| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 381
תל אביב, אור ליום חמישי, כ"ה באלול תשס"ח, 25 בספטמבר 2008
עם צרופת השיר שינקינדה מאת בנימין גלאי
שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (38).
רות ירדני כץ: שלושה גברים ואישה אחת. מכתב לציפי לבני.
יוסי גמזו: שֵם הַוֶּרֶד. [לזכר הילדה רוז פיזאם].
ד"ר גיא בכור: "על המשמר", הלא ייאמן, ומפלגת התקשורת בישראל.
נֹגה מָרון: התגובה המרגיעה של ד"ר יואב אהרוני. ותגובת בן עזר.
עמוס גלבוע: 30 שנה לחתימת הסכם קמפ-דוויד בין ישראל למצרים.
רינה בשן: 1. שירת הקופים. 2. רפסודת האבן. (שירים).
יהודה גור-אריה: העו"ד והקְדֵרָה.
אהוד בן עזר: ארבעה שירים מתוך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
במלאת שנתיים למותה של פ. ולעילוי נשמתה.
זיכרונותיה של נערת ליווי, כפי שסיפרה לאמנון בי-רב, פרק שלישי, מר א. כהן.
לאה ספיר: מתכונים מספרי המטבח הגיאורגיאני לחג ראש השנה. 1. עוף ממולא עם כבד ואורז. 2. עוגת תפוחים.
עדינה בר-אל: הוא היה שם: יעקב ברזילי וכתיבתו על השואה ועל החיים.
אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק עשרים, יְהוּד, השיבה לפתח-תקווה.
החשש מפני סגירת ההוצאה לאור של משרד הביטחון! –
פקס שנשלח לאהוד ברק מאהוד בן עזר.
* * *
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
מִי שֶׁאָמַר:
"אֱלֹהִים שׁוֹלֵחַ בָּנוּ אֶת הַיֵּאוּשׁ
לֹא כְּדֵי לַהֲרֹג אוֹתָנוּ
אֶלָּא כְּדֵי לְעוֹרֵר בָּנוּ חַיִּים חֲדָשִׁים." –
הוּא בֶּטַח חַי עַל גֶּשֶׁר מֵיתָרִים
מתוך המחזור "נגיעות" (38)
* * *
לגלי, לילדים שירי, איתי ויובל
ולכל המשפחה המורחבת
אתכם באבלכם הכבד על מות הבעל והאב
בעז אורן
[הלווייה התקיימה ביום שלישי אחר-הצהריים בלהבים]
* * *
רות ירדני כץ
שלושה גברים ואישה אחת
גברת לבני היקרה,
אני שמחה בשבילך שנבחרת ליו"ר קדימה. עשית את זה, הוכחת שאת יכולה, גילית בגרות ולא נגררת לכל הכפשותיו של מופז. התנהלת בסדר גמור, לדעתי כמובן, וזכית. מי שיגיד לך שנבחרת רק בגלל 400 וכמה קולות תחזירי לו שאפילו קול אחד קובע.
אבל גברת ליבני, יש לך בעיה אמיתית שאינני יודעת איך תתגברי עליה. את אישה וחכמה, וגברים כמו שאת יודעת לא אוהבים שגם אישה וגם חכמה תשלוט. את מבינה את גודל הבעייה שלך?
גבירתי, מר שאול מופז, הגבר הראשון שבחבורה, נעלב שהפסיד ולקח פסק זמן. מה זה אומר פסק זמן? חודש, חודשיים, שנה? ולמה הוא לקח פסק זמן? כי את אישה גברת לבני! שאול מופז שהיה רמטכ"ל, שר ביטחון, פתאום שלף את השד העדתי כאשר חשש שלא ייבחר. עד אז הכול אצלו היה בסדר. עד אז הוא עלה בדרגות ולא התלונן על מוצאו. אני רוצה להגיד לך גברת לבני ששאול מופז פשוט לא יכול לעכל את העובדה שאת אישה והצלחת להיבחר לתפקיד הרם.
הגבר השני הוא מר אהוד ברק שהיה רמטכ"ל, ראש ממשלה, שר ביטחון שחושב שהוא סגן האלוהים, ואף אחד לא יודע איך הראש שלו עובד, ומה הוא רוצה – והוא ייתן לך לנהל אותו? שאת תגידי לו מה לעשות ואיך לפעול? אהוד ברק שאוהב רק את עצמו ולא משתף אף אחד בתוכניות שלו, רץ לבד. חברי מפלגתו שלו טוענים כך, אז את מצפה שהוא יהיה מתחתיך? ונניח שהוא יסכים להצטרף לממשלתך, את מאמינה שישתף אותך בהחלטות שלו, יתייעץ איתך?
לא, לא שכחתי את מר נתניהו. עוד גבר שבגברים שרוצה שוב להיות ראש ממשלה. הוא לא ייתן לך רגע של נחת, הוא יעשה הכול כדי להכשיל אותך, וללכת לבחירות כלליות מפני הוא חושב שהעם איתו והוא ייבחר בקלי קלות. הוא בטוח שייבחר, ולך הוא לא ייתן את התענוג למשול.
גבירתי הנכבדה, את הולכת לעבור את שבעת מדורי גיהנום בגלל שאת אישה, ואישה עדיין נתפסת בעיני רוב הגברים כדבר נחות. שלושה גברים שבגברים שמה שמעניין אותם זה להיות מובילים, ולא מובלים.
ויש עוד גבר בסביבה שקובע לנו את החיים, הוא דתי מאוד. בקשה אישית, אנא, אל תתפתי לפקוד את ביתו של הרב עובדיה. הבטחת לנו: "פוליטיקה אחרת."
אני מקווה שלמרות בעייתך הקשה תשרדי בעזרת חלק גדול מהציבור שכן חושב שאת ראויה.
שנה טובה ובהצלחה.
אהוד: דברייך עלולים להתקבל כדמגוגיה פמיניסטית זולה. ציפי לבני אינה מתאימה להיות ראש ממשלה כי היא אינה מתאימה ולא כי היא אישה, ושאול מופז מתאים עוד פחות ממנה להיות ראש ממשלה ולא משום שבא מרקע עדתי. לדוגמא: הוא בטיפשותו הפטפטנית הזניק פעמיים את מחיר הנפט העולמי, והיא – בהתחסדות ה"נקייה" שלה הפנתה בפומבי, יחד נשיא סוריה בשאר אסאד, את הגב לאולמרט בקונגרס המדיני האחרון בפאריס, התעלמה ממנו והוכיחה קבל עם ועדה מה שווה בעיניה ראש הממשלה שלה ואיך היא נכנעת ומלקקת להיסטריה התקשורתית שלובתה נגדו ופעלה לטובתה, (היסטריה שמאז שהוא התפטר, שככה כמעט כליל). ככה לבני עזרה לאסאד בדה-לגיטימציה שעשו שניהם לאולמרט בפריס.
אני גם לא חושב שיהיה לה קשה כי להערכתי אין לה סיכוי רב להרכיב ממשלה בת-קיימא, ולא בגלל היותה אישה. אותם קשיים בדיוק היו עומדים גם בפני מופז. התחזית שלי היא כי "קדימה" בלי אולמרט, תתפרק וכי חטא הבגידה שלהם, באי-מתן גיבוי באולמרט – עוד ירדוף אותם רבות. למעשה כל הפוליטיקאים החכמים-בעיני-עצמם פועלים כיום, ביודעין ושלא ביודעין, לזירוז הקמת ממשלת ביבי שתחליף אחרי הבחירות את ממשלת אולמרט, וכפרס על טיפשותם – כמחצית מחברי הכנסת הנוכחית לא יראו מבפנים את הכנסת הבאה.
* * *
יוסי גמזו
שֵם הַוֶּרֶד
רוּחַ קָרָה נוֹשֶבֶת בְּבֵית-הָעָלְמִין הַקּוֹדֵר מוֹנְטֶסוֹן
אֵי-שָם, לֹא הַרְחֵק מִלִּבָּהּ הַסּוֹאֵן שֶל פָּרִיס שֶאֵינֶנָּה מוּדַעַת
לגֹדֶל הַטְּרָגֶדְיָה שֶל אֲרוֹן-קְבוּרָה קָטָן
שֶלֹּא מִכְּבָר הוּטַס
מֵעִיר יַרְקוֹן לְעִיר הַסֵּינָה.
מֵעַל לְשוּחַת בּוֹר-הַקֶּבֶר הַקָּט מָעֳמֶדֶת תְּמוּנָה מְמֻסְגֶּרֶת
שֶל פֶּרַח אֱנוֹשִי בְּתַלְתַּלֵּי זָהָב רַכִּים
וּשְתֵּי עֵינֵי יַלְדוּת תְּמִימָה כִּתְכֵלֶת הָרָקִיעַ,
רָקִיעַ שֶרָאָה הַכֹּל
וּכְמוֹ תָמִיד
שָתַק.
קֹמֶץ זָעוּם שֶל בָּאֵי-הַלְוָיָה
(הָאָב וְאִשְתּוֹ, שְתֵּי הַסַּבְתוֹת
וּקְצָת נְצִיגִים רִשְמִיִּים שֶל צָרְפַת וְשֶלָּנוּ) נִצָּב סְבִיב הַבּוֹר
בְּתוֹךְ שְתִיקָה רוֹעֶמֶת כְּמַטְּחֵי-כָּבוֹד שֶשּוּם
צָבָא, גַם לֹא שֶל אֲדֹנָי צְבָאוֹת אֵינוֹ מַרְעִים כָּאן.
וְרַק הָרוּחַ, כְּמוֹ סִימָן לֶאֱמוּנָה טְפֵלָה
נֶחְלֶצֶת לְהָעִיף אֶת הַתְּמוּנָה עִם הַמִּסְגֶּרֶת
כְּאוֹת נִזְעָם שֶיֵּש דְּבָרִים שֶאֵין לָהֶם כִּפּוּר
וְגַם אִם הָאָדָם שוֹתֵק הַטֶּבַע לֹא יַחְרִיש.
פַּעַם אַחַת
וּשְנִיָּה
וּשְלִישִית
מַחְזִירִים הָעוֹמְדִים סְבִיב הַקֶּבֶר
אֶת תְּמוּנַת-הַיַּלְדָּה מְחֻפַּת-הַזְּכוּכִית לִמְקוֹמָהּ, אַךְ הָרוּחַ, עַזָּה
תוֹלֶשֶת אוֹתָהּ וְהוֹדֶפֶת הַרְחֵק
מִמְּקוֹם-עָמְדָהּ וְסֵדֶר-הַדְּבָרִים שֶכְּמוֹ יֻעַד לָהּ
בַּשֶּקֶט הַשָּבִיר כְּמוֹ הַזְּכוּכִית הַמִּתְנַפֶּצֶת
(כְּשֶדּוֹמְמִים הַמְּדַבְּרִים דּוֹבְרִים הַדּוֹמְמִים).
וְרַק צַלֶּמֶת-טֶלֶוִיזְיָה אַנְגְּלִיָּה לוֹחֶשֶת
בְּזַעַם, לְעַצְמָהּ, בְּקוֹל נִחָר וּמִתְנַשֵּם
לְמוּל מְחָאוֹתֶיהָ שֶל הָרוּח הָעִקֶּשֶת:
The name of the rose is Rose"
" the game is a terrible shame. but the name of
* * *
ד"ר גיא בכור
"על המשמר", הלא ייאמן, ומפלגת התקשורת בישראל
עם קריסת השמאל בפוליטיקה הישראלית, החל משנות האלפיים, והאכזבה העצומה מ"תהליך השלום", החל להתעצם תהליך מוזר בתקשורת הישראלית, מועדון סגור לכשעצמו של כ-20 אנשים קובעים. עד כמה שהדבר ישמע מוזר, התקשורת הזו, שאמורה לכסות תהליכים ולדווח עליהם, נטלה צעד קדימה, ולקחה על עצמה לייצג את השמאל שקרס בציבור הישראלי; היא הפכה למפלגה. והנה, התקשורת הממלכתית, ולא רק היא, הפכה למייצגת של אותה גילדה מפלגתית סגורה. איזה תהליך מדכדך וסופני לחברה שלנו. מה עושים כדי לשמור על הדמוקרטיה?
עם קריסת השמאל בפוליטיקה הישראלית, החל משנות האלפיים והאכזבה העצומה מ"תהליך השלום", החל להתעצם תהליך מוזר בתקשורת הישראלית, מועדון סגור לכשעצמו של כעשרים אנשים קובעים. עד כמה שהדבר ישמע מוזר, התקשורת הזו, שאמורה לכסות תהליכים ולדווח עליהם, נטלה צעד קדימה, ולקחה על עצמה לייצג את השמאל שקרס בציבור הישראלי. היא הפכה למפלגה.
איש לא הטיל עליה את המנדט הזה, שום פקודה אלוהית לא ניתנה כאן, ובמעשה הזה היא גם לא יצגה שום תהליך דמוקרטי, שכן התקשורת בבסיסה במדינת ישראל אינה נבחרת ואינה מתחלפת. היא מורכבת מכמה "גורואים" הממשיכים לאורך עשרות שנים, כמעט בלי תחלופה של ממש. אך התקשורת במדינת ישראל הפכה ממסקרת ומתווכת – לגוף פוליטי אקטיבי, המשמש תחליף למפלגות פוליטיות של פעם. ככל שהשמאל בישראל הלך והתכווץ, השפעתו בתקשורת הישראלית הלכה וגדלה, למרות שהיתה תמיד מוסתרת, תחת מסווה. אבוקת השמאל נדדה מן הפוליטיקה הגלויה אל הפוליטיקה המוסתרת, וככל שכבתה בצד האחד הלכה ובערה בעוצמה בצד השני. כך חצתה התקשורת הישראלית את הקווים, והתרחקה מאחיותיה בעולם המערבי. כך גם בגדה בציבור הישראלי, שציפה ומצפה עד היום שתסקר תהליכים.
פעם היו עיתוני שמאל, ואני זוכר אותם היטב, "דבר" [שבלע את "למרחב". – אב"ע], "על המשמר" עם השבועון המצויין שלו, "חותם", והייתי קורא אותם כל יום, כמו את יתר "עיתוני הבוקר", אך העיתונים הללו נבלו ומתו, כפי שהשמאל הממוסד כולו התכווץ, כאשר התקשורת הרוחבית, הכלל-ישראלית, הממלכתית, תפסה את מקומם כגורם מייצג השמאל.
הקירבה אל השמאל הפכה למסלול קידום הכרחי לעיתונאים צעירים, ל"פרשנים" ולמגישי תוכניות "חברתיים". מעטים מהם יסתכנו ויגדירו את עצמם כ"שמאל", חלילה, אך כל מהותם היא כזו. הבוז לפטריוטיות ולצבא, הסלידה מן הממשלה (הימנית או המרכז-ימנית), ההתגדרות כמחנה "השלום", הגועל מן המזרחיות היהודית תוך הערצת הערבים, והטינה העמוקה לימין, לנתניהו (הוולדרמורט של הפוליטיקה הישראלית) ולקפיטליזם. כך הפכה התקשורת במדינת ישראל לתמונת ראי הפוכה של התהליכים שפקדו את החברה הישראלית: עליית המזרחיים, האכזבה המרה מן הפלסטינים ומ"תהליך השלום", ההתפכחות מן האליטות הישנות, מ"דת" בג"ץ, ועוד.
והנה, התקשורת הממלכתית, זו של ערוץ 1, קול ישראל, גלי צה"ל (הרדיו של החיילים!), הטלוויזיה "החינוכית", כמו גם ערוץ 10, בנוסף לעיתון "הארץ" כמובן, ועכשיו גם "מעריב", הפכו כולם למייצגים של המפלגה, לא רק של השקפת עולם. איך קורה שרשות השידור, שעל פי חוק אמורה לייצג את כל הדעות הפוליטיות מייצגת רק דעה פוליטית אחת, ואיך הציבור הרחב מסכים לכך? לא ברור.
בתהליך הזה אין הרבה חשיבות למדיום התקשורתי אלא לאדם, שכן אותם אנשים נודדים בין הערוצים השונים. בבוקר הם ברדיו, אחר הצהרים ובערב בטלוויזיה לערוציה השונים, ולמחרת בעיתון. אותם עשרים-שלושים אנשים, שמתיימרים לייצג תקשורת של מדינה בת למעלה משבעה מליון אזרחים! כך הפכה התקשורת לאחוזתם הפרטית של כעשרים איש, בלי להיבחר, בלי אחריות, ובלי כל שקיפות.
התהליך הזה כולל הדרה וסלידה מכל כלי תקשורת שאינו חלק מן התהליך, בהיות גורמים אלה מעניקי ושוללי הלגיטימציה בפוליטיקה ובחברה בישראל. הם, לגישתם, נקודת האפס, ומהם נמדד כל תהליך. הם הפוליטיקלי-קורקט-לכאורה. ככל שיהיה מישהו רחוק מהם, פוחתת הלגיטימציה שלו, ונעלמת. עיתוני ימין יתוארו כקוריוזים במקרה הטוב, עיתונים חרדיים כעב"מים מוחלטים. הפריפריה אינה קיימת, ואם היא מבליחה מדי פעם, ההקשר יהיה תמיד שלילי: כנופיות פשע, סבים רוצחים ודברים מעין אלה, שנועדו להעיד על טוהר האליטה הישנה-כביכול.
כיוון שיש להם מונופול על התקשורת להמונים, זו הממלכתית, הציבור הפיקח והמבין נאלץ לקבל את הענקת הלגיטימציה העריצה הזו. מה לעשות, אין לו תקשורת אחרת. הוא חורק שיניים, אך התהליך חזק ממנו.
עם היחלשות והלעגת המימשל בישראל, כאשר אנשים טובים מדירים רגליהם ממנו, נוצר ואקום, אליו חדרה התקשורת המפלגתית הזו בעוצמה רבה. ראינו את התהליך הרה האסון הזה במלחמת לבנון האחרונה, כאשר אותה תקשורת פוליטית ומגויסת שימשה כשופט-חוקר, האם ניצחנו או הפסדנו (אצלה לעולם נפסיד), והתהליך המשיך והתעצם עד שגם קבע עכשיו מי יהיה ראש הממשלה בישראל, תוך ביטול בפועל של הדמוקרטיה. תהליך הלגיטימציה-מחדש של שרון, בניית אולמרט, זריקת אולמרט, ועכשיו האדרת ציפי לבני. אותה תקשורת האדירה את כוחה, בנתה אותה באמצעות סקרי-שקר, והריעה כאשר זכתה-לכאורה. נכון שנשמעו כמה מחאות רפות פה ושם לנוכח הסקנדלים שלא יאומנו בבחירות האחרונות, אך השיירה עברה כמובן. נקל לשער כיצד היתה מגיבה אותה מפלגת תקשורת אם מופז היה זוכה באחוז על פני יריבתו. ובכן, התקשורת הפכה ממופעלת בידי הפוליטיקאים למי שמפעילה אותם.
כך קורה שהפוליטיקה הישראלית הפכה לפאסאדה בלבד, חזות מדיקט של ממשל דמוקרטי-לכאורה, המנוהלת באמצעות מריונטות. את הכוח האמיתי יש לחפש במפלגה האמיתית, מפלגת "על המשמר" של אותם עשרים תקשורתנים, שמעולם לא נבחרו בידי איש, ואשר הקדנציה שלהם לעולם לא תסתיים.
בהיותם בני גילדה סגורה הם תמיד יעזרו לבני מינם לעבור לעיתון זה או אחר, להגשת תוכנית בוקר זו או אחרת, לערוץ זה או אחר, וכך הלאה. כך נפלו גלי צה"ל, הטלוויזיה החינוכית ועוד נכסים ממלכתיים בידי המפלגה, וכך הושמה הדמוקרטיה הישראלית ללעג בידי מי שרוממות הדמוקרטיה בפיהם. כך הפכה ישראל ממדינה – לשטייטל מזרח-אירופאי; לקריקטורה.
אני נוהג לתאר את התקשורת הישראלית כמי שנעה "בין טיפשות לרשעות", שכן היא נעה בציר שבין התפלות, הריאליטי, הסחי והזוהמה, לבין הבוץ והרשעות, כאשר ה"מפלגה" הפוליטית שהיא מייצגת חושפת את שיניה, את מי תחסל היום, למי תלעג הבוקר, את מי תמליך מחר. ובכן, מה גרוע ממה? טפשות או רשעות?
כך הפכה התקשורת הישראלית מגורם מסקר לגורם פוליטי עצמאי, כשאותה מפלגה וירטואלית של התקשורת חזקה מכל המפלגות הממשיות. אלא שהן נבחרות והיא אינה נבחרת; הן עומדות למבחן והיא לא; הן משתנות, אך המגישים נשארים קבועים לנצח; להן יש חוקים, הגבלות וחובות. לה יש רק זכויות; להן יש אחריות, והיא משוחררת מכל דין וחשבון.
לאחר שלושה עשורים בתקשורת הישראלית, ששינתה פניה והפכה למפלגה סגורה, אני חייב לקבוע בצער שמדובר בתהליך מרפה ידיים, מדכדך ומייאש. מי שטורח להיבחר כיום הוא נלעג מראש. מי שאינו נבחר – קובע. מי שרץ בפוליטיקה הוא זמני, חשוד מראש. אלו ששופטים אותו הם קבועים, זכים ונצחיים.
הפוליטיקאים אחוזי אימה מן התהליך הזה, בו הם חוזים בפחד, שכן אותם "פרשנים" ו"עיתונאים" חזקים מהם ויציבים מהם. הפוליטיקאים תלויים בהם, ולכן הם חוששים לדבר. ישנה למשל תופעה של כתבות בכירות בטלוויזיה שמבצעות חלטורות בשבת-תרבות בכל מיני מקומות בארץ, וחסר לפוליטיקאי שלא ירוץ לנתיבות-תחתית בפקודת אותה כתבת!
כך אוחזים בני אותה קבוצה בלתי נבחרת גם בפרסום, גם בכוח, וגם בכסף, שכן הם יודעים לתרגם היטב את הפרסום להרצאות, לספרים ולתעשייה נלווית של הכנסות. הון ושלטון? חפשו את אלה גם ב"מפלגה".
בהיותנו חברה בלתי בריאה, התהליך הזה עובר בצורה חלקה. ככל שהוא מתעצם, כך פושה בנו המחלה הלא-דמוקרטית עוד ועוד. עכשיו יש לומר – לא עוד, ולצורך כך חשובה כל כך התקשורת האלטרנטיבית כמו האתר הזה, שבעתיד הלא רחוק תיהפך גם לקנונית, בעזרתכם.
אני לא יכול לייעץ לכם מה לעשות לנוכח המצב המדכדך, אך אני יכול לכתוב מה אני עושה בנידון: כבר כמה שנים אינני צורך את התקשורת הישראלית הזו כמעט כליל! הפסקתי לצפות בערוצים ישראליים; אין לי רדיו בסביבתי (חוץ מהמכונית, ואז אני מאזין בעיקר למוזיקה); איני צורך את העיתונים הישראליים על פרשנויות ההבל שלהם בנושאי המזרח התיכון; אינני נכנס לאתרי האינטרנט המרכזיים בעברית, שגם בהם שולטת ה"מפלגה"; ואני מסתפק בקריאה רחבת היקף ויריעה בערבית, אנגלית וצרפתית.
אם מפלגה, אז שתיבחר, תוכל להתחלף ותהיה כפופה לחוקי הבחירות. ואם זו מפלגה, יש כאלה אצלנו די והותר.
22.9.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il
לד"ר גיא בכור שלום,
מזה זמן רב לא קראתי מאמר-ניתוחי כה נכון ונבון כשלך. אתה צודק במאה אחוז. אני מזדהה עם כל מה שכתבת. כך בדיוק גם אני מרגיש כבר שנים אחדות.
זו גם הסיבה שאני ממשיך להוציא חינם את "חדשות בן עזר" ולתת במה לדברים של אחרים ושלי – אשר ה"מפלגה" של 20 האנשים הקובעים בתקשורת – לא יפרסמו אותם לעולם. זו גם הסיבה שקוראי "הארץ", אשר למן שנת 1959, זה כיובל שנים, היו רגילים לראות מדי פעם פרסומים שלי בעיתון – בפובליציסטיקה, בספרות ובביקורת ספרות, אינם מוצאים יותר את שמי בו.
אני מקווה שהעיתונות האלטרנאטיווית שלך ושלי ושל הדומים לנו תכה את ה"מפלגה". הנה, בלחיצות מקלדת אחדות אני שולח את "חדשות בן עזר" לאלפיים קוראים בקירוב. ומבחינה טכנית אין לי כל בעייה להגיע בבוא היום לרשימת תפוצה גדולה כשל עיתון "הארץ", ואני מאחל גם לך הצלחה דומה.
מה שמפריע לי באתר שלך הוא שעל מחצית ממאמריך אתה דורש תשלום. לא התשלום מפריע לי אלא שאם אני מקבל ממך את המאמר בתשלום, אינני רשאי לפרסמו חינם למאות ולאלפי הקוראים שלי, כי בכך אני "שובר" את ה"שוּק" שלך; ולכן שמתי לי כלל – מה שאינני יכול להעביר לקוראיי, אינני מעוניין לקרוא גם לעצמי, כי זה רק ירגיז אותי שאינני יכול לשתף אותם. חשוב על כך.
אהוד בן עזר
* * *
נֹגה מָרון
התגובה המרגיעה של ד"ר יואב אהרוני
שלום אהוד,
תודה מקרב לב על התגובה המרגיעה של ד"ר יואב אהרוני [גיליון 380]. כמעט מתנו מרעב עד שהבוקר הבנו שמותר לאכול אפילו עגבניות יפהפיות ומלפפונים רעננים, ושאין שחר להפחדות הנוראות מהרעלת הורמונים כפי שהתריעה הכתבה בטלוויזיה שכיווצה לנו את הבטן.
האם תוכל לשלוח לי אותה כנספח נפרד כדי להפיצה לכל ידידי המפוחדים? ואולי קוראים נוספים של מכתבך העיתי ישמחו גם הם להפיצה ולהסיר מכשול מפני עיוור. ולקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה תיזכר גם אתה לטוב בזכות תרומתך זו לקהילת שלומי בני ישראל.
שנה טובה לך ולכל אשר לך,
נגה מרון
אהוד: לשמחה זו מה עושה? לעגבניות היום אין טעם, ליבן ירוק-לבן וקשה ואין אפשרות לקלוף אותן. כבר שנים שאין להשיג עגבניות מרימנד ובאלאדי, ולהכין עימן סלט ארצישראלי אמיתי.
ואילו המלפפונים, שמטבעם רובם מים, היום הם עוד יותר מים, אי-אפשר לקלף אותם לסלט כי נישארים רק מים ביד, וכבר אי אפשר להכין מהם מלפפונים חמוצים כי לאחר שעות אחדות בשמש הם מתרככים ונעשים כמין מין ג'ל מגעיל, ישר לאשפה!
* * *
לעורך ולבת-זוגו המיסתורית
שפע ברכות ליום נישואיכם ה-34 שחל אתמול
אתם כמו מה שאמר מרטין בובר על הקיבוץ:
"ניסיון שטרם נכשל!"
אבל הקיבוצים כבר מופרטים
ואתם עדיין חיים בשיתוף מלא!
* * *
עמוס גלבוע
30 שנה לחתימת הסכם קמפ-דוויד
בין ישראל למצרים
בסוף השבוע שעבר מלאו 30 שנה לחתימת הסכם קמפ-דוויד בין ישראל למצרים. היה זה הסכם השלום הראשון בין ישראל למדינה ערבית כל שהיא; והייתה זאת המדינה הערבית הגדולה ,החזקה והמשפיעה ביותר בעולם הערבי, שעמה התנהלו המלחמות הרבות והקשות ביותר מאז מלחמת העצמאות, שגבו את האבדות בנפש הרבות ביותר. ההסכם, שנחתם ע"י ראש הממשלה מנחם בגין וע"י נשיא מצרים אנואר סאדאת (ונשיא ארה"ב, קרטר,הצטרף עליו כעד ), קבע את עקרונות המסגרת להסכם שלום בין ישראל למצרים, ובמקביל גם את העקרונות להקמת אוטונומיה מלאה לערביי יהודה, שומרון ורצועת עזה. אין לי ספק שאירוע זה מהווה את אחת מפרשות המים בתולדות מדינת ישראל, בצד מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים והסכמי אוסלו.
מה הם עיקרי הלקחים הרלוונטיים שניתן להפיק מאירוע מיוחד זה בפרספקטיבה של 30 שנה? הסיבות המרכזיות לכך שהגענו להסכם הן תוצר של מגוון תהליכים: מצרים הייתה חייבת לעבור מלחמה על מנת להשיב את כבודה, ובו בזמן להכיר בכך שמחירה של מלחמה הוא יקר ביותר ולא ניתן להכניע באמצעותה את ישראל ולסחוט ממנה ויתורים; מצרים זנחה את מדיניותה הפאן ערבית ואת הבריתות שלה עם ברה"מ על מנת להתפנות לבניינה של מצרים ולהפוך לבת בריתה של ארה"ב. ישראל הבינה לראשונה את עוצמת הכוח שעמד לה בשדה הקרב, ובו בזמן הכירה את מגבלותיו ברמה המדינית; ישראל התחילה במהפך המחשבתי שטוב שלום עם מצרים, האויב הגדול, על פני שליטה במדבר סיני ובשרם א-שיח'. מה שתרם בצורה מכרעת להבשלת תהליכים אלו לכדי הסכם היו המנהיגים בשתי המדינות, בגין וסאדאת. כל אחד מהם בעל שיעור קומה, יכולת קבלת החלטות, הליכה נגד הזרם השמרני שבארצם ואידיאולוגיה ברורה. משהו נדיר לזמננו.
מול הסכמים אחרים שכשלו, כמו הסכמי אוסלו , בולטת שרידות ההסכם מול מצרים. ההסכם שרד את האינתיפאדות, שרד את מלחמות לבנון, שרד את תקיפת הכור הגרעיני העיראקי ומהלכים צבאיים ומדיניים אחרים של ישראל. שתי סיבות מרכזיות לכך: לשתי המדינות ישנו אינטרס בסיסי עמוק לקיים את ההסכם ויש לו דבק מיוחד במינו: השותף האמריקאי, המסייע למצרים, כמו לישראל כמעט בכל התחומים. העבר אינו מעיד כמובן על העתיד, אך דומני שכל עוד ישמר הדבק- ישרוד ההסכם.
ייחודו המדיני של ההסכם הוא בכך שהיווה את תחילתה של ההשלמה הערבית עם קיומה של מדינת ישראל, וההכרה בה. בכך צעד סאדאת לפני דורו . אבל, גם סאדאת לא היה מוכן להכיר בזכותו של העם היהודי לריבונות מדינית על חלק מארץ ישראל . האירוניה היא שדווקא בגין הכיר בהסכם "בזכויות החוקיות של ערביי ארץ ישראל (כך כונו הפלסטינים בנוסח ההסכם ) ובצרכיהם הצודקים". אין פלא שהשלום עם מצרים נשאר בממדיו הפורמאליים, קר מבחינת תכניו. לא אוהבים לאכול חומוס עם היהודים.
סאדאת טבע את המשפט המפורסם: "לא עוד מלחמות, לא עוד שפיכות דמים". אצלנו ישנם כאלה המתגאים בשקט הזמני מול החמאס או חיזבאללה. מול מצרים יש לנו שקט כבר 30 שנה! זהו הרווח האסטרטגי האדיר של ההסכם, שהעניק לישראל חופש פעולה אסטרטגי באזור, ושינה את פניו של צה"ל. חגורות הביטחון של מצב זה, בנוסף כמובן למצב השלום,הם שתיים: הסדרי הפרוז והדילול בסיני, ו-200 הקילומטרים המפרידים בין ישראל לרובו המכריע של הצבא המצרי. מודל זה אינו ישים לגזרה הסורית : האיומים שונים לחלוטין והמרחקים זעירים.
יש לנו הרבה תרעומות על המצרים, אבל שמירת ההסכם עמם חייבת להישאר אינטרס ישראלי עליון.
פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" ביום 22.9.08
* * *
רינה בשן / שני שירים
שירת הקופים
פּוֹלָה קַרְצִיּוֹת עֹנֶג מִשְּׁעָרִי לְתִתָּם בְּשַׂעֲרוֹתֶיךָ
מִי יִתֵּן וְיָכֹלְנוּ לִפְלוֹת אֶת הַכְּאֵב הַגָּדוֹל.
רוֹדָה דְּבַשׁ מִיָּדֶיךָ לְאָכְלוֹ בַּסֵּתֶר
מָתוּן, מָתוּן
וָאֶלְאַט לַעֲנָה בְּאוֹתוֹ הָעֶלֶם?
רפסודת האבן
כְּשֶׁאֲנִי מְגַלַּחַת אֶת הָרַגְלַיִם,
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל יִתְרוֹנָן
שֶׁל רַגְלַיִם קְצָרוֹת.
זוֹ מַחְשָׁבָה סַארַאמַאגִית,
כְּמוֹ הַהַחְלָטָה
לְשַׁרְבֵּט זֹאת
כְּשָׁבִיט שֶׁל שִׁיר,
כְּמוֹ הַמַּחְשָׁבָה
עַל "רָפְסוֹדַת הָאֶבֶן"
כְּמוֹ הַחֲשָׁשׁ שֶׁכָּאן, בְּרֶגַע זֶה
יִתְבַּקַּע הַזְּמַן
תַּחַת מַכְשִׁיר הַגִּלּוּחַ וְהָרַגְלַיִם הַחֲלָקוֹת יוֹתֵר.
זֶה לֹא הַמַּכְשִׁיר
וָלֹא אֲנִי, עִם הָרַגְלַיִם הַקְּצָרוֹת שֶׁלִּי,
זֶה צָרִיךְ לִקְרוֹת אָז זֶה קוֹרֶה,
זֶה צָרִיךְ לִכְלוֹת, אַזֶה כָּלֶה.
אָז אַיִּן מָקוֹם לַדְּאָגָה
וְיֵשׁ מָקוֹם לָאַהֲבָה, לַחֲוָיָה
עַד שֶׁיִּשְׂאוּ אוֹתְךָ לְרֹאשׁ הֲרֵי הַפִּירְנֵאִים,
עַד שֶׁיִּקְבְּרוּ אוֹתְךָ בָּאֶבֶן
וְיִתְקְעוּ מַקֵּל שֶׁל עֵץ
בָּרַפְסוֹדָה שֶׁלְּךָ,
כְּשֶׁכַּלְבָּתֵךְ הַלְּבָנָה מַפְנָה אֵלַיִךְ תַ'זָּנָב,
כְּשֶׁעֵינֶיהָ מִתְכַּסּוֹת בְּקַטַרַקְט לָעַד
אוֹ לִהְיוֹת בֵּין יוֹצְאֵי הַתֵּיבָה,
לְהִתְגוֹדֵד בֵּין הַנָּשִׁים בְּהֵרָיוֹן,
לְהַאֲזִין לְקוֹל קַרְיָן הָרַדְיוֹ,
שֶׁמְּבַשֵּׂר בַּהֲנָאָה עַל קֶשֶׁת בְּעָנָן שִׁכּוֹר
וְעַל הִתְפּוֹצְצוּת הַיְלוּדָה
לְאַחֵר שֶׁהָאֲדָמָה שָׁקְטָה
וּזְמַן עָמַד מִלֶּכֶת.
* "רפסודת האבן" – ספרו של ז'וזה סראמגו.
* * *
יהודה גור-אריה
העו"ד והקְדֵרָה
בימים אלה של חודש אלול ניצבים שלומי אמוני ישראל אחוזים חיל ורעדה לקראת הימים הנוראים, כאשר יעמדו לדין לפני הקדוש ברוך הוא, השופט העליון על כל עליון. והאסטרטגיה של התגוננות מפני פסק-דין שמיימי-אלוהי היא: להודות באשמה מראש ולבקש רחמי שמיים, רחמיו של השופט העליון: "אשמנו, בגדנו, גזלנו... ועל כולם, אלוה סליחות, סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו".
ואילו, להבדיל, כאשר אדם נקלע לבית-דין של מטה, לפני שופט בשר-דם, האסטרטגיה משתנה מן הקצה אל הקצה: הוא שוכר לו עו"ד ממולח, שיודע להגן על לקוחו ["מרשי"] בכל כישרונו הרטורי, הופעתו התיאטרלית, ובמידה מסוימת – גם הידע המשפטי שלו.
וכל אימת שאני רואה [בטלוויזיה] עורך-דין [פלילי] לוחש על אוזנו של לקוחו החשוד [בפלילים], המדדה אזוק ידיים ורגליים בכניסה לבית-המשפט, וזה, העו"ד המסור והמלומד מציג/מייחצן את לקוחו לפני התקשורת ולפני הציבור, [תוך עצה – באוזן – שיכסה את פניו בחולצתו], אני נתקף קנאה עזה במקצוע זה של עורך-דין.
והמדובר לא רק במקצוע חשוב ומכובד, ששכרו [הנאה] בצידו; ואף לא בכושרו ומיומנותו המקצועית, טיעוניו המהוקצעים בשפה גבוהה ונמלצת מעט, בהגיון ברזל ובלוגיקה משפטית, פרי דורות רבים של פסקי-דין תקדימיים, סוגיות משפטיות מסובכות ומפותלות – שפתיים ישק!
אך יותר מכל אלה מקנא אני בעורך-הדין [הפלילי, כאמור], ששפר מזלו [המקצועי] והוא מלמד סנגוריה על צדיקים תמימי-דרך, ברי-לבב, נקיי כפיים, טהורים כזוהר הרקיע וזכים כשלג דאשתקד.
ריטואל הדיון המשפטי מתחיל כידוע, על מדרגות בית-המשפט, כאשר העו"ד טוען לפני מצלמות התקשורת, ובאמצעותה – לפני כל עם ישראל, את טענותיו המלומדות:
1. מרשי חף מפשע. הוא אדם דתי [בימים האחרונים], חובש כיפה ומגדל זקן [כפי שאתם רואים], אוכל "גלאט-כשר" בהכשר הבד"צ, ואפילו מניח תפילין בכל שבת וחג.
2. מרשי מכחיש וכופר בכל המיוחס לו.
3. האמת תתברר ותצא לאור בבית-המשפט.
4. המשטרה מתנכלת למרשי על לא עוול בכפו, גורמת לו נזקים כספיים וכן צער ועוגמת-נפש:
[א] היא פורצת בברוטאליות לבית צנוע ודיסקרטי של מרשי ועוצרת נערות-ליווי צעירות ומסורות, שבאו בדרך-לא-דרך מארצות זרות, וכל רצונן ויעודן ותפקידן הוא לגרום עונג וסיפוק לאזרחי ישראל, הכורעים תחת לחץ בעיות הכלכלה-ביטחון-רווחה וחינוך.
[ב] והואיל ולמשטרה אין לה מה לעשות, היא מחפשת, מגלה ומחרימה שָׂקים מרופטים עם עשבים יבשים, כדורי-מציצה מתקתקים לילדים, ושקיות-נייר קטנטנות ובהן אבקה לבנה להלבנת קפה.
[ג] המשטרה פורצת בברבריות לבתי-הימורים שלווים ומנפצת בוונדליזם ובתאוות-הרס מכונות-מזל יקרות ובכך מונעת תקווה מאנשים תמימים שבאו ליהנות מעט בהימורים, לאחר יום-עבודה מתיש.
[ד] מכל האמור לעיל ברור, שמי שאשמה כאן ללא ספק, זו המשטרה.
לאחר-מכן, בבית-המשפט עוטה העו"ד המלומד גלימה שחורה ונושא את דברו לפני השופט – דבר דבור על אופניו:
אדוני השופט,
מרשי חף מפשע, הוא מכחיש כל המיוחס לו בכתב האישום והוא יוכיח – באמצעותי – את צדקתו וחפותו.
כבודו,
בראשית דבריי מבקש אני להזכיר לכבודו סיפור ידוע בברנז'ה שלנו, של הפרקליטים, סיפור שאמנם לא נלמד בפקולטה למשפטים, אבל לפני עיני רוחי עומד תמיד סיפור ישן זה, שמקורו בעיירה יהודית במזרח אירופה:
אל רב העיירה באו שתי נשים לדין-תורה. כיוון שאז לא היה מקובל להשתמש בשירותיו הטובים של עורך-דין, שטחו הנשים את טענותיהן לפני הדיין:
טענה התובעת:
קדרה השאלתי לשכנתי זו, להכנת הצ'ולנט לשבת. עברה שבת, עבר שבוע, חודש ימים חלף, והיא לא מחזירה לי את הקדרה. אני מבקשת מכבוד הרב שיפסוק שתחזיר לי את הקדרה.
השיבה הנתבעת:
ראשית – לא שאלתי ממנה שום קדרה. שנית – כבר החזרתי אותה. ושלישית – הקדרה במילא פגומה וסדוקה.
כבודו,
סיפור מכונן זה משמש נר לרגלי ולאורו אני מתנהל כעו"ד זה יותר במשך עשרות שנות הקריירה שלי. וכך אטען עכשיו לפני כבודו בנושא הנדון כדלקמן:
1. מרשי חף מפשע. הוא מכחיש כל מעורבות בפרשת הרצח בגינה הציבורית השכונתית ולא השתתף כלל בחיסולו של המנוח.
2. אמנם מרשי היה בזירת הרצח בעת התרחשותו, אבל הוא נקלע לשם בתום-לב, בפקחו על פעולת ה"פושרים" שפועלים מטעמו, ואילו המנוח חדר לטריטוריה שלא שייכת לו והיה צורך לגרש אותו, או לחילופין – לנטרל אותו.
3. אמנם מרשי ירה בקורבן 7 כדורים, אבל הוא לא התכוון לרצוח אותו.
4. מרשי לא מתמצא בכלי-נשק, במיוחד לא באקדחים. הוא בכלל חשב שזה אקדח-צעצוע, המשמש רק לשדידת בנקים, או לחילופין – אקדח פלסטיק המתיז מים. מרשי רק רצה להפחיד את המנוח ולגרום לו להסתלק מהשטח שבו יש שליטה למרשי בלבד.
5. מרשי לא יודע כלל לכוון. הוא התכוון בכלל לירות למנוח ברגליים, אך בגלל חוסר-מיומנות מקצועית, כאמור, הוא פגע בראשו של המנוח.
6. אמנם מרשי ירה במנוח, אך הוא עשה זאת מתוך הגנה עצמית, בהגינו לא רק על השטח שבשליטתו, אלא גם על פרנסתו, שהמנוח עלול היה לסכן אותה או לגרוע ממנה, על-ידי פלישתו לטריטוריה של מרשי, כאמור.
7. אמנם מרשי מיהר לברוח מזירת הפשע, אך הוא עשה זאת מתוך כוונות טובות וטהורות, שלא להיות מעורב במעשה פשע כלשהו.
לאור כל האמור לעיל אני מבקש לזכות את מרשי זיכוי מוחלט וחלוט, או לחילופין – להטיל עליו עבודות שירות במשך שבוע, לתועלת הציבור.
ולבסוף בקשתי שטוחה לפני בית-המשפט המכובד, למנות ולהצמיד לי מאבטח, מתוך חשש שאם מרשי לא יהיה מרוצה מהגנתי המסורה עליו, הוא עלול לפגוע בי, או לחילופין – יימנע מתשלום שכר טרחתי, על-ידי כך שינטרל אותי בצורה כזאת שלא יהיה למי לשלם את השכ"ט האמור.
תודה, כבודו. גמרתי.
* * *
אהוד בן עזר: ארבעה שירים
מתוך "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
במלאת שנתיים למותה של פ. ולעילוי נשמתה
שני אגרטלים
נִתְקָרֵב נָא כִּשְׁנֵי אֲגַרְטְלֵי חַרְסִינָה
סְדוּקִים מְעַט וְקוֹלָם, בְּנָקְשָׁם זֶה לָזֶה,
שִׁעוּל דַּק, צוֹרֵם –
קוֹל זְכוּכִית עֲדִינָה שֶׁאֵין לָהּ
הֶסְתֵּר-דָּבָר.
שְׁנֵי כֵּלִים יָפִים כָּמוֹנוּ – חָה, חָה –
מִתְעָרְבִים רַק בִּרְסִיסֵיהֶם הַחַדִּים
וְנִפְזָרִים לְאַחַר אוֹתָן תְּחוּשׁוֹת דַּקּוֹת
שֶׁנִּתְקַשּׁוּ.
וְנִוָּתֵר, גְּבִישִׁים סְפוּרִים, שֶׁנוֹצְרוּ
כְּמוֹ מִתּוֹךְ חִכּוּךְ זָהִיר,
וְאַחַר, לְמַעַן הִתְעַרְבֵּב,
שׁוּב הִתְפּוֹרְרוּ לְאָבָק.
1962
ספינקס
אֲשֶׁר הָרוּחַ
חוֹנֶטֶת,
לָךְ יָדַי אָסְפוּ –
חוֹל שָׁחַק לְחָיַי,
עַל רֹאשִׁי עָטְרָה
יָדֵךְ
בִּלְחִישָׁה:
הֵן זוֹ שָׁעָה
לַהֲבָנָה – –
וַאֲנִי –
אַךְ חֲרִיצִים
אֶצְבְּעוֹתַי הַקָּשׁוֹת, בִּי
קָפְאָה מִלָּה, עָלַי
נָפַל פֶּלֶא
קִיּוּמֵךְ. וְנוֹתַרְתְּ לְרַגְלַי
בְּכָל חָכְמַת חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם –
תִּינוֹקֶת בְּלִבֵּךְ.
1962
שקיעה
כּוֹבְעֵי שֵׂיבָה
עָטָה הַיָּם
בְּרֶדֶת יוֹם
וְקִצְפּוֹ נָשַׁם
וּפִזְּרוֹ בְּאַדְמוּמִית-עֶרֶב.
אָז לְחוֹפוֹ נִצַּת
אוֹר פָּרִיךְ כָּחֹל
מִשַׂלְמַת גַּל שְׁחוֹרָה
וְעַל רִיסֵי עֵינַיִךְ
לֵב אֵזוֹב דּוֹמֵעַ
אָצוֹת שָׁנִים שָׁטְחוּ
אִוְשָׁה, וּמֶלַח רָטֹב
סָטַר רְסִיסִים בִּשְׂעָרֵךְ.
1962
פרידה ברוח הבוקר
תְּחוּשׁוֹת שֶׁנֶאֱסְפוּ בָּךְ
כָּאוֹר הַלֵּאֶה –
אֶלְחַשׁ סוֹד בַּחֲרִיצֵי פָּנַיִךְ
הַהוֹזוֹת –
אֶלֶף שָׁנִים לַחֲלוֹם רַךְ,
אֶלֶף שָׁנִים לְעָפָר וּדְמָעוֹת –
נֵלֵך אִישׁ לְעֶבְרוֹ,
חֲצוּיֵי-חִיּוּךְ, בְּמִלִּים
קַלּוֹת כְּקַשׁ, מִשְׁפָּחָה
שֶׁל עֲנָנִים דּוֹמַעַת, הַי –
הֲיִי שָׁלוֹם, זָרָה.
1962
* * *
זיכרונותיה של נערת ליווי
כפי שסיפרה לאמנון בי-רב
פרק שלישי
מר א. כהן
איציק נתן לי מעטפה ובה מאתיים וחמישים דולר במזומן. החזקתי את המעטפה בשתי אצבעות, כאילו היתה מזוהמת, והכנסתי אותה לתיק שלי בלי לספור את הכסף.
בנוסף, הוא נתן לי פתק ועליו היה רשום מיספר של טלפון סלולרי.
"תתקשרי איתו," הוא אמר לי, "ותקבעו מקום מיפגש."
"איך קוראים לו?" שאלתי.
הוא הרים אלי את עיניו ונדמה היה לי שאני רואה בהן ניצוץ של זילזול.
"אני לא מוסר אינפורמציה על הלקוחות שלי," שלא כרגיל, נימת קולו היתה חריפה, "וחיוני שגם את תשמרי על העיקרון הזה. תזכרי תמיד שסודיות היא הדבר השני הכי חשוב בעסק שלנו."
לא שאלתי מהו הדבר הראשון הכי חשוב.
קיפלתי את הפתק, הכנסתי אותו לכיס צדדי בתיק שלי ויצאתי בלי לומר שלום.
כשהגעתי הביתה, התקשרתי אליו. הטלפון מהצד השני צילצל שמונה פעמים לפני שקול גברי עמוק ענה לי.
"כן," הוא אמר בטון נמרץ.
"כאן טלי," אמרתי לו.
"טלי?"
"איציק מסר לי את מספר הטלפון שלך."
"אה, טלי," קולו התרכך באחת ועכשיו היה נעים ולבבי, "יופי שהתקשרת. אני מוזמן הערב לאירוע חשוב ורציתי לשאול אם תהיי מוכנה להתלוות אליי."
הוא שתק שניות אחדות, כאילו הוא ממתין לתשובתי. לכן אמרתי בחביבות ככל שיכולתי:
"ודאי. לכן התקשרתי."
"תודה לך," הוא נשמע כאילו ידע שזו התשובה שיקבל, "את רוצה שאבוא לקחת אותך מביתך?"
"אם לא קשה לך," עניתי.
"אין בעייה," נכונותו לבוא לקחת אותי נשמעה לי מוזרה, אבל נימת דיבורו היתה כל כך אישית ונעימה, שלא חשדתי במאומה, "תני לי את הכתובת שלך."
כאן היססתי לרגע, ולכן אמרתי:
"אני גרה ברחוב צפוף ולא תמצא שם חנייה. מדוע שלא אחכה לך על המדרכה בפינת הרחוב שלי?"
"בסדר," היה נדמה לי שאני שומעת בקולו אכזבה מסויימת.
מסרתי לו את שם הרחוב ואת המקום שבו אמתין לו.
"אני מקווה שבשעה שמונה יתאים לך," לא היה אפילו שמץ של שאלה בקולו.
"אני אהיה שם," עניתי.
"אם כך, להתראות," הוא אמר וניתק.
מכונית המרצדס הכסופה שנעצרה לידי היתה מפוארת, כמעט מנקרת עיניים. השמש כבר נעלמה מאחורי הבתים הגבוהים ותאורת הרחוב שנדלקה זהרה על פני הצבע המבריק של המכונית הגדולה והיקרה.
"טלי?" הוא שאל כאשר התכופפתי אל החלון.
"כן," חייכתי אליו.
הוא פתח את הדלת ואני נכנסתי והתיישבתי במושב שלידו.
הבטנו זה בזה וראיתי מהבעת פניו שהוא מופתע לטובה מהמראה החיצוני שלי. על פי הצעתו של איציק, לבשתי היום שוב את החליפה היפה שקניתי, התאפרתי בקפדנות והשתדלתי להיראות במיטבי. את שעות אחר הצהריים ביליתי במספרה, שם צבעו את שערי לבלונד חמים והתאימו לי תסרוקת מושכת עין, אך עם זאת, לא צעקנית מדי. לפני שיצאתי עמדתי דקה ארוכה מול הראי, בוחנת את המראה החדש שלי. הייתי מרוצה מעצמי.
ממבט ראשון הוא נראה לי כבן ארבעים. אולי קצת יותר. אבל ייתכן שמבנה גופו האתלטי, שערו האפור הצפוף ועיניו העירניות, הם שסייעו לו להיראות צעיר מגילו האמיתי.
הוא לבש חליפה בהירה שנראתה כחדשה ולצווארו היתה עניבה תואמת, שהפכה את הופעתו לחגיגית במיוחד. לא היתה לו טבעת נישואין והתכשיט היחיד שהבהיק על ידו היה שעון שנראה כמצופה בזהב לבן.
"ערב טוב," הוא אמר לאחר שהתיישבתי.
"ערב מצויין," עניתי.
"אני מקווה שכך יהיה," חייך אליי.
שתקתי.
חיכיתי שיאמר לי מה שמו ולאן אנחנו נוסעים, אבל הוא תימרן בתשומת לב את המכונית הרחבה ברחובות העמוסים, עד שיצא אל הכביש הפתוח המוביל צפונה.
רק אז היפנה אלי את פניו וחייך שוב.
"אנחנו נוסעים לקיסריה," אמר בנימה עניינית, כשעיניו נעוצות בכביש הרחב שלפניו ושתי ידיו אוחזות בהגה, "יש שם אירוע חשוב ואני אחד המוזמנים. לא רציתי לבוא לבד ולכן ביקשתי שתתלווי אליי."
חשבתי במהירות מה לומר. יכולתי לפטור אותו במילה או שתיים, אבל החלטתי לנצל את הנסיעה הארוכה כדי לפתח שיחה ממושכת יותר ולכן שאלתי:
"לכבוד מה האירוע הזה?"
הוא ענה בלי להסיט את עיניו מהכביש:
"אחת החברות הגדולות ביותר הפועלות בישראל רכשה חברה אחרת, גדולה כמעט כמוה. אפשר לקרוא לזה מיזוג, אבל למעשה החברה הגדולה בולעת לתוכה את החברה הקטנה יותר. מדובר כאן בהרבה הרבה כסף שעובר מיד ליד ושני הצדדים מאוד מרוצים מהעיסקה שעשו. לכן כולם החליטו לחגוג את המעמד הזה באירוע מיוחד."
הוא דיבר עברית רהוטה, במבטא צברי. כשהשתתק, המשכתי לשאול:
"ואתה מעורב בעיסקה הגדולה הזאת?"
הוא העיף לעברי מבט חייכני ומייד החזיר את עיניו אל הכביש.
"אפשר לומר כך," ענה בקיצור.
הטלפון הסלולרי שהיה קבוע בצד לוח המכוונים של המכונית השמיע צילצול חלש. הוא ניתק אותו ממקומו והצמיד אותו אל אוזנו.
"כן," אמר בשקט. אחר כך הקשיב במשך מספר דקות, תוך שהוא אומר מדי פעם "כן, כן," עד שלפתע ניתק את השיחה והחזיר את הטלפון למקומו.
"עסקים," ניסה להסביר לי בנימה מתנצלת.
"יהיו שם הרבה אנשים?" שאלתי.
"כן," הוא שתק שניות אחדות ומייד המשיך: "אבל אין לך ממה לחשוש. תישארי לידי והכול יהיה בסדר."
"אני לא חוששת," חייכתי אליו, "רק שאלתי."
"אגב," הוא כאילו נזכר במשהו, "איך את רוצה שאציג אותך בפני האנשים?"
"למה אתה מתכוון?"
"אני יכול להציג אותך בתוך מכירה שלי, או ידידה שלי, או אפילו חברה שלי."
"ומה אתה מעדיף?"
הוא הירהר מעט לפני שענה:
"אני חושב ש'הידידה שלי' תהיה ההגדרה הטבעית ביותר."
"בסדר," הסכמתי.
"בואי נאמר: 'הידידה החדשה שלי'. נראה לך?"
"אין בעייה," אמרתי, "וזה גם די מדוייק, נכון?"
עיניו לא משו מהכביש כאשר ענה:
"אני מקווה."
המרצדס החליקה אל תוך שער גדול בחומת אבן ונעצרה במרכזו של משטח מרוצף, מוקף בדקלים גבוהים, ששיוו לו מראה של כניסה למלון מפואר.
"הגענו," הוא חייך אליי.
מחוץ לחומה, על משטח גדול שנראה היה שהוכשר במיוחד, כבר חנו כמה מאות מכוניות פרטיות, כולן חדשות ומבהיקות.
יצאתי מהמכונית והבטתי סביבי בהפתעה. על המשטח המרוצף כבר חנו שתי מכוניות נוספות, כולן מאותו סוג ובאותו צבע. מהמכונית הוביל שביל מקורה אל וילה ענקית, שהיתה בנויה במרכזו של מיגרש רחב ידיים, מכוסה דשא ירוק ומוקף בשיחים מטופחים ובדקלים גבוהים. לרגע חשבתי שאני נמצאת בתוך גן בוטני גדול, הגדוש בזנים נדירים של עצים וצמחים יפהפיים. תאורה צבעונית שיוותה למקום מראה ואווירה של היכל קסום מיוחד במינו.
עמדתי במקומי, מסתכלת סביבי כלא מאמינה, אבל הוא לקח אותי בידי והוביל אותי על המדרכה החלקה אל עבר הבית. הדלת היתה פתוחה לרווחה ואנחנו נכנסנו פנימה. בדרכנו חלפנו לאורכו של חדר אורחים ענקי, שפינות ישיבה פזורות בו בפינות שונות ותמונות מקוריות גדולות תלויות על קירותיו. נברשות גדולות האירו את האולם המרובע, שהיה מרופד בשטיחים גדולים וקטנים, כשהגוון העיקרי השולט בהם הוא חום ואדום. בחלקו הימני של חדר האורחים התנשא גרם מדרגות רחב, מעוטר במעקה שיש אדמדם, שהוביל אל הקומה השנייה של הבניין.
לא הספקתי לקלוט את כל היופי והעושר שנתגלו לעיניי. שכן, הוא מיהר איתי אל עברו השני של חדר האורחים. שם, מבעד לדלת ענקית שהיתה פתוחה אל גן גדול, ראיתי עשרות רבות של שולחנות עגולים, שסביבם כבר ישבו מאות אורחים, גברים ונשים, כולם לבושים בבגדים חגיגיים.
ברגע שיצאנו מבעד לדלת הרחבה, קמו כולם על רגליהם, מחאו כפיים בהתלהבות והריעו לקראתנו בתשואות רמות.
חשתי שרגליי אינן נושאות אותי.
ההפתעה הראשונה שלי נהפכה למבוכה. יותר מכול, חששתי שמישהו מבין הקהל הגדול הזה יכיר אותי ויגש לשוחח איתי. לא פחות מכך, מוזר היה בעיניי שגבר שיכול בקלות להיות אבי, מעז להופיע איתי, צעירה בת עשרים, בפני מיספר כה גדול של אנשים שבוודאי כפופים למרותו. אחרת, מדוע הם מקבלים את פניו בהתלהבות כל כך גדולה?
הוא משך אותי אחריו אל במה עגולה שהוקמה במרכז החצר הגדולה, סייע לי לעלות את שלוש המדרגות ונעמד מול סוללת מיקרופונים שהמתינה לו, כשאני עומדת לצידו ואיני יודעת מה לעשות עם עצמי.
הוא הרים את ידו והיסה את הקהל, שעדיין מחא כפיים. אחר כך סקר בעיניו את יושבי השולחנות שמסביב, כיחכח מעט בגרונו והחל לדבר.
"כבוד סגן ראש הממשלה, כבוד שר האוצר, כבוד שר המסחר והתעשייה, חברי ההנהלה, גבירותי ורבותי, חברים וידידים. לפני שאתחיל לדבר, אני רוצה להציג בפניכם את טלי, הידידה החדשה שלי..."
הוא שם את ידו על כתפי ואני רציתי לקבור את עצמי באדמה. להיעלם מהמקום הבלתי צפוי הזה. להתנתק מהמעמד המביך, שלא הצלחתי להבין איך נקלעתי לתוכו.
הקהל מחא כפיים בנימוס והוא המשיך לדבר.
לא הקשבתי למה שאמר. מילים כמו חזון, תעשיה, יצוא, תקציבים, שיתוף פעולה וכלכלה חופשית, נכנסו לאוזני מצד אחד ויצאו מיד מהצד השני.
העברתי את מבטי על האנשים הרבים שהקשיבו לנאום, תוך שהם מגניבים בחשאי מבטים סקרניים לעברי. עברתי מאחד לשני, מנסה לזהות ביניהם פרצופים מוכרים. חוששת מהרגע בו יצטלב מבטי בעיניו של מישהו מוכר ואז ודאי יגיע הקץ להעמדת הפנים המגוחכת הזו.
הנאום שלו נמשך, כשמדי פעם דבריו משוסעים במחיאות כפיים. עמדתי לידו ברגליים רועדות, ממתינה לרגע בו יסתיים הסיוט הנורא ואני אוכל לרדת מהבמה הטיפשית הזו, שהועליתי עליה בעל כורחי.
העפתי בחשאי מבט בשעון שלי. הוא דיבר עד כה בסך הכול עשר דקות, אבל לי נראה הזמן הזה כמו נצח. חלפו חמש דקות נוספות ולפתע שמעתי מחיאות כפיים סוערות. הוא התרחק מהמיקרופונים, נופף בידו לקהל המריע ואחר כך אחז בידי וסייע לי באדיבות מופרזת לרדת מהבמה.
מישהו הוביל אותנו אל אחד השולחנות, שם היו שני כיסאות שמורים, שעליהם התנוסס השם "מר א. כהן".
'לפחות אני יודעת עכשיו מה שמו,' אמרתי לעצמי.
האנשים שישבו סביב השולחן לחצו את ידו בהתלהבות ובהזדמנות זאת לחצו גם את ידי במבוכה גלויה, אבל בחיוכים רחבים ובמשפטים שגורים כמו "נעים מאוד," "ברוכה הבאה," ו"יש לי הכבוד."
אחרי שהתיישבנו במקומותינו, הוא קירב את ראשו לראשי ושאל בשקט:
"נהנית מהמעמד המכובד?"
תחילה רציתי לענות לו בנימוס הראוי, אבל ללא מחשבה נוספת אמרתי כמעט בכעס:
"אם הייתי יודעת מה מחכה לי כאן, תאמין לי שהייתי נשארת בתל אביב."
"מדוע?"
"היית יכול לפחות להגיד לי מראש מה אתה מכין לי," לחשתי באוזנו, "כשהצגת אותי בפני סגן ראש הממשלה וכל המכובדים האלה בתור הידידה החדשה שלך, כמעט התעלפתי."
הוא חייך אליי בשובבות.
"אם הייתי מספר לך," הוא המשיך לחייך אליי, "כל התוכנית שלי היתה נהרסת. תאמיני לי שהייתי חייב לשמור על גורם ההפתעה."
"ומה היתה התוכנית שלך?" שאלתי.
"אספר לך בהזדמנות," הוא ענה, "עכשיו בואי נאכל ארוחת ערב."
ואכן, שמתי לב שעשרות מלצרים ומלצריות, כולם בתלבושת אחידה, התפרשו על פני הדשא הענק כשמגשים בידיהם והחלו להגיש לאורחים צלחות עמוסות כל טוב.
בשעה הקרובה ישבנו זה בצד זו ואכלנו מהמעדנים שהוגשו לנו על ידי מלצרית חמודה וחייכנית. רוב המאכלים שהונחו על צלחתי לא היו מוכרים לי, אבל טעמם היה נפלא ואני לא התביישתי להיענות בחיוב להצעותיה של המלצרית לתוספת מהמנות שמצאו חן בעיניי.
מימיני ישבה אשתו של אחד ממנהלי החברה, שניסתה לקשור עימי שיחה. רוב שאלותיה היו אישיות מדי, לטעמי, ואני התחמקתי ממנה בתשובות קצרות, שהצליחו להשאיר אותה ללא האינפורמציה שעניינה אותה באמת.
מדי פעם ניגש לשולחננו מישהו מהמסובים, לחץ את ידי 'מר א. כהן' ובירך אותו. בהזדמנות זאת, לחצתי גם אני ידיים רבות שלא היה לי כל מושג למי הן שייכות, אבל אל כולם חייכתי בנימוס והודיתי מקרב לב על הברכות והאיחולים.
לאחר הארוחה היתה הופעה של זמרת מפורסמת למדי, ששרה כמה משיריה הידועים והפופולריים. הקהל הודה לה במחיאות כפיים מנומסות. בתום ההופעה, הוגשו לשולחנות עוגות במיבחר מדהים, וכן קפה ותה.
היתה שעת הלילה מאוחרת כאשר האירוע הסתיים לקול שירת התקווה. רבים מהאורחים התעקשו ללחוץ את ידו של ידידי החדש בטרם הלכו הביתה, וגם אני נאלצתי ללחוץ, בהזדמנות זאת, עשרות זוגות ידיים נוספות ולחייך אל המברכים, עד ששפתיי כבר החלו לכאוב מרוב מאמץ.
כשמצאתי את עצמי שוב על כורסת העור בתוך המרצדס הכסופה, הנחתי את ראשי על המשענת הרכה ונאנחתי בקול.
"היה כל כך קשה?" הוא שאל אותי בחיוך קונדסי.
"זה היה התפקיד הקשה והמפרך ביותר שמילאתי בחיים שלי," עניתי בכנות.
המרצדס החליקה ברחובות המוארים של קיסריה ואחר כך יצאה משכונת הווילות, עד שעלתה על הכביש המוביל לתל אביב.
"ועכשיו," אמרתי, "אתה כבר יכול לספר לי למה היה עליי לעבור את החווייה המדהימה הזו בתור הידידה החדשה של מנכ"ל החברה?"
"אני לא מנכ"ל החברה," הוא ענה בפשטות.
"לא?!"
"לא."
"אז למה כל הכבוד הזה, והנאום, ומחיאות הכפיים ולחיצות הידיים?"
"מפני שאני רכשתי השבוע את החברה מידי בעליה הקודמים, שנכשלו בניהולה."
שתקתי מעט לפני שהמשכתי לשאול.
"ושל מי הווילה המפוארת הזאת שבה נערך האירוע?"
הוא הצטחק כמו לעצמו ואמר בשקט:
"שלי."
"אז למה אתה נוסע לתל אביב?"
"להחזיר אותך הביתה."
"ואחר כך תחזור לקיסריה?"
הוא העיף מבט קצר לעברי ומייד החזיר את עיניו אל הכביש.
"אולי."
"עדיין לא סיפרת לי מה היתה התוכנית המסתורית שלך," חזרתי לנושא שבו התחלתי.
הוא שתק דקות ארוכות ולבסוף אמר בשקט:
"חכי בסבלנות. אולי פעם עוד אספר לך."
השעה היתה קרוב לאחת בלילה, כאשר המרצדס נעצרה במקום בו אספה אותי חמש שעות קודם לכן.
ישבנו שניות אחדות בשקט. ואז שאלתי:
"אתה חוזר עכשיו לקיסריה?"
הוא הסתכל בי בעניין, כאילו זה עתה ראה אותי לראשונה.
"מה את אומרת?" שאל.
"תעשה מה שאתה רוצה," הפטרתי.
ראיתי שהוא שוקל בינו לבין עצמו את הצעד הבא. אחר כך אמר בנינוחות:
"האלטרנטיבה היחידה היא לשכור חדר במלון טוב ולבלות בו את הלילה."
שתקתי.
"אני מניח שאת לא מתנגדת." בקולו היתה נימת שאלה.
לא היה איכפת לי במיוחד. מצד אחד, הוא היה גבר נאה והגעתי למסקנה שגברים מנוסים יודעים את המלאכה טוב הרבה יותר מאשר גברברים צעירים. מצד שני, אירועי הערב שחלף הותירו אותי ערה לחלוטין ולא התלהבתי להיכנס עכשיו למיטה לבדי. בנוסף לכך, הייתי סקרנית לשמוע את ההסבר שלו על התוכנית שבה נאלצתי למלא את התפקיד הראשי.
לכן המשכתי לשתוק.
"יפה," הוא אמר והזניק את המכונית ממקומה.
חמש דקות לאחר מכן נכנסה המרצדס לחניון התת-קרקעי של מלון דן פנורמה. הוא החנה אותה לא רחוק מהמעלית והזמין אותי לבוא אחריו. הפקידה מאחורי דלפק הקבלה נראתה מנומנמת, אך כאשר ראתה אותו, התעוררה לחיים ושאלה:
"מה שלומך, מר כהן?"
"תודה, נילי," הוא השיב לה בחיוך ידידותי.
"את הסוויטה הקבועה?" שאלה.
הוא הניד בראשו והיא הושיטה לו את הכרטיס המגנטי לדלת הכניסה.
נכנסנו למעלית ועלינו בשתיקה. הוא שרק לעצמו מנגינה לא מוכרת לי ולא הביט לעברי. כשנכנסנו לסוויטה, ניגש אל צידה הימני של המיטה, כאילו זה מקומו הקבוע, והניח על הארונית הלבנה את הטלפון הסלולרי שלו וכן את הארנק שהוציא מכיסו. רק אחר כך פנה אליי ושאל:
"בא לך להתקלח?"
"למה לא," אמרתי.
"יופי," הוא חייך והחל להתפשט.
התחלתי להסיר מעצמי את בגדי בתנועות איטיות. הוא סיים להתפשט וצעד עירום כביום היוולדו לעבר חדר האמבטיה. היה לו גוף אתלטי, חזה רחב ובטן שטוחה. עכשיו הייתי מעריכה את גילו בארבעים לכל היותר. שמעתי אותו פותח את ברז המקלחת והמים הזורמים השמיעו קול שקשוק. כשסיימתי להתפשט, נכנסתי אחריו. הוא כבר עמד מתחת למים הקולחים וסקר אותי בעיניו.
"בואי," הזמין אותי להתקרב אליו ופינה לי מקום.
נכנסתי אל תוך המים החמימים והוא משך אותי אליו והצמיד אותי לגופו. מגעו היה נעים ובוטח. הוא הושיט לי סבון ריחני והחל לסבן אותי בתנועות רכות. עשיתי כמוהו וסיבנתי את גופו בשתי ידי. המגע הקרוב כל כך והתחושה המהפנטת של גופו השרירי מתחת לאצבעותי, עוררו אותי. שלחתי את ידי אל החלק התחתון של גופו וסיבנתי אותו בחדווה בין רגליו. חלפה דקה ארוכה עד שחשתי שהוא מתעורר למגעי. נצמדתי אליו, מחבקת אותו בשתי ידי. זרם המים החמים שטף מאיתנו את הסבון והותיר אותנו נקיים ורעננים. התעטפנו במגבות הגדולות ורטובים למחצה מיהרנו אל המיטה הרחבה.
חיכיתי למישחק אהבה סוער, אבל לאכזבתי, הוא נשכב על גבו והמתין שאני אקח את היוזמה למהלכים הבאים. מאחר שכך, כרעתי מעליו ועברתי בגופי ובלשוני לאורך גופו. כשהגעתי לחיבור המקווה שבין רגליו, הופתעתי להיווכח שההתעוררות שלו במקלחת היתה זמנית בהחלט. עכשיו היה הזין שלו קטן ומכווץ, מונח לו במקומו עלוב וחסר חיים. לקחתי אותו בשתי ידי והתחלתי ללוש אותו בעדינות, מעבירה את אצבעותי לאורכו וסביבו. כאשר לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים לא חל השינוי המקווה, צירפתי למאמץ גם את שפתי ולשוני, שניסו לעורר את הנרדם הקטן ומעורר הרחמים. ואמנם, לאחר דקות אחדות של עיסוי משולב של אצבעותי, שפתיי, פי ולשוני, החל לחול שינוי משמעותי בצורתו החיצונית, עד שלבסוף הוא ניצב לו זקוף, מתוח וגאה.
העפתי מבט מהיר אל בעליו. הוא שכב על גבו, עיניו עצומות, ידיו פשוטות לצדדים משני צידי גופו, כאילו אינו מתכוון כלל לקחת חלק באירוע המשותף שתיכנן לנו. באין ברירה, החלטתי להמשיך לבדי.
בשלב זה כבר הייתי רטובה למדי ומאחר שגם הזין שלו כבר עמד זקוף ומוכן, עטפתי אותו בקונדום חדש, התיישבתי עליו כשרגלי מקופלות משני צידי גופו והחדרתי אותו אל תוכי. הוא אמנם לא היה ארוך במיוחד ולא הצליח למלא את המסלול שהוקצב לו, אבל הרגשתי אותו בתוכי וקיוויתי שיוכל למלא את תפקידו. הנחתי את שתי ידי על החזה השרירי שלו והתחלתי לנוע מעלה ומטה בתנועות איטיות, במטרה להגביר אותן אט אט, עד שההתפוצצות המיוחלת תתרחש ואני אחוש בשיפולי בטני את אותן התכווצויות מענגות ומשחררות.
אלא שלא הספקתי לעשות הרבה יותר מזה. לאחר שלוש או ארבע פעמים, שמעתי אותו לפתע גונח בשקט. גופו התעוות מעט ברעד מוזר והוא פקח לעברי את עיניו, כשעל פניו מופיע חיוך מלאכותי ומתנצל.
ניסיתי להמשיך ולקבל גם את חלקי במגע המשותף, אבל לאחר שניות לא רבות הוא התכווץ במהירות, עד שלא נותר ממנו כמעט מאומה.
באכזבה בלתי מוסתרת ירדתי ממנו ושכבתי לצידו על המיטה.
"מצטער," הוא אמר לאחר דקה ארוכה של שתיקה, "לא יכולתי להחזיק מעמד."
"כן," עניתי בלי להביט לעברו, "שמתי לב."
הוא קילף מעצמו את הקונדום המדובלל, קשר אותו בקפדנות והשליך אותו על השטיח בצד המיטה. אחר כך ניגב את עצמו בסדין וחזר להניח את ראשו על הכר.
פחדתי שיירדם. לכן שאלתי:
"עכשיו, אולי בכל זאת תספר לי למה גררת אותי עד קיסריה והצגת אותי בפני כל האנשים האלה בתור הידידה החדשה שלך?"
"סיפור ארוך," הוא ענה.
"יש לי זמן," אמרתי.
הוא הירהר שניות אחדות ואחר כך החליט:
"בעצם, מגיע לך לשמוע אותו."
"אני מקשיבה."
הוא שתק מעט, כמנסה לחפש את המילים הנכונות, ואחר כך התחיל לדבר:
"ובכן, הכול התחיל בזה שתפסתי את אשתי בוגדת בי. חשדתי בזה כבר מזמן, אבל עד שלא שכרתי משרד חקירות, לא היו לי הוכחות שהיא באמת עושה את זה. אחרי ששמעתי מהחוקרים שלי את כל הפרטים, ידעתי עם מי היא בוגדת בי, היכן בדיוק ומתי היא מזדיינת איתו, הזמנתי אותה לשיחה רצינית ודרשתי ממנה להתגרש ממני מיד ולוותר על כל הנכסים המשותפים שלנו."
הוא התיישב על המיטה וסקר ללא עניין מיוחד את גופי העירום הפרוש לפניו.
"הבעייה היתה, שהיא צחקה לי בפנים. 'מה פתאום להתגרש', היא אמרה, 'נוח לי להמשיך ככה'. ניסיתי לאיים עליה שאפרסם את מעלליה, אבל היא לא התרשמה במיוחד. 'הביזיון יהיה שלך בדיוק כמו שלי,' היא ענתה לי בחוצפה, 'ואתה הרי לא תוותר על הכבוד העצמי שלך, רק כדי להשמיץ אותי.'
"היא צדקה, כמובן. לא הייתי מעז לעשות זאת. לכן החלטנו, שכפתרון ביניים, היא תעזוב את הבית שלנו בקיסריה ותעבור לגור במקום אחר. אולי אפילו אצל המאהב שלה. ואילו אני אחשוב בינתיים מה לעשות. להשלים עם בגידתה ולהמשיך את השותפות הבלתי אפשרית והמשפילה הזאת, או למצוא דרך אחרת לפתור את חילוקי הדיעות בינינו."
"מעניין," אמרתי.
"כן, מה," קולו נשמע צורם משהו, "חשבתי וחשבתי, ומשלא מצאתי פתרון מתאים, הצעתי לה שנתגרש ונחלק את הנכסים שלנו בינינו, שלושה רבעים לי ורבע לה. וחשוב שתדעי, שרבע מכל מה שיש לנו היום, זה הרבה כסף. אבל היא לא הסכימה גם לכך.
"בינתיים איזה עיתון צהוב פירסם קטע רכילות עלוב, בו נכתב שחתול שחור עבר בינינו ושהיא עזבה את הבית. הם אפילו ציינו, שהחתול השחור הזה הוא שדר ידוע בטלוויזיה, שנראה לאחרונה בחברת אשתי בכל מיני מקומות בתל אביב.
"מאחר שהסוד כבר לא היה סוד, וההתלחשויות על הפירוד בינינו נשמעו בכל מסדרון בכל החברות שלי, החלטתי לנקוט בצעד מקורי. וכאן את נכנסת לתמונה. ניצלתי את האירוע שנערך לרגל רכישת החברה החדשה והצגתי אותך בתור הידידה החדשה שלי. עכשיו הבוגדת הזאת תיאלץ להתפשר איתי. הביזיון יהיה כולו שלה. אחרי שבעלה הציג את הידידה החדשה שלו בפני חצי מדינה, אני בטוח שהיא תזחל אליי על ארבע, כדי שאתן לה גט. ותאמיני לי שאני מוכן לעשות זאת, אפילו תמורת מחצית מכל הנכסים שלנו."
"באמת תיתן לה חצי מכל מה שיש לך?" שאלתי בתימהון, "הרי אלה סכומים עצומים."
"נכון" הוא השמיע צחוק עצוב, "אבל מה שאת עדיין לא יודעת הוא, שכשאני התחתנתי איתה, לא היתה לי אפילו פרוטה אחת על הנשמה. כל הכסף היה שלה. המשפחה שלה עשירה מאוד ולולא הכסף הגדול שהיא הביאה איתה, הייתי עד היום, במקרה הטוב, איזה מנהל שכיר בחברה בינונית."
"אני מבינה," אמרתי וקמתי מהמיטה כדי להתלבש.
"את יכולה להישאר לישון כאן," הוא אמר.
"לא," עניתי, "אני מעדיפה את המיטה שלי."
"בסדר," הוא לא ניסה להתווכח, "תבקשי מהפקידה בקבלה שתזמין לך מונית."
לא עניתי לו.
לפני שיצאתי, הוא תחב לידי חמישה שטרות של מאתיים שקל.
"ותודה על הכול", הוסיף.
בדרך הביתה חשבתי על הלילה הארוך שעבר עליי ועל התוכנית המוזרה והפנטסטית של הגבר ששכר את שירותיי.
לא ידעתי איך הסיפור הזה עשוי להיגמר, אבל בדבר אחד הייתי בטוחה מעל לכל ספק:
שאני יודעת בדיוק מדוע אשתו בגדה בו.
המשך יבוא
* * *
לאה ספיר
מתכונים מספרי המטבח הגיאורגיאני לחג ראש השנה
עוף ממולא עם כבד ואורז
המצרכים הדרושים:
1 עוף שלם
1/2 ק"ג כבד עוף קצוץ לקוביות
2 בצלים קצוצים דק
1 1/2 כוס אורז פרסי מבושל אבל שלא יהיה מימי!
1/2 כפית פלפל שחור
1/2 כפית מרק עוף
1/2 כפית מלח
2 כפות שמן זית לטיגון
1/2 כפית שום כתוש
1/2 כפית פלפל פפריקה מתוקה
1 כוס מים קרים מהברז
200 גר' משמשים מיובשים, מושרים במים פושרים כ-10 דקות
200 גר' שזיפים מיובשים מושרים במים פושרים כ-10 דקות
1 ק"ג תפותי אדמה מקולף וחתוך לקוביות עבות
אופן ההכנה:
לנקות את העוף היטב מבפנים וגם מבחוץ ולהניח בצד, לייבש מעט עם נייר סופג שלא יהיה רטוב.
מלית לעוף:
במחבת עמוקה לחמם 3 כפות שמן, להוסיף בצל קצוץ ולטגן מעט, לערבב ולהוסיף כבד קצוץ ולטגן מעט. להוסיף לתערובת את המלח, מעט שום כתוש, פלפל פפריקה, פלפל שחור ומרק עוף. להשאיר על אש נמוכה עוד כ-2 דקות ולכבות את האש.
בקערה עמוקה להכניס את האורז המבושל ולהוסיף את כל התערובת שטיגנו מראש בתור מלית לעוף. לערבב את כל החומרים יחד ולהתחיל למלא את החלל של העוף בהדרגה. לסגור עם חוט ומחט את הפתח של העוף או לסגור אותו בעזרת קיסמים.
להניח את העוף על תבנית עמוקה ולפזר מסביב לעוף את השזיפים והמשמש המושרה, להוסיף מסביב גם את תפוחי האדמה החתוכים לקוביות.
לקחת בקערה קטנה פלפל פפריקה, שום כתוש, 2 כפות שמן זית ומעט מלח, להוסיף לתערובת כוס מים קרים ולעסות עם הרוטב את העוף היטב, את הנוזל שנותר להוסיף לתוספות שפיזרנו מסביב לעוף ולערבב כדי שהטעמים יתערבבו. לכסות את העוף עם חצי כוס מים נוספים ולעטוף את התבנית עם נייר כסף
לחרר מעט את נייר הכסף כדי שהאדים יצאו החוצה מהעוף.
להעביר את התבנית עם העוף הממולא והתוספות לתנור שחומם ל-250 מעלות. לאחר כ-10 דקות להנמיך את הטמפרטורה בתנור ל-175 מעלות. להוריד בזהירות את נייר הכסף מהתבשיל ולאפות את העוף עם התוספות בערך כ-45 דקות.
הערות: רצוי להגיש את התבשיל חם. את המלית שבעוף ניתן להגיש בצלחת נפרדת. ניתן להגיש בנפרד גם את התוספות. התבשיל מתאים מאוד לראש השנה ולחגים!
עוגת תפוחים מהירה לחג ראש השנה!
המצרכים הדרושים:
1 ק"ג בצק עלים צרפתי מוכן (או בצק שאפשר להכין גם בבית המתכון יופיע בהמשך בספרי!)
1 ק"ג תפוח זהב (דלישס) או תפוח ירוק (גרנד) מגורד על פומפייה
1/2 כפית קינמון
1 כוס סוכר
2 כפות שמן או 50 גר' מרגרינה (מחמאה) מומסת
1/2 כוס קוקוס
אופן ההכנה למלית:
בקערה עמוקה לערבב את התפוחים, הסוכר,ה קוקוס והקינמון ולהניח כמה דקות בצד.
אופן ההכנה לעוגה:
לחלק את הבצק ל-2 חלקים ולרדד כל אחד מהם בנפרד עם מערוך. למרוח אל הבצק בשמן או במחמאה ולפזר עליו את המלית שהוכנה מראש. לגלגל את הבצק בצורת רולדה ואז לחתוך לעובי של 2 ס"מ. להניח את הפרוסות על התבנית עם נייר פרגמנט במרחק של 2 ס"מ זו מזו. לחמם את התנור לטמפרטורה של 270 מעלות ולהכניס את התבנית עם העוגה לתנור. לאחר 10 דקות יש להנמיך את הטמפרטורה בתנור ל-190 מעלות ולהמשיך לאפות את העוגה עד שהיא תתחיל לקבל גוון זהוב.
כשהעוגה מוכנה להוציא אותה מהתנור ולהתחיל להעביר אותה בעדינות לצלחת ההגשה. העוגה עדיין תהיה מלאה בקרמל שנוצר מהסוכר. להמתין מעט שהעוגה תתקרר ואז לצפות אותה עם אבקת סוכר.
מתאים מאוד לחג, קלה להכנה וגם טעימה להפליא!
בתיאבון!
חג ראש השנה שמח לכולם!
לאה ספיר
* * *
עדינה בר-אל
הוא היה שם: יעקב ברזילי וכתיבתו
על השואה ועל החיים
אל יצירותיו של יעקב ברזילי נחשפתי רק לאחרונה. הכרתי אותו לראשונה בערב פתיחת תערוכת שירי האהבה ב"בית הסופר". מסתבר שיש לו יבול לא קטן של שירים, וגם ספר פרוזה אחד.
שלושת ספרי השירה שהגיעו אליי עוסקים בנושאים שונים זה מזה. ב"קשוב לגלים" (כרמל 2008) יש שירים על יפי הטבע, על התבגרות, על הזדקנות ועוד. ב"אותיות בוכות באש" (כרמל 2004) יש שירים על השואה, חלקם אכן הם כמכוות אש. ואילו תוכנו של הספר "על חלקת בטנך הלבנה: שירי אהבה וארוטיקה" (כרמל 2002) נרמז מהכותר ומתת-הכותר, והוא מכיל שירים חושפים ונועזים במיוחד.
ספר הפרוזה "עד נר ראשון של בוקר" (עקד 1997) מסופר בגוף ראשון. ב"קפיצות" בין זמנים, בדרך לברגן בלזן ושם במחנה, הוא נזכר בשנות חייו הראשונות בעיר דברצן בהונגריה. כך, בסדר לא כרונולוגי, עולה בפני הקורא גלריה של דמויות, אנשים מבוגרים וילדים. הוא מספר על חברים של הוריו, על כל יתרונותיהם וחולשותיהם. אחד מהם היה רובי פלדמן, רווק המתגאה בכיבושיו, והילד שעוקב אחריו מוצא שבביתו "מחכה" לו בובת-מנקין גדולה, ערומה. יש מגוון דמויות ממקום הולדתו של המספר, כמו המכולת'ניק יצחק רוזנפלד, שסיפק לכולם מצרכים בהקפה ורשם זאת ב"מחברת של אלוהים"; אולם צדיקותו לא עמדה לו, והוא היה מראשוני ההרוגים בידי חיתו-אדם. הנער המספר, שמבחין בין המגורשים במורה למתמטיקה שלו, נזכר במעשה הקונדס נגד המורה ששנא אז, ועתה הוא יהודי מגורש מביתו, סובל כמו כולם בתנאים בלתי אפשריים אלו. אנו קוראים על בני כיתתו של המספר, ביניהם טומי רוזנברג השקט והנחבא אל הכלים, שהיווה לו מקור לקנאה בבית הספר בהיותו גבוה ממנו, ועתה נמצא עימם באותו גֵיהינום.
וכך בעירבוב – של הווה נורא וילדות שתחילתה נהדרת – מתוארת המשפחה, בה האב – שהיה בעל מפעל חייטות גדול ואלגנטי; שתפר אפילו את המסך האדום עבור התיאטרון המקומי, שהעסיק אנשים רבים והיה להם "בוס" טוב ומיטיב – הפך לשבר-כלי שרעייתו היתה צריכה לתמוך בו תרתי משמע; זאת לאחר סגירת מפעלו, בגידת עובדיו ובגידת גופו. בסופו של דבר הוא הותירהּ אלמנה שם, בתנאים הבלתי אפשריים במחנה ברגן בלזן.
גיבורת ספרו של ברזילי, אז אייזנר, וגיבורת ספר חייו, לדעתי, היא האם. היא היתה גדולה, גם בגופה וגם בהתנהגותה, גם בתקופת החיים בדרבצן וגם משנת 1944 ואילך. (כמה קשה לעכל את המחשבה שלגבי יהדות הונגריה החלה האימה דווקא לקראת סיום המלחמה העולמית...)
בימים "הטובים", לפני המלחמה, היא הביעה את אהבתה למשפחתה המצומצמת והמורחבת (באפייה מעולה ובחלוקת "משלוחי מנות" עשירים לכולם ועוד ועוד). היא שימשה לילדיה מופת להתנהגות אנושית, לאהבת הזולת. אחת הדוגמאות לכך הוא יחסה למיקי, ילד יתום מבית היתומים העירוני. היא עודדה את בנה להזמינו לסעודות שבת בביתם. הוא היה מגיע עם בגדיו הקרועים והבלויים. ופעם הגדילה לעשות, כאשר מיקי עשה את צרכיו במכנסיו, והיא, אם המשפחה המארחת, התעלמה מהריח הנורא, לקחה אותו למקלחת, קירצפה אותו, נתנה לו בגדים חדשים ללבוש ונשקה לו במצחו.
לאחר אירוע זה מסופר – (בסמיכות פרשיות מכוונת?) – על משפחה קטנה שהנער יעקב ראה ליד המזח. היה זה זוג צעיר בשנות השלושים לחייו וילדתם הקטנה זהובת התלתלים. הללו התבוננו בברבורים ששחו באגם. למראה הברבורים השחורים, שחטפו את הפרורים שנזרקו לאגם לפני שהברבורים הלבנים הספיקו לעשות זאת, אמר האב לילדתו: "...הברבורים השחורים באגם, הם בדיוק כמו היהודים בארצנו היפה. הם חמדנים ואנוכיים, אף פעם לא מסתפקים במה שיש להם, הם רוצים לבלוע את כל העולם." (שם עמ' 36). מפה ניתן ללמוד את הידוע, שהנאצים זכו ל"הכשרת הקרקע" ולשיתוף פעולה במקומות אליהם הגיעו.
לאחר שביריונים הונגרים, נערים חברי "צלב החץ", ירקו על האם ברחוב והיכו אותה נמרצות; היא קמה כואבת, שיער ראשה פרוע, גוון פניה אדום-אפור, ושאלה את ילדיה כאילו כלום לא קרה: "מה שלומכם, ילדים?" ונשקה להם.
בדרך לברגן בלזן השתדלה האישה הגדולה שמשפחתה הקטנה לא תתפזר. השגיחה בכל כוחה על בנה, על בתה וגם על בעלה שנחלש וחלה אנושות. בסופו של דבר הם איבדו, כאמור, את האב בדרך, אך במחנה ההשמדה היא גילתה את כוחה הרב בהישרדות.
האישה הזו היתה, לדעתי, אחת הנשים היהודיות החזקות, עליהן מעידה דבורה בארון בסיפורה "פראדל": "והן אשר העמידו את הנערים החינניים, טהורי העין [...] מהם אשר בימי עברות הוכרעו ונטבחו על ידי פריצי גויים, אבל מהם גם אשר יצאו לעת כזאת ביד נטויה והיו למגן ולישועה לאחיהם, או שהם, עם מחונני אדמת מולדתם, עמדו להכשיר שם קרקע ומקום-מעמד לבני-עמם..." (דבורה בארון: "ילקוט סיפורים", יחדיו, הדפסת ינואר 1976, עמ' 66).
יעקב ברזילי נכלל בין אלה האחרונים – חונֵן אדמת מולדת וחונַן בכישרון כתיבה. כמה חשוב להעלות את זיכרון מה שהיה שם, מי שהיה שם, ואחר-כך להשתדל להמשיך הלאה, ולכתוב גם על חיי יום-יום וארוטיקה, כמו אצל כל העמים.
* * *
200 לעת-מול
ערב חגיגי לרגל הופעת
גיליון ה-200 של עת-מול
לרגל הופעת גיליון ה-200 של עת-מול, נתכנס לערב חגיגי ומיוחד של מפגש, סיפור וחוויה, על שלושים ושלוש שנים ומאתיים חוברות של סיפורים, זיכרונות, פרשיות ואירועים, הפרושים לארכה ולרחבה של הארץ ובכל רחבי העולם היהודי, מימי קדם ועד ימינו
בתוכנית:
מפגש קוראים-כותבים
מחווה לשלמה שבא
אליהו הכהן: על הררי ציון
צפייה בסרט: "תצלצל שפתנו כפעמון הכסף"
רב שיח: האם יש עתיד לקורותיה של ארץ ישראל?
האירוע יתקיים ביום ראשון, ו' בתשרי תשס"ט (5.10.08)
בשעה 18:30
ביד בן-צבי, רח' אברבנאל 12, ירושלים
לפרטים: 02-5398822
הכניסה חופשית
* * *
"חדשות בן עזר" מצרף את ברכתו הלבבית
לשלמה שבא
מייסדו ועורכו הראשון של עת-מול
על מפעלו המונומנטאלי
שעליו ועל כלל כתיבתו הוא ראוי בעינינו לקבל
את פרס ישראל על מפעל חיים
ומבחינתנו כאילו כבר קיבל!
[ודעו לכם כי רבים וגם טובים מתייחסים ברצינות רבה יותר ל"פרס ישראל" שלנו מאשר לפרס ישראל האמיתי]
* * *
אהוד בן עזר
פרשים על הירקון
פרק עשרים
יְהוּד, השיבה לפתח-תקווה
מראשון-לציון עבר יהודה לוואדי-חַנִין, לימים נס-ציונה, ועבד באחוזה החקלאית שקנה מייסד נס-ציונה, ראובן לֶרֶר, אשר אותו זמן נמצא עדיין בחוץ-לארץ. לימי החגים של שנת תרמ"ד, 1883/1884, חזר לירושלים, לעשות את החג עם משפחתו, ונשאר לגור בה עם לאה כל אותה שנה.
בתקופת שהותו בעיר, פעם שלישית ואחרונה, חידש יהודה את הקשר עם חבריו הפתח-תקוואים אשר לא חדלו ממאמציהם לשקם את המושבה. זרח ברנט נסע שוב ללונדון, להרוויח כסף במסחר ואחר לחזור ולהשקיעו בארץ. יהושע שטמפפר הרחיק עד אמריקה, ומטרתו לגייס אמצעים לחידוש המושבה. עוד בקיץ תרמ"ב, 1882, השנה בה ניטשה פתח-תקווה, קנו השלושה, ר' דוד מאיר גוטמן, יואל משה סלומון ונתן גרינגארט, חלקת אדמה גדולה מערביי הכפר יהודִיֶה, וקראו לה בשם – יְהוּד. בבית-הדפוס של יואל משה סלומון הדפיסו הוא ופינס כרוז בשם "חברת פתח-תקווה", המציע למכירה את אדמות הכפר יהוד, המפורסם באווירו הזך והבריא ובמימיו הטובים. כוונתם היתה שהמתיישבים יגורו ביהוד, המרוחקת ממקורות הקדחת – הירקון והביצה, ויסעו מדי יום לעבד את נחלותיהם בפתח-תקווה, כפי שנהגו ערביי פג'ה, שהיגרו ליהודיה מאימת הקדחת.
כדי להביא קונים חדשים שיֵשבו, הם ומשפחותיהם, בכפר יהוד, ויעבדו את נחלותיהם בפתח-תקווה, שלח פינס בשנת 1883 שליח אל יהודי בְּיַאלִיסְטוֹק שברוסיה. עיר זו היתה מרכז לתנועת חובבי-ציון ובה פעילים רבים שחיפשו דרך להתיישב בארץ. פינס בחר באיש שהיתה לו מטבעו נטייה להפריז בדבריו ולגדוש אותם בצבעים ובתיאורים, שכל עיקרם ראיית הרצוי ולא תיאור המצוי – ושמו אברהם קוֹפֶּלְמַן.
מדוע בחר בקופלמן? יְדוּע צרות היה האיש התמים, העליז ורב-הגוזמאות הזה. כאשר נקנתה נחלת טיאן, מיד עלה מרוסיה ארצה והתיישב בפתח-תקווה, אך עבודתו לא הצטיינה במומחיות יתירה. כשהחליט לזרוע את שדהו דורה ושוּמשְׁמין, הוצרך לרוֹטְלִים אחדים (רוֹטֶל – מידת-משקל של 2.904 קילו) של זרעים משני המינים. מה עשה? עמד וקנה מטען גמל שלם של דורה ושומשומין, כמות שהיתה מספיקה אז בדיוק כדי זריעת כל שטח אדמת פתח-תקווה, ומנין נודע הסיפור – לימים אהב הוא-עצמו להתבדח על כך.
לאחר חורבנה של פתח-תקווה, נאלץ לחזור ולשבת תקופת-זמן בירושלים. אשתו מתה עליו והשאירה אותו מטופל בחמישה ילדים. הוא מסר את צעיר-בניו לבית-היתומים של ד"ר הָרְצְבֶּרְג, שהיה משכיל ומשום כך נרדף על-ידי חוגי הקנאים בראשות הרב דיסקין ואשתו, הרבנית מבריסק, שניהלה את ענייניו ביד רמה. שני אלה, ומחנה עושי-דברם, לא בחלו באמצעים כלפי מתנגדיהם. הם הפסיקו את חלקו של קופלמן בחלוקה. גזרו שאיש לא ישכיר לו דירה, וכדי להמחיש את איוּמם התנפלו שליחיהם יום אחד על דירתו של קופלמן, כאשר נמצאו בה רק ילדיו הקטנים – והחלו להשליך את הילדים ועימם כלי-הבית והרָהיטים החוצה, באומרם כי מטעם הרב והרבנית מבריסק מוחרם האיש קופלמן מעדת ישראל על אשר נתן את בנו הקטן לבית-היתומים של הדוקטור הרצברג ימ"ש, ראשי-תיבות: הלך ראש צפעונים ברא ראשית גיהינום, ימח שמו. [ראשי התיבות הם המצאה שלי ולא נמצא להם מקור היסטורי! – אב"ע].
באיש הנרדף והנלבּב הזה, קופלמן – בחר פינס לשליחות הקשה, אשר תוצאותיה היו עתידות לקבוע את גורל חידוש היישוב בפתח-תקווה. קופלמן התארח אצל משפחת אחד היהודים בביאליסטוק, בן-ציון שַׁאטִיל, שהשתכנע לקנות אדמה בפתח-תקווה. שתה קופלמן תה, קינח בעוגת לֶקַח טעימה, החליק זקנו העבות, פּיטם מקטרתו ונעצה בין שיניו – מקטרת עץ קטנה וכהה כעין הפחם שמעולם לא מָשה מפיו והיתה לו כאחד מאברי גופו, וסיפר לנוכחים על נפלאותיה של ארץ-ישראל:
"יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. ופותח לו היהודי חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה-לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן-האלוהים בעדן."
שאל אותו בן-ציון, שכבר עמד באריזת חפציו לשם עלייה לארץ-ישראל: "ר' אברהם, האם להביא עימי את החליפה וכובע הצִילִינְדֶר לארץ-ישראל? או שהולכים שם לבושים בחלוקים, כמו הערבים?"
"צילינדר?!" הרעים עליו קופלמן בצחוקו הרועם. "אתם שואלים אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: הארץ זבת חלב ודבש, וכל עץ וכל שיח ענפיהם שם מטפטפים עסיס. ולמה לכם צילינדר? רק כדי ללכלך אותו? השאירו אותו בגולה, חביביי, אין צורך בו."
"ומה טיב אדמות המושבה?" הקשה יהודי אחר. "קראנו בעיתונים שמועות זוועה על מצב הירקונים, השטפונות, הבצורת, הארבה..."
"אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב העיתונים," ענה להם קופלמן. "קוראים בעיתון גם על נשים מופקרות בפאריס. אז מה – כל הנשים מופקרות? ואם יום אחד ימציאו עיתון-חי בקופסה עם תמונות מתנועעות – אז מה, תגידו שכל הנשים בפאריס רוקדות כל הזמן, לא מתעייפות? רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק מאכל לשוֹבע למשפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכהּ של המחצית נאכל עד תוּמו – מנגבים אותה, פורשׂים שטיח, שמים משוט; מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם צֵיד דגים; אךה דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם..."
"ר' אברהם," הפסיקוֹ משתתף אחר, "אתה לא מגזים במקצת? מעודנו לא שמענו על אבטיח בגודל שכזה!"
"רואה את את היבלות על כפות-ידיי?" פרש קופלמן את ידיו לפני המסובים. "ממה באו לי אם לא מחתירה בבוצית האבטיח על פני הירקון? ורואים אתם את השן החסרה? ממה נשברה לי אם לא מפיצוח גרעין אחד הענקים הללו?"
אמר שם ילד אחד: "אבל אני לא רואה את היבלת!"
"מה העונה אצלכם עכשיו?" שאל קופלמן.
"חורף."
"ואבטיחים מתי גדלים?"
"בקיץ!"
"פלא? הנה ההוכחה! עברה חצי שנה מאז חתרתי בקליפת האבטיח, והיבלת נרפאה!"
בשנת 1884, כאשר הגיעו הביאליסטוקאים לִיהוּד, וממנה לפתח-תקווה, וראו שהמושבה חרבה-עדיין וכי תושביה ברחו בשעתם מן המאלאריה, וכי המציאות שונה לחלוטין מגוזמאותיו של קופלמן, באו אליו בטענות קשות. אמר להם:
"אתם הייתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הכנסתי אתכם לארץ-ישראל..."
*
בהמלצת פינס התקשרו עם יהודה שניים מן הביאליסטוקאים שהגיעו ליהוד, דניאל ליפשיץ ומשה ליפקיס, והציעו לו לנהל את החבורה כולה ולהדריך אותם בעבודת החקלאות בשדותיהם שבפתח-תקווה, כל זאת בשכר של שלושה נפוליאונים לחודש, ודירה לו ולאשתו.
יהודה קיבל את ההצעה ובראשית החורף תרמ"ה, שלהי 1884, נסע עם לאה ליהוד והשניים השתקעו בכפר החדש. בין המתיישבים היו משפחות ליפשיץ, ליפקיס, שפירא ובניו מיכאל ואברהם, פיינשטיין, יטקובסקי, ברנדה, דינוביץ וקלינסקי. הם בנו בתים, חפרו באר והחלו לעבד מחדש את הנחלות בפתח-תקווה, ואולם איש טרם גר בה, מפחד הקדחת.
בהדרכת יהודה התאחדו הביאליסטוקאים לחברה שיתופית, כפי שנהגו מתיישבי הגבעה בשנתם הראשונה. הם עיבדו את נחלותיהם כחלקה אחת. רובם היו בעלי-בתים אמידים ברוסיה, ועתה למדו, הם ובניהם, את עבודת האדמה מיהודה.
בשיא העונה החקלאית, בחריש, בקציר ובעונת הדיש בגורן – היו העובדים שוהים כל השבוע בפתח-תקווה, בצריפים או בבניינים ההרוסים-למחצה, חיים על לחם יבש ומים, ורק לשבתות חוזרים אל משפחותיהם הגרות הרחק, ביהוד.
*
בסוף השנה הראשונה ליישוב יהוד נתעוררה בקרב האיכרים מגמה לשוב לפתח-תקווה כדי לגור בה ממש. חבורתם של הביאליסטוקים נתפרדה, הם רכשו ניסיון חקלאי, האדמות חולקו ביניהם, וכל אחד החל לעבד את נחלתו על אחריותו ולבנות את ביתו בפתח-תקווה. יהודה, שעדיין לא היתה לו כל נחלת אדמה משלו במושבה, נתמנה שוב לשומרהּ, ועבר לגור עם לאה באחד הצריפים בגבעה, מקום שעזָבוהו ארבע שנים לפני כן.
*
לאחר מתיישבי הגבעה, והירקונים – היתה יהוד הגלגול השלישי, ובראשית החורף שלאחריו, תרמ"ו, שלהי 1885 – בא תור גלגולה האחרון של מלאבס – היא פתח-תקווה, אשר התלבשה במתיישביה המקוריים שחזרו אליה, ועימם חבורת הביאליסטוקאים מיהוד. משלהי 1878 ועד לראשית 1885, תקופה של כשש שנים בלבד – הוקמו אפוא ארבעה יישובים! – לשניים מהם, הירקונים וִיהוּד, לא היה המשך, ואילו פתח-תקווה המחודשת לא ניטשה ולימים נעשתה לעיר וצאצָאי מתיישביה, דור חמישי ושישי – יושבים בה עד עצם היום הזה.
*
עם יישובה מחדש נתחלקה פתח-תקווה לשני יישובים: ה"דמוקראטיה", האיכרים עובדי-הכפיים ומשפחותיהם ומעט הפועלים, גרו במושבה, ואילו ביהוד ישבה ה"אינטילגנציה" – יואל משה סלומון, יחיאל מיכל פינס, זאב יעבץ, דוד מאיר גוטמן אשר שוב לא חזר לגור בפתח-תקווה, הרב מרדכי גימפל יפה, אליהו ספיר ואחרים. אדמות לעיבוד לא היו במקום. והקבוצה הזו עסקה בלימוד ובתורה וחלמה על המשך קיומו של המושב בתור "מרכז רוחני" לכל מושבות העלייה הראשונה.
רק אחד מן האנשים הנכבדים שגרו ביהוד, הרב פרומקין (אינו קשור לפרומקין הירושלמי, עורך ה"חבצלת") – עבר לגור בפתח-תקווה, בה ניהל ועיבד את נחלתו הגדולה של הגביר לחמן מגרמניה. הוא בנה בגבעה, מול הבאר ממזרח, בית-מידות וחצר גדולה ומוקפת חומה, שהיו כמבצר לכל המתיישבים בעיתות-צרה.
וכמו בתקופת הירקונים, נפלו שוב סכסוכים בין שני היישובים. אותם ימים בא לארץ הגביר קלמן זאב ויסוצקי מרוסיה, ובידו סכום כסף מאת תנועת חובבי-ציון לתמוך ביישובה-מחדש של פתח-תקווה. החל ויכוח בין היהודאים לפתח-תקוואים – לביסוסו של מי יינתן הכסף. בידי הפתח-תקוואים עלה להביא את ויסוצקי לבקר גם במושבה עצמה. הוא התארח בביתו של הרב פרומקין, שהיה הרוח החיה בתנועת השיבה לפתח-תקווה. בבית פרומקין נפגש יהודה עם ויסוצקי.
"היהודאים אומרים לי," אמר ויסוצקי, "שהאוויר אצלם בריא יותר וזהו מקום טוב למגורים."
"תנאי הבריאות שלנו השתפרו קצת," השיב יהודה, "אבל גם אם נמשיך לחלות, ומאיתנו עוד ימותו רבים – אין לנו ברירה אלא לחזור לפתח-תקווה כי כאן נמצאות כל אדמותינו, ומקורות המים שלנו. לא נוכל להקים כפר עברי ולהתקיים בו כאיכרים – אם נשב על אדמותינו באופן זמני, והמשפחות שלנו תימצאנה במקום אחר."
"אבל היהדאים הם יהודים חשובים וידועי-שם, גדולים בתורה. כיצד אסרב להם?"
"אמור להם שארץ-ישראל לא תיבנה מחדש בלמדנות אלא בעבודת-כפיים ממש, בלי חוכמות! – הנה הרב פרומקין, מארחנו, עבר לגור בגופו-ממש למושבה והוא חי כאן עם כל הפועלים כאיכר פשוט."
ויסוצקי החליט בסופו-של-דבר להקדיש את כל הסכום שבידו לצורכי פתח-תקווה – ובכך נתן דחיפה גדולה לחידושה ולביסוסה. ואילו המושב יְהוּד התקיים עוד שנים אחדות, אך לאט-לאט התרוקן מיושביו, רובם עברו לפתח-תקווה והשאר חזרו לירושלים או למקומות אחרים, ולבסוף ניטש וחרב לגמרי.
חובבי-ציון מרוסיה החלו לבנות בתים לאיכרי פתח-תקווה. נבנה הרחוב הראשי, רחוב חובבי-ציון, כולו בתים בני קומה אחת, וניטעו בו שדרות של עצי אזדרכת. צורת המושבה היתה כמין רי"ש של שני רחובות, פינסקר וחובבי-ציון, ובמרכז כיכר המייסדים [לעתיד], הבאר הראשונה, הבית הגדול של אחוזת לחמן, תחנת הדיליג'אנסים ליפו, וצריף הַפּוֹסְטָה, מקום חלוקת הדואר. כאשר עמדתָּ בפינת שני הרחובות, ליד הבאר, יכולת להקיף במבט סיבּוּבי אחד את בתי המושבה כולה.
יהודה ואחִיו הצעיר, משה-שמואל, בנו בית משותף על מגרשו של לאזאר אביהם שברחוב פינסקר [לימים מיספר 21]. הם קיבלו עזרה של מאה נפוליאונים לשם כך מאת חובבי-צציון, וכן שור אחד לאיש, חמור משותף וזרעים. השניים הקימו רפת חפורה באדמה ומכוסה גג של קש וחימר. הם חכרו אדמה לעיבוד, וזו נמצאה להם למכביר, ובחצי-חינם, כי הבעלים של רבות מן הנחלות טרם התיישבו במקום.
וכך, בראשית החורף תרמ"ו, 1885/1886, התחיל יהודה עובד לראשונה כאיכר העומד ברשות עצמו. הוא נטע כרם ענבים קטן, אולי גם במחשבה שמבּצירם יוכל אביו לעשות יין בירושלים, וכן נטע שורה של עצי תאנים. למתיישבים לא היו עדיין אמצעים לסדר שמירה כללית בשכר, ולכן סודרה שמירה של מתנדבים על-פי תור, בהדרכת יהודה ושומר נוסף, סנדר חדאד, שהיה איכר במושבה ועתיד היה להתפרסם בגבורתו ובכוחו לספוג מהלומות בעת קטטה מבלי לסגת.
בחצרו של יהודה הסתובבו תרנגולות ואווזים. היתה גינת-ירק שלאה טיפלה בה, ואפילו ערוגת פרחים קטנה אשר הצהילה את העיניים.
המשך יבוא
בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.
יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.
סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.
"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.
"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.
אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.
[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]
* * *
תזכורת והמלצה
על הרומאן החדש של שמאי גולן
"ואם אתה מוכרח לאהוב"
שני זוגות ניצבים במרכזו של רומן מרטיט זה, המתרחש לקראת סוף המאה ה-20 בישראל. הזוג האחד – לָאורה ושמואל גֶדָנקר – הם ניצולי שואה שהזקינו. הוא רופא והיא אחות במקצועה, הנמצאים על סף מעברם הכפוי לדיור מוגן, מירושלים לתל-אביב אל קרבתם של הילדים. המעבר מהווה משבר המניע את העלילה, שבמהלכה גדנקר אף חש אחריות כבדה ליידע את כולם על מה שהתרחש בשואה. הזוג האחר – בנם אלחנן ורעייתו דניאלה, שאביה עורך-הדין היה, כפי שעתיד להתברר, אהובה של לאורה בצעירותה. הם נקלעים לסבך היחסים שבין הוריהם וזיכרונותיהם המאיימים מימי השואה, אך המשותף להם הוא הכורח לאהוב.
זהו רומן מרגש על כוחה של אהבה ועל אכזריותה של המלחמה. הוא כתוב במונולוגים רבי עוצמה, והעלילה סוחפת ונעה בעוצמה בין העל-טבעי, הפנטסטי, להתמודדות יום-יומית.
מן העלילה המרתקת עולות שאלות יסוד על קיומו של האדם: אהבה, זוגיות, הורות והזדקנות, ומידת כפיפותם של בני דור שני לנסיבות חייהם של ההורים. הספר גם בא חשבון עם החברה הישראלית, האטומה, לעתים, למצוקתם של הקורבנות.
"הספר מרתק, בעל משמעות ועומק, ומאכלס דמויות הבנויות במהימנות. ניכרת בגולן הבנה לנפש האנושית, חולשותיה וגדולתה. לשונו שוטפת וציורית."
פרופ' הלל ברזל
שמאי גולן חווה את השואה בילדותו ועלה לארץ מפולין ערב קום המדינה. הוא מהסופרים הוותיקים והבולטים, ואף היה יו"ר אגודת הסופרים העברים ונספח לתרבות במוסקבה. יצירותיו תורגמו לשפות רבות, והוא זכה בפרסים ספרותיים רבים, ביניהם פרס ראש הממשלה, פרס עגנון, פרס עקו"ם, פרס ואלנרוד, פרס ברש ופרס רמת גן. מספריו: באשמורת אחרונה, אשמים, מותו של אורי פלד, בריחות למרחקים קצרים, חופה, מסעותי עם ספרים, השואה – פרקי עדות וספרות.
[דבר המו"ל כנרת זמורה-ביתן על גב הספר]
* * *
אורי הייטנר: הערות לגיליון 380
א. "על חטא שחטאנו לפניך בכפת שוחד" – מתוך תפילת הווידוי בימים הנוראים.
ב. שמו הפרטי של פרץ – עמיר ולא אמיר.
ג. אם הנשיא אסד הביע תקווה שראש הממשלה הבא ימשיך את דרכו של אולמרט, די בכך כדי לברך ברוך שפטרנו. הפחד הגדול שלי, הוא מכך שבחודשים שהוא עלול להמשיך לכהן בתפקידו, פגיעתו הרעה עוד תשאיר לנו אדמה חרוכה.
ד. הדבר הטוב ביותר שאפשר לומר על אולמרט, זה שברק גרוע ממנו.
* * *
הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר
"ספר הגעגועים"
קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 351 עמודים ועומד לצאת לאור בתחילת חודש נובמבר 2008 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, במהלך חודש נובמבר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.
אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו בתחילת חודש נובמבר!
הכתובת למשלוח 50 השקלים:
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
החשש מפני סגירת ההוצאה לאור של משרד הביטחון
[מכתב שנשלח בפקס לשר הביטחון ב-24.9.08]
לאהוד ברק היקר שלום רב,
אני עוקב בדאגה רבה אחר הפרסומים החוזרים ונישנים על המגמה לסגור את ההוצאה לאור של משרד הביטחון.
זוהי אחת ההוצאות המפוארות בארץ שכל-כולה מוקדשת לישראל ולארץ-ישראל ולצה"ל וכמובן לתרבות העברית – לא רק במובנה הספרותי והכללי אלא בתחומים שמחייבים סיוע ציבורי, כמו "ספריית תרמיל" בשעתה, האוניברסיטה המשודרת, ושלל הספרים העוסקים בתולדות ישראל ומערכותיה בעבר הקרוב והרחוק.
לי עצמי היתה הזכות להוציא בה, בין השאר, את הביוגראפיה "אומץ, סיפור חייו של משה דיין", שהוא הספר היחיד שמספר את סיפורו של דיין מלידתו ועד יומו האחרון.
אני פונה אליך בשמי, ובשם עשרות סופרים, חוקרים ועורכים עבריים, שלא תיתן ידך לסגירת ההוצאה לאור של משרד הביטחון. החיסכון הוא מינימאלי. הסגירה היא טוטאלית. ואחר-כך יצטרכו להוציא פי כמה וכמה כספים על הדפסת ספרים ופרסומים שמערכת הביטחון אינה יכולה בלעדיהם, ואשר כיום ההוצאה לאור דואגת לפרסומם.
כל שנות המדינה, ועוד בטרם הקמתה, ליוו את מערכת הביטחון פרסומים וספרים מקצועיים וכלליים שיצאו לאור במסגרות ממלכתיות וטרום-ממלכתיות, ואסור לגדוע את הזרוע הזו, כי גם לה יש ערך ביטחוני חיוני.
ואני מאחל לך הצלחה בדרכך, ואני שקט כל עוד אתה שר הביטחון, אבל אינני שקט לנוכח ה"כוורת" של מנהיגות המדינה אחרי אולמרט, לפנֵי ואחרי הבחירות הקרובות. ואני חושש מאוד לעתידה של ישראל, בעיקר מן הבחינה הביטחונית, ולא באשמת מנהיגינו אלא מתוך ראייה מפוכחת מאוד של אויבינו.
בברכת שנה טובה,
* * *
ההכנות לאולימפיאדת העצלנים
נמשכות במלוא העצלתיים תחת הסיסמא:
הספורט הבריא ביותר הוא המנוחה!
* * *
מומלץ ומשעשע מאוד!
Everyone in America knows what is Rosh Hashanah
This is a funny one.
http://www.youtube.com/watch?v=jJhSKW9n13s
* * *
היכונו היכונו היכונו היכונו
לטקס הבינלאומי של ליקוק התחת של מחמוד אחמדניג'אד
במעמד הכבוד של אכילת החרא שלו
והכיסוי התקשורתי הנרחב לכל הפלצותיו
בפתיחת העצרת של האו"ם בניו-יורק
העומדת בסימן של מתן לגיטימציה לְפיהרר מוסלמי
שמציע לפטור את העולם הנוצרי מעונשם של היהודים
בכך שהאיראנים יעשו עבורם את העבודה בהשמדת ישראל
ואז יוכלו כל הלא-יהודים לרקוד ואלס רדיואקטיבי עם באשיר
ואף אחד לא מעז לומר שכדור בראש מידֵי מתנקש מגיע לַפושע
בהנחה שאם היו עושים זאת בעוד מועד להיטלר
היה נחסכים לעולם עשרות מיליוני הרוגים וזוועות לאין-ספור
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
* * *
ס. גָרוּס: פול מקרטני היקר!
מדוע זללת ומילאת אתמול את בטנך חומוס יפואי ומזרח-ירושלמי? כלום לא ידעת שחומוס הוא כמו פצצת-זמן וכי דווקא הערב לקראת ההופעה עלולה הבטן שלך להתנפח ולכאוב וכי כל הפלצה זהירה שלך עלולה להתגלות כזרזיף של שלשול צורב וחריף, ומצד שני – אם לא תשחרר אוויר אתה עלול להתפתל בכאבים ולדפוק הופעה יקרה ויוקרתית כל-כך! מדוע, מדוע, מדוע איש לא הזהיר אותך מפני החומוס? את החומוס היית צריך לאכול אחרי ההופעה, ולהפליץ ולשלשל במלון "דן" ללא שום הפרעה כלכלית וללא כל נזק אמנותי.
* * *
בדירוג השחיתות של ארגון השקיפות העולמי
ישראל (ירדה מהמקום ה-30 למקום ה-33, ציון 6) והיא מושחתת יותר מקטאר (מקום 28, ציון 6.5) וארה"ב (מקום 18, ציון 7.3). ("הארץ" "דה מארקר" 24.9.08)
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1939 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 365], אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו בדואר תקליטורים ל-88 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
פינת המציאוֹת
כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ואת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
וכן את צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל