית בה רק משמחת את יושביה הפאנאטיים השׂשׂים אלי קורבן כי יש בפגיעה כדי להלהיט ולהסלים עוד יותר את מצב היחסים הרעוע-ממילא בין יהודים-ישראלים לפלסטינים.
* * *
עמוס גלבוע
הישגי אוסלו: ההכרה בפלסטינים, הטרור, החמאס
בסוף השבוע שעבר פורסם במדור זה [ב"מעריב"] מאמר, פרי עטו של אורי סביר, מאדריכלי הסכם אוסלו עם הפלסטינים. במאמרו מנתח סביר את ההסכם שמלאו לו 15 שנים. לכאורה מדובר במאמר מאוזן: הוא מונה את הישגי ההסכם ומגרעותיו, בראייה היסטוריה, והוא "מאזן" בין אשמות הפלסטינים ואשמות ישראל במגרעות אלו. בכוונתי להתמקד בשלושה פגמים מהותיים במאמר שהם רלוונטיים מאוד לזמננו: ההכרה, הטרור, החמאס.
סביר מונה את ההישג הראשון של הסכם אוסלו בכך שהייתה בו "הכרה היסטורית של שתי התנועות הלאומיות זו בזו." ובכן, זה פשוט לא נכון! אנחנו אומנם הכרנו בתנועה הלאומית הפלסטינית שהיא אש"פ, אך אש"פ לא הכיר בשום פנים ואופן בתנועה הלאומית היהודית. בהסכם אוסלו הוא הכיר בזכותה של מדינת ישראל (שהיא עובדה קיימת) להתקיים בשלום ובביטחון; הוא סירב בכל תוקף להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי! כל הניסיונות שנעשו עד כה להביאו לכך עלו בתוהו, וזה נעשה לאחרונה ערב ועידת אנאפוליס בסוף 2007, כאשר אבו מאזן (המתון לכאורה) הצהיר שהוא לא יסכים לעולם להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי. במובן הרחב יותר, העולם הערבי כולו לא מוכן להכיר בכך! זה לא עניין סמנטי, זה עניין אידיאולוגי, דתי ופסיכולוגי עמוק של הצד הפלסטיני והערבי.
והפגם השני, הטרור. בין "חולשות" הסכם אוסלו מעלה סביר את הנקודה הבאה: בצד הישראלי שלטה דוקטרינה ביטחונית צרה שמנעה פיתוח כלכלי של השטחים הפלסטינים, ואילו בצד הפלסטיני "שלטה דוקטרינה מדינית צרה מדי: הם לא הבינו כי עליהם לשים סוף לטרור ולאלימות אם ברצונם להמשיך בתהליך."
לקרוא ולא להאמין שזהו המשפט היחידי בכל המאמר בסוגית הטרור. ואיך הוא מנוסח? במשפט מתנשא, פטרוני, המציג את הפלסטינים ככאלו שרק אי הבנה מצדם גרמה לטרור! זהו ניסוח המנותק לחלוטין מהמציאות הפלסטינית והישראלית! הפלסטינים, בראשות ערפאת, הבינו גם הבינו, מהו הטרור. הם בחרו ביודעין בטרור כמכשיר אלים לקידום המדיניות שלהם; הם הפכו אותו לתרבות של מוות, לתרבות המונחלת לילדים הפלסטינים מגן הילדים. פרי הבאושים, פרי הדמים, של הסכם אוסלו היה הטרור הפלסטיני! הסכמי אוסלו הם שאיפשרו לערפאת להביא לתוך "החצר" שלנו את כל מערך הטרור הפלסטיני שהיה מפוזר עד אז ברחבי המזרח התיכון. אם יש לעם ישראל זיכרון היסטורי מהסכם אוסלו הרי שהוא הטרור הפלסטיני. מאז קום המדינה ועד חתימת הסכם אוסלו הראשון בספטמבר 93 נהרגו כ-1050 אזרחים ישראלים בפעולות טרור בישראל ומחוצה לה, ואילו מאז החתימה על ההסכם ועד 2008 נהרגו למעלה מ 1150 אזרחים ישראלים. הסיבה המרכזית, לדעתי, שגרמה להסכם אוסלו לקרוס, ולישראלים רבים לשנות את תפיסתם לגבי הפלסטינים, הייתה הטרור הפלסטיני הרצחני.
ולפגם השלישי, החמאס. המילה חמאס לא נזכרת במאמר. מדהים! החמאס אומנם קם (במתכונתו הנוכחית) רק בתחילת האינתיפאדה הראשונה, בסוף 1987, וניזון מהתעוררות אסלאמית ברחבי המזרח התיכון, אך הסכמי אוסלו הם אלו שהעצימו את כוחו. זאת בשל שלוש סיבות מרכזיות:
האחת, הטרור הפלסטיני היה בבחינת חממה עבור חמאס וגישתו האלימה.
השנייה, צה"ל יצא כמעט מכל רצועת עזה ב-1995 ובכך איפשר לחמאס לפרוח צבאית.
השלישית, המינהל האזרחי הישראלי עזב אז את רצועת עזה ויצר בכך ואקום כלכלי, שלתוכו נכנס בהצלחה החמאס, מול הרשות הפלסטינית הכושלת.
אם אורי סביר הוא המייצג הנאמן של אדריכלי אוסלו ומאמיניו האדוקים, כי אז ניתן לומר עליהם "שצדיקים באמונתם יחיו", ולעזאזל עם עובדות המציאות!
פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" ביום 15.9.08
* * *
מכתב מאלי יזרעאלי
אהוד ידידי, שבוע טוב,
עומס גדול עליי עד לסוף החודש ואחסוך ממך את עונשי, להוציא הערתך אליי [גיליון 378), אשר נראה לי כי חלקה נבע מאי הבנה לדבריי (או שמא עירבת מין בשאינו מינו?)
אתה רשאי להוסיף חתימתי על כל מה שענית לאחימאיר ולחזק את ידיו של מרדכי נאור, אשר לא רק יֶדע לו, כי אם כֵּיף לקרוא את אשר הוא כותב, בספריו ובכל מדיה.
להתראות
אלי יזרעאלי
* * *
יוסי גמזו
תְּפִלָּה
יֵש מִתְפַּלֵּל אֶל רִבּוֹן עוֹלָמֵנוּ,
יֵש מִתְפַּלֵּל אֶל כּוֹכָב נֶעֱלָם,
אֶלֶף תְּפִלּוֹת כְּבָר בָּגְדוּ בְּיָמֵינוּ,
זֹאת – לֹא תִּבְגֹּד לְעוֹלָם.
אֲנִי מִתְפַּלֵּל אֶל הַשַּחַר בַּגַּן,
אֲנִי מִתְפַּלֵּל לְנִשְמַת הַדָּגָן
וְלַיָּם הַכָּחֹל
הַנּוֹשֵק אֶת הַחוֹל.
אֲנִי מִתְפַּלֵּל לַסְּפִינוֹת הַשָּטוֹת,
אֲנִי מִתְפַּלֵּל לְשוֹלֵי הָרְשָתוֹת,
אֱלֹהֵי הַמִּלִּים הַפְּשוּטוֹת.
אֱמֹר
כִּי יֻתַּן
לַתִּקְווֹת לְנַצְנֵץ
וּשְמֹר
עַל לֻלְיָן
בִּמְרוֹמֵי הַטְּרַפֵּץ
בַּל יִפֹּל.
אֲנִי מִתְפַּלֵּל לְהַלְמוּת פַּטִישִים,
אֲנִי מִתְפַּלֵּל לָרְחוֹבוֹת הַגְּדוּשִים,
לָרוֹכֵל וְלַסַּל
בַּשְֹּדֵרָה עַל סַפְסָל.
עַל קֶרֶן שֶל אוֹר,
עַל חִיּוּךְ בַּפָּנִים,
עַל לֶחֶם שָחֹר
בַּבָּתִּים הַלְּבָנִים,
אֱלֹהֵי הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים.
עֲשֵֹה
כִּי שָלֵו
יַעַל אוֹר בַּבְּקָרִים,
כַּסֵּה
אֶת הַלֵּב
בִּרְגָעָיו הַקָרִים
בַּל יִבֹּל.
אֲנִי מִתְפַּלֵּל שֶכַּמָּה אַהֲבוֹת
תִּמְצָאנָה אֶת שְמֵנוּ בֵּין כָּל הַכְּתוֹבוֹת,
אֱלֹהֵי הַתְּפִלּוֹת הַטּוֹבוֹת.
הלחן והביצוּע: שמעון ישראלי
* * *
יואל נץ
ימות המשיח עדיין לא מעבר לכותל...
מזה שנים ארוכות איתן אני בדעתי, כי פתרון של שלום עם הפלסטינים הוא עדיין הרחק-הרחק מאיתנו והלאה, ואת מועד בואו (אם בכלל) מי יישורנו. כל כך, משום שאפילו המתונים שבמנהיגי השכנים, מי בגלוי ומי בסתר ליבו, אינם מוכנים נפשית לשום פיתרון, שיש בו כדי להבטיח את קיומנו הלאומי והריבוני בארץ הזאת – לא תוך פשרה טריטוריאלית, לא בגבולות 67, לא בגבולות החלוקה של 47 ואף לא בתכנית "וועדת פיל" של 37. לכן, מקובלת עליי גישתו של ד"ר גיא בכור כי לא נותר למנהיגינו אלא לנהל את הסכסוך הזה, כאילו הוא אמנם פתיר, לנהל משאים ומתנים, לנהל הסברות והסברים ולשכנע את כל העולם ואשתו שיש לנו זכות קיום בגבולות בטוחים. מקובל עליי כמו כן, כי באין מנוס, חייבים אנו להציב בפועל ובאורח חד צדדי גבולות פיסיים למדינה שיבטיחו לה רוב יהודי, ובה בעת יאפשרו גם מרחב מחייה סביר לשכנינו.
והנה, ההשקפה הפטליסטית שלי נסדקה משהו לאחרונה.
בעיתון "ניו יורק טיימס" מן ה-12 לספטמבר השנה קראתי את מאמרו של איתן ברונר על המתרחש בעיר ג'נין, "A West Bank Ruin, Reborn as a Peace Beacon"("חורבה בגדה המערבית נולדה מחדש כמגדלור של שלום"). חזקה על ברונר שתיאורו את המתרחש כאן, מתחת לאפנו ממש, הוא אמין ומציאותי. מומלץ לקרוא את המאמר. הנה כמה נקודות מתוכו בשיא התמצית:
אחרי שבשנת 2002 סיימו הטנקים הישראליים לשטֵח רבעים שלמים בג'נין וכוחות צה"ל דיכאו את קיני המרצחים בעקבות גל פיגועי ההתאבדות שיצאו משם, החלה מתפתחת צמיחה כלכלית בעיר, תוך שיתוף פעולה הדוק עם הישראלים.
תחת שיושג שלום רעוע כפוי מלמעלה באמצעות משא ומתן, הולך ומתפתח דו-קיום של שלום בין האוכלוסיות, אשר יוביל לקראת פתרון של שתי מדינות, והערבים הישראליים ממלאים בו תפקיד מפתח.
קולונל ראדי אסידה טוען שהובטח לו מפי האמריקאים כי המדינה הפלסטינית תחל בג'נין, ואהוד ברק אישר כי הנעשה בג'נין הוא הצלחה גדולה ומן הראוי שתשמש כדוגמא.
עד לשנה האחרונה היו רחובותיה של ג'נין ואף בית החולים שבה למשיסה בידי פורעי חוק חמושים, והנה, כיום מוסרים הללו את נשקיהם לשלטונות, החנויות נשארות פתוחות עד מאוחר והאנשים החלו נושמים לרווחה.
התפתחו יחסים לבביים ממש בין ג'נין לבין מועצת גלבוע השכנה שבישראל. שתים עשרה קבוצות של תלמידי תיכון מן הגלבוע ומג'נין נטלו חלק בגמר תחרות יחידה במינה בעולם: הידע בתנ"ך-קוראן.
והמאמר מוסיף עוד כהנה וכהנה התפתחויות וצפי מן העיר ג'נין.
ברונר מסיים את מאמרו בציטוט מתוך דברים שאמר טוני בלייר במהלכו של ראיון: "...האינתיפאדה הפכה אותם ביום אחד לאוייבים. כעת, בחלוף שבע שנים, מנסים אנו ליצור מחדש תחושה של ביטחון. זהו תהליך איטי מאוד. אבל מה שקורה בגלבוע ובג'נין הוא בדיוק הכיוון בו היינו רוצים ללכת..."
ד"ר גיא בכור מזהה בעולם הערבי מגמה המצביעה על ריכוך במידת השנאה כלפי מדינת ישראל; סופרים אחרים ובהם בן דרור ימיני יודעים לספר על מידה של תזוזה בעולם המוסלמי לקראת הגמשת מה בעמדות הרדיקאליות, כמו בענייני האישות, בצעדים הראשוניים לשחרור האישה ועוד.
אנו קוראים ושומעים בריש גלי נשים וגברים בודדים שהעזו להתנער מכבלי הדת בעולם האסלאם.
האם הגיעו ימי המשיח? לא, ודאי שלא. אבל ניצוץ של תקווה – כן.
יש לייחל כיום בכל מאודנו שתקום לנו ממשלה אשר דעתם של ראשהּ ושל שריה תהיה פנויה למשול, לתכנן ולהתכונן לקראת עתיד מבטיח למדינה ולאזרחיה, ובל ייאלצו, חלילה, לעסוק שוב ושוב בהתנקות מקיתונות של רפש המושלכים על ראשיהם בידי "טהרנים" לסוגיהם, במקום למשול.
אחת המשימות הכבדות והקרדינאליות שניצבות בפני הממשלה לקראת יום השלום המיוחל, היא פינוי השטחים המיושבים באורח פיראטי וגם כאלה המיושבים באורח חוקי, על מנת לאפשר את המרחב הדרוש להקמתה של המדינה הפלסטינית. כל התכניות מן הסוג "פינוי-פיצוי" בטרם עת הן פסולות ומזיקות. אבל, בבוא העת (הו, מי ייתן – במהרה בימינו...) – הדרך האחת והנכונה, לעניות דעתי, היא לאפשר למתיישבים-המתנחלים להתפנות עד למועד נקוב אל מעבר לזה של הגבול תמורת פיצוי נדיב ופתרונות של מגורים ופרנסה. מי שלא יתפנה עד לאותו מועד – הריהו כמי שהצהיר כי יש ברצונו להתגורר במדינה הפלסטינית שעומדת לקום בשטחים אלה.
אבל על הממשלה להיערך גם לאפשרות שחלום השלום יוסיף להישאר רק בגדר של חלום רחוק, ולאפשרות שהנסיבות יחייבו להציב גדר גבול באורח שרירותי. או אז יהיה על הממשלה לתכנן בקפידה פינוי חד צדדי של השטחים במועד שייקבע מראש. גם במקרה הרע הזה בל נא נחזור על הפינוי נוסח גוש קטיף "ברגישות ובנחישות" הזכור לשמצה. יש להבטיח לכל המתיישבים פתרונות נדיבים והולמים ומועד מחייב להתפנות – אך ורק – פינוי מרצון. כי גם כוחות צה"ל ישלימו את פינוי יחידותיהם עד לאותו מועד. אין כל ספק, שאפילו הצעירים הקיצוניים והלוחמניים ביותר, כאלה שנהגו להתנכל לתושבים הערביים וגם הציקו לחיילי צה"ל שמופקדים היו על ביטחונם, יתפנו, במחילה מכבודם, אל מעבר לזה של הגדר.
ובא לציון גואל...
אהוד: אינני יודע מי הכותב האמריקאי אבל ברור לי שהערבים שוב עבדו על אדם תמים או מיתמם – באמצעות השקרים שלהם, ה"עוונטה", שזו שיטתם הפוליטית מאז ומעולם. בדיוק כמו האיוולת ההיסטורית במשפט הראשון שמצוטט אצלך מטוני בלייר.
לדעתי אנחנו נתונים במלחמת אזרחים בין שני עמים בין הירדן לים, כאשר העם הפלסטיני נתמך על ידי מדינות שרוצות להשמיד אותנו – ושום עקירת יישובי מתנחלים, למרות שרובם מיותרים, לא תשנה את המצב; מה עוד שהתנחלויות ערביות-פלסטיניות בתוככי הקו הירוק מתחזקות משנה לשנה באופן דמוגראפי ובבנייה בלתי-חוקית – מתוך מטרה לשנות את אופייה היהודי של מדינת ישראל.
* * *
רות ירדני כץ
לתפארת המדע, פרס קאוולי, המקבילה לפרס נובל
אהוד, אני שולחת לך את חוויותיי המדהימות מהאירוע של "פרס קאוולי"
עוד אדם מופלא הצטרף לשורה ארוכה של אנשי חזון שמבינים את חשיבות המדע, ויש ביכולתם לקדם מחקרים ראשונים במעלה. במו-עיני ראיתי את האיש, פרד קאוולי, שתרם מכספו מיליוני דולרים להקמת מכוני מחקר במקומות שונים בעולם, ומתן פרס למדענים מצויינים בסך מיליון דולר. טכס קבלת הפרס התקיים באוסלו בירת נורווגיה, בבית העירייה (באותו אולם שנותנים את פרס נובל לשלום), ב-9 לחודש ספטמבר, וזאת הפעם הראשונה שהפרס ניתן לשבעה מדענים. מסורת חדשה התחילה. בין מקבלי הפרס, פרופ' דונלד לינדינבל אסטרופיסקאי, שהוא ובן זוגי משתפים פעולה בתחום זה למעלה מ-30 שנה, וזאת הסיבה שהוזמנו לאירוע חד-פעמי בחיים.
את הפרס באסטרופיסיקה כאמור, קיבלו דונלד לינדינבל מאוניברסיטת קמברידג', ומרטן שמידט מאוניברסיטת כלתק שבארצות הברית, כל אחד מהם קיבל חצי מיליון דולר עבור פריצת דרך שהובילה לגילוי שבמרכז גלקסיות יש חור שחור ענקי. שני מדענים נוספים התחלקו בפרס על הישגיהם במדעי המוח, ושלושה מדענים התחלקו בפרס על הישגיהם במדעי אננו.
פרד קאוולי, נולד בנורווגיה, הוא הגיע לארה"ב ב-1956, מיד לאחר שקיבל תואר בהנדסת פיזיקה מן המכון הטכנולוגי הנורבגי. שנתיים לאחר מכן הקים חברה משלו, תאגיד קאווליקו, שעל בסיס התכנון, הפטנטים וההנהגה שלו צמח והיה לאחד היצרנים הגדולים בעולם לחיישנים בתעשיות התעופה והרכב. וכך עשה את הונו.
"העולם המודרני קיים בזכות המדע," אמר פרד קאוולי. הכסף הרב שהוא תורם למחקרים באסטרופיזיקה, במדעי המוח, ובמדעי-הננו יסללו את הדרך לעתיד. קאוולי כיום בן 81, שם לו למטרה בשנים האחרונות לממן עשרה מכוני מחקר בתחום המדעים הבסיסיים, הוא גם הקים קרן תפעולית לבדיקת שאלות מחקר נבחרות והכין תוכנית להצעת שלושה פרסים דו-שנתיים, מיליון דולר כל אחד, שיתחרו בפרסי נובל, הוא אמר: "אני מאמין בזה, החיים כפי שאנו מכירים אותם כיום לא היו אפשריים בלי המדע." את הפרסים החליט להעניק בארץ הולדתו.
ארבעה ימים בילינו באוסלו. חתני הפרס, משפחותיהם, מקורבים ומדענים מכל העולם בשלושת התחומים. מקבץ המדענים שהגיעו הם מהשורה הראשונה ששמותיהם ידועים לכל מי שבתחומם. ארבעה ימים מלאים ומעניינים. ביום הראשון ערכו לנו היכרות עם העיר ואתריה. ביום השני, שמענו שלוש הרצאות פופולריות להדיוטות כמוני. הרצאה ראשונה עסקה בנושא: האם יש עולמות אחרים? התשובה היא שהסבירות היא לא קטנה, את זה נדע בעוד 5,000 עד 50,000 שנה בזכות הטכנולוגיות שהמדענים יפתחו. יש תקווה. הרצאה שנייה עסקה ב"כיצד המוח פועל", והשלישית מה זה מדעי אננו.
היום השלישי היה היום המרגש ביותר. תחילה טכס הענקת הפרסים. האירוע התקיים באולם הקונצרטים של אוסלו ויורש העצר, הנסיך אהקון, כיבד את המעמד בנוכחותו. מעמד יחיד ומיוחד. על הבמה היתה התזמורת הסימפונית שהמנצח שלה הלחין יצירה לכבוד: "פתיחת פרס קוואלי". שתי כנריות צעירות ומוכשרות ביותר הרשימו את כולם בנגינתן בליווי התזמורת, ועוד נערה צעירה גילתה את כישוריה הבלתי רגילים בנגינה בחצוצרה, מלווה על ידי התזמורת הסימפונית. וכמובן הענקת הפרסים לחתנים על ידי הנסיך. ההתרגשות הגיעה לשיאים שלא יתוארו.
בערב הוזמנו לארוחת ערב בבית העירייה. הגברים התבקשו להופיע בטוקסידו, והנשים בשמלות ערב. לארוחה זו הוזמנו גם כל השגרירים, פוליטיקאים ובעלי תפקידים חשובים. כ-350 אורחים והנסיך בראש. בית העירייה גדול ומרשים, ויש בו אולמות ענקיים מעוטרים בציורים ובריהוט מדהים. העלו אותנו לקומה העליונה, שם ניתנה הזדמנות לפגוש, לשוחח ולשתות שמפניה משובחת. בשעה שבע בערב בדיוק הוזמנו לרדת לאולם שבו אכלנו.
להכין לכמות כזאת של אנשים ארוחה יוצאת מהכלל – לשף ולאלה שעובדים תחת שרביטו , הם ראויים לכל מחיאות הכפיים. אין מילים. בשולחן שלנו היכרנו את שגריר ארצות הברית באוסלו, את נכדו, אחיינו, וזוג חברים קרובים-קרובים של קאוולי שהזמין אותם אישית, חברת האקדמיה המדעית באוסלו שהיא מומחית לסוציולוגיה עם בעלה, ופרופ' עופר להב, ישראלי, שאת הדוקטארט שלו עשה בהנחייתו של פרופ' לינדינבל. כיום הוא מנהל המחלקה לאסטרופיסיקה באוניברסיטת לונדון.
היינות הטובים פתחו את הלב והנשמה, והרבה סיפורים שמענו מהשותפים שלנו סביב השולחן.
ארבעה ימים רצופים של חוויות בלתי נשכחות, והכל בזכות אדם אחד, פרד קאוולי, אדם בעל חזון שבזכותו ובזכות אחרים שכמוהו מאתגרים את אנשי המדע.
* * *
"חדשות בן עזר"
באבל על מותה לאחר מחלה קשה
של רוני פלד
בתם של מרים (לבית סלור) וראובן בנאור (ליכטנשטיין) מפתח תקווה
ניחומינו לכל בני המשפחה הגדולה הזו
שהם גם קרובי משפחתנו
* * *
ליאורה בן יצחק
בשׂדרה
כְּשֶׁאֲנִי עוֹבֶרֶת לְיָד עֲצֵי הַפִיקוּס,
אֲנִי יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ אֶת דֹּפֶק הֶעָלִים נוֹשֵׁר
לְרַגְלַי.
עֲקֵב-אֶצְבָּעוֹת, עֲקֵב-אֶצְבָּעוֹת,
כַּפּוֹת רַגְלַי נִתְמָכוֹת בַּמִּלִּים
הַמְּאַזְּנוֹת אֶת שִׁוּוּי הַמִּשְׁקָל
לַבְּכִי שָׁמוּר מָקוֹם בֵּין מִרְוְחֵי הָעֲצָמוֹת.
שֶׁיַּגִּידוּ שֶׁאֲנִי חוֹרֶגֶת –
צוֹעֶדֶת בִּבְגָדִים קְצָרִים
שֶׁיִּתְפּוֹצְצוּ הַשְּׁכֵנִים
הַמְּגַחַכִים עַל "הַצּוֹלַעַת"
שְׁמוֹנֶה מְאוֹת צְעָדִים –
וּבָאֶלֶף
נוֹחֶתֶת בִּנְקֻדַּת סִיּוּם
בְּמַפַּת הַנִּצְחוֹנוֹת הַקְּטָנִּים שֶׁלִּי.
התפרסם ב"מִטען", גליון 13 קיץ 2008
* * *
כידוע כל אחת מהעליות הגדולות לארץ-ישראל הביאה איתה שכבת מנהיגות [בייחוד העלייה השנייה והשלישית] אשר במוקדם או במאוחר טיפסה עד לרמות הגבוהות ביותר של השלטון ואפילו לראשות הממשלה, והיא שהנהיגה את היישוב העברי ואת המדינה, שעד רבין לא היה בה אפילו ראש ממשלה "צבר" אחד.
אז איך זה שמיליון יהודי רוסיה, שהם מן העליות האיכותיות ביותר שידעה ארץ-ישראל מעודה, לא הצמיחה עד כה שום שכבת מנהיגות חדשה, שתזרים עירוי דם חדש לשכבת המנהיגות של בני הארץ, אשר לפי מה שצפוי לנו היא אוי ואבוי לנו?
* * *
יעקב זמיר: בן סורר ומורה
לאהוד שלום רב,
קצת מארון הספרים היהודי: בפרשת השבוע בספר דברים, פרשת כי תצא מוזכר בין היתר עניינו של בן סורר ומורה.
"כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם. והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו. ואמרו אל זקני עירו בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו זולל וסובא. ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו ויראו."
ורש"י אומר: "שמתרין בו בפני שלושה ומלקין אותו. בן סורר ומורה נהרג על שם סופו. הגיעה תורה לסוף דעתו. סוף שמכלה ממון אביו ומבקש התענוגים שהתרגל בהם ואינו מוצא, ועומד בפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה, ימות זכאי קודם שחטא ולא ימות חייב..."
בקוראי זאת נזכרתי באחד מסיפורי בגדאד מפי אבי ז"ל. מעשה באהרן, בנה של סעידה, שהפך להיות סורר ומורה. לא שומע בקולה מתרועע עם פוחזים דורש כספים וממרר את חייה. יום אחד הגדיש את הסאה עד שאימו-הורתו קצה בחייה. ראו השכנות ועודדוה להתלונן עליו אצל השלטונות. קמה והלכה לתחנת המשטרה השכונתית ותינתה את צרותיה בפני הממונה הוא הקומנדאן. הלה שמע אותה בסבלנות ואחר הורה לאחד הג'ינדארמים: "יא איסמאעיל, קום ולווה את הגברת לביתה והבא להנה את הבן ונלמד אותו לקח."
נלווה איסמאעיל הג'ינדארם לסעידה בדרך אל ביתה. בינתיים שכך כעסה של האם ונכמרו רחמיה על בנה יוצא חלציה. כיצד זה היא תיתן אותו בידי הישמעאלים להעניש אותו. ומי יודע מה יעשו בו. החל מצפונה לייסרה ולענותה.
פתאום היא עוצרת ואומרת לג'ינדארם "זהו בני," בהצביעה על עובר אורח תמים, אדון יחזקאל, שהיה בדרך לביתו לאכול צהריים.
תפס הג'ינדארם את יחזקאל והובילו לפני הקומנדאן. וזה נזף בו ארוכות ופקד עליו לשאת על גבו את סעידה "אימו" עד הבית בדרך השוק כדי להאריך.
כך, בלית ברירה, הלך יחזקאל ברחובות כשהוא נושא את סעידה על גבו. והנה הוא נתקל במיודעו ומכרו שהרים גבה ושאלו לפשר הדבר ויחזקאל עונה:
"נצטוויתי לשאת את אימי על גבי עד הבית."
"והלא היא לא אימך!!"
עונה יחזקאל: "לך ספר את זה לקומנדאן!" – רוּחְ קאנעה ללאג'א.
בברכה
יעקב זמיר
רמת גן, עיר הפיז'אמות
* * *
לאה ספיר
מסודות המטבח הגיאורגיאני
[לשעבר גורג'י לשעבר גרוזיני]
סליאנקה של חלמונים וכבד עוף
החומרים הדרושים:
1/2 ק"ג חלמונים של עוף (ניתן לקנות בעיקר בסופּר או באטליז).
1 ק"ג כבד עוף או של הודו חתוכים לקוביות קטנות.
2 בצלים בינוניים חתוך לעיגולים דקים
1 כפית שום כתוש
1 כפית פפריקה אדומה
1/2 כפית פלפל שחור
1/2 כפית תבלין לגולש, או לסטייק, (לא חייבים)
1/2 כפית כוסברה יבשה
1 1/2 כפות רסק עגבניות
15 גבעולים של פטרוזיליה קצוצה דק
1 1/2 כוסות מים פושרים
1/2 כפית מלח.
4 כפות שמן קנולה
אופן ההכנה:
לחמם שמן בסיר עמוק ולהוסיף את הכבדים והחלבונים לערבב בעדינות, להוסיף בצל ושום ושוב לערבב. כשהבצל קצת התבשל להוסיף: תבלינים, הפפריקה, פלפל שחור, תבלין לסטייק או לגולש, כוסברה יבשה ולערבב שוב. להוסיף לתערובת רסק עגבניות, מיד לאחר מכן לכסות את התבשיל עם המים, לבשל עד שהבשר יהיה רך להוסיף מלח, ופטרוזיליה קצוצה.
לבשל את התבשיל על אש נמוכה כ-5 דקות ולהגיש.
הערות: את התבשיל ניתן להגיש בתוספת של אורז מבושל.
הכמויות ל-6 מנות!
* * *
בוקר הוקרה למשורר אריה סיון
אריה סיון, מן האבות המייסדים של השירה הישראלית, נולד בשנת 1929
בתל אביב, ובאוגוסט 2009 תימלאנה לו 80 שנה, זוכה פרס ברנר ופרס ביאליק
לכבוד האירוע הולחנו אחדים משיריו
מנהל מוסיקלי ומלחין: רמי הראל
מלחינים: מוני אמריליו, חמי רודנר, אהובה עוזרי, תמר גלעדי
הפקה: צוותא / נילי שחור
משתתפים: אלוף בן, אסנת זיביל, דרור קרן, מירה עווד, מירן ראובן,
פרופ' נורית גוברין, פרופ' ניסים קלדרון, נתן זך, נתן סלור,
פרופ' רות קרטון-בלום, רפי ויכרט, תמר רודנר
יום שישי, 14.11.08, ט"ז חשוון תשס"ט, בשעה 11.00
צוותא, אבן גבירול 30, תל אביב
כרטיסים 03-6950156
* * *
לטייל עם ראש ירוק
אל סוכות השומרונים בהר גריזים (תשס"ט)
יום רביעי, א' חול המועד סוכות 15.10.2008
הדרכה: דנצ'ו ארנון
יש סוכות ויש סוכות – אבל אין כמו הסוכות של השומרונים!
ביום רביעי, 15.10.08, א' חוה"מ סוכות (שלנו) ניסע להר גריזים להתארח בסוכות של השומרונים. לאחר קפה ומאפה נכנס עם עַבֶּד לבית הכנסת, שם הוא יספר לנו על מנהגי השומרונים, יציג לנו את ספרי התפילה שלהם ואף יזמר לנו פיוט או שניים. נבקר גם במרכז המבקרים של יפת ונשוחח אתו, נבקר בסוכות של השומרונים, באתר הזבח, ואם יתאפשר – גם באתרי ההר. נסיים בביקור בסוכה של הכהן הגדול שיברך אותנו בברכה העתיקה. הביקור כולל גם ארוחה של חומוס, סלטים ושתייה קלה.
לשאלת רבים:
רמת קושי: הטיול אינו קשה. מתאים גם למתקשים בהליכה. הליכה קצרה מאתר לאתר במתחם ההר.
ביטחון: הנסיעה להר גריזים - באוטובוס ממוגן. לא עוברים את שכם. הדרך מאובטחת על ידי צה"ל. אתר הר גריזים שייך לשומרונים וגם הוא מאובטח על ידי צה"ל. לבוש: בשיטת ה"בצל". לבוש עליון חמים, עלול להיות קר על ההר.
להביא: נעלים נוחות, מים, כובע, מקל-כיסא למי שרוצה.
קפה ומאפה בבוקר – עלינו. הטיול כולל ארוחת צהריים קלה.
אל תמתינו לרגע האחרון! – מספר המקומות מוגבל
להתראות,
נעמי ודנצ'ו
ראש ירוק, הניצנים 35 נווה עוז פתח תקווה 49212 טל' 03-9221205 פקס 03-9245148
דנצ'ו 054-4665921 נעמי 054-4665922
* * *
מה המשותף לליבני ולמופז?
ששניהם האמינו שאחד מהם יעמוד בראש המפלגה הגדולה שתמשיך להתקיים בראשותו גם אחרי הבחירות לכנסת!
אבל אתם כולכם עוד תתגעגעו לאולמרט!
* * *
זיכרונותיה של נערת ליווי
כפי שסיפרה לאמנון בי-רב
פרק ראשון
איציק
יום אחד אחרי שהשתחררתי מהצבא, התחלתי לחפש דירה.
היו הרבה דברים שרציתי לעשות, אבל הראשון שבהם היה לעזוב את הבית של אבא, לשכור לעצמי דירה קטנה ולגור לבד.
בלעדיו.
הוא כל כך ניסה להשפיע עלי שאמשיך לגור 'בבית שלנו', כמו שהוא אמר.
'יש לך כאן כל מה שאת צריכה,' ניסה לשכנע אותי, 'למה לך להיכנס להתחייבויות כספיות מיותרות, כשעומדת לרשותך חינם דירה שלמה, כמעט ריקה.'
המילים 'כמעט ריקה' שכנעו אותי סופית.
אספתי את כל החסכונות שלי, את דמי השחרור מהצבא, ותוך מספר ימים מצאתי דירה מרוהטת וחמודה של חדר וחצי בצפון תל-אביב. המחיר היה אמנם יקר, יותר מחמש מאות דולר לחודש, אבל הגעתי למסקנה שהכסף שברשותי יספיק לי לשלושה חודשים ובמשך הזמן הזה אוכל למצוא עבודה, כדי לשלם את ההוצאות בחודשים שלאחר מכן.
בבוקר בו קיבלתי את המפתח לדירתי החדשה, ניצלתי את השעות שאבא לא היה בבית, ארזתי את כל הבגדים שלי, את החפצים האישיים שרציתי לקחת איתי, את הסדינים והשמיכות שלי, את המגבות הגדולות והרכות שכל כך אהבתי, והעברתי הכול לדירתי החדשה.
בערב, כשאבא חזר הביתה, כבר לא הייתי שם.
ביום שישי בבוקר קניתי את עיתוני הערב, ישבתי ליד השולחן העגול הנמוך שעמד במרכז הסלון החדש שלי, והתחלתי לחפש לעצמי עבודה מתאימה. סימנתי בדייקנות כל הצעת עבודה שנראתה לי. ברוב הצעות העבודה נדרשה הכשרה מוקדמת, המלצות טובות, ניסיון קודם וכישורים מתאימים. רק הצעות ספורות התאימו לחיילת משוחררת, שמעולם לא עסקה בעבודה כלשהי.
אחת מהן משכה את תשומת לבי במיוחד.
"למשרד בתל אביב דרושה בחורה אחרי צבא. נאה וחמודה. שעות עבודה נוחות ושכר גבוה."
לניסוח המפתה היה מצורף מספר של תיבת דואר. מאחר שכך, מיהרתי לנסח מכתב קצר, לפרט, בכתב מעוגל ונשי, את תולדות חיי הקצרים ואת מספר הטלפון שלי, וירדתי לשלוח אותו בסניף הדואר הקרוב.
היו עוד מספר הצעות עבודה שסימנתי. ברובן אמנם נדרש ניסיון קודם, אך החלטתי לנסות להציע את עצמי. מאחר שהיה זה יום שישי, והשעה כבר היתה מאוחרת למדי, החלטתי להתקשר למספרי הטלפון שסימנתי רק ביום ראשון.
הטלפון שלי צילצל לראשונה ביום שני אחר הצהריים.
קול גברי נעים ואדיב פנה אלי בנימה אישית מאוד.
"שמחתי לקבל את המכתב שלך," הוא אמר, "אני מקווה מאוד שתוכלי להצטרף לצוות שלנו."
שאלתי מה בדיוק נדרש ממני, אבל הוא התעלם משאלתי.
"תוכלי לבוא להיפגש איתי?" הוא שאל.
"מתי?" שאלתי.
"אפילו עכשיו," הוא אמר, "המשרד שלי נמצא לא רחוק מהבית שלך."
הוא מסר לי את כתובתו ואני כתבתי אותה על דף נייר שהיה ליד הטלפון.
"בעוד שעה יהיה בסדר?" שאלתי.
"מצויין," הוא ענה, "קוראים לי איציק, ואני אחכה לך."
לבשתי מכנסיים לבנים וחולצה שחורה, שהלמה במיוחד את עורי הבהיר. אספתי את שערי לקוקו שובב והתאפרתי בזהירות, אך בקפדנות יתרה. אחרי פחות מחצי שעה סקרתי את עצמי בראי הגדול שהיה מוצב בכניסה לדירתי והייתי מרוצה מעצמי. ההגדרה 'נאה וחמודה', כפי שצויינה במודעה, התאימה לי עכשיו במאה אחוז.
הדרך מהדירה שלי ועד לכתובת שמסר לי איציק, נמשכה קצת יותר מעשר דקות. שמחתי למצוא מקום עבודה כל כך קרוב, ועוד במרכז העיר, בבניין משרדים חדש ומודרני.
הצצתי בשעוני. עדיין נותרו לי עשר דקות עד לשעה שקבענו. טיילתי קצת ברחוב ההומה אדם וכשקרבה השעה - חזרתי לבניין המשרדים ועליתי במעלית לקומה השלישית, לחדר מספר שלושים ושבע, כפי שאיציק מסר לי בשיחת הטלפון רק שעה אחת קודם לכן.
פרט למספר החדר, לא היה כתוב על הדלת מאומה. הקשתי קלות ומייד שמעתי את קולו המוכר קורא:
"כן כן," הוא נשמע עסוק, "אפשר להיכנס."
דחפתי את הדלת פנימה ונכנסתי לחדר לא גדול במיוחד, שכלל שולחן כתיבה מודרני ומולו שלוש כורסאות עור מזמינות. מאחורי השולחן, על כורסת מנהלים שחורה ורחבה, ישב גבר נאה כבן שלושים. הוא החזיק את שפופרת הטלפון צמודה לאוזנו והורה לי בידו לשבת על אחת הכורסאות, כשהוא שולח לעברי חיוך ידידותי.
"אני בטוח שתהיה מרוצה," הוא אמר לתוך השפופרת.
תוך כדי דיבור, הוא בחן אותי בעיניו, הניע את ראשו בהערכה והמשיך לחייך אלי.
"ודאי שכן," הוא אמר לאיש מצידו השני של הקו, "נכון שעד היום לא איכזבתי אותך?"
הוא שתק שניות אחדות, מקשיב לתשובה של איש שיחו, ומיד הוסיף:
"ובכן, גם הפעם אתה יכול לסמוך עליי."
שוב היתה הפסקה קצרה. הוא סימן לי בתנועת יד מתנצלת שמיד יסיים את השיחה. עיניו עדיין המשיכו לסקור אותי. לבסוף אמר:
"או. קיי., אז כמו שסיכמנו. ואתה יודע שתמיד תוכל למצוא אותי כאן."
הוא סיים את השיחה והניח את שפופרת הטלפון על כנה, תוך שחיוכו מתרחב לעברי.
"יופי שבאת," אמר כשהוא מושיט אלי את ידו, "כמו שאת יודעת, קוראים לי איציק."
לחצתי את ידו בהיסוס. היא היתה נעימה וגברית, משרה ביטחון ואמון. שמחתי שהבוס שלי עשוי להיות אדם כל כך צעיר וסימפטי.
המכתב שלי היה מונח לפניו על השולחן והוא הציץ לעברו, כמנסה להתעדכן בתוכנו.
"אני מבין שהשתחררת לא מזמן," הרים אלי את עיניו, "מה עשית בצבא?"
"פקידה," עניתי בקיצור.
"בקריה?" הוא שאל בחיוך.
"לא. דווקא רחוק מהבית. בדרום."
"ואת רוצה להתחיל ללמוד באוניברסיטה?"
הנהנתי.
"משהו מיוחד?"
"ספרות," עניתי, "אולי גם ספרות אנגלית."
"את שולטת באנגלית?" התעניין בסקרנות גלויה.
"כן," אמרתי, "שפות זה הצד החזק שלי."
"יופי," הוא אמר וחייך שוב, "אם כך, אני בטוח שנמצא שפה משותפת."
הוא הציץ שוב אל המכתב שהיה מונח לפניו ונראה מהרהר לעצמו.
"יש לך הורים?" שאל לבסוף.
"יש לי אבא," עניתי.
"והוא יממן את הדירה שלך ואת הלימודים שלך?"
"לא," אמרתי בהחלטיות, "אני מתכוונת לעבוד ולשלם הכול בעצמי."
"תהיי זקוקה להרבה כסף."
"לכן אני זקוקה לעבודה," אמרתי ומיד הוספתי בסקרנות בלתי מוסתרת:
"מה בדיוק תהיה העבודה שאצטרך לעשות?"
איציק נשען לאחור בכורסה שלו, לקח ממדף ריק חפיסת סיגריות תוצרת חוץ והושיט אותה לעברי בעיניים שואלות.
"תודה," אמרתי והתכופפתי לעברו, מושכת סיגריה אחת מתוך החפיסה.
הוא שלף סיגריה נוספת ותקע אותה בין שפתיו. אחר כך לקח מהשולחן מצית מוזהב והצית את הסיגריה שלי ובלי לכבות אותו קירב אותו גם אל הסיגריה שבפיו. לאחר ששאף ממנה עמוקות ופלט סילון עשן לבן, שלח אלי מבט חד ואמר בפשטות:
"את אמורה להיות נערת ליווי."
"מה?!" השאלה נפלטה מפי בצעקה רמה מדי.
הוא חייך למראה הבעת התדהמה שהיתה על פני. נראה היה שציפה לתגובה מסוג זה. שכן, מיד קירב את הכורסה שלו אל השולחן, נשען עליו עם שני מרפקיו והסתכל אל תוך עיני במבט מבין.
"זה לא בדיוק מה שאת חושבת," הסביר לי בקול נינוח ואיפר את הסיגריה שלו בתוך מאפרה מהודרת שניצבה במרכז השולחן, "אני מנהל כאן משרד מכובד, שמספק שירותי ליווי למאות אנשי עסקים, פוליטיקאים, ואישים ידועים ומפורסמים מהארץ ומהעולם."
הוא השתתק לשניות אחדות, שאף מהסיגריה שלו ואחרי שפלט את העשן כלפי מעלה, המשיך:
"לעיתים קרובות מאוד אנשים כאלה מוזמנים לוועידות, לארוחות רשמיות, למיפגשי חברה ולאירועים שונים. בדרך כלל בת הזוג הקבועה שלהם אינה מצטרפת אליהם והם מעוניינים להביא איתם בת זוג ייצוגית, נאה, משכילה, שתהיה להם לחברה במשך ערב ארוך, ובדרך כלל גם משעמם. כדי שלא להשתעמם יותר מדי, הם מזמינים אצלי בת לוויה, שעונה על דרישותיהם. הם יכולים להציג אותה בתור המזכירה הפרטית, או העוזרת האישית, או אפילו שותפה לעסקים."
הוא השתתק לשניות אחדות, שאף מהסיגריה שלו, פלט את העשן והוסיף:
"בין הלקוחות שלי יש אישים רבים מחו"ל ובת לוויה השולטת באנגלית היא בהחלט נכס חשוב."
הקשבתי לדבריו בשקט. האמת היא שרציתי לקום ולצאת מיד לאחר שאמר את המילים שהקפיצו אותי ממקומי, אבל תגובתו השקולה והנעימה היתה הגיונית ולכן החלטתי לשמוע את כל מה שיש לו לומר.
האמת היא, שחיכיתי שינפנף בסכומי כסף גדולים הממתינים לי בתמורה לתפקיד שאקבל על עצמי, אבל הוא אפילו לא הזכיר את המילה כסף. לעומת זאת, החשיבות המיוחדת שייחס לרמה הגבוהה הנדרשת מנערת הליווי, עוררה בהחלט את סקרנותי.
לאחר שסיים את ההסבר הקצר והממצה שלו, הביט אל תוך עיני ושאל בשקט:
"אז מה את אומרת?"
שתקתי.
השאלה המציקה ביותר שהעסיקה אותי היתה מצריכה שימוש במילים כל כך לא מעודנות, שחששתי לשאול אותה. אבל אחרי מחשבה קצרה נעצתי בו מבט חד ואמרתי:
"ואני מבינה שאחרי ערב ארוך ומשעמם במיפגש חברתי, אני אמורה ללוות את האורח המכובד שלך לחדר שלו במלון ולהישאר לבלות איתו את הלילה."
הוא העלה על פניו הבעה כמעט מתחסדת, שהיתה מלווה במשהו הדומה לחיוך ממזרי.
"אני אהיה האחרון שיאמר לך לעשות זאת," הוא ענה בפסקנות, "ואני גם לא מבטיח את זה ללקוחות שלי. ההסכם שלי עם כל לקוח כולל אך ורק מיפגש עם צעירה נאה ומשכילה, עם אפשרות של יציאה לבילוי משותף."
הוא שתק מעט, ונראה כמהסס אם להוסיף משהו. לבסוף אמר בקול נמוך:
"ברור שאם אחת הבנות מחליטה, על דעת עצמה, כמובן, להישאר עם הלקוח שלה גם מעבר לזמן המוקצב, אני לא מתערב וגם לא מעוניין לדעת מה ולמה ו...כמה."
"כמה?!" השאלה הצעקנית שלי שוב היתה חזקה וקולנית מדי. לא שהופתעתי, אבל הרמז בדבריו היה גלוי במידה שהקפיצה אותי.
"ודאי," הוא ענה בחדות, "אנחנו לא פילנטרופים ולא מצפים מאף אחד שיעשה משהו ללא תמורה מתאימה. הלקוחות שלנו הם אנשים עשירים ומבוססים והם יודעים שכדי לקבל שירות טוב, עליהם לשלם סכומים נדיבים."
"יפה," אמרתי, "לפחות אתה מדבר בגלוי ולא מנסה להסוות את הכוונות אמיתיות שלך במילים דו משמעיות."
הוא חייך אליי.
"אני אוהב להניח את האמת על השולחן," אמר, "ממילא בסוף הכול מתברר ואז כל הטענות יחזרו אלי כמו בומרנג. אם את מצטרפת לצוות הבנות שלנו, אני רוצה שתדעי מראש מה נדרש ממך ומה צפוי לך."
"אם כך, מה נדרש ממני?"
"בתיאום מלא איתי, את נפגשת עם גבר למשך שלוש שעות. לפעמים הפגישה עשויה להימשך זמן רב יותר ואז כמובן גם שכרך יגדל בהתאם. המחיר שהוא משלם תמורת הפגישה הזאת הוא חמש מאות דולר. מחצית מהסכום הזה היא שלך."
הוא דיבר בנימה עסקית, כמרצה את העובדות בפני שותף עתידי לעסק קיים.
משראה שאיני מגיבה, הוסיף:
"מובן שכל ההוצאות הכרוכות בבילוי ערב כזה מוטלות עליו. מוניות, ארוחה, שתייה וכל השאר. אינך חייבת להשתתף אפילו בפרוטה אחת."
המשכתי לשתוק. הוא הצית סיגריה נוספת והציע גם לי אחת. סירבתי בתנועת ראש.
הוא המשיך לדבר:
"עד כאן – ההסכם בינינו. כל הסכם נוסף בינך לבין הלקוח שלך הוא, כפי שאמרתי, עניינך הפרטי ואני לא מתערב בו. אבל מאחר שהחלטנו לדבר בגלוי, אני מוכן להגיד לך, שהכסף הגדול באמת מחכה לך לא אצלי, אלא אצל הגברים שאיתם תיפגשי. ואני מקווה שאת מבינה בדיוק למה שאני מתכוון."
ישבתי מולו ושתקתי. סכומי הכסף שהוא דיבר עליהם נראו לי כסכומי עתק. אלף שקלים לערב! אולי יותר! מעולם לא חשבתי על כסף בהיקף כזה.
"אני יכולה לקבל עוד סיגריה?" ביקשתי.
הוא דחף לעברי את החפיסה ואת המצית ואני הדלקתי סיגריה בידיים רועדות מעט, שאפתי את העשן בצימאון אל ריאותי ונשפתי אותו החוצה בכמעט אנחה.
הוא תלה בי עיניים שואלות.
"אתה רוצה לקבל תשובה עכשיו?" שאלתי.
"מובן שלא," חייך אלי בחביבות, "קחי את הזמן שלך. תחשבי. תעשי את החשבונות שלך. תכנני את הזמן שלך."
החיוך שלו התרחב.
"תחשבי על החיים שצפויים לך. כל היום שלך חופשי. את יכולה לישון עד שעה מאוחרת, להקדיש את כל הזמן ללימודים, לבלות איפה שאת רוצה ואיך שאת רוצה, לקנות כל מה שמוצא חן בעינייך. בגדים. תכשיטים."
הבטתי אליו בעיניים קרועות.
"מובן שלא תוכלי להתלבש כפי שאת לבושה עכשיו," אמר ורמז אל בגדי, "בשלב ראשון, עלייך לקנות לעצמך חליפה מחוייטת, צמודה לגופך, עם חצאית קצרה. לא קצרה מדי, אבל כזאת שתגלה את הנתונים האמיתיים שלך. וכמו שאני יכול לנחש, יש לך בהחלט מה להציע ואין לך במה להתבייש."
לא הסמקתי.
לפתע הרצינו פניו. הוא קם מכיסא המנהלים המפואר שלו והעיף מבט מבעד לחלון אל הרחוב שמתחתיו.
"או. קיי.," סיכם בקול יבש, "יש לך את הטלפון שלי. כשתחליטי, תתקשרי להודיע לי."
כשיצאתי מחדר מספר שלושים ושבע, חשתי שרגלי כושלות מעט. לאחר שנסגרה הדלת מאחורי, נשענתי על הקיר ממול ונשמתי נשימות עמוקות. רק לאחר שנרגעתי מעט, פניתי אל המעלית ומקץ פחות מדקה מצאתי את עצמי מחוץ לבניין המשרדים הגדול, צועדת ללא מטרה על המדרכה ההומה בני אדם.
מחשבותי היו מבולבלות. התחושה העיקרית שמילאה אותי היתה של החמצה, על שהצעת העבודה הראשונה שקיבלתי היתה כל כך מביכה, כמעט מעליבה. מצד שני, לא יכולתי להתעלם מתחושת הסקרנות שהתעוררה בי ומעוצמת הפיתוי שהיתה גלומה בדבריו של איציק מחדר מספר שלושים ושבע.
להפתעתי, מצאת את עצמי חושבת מה יגיד אבא, אם ייוודע לו במה אני עוסקת. בשנים האחרונות לא היו היחסים בינינו כפי שהיינו בילדותי. אמנם, במשך השירות הצבאי, לפחות פעם בשבועיים הייתי מגיעה לבית שלו, לשבתות, אבל שוב לא היינו גלויים זה בפני זה. לפחות אני לא שיתפתי אותו במחשבות ובבעיות שהעסיקו אותי. לא היה לי ספק שהוא יתנגד בחריפות שאקבל על עצמי עיסוק מסוג, זה ומיד יציע לממן את שכר הדירה שלי, את לימודיי ואת כל ההוצאות הכרוכות בחיים מחוץ לבית. מצד שני, ידעתי שלא אספר לו מאומה, לא אתייעץ איתו ולא אשתף אותו בשיקולי, כך שדעתו ממילא לא תשפיע על החלטתי.
אבל מהר מאוד עברו מחשבותי לסכום הכסף העצום, כמעט בלתי נתפס, הגלום בעבודה החדשה.
לרגע הרהרתי איך לקרוא לכך והחלטתי שבמקום עבודה, עדיף יהיה אם אשתמש, לפחות בינתיים, במחשבותי, במילה 'הצעה'.
ה'הצעה' ששמעתי מפיו של איציק התייחסה בפירוש לליווי ותו לא. הוא הדגיש שההסכם בינו לבין לקוחותיו מתייחס רק לליווי חברתי. שום דבר אחר. אמנם, לא הייתי תמימה במיוחד. ידעתי שגברים השוכרים נערת ליווי לערב שלם, מצפים ממנה שתצטרף אליהם לחדרם במלון גם לאחר האירוע החברתי. אבל אם באמת לא אהיה חייבת לעשות זאת, הרי תמיד אוכל לומר 'לא, תודה,' ולשוב הביתה. גם כך, אלף שקלים לערב היו עבורי בגדר חלום בלתי ממשי.
התחלתי לחשב את הרווחים הצפויים לי מההצעה הבלתי צפויה: עשר פגישות בחודש יסתכמו בעשרת אלפים שקלים. עשרים פגישות בחודש יעשירו אותי בעשרים אלף שקלים. לא העזתי לחשוב על שלושים פגישות בחודש. הסכום הזה היה פנטסטי ולא האמנתי שהדבר אפשרי.
כשחזרתי לדירתי הקטנה, היתה השעה אחרי עשר בערב. יותר משלוש שעות הסתובבתי ברחובות וחשבתי מה להחליט ואיך ההחלטה הזאת עשויה להשפיע על חיי בעתיד. לאט לאט שכנעתי את עצמי שצדק מי שטבע את האמרה 'מי שלא מנסה, לא מצליח'.
לפני שנרדמתי, כבר הייתי בטוחה שהתשובה שאתן מחר לאיציק תיפתח בפני את הדרך לא רק לחיים מעניינים ומגוונים יותר, אלא גם ללא ספק לקלים ונוחים הרבה יותר.
המשך יבוא
* * *
יִשְׂרָאֵל הַר
"מה אני למרגוֹל ומה מרגוֹל לי?"
למכתב עיתי / חדשות בן עזר
שלום רב,
אהודים יקרים אני חושב שיש מקום בגיליונות המכתב עיתי לקובלנותי זו:
אני באמבטיה אחרי יום של התרוצציות במיני סניפים של קופ"ח הכללית החדשה פתאום הטלפון מצלצל ומצלצל בקולי קולות [התקינו לי בביתי טלפון של נטלי]. אני רץ רטוב מרים השפופרת שומע קול:
"אהלן! כאן מרגול ממחסני חשמל יש לי הצעה..."
"איזו מרגול?" אני שואל.
הקול מתעלם וממשיך לטרטר. "לכי לעזאזל!" אני כועס וטורק השפופרת.
עכשיו אני מקשה: מי נתן רשות למשרד הטלפוניה למסור לכל מיני מרגולות את מיספר הטלפון שלי? לכל הרוחות והרפאים מה אני למרגול ומה מרגול לי – לא אחות היא לי ואני לא אח לה ולא שותף למחסני חשמל שלה!
בוודאי כדבר הזה קורה לרבים מקוראי גיליונות חדשות בן עזר.
בתודה,
ובברכה לעורכי וקוראי מכתב עיתי
יִשְׂרָאֵל הַר
אהוד: גם אני טרקתי "לה" מיד את הטלפון, כמו שאני טורק לשיחות המוקלטות של ביבי שאני מקבל (זה יותר משלושים שנה שמיספר הטלפון שלנו רשום בטעות כטלפון של אחד בשם יוסף הדור ממרכז הליכוד, ואני יכול בשמו להשתתף גם בסקרים הפנימיים שלהם!) – אבל באשר למרגול המעצבנת והוולגארית, יש לי מילה אחת טובה עליה. כאשר לאחרונה היה ניסיון השתלטות אינטרסנטי על אקו"ם, והיה מאבק איתנים באסיפות הכלליות להסיר את האיום, היתה מרגול על הצד הנכון ותמכה רבות ובפומבי באביהו מדינה (היו"ר החדש) ובחבריו ובסקטור הסופרים הרציניים, ויחד הצלחנו יחד כמעט כאיש אחד להעביר את רוע הגזירה ולתקן את השטויות שנעשו באקו"ם על ידי הדירקטוריון הקודם.
* * *
החור השחור שממנו הזהירו מדענים אכן נוצר – בוולסטריט!!!
בניגוד לתחזיות האופטימיות אשר אמרו שאין סכנה – הפעלת מאיץ-החלקיקים הגדול שמתחת לאדמות צרפת ושוויצריה אכן יצרה חור שחור ענק וגם מפחיד שבלע את בנק ההשקעות האמריקאי לִיהְמַן-בְּרַדֶרְס ובעקבותיו עומד לבלוע בנקים וחברות השקעות גדולים וגם קטנים – ואין המדענים יכולים לקבוע בינתיים אם ומתי ייעצר התהליך הבולע!
* * *
"חדשות בן עזר" אבל על מותו של המו"ל
זאב נמיר
הבעלים של הוצאת שרברק הוותיקה. אדם ישר, חרוץ, מוכשר ונעים הליכות, שמסר נפשו על הספרות העברית וחינך דורות של קוראים צעירים בסדרה הארץ-ישראלית "נועזים", שבה יצאו לאור טובי ספריה של דבורה עומר תבדל"א, ומעולם לא גרס ספרים אלא האמין במכירה מן המלאי
* * *
אהוד בן עזר
פרשים על הירקון
פרק תשעה-עשר
חלק ראשון
הרצח וההתאבדות בבאר הנטושה
בל"ג בעומר של שנת תרמ"ב, 1882, נשלח יהודה, בן העשרים וארבע, על-ידי בעלי נחלת פתח-תקווה אל המושבה העזובה, כדי לראות מה קורה בה ולעשות את ההכנות לקבלת ה"קִסֶם", החלק ביבול, מן החוכרים הערבים.
הוא יצא בשליחות הזו רכוב על גבי חמור, ועבר לאט-לאט את דרכי הארץ האבלות. מה עלובה הארץ, חשב לעצמו. שום מושבה עברית אחרת טרם נוסדה בה. [כזכור היתה זו שנת שמיטה, וראשון לציון נוסדה רק בשלהי קיץ תרמ"ב]. הפלאחים העניים מנוצלים על-ידי השלטון הגרוע ופקידיו המושחתים. לַפַּחוֹת ולמושלים התורכיים יש רק מטרה אחת: לאסוף חיש-מהר את הסכום ששילמו בעד התמַנוּתם למשרותיהם – ולהוסיף עליו ככל האפשר על-ידי ניצול מעמדם לקבלת השוחד הבקשיש. הכול מבוסס כאן על שחיתות, הפקרות ואזלת-יד. לולא חסות הקאפיטולאציות של הקונסולים, שמגינים עלינו בתור נתינים אירופיים –לא היינו יכולים להתקיים בארץ אפילו יום אחד.
במרחבים, המשתרעים משפלת לוד ועד לירקון, נמצאו רק אילנות בודדים. כל אילן היה ידוע בשמו ובמאורע הקשור בו. על סִדְרִיָה אחת סוּפּר כי היא צמחה מיתד אשר צַאלַח-אִ-דִין תקע לקשירת סוסו. היא נמצאת עד היום על אם-הדרך מלוד לרמלה. בין אילן לאילן היה מרחק של קילומטרים רבים. כל השטח היה מורכב מגבעות חול עלובות או מבּיצות ענקיות. רק פֹּה ושם היה אפשר להבחין באוהל דל או בכפר ערבי עלוב. הנחלים העמוקים, שבהם היו זרמי המים יורדים בחורף מהרי אפרים, לא היו מתייבשים במשך הקיץ, והסביבה כולה, ככל שהתקרבתָּ לפתח-תקווה, היתה ערבה שוממה, מרבץ חזירי-בר וקן ממאיר של מאלאריה.
ביצת מלאבס הגדולה השתרעה כאגם מסביבות ראס אל-עין ועד לרגלי גבעות בַּאבּ-אִל-הַוַּה. האדמה, שהיתה פורייה בחלקהּ הגדול, עדיין משכה אליה מפעם לפעם פלאחים חדשים מהרי אפרים הצחיחים, אלה היו "מלבישים" אותה מחדש לזמן-מה, עד שחלו בקדחת ומתו, ופינו מקומם לאחרים.
אותה שנה, כך התברר ליהודה, היתה גרועה-שבגרועות בגלל המאלאריה, שתקפה באורח כֹּה קטלני עד שהכפר מלאבס, אשר תושביו לא פסקו מלהציק לפתח-תקוואים עד לנטישת המושבה, היה ריק עתה לחלוטין. אפילו הכפר פֶגֶּ'ה השכן, ממזרח למושבה, היה ריק-למחצה ותושביו ברחו להתגורר ביהודיה הרחוקה שהאוויר בה טוב יותר, ורק בשעות היום היו מעזים לבוא לעבד את אדמותיהם.
*
רכוב על חמורו הגיע יהודה למושבה העזובה ומצא שם את סַלִים, השומר של הנחלה, פַאטְמֶה אשתו וחַסַן אחיה. מלבדם לא היתה נפש חיה בכל הסביבה, ששימשה מפעם לפעם רק מקלט לשודדים ולבורחים קשי-יום.
סלים קיבל את יהודה בסבר פנים יפות. יהודה ניגש לבאר כי צמא היה למים. אך החבל והדלי היו חסרים. כששאל את סלים לסיבת הדבר, ענה לו במבוכה כי הם חדלו לשתות ממי הבאר המַזיקים לבריאותם, והחלו לשתות שוב ממי הירקון. יהודה הרגיש כי כאן מתרחש דבר-מה חשוד ומוזר.
הוא היה עייף מטלטולי-הדרך ולכן שכב על מחצלת בצל הקיר, לנמנם קצת. מתוך התנומה שמע קולות מתלחשים מן העבר השני, במקום שישבה משפחת השומר: סלים, פאטמה אשתו וחסן אחיה. חשדותיו של יהודה גברו והלכו, אף-על-פי-כן נשאר שוכב, כשאוזניו דרוכות לכל רחש קל.
לפנות-ערב הוזמן יהודה לארוחה. פאטמה הכינה פיתות טריות ודקות כנייר על גבי הסַאג', תנור ברזל מקומר. סלים וחסן ישבו בקרבתה וקלו גרעיני-קפה במחבת-ברזל. חסן היה מקבל את הגרעינים הקלויים אל תוך מכתש-עץ המחוטב בקישוטים ערביים, וכותש את הגרעינים בעלִי-העץ בקצב מיוחד ובעסק גדול. שעת הארוחה עברה בדומייה משונה, ובלילה שוב לא היה יהודה יכול לעצום עין בגלל החשדות.
למחרת השכם בבוקר, לאחר הארוחה, יצא יהודה לתור את הנחלה. חסן קם ללוותו, ולמרות התנגדותו של יהודה, הצטרף אליו. בדרכם הרגיש יהודה כי חסן רוצה להטותו דווקא לכיוון אחר מזה שרצה בו. כיוון שהדבר עורר עוד יותר את חשדו, פנה יהודה במהירות לעבר השביל שחסן חשש לו. מיד נתגלתה לפני יהודה, בתוך ערוץ אחד הוואדיות, גופת ערבייה צעירה וגבוהה, ידיה ורגליה מפורדות מגופה ומכורסמות על-ידי תנים, ועיניה מנוקרות על-ידי עופות-טרף.
כששאל יהודה את חסן מה הדבר, ענה:
"אלוהים היודע..."
*
למחרת סר יהודה לכפר פֶגֶּ'ה הסמוך והתארח אצל שיח' הכפר, אשר נשאר בביתו ולא ברח ליהודיה מפני הקדחת. השניים החליפו רשמים על אבו-יוסף הזכור לטוב, שהיה שני לילות אורחו של השיח' ובזכותו התוודע לפראנג'ים מפתח-תקווה. על רוע-ליבם של המאְ'מוּרִים שאינם מתחשבים בשנה הרעה, המורידה את הפלאחים ביגון שאולה, ולוקחים מן היבול כרצונם. לבסוף הצליח יהודה להסב את השיחה לסלים ובני-משפחתו, ומפי השיח' נודע לו סיפור המעשה אשר קרה בחודשי היעדרם של האיכרים מן המושבה.
בתו של אחד השיח'ים הידועים בנגב סטתה מדרך הטוב וברחה עם העבד הכושי של אביה. בהיותם נרדפים על-ידי גואלי כבוד-המשפחה – הגיעו השניים לבסוף לביצת מלאבס, התחבאו בה והתארחו זמן-מה אצל סלים ופאטמה. חסן, אחי פאטמה, לטש את עיניו לבידואית היפהפייה, שחיתה עם העבד השחור וקול צחוקה היה נשמע בללות כקולה של עוֹפְרִית, בת השטן, המופיעה בחלומותיהם של גברים ומפתה אותם.
לאחר ימים אחדים נעלם הכושי באורח-פלא והבידואית הצעירה נשארה מקנת חסן, אשר לא איחר לכבּוֹש לו אותה לאישה בהתפארו שהמטֶה הגדול שלו עדיף על זה של הכושי אהובה הנעלם. אלא שעתה, בלילות, נשמע, בין בתיה-החרבים למחצה של נחלת פתח-תקווה, קול בכייה ולא קול צחוקה של הבידואית, המתענה תחת רוצח-אהובה.
לאחר זמן-מה הופיעה להקת רוכבים בידואים מבני-משפחתה של הנערה אל בית סלים. חסן חמק מיד וברח לשדות, והנערה הבידואית היפהפייה רצה כחץ מקשֶת והפילה עצמה אל הבאר, ביר שוע, ומתה. לרוכבים לא נותר דבר לעשותו והם פנו לדרכם. לאחר ימים אחדים חזר חסן הביתה, ובאישון לילה הוציא את גופת הבידואית מן הבאר וזרק אותה הרחק בין השדות, בערוץ הוואדי [לא רחוק מבניין עיריית פתח-תקווה כיום, ליד המצבה].
עתה הבין יהודה מדוע לא שתו סלים ומשפחתו ממי הבאר. הוא חזר אל סלים ולן אצלם עוד לילה אחד. הידידות הנעימה פיכתה הלאה למישרים, כאילו לא קרה דבר, ויהודה גם לא חקר עוד מאומה.
ביום המחרת, עם עלות השמש, חבש יהודה את חמורו ויצא בדרכו חזרה לירושלים, כדי למסור דין-וחשבון על המצב בפתח-תקווה. לפני שהרחיק הסב ראשו לאחור והביט, הוא נזכר באחד המתיישבים שאשתו וילדיו מתו במקום הזה. באחר שחלה מרוב תלאות וסבל, ומבלה שארית ימיו בירושלים. ועוד אחד שהשקיע את כל כספו וכוחותיו במושבה החדשה, ועתה הוא רעב לפת-לחם. היוכלו כל אלה לחזור אי-פעם לנווה החָרֵב, שהפך לקן של פושעים?
המשך יבוא
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. אנו מקווים שעדיין ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]
* * *
מזל טוב מאוד
לבן וישליצקי ולבת-זוגו הטרייה סמדר מונטג
העומדים להינשא מחר יום שישי
בטקס רב רושם בק"ק תל-אביב
* * *
הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר
"ספר הגעגועים"
קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 351 עמודים ועומד לצאת לאור בתחילת חודש נובמבר 2008 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, במהלך חודש נובמבר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.
אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו בתחילת חודש נובמבר!
הכתובת למשלוח 50 השקלים:
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
מדוע העולם שותק נוכח הזוועה הזו???
בקרבות בין חמאס לבין חמולת דורמוש בשכונת סברה שבעזה, נהרגו עד כה [שלשום] אחד-עשר פלסטינים, כולל נשים וילדים. מהם עשרה מבני החמולה ועוד שוטר חמאס אחד! ואילו כאשר אנחנו נלחמים על חייהם של אזרחינו, וכתוצאה מכך נהרגים גם פלסטינים, מיד העולם וה"פַיְן-שְׁמֶקֶרְס" שלנו מזדעקים ומכנים אותנו "פושעי מלחמה"!
* * *
הפסיכולוגית אמרה
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
הפסיכולוגית אמרה
שזוגות הבאים אליה עם אהבה בוערת
שבים אחרי שבעה חודשים ומתגרשים
ואיפה האהבה הגדולה
הם אהבו רק בחלק מעצמם
ובכל שאר החלקים לא התאימו
ואמרתי לפסיכולוגית שפְרֵחַה אפשר
להכיר בקיץ לפי כף הרגל
לא רק צפון-אפריקאית יש גם פולניות פְרֵחוֹת
אבל בחול שעל חוף הים רואים פחות טוב
את האצבעות הגסות של הפרֵחה
את ציפורניה הדורסניות כִּטפרים
כי בולטים בעיקר חלקיה האחרים
והווּלגאריוּת מעוררת את הביצים
אז אולי תסבירו לי מדוע אני כל הזמן לומד
ולא יודע כלום
* * *
רק מי שזיין אותי בקיבוץ ומתכחש לבתנו המשותפת מסוגל לפרסם תועבות שכאלה!
לסופר נידח הפורנוגראפי שיצר במה עיתית לדברי זימה של גברים, שלום, שלום ואין שלום!
אני ידעתי שזה יקרה. כדי לתת לגיטימציה למחשבות המלוכלכות שלך ושל חברך המשורר הגס החובב-תחת חיימקה שפינוזה, יצרת במה לדברי זימה של סופרים קשישים ששום עיתון וכתב-עת הגון לא היה מעז לפרסם אותם אלא לכל היותר על קירות בתי השימוש של המערכת.
והידיעה שאין לך מעצורים מוסריים ושאתה מחפש לפרסם סיפורים פיקאנטיים פשטה בקריית ספר כאש בשדה קוצים ועכשיו קפצו על עגלתך הכחולה כל המתוסכלים הכותבים על אימא שוכבת עם החבר של הבת שלה או על נערה מתבגרת שיושבת במקלחת על הקישוי של אביה וממששת אותו כמו קישוא! ואתה מחייך לך כשאתה מפרסם תועבות מגעילות כאלה של גברים, שאם היה באולימפיאדה ענף ספורט של אוננות באמצעות הקלדה של גילוי עריות ופיתוי של קטינות – הייתם אתה וחבריך זוכים בו בהרבה מדליות של כסף וזהב!
ומילא כאשר נשים כותבות על זיוּנוֹת ועל סטיות, נשים הן תמיד יותר עדינות, ולהן מותר, אבל הדבר הנורא ביותר במכתב העיתי שלך הוא שאחרי שהצליחו סוף-סוף לטהר את הספרות העברית מהכתיבה המזורגגת של הגברים, ומי שנותנות כיום את הטונה הן נשים או גברים שכותבים כמו נשים – באת אתה והחזרת לקדמת הבמה את הספרות של הבנים, ספרות גסה, ספרות שטחית, ספרות שמגרה את הביצים ונותנת דוגמה רעה לקוראותִ/ים שכבר למדו ליהנות מכל הסופרותִ/ים החכמותִ/ים שכותבותִ/ים עברית בסגנונה יפה שאתה הוולגארי כבר לא מסוגל לקרוא!
בושה וחרפה! אני לא מאמינה שאתה הנכד של מי שחרש את התלם הראשון בראשון לציון ובתחת שלי!
אֲגָנָה וַגְנֵר
אהוד: אגנה היקרה והזוכרת המעוררת בי נשכחות, אכן, בקשר לראשון לציון ולתחת שלך את צודקת, ובעוד שני גיליונות יתברר הסיפור המפתיע על החריש הראשון בְּראשון [במלעיל] גם לקוראי "חדשות בן עזר".
* * *
ביבליותרפיה יהודית
מקורות ישראל בהארה פסיכולוגית וטיפולית
מאת: אדיר כהן
הספר מפתח ביבליותרפיה יהודית כמצטרפת לביבליותרפיה הכללית. הטיפול וההדרכה מתבצעים כולם דרך מקורות היהדות מתקופת המקרא ואילך.
מנושאי הספר: לקרוא את עצמך בסיפור המקראי; הרצח הראשון כהולדת הפילוסופיה והפסיכולוגיה; פרשת עקדת יצחק בראייה טיפולית; השירה, החוכמה והעצה – מסע טיפולי בספר התנ"ך; ספר תהילים כספר המרפא של עם ישראל; התפילה במבט טיפולי; התמודדות עם המוות במחשבת חז"ל; הסיפור החסידי כמרפא לנפש; תפילות של אנשים שלא מתפללים ועוד. ספר עיון והדרכה לפגישה של האדם עם עצמו ועם שורשיו, מסע נפשי ורוחני דרך מקורות ישראל המוליך לריפוי עצמי וחברתי ולהתחדשות נפשית.
* * *
הזיתים הירוקים הגיעו
בתל אביב, בשוק הכרמל למטה, בצד דרום-מערב, בסימטה השנייה, בחנות הירקות הזולים של פואד, הנמצאת מול דוכן השמיר והפטרוזיליה ודוכן הזיתים הכבושים, מצאנו גבעה גדולה של זיתים ירוקים טריים מטיב מעולה, זן סורי, גדולים ובינוניים, אין צורך לברור, ממש מציאה! כולם ללא פגם. המחיר 10 שקלים הקילו. קנינו מיד שישה ועוד נחזור לקנות עוד!
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1930 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 365], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו בדואר תקליטורים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
פינת המציאוֹת
כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ואת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
וכן את צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל