גיליון מס' 384

תל אביב, אור ליום שני, ז' בתשרי תשס"ט, 6 באוקטובר 2008

שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: עמוס גלבוע על 35 שנים למלחמת יום הכיפורים, האם באמת לא יכול לחזור כישלון כזה?

דורון גיסין: משוט בארץ וליקוט מעדנים מקברות צדיקים. 1. מעשה שתחילתו בחלום והמשכו בהילולה. 2. השבח והתהילה לקדושים באשר הם. 3. קבר שמעון ה"צדיק" – על מסירותו בעבודה.

אהוד בן עזר: הרג'יסור בשסמן והעץ הקדוש של הקבר של הוילי.

צבי זמורה: שני שירים מתוך קובץ השירים "שבשבת": כּוּשִׁי, אַגֶ'נְדָּה.

אלוף פיקוד צפון גדי אייזנקוט מזהיר: לא לתת לשקט בצפון לאחז עיניים.

נעמן כהן: המאבק על הזיכרון.

דודו פלמה: לא אורחת גמלים, הרהורים בעקבות המסכת ל"זמר" של אברהם שלונסקי בעריכת יריב בן אהרון.

שו"ת אליהו הכהן: "ואף על פי כן ולמרות הכל" לדוד שמעוני, משירי מאורעות תרפ"ט, תשובה לאהובה פנקס.

אורי הייטנר: א. המומר. ב. האשמת שווא.

יוסי גמזו: שִיר אַהֲבָה קָטָן לְיַלְדָּה גְדוֹלָה.

זיכרונותיה של נערת ליווי כפי שסיפרה לאמנון בי-רב, פרק חמישי, אבנר.

יגאל וישליצקי: לתולדותיו של קפה "נאוה" 1957-1977, פינת שלמה המלך פרישמן תל אביב, כיום קפה "שַׁיְין".

אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, פרק עשרים ושניים, הסוס האדום, החטיפה.

* * *

עמוס גלבוע על 35 שנים למלחמת יום הכיפורים

האם באמת לא יכול לחזור כישלון כזה?

היום, 6 אוקטובר, בשעה 13.50, לפני 35 שנים, יללו הסירנות ו"מלחמת יום הכיפורים" פרצה, משאירה אחריה כ-2700 הרוגים, אלפי פצועים, ומדינה חבולה, מיוסרת והמומה. כשלו כל מוקדי קבלת ההחלטות והגופים המשפיעים במדינת ישראל, וכן המודיעין. השאלה המנקרת לאחר 35 שנים היא: האם באמת לא יכול לחזור כישלון כזה? האם מערכות המימשל והצבא שלנו מחוסנות מפניו? ואין הכוונה דווקא למודל התקפה מלחמתית ערבית כמו ביום הכיפורים, אלא לטעות לאומית וקריסת אמונות יסוד.

התשובה, לדעתי, היא ברורה: כן, זה יכול לחזור! זה כבר קרה לנו פעמים אחדות בעשורים האחרונים, אם כי בעוצמות פחותות, ובהרבה פחות קורבנות בנפש. אמונות בסיסיות התנפצו, למשל: משבר הבנקים ב-1983 ("אין דבר יותר יציב ממניות הבנקים"), האינתיפאדה הראשונה ("הפלסטינים לא יתקוממו לעולם כי טוב להם"), הסכמי אוסלו ("הם מביאים בכנפיהם מזרח תיכון חדש..."), "ההתנתקות" ("אחריה יבוא השקט"), מלחמת לבנון השנייה ("חיל האוויר יעשה את המלאכה ומי הם בכלל החיזבלונים האלו").

התופעה חוזרת ונשנית (ולא רק אצלנו ) כי מדובר, בין יתר הסיבות, בטעות הכרוכה בחשיבה שלנו ובהטיות שלה. ערב מלחמת יום הכיפורים, מודל החשיבה המרכזי שלנו היה זה: אנחנו דימינו את עצמנו למשאית גדולה, מאיימת, הדוהרת על כביש דו-סטרי ואנחנו שולטים בה. מולנו התקרבה מכונית קטנה (לפי מה שחשבנו), ובה נהג סאדאת. שתי המכוניות נעו לקראת התנגשות. לסאדאת, חשבנו, יש שתי אפשרויות בלבד: להמשיך ולדהור מולנו, כלומר להיכנס למלחמה, ואז בוודאות של 100 אחוז הוא יתרסק, ולמשאית שלנו יגרמו כמה שריטות. או, לסטות ברגע האחרון ולהינצל, כלומר לא לפתוח במלחמה. ההיגיון הריאליסטי שלנו אמר: בוודאי שהוא יבחר באפשרות השנייה, כי הוא לא מתאבד טיפש. השלכנו כאן את הגיוננו על הגיונו של סאדאת, הוספנו לכך את היהירות שלנו; חשבנו שאנחנו יודעים הכול ואנחנו לא יכולים לטעות. אבל סאדאת, במכונית הקטנה שלו חשב אחרת משחשבנו אנו; הוא ראה אפשרויות אחרות, הוא חשב שהוא כן יכול להתנגש בנו ולצאת בשלום, כי הוא הבין את הניצחון בצורה שונה מתפיסתנו.

בסופו של דבר למלחמת יום הכיפורים היו חמש תוצאות ולא שתיים כמו שחשבנו: אנחנו הפסדנו ברמה האסטרטגית וניצחנו בשדה הקרב; סאדאת ניצח ברמה האסטרטגית והפסיד בשדה הקרב; והמלחמה הצמיחה הסדרים וגם שלום!

ודוגמה עכשווית ממש לאותו מודל חשיבה שהדריך אותנו לפני 35 שנים. ראש הממשלה אמר על המו"מ הבלתי ישיר עם הסורים בתורכיה: "המו"מ עם סוריה תלוי בראש ובראשונה בבחירה שעל מנהיגיה לעשות... סוריה תצטרך להכריע בין לפיתתה של איראן, שותפות בציר הרשע ובידוד בין לאומי,לבין שלום, שגשוג כלכלי והצטרפות למשפחת העמים. זוהי הכרעה חדה וחד-ערכית."

אולמרט משליך כאן את מחשבתו והגיונו על היריב הסורי. אבל, האם הנשיא בשאר אסד חושב ככה? האם הוא בכלל רואה אפשרות של הכרעה בין שתי אפשרויות חדות? האם הוא לא רואה אפשרות שהוא גם יעשה שלום וגם יישאר בברית עם איראן? האם הוא לא רואה את האפשרות שהוא ייצא מהבידוד הבינלאומי בלי להתנתק מחיזבאללה, למשל?

במלחמת יום הכיפורים טעינו ואמונות היסוד שלנו התנפצו. אבל, הנסיבות היו כאלו שתוצאת המלחמה לא היתה בגדר אסון. כיום, כשהאיומים כבדים יותר, וילכו ויתגברו, והמצב מורכב יותר מאשר לפני 35 שנים –  האפשרויות לכשל מחשבתי בצמרת קבלת ההחלטות שלנו הן רבות, והתוצאות עלולות להיות חמורות בהרבה מאשר במלחמת יום הכיפורים.

המאמר אמור להתפרסם היום גם ב"מעריב"

* * *

דורון גיסין

משוט בארץ וליקוט מעדנים מקברות צדיקים

מפקידה לפקידה מתמלא הטנא במגדנות ורק רפיון היד המקלידה מונע אותי מלשתף את הקוראים בטעמם הנפלא. אך משמתחילה האצבע במלאכת ההקלדה זורמות המילים והשורות נמלאות.

א. מעשה שתחילתו בחלום והמשכו בהילולה

איש פשוט הוא מאיר תורג'מן. אינו מן האמידים ופרנסתו בפינוי אשפה בק"ק צפת עיר המקובלים. ביתו בבית דירות ושכנים לו הרבה, וכמנהג עדות ישראל, כך נוהג גם ר' תורג'מן, עושה לביתו ולמשפחתו בחלק מהיום, ובחלקו האחר, לאחר רחיצה והיטהרות, חובש ספסל בבית המדרש ומייגע נשמתו בש"ס ובפוסקין בראשונים ובאחרונים ובדברי מקובלים מכאן ומשם. נשמתו ממריאה אל אלפי רקיעים ומוחו מתמלא בדברי חכמים.

וכאן עלינו לעשות קפנדריה במקום ובזמן ולהביא לקורא דברים אלה את עובדת קיומו של מקובל וגדול בתורה שחי בארצות המגרב במאות התשיעית והעשירים למניינם ונקבר ב-911 במרוקו, וקברו היה מקום עלייה לרגל ביום קבורתו וזכרו נחגג בהילולה רבת עם. שמו של המקובל היה משה ודוד.

ובאחד הלילות נדדה שנתו של מיודענו ר' תורג'מן, ובעודו נים ולא נים נתגלה לפניו אותו מקובל ובפיו טרוניה ותלונה. "איך זה שלפני שנים היו עולים לקברי אלפים והנה אין כעת פוקד את קברי אפילו מניין אחד?"

מיד קם ר' תורג'מן מיצועו ונדר נדר שיחדש ימי הקדוש המקובל ויעמיד לזכותו את כל אשר לו וידאג לחדש מסורת ההילולות ביום פטירתו של המקובל. מיד קם והלך להזמין לוח אבן דמוי מצבה, ועליו חרוט בכתב רהוט: "לציון מקום מנוחת המקובל הצדיק משה ודוד". הביאו לביתו והִקצה לו פינה. בחצר הבית העמיד שולחן ועליו תקרובת צנועה וגם משקה ומיני תרגימא והזמין שכנים וקרובים להתכבד ולהלל שמו של המקובל.

עוף השמיים מוליך את הקול ועד מהרה יצאה תהילת ההתכנסות להאדרת שם המקובל הנשכח והפכה למקום עלייה לרגל ולחובת ביקור לכל מחפשי גאולות ונסתרות. איש לא שיער את אשר אירע בהמשך. מקום הציון עלה לקירו של אחד מחדרי הבית. רחובות השכונה הפכו למגרש חנייה לעולי הרגל. שמו של הרחוב הוסב לרחוב הקדוש משה ודוד, ההילולות הפכו מעשה של יום יום, ומיודענו ר' תורגמן עוסק בניהול ובארגון ואף מתפרנס ברוחב יד מתרומות וממתנות שנמסרות לידיו בהיותו הנאמן על מקום ציון הקדוש. והנה יש לנו אתר חדש לעלייה לרגל וכל זאת בגלל חלום.

ומי אמר שחלומות אינם מתגשמים.

ב. השבח והתהילה לקדושים באשר הם

סיפור שסופר מפה לאוזן התגלגל לפתחו של נתן זהבי וזה פירסמו בטורו ב"זמן תל-אביב" (וכל המביא דברים בשם אומרם, מביא גאולה לעולם). מכאן ואילך – בגירסתי שלי.

לא בכל המשפחות גדלים גאונים אך בכל המשפחות גדלים עמי ארצות וכאלה שמזלם לא שפר עליהם וקליטתם לוקה בחסרון יתר. כזה היה ר' נחום. הדברים לא נקלטו בראשו ולא נספגו בזיכרונו, בקיצור – טמבל. כל אשר ניסו הוריו ללמדו לא צלח, ודאגתם היתה מה יהא על הנער, כיצד יתפרנס ואיך יפלס דרכו בעולם לאחר מות הוריו.

הלכו ושלחו את יקירם לעיר רחוקה ובה היה אחד מקרוביהם משגיח ואחראי לקבר קדוש ופרנסתו ברוחב, כנדבת המאמינים שעלו לקבר הצדיק למען הרבות זכויות הן בעולם הזה והן בזה שאחריו. אמרו בנפשם ילך נא זה האהבל אצל קרובנו, ייצוק מים על ידיו, ואולי נדבת הצדיק והעיתים החולפות וחסדי הבריות ימציאו לבננו את פרנסתו ועתידו.

וכך היה. החל הנער את תלמודו בחצרות קבר המקובל הצדיק, ובמפתיע היה לרצון לקהל עולי הרגל. רץ מהכא להתם, ממלא שליחות זו או אחרת, אך שכלו המוגבל מונע ממנו מלהתקדם ולהחכים. חולפות השנים והנער מגיע לפרקו, ולקרובו מיטיבו בת נאה ונפשו של העגל יוצאת אליה. על מנת לקדם פני הרעה קורא האיש לבחור ומציידו בברכת הדרך ומשלחו מעל פניו למצוא את מזלו בדרכים. רכוב על חמור זקן, וכל רכושו צרור בחבילה קשורה לאוכף הבהמה.

ובאותו מקום כל הדרכים מובילות אל המידבר ואל נתיבי השיירות החוצות אותו ולאחר זמן מוצא הגורל את בחורנו בלב המידבר בנתיב אחד שכוח, וחמורו כורע תחתיו ומשיב את נשמתו לבורא. בודד ומיואש, כשנבלת החמור מעלה צחנה, כורה לו הבחור בור ומכין לו קבר בצד הדרך. באורח פלא נזכר הבחור בתלמודו ובאין לו דבר אחר לעשותו החל אוסף חומרי בנייה ומלבן לבנים ובונה לו מסביב לקבר החמור חצר וחדרון זעיר ומקים לו אתר לשכון בו. שיירה אקראית העוברת בדרך נעצרת ואנשיה שואלים לפשר המיבנה החדש שצמח לו כיש מאין, ועונה להם הבחור: "צדיק קבור כאן ואני שומר קברו."

אם לא יועיל לא יזיק ואנשי השיירה מתפללים לברכת הצדיק שיצליח דרכם ומסחרם. משאירים לו מתנות וצידה ופונים לדרכם. וראה זה פלא כל הפוקד את קברו של הצדיק החדש, צולחת דרכו ומסחרו מצליח ולאות תודה משאיר לשומר הקבר דורונות הרבה, והאיש מפליא לפתח לקשט ולהאדיר את מקום הקבר. שמעו של הקדוש המידברי מגיע לאוזני הקרוב שבעיר הרחוקה והוא יוצא לדרכֵי המדבר לחקור בדבר. מה רבה תדהמתו לראות את קרובו הטמבל מושל בכיפה באתר הקדוש. מיד לקח אותו לקרן זוית נסתרת והשביעו לומר לו את האמת , זה אינו מכחד ומספר לקרובו את האמת לאמיתה. טפח לו קרובו על שכמו בגאווה ואמר לו בהאי לישנא: "אינך יודע, אבל לא סתם צדיק יש לך כאן, אלא צדיק בן צדיק, צדיק זה שקבור אצלך אינו אלא בנו של הצדיק הקבור אצלי!"

ג. קבר שמעון ה"צדיק" – על מסירותו בעבודה

מן המפורסמות הוא שאחינו בני ישראל, במיוחד מאלה החובשים את ספסלי בתי המדרש בימים ואת יצועי נשותיהם בלילות, ועושים לשם שמיים ביום ובליל. את תוצאות תלמודם אין לאמוד ולהעריך, אך את פרי התמדתם השני ניתן לראות בכל פינות הבית, מה שמכונה בפי ליצני הדור: ילדים שטיח או מקיר אל קיר.

ולכן כשמגיעים ימי חול המועד ובתי המדרש נחים מתלמודם, נוהגים האברכים לעלות לארצות הגליל וממלאים כל חדר ובית אורחים בהמולת משפחתם המתרחבת תדיר ואז, יוצאים להם מי ברכב מי ברגל ומי בעגלה או מרכבה, לתור להם בדרכי האזור אחר קברי צדיקים כדי לקיים את מנהג עולי הרגל מקדמת דנא, לתור ולהשתטח ולחלות בתפילות את זכרם של צדיקים נשכחים, למען יהיו מליצי יושר לפני כיסא הכבוד, ותימצא להם ולמשפחתם פרנסה הגונה, ושידוך הגון לבניהם, למען ימשיכו את אשר מומחיותם בו – לפאר שם שמיים.

כזאת קרה גם לאחד מיקירי העדה באחת הפעמים בה נפש עם משפחתו המתרחבת בק"ק טבריא. עם שחר יצא האברך אל שוק העיר ושכר למשפחתו כרכרה רתומה לסוס והִתנה עם בעל העגלה שייקח אותו ואת משפחתו לסיור בין שבילי ההר ויעבירם בינות לקברי הצדיקים המצויים במקום.

וכך היה.

באחד מהשבילים הנידחים, מאחורי עיקול בדרך, ראו לוח אבן ועליו חרוט בכתב הנוסח הבא:

פ"נ שמעון ה"צדיק". מסירותו בעבודה הובילה אותנו בדרך

ביקש האברך לרדת מהכרכרה כשהוא עוטף עצמו בטלית ולומר פרק תהילים ולחלות בתפילה את זכרו של הצדיק ר' שמעון. רק צחוקו של העגלון והסברו מנעו ממנו את קיום המצווה. "זהו קברו של סוס!" אמר לו העגלון, "זה היה סוס ממושמע שעמל כל חייו מבלי להתלונן, מעולם לא בעט ולא התפרע ולכן כונה על ידי בעליו – 'הצדיק'. משפשט רגליו והחזיר את נשמתו לבורא, אזיי לאות הערכה נתן בעליו את הסימן הזה על מקום קבורתו."

לאחר חזרתו למקום מושבו – נרעש ונרגז פנה האברך אל רבו וסח לו את סיפור המעשה.

הרב כינס אסיפה גדולה של רבנים ויצתה מהם הקריאה להסיר את מצבת האבן למען לא ייכשלו אחינו בני ישראל בקיום מצוות שווא.

ובכך הוסרה המצבה היחידה שציינה מקום קבורה של צדיק אמיתי שבמקרה היה סוס.

* * *

אהוד בן עזר

הרג'יסור בשסמן והעץ הקדוש של הקבר של הוילי

הרג'יסור יעקב בשסמן היה איכר גדל-גוף, בעל קול אדיר ומומחה לחריש עמוק. הוא אהב לאוורר את אצבעות רגליו הענקיות והיה מהלך תמיד בקבקבי-עץ גדולים שקולם נשמע מקצה רחוב חובבי-ציון ועד סופו, ומכאן כינויו יענקב גאלצ'אלאך.

בחזרות לפורים-שפיל היה מפעיל את כשרונו כבמאי-חובב וממחיש לשחקניו, חובבים אף הם, אטיודים של משחק באמצעות סיפורים שאובים מנסיונו הדראמאטי, בסגנון שלימים קיבל את השם: קאנדיד קאמרה.

יום אחד בשסמן יצא לחרוש במחרשה הגדולה, הרתומה לתריסר זוגות סוסים. לכל זוג היה עגלון נפרד המהלך לצידו ומאיץ בו.

לא רחוק מהחלקה, שהיתה מיועדת לנטיעת פרדס חדש, נמצא קבר של וילי, קדוש ערבי מקומי, ולצידו עץ שקמים עתיק.

העגלונים הערבים הזהירו את החורשים כי בסביבת המקום הקדוש אסור לעשות את צרכי-הגוף. מסורת נאמנה בידם כי מי שעושה כך נדבק לקרקע ומאבד את כוח דיבורו.

במשך השבועות בהם נמשך החריש התנהל על כך ויכוח. אלה מכחישים את הסיפור בטענה שהוא אמונת-הבל, ואלה נשבעים ועומדים בתוקף על דעתם.

פעם, בהפסקת הארוחה, נעלם בשסמן.

לא עבר זמן רב ונשמעו נאקותיו הנוראות מתחת לעץ, ליד קבר הקדוש.

העגלונים נבהלו, אולי הכיש אותו נחש? – מיד הפסיקו לאכול ורצו להחיש לו עזרה.

כאשר התקרבו התגלה לעיניהם יענקב גאלצ'אלאך הענק כשהוא כורע על הארץ, מתחת לשקמה, מכנסיו משולשלות והוא מנפנף אליהם בידיו הגדולות וצווח כאילם:

 "אה, אה, אה – – – "

העגלונים נסוגו מעט לאחור והתלחשו בפחד: "מי היה מאמין שכך גדול הוא כוחו של הווילי!"

ובשסמן הכורע צועק, נאנק כעגל, עיניו בולטות כיוצאות מחוריהן והוא מנפנף בידיו אל עגלוניו וזועק לעזרה.

עבר זמן-מה עד ששלושה-ארבעה מהם התמלאו אומץ וקרבו אליו.

תחילה נגעו בו בזהירות, מחשש שיידבקו לקרקע גם הם, אחר תפסו בו בחוזקה, ובכל כוחותיהם משכו והרימו אותו עד שהצליחו להפרידו מהקרקע, יחד עם הגאלצ'אלאך, ולהעמידו על רגליו –

מתנופת המשיכה נפלו הם בערימה על פני האדמה.

ומעשה נס, בו-ברגע חזר אליו גם כוח הדיבור ואז היפנה את אחוריו המגולים כלפי חבורת מציליו, תקע נפיחה, ועוד נפיחה, והכריז בפניהם שעכשיו הם יכולים, במחילה מכבודם, לנשק לו – – –

*

הסיפור על חשסמן הוא הסיפור על בשסמן, איכר, רג'יסור (במאי) ומנצח על תזמורת המושבה פתח תקווה וגם לץ ידוע – והוא סופר לי מפי אבי בנימין בן עזר ראב שניגן אצלו בתזמורת על קלרינט. הקטע הוא מתוך הרומאן הנידח "המושבה שלי" בהוצאת "אסטרולוג" 2000, שאזל מזה שנים רבות וכל אחד מעותקיו שווה כיום מאות שקלים אבל כל קורא יכול לקבלו אצלנו בקובץ אחד באי-מייל.

* * *

צבי זמורה

שני שירים

מתוך קובץ השירים "שבשבת", 2005

כּוּשִׁי

"הַכּוּשִׁי עָשָׂה אֶת שֶׁלּוֹ

הַכּוּשִׁי יָכוֹל לָלֶכֶת"

אֲבָל

לְאָן?

וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה

כְּשֶׁהַכּוּשִׁי הוּא לָבָן.

וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה

וְעוֹד פַּעַם כַּמָּה

כְּשֶׁהַלָּבָן בִּגְבוּרוֹת

וּלְהַוָּתוֹ יָדוֹ עֲדַיִן

נְטוּיָה, עֵינָיו בְּרׁאשׁוֹ

אֲבָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ הֵיכָן

לְהַנִּיחוֹ.

אַגֶ'נְדָּה

וִיפִּי, וִיפִּי, מָה אַתְּ נוֹעֶצֶת

בִּי עֵינַיִם כַּלְבִּיּוֹת

עֲצוּבוֹת תָּמִיד, רְאִי אֵיזֶה בֹּקֶר

חָדָשׁ שֶׁל יוֹם מְלֵא פְּעִילֻיּוֹת לְפָנֵינוּ:

קָם, רוֹחֵץ, מִתְלַבֵּשׁ

בֹּקֶר טוֹב בַּתְיָה, אֵיךְ יָשַׁנְתְּ?

אֲרוּחַת בֹּקֶר מְתֻבֶּלֶת שֶׁבַע תְּרוּפוֹת,

הַחֲתוּלִים מְיַלְּלִים כְּבָר בְּצִפִּיָּה

עִתּוֹן, חֲדָשׁוֹת רָעוֹת כְּתָמִיד, פּוֹלִיטִיקָה, בִּרְבּוּרִים,

גְּנֵבוֹת, רֶצַח, מְעִילוֹת, אֹנֶס, הַהֶחְסַרְתִּי מַשֶּׁהוּ?

הַעֲלָאַת גֵּרָה שֶׁל "מֻמְחִים" מְעַצְבְּנִים.

דֹּאַר – מִסִּים, תַּשְׁלוּמִים, פִּרְסֹמֶת וְעוֹד פִּרְסֹמֶת

מְצִיאוֹת, פִּתּוּיִים, דַּי, מַסְפִּיק.

חֲדַר עֲבוֹדָה – רַדְיוֹ שׁוּב חֲדָשׁוֹת, פּוֹלִיטִיקָה

בִּרְבּוּרִים, גְּנֵבוֹת, רֶצַח, מְעִילוֹת, אֹנֶס, נוּ בֶּאֱמֶת

נְיָרוֹת – בּוֹדֵק, מְמַיֵּן, לַפַּח, לַתִּיק

מַחְשֵׁב – כּוֹתֵב, מוּזָה?, אִינְטֶרְנֵט, אָסוּר לְפַגֵּר

הַמְצָאַת הַמֵּאָה, שַׁעֲשׁוּעֵי בִּלּוּי, הֲרִיגַת זְמַן שֶׁל פֶּנְסְיוֹנֵר זָקֵן

הוֹ, אַחַת-עֶשְׂרֵה, קָפֶה-שְׁטוּנְדֵה, בַּתְיָה, עוּגָה, שִׂיחָה,

פִּטְפּוּט, בְּרִיאוּת, רְכִילוּת, מִשְׁפָּחָה, גְּנִיחוֹת, סִדּוּרִים

וִיפִּי, אַתְּ מַקְשִׁיבָה עֲדַיִן? קְחִי בִּיס.

נוּ, טִיּוּל קָצָר, מְתִיחַת אֵיבָרִים, לְהִתְרַעֲנֵן

חוּצוֹת עִירִי הַמַּעֲטִירָה, דִּיזֶנְגּוֹף, חַלּוֹנוֹת רַאֲוָה,

בָּתֵּי קָפֶה, פּוֹלְשִׁים לַמִּדְרָכוֹת, עָלָא פָּרִיס, חַה, חַה, חַה

שׁוֹרְצִים אֲנָשִׁים, שׁוֹתִים, אוֹכְלִים, מְפַטְפְּטִים,

בָּתִּים מְקֻלְּפֵי טִיחַ, אָסוּר לְהָרִים מַבָּט, מִדְרָכוֹת מְיֻזָּעוֹת,

עָשָׁן, לִכְלוּךְ בֵּין בַּיִת לְמִשְׁנֵהוּ, פַּחֵי-אַשְׁפָּה, צַחֲנָה

גְּבָרִים, נָשִׁים רָצִים הָלוֹךְ וָשׁוֹב, לְאָן הֵם רָצִים? מִי רוֹדֵף?

מְכוֹנִיּוֹת מִתְרוֹצְצוֹת, אוֹטוֹבּוּסִים, לְאָן נוֹסְעִים?

הַאִם יֵשׁ מִישֶׁהוּ הָעוֹבֵד הַיּוֹם? אוֹרוֹת מְרַצְּדִים

אָדֹם/ יָרֹק/ צָהֹב, צְפִירוֹת, הוֹ, סוֹף סוֹף מִקְלָט,

"פְּרוֹזָה" סְפָרִים, תַּעֲנוּג, פִּתּוּי, נוּ נִסְתַּפֵּק בְּאֶחָד אוֹ שְׁנַיִם,

 הַבַּיְתָה.

אוּף חָזַרְתִּי, חַם, מַזְגָּן, שָׁלוֹם וִיפִּי, מָה אַתְּ מִתְרַגֶּשֶׁת?

זֶה רַק אֲנִי, חוֹלֵץ נַעֲלַיִם, שׁוֹלֵף בְּגָדִים, טִי-שֵׁירְט, בּוֹקְסֶר,

מִתְפַּרְקֵד בַּכֻּרְסָה, סֵפֶר, מוּזִיקָה בָּרֶקַע, אֵיזֶה כֵּיף, לְשֵׁם

מָה יָצָאתִי? נִמְנוּם, אַתְּ לְמַרְגְּלוֹתַי, חַנְפָנִית אַחַת. חֲבֵר-

נְעוּרַי מְצַלְצֵל, שִׂיחַ זְקֵנִים – מָה נִשְׁמָע, יֵשׁ חָדָשׁ, מָה

דַּעְתְּךָ, מָה אַתָּה קוֹרֵא, אֵיךְ הָאִשָּׁה, הַיְּלָדִים, אוֹ-קֵי,

חָרָגִיל, נִצְטַלְצֵל מָחָר.

חָמֵשׁ, פּוֹרְסִים שֻׁלְחָן, אֲרוּחַת צָהֳרֵי-עֶרֶב, וִיפִּי, בּוֹאִי

אוֹכְלִים, מְפַטְפְּטִים, טֶלֶוִיזְיָה, חֲדָשׁוֹת, עוֹד חֲדָשׁוֹת

וְאַחַר-כָּךְ עוֹד חֲדָשׁוֹת, פִּרְסֹמֶת, עוֹבְרִים עֲרוּצִים, שׁוּב,

"מֻמְחִים", "יַדְעָנִים" "נְבִיאִים", לַחֲלוּפִין אוֹפְּיוּם

לַהֲמוֹנִים,

כַּדּוּרֶגֶל, כַּדּוּרְסַל, "מֻמְחִים" מִתְפַּלְסְפִים עַל כָּל גּוֹל וְעַל

כָּל סַל,

שְׁפִּינוֹזָה כֶּלֶב לְעֻמָּתָם, שִׁירָה בְּצִבּוּר, סִדְרוֹת טִמְטוּם,

אָסוּר

לְפַסְפֵס, מַצְחִיקָנִים, מַצְחִיקִים בָּזֶה שֶׁהֵם חוֹשְׁבִים

שֶׁהֵם מַצְחִיקִים, מְזַפְּזֵפּ, הוֹ, יֹפִי, מַשֶּׁהוּ מִתְחַפֵּשׂ לְתַרְבּוּת

שׁוּב "יַדְעָנִים", "דַּעְתָּנִים" מְנַתְּחִים סְפָרִים, מַחֲזוֹת,

סְרָטִים,פּוֹלִיטִיקָה, מָה לֹא, מְנַתְּחִים, מְבַרְבְּרִים עַד דְּלֹא

יָדַע, לֵךְ מְצָא שָׁם יָדֶיךָ וְרַגְלֶיךָ. מְחַפֵּשׂ קַמְצוּץ תַּרְבּוּת,

נוֹסְטַלְגְּיָה, סֶרֶט יָשָׁן, הִיסְטוֹרְיָה, שִׂיחַ אִינְטֶלֶקְטוּאָלִי

אֲמִתִּי, לְעִתִּים מַפְתִּיעַ, עָיֵף, טוֹב, מִיכָאֵל מְצַלְצֵל לִשְׁאֹל

לִשְׁלוֹמֵנוּ, מִתְלוֹצְצִים קְצָת, וְשׁוּב שִׁמָּמוֹן, וְאַתְּ עֲדַיִן

לְמַרְגְּלוֹתַי.

לַיְלָה, חֲצוֹת פְּלוּס, מִשְׂתָּרֵךְ לַמִּטָּה, שׁוֹלֵף סֵפֶר, קוֹרֵא,

קוֹרֵא, קוֹרֵא, הָעֵינַיִם נֶעֱצָמוֹת, הַסֵּפֶר נִשְׁמַט לָרִצְפָּה, אַתְּ

לְמַרְגְּלוֹתַי, חוֹלֵם חֲלוֹמוֹת מוּזָרִים, מַעֲלֶה בָּאוֹב כָּל מִינֵי,

מִי יָכוֹל לְזָכְרָם, מִתְעוֹרֵר, שׁוּב בֹּקֶר, וִיפִּי אָמַרְתִּי לָךְ

שֶׁיִּהְיֶה יוֹם מָלֵא, קוּמִי, הִנֵּה יוֹם חָדָשׁ לְפָנֵינוּ.

כֵּיף שֶׁל חַיִּים.

* * *

אלוף פיקוד צפון גדי אייזנקוט מזהיר:

לא לתת לשקט בצפון לאחז עיניים

מאת אמיר אורן. "הארץ און-ליין", 2.10.08

אייזנקוט הזכיר גם כי ביום הכיפורים 1973 הצליחו בפיקוד [צפון] לעצור את צבא סוריה למרות שלרשותו [רשות צה"ל] עמדו שליש מהכוחות שעומדים לרשותו כיום.

אלוף פיקוד הצפון, גדי אייזנקוט מזהיר מפני אשליה של שקט בצפון, באומרו כי "השנתיים שחלפו מתום המלחמה אופיינו בצפון בשקט ובשלווה, אך איננו נותנים לשקט זה לאחז עיניים."

דוקטרינת א-דאחיה

אייזנקוט: "אני קורא לזה דוקטרינת א-דאחיה. מה שהיה ברובע א-דאחיה בביירות ב-2006 יקרה בכל כפר שממנו יירו לעבר ישראל. נפעיל עליו כוח לא פרופורציונאלי ונגרום שם נזק והרס אדירים. מבחינתנו לא מדובר בכפרים אזרחיים אלא בבסיסים צבאיים. לא עוד ציד משגרים. זאת שטות מוחלטת. כשיש בצד השני אלפי טילים ורקטות, אין לך אפשרות לצוד אותם. אפשר יהיה אולי להתפעל ממבצע כזה או אחר, אבל העורף יחטוף. המלחמה הבאה, אם וכאשר תפרוץ, צריכה להיות מוכרעת במהירות, בעוצמה, בלי קריצות לדעת הקהל העולמית. יש לנו היכולת לעשות זאת. יש לי כוח אדיר ביחס למה שהיה. אין לי תירוץ לאי השגת היעדים שיוטלו עליי. אם יבצעו ירי מתוך הכפרים השיעיים בלבנון, זו התוכנית הפיקודית: ירי אגרסיבי מאוד. חיזבאללה מבין היטב שהירי שלו מתוך כפרים יביא לחורבנם. לפני שנסראללה ייתן הוראה לירות לעבר ישראל, הוא יצטרך לחשוב 30 פעם אם הוא רוצה להחריב את בסיס התמיכה שלו בכפרים."

"ידיעות אחרונות", "מוסף לשבת", 3.10.08.

מחב"ע: אם זו התוכנית למלחמה הבאה, אזיי על רובנו לבקש מיד סליחה מהרמטכ"ל הקודם דן חלוץ, ומראש הממשלה אולמרט, כי זה בדיוק מה שהם עשו, ומזל שלא הסתבכו בתוכניות כיבוש, איגוף, תפיסה וטיהור שטחים נרחבים בארץ חיזבאללה – נוסח ההצעות של ביבי נתניהו ושל מבקרים "מומחים" ואסטרטגים אחרים, בייחוד בתקשורת, כל אלה שהיו מוכנים שיישפך פי כמה דם של חיילינו ובלבד שנכבוש פעם נוספת את דרום-לבנון, וגם הישלו אותנו כאילו ב"כיבוש" היה אפשר להפסיק את שיגור הטילים ואת הרג חיילינו!

מתברר לשיטתך שאין לנו אופציה אחרת אלא לנקוט שוב בשיטת דן חלוץ שהיא הפצצות מאסיביות, ואשר מן הסתם גם במלחמת לבנון השלישית הן לא תכרענה את המלחמה (אלא אולי אם תכלולנה מלכתחילה גם תשתיות כלל-לבנוניות כגון חשמל, מים וגשרים), כי כמו בעזה, אנשי החיזבאללה רק מחכים לתמונות של כפרים אזרחיים מופצצים מהאוויר ושל אזרחים מושמדים על ידי המטוסים שלנו, ולא יהיו לנו 33 ימים וגם לא 3 ימים כדי להפציץ ללא זעקה עולמית נגדנו וללא סנקציות עלינו מטעם מועצת הביטחון ומטעם ידידתנו הגדולה ארה"ב. כך קרה כמעט בכל מערכה שלנו מול לבנון. הם דאגו לשים את הנשים והילדים במקומות המתאימים להפצצות שלנו, ולהכין מראש צלמי-טלוויזיה לגופותיהם המרוטשות.

אבל בדבר אחד אייזנקוט כנראה בכל זאת צודק, את המכה שספגו בא-דאחיה הם טרם שכחו.

ושוב תודה לחלוץ ולאולמרט.

* * *

נעמן כהן

המאבק על הזיכרון

יום אחד בטיול רגלי מרחוב "חובבי ציון" ליפו ראיתי כי לאורך כל הדרך מודבקים על הקירות מודעות של ארגון "זוכרות": (לא ברור לי המובן הדקדוקי של המילה "זוכרות". למה זוכרות ולא זוכרים, אשמח להסבר) –

http://www.nakbainhebrew.org/

מטרת מפעילי האתר היא להשליט את הזיכרון הלאומי הערבי תוך השכחת הנאראטיב היהודי. בינתיים, יש לומר, הם עושים זאת בהצלחה לא מעטה. לאט לאט, במקום המונח "מלחמת השחרור" (שחרור עם ישראל משלטון זר ושחרור ארץ ישראל מהכיבוש הערבי) נכנס לתודעה המונח "נכבה".

בכוחותיי הדלים ניסיתי לתרום משהו לטובת המאבק ההיסטורי באימפריאליזם ובקולוניאליזם הערבי ובגזענות המוסלמית, ולשימור הזיכרון היהודי, וכתבתי את המכתבים הבאים:

בס"ד

מר אורי לופוליאנסקי                                  

ראש עיריית ירושלים

שלום רב,

הנדון: הנצחת קדושי "קוריט'ה" מהעיר "אל-מדינה"

בשנת 622 לספירה, היגר מוחמד ממֶכָּה לאַל-מַדִינָה. בעיר חיו שלושה שבטים יהודיים, קינקאע, נד'יר, וקוריט'ה. מקור השם "אַל-מַדִינָה" – עיר בתי הדין. על שם בתי הדין היהודיים שהיו בה.

מוחמד הגיע למסקנה שהוא אינו יכול להתיר קיומו של גורם דתי ולאומי שונה מפני שזה עלול לסכן את שלטונו, והכריז: "לא תישארנה שתי דתות בארץ הערבים." מוחמד דרש מהיהודים לקבל את דתו. היהודים סירבו. לאחר מצור הוא גירש את שבטי קינוקאע ונד'יר. נשאר השבט הגדול ביותר קורייט'ה. הוא העמיד בפניהם את הברירה להתאסלם או למות. הם סרבו להתאסלם ונרצחו אחד אחרי השני. לאחר חיסול כל הגברים הוא מכר לעבדות את הנשים והילדים ועשה בכך הון רב.

כל המקורות הערבים מלאי התפעלות מגבורת הנפש של היהודים שקידשו את השם: "חי בן אחיטוב, אחד ממנהיגי היהודים הובל אל מוחמד, הוא היה עטוף בלבוש משי עם שלל צבעים. כשעמד לפניו, הוא קרע את לבושו מכל עבריו לחתיכות, למען לא ייהנו ממנו הערבים. הוא נכבל כשידיו על עורפו, ומוחמד שאל אותו אם הוא מכיר בו כנביא, ומקבל את האיסלם? חי בן אחיטוב הישיר אליו מבט ישר לעיניים, להראות לו כי אין שום כוח בעולם, גם לא מוחמד, שיוכל לכלוא את רוח האדם, ואת הרצון לחירות וחופש, ואמר לו: 'באלוהים! אין אני, מאשים את עצמי על שנאתי אותך, אולם מי אשר יבגוד באלוהים, עכור יעכרנו אלוהים.' אחר דבריו אלו אמר אל הנוכחים סביבו: 'הוי. בני אדם! אין מפלט מגזרת האלוהים.' מוחמד נתן מיד פקודה להוציא אותו להורג."

 מאז ועד היום "ערב" (היום ערב הסעודית) היא המקום היחיד בעולם שעל פי החוק חייב להיות "יודן ריין". ניתן לבקר באושוויץ, בבאבי יאר. לא ניתן לבקר בגיא ההריגה של אל-מדינה. בניגוד ליהודים שנרצחו בשואה, יהודי אל-מדינה יכלו להתאסלם וכך להציל את נפשם. למרות זאת בחרו כולם לקדש שם שמיים. לכן מוזרה מאד ההתעלמות מהם. בייחוד התעלמות הממסד החרדי. 

אני פונה אליך, מפני שקיימת חובה מוסרית להנציח את מאות היהודים האמיצים הללו שהקריבו את נפשם על קידוש השם.

בעיר קיימים רחובות רבים המנציחים קהילות או יחידים, לכן עליך מוטלת החובה הדתית, המוסרית, והחינוכית להקים גם להם "יד ושם", על-ידי מתן שמם לכיכר או רחוב בירושלים.

והנה התשובה שקבלתי:

עיריית ירושלים

מזכיר העירייה

בס"ד

שלום רב,

הריני להודיעך כי מועצת העיר ירושלים בישיבתה החליטה שלא לאשר את בקשתך לקריאת רחוב ע"ש קדושי קוריטה הי"ד.

אי ההיענות לבקשה איננה נובעת מאי הכרה לפועלם ולמסירות נפשם על קידוש שם שמיים.

תודה על יוזמתך הברוכה.

בברכה

נתן מנצור

העתקים: מר אורי לופוליאנסקי – ראש העיר. 

בס"ד

מר אורי לופוליאנסקי                                   

ראש עיריית ירושלים

שלום רב.

הנדון: הנצחת קדושי "קוריט'ה" מהעיר "אל-מדינה"

צר לי לשמוע כי מועצת העיר ירושלים החליטה שלא לאשר קריאת שם רחוב ע"ש קדושי קוריטה הי"ד.

ע"פ ההחלטה: "אי ההיענות אינה נובעת מאי הכרה לפועלם ולמסירות נפשם על קידוש שם שמים".

ובכן אם קיימת הכרה בצורך להנציח, מה היו אפוא נימוקי המועצה?

האם ההחלטה נתקבלה עקב היותם לא אשכנזים?

האם ההחלטה נתקבלה בגלל שהם נרצחו ע"י ערבים וקיים חשש מתגובה ערבית שלילית?

אודה לתשובתך האמיצה והכנה.

למותר לציין שעל מכתב זה לא קבלתי כל תשובה.

*

מר רון חולדאי

ראש עיריית תל אביב-יפו                        

הנדון: שלט זיכרון ליד מסגד חסן בק

שלום רב.

ביקרתי השבוע בצפת ובקיר מסגד השוק, ברובע האמנים, תלוי שלט המסביר ש"ממסגד זה יצאו הסתות ופרעות ביהודים ולכן הוא הפך לבית האמנים."

לאור מאבקה של תנועת "זוכרות" להשכחת ההיסטוריה היהודית בארץ, מן הראוי היה לתלות שלט דומה ליד מסגד חסן בק.

שלט הזיכרון

ב-30 בנובמבר 1947, למחרת החלטת האו"ם – פתחו ערביי יפו במלחמה נגד תל-אביב. ממקום זה – צריח מסגד "חסן-בק", צלפו הערבים אל לב העיר. אל כיכר מוגרבי, אל שוק הכרמל ואל תוך חלונותיו של בניין העירייה. 156 יהודים נהרגו וכאלף אזרחים – גברים, נשים וילדים – נפצעו. הצליפות, המרגמות, ופגזיהן החריבו שכונות שלמות באזורי הגבול המשותף. אלפי משפחות יהודיות פונו ממגוריהן ונותרו חסרות גג. היו אלו הפליטים הראשונים במלחמת השחרור.

למכתב זה קבלתי מיד שלושה מכתבים נפרדים בשלוש מעטפות נפרדות:

בכולן טקסט אחיד: "הבקשה בטיפול":

דפנה הראל

מנהלת השירות ופניות הציבור.

אדיר שטיינר

סגן מנהל השירות, פניות הציבור

לידיה דוידוב

מרכזת ועדת יקירי ת"א - ועדת שמות והנצחה

נותר רק לחכות ולראות מה תהיה התשובה.

אעדכן אתכם לכשתתקבל.

* * *

דודו פלמה

לא אורחת גמלים

הרהורים בעקבות המסכת ל"זמר" של אברהם שלונסקי בעריכת יריב בן אהרון

א. זמר

השיר "זמר" הוא שיר של היזכרות. "שירי היזכרות" נוצרים בדרך כלל ממרחק. מרחק גיאוגרפי, או מרחק על ציר הזמן והמקום, או גם וגם. אבל שירי היזכרות טומנים בחובם דבר מה נוסף, לפעמים ישנו בהם גם מוטיב חזק של פרידה.

באותו הזמן שהוא כותב את "שיר המים" ("השמעת איך בנגב, ארץ ללא מים"...), ערב עליית 11 הנקודות להתיישבות בנגב (באוקטובר 1946), ניזכר שלונסקי בהתפעמות בעבר החלוצי שכלל את מפעל ההתיישבות רב ההשראה שבעמק יזרעאל המשתרע למרגלות הגלבוע וכותב גם את השיר "זמר" (שני השירים, "זמר" ו"שיר המים", נכתבו בסמוך והם שוכנים זה לצד זה בספר שיריו. כאילו שלונסקי זקוק היה, על מנת שיוכל להתייחס באופן חופשי ושווה לכל נפש אל פעולת ההתיישבות של ההווה, להשתחרר תחילה מן הראשית שהתרחשה כארבעים שנה קודם לכן. כאשר הוא כותב את "שיר המים", מכה בו בעוצמה ובפירוט רב המעשה החלוצי ההוא שבא להסיר את קיללת דוד מהגלבוע ומהעמק הממתינים בציפייה דרוכה זה אלפי שנים לשובנו ממסענו ההרואי, חזרה לזמן ולהיסטוריה של משפחת העמים. זהו מעשה מפואר של היזכרות, ובה בעת, ישנה בו בשיר "זמר" גם אמירה של סיכום ופרידה. פרידה מן המוגמר שהיה לעובדה, עובדה שהפכה להיות כבר ל"מובן מאליו", זה שנעשה תמיד שקוף ובלתי ניראה לעין המתבוננת בו מן ההווה.

מפעלי היזכרות שיש בהם גם מוטיב של פרידה, הם במידה רבה גם מפעלים רבי רושם המבקשים לחפון את העבר בכף ולעצבו מחדש על מנת לנצור אותו למען הנצח. כאלה היו הפירמידות של הפרעונים, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות כזה היה למשל "כאן על פני אדמה" (ערכו מוקי צור ותאיר זבולון), ספר שבא לסכם את דברי ימי ההתיישבות העובדת, אך הפך בצוק העיתים להיות לאלבום החונט אותה לקראת ההפרטה המתדפקת בדלת.

"זמר" של שלונסקי גם הוא מעשה של היזכרות, אך בה בעת הוא גם אקט של פרידה מהמעשה הגדול הראשוני ההוא, שמחלציו כמו הגיחה ההתיישבות העולה כעת לנגב.

העמידה השירית האמיצה של שלונסקי אל מול עברו החלוצי, מעלה בי כעת, על סף המאמר, מיספר שאלות נוגות: מחד, ישנה לנו הזדמנות נדירה להתבונן, כמעט מאותה נקודת מבט, ואולי גם מאותו מרחק אנושי-נפשי, אל עליית 11 הנקודות שהתרחשה לקראת, כמעט, אמצע המאה העשרים. להיות ממש כשלונסקי המתבונן מההווה שלו אל ראשיתה של המאה, כאשר הוא וחבריו הקימו את "ירושלים" החדשה שלהם בעמק יזרעאל. ומאידך, להרהר בעצב מה חולל בו המרחק האנושי-נפשי הזה מהאירוע המכונן, ומה הוא מחולל בנו.

ועוד שאלה עולה. האם מפעלי ההיזכרות שאנחנו מקימים היום למעשי העבר, אם בכלל אנו מקימים אותם, עומדים בסטנדרטים הכבירים שהעמיד לנו אברהם שלונסקי, שהלך לו מארצו וממולדתו אל המקום אשר הראה לנו בשיריו המדוייקים, ואנו נמלטים ממנו לכל הרוחות, כל עוד רוחנו בנו.

ב. ציונות – מהמטפורה המשיחית, חזרה אל המציאות הקונקרטית!

לא אורחת גמלים ירדה לכרוע,

לא דבשת היא אל מול כוכב.

זה הרים, הרים שבגלבוע,

הררים צופים אלי מרחב...

אבל בשיר "זמר" ישנו עוד דבר-מה אותו שלונסקי מבקש לומר לנו: "לא אורחת גמלים ירדה לכרוע, / לא דבשת היא אל מול כוכב..." כבר בתחילתו של שיר הזיכרון שולל שלונסקי את השימוש ב"דימוי", במטפורה. ויש בדבר הזה, שעושה שלונסקי, משהו שהוא הרה גורל יותר מאשר סתם ויתור ושלילה של מטפורה. ישנה כאן בעצם הכרזה גדולה על שלילת הגולה התודעתית. ובעניין הזה הייתי מבקש לומר מספר מילים:

אחד הדברים המרתקים שאירעו לתודעה היהודית שגלתה מארץ ישראל, הוא העובדה שכל מה שהיה קשור לארץ ישראל הפך בגולה למטפורה. למשל: באר בשדה הוא מושג ארצישראלי גדוש המעלה ניחוח של קיץ וריח אבק עדרים קרבים ובאים אל הבאר להרוות צימאונם לעת ערב. אך מה שבארץ ישראל היה דבר מוחשי, בגולה נכנס לבין מרכאות והפך להיות דימוי של מה שאינו ניתן עוד להתממש. וכך כותב האדמו"ר יהודה לייב מגור (המכונה "שפת אמת"):

"בחינה זו נמצא בכל דבר ובכל איש ישראל, שיש בכל דבר נקודה הנותנת חיים ומחיה (את) הדבר ההוא. וזה 'באר בשדה'. אף מה שנראה ונדמה להפקר כשדה, אך (עדיין) נגנז בה הנקודה הנ"ל."

גם המהר"ל מפראג מדמה מושג ארצישראלי והופכו על ראשו המטפורי כאשר הוא בא להגדיר מצב יהודי קיומי בגולה: "האדם נקרא עץ השדה, אלא שהוא אילן הפוך, כי העץ שורשו, שהוא אחד, נמצא למטה, תקוע בארץ, ואילו האדם ראשו, שורשו, שהוא אחד, מופנה כלפי מעלה... לכן, ראוי לאדם שיהיה כמו עץ הפוך."

למעשה, בגולה, כוסתה ארץ ישראל כולה בדימוי האולטימטיבי מכול, וזאת אירע לה כאשר נתגלגלה בדמותו של המשיח. כלומר בגולה, ארץ ישראל, היא-היא המשיח לעתיד לבוא.

חלוצי העליות השנייה והשלישית, עמלו קשות כדי להפוך את "האילן ההפוך" של המהר"ל ולהעמידו חזרה על רגליו. בארץ, האדם, הודות לאברהם שלונסקי וחבריו, איננו עוד עץ הפוך כבגולה. וככל שהעמקנו שורש בארץ כך הלכנו ונגמלנו מהצורך הגלותי לכסות את ארץ ישראל בדימויים, עד ששבה להיות לנגד עינינו קונקרטית ומוחשית כבראשונה.

שלונסקי מסיר בשירו "זמר" לא רק את קללת דוד מהר הגלבוע והעמק היפה שלמרגלותיו, אלא גם מוסיף ומקלף את קללת ה"דימוי" מעל ארץ ישראל, זה שדבק בה בהיותנו בגולה, ומשיב אותה אל חיות קיומה הקונקרטי. רגע ההארה הנדיר הזה קורה לו דווקא בזמן עליית נקודות ההתיישבות אל הנגב הצמא למים.

שירו של שלונסקי "זמר", הוא על כן ניגון מפואר לגאולת ארץ ישראל מכבלי הדימוי של התודעה הגלותית-משיחית ושיחרורה חזרה אל המרחב של המציאות ההיסטורית.

ג. ציונות – מהמציאות הקונקרטית, חזרה אל המטפורה המשיחית

איך היום קסומים ולא מיין

שבנו הנה במשעול הלז

לחדש לכתנו אל העין,

לפעם שירינו מיני אז...

אני רואה איך שלונסקי יושב באישון לילה וכותב את השיר "זמר" ואת "השמעת איך בנגב ארץ ללא מים". מסביב אפלה ושקט של עיר הנמה את שנתה באין מפריע. עוד מעט קט תפרוץ מלחמה נוראה בין שני העמים השוכנים בארץ הזו, כדי שסוף-סוף תיעשה לקונקרטית, ודאית ובלתי משיחית בעליל. מדינת ישראל של מגילת-העצמאות, זו שבעתיד, שהוא כעת כבר ההווה של כולנו, ידבקו בה מחדש הדימויים המשיחיים המטפוריים. אלה שיגיחו כמו שד מבקבוק הג'ינים הבלתי נדלה של הרב קוק וגרורותיו, וכבר הם מאיימים לחנוק אותנו שוב אל תוך המטפורה האולטימטיבית הגדולה והנוראה מכולן לקיומה של מדינת ישראל, המשיח.

אבל עד שכל זה עוד יקרה, כנראה בעתיד הנראה כבר לעין, או עד שיתחיל, לעזאזל, לרדת גשם כמו שצריך, עוד מותר ואפשר לשיר במלוא הגרון את שיר המים, שהוא עדיין, בעיקר היום, שיר הלל להגשמה הקונקרטית:

השמעת איך בנגב

ארץ מול שמיים

מתפללת רגב רגב:

הבו לנו מים.

מים! מים!

הבו מים!

כי צמאנו

מים!

כי צמאנו

מי ירוונו

מי יתננו

מים!

כי צמאת גם קיווית

רגב-רגבותיים,

עוד נרווך ורווית

עוד נרווך מים!

מים! מים...

עוד נרווך, עוד נבנך,

נגב, ונבנית,

תמול נכספנו עוד: איך!?

וכיום-נגלית.

מים! מים...

מוקדש למורי וידידי יריב בן אהרון

אהוד: דודו, נדמה לי שאתה קצת מגזים במרכזיותו של שלונסקי בתהליכים ההיסטוריים – הן בספרות העברית והן בתולדות הציונות והיישוב העברי, וגם בנושא מחיר המשיחיות. הייתי ממליץ לך לקרוא את הראיון עם גרשם שלום "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד" שהוא אחד הטקסטים החשובים ביותר להבנת ההיסטוריה וההיסטוריוגראפיה היהודית בדורות האחרונים, ונכלל בספר הראיונות שערכתי "אין שאננים בציון" בעקבות הסידרה "מחיר הציונות", וממליץ לך לקרוא בשנית גם את שירי אסתר ראב, בת דורו של שלונסקי אבל ילידת הארץ, שירים שמתארים את נופיה של ארץ ישראל בצורה קצת פחות פלאקאטית וחרזנית.

* * *

שו"ת אליהו הכהן

אהובה פנקס: ואף על פי כן

שאלת אהובה פנקס, שביצעה שיר זה בניצוחה על מקהלת מחזור תש"ח, 1948, בבית הספר "חביב" בראשון לציון.

השיר:

ואף על פי כן

ולמרות הכול

ארץ, ארץ, ארץ ישראל

וכל עוד דופק בעולם

לב ישראל

וכל עוד דופק בעולם

שמע ישראל, שמע ישראל

את ארץ, ארץ, ארץ ישראל

והשאלה היא מי חיבר את המילים אחרי השורה הראשונה (שאותה אפשר לייחס לברנר) ומי כתב את המנגינה.

יצחק אורפז, מצידו, זוכר כילד בן שמונה לערך, בעיירתו בגולה, את עצמו שק ברגש את שתי השורות הראשונות כשירת עידוד ליישוב העברי אחרי מאורעות 1929. הוא זוכר את המנגינה.

תשובת אליהו הכהן:

"ואף על פי כן ולמרות הכל"

משירי מאורעות תרפ"ט

את השיר "ואף על פי כן" חיבר המשורר איש העלייה השנייה דוד שמעונוביץ (לימים שמעוני), אמן האידיליות ("ביער בחדרה", "מצבה", "יובל העגלונים"), שהיה מן הראשונים לתעד בשיריו את התחושות הקשות של הציבור בארץ בעקבות ערעור הביטחון האישי והלאומי.

מהומות הדמים של חודש אב תרפ"ט (אוגוסט 1929) שפרצו בבת אחת בכל רחבי הארץ – בירושלים, בחברון, במוצא, ביפו, בחיפה, בצפת, ובעשרות יישובים אחרים, עוד חרותים עמוק בזיכרונם של זקני השבט. רמת רחל נהרסה, חולדה נשרפה, עין זיתים ובאר טוביה נחרבו עד היסוד, בעמק יזרעאל ובעמק בית שאן הוצתו שדות, מתבנים, גרנות ומטעים והיו לאפר. נפגעו קשה יישובים כהרטוב, כפר אוריה, ונהרסו בתים בשכונת תלפיות בירושלים. היישוב היהודי בארץ, שמנה אז לא יותר ממאתיים אלף איש, ספג פגיעה קשה במיוחד: כ-450 נפגעים בתוך ימים ספורים, מהם 133 הרוגים וכ-300 פצועים.

בעניין זה, מרתקת היא ממרחק הזמן הקריאה ברשמי מסעו של הסופר והמבקר דוד פרישמן, שביקר פעמיים בארץ בעשור שלפני כן, בשנים 1911-1912, שאותם פרסם בעיתון "הצפירה". בארץ ישראל, הוא טען אז, לא יכול להתרחש  פוגרום:

"לפי שעה אין עוד כלל מי שיפַגְרֵם ואין עוד במי לפַגְרֵם... אפשר לו לילד יהודי שיסטור לילד שאינו יהודי על לחיו או להיפך... אפשר גם שיקום פעם איש ערבי על איש יהודי באחת המושבות ויגזול את בהמתו או להיפך. לכל היותר אפשר שיתנפל פעם אדם אחד לבדו, או עם שניים שלושה משתתפים, על אדם שני והדבר יבוא גם לידי שפיכות דמים והריגת נפש... אבל פוגרום, ואפילו במידה מינימאלית... דבר זה אי אפשר כלל. עד למדרגה זו של קולטורה לא הגיעה כלל הארץ עדיין."

טבעי הדבר שלא רק בכותרות העיתונים ובמאמרים פובליציסטיים באו לידי ביטוי הדי המאורעות והפרעות שעברו על היישוב בטרם מדינה. מהר מאוד הם השתקפו גם בשירת העת ובזמרת הציבור. על מאורעות תר"ף (1920) בירושלים ובגליל בתל חי נכתבו קרוב למאה שירים. על מאורעות תרפ"א (1921) ביפו ובפרברי תל אביב נכתבו עשרות שירים. הזעזוע העמוק ואימת המוות בקרב היישוב הגיעו לשיאם בימי מאורעות תרפ"ט, וחותמם נטבע בשירים עבריים רבים.

מרבית השירים שנכתבו בעקבות המאורעות נמנים עם סוגת השירה הצרופה, אך היו אף  כאלה שיועדו מלכתחילה לשמש כשירי זמר, לשירת היחיד והרבים.

בשלהי תרפ"ט חיבר עמנואל הרוסי את שיר הערש הנודע "שכב בני שכב במנוחה" והתאימו לניגון ששמע מפי חסיד חב"ד בשם שלום חריטונוב, שו"ב (שוחט ובודק) בעיר הולדתו ניקולאייב שברוסיה. השיר מרמז על מציאות החיים בארץ באותם ימים, שבה היממה בכל בית אב התפצלה לשניים: ביום עובדים בשדה או בסדנה, ובלילה יוצאים לשמירה, או "עומדים במשמרת", מוטיב שכיח בשירי השומרים ובשירי הערש הארץ ישראליים המוקדמים. השיר "שכב בני" נותן גם ביטוי מפורש להצתת הגרנות ביישובים תל יוסף ובית אלפא. נראה כי התכנים מטילי המורא דווקא הדירו שינה מעיניו של הינוקא שבאוזניו הושמע שיר הערש הזה:

בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,

מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן,

אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,

נוּמָהּ שְׁכַב וִישַן.

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ,

תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ.

אָסוּר, אָסוּר, אָסוּר הִתְיָאֵשׁ,

מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ.

מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד,

בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב.

הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד –

תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּו.

שיר נוסף שהתפשט בעקבות מאורעות תרפ"ט וחיזק את הלבבות  היה השיר "חזק לב" של משורר ימי הביניים שם טוב אבן פלקירה (מתוך 'ספר המבקש'), שהותאמה לו מנגינה חסידית ע"י המלחין מנשה רבינא. על בימת "אהל שם" בתל אביב הוא הושמע לראשונה בביצוע מקהלתי וכעבור שנים אחדות התפרסם לאחר שהוקלט בפי הזמר החובב יוסף שפינדל  (ראו מאמרי עליו בגיליון 382 של עיתון זה). כעבור יובל שנים שב וחודש בפי חבורת "רננים" בעיבודו הקולח של גיל אלדמע:

אִם אֵיד כְּמוֹ סֶלַע

כְּמוֹ פַטִישׁ אֲנִי

וַאֲנִי כַּמָיִם – אִם תְּלָאָה רָשֶּף.

לִבִּי בְּבוֹאָה יֶחֱזַק,

כִּי הוּא כְּמוֹ סַהַר:

מְאוֹרוֹ יֶחֱזַק בַּנָּשֶׁף.

המשורר דוד שמעונוביץ חיבר גם הוא, עוד טרם נסתם הגולל על קברי האחים ובעוד הפצועים מאושפזים בבתי החולים ברחבי הארץ, שני שירי מספד נוקבים: בשיר האחד, "חברון", שנכתב כפואמת זעם על הטבח שנערך ביישוב היהודי בן מאות השנים בעיר האבות, הִרעים בלשון תנ"כית ובסגנון נבואת תוכחה:

חֶבְרוֹן עִיר הַשְׁחִיטָה, חֶבְרוֹן עִיר הַהֶרֶג!

...לֹא עוֹד תְּכֻנִּי עִיר מְעָרַת הַמַכְפֵּלָה.

לִמְעָרַת פָּרִיצִים הָיִית, לִמְאֵרַת הַמַכְפֵּלָה,

כְּצֹאן –  לֹא בַמִּלְחָמָה – נִזְבְּחוּ קְדוֹשַׁיִךְ

וּבְאַכְזְרִיוּת תָּפְתֶּה, פְּרִיץ חַיּוֹת לֹא יֵדָעֶנָּה...

בשירו השני, "בבוא השואה", הקדים דוד שמעונוביץ וכינה את מאורעות תרפ"ט בשם "שואה", עשר שנים לפני שמילה זו יוחדה לציון שואת אירופה ומזוהה עימה עד היום.  את השיר הוא חותם בתחושת נכאים של אין מוצא  וכל ישועה לא מסתמנת באופק:

אַךְ רַק עֲלָטָה סָבִיב לִי

גַּם מַטָּה וְגַם מָעְלָה...

אֵין פּוֹנֶה וְאֵין עוֹנֶה לִי

בְּדִמְמַת הַלָּיְלָה...

לעומת שתי שירות קינה אלה שלא הולחנו, זכה השיר השלישי, "ארץ ישראל", ללא פחות מארבע מנגינות. שמעונוביץ חיבר אותו דווקא כשיר עידוד ואף שילב בו יסודות הימנוניים. הוא פותח באמירה נועזת, משפט ויתור שהיה מאז לסיסמא גורפת בקרב רבים ביישוב: "ואף על פי כן ולמרות הכל – ארץ ישראל". כבר בבית הראשון מוזכר שמה של התפילה היהודית "שמע ישראל" שהייתה לסמל; תשע פעמים חוזר בו הצירוף האנָפורי "כל עוד", כמו בנוסח המקורי של "התקווה" בן תשעת הבתים ("תקוותנו").  פעמיים הולמת בו קריאת העידוד "עם ישראל חי", שהייתה מוכרת מאד בציבור היהודי מן ההורה העממית הנפוצה  "עמך ישראל ייבנה" שהלהיבה את האנשים בשיר ובריקוד עד אור הבוקר בימי העלייה השנייה והשלישית.

"ואף על פי כן" – כך נקרא השיר בפי מזמריו. הראשונה מבין ארבע המנגינות שהולחנו לו,  של המלחין יליד הארץ יריב אזרחי, הושרה במסיבות "עונג שבת" ב"אוהל שם" בתל אביב, בעוד ביאליק היה מצטרף לשרים. לחן נוסף חיבר לשיר המלחין דניאל סמבורסקי עם עלייתו לארץ מגרמניה. את הלחן הזה הפיץ בארץ סולימן הגדול במהלך ערבי הזמר שערך מסביב למדורה ובמפגשי "חבורת האש". בשנות הארבעים שרו והקליטו את השיר זמרים רבים בלחן שחיבר לו נחום נרדי. במיוחד נודעו הביצועים של אברהם וילקומירסקי ומרתה שלמה (רפרטואר ההקלטות העשיר של שני זמרים נשכחים אלה כולל עשרות שירי זמר עבריים מתקופת היישוב) בלווי המלחין ליד הפסנתר.

אך המפורסם והנפוץ בין הלחנים הוא פרי עטו של פואה גרינשפון, מחלוצי המלחינים בארץ, מי שהיה המורה לזמרה בגימנסיה "הרצליה" בשנים תרפ"ט-תרצ"ט וגם חלוץ ייצור החליליות בארץ. יחסי כבוד והערכה שררו בין שני היוצרים, פואה גרינשפון ודוד שמעונוביץ, שהיו עמיתים להוראה בגימנסיה ונפגשו מדי יום בחדר המורים. גרינשפון, מורה אהוב ונערץ ומייסד "המכון לשיעורי נגינה" לתלמידי בתי הספר בתל אביב,  הלחין את השיר בראשית שנות השלושים ואף עיבד אותו למקהלה, תחילה לשני קולות ואחר כך לארבעה קולות,  והוא-הוא הנוסח שהתפשט בארץ וגם בפזורה היהודית. צליליו של גרינשפון הטעימו את היסודות ההימנוניים של המילים, עד כי מצא לנכון להוסיף מתחת לכותרת השיר את כותרת המשנה: "הימנון", וכך הוציאו לאור בדפרון מיוחד עם התווים. אולי גם משום כך נבחר השיר להיות מושר בעצרות עם לאומיות  ובכינוסים התיישבותיים.  בתוך כך הוא גם זכה להקלטות אחדות בארץ (הראשונה שבהן בביצוע מקהלת פועלי חיפה בניצוחו של משה ביק) וכן בארצות הברית, אך לא הותר לשידור  ב"קול ירושלים", שירות השידור של ימי המנדאט, מפאת האיזכור החוזר ונשנה של המילים "ארץ ישראל" שאותן הס היה מלהזכיר באותה עת. שמה הרשמי המותר לשידור של הארץ הזאת  היה אז פלשתינה (א"י), השם שהופיע גם על מטבעות הכסף, הוא ולא אחר.

האם הפסוקית "ואף-על-פי-כן" נלקחה מבית מדרשו של ברנר? לא בהכרח. אמנם המשורר שמעונוביץ היה קשור בנימי נפשו אל ברנר, ולאחר הירצחו הקדיש לו שלושה שירים (ביניהם "אל ספוד" שהיה לשיר מקהלה נפוץ בלחנו של יוסף מילט) –  אך אחרי ככלות הכול אין הניב הזה  ייחודי דווקא לברנר. מקורו, כידוע,  במסכת קידושין, ובאורח טבעי הוא הופיע גם בשירים אחרים בני התקופה, בין היתר בסיום שירו הידוע של  שלונסקי שנהגו לדקלמו ב"מקהלה מדברת" וגם לשיר אותו בלחנו של נרדי:

"אנו כולנו ידענו כי באנו מארץ נושבת אל ארץ נידחת,

כי פה ישימון הוא ולנו נכונו רעב וקדחת,

ואף על פי כן האמן נאמין כי אנו נקום גם אם שבע ניפול."

עם-זאת, מיד בפתח השיר, צירף שמעונוביץ ל"אף-על-פי-כן" שיעבוד לשוני נוסף, "למרות הכול", ובכך העניק יתר תוקף לתחושה שחרף ה"תנאים המפריעים" תיכון ארץ ישראל.

כל מלחיני השיר הסתפקו בהלחנת הבית הראשון בשיר, גם משום היותו התכליתי והסוחף מכולם וגם בגלל השתנות המקצב בבתים האחרים המערימה קשיים על המלחין. כאן אביא את השיר בנוסחו המקורי, בשלמותו ובמלוא הודו לצורך תיעודו המדויק:

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

המילים: דוד שמעונוביץ (שמעוני)

הלחנים: פואה גרינשפון, יריב אזרחי, דניאל סמבורסקי, נחום נרדי.

וְאַף עַל פִּי כֵן – – וְלַמְרוֹת הַכֹּל – – 

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!

וְכָל עוֹד דּוֹפֵק בָּעוֹלָם לֵב יִשְׂרָאֵל,

וְכָל עוֹד נִשְׁמָע בָּעוֹלָם "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" –

אַתְּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!

לֹא יֶחֱרַב הַנַּחַל, כָּל עוֹד חַי הַמַּבּוּעַ,

לֹא יִשְׁבֹּת הַיּוֹם, כָּל עוֹד תָּאִיר הַשֶּׁמֶש,

וְכָל עוֹד עַם יִשְׂרָאֵל חַי –

אַתְּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!

וְכָל עוֹד יִתְהַלֵּךְ בְּתוֹכֵךְ יַרְדֵּנֵךְ    

בְּשִׁיר מִיָּם לְיָם.

וְכָל עוֹד אֶת עֵינָהּ הַכְּחֻלָּה

לֹא עָצְמָה כִּנֶּרֶת הַחֵן,

וְכָל עוֹד לֹא נִדְּפוּ כֶעָשָׁן הָרַיִךְ

וְשָרוֹן וְיִזְרְעֶאל לֹא כֻסּוּ בִתְהוֹמוֹת –

עַם יִשְׂרָאֵל חַי!

וְכָל עוֹד עַם יִשְׂרָאֵל חַי –

אַתְּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!

לַמְרוֹת הַכֹּל – – וּבְיֶתֶר עֹז – – וּבְיֶתֶר שְׂאֵת:

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!

* * *

אורי הייטנר

א. המומר

"אזרחיות ואזרחים נכבדים!

פונה אני אליכם בווידוי – כל חיי היו טעות אחת גדולה. כל מה שאמרתי, כל מה שעשיתי, הכל היה שגוי מן היסוד. בכל מה שאמרתי, טעיתי והטעיתי. בכל מה שעשיתי גרמתי נזק. כל מה שקידמתי – פגע במדינה. לכן אני ראוי להיות המנהיג של המדינה. אין מתאים ממני להיות ראש הממשלה."

הדברים האלה נשמעים כמו מערכון או פיליטון. זה היה מצחיק, אם לא היה מדובר בחיים שלנו. שהרי זאת תמצית המסר בראיון ראש השנה של אהוד אולמרט ל"ידיעות אחרונות".

אילו היה אולמרט אדם ישר והגון, ואכן הגיע למסקנה שכל חייו היו טעות אחת גדולה, היה עליו להתנצל בפני הציבור, לומר שעליו לרדת סופית מן הבמה הציבורית ולהתחייב שלא להשמיע עוד את קולו, שמא שוב יטעה ויטעה. בנאום כזה היה מודה שהדרך בה הלכה הציונות, הדרך בה הלכו הימין והשמאל הציוני, הדרך בה הלכו הליכוד ומפלגת העבודה, הדרך בה הלכו כל ממשלות ישראל, היתה דרך שגויה. מי שצדקו כל השנים, היו אלה שאמרו את מה שהוא אומר היום – אורי אבנרי, רק"ח, מצפ"ן, "גוש שלום". אדרבא, היה אומר אולמרט – בחרו באורי אבנרי לראשות הממשלה, הרי הוא צדק כל השנים.

מה גורם לאדם שכל חייו דגל בדרך חיים מסויימת לעבור בקיצוניות כזאת לקצה הצד השני? איני סבור שאדם צריך לדבוק כל חייו בכל נימה מדבריו; בכל משפט שאמר אי פעם. המציאות משתנה, תפיסת המציאות של כל אחד משתנה, אדם רואה דברים חדשים או מפרש אותם אחרת. מי שדורך כל חייו במקום ואינו משנה דבר, הוא שמרן מאובן שלא יוכל לקדם דבר. אולם לאדם יש חוט שדרה, מצפן ערכי, מערכת עקרונות מסויימת, שהיא התשתית לעיצוב השקפת עולמו. על גבי אותה תשתית הוא בוחן את המציאות ומתאים עצמו אליה.

דוגמה מוחשית לכך היא יגאל אלון. אלון האמין בשלמות הארץ וחינך על ערך זה בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים. מן הסתם, העריך שכמו במלחמת העצמאות, אם תהיה מלחמה ונשחרר שטחים נוספים בא"י, הם יפלו לידינו ריקים מערבים כפי שהיה במלחמת העצמאות. כאשר התברר לו במלחמת ששת הימים שהמציאות שונה, ושריבונות ישראלית על כל השטחים ששוחררו, תחייב סיפוח מיליון פלשתינאים ותסכן את צביונה היהודי של מדינת ישראל, גיבש את תכנית אלון, שמטרתה היתה לספח לישראל מקסימום שטחי א"י ומינימום פלשתינאים. לוז תכניתו היתה הפרדה בין אזורים עתירי אוכלוסיה פלשתינאית עליהם נאלץ לוותר, לשטחים שאין בהם אוכלוסיה פלשתינאים צפופה, אותם יש לספח וליישב.

לגבי אולמרט ניצבות שתי שאלות. האחת, מה נשתנה? מה גרם לו פתאום לשנות את דעותיו? השנייה, למה שינה אותן מן הקצה אל הקצה?

כל הסיבות לנסיגה מחלק מן השטחים או מכולם היו ידועות 40 שנה. מאז מלחמת ששת הימים היתה ידועה הבעיה הדמוגרפית, והיה ברור שיהיה קשה מאוד להגיע לשלום ללא נסיגה. שום דבר חדש לא התגלה בשלוש השנים האחרונות, שצריך היה לגרום לאולמרט לשנות את השקפת עולמו. מצד שני, קרו בהחלט כמה דברים, שעשויים היו לחזק את עמדותיו המקוריות ולגרום ליריביו האידיאולוגיים לשנות את גישתם, ויש שעשו את השינוי הזה (כמו בוגי יעלון, עימו מתנגח אולמרט בראיון). התוצאות של הסכם אוסלו, של פסגת קמפ-דיוויד ושל ההתנתקות, הוכיחו שהסכסוך עם הפלשתינאים אינו על שטח זה או אחר או על מיקומו של קו הגבול, אלא על זכות הקיום של מדינת ישראל. המציאות ב-15 השנים האחרונות הוכיחה שהוויתורים לא קידמו את השלום אלא הגבירו את הטרור וגרמו לשפיכות דמים שלא היתה כמותה קודם לכן.

מה גרם לאולמרט, דווקא לאור העובדות הללו, לשנות את עמדתו? חידה.

אך מה שמטריד יותר, הוא מה גרם לכך שהשינוי היה כל כך חד, כל כך דרמטי, מן הקצה אל הקצה. אני קורה לכך תסמונת המומר. בהיסטוריה היהודית מוכרים הסיפורים אודות יהודים שהמירו את דתם והיו לגרועים שבאנטישמים. אך למה ללכת רחוק? אורי זוהר הוא דוגמה לחילוני קיצוני, שברגע שחזר בתשובה היה לחרד פנאט. הוא לא יחיד, הקיצונים שבקיצונים שבחרדים הם חוזרים בתשובה. ולעומת זאת, הקיצונים שבחילונים, האנטי דתיים להכעיס ולתיאבון, הם חרדים שיצאו בשאלה. כחבר קיבוץ אני מכיר לא מעט קיבוצניקים ש"התפכחו" מהחלומות על צדק חברתי ושוויון, ואימצו באחת השקפת עולם קפיטליסטית קיצונית ביותר של דרוויניזם חברתי.

איך אפשר להסביר זאת?

אדם מאמין בדת מסויימת. הספק כירסם בו עד שעורערה אמונתו. אזור הספק, ההתלבטות, התהיות והשאלות הוא קשה. קל יותר בחיקה החם של האמת המוחלטת. וכך, אותו אדם מאמץ דת חדשה, והולך איתה עד הסוף, עד הקצה של הקצה של הקצה. זה מה שקרה, כנראה, לאולמרט.

אך זה לא הכול. אדם שהצטרף, זה מקרוב בא, לדת חדשה, לאידיאולוגיה החדשה, הוא חשוד נצחי. אם כך הוא עבר משם לכאן, הוא עלול מחר לעשות את הדרך חזרה, מכאן לשם. לא בכדי, חוזרים בתשובה אינם שידוך רצוי בחברה החרדית. עובדה זו גורמת למי שרוצה להתקבל למיליה החדש להוכיח את עצמו, שהוא יותר אדוק מן האדוקים ביותר, יותר מסור מן המסורים ביותר, יותר קיצוני מהקיצונים ביותר, בדת החדשה שהוא אימץ. זה מה שקרה, כנראה, לאולמרט.

מה קרה לאולמרט? הסוגייה הזאת שייכת פחות לתחום האידיאולוגיה ויותר לתחום הפסיכולוגיה.

אף על פי כן, ברצוני לבחון באופן רציונלי כמה מן האמירות שאמר אולמרט.

אולמרט בז לחשיבות הביטחונית של טריטוריה, בטענה שמול האיומים הנוכחיים, ובעיקרם איום הטילים, אין משמעות לשטח. האחרון שאפשר לקבל ממנו אמירה כזו הוא אולמרט. הרי אולמרט נושא באחריות האישית העליונה לכישלון במלחמת לבנון השנייה – כישלון שנבע בדיוק מהקונספציה הזו. בראשית המלחמה חיל האוויר, במבצע מוצלח מאוד, השמיד את ארסנל הטילים ארוכי הטווח של חיזבאללה. עובדה זו לא הכריעה את המלחמה, שארכה 33 ימים, כיוון שחיזבאללה שלטו בשטח הסמוך לגבול. שליטה זו איפשרה לכמה מאות או לכל היותר אלפי לוחמי חיזבאללה, חמושים בקטיושות – נשק הנחשב פרימיטיבי ומיושן למדי, לשתק במשך למעלה מחודש את כל צפונה של מדינת ישראל. הכמות האדירה של האש, מן היבשה, מן האוויר ומן הים, שצה"ל המטיר על אזורי הירי, לא הצליחה אפילו להקטין במעט את היקפו. רק במבצע יבשתי של השתלטות על השטח ניתן היה לעשות כן, ועובדה – אולמרט עצמו הגיע למסקנה הזו, אלא שהוא הגיע אליה מאוחר מדי, סמוך מדי להפסקת האש, ולכן הפעולה הקרקעית לא הניבה פירות. לא בכדי, אחת המסקנות מהמלחמה היתה הצורך לשוב ולאמן את צה"ל. האימונים הללו הם לתמרון, כלומר למלחמה קלאסית של תפיסת שטח והגנה עליו וממנו. אז על מה אולמרט מדבר? אחרי הכישלון הזה, הוא עוד מרשה לעצמו לומר: "הגנרלים שלנו (מיל') לא למדו דבר... הם עוד חיים במלחמת השחרור או במלחמת סיני. הכול הולך אצלם על טנקים ועל קרקע ועל שטחים שולטים ושטחים נשלטים ועל הגבעה הזאת ועל הגבעה ההיא. כל הדברים האלה הם חסרי ערך." לא להאמין.

כדאי לשים לב לדקויות שבדבריו של אולמרט. כאשר הוא מדבר על חוסר החשיבות של שטח, הוא אומר פעם אחר פעם ש"עוד גבעה אחת, עוד 100 מטר, זה לא מה שישנה את ביטחון ישראל." ודאי שלא. אך האם הוויכוח הוא באמת על 100 מטר, על גבעה אחת?

נפשית, אולמרט מתחיל את התהליך עם סוריה מן הנקודה שברק סיים אותו, והוויכוח שהוא מנהל כבר אינו ויכוח על הגולן, אלא על אותם עשרות מטרים לאורך הכינרת עליהם התעקש ברק. כזכור, ברק הסכים לסגת מכל הגולן לקווי 67', אך התעקש לא למסור לסורים את החוף הצפון מזרחי של הכינרת, ודרש שליטה ישראלית על רצועה צרה לאורך הכינרת. אסד (האב) דחה את הצעת ברק. אולמרט מבהיר שהוא לא יתעקש על אותם 100 מטר, כלומר הוא מתכוון לסגת מחוף הכינרת. ואם הדברים אינם ברורים דיו, הוא אומר זאת בפירוש: "כשאני מסתכל אחורה, לתקופות של ראשי הממשלה שקדמו לי, אל אריק שרון, ביבי נתניהו, אהוד ברק וגם אל רבין ז"ל, אני אומר, כל אחד מהם עשה צעד שהוביל אותנו בכיוון הנכון, אבל באיזושהי נקודת זמן, באיזשהו צומת שבו היתה דרושה הכרעה, ההכרעה לא באה. אני רוצה להוביל את מדינת ישראל אל עבר הצומת הזה, לקראת הכרעה. ללא היסוס, במלוא העוצמה וללא פחדים. אני אדם ללא פחדים."

אגב, בניגוד לשאר הדוגמאות שהוא נותן, שרון לא ניהל כל מו"מ עם סוריה. אך לגבי האחרים ובעיקר לגבי ברק – ברור על איזה צומת הוא מדבר ולאיזו הכרעה הוא חותר. הוא מתכוון לנסיגה מחוף הכינרת.

אולמרט אומר בראיון שוב ושוב שברור לכל מה מחיר השלום, ולכן הוא מוכן לוותר על שטחים שכל סנטימטר בהם יקר לו וכו'. במילים אחרות – כיוון שברור שהצד השני אינו מוכן להתפשר ואנו רוצים בשלום, לא נדרוש פשרה אלא נקבל את עמדת הצד השני. אולם ידוע שהפלשתינאים אינם דורשים רק נסיגה מכל השטחים, אלא גם את "זכות" השיבה. המתונים שבמתונים שבהם, או אלה הנחשבים כמתונים, מבהירים זאת באופן חד משמעי. אם כן, הנכונות לסגת מכל השטחים לא תספק את הפלשתינאים ולא תביא לשלום עימם. אז לשם מה הוויתור הזה? אלא אם כן, כפי שהודלף לאורך המו"מ, גם בנושא הזה אולמרט התקפל. סביר להניח, שאכן, כך היה.

טענה נוספת של אולמרט, היא הבעייתיות בכך שאין לנו גבולות ברורים. העדר גבולות ברורים, יוצר מצב שבו גם בכל תחומי חיינו אין גבולות. מוזר לשמוע זאת מפיו של מי שהתנהלותו האישית והציבורית אינה בדיוק מופת להצבת גבולות. אך מעבר לכך – אולמרט שוכח שבין ישראל לסוריה יש גבול ברור. הרי הוא היה חלק מהרוב הגדול בכנסת, שקבע את הגבול בין ישראל לסוריה בהחלטה ההיסטורית על החלת הריבונות הישראלית על הגולן (14.12.81). אם כל כך חשוב לאולמרט לקבוע סוף-סוף את גבולות המדינה, היה עליו לעמוד שלא יהיה עוד כל מו"מ וכל דיון על תוואי הגבול שקבעה הכנסת בין ישראל לסוריה. והנה, דווקא הוא מערער על הגבול הזה, פותח אותו לדיון מחדש, מתנקש בריבונות המדינה. אז על מה הוא מדבר?

אהוד אולמרט איבד את דרכו. בשירו "ביום מסה", תאר המשורר משה טבנקין את המקום אליו יוליכוהו רגליו של מי שאיבד את דרכו:

"בבגוד באדם דרכו / מארבע רוחות העולם / רגליו יוליכוהו שולל / אל מחוז אין בו חפץ // מערה יער – אטום / שחללו – בלוי / שעיגולו – חתום / שעפרו – קלוי // שאין בו אבן על אבן / שאין בו ענף לקושש / שאין בו פחמי כיריים / אין בו לחם. אין אש. אין מים / שבו יש מלוא חופניים / רק אפר."

ב. האשמת שווא

אם יש דבר שקוראי "חדשות בן עזר" אינם יכולים לחשוד בי, הוא אהדה לאהוד אולמרט או תמיכה בו. נהפוך הוא, אני רואה באיש ובשלטונו קטסטרופה לאומית.

יחד עם זאת, אני רוצה ללמד סניגוריה על אולמרט, באחד הנושאים בהם הוא נשפט לחומרה בידי הציבור במשפט פופוליסטי ובלתי הוגן. כוונתי להאשמת אולמרט בהפקרת גלעד שליט, כביכול.

אין עם בעולם הרגיש כמונו לנושא השבויים ואין מדינה הפועלת כישראל למען שבוייהָ. לעתים יש כישלונות, כמו במקרה רון ארד, אך ספק אם מדינה כלשהי השקיעה אי פעם בניסיון לשחרר שבוי, כפי שישראל השקיעה בניסיונות להגיע אל רון ארד, לקבל מידע על גורלו.

הכישלון הנוגע לגלעד שליט הוא בעצם נפילתו בשבי. זהו כישלון נקודתי בקרב, שאין להאשים בו את הדרג המדיני. אולם התגובה על החטיפה היתה הולמת – מכה צבאית קשה ומעצר המוני של רבים מראשי חמאס. אף שהפעולה הזאת לא הצליחה להביא לשחרורו, היה בה מסר חשוב ומרתיע של "בעל הבית יכול להשתגע."

מאז החטיפה, סוגיית שחרורו של גלעד שליט ניצבת במקום גבוה מאוד בסדר היום של ראש הממשלה ושל הממשלה כולה. העובדה ששליט לא שוחרר, נעוצה בדמות האוייב המחזיק בו, והאשמת ישראל בכך היא הלקאה עצמית מיותרת.

הדרך הראויה לשחרר את שליט היא בפעולה צבאית. העובדה שהדבר לא נעשה היא כישלון. ייתכן שזה כישלון מודיעיני – לא ידוע היכן הוא נמצא. ייתכן שזה כישלון מבצעי – לא נמצאה דרך מבצעית להצליח בפעולת חילוץ. ייתכן שזה כישלון מנהיגותי – אין לקברניטים אומץ לקבל את ההחלטה. רק במקרה השלישי האשמה היא בראש הממשלה, אך מאחר ואיננו יודעים את האמת, אין טעם להפנות אצבע מאשימה. 

עיקר הביקורת על אולמרט, היא על שלא עשה די כדי לשחרר את שליט בעסקת חליפין, ומכאן שלא אכפת לו מגורלו. סביב מסר זה נעשה קמפיין שלם, שביטוייו האחרונים הם סעודת השבי ההפגנתית מול ביתו בערב החג ומכתב הסופרים הקוראים לו "לשלם את המחיר".

הם אמנם לא פסקו שעליו לשלם "כל מחיר", אך זה המסר הסמוי בדבריהם. מי שאומר זאת בצורה הגלויה והבוטה ביותר, הוא העיתונאי חנוך דאום, שכמעט מידי שבוע מטיף בטורו ב"ידיעות אחרונות" לכניעה טוטאלית לכל דרישות חמאס. הנה ציטוט ממאמרו השבוע "אין מחיר גבוה": "בעיניי, המשא ומתן על שחרורו של גלעד צריך להיות בעל שני שלבים בלבד. שלב ראשון: לשמוע מחמאס מה הם רוצים. שלב שני: לתת להם את זה."

לא יאומן! משמעות הדברים היא שעל ישראל לחדול להיות מדינה, כיוון שמדינה אינה יכולה להתקיים אם היא נכנעת ללא תנאי לכל סחטנות. הרי גישה כזאת, משמעותה – עוד ועוד חטיפות, ועליית המחיר בחטיפות הבאות. למה רק שחרור אסירים? למה לא דרישות מדיניות? למשל, תמורת החטוף הבא – פירוק גדר הביטחון, תמורת האסיר שאחריו – נסיגה מבקעת הירדן וכן הלאה. למה לא?

אימוץ גישתו התבוסתנית של דאום, תביא למרחץ דמים. נכון, את שמותיהם של הישראלים שיירצחו בידי המחבלים שישוחררו איננו מכירים, אך דמו של שליט אינו סמוק מדמם. יש לומר אמת – אנו נלחמים על קיומנו. במלחמה יש הרוגים, יש פצועים ויש גם שבויים. חיילים נהרגו בקרב בו נפל גלעד בשבי. מוות חמור שבי. נכון, חובתה של ישראל לפעול לשחרורו של שליט, אך לא בכל מחיר.

אין ספק שנעשו טעויות בטיפול בנושא גלעד שליט. למשל, אני סבור שכל עוד נשללים משליט זכויות השבוי והצלב האדום אינו מבקר אותו, על ישראל לאסור כל ביקורים אצל האסירים הביטחוניים בכלא (כן, ח"כ אורון יצטרך להתאפק ולא לבקר את ידידו, הרוצח הסדרתי ברגותי). אבל אף ממשלה לא תקבל את ההחלטה הזו, כיוון שבית המשפט העליון יפסול אותה. ניתן היה להפעיל לחץ כבד יותר על חמאס, שאולי היה מביא לשחרורו. אבל הטענות על הפקרה מופרכות.

כאמור, האופציה העדיפה לשחרור שליט היא חילוץ בכוח. אם אין אופציה מעשית כזאת, אין מנוס מעסקת חילופין, וכל עיסקה כזאת טומנת בחובה סכנות ומחיר כבד. אולם איננו יכולים להרשות לעצמנו לשלם כל מחיר.

בידי ישראל למעלה מעשרת אלפים מחבלים כלואים. מדוע חמאס דורש לשחרר רק עשירית ממספר זה? כיוון שהוא מבין שאין סיכוי שהדרישה תיענה. המו"מ על שחרורו של גלעד קשה, ומחייב כושר עמידה. לכן, מן הראוי שדעת הקהל תחזק את כוח העמידה של ההנהגה, ולא להיפך, כפי שקורה היום. החשש שלי הוא דווקא מפני התקפלות של אולמרט, לקראת סוף כהונתו, ונכונות לעסקה שמחירה כבד מדי ומסוכן מדי, שעלול לעלות בחיי ישראלים רבים. אם תהיה התקפלות כזאת, יותר משתהיה זאת התקפלות בפני לחץ חמאס, תהיה זו התקפלות תחת לחץ דעת הקהל הישראלית, המגלה חוסר אחריות. האשמתו של ראש הממשלה בהפקרת שליט, היא ביטוי בוטה של חוסר האחריות הזאת.

אהוד בן עזר: בתור סופר, אמנם נידח וחסר חשיבות ציבורית וספרותית – אני מביע הסתייגות נחרצת מ"מכתב הסופרים" העברים המציע לאולמרט "תמיכה מוסרית" בכל עסקה שיעשה לשחרור גלעד שליט. לדעתי זוהי חוצפה תהומית מצידם. אין להם שום חזקה על המוסר. להיפך, עמדותיהם הפרו-פלסטיניות והאנטי-ישראליות של רבים מהם ובמקרים רבים – הופכות אותם בעיניי לחדלי מוסר או ללוקים באידיוטיזם מוסרי. ואילו טיפולה של המדינה בסוגיית שחרור שבויים הוא בעיניי הטיפול המוסרי ביותר, מהיותו לוקח בחשבון את כל ההיבטים. גלעד שליט, ורבים לפניו ולצערנו גם רבים אחריו, הם קורבנות שגורמים לנו אויבינו במלחמתנו על קיומנו, ולא קורבן של מנהיגותנו, כל מנהיגות שהיא – אלא אם ישראל תהפוך לפלסטין עם ראש ממשלה פלסטיני, שאז נהיה כולנו במצבו של גלעד שליט, אם בכלל נהיה.

* * *

יוסי גמזו

שִיר אַהֲבָה קָטָן לְיַלְדָּה גְדוֹלָה

פֹּה כָּל הָרִבּוּעִים נוֹחִים לְהִתְעַגֵּל

וּבְלַחַש

וּלְטָפִים

הַדּוּמִיָּה נִתְחַחַת.

פֹּה רַךְ וְגִמְגּוּמִי

הַחֹשֶךְ

מִתְרַגֵּל

 – כִּלְמוֹד שָֹפָה זָרָה –

                            לִמְנוֹת אוֹתָנוּ

                                       יַחַד.

פֹּה מִישֶהוּ תוֹהֶה

וְשָב וְאוֹחֲזֵךְ

רַכּוֹת,

         בְּהַפְלִיגֵךְ

                  אֶל אֶרֶץ מְאֻחֶרֶת:

כַּמָּה כַּלְבֵי-חוּצוֹת

– לִדְכִי נַחְשוֹל חָזֵךְ –

       שָבִים וּמִתְבַּיְּתִים בִּי

עֶרֶב-עֶרֶב.

מתוך "אַרְצוֹת הַצִּמָּאוֹן"

* * *

חדשות המדע הפוליטי בישראל

ח"כ עמיר פרץ ישוכפל וישולש: פרץ אחד יהיה ראש ממשלה, פרץ שני יהיה שר חוץ. פרץ שלישי יחזור להיות שר ביטחון, ואם יצליחו ליצור עוד פרץ, הוא יהיה שר אוצר. ועדת וינוגרד תמונֶה מחדש ותחקור את אולמרט, שיימצא אשם גם בכל הַפֶּרֶצִים שֶׁיקרו לנו בעתיד.

* * *

קישור לכתבה על בית ז'בוטינסקי ברחוב המלך גו'רג' 38 תל אביב. הבניין נבנה על ידי אדריכל מרדכי (מוטי) בן חורין, נכדו של משה-שמואל ראב בן עזר:

  http://www.tlv100.co.il/prjPages/BuildingDesc.aspx?catID&21&artID=672  

    * * *

זיכרונותיה של נערת ליווי

כפי שסיפרה לאמנון בי-רב

פרק חמישי

אבנר

שלושה חודשים חלפו מאז שהתחלתי לעבוד כנערת ליווי, ובחשבון הבנק שלי הצטבר חיסכון נאה של יותר מעשרים וחמישה אלף שקל. זאת, לאחר ששילמתי את כל הוצאות המגורים, וכן את כל ההוצאות הרגילות, ביניהן ארוחות שחיתות במסעדות שמעולם לא הרשיתי לעצמי להתקרב אליהן, וכמובן, בזבוזים קטנים, כמו תכשיטים שמצאו חן בעיניי, תמרוקים שחמדתי וביקורים תכופים למדי במספרה ובמכון יופי.

בנוסף לכך, ציידתי את ארון הבגדים שלי בכמה חליפות שהתאימו לגיזרתי, קניתי כמה שמלות, שהיו חושפניות במידה הראויה, וכן מערכת מיוחדת במינה של בגדים תחתונים, נוטפי מיניות, שמילאו תפקיד לא מבוטל במיפגשים שלי עם גברים ששכרו את שירותיי.

שלושה שבועות לאחר שנכנסתי לראשונה למשרדו של איציק והסכמתי לקבל על עצמי את התואר המפוקפק של נערת ליווי, עשיתי צעד שאותו תיכננתי מאז שהתגייסתי לצה"ל: נרשמתי ללימודים סדירים באוניברסיטת תל אביב. במשך שעה ארוכה עיינתי ברשימת הפקולטות המוצעות לסטודנטים, ואחרי מחשבות רבות החלטתי ללמוד ספרות עברית ומדעי המדינה. ציוני תעודת הבגרות שלי היו טובים למדי ולא היתה לי בעייה להתקבל כסטודנטית מן המניין. יותר מזה: אני חושבת שהייתי בין הסטודנטים הבודדים שיכלו להרשות לעצמם לשלם את כל שכר הלימוד בעצמם, בלי עזרה מהוריהם.

היה לי עוד חלום כמוס – לרכוש לעצמי מכונית קטנה – שעדיין לא היה בר מימוש, אבל קיוויתי שבעוד מספר חודשים אוכל להרשות לעצמי גם את הפינוק הזה.

לעומת זאת, היתה לי אכזבה לא קטנה בכל הקשור לעיסוק שבחרתי לעצמי. אם קיוויתי לפגוש אנשים מעניינים, להשתתף באירועים יוצאי-דופן, לחוות חוויות מיוחדות, או אפילו רק ליהנות מעבודה בלתי שיגרתית, הרי שכל אלה, או לפחות רובם, לא זכו להתגשם.

ליתר דיוק, מספר החוויות האמיתיות שחוויתי, לא עמד בשום יחס למספר הגברים שאיתם נפגשתי.

ובוקר אחד, כאשר התעוררתי בשעה מאוחרת לאחר לילה נוסף של אכזבה, ניסיתי לסכם לעצמי את התקופה הראשונה שלי כנערת ליווי. לא הופתעתי כאשר הגעתי למסקנה העצובה, כי למרות שלרווחים שלי אפשר בהחלט לקרוא "כסף גדול", הרי רוב הגברים שפגשתי עד היום היו בסך הכול אנשים קטנים.

אחד מהם היה אבנר.

לפני שנים לא רבות הוא היה כוכב טלוויזיה מפורסם למדי. אני זוכרת שלא פעם ראיתי את תמונתו במדורי הרכילות וגם בחוברות שדיווחו על תוכניות הטלוויזיה. כנראה שבמשך הזמן צמחו ועלו כוכבים נוספים, והוא, כמו רבים מהוותיקים יותר, נעלם מן הנוף.

אבל ברגע שראיתי אותו ממתין – לבוש בחליפת ג'ינס, כפי שאיציק הבטיח בהוראות האחרונות שמסר לי – זיהיתי את פרצופו. על מסך הטלוויזיה הוא אמנם נראה צעיר ונאה הרבה יותר, אבל גם כך, כשעמד חסר מנוחה ליד חנות בגדים מפורסמת במרכז רחוב דיזנגוף, הוא נראה לי גבר נאה למדי, אם כי כבר לא כל כך צעיר.

כרס עגולה ובולטת, שמעולם לא נראתה בטלוויזיה, הוסיפה לגילו מספר שנים, אבל פניו המוכרים משכו מיד את תשומת ליבי. כמעט רציתי לומר לו "שלום" ו"מה נשמע", כאילו היינו מכרים ותיקים.

אבל במקום זה התקרבתי לעברו בצעדים איטיים, נעצרתי בסמוך אליו ליד חלון הראווה, כאילו אני מתבוננת בו, ואמרתי בקול נמוך:

"אני טלי."

הוא נרתע מעט והסתכל סביבו בחשש. אחר כך התקרב אליי, תוך שהוא סוקר אותי מלמעלה עד למטה בעיניים בוחנות. כאשר נחה דעתו מהמראה החיצוני שלי, ניסה לחייך אליי, אבל על פניו עלתה הבעה מלאכותית שעיקרה מתיחת שפתיים וחשיפת שיניים.

"היי," הוא אמר ומיד הוסיף: "בואי אחרי."

לא פעם ביקשתי מאיציק שיבקש מלקוחותיו לקבוע את מיקום הפגישות שלנו בבתי מלון. פגישה ברחוב, לעיני אנשים רבים, מביכה ועלולה לגרום אי נעימות. בדרך כלל הוא נענה לבקשותיי, אבל לפעמים משך בכתפיו ואמר בחוסר סבלנות:"זה מה שהלקוח רוצה. את מוכנה לוותר עליו בגלל זה?"

הוא פנה ללכת ועוד בטרם הספקתי לעשות צעד אחד בעקבותיו, עצר אותו מישהו בלתי מוכר לי בטפיחת כתף חזקה ובקריאה רמה: "אהלן אבנר! מה נשמע? לאן נעלמת? למה לא רואים אותך? איפה אתה חי? בחיי שחשבתי עליך."

הם עמדו לשוחח ואני המתנתי מספר צעדים מהם, ממשיכה להסתכל אל חלון הראווה.בשלב מסויים של השיחה ראיתי את חברו מעיף מבט ממושך לעברי ואחר כך מרים את ידו לעברי ושואל אותו: "היא איתך?"

אבל אבנר הביט בי כאילו זה עתה ראה אותי לראשונה וענה: "מה פתאום? לא מכיר אותה."

"חבל," אמר השני, "דווקא חתיכה בסדר."

הם המשיכו לשוחח עוד כמה דקות. לאחר שנפרדו, הניע לעברי אבנר בראשו, כאילו אמר שוב "בואי אחריי", והמשיך ללכת, כשהוא משתדל להתרחק ממרכז המדרכה ומקפיד להיצמד אל חלונות הראווה המוארים.

הלכתי אחריו. אחרי פחות ממאה מטר הוא נעצר, העיף בי מבט מהיר ונכנס בין שני בתים חשוכים. הלכתי אחריו. הוא נכנס לחדר המדרגות, הדליק את האור והמתין לי. כשניגשתי אליו, אמר "בואי," והחל לעלות במדרגות. עליתי אחריו. בקומה השלישית הוא נעצר והמתין לי עד שאגיע אליו. אך כך הקיש באצבעותיו שלוש פעמים על דלת עץ צבועה בחום כהה ומבריק וחייך לעברי שוב את אותו חיוך מלאכותי שלו.

הדלת נפתחה וסילון חזק של אור מסמא מילא את חדר המדרגות.

"היכנסי," הוא אמר בקול יבש.

נכנסתי אל תוך חדר גדול מאוד ומואר מאוד. האור היה כל כך חזק, עד כי לרגע חשתי שעיני מסונוורות. אבל מייד התרגלתי והעפתי סביבי מבטים סקרניים.

הדלת נסגרה אחרי בשקט ואני עמדתי מול אחד הבחורים היפים שראיתי מעודי. הוא היה בעל שיער בלונדיני בהיר. תלתליו הארוכים כיסו את אוזניו ונפלו על עורפו. עיניו היו כחולות עמוקות וניבטו בי בחיוך מקסים. עורו היה בהיר ונקי. אפו מעוצב בדייקנות ושפתיו העבות-משהו חייכו אלי בחמימות. קומתו היתה גבוהה למדי, כמטר שמונים ואולי למעלה מזה. הוא לבש חולצת טריקו לבנה ומכנסיים קצרים לבנים, שמתוכם יצאו שתי רגליים שריריות וחטובות.

"היי," הוא אמר והרחיב את חיוכו, "את ממש חמודה."

"תודה," עניתי.

"הוא הסביר לך למה את פה?" שאל.

"מי?" חשתי את עצמי מבולבלת מעט.

"אבנר."

"איפה הוא?"

"הלך," הוא נשמע לי משועשע, "אני כאן."

חייכתי אליו.

"או. קיי," אמרתי, "אם כבר הגעתי, עכשיו אני מוכנה לשמוע מה הולך פה."

"חכי ותראי מה יילך פה," הוא שיחק במילים, "אבל רק כדי שיהיה לך מושג למה באת הנה, אני מוכן לספר לך שהיום יש לי יום הולדת."

"מזל טוב."

"תודה."

הוא המשיך לחייך כל הזמן חיוך מסתורי, כאילו הסוד הגדול שהוא עומד לגלות עשוי להפתיע אותי. אני תליתי בו עיניים תמהות.

"ובכן?" שאלתי.

"ובכן," הוא אמר, "את המתנה שאבנר הביא לי ליומולדת."

"מה אתה אומר!"

"מה שאת שומעת."

"מתנה יקרה," ציינתי, "ולמה הוא צריך להביא לך מתנה כמוני ליומולדת?"

הוא משך בכתפיו, עדיין מחייך את החיוך המקסים שלו.

"זה ביני לבינו," ענה.

"ואינך רוצה לספר לי?"

"לא ממש," הוא נשמע כרוצה להחליף את הנושא, "רוצה לשתות משהו?"

"מה יש לך להציע?"

"כמעט כל מה שאת רוצה," הוא נראה מרוצה שהצליח למשוך את תשומת לבי, "וודקה, ג'ין, ברנדי, ויסקי, קמפרי..."

הוא רצה להמשיך לדקלם, אבל אני הרמתי יד לעומתו והפסקתי את שטף דיבורו.

"מה בעניין לימונדה?" שאלתי.

"לימונדה לגברת!" הכריז כמו מלצר מנוסה, "עם טיפונת ג'ין, רק בשביל הטעם?"

"בסדר," הסכמתי.

הוא פסע בצעדים קלילים לעבר דלפק בצידו האחד של החדר ואני התפניתי להביט סביבי. הדירה שאליה נכנסתי לא היתה אלא חדר אחד ענקי, שהיה בו כמעט הכול. הדבר הראשון שמשך את מבטי היתה מיטה גדולה ורחבה, שניצבה מתחת לחלון גדול, שווילון רשת תלה עליו בצורה כביכול מרושלת, אך מתוכננת היטב. לא הרחק מהמיטה ניצב ג'קוזי אליפטי, שלהערכתי היה יכול לקלוט לתוכו ללא קושי לפחות ארבעה אנשים. ארון בגדים גדול בסגנון עתיק עמד ליד קיר לבן ללא חלונות. מול המיטה היתה פינת מטבח רחבת ידיים, משוכללת ומצויידת בכל הדרוש למטבח מודרני, שבצידה ניצב שולחן אוכל עגול עם ארבעה כיסאות מרופדים. בפינת החדר היתה דלת נוספת, שהובילה מן הסתם אל השירותים. על הריצפה היו פרושים כמה שטיחים רכים, בהירים מאוד, כמעט לבנים. על קירות הדירה היו תלויים צילומי ענק של גברים עירומים, בתנוחות אמנותיות ולא וולגריות מדי.

רק עכשיו שמתי לב לפשר התאורה החזקה שקידמה את פני. התקרה היתה זרועה במנורות קטנות, שנראו כמו שמיים זרועי כוכבים. חלק מהמנורות היו מכוונות אל התמונות שעל הקיר. חלק אחר כוונו אל המיטה. אחרות הטילו אור אל המטבח ושולחן האוכל, ולפחות שלוש מהן הטילו אלומות אור אל הג'קוזי.

"דירה מדהימה," אמרתי לו כשהתקרב אלי בצעדים שקטים, כשבידיו שתי כוסות דקות וגבוהות, מלאות עד גדותיהן במשקה קר.

"תודה," הוא ענה בענווה מעושה, "תיכנון שלי."

"מאוד מרשים," הוספתי.

"גם קומפקטית, גם יפה מאוד וגם שימושית. נכון שאני צודק?" הוא הסתכל סביבו בגאווה בלתי מוסתרת.

הנעתי בראשי לחיוב. הוא הושיט לי את אחת הכוסות ושנינו הקשנו אותן זו בזו ולגמנו מהן. הלימונדה שלו אכן היתה טעימה מאוד. טעמו העדין של הג'ין עדין הוסיף לה ארומה מיוחדת במינה.

הוא שלח לעברי חיוך ממזרי ושאל בנימה רכה ובקול נמוך:

"גם המתנה שקיבלתי ליומולדת שלי עונה על הקריטריונים האלה. נכון שאני צודק?"

לשנייה אחת לא הבינותי את כוונתו. אבל רק לשנייה אחת. הוא התקרב אלי באיטיות, לקח מידי את הכוס הכמעט ריקה והניח אותה על השולחן. אחר כך עטף את פני בשתי ידיו וקירב את שפתיו אל שפתיי לנשיקה קלילה, אך נעימה ומזמינה.

לא יכולתי שלא להיענות לו. גם לא רציתי לעשות זאת. החדר המקורי והמיוחד הזה היה הסביבה המתאימה ביותר למישחקי אהבה רגועים ומהנים. ואם לומר את האמת, גם השותף הבלתי צפוי שניקרה בדרכי, נראה לי האדם המתאים ביותר לעשות זאת.

מאחר שכך, כרכתי את זרועותי סביב צווארו ונצמדתי אליו בכל גופי. מבעד לבד הדק שעטף את שנינו, חשתי אותו מתעורר לקראתי. הוא הרים אותי בשתי ידיו ונשא אותי אל המיטה הגדולה שהמתינה לנו. לאחר שהניח אותי בזהירות על המצעים הרכים, סובב מתג עגול שהיה בצד המיטה ועימעם את האורות ששלטו בחדר. הזרקורים הבוהקים שינו את צבעם, שנהפך באחת מלבן מסנוור לוורוד עמום. הצבעוניות הפסטלית שירדה על החדר הגדול אפפה את המיטה באווירה רומנטית, אפלולית במידה מסויימת, אך מספיק בהירה כדי שנוכל לראות היטב המתרחש סביבנו.

הוא היה מאהב מופלא.

היום, בטווח זמן מאותו ערב בלתי נשכח, אני יכולה לומר בוודאות שרק לעיתים רחוקות זוכה אישה לחווייה מינית כל כך עמוקה וכל כך מספקת.

הוא פתח את שני הברזים בג'קוזי ולקול המים המפכים מהם, הוריד ממני במיומנות את הבגדים שלבשתי. מגעו היו מעודן ומעורר בעת ובעונה אחת. תחילה שיחרר את הרוכסן הארוך על גבי ומשך מעל ראשי את השמלה השחורה שקניתי רק יום אחד קודם לכן. אחר כך העביר את שתי ידיו משני צידי גופי, מלטף בקצות אצבעותיו את עורי, שהתלהט וכמעט נמס למגעו. בעוד ידו האחת מלטפת את ירכי, פתחה השנייה את הקרס האחד שבקדמת חזייתי. הוא פתח אותה לשני הצדדים, משך אותה מעלי והניח אותה על השטיח שלרגלינו. כשסיים, סקר בעין בוחנת את שדיי והניע את ראשו בהערכה, תוך שהוא מלטף אותם בשתי ידיו. אחר כך כרע ברך לרגלי וקילף ממני בתנועות איטיות וקלילות את התחתונים, בעוד אצבעותיו ממשיכות ללטף אותי ברכות.

רק לאחר שהייתי עירומה לחלוטין, הוא ניצב מולי והמתין שאעשה כמוהו. משכתי מעל ראשו את חולצת הטריקו הלבנה ונעצתי עיניים משתוקקות בגופו. הוא היה גברי ועדין בעת ובעונה אחת. העברתי את שתי ידי על חזהו החלק מלמעלה למטה, עד שהגעתי אל הכפתור העליון במכנסיו. התרתי אותו בקלות, פתחתי את הרוכסן ומשכתי את מכנסיו כלפי מטה. הוא נותר עומד בתחתונים תכולים, שתפחו במרכזם ובישרו על תוכנם המפתה. נעמדתי על ברכיי לפניו ובתנועות איטיות מאוד החלקתי את התחתונים מעל גופו, עד שנפלו על הרצפה.

הבטתי בו מוקסמת. היה לו גוף מושלם. שרירי וחלק. בהיר בחלקים המכוסים ושחום בחשופים. היו לו ידיים ורגליים שריריות, כתפיים רחבות, חזה משולש ומותניים צרים. בין רגליו, מתחת לעטרת שיער בהירה, שכן לו זין מפואר, שכבר החל להתעורר מרבצו, אם כי עדיין לא היה זקור במלוא קומתו המבטיחה.

נכנסנו יחד, מחזיקים ידיים, למימיו החמימים והגועשים של הג'קוזי. פתחים סמויים הזרימו עלינו מכל צד סילוני מים חדים, שהחליקו על עורנו ועיסו את גופינו. התקרבנו זה לזו, עד שגופותינו נצמדו, ידינו חובקות זה את זה בחוזקה. הוא הושיט את רגליו קדימה ואני התיישבתי עליהן, בטני דבוקה אל בטנו. בתחתית גופי חשתי את הזין שלו, שעכשיו כבר היה במלוא אונו, נלחץ בין רגליי, מנסה לחפש לעצמו מקום מוצא. זזתי מעט לאחור ואפשרתי לו לעביר אותו קדימה, ואז שוב נצמדתי אליו, כשהשריר הלוהט והקשוח לחוץ בינינו, מפרפר בעונג בין בטני לבטנו.

רחצה בשניים עשויה להיות מהנה לא פחות משכיבה בשניים. אם הייתי זקוקה לאימות של משפט זה, קיבלתי אותו במשך מחצית השעה שהשתעשענו בתוך המים, מתחבקים, מתנשקים, מתלטפים, מתענגים יחד ומנסים לגלות זה את מסתוריו של זה.

לבסוף יצאנו מהמים, ניגבנו זה את זה ופנינו אל המיטה. אם חשבתי קודם שהג'קוזי הוא שיא שטרם חוויתי כמוהו, מתברר שטעיתי. על אף שכבר יכולתי להתפאר בניסיון בלתי מבוטל במישחקי מיטה, הרי ששותפי המפתיע לימד אותי כמה דברים חדשים, שלא רק שלא ניסיתי אותם קודם לכן, אלא אף לא ידעתי מאומה על קיומם.

תחילה למדתי כמה דברים חשובים על מה שגברים אוהבים באמת, ועל מה שעשוי להלהיב אותם עד כדי רעד ורטט של תשוקה בלתי רצונית.

תחילה ליקקתי בעדינות בלשוני וליטפתי בשפתי את העטרה הוורודה והמתוחה שבראש הזין הקשוח שלו. אבל הוא כנראה כבר היה בשלב מתקדם הרבה יותר מעבר למשחקי המין השיגרתיים. שכן, הוא כיוון אותי אל נקודה עלומה שמתחת לאשכיו. שם, בין רגליו, בקטע חשוף וענוג, מגע לשוני ושפתי הקפיץ אותו ממקומו וגרם לו להשמיע קולות הנאה כנים. משם עליתי אל השקעים הנסתרים והאפלוליים שבין ירכיו לאשכיו. מגע שפתי בקניונים הללו הקפיץ אותו ממקומו. הוא פתח את רגליו לפיסוק רחב, כדי שאוכל להגיע בקלות רבה יותר אל הנקודות המגרות והמהנות ביותר בגופו.

מעולם לא ידעתי שגם שקעים וקימורים לא נסתרים בגופו של הגבר עשויים לגרום לו הנאה כמעט בלתי מובנת. לבקשתו, העברתי את קצות אצבעותי בתנועות רכות ומתמשכות על עכוזו, כשאני חודרת איתן מדי פעם גם אל בין רגליו. כדי שאוכל להגיע בקלות רבה יותר לכל פינה, הוא קישת את גופו ואני נצמדתי אליו, מתמסרת כל כולי לעינוג המקורי שעדיין לא ידעתי כמוהו.

בתמורה למאמצי, זכיתי ללמוד גם כמה דברים חדשים ובלתי מוכרים על גופי שלי. נשיקות וליקוקים בשקעים הנסתרים בגופה של אישה, כך התברר לי, להפתעתי, עשויים להיות מגרים הרבה יותר מאשר ליטופים ונשיקות בבליטות שלה.

תחילה השכיב אותי על בטני ועבר בלשונו על כל שקע שמצא בגופי. בבתי השחי שלי, לאורך ובתוך החריץ הדקיק שבין עכוזיי, ואפילו בשקע התמים לכאורה שמאחורי הברך.

דומה היה שהוא נהנה לשמוע את אנקות ההנאה שלי, שכן מיד לאחר מכן התמסר לטיפול יסודי בשקע המסתורי שבין רגליי. כדי להקל עליו את המלאכה, הוא הניח כר עב כרס מתחת לחלק התחתון של גופי. וכך, כשאני מוגבהת ופתוחה לפניו, החל לעבור בלשונו על פינת החמד שנגלתה לעיניו. תחילה מעליה ומסביבה, אך עד מהרה החל לחדור אל תוכה. הדגדגן היתה רק תחנתו הראשונה. תחילה טיפל בו דקות ארוכות בלשונו ובשפתיו והביא אותו לממדים שאולי טרם הגיע אליהם מעולם. משם המשיכה לשונו אל מעמקים רחוקים הרבה יותר. אל הלשון חברו גם שתיים מאצבעותיו, שיחד חדרו אל עומקה של המערה הרטובה והחשוכה וגילו שם נקודות אור חדשות, כאלו שהקפיצו אותי ממקומי וסחטו מפי קולות דקיקים של תשוקה ותאווה.

ורק לאחר כל אלה, כאשר שנינו כבר היינו המומים מעוצם העינוגים שהרעפנו זה על זה, הוא חדר אל תוכי עם התורן המרהיב שהזדקר מבין רגליו.

האורגזמה הראשונה השתלטה עליי מיד לאחר מכן. השתוללתי תחתיו בפראות בלתי מוכרת לי. הזעקות שפרצו ממני היו כה רמות, שהוא נאלץ להניח את ידו על פי כדי להשתיק אותן.

רק לאחר שנרגעתי מעט, הוא המשיך לזוז בתוכי. תחילה בתנועות רכות ואיטיות מאוד, כמו היה בוחש בתוכי עיסה נעלמת. אחר כך גברו תנועותיו ואני הרגשתי שהטירוף משתלט עליי פעם נוספת. החזקתי בשתי ידיי את גבעות עכוזו השרירי ולחצתי אותו אליי בכל כוחי.

הפעם היתה האורגזמה חזקה יותר מאשר בפעם הראשונה. הרגשתי שבטני בוערת בתוכי. רגליי רעדו וטיפות גדולות של זיעה כיסו את פני. השיא נמשך דקה ארוכה. שכבתי בעיניים עצומות, רוטטת מתחת למשקל גופו, נאנקת ביבבות קטועות, משתדלת שלא לפרוץ בזעקות רמות.

הוא המתין שאירגע מעט ואחר כך התהפך על גבו, כשאני רוכבת עליו מלמעלה. בתנוחה זו הוא הצליח לחדור לתוכי כל כך עמוק, עד שהרגשתי שהוא נלחץ אל איבריי הפנימיים ביותר. התחושה היתה מדהימה. שתי ידיו לפתו אותי במותניי והדריכו אותי כיצד לעלות ולרדת מעל גופו. נשענתי על שתי ידי ומשכתי את גופי כלפי מעלה. כל כך גבוה, עד שקצהו הוורוד של הזין המתוח שלו הציץ מתוך מחבואו. אבל מיד ירדתי בבת אחת והוא חדר אל מעמקיי פעם נוספת, סוחט ממני אנחה עמוקה של הנאה מתוקה.

עכשיו חשתי שגם הוא מתקרב אל השיא הנכסף. שתי ידיו היו על עכוזי, מכתיבות את הקצב הרצוי לו. לאט לאט נעשו תנועותינו מהירות יותר וחזקות יותר. עיניו היו עצומות ועל פניו נראה המאמץ שהוא נתון בו. ואז הגיע הרגע הגדול. הוא מתח את רגליו והצמיד אותי אל גופו בחוזקה. אנחת הפורקן שפרצה מפיו היתה רק סימן מוקדם לרטט הקצבי של איברו הנעוץ בתוך גופי. חשתי אותו פורק את עצמו שוב ושוב, עד שנרגע לאיטו ונותר לחוץ בתוכי, מאבד בהדרגה את קשיחותו וממדיו ונהפך להיות גמיש וכנוע.

אחר כך שכבנו שנינו על הגב, זה בצד זה, נושמים עמוקות, מנסים לנוח מהמאמץ הפיזי שנדרש מאיתנו. חלפו מספר דקות עד שנשימותינו חזרו לסדרן והעפנו מבטים מתחייכים איש לרעותו.

"היית בסדר," הוא אמר, כמחלק לי ציון.

"היית מדהים," עניתי לו בכנות.

"אני שמח לשמוע," הוא הרחיב את חיוכו, "אני מקווה שאת לא מתנגדת לעוד כוס לימונדה?"

"ממש לא."

הוא קפץ מהמיטה ותוך דקה חזר כשבידיו שתי כוסות מלאות עד גדותיהן.

המשקה הצונן והחריף שטף את היובש בגרוני. גם הוא רוקן את כוסו בלגימות גדולות.

אחר כך שכבנו במיטה, נשענים על הכרים הגדולים והבטנו נכחנו בשתיקה.

"יש לי שאלה קטנה," אמרתי לבסוף.

הוא הפנה אלי את ראשו בעיניים שואלות.

"עדיין לא הסברת לי מדוע אני מתנת יום ההולדת שלך."

הוא שתק דקות ארוכות, עד כי חשבתי שאינו מתכוון לענות לשאלתי. רק אחרי שרציתי לשאול שוב, אמר בלי להסתכל אלי:

"את יודעת," קולו היה צרוד מעט, "מבחינות מסויימות, אנחנו באותו מקצוע."

"למה אתה מתכוון?"

"את עובדת כנערת ליווי. גם אני יכול להיקרא נער ליווי."

היום אני יודעת שהייתי יכולה להבין זאת מלכתחילה, אבל באותו רגע עדיין לא הצלחתי לקלוט את כוונתו.

"מה זאת אומרת?" שאלתי, "הרי אתה הוא שהזמנת אותי, ואני יודעת בדיוק כמה שילמת."

הוא הניע את ראשו מצד לצד.

"לא אני הזמנתי ולא אני שילמתי," על פניו היתה הבעה רצינית, "מי שהזמין אותך היה אבנר. הוא גם שילם, ותאמיני לי שאני לא יודע כמה. הוא שאל אותי איזו מתנה אני רוצה ליומולדת שלי וזה בדיוק מה שביקשתי."

לא יכולתי להתאפק ושאלתי:

"אתה רוצה להגיד לי, שאתה שוכב עם גברים תמורת כסף?!"  

"כן," הוא דיבר בנימה טבעית, כאילו היה זה מובן מאליו, "הרי גם את עושה את זה, לא נכון?"

שתקתי.

אחר כך התלבשתי והוא ליווה אותי אל הדלת, לא לפני שסובב שוב את מתג החשמל והחזיר לחדר את התאורה הלבנה והמסמאת.

"להתראות," אמר בחיוך.

לא עניתי, אבל התרוממתי על קצות אצבעותי ונשקתי לו ברכות על לחיו.

למטה, כשיצאתי מחדר המדרגות, ראיתי את אבנר. הוא ישב על גדר אבן נמוכה, מעשן סיגריה.

כשראה אותי, מיהר לקום לקראתי והעלה על פניו את החיוך המלאכותי שלו.

"היה בסדר?" הוא שאל בסקרנות גלויה.

הנעתי בראשי לחיוב ומיהרתי לצאת אל הרחוב.

רק כשישבתי במונית בדרכי הביתה, נזכרתי שאפילו איני יודעת את שמו, והשם היחיד שאזכור מהחוויה הבלתי נשכחת הזאת יהיה דווקא – אבנר.

המשך יבוא

* * *

יגאל וישליצקי

לתולדותיו של קפה "נאוה" 1957-1977

פינת שלמה המלך פרישמן תל אביב

כיום קפה "שַׁיְין"

אבי אריה וישליצקי היה בן 17 ב-1921 כשעזב את ביתו, משפחתו וארצו –לודז', פולין, ועלה ארצה כחלוץ. גר באוהל על חוף ימה של תל אביב. עבד בסלילת כבישים וכשהרוויח פרוטות אחדות שכר חדר בנוה צדק.

הוא היה בין הדוורים הראשונים של תל אביב כאשר עבד בדואר המנדטורי בתל אביב (תמונתו במדי דוור נמסרה בשעתו למוזיאון העירוני בתל אביב).

לאחר מכן קיבל הכשרה בעבודת בתי הקפה כאשר עבד בקפה "שור" ברחוב הרצל (שהיה מקום מושבם של מתווכי הנדל"ן). קנה מגרש של דונם בצפון תל אביב ליד בית הקברות המוסלמי (היום מלון הילטון) במחיר של 6 לירות בתשלומים של לירה אחת לחודש. לאחר הקנייה הלך לראות היכן נמצא המגרש וכשטבע בחול עד לברכיו חזר למתווך וביקש את הלירה הראשונה בחזרה (כך חולפת תהילת עולם).

את קפה "נאוה" ברחוב פרישמן פינת שלמה המלך פתח בשנת 1957.

האווירה בקפה היתה כמו בבתי הקפה בווינה. אפילו המלצרית המבוגרת הייתה ייקית. בתפריט של קפה "נאוה" היה קפה אספרסו איטלקי טעים, קרואסונים, עוגות, סנדביצ'ים, ארוחות בוקר קלות, שתייה קלה וחריפה.

על יושביו הקבועים נמנו בין השאר יונתן רטוש, יגאל תומרקין, נתן זך, חוּנֶה, למי שמכיר. המתמיד והקבוע היה יונתן רטוש שאהב את הטיפה המרה ובא בשעות הבוקר המאוחרות וישב במשך היום, בשולחן קבוע מול היציאה מהמטבח, ב"נישה" שהיתה בקיר. שם כתב, שם גם נפגש עם יוצרים ועם אנשים אחרים, ושם העביר את יומו – יצר וכתב.

הוא היה אורח קבוע בבית הקפה עד שנסגר/נמכר קפה "נאוה" מטעמי גיל הבעלים בשנת 1976-7.

אהוד: אנחנו ממליצים למפעילי קפה "שיין" כיום להציב לוחית קטנה מעל מקום מושבו הקבוע של יונתן רטוש בזה הנוסח:

כאן ישב וכתב מדי יום

בשנים 1957-1977

המשורר יונתן רטוש

כאשר שם המקום היה קפה "נאוה"

* * *

ארגון "נִשָׁחֵטָה" והמרכז היהודי להתאבדות קולקטיבית

שוקלים פנייה למוסדות האו"ם ולאירגוני זכויות אדם בעולם – להעמיד לדין בכל אתר ואתר שאליו יגיעו – את אנשי כוחות הביטחון הישראליים שפעלו נגד ההתקוממות הפלסטינית של אוקטובר 2000 (שהתרחשה במקרה במתואם משני צידי הקו הירוק) – – הפנייה היא להעמיד לדין בכל מקום את הרוצחים הנאציים הישראליים אשר מנעו מהפלסטינים להרוס, לשדוד ולשחוט יהודים, וזאת בהסתמך על מסקנות ועדת אור וארגון "עדאלה".

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

פרק עשרים ושניים

הסוס האדום, החטיפה

מול ביתם של לאה ויהודה ברחוב פינסקר, מעבר לשדה שבו נחרש התלם הראשון, השתרע עד למרחקים שטח מישור אשר בצפון נפסק על ידי הגבעות של הכפר הערבי מלאבס. מאחוריו, ליד הירקון, התחילו גדלים האיקליפטוסים הצעירים שניטעו על-ידי המתיישבים במטרה לייבש את הביצה ולהבריא את האוויר.

לאה תלתה עיניה בפס הירק. היה זה סוף הקיץ. ימים שלאחר קציר. הכול היה יבש. שדות-השלף היו צהובים. ועתה, משהיה ליהודה עדר קטן, רָעוּ הפרות שם.

היתה שבת. יהודה הלך להתפלל במניין שבאחד הבתים. בית-הכנסת הגדול (הניצב במרכז המושבה, ברחוב חובבי-ציון) טרם הוקם. לאה החזיקה את הספר "מנורת המאור" מתורגם ליידיש, וקראה בו. במרחק-מה מן הפרות, רעו הסוסים. הם היו כבולים ברגליהם האחוריות, והיא ראתה כיצד הם מנתרים שוב ושוב כדי לרעות בשלף.

ציפורה התינוקת שכבה בעריסת-עץ נמוכה, שנקנתה אצל נגר ערבי ביפו. שתי דופנותיה היו מעוגלות למטה, וכשהיו נוגעים בה – היתה מתנדנדת.

לאה היניקה את התינוקת ושׂמה אותה בעריסה. היא נידנדה אותה ברגלה, בעודה מחזיקה בידה את הספר הגדול וקוראת בו.

על השולחן הקטן, לידה, היו ערוכים הכלים לקידוש. שטרודל גדול, מאפה-ידיה, התנוסס על השולחן ולידו בקבוק יין מתוק וגביע הכסף, מתנת אימהּ לחתונתם.

התינוקת נימנמה. מן השולחן נדף ריח המאפה והיין – ועייפות גדולה תקפה את לאה. חם היה. היא נימנמה. עוד רגע – והספר נשמט מידה. לפתע שמעה קול הלמות-פּרָסוֹת קרֵבה. היא קפצה ממקומה, הספר נפל ארצה, וראתה סוס אדום, ענקי, דוהר ישר לפתח ביתה הפתוח. מיד תפסה את התינוקת ועלתה עימהּ על הכיסא שעליו ישבה.

הסוס נכנס בדהרה דרך הפתח הפתוח, הגיע לקצה החדר כששתי רגליו הקדמיות יורדות בהלם-פְּרָסוֹת על קרקעית העריסה. הסתובב, וכשרגלו האחת גוררת את שברי העריסה – יצא.

לאה ירדה מהכיסא, לחצה את התינוקת אל ליבה, וסגרה את הדלת. חם היה, אך היא סגרה והבריחה אותה היטב.

התפרצותו של הסוס האדום היתה כעין אות מבשר-רע לאחריתה של ציפורה.

[גם את המעשה הזה סיפרה לאה ראב לבתה אסתר וזו העלתה אותו לימים על הכתב והוא כלול בכרך "כל הפרוזה" שלה].

*

עם בנו מנחם-שלמה, שגדל בירושלים, לא היו ליהודה קשרים רבים. הדסה, שלא זכתה לפרנס את בעלה-לשעבר כדי שיעסוק בתורה, קיוותה כי תוכל להגשים את חלומה בבנה מנחם-שלמה, שהיה בעל תפישה טובה ושכל חריף. ואולם משהו מדמו התוסס של אביו זרם בעורקיו של הילד, ואף הוא נמשך אל השמש ואל הרוח, אל המרחבים, ולא היה גבול לשובבותו. פעם נמלט ממנה והסתובב חופשי בין המסגדים הגדולים שבהר-הבית.

באו אל הדסה בני-משפחה ושכנים בירושלים והתלוננו בפניה על רוח ההפקרות של בנה. הם אמרו לה:

"ילד צריך שוֹט של אב. יילך לאביו ויתחנך אצלו. יותר טוב שיגדל אצל אביו בכפר, מאשר יגדל פרא-אדם בירושלים."

"אילו רצה יוּדה עצמו ללמוד תורה ולחנך את בניו לתורה, לא היה עוזב אותי." ענתה. "ואיך אוכל עתה למסור לידיו את הילד?"

אולם כאשר ראתה כי בנּה-יחידהּ מוסיף לשוטט בשדות, גברה חרדתה לבריאותו ולשלומו והיא נאלצה לשמוע לעצת קרוביה ושכניה בירושלים, שכּתבו ליהודה וקיבלו הסכמתו לגדל את בנו במושבה. הדסה לא ניאותה לשלוח את השובב אל אביו – בטרם הבטיחו לה כמה מאנשי פתח-תקווה, יוצאי ירושלים, מכובדים ויראי-שמיים – כי ישגיחו היטב על הילד. וגם אז לא נרגעה עד שמצאה מלמד ירושלמי מעולה ושלחה אותו יחד עם הילד לפתח-תקווה, שילַמדוֹ שם תורה. והיא לקחה על עצמה את משׂכּוּרתו של המלמד במושבה ואת פרנסת בני-ביתו שנשארו בירושלים.

אבל הדבר שחששה ופחדה ממנו – אכן קרה עד מהרה. לא עברו ימים רבים מאז שלחה את מנחם-שלמה אל אביו, והנה חזר מהמושבה בבהלה המלמד, שנשלח עם הילד, והודיע לה:

"אישה! לכי ותראי מה עשה יוּדה מבנם! בקרוב לא יֵדע הילד לומר תפילת 'אשרי' כהלכה! הלבישו אותו שם תרבוש אדום, קצצו את פיאותיו, ועשו אותו כאחד הנערים הבידואים – הולך יחף ורועה את הצאן והבקר! והדבר הכי נורא – הילד נהנה מזה ואינו רוצה להמשיך ללמוד אצלי! ועוד יותר נורא מכּך – לאבא שלו לא איכפּת כלל שאינו לומד תורה! יודה אומר שעבודת האדמה והמרעה חשובים יותר!"

מיד עזבה האם את כל מסחרה והלכה לרבני העיר ולקרובי-משפחתה לבקש עצה איך להציל את בנה-יחידה משמד. אך הללו לא מצאו עצה לתת לה, כיוון שמנחם-שלמה כבר בחזקת נער, ואין להוציאו מרשות אביו ללא הסכמתו של יהודה.

מה עשתה?

השאירה את אחד הפועלים הנאמנים עליה, לשמור על טחנת-הקמח ועל הסוסים, המניעים את אבן-הריחיים. הפקידה את בִּתהּ בידי שכנים, שידאגו להאכילהּ ולהשקותה בהֶעדֵרהּ, לבשה בגדים של ערבייה וירדה לכפר פֶגֶּ'ה, הסמוך למושבה, שאליו היו באים לעיתים גם רועי העדרים של פתח-תקווה, להשקות את עדריהם מהבאר. היא ישבה בכפר הזה כמה וכמה שבועות, כדי ללמוד את דרכי הרועים. ימים ולילות ישבה קרוב לבאר וארבה, אולי יבוא גם בנה-יחידהּ, עם הרועים, אחרי עדרו להשקותו?

יום אחד ראתה אותו קָרֵב ובא אחרי העדר – מקל גדול בידו, שזוף-פנים ושחור, קצוץ פיאות ולבוש כאחד הרועים, חליל עשוי קנה בידו והוא מצפצף ומשמיע קולות פעייה לצאן ולבקר, כדי לנהלם, ככל הרועים המנוסים.

היא חיכתה לשעה שבּהּ יִגש גם הוא אל פי הבאר, לשאוב מים ולהערות את הדלי, פעם אחר פעם, אל השוקת. וכאשר ירד הערב, ושאר הרועים החלו לפנות איש לעדרו, להזעיקו ולכנסו כדי שלא יתפזר בחשיכה, מיהרה וחטפה את בנהּ והרחיקה אותו מן הבאר, גילתה עצמה לפניו, הלבישה אף אותו בגדים של נערה ערבייה, שהיו מוכנים לכך בתרמילה. הניחה את סנדליו על פי הבאר, ויצא איתו בדרכים עקלקלות, דרך גיאיות ובקעות, מן השפלה אל הרי ירושלים.

כאשר חזר העדר בערב ההוא למושבה, והנער מנחם-שלמה איננו איתו – קמה מהומה גדולה וכל המושבה רעשה. יהודה איחר לחזור אותו יום מיפו, אך אנשי פתח-תקווה לא התמהמהו ויצאו מיד לחפש את בנו בוואדיות, אולי טרפו אותו חיות רעות בדרכו למושבה? אולי הרגו אותו שודדים בדרך?

המחפשים הגיעו בדרכם לכפר פג'ה, שאליו הולכים לעיתים הרועים להשקות את עדריהם, והנה – למרבה חרדתם גילו שם, על פי הבאר, את סנדליו של מנחם-שלמה, ואותו עצמו לא מצאו!

נחרדו מאוד כל אלה מאנשי המושבה, שערבו להדסה על כך שלא יאונה כל רע למנחם-שלמה אם יותן לחינוך בידי אביו – ומיהרו להזעיק את יהודה, שחזר בינתיים מיפו. מיהר יהודה לבאר שבכפר פג'ה, וביקש מישהו שיֵרד לתוך הבאר לבדוק – אולי נפל הילד וטבע במימיה? –כאשר לא נמצא מתנדב לרדת לתוך הבאר, ירד יהודה בעצמו. שילשל חבל עם פנס דולק בקצהו, להאיר את חשכת חללהּ, ושעה ארוכה שהה במימיה ומישש כל פינה – אך לא מצא דבר.

כאשר עלה מן הבאר, החל לחקור לדרוש את פי ערביי הכפר, והגיע גם אל ידידו-משכבר, השיח' של פג'ה. זה השיח' שאירח את אבו-יוסף. זה השיח' שגילה ליהודה את סיפור הרצח וההתאבדות בבאר הנטושה. השיח' גילה עתה ליהודה כי אכן ראו בכפר, זה ימים אחדים, אישה ערבייה זרה, שלא מבני-הכפר, אשר ישבה בקירבם ושאלה וחקרה כל איש על רועי העדרים של פתח-תקווה ובייחוד על עדרו של חוַּאג'ה יודה, ועל בנו הנער הרועה את צאנו ובקרו.

אותה שעה ידע יהודה כי היעלמו של מנחם-שלמה – מעשה-ידי אימו הוא. תחילה ביקש לעלות מיד על סוסתו ולדהור ולהשיג אותם בדרכם. אך במחשבה שנייה החליט שלא לעשות כך. ראשית, מוטב שלא לתת לאנשים חומר לרכילות. ושנית, הוא הכיר היטב את בקיאותה של הדסה, שמוּכּרות לה כל הדרכים המובילות לירושלים, וגם זכר את שליטתה בשפה הערבית, שהיתה שגורה בפיה כאחת מבנות-ערב – ולכן היפנה את סוסתו וחזר למושבה, כשהוא שקוע במחשבות רבות.

לאה חיכתה בדאגה רבה בפתח ביתם. בחדר ישן התינוק החדש, ברוך. ציפורה, בעיניים פקוחות, ליוותה את דאגתה של אימהּ. בא אח חדש, בוגר ממנה, עליז ושובב – והוא נעלם לפתע. מדוע?

"נו?" שאלה לאה כאשר הופיע יהודה. "מה אתה מחייך?"

"אל תדאגי. הם בדרך לירושלים."

"אמרתי לך! לא היית צריך להעליב את המלמד ששלחה הדסה. ולא היית צריך להרשות למנחם-שלמה להיות רועה!"

"אבל ראית איך נהנה כאן, אצלנו – עם ציפורה, והתינוק! יכול היה להיעשות חקלאי מצויין!"

"הוא לא שייך לך, יודה, אלא לאימו. אני מבינה אותה ויודעת – היא לא תנוח ולא תשקוט עד שלא ייעשה לתלמיד-חכם, ולרב בישראל!"

למחרת היום עלה יהודה ברכיבה לירושלים, לראות אם הגיעו בשלום. שתי יממות כיתתו הדסה ובנה רגליהם בשבילי-רועים, בין ההרים, ולנו בכפרים ערביים, עד שהגיעו לירושלים. הם לא השגיחו, בבואם, בדמות פרש המלווה אותם ממרחק. זה היה יהודה. בראותו את שתי הערביות שבות ללא פגע לטחנתה של הדסה, חייך לעצמו, היפנה את סוסו ורכב – תחילה לבקר את בית אביו לאזאר ובית הורי אשתו, ואחר חזרה לפתח-תקווה.

[סיפור החטיפה לא נשמר ולא נזכר במשפחתו של יהודה ראב בפתח תקווה ובספרו "התלם הראשון", ומי שגילה ושימר אותו היה נכדו, הסופר יצחק ראב, בן בנו מנחם-שלמה מאשתו הראשונה הדסה בירושלים. בן-דודי יצחק שילב את הסיפור ברומאן האוטוביוגראפי שלו "עלה ברוח", המתאר בין השאר את קורות הדסה ובנה מנחם-שלמה בירושלים, והוא הירשה לי בשעתו להשתמש בסיפור החטיפה גם בספריי שלי העוסקים בתולדות המשפחה, וכך אמנם עשיתי].

*

התפרצותו של הסוס האדום היתה כעין אות מבשר-רע לאחריתה של ציפורה. באותה שנה חלתה בדיפטריה קשה. כאשר היתה זקוקה לתרופה דחופה, העמיס יהודה שק חיטה, הובילוֹ ליפו ומכָרוֹ כדי שיהיה אפשר לקנות את התרופה. הילדה הבריאה, אך מזל רע רדף אותה.

בשנת 1888 נולדה ילדהּ השני של לאה, והשלישי ליהודה – ברוך. בהיות ברוך כבן שנתיים, חלתה אחותו ציפורה בת השש בדלקת ריאות, שהחובש המקומי חשָׁבהּ לקדחת רגילה. לאחר שהוחמר מצבה, הזעיק יהודה שני רופאים מיפו ומראשון, והם באו ביום של שיטפון בוואדיות, אך לא יכלו להועיל. ציפורה מתה והיתה השלישית לקבורה בבית-הקברות של פתח-תקווה, במרום גבעת העדשים, היא דהרת אל-עדשׂ, בה נקברו לימים לידה גם לאה ויהודה.

המשך יבוא

בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.

יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.

סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.

"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.

"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.

אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.

[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]

* * *

חדשות מרעישות מהספרות העולמית

קאפקא קרא שלוש שורות בעברית (שפה שאותה כמעט שלא ידע) מ"שכול וכישלון" של ברנר והחליט, כפי שטוען הבלש דן מירון, שברנר לא היה סופר גדול!

* * *

הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר

"ספר הגעגועים"

קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 351 עמודים ועומד לצאת לאור בתחילת חודש נובמבר 2008 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, במהלך חודש נובמבר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.

אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו בתחילת חודש נובמבר! – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאתיהם תיפדנה רק בהגיע מועד משלוח העותק אליהם.

הכתובת למשלוח 50 השקלים:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

* * *

כל המזיז שעה בשעון כאילו הזיז עולם ומלואו!

* * *

חדשות מעולם הטבע בארץ-ישראל

החלה עונת הציד של פלסטינים בידי מתנחלים

החלה עונת הציד של מתנחלים בידי פלסטינים

ואיש הישר בעיניו יעשה

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1946 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 373 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

פינת המציאוֹת

כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ואת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

וצרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

וצרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

וצרופת החוברת "קיצור תולדות פתח-תקווה"

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

וצרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"

עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

וצרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל