גיליון מס' 383

תל אביב, אור ליום חמישי, ג' בתשרי תשס"ט, 2 באוקטובר 2008

שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (1878, תרל"ח/תרל"ט); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (1948); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (1948), מחריש התלם הראשון באדמת המושבה בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז, מתוך המחזור "נגיעות" (39).

ד"ר גיא בכור: חידת סיזיפוס, המאמץ הגרעיני של האיראנים עוד יביא לחורבנם.

משה גרנות: בתווך בין שתי הגרנות, על ספרו של אריק גלסנר, "ובזמן הזה".

יוסי גמזו: תְפִלַּת יְהוּדִי חִלּוֹנִי לַיָּמִים הַנּוֹרָאִים.

יִשְׂרָאֵל הַר: עוֹמֵד בַּשַׁעַר. // פוצ'ו: להזכיר גם את עמנואל הרוסי.

נֹגה מָרון: רוצו לראות את "סיפור אהבה ארצישראלי" מאת פנינה גרי, בביצועה של עדי בילסקי! // אמנון הולצמן: האמינות המפוקפקת של ד"ר גיא בכור.

אורי הייטנר: א. חיים רק פעם אחת. ב. רגע לפני מסע הצלב.

אביבה דורון: שני שירים מתוך "שירי אהבתך": חָשַׁךְ עָלֶיךָ נְתִיבְךָ. כמלך גולה.

אהרון חָבֵר: שיעור בהיסטוריה לפסוודו-היסטוריון תום שגב.

זיכרונותיה של נערת ליווי, כפי שסיפרה לאמנון בי-רב, פרק רביעי, מאיה ותומי.

אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק עשרים ואחד, העבד השחור, פורים.

הסיפור Hosni the Dreamer  של אהוד בן עזר נכנס כחומר לימוד במיקראה הכל-אמריקאית Glencoe Backpack Reader, Course 2 בהוצאת מקמילן, מקגרו-היל וגלנקו ויופץ באלפי עותקים בבתי-הספר בארה"ב.

איך אנחנו מחרבנים? – מישאל "חדשות בן עזר" לקראת שנת תשס"ט בקרב סופרים וסופרות חשובים בישראל שמתראיינים כל חג בכל עיתון בכל נושא כולל מה הם אוכלים. ריכז את המישאל הסופר ס. נידח בעזרתה המסורה של מזכירת המערכת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. משתתפים הסופרים:  יהויקים אברמסון, חגית צורנמל, חזי-גבעול דגים, לימור כרע-עוף, אילנה פון תתקענה, חסון סמבוסק, דינה פּורצלינה, וָלריה בינות וצימוקי דה צימוקי.

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

אֵין כְּמוֹ הַחִתּוּל הָרִאשׁוֹן, אֵין בְּכָךְ חִדּוּשׁ.

מַמְלָכוֹת נוֹפְלוֹת, עָרִים מִתְמוֹטְטוֹת, הַחִתּוּל

הָרִאשׁוֹן נִשְׁאָר, וְהוּא מְחַכֶּה לְךָ.

מתוך המחזור "נגיעות" (39)

 * * *

ד"ר גיא בכור

חידת סיזיפוס, ומדוע המאמץ הגרעיני של האיראנים עוד יביא לחורבנם

טוען הנשיא לשעבר ח'אתמי לאחמדינג'אד: איחדת את העולם לימין ישראל, ובודדת את איראן עוד יותר, על כל ההשלכות הכלכליות והמישטריות של הדבר. ושנית, ישראל עומדת בפני אתגרים פנימיים, היא נקרעת מבפנים ומשטרה חלש. בהתקפה שלך, אחמידנגאד, איחדת את כל הישראלים, הרואים עצמם מאוימים, ולכן יתקרבו ויפתרו מהר יותר את המשברים הפוליטיים שלהם. אתה, אחמדינג'אד, הוא הבהיר, הפכת לדבק של הפוליטיקה הישראלית המפוררת.

המלך המיתולוגי סיזיפוס היה מלך קורינת, הממלכה שעל גדות הים שלנו, הוא הים התיכון, שהיוונים כינו "פונטוס אאוקסֶנוס", "הים המזמין אורחים."

יום אחד הרגיז סיזיפוס את מלך האלים זאוס, שכן טען שהוא אחראי לחטיפת נערה. זיאוס, הידוע כמהיר חימה, אכן רתח מזעם, והטיל על סיזיפוס קללה נוראה. הוא הטיל עליו לגלגל בהאדס (בשאול) לעולמי עולמים סלע כבד במעלה הר, וכאשר סיזיפוס היה כמעט מגיע אל הפסגה לסיים את מלאכת הגלגול הקשה – היה הסלע שב ומתדרדר למטה. כך מגלגל סיזיפוס את הסלע למעלה, בעצם עד היום.

החידה הזו של סיזיפוס העסיקה אותי במשך שנים רבות. שאלתי את עצמי, מדוע חוזר סיזיפוס לגלגל את הסלע למעלה? הרי הוא יודע שהוא ישוב וידרדר למטה. מדוע אינו מפסיק את המעגל העקר הזה?

הגעתי למסקנה כי סיזיפוס מתחיל את מלאכת הגלגול למעלה כי ההתחלה היא קלה וקורצת. ככל שהוא מתקדם למעלה, כך היא נעשית כבר יותר קשה, אך, אומר לעצמו סיזיפוס, כבר עשיתי כברת דרך, אולי הפעם אצליח? מן המרחק שכבר עשה נולדת לו תקווה, וכך הוא תקוע. ככל שהוא מגלגל את הסלע עוד ועוד למעלה, הוא מעז לדמיין שמא הפעם ינצח את הקללה, שמא יראה לזיאוס מיהו המלך סיזיפוס! הוא נטען תקווה, וכך, מאיץ את מהירות הגלגול כאשר הוא כבר רואה את הסוף. אך אבוי, הסלע שוב מדרדר למטה, והכל מתחיל מחדש. עם השנים הגעתי למסקנה כי מי שגורם לסיזיפוס לעלות שוב – זה הוא עצמו. סיזיפוס היה מכור לגדולה הכוזבת שלו, לרעיון הנקמה ולתסביכיו.

בחידת סיזיפוס יש היפוך מעניין: במצב הגרוע ביותר, כאשר הוא למטה, בעצם מצבו הוא הטוב ביותר. הוא נח. וכאשר הוא נמצא למעלה כמעט בפסגה, במאמץ עצום, בהתאמצות שרירים אדירה – לכאורה עוד רגע וינצח, בום – והוא במצב הגרוע ביותר. הרע הוא הטוב, הטוב הוא הרע.

ומדוע לא יעצור סיזיפוס באמצע, ויסתפק נניח בשלושת רבעי הדרך? למה הוא חייב להגיע עד לפסגה, בבחינת הכול או לא כלום? כי סיזיפוס רוצה את הכול, ודווקא הרצון הזה הוא-הוא שמביא אותו אל האפס, אל הלא-כלום, אל האבדון.

זיכרו את משל סיזיפוס, הוא המפתח להבנת חידת הנשיא האיראני הקנטרני אחמדינג'אד, שרוצה את הכול, אלא שבדיוק כמו סיזיפוס האגדי, גם הוא שכח שמי שרוצה באיזור שלנו את הכול – יקבל בסופו של דבר אפס.

הפרוייקט הגרעיני של איראן החל בעצלתיים, בתקופת שלטונו של השאה, כפרוייקט חשמל. איש לא העלה בדעתו לפתח נשק גרעיני, או לפחות כך נתפסו הדברים. לאחר מותו של חומייני האיצה איראן את הפרוייקט, ובתקופת אחמדינג'אד הוא הפך לדגל המשטר, כסולם שיוביל לחידוש העוצמה האיראנית והאסלאמית.

אחמדינג'אד והמשטר הח'ומייניסטי כבר עשו את כברת הדרך למעלה, לפחות את חצי הדרך. מסתכל אחמדינג'אד למטה ואומר: בשביל מה עשינו את כל הדרך, חייבים להמשיך. הנה, הפסגה כבר קרובה! הגדולה האסלאמית-פרסית בהישג יד.

אלא שהמאמץ הולך ונהיה קשה יותר, השרירים כואבים, הגוף קודח מרוב מאמץ. ההתגרות בעולם היא גדולה, איראן היא כיום המדינה המבודדת ביותר בעולם, יותר מאשר צפון קוריאה, והמחירים הכלכליים שהיא משלמת עולים. המחירים הם כואבים, שכן אם יתרחב הבידוד, כל המהפכה האסלאמית בסכנה. איראן עלולה להתרסק למרכיביה העדתיים והדתיים הרבים. אלא שאחמדינג'אד כמו סיזיפוס ממשיך ודוחף למעלה, ואת הסוף אתם הרי כבר יודעים. אחמדינג'אד, כמו סיזיפוס, הם קורבנות של תסכולי הנחיתות שלהם מול זאוס ומול ארצות הברית. זה היה קטן ומרושע, זה קטן ומכוער. עוד מטר ומגיעים! עוד חצי מטר... ו- טראח.... מתהפכת האבן מטה במהירות, וקוברת באבק ובזיעה את סיזיפוס המודרני והמסכן.

האם יביא אחמדינג'אד המוכשר להרס המפעל הח'ומיניסטי כולו?

היינו ראשונים באתר להבין שארצות הברית כבר ירדה מתקיפת איראן. אני זוכר כמה מיילים שלחתם אליי, ובהם מחיתם על הקביעה החד משמעית שלי, שכן היתה אז תקווה שהנשיא בוש, דאוס אקס מכינה, הוקוס פוקוס, ישחרר אותנו מן הסיוט המדומיין שלנו. זה לא קרה.

עכשיו אני סבור שגם תקיפה ישראלית כבר לא תהיה, והעניין יישאר בידי הדיפלומטיה הבינלאומית, שיכולה להיות לה עוצמה, אם באמת נרצה.

אני לא מתייחס רק לדיווח, שהוכחש בישראל, של ה"גרדיאן" הבריטי מהשבוע, לפיו אולמרט ביקש מהנשיא בוש רשות לתקוף באיראן את הכור הגרעיני בנתאנז, אך בוש סירב. לפי הדיווח בעיתון הבריטי, אולמרט ניצל את בואו של הנשיא האמריקני לרגל חגיגות ה-60, ובפגישה בין שני האישים ב-14 במאי, קיבל אולמרט תשובה שלילית חד-משמעית. "בוש הבהיר שהעמדה הזו לא תשתנה כל עוד הוא נמצא בתפקיד," כך לדברי מקור, העובד לצד אחד מראשי הממשלה באירופה, שנפגש עם אולמרט לאחר הפגישה עם בוש.

ישראל ביקשה את אישורה של ארה"ב, בין היתר משום שהמסלול הקצר ביותר לנתאנז עובר מעל עיראק, והשטח נתון בשליטה אווירית אמריקנית. אני מתייחס בעיקר לדיווחים בעולם לפיהם ארצות הברית הציבה בישראל מכ"ם חדיש שנועד לשפר את ההתמודדות מול איום הטילים האיראניים. על פי הדיווח, המכ"ם החדיש הוטס בכמה מטוסי מטען גדולים לבסיס נבטים שבנגב, לפני מעל שבוע.

יחד עם הציוד הגיעו 120 אנשי צוות, בהם נציג של הסוכנות האמריקנית להגנה מפני טילים. את המכ"ם אמורים לתפעל אנשי צוות אמריקאיים.

המכ"ם שהוצב הוא מתוצרת חברת "ריית'און", המייצרת בין היתר גם את טילי ה"פטריוט" והוא מבוסס על קרניים בתחום x – המאפשרות גילוי ומעקב אחר טילים בליסטים סמוך יותר למועד שיגורם. מערכת דומה הוצבה בידי ארה"ב ביפן לפני כשנתיים ונחלה הצלחות רבות באיתור שיגורי טילים בצפון קוריאה.

הצבת המכ"ם והארכת זמן ההתרעה הניתן לישראל מפני מתקפת טילים יאפשרו התגוננות משופרת. בעתיד – הארכת ההתרעה תאפשר לישראל לשפר גם את היכולת ליירט טילים בליסטים באמצעות טיל ה"חץ 3", שעדיין נמצא בשלבי פיתוח ואינו מבצעי. זה הבדל בין המערכת של היום למערכת של 1991: היכולת לשפר את יירוט הטילים.

הכישרון של אחמדינג'אד להסיט את הדיון הבינלאומי מהפיתוח הגרעיני של איראן לנושא ישראל ושרידותה, לא עובר בשקט בטהראן, כאשר מערכת הבחירות שם מתחממת. מי שכנראה יתמודד נגד אחמדינג'אד (הוא לא הודיע על כך רשמית), הנשיא לשעבר מוחמד ח'אתמי, שבסך הכל הפגין גישה פרגמאטית הרבה יותר מזו של מחליפו, תקף השבוע במילים חריפות את הנשיא המכהן, בהאשימו אותו שבדיבורים נגד ישראל באו"ם הוא העניק לה "את המתנה היקרה ביותר". מדוע?

טוען הנשיא לשעבר ח'אתמי – איחדת את העולם לימין ישראל ובודדת את איראן עוד יותר, על כל ההשלכות הכלכליות והמשטריות של הדבר. ושנית, ישראל עומדת בפני אתגרים פנימיים, היא נקרעת מבפנים ומשטרה חלש. בהתקפה שלך, אחמידנג'אד, איחדת את כל הישראלים, הרואים עצמם מאוימים, ולכן יתקרבו ויפתרו מהר יותר את המשברים הפוליטיים שלהם. אתה, אחמדינג'אד, הוא אמר, הפכת לדבק של הפוליטיקה הישראלית המפוררת.

אהממ... האין הוא צודק? חג שמח, ושנה טובה!

29.9.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

  * * *

משה גרנות

בתווך בין שתי הגרנות

על ספרו של אריק גלסנר, "ובזמן הזה", כתר, 2004, 374 עמ'

מי שקורא את הכותרת לרשימה הזו עלול לטעות ולחשוב שאני מכפיל את עצמי ודוחק את עצמי ("שתי גרנות") בתוך מושא כתיבתי, ולא היא. הכותרת מרמזת, כצפוי, לתוכן הספר: בשיאו של הרומן שלפנינו מסופר משל על החמור שנקלע בתווך בין שתי גרנות, וכיוון שאיננו מסוגל להכריע לאיזו גורן ייגש – הוא גווע בסופו של דבר ברעב (עמ' 364-368). תוכנו של הספר נתון לשיפוט לאורו של משל זה.

הגיבור הוא משה, מחובשי הכיפות הסרוגות, המתגורר באחד הכפרים ה"דתיים" באזור השרון. הוא משתחרר מצה"ל (היה "ג'ובניק", נהג של אל"מ), ומחליט, ממש ללא לבטים, "להתחלן" – הוא מסיר את הכיפה, מבזבז את כל מענק השחרור על זונות, ואפילו מתקשר נפשית לאחת מהן – אוקראינית ששמה טומה (עמ' 58-62, 67-70, 75-78, 88-90, 100-101, 197). הוא משווה את המשגל עם זונה אחרת בשם הלנה... להתגלות דתית (עמ' 268). כשאין לו כסף לזונה, הוא מרבה לאונן (הספר מתחיל בכך – עמ' 9-11, וראו גם 135, 176, 180, 278), ללא שום רגשי אשם כלפי האיסור החמור מן התורה (האזהרות של הרמב"ם בדבר התשישות שהיא תוצאה של הוצאת זרע לבטלה, והריח הרע שנודף ממי שעושה זאת – מוזכרים בספר כמעט כקוריוז – עמ' 54). גולש באתרי פורנו באינטרנט (עמ' 334), רואה סרטים והצגות בשבת (עמ' 178), מעשן בשבת, ויוצא לשם כך מהבית אפילו באמצע הארוחה (לתדהמתם הגמורה של אימו, אחותו ואחיו – עמ' 79, 293). הוא מעשן גם חשיש (עמ' 47, 155); והשיא: הוא יוצא לטיול עם חברים לעין גדי ביום הכיפורים (עמ' 150 ואילך).

עיקר ההתנסויות "החילוניות" שלו הוא בענייני "הבשר", ואילו על ההתנסויות הרוחניות של העולם "החילוני" נכתב הרבה פחות: הוא לומד פילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב (עמ' 167) ומרבה להתפלסף על החיים עם עצמו ועם חבריו, ובעיקר עם דפנה חברתו. מהשיחות מן המין הזה נודע לקורא כי המעבר של משה מהעולם הדתי לחילוני הוא בבחינת סיפור חניכה, שהיה מעדיף שלא ייגמר לעולם, כי הוא זקוק למטרה ולמאבק מתמיד כדי להשיג אותה (עמ' 369-370), וכי בעצם לא הייתה הבחירה בידו, כפי שאין בחירה לאיש, והמעבר שלו לחילוניות הוא צעד דטרמיניסטי שנכפה עליו (עמ' 321)

בכל בולמוס ההתפקרות הנ"ל אין אפילו רמז לייסורי מצפון, למאבק עם המשפחה, וגם לא כעס ממשי מצד חבריו מימי דתיותו, כפי ששגור למצוא ברבים מן הרומנים המספרים על חניכה חילונית מן המין הזה. אימו, המעוצבת ברומן כאישה חזקה שהתמודדה בגבורה עם התאבדות בעלה (עמ' 327 ואילך) ועם הטחות האשמה חסרות השחר של בנה (עמ' 159 ואילך), מביעה הבנה כמעט גמורה ל"התחלנות" של משה, ורק פעם אחת היא נשברת – כאשר הוא נוטש את שולחן השבת כדי לעשן, כמצוין לעיל.

ובכן, במעבר של משה אל החילוניות לא ניתן למצוא את "שתי הגרנות" שבמשל. מסתבר ששתיהן מצויות בתוך העולם החילוני: דפנה, בחורה דעתנית, שמנה ומכוערת בעיני עצמה, מחזרת אחריו בהתמדה ראויה להערכה (מעמ' 141 ואילך), ולבסוף הם הופכים לחברים ומתגוררים יחד. משה חושק בה ומתאהב בה בעוצמה רבה, והיא, כמובן מרעיפה עליו כל טוב; אלא, שכאן צצה לה "הגורן" השנייה: משה חושב על הנשים היפות הרבות שעוברות על פניו, והוא לא יזכה בהן (עמ' 208), הוא משתוקק לעוד התנסויות עם נשים, שהרי לא ייתכן שעם דפנה הוא הגיע לסוף פסוק של סיפור החניכה שלו (עמ' 281). משום הבולמוס הזה להלעיט עצמו מ"שתי הגרנות" הוא משפיל אותה קשות (עמ' 237-241), ולבסוף – נפרד ממנה, למרות שהפרידה היא עבורו משבר נפשי אדיר (עמ' 261-264, 281). דפנה מתחברת לירון, חברו הטוב של משה מהצבא, אותו היא אינה אוהבת, ואילו למשה יש פה ושם בחורות מזדמנות – למרות ששניהם כמהים זה לחברתו של זו ומצהירים ללא ליאות על האהבה העזה שחשים זה כלפי זו.

על החמור, שאיננו מסוגל להחליט מאיזו גורן הוא יאכל, נגזר גזר דין מוות בייסורי רעב קשים. גזר דין כזה נגזר גם על משה, אותו לא אגלה לקוראים כדי לא להיחשב ל"ספוילר".

הרומן הוא ייחודי מאוד בתוך מבול הספרים על עולמם של הדתיים, ושל הדתיים "החוזרים בשאלה". מורגשת יכולת מרשימה בכל הנוגע לתיאור התחושות ולעיצוב הדמויות. הגם שרוב הרומן כתוב בשפה "עכשווית" התואמת את לשונו של משוחרר צעיר המסיר את הכיפה ומתערה בעולם החילוני (הרקע: מרצח רבין ועד בחירתו של ברק לראש ממשלה – עמ' 31, 45, 227); אבל פה ושם יש בספר שורות ובהן שילוב מעניין של פיוט עם נימה אירונית. הרי קצת "טעימות":

"רוח קרה ונוגה עברה בסימטאות. מכליות האשפה שמרו את צחנתן לעצמן..." (עמ' 145)

"הוא נצרב שוב מאהבתה העזה, יוצאת הדופן, כפי שהאמין, נצרב והתמלא גאווה דלקתית על שהאהיב אותה כל כך, גאווה שחש שעליו לרסן אותה, להעלים אותה, וגם מתודעתו הוא." (עמ' 269).

"הסתיו הערמומי, כגנרל רוסי זקן, נסוג לכמה ימים, מניח לקיץ לטפח את אשליותיו של שלטון שמש נצחי, תוך כדי איבוד בזבזני של משאבי האור והחום שלו." (עמ' 326).

יש לי, כמובן, גם הסתייגויות: אני סבור שהפרטנות שלו בכל עניין (מחשבות, שיחות טלפון, עבודה פקידותית מייגעת, המתנה לאוטובוס, שיחה אקראית עם זר וכד') היא על הרוב מוגזמת ומעייפת (ראו בעיקר: עמ' 20, 167, 245, 242, 252-253, 257, 291, 311, 325, 342, 372-373). לא רוויתי נחת גם מ"הקפיצות" של הספר מגוף ראשון לגוף שלישי, ולהיפך (ראו דוגמאות בעמ' 10, 327 ואילך, 352), וכן מ"קפיצותיו" ממין לשאינו בן מינו ללא שום הכנה (ראו דוגמאות בעמ' 191, 199, 212, 218, 234, 313, 314). "התחבולה" צורנית כזאת ננקטה גם על ידי הסופרת גבריאלה אביגור-רותם ברומן שלה "מוצרט לא היה יהודי", ואני זוכר שהקריאה היתה משום כך מייגעת ביותר. חבל שהרומן המעניין הזה נקט באותה הדרך שהיא בבחינת משחק מחבואים עם הקורא.

הרומן מעניק לקורא הצצה לנפשו המיוסרת של צעיר המתלבט בין "שתי גרנות", שעל פניהן נראות נלעגות, כמו "גרנותיו" של החמור, אך עובדה זאת איננה ממעיטה את המטען הטראגי שהסיטואציה הזאת מפיקה. הוסף לכך את התחושה שמשאיר הרומן כי מדובר בחשיפה כנה של הנפש המיוסרת – והרי ההצדקה לקריאתם של אותם חלקים שהסתייגתי מהם בפסקה הקודמת. הרומן דורש מהקורא "עבודה", אך לטעמי, היא בהחלט משתלמת.

 * * *

יוסי גמזו

תְפִלַּת יְהוּדִי חִלּוֹנִי לַיָּמִים הַנּוֹרָאִים

אַב הָרַחֲמִים,

כְּשֶגַּרְזִנְּךָ יוֹם-יוֹם גּוֹדֵעַ

חַיֵּי חַפִּים מֵחֵטְא בְּסִיטוֹנוּת לֹא תְאֻמַּן

בְּמִלְחֲמוֹת אֻמּוֹת סוּמוֹת-שִֹנְאָה, בָּהֶן יָדֶיהָ

שֶל שוּם אֻמָּה לֹא נְקִיּוֹת מִדָּם, אִם דַּם עַצְמָן

אוֹ זֶה שֶל זוּלָתָן, בִּזְוָעוֹתֶיהָ וּפְחָדֶיהָ

שֶל מְדִינָה מֻכַּת פְּשִיעָה שֶבָּהּ יוֹם-יוֹם נִטְמָן

עוֹד עוֹבֵר-אֹרַח בְּקִבְרוֹ, עוֹד מֵת בֵּין מוּעֲדֶיהָ

שֶל קִלְלַת הַקֶּטֶל בַּכְּבִישִים, עוֹד מְסֻמָּן

לִגְזַר סַכִּינָאוּת, עוֹד יֶלֶד תָּם בֵּין יְלָדֶיהָ

שֶל רְצִיחַת גּוּפוֹת הַטַּף הַחַף בְּיַד אִמָּן –

אַתָּה, עַל תֶּקֶן אַב הָרַחֲמִים, הֲרֵי יוֹדֵעַ

שֶרַחֲמֶיךָ, אִם נוֹדֶה אוֹ לֹא,

שָבְקוּ מִזְּמַן.

אַתָּה, כְּאָב שַכּוּל מֵרַחֲמִים, רָאוּי בְּעֶצֶם

לְרַחֲמֵי שָמַיִם לֹא פָּחוֹת מֵעוֹלַמְךָ

שֶרַחֲמָיו אָזְלוּ כִּמְעַט עַד תֹּם, לָכֵן נִנְעֶצֶת

תּוּגַת אָזְלַת יָדֶיךָ כָּאן, בְּעֵמֶק-הַבָּכָא

כְּמַאֲכֶלֶת לֹא נִרְאֵית, כְּמוּעָקָה נִלְחֶצֶת

בִּסְגוֹר צִינוֹק-הַלֵּב אַךְ לֹא רַק בָּנוּ, גַם בְּךָ

כְּמוֹ עַצְבוּתוֹ שֶל יֶלֶד שֶגִּלָּה פִּתְאֹם שֶאַבָּא

אֵינֶנּוּ כָּל-יָכוֹל כְּפִי שֶשָּנִים הִשְלוּהוּ כָּךְ        

וּכְמוֹ כְּלִמַּת הָאָב הַמְּגַלֶּה כִּי לֹא נוֹתְרָה בָּהּ

שוּם אַשְלָיָה כָּזֹאת בְּנֶפֶש בְּנוֹ שֶנִּתְפַּכַּח.

אַתָּה, הַנֶּחְשָב מִקַּדְמַת הַיָּמִים כַּאֲבִי הַחֶמְלָה וְהַצֶּדֶק,

אֵיפֹה הַצֶּדֶק שֶלְּךָ כְּשֶפְּקִידֵי הָאוֹצָר מְלִינִים זֶה שָנִים

אֶת גְּמַ"ח-הַמְּעַט לִפְלִיטֵי הַשּוֹאָה שֶנִּצְּלוּ מֵאוֹתָהּ סְחִיטַת הֶדֶק

שֶל "שְמַיְסֶר" שָלוּף בִּידֵי אִיש הַ-s..s אוֹ שֶל גָּז וַעֲשַן כִּבְשָנִים

אַךְ לֹא מִסְּחִיטַת נִשְמָתָם שֶל קְשִישִים הַגּוֹוְעִים כָּאן וְלֹא רַק מִזֹּקֶן

אֶלָּא מֵענִֹי, מִמְּרִי, מֵעֶלְבּוֹן, מִקִּטּוּב חֲזִירִי הַמַּפְקִיר

אֶת כָּל הַנִּזְרָק לַכְּלָבִים בְּאֵין גַּג בְּחֶבְרָה שֶאָבַד לָהּ הַדְּיֹקֶן

שֶל "כָּל יִשְֹרָאֵל עֲרֵבִין זֶה בַּזֶה" וְהָפְכָה לְ"דַבֵּר אֶל הַקִּיר"?

אֵיפֹה אַתָּה מוּל חֶרְפַּת גִּזְעָנוּת בָּהּ נִכְוִים יְהוּדִים מֵאֶתְיוֹפְּיָה

בְּכָל מְדוֹרֵי אַפְלָיָה אֶפְשָרִית רַק בְּשֶל גּוֹן עוֹרָם הַשָּחוּם?

אֵיפֹה אַתָּה בְּאֻמָּה שֶחָלְמָה לִהְיוֹת בַּיִת, וְלֹא בְּאוּטוֹפְּיָה,

לְכָל נִדְחֵיהֶן שֶל תְּפוּצוֹת יִשְֹרָאֵל וְהֵיכָן הוּא לִבְּךָ הָרַחוּם?

אֵיפֹה אַתָּה בַּכְּפָרִים שֶאֵינָם מֻכָּרִים לַצַּנֶּרֶת שֶל תַּהַ"ל

אוֹ לְחֶבְרַת הַחַשְמַל אַךְ מְאֹד מֻכָּרִים לַדַּלּוּת בִּגְבוּלָם?   

אֵיפֹה אַתָּה לִקְצִין דְּרוּזִים אוֹ בֶּדוּאִים, מִי שֶשֵּרֵת בּוֹ בְּצַהַ"ל

אַךְ אֵין הוּא זַכַּאי בְּשוּבוֹ לִכְפָרוֹ לִזְכֻיּוֹת שֶל אֶזְרָח כְּמוֹ כֻּלָּם?

וְאֵיפֹה אַתָּה כְּשֶשְּחִיתוּת מִמְסָדִית מְטֻפֶּלֶת פֹּה רַק בְּפִּינְצֶטָה

שֶל מָה שֶפְּלִילִי אוֹ אֵינֶנּוּ פְּלִילִי בִּמְקוֹם מָה שֶבְּאֹפֶן עֶרְכִּי

חוֹטֵא לְחוֹבַת הַדֻּגְמָה הָאִישִית הַנִּרְמֶסֶת אֶצְלֵנוּ בְּלִי רֶתַע

וּמִי שֶפוֹרְמָלִית כָּשֵר אַךְ מוֹרָלִית מַסְרִיחַ מֻכָּר כְּנָקִי?

אַב הָרַחֲמִים,

נָכוֹן שֶחֲטָאִים מָלֵאנוּ

אַךְ גַּם בְּחֶשְבּוֹנְךָ שֶלְּךָ, הַמַּר וְהַנִּכְאָב

יֵש עָוֶל הַזּוֹעֵק לְרַחֲמִים, לֹא רַק עָלֵינוּ

כִּי אִם גַּם קְצָת עָלֶיךָ בְּעוֹלָם שֶאֵין לוֹ אָב.

 * * *

יִשְׂרָאֵל הַר

עוֹמֵד בַּשַׁעַר

עוֹמֵד רוֹב יָמַי בַּצֹמֶת

בּוֹנֵן בּוֹחֵן רוּחוֹת בְּאֵיזֶה

שַׁעַר רָצּוּי לָצֵאת מִזֶּה

לֹא עָלָה כּוֹכָב לֹא שַׁעַר

וְעוֹדֶנִי עַד יִפְנֶה הַיּוֹם

עד כאן השיר שלי ולילה טוב לכם אהודים יקרים

 * * *

פוצ'ו: להזכיר גם את עמנואל הרוסי

כשאליהו הכהן מדבר על שפינדל הזמר [גיליון 382], הוא כמובן לא יכול שלא להזכיר גם את עמנואל הרוסי, המשורר של אותה תקופה. ואני כמובן לא יכול שלא להיזכר באפיזודה קטנה שסיפרו לי הורי על אותו משורר נשכח.

שנים אחדות אחרי עלותם ארצה, רכשו הוריי בית של שני חדרים ברחוב שלום עליכם 38 בתל אביב. הבית נקנה בזול כי הוא היה ללא גג. בקיץ בארץ-ישראל מי צריך גג. בחדר אחד הם גרו ובשני פתח אבי נגרייה. כשהתקרב החורף הזכירה לו אימי שהיא לא יודעת לשחות. הוא הבין את הרמז וכיסה את הגג ברעפים. מאחר שהיה גג לחדר, היה חבל לבזבז את החדר על נגרייה, לפיכך הקים אבי סככה בחצר, העביר אליה את שולחן הנגרות, ושלח את אימי לתלות בחנות המכולת של גלעדי פתק: "חדר להשכיר".

"ואל תשכירי את החדר," הזהיר אותה אבי, "למי שאין לו עבודה. קבצנים יש לנו מספיק במשפחה."

עוד באותו יום הגיעה לאימי בחורה צעירה שכרסה בין שיניה והיא מדברת רק עברית או רוסית. מאחר שאימי דיברה אז רק אידיש או פולנית, הן מצאו שפה משותפת בלי בעיות ואימי השכירה לה את החדר. היתה זו אשתו של עמנואל הרוסי, שבבטנה התפתל "אבנר", שאביו כתב עליו אחר כך את "שכב במנוחה".

כששאלתי את אבי אם היה להם כסף לשלם שכר דירה, אמר לי: "מה פתאום?" – ומיד הוסיף בחיוך ממזרי – "אבל לעומת זאת הם תמיד הצטרפו אלינו לארוחת ערב."

(אגב, "אבנר" התינוק הוא היום פנסיונר של התעשייה האווירית, גר בהרצליה, ולו עוד שני אחים, יניב ויעל.איך שהזמן רץ).

לאהוד,

שלא תגיד שאני לא חושב עליך, וכמובן שנה טובה לך ולמסתורית שלך, שלכם

 פוצ'ו

אהוד: הקריין של גל"צ היה סבור כנראה שהוא קורא על רקע תמונות בטלוויזיה ולכן בסוף תוכניתו של אליהו הכהן על הזמר שפינדל [ששודרה אתמול, בשמונה בבוקר] – עלה בקולו על השיר הנפלא של עמנואל הרוסי, "שכב בני, שכב במנוחה" בקולו של שפינדל – וחירבן לנו את הסיום של הקלטת התוכנית בטייפ הביתי שלנו.

 * * *

נֹגה מָרון

רוצו לראות את "סיפור אהבה ארצישראלי"

מאת פנינה גרי, בביצועה של עדי בילסקי!

אין לי כוונה לגזול את פרנסתם של מבקרי תיאטרון מקצועיים, שזכותם לבחור בעצמם את הצגות התיאטרון שעליהן יכתבו. אולם קשה לי להבין מדוע לא הוצפו העיתונים בתשבחות על ההצגה הזאת בתיאטרון גבעתיים. נודע לי עליה רק מפה לאוזן, וכמעט בהפתעה זכיתי בחוויית תיאטרון נדירה שהחזירה אותי לאווירת התום של נעורי הארץ זאת בתקופת המאבק על קום המדינה.

בשנת 1942 עם תבוסת צבא רומל, הארץ פולטת אנקת רווחה לרגע קל, כאילו חלפה סכנת הפלישה הגרמנית. בפגישה מקרית באוטובוס, מתאהבת נערה רומנטית בת מושב, בנער ירושלמי מחוספס שלומד ב"כדורי". על הבמה מתרחש סיפור אהבה, מתוק במידה הנכונה, שיודע מעלות ומורדות ונמשך לאורך שש שנות פלמ"ח, והגשמה, וויכוחים אידיאולוגיים על שיוויון בקיבוץ, עד שבאה מלחמת השחרור ונוראותיה. והכול באווירת הימים ההם, בבימוייה של פנינה גרי, המכירה היטב את הקהל של ימינו, ויודעת שהוא זקוק לאקשן ולמתח מתמיד. היא שולפת הפתעות בימוי מרתקות וגם את קטעי ההיסטוריה היא מעבירה במינון נכון, עוצר נשימה וללא רגע דל.

הסיפור, שהוא סיפורה האישי העצוב של הכותבת, נוגע ללב, אך מצליח להפיק גם פרצי צחוק באולם. הבמה הנזירית הופכת לעולם מלא כאשר עדי בילסקי , שחקנית קורנת רגישות נעורים, מחליפה דמויות בהינף מטפחת ראש, קשירת סרט שיער, החלפת בגד, ושינויים של מבטא. היא כובשת את הלב וניתן ממש לחוש את הרטט שהיא מעבירה בקהל, ולא רק בלב אלה שחוו בעצמם את אותם ימים.

רוצו לראות את ההצגה וקחו גם את בניכם ואת נכדיכם. זו דרך נפלאה להקנות להם אפס קצהו של ניחוח המולדת שהקים הדור שלנו. ספרו על כך גם למורים שלהם, שכדאי מאוד שיזמינו את ההצגה לבית הספר. לדעתי לא צריך להיות יקר לקיים הצגה כזאת באולמות מתנ"ס בכל הארץ, ספרו להם שההצגה מרתקת גם לנוער, ודרכה הם גם יפנימו את החוויה ההולכת ונמוגה מן הזיכרון הלאומי שלנו.

 * * *

אמנון הולצמן

האמינות המפוקפקת של ד"ר גיא בכור

תגובה על כתבה של ד"ר גיא בכור בגיליון מס' 381

ד"ר בכור אינו כולל ברשימת כלי התקשורת "השמאלנית" את שני העיתונים הנפוצים ביותר במדינה ("ידיעות אחרונות" והשופר של נתניהו "ישראל היום") וכן אינו כולל את "ערוץ 2" ברשימתו המפוקפקת של כלי תקשורת "שמאלנים". כל זאת לא מפריע לו לכתוב בהמשך כתבתו: "שיש להם (לכלי התקשורת "השמאלנים" א.ה.) מונופול על התקשורת להמונים".

כמי שמאזין לרשות השידור מספר שעות כל יום המשפט שכותב ד"ר גיא בכור: "רשות השידור, שעל פי חוק אמורה לייצג את כל הדעות הפוליטיות מייצגת רק דעה פוליטית אחת" אינו משקף את המציאות.

 * * *

אורי הייטנר / 2 מאמרים

א. חיים רק פעם אחת

כל אדם נברא כדי לתקן דבר מה בעולם.

נמצא: או הוא צריך לעולם או העולם צריך לו.

הבעל שם טוב

בימי "הרת עולם" אלה שבין כסה לעשור, בין ראש השנה ויום הכיפורים, אני מביא בזאת מאמר שכתבתי בשבוע הצונאמי, לפני כשלוש שנים וחצי.

"... כי הם בשר ודם. אדם יסודו בעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו. משול כחרס הנשבר. כחציר יבש. וכציץ נובל. כצל עובר. וכענן כלה. וכרוח נושבת. וכאבק פורח. וכחלום יעוף."

מראות האימה הבלתי נתפסים של אסון הצונאמי, זרקו אותי אל הפסוקים הללו, מתוך הפיוט "ונתנה תוקף" הנאמר בימים הנוראים. לא רק המימדים הנוראים של האסון מזעזעים את האדם, אלא לא פחות מכך ההכרה וההבנה של אפסות האדם אל מול איתני הטבע. אדם חי, בריא, פעיל, יעיל, יוצר, משפיע ולפתע, ללא כל התראה, ללא כל סיבה, מבלי שפשע או חטא או טעה... סתם, לפתע פוערת האדמה את פיה, והאיש היה כלא היה. כצל עובר, כענן כלה. כאבק פורח.

שאלות קיומיות רבות מתעוררות לנוכח המציאות הזאת, שנגלתה השבוע לעינינו המשתאות. שאלות על גבול יכולתו של האדם. אם אחרי כל הקדמה הטכנולוגית האדירה, אין לאדם אפילו קצה קצהו של חוט של יכולת למנוע אסון כזה – מה משמעותו ומקומו של האדם ביקום, בטבע?

"ואתה הוא מלך אל חי וקיים," זה הפסוק הבא בפיוט "ונתנה תוקף", המנגיד את האדם, שאפסותו וזמניותו מתוארים בכל דימוי אפשרי, אל נצחיותו של האלוהים. לכאורה, לאדם דתי קל יותר להתמודד עם ההבנה הזאת ואולי גם עם התגלותה הנוראה באירוע כמו אסון הצונאמי, שהרי היא מאוששת את אמונתו בכוח עליון המנהיג את העולם ומנווט אותו. מצד שני, דווקא אדם מאמין המחפש פשר לדברים וצידוק לדין, עומד חסר אונים מול חוסר היכולת להבין את חוסר הצדק המשווע, שבמותם של מאות אלפים חפים מפשע, בהם ילדים רבים ותינוקות רבים. אין ולא יכולה להיות תשובה לשאלה הזו (הגם שבימים הקרובים נשמע, כרגיל, שרלטני דת היודעים לנהל את חשבונותיו של ריבונו של עולם, מסבירים על מה נענש העולם וכו').

אדם שאינו דתי ואינו מאמין, שאינו רואה באסונות כאלו חלק מתוכנית אלוהית וביטוי לכוח עליון, אלא ביטוי לעוצמתם של איתני הטבע, שהגיונם – אם ועד כמה שיש בהם היגיון, נשגב מבינתו המוגבלת של האדם – גם הוא מתמודד עם שאלות קיומיות לנוכח האסון. מה משמעות החיים האנושיים לנוכח המראות הללו?

קל מאוד להיתפס לניהיליזם אגואיסטי. "החיים קצרים", "חיים רק פעם אחת", ולכן "אכול ושתה כי מחר נמות". אם בלאו הכי אנחנו כענן כלה וכאבק פורח, האם לא עדיף להעביר את הזמן המוגבל שלרשותנו ב"להעביר את החיים בכיף," שהרי מחר הכול עלול להסתיים ללא התראה, בתאונת דרכים, בפיגוע או באסון טבע?

אף שהפיוט "ונתנה תוקף", מציג את אפסות האדם לעומת גדולתו של האל, משפט המפתח בו הוא "ותשובה, ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה," כלומר האדם, במעשיו, משפיע על עתידו. לכאורה, סתירה. בעיניי, זו מהותה של היהדות.

השפעתו של האדם על אורך חייו מוגבלת מאוד, אך השפעתו על אורח חייו כמעט מוחלטת. מודע למגבלות כוחו ויכולת השפעתו, אחראי האדם לכך שהעולם שבו הוא חי יהיה טוב וצודק יותר, על מנת לתת משמעות לחייו. האנושות, ככלל, אינה יכולה למנוע אסונות טבע. אין היא יכולה להשפיע על תהליכים קוסמיים שעלולים, אפילו, להביא לחורבן טוטאלי. אבל היא יכולה לעשות את העולם למקום טוב וצודק. האדם הבודד אינו יכול להשפיע על האנושות כולה, אך כל אדם יכול בגבולות השפעתו ויכולתו לתרום את תרומתו לכך שהעולם יהיה צודק וטוב יותר.

"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (פרקי אבות, ב', כ"א) – זו, בעיניי, היהדות כולה על רגל אחת. על הפרט לקחת אחריות, ככל יכולתו, לא רק על ה"אני, כאן, עכשיו," אלא על החברה שבתוכה הוא חי ועל עתידה, גם אחרי שהוא עצמו יעבור מן העולם. השאלה מי אני בסך הכול – חציר יבש וציץ נובל, מנוגדת למסר הזה, שהרי אמנם לא עליי לגמור, אבל אין אני בן חורין "לשחק ראש קטן" אלא עליי לפעול כאילו העולם מוטל על כתפיי, ואני נושא באחריות לעתידו. השפעתי מוגבלת, אך ככל שהיא קיימת, איני רשאי להיבטל ממנה.

 "הכול צפוי והרשות נתונה" (פרקי אבות, ג', י"ט) – גם זה עיקר מרכזי ביהדות. הכול צפוי? ייתכן, אך על כך הרי אין לנו השפעה. זה לא בידינו ולכן גם לא מענייננו, אבל נתונה לנו הרשות לעצב את חיינו ואת החברה בה אנו חיים. וגם אם איננו יודעים אם מחר לא תגהק האדמה ותמחה את יצירתנו, מוטלת עלינו האחריות לפעול לכך שהחברה תהיה טובה וצודקת.

"לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה... לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה." (תלמוד בבלי, מסכת קידושין מ' ע"ב).

 לעולם יראה אדם עצמו כאילו... המילה "כאילו" מדגישה את העובדה שהאדם אינו יודע האם באמת במעשהו הוא מכריע לכף זכות או לכף חובה את העולם, ובכל זאת, עליו לחיות כאילו מעשהו הבודד מכריע את חייו ואת חיי העולם. האחריות האישית הזו, היא הנותנת טעם ומשמעות לחיים.

"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה, מעשיי כמה נאים ומשובחים הם! וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך." (קהלת רבה ט'). תכלית חייו של אדם היא תיקון עולם. גם הקלקול שחוותה האנושות השבוע במזרח אסיה, שלא היה בידי אדם, אינו פוטר אותו מאחריות להתייחס אל העולם כאל פיקדון הנתון בידיו, ולראות עצמו כאילו אם יקלקל אין מי שיתקן אחריו.

חיים פעם אחת? נכון. החיים קצרים? אמת. ודווקא לכן, דווקא כיוון שהאדם הוא כצל חולף וכחרס הנשבר, עליו להימנע מגישה ניהיליסטית ואגואיסטית. מן הראוי שאדם יראה עצמו כחלק מחברה וכחלק משרשרת דורות, ויראה כשליחות את תרומתו, ככל יכולתו, להפיכת העולם למקום שטוב לחיות בו. לא, הפרט אינו יכול להשפיע רבות על דמותו של העולם כולו, אך הוא יכול להשפיע על דמותה של החברה שבה הוא חי, ובכך הוא תורם תרומה משמעותית לתיקון עולם.

ב. רגע לפני מסע הצלב

פיגוע הטרור נגד פרופ' שטרנהל – גם אם נועד "רק" להפחיד ולפצוע וגם אם היה ניסיון כושל להתנקש בחייו, הוא פשע נתעב וחמור, המחייב את השב"כ והמשטרה לכל מאמץ כדי לשים ידיהם על המתנקשים ושותפיהם. על זרועות החוק והביטחון של המדינה לפעול בתקיפות רבה יותר נגד פעילות הימין הרדיקלי שהרים לאחרונה את ראשו בפעילות חמורה ביותר, נגד פלשתינאים ונגד חיילי צה"ל.

לא יהיה אפשר להצליח בפעולה נגד המטורפים הללו, אלא במיקוד בשוליים הללו. לשם כך, יהיה על הששים לרקוד על הדם כדי לצאת במסע צלב נגד כל מי שחושב אחרת מהם ולגזור קופונים פוליטיים בהזדמנות חגיגית זאת – להתאפק.

כבר היינו בסרט הזה, אחרי רצח רבין. עוד לא יבש הדם, וכבר נעשה ניסיון שיטתי ליצור זהות בין הרוצח והשוליים בהם פעל – לבין התנגדות פוליטית וציבורית לגיטימית לדרכו של רבין ולמדיניות ממשלתו. בעקבות הרצח נעשה מסע שיטתי של רדיפת דתיים, ליכודניקים ואנשי ימין, במטרה להציגם כשותפים לרצח, מאחר והעזו לחשוב אחרת מממשלת רבין (אגב, בין המסיתים הללו אנשים שעמדותיו של רבין היו רחוקות מהם מאוד. גם אחרי אוסלו רבין לא הפך לאיש מרצ, אלא דגל בפשרה טריטוריאלית ששמרה על ירושלים השלמה, בקעת הירדן רבתי, גושי היישובים ואפילו גוש קטיף בידי ישראל, כפי שהתחייב בנאומו האחרון בכנסת, סמוך לרצח).

באותם ימים שירתּי כדובר ועד יישובי הגולן, שנאבק נגד המו"מ שניהל רבין עם סוריה על נסיגה מהגולן. המאבק שניהל ועד יישובי הגולן, הוא המאבק הדמוקרטי וההגון ביותר שהתנהל אי פעם בישראל (ולדעתי זו אחת הסיבות לאפקטיביות שלו ולניצחון בו). המאבק נעשה על טהרת החוק והדמוקרטיה. עובדה זו לא הפריעה לתומכי הנסיגה לנסות לחבר אותנו לרצח, להסתה, שהרי להתנגד למדיניות "הנכונה" זו "הסתה" והרי ה"הסתה" היא שגרמה לרצח בלה בלה בלה.

היה זה ניסיון נואל לסתימת פיות, להשתקת אופוזיציה, למחיקת התנגדות, לנצל את האסון הלאומי הנורא כדי להשתלט על סדר היום הלאומי לדורות. בסופו של דבר הניסיון הזה כשל דווקא כיוון שהיה כל כך קיצוני, והוליד תגובת-נגד מתגוננת, שביטויה האלקטוראלי היה ניצחון נתניהו בבחירות 96'. אך היה לניסיון הזה חומרה נוספת – זילות משמעות הרצח. אם כל התנגדות היא הסתה וכל "הסתה" היא חצי רצח, הרי שהרצח הוא לא כל כך נורא... ואם הבעייה ברצח אינה בעצם העובדה שראש ממשלה נרצח בידי אזרח ישראלי, אלא שהאיש "שלנו" נרצח בידי "הרעים" – אלה שהתנגדו לו, הרי שהבעייה אינה ברצח, אלא בהתנגדות ל"דרך הנכונה".

בימים שחלפו מאז הפיגוע נגד פרופ' שטרנהל החל מסע צלב דומה. שם הקוד "המתנחלים". בה"א הידיעה. החלה בכך, כבר למחרת בבוקר, שולמית אלוני שהתראיינה ב"קול ישראל", והחרו החזיקו אחריה דוברים נוספים, שכולם שלחו אצבע כלפי "המתנחלים". הגדיל לעשות ח"כ אבו וילן שקרא להטיל מצב חירום באזורי יו"ש כדי להלחם ב"אלימות המתנחלים".

ציבור התושבים היהודיים ביו"ש מונה למעלה מרבע מיליון איש. רובם המכריע אזרחים טובים ונאמנים, שומרי חוק וסדר, נאמנים לדמוקרטיה, ציונים טובים. הקבוצות הרדיקליות הללו הן מיעוט שבמיעוט בשולי השוליים של קצה המחנה. רוב בניינו ומניינו של ציבור המתנחלים סולד מאותה קבוצה – בראש ובראשונה מתוך התנגדות ערכית ועקרונית, אך גם מתוך הבנה שהמטורפים הללו הם האויב הגדול שלהם.

האם אבשלום וילן אינו יודע זאת? ודאי שהוא יודע. אך אם אפשר להוסיף עוד קיסם לבערה, אם אפשר להפיק רווח פוליטי מהפשע, אם אפשר לפגוע בציבור תושבי יו"ש, להסית נגדם, להבאיש את ריחם ולהזיק להם, וילן לא יתאפק. וילן ושאר מובילי מסע הצלב יודעים היטב שהמסע הזה פוגע קשות בחברה הישראלית, אבל כשהזדמנות כזו נקרית בדרכם, הם לא יתאפקו.

*

הערת סיום: אהוד א' ואהוד ב' – 12 ראשי ממשלה היו לישראל. בין עשרת הטובים שבהם אין אחד ששמו אהוד.

 * * *

אביבה דורון

שני שירים מתוך ספרה החדש "שירי אהבתךָ"

חָשַׁךְ עָלֶיךָ נְתִיבְךָ

"וְאָסַר בַּעֲבוֹת חֹשֶׁך לְבָבִי"

(שלמה אבן-גבירול, 'אני האיש' )

כּוֹחוֹת שֶׁל אֲפֵלָה כָּבְלוּ אוֹתְךָ

יָכְלוּ לְאוֹר הַיּוֹם

מֻסְתָּר גַּם אוֹר הַסַּהַר

חָשַׁךְ עָלֶיךָ נְתִיבְךָ

וְלֹא נוֹתְרָה אַף אֲבוּקַת דְּרָכִים

לְהֵעָזֵר בָּהּ

כֵּיצָד יָצָאתָ מִתְרוֹנֵן לְדַרְכְּךָ

לִדְרֹש תְּבוּנָה

לְהַעְפִּיל לְמַעֲלוֹת מוּסָר וָדַעַת

שִׁנַּסְתָּ אֲזוֹרְךָ וְנִדְרְךָ אָמַרְתָּ

שֶׁלֹא תִּסּוֹג

וְלֹא תֶּחְדַּל

וְלֹא תִּירָא

וְאַף לֹא תְהַסֵּס אָמַרְתָּ

לְבַד יָצָאתָ

מִתְפָּאֵר בְּרוּחֲךָ יָצָאתָ

לְבַדְּךָ לְהֵאָבֵק

כֵּיצָד תּוּכָל לַחֲשֵׁכָה?

לִמְצֹא נָתִיב כֵּיצָד תּוּכָל?

לִבְּךָ אָסוּר בַּעֲבוֹתוֹת שֶׁל אֹפֶל

וּתְפִלָּתְך בִּסְבָך הַעֲבוֹתוֹת

כמלך גולה

"שׁוּבִי, יְחִידָתִי, לְאֵל"

(שלמה אבן-גבירול, בצאתו מאנדלוסיה)

וְשׁוּב אַתָּה

מַרְחִיק וּמֻרְחָק

כְּמֶלֶך פָּצוּעַ

כְּמֶלֶך גּוֹלֶה

אֶל נַפְשְׁךָ אַתָּה פּוֹנֶה פְּנִימָה

חָשׁ בִּיְגוֹנָהּ,

רוֹאֶה אֶבְלוֹ שֶׁל לְבָבָהּ.

נַפְשְׁךָ בְּךָ

וְלֵב הַנֶּפֶשׁ בָּהּ –

עַד מַהּ תַּעֲמִיק לַחֲדוֹר בְּתוֹכְךָ.

נַפְשְׁךָ מְאַיֶּמֶת לַחֲצֹב לָהּ קֶבֶר

כֵּיצָד תַּצִּיל אוֹתָהּ,

כִּי בִּלְעֲדֶיהָ אֵין אַתָּה.

אֶל נַפְשְׁךָ פְּנִימָה אַתָּה פּוֹנֶה:

יְחִידָתִי, אַתָּה קוֹרֵא לָהּ לָשׁוּב,

אַל תֵּעַצְבִי, אַתָּה מַפְצִיר בָּה לָשׁוּב,

לָשׁוּב לִמְקוֹמָה

לִפְנוֹת לָאֵל וּלְחַזֵּק אוֹתְךָ

תַּמְצִית חֲיֶיךָ, בְּבִכְיָה, פּוֹרֶטֶת מֵיתָרֶיךָ,

שְׁנֵיכֶם בּוֹכִים עֲלֶיהָ וְעָלֶיךָ,

גֵרִים אַתֶּם בָּאָרֶץ,

זָרִים בֵּין אֲחֵרִים.

מתוך הספר החדש "שירי אהבתךָ – אל משוררי תור הזהב". קטעי מיצב: דני קרוון. בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

 * * *

נורית גוברין: הערה לדבריו של משה ברק "דין רוח המטרה וחשבון נפש לכפירה", הקשורים ללוח השנה העברי [גיליון 382]

אני מפנה את תשומת לב הקוראים לפרק "הלוח העברי", בשער הפותח את ספרי 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה', כרך ג', בהוצאת כרמל ואוניברסיטת תל-אביב, תשס"ח / 2008, על הצורך לחזור לשני הלוחות, לאחר שהלוח העברי נזנח והועלם.

* * *

אהרון חָבֵר

שיעור בהיסטוריה לפסוודו-היסטוריון תום שגב

באמת שאינני יודע מדוע הדברים שכותב הפסוודו-היסטוריון תום שגב, מעוררים בי את הצורך להגיב על דבריו, הרי בסופו של דבר, לא הם חשובים ולא הוא חשוב עד כדי כך שאתייחס אליהם ואליו. אולם הפעם, בכתבתו בעיתון "הארץ" מיום 26.9.08, תחת הכותרת "שיעור היסטוריה" הוא כותב על שכונת קריית משה שהיא "כור מחצבתי". שם נולדתי וגדלתי להיות נער.

בעבר הגבתי על אחת הכתבות שלו ("ישראל יוצאת מעזה פעם שלישית"). ב-7.6.04 כתבתי רשימת תגובה הנושאת את הכותרת "היסטוריה": "אחד ההיסטוריונים, ולא הפחות מוכשר שביניהם הוא תום שגב, שכמו עוד כמה שמגדירים את עצמם כ'היסטוריונים חדשים' יודע בכישרון כתיבה להציג את אי ידיעתו את בהיסטוריה בדרך המושכת את הקורא. ... שוב מוכיח לנו תום שגב שאין הוא יודע את ההיסטוריה, או שאינו מבין את מה שהוא כן יודע, או שמתוך סיבה הידועה לא רק לעצמו אלא גם לאחרים הוא מעדיף להציג את הדברים כפי שהוא מציג אותם. ... אז, תום שגב! אם אתה אדם שמכבד את עצמו כאדם וכהיסטוריון (לא חדש אלא אמיתי ורציני) כדאי שתדע ושגם תאמר את זה..."

הציטוטים האלה מציגים בבהירות את יחסי אל תום שגב. מוטב אם כך שאחזור לנושא העכשווי ולתגובתי לכתוב בו.

"יעל פרח עמדה ליד משטרת מחנה יהודה והמתינה לאוטובוס..." יעל פרח היתה הגננת שלי בראשית שנות הארבעים.

"באה מכונית של שיטרית," כלומר בימים שמדינת ישראל כבר היתה קיימת ושיטרית כבר היה שר (נדמה לי שהיה שר המשטרה. תפקיד שהיה שמור לספרדים. אז עוד לא קראו להם "בני עדות המזרח" ואחרים, האשכנזים, קראו להם "פרענקים").

"...ולמרות שהיה בתוכו מקום, אמר [שיטרית] שאין לו מקום וביקש שארוץ אחריו עד התחנה השנייה ושם יקבל אותי. רצתי אחריו והגעתי לתחנה השנייה וגם פה סירב לקבל אותי וקיבל שני אנשים מבית היתומים דיסקין שבאו למקום יותר מאוחר ממני ואותי השאיר."

למה מצאתי לנכון לצטט את הקטע הזה? כי בקטע הבא מפגין תום שגב את גדלות רוחו ואת עומק ידיעתו והבנתו את ההיסטוריה: "הנה מסמך המאפשר תרגיל יפה בפענוח תעודות היסטוריות: מחנה יהודה, בית היתומים דיסקין ושכונת קריית משה ממקמים את הדרמה הקטנה הזאת בירושלים. המסמך אינו נושא תאריך, אך הוא נכתב בתקופה שכבר היו בה מוסדות קהילתיים כגון משטרה, בית יתומים ותחבורת אוטובוסים. הכותבת היא אישה שיוצאת מביתה ויודעת קרוא וכתוב בעברית חילונית ללא שגיאות."

אני קורא את הקטע הזה והדם עולה לי לראש. תום שגב! אם אומר שאתה חסר נימוס תהיה זו מחמאה. אתה עוד לא נולדת ומשטרה כבר הייתה קיימת, לא רק בירושלים אלא בכל הארץ. כדאי שכהיסטוריון תלמד ממתי קיימת המשטרה. כדי שלא יהיה לך קשה מידי, אתן לך רמז דק "תורכיה". בית היתומים דיסקין הוקם בסוף המאה ה-19. בראשית המאה העשרים עבר לירושלים החדשה וב-1927 עבר למיקומו הנוכחי בגבעת שאול.

קואופרטיב "המקשר", שהיה חברת האוטובוסים בירושלים, נוסד ב-1931 ושימש את תושבי ירושלים תחת השם הזה עד שהתאחד עם קואופרטיבים אחרים, שיצרו שלושתם את קואופרטיב "אג"ד" (שאותו אתה אמור להכיר). אגב: שני הנהגים שאיישו את קו 13 לשכונתנו, היו בכור (את שם משפחתו שכחתי) משכונת המקשר, ודודי אברהם חבר שנהרג בשיירה להדסה הר הצופים.

יעל פרח, שכאמור היתה הגננת שלי, אותה אתה מגדיר ברוב בורותך וטיפשותך "אישה שיוצאת מביתה ויודעת קרוא וכתוב בעברית חילונית ללא שגיאות" היתה מחנכת, בת למשפחה של מחנכים, ולאור איכות כתיבתך (הכללית), אני מניח שלא היה מזיק גם לך לשפר את כתיבתך, על מנת שתגיע לרמת כתיבתה ולא רק מבחינת השפה אלא גם מבחינת תוכן הדברים. בנוסף לכתיבה רצוי שגם את יכולת הקריאה שלך תשפר, כדי שתדע לפחות לקרוא את אשר אתה כותב: "הם קוראים בשמחה לאיד כיצד אולצה פרח לרוץ אחרי האוטובוס..." בעוד שלא הרבה שורות לפני כן אתה כותב שהיא נאלצה לרוץ אחרי המכונית של שיטרית. אולם, כאיש מדע אמיתי אתה מציין בהמשך המשפט: "והנה תרומה למדנית לפולמוס על חשיבותן ומגבלותיהן של עדויות בעל פה." נו מילא! שתהיה בריא!

חבל שבכל הזדמנות אתה "דוחף" את האג'נדה הפוליטית שלך: "נועדו גם שכונות הגנים בירושלים לאפשר ליהודים לחיות בסביבה שאין בה ערבים..." תרשה לי לידע אותך (כהיסטוריון) – השכונות המערביות של ירושלים: קריית משה, המקשר. גבעת שאול, בית הכרם, יפה נוף, שכונת הפועלים, בית וגן, ועוד שני חלקי שכונות: בתי בן ציון מצפון לשכונת קריית משה ובין שכונת גבעת שאול ומיבנה בית החינוך לעיוורים ולא רחוק מבית היתומים דיסקין, ושושנת ציון מדרום, בין קריית משה ובית הכרם – היו מוקפות בשכונות ובכפרים ערביים: שכונת רוממה המעורבת, ליפתא, דיר יאסין, בית מזמיל, עין כארם, מלחה, ושייך באדר. עד מלחמת השחרור היו הערבים השכנים מבאי השכונות על בסיס יום יומי.

"קריית משה הוגדרה מלכתחילה כשכונה דתית לאומית..." קשקוש! נכון שהיו בה הרבה שומרי מסורת אך היו רק שני בתי כנסת, אחד אשכנזי ואחד ספרדי. אם טרחת להזכיר את המשפחות הספרדיות, תרשה לי להוסיף לאינוונטר שלך את האחים הנוספים: ניסים וליאון אנג'ל. את משפחת סידיס. משפחת חביליו. משפחת סיטון. משפחת פרח. משפחת חסון. משפחת צוברי. משפחת חבר. משפחת פוליטי. משפחת תג'ר ועוד. משפחות שחלקן היו בין עשירי השכונה ובעלי השפעה בה.

אם תשאל את הוותיקים האוטנטיים של השכונה, הם יגידו לך שמאיר שלו לא היה מהשכונה, הוא היה מהשיכון. הבדל שבזמנו היתה לו חשיבות רבה.

אחרי שעזבתי את השכונה ב-1953 לא חזרתי אליה שנית אלא לשני ביקורים חטופים בני כמה שעות.

היום השכונה היא כמעט כולה חרדית ואין לי חלק בה לבד מהזיכרונות. אולם, תום שגב, אם תרצה באמת ללמוד את ההיסטוריה של קריית משה (אני מטיל ספק בכך, לצורך חלטורה אין צורך להשקיע זמן ומאמץ). תרשה לי להמליץ לך לקרוא את ספרי "נעורים עד תום".

2008. 9. 30

אהוד: הרשה לי לתקן אותך בעניין אחד: "אגד" התאחד בשעתו עם שני קואופרטיבים של אוטובוסים: "שחר" בחיפה ו"דרום יהודה" שפעל דרומה מתל אביב. הקואופרטיב החדש היה אמור לשאת את השם "אשד", ראשי-תיבות של שלושת הקואופרטיבים – אלא שהשם לא נקלט, וגבר עליו השם הוותיק של הקואופרטיב הגדול בשלושה "אגד", וכך נותר שם האיחוד החדש. דומני שהאיחוד החל להתרחש כבר בשנת 1948. במקביל המשיך לפעול בירושלים עוד שנים רבות קואופרטיב "המקשר", ואני זוכר אותו בראשית שנות ה-60 עם ה"שוסונים" הצרפתיים נמוכי-הרצפה שלו, אך לימים התאחד ולמעשה נבלע גם הוא ב"אגד".

זאת ועוד, אני מניח ששטרית המוזכר אצלך היה נהג אוטובוס "המקשר" ולא השר בכור שטרית, שמעולם לא היה נהג אוטובוס אלא שופט מכובד עוד בשירות ממשלת המנדט הבריטי, ואפילו שפט אותנו בפתח-תקווה על עבירה על חוקי ההאפלה בתקופת מלחמת העולם השנייה. שטרית סבא של הסופרת עפרה גלברט-אבני. הניסוח של תום שגב, שאתה מצטט – אינו מופרך.

 * * *

הנכם מוזמנים

להשקת "הצוללת של אמנון ושלי"

 מאת ברוך תור-רז

יום ה' 30 לאוקטובר, 2008 בשעה 19:00

בבית אריאלה – רח' שאול המלך 25, תל-אביב

בתוכנית :

יהודה אטלס: על הקבלה, הסליחה והחמלה בספרי ברוך תור-רז.

אליהו הכהן: ילדות בנווה צדק - ציונים וציוני דרך.

ד"ר אורית רוזין: ימי הצנע. יעקב גוטרמן: מצרותיו של מאייר.

עפרה גלברט-אבני: שהפוליו זורם בדמך.

אולה בינדר: בשירי עם ושירי משוררות.

מרינה תרן          ליווי בפסנתר. ניבה לב: שחקנית וקריינית.

מנחה הערב: דוד דיין

בברכת שנה טובה, שנת שלום, ומילוי כל המשאלות מאחלים:

ברוך תור-רז ואלמוגה אילן

 * * *

זיכרונותיה של נערת ליווי

כפי שסיפרה לאמנון בי-רב

פרק רביעי

מאיה ותומי

בשבועות שבאו לאחר מכן איציק התקשר אליי לפחות שלוש פעמים בשבוע. בדרך כלל שיחה איתו היתה נפתחת בשאלה שיגרתית:

"היה בסדר?"

וכמו תמיד, הייתי עונה לו בקיצור ובנימה קורקטית, בלי להיכנס לפרטים מיותרים:

"אין טענות."

"יופי," הוא היה מצחקק לתוך האפרכסת, "אז יש לי בשבילך עוד מישהו."

הפעם הטלפון הסלולרי שלי צילצל בדיוק כשעמדתי לצאת מחנות בגדים מהודרת בצפון העיר.

"היי, טלי," הוא אמר, "פחדתי שלא אתפוס אותך. כבר השארתי לך הודעה בבית."

הצצתי בשעוני. השעה היתה שש וחצי לפנות ערב והיו לי תוכניות אחרות.

"אני מקווה שלא היום," אמרתי לו.

"מחר," הוא הרגיע אותי, "מתאים לך?"

"בסדר," הסכמתי, "יש הוראות מיוחדות?"

שלא כהרגלו, הוא שתק מעט לפני שענה ואני זיהיתי בעייה במה שצפוי לי.

בשלב זה של הקשרים בינינו, כבר ידעתי ששום דבר לא נסתר ממנו. אמנם, לא שוחחנו בפרטים מלאים על מה שקורה ביני לבין הלקוחות שלי, אבל אני מניחה שהוא שוחח גם איתם וקיבל תמונה מלאה על כישוריי וכישרונותיי כנערת ליווי.

"אני לא יודע איך תקבלי את זה," הוא אמר לבסוף, "אבל הפעם ההזמנה היא לפגישה עם זוג."

"זוג?" תמהתי, "גבר ואישה?"

"בערך," הוא תיקן אותי, "בעל ואישה."

"מופרעים על כל הראש?"

"דווקא לא," הוא צחק, "כנראה שסתם מחפשים גיוון. משנה לך מה הם רוצים?"

"לא במיוחד," עניתי בנימה אדישה, שנשמעה לי שקופה ומלאכותית מדי.

"והם רוצים שתבואי אליהם הביתה. איכפת לך?"

"לא."

"אם כך, אין בעיות," הוא נרגע, "קחי את הכתובת שלהם ואת מיספר הטלפון. הם רוצים שתהיי שם בעשר בערב."

"בסדר," אמרתי וכתבתי על פתק את הפרטים שמסר לי.

"תבלי יפה," אמר לאחר שסיים לדבר, "אתקשר אלייך בקרוב."

הנחתי את שפופרת הטלפון במקומה ועיינתי שוב בכתובתם של לקוחותיי החדשים. הם גרו לא הרחק ממני. אוכל אפילו ללכת לשם ברגל.

הגעתי לשם שמונה דקות לפני עשר וטיילתי קצת על המדרכה לפני שנכנסתי. היה זה בית משותף בן שלוש קומות ברחוב צדדי ושקט בצפון העיר. לפני הבית היתה גינה מטופחת. שביל רחב, מרוצף במרצפות צבעוניות, הוביל מהמדרכה אל חדר המדרגות. במקומות החנייה המסומנים שמתחת לבניין עמדו שש מכוניות חדישות, מה שהביא אותי למסקנה שדיירי הבית הם אנשים אמידים.

בדיוק בשעה עשר לחצתי על כפתור האינטרקום של דירה מספר שלוש. מיד נשמע צרצור הדלת ואני דחפתי אותה פנימה ועליתי במדרגות לקומה השנייה. הדלת כבר היתה פתוחה מעט ואור עמום הפציע מבעד לסדק שנפער בינה לבין המשקוף. הקשתי בה קלות והיא נפתחה מיד לרווחה.

הדבר הראשון שהקביל את פני היה ריח נעים של קטורת. התאורה בחדר היתה עמומה ומהר מאוד ראיתי שכולה באה מנרות רבים שהוצבו במקומות שונים והיבהבו בצבעים מגוונים, שהיקנו למקום אווירה מסתורית ורומנטית.

כשהתרגלתי קצת לאור החלש, ראיתי אותם עומדים מן הצד ומחייכים אליי. הם נראו חביבים וסימפטיים. ממבט ראשון הערכתי את גילם בשלושים וחמש.

הוא היה גבר נאה, ממוצע קומה, בעל תווי פנים מרובעים במקצת, מה ששיווה להם חזות גברית. שערו היה כהה וסמיך ופניו היו חלקים ונראו נקיים ומטופחים. משהו בו הזכיר לי את פניו של כוכב קולנוע שלא יכולתי להיזכר בשמו. היה לו חיוך נעים ומזמין וכמעט הצטערתי על שלא מצאתי אותו בבית לבדו.

היא נראתה לי בלונדינית טבעית. עיניה היו גדולות וכחולות, עור פניה בהיר וחלק, וכשחייכה נתגלו שיניה, תואמות ומושלמות.

שניהם היו לבושים בגלביות לבנות, עמדו יחפים על שטיח צבעוני ונראו לי כמו צמד בורגנים שהתחפשו לבדואים לקראת פורים.

"וואו," הוא אמר בהתפעלות לאחר שסקר אותי במבט משתוקק, "היא באמת יפה כמו שהוא הבטיח לי."

"תפסיק," היא דחקה בו בזרועה, "אתה סתם מביך אותה."

היא ניגשה אליי והושיטה את ידה ללחיצת היכרות.

"נעים מאוד," היא אמרה בקול רך ומתפנק, "קוראים לי מאיה."

"ואני תומי," הוא מיהר להושיט את ידו.

"אני טלי," אמרתי להם וניסיתי לחייך לכבודם את אחד מחיוכיי החביבים ביותר.

"רוצה לשתות משהו?" היא שאלה.

"לא, תודה," עניתי.

"אם כך, בואי ניכנס לסלון," הוא אמר, אחז בזרועי והוביל אותי אל חדר גדול, עמוס ברהיטים עתיקים, שאף הוא היה מואר בנרות בלבד.

"יש לכם בית מקסים," אמרתי לאחר שהסתכלתי סביבי.

"תודה," היא אמרה, "זה הטעם שלנו."

הוא הושיב אותי על כורסת עץ מגולפת ושניהם התיישבו מולי על ספת עץ רחבה ומרופדת בבד פרחוני.

על שולחן עגול בינינו עמד בקבוק יין אדום, שלוש כוסות גבוהות בעלות רגל דקיקה, וקערת עץ קטנה מלאה עד גדותיה בבוטנים מקולפים.

"אולי נשתה לחיים," הוא אמר ומזג לשלוש הכוסות עד מחציתן. אחר כך הניח את הבקבוק על השולחן, הגיש לי את אחת הכוסות ושניהם הרימו את כוסותיהם, חייכו אליי בפנים זוהרות ואמרו: "לחיים."

"לחיים," אמרתי ולגמתי מעט מהיין. הוא היה טעים במיוחד ולכן לגמתי לגימה נוספת.

"את נערת ליווי?" שאלה מאיה פתאום, כשהיא תולה בי את עיניה הגדולות והכחולות.

"כן," חייכתי אליה, "למה את שואלת?"

"מפני שנראה לי מוזר שבחורה כל כך יפה צריכה להתפרנס ממקצוע כל כך לא מכובד."

"מדוע הוא לא מכובד?" שאלתי.

"אני יודעת," היא היססה, "הרי משלמים לך תמורת זה, נכון?"

"ודאי," אמרתי, "אבל מדוע זה נראה לך יותר מכובד כאשר אתם משלמים תמורת זה?"

"תפסיקי מאיה חמודה," תומי התערב בשיחה והציל את אשתו מהבעה של מבוכה גדולה שהצטיירה על פניה, "הרי לא בשביל זה הזמנו אלינו את טלי, נכון?"

"למה, באמת, הזמנתם אותי?" ניצלתי את ההזדמנות כדי לשנות את נושא השיחה.

תומי הרים את שתי רגליו על הכורסא ועבר לישיבה מזרחית. אחר כך רכן מעט קדימה והחל להסביר לי את תורת החיים שלהם.

"תראי," הוא אמר והביט היישר אל תוך עיניי, "אנחנו נורא אוהבים לגוון את החיים שלנו. הדבר שאנחנו הכי מתעבים הוא השיגרה, ולא פחות מכך, את השיעמום שבא בעקבותיה. לכן אנחנו מחליפים מדי פעם רהיטים, מחליפים את מקום העבודה שלנו, מחליפים חברים, ועכשיו החלטנו לגוון גם את הזוגיות שלנו. אבל מאחר שאנחנו נשואים ונורא אוהבים אחד את השני, החלטנו לגוון את חיי המין שלנו באמצעות שותפים חדשים."

"אבל כמובן, רק אם הם ממש מוצאים חן בעינינו," הוסיפה מאיה תנאי חשוב.

"נכון," אישר תומי, "וכאן נתקלנו בבעייה קשה. אחרי שפירסמנו בעיתונים מודעות שאנחנו מעוניינים להכיר בני זוג חדשים, קיבלנו המון הצעות מסוטי מין מופרעים, שהציעו לנו כל מיני הצעות מגונות. בין השאר, אפילו התקשרו אלינו מאיזה מועדון לחילופי זוגות והזמינו אותנו להשתתף באורגיות שהם עורכים בכל מיני מקומות."

"זה היה ממש נורא," השלימה מאיה את דבריו, "ואנחנו רוצים בסך הכול להמשיך לאהוב זה את זה, רק עם אפשרות למצוא דרכים חדשות לבטא את האהבה שלנו."

"נכון," אישר שוב תומי.

"וכבר ניסיתם לעשות זאת?" שאלתי.

הם הסתכלו זה על זו, כאילו עדיין לא החליטו מי יענה על שאלתי, ולבסוף תומי אמר בחיוך נבוך משהו:

"כן. לפני שבוע הזמנו בחור חמוד, שבילה איתנו ערב מקסים. מובן שמי שנהנה במיוחד היתה מאיה, אבל כשהיא נהנית, גם אני נהנה."

הוא הביט בה בעיניים בורקות וחייך אליה באהבה.

מאיה הניחה יד רכה על רגלו, ליטפה אותה בעדינות ואמרה בקולה המתחנחן והמתוק:

"לכן הפעם החלטנו להזמין אותך," היא הביטה בי בעיניה הכחולות, שנראו עכשיו תמימות מתמיד, "ביקשנו לפגוש בחורה צעירה, יפה, חופשייה ומבינה. כשראיתי אותך, ידעתי מיד שההחלטה שלנו היתה נכונה."

הסתכלתי עליהם כמו על שני חייזרים שנפלו זה עתה על כדור הארץ ועדיין לא הסתגלו למקום החדש שאליו הגיעו.

"אני שמחה שמצאתי חן בעיניכם," אמרתי בשקט.

"יופי," קרא תומי בשמחה, "אם כך, בואו ניכנס לחדר המיטות שלנו."

הם קפצו בהתלהבות כמעט ילדותית ממקומם והובילו אותי אל חדר השינה שלהם. לא הופתעתי לראות שגם שם דלקו נרות צבעוניים וריח הקטורת נישא באוויר.

היתה להם מיטה גדולה ורחבה, מצופה בסדינים תכולים. גב עשוי עץ מגולף, מעשה אמנות ממש, הפריד בינה לבין הקיר שמאחוריה. משום מה גם לא הופתעתי לראות, שכאשר שניהם נחלצו מהגלביות הלבנות שכיסו את גופם, הם נותרו עירומים כביום היוולדם ויחד עלו על המיטה המוצעת, מזמינים אותי לבוא בעקבותיהם.

אני חייבת להודות, שהמעמד המוזר והבלתי צפוי הזה, הביך אותי לא מעט. אחרי כמה שבועות בשירותו של איציק, כבר לא הייתי כל כך תמימה וחסרת ניסיון. אבל אחרי הכול, הייתי עדיין צעירה ומעולם לא הזדמן לי להיות מעורבת במין רב משתתפים. מה גם ששני שותפיי החדשים ציפו ממני למשהו שלא ידעתי בדיוק להגדיר אותו.

אבל לא רציתי לאכזב אותם. לכן התפשטתי במהירות והצטרפתי אליהם.

מהר מאוד התברר לי, ששני מארחיי ניחנו בדמיון מפותח במיוחד. הם היו היוזמים והמבצעים גם יחד, ומאחר שכך, נתתי להם להוביל את סדר ההתרחשויות, תוך שאני משתפת פעולה ברצון ונענית לכל בקשה שלהם.

תחילתו של המישחק המוקדם הוקדשה ללטיפות הדדיות ולנשיקות תאוותניות. הופתעתי ושמחתי להיווכח, שכאשר המעשים הללו נעשים בשלישייה, הם מגוונים ומהנים הרבה יותר מאשר בזוג. מדי פעם מצאתי את עצמי שוכבת על גבי, כשתומי חופר בלשונו הארוכה והזריזה בתוך פי, בעוד מאיה מלטפת ומלקקת את שדי ופטמותי. אחר כך מאיה השתרעה על גבה ואני מצצתי את פטמותיה, שהיו גדולות וכהות, בעוד תומי יורד אל בין רגליה ועובר בלשונו הרטובה על החלק הפנימי של ירכיה. מובן שלא קיפחנו גם אותו ולאחר ששתינו השכבנו אותו על גבו, עסקה מאיה בליקוק חרוץ של בדלי אוזניו וליטוף חזהו השעיר ופטמותיו הקטנות, בעוד אני התמקדתי בחלק התחתון של גופו ונישקתי בעדינות ראויה לציון את בטנו וגם את מה שמתחתיה.

הדקות הראשונות עוררו את שלושתנו. אני חשתי את עצמי מגורה ורטובה. מאיה תחבה את אצבעותיה אל בין רגליה ועיניה העידו על ההתרגשות שבה היא נתונה. מבט חטוף הוכיח לי שגם תומי כבר מוכן לפעולה. הזין שהזדקר בין רגליו היה יפה וחלק, ישר ומעוצב. הוא היה ארוך ועבה מאלה שראיתי בעבר וכשהחזקתי אותו בידי, כמעט השמעתי קריאת התפעלות כנה.

בשלב זה תומי נשכב על גבו, עצם את עיניו בהנאה גלויה, ושתינו הסתערנו על האיבר המופלא, ליקקנו אותו מכל צד ומצצנו אותו בתורנות, כשאחת מאיתנו מחזיקה אותו בפיה ואילו השנייה מלטפת אותו בבסיסו המוצק ואת שק האשכים הרך והמעודן שמתחתיו. גם מאיה לא הסתירה את תחושותיה. תוך שהיא מענגת את בעלה, היא לא הוציאה את אצבעותיה מהנקב שבין רגליה והשמיעה אנחות מתמשכות, שלא תמיד נשמעו לי כנות וטבעיות.

אחר כך החלפנו תפקידים. תומי התחפר בין רגליי והחל להחדיר את לשונו אל תוך המערה הרטובה שנפתחה בפניו. מאיה פיסקה את רגליה מעל לראשי ואני ניסיתי לחדור אל תוכה עם לשוני, אלא שהיא היתה כל כך מגורה, שתנועותיה הנמרצות מעלה ומטה הותירו את לשוני מדי פעם מחוץ לגופה. מאחר שכך, החזקתי אותה במותניה ומשכתי אותה אליי בחוזקה, תוך שאני מחדירה את לשוני ושתיים מאצבעותי עמוק ככל שיכולתי אל תוך גופה הלוהט והרטוב.

משלושתנו, אין ספק שתומי היה המאהב החרוץ והיעיל ביותר. הוא איתר בדייקנות את הדגדגן שלי והפך אותו למטרה העיקרית של פעילותו בתוך גופי. למגע אצבעותיו הרגישות, לא יכולתי שלא להשמיע גניחות הנאה קולניות. בכל פעם שלשונו נכרכה סביב מוקד ההנאה החבוי בין רגליי, אצבעותיו מלטפות את הפתח הרגיש שסביבו, חשבתי שהדגדגן שלי יזנק החוצה מרוב תאווה.

מישחק האהבה המשולש נמשך זמן רב. מאחר שהשתדלנו שכל אחד מאיתנו יפיק משני שותפיו את ההנאה המירבית, היה התהליך ממושך ביותר. מדי פעם חשבתי לעצמי, שהעינוג ההדדי כל כך מושלם, שאולי אפשר יהיה לוותר על החדירה השיגרתית, שנחשבת, לא תמיד בצדק, לשיאו של המגע המיני.

אלא שאז תומי התרומם מבין רגליי והחדיר לתוכי את שרביט הקסמים שלו. הוא עשה זאת לאט ובעדינות הראויה, אך מה שנראה לי כיצירת אמנות מושלמת כשראיתי אותו מזדקר למולי בחוץ, נכנס עכשיו אל תוך גופי ומילא אותו עד קצהו. לרגע חששתי שהוא יפרוץ את סוף המחילה שיועדה לו וייכנס עמוק עמוק אל תוך בטני. אלא שהוא עצר בעוד מועד, חזר מעט לאחור, ואז החל לנוע מעלה ומטה, נכנס ויוצא, פולש ונסוג, בוטש בחוזקה פנימה ומחליק חזרה על הדפנות הלוהטות והרטובות שפתחתי לקראתו.

היום אני יכולה לקבוע בוודאות, שעד לאותם רגעים לא חוויתי תחושה שמיימית כזאת.

הרמתי את רגלי ולכדתי את תומי ביניהן, לוחצת אותו אלי בכל כוחי. שתי ידי היו כרוכות על גבו וכל אגן הירכיים שלי נדחף לעומתו, קולט את הניצוצות שיצר החיבור המדהים שבינינו.

וכך שכבתי על גבי בעיניים עצומות ובפה פעור.

חבל. כי לו הייתי פוקחת את עיניי, הייתי רואה שמאיה שוב אינה לוקחת חלק פעיל במגע הבשרים המשולהב שהתמכרנו לו בשקיקה שכזו. היא ישבה לבדה בקצה המיטה, משקיפה מן הצד על המתרחש לפניה, שותקת.

איני יודעת כמה זמן נמשכה שתיקתה. אך לפתע שמעתי אותה בוכה. תחילה בשקט, ואחר כך בקול, שכמעט האפיל על אנקות ההנאה שלי.

ורק אז שמנו לב אליה.

תומי התרומם, ניתק ממני ומיהר אליה להרגיע אותה. אני התיישבתי במרכז המיטה, מביטה בזוג המוזר הזה ואיני מבינה מה בדיוק קורה כאן.

מאיה בכתה כמו ילדה קטנה. היא נשנקה בבכייה ולא הצליחה להסביר את עצמה. רק לאחר דקות ארוכות שכך הבכי הכמעט היסטרי שלה והיא הטיחה בתומי, במילים קטועות, את הסיבה להתפרצותה.

"אתה..." היא אמרה לו, "אתה אף פעם לא הצלחת להביא אותי להנאה כזאת... לא ראית איך היא צועקת... איך היא נהנית... אני אף פעם לא הרגשתי ככה כשהייתי איתך... אתה נתת לה את כל מה שיכולת... זיינת אותה עם כל המרץ שהיה לך... למה כשאנחנו יחד זה לא קורה לנו... תגיד לי, למה..."

היא חידשה את בכייה וברחה מן החדר אל הסלון.

הוא הלך אחריה ומבעד לדלת הפתוחה שמעתי אותו מנסה להרגיע אותה.

ישבתי לבדי על המיטה הגדולה עוד שניות אחדות. אחר כך קמתי ואספתי את בגדיי שהיו פזורים מסביב. התלבשתי במהירות והקשבתי לנעשה בחדר השני. הם עדיין שוחחו ביניהם בשקט, תוך שהתפרצויות הבכי שלה חוזרות ונשנות.

פתחתי את הדלת וחמקתי החוצה, לחדר המדרגות.

מאוחר יותר חשבתי, שמין בשלישייה, עם כל היותו שונה ומרתק, מלהיב וממכר, כנראה שבכל זאת אינו מתאים לכל אחד.

מה גם שעם כל הווריאציות האפשריות, אחד מן השלושה תמיד עלול לחוש את עצמו מקופח.

או כמו במקרה של מאיה – כל כך מקנא.

המשך יבוא

 * * *

שני ספרים חדשים לילדים מאת פנינה פרנקל

מי מוכן להיות לוליין?

איורים: וולף בולבה

הסיפור שלפנינו עוסק בעיקר בשאלת הדימוי העצמי. מתוך שגרת היום יום, יוזם רועי לעצמו חוויות בעולם הדמיון. הוא מגיע אל הקרקס ומגלה עולם מסקרן ומלא בהפתעות. את הספר ניתן לרכוש ב"צומת ספרים" ובחנויות ספרים מובחרות.

ניתן להזמין את הסופרת למפגשים עם ילדים ולהרצאות עם הורים 03-6998973 pnina@macam.ac.il

הוצאת: מודן / עגור

איפה הדוב?

איורים: פפי מרזל

הסיפור עוסק בהתפתחות הרגשית של ילדים, ביחסם לחפצים ולבעלי חיים הסובבים אותם. החתלתול, הארנבון והדובי מלווים את דנה בחיי היום יום אלה הם החברים הראשונים של דנה, באמצעותם היא לומדת להתייחס לאחרים ולהתמודד עם פחדים. סיפור עם דרמה שמסתיימת בהומור ובסוף טוב.

הוצאת "יקינטון –ספרים" להזמנת הסופרת למפגשים עם ילדים והורים ולרכישת ספרים : טל. 03-6998973. yehoshua_f@hotmail.com

 * * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק עשרים ואחד

העבד השחור, פורים

חלק שני

עשרה ימים לאחר פורים אירע הדבר.

התיישבותם המחודשת של איכרי פתח-תקווה על אדמתם שבה והביאה אותם בסכסוך עם שכניהם. ה"רבע" מנחלת טיאן, שהפתח-תקוואים שילמו את מלוא מחירו, נמצא עדיין ברשות כפרי הסביבה, לרעות בו את בקרם, ובדרכם אליו היו עוברים עם עדריהם את שדות המושבה הזרועים, ומשחיתים אותם. סיבה נוספת לסכסוך היתה שמתיישבי פתח-תקווה, בלכתם מיהוד לנחלותיהם, היו נאלצים לעבור בשדות ערביי הכפר יהודיה.

הרועים הערבים טרם התרגלו לעובדה שאדמת מלאבס אינה הפקר, והמשיכו לרעות את בקרם גם באדמה הזרועה. בייחוד עתה, באביב, עונת המרעה, כאשר האדמה העלתה שפעת ירק, נמשכו אליה הרועים מכּל עבר; אירעו מקרים של התכתשות עם האיכרים בשעות היום, בשדות המושבה. האיכרים הצליחו להניס את אויביהם. יום אחד התגברו על חבורת גנבים מבני יהודיה. אלה קיבלו את עונשם כאשר ספגו מכות נאמנות מיד הפתח-תקוואים, שכלל לא טרחו לפנות למשפט התורכי.

בראות הערבים כך, החלו להעלות בחסות החשכה את עדריהם על שדות המושבה, לרמוס ולהשחית את היבול.

"מה עושים?" – סנדר חדאד היה גבה-קומה, בנו של נפּח מעיירה קטנה ברוסיה. הערבים בסביבה כינו את סנדר בשם חַוַּאגָ'ה סְקַנְדַר, עתה בא אל ביתו לשל יהודה, להתייעץ.

"אני שואל את עצמי איך דאוד אבו-יוסף היה נוהג במקרה כזה." ענה יהודה.

"מתנפלים עליהם ומכים?"

"לא סתם. אנחנו נאסוף את החברֶ'ה הצעירים במושבה, את כל בני-החיִל, ונצא לארוב לגנבים בלילה. כך למדתי מאבו-יוסף בערב השמירה הראשון שלי איתו."

כתריסר צעירים, ובראשם סנדר ויהודה, יצאו בלילה לארוב לרועים ולתפוס את עדריהם. הם הרחיקו אל גבול המושבה, ובאשמורת אחרונה, סמוך לכפרי הערבים, נלחמו עם עשרות רועים שחזרו, בלא חשש, עם בקרם השבע מן המרעה הלילי. ההפתעה היתה גמורה: האורבים לא השתמשו בנשק חם אלא במהלומות בלבד. סנדר הצטיין בגבורתו, וממנו למד יהודה באותה שעה פרק חדש בהלכות שמירה והתקפה: "איזהו גיבור? זה שאינו פוחד מלספוג מכות, אבל יודע גם לחלק מכות!"

לבסוף נסוגו רוב הערבים והתפזרו לכל עבר, ואיכרי המושבה לקחו בשבי נערים אחדים, בקר וחמורים. עוד באותו בוקר הוליכו את כל הכבודה הזו לבניין הסראייה ביפו, להסגירה למשטרה התורכית.

כאשר נודע הדבר ביהודיה, יצאו כל בני הכפר כאיש אחד, מאתיים כפריים מזויינים באלות, והתנפלו על המושבה אשר מרבית מגיניה לא נמצאו בה. לאושרם של הנשים והילדים נשארו במושבה שלושה גברים עזי-נפש: לֵיבּ סלומון, בנו של יואל משה, זאב בלומנפלד והרב פרומקין. המתנפלים היכו כל מי שמצאו ברחוב. שברו חלונות בבתים, עקרו עצים רבים, צעירים, שניטעו ברחובות, והוציאו שלל – כלים מתוך הבתים. הרב פרומקין קרא לנשים ולילדים לסגת ולהתאסף אצלו ב"חוֹשׁ" – חצר הבית המבוצר שבאחוזת לחמן, במרכז המושבה.

ליב וזאב עמדו בפתח החצר ובידיהם חרבות שלופות, שנשארו בידיהם ממשחק הפורים, ובהיאבקות קשה עם המתנפלים לא הניחו לאיש מהם לחדור אל החצר המוקפת חומה.

רק הרב פרומקין, אשר דאג קודם-כל לאחרים ובדק שמא נותרו אישה או ילד בחוץ – לא הספיק להגיע לחצר במועד הנכון. הוא רצה להתגנב פנימה דרך הפִּשׁפָּשׁ האחורי – ואז תפָסוהו המתנפלים והיכו אותו מכות נאמנות. למרות המכות שספג, קרא כל הזמן לנשים שבפינות החצר:

"אל תפתחנה את השער! הנחנה להם להכותני, אל תפתחנה ואל תפחדנה! אני אעמוד בזה!"

כך צעק מעבר לגדר-החומר, עד שהתעלף מרוב מכות. הערבים, שחשָׁבוהו למת, הניחו לו. בראותם שלא יצליחו לחדור אל חצר האחוזה, וכי הנשים, ושני הגברים בפּתח – איתנים בדעתם שלא לפתוח את השער, אפילו מוּטל אחד מהם מת בחוץ – תפסו המתנפלים באין-מפריע את עדר הבקר של המושבה, בן מאתיים ראש, ולקחו אותו עימם אל כפרם כדי להובילו ליפו, אל הממשלה התורכית, בתואנה שמצאו אותו רועה בשדות יהודיה...

אחד מאנשי המושבה, מן הזקנים, הצליח להימלט ממנה בתחילת ההתנפלות ובא ליפו, להודיע לגברים על ההתקפה. מיד מיהרו כולם לחזור לבתיהם כשהם מלאי חרדה. יהודה עשה את כל הדרך החוֹלית החורפית מיפו לפתח-תקווה, לרגלי גבעות הכורכר של באב-אל-הַוַּה – בדהרה על סוסו, במשך עשרים דקות בלבד! – לא לחינם מיהר כפי שלא דהר מעודו – לאה ובִתם התינוקת, ציפור'לה, נמצאו לכודות במושבה. מה עלה בגורלן! הוא האשים עצמו על טיפשותו, שבשמחת הניצחון על המארב הלילי – נשכחו ממנו ומחבֵריו כללי זהירות ראשוניים, והם הותירו את המושבה ריקה ממגיניה!

במושבה מצא הכול לאחר מעשה, אך לרווחתו לא היתה ההתנפלות נוראה כל-כך. שמשות אחדות נופצו, עצים נעקרו מהשורש. אבל פורמקין נפצע באורח פחות חמוּר מכפי שנראה בתחילה. מתברר שהשׂים עצמו מתעלף, בכוונה – כדי שתוקפיו ייבּהלו ולא ימשיכו לְענותו כבן-ערובה וללחוץ בכך על הנשים שתפתחנה את שער החצר. ואכן, התכסיס הצליח – הערבים, שחשבו כי הרָגוהו, מיהרו לברוח מן המקום.

הנשים והילדים היו שרויים בפחד מוות, וכאשר הגיעו הגברים לחצר הבית שבאחוזת לחמן, דבקו בהם בהתרגשות ובכי. יהודה חיבק את לאה והתינוקת שבידיה. אחשוורוש ואסתר-ושתי, שהיו בין הבאים מיפו, הציעו לחגוג מעתה בכ"ד באדר, מדי שנה, פורים שני בפתח-תקווה, לזכר הרווח וההצלה שעמדו ליהודים מידי ההמנים והאגגים מיהודיה.

בהשתדלותם של באי-כוח חובבי-ציון, ושל סגן-הקונסול האוסטרי פאסגל ביפו והקונסול הכללי גראף קאבוגה בירושלים – שלחו התורכים שוטרים והם אסרו כעשרים מאנשי יהודיה, ואת עדר הבקר החזירו למושבה.

עתה היו הדעות חלוקות באשר להמשך. נערכה אספה בביתו המרווח של ר' זרח ברנט. קם אחד מחבורת המייסדים, אדם מנוסה במנהגי-הארץ, ואמר:

"יש להתייחס להתנפלות כאל סכסוך רגיל בין שכנים על זכות-מרעה. סכסוכים כאלה מתרחשים לעיתים קרובות בכפרי הערבים, בינם לבין עצמם. צריך ללכת בדרך הרגילה והמקובלת ולסיים בעשיית 'סוּלְחָה'."

"מה זו 'סולחה'?" שאל אחד האיכרים החדשים.

"טקס כריתת ברית-שלום בין הצדדים."

אך החדש שהיה, כחבריו, מר-נפש בעקבות ההתנפלות, לא ידע את ניסיון קודמיו במשפט הממושך והיקר עם טיאן, ואמר:

"לא! לא 'סולחה'. צריך לתבוע את המתנפלים למשפט. העניין עקרוני – צריך לשבור את התנגדות הערבים להתיישבות שלנו, שאם לא כן יעורר הדבר פחד בגולה, ולא יבואו עולים חדשים לגור במושבה!"

החלה פרשה של משפטים, בעזרת הקונסולים, שעלתה הון רב, כמו בפעם הקודמת, מפני הצורך הקבוע לשחד במתְּנות הבקשיש את השופטים. עוד נתברר כי הסכסוך בין פתח-תקווה ליהודיה נעשה לחלק מן היריבות העתיקה בין שתי המשפחות הערביות המיוחסות ביותר ביפו – אִל-חוּסֵינִי ואִל-חַאלְדִי. החוסיינים היו יותר משׂכּילים; רבים מפקידי הממשלה התורכית, ביפו ובירושלים, באו מבְּניהם. הם תמכו ביהודים ולקחו את עניינם של בני-המושבה תחת חסותם. ואילו החאלדים היו קנאים, ובעקבות יריבוּתם העקבית לחוסיינים, קמו להיות לפה ולעזר לפלאחי יהודיה.

המשפט נמשך שבועות וחודשים ואכל את כספם של הפתח-תקוואים, עד אשר נוכחו כי מוטב לסיים את הסכסוך בדרך המקובלת ולעשות שלום עם אנשי הכפר יהודיה. באחד הימים נתאספו אנשי המושבה ואנשי הכפר, זבחו זבחים וכרתו ברית אחים ביניהם, וככה הסתיים ה"משפט".

[מה שלא הפריע, 35 שנים מאוחר יותר, במאי 1921, לערביי יהודיה להשתתף אף הם בהתקפה על פתח-תקווה, שלמרבה המזל נעצרה בזכות הפצצתם על-ידי מטוסים בריטיים שהוזעקו מרמלה. ולאחר זמן לא רב לחגוג שוב "סולחה" עם הפתח-תקוואים, עד אשר במלחמת השחרור ב-48' נפטרה פתח-תקווה מעונשם ועל מקומם קמה העיר יהוד].

ואולם המאורע לא עבר ללא רושם. גם הגל החדש של המתיישבים במושבה, הביאליסטוקאים, נוכח שאין להישען על הממשלה התורכית ומוטב שלא להגיע כלל למשפט אלא לסמוך על עצמם וכוחם. ואילו הערבים למדו שלא כדאי, בסופו-של-דבר, לגרום צרות למושבה.

המשך יבוא

בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.

יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.

סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.

"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.

"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.

אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.

[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]

* * *

תודה בשם מערכת "חדשות בן עזר"

קיבלנו באי-מיל איחולים רבים לשנה החדשה, אישיים וגם אלה המכוונים למכתב העיתי ומברכים עליו ועל המשך פעילותו. לא עלה בידינו להשיב אישית לכולם. וגם לא רצינו להביא בפני הקוראים את כל השבחים וטפיחות הכתף כדי שלא ניחשד ברימום עצמי. ולכן אנחנו אומרים לנמענינו – תודה, תודה, תודה וגמר חתימה טובה.

בשם המערכת, המזכירה ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

נ.ב.

אמנם שמו של העורך אהוד אבל לא אולמרט ולכן אי אפשר להאשים אותו בכל דבר –  למשל בכך שלא כל חומר שמגיע למערכת – ראוי לפרסום במכתב העיתי, וכן שאנשים מסורבים נעלבים במקום להשתדל לכתוב טוב יותר ולשלוח שוב ושוב עד שיגיעו לרמה הנדרשת.

או שיפסיקו לכתוב ויסתפקו בקריאה בלבד.

* * *

הסיפור Hosni the Dreamer של אהוד בן עזר

נכנס כחומר לימוד במיקראה הכל-אמריקאית

Glencoe Backpack Reader, Course 2

בהוצאת מקמילן, מקגרו-היל וגלנקו

ויופץ באלפי עותקים בבתי-הספר בארה"ב

בשנת 1997 הופיע בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, בניו-יורק, ספרו של אהוד בן עזר Hosni the Dreamer שצוייר בידי חברו, הצייר-המאייר והסופר עטור השבחים – אורי שולביץ. הספר נבחר במישאל המבקרים של ה"ניו-יורק טיימס בּוּק רוויוּ" כאחד מעשרה הספרים המצויירים המצטיינים לשנת 1997 ובאותו גיליון נדפסה בהרחבה גם ביקורת נלהבת לציורים ולטקסט כאחד. הספר יצא לאור גם בתרגום לקוריאנית.

והנה עתה נדפס הסיפור כטקסט לימודי במיקראה המיועדת לרמה השנייה בבתי-הספר ברחבי ארה"ב בשם: "Glencoe Backpack Reader" בהוצאת מקמילן, מקגרו-היל וגלנקו, 2009. נדפס רק הטקסט, בשלמותו, עם ציון שנת הופעתו לראשונה, 1997, אך לא ציון ההוצאה הראשונה – פראר, שטראוס אנד ז'ירו וללא איזכור הצייר אורי שולביץ. עורכי המיקראה לקחו את הטקסט בלבד והוסיפו לו אפאראט של ביאורי מונחים והפעלה לתלמידים הקוראים בו ונדרשים לענות על שאלות וגם לכתוב על עצמם בעקבותיו. המהדורה בכריכה קשה והדורה מאוד אם כי בשני צבעים בלבד, שחור וכחול לגווניו, ונראה כי נועדה לרכישה על ידי בתי הספר ברחבי ארה"ב ולהשאלה חוזרת לתלמידים בתקופת לימודיהם. נראה שמדובר בגיל ביניים שבין 9 ל-12.

ייתכן שלסיפור עצמו תהיה עכשיו תפוצה הרבה יותר גדולה, ולאורך זמן, מאשר היתה לספר המצוייר, שאמנם הופיע בשעתו בשתי הדפסות ונמכרו ממנו כחמישה עשר אלף עותקים. מי יודע, אולי הסיפור ימשיך לעשות דרך עצמאית ויום אחד יתקשרו אולפני דיסני אל המחבר ויציעו להפיק מהמעשייה העממית הזו סרט מצוייר. כי לעיתים יצירה אחת, כמעט שולית, עשוייה להצליח ולהפוך לקלאסיקה – יותר מהספרים האחרים שכתב סופר במשך כל חייו.

להלן המקור העברי של הסיפור שאותו ילמדו באנגלית התלמידים בבתי-הספר בארה"ב אבל אין סיכוי שיידפס בעברית בספר או במקראה לבתי ספר כי מדובר ביצירה של סופר לא חשוב – וחשוב יותר שתלמידי ישראל ילמדו במקראות את שירי המשורר הלאומי מחמוד דרוויש.

אהוד בן עזר

חוסני החולם

סיפור-עם ערבי

הציורים [במקור האמריקאי, 1997]: אורי שולביץ

חוסני היה רועה אצל אחד השיח'ים. כל היום רעה לבדו את העדר, ומאחר שלא היה לו עם מי לדבר, התרגל לדבר אל הכבשים.

לאחר העבודה נהגו הרועים לבלות את הערב כשהם מספרים בדיחות או מתווכחים מה היו קונים אילו היה להם כסף. כולם, חוץ מחוסני.

חוסני העדיף לבלות את ערביו בהקשבה לזקני השבט המספרים על מסעות ועל הרפתקאות בערים רחוקות. הוא גר כל ימיו במידבר, והמעשיות שלהם מילאו אותו חלומות.

לילה אחד חלם חוסני שהוא הגיע לעיר. החלום ניראה בעיניו כה אמיתי עד שהרגיש שהוא ממש נמצא שם. הוא רצה לספר על כך לרועים האחרים, אבל פחד פן יצחקו ממנו.

לכן, במקום לספר להם, הוא סיפר את חלומו לכבשים.

אחד הרועים שמע אותו ואמר לכל השאר: "חוסני מדבר שטויות אל הכבשים שלו!"

 "מוזר מאוד," אמר האחד.

 "וגם טיפשי מאוד," אמר רועה אחר, וכולם התחילו לצחוק על חוסני.

יום אחד ביקש השיח' למכור אחדים מגמליו בעיר. הוא החליט לקחת לדרך כמה מן הרועים שלו, אבל חוסני לא נכלל בהם.

כאשר ביקש חוסני מהשיח' להרשות לו לבוא איתם, ענה השיח': "אני מצטער. אולי בפעם הבאה."

ואז, בדיוק כאשר הם היו מוכנים לצאת לדרך, חלה אחד הרועים. השיח' החליט להרשות לחוסני למלא את מקומו של הרועה החולה.

הם רכבו במשך ימים, עברו בגיאיות וטיפסו על הרים. חוסני חש עצמו בר-מזל על כך שהוא הולך ומתקרב אל העיר, ואפילו לא הרגיש כמה חם ויבש הכל מסביב.

לאחר שחצו ואדי רחב ויבש הגיעו לבסוף אל העיר.

השיח' מכר את גמליו. הוא העניק לכל רועה דינר זהב אחד והירשה להם לצאת לבלות כרצונם את שארית היום וליהנות מפלאי העיר.

הרועים מיהרו ללכת יחדיו, כשהם עוזבים את חוסני לבדו.

חוסני נדד ברחובות העיר, בתוך ההמון הרועש. ככל שהירבה ללכת, כן ניראתה לעיניו העיר דומה יותר לחלומו ולסיפוריהם של זקני השבט. אלא שעכשיו היא היתה ממשית, ואפילו מרגשת ומפתיעה יותר מכפי ששיער.

הוא הלך לשוק, עבר על פני חנויות ודוכנים בהם הוצגו בגדים צבעוניים, שמלות רקומות, שטיחים, סירים וצלחות נוצצים. ריחות האורז בצנובר ובצימוקים, הקבאב, הפלאפל, הקוסקוס והחלווה המתוקה מילאו את האוויר. אבל חוסני לא קנה דבר.

לפתע הבחין בשלט על חנות קטנה: "פסוק תמורת דינר זהב."

חוסני הרגיש שהוא מוכרח להיכנס.

כאשר נכנס, מצא את עצמו בעולם אחר, מקום שאליו לא חדרו הרעש והמהומה של השוק.

איש זקן ישב שם לבדו.

חוסני נתן את דינר הזהב לזקן. האיש לקח את המטבע, התבונן היטב בחוסני, ואז אמר לאיטו: "אל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם."

חוסני חיכה. לבסוף שאל, "האם זה הכל, אדוני?"

האיש הזקן שתק ולא הוסיף דבר.

למחרת בבוקר חוסני, השיח' והרועים, עזבו את העיר ורכבו אל המידבר.

בדרך דיברו הרועים על כל מה שאכלו וכל מה שקנו בעיר. הם שאלו את חוסני מה קנה הוא. חוסני לא ענה. הם התחילו ללעוג לו על כך שלא רכש דבר וביזבז את ביקורו בעיר.

לבסוף התפרץ חוסני וגילה, "אני כן קניתי משהו. פסוק!"

 "פסוק?" הם ממש לא האמינו למשמע אוזניהם. וכאשר חוסני חזר בפניהם על הפסוק, פרצו כולם בצחוק.

 "הוא בזבז את כל כספו על שטות חסרת-ערך," אמר האחד.

 "איזה טיפש מטופש!" צחק האחר.

והשיח' צחק גם הוא.

הם המשיכו לצחוק גם כאשר הבחינו בענני הגשם הכבדים שהתקדרו במרחק. על פי הברקים והרעמים היה עליהם לדעת שגשם שוטף יורד בהרים שמעליהם. אבל הגשם היה רחוק מאוד, ואף טיפה לא נפלה עליהם.

עד מהרה הם הגיעו אל הוואדי, שהיה יבש בדרכם אל העיר, ועתה שטפו בו מי הגשם מן ההרים.

השיח' והרועים לא היססו. הם נכנסו למים עם גמליהם טעוני המשא, והחלו לחצותם.

חוסני נזכר בפסוק שאותו קנה, ועצר. "אל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם," שב ואמר לעצמו. הוא קרא לשיח' ולרועים לעצור ולחזור, אבל השיח' ענה לו בחוסר סבלנות, "מהר ובוא, חוסני!"

אותה שעה, אדם לבוש בגדים יקרים עמד גם הוא על גדת הוואדי. הוא הוליך גמל בחבל ארוך. על דבשת הגמל התנוסס אפיריון מפואר.

כאשר ראה האיש את השיח' ואת הרועים מתחילים לחצות את הוואדי, נכנס גם הוא אל המים הזורמים. חוסני ניסה להזהיר גם אותו, אבל האיש רק משך בכתפיו והמשיך ללכת.

חוסני לא רצה אמנם להישאר מאחור, אבל הפסוק חזר והיכה שוב ושוב במחשבתו והוא לא היה מסוגל להביא את עצמו להחלטה לחצות את הוואדי.

האחרים לא הספיקו להתרחק הרבה כאשר לפתע

שטף אותם זרם פתאומי וחזק, והמים הסוערים בלעו אותם.

חוסני נבהל נורא כאשר ראה את מה שקרה.

ואז שמע קול מתוך האפיריון שעל דבשת הגמל. "משרתי, משרתי המסכן! הו, כמה נורא!"

חוסני ניגש אל האפיריון וגילה בו עלמה צעירה.

"אדוני רב החסד," אמרה. "שמי זוביידה. עכשיו, לאחר שהמשרת שלי נעלם, אני לגמרי אבודה. בבקשה, עזור לי."

 "אל תדאגי," אמר חוסני בעדינות. "אוכל לקחת אותך חזרה לעיר."

 "הו, לא! לא לשם," אמרה, "אני לא רוצה לחזור אל האמיר. הוא שלח אותי, למרות רצוני, בתור מתנה לנסיך שאני לא מכירה. לאן מועדות פניך?"

 "אין לי משפחה," אמר חוסני. "עכשיו, כאשר השיח' מת, גם אין לי עבודה. חוץ מזה אני מעדיף ללכת למקום חדש לגמרי מאשר לחזור למקום שבו לא היה לי רגע של אושר."

 "בבקשה, הרשה לי ללכת איתך," אמרה זוביידה.

חוסני קשר את חבל הגמל של זוביידה אל הגמל שלו. הוא לא ניסה לחצות את המים הגועשים. במקום זאת עקף את הוואדי לכל אורכו.

הם המשיכו בדרכם זמן רב. הימים היו חמים מאוד והלילות קרים.

חוסני סיפר לזוביידה את הדברים שלמד מזקני השבט, כיצד חלם על העיר עוד בטרם ראה אותה, ואיך מכר לו האיש הזקן פסוק שהציל אותו מהאסון הגדול שהם היו עדים לו.

זוביידה סיפרה לחוסני, "אבי עבד אצל האמיר. אחרי שהתייתמתי, גידלו אותי בארמונו של האמיר. החיים שם לא היו כה שמחים כפי שאתה אולי חושב. אני מזועזעת ממה שקרה בוואדי אבל מאמינה שזה היה סימן לכך שאני לא הייתי צריכה לחיות בארמון זר עם נסיך שאני בכלל לא יודעת מיהו."

לבסוף, הם הגיעו לעיר אחרת.

חוסני וזוביידה התאהבו.

לא עבר זמן רב והם התחתנו. בכסף ובזהב שנשא הגמל של זוביידה הם קנו בית גדול ושדות.

הם הקימו משפחה וחיו באושר שנים רבות. חוסני לא שכח לעולם את האיש הזקן ואת הפסוק שלו.

העטיפה

חוסני הרועה רצה תמיד לראות את העיר הגדולה שמעבר למידבר. יום אחד נפלה בידו ההזדמנות – השיח' שאצלו עבד ביקש ממנו לעשות עימו ועם עוד רועים אחדים את הדרך הארוכה כדי למכור בעיר את גמליו. הבניינים הססגוניים והסימטאות ההומות של השוק נתגלו לחוסני כמרגשים יותר מכפי ששיער לעצמו. השיח' העניק לכל רועה דינר זהב אחד כדי לבזבז אותו כפי שירצה. בעוד האחרים קונים דברי אוכל טעימים וחפצי חן מצועצעים, ביזבז חוסני את כספו על דבר חוכמה.

בדרכם חזרה לעגו לחוסני על שבזבז את הסכום הקטן שנפל בידו, אבל עד מהרה התברר שהרכישה שלו היתה בעלת ערך רב יותר מכל חפץ ממשי שאפשר לקנותו בכסף.

סיפורו העסיסי של אהוד בן עזר, המבוסס על מעשייה עממית ערבית עתיקה, זכה כאן לעיצוב ציורי מעולה בידי אורי שולביץ, בעל מדליית קאלדקוט.

* * *

צוותא והוצאת הקיבוץ המאוחד

מתכבדים  להזמינך לאירוע חגיגי לכבוד השקת הספר

שירי אהבתךָ

מאת: אביבה דורון          קטעי מיצב: דני קרוון

בהשתתפות: מירון איזקסון, חיים באר, ניצה בן-דוב, א"ב יהושע,

 רוני סומק, דני קרוון, עוזי שביט, זיוה שמיר

מוסיקה ושירה: רמי הראל ונתן סלור

במעמד מר אלברו אירנזו, שגריר ספרד בישראל

מחר, יום שישי ד' בחשוון תשס"ט, 3 באוקטובר  2008 בשעות 12:00 עד 13:30

קבלת פנים בשעה 11:00

פרטים וכרטיסים בצוותא, רח' אבן גבירול 30 תל-אביב, טל. 6950156 - 03

על גב הספר:

"שיריה של אביבה דורון מנהלים דיאלוג חי וחם עם משוררי ספרד היהודים של ימי הביניים. הם מאירים מחדש את שירת ספרד." עמוס עוז

"שיחה עמוקה, יצירתית, חווייתית ומהלכת קסם, כמו זו שאביבה דורון

מנהלת עם אדוני השירה העברית בתור הזהב, לא התנהלה במקומותינו מעולם.

פשוט נפלא!" חיים באר

"הדיאלוג של אביבה דורון עם משוררי ספרד מנסה לפענח את המסתורין  והרזים החבויים במשך מאות שנים ביצירותיהם. באמצעות ההתבוננות והמחשבה המעמיקה של המשוררת נחשפים רזי עולמם האישי בשפה עכשווית מודרנית טעונת עוצמה." קרלוס אלבר, נשיא החברה העולמית לספרות ספרדית

קובץ השירים של אביבה דורון "אל משוררי תור הזהב", שראה אור בספרד

זכה בפרס הבין-לאומי לשירה סיאל ,2007

* * *

הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר

"ספר הגעגועים"

קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 351 עמודים ועומד לצאת לאור בתחילת חודש נובמבר 2008 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, במהלך חודש נובמבר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.

אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו בתחילת חודש נובמבר! – ותודה למי שכבר תשלום שלח – ולא יישכח! – אך המחאתו תיפדה רק עם משלוח העותק.

הכתובת למשלוח 50 השקלים:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

* * *

יש נמענים שאינם מרוצים

– מכך שאנחנו נוהגים לעיתים להגיב בסופי מאמרים וכתבות. ובכן, "חדשות בן עזר" הוא מכתב עיתי פרטי, פלוראליסטי וחינמוני,* והברירה בידי הנמענים שאינם מפרגנים לתגובותינו ורואים בהן התנשאות – היא לשלוח גם הם תגובה לפרסום או לבקש שנפסיק לשלוח להם את המכתב העיתי. זאת נעשה ברצון כי הצינורות האינטרנטיים שלנו כבר כמעט סתומים מרוב חלודה וירטואלית ובקרוב נצטרך לערוך בהם ניקוי יסודי.

* החינמוניות מתאפשרת לנו בזכות רווחינו הצנועים מיבול פרדסי השמוטי-"דם" מזן "שרה", שטיפח דודנו ברוך ראב בן עזר וקרא לו על שמה של שרה אהרונסון. אנחנו מאמינים כי בבוא היום עתיד זן השמוטי האדום לזכות בהצלחה עולמית ואז גם נתעשר ונחלק דיבידנדים לכל נמענינו במושבי הזקנים.

 * * *

איך אנחנו מחרבנים?

מישאל "חדשות בן עזר" לקראת שנת תשס"ט הבאה עלינו לטובה

בקרב סופרים וסופרות חשובים בישראל שמתראיינים כל חג בכל עיתון בכל נושא כולל מה הם אוכלים

ריכז את המישאל הסופר ס. נידח בעזרת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ מזכירת מערכת המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

יהויקים אברמסון

בדרך כלל אני מתעורר לפנות בוקר עם הצורך בַּחירבון הראשון, אשר ברוב המקרים גובל בעצירות קלה כי זו הסחורה הישנה ביותר של המעיים. מה שמקל עליי את החירבון הוא עיתון הבוקר שכבר הגיע ופרוש לפניי ומעורר לעיתים תגובות מבריקות או גם זועמות במחשבותיי. ממילא מובן, שאני מחרבן חמוש במשקפי קריאה, וכי מן הישיבה על האסלה, אחרי שטיפת התחת תוך זמזום מילים להקלדה, אני פונה מיד למחשב וכותב את הגיגיי החדשים בטרם אשכחם, והם תמיד מתאימים לרומאן או לשיר שבכתיבתו אני עוסק, וחוזר לישון. לאחר כשעה מעיר אותי הצורך בחירבון שני, שהוא בדרך כלל קל יותר וכמעט שלשולי וגם חם יותר כי הוא בא מעמקי המעיים, ועימו אני קורא את מדורי הבידור שבעיתון או מוספים שבועיִים ומוספי ספרות ישנים שבקריאתם אני נמצא בפיגור מתמיד. וחוזר לישון. את החירבון השלישי, המהיר, אני משתדל לעשות לפני ארוחת הבוקר, כי אחריו אני גם נשקל ומגיע לתוצאה היומית הנמוכה ביותר נטו. אבל לעיתים מועדו מגיע אחרי ארוחת הבוקר, או שאז בא גם תור החירבון הרביעי, שאני משתדל שלא לצאת מהבית לפניו, כדי שלא אצטרך לכווץ את שרירי פי-הטבעת שלי בניסיונות נואשים להגיע חזרה לבית השימוש בביתי בטרם אעשה במכנסיים, (אני מתעב בתי שימוש זרים). בזמן החירבון באים לי בדרך כלל רעיונות נהדרים, ואם הייתי יכול הייתי כל היום מחרבן וכותב, מחרבן וכותב, כמו הפתגם הערבי שאומר שאם הערבי היה יודע שהתפילה תעזור הוא היה כל היום מתפלל ומחרבן, מתפלל ומחרבן. תודה למערכת המכתב העיתי שפנתה אליי.

חגית צורנמל

אני בכלל לא חושבת על הדבר הגדול אבל הוא כנראה חושב רבות עליי כי אני סובלת מקונציפיישן כרוני שקשור בתהליך הכתיבה שלי. אם אני לא כותבת, לא יוצא לי דבר גדול וככה זה יכול להימשך ימים רבים עם כאבים. רק כאשר ההשראה נחה עליי, והמעיים שלי מתחילים להתהפך בהתרגשות של שורות השיר, אני מרגישה שהדבר הגדול שלי קרוב לצאת ואני רצה לבית הכבוד חמושה בעט, נייר ומשקפיים, ומשלימה את השיר שלי בקצב הפולסים של היציאות. ניסיתי לשבת לכתוב עם המחשב הנייד על הברכיים אבל זה לא כל כך נוח ופעם אפילו הרטבתי אותו כי זירמתי זרמת משוררות עזה מתרוממת כמעט כמו אצל גבר. לכן ברור לי, וגם לכל מעריציי, כי אם לא אכתוב, אמות מקונציפיישן. וטוב שיש מקום בעיתונים לכל הדברים הגדולים שאני יוצרת, שאחרת לא הייתי יכולה להיות משוררת. תודה למערכת המכתב העיתי שפנתה אליי.

חזי-גבעול דגים

כשאני מחרבן בבוקר אני חושב על כך שזכיתי להיות סופר קלאסי בחיי ובגללי כבר לא מתעניינים בכלל בכל הסופרים הקלאסיים שקדמו לי. אם אני מחרבן בצהריים, אני מתחיל לחשוש שגורל הקלאסיקה שלי יהיה בקרוב כגורל הסופרים הקלאסיים שאותם דחקו הצידה יצירותיי החשובות, עד שהשכיחו אותם כמעט לגמרי. כשאני מחרבן בערב, אני נכנס לבית השימוש עם ספרים חדשים אחדים של סופרים צעירים ממני ומדפדף בהם. הם בדרך-כלל ספרים חשובים, כי אי אפשר לקרוא אותם – ממש כמו שקשה מאוד גם לקרוא את הספרים שלי, אבל אפילו מעיון חטוף בהם, בעיקר פוליטי, אני מתמלא פחד פן אחד מהם הוא הסופר הקלאסי הבא, שהוא גם יותר פרו-פלסטיני ויותר משעמם ממני, ובגללו ישכחו אותי בעודי בחיי. תודה למערכת המכתב העיתי שפנתה אליי.

לימור כרע-עוף

הבעייה שלי היא שיש אצלי יחס הפוך בין החירבון לכתיבה. כאשר יש לי עצירות ביציאות יש לי שלשול של מילים והכתיבה דוהרת, אבל כאשר יש לי שלשול ביציאות, הכתיבה שלי נעצרת. מה לעשות? אני סופרת ומשוררת מוערכת מאוד ולא פמיניסטית ויש לי חיי מין אינטנסיביים למדי כך שהחורים שלי במצב תקין. תודה למערכת המכתב העיתי שפנתה אליי.

אילנה פוֹן תתקענה

אצלי הבעייה היא שכאשר אני צוחקת אני מרטיבה וכאשר אני מחזיקה את עצמי רצינית אני ממש מתפוצצת, וקרובה לאבד שליטה על הסוגָרִים. ועוד יותר נורא הוא שכל השתנה גוררת אצלי מיד גם קצת קקי. אני סוחבת איתי את הבעיות האלה מנעוריי כי קיימתי יותר מדי יחסי-מין. אני כבר בת שמונים ושש, עם חיתולים. פירסמתי רק שלושה קובצי שירה צנומים ורומאן אחד. לולא הבעיות הוואגינאליות האלה של הפתיחות והסגירות שלי, הייתי כותבת הרבה יותר ספרים ולא היתה לי שום בעייה להוציא אותם לאור כי שלושה הבעלים שלי, שכולם מתו בטביעה, השאירו לי הרבה כסף ואין לי ילדים. תודה למערכת המכתב העיתי שפנתה אליי.

חסון סמבוסק

אני מייצר בספרות העברית חרא עדתי בגלל שאת הסבא שלי ריססו בדי.די.טי. לצואה שלי יש ריח חריף, גברי, ריח לא אשכנזי, אולי בגלל התבלינים של המיטבח הצפון-אפריקאי, שלדעתי הוא הטוב ביותר בעולם. הייתי מכה את אישתי, מהעדה שלי – אם היתה מבשלת לי אוכל אשכנזי. אבל היא כל הזמן טוענת שבית השימוש אחריי, מסריח, ושעליי להיות מעודן יותר. אני אומר לה שאם אהיה מעודן יותר, ובלי זין, האשכנזים ששולטים בהוצאות הספרים, במוספי הספרות ובספרות העברית לא היו שמים לב אליי, כי יש להם מספיק חרא אשכנזי משלהם. אין סיפור שאני לא מזכיר בו את הדי.די.טי. שבו ריססו את סבי שהיה רב גדול בתורה וגם עשיר מופלג, ואני גם רומז שנהגו בו בישראל כמו שעשו הנאצים ליהודים. רק לפני יומיים נודע לי שדי.די.טי, יחד עם הפנצילין – הצילו ממחלות וממגפות מיליוני אנשים מתקופת מלחמת העולם השנייה והלאה, ושאילו היו שני אלה בידי הנאצים, הם היו מצליחים להיות חזקים יותר ולהשמיד גם את יהדות צפון-אפריקה. תודה למערכת המכתב העיתי שפנתה אליי.

דינה פּורצלינה

אני משוררת, סופרת, זמרת, ציירת, דוגמנית יפהפייה עם תחת מתקמר קלאסי ושדיים זקורים וגם מפסלת בקקי. היופי שלי עוזר לי בכל דרכיי ולכן אנשים מקבלים ממני את השתינה וגם את הקקי כחלק ממני ומההווייה היצירתית שלי, שככה אני יכולה לחלוק את עצמי עם כולם ואפילו משלמים לי. חברים מהמחלקה לפולימרים במכון וייצמן פיתחו עבורי תהליך מיוחד שבו הקקי הופך לחומר דמוי פלסטלינה (כמו פימו), שלאחר שאני מסיימת לפסל בו, הוא מתקשה ומקבל גוון חום עמוק שמתאים להיות מוצג בחדרי-האורחים, ה"סלונים", בישראל. בזמן שאני מפסלת בקקי אני משוררת וגם מספרת והכול מוקלט לטייפ פתוח, ואחר כך אני נותנת לפיענוח ושולחת למוספי הספרות ולבתי ההוצאה לאור. אם חסר לי חומר-גלם באמצע העבודה, אני לוקחת פסק זמן ומייצרת עוד קצת. כן, שכחתי להדגיש שאני יכולה ליצור במלל רק כאשר אני מפסלת בקקי. תודה לאל לא חסר לי חומר-גלם. ורק שאני משתדלת לאכול מאכלים בריאים כי אם יש לי שלשול נעצר תהליך היצירה שלי. תודה למערכת המכתב העיתי שפנתה אליי כי אם יש לי שלשול נעצר תהליך היצירה שלי.

וָלריה בינות

אני משוררת ואני אוכלת בכפר שלי הרבה מאוד שושנים כי אז לקָקי שלי יש ריח של שושנים ואני נורא אוהבת את הקקי שלי בריח השושנים ובמשך הזמן לימדתי לאהוב אותו את רוב הקוראות חוץ מקוראים אחדים בודדים, שלמרבה הצער אני מעריכה את דעתם ויודעת שהם יודעים שאני לא שווה כלום. תודה למערכת המכתב העיתי שפנתה אליי. כן, ורדים, לא שושנים.

צימוקי דה צימוקי

כשהייתי צעיר ועני נהגתי לתקוע מסמר בקיר של בית השימוש עם ספר של אחד הסופרים שהאפילו עליי ולתלוש ממנו דף-דף לפי הצורך. בינתיים הספרים החלו נדפסים על נייר משובח וחלק, כך שאפילו להתנגב בהם אי אפשר, ומצד שני יש גלילי-נייר רכים ונעימים במיוחד ששום דף של ספר לא ישווה לליטופם הענוג. החלום שלי, כאשר אתעשר יום אחד ממכירת ספריי או משוד נשים זקנות, הוא לייצר נייר ניגוב עדין ואיכותי-במיוחד שעליו תהיינה מודפסות היצירות של הסופרים שמאפילים עליי. תודה למערכת המכתב העיתי שפנתה אליי.

הערה: אין להכניס את הרשימה הזו לתוכנית הלימודים ולמיקראות לבתי-הספר למחוננים בישראל ללא קבלת רשות מפורשת בכתב ממערכת "חדשות בן עזר" באמצעות מחלקת זכויות העתקה של אקו"ם ועל פי התעריפים המקובלים.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1941 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 373 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

פינת המציאוֹת

כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ואת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

וצרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

וצרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

וצרופת החוברת "קיצור תולדות פתח-תקווה"

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

וצרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"

עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל