גיליון מס' 382

תל אביב, אור ליום שני, כ"ט באלול תשס"ח, 29 בספטמבר 2008

גיליון מוגדל לערב ראש השנה תשס"ט

עם צרופת ברכה נחמדה ולבנה שאיננו יודעים מי יצר אותה

שנת ה-150 להולדתו של יהודה רַאבּ (תרי"ח); שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: אליהו הכהן: "עוד חוזר הניגון", על יוסף שפינדל – נעים הזמירות הנשכח. [ישודר בגל"צ ביום ב' של חג ראש השנה (1.10.08) בשעה 08:00 בבוקר].

יוסי גמזו: הַבָּלָדָה עַל חַיִּים אַפְּתֵיקָר, אִיש הַלֶּחֶם וּמִכְחוֹל הָאָמָּנִים.

יִשְׂרָאֵל הַר: אָבָק בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת. // רות ירדני כץ: שתהיה שנה יותר טובה.

משה גרנות: בפוליטיקה "אין ארוחות חינם" גם לנשים.

איליה בר זאב: אַהֲבָה תְּלוּיָה, מפגש עם ז'ואן מרגריט בקבוצת כתובת לשירה.

אורנה רב-הון: מַרְאוֹת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת.

אורי הייטנר: 1. הרבנות נגד היהדות. 2. צריך לשטוף הכול. 3. מנציחי המחנאות.

ברכות אירגוני הטרור לתקשורת הישראלית בפרוס השנה החדשה.

יוסי אחימאיר: פסיק קטן שאומר הכול. // חלי אברהם-איתן:  תשליך לאישה.

דודו פלמה: מתוך שרפת הקיץ. // רוני גרוס: לשנה טובה תשס"ט.

אורי הייטנר: איש השנה תשס"ח – אהוד אולמרט.

אהוד בן עזר: איש השנה תשס"ח – הז'וליק טלנסקי.

אלי יזרעאלי: חלפה שנה.

אהוד בן עזר: למרבה הצער האופק הוא מלחמת אזרחים מתמדת בין הירדן לים בין שני העמים ובתוכם.

משה ברק: דין רוח המטרה וחשבון נפש לכפרה.

אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק עשרים ואחד,  העבד השחור, פורים.

* * *

אליהו הכהן

"עוד חוזר הניגון"

על יוסף שפינדל – נעים הזמירות הנשכח

לפני למעלה משבעים שנה היה יוסף שפינדל אחד הזמרים המפורסמים ביותר בארץ. קולו בקע מתוך תקליטים ישנים, כבדים ושבירים שהסתובבו שוב ושוב על משטחי הגרמופונים במהירות של 78 סיבובים לדקה, והלהיבו את כל שומעיהם עד שנשחקו מרוב שימוש.

השירים העבריים ששר הדהדו לא רק בארץ, שבה ישבו אז כשלש מאות אלף יהודים, אלא גם מעבר לים, בתפוצה היהודית הגדולה לפני השואה שמנתה בשנות השלושים כשמונה עשר מיליון יהודים.

תודות לחברת התקליטים המפורסמת ביותר בעולם באותם ימים, ""HIS MASTERS VOICE, התנגן קולו בכל מקום שבו ישבו יהודים: בוורשה ובווילנה, בלונדון, בניו יורק ובבואנוס איירס, וגם במצרים, במרוקו ובעיראק.

בין כוכבי העבר של הזמר העברי היו כאלה שהופיעו על במות והקליטו שירים לאורך שנים, כמו יוסף גולנד, ברכה צפירה, שושנה דמארי ואחרים, ולעומתם היו גם כוכבי שביט שהבליחו, זהרו והבהיקו ותוך זמן קצר נעלמו כלעומת שבאו. כזה היה יוסף שפינדל – עובר-אורח בזמר העברי.

הוא היה הזמר הראשון שהקליט את "יד ענוגה" ואת "ואולי" ועוד כמה מאבני התשתית של זמרת הארץ, ואף על פי כן הוא נותר כדמות עלומה ובלתי מוכרת לרוב רובו של הציבור בארץ. הוא לא כיכב על במות, לא השתתף בתחרויות זמר, תמונתו לא התנוססה בשערי עיתונים ושבועונים, ולא נכתבה עליו אפילו שורה אחת במדורי הכרוניקה והרכילות. המלחינים שאת שיריהם הקליט כלל לא ידעו מי האיש, קל וחומר אלה שהתענגו על שירתו, עד שזהותו נחשפה לציבור בעקבות תוכנית הרדיו "יין ישן נושן" ששודרה בשנת 1959.

הוא לא חלם על קריירה של זמר. את ההיכרות הראשונה שלו עם הזמר העברי עשה בעיר הולדתו קאליש בפולין, כשבעודו ילד שר את ההמנון "התקווה" במלואו עוד טרם למד לדבר עברית. כשהגיע לארץ בשנות העשרים של המאה שעברה, החל ללמוד בבית הספר החקלאי במקווה ישראל והתכוון להכשיר את עצמו להיות חלוץ ועובד אדמה. כבר שם במקווה-ישראל התבלט כסולן בעל קול ערב ששר על הגורן בלילות לבנה שירי רועים ושומרים שנשכחו זה מכבר.

זו היתה שירת רועים עברית מוקדמת, זו שקדמה לשירת ה"הו-הו" המפורסמת של עמנואל זמיר ובני דורו. דומה שרק ותיקים בארץ עוד זוכרים היום שירים כמו "ערב רוח סתיו יפוח", או "ראיתיה, בעת שהלכה אל המעיין לשאוב מים". אלה היו שירים שהושרו בלי הרף בסוכות השומרים בכרמים, במקומות שרחש בהם ההווי הרומנטי של ימי העליות הראשונות. את ההווי הזה תאר בהרחבה הפרדסן והסופר משה סמילנסקי, מי שכונה "חווג'ה מוסה", שכתב סיפורים תמימים ומרתקים מהווי המושבות הראשונות. סיפוריו שיקפו נאמנה את חיי היום יום בכפר היהודי וגם בכפר הערבי בארץ. ארבעת כרכי "משפחת האדמה" שבהם שירטט את דיוקניהם של ראשוני המתיישבים בארץ, ראויים להימנות עם התשתית המכוננת של ספרות הזיכרונות הארץ ישראלית.

לשווא תחפשו את ספריו בחנויות הספרים המרושתות של ימינו. הם נעלמו מן המדפים ונשכחו זה מכבר, ממש כמו קולו של נעים הזמירות יוסף שפינדל ב"שיר הרועה" של עמנואל הרוסי:

מִקְצוֹת הַגַּיְא                                                             אֲהוּבָתִי,

בָּאָה אֵלַי                                                                  בּוֹאִי אִתִּי,

בָּאָה בֵּרְכָה לְשָׁלוֹם,                                                    יַחַד נַעֲפִּילָה הָרִים.

וַתֵּשֵׁב כָּכָה                                                                שָׁם יֵשׁ לִי כֶּרֶם

עַד אוֹר הַשַּׁחַר                                                           וַאֲנִי עוֹד טֶרֶם

אַחַר נֶעֱלְמָה כַּחֲלוֹם,                                                   בָּצַרְתִּי עִנְבֵי בִּכּוּרִים.

       לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה עֲזָבְתִּינִי?                                     לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה עֲזָבְתִּינִי?

       לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה שְׁכַחְתִּינִי?                                    לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה שְׁכַחְתִּינִי?

[...]

את סדרת השירים הארץ ישראליים שלו הקליט שפינדל בשנת 1934 בעת שהיה סטודנט למשפטים בלונדון. הנסיבות שהביאוהו לכך מעניינות במיוחד. באותם ימים ביקשה תנועת הנוער הציונית "הבונים" להכין מופע של צילומי נוף ושירים מארץ ישראל שיוקרן במועדוני התנועה באנגליה. חברת HMV ניאותה לבצע את ההקלטות, ונותרה רק בעייה אחת: מי ישיר את השירים.

תנועת "הבונים" פנתה אל שפינדל, ששימש אז מזכיר אגודת הסטודנטים הארצישראליים בלונדון וביקשה ממנו לאתר מועמדים בעלי קול ערב מבין חבריו הסטודנטים. אך בעודו תר אחר מועמדים עד מהרה הסתבר לו שכל אלו שפנה אליהם הצביעו על איש אחד המתאים יותר מכולם לביצוע השירים: יוסף שפינדל, הוא ולא אחר.

בלית ברירה קיבל עליו את המשימה והקליט אחד עשר שירים ארץ ישראליים בשני מחזורי הקלטה בשנים 1934 ו-1935. רובם היו אז שירים עבריים חדשים ובלתי מוכרים, והם זכו להצלחה עצומה. בפעם הראשונה הגיעו אל המרכזים היהודיים באירופה ובאמריקה צלילי שירים עבריים אודות הכנרת. רבים מעולי שנות השלושים הביאו אתם את התקליטים של שפינדל כשעלו ארצה, וביניהם את ההקלטה הראשונה של השיר "על שפת ים כנרת" – שירם של יעקב פיכמן וחנינא קרצ'בסקי, שנקרא במקורו "אגדה". ביצועו החרישי והרוגע של שפינדל אכן מעלה את השיר למדרגה של אגדה.

אווירת קסם מהלכת על ההקלטות הישנות האלה והן מעוררות את כל מחוזות הגעגוע. בימים שבהם רמה קרנם של שימור נוף ושימור בתים ישנים, הלב יוצא גם לשימור נימת התום המצטלצלת מתוך ההקלטות המקוריות של שירי הזמר העבריים הוותיקים. את כל השירים הקליט שפינדל בליווי פסנתר בלבד, בלי תזמורת או להקה כלית מלווה, בלי רעש תופים וחצוצרות, ובלי יבבות מתמשכות של גיטרות חשמליות.

כזה היה גם ביצועו כובש הלב לשירה של רחל "ואולי". מאחורי השיר הזה מסתתר סיפור מופלא ורק בדרך נס הוא שרד ונסתפח אל אוצר הזמר העברי. יהודה שרת הלחין אותו בשנת 1932 בעת ששימש כשליח של תנועת "החלוץ" בגרמניה. בליל כפור אחד, בחווה הכשרה חקלאית ליד ברלין, ניצב יהודה שרת אל מול חבורת יֶקִים צעירים וניסה לחמם את ליבם ולהדביק אותם באהבת הארץ דרך לימוד שיריה של רחל. עוד הוא עומד מולם וקורא את מילות השיר "ואולי", החלו להתנגן בו צלילים ובהתלהבות ספונטאנית התחיל להשמיע להם את הלחן שחיבר תוך כדי קריאה, שורה אחר שורה. כשהשלים את המשפט המסיים "ההיית או חלמתי חלום" – התחרט על ההלחנה החפוזה וראה בה מעידת רגע סנטימנטאלית. בו במקום החליט לגנוז את הלחן ולשכוח מכל המעמד המביך הזה שהעיד לדעתו על רגשנות ורכרוכיות יתר, שכלל וכלל לא היו אופייניות לו. הוא התעלם מן הלחן שחיבר ומאז ואילך התכחש לו עד סוף חייו: לא הדפיס אותו בחוברות שיריו, ונמנע מלהתייחס אליו או אפילו להזכיר אותו. רק בזכותו של אליק שומרוני, חבר אפיקים שניחן בשמיעה ובזיכרון מצויינים, ניצלו צלילי השיר הזה מאובדן מוחלט. אליק שומרוני, שליח תנועת "החלוץ" שביקר אצל יהודה שרת בברנקלאו שליד ברלין, הוא שהחל להפיץ את השיר בקיני השומר הצעיר בליטא. כעבור שנתיים חזר יהודה שרת משליחותו ומלימודיו בגרמניה וכשהגיע באחד הימים לתל אביב ושוטט ברחוב נחלת בנימין, נדהם לשמוע את צלילי "ואולי" בביצוע יוסף שפינדל בוקעים מתוך גרמופון שהוצב בחנות למכירת תקליטים. הפרשנות הביצועית של שפינדל לא נשאה חן בעיניו ובעקבותיה החליט לנתק סופית כל קשר בינו לבין השיר.

הצעד הזה הפתיע רבים, שהרי גלוי וידוע הוא כי יוצרים רבים, משוררים ומלחינים, גונזים שיריהם במגירות מפאת חשש לכישלון, ואילו השיר "ואולי" הוא המקרה היחיד שבו מלחין החרים שיר מפרי עטו אחרי שזכה להצלחה גורפת והושר בארץ מעל כל גורן ובמרומי כל עגלה עמוסת אלומות.

ועובדה – יהודה שרת, ממעצבי התרבות המוזיקלית והחינוכית של תנועת ההתיישבות בארץ, אמנם איננו עוד איתנו, אבל המנגינה של "ואולי" לא נעלמה איתו. היא היתה ותמשיך להיות חזקה מבעליה ותהדהד עוד שנים רבות אחריו, כמאמר משה אבן עזרא: "ימוּת השיר הרע לפני בעליו והמצוין יחיה גם אם ימות אומרו."

את השיר השלישי שהקליט שפינדל על הכנרת, חיברו אלכסנדר פן ומרדכי זעירא. שני יוצרים צעירים מוכשרים שהלהיבו את היישוב בכמה מן השירים הסוחפים ביותר של שנות השלושים, ביניהם "הבו לבנים" ו"על גבעות שיך אבריק".

הקשר ביניהם נוצר לראשונה בשנת 1930 כששיתפו פעולה בכתיבה והלחנה של שיר כנרת חדש:

כִּנֶּרֶת, כִּנֶּרֶת, אֵלַיִךְ                                         עֵת נַחַש יַזְרִים הַיָּרֵחַ,

נִמְשֶׁכֶת כָּל נֶפֶשׁ מֵאָז,                                     עָנָן יִתְבּוֹסֵס בְּחָלָב,

כָּל קֶסֶם מוֹלֶדֶת מֵימַיִךְ                                   תּוֹך בֶּכִי קוֹפֵץ וְשָׂמֵחַ,

יָפִיקוּ בַּלַּיְלָה כְּרָז,                                          בִּתְהוֹם הֶחָזֶה הַלֵּבָב.

סוֹדוֹת הַיָּמִים שֶׁנָּגוֹזוּ                                      יָדַעְתִּי הַשַּׁחַר יוֹפִיעַ

בְּרֶטֶט הַגַּל הַשָּׁלֵו                                           לִשְׁפֹּךְ אֶת אוֹרוֹ בַּשָּׂדוֹת,

וְלָךְ כָּל בָּנַיִךְ יַחֲרֹזוּ                                         מִתֶּלֶם אֶל תֶּלֶם יָנִיעַ

מֵיטַב מַנְגִינוֹת שֶׁבַּלֵב.                                     בְּקֶצֶב צִלְצוּל מַחֲרֵשׁוֹת.

כִּנֶּרֶת, כִּנֶּרֶת, כִּנֶּרֶת,                                         יָדַעְתִּי מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב

זִיו קֶסֶם בְּחוֹל הַמִּדְבָּר,                                    הַזִּיעַ הַגּוּף לֹא יֶחְדַּל,

אִתָּךְ מִן הַגּוּף נֶעֱקֶרֶת                                      וְהָלְאָה, וְהָלְאָה בְּלִי הֶרֶף

צִפֹּרֶן יֵאוּשׁ הָאַכְזָר.                                        אֶמְשֹׁךְ בְּרִתְמוֹת הֶעָמָל.

[...]

פן היה אז צעיר יפה תואר בשנות העשרים לחייו, שתמיד נשרך אחריו שובל ארוך של מעריצות. הוא כיכב כגיבור ראשי באחד הסרטים האילמים הראשונים שהוסרטו בארץ, ובשעות הפנאי היה בא לבקר את ביאליק בביתו כדי לקבל ממנו שיעורים בעברית.

זעירא, בכיר מלחיני היישוב ומי שראוי להיקרא הארי בחבורת יוצרי הזמר העברי, היה אז צעיר נווד וחסר כל, סנדלר במקצועו, שאת כל רכושו צרר במזוודה אחת קטנה ואתה נדד מחדר שכור אחד למשנהו, רעב לחום וללחם. הוא היה מראשוני החברים של קיבוץ אפיקים, שנקרא אז ס.ס.ס.ר, עוד לפני שעלה על הקרקע במקום שבו הוא שוכן היום, וחבריו נעו מעפולה לבית גן שליד יבנאל וגם ישבו על גבעה ליד הכנרת. שם נשבּוּ לראשונה הצעיר התל אביבי אלכסנדר פן וזעירא בקסם הכנרת.

סיפור פיקנטי אחד שסיפר לי זעירא, נשמע לי היום כלקוח ממציאות אחרת. מסתבר שבסוף שנות העשרים הוקפאה לשלושה חודשים חברותו של זעירא בקיבוץ, כעונש על כך שהוא נתפס פעם בסנדלרייה בשעות העבודה כשהוא רוכן אל דף נייר מהוהָ ורושם תווים. זה היה חטא שלא יכופר, פגיעה קשה במוסר העבודה. יסופר ולא יאומן.

כשסיים שפינדל את לימודיו בלונדון שב לארץ, החל לעבוד כעורך דין, הקים משפחה, שינה את שם משפחתו למנור ולא חזר עוד להקליט. פה ושם המשיך לשיר בחוג משפחתו וידידיו אך לא הסכים להופיע על במות.

לדבריו, באחת מהופעותיו בבית הדין, בתום הצגת טיעוניו כסנגור, סנט בו אחד השופטים: "שפינדל, אתה מוטב שתשיר!"

מאז חדל להופיע כזמר. "אינני מבקש להיות הזמר הטוב ביותר בין עורכי הדין ועורך הדין הטוב ביותר בין הזמרים" – אמר.

רק פעם אחת התרצה וגם זאת לאחר הפצרות מרובות. זה קרה במופע הפומבי "אנחנו שרים לך" שערכנו דן אלמגור ואנוכי בליל יום העצמאות של שנת 1975 בבנייני האומה בירושלים ושודר בשידור ישיר ברדיו ובטלוויזיה. שפינדל ישב אז באולם וכשהזמנתי אותו לבמה, ניאות למרבה ההפתעה לעלות ולהתראיין – אך לא לשיר – ומיד שבה את לב הקהל.

הוא הסביר באותו מעמד שההקלטות שלו בלונדון היו בעיניו אפיזודה חולפת, ובמבט לאחור הוא ראה בהן צעד חוצפני של סטודנט פלשתינאי חסר כל הכשרה מוקדמת, שהעז להיכנס לאולפן של חברת תקליטים עולמית רבת יוקרה באנגליה כדי להקליט שירים עבריים חדשים.

מעניינת במיוחד היא הדפדפת הדו-לשונית שצרפה חברת HMV לתקליטי שפינדל. המונח תקליט עוד לא היה אז בשימוש ולכן קראו לו "לוח", תרגום של פלטה- PLATE, וכך נכתב בה בדפדפת:

"לוחות שירתו של יוסף שפינדל, מתלמד ארץ ישראלי, מחונן בבריטון ערב ורענן, ערך רב להם בייחוד לאלה המתעניינים בשיבתו של עם ישראל לארצו. עונג רב הוא לנו להגיש לפני הקהל חובב השירה את הסדרה הראשונה של לוחות השירה העממית של ארץ ישראל החדשה. שירים אלה מקורם בחיים המשותפים בכפר: השירים שמקורם בשכנות לכפרים ערביים, חותם ערבי עליהם, ואלה שמקורם בקבוצות שחבריהן ילידי רוסיה, חדורים יותר ברוח אירופית. השירים שמצטיינים באופיים המזרחי מראים לנו בעליל כי השיבה לקסם המזרח עולה יפה."

אחד השירים "הערביים" שאליו רומז הכתוב הוא השיר "יד ענוגה". שיר זה של ימי העלייה השנייה הושר בארץ בלי סוף מאז שנת 1909, תודות לאיש "השומר" מאיר'קה חזנוביץ, שקלטה אזנו מנגינה ערבית ליד סג'רה בגליל התחתון ואותה הצמיד לשיר האהבה הארוטי של זלמן שניאור. יש הקלטות רבות לשיר הוותיק הזה, אבל אם חשקה נפשכם בביצוע המשמר את רוח התקופה שבה נוצר השיר – הקשיבו להקלטה החלוצית של "יד ענוגה", עם ההטעמה המזרחית של העי"ן והחי"ת, מפי יוסף שפינדל, הזַמָּר שבעקבותיו עבר השיר גיור כהלכה וכמעט הפך לשיר חסידי.

אמנם מלחינים אחדים הסתייגו מן השינויים שהכניס שפינדל בנוסח המקורי של שיריהם. יהודה שרת טען כי שפינדל שיבש את לחן "ואולי" ומרדכי זעירא קבל על עיוות לחני השירים "כנרת כנרת" ו"למולדתי" ("פקד ה'"), אך הציבור הארץ ישראלי בכללו התלהב והתרגש מביצועיו, והתקליטים הושמעו שוב ושוב בגרמופונים הביתיים עד שנשחקו. עם הצלחה אי אפשר להתווכח.

כשפתח שירות השידור המנדאטורי "קול ירושלים" את שידוריו בשנת 1936, היה קולו של שפינדל בוקע ממכשירי הרדיו באותן שעות מעטות שהוקצו לשידורים עבריים. מאוחר יותר, בשנות הארבעים, גברה תדירות השמעת השירים בעקבות בקשות מאזינים בני כל הגילים להשמיע את השירים בתכניות כבקשתך לשירים עבריים. שפינדל הודה כי ההקלטות איפשרו לו קיום מכובד בימי המצוקה של מלחמת העולם השנייה, שכן הוא זכה לקבל המחאות נדיבות מחברת התקליטים היוקרתית HMV כתמלוגים על תפוצת תקליטיו בין יהודים ולא יהודים בעולם כולו.

יוסף שפינדל, העדין והענוג שבין כוכבי העבר של הזמר העברי, הפרקליט שהקליט והליט, נפטר בקול דממה דקה בתל אביב בשנת 1994. ילדי שנות השלושים זוכרים בערגה את צלילי קולו בשיר הערש "שכב בני, שכב במנוחה", שמילותיו נשמעות היום רחוקות מאיתנו אלף דור. הנה זאת מייחל האב, עמנואל הרוסי, בשוררו לבנו אבנר (הלחן של שלום חריטונוב) את המילים הבאות:

הִנֵּה תִּגְדַּל הִנֵּה תִּצְמַח בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,

לִקְרַאת הַגִּיל לִקְרַאת עָמָל, כְּמוֹ אַבָּא תִּהְיֶה פּוֹעֵל...

ההקלטות של שפינדל הן מאבני הדרך החשובות בדיסקוגרפיה של הזמר העברי. אינני יודע מי מבין הקוראים מודעים לכך שההיסטוריה של התקליט העברי מתחילה עוד במאה ה-19, בשנת 1892 שבה הוקלטו לראשונה שני שירי ציון עבריים, שירו של מנחם מנדל דוליצקי "אם אשכחך" ("ציון תמתי" – בלחנו הראשון, שאיננו זה המושר), ושירה של העלמה המשוררת שרה שפירא, בת טיפוחיו של יל"ג, "ציון". צמד השירים הזה הוקלט אז על גבי גלילי פונוגראף, שנקראו צילינדרים. אלה היו אמצעי השימור של קולות וצלילים שקדמו לתקליט השטוח.

אבן דרך חשובה נוספת הונחה כעבור 30 שנה, בשנת 1922, כאשר תושב ירושלים וחוקר המוזיקה היהודית אברהם צבי אידלסון הוציא לאור בגרמניה את סדרת התקליטים הראשונה של שירי א"י שכללה 39 שירים.

אך קפיצת המדרגה בתולדות התקליט העברי התרחשה באמצע שנות השלושים עם צאת אלבומי התקליטים של כוכבי הזמר של אותם ימים יוסף שפינדל, יוסף גולנד וברכה צפירה.

עד היום, רק מתי מעט, בעלי פטפונים ישנים שטרם השליכום מעליהם, יכולים היו ליהנות מהאזנה להקלטות הישנות האלה אם כי באיכות טכנית ירודה. עם צאת התקליטור החדש של שפינדל נעשו הביצועים המקוריים האלה זמינים ונגישים לציבור באיכות משופרת לאין ערוך. העמותה לשימור מורשת הזמר העברי שבראשה עומד המלחין נחום היימן ראויה לכל שבח על הוצאת התקליטור ועל המאמצים שהשקיעה בסינון הרעשים והחריקות.

הקלטותיו של הזמר החובב יוסף שפינדל משמרות את מקסם הצלילים ואת האווירה המיוחדת במינה שבה צמחו שירי הזמר העברי על סף כניסתו של עידן התקשורת ההמונית, והן ראויות לשכון בכותל המזרח של ארכיון ההקלטות העבריות מכל הזמנים.

[הערת המערכת מיוזמתה-היא: כל המרצה או הכותב על הזמר העברי בעקבות מחקריו ושיחותיו של אליהו הכהן  – יואל נא בבקשה לציין את המקור!]

לידיעת הקוראים:

ביום רביעי, יום ב' של חג ראש השנה (1.10.08) בשעה 08:00 בבוקר, תשודר בגלי צה"ל תוכניתו של אליהו הכהן על יוסף שפינדל ובה, בין היתר, יושמעו הקלטות ישנות של שירים עבריים שמעולם לא שודרו בגלי צה"ל.

* * *

יוסי גמזו

הַבָּלָדָה עַל חַיִּים אַפְּתֵיקָר

אִיש הַלֶּחֶם וּמִכְחוֹל הָאָמָּנִים

הַבַּלָּדָה עַל חַיִּים אַפְּתֵּיקָר, (1)

אִיש נִפְלָא. כְּמוֹ לֶחֶם. כְּמוֹ חֵיק.

גָּדוֹל כָּזֶה, עָגֹל כָּזֶה, עַל רֶקַע

גִלְבֹּעַ אֵימְתָנִי. צוֹחֵק                               

רוּסִית חַמָּה כְּמוֹ בּוֹרְשְט. מִין עֵץ שָתוּל בֵּין מֵי אַפְסַיִם

שֶל כָּאן וְשֶל עַכְשָיו וּבֵין גְּבָהִים וְצַמָּרוֹת

שֶל אוֹפֶּרָה אַחֶרֶת, כְּמוֹ עָנָן בְּמִכְנָסַיִם

מִשִּיר שֶל מָיָקוֹבְסְקִי, אֲבָל פֹּה, בְּעֵין-חֲרֹד:

גּוּף מְפֻדָּר בְּקֶמַח וּבְלוֹרִית פְּרוּעָה שֶל לֹבֶן

בֵּין כְּתֵפִיּוֹת סַרְבָּל אָפֹר, עַל תֶּקֶן שֶל כָּחֹל,

וְאֵיזֶה פָּרָדוֹכְּס מַגְנִיב – מִין רֹךְ דֻּבִּי עִם כֹּבֶד

קָלִיל כָּזֶה, שֶבּוֹ הוּא

מְפְלַרְטֵט

עִם הַמִּכְחוֹל.

וַאֲנִי פּוֹחֵד נוֹרָא מֵהַתַּנִּים שֶל כַּפַר נוּרִיס,

פּוֹחֵד מֵהַצָּבוֹעַ הַצּוֹחֵק בַּוַּאדִי, אַךְ

מִשְּחוֹר הַסִּיּוּטִים שֶלִּי, מִתְּהוֹם הַ-morituri (2)

תָמִיד, עַל סַף הַקֵּץ, צָץ לִי אַפְּתֵּיקָר מְקֻמָּח

וְאוֹטוֹטוֹ אוֹפֶה לִי בַּחֲלוֹם, בְּהוֹקוּס-פּוֹקוּס

יָרֵחַ צַח, דְּמוּי קְרוּאָסוֹן וּזְרוּי אַבְקַת סֻכָּר

עִם יָם שֶל כּוֹכְבֵי שֹוּמְשֹוּם וְעִם שְבִיל-חָלָב שֶל קוֹקוֹס

שֶיֶּלֶד בֶּן חָמֵש כָּמוֹנִי חָש בְּלַיְלָה קַר

כְּאִלּוּ הוּא כְּבָר לֹא גוֹזָל שֶל קוּקִיָּה שֶמֵּתָה,

זֹאת שֶנָּטְשָה אוֹתוֹ בְּקֵן-זָרִים וְלֹא תָשוּב,

כְּאִלּוּ יֵש גַּם לוֹ אֵיזֶה סִכּוּי קָטָן, כִּי פֶּתַע

הַכֹּל סוּרֵיאָלִיסְטִי שֶכָּזֶה, הַכֹּל קָשוּב

לְאֵיזֶה חֻקֵּי כֹּבֶד אֲחֵרִים מִן הָרֵיאָלִי,

כָּאֵלֶּה שֶל "אֶפְשָר" וְ"יִתָּכֵן" וְ"לָמָּה לֹא?"

וְדַוְקָא הֶהָזוּי, הַדִּמְיוֹנִי, הַוִּירְטוּאָלִי

פִּתְאֹם מְרַהֲטִים לוֹ כָּאן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ

בְּכָל מִינֵי תִּקְווֹת וְנֶחָמוֹת שֶעַל הַדַּעַת

אוּלַי לֹא מִתְקַבְּלוֹת כָּל-כָּךְ, אַךְ עַל הַלֵּב – מְאֹד

וְהֵן, כְּמִין תַּחְלִיף לְזוֹ שֶיַּתְמוּתוֹ מוּדַעַת

לְכָךְ שֶאֵין וְלֹא יִהְיֶה לָהּ שוּם תַּחְלִיף, לֹא עוֹד,

טוֹרְחוֹת כָּאן לְפָחוֹת לַחְסֹךְ לוֹ קְצָת אֵימִים וָרַעַד

וּמְנַגְּבוֹת לוֹ, בִּמְקוֹמָהּ, אֶת מֶלַח הַדְּמָעוֹת.

וְאָז, מִכְּפוֹר פְחָדָיו, כְּמוֹ בְּמִין פַּאזֶל שֶהוּא רֶצֶף

שֶבּוֹ חוֹבְרִים יַחְדָּיו בְּדִיסְהַרְמוֹנְיָה מִסְתּוֹרִית

פְּרָטֵי מְצִיאֻיּוֹת שֶאֵין זָרָה מֵהֶן, בְּעֶצֶם,

זוֹ לִרְעוּתָהּ כְּמוֹ אֵצֶל בּוֹשׁ, (3) אוֹ דָאלִי, (4) אוֹ מַגְרִיט (5)

פּוֹרְצִים פִּתְאֹם אֶל תּוֹךְ חֲלוֹמוֹתָיו שֶלּוֹ, כְּפֶלֶא,

עָלִים שֶל דֶּשֶא כְּמוֹ אַחַר הַגֶּשֶם הָרִאשוֹן

מִשְתֵּי הַנַּעֲלַיִם הַוַּן-גּוֹכִיּוֹת הָאֵלֶּה

שֶיֵּש לוֹ לְאַפְּתֵּיקָר עַל רַגְלָיו, וְכָל לָשוֹן

שֶל נַעַל שֶכָּזֹאת מִיָּד עוֹמֶדֶת לְהַכְרִיז

עַל אוֹדִיסֵיאַת שִטּוּטָיו בֵּין מִדְרְכוֹת פָּרִיז

שֶל יוּלִיסֶס מֵעֵין-חֲרֹד שֶבְּלִי הַרְבֵּה לִרְטֹן

אוֹטֵם אֶת חוֹרֵיהֶן שֶל סֻלְיוֹתָיו בִּנְיַר עִתּוֹן

וְאַף שֶבְּנֵי-מֵעָיו מְקַרְקְרִים בּוֹ מֵרָעָב

הוּא רָץ, מֻכֵּה-אָמוֹק, עִם מִכְחוֹלָיו וְעִם צְבָעָיו

מֵאָטֶלְיֶה לְאָטֶלְיֶה שֶל כָּל גְּדוֹלֵי הַדּוֹר

שֶמַשֶּהוּ סוֹפְסוֹף אוּלַי יִדְבַּק בּוֹ וְיַחְדֹּר

גַּם אֶל קִרְבּוֹ שֶלּוֹ... וְהַנְּיָר שֶבַּסֻּלְיוֹת

שֶכָּל-כֻּלּוֹ קְפוּא-קֹר וּסְפוּג מֵימֵי הַשְּלוּלִיּוֹת

מַזְכִּיר לוֹ אֶת רִשְרוּש דְּשָאָיו שֶל עֵמֶק יִזְרְעֶאל

(בְּעוֹד שֶבַּחֲלוֹם הַיֶּלֶד הַנִּזְכָּר לְעֵיל

מַזְכִּיר הַיְּרַקְרַק הַזֶּה הַחַי וְהָעִקֵּש, שֶ-

דַוְקָא אוֹתוֹ הִיא אָהֲבָה מִכָּל צִבְעֵי הַקֶשֶת,

הִיא, שֶכְּבָר לֹא יִשְמַע אוֹתָהּ, לָטוּף, בְּעוֹר סָמוּר

מֵרֹךְ, בְּצָרְפָתִית שֶל mon chéri וּ-mon amour...) (6)

וּכְמוֹ שֶזֶּה בַּחֲלוֹמוֹת: קָשֶה לָדַעַת אִם

הָעֵשֶֹב הַמּוּזָר הַזֶּה, הַצָּץ מִן הַקְּרָעִים

שֶל זוּג הָאַלְטֶע שִיךְ (7) הַלָּלוּ הַנִּלְאוֹת לִשְֹרֹד

הוּא עֵשֶֹב הַצּוֹמֵחַ לוֹ סְבִיב מַעֲיַן-חֲרֹד

אוֹ זֶה שֶצָּץ לוֹ כְּמוֹ אֵזוֹב, חָצוּף, לֹא מִתְרַסֵּן,

בֵּין מַרְצְפוֹת מוֹנְמַרְטְר וְאַבְנֵי גִּשְרֵי הַסֵּין.

כִּי שָם, בְּעִיר-אוֹרוֹת זוֹ שֶאֶת לֵב רַבִּים גּוֹנֶבֶת

בִּבְרַק הַבְטָחוֹתֶיהָ הַקּוֹרְצוֹת וּמִתְלַבּוֹת

כְּאֵש בֵּין הַדְּבֵקִים בָּהּ כְּבָאֶבֶן הַשּוֹאֶבֶת

שֶהַצְלָחוֹת בָּהּ אַךְ מְעַט וְאַכְזָבוֹת רַבּוֹת

יוֹרֵד אַפְּתֵּיקָר בְּלֵיל סְתָיו יָשָר מִן הָרַכֶּבֶת

עִם צִ'ימִידַנְצִ'יק (מִזְוָדֹנֶת) וְעֵינָיו סַבּוֹת

כְּשַבְשָבוֹת בָּרוּחַ וּבוֹלְעוֹת בָּהּ כָּל בּוּלְוָר

וְכָל כִּכָּר שוֹקֶקֶת, אִם מִלְּגֵו וְאִם מִלְבָר

וְהוּא כָּל-כָּךְ נִרְגָּש שֶאַף יוֹצְאֵי כָּל פִּיסוּאָר (8)

זוֹכִים אֶצְלוֹ (בְּמִין אַקְצְיֶנְט רוּסִי) לְ"בּוֹנְסוּאָר" (9)...

וְהוּא צוֹלֵל בַּהֲמוּלוֹת הַגּוֹעֲשוֹת כְּוֶזוּב

וְהוּא זוֹלֵל אֶת הַמַּרְאוֹת סְבִיבוֹ כְּאִיש נִדְהָם

בְּלִי דַעַת בֵּין יָמִין לִשְֹמֹאל בְּעִרְבּוּבְיַת נִינְוֵה זוֹ

מִלְּבַד אוֹתָהּ גָדָה שְֹמָאלִית צְפוּפָה, שוֹקֶקֶת-עַם,

מִקְלַט הַצַּיָּרִים, פִּרְחֵי-הַפַּיִט, כָּל שֶנָּסוּ

מִיוֵן הָאַפְרוּרִית וְהַכִּעוּר וְהַשְּמָמָה,

כָּל כֹּהֲנֵי הַיֹּפִי הַחוֹלְמִים עַל הַפַּרנָסוּס

אַךְ אֵין לָהֶם גַּם, נֶעבֶּעךְ,

רֶבַע פְרַנְק עַל הַנְּשָמָה.

וְהוּא רוֹאֶה שִיכּוֹר אֶחָד נִגָּף מִקִּיר אֶל קִיר

וּשְתֵּי יָדָיו שוֹלְפוֹת, אֲגַב דִּקְלוּם מִתְלַעֲלֵעַ,

מִכִּיס אֶחָד – קוֹמֶדְיָה אֱלוֹהִית, בְּאִיטַלְקִית,

מִכִּיס שֵנִי – אֶת דְּבַר הָאֱלֹהִים, אֶת הַבִּיבְּלֵיאָה

וְהַשִּיכּוֹר קוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל, כְּמִין חוֹזֶה

מִשְּנֵי סְפָרָיו לְסֵרוּגִין, מִזֶּה וְגַם מִזֶּה:

מִתּוֹךְ סִפְרוֹ שֶל דַּנְטֶה הַלָּפוּת לוֹ בִּשְֹמֹאלוֹ

וּמִתָּנָ"ךְ וֶנֶצְיָה שֶבְּיַד יָמִין שֶלּוֹ.

וְהוּא זוֹעֵק אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה: "בְּרֵאשִית בָּרָא

אֱלֹהִים" – – "Lasciate ogni speranza voi chientrate" (10) – – "אֶת

הַשָּמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" – – וּבוֹכֶה, בּוֹכֶה מָרָה

וְהוּא אֶבְּרֵאוֹ (11) מִלִּיבוֹרְנוֹ עִם עֵינֵי פּוֹאֶט

כְּשֶל עִמָּנוּאֵל (12) אוֹ שֶל רַמְחָ"ל (13) וְהוּא – אֲבוֹי –

מִדּוֹחֲקֵי הַקֵּץ, קֵץ קִיּוּמוֹ הָאַלְכּוֹהוֹלִי

זֶה הָאוֹרֵב לוֹ בַּפִּנָּה, מֵעֵבֶר לַמָּבוֹי

בְּכָל דֶּלְפֵּק בִּיסְטְרוֹ, בֵּין הָאַבְּסִינְתְּ וּבֵין הַחֹלִי.

וְהוּא רוֹצְחָם שֶל כָּל הַחֲלוֹמוֹת וְהוּא גוֹרֵר

אֶת גֹּדֶל כִּשְרוֹנוֹ הָעַז לַבִּיב הַבּוֹהֶמְיָנִי.

וְהוּא אוֹמֵר: "שְמִי הָעִבְרִי הוּא יְדִידְיָה, mon frere (14)

וּשְמִי בִּשְֹפַת אִמִּי הוּא

אָמָדֵיאוֹ מוֹדִילְיָנִי."

וְנַעֲרָה בַּת שְבַע-עֶשְֹרֶה, בְּעֶצֶם הֶרְיוֹנָה

דוֹאָה פִּתְאֹם כְּמוֹ רוּחַ-רְפָאִים שֶבַּבָּלָדוֹת

אַחַר מוֹתוֹ שֶל הַשַּתְיָן הַזֶּה, מֵחַלּוֹנָהּ

וּמִתְנַפֶּצֶת לִרְסִיסִים עִם בְּנָם שֶלֹּא נוֹלַד עוֹד.

וּשְמָהּ הוּא זָ'ן, זָ'ן שֶכָּאַיָּלוֹת וְכַצְּבָאִים

קָפְצָה מִמְּרוֹם קוֹמָה שְלִישִית לָרְחוֹב, כִּי רַק הֵנֵצָה

וּכְבָר קְטָפָהּ הַהוּא, שִיכּוֹר הַיָּי"ש וְהַצְּבָעִים

שֶתְּשוּקָתָהּ לוֹ, כְּמוֹ שֶלּוֹ לַשְּנַאפְּס, (15) הִיא סַם וּפֶצַע

וְכָל דְּיוֹקְנָיו קְבוּעִים עַל גִּבְעוֹלֵי צַוָּאר גְּבוֹהִים

שֶעֵינֵיהֶם – שְנֵי אֲגַמִּים שוֹקְטִים לִגְדוֹת הַמֵּצַח

(שֶאֶת תְּכֶלְתָּם יִרְאוּ עַכְשָיו בְּיַחַד, הוּא וְהִיא

וְהַתִּינוֹק שֶלֹּא נוֹלַד

רַק בִּמְחוֹזוֹת הַנֵּצַח).

וְעוֹד רוֹאֶה אַפְּתִּיקָר שָם, בְּמִפְגָּשָיו

בֵּין אִטְלִיזֵי שוּק-הַבָּשָֹר הַפָּרִיזָאִי

עֶלֶם מֻרְעָב, אֲחוּז-דִּבּוּק, הוֹפֵךְ וָשָב

בְּמִכְחוֹלָיו אֶת הַגַּשְמִי וְהַפְּרוֹזָאִי

הַמִּשְתַּלְשֵל מֵאַנְקוֹלֵי הַקַּצָּבִים, גְּוִיּוֹת-גְּוִיּוֹת

שֶל גֵּיהִנּוֹם חֲמוּץ-דָּמִים, שֶל סְחוּס וָשֶלֶד –

לְאֵיזוֹ לִירִיקָה הַמִּתְמַלֵּאת עַל בַּד, כְּעוֹר אִיּוֹב,

בִּשְחִין כִּתְמֵי זִכְרָם שֶל דְּמֵי אָדָם בַּשֶּלֶג.

וְזֶה מַזְכִּיר לוֹ נוֹף פּוֹגְרוֹמִים אוּקְרָאִינִי הַנִּקְשָר

לְסִיּוּטֵי לֵילָם שֶל כָּל פְּלִיטֵי הַתֹּפֶת,

וְגַם הַהוּא, עֻבְדָּה, שְמוֹ חַיִּים, חַיִּים סוּטִין, וְאֶפְשָר

לְהַפְלִילוֹ כָּל רֶגַע, אַף כִּי אֵין בּוֹ דֹפִי,

עַל שוֹטְטוּת פְּרוּעָה בְּשֶטַח-הַהֶפְקֵר הַלֹּא נִשְכָּח

שֶל פָּרָנוֹיָה יְהוּדִית הַמִּתְנַשֶּמֶת

בְּמִין אֵימַת חַיָּה נִרְדֶּפֶת בֵּין הַפַּחַת וְהַפַּח

וּבֵין צִבְעֵי הַדָּם לְבֵין צִבְעֵי הַשֶּמֶן.

וְיוֹם אֶחָד נִקְלָע אַפְּתֵּיקָר, פּוּנְקְט, (16) לַעֲלִיָּה שֶל גַּג

שֶמִּמְּרִישֶיהָ מִדַּלְדֵּל לוֹ חוּט מָתוּחַ

כְּעֵין נִבְרֶשֶת-אֶבְיוֹנִים בַּחֲלָלוֹ שֶל כּוּךְ מוּגָף

וְעַל הַחוּט תָּלוּי זְנָבוֹ שֶל דַּג מָלוּחַ

וּמִן הַדַּג נוֹגֵס תַּפְרָן אֶחָד פִּסַּת בָּשָֹר קַלָּה

וְכָל פָּנָיו חִוְּרֵי-הָעוֹר תְּזוּזֵי-עָוִית הֵם

– אִם שֶל רָעָב וְאִם שֶל מַשֶּהוּ אַחֵר, סָגוּף, מֻפְלָא –

וּשְמוֹ מַרְק סֶגַל, מַרְק שָגָאל, צַיָּר מִוִיטֶבְּסְק.

וּמַרְק אוֹמֵר: "יוֹם שֶאֵינִי מַשְלִים מִכְסָה

שֶל בַּד בְּשֶמֶן – אֵין לִי זְכוּת לְבִּיס שֶל הֶרִינְג..."

וּכְמוֹ נִחָם עַל שֶהִבְטִיל עַצְמוֹ מִן הַמְּלָאכָה הוּא סָב

עַל עֲקֵבָיו וּמִכְחוֹלוֹ הוֹלֵךְ בְּקֶרִי

עִם הָרָעָב וְהַדַּלּוּת וּמַעֲלֶה

עַל פְּנֵי הַבַּד הַלַח אֶת כָּל מַרְאוֹת עֲיֶרֶת-

הֻלַּדְתּוֹ הַדַּלְפוֹנִית, הַמִּזְדַּהֶרֶת

בְּאוֹר גָּנוּז בֵּין הַיָּרֵחַ הַמָּלֵא

וּבֵין הַכִּיס הָרֵיק. וְשָם, עַל גַּג רָחוֹק

מְרַחֲפִים כָּל כְּלֵיזְמָרָיו כְּמִין תִּרְכֹּבֶת

סַהֲרוּרִית הַמַּפְרִיכָה אֶת חֹק-הַכֹּבֶד

מִלְּבַד אֶת כֹּבֶד הַשִּירָה

שֶאֵין לָהּ חֹק.

וְאַפְּתֵּיקָר בּוֹכֶה וְהָאֱלֹהִים הַקָּטָן, בַּלֵּב,

מְשַדֵּר לוֹ בְּתֶדֶר-הַמְּצוּקָה: "חַיִּים, אַיֶּכָּה?"

וְעוֹנֶה לוֹ אַפְּתֵּיקָר: "כָּאן, גּוֹט, (17) כָּאן. רַק מָה? חוֹלֶה  

בְּקִנְאָה קָשָה, בְּבוּשָה, בּוּשָה שֶאֲנִי אַפְּתֵּיקָר...

כִּי הִנֵּה מוּל בַּדֵּי גְּאוֹנֶיךָ סָגַדְתִי דֹם כְּפָגָן

וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, גַאנְצֶער גוֹרְנִישְט, (18) וָאֵחָבֵא..."

וְעוֹנֶה לוֹ הָאֵל: "אֵיזֶה גוֹרְנִישְט, אַפְּתֵּיקָר? הֲרֵי הַדָּגָן

מְיַחֵל בְּשַדְמוֹת יִזְרְעֶאל לַקּוֹצֵר וְקִמְחוֹ מִתְאַוֶּה

לְכַפּוֹת הַנַּחְתּוֹם שֶיִּטְבַּע וְיַחְתֹּם בָּעִסָּה תַו שֶל יֹפִי

כִּי אֵין יֹפִי בְּלִי צֶדֶק וְאֵין עוֹד צוֹדֵק מִפַּת-לֶחֶם פְשוּטָה

בֵּין שִנֵּי הָרָעֵב הַזּוֹכֵר כִּי בְּלִי פַּת עוֹלָמֵנוּ הוּא תֹפֶת  

וְאַתָּה תְזַכֶּה בָּהּ אֶת כָּל רְעֵבֶיךָ, אַפְּתֵּיקָר, אַתָּה,

בְּלוּשְךָ אֶת בְּצֵקְךָ הַבְּתוּלִי כְּמִין שַד מְמֹעָךְ בְּמוֹ חֹפֶן

בְּלֵילוֹת אַהֲבָה בָּהּ נֶחְתּוֹת גַּחֲלֶיהָ וְלֹא בְּמַחְתָּה.

כִּי אוּלַי לְעוֹלָם לֹא תֵיטִיב לַעֲגֹב בְּמִכְחוֹל עַל בַּדֶּיךָ

כְּשָגָאל, מוֹדִילְיָנִי וְסוּטִין בַּצֶּבַע וּבְרַק לַהֲטוֹ,

אֲבָל לֶחֶם יָפֶה כְּמוֹ הַהוּא שֶתֹּאפֶה שָם בְּעֶצֶם יָדֶיךָ

וְרֵיחוֹ יִתְפַּשֵּט עַד קְצוֹתָיו שֶל הָעֵמֶק כַּבֹּשֶֹם הַטּוֹב

לֹא יֹאפוּ לְעוֹלָם כָּל קִסְמֵי מִכְחוֹלָם שֶל הַנָּ"ל וְאַשְרֶיךָ

שֶגְּדוֹלָה צְנִיעוּתְךָ וּצְנוּעָה גַדְלוּתְךָ כִּי אֱמֶת בָּהּ וָתֹם."

וַיְהִי הַשֶּמֶש לָבוֹא עַל הָהָר מִגַּ'לְבּוּן עַד נוּרִיס

וְהִנֵּה תַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל הַיֶּלֶד, אֵימָה חֲשֵכָה

וְתַנּוּר-הָאוֹפֶה בְּלֵילוֹת עֵין-חֲרֹד כֻּלּוֹ לַהַט וָנוּר עִם

תִּימוֹרוֹת הֶעָשָן הָעוֹלוֹת מִכִּבְשָן כְּקָרְבַּן-הַמִּנְחָה.

וְתוֹפְחִים כִּקְרֶשֶנְדוֹ שֶל קֶמַח וּשְֹאוֹר הֶרְיוֹנָיו שֶל הַלֶּחֶם,

וְגוֹאִים כְּמִין קְטֹרֶת בָּשְֹמֵי הַקִּבָּר הַמַּשְחִים כְּעִנְבָּר,

וְעוֹמֵד לוֹ אַפְּתֵּיקַר שַגִּיא כְּהֶפֶסְטוּס (19) בְּעֹמֶק מַמְלֶכֶת  

הַצְּלָלִים הֶחָגִים כְּעוֹבְדֵי-אֱלִילִים סְבִיב הַזֹּהַר הַבָּר

וְאַשְדּוֹת זֵעָתוֹ נִגָּרִים עַל חָזוֹ... וּלִבְדַל רֶגַע פֶּלִּי

הוּא מֵגִיחַ קָמוּחַ אֶל כַּן-הַצִּיּוּר וּבוֹלֵל אֶת צְבָעָיו

וְעוֹבֵר בְּמִכְחוֹל עַל פִּסָּה שֶל לֵיל-כְּחוֹל גִּלְבֹּעִי, וְאוֹפֶה לִי

עוּגִיּוֹת-עוּגִיּוֹת

אֶת כּוֹכְבֵי הַשָּמַיִם

וְכָל צְבָאָם.

וְהִנֵּה הוּא חוֹתֶה בַּמִּרְדֶה הַמַּדִּיף אִשֵּה-רֵיחַ-נִיחֹחַ

אֶת פִּסְגַת אָמָּנוּת הַנַּחְתּוֹם הַחַמָּה וּמַפְלִיא לְהַתִּיז

בִּמְשִיחַת מִכְחוֹלוֹ קְצָת חֶלְמוֹן וּקְצָת שֶמֶן (בְּחֵן, לֹא בְּכֹחַ,

כְּשָגָאל, מוֹדִילְיָנִי וְסוּטִין, סֶזָן וְדֶגָא וּמָטִיס)

וְחוֹתֵם בִּנְעִיצַת צִפָּרְנוֹ בַּבָּצֵק, זְקוּף-קוֹמָה וְלֹא שְחוֹחַ,

עַל לֶחֶם-הַפָּנִים שֶלּוֹ, עַל כָּל כִּכְּרוֹת-הַמַּסְטֶרְפִּיס: (20)

אַפְּתֵּיקַר,        

preuve d’artiste... (22)

(1)     – חיים אפּתיקר (לימים: אֲתָר): חבר עין-חרוד ומייסד המִשכּן לאמנוּת יהוּדית בּו (הקרוּי על שמו). למד ציוּר בּפּאריז, שם התוודע אל גדולי אמנוּת הציוּר בּדורו. הוּא חזר לעין-חרוד ושילב בּה עד יומו האחרון את אוּמנוּת האפייה ואת אמנוּת הציוּר.

(2)     – (לטינית): ההולכים למוּת.

(3)     – הֵירוֹנִימוּס בּוֹש: צייר הולנדי נודע מן המאות ה-15 וה-16, מראשוני האסכּולה הסוּריאליסטית בּציוּר, המְזַמֶּנֶת זה לצד זה פּרטי מציאוּת ריאליסטיים בּיותר, בּצירוּפים פנטאסטיים שאינם מִתקבּלים על הדעת.

(4)     – סַלְבָדוֹר דָאלִי: צייר ספרדי בּן המאה ה-20, מגדולי הציוּר הסוּריאליסטי המודרני.

(5)     – רֶנֶה מַגְרִיט: צייר בּלגי בּן המאה ה-20, אף הוּא מגדולי הציוּר הסוּריאליסטי.

(6)     – (צרפתית): יקירי, אהוּבי.

(7)     – (יידיש): נעליים ישנות.

(8)     – מַשְתֵּנָה ציבּוּרית.

(9)     – (צרפתית): ערב טוב.

(10)  – (איטלקית): "הִוָּאֲשוּ מִכָּל תִּקְוָה כָּל הַבָּאִים לְכָאן", הפּסוּק המפוּרסם מתוך "הקומדיה האלוהית" של דַאנְטֶה אָלִיגְיֶרִי.

(11)  – ( "): יהוּדי.

(12)  – עמנוּאל הרומי, גדול משוררי יהדוּת איטליה בַּמאות ה-13 וה-14, בּעל "מחבּרות עמנוּאל".

(13)  – ר' משה חיים לוּצאטוֹ, אבי ספרוּת ההשכּלה העברית בּאיטליה בּמאה ה-18, משורר, מיסטיקן וּמחזאי אלגורי.

(14)  – (צרפתית): אָחִי.

(15)  – (יידיש וגרמנית): משקה חריף.

(16)  – ("): בּדיוּק.

(17)  – ("): אלוהים.

(18)  – (יידיש):לא כלוּמניק מוּחלט.

(19)  – (יוונית): אֵל האש, חָרָשוּת-המתכת והמלאכה בּמיתולוגיה היוונית.

(20)  – (אנגלית): יצירת-מופת.

(21)  – (צרפתית): "מאוּשר ע"י האמן עצמו", הסימוּן המקוּבּל לַהֶדְפֵּס הראשון, היקר בּיותר, בּכל סידרת תחריטים או ליתוגראפיות.

*

 (מתוך "שֹפתיים נשוּכוֹת געגוּעים", שירי ילדוּת בּעמק יזרעאל)

* * *

"חדשות בן עזר" מאחל לקוראיו ולכל עם ישראל ואזרחי ישראל

שנה תשס"ט טובה ומאושרת לכל המשפחה

שנת מזל וברכה, אהבה [גם מהצד] וסליחה

שנת געגועים לראש הממשלה אהוד אולמרט

וזאת גם בזכות הסמטוכה שתתרחש כאן לאחר לכתו

ושנת בריאות והצלחה בתמיכת הבנקים בְּטייקונים פושטי-רגל, ובכתיבת ספרים, ובחקלאות [כלתה שנת שמיטה וקללותיה] ובגשמים,

ושהפשע המאורגן יחסלו אלה את אלה מבלי לפגוע באזרחים

ושנה שתדְחה בשנה את המלחמה הבאה

שתהיה מסוכנת פי כמה וכמה

ושנה קלה לטיפשים ולא קשָׁה מדי לִפקוחי-העיניים

ושנה שלא ימותו בה צעירים

 * * *

יִשְׂרָאֵל הַר

אָבָק בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת

בַּעִיר הַקְּדוֹשָׁה יֵשְׁנָה בְּכָל פִּנָה בִּמְיוּחָד

לִקְרַאת חַגִּים לוּחַ מוֹדָעוֹת לְכָל מַצָּב וְחֵפֶץ

רָאִיתִי – דוּגְמָא – אָבַד אוֹגְדָן יַהֲלוֹמִים לְבֵית

כְּרַכִּי הַמוֹצֶא הַיָשָׁר יָבוֹא יָם עַל שְׂכָרוֹ, בִּכְתָב

יָד הוֹסִיף מִישֶׁהוּ: דִין חֲרוֹן-אַף יָחוּל עַל רֹאשׁ

צֶלֶם הַמוֹרִים הַחֲמוֹרוֹנִים. גּוּנְדָּא לְהַשְּׂכִיר. גֹלֶם

לִמְכִירָה. כָּל הַיּוֹדֵעַ עַל גוֹנְדּוֹלָה לַשְּׂכִיר בְּאֵזוֹר זֶה

יֵשׁוּלָם לוֹ בְּכָל מַטְבֵּעַ שֶׁיִרְצֶה – יִפְנֶה לַאַכְסַנְיָא מוּל

אוֹ לַגְבָרְבָר שַׁעֲשׁוּעַ. חָתוּם: צַעֲצוּעִים יְחִיעַם הַשּׁוֹמְרוֹנִי

הַטוֹב שֶׁבַּדְבַשִׁים הֵשָּׁנָה כִּבְכָל שְׁנוֹת הַדּוֹר שֶׁהָיָה וְיִהֶיֶה

[הניקוד נעשה בידי המחבר]

* * *

רות ירדני כץ

שתהיה שנה יותר טובה

השנה שעברה היתה גם עצובה. מאוד עצובה. במדינת הילדים שורר אבל כבד, ואנחנו נזכור את פניה הבלתי נשכחות של רוז בת הארבע. לא נשכח את הסבא המטורף, האכזר, חסר הלב. גם לא נשכח את שתי האימהות שהטביעו את בניהם. ישנם הורים שאינם ראויים להיות הורים.

במדינת האנסים אין רגע דל. מדינה שאליה מצטרפים כל יום אנסים חדשים. הידעתם? רב צבאי חשוד שאנס את בתו במשך שמונה שנים!!! הרב הצבאי בדרגת רב-סרן אנס את בתו וגם התעלל מינית בבנו.

גבר מיהוד ביצע מעשים מגונים בילדה בת 10, חברה של בתו שבאה לישון אצלה.

ולדימיר גרצקי מהקריות נידון ל-12 שנות מאסר על ביצוע מעשים מגונים ומעשי סדום בשני ילדים בני 8 ו-10 שהתגוררו בשכנות אליו. האנסים לא פוחדים משום עונש, אין להם יכולות לשלוט ביצריהם, ולצערי התופעה לא תיעלם. הם יודעים שייתפסו, הם יודעים שייענשו והם ממשיכים לתקוף את ילדיהם וקרוביהם.

במדינת החרדים ישנם אוטובוסים שהגברים יושבים קדימה והנשים בשורות האחרונות, וחברת "אגד" הסכימה. נניח שקהילת האתיופים היו מבקשים אוטובוסים רק בשבילם כי הם לא רוצים להתערב עם לבנים. או דרוזים, צ'רקסים ובדואים היו מבקשים אוטובוסים נטו בשבילם, האם חברת "אגד" היתה מסכימה?

במדינת ישראל שיש בה כמה מדינות מפחידות יש גם אזרחים שכל פעם שאינם מרוצים ממישהו או משהו שולפים את השד העדתי. "לא הצלחתי בגלל שאני מזרחי..."

"שמו לי רגליים בגלל שאני...." פיטרו אותי מהעבודה בגלל..." מזרחים יקרים, שתדעו אין ארוחות חינם. הגיע זמן שתעשו לעצמכם, תתאמצו ותפסיקו לייסר אותי בגלל המוצא שלכם. המוצא שלכם איננה הבעייה, הבעייה היא אתם.

במדינת ישראל יש אזרחים בלתי אחראיים. קחו לדוגמא, את הבחירות ליו"ר קדימה. 74.000 התפקדו למפלגה משום שהאמינו שזאת המפלגה שמתאימה להם. אבל ללכת לבחור, לעשות מאמץ, להשפיע? ואני שואלת: למה התפקדו? חוסר אחריות מביש. מה שמרגיז שאותם אזרחים בוכים ומייללים ב"שיחות סלון" כמה רע, ואיזה פוליטיקאים גרועים יש לנו.

אני מאחלת לכולנו שהשנה הבאה תהייה יותר טובה, שנה של אחריות אזרחית, ושאנחנו נעזור שיהיה יותר טוב. אהוד, אתה תמשיך בעשייה הנהדרת שלך, שייתרגזו עליך ואתה תחזיר, ואני אחגוג על אֲגָנָה וַגְנֵר ש"מכניסה" לך כמו שצריך. באמת שנה טובה.

* * *

משה גרנות

בפוליטיקה "אין ארוחות חינם" גם לנשים

אהוד היקר,

אני מזדהה בהחלט עם תגובתך לדבריה של רות ירדני-כץ במאמרה "שלושה גברים ואישה אחת" [גיליון 381]. אם תרשה לי, אוסיף: במרכז "קדימה", כמו ברוב המפלגות, הנשים הן מיעוט זניח – זאת אומרת שציפי לבני נבחרה בקולות הגברים, שלפי דברי רות ירדני-כץ, ורבות כמותה, יש בהם איזה רוע גנטי שלא מאפשר להם לפרגן לנשים. כמה כיף להיות "מקופחת" – לכל כישלון יש תירוץ מן המוכן. כאילו שמועמד לראשות הממשלה גבר ­– היה מקבל את התפקיד על מגש של כסף (ראו גורלו של אולמרט!)

שנה טובה!

משה גרנות

* * *

איליה בר זאב

אַהֲבָה תְּלוּיָה

מפגש עם ז'ואן מרגריט בקבוצת כתובת לשירה

ירושלים, 9.9.08

אָהַבְתִּי אֶת הָעֶרֶב הַזֶּה –

אֶת ז'וֹאָן מָרְגָרִיט קוֹרֵא קָטָלָנִית,

אֶת שְׁלֹמֹה אֲבַיּוּ מַעֲבִיר

אֵלַי אֶת הַמִּלִּים.

אָהַבְתִּי אֶת הַסִּמְטָאוֹת הַדְּחוּקוֹת

בֵּין חַלּוֹנוֹת מְסֹרָגִים בַּ"נַחֲלָאוֹת" –

פִּתּוּחֵי אֶבֶן,

פְּתָחִים מְעֻצָּבִים

שׁוֹלְחִים אוֹר מַזְמִין לָעוֹבְרִים

בְּצִדֵּי קִירוֹת,

לַנֶחְבָּטִים בְּדַּרְכָּם לְמִטַּת הַלַּיְלָה.

אָהַבְתִּי אֶת הַשּׁוּק הַגּוֹוֵעַ לְאִטּוֹ,

קַשׁוּב לְמִקְצָב פְּסִיעוֹתֵינוּ

בְּמוֹרָד רְחוֹב אַגְרִיפָּס,

בַּדֶּרֶךְ לְחֻרְבַּת קוֹלְנוֹעַ עֵדֶן.

אֶת מִי לֹא זָכִינוּ לֶאֱהֹב?

מַה הֶחְמַצְנוּ עַד כֹּה?

כּוֹכָב מִתְרַחֵק מְסַמֵּן נָתִיב

לִמְכוֹנִית הִיבְּרִידִית בְּדַּרְכָּה לַשְּׁפֵלָה.

דַּקּוֹת סְפוּרוֹת נוֹתְרוּ לְסִכּוּם הַיּוֹם –

מָחָר בַּבֹּקֶר יְשַׁחְזְרוּ פִיסִיקַאִים

אֶת הִוָּצְרוּת הַיְקוּם.

יְרוּשָׁלַיִם שְׁקֵטָה מִתָּמִיד, צוֹפָה מֵאָחוֹר

עִם חֶלְקִיקֵי אֱלֹהִים מִשֶׁלָֹהּ.

יָרֵחַ חָצוּי עוֹבֵר מֵעָלֶיהָ.

*

ז'ואן מרגריט משורר ואדריכל קטלאני, הממונה על שימור מורשתו של גאודי. מצוות מחדשי העיר ברצלונה לקראת המשחקים האולימפיים שם. מגדולי השירה הספרדית במחצית השנייה של המאה העשרים. מחשובי המשוררים באירופה כיום. פרופסור לאדריכלות באוניברסיטת ברצלונה. עבר משירה בספרדית (קאסטיליאנית) לשפת המקור קטלאנית. ביקר בשבוע האחרון בארצנו הקטנה בסדרת מפגשים מרתקים בשיתוף הוצאת "קשב לשירה". את שירתו תירגם בכישרון רב שלמה אֲבַיּוּ, שהוא משורר ישראלי בזכות עצמו. שני הספרים, שפורסמו בהוצאת "קשב", הם: "מעולם לא ראיתי עצמי יווני", "מבט במראה הפנימית".

שנה טובה

איליה בר זאב

* * *

אורנה רב-הון

מַרְאוֹת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת

וְשׁוּב מַכֶּה בִּי סְתָו בִּפְרָאוּת.

תָּאֵי גּוּפִי נִפְתָּחִים אֶל אֶפְשָׁרוּיוֹת חֲדָשׁוֹת.

רֵיחַ

בְּרוֹשִׁים מְטָרֵף וְהָעֵשֶׂב.

הָעֵשֶׂב מְדַבֵּר.

רוּחַ רַכָּה בַּעֲלֵי אִזְדָרֶכֶת מַגִּיעָה

אֶל יְמוֹת הַחַגִּים.

בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי דְּמוּת סָבִי, עוֹטֶה טַלִּית,

רֵיחוֹ רַךְ עַל רֹאשִׁי הַמֻּרְכָּן,

הַמְּנַסֶּה לְהָבִין מִלִּים.ְ

מֵעָלַי דּוֹמְעוֹת עֵינַיִם בְּעֶזְרַת נָשִׁים.

מַגָּע הַטַּלִית בְּלֶחְיִי כְּבֹשֶׂם עָדִין.

אֲפִילוּ לַטּוֹטָפוֹת יֵש רֵיחַ.

יְדֵי סָבִי מְגֻיָדוֹת בְּעֶדְנָה, מַעֲבִירוֹת

דַּף וְעוֹד דַּף

בְּחֶרְדַת קֹדֶש.

מִפַּעַם לְפַעַם הוּא מַרְעִיף מַבָּט

וְלִבִּי גֵּאֶה מֵהָכִיל.

* מתוך הספר "נגיעות של כוכבים", הוצאת ספרית מעריב, 1986.

* * *

אורי הייטנר

הרבנות נגד היהדות

נ' נרשמה לנישואין במשרדי הרבנות בת"א. במסגרת שאלון פרטים אישיים היא נשאלה על מקצוע ההורים.

מקצוע האימא?

"מורה," היא השיבה.

הרב מילמל: "עקרת בית," וכך הוא רשם.

נ' רוצה להתחתן, לא לריב. למה להסתבך? נבליג על העלבון, העיקר שיעבור בשלום. ישראל, ספטמבר 2008.

סיפור קטן, אבל סימפטומאטי. ניתן ללמוד ממנו הרבה על הרבנות בישראל היום – על הדעות הקדומות, על מעמד האישה, על המקום הראוי לאישה (אם בעלה אינו אברך הנזקק לה ככורח של פרנסה), על ההתנשאות, האטימות, הרשעות והחוצפה.

ניתן ללמוד ממנו גם עלינו, האזרחים, שרק רוצים לחזור הביתה בשלום, ולכן נמנעים מלריב. ... טוב, אז יהיה כתוב שהיא עקרת בית.

יישר כוח למערכת "ארץ אחרת" על הגיליון החשוב, שהעלה על סדר היום את בעיית הרבנות הראשית בישראל. הכותרת של הגיליון – "הרבנות הראשית נגד העם היהודי" מדוייקת.

על כך אוסיף כותרת נוספת – הרבנות נגד היהדות. המימסד הרבני, האנטי לאומי, המסתגר בפני המודרנה, שאינו רלוונטי לחיים הישראליים והיהודיים שבימינו, שפרשנותו ליהדות קנאית וחשוכה, משניא את היהדות על הישראלים ומוציא את דיבתה רעה.

אני שולל את הרעיונות אודות הפרדת הדת מן המדינה. הפרדה בין הלאום היהודי והדת היהודית נוגדת את הציביון הייחודי וההיסטוריה הייחודית של העם היהודי ולכן הפרדה בין הדת למדינת הלאום היהודית היא מלאכותית ואינה ראויה. אולם אם הדת מיוצגת בידי הרבנות הנוכחית, הנשלטת בידי החרדים, לא יהיה מנוס מהפרדה כזאת.

הדרך למנוע זאת, היא יצירת רבנות אלטרנטיבית, שתייצג את פניה הציוניות, הנאורות והיפות של הדת היהודית, ושתונהג בידי רבנים שהנם מנהיגים רוחניים אמיתיים (אישים בשיעור קומתם של הרב שרלו, הרב מוטי אלון ושכמותם).

* * *

נִחנא נחנא נחנא

מחמוד אחמדינג'אד שיח' חסאן נסראללה

בשאר אסאד הנהגות החמאס והג'יהאד ברצועת עזה וכל אירגוני הטרור הפלסטינים

מאחלים שנה טובה לעיתונות הישראלית בפרט ולתקשורת הישראלית בכלל

שתמשיכו לתמוך בנו קְסָת כפי שעשיתם בשנת תשס"ח ובכל תקופת כהונתו של אולמרט ובייחוד בתקופת הַמָּבָּלה הגדולה שֶׁנִיָקְנוּ אתכם בַּטִיזִי במלחמת לבנון השנייה שעד היום רבעים שלמים בחיפה תחתית עומדים הרוסים מהַבְּסָסוֹת שלנו וזה עוד כלום לעומת מה שאנחנו מכינים לכם לַעתיד יִלְעַן דִינְכּוֹם!

* * *

יוסי אחימאיר

פסיק קטן שאומר הכול

פרשנות הספורט כמוה כפרשנות הפוליטית – ערכה שווה לאפס. לדוגמא: כאשר קבוצת כדורגל מנצחת בשער אחד, מקרי, מיד הפרשנות מוטית לטובת הקבוצה המנצחת, שבכל זאת "היתה טובה יותר" וכו'. אילו השער היה מוחמץ – הפרשנות היתה שונה, אולי אפילו הפוכה.

כאשר נבחרת ישראל בכדורסל מנוצחת פעמיים – שופכים עליה ועל מאמנה קיתונות של צוננים וקוטלים את הכדורסל הישראלי בכללו. לא נותנים לנבחרת, בשני המשחקים שעוד נותרו לה, ובכלל, שום צ'אנס.

בפוליטיקה הדברים חמורים בהרבה. ההטייה זועקת לשמיים, כפופה כמעט כל כולה למען מפלגה זו ולא אחרת, למען מועמדת זו ולא אחר. והכול – בשפה ידענית, מלומדת, משכנעת, שכמובן נועדה להשפיע על דעת הקהל הבוחרת בכיוון שמנחה אותה ה"פרשן".

אלא שבניגוד לספורט, בפוליטיקה – התנצלות בוא לא תבוא. בספורט קראנו השבוע לאחר העפלת נבחרת ישראל בכדורסל לאליפות אירופה בעקבות שני הניצחונות ה"לא צפויים" שקדמו להם שני הפסדים מחפירים, דברי התנצלות. למשל, כתב ב"מעריב" חגי סגל: "זו ההזדמנות שלי להתנצל. ביום רביעי כתבתי שנגמר, שלא עולים לאליפות אירופה. מסתבר שגם מי שלא משחק יכול לטעות. אבל איזה כיף לטעות, איזה כיף לראות את יותם הלפרין. ישראל זו אימפריה של כדורסל..." אז זהו – מתנצלים ואפילו גולשים להגזמה הפוכה...

טוב, זה רק ספורט, ענף שבו באמת יש לישראל מה למכור, לעומת הכדורגל העייף שלנו, שהרבה כסף נשפך עליו בלי להקנות לנו שמץ של גאווה לאומית. ואילו בפוליטיקה? כלום מישהו מאלה המכונים "פרשנים" התנצל על פרשנותו באשר לתמיכתו המוסווית בציפי לבני? מישהו מבכירי שלושת העיתונים הגדולים עושה את חשבון הנפש, שמא אולי הפעם הגזמנו, כאשר הטינו את הפרשנות לטובת המועמדת המועדפת עלינו?

אם רוצים להמחיש את גודל ההטייה, הרי אפשר להשתמש באותו פסיק קטן, שהופיע בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" ביום הפריימריז של המפלגה-לא-מפלגה, שעל הנהגתה התמודדו שני הלא-ראויים לבני ומופז. שתי מלים הופיע בכותרת ופסיק קטן ביניהן: "קדימה, לקלפי". כך בפשטות.

אלמלא הפסיק, היינו עוד סולחים לעורך החדשות. בלי פסיק הוא פשוט כתב, עניינית, כי "קדימה" מצביעה היום בקלפי לבחירת היורש לאולמרט. אבל לא – הפסיק הקטן הזה היה רב משמעות. כל כולו נועד להמריץ, כמעט להורות לכמה רבבות הבוחרים – איזה אחוז ומשהו מכלל הציבור הישראלי – "להזיז את התחת", וללכת להצביע.

ואין אנו צריכים להוסיף, מה בסתר לבו חשב העורך שנתן כותרת זו, מה מטרת ההמרצה-הציוויית הזו שנתן בכותרת הראשית של העיתון הנפוץ ביותר, אולי המשפיע ביותר... הן הפרשנים סיפרו לנו ולעצמם, כי ככל שיגבר אחוז ההצבעה – סיכוייה של לבני יעלו על אלה של מופז.

ה"פרשנים", מספרים לנו עתה, הסתמכו על הסוקרים ועל הסקרים. הפריימריז האלה, כבר נאמר ונלעס עד זרא, היו "יום הכיפור" של הסוקרים. אבל האם מישהו מאותם פרופסורים ובעלי מכוני סקר התנצל? האם מישהו מאותם "מומחים" רהוטי לשון ובטוחים בעצמם היכה על חטא – בנוסח: טעינו והטעינו? לא ולא! אחד מהם אף אמר בעזות מצח: וכי לא צפינו את ניצחונה של לבני?

ואנו שואלים: לשם מה כל הטראראם הזה עם סקרי דעת הקהל ימים ושבועות לפני הבחירות וכמה רגעים לפני סגירת הקלפיות? מדוע אני צריך לדעת את התוצאות (השקריות) עם סגירת הקלפיות, ולא לחכות לתוצאות (האמת) כאשר הן תבואנה ותתפרסמנה רשמית?

אז הגיע הזמן לומר: אין מקצוע בזוי מ"מקצוע" הסקרים, בעיקר בתחום הפוליטי. שהרי גם כשמנקים את ההטעיות הידועות של הנסקרים, כאשר מורידים אחוזי טעות כאלה ואחרים, וכאשר שומעים את כל התירוצים, מסתבר שהסקר הוא שקר.

הגיע הזמן לומר לכל ה"קרל פוקסים" וה"מינה צמחים": די, נמאסתם, לכו הביתה, חפשו לכם תחום עיסוק אחר, רציני יותר, אמין יותר, מוליך שולל פחות.

והעיקר – לקראת מערכות הבחירות שבשער, בשנה הבאה הבעל"ט – על כלי התקשורת לעשות את חשבון נפשם, להתנער אחת ולתמיד מהסתמכות על הסקרים הללו והעומדים מאחוריהם, זחוחי הדעת ומוכרי ה"לוקשים". עליהם להפסיק את הפירסום המופרז ואת שיתוף הפעולה הנכלולי עם מכוני הסקר, שמוכרים לתקשורת ודרכה לציבור – שקרים והטעיות.

[פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"]

* * *

חלי אברהם-איתן

 תשליך לאישה

עִמְדִי עַל שְׂפַת הַיָּם

רְאִי נַרְקִיס לִבֵּךְ

מְפַתֶּה בְּיוֹפְיוֹ

בְּשִׁכְרוֹן רֵיחוֹ

רְאִי לִבֵּךְ בְּפָנַיִךְ הַיַּמִּיִּים

נִשְׁטָפִים מִמֶּרִי, מֵעֶלְבּוֹן, מִכַּעַס,

מִגַּרְגְּרֵי עָבָר

וְהִיבְּרִיס גּוֹאֶה בָּרוּחַ הַמַעֲרָבִית

מַעֲכִירִים טֶבַע אִשָּׁה

שָׁרְשֶׁיהָ בְּמַיִם תִּיכוֹנִיִּים

נָפְשָׁהּ בָּרוּחַ הַמִּזְרָחִית

זוֹקֶפֶת קוֹמָה

מַנְמִיכָה רוּמָהּ

לְהִתְהַלֵּךְ בְּחָכְמָה

בֵּין הַבְּרִיּוֹת

בְּעוֹלָם מַאְדִּים.

הַיִי כְּצֶדֶף עַל הַחוֹף

לְהִשָּׁטֵף מֵעֵת לְעֵת

לִסְלֹחַ.

הֲיִי יָם.

(מתוך ספר העומד לצאת לאור "מחזור אור, שיר ואישה")

* * *

דודו פלמה

מתוך שרפת הקיץ

מִתּוֹךְ שְׂרֵפַת הַקַּיִץ

בָּאתִי אֶל הַסְּתָו כְּפָלִיט.

בִּזְהִירוּת הוֹסַפְתִּי אֶת מִטְעָנִי הַדַּל

לַעֲרֵמַת מַעֲשֵׂי הַמֵּתִים שֶׁנּוֹתְרוּ מֵאָחוֹר.

בַּלֵּילוֹת הִשְׁקַפְתִּי בַּחֲרָדָה אֶל הַגְּבָעוֹת

מְקוֹנֵן בָּרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת אֶל

מִשְׁמְרוֹת הָאֵבֶל שֶׁל טוּרֵי הֶחָצָב.

בְּמַשָּׁק רַךְ חָלְפוּ מֵעַל לְרֹאשִׁי

מְשֻׁלְּשֵׁי עוֹפוֹת נוֹדְדִים

זוֹעֲקִים מָרָה אֶת שִׁירַת

כּוֹכַב-הַדָּרוֹם הַחוֹרֵט גַּעְגּוּעִים

עַל אִישׁוֹנֵיהֶם הַדּוֹלְקִים.

עֲקֵבוֹת שֶׁל שֶׁמֶשׁ מִתְרַחֶקֶת שָׂרְטוּ

תְּלָמִים בְּפָנַי הַמִּשְׁתַּנִּים לְאַט.

חֶרֶשׁ נָסוֹגוּ יְרֵחַי

כְּשֶׁמִּתּוֹךְ גּוּפַת אֱלוּל הַנִּרְקֶבֶת

עָלָה תִּשְׁרֵי יָפֶה וְנוֹצֵץ

כְּאַחַד הָאֵלִים.

לְפֶתַע הָיָה נִדְמֶה

שֶׁכָּל הָעוֹלָם עוֹמֵד

וּלְרֶגַע חוֹלֵף שֶׁל טֹהַר

רָצִיתִי לִבְכּוֹת וּלְהֵאָסֵף

אֶל מוֹתִי,

כְּמוֹ עוֹנוֹת הַשָּׁנָה.

כְּמוֹהֶן לָשׁוּב מֵחָדָשׁ

לָעַד.

* * *

אורי הייטנר

צריך לשטוף הכול

מה נאחל בפתח השנה החדשה?

בראש ובראשונה גשם. גשם, גשם, גשם ועוד הרבה גשם.

שהכינרת תתמלא ונפתח שוב את סכר דגניה. שהמאגרים שוב יגלשו. שההרים יטיפו עסיס. והזרימות, הזרימות המקסימות שכבר חמש שנים לא חווינו אותן.

זה מגיע לנו!

זה מגיע לנו?!

במסורת היהודית עצירת גשמים היא עונש על התנהגות בלתי ראויה. עצירת גשמים עוררה תפילות, תענית (צום) ובעיקר – הבנה בצורך בתיקון חברתי.

איני יודע האם יש קשר בין עצירת גשמים למצב חברתי, אך ראוי שנתייחס אליה כך, כהזדמנות לחשבון נפש לאומי וחברתי. בשנים האחרונות יש לנו יותר ויותר סיבות לחשבון נפש ולתיקון חברתי.

הנה, שלושה חטאים, קלקולים שעלינו לתקן.

* זילות החיים – המקרים הקיצוניים הם מקרי הרצח של ילדים בידי הוריהם, ההתעללות בילדים אליה נחשפנו, מותם של עוברי אורח שלווים בקרבות רחוב בין משפחות הפשע, מקרי רצח בשל ויכוחים על נושאים פעוטים. ערך קדושת חיי אדם כורסם אצלנו בשנים האחרונות.

* שחיתות – מהנשיא הקודם וראש הממשלה המתפטר ומטה, השחיתות השלטונית מחלחלת ומתרחבת. הטענה "כך כולם עושים", כצידוק, היא העדות המרשיעה מכל.

* אנו, בגולן, חווינו שמונה שנות שלום, בהן כל מרצנו וכוחנו הוקדשו לבניין ויצירה, לקליטה ולפיתוח, לעשיה חינוכית וקהילתית. ולפתע, השנה – יד זדונית, מושחתת ובוטחת מנסה לשים לאל את מפעל חיינו.

... ואנחנו מתפלאים על ירידת הגשמים?

גשם, רד כבר גשם! כי צריך לשטוף הכל! (מאיר בנאי).

אדם תעה ימים אחדים ביער ולא היה יודע איזוהי הדרך הנכונה. פתאום ראה אדם אחר הולך לקראתו. באה שמחה גדולה בלבו, עתה בוודאי יידע הדרך הנכונה. כיוון שפגעו זה בזה, שאל אותו: "אחי, אמור לי, היכן הדרך הנכונה? זה כמה ימים אני תועה."

אמר לו: "אחי, אף אני איני יודע, שאף אני תועה כאן כבר ימים הרבה. אלא אומר לך, בדרך שהלכתי אני אל תלך אתה, שבדרך זו תועים. עכשיו נחפש דרך חדשה."

כן אנחנו, דבר זה אני יכול לומר לכם, שבדרך שהלכנו עד עכשיו אין לנו ללכת, שבדרך זו תועים. אלא עכשיו נחפש דרך חדשה.

(ש"י עגנון, בשם ר' חיים מצאנז, "ימים נוראים").

שנה טובה!

* * *

רוני גרוס

לשנה טובה תשס"ט

מְדִינָה אַחַת

וּשְׁנֵי עַמִּים,

שְׁתֵּי יַמּוֹת גְּדוֹלוֹת

וּשְׁנֵי יַמִּים.

מֵאָה לְשׁוֹנוֹת,

אַלְפֵי מַאֲכָלִים

וּמִבִּפְנִים אֲנַחְנוּ

זֶה אֶת זֶה אוֹכְלִים.

רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה אֶחָד

וּבְכִירִים עֲשָׂרָה

שֶׁעוֹמְדִים בַּתּוֹר

מְחַכִּים לַחֲקִירָה.

שָׁלוֹשׁ אִמָּהוֹת

שַׁכּוּלוֹת מִבְּחִירָה,

מִשְׁפַּחַת הַפֶּשַׁע יוֹרָה וְיוֹרָה.

אָסוֹן רוֹדֵף אָסוֹן

צָרָה אַחַר צָרָה,

אַרְבָּעָה מִתְמוֹדְדִים

שֶׁעוֹשִׂים לִי רַע.

אֶחָד אֶלוֹהֵינוּ, אֶלוֹהֵינוּ, אֶלוֹהֵינוּ,

שֶׁרוֹאֶה הַכֹּל וְשׁוֹתֵק נוֹרָא.

אָז בּוֹאוּ נְחַכֶּה

לְשָׁנָה יוֹתֵר טוֹבָה,

הַרְבֵּה בִּטָּחוֹן

וְהַרְבֵּה אַהֲבָה.

וּמֵהַהַתְחָלָה וְעַד הַסּוֹף

לֹא תִּהְיֶה שׁוּם פַּרְשִׁיָּה

שֶׁתַּסְעִיר אֶת הָרְחוֹב.

אֶחָד אֶלוֹהֵינוּ, אֶלוֹהֵינוּ, אֶלוֹהֵינוּ,

שֶׁיַּבִּיט מִלְּמַעְלָה

וְיִרְאֶה כִּי טוֹב.

* * *

אורי הייטנר

איש השנה תשס"ח – אהוד אולמרט

ב-4.1.06 אמור היה אהוד אולמרט, מ"מ ראש הממשלה ושר האוצר, לקבל את האחריות העליונה במדינת ישראל לשעות ספורות. ראש הממשלה אריק שרון אמור היה לעבור אותו ערב צנתור, בעקבות אירוע מוחי קל שעבר שבועיים קודם לכן. מאחר ומדובר בטיפול בהרדמה, היה הכרח בצעד הפורמאלי של העברת הסמכות. שעות ספורות טרם אישפוזו המתוכנן של שרון, תקף אותו האירוע השני, קשה הרבה יותר, שהפיל אותו לתרדמת ארוכה, בה הוא שרוי עדיין. וכך, באופן בלתי יזום ולא מתוכנן, היה אולמרט באחת לראש הממשלה בפועל. ביוני הוא נבחר לראשות הממשלה.

אהוד אולמרט נולד לתוך הפוליטיקה, לתוך תנועת החירות. הוא גדל בנחלת ז'בוטינסקי, במשפחה רוויזיוניסטית, בן לח"כ מטעם תנועת החירות מרדכי אולמרט. אולמרט עלה על הבמה הציבורית ופרץ לתודעת הציבור בגיל 21, כאשר בהיותו סטודנט צעיר אזר אומץ, ובוועידת תנועת החירות ב-1966 קרא להחלפתו של מנהיג התנועה מנחם בגין, צעד שקשה להבין היום עד כמה הוא היה חריג ונועז בתנועת החירות של אותם הזמנים. מאז ועד היום לא ירד אולמרט מהכותרות. הוא פרש מתנועת החירות עם שמואל תמיר והצטרף אליו בהקמת "המרכז החופשי". עם הצטרפות גח"ל לממשלת הליכוד הלאומי במלחמת ששת הימים, "המרכז החופשי" היתה האופוזיציה היחידה מימין לממשלה. סיסמתה הפוליטית היתה "שטח משוחרר לא יוחזר." "המרכז החופשי" הצטרפה כחטיבה לליכוד, עם הקמתו ב-1973, ואולמרט בן ה-28 נבחר לכנסת, אחד הח"כים הצעירים ביותר שכיהנו אי פעם בכנסת, ומיד התבלט מאוד כח"כ פעיל ומתוקשר היטב. כאשר תמיר אמר לאחר מלחמת יום הכיפורים שלא יהיה מנוס מפשרה טריטוריאלית, פילג אולמרט את "המרכז החופשי" והקים את "המרכז העצמאי", אחד המרכיבים של חטיבת "לעם" בליכוד. לאורך השנים הוא היה מזוהה עם האגף הניצי בליכוד, היה שותף למבצעי ההתנחלות של "גוש אמונים", התנגד להסכם קמפ-דיוויד, כראש העיר ירושלים עמד בראש הנאבקים בברק כשזה ניסה לחלק את ירושלים.

לראשות הממשלה הגיע אולמרט עתיר בניסיון פוליטי וביצועי עשיר – 32 שנות כהונה בכנסת (למעט הפסקה קצרה בחלק מהקדנציה שלו כראש העיר, לאחר שהכנסת חוקקה חוק שאסר על כפל תפקידים), כהונה בממשלה כשר הבריאות, כשר התמ"ס, כשר האוצר וכמ"מ מקום ראש הממשלה, כמעט שתי קדנציות כראש העיר ירושלים. קריירה שבהחלט ניתן לראות אותה כמכשירה אדם לראשות הממשלה.

בימים אלה, בהם אנו נפרדים משנת תשס"ח, מתפטר אולמרט מראשות הממשלה. אולמרט הוא האיש שהשפיע יותר מכל אחד אחר על חיינו בשנה זו, ולכן הוא איש השנה תשס"ח. במאמר זה, אסכם את כהונתו של אהוד אולמרט כראש הממשלה.

יחד עם ראשות הממשלה, נפלה על אולמרט כרעם ביום בהיר אחריות נוספת – הנהגת מפלגת "קדימה" שקמה זה עתה. "קדימה" קמה כתנועה של איש אחד, וניתן לסכם את דרכה וסדר יומה בשתי מילים – אריאל שרון. חודשים ספורים לפני הבחירות, היה על אולמרט להנהיג מפלגה של איש אחד – איש אחר, מנהיג כריזמטי מאוד, שהיה בשיא הפופולאריות שלו. הסקרים ניבאו ל"קדימה" בראשות שרון 40 מנדטים. משימתו של אולמרט היתה לגבש את המפלגה סביבו ולצקת בה תוכן.

התוכן עימו רצה "קדימה" לבחירות, מלבד הביטוי האמורפי "מורשת שרון", היה כפול. מסר אחד היה פוליטיקה נקייה – לא עוד המראות המכוערים של מרכז הליכוד ושל מפקדי הארגזים במפלגת העבודה, לא עוד השחיתות שאיפיינה את המפלגות הוותיקות, אלא מפלגה צעירה, רעננה, נקייה. אף שחלק ממייסדיה, כולל האב המייסד והמנהיג החדש, לא היו מופת של ניקיון כפיים, הרבב שדבק בהם הוצג כסרח הנורמות והתרבות של מרכז הליכוד, שנעלמו לחלוטין עם הקמת המפלגה החדשה.

המסר השני היה "מפלגת מרכז". ככזאת, הציגה עצמה "קדימה" כחלופת ביניים בין דרכו של הליכוד לדרכה של מפלגת העבודה. אולמרט וציפי לבני הצטיירו כמגלמים את האמצע הזה; אנשים שגדלו בליכוד, התפכחו מחזון ארץ-ישראל השלמה והם מוכנים לוויתורים טריטוריאליים כדי להבטיח את צביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אך לא ירחיקו לכת לקו היוני של מפלגת העבודה. בנאומיו ערב הבחירות, דיבר אולמרט על מחוייבותו להביא לשלום בתוכנו, הקודם לשלום עם אויבינו. מסר ברור של מפלגת מרכז.

מאחר ואולמרט הבין שאין היום פרטנר פלשתינאי להסכם, הוא הציע התכנסות חד צדדית של ההתנחלויות המבודדות ביו"ש לגושי ההתיישבות הגדולים. מימדי הכישלון הקולוסאלי של ההתנתקות, הפכו את תוכנית ההתכנסות לבלתי רלוונטית, ואולמרט נותר חסר אג'נדה. הדרך בה הוא בחר, היתה הפניית עורף לרעיון מפלגת המרכז – הרעיון שהעלה אותו לשלטון, ואימוץ דרך יונית קיצונית ביותר. כמו מומרים, חוזרים בתשובה, חוזרים בשאלה ועוד אנשים ששינו את דרך חייהם, כך גם אולמרט אימץ את הדרך הקיצונית ביותר ועקף את מרצ משמאל.

אולמרט אימץ את התביעה הערבית, לה התנגדו ממשלות ישראל לדורותיהן, לנסיגה מלאה מכל השטחים. כיוון שאין אפשרות מעשית לסגת מאזורים עתירי אוכלוסיה יהודית צפופה, הוא הציע לפלשתינאים בפועל נסיגה כמעט מוחלטת, ועוד שטחים בנגב, ששווים בגודלם לאותה כבשת הרש ממנה אי אפשר לסגת, במסגרת "חילופי שטחים". והחמור מכל – אולמרט הסכים לקליטת פליטים פלשתינאים בתוך מה שיישאר ממדינת ישראל (הרי הנסיגה נועדה לשמור על צביונה היהודי), ובכך הוא הכיר למעשה בצדקת טענת השיבה, שמשמעותה דה לגיטימציה של זכות קיומה של מדינת ישראל. איש לא נתן לאולמרט מנדט לחלק את ירושלים, לסגת מבקעת הירדן וצפון ים המלח, לקבל את עקרון הנסיגה מכל השטחים (שמשמעותה אי לגיטימיות של מלחמת ששת הימים כמלחמת מגן), לוותר על שטחים בנגב, לוותר בסוגייה הקיומית של זכות השיבה. ללא כל מנדאט מהציבור ובניגוד לעמדת הציבור בישראל, הוביל אולמרט דרך מדינית יונית יותר מדרכו של יוסי ביילין.

בשלהי כהונתו הוא הוביל מהלך נתעב ובזוי – ניסיון נואל לפורר את הקהילות היישוביות ביו"ש, באמצעות שיחוד חוליות חלשות ורודפי בצע בתוכן, במסגרת הצעת החוק של רמון ושלו הנקראת "פינוי / פיצוי".

ראש הממשלה שרון דחה על הסף את כל היוזמות לחידוש המו"מ עם סוריה, כיוון שהוא התנגד בתוקף לנסיגה מהגולן. "קדימה", שהתיימרה לייצג את מורשת שרון, לא ביקשה ולא קיבלה מנדאט לדרך הפוכה מדרכו של שרון. גם כראש הממשלה, בראשית דרכו, אמר אולמרט שהגולן יהיה ישראלי לנצח. אם בעבר היה קושי מדיני בדבקות בעמדה זו, לאולמרט היה קל הרבה יותר. מאז אירועי 11 בספטמבר 2001, המדיניות האמריקאית היתה בידודו של ציר הרשע – ציר המדינות היוזמות טרור ותומכות בהן, ובתוכן סוריה. מאז רצח חרירי בידי הסורים, אירופה הצטרפה לחרם על סוריה. מאחר שישראל היא המדינה הסובלת יותר מכל מדינה אחרת מהטרור האיסלאמי, ישראל היא הנשכרת ביותר ממדיניות בידוד ציר הרשע.

והנה, בניגוד לאינטרס הלאומי המובהק של ישראל, ובניגוד לאינטרס של העולם החופשי, אולמרט תקע סכין בגבו של בוש, המנהיג האמריקאי הפרו ישראלי ביותר מעולם, שבר את החרם על סוריה ופתח עמה במו"מ.

אולמרט הסכים לנסיגה מכל הגולן תמורת מו"מ עקיף עם סוריה, וכעת הסורים תובעים ממנו להיכנע לתכתיב אודות הקו המדוייק של הנסיגה, כדי שיסכימו למו"מ ישיר – מו"מ על תנאי הכניעה.

הרהביליטציה שנתן אולמרט למשטר אסד הורידה אותו מעמוד הקלון של המצורע העולמי, והוא קיבל לגיטימציה מהאירופאים ובעיקר מנשיא צרפת. במדיניותו חסרת האחריות שבר אולמרט את החזית האחידה של העולם החופשי נגד ציר הרשע. איזה יתרונות השיגה ישראל תמורת המהלך? שום יתרונות. אולמרט הוביל מהלך של תבוסה מדינית.

מדיניותו של אולמרט גרמה לנזק חמור למדינת ישראל, ולא השיגה כל הישג, אפילו לשיטתם של תומכי מדיניותו של אולמרט. חרף הוויתורים מרחיקי הלכת, הוא לא הצליח לקדם הסכם, לא עם הפלשתינאים ולא עם הסורים. אף על פי כן, למרות התפטרותו, חרף חוסר התמיכה הציבורית ועל אף העדר מנדאט מוסרי, מתכוון אולמרט להמשיך בדרכו הרעה עד הרגע האחרון של כהונתו. גם הוא מבין שאין בכוחו להביא להסכם, אך הוא עלול לכבול את ידי יורשיו בפיקדונות והתחייבויות חסרות אחריות, ולהשאיר אחריו אדמה חרוכה.

הציון לאהוד אולמרט בתחום המדינאות – נכשל!!!

בתחום הביטחון – החלטתו הראשונה של אולמרט היתה למנות את עמיר פרץ לשר הביטחון. היתה זו החלטה חסרת אחריות. שר הביטחון אינו חייב להיות איש צבא בדימוס, אך עליו להיות אדם בעל ניסיון בתחום הביטחוני, אם לא ניסיון מעשי, לפחות עיסוק פרלמנטארי ומדיני רב שנים בתחום הזה. עמיר פרץ מעולם לא התיימר להבין דבר וחצי דבר בביטחון. הוא נבחר לראשות מפלגת העבודה כדי להוביל אג'נדה חברתית כלכלית. אולמרט, שהתעקש להפקיד את תיק האוצר בידי חברו המושחת אברהם הירשזון, מינה את פרץ לתפקיד שאינו מתאים לו, בצעד מופקר של מהמר.

המבחן הביטחוני הגדול הראשון של אולמרט היה חטיפתו של גלעד שליט. צעד זה הביא את אולמרט להפסקת ההבלגה מול הטרור הפלשתינאי מאז ההתנתקות, ולתגובת-נגד חריפה. כעבור כשבועיים אותגר אולמרט במבחן גדול יותר – מתקפת חיזבאללה, בה נחטפו החיילים רגב וגולדווסר, נהרגו 8 חיילים וכל גבול לבנון, מראש הנקרה ועד החרמון, הותקף במטחי קטיושות.

אולמרט קיבל את ההחלטה הנכונה והראויה – לא להבליג עוד על הפגיעה בריבונות ישראל, לא להשלים התוקפנות ולא להסכין עם הפיכת תושבי הצפון לבני ערובה, לצאת למלחמה צודקת מאין כמותה כדי לרסק את חיזבאללה ולהשיב את הביטחון לגבול הצפון. הוא גם היטיב להגדיר היטב את אחריותה של ממשלת לבנון לתוקפנות היוצאת משטחה. 90% מהציבור תמכו בהחלטתו והעניקו לו גיבוי מלא.

במלחמה בין צה"ל הגדול והחזק לבין ארגון טרור המונה בפועל כמה אלפי לוחמים, כל תוצאה שהיא פחות מניצחון חד משמעי ומוחלט של ישראל היא כישלון. אילו ניצחה ישראל, מי שהיה קוצר את התהילה ובצדק, היה בראש ובראשונה אהוד אולמרט. אך המלחמה היתה לכישלון הביטחוני החמור ביותר בתולדות המדינה. ומי שהיה זוכה לתהילת הניצחון, הוא האיש הנושא באחריות לכישלון. האחראי העליון לכישלון הוא אהוד אולמרט.

אולמרט נשבה בקונספציה הזויה, מבית מדרשו של דן חלוץ, על פיה ניתן לנצח במלחמה בלי להילחם, בלי לשלם את מחיר המלחמה, בלי קורבנות. הוא האמין ביכולת לנצח באמצעות מטוסי חיל האוויר וירי ארטילרי מאסיבי על יעדי האוייב. בימים הראשונים השיג חיל האוויר הישג אדיר – השמדת מערך הטילים ארוכי הטווח של חיזבאללה. אך לא היה בכך כדי להכריע את המערכה. במשך למעלה מחודש ימים, כל אזור הצפון, מחדרה וצפונה, היה למטווח של קטיושות, ושותק כמעט לחלוטין. לא זו בלבד שצה"ל לא הצליח לשים קץ לירי, עד היום האחרון למלחמה הוא אף לא הצליח להקטין את מימדיו. אם ניתן לקבל בהבנה את עצם קבלת הקונספציה השגויה, הרי הדבקות בה לאורך שבועות, גם אחרי שהוכחה כשגויה, היא בלתי נסלחת. וכך, במשך שבועות צה"ל דישדש, ירה כמויות אדירות של אש בלתי אפקטיבית, יחידות צה"ל קיבלו הוראות בלתי ברורות ובלתי ממוקדות ודישדשו בכניסות ויציאות חסרות תכלית לאורך הגבול, בלי להלחם מלחמה של ממש. במשך שבועות היססה הממשלה אם לצאת לפעולה הקרקעית המתחייבת, ורק לאחר שהתקבלה החלטת מועצת הביטחון על הפסקת האש, כשכבר לא נותר זמן לפעולה אפקטיבית, הורה אולמרט לבצע את המהלך הקרקעי שעלה באובדן חיילים רבים ולא השיג תוצאות של ממש. המלחמה הסתיימה בפיאסקו של הפסקת אש בתנאים שהנציחו את כישלונה של ישראל. ההרתעה הישראלית ספגה מהלומה חסרת תקדים. כתוצאה מהמלחמה, כל שרשרת הפיקוד הצה"לית ושר הביטחון נאלצו ללכת הביתה. רק אהוד אולמרט, האיש העומד בראש המערכת ונושא בעיקר האחריות לכישלון, ברח מאחריות.

אולמרט נכשל גם בהתמודדות עם פשע המלחמה הפלשתינאי המתמשך – טרור הקסאמים בשדרות ובמערב הנגב. הדרך ההססנית של ברק ושלו מנעה פגיעה קשה בפלשתינאים שתביא אותם להפסקת הירי. בסופו של דבר ישראל הסכימה ל"רגיעה" שאף היא אינה מכובדת בידי הפלשתינאים, שאמנם הקטינו מאוד את תדירות הירי, אך לא הפסיקו אותו לחלוטין. אין שקט בשדרות ובעוטף עזה. בינתיים חמאס מתארגן לחידוש האש במלוא עוזה, בעיתוי שיהיה נוח לו.

ההצלחה הגדולה ביותר של אולמרט היתה תקיפת הכור הגרעיני בסוריה. בכך דבק אולמרט ב"דוקטרינת בגין", על פיה יש לסכל בכל דרך כניסת נשק גרעיני לאויבותיה של ישראל. דוקטרינה זאת מותנית ביכולת מודיעינית ומבצעית ולכן קשה לדעת האם היא מעשית כיום באיראן. מעבר לחשיבות של השמדת הכור הסורי, יש חשיבות רבה לאיתות לאיראן בפעולה זאת. אהוד אולמרט נושא באחריות להצלחה הזאת, ולכן הוא ראוי למלוא הקרדיט עליה.

על אף ההצלחה הזו, שאין לזלזל בחשיבותה, בסך הכול הציון של אולמרט בתחום הביטחון הוא – נכשל!

בנאומיו טרם הבחירות וכראש הממשלה, הירבה אולמרט להעלות את החינוך על ראש שמחתו ולהפגין מעורבות בתחום החשוב הזה. בתום שלוש שנות כהונתו בראשות הממשלה, מצב מערכת החינוך בישראל בכי רע.

אולמרט ושרת החינוך יולי תמיר אינם אחראים למצב הזה, שהוא פרי הזנחה בת עשרות שנים. אולם אחריות הממשלה היא לחולל שינוי. בתקופת הממשלה הקודמת, נעשה ניסיון כזה, באימוץ דו"ח דוברת, שבישר מהפיכה של ממש במערכת החינוך הישראלית. ב-45 רשויות, ובהן הגולן, החל ניסוי של יישום חלקים מן הדו"ח. אולמרט היה מ"מ ראש הממשלה כאשר הוחלט לאמץ את הדו"ח. הרפורמה הגדולה במערכת החינוך היתה עשויה להיות גולת הכותרת של כהונתו של אולמרט. אילו דבק בה, זו היתה עשויה להיות טביעת האצבע החשובה שלו בהיסטוריה של מדינת ישראל.

אך אולמרט העדיף לתת גיבוי ליולי תמיר. מיד עם כניסתה לתפקיד, גנזה תמיר את דו"ח דוברת. למה? ככה. כנראה מחשש מפני הצלחה של רפורמה שאינה רשומה על שמה. היא אפילו ביטלה את הניסוי באותן 45 רשויות, כנראה מתוך חשש להצלחת הניסוי. את הרפורמה הגדולה בחינוך, החליפה תמיר בתוכנית קטנה וחלקית, "אופק חדש", שאין בה בשורה גדולה ולא תוציא את המערכת מן הבוץ. בנוסף לכך פגעה תמיר בכל דבר חיובי – החינוך החברתי, החינוך היהודי, בנות השירות, המכינות הקדם צבאיות ועוד. היא הכניסה לתכנית הלימודים של ערביי ישראל את לימודי הנכבה (אבסורד – מדינה מאפשרת בתכנית הלימודים שלה את הצגת קיומה כאסון), הורתה להכתים את מפות ישראל בציור גבולות על פי עמדותיה הפוליטיות, ביטלה את החובה ללמוד את מושגי היסוד ביהדות וציונות. והכול – בתמיכתו ובגיבויו של ראש הממשלה.

בתחום החינוך, הציון של אולמרט – נכשל!

בעוד אולמרט ויתר על הניסיון לחולל רפורמה בחינוך, הוא רצה לחולל רפורמה במערכת המשפט, ומינה לתפקיד שר המשפטים את פרופ' פרידמן שניסה לקדם רפורמה כזו. הרפורמה – ראוייה מאין כמותה: הקטנת האקטיביזם השיפוטי וחזרה לאיזון הראוי בין שלוש רשויות השלטון – השופטת, המחוקקת והמבצעת. תומכי האקטיביזם השיפוטי, הציגו את הרפורמות הללו, שלא בצדק, כפגיעה בבית המשפט ובשלטון החוק.

כדי לחולל רפורמה כזו, יש צורך בדימוי ציבורי של ניקיון כפיים מוחלט. אולם בכל תולדות מדינת ישראל לא היתה ממשלה רחוקה כל כך מניקיון כפיים מממשלת אולמרט. שר המשפטים עצמו נתן גיבוי למושחתים ויצא בכל כוחו נגד הלוחמים בשחיתות. בכך היה שותף ליצירת מצב שלא איפשר לו לקדם את הרפורמה החשובה הזאת. יתכן מאוד שבכך הוחמץ חלון הזדמנויות חד פעמי לחולל את השינוי הזה, החיוני כל כך לביצור הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל.

גם בתחום המשפט, הציון של אולמרט – נכשל!

בניגוד לכל ראשי הממשלה, אולמרט לא יכנס להיסטוריה בזכות פועלו כראש הממשלה, אלא כאדם מושחת שאיבד את השלטון עקב שחיתותו. כל עוד דובר על פרשיות בנק לאומי ומרכז ההשקעות, ניתן היה לראות בכך עבירות על מינהל תקין שניתן להתייחס אליהן בסלחנות ואולי אף לראות בחיוב-מה את מעורבותו האישית בקיצור הליכים ביורוקראטיים ובפתיחת חסמים ביורוקראטיים. התנהלותם התקשורתית והיח"צנית של מבקר המדינה ושל החשב הכללי לשעבר זליכה, יצרו תחושה של רדיפה אחרי אולמרט. אולם פרשיות טלנסקי ו"רישונטורס" הציפו את התמונה העגומה – בראש ממשלת ישראל עומד אדם מושחת מן היסוד.

בפני אולמרט, אלוף ההישרדות, לא נותרה ברירה, אלא להסתלק בבושת פנים.

את כהונתו של אולמרט ניתן לסכם בשתי מילים – כישלון וביזיון.

יש לקוות שבצעד אחד שעשה תרם אולמרט תרומה משמעותית לחברה הישראלית – בהתפטרותו. אולי הוא סימן לפוליטיקאים בעתיד, שיש מחיר לשחיתות.

* * *

אהוד בן עזר

איש השנה תשס"ח – הז'וליק טלנסקי

לדעתי איש השנה תשס"ח הוא היהודי האמריקאי מוריס משה טלנסקי, שבעזרת מחלקת חקירות מיוחצ"נת של משטרה, ופרקליטות, ובית משפט עליון ותקשורת היסטרית, שחלקה מומן על-ידי אינטרסנטים, גם לא ישראלים – הצליח ללא תקדים, בעדותו המוקדמת, שהיתה בנוייה על שקרים, חצאי-אמיתות ואי דיוקים, ולא נבחנה בבית משפט – להפיל ראש ממשלה ישראלי נבחר ומכהן שהיה מן הטובים שהיו לנו, ואשר אוי ואבוי לנו מן הבאים עכשיו אחריו.

אין ראש ממשלה מלבד אולמרט, כל עוד הוא מכהן – שייקח כיום אחריות אמיתית וסמכותית על מדינת ישראל, כולל השמדת הנשק הגרעיני באיראן, ואנחנו עלולים לעמוד בפני אסונות קשים אשר מלחמת לבנון השנייה, השנוייה במחלוקת, תיראה כטיול של שבת לעומתם.

עוד נתגעגע לאולמרט!

ולכן הז'וליק טלנסקי ראוי להיות איש השנה! הוא אות לבאות! הוא ניצחונם של הז'וליקים ותומכיהם! הוא תמרור ירוק לכל מזוכיסט שירצה להיות בעתיד ראש ממשלה בישראל!

* * *

אלי יזרעאלי

חלפה שנה

1. חלפה שנה ו(כמעט) שום דבר לא השתנה.

2. ללבני יש הרבה פגישות "טובות". נכון שכולם (כמעט) רוצים קואליציה ולא בחירות. נכון שכולם אוהבים כורסאות עם ציפוי עור צבי. אז למה יש לי תחושה, די עמוקה, שלבני לא תהיה ראש הממשלה בחודשים הקרובים?

3. לבני אינה מתאימה להיות ראש ממשלה. מופז אינו מתאים להיות ראש ממשלה. ברק היהיר אינו מתאים להיות ראש ממשלה. בטח שלא נתניהו, "מגן הגולן", אשר נמלט (כראש ממשלה) בעור שיניו ממשפט על גניבת רכוש המדינה (סיפור התמונות) וניצול תקציב מהמדינה (עבור קבלן ההובלות עמדי) למטרות אישיות.

4. ישנם אווילים, טיפשים ורפוסי מוח, אשר רואים באמירתו של אסד, כי הוא מקווה שראש הממשלה הבא ימשיך את דרכו של אולמרט, תעודת עניות לאולמרט. מי שחושב כך, אינו אלא שוטה מוחלט, אשר במקום לעמוד בתור לשכל והיגיון, עמד בתור לשירותים, כי משם עולה לו הרעיון, שמנהיג הרוצה שלום (אולמרט) הוא אסון, בעוד מנהיג שינהג כשמיר ויהא פתוח למלחמה, הוא מנהיג נאור.

5. תנו את הגולן. תנו את הגדה. חלקו את ירושלים. תנהגו בשכל. תעצרו את המלחמה (כי שלום של ממש, לא יהיה במאה שנים הקרובות).

6. אני מסכים שברק גרוע מאולמרט. הבעייה הגדולה הינה, שאינני רואה מנהיג פוטנציאלי ברמתו של אולמרט.

7. אבל, לא נורא. איני צריך לחזור על דבריו של אהוד בן עזר, מגיליונו מס' 380. הוא (אולמרט) עוד יחזור. ולהזכיר משהו... (הוא טרם הלך).

8. ראש השנה. הסתיו הגיע. תנצלו את עונת הרימונים, שאין כמותה לבריאות ולהנאה.

9. לאחרונה נתקלתי במגה בפסטה משובחת ואמיתית מתוצרת איטליה. נפלא למלא אותה, תענוג להגיש אותה והמחיר – כדי חמישית עד שישית מאיטליה עצמה. איני יודע אם נותר, אך אם לא, יש לעורר מהומה רבתי. תוחזר הפסטה האיטלקית למדפים.

10. שנה טובה.

* * *

משה ברק

דין רוח המטרה וחשבון נפש לכפרה

הופעתם של חגי תשרי, הפותחים את שנתנו היהודית, גורמת לי בכל שנה להרהר מחדש מה גרם לשבר התרבותי הגדול שארע לתנועה הציונית ובמיוחד לתנועת העבודה.

הרהוריי נפתחים תמיד בשאלה מדוע הדתיים מצליחים לקיים מסורת של חגים ומועדים סדירה ומתמדת, בעוד החברה הציונית החופשית תועה בין עריכת טקסים מאולתרים לריקנות רוחנית. הדבר תמוה במיוחד, כי לתנועה הציונית ולתנועת העבודה במיוחד היו טקסי חגים רבי רושם, הזכורים בגעגועים עד היום, כדברים ש"היו ולא ישובו עוד..."

במערך הפולחן הדתי אין בעייה כזאת. יש משמעת של הציבור לחוקים הכתובים ולמערך הטקסים והתפילות, הנערכים ככתבם וכלשונם זהים זה לזה מדי שנה בשנה. טקסי החגים הדתיים כוללים מערכת טקסים אחידה לכל החגים כגון: ברכת נטילת ידיים, קידוש, ברכת המזון, תפילת יזכור וכו'. אך לצד זה יש טקסים, לרוב בשוליים, שהם ייחודיים לחג מסויים. מכיוון שמדובר בחברה דתית החשה "חרדת קודש" וגם "יראת השם" הרי שיודעים בדיוק מה יעשו בחג ומה יקרה ולזה מצפים. העובדה שהתוכן חוזר על עצמו מדי שנה בשנה, גורמת לדברים להיקלט באורח שיוויוני אצל כולם. למן העילויים ועד לעמי הארצות העילגים, מכירים כולם תמלילים מרשימים רבים בעל פה. אלה הם נכסי תרבות, להם הם נזקקים לפעמים גם בחיי היום יום, אף כי הם כתובים בשפה גבוהה, שהם בזים לה בחיי המעשה היומיומי.

התנועה הציונית, באה להפוך את ההוויה הרוחנית היהודית, שהיתה בעיקרה דתית ותלושה מקרקע המולדת, להווי לאומי של עם החי על אדמתו. התעמקות, מחקר ועיון במסורותינו וקורותינו, איתרו את הפן האופייני הייחודי לכל חג המצדיק את קיומו, להבדיל מחגים אחרים. הרכיב הזה הוצב במרכז החג כאיפיון בלבדי שלו. לזה צרפו פעילי תרבות מקראות, זמר, מחול עיטורים, בהתאם למה ולמי שהיה בשטח. זה היה מרשם לחג עשיר בתוכן מחד גיסא ומשמח מאידך.

חובה עלינו לבחון, מדוע זה קרה. מדוע הפכו כל החגים בעיקרם לחופש ובטלה, המחפשים בכל האמצעים הטכנולוגיים למלא ריקנות זו בתוכן. מדוע הגענו לכך, שחלק מן "הציונים החופשיים" שבים לטקס הדתי הקיים והקבוע.

אשוב בכתבה אחרת לחגים אחרים. הפעם אני מתמקד בראש השנה בקהילה יהודית, ציונית בלתי דתית.

מן המסורת אימצנו את המימרה-הברכה: "שנה טובה" כקיצור חילוני של "לשנה טובה תיכתבו". עד למהפכת הדוא"ל, כתבנו זה לזה אפילו פתקים וגלויות ברכה. זאת אימצנו בצדק מהמסורת הדתית וניקיון הבית, החצי שנתי, ערב החג כמנהג עממי. בחג עצמו, הבינו מפעילי החגים, שיש לשים דגש על סיכום השנה. לצערנו, נכנסה התקשורת לתחום זה וביד גסה, בחיקוי לעולם הנוכרי, כופה עלינו את סיכום השנה ב"אחד בינואר". אפשר להתפשר כאן, בהסדר שינואר יהיה סיכום השנה "בעולם הגדול". אך בעולמנו היהודי, א' בתשרי הוא המסכם הבלבדי, מכלה האשתקד ופותח את השנה הבאה.

ברוח שנות ה-40 וה-50 הפכו הסיכומים לנאומים ארוכים, שלא הלמו חגיגיות. בהיעדר תוכן אחר, "גילו" שבערב ראש השנה נברא האדם, והנושא הודבק בחוברות לחג, בתוך מבחר השירים המקרי לאותה שנה.

החברה עמדה מדי שנה, בפני השאלה מה תעשה לשם יצירת חגיגיות. כל שנה הביאה פתרונות חדשים, ללא בסיס בפתרונות הקודמים. כך שקע החג יותר ויותר, לפתרון הנחוּת של ארוחה משפחתית, שניתן לעשות כל ליל שבת. יש אפילו שהגדילו לעשות, כי בהעדר "דין" קפצו על "דיל" של אחת מסוכנויות התיירות ויצאו לחו"ל.

חולו חולו חגי ישראל שחוללו בחו"ל – חג העצמאות בפולין (כולל השגת אזרחות ודרכון פולני) פסח – "שלח את עמי" למצרים, חג העצמאות – בקפריסין (המעפילים, מאוריציוס רחוקה) וכשיפוג אחמדיניג'אד צפוי פורים בשושן-טהרן.

כבר בשנות ה-70 פירסמתי את המסקנה שאין יכולת לערער עליה כי ראש השנה הוא החג היחיד בו שם השנה העברית הוא רכיב מרכזי, שאי אפשר בלעדיו במלל ובקישוט. כן הבהרתי שזה החג היהודי היחיד, בו חודשי השנה בשמם, מתשרי ועד אלול, מהווים רכיב מרכזי בתוכן המסיבה. הדרך לשיבוץ רכיבים אלה נתונה לדמיון הפורה של מבצעי החג. לדעתי, קריאת אירועי כל חודש וחודש במלל, בחרוז או בסיפורי האנשים שהיו "גיבורי" אותו חודש, לפי הסדר עם הרחבה אמנותית בין החודשים, היא הדרך המאפיינת ביותר של חג זה.

אם כבר אמרתי מה כולל ראש השנה, כדאי להדגיש מה הוא לא כולל שייחודי לחגים אחרים. זו לא חג שעיקרו ארוחה, שהיא שייכת מהותית לחג הפסח. לא מסיבה תחת כיפת השמים בליל החג החשוך ביותר בחודש (הכסה) עם הדלקת מדורה סיסמת אש וכו', כי זהו "נכס" של חנוכה, בו "באנו חושך לגרש". כבר לפני 30 שנה כתבתי שאם נעביר רכיבים מחג לחג ידמו כל החגים זה לזה. יהפכו למשעממים ויעלמו בהדרגה, כפי שאכן זה קרה

חג ללוח העברי, עשוי לעצור את ההתבוללות הנפשית בשנה הנוצרית, שחייבים להשתמש בה לתקשורת בינלאומית. אך בשום אופן אסור להתעלם מראש השנה, כשיר תהילה ללוח העברי, שחגינו חיים על פיו. ללוח העברי יש חסרונות, אך גם יתרונות. בין השאר ההתאמה בין זריחה הירח לחודש העברי, וקיום חלק ניכר בט"ו בחודש, ליל הירח המלא, שהאיר בימי קדם את אתרי החג. נזכיר שאפילו הנוצרים מקיימים עדין חלק מחגיהם לפי הירח. כשהאיסלם מקיים לוח ירח ללא עיבור, וחודשיהם מתניידים לכל אורך השנה, כשכל 36 שנים מוסלמיות הן רק 35 שנים בלוח השנה הכללי – לוח השנה העברי הוא יסוד חזק של ייחוד הווייתנו היהודית, דגש נוסף על יהדותם של הטובים שאינם שומרי תרי"ג.

* * *

אהוד בן עזר

למרבה הצער האופק הוא של מלחמת אזרחים מתמדת בין הירדן לים בין שני העמים ובתוכם

בפרוס שנת תשס"ט הולך ומתברר יותר ויותר כי אין שום סיכוי לפתרון של שתי מדינות לשני עמים וגם לא למדינת כל אזרחיה בישראל, וכי לישראל במתכונתה הנוכחית יש סיכוי לשרוד, תוך קשיים מרובים – רק כל עוד מבטיח לה זאת כוחה הצבאי; ומה שמתרחש בין הירדן לים התיכון הוא מלחמת אזרחים מעמיקה והולכת בין שני העמים ובתוכם:

1. מלחמת אזרחים סמוייה וגם גלוייה בין יהודים-ישראלים לפלסטינים-ישראלים בתוך גבולות הקו הירוק, ובין יהודים ישראלים מתנחלים לבין פלסטינים בגדה המערבית, ובין מדינת ישראל לגדה המערבית ולרצועת עזה.

2. מלחמת אזרחים גם בתוך העם הפלסטיני בין רצועת עזה שבשלטון החמאס לבין הגדה המערבית שנמצאת עדיין כביכול בשליטת הרשות הפלסטינית הכללית. ומלחמה בין האירגונים היריבים האלה ואחרים בתוך כל אחד מהאזורים הפלסטיניים שבין הירדן לים.

3. מלחמת אזרחים של חלק ניכר מן הפלסטינים משני צידי הקו הירוק נגד הישראלים היהודים בכל אתר ואתר בין הירדן לים.

4. מלחמת אזרחים בין הירדן לים בין הישראלים לבין עצמם, כאשר מצד אחד עומד מחנה יהודים קנאים, משיחיים, מטורפים ורוצחים (כמו בפגיעה בשטרנהל, אך בל נשכח את דברי הפרופסור המתירים דם של יהודים, גם זו אלימות) – ומנגד רוב הישראלים המתנגדים לאלימות ולרצח פוליטי וחרדים לשמור על הדמוקרטיה.

לכן אין הרבה משמעות מדינית וביטחונית לגבולות מדיניים. ממילא הם פרוצים. נוהג בין הירדן לים אותו מטבע. שולט, באופן ישיר ובעקיפין, אותו צה"ל. ובמבט מלמעלה, ממעוף הציפור, זוהי אותה מדינה. טוס מעל ירושלים וראה אם אפשר בכלל להפריד בינה לבין סביבותיה הפלסטיניות אלא אם כן כל רחוב הוא במדינה אחרת!

לכן החיים הטובים שלנו הם בועה של סבון. כל יום עלולה המציאות לטפוח על פנינו.

* * *

אורי הייטנר

מנציחי המחנאות

"ויעשו כולם אגודה אחת" (תפילת יום הכיפורים).

גילה היא בובימאית – אמנית תיאטרון בובות. היא עובדת בגני ילדים בצפון ומפעילה את הילדים באמצעות תיאטרון בובות. לאחר מספר ביקורים בגן דתי במעלות, היא נשאלה: "תגידי, גילה, את חילונית או יהודיה?"

כל הבנות עמדו יחדיו, וילדה אחת העזה ושאלה בשם כולן את השאלה המסקרנת.

"אני יהודייה מאוד טובה," השיבה גילה (שגדלה בבית דתי), "ואני חילונית."

"איך זה יכול להיות?" שאלו/השיבו הבנות במקהלה.

כשאני שומע סיפור כזה, תגובתי היא יותר של צער מאשר של כעס. ודאי שאיני כועס על הילדות, שאינן אלא תינוקות שנשבו, אלא על הוריהן. שהרי אם לא שמעו הילדות את ההבחנה הזאת במפורש מהוריהן, ודאי שההורים העבירו להן זאת לפחות כמסר סמוי.

לפני 75 שנים בדיוק, באלול תרצ"ג (1933) פרסם הרב הראשי לארץ-ישראל אברהם יצחק הכהן קוק, גדול הוגי הדעות של הציונות הדתית, מאמר בעיתון "היסוד" – "מסע המחנות". במאמר זה יצא חוצץ נגד ההבחנה בין חילונים לדתיים, או כפי ששני המחנות נקראו אז "חופשיים" ו"חרדים". כך כתב הראי"ה, בין השאר: "דומה לנו שהננו מחולקים לשני מחנות. תמיד רגילים לצלצל אצלנו בשני השמות המהווים את הקהל שלנו בכלל, והם 'חרדים' ו'חופשיים'. שמות חדשים אשר מאז לא היו רגילים להיות מתבטאים אצלנו כלל. ידענו שאין בני האדם שווים במדרגותיהם, בייחוד במה שנוגע לתוכנם הרוחני, שהוא יסוד החיים, אבל שיהיה שם מוגבל ומיוחד לכך, המתאר סיעות ומפלגות, מזה לא ידענו. וכדומה שבזה ודאי יש לנו לומר שהימים הראשונים היו טובים מאלה, והלוואי שנוכל להשכיח מאיתנו, בכלל, את אלה שני השמות העומדים לנו לשטן על דרך החיים האיתנים והטהורים הראויים להיות שבים אלינו באור ה' אשר יאיר לנו.

"ההבלטה של שני השמות הללו וההסכמה הדמיונית המקשרת את האישים הפרטיים – שכל אחד מהם יתאמר לומר: אני הנני ממחנה זה, השני אומר גם הוא: אני הנני ממחנה זה, וכל אחד ואחד הוא מרוצה מעמדתו – הרי הוא סותם את הדרך של התיקון ושל ההשתלמות משני הצדדים. 'החרד', כלומר מי שהוא חושב את עצמו שהוא שייך למחנה זה שקוראים לו 'חרדים', הרי הוא מביט הבטה מלמעלה למטה אל המחנה השני, 'החופשים'. ובמה שנוגע למחשבות של תיקון, של חיפוש מעשים ושל תשובה הלא מיד הוא שולח סקירת עין אל המחנה השני העומד לפניו בכל מערומיו מתורה ומצוות והוא חושב בדעתו, שהתשובה במלוא מובנה, הלא שם היא דרושה, אליהם הדברים מכוונים, להם ולא לו. ו'החופשי', כלומר, מי שהוא עומד בזה המחנה שהוא מתאמר בשמו המודרני הזה, הרי הוא בוודאי חושב, שכל הרעיון של תשובה הרי הוא נוסח 'חרדי' שאינו שייך לו כלל. ונמצא, שמכאן ומכאן הננו עומדים קרחים, ומוצא לרפואת מכאובינו הנפשיים מאין יבוא?"

מה טוען הרב קוק? מה הבעייה בקיומם של שני המחנות? האדם נבחן כפרט, לא כחלק מקולקטיב. כל אדם מחוייב תמיד בחשבון נפש. החזרה האמיתית בתשובה, אינה הביטוי הוולגרי המקובל היום בחברה הישראלית, אלא התיקון האישי שכל אדם נדרש לו. החלוקה בין דתיים לחילונים, מתייגת כל אדם לקבוצה ומשחררת אותו מחשבון הנפש. הדתי – עושה את חשבון נפשם של החילונים, מכה "על חטא" על חזם, ובכך כביכול שיחרר עצמו מחשבון נפשו. החילוני – לכאורה, אין זה מעניינו, שהרי התשובה היא עניין לדתיים. וכך, בהשתמטות הפרט בישראל מתיקון אישי, נמנע מעם ישראל תיקון חברתי כללי. זאת האשמה חמורה מאוד.

מכאן מגיע הרב קוק למסקנה הבאה: "באמת, לא שני מחנות כי אם שלושה מחנות הננו מונים מאז. מסורת ישנה היא, ש'ציבור' הוא כולל במובנו כפי הנוטריקין שלו 'צדיקים, בינוניים ורשעים', אבל זהו דווקא תיאור אישי, ועל כל אדם בפרט למדנו ש'אפילו כל העולם כולו אומרים עליך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע,' וטוב מאוד לאדם שיהיה שקוע לחשב חשבון עצמו, ולחטט במומיו הנפשיים ולהביט בעין יפה על אחרים שיכול באמת להיות שבמצפונם גם אוצר טוב הסמוי מן העין.

והננו צריכים להחליט, כי כוח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה, ובייחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקוותו יקרים להם באיזו מידה שהיא."

כאן אולי המסר החשוב ביותר של הרב קוק – הוא שולל את ההבחנה בין דתיים לחילונים, ומציע הבחנה על פי מבחן שונה לגמרי – המחוייבות לכלל עם ישראל. הרב קוק יודע, שבכל המחנות יש המחוייבים יותר והמחוייבים פחות לכלל ישראל. את המחוייבים פחות או שאינם מחוייבים, בשני המחנות המקובלים, הוא משייך לקבוצה אחת ולעומת זאת, את המחוייבים יותר, בשני המחנות, הוא משייך לקבוצה הראויה לשבח, בהיותה הקבוצה שיש בה "כוח כמוס של הצעדה לטובה."

75 שנים חלפו, ועדיין קיימת ההבחנה הזאת בין חילונים ודתיים והיא אף העמיקה למחוייבות פנים-מחנאית תחת מחוייבות כלל ישראלית. מי שמלמד את בנותיו להבחין "בין יהודי לחילוני", ודאי שאינו מצעיד לטובה את עם ישראל, ודאי שאין הוא מחוייב לכלל ישראל.

בימי אלול אלה, ראוי שנעשה את חשבון נפשה של ההתיישבות בגולן. כל יישובי הגולן קמו כיישובים בדלניים, יישובים דתיים או יישובים חילונים. רק לאחרונה נטור שינה את ייעודו ליישוב משותף. יש בכך יתרונות רבים, כמו היכולת של כל קהילה לעצב את תרבותה על בסיס הסכמה רחבה בין חבריה. יש יתרון גם בהקטנת החיכוך בין "דתיים" ו"חילונים" שעלול לגרום למתיחויות ולסכסוכים. אך בשורה התחתונה – ההתיישבות הנפרדת שלנו לא קידמה את עם ישראל באחד המיבחנים החשובים שלו, מבחן האחדות ואהבת ישראל. ההתיישבות הנפרדת פגעה ביכולת לבנות חברה יהודית פלורליסטית, מתחדשת ויוצרת תרבות יהודית במיטבה, כפי שעשויה להיווצר מהמפגש בין דרכים שונות וזרמים שונים ביהדות. ההפרדה הזאת פגעה בחינוכם של ילדינו, המפסידים את כל מה שעשויים היו להרוויח מהיחד.

כקהילה של קהילות, בכוחנו להעצים את יתרונות ההפרדה ולהקטין מאוד את חסרונותיה ופגעיה, אם נשכיל ליצור יחד גולני מעל ההפרדה היישובית; מצב שבו גם אם כל יישוב ישמור על אורח חייו השונה, הגולן כגוף יחזק את השותפות התרבותית ואת החיבור החברתי בין כולם, מגיל הפעוטון ועד מועדון הקשישים. למרבה הצער, יש מי שמתעקשים לפעול בניגוד מוחלט לדרכו של הרב קוק, מטפחים ומנציחים את המחנאות, ופועלים למניעת המפגש בין נוער דתי וחילוני. כשנכנסתי לתפקידי כמנהל המתנ"ס, הצבתי את בניית השותפות הזאת כאחת ממטרותיי המרכזיות, והיום – בעיצומה של השנה השמינית לתפקידי, אני מתקשה להצביע על הצלחה של ממש. לא הצלחתי לחולל את השינוי הרצוי, את המפגש הטבעי – הספונטאני והמובנה, בין נוער דתי וחילוני, והסיבה לכך אינה חוסר רצון של הנוער, להיפך, הסיבה היא שכך נכפה על הנוער.

השתתפתי לאחרונה בשיחה מרתקת עם הרב מוטי אלון, מחשובי הרבנים בציונות הדתית. הרב מוטי עמד שנים רבות בראש ישיבת הכותל, ובשנים האחרונות הוא חי במושבה הגלילית מגדל. לטענתו, בלימוד בישיבות אולי ניתן להגיע לפסגות אינטלקטואליות גבוהות יותר, אולם רק בלימוד המשותף של דתיים, מסורתיים וחילונים, גברים ונשים, ניתן להגיע באמת אל התורה ואל מהותה ומשמעותה. בכך הוא עוסק היום.

בין הרב קוק והסופר יוסף חיים ברנר, אמר הרב מוטי בשיחה, היתה פעורה תהום אידיאולוגית. אבל הם דיברו באותה שפה, חיו באותה תרבות, האסוציאציות שלהם היו אותן אסוציאציות, הם יכלו להתבדח יחד, והם יכלו להתווכח ביניהם, ויכוח אמיתי, מהותי, לשם שמיים. את היכולת הזאת איבדנו. איבדנו אותה, כיוון שתלמידיו של ברנר, שרצו להיות יותר ברנר מברנר, הקימו את גבעת ברנר. תלמידיו של הרב קוק, שרצו להיות יותר קוק מקוק, הקימו את קריית משה. היצירה הגדולה מתוך הדיאלוג הגדול בין ברנר והרב קוק, שני השכנים מיפו, אי אפשר לקיים כאשר אלה מסתגרים בגבעת ברנר ואלה בקריית משה. בגבעת ברנר, אמר הרב מוטי, לא יכול לקום ברנר. בקריית משה, לא יכול לקום אפילו אחוז אחד מהרב קוק. המסר של הרב מוטי אלון, הוא האחריות של כולנו לבנות יחד את החברה היהודית, מתוך לימוד והכרת התורה, שהיא המקור המשותף של כולנו.

בשיחה, סיפרתי על פולמוס שהיה לפני כעשור בין אפרת בדיחי לביני, בנוגע להקמת בית ספר משותף לחילונים ולדתיים בגולן. אפרת דיברה על הרעיון הזה בחום רב. "האם אני אוכל ללמד שם את ילדייך?" שאלתי את אפרת. היא השיבה שאוכל ללמד אותם הכול, אבל לא לימודי תורה. "בית ספר שבו את יכולה ללמד בדרכך תורה את ילדיי אבל אני איני יכול ללמד בדרכי תורה את ילדייך, אינו בית ספר משותף," אמרתי לה. לאור דבריו של הרב מוטי על האחריות המשותפת על היחד ועל הלימוד המשותף, שאלתי אותו האם הוא מוכן לעשות איתי עסקה כזו – להקים בית ספר משותף, שבו הוא יוכל ללמד את ילדיי תורה, אך גם אני אוכל ללמד את ילדיו.

הרב מוטי השיב שהוא מתנגד לבית ספר משותף, מטעמים שמפאת קוצר היריעה לא אפרט כאן. אך הוא אמר שהוא רואה במתנ"ס את מקום המפגש התרבותי המשותף. "במתנ"ס," אמר מוטי, "אני אשמח מאוד אם אתה תלמד תורה את ילדיי."

לאחר אותה שיחה, גילה את אוזני מנהל מתנ"ס מגדל, שהרב נאה דורש ונאה מקיים. בתו הקטנה השתתפה בקיץ בקייטנה המשותפת שקיים המתנ"ס לילדי מגדל, חילונים ודתיים כאחד. בנו הגדול יותר של הרב, הוא מד"ץ הפועל במשותף לצד מד"צית חילונית לאורך כל השנה ובעיקר בתקופת הקיץ.

ייתכן שהחזון של בית ספר משותף לחילונים ודתיים בגולן רחוק, אך לכל הפחות אני מציע שנשכיל לאמץ את הרעיון של הרב מוטי אלון בנוגע למתנ"ס.

"קשה לשתי קונכיות לשוחח שיחה של ממש. / כל אחת מטה אוזן לים שלה. / רק שולה הפנינים או סוחר העתיקות / יכול לקבוע בלי חשש: אותו ים." ("קשב", ט' כרמי).

כן, זה אותו ים. הבה נצא מהקונכיות ונתחיל לשוחח שיחה של ממש.

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק עשרים ואחד

העבד השחור, פורים

חלק ראשון

ריק היה מסביב. רק בקתות אחדות, ודרכי-עפר, הובילו מן המושבה לשדות הרחוקים. לא נשמע שום רעש, רק ציוץ אנקורים וקול גלגלי-עגלות רחוקים. לפעמים צעקת-זירוז לבהמה החורשת או קריאה רחוקה משדה לשדה. ללאה וליהודה היה עתה חדר אחד ומטבח בביתם שברחוב פינסקר [21], הכול מעץ לבן והכול משופשף ומנוקה היטב. יהודה היה מביא סבון נבלסי (שכמי) מיפו, והוא היה מצויין.

לאה עמדה ליד השולחן, עליו היה קרש גדול מהוקצע, לשם הכנת הבצק. היא גילגלה במעגילה עלי-אטריות. התפריט היה דל, ואת מעשה הבצק שיהודה אהב, היתה לאה מכינה באופנים שונים: קיצוצים גדולים מרובעים ברביכת קמח בשמן, אטריות דקיקות ופתיתים מרובעים, פְּלֶצַאלַך, שהיתה מטגנת בשמן ומוסיפה לו מים, והיה טעמם כטעם הֶלְזִיל, צוואר תרנגולת ממולא.

היא גילגלה וגילגלה והירהרה בעובר שבבטנה. היו אלה חודשים ראשונים להריונה הראשון והיא היתה מאושרת. יהודה צדק. לחינם דאגו הוריה על כך ששבע שנים היא נשואה, בת עשרים ושלוש, רזה כמקל, וטרם ילדה. חברותיה הירושלמיות כבר מוקפות ילדים. "כשנחזור לאדמת פתח-תקווה, תלדי," כך אמר לה יהודה בביטחון כל השנים. ואכן, עוד בהיותם ביהוד הרגישה בחיים החדשים המפרכסים ברחמה. עכשיו צריך יהיה לקנות פרה. היא עדיין צנומה כל-כך. אולי החלב בשדיה לא יספיק? היהיה זה בן או בת?

לפתע שמעה צעדי רגליים יחפות, ועל המפתן עמד הכושי, העבד של שיח' אבו-רַבַּח, גבוה כעוג מלך הבשן, לבוש לא כפלאח אלא בכוּתוֹנת לבנה ארוכה, שקצותיה תקועים באבנטו, ושוקיו הענקיים, השעירים – ערומים.

"מַיֶּה יַא-מַעַלִמְתִּי, מַיֶּה – " – מים גבירתי, מים... – ביקש, ועיניו נשואות לכד הלח אשר על אדן האשנב, בפינת החדר.

לאה היתה מבוהלת מאוד. עיניו דבקו בה ובכד באש שחורה – אבל היא ניגשה בצעדים שקטים לאשנב, והוא הולך אחריה, ונתנה לו את הכד. הוא תפס בו בידו האחת, הרימו מעל לראשו, שירבב ראשו אחרונית, וזרזיף-מים קלח ישר לפיו הענקי בלי שייגע בכד.

לאה פנתה ללכת, פתאום שלח את ידו השמאלית אחורנית וצבט בעכוזה. היא לא הוציאה הגה. קפצה ותפסה את המעגילה הארוכה, וב"קְנַאק!" – בחבטה אחת – שברה את הכד מעל לראשו. המים נשפכו ברעש גדול סביבו. היא החלה לחבוט בו במעגילה חבוֹט וחבוט. שמעה את החבטות יורדות על גופו, שכותונתו הלחה דבקה בו. היא היכתה עד שנשברה המעגילה ובידה נשארה שארית קטנה. הכושי עמד נדהם ורטוב, ולא הניע איבר. אך פתאום ראתה משהו נדלק בעיניו – וידעה, כעת יתקפנה!

בו-ברגע נשמע קול חריקת גלגלים. מן הדרך [לימים רחוב פינסקר] התקרבה עגלה. הכושי קפץ מעל לשברים, ונמלט.

יהודה נכנס, ולאה, כל עוד רוחה בה, סיפרה לו מה שקרה. היא חשבה שיהודה ירדוף אחריו. אך לא! – הוא הביט בה רגע – תפס אותה במותניה. דקה היתה כקנה ומשקלה מועט, למרות הריונה. הוא הרים אותה מעל לראשו והחל לרקוד איתה ולצעוק: "גיבורה, גיבורה שלי – יעל אשת חֶבֶר הקֵיני!"

"מטורף! הנח לי – " צעקה לאה. "עוד מעט תנהג כמו הכושי הזה! אתה יותר גרוע ממנו!"

יהודה הורידה לאט-לאט, הסתכל בשברים שמסביב והימהם:

"כעת ישלם על חוצפתו!"

הוא התיר את הסוס מיצוליו ודהר ישר לשיח' אבו-רבח. לעיניו, כך סיפר כשחזר, כיבדו את הכושי במנת פַלַקוֹת, הצלפות במקל-חִיזרן (במבוק) על כפות-רגליים. מנה הגונה.

בערב אכלו השניים פְּלֶצַאלַך מעלי-הבצק אשר הספיקה לאה לגלגל לפני ששברה את המעגילה.

"אקנה לך מעגילה של כסף!" התלוצץ יהודה, "ובפעם הבאה לא תישבר אם יתקיפו אותך!"

ואילו אחרי הארוחה קראה שוב לאה בקול גדול:

"תפסיק, יודה! אתה יותר גרוע מהכושי הזה..."

[את המעשה סיפרה לאה ראב לבתה אסתר וזו העלתה אותו לימים על הכתב והוא כלול בכרך "כל הפרוזה" שלה]

*

לאחר חודשים אחדים נולדה ללאה בתה הבכורה, ציפורה, שנייה ליהודה אחרי מנחם-שלמה, בנו-בכורו בן השמונה מהודעס הירושלמית, בעלת טחנת הקמח המכונה סִת-אִל-טַחוּנֶה.

*

למרות קשיי החיים היה מצב רוחם של הפתח-תקוואים טוב. אנשים חופשיים וצעירים היו, ומלאי חום-נעורים. המקום היה קטן וכולם שווים לשמחה, לצער ולעוני. אפילו מעשי קונדס לא חסרו.

הגיע חג פורים תרמ"ו, 1886.

היו במושבה צעירים אחדים, שידעו משהו מהאופרטות של גוֹלְדְפַאדֶן, שהיו מאוד פופולאריות, וכן ראו תיאטרון בארצות-מוצאם. על-פי יוזמתם נערך משחק פורים, פּוּרִים-שְׁפִּיל, אשר כמוהו לא ראתה פתח-תקווה, ואולי גם לא תראה עוד.

סנדר חדאד רכב באישון-לילה לירושלים, להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות. חולקו תפקידים. אחד היה מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת. אחד המן בן-חיל, לבוש בגלימה אדומה. רק בתפקידי הנשים התקשו הבמאים. אך רווח והצלה עמדו להם ממנדֶל, בחור כבן עשרים, בנו של אברהם קופלמן, שהיה רחב-גוף ולץ ידוע, כאביו, ועתה תבע לעצמו בתוקף שני תפקידים – של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו כי היה מוחזק לידען בהלכות נשים...

[הם לא ידעו עדיין שאת פתח-תקווה יסדו נשים והן שמילאו בה כל תפקיד חשוב בה עד שכמעט לא היה צורך בגברים! – כפי שמראה המחקר הפמיניסטי המודרני של ראשית המושבה! – אב"ע].

מלבדם היו עוד ארבעה שומרי-ראש למלך, לבושים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות אשר שאלו מן הבידואים מכריהם.

הכול היו מרוצים, לבד מאחד, אשר מחה נמרצות על שהשאירוהו בלי תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף, מעין שר-הפנים או וַּזִיר, כנהוג אצל התורכים. הלבישו אותו בגדי-פאר ונתנו בידו מקל כבד, שחור, שגולת-כסף בראשו. מקלות כאלה היו בידי הקוַּאסים, שומרי-הראש של הקונסולים בירושלים וביפו. מדי עבור הקונסול ברחוב, היה הקוַּאס הולך לפניו, מקיש במקלו ומפַנה לו את הדרך.

וכך היה עתה – מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה הוזיר מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחוּבּר לשם כך:

"שוּרוּ, הביטו, קונסולאטים,

איש החצר הופיע!"

המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה, בביתו המרווח של זרח ברנט. היה זה מחזה מרהיב-עין! הכול התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכול ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גוּלת הכותרת – אסתר יַעלת החן, הגדולה והרחבה כענק. את המחזה חיברו או התאימו הבמאים לפי מבחר מנגינות יהודיות, וולַכִיוֹת, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים.

הפתח-תקוואים, נשותיהם וילדיהם, ישבו בחדר הגדול כשהם לבושים בבגדיהם החגיגיים. המקום הואר במנורות-נפט, בסיסיהן נוצצים בברק מתכת והלהבות מהבהבות בראשי-הזכוכית. במרכז החדר, על במה מאולתרת, עמד מרדכי הצדיק ושר לר' אסתר כבד-הגוף, הנלקחת אל בית המלך:

"אסתר'ל עטרת ראשי

את מחלצותייך ליבשי,

וביפי פנייך הזעירים

שחרי פני מלך המלכים.

ואם ישאלוך: מי את, יַא אוּחְתִי!

ענֹה תעני: שבט בנימין משפחתי.

אסתר משבט בנימין,

והמאמין יאמין..."

בסוף המשחק יצאו הכול אל הרחוב וירו באקדחיהם לאוויר העולם. אחר כך רכבה כל הלהקה ליהוד והציגה את המחזה לפני ה"אינטיליגנציה" היהודאית, לשמח גם את ליבם של תושבי ה"מרכז הרוחני", רבנים, מורים וסופרים, מטובי אנשי-הרוח בארץ-ישראל.

*

למחרת היום המשיכה הלהקה בהצגותיה פעמים רבות, בעוברה מבית לבית. השתייה היתה כדת. ר' אסתר'ל הענק צעד מעדנות והרים מדי פעם את שולי לבוש-המלכות שלו, מאחור, לעיני נשים נדהמות, וילדים שהגיבו בתשואות.

לבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל כך עילאית עד שאחשוורוש המולך על מלאבס הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נשאר רק בחַלָט, בחלוק שלו – יום חמסין היה היום ההוא – והחל לרוץ בקבקבי-עץ ברחוב חובבי-ציון, שלא היה אלא דרך-עפר כבושה, ולהכריז בקולי-קולות:

"הקשיבי פֵּיסֶח-תִּקְוֶה! הקשיבו יהודים! אני עולה לירושלים! לעיר הקודש אני עולה כדי להוריד את הפֶּחָה התורכי מגדולתו... הקשיבי פיסח-תקוה... אוי, אוי, אני מרחם עליכם... אוי, אוי, ילדיי המסכנים, נתיני מדינתי שלי, אני אציל אתכם מידי התֶרְכְּלֶ'ה שִׁיקְסֶה!... ומידי המן-פחה... ומידי הרבנית ושתי מבריסק ירום-הודה... ומידי היַאנִיצַ'ארִים עקומי-החרבות... ומידי המַאְ'מוּרִים לוקחי-הבקשיש... שמעו פֵּיסֶח-תקוואים, נתיניי הנאמנים, אני, שֻׂלְטַאן עַבְּדֶל-מַגִ'יד, מזמין אתכם לקושטא לתפילת סַלַאם-אִל-מַלִיכְּ בארמוני בְּיִלְדִיז קְיוֹסְק..."

והשמיע, מתנודד, קול גיהוק אדיר שבא מרוֹטֶל היין שהערה אל קרביו.

בקושי רב עלה בידי חבריו להשיגו אך אחשוורוש העליז, שולטאן פורים-שפיל מפתח-תקווה, לא השתתק. "כולם לכרוע ברך ולהריע אחריי!" – פקד:

"פָּדִישָׁהִמִיז צ'וֹק יָשָׁסוּן!

מלכנו יאריך ימים!"

והוא לא נרגע משֵׂאת מידבּרותיו, בלוויית גיהוקים אדירים – עד אשר ארבעה שומרי-ראש המלך, נראים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות, ועימם וזיר ובידו מקל שחור עם גוּלת-כסף – תפסו את שולטאן-פורים והטבילוהו, לבוש בחלוק-בלבד, הַטבֵּל היטב בשוקת הבהמות של המושבה, ליד הבאר, בתחילת רחוב חובבי-ציון. וכאשר רבץ על-כורחו במים, צורח ומכה, ליקקו הסוסים את שְׂער ראשו ואחוריו.

וצהלו, בחמסין, כאילו גם הם שיכורים.

המשך יבוא

בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.

יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.

סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.

"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.

"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.

אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.

[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]

* * *

האזינו, האזינו

תוכנית מיוחדת לראש השנה, שיחות על משמעות החג ליהודי ישראלי בימינו משולבות במוסיקה ישראלית יהודית טובה

המשתתפים: בנימין יוגב, בוג'ה, חבר קיבוץ בית העמק, מכון "שיטים" (מכון החגים הקיבוצי).

הרב רעות המר, נהלל.

אורי הייטנר, קיבוץ אורטל, מנהל מתנ"ס הגולן.

מנחה: רני קרן, בית לחם הגלילית.

 התוכנית תשודר בערב ראש השנה בשעות 19:00-21:00 ולמחרת א' ראש השנה בשעות 9:00-11:00 ברשת א'.

* * *

מזון למחשבה לישראלים המסכנים, הנרגנים,

 העשירים וגם העניים בערב החג

"שיעור הניזונים מפחות מ-2 דולר ליום הגיע ל-43% מהמצרים, כ-38 מיליון בני אדם!"

* * *

הזמנה להאזנה

לשיחתה של פרופ' נורית גוברין על ספר סיפורי הילדים של יעקב פיכמן:

"אַיֶּלֶת הָעֵמֵק" (תש"ב/1942; תשכ"ו/1966)

 עם ציורי נחום גוטמן

בתוכנית "ספרים שאהבתי" בהנחיית יובל מסקין ובעריכתה של חיה ארמי

יום רביעי, ב' דראש השנה תשס"ט (1.10.2008) בין השעות: 18:00-19:00

התחלת התוכנית בשעה 16:00

* * *

ברכה מיוחדת לשנה החדשה שלוחה לרכבת ישראל

לנקות את החלונות בקרונות כדי שיהיה אפשר לראות מה בחוץ

וגם שירחצו מדי פעם את הקרונות המלוכלכים מבחוץ

כדי שלא ייראו כמו רכבת בארץ מידברית מפגרת

וגם שבקו לבאר-שבע יהיה אפשר לקנות קפה וכריך מדייל-נע

* * *

אֲגָנָה וַגְנֵר: למתכחש לבִּתו! אם אתה ממשיך לפרסם סיפורי תועבה, אז שתיחנק, ולא יעזור לך שאתה שותה שלוש פעמים ביום מיץ תפוזים טרי ואוכל פעמיים ביום חְמַל זיתים טריים מרירים!

* * *

"חדשות בן עזר" מברך את משרד החינוך על הפסקת תוכניות הלימוד הפיראטיוֹת הדתיות במערכת החינוך הממלכתי בישראל, במימונו של המיליארדר היהודי היורד הלונדוני לב לבייב; וזאת כאשר תוכנית הליבה הממלכתית של משרד החינוך אינה מיושמת במערכת החינוך החרדית בישראל, שמרמה כדי לקבל תקציבים. נמאסו עלינו החרדים והדתיים הגונבים בעורמה נפשות ילדינו בשם שמיים כביכול. אלה יהודים רעים.

* * *

הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר

"ספר הגעגועים"

קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 351 עמודים ועומד לצאת לאור בתחילת חודש נובמבר 2008 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, במהלך חודש נובמבר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.

אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו בתחילת חודש נובמבר! – ותודה למי שכבר תשלום שלח – ולא יישכח! – אך המחאתו תיפדה רק עם משלוח העותק.

הכתובת למשלוח 50 השקלים:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135 / תל אביב 61221

* * *

אני שולח לכם לינק לעשרים ושתיים חידות הגיון מילוליות, קצת חומר למחשבה בימי החג. http://www.taharlev.com/news.asp. לפותרים הזריזים ביותר – פרס צנוע.

למי שלא מתעניין בחידות הגיון, אני מזמין אתכם לקרוא את הספר "שמע בני – עצות טובות בדרך לשלמות רוחנית", אוסף של חוכמת עם ישראל שיכול לעשות לכם טוב בימים אלה. כדי לקרוא בספר, לחץ כאן:

http://taharlev.com/book_reader.asp?book=/shmaid=5

בברכת שנה טובה,

יורם טהרלב

www.taharlev.com

* * *

 רץ באינטרנט: סרט של  הבמאי ההולנדי הימני-קיצוני, גירט ווילדרס, על האיסלאם הקיצוני באירופה ובייחוד בהולנד. הסרט הוא באורך של 16 דקות וקשה לצפייה, אך מעניין ומפחיד, גם אם הוא חד-צדדי. ווילדרס "ירד למחתרת" בגלל איומי רצח מפורשים של מוסלמים בהולנד, והסרט שהוצג בכמה אתרים באינטרנט, כמו YouTube, נגנז בשל איומים של מוסלמים. כרגע – וייתכן שזה רק לעוד יום-יומיים – ניתן עדיין לצפות בו  ב-google, עד שגם הם ייכנעו לאיומים האלימים של מוסלמים קנאים.

אם הקישור לא ייפתח, פשוט הקלידו את הכתובת האינטרנטית ותוכלו לצפות בסרט – אנא הפעילו רמקולים:

http://video.google.com/videoplay?docid=3369102968312745410

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1941 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 373 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

פינת המציאוֹת

כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ואת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

וכן את צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ואת הנוסח המוקלד השלם של "פרשים על הירקון" עם הנספחים

עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ואת החוברת "קיצור תולדות פתח-תקווה"

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל