גיליון מס' 385

ערב יום הכיפורים תשס"ט

עם צרופת כנס בוגרי הנח"ל לדורותיו ב-23.10.08

תל אביב, אור ליום רביעי, ט' בתשרי תשס"ט, 8 באוקטובר 2008

שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז, מתוך המחזור "נגיעות" (40).

אהוד בן עזר: ארבעה שירים מתוך "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר": "בשולי פנקס הכיפורים", "האימפריה היהודית בוכה", "בעלך מרקיב בשדות, נערה", "צנום, גאה וללא אשליות".

נורית גוברין: מוסד ה"הסכמות". //  איליה בר זאב: משחקים בעיר האסורה.

משה גרנות: הבידיון והתיעוד, על ספרו של ז'קי ברקן: "ז'קי וז'נו – מסע בשחור לבן".

אורי הייטנר: פסטיבל גולדה.

יהודית מליק-שירן: גֶּשֶׁם סְתָוִי.

יוסי גמזו: כָּל נִיד-דְרֵי...

ישראל גולד: השלגים של פעם.

רחמו רחמו עמי יאמרו פלסטינֵי ישראל. החומר הזה רץ באינטרנט ללא שם מחברו.

הרצל חקק: תֹּקֶף כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת.

 זיכרונותיה של נערת ליווי, כפי שסיפרה לאמנון בי-רב, פרק שישי, אברם.

אירית שושני: רועים רוחניים וזמר עברי.

נתנאל מלאכי: ראש השנה.

אהוד בן עזר: פרשים על הירקון, אחרית דבר.

תגובות לגיליונות קודמים: ייץ שטרן, רון וייס, דודו פלמה.

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

וְיֵשׁ עֵץ

שֶׁלִּבָּתוֹ הֻכְּתָה לְאָבָק וּקְלִפָּתוֹ

מַחֲזִיקָה אוֹתוֹ זָקוּף

וְהַנִּימִים רוֹעֲדִים

וְהַבַּדִּים חוֹרְקִים

וְעָלָיו רַעֲנַנִּים

מתוך המחזור "נגיעות" (40)

 * * *

אהוד בן עזר: ארבעה שירים

מתוך "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר"

בשולי פנקס הכיפורים

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, מוֹלַדְתְּךָ עֲצוּבָה

בִּן רֶגַע הָפַכְתָּ גַּם אוֹתִי

לְגֶבֶר דַּל אֲשֶׁר חַיָּיו נִתְּנוּ לוֹ מַתָּנָה

וּבְיוֹם רָעָה מִלְּטוּהוּ טַנְקִים וּמְטוֹסִים

וְהַפֶּצַע בְּלִבּוֹ גָּדוֹל מִנְּיָרוֹתָיו –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, אִם גַּם לָכֶם קָם

דּוֹר חָדָשׁ, שׁוֹנֶה –

וְהוּא אֵינוֹ מוֹחֵל מִשְׁגִים, אֵינוֹ סוֹלֵחַ

עַד אֲשֶׁר יָבִיס אֶת תְּבוּסַתְכֶם –

אֱמֹר, מַדּוּעַ זֶה גַּם הוּא מוּבָל לַטֶּבַח?

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, הַפַּעַם לּא נִכְנַסְתֶּם לַמִּלְחָמָה

בְּכִשְׁרוֹן הַנְּאוּם שֶׁל אִישׁ הַמִּזְרָח

בְּהֶגְיוֹן הַתֹּף וְהֶחָלִיל

וּבְהִתְרַבְרְבֻיּוֹת אֲשֶׁר מֵעוֹלָם לֹא הָרְגוּ זְבוּב –

הַפַּעַם לְבַשְׁתֶּם קְלִפַּת צִיבִילִיזַצְיָה

גַּם רוּחֲכֶם אֵינָהּ שַׁיֶּכֶת עוֹד לִתְקוּפַת הַבַּעֲרוּת...

אֲבָל בִּגְזֵרַת הַבַּעֲרוּת הַחֲדָשָׁה –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, בִּשְׁנֵי עָמִים קְשֵׁי עֹרֶף

מַכּוֹת נָקָם חֶשְׁבּוֹן דָּמִים תַּקְשַׁחְנָה

אִם גַּם נִצַּל כְּבוֹדְכֶם בְּמָוֶת זֶה – עַתָּה

פִּנְקַס תְּבוּסָה חָדָשׁ יֹאכַל אֶת לְבַבְכֶם

וְהוּא גָּרוּעַ מֵחָשִׁישׁ וְעֹנִי וְהוּא

מַר מִשִּׁעוּל וָבֶכִי, הוּא שָׁנִים שֶׁל

חֹשֶׁךְ, טֵרוּף שֶׁל דָּם, הוּא רַעַל – בּוֹ

גַּם מֻכִּים הִנְכֶם מַכִּים בִּשְׁאֵרִית חֲלוֹמוֹתֵינוּ –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, גַּם אִם אוֹמַר: אֵינֶנִּי

רוֹצֶה לִהְיוֹת עָם וְנֶגְדְּךָ לָלֶכֶת –

עֵת בְּנֵי עַמְּךָ פּוֹלְשִׁים אֵלַי

לִי אֵין לְאָן לָלֶכֶת –

וְכָךְ, אַחַר שָׁנִים רַבּוֹת וְרֶגֶשׁ

אַשְׁמָה מְסֻיָּם, לִי אֵין בְּרֵרָה

אֶלָּא לֶאֱהֹב כִּבְרַת מוֹלֶדֶת זוֹ, עַם, דְּמָעוֹת,

כְּדֵי לְהַצְדִיק אֶת קִיּוּמִי

כְּנֶגֶד הַמֵּתִים –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

הוֹי נִיזָאר, נִיזָאר, עַד מָתַי נַעֲמִיד פָּנִים

אִסְלָאם אַתָּה? מִדְבָּר אַתָּה, גְּאֻלַּת דַּם וְנֶפְט –

אֲנַחְנוּ בִּגְזֵרַת גּוֹרָל, יְהוּדִים, כּוֹפְרִים,

יוּ.אֵס.אֵי לְצַד אֶלֹהִים

אַלְלָה בְּצַד ס.ס.ס.ר

וּבְלַפִּידֵי אֵשׁ מִזְרָחֵנוּ עוֹבֵר –

וְאַתָּה לֹא מִפִּי אַלְלָה

רָשַׁמְתָּ בְּשׁוּלֵי פִּנְקַס הַתְּבוּסָה:

"לֹא נִכְנְסוּ הַיְּהוּדִים דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹתֵינוּ

כִּי אִם... הִסְתַּנְּנוּ כִּנְמָלִים...

דֶּרֶךְ פְּגָמֵינוּ..."

אֶלָּא –

פַּעֲמוֹן הַכָּבוֹד צִלְצֵל וְאוֹתוֹת הַנִּצָּחוֹן הוֹפִיעוּ

כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֵךָ, בַּשְּׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָךְ.

אוקטובר 1973

לאחר מלחמת ששת הימים פרסם המשורר הסורי נִיזָאר קַבָּאנִי את "בשולי פנקס התבוסה", שיר שכולו ייאוש מר והלקאה עצמית של הדור "המובס הכושל והרקוב". אמנם קבאני סיים את שירו בהבעת תקווה שהדור החדש "הזועם, הענק, ינתץ את הכבלים, ויהיה הדור אשר יביס את התבוסה" – אולם השיר בכללותו זורע דכדוך, אינו נרתע מלעג מר, ומהווה כתב אישום חמור כלפי מנהיגי ערב.

האימפריה היהודית בוכה

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

וְאִשָּׁה לְאִשָּׁה זָרָה בָּרְחוֹב

מְשַׁדֶּרֶת מַהֲדוּרָה שֶׁל חֲדָשׁוֹת מִבַּעַד

לַעֲרָפֶל שֶׁל קְרָב רָחוֹק, מַבָּט קָרוּעַ –

מִי מֵת לָךְ וּמִי נֶעֱדָר?

מִי מֵת וּמִי לָךְ נִשְׁאָר?

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

דָּוִד וְגָלְיָת בְּטַנְקִים שֶׁל עֶצֶב

בְּדוֹקְטְרִינָה סוֹבְיֶטִית וּבְיֵאוּשׁ מִזְרָחִי

שׁוֹבְרִים עֲצָמוֹת בְּלֵב אֶרֶץ גֹּשֶׁן –

יֵשׁ פָּסוּק בַּתַּנַ"ךְ לְכָל חֶבֶל אֶרֶץ חָדָשׁ

וּשֵׁמוֹת לַנּוֹפְלִים בִּשְׁעָרָיו.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

אִשָּׁה לְבַדָּהּ כּוֹרַעַת לָלֶדֶת

חוֹתְכִים בָּה צִירֵי הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה

גּוֹרָלָהּ מִתְקָרֵב בִּמְהִירוּת עַל-קוֹלִית

נוֹשֵׂא רָאשֵׁי-חֵץ שֶׁל חֶמְלָה –

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

אִמָּא עֲרִירִית וּקְשׁוּחָה.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

שִׁכְבָה דַּקָּה שֶׁל יְהוּדִים נִמְרַחַת

עַל פְּנֵי חוֹלוֹת מִדְבָּר וָנֶפְט –

נִצָּחוֹן וּתְבוּסָה, הַפְסָקַת אֵשׁ מִזְרָחִית

אֲדֻמּוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל יַלְדֵי דּוֹר תש"ח

שַׁבְנוּ אֲלֵיכֶם, פִּיתוֹם וְרַעְמְסֵס –

בְּמִלְחֶמֶת עֲשָׂרָה בְּרַמַדָאן.

אוקטובר 1973

בעלך מרקיב בשדות, נערה

בַּעְלֵךְ מַרְקִיב בַּשָּׂדוֹת, נַעֲרָה

וְהַלַּיְלָה קָשֶׁה, דַּגְדְּגָן וּקְבוּרָה –

תּוֹלְעֵי יִשְׂרָאֵל לוֹחֲכוֹת בְּלִבּוֹ

בַּחֲלוֹם זֶה נִכְנָס וְיוֹצֵא מִקִּרְבּוֹ –

אַל תִּצְעֲקִי בְּשָׁעָה שֶׁל חֶמְדָּה

אֶרֶץ שְׁלֵמָה לִכְבוֹדֵךְ נִבְגְּדָה

עִצְמִי אֶת עֵינַיִךְ, הָאֶצְבַּע לַפֶּה –

בְּקִיא וּדְמָמָה תִּמְצְאִי לָךְ מַרְפֵּא.

רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה מְנַחֶמֶת אוֹתָךְ

מִי יְהוּדִי? – בָּשָׂר שֶׁל תּוֹתָח,

שַׂר בִּטָּחוֹן דּוֹאֵג לִבְשָׂרֵךְ

מָה שֶׁתֵּלְדִי הוּא יִפְשֹׁט מֵעוֹרֵךְ –

לְאַט לָךְ בָּאֵבֶל, צָעֹק וְקַלֵּל

לֹא כָּל יְלָדַיִך יִקַּח יִשְׁמָעֵאל

אֶחָד לְפָחוֹת עוֹד כְּדַאי לְהָכִין

שֶׁמָּא יָמוּת בִּתְאוּנָה בַּדְּרָכִים –

הַלַּיְלָה מָלֵא בְּחֶמְדָּה תּוֹלָעִית,

הַיְּהוּדִי אֲשֶׁר מֵת שׁוּב אֵינֶנּוּ מַבְעִית

לַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ כְּבָר מוּכָן צַו-קְרִיאָה –

עַל כָּל מַחְמַדַּיִךְ אוֹנְנִי בִּקְרִיעָה.

מרס 1974

צנום, גאה וללא אשליות

כְּשֶׁהָיָה בֶּן עֶשְׂרִים כְּבָר הָיוּ בְּנֵי שְׁלוֹשִׁים

זְקֵנִים בְּעֵינָיו כִּי הָיוּ מְשֻׁחְרָרִים

מִשֵּׁרוּת קְרָבִי וְהוּא חָלַם עַל הַגִּיל

הַזֶּה וּכְשֶׁהָיָה בֶּן שְׁלוֹשִׁים אָמְרוּ לוֹ –

אַתָּה עוֹד צָעִיר, אֲנַחְנוּ מְשַׁחְרְרִים

עַכְשָׁיו רַק בְּנֵי אַרְבָּעִים וְהוּא חָלַם

לְהִזְדַּקֵּן בְּעֶשֶׂר שָׁנִים וּכְשֶׁהָיָה סוֹף-סוֹף

בֶּן אַרְבָּעִים אָמְרוּ לוֹ – הַצָּבָא

מְאַפְשֵׁר גַּם לִבְנֵי אַרְבָּעִים לְהִסְתַּעֵר

בַּקְּרָב, זוֹ הַסִּבָּה שֶׁהִרְגִּישׁ עַצְמוֹ

תָּמִיד צָעִיר בְּעֶשֶׂר שָׁנִים וּכְשֶׁהָיָה

בֶּן חֲמִשִּׁים אָמְרוּ לוֹ – אוֹתְךָ

נַעֲבִיר לְהָגָ"א וְתִתְאַמֵּן בְּכִבּוּי-שְׂרֵפוֹת

וּבֵינְתַיִם נִקַּח אֶת בִּנְךָ הָרִאשׁוֹן

וּכְשֶׁהָיָה בֶּן שִׁשִּׁים בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ

לְהִתְנַדֵּב לַמִּשְׁמָר הָאֶזְרָחִי וְלָקְחוּ

גַּם אֶת בְּנוֹ הַשֵּׁנִי וּכְשֶׁהָיָה

בֶּן שִׁבְעִים נוֹתַר עִם סֶרֶט עַל

זְרוֹעַ, רוֹבֶה וָנֶכֶד...

נובמבר 1975

 * * *

נורית גוברין

מוסד ה"הסכמות"

פורסם לראשונה, תחת הכותרת: "מעטה תהילות אין קץ", במדור לספרות 'שבת', של 'מקור ראשון', בעריכת אלחנן ניר, ד' בתשרי תשס"ט (3.10.2008), עמ' 3.

על משקל הכתוב במסכת שבת, יוצאים היום ספרים לעולם, כשהם מלֻווים בשני מלאכים. אבל בניגוד לכתוב במסכת שבת, שבה מלאך אחד טוב ומלאך אחד רע, שני המלאכים המלווים ספר היוצא לעולם, ונצמדים אליו עם הופעתו שניהם טובים. עוד לפני שיבשה הדיו, שניהם כאחד גומרים עליו את ההלל. עוד לפני שהספר עמד למשפט הביקורת ועבר את מבחן הקוראים, הוא מופיע כשביקורת משבחת צמודה אליו.

שני "המלאכים הטובים" לא נחתו מן השמיים. הם אינם משבחים את בוראם אלא מפרכסים את סופרם. הם מציגים אותו לראווה כשהוא עוטה מחלצות ומעוטר במליצות. מה שקהל הקוראים לא תמיד יודע הוא, שהם היו מעורבים בהדרכת הסופר, בעריכת הספר ובהוצאתו לאור. הם בבחינת "נוגע בדבר". וזאת, ללא "גילוי נאות" במעורבותם ובמניע שיש להם לקדם את הספר ואת המחבר שיצאו מ"בית מדרשם".

לצד הביקורת המהללת הצמודה להופעת הספר, מתפרסמים במודעות הפירסומת לספר, קטעי מכתבים משבחים, שנכתבו על ידי ידידי הסופר, ונשלחו אליו באופן פרטי, כחלק ממערכת יחסים אישית וחברית.

מה שקורה במציאות הוא, מה שקורה תמיד לתופעות מסוג זה. אי אפשר להתל בהרבה אנשים הרבה זמן.

המילים המהללות, תש כוחן. השבחים המופלגים המלווים את הספר כחלק מהופעתו בציבור, מאבדים את השפעתם והרווח יוצא בהפסד. הקורא מתייחס בחשד לשבחי-השבחים. האכזבה מתגברת במיוחד כשלאחר הקריאה, מתגלה, קלישות הקשר בין השבחים לבין תוכן הספר. ולא זו בלבד, אלא שכגודל הציפייה משבחי "המלאכים", כך גודל האכזבה מן הקריאה. זאת ועוד. גם בשעה שיוצא ספר הראוי לכל שבח, שוב אין די מילים לשבחו, כיוון שכל מילות השבח כבר חוּללו כשניתנו לספרים שאינם ראויים. גם בשעה ש"המלאכים" אכן מקיימים את שליחותם ומשבחים את המשובח, שוב אין שומעים להם, כיוון שכבר ניצלו את שמם הטוב בפזרם אותו לכל רוח.

ל"ספרות שבחים" זו מסורת ארוכה, ולא תמיד מפוארת, בספרות העברית לדורותיה. ספר תורני שהופיע בדורות הקודמים, לא יכול היה להופיע ולהשפיע בלא כתב-המלצה של בר-סמכא, שיאשר ש"הבעל מחבר" הוא מומחה במקצועו וספרו ראוי להפצה, לקריאה ובמיוחד לרכישה. כתבי-המלצה אלה כונו "הסכמות" והתייחדו בסגנון משלהם. "הסכמות" אלה פורסמו בשערי הספר, כחלק בלתי נפרד ממנו, והקורא נתקל בהן לראשונה עם הפתיחה. במרוצת הדורות, איבדו מילות ההמלצה והשבח מכוחן ונתרוקנו מתוכנן וההמלצה נהפכה למליצה. "הסכמות" הרבנים נעשו ריקות מתוכן, ונהפכו לשם נרדף למילים גבוהות שאינן אומרות דבר. "מצוות אנשים מלומדה". בבחינת שטר שאין לו כיסוי ואין איש מחוייב לפרעו. נוסח ריק מתוכן, שאפשר להעבירו מספר לספר ורק לשנות את שם המחבר, שם הספר ושאר פרטי זמן ומקום.

"ספרות השבחים" היהודית, אף היא מסורת נוספת שהתגלגלה לשבחי-ביקורת-הספר-הטרי. במקום הצדיק העומד בַּמרכז ועדת המעריצים מספרת עליו פלאי-פלאים, בלא התחשבות באמת ההיסטורית, עומדים כעת במרכז ההתגלות הסופר וספרו החדש, והשבחים מקיפים אותם מכל עבר.

מבקריה הראשונים של ספרות ההשכלה, אברהם אורי קובנר, שלום יעקב אברמוביץ (מנדלי) וא"י פאפירנא, נלחמו בתופעה זו של "ההסכמות" במסגרת מלחמתם הכוללת במליצות הריקות, כדי להשיב למילים את כוחן ולממליצים את יושרתם. לדעתם, הספר אינו "סחורה" שיש לשבחה בתרועות כדי להגדיל את ערכה. הספר ומחברו צריכים "לפלס להם נתיב" בעזרת "משכילי כל עיר ועיר" כדי שירבו חותמיו, קוניו וקוראיו. כנגד התלהבות הממליצים דרשו, על דרך הסאטירה הנושכת: "כּוֹס המליצה והגיונים לאט הרפי מעט, כי כבר מלאו כסלי וּנשפי ממרוריך!" וכן: "בך כל אדם כותב, וכל כותב כוזב וכל כוזב בִּמליציך."

מסתבר כי כבר היו דברים מעולם. דברים שנכתבו לפני כ-150 שנה, כוחם עומד להם עד היום: "המבוקר לוקח לרב את אחד מהאוטאריטעטין, וזה יקחהו לתלמיד; הרב יכתוב מעטה תהִלות אין קץ להתלמיד, ובזה יתפאר כי מרבה הוא תלמידי חכמים כאלה, והתלמיד יבכה בכל רגע ורגע באזני הרב, יתאונן כי זה פגע בו." (א"א קובנר, תרכ"ו/1865). התארים המהללים הם בבחינת "מחלה אשר נדבקה בראשונה בגאוני ישראל וגדוליו" ועברה מהם "נספחה בסופרינו ומשכילנו ביתר שׂאת." לא לחינם מהדהדות ברקע ה"סַפחת" וה"שׂאת". תיאור "המחלה" בפי א"א קובנר, אין כמותו לאקטואליות. דומה שהדברים יכלו להיאמר היום, אם כי, כצפוי, בלשון פחות ספרותית, פחות צבעונית ועשירה: "כל איש ואיש מתאר את חברו בתארים אשר לא נשמע כמוהם. [- - -] ולא זה בלבד, כי אם גם קבעו זאת לחובה, עד אשר לא נוכל להזכיר שם אחד מסופרינו, טרם נקיפהו מכל עברים בתארים שונים. [- - -] כל איש ואיש מהסופרים ישמח כעל הון אם יקבל מכתב מאיזה סופר יותר נודע בשער, אשר זה האחרון יכתֹב לו תֹאר גדול; את המכתב הזה יניח למשמרת, ובכל עת מצוא יתפאר בו." בין הדוגמאות לשבחים: "איש כלבבי / עז כלביא / אשר במאמרו חוצב להבי, / ובדברו מעריב ערבי / ומסדר כוכבי / כרצונו בורא יום / ולילה בקרבי" וכן הלאה וכן הלאה. ועוד הוסיף א"א קובנר: "אין כל ספק כי שיללער או בייראן לא קבלו מעודם מכתב ממכיריהם, אשר יכנום בשם 'משורר'."

שנתיים לאחר מכן (תרכ"ז/1867), המשיך גם אברהם יעקב פאפירנא במלחמתו ב"הסכמות" הספרותיות, שאותם ירשו הסופרים החדשים מגדולי הפוסקים והרבנים. לדבריו, שתיהן "ההקדמות" ו"ההסכמות" "נתגלגלו גלגול מחִלות מקברות אבותינו המחברים הראשונים, עד בואם אל ארץ הליטעראטור החדשה [- - -]. כל ספר בלא תעודת איזה אויטאריטאטים היה אסור לבוא בקהל ספרי העברים. ולכן תֻּכּוּ החברים האומללים לרגלי הרבנים הנודעים לבקש הסכמותיהם ותעודותיהם. ורבני ישראל רחמנים בני רחמנים המה ולא קפצו ידיהם מאחיהם האביון, ויעניקוהו מברכות ידיהם איש איש כמסת ידו בכתב ולשון."

הביקורת מכוונת גם אל הפגם המוסרי שב"הסכמות" אלה: "אולם גם הרבנים לרוב השׂתכרו מזה – ולא אל צרור נקוב. המתפלל על חבירו הוא נהנה תחילה. כי גם המחברים לא היו כפויי טובה וימהרו לשלם להם שבעתים אל חיקם בכתבם ממעל להסכמות האלה: הסכמות הגאונים הגדולים וכו'." הפגם המוסרי של "ההסכמות", הוא בבחינת "הַסכם לי ואסכים לך", או במילים אחרות: "יד רוחצת יד." וכלשונו: "וקורא ספרות ישראל ידמה כי קנוניא עשו סופרי ישראל ביניהם לאמר שמֹר-לי ואני אשמֹר-לך, ובכן יתחממו איש איש לאורו של חברו ולא יכָּווּ בגחלתן וכֻלם יצאו ברֶוח. 'עמך ישראל צריכים פרנסה? – ילכו ויתפרנסו זה מזה!'" פאפרינא מביא את מילון-ההסכמות, שיָקל על "המסכימים" לחבר את שבחי הספר, שלעיתים, אפילו לא קראו אותו.

בהמשך ל"מסורת" זו, סופרים רבים פנו ועדיין פונים, עם כתבי-היד שלהם, לסופר הגדול, כדי שיקרא ויחווה את דעתו, רצוי בכתב. אין הם חוששים לביטול זמנו ולהשתלטות עליו. כמעט שאין סופר מרכזי, שלא התאונן על תופעה זו, של בזבוז זמנו על ידי "כתבנים" הרוצים ממנו "דְּבר-מבינוּת", ולמעשה, מכתב המלצה, שבו ינפנפו כל הדרך אל הוצאת הספרים. סופרים רבים, משיבים את פני הפונים ריקם, וזוכים לתרעומת על "התנשאותם" ואחרים, רכים יותר, נכנעים, נענים לכל דורש ומנפקים "מכתבי-הסכמה" לרבים.

אחד מאלה היה חיים נחמן ביאליק. בשל ריבוי מכתבי השבח שפיזר ל"כותבים" רבים, זכה לכינוי ההומוריסטי הביקורתי: "שַׂר המַסכִּים", שהדביק לו המשורר זלמן שניאור. שניאור, ב"מרשימות אדם רָע", ליגלג על ביאליק שפיתח את "חולשת הקלות לחלוק מחמאות ספרותיות" והעניק "הסכמות וברכות על ימין ועל שמאל". שניאור תיאר כיצד באים אליו "בחורי ישראל מגודלי-בלורית, מאותם 'הנותנים תקוות' זה כתריסר שנים [- - -] ומראים לך בפנים קודרי-הוד את חבילות-השירים שלהם עם אותם הגעגועים והזעזועים, הצפצופים והפטפוטים [- - -] ואתה קורא בשים לב ומתפלא על חוסר הכישרון והחיקוי הגס המגיע על לידי העלאת גירה ועד לגרפומניה בולטת." ואז – "אזיי הוא מוציא לך גלוייה, שנתמרטטו קצותיה, ולפעמים גם מכתב מעוך מרוב שימוש [- - -] בכתב ידוע [- - -] ו'במכתב כתוב לאמור': שיריך מעידים על כישרון גדול ונאדר לעתיד לבוא, או: יש תקוה רבה לאחריתך, או: לך ועבוד בכוחך זה הגדול. ועל החתום – ח.נ. ביאליק."

"בכוחם של פטנטים אלה אברכים רבים מגודלי-בלורית מיערים [כלומר: מכסים] בשדה הספרות [- - -]. וכשאתה מעיז להניע כתף, מיד מוציא לך אותו אברך את תעודת הצייד שלו וחתום עליה בעצם ידו של אביר-הציידים – ח.נ. ביאליק. לא עברו שתיים-שלוש שנים – וראה זה פלא! אותו אברך בעל הפטנט כותב כבר דברי ביקורת. שיר גרוע בבוקר ודברי ביקורת עוד יותר גרועים בערב."

 מכתבי הסכמה אלה, שפיזר ביאליק על ימין ועל שמאל, איבדו חיש מהר את ערכם, גרמו להחלשת כוח הביקורת שלו ולערעור מעמדו כפוסק טעם, כדבריו של שניאור: "כתיבת חרוזים והכשרתם לדפוס נעשתה עתה להפקרות גמורה." ולא זו בלבד אלא שב"הסכמותיו" הביא רעה גדולה על "הצעיר המסכן, בראותו התלהבות זו מצד גאון הספרות העברית וזחה דעתו. אומלל יישאר לכל ימי חייו, לשום מלאכה אחרת לא יסתגל עוד. [- - -] אם בר-נש זה יקבל מכתב-המלצה מאת ח.נ. ביאליק, אזי אין לו עוד תקנה."

אין ספק שהתופעה מובנת, אנושית, ארוכת-מסורת ורבת-שנים. אבל מן הראוי הוא שהסופר-המתחיל ישמור נפשו ממנה, על אף כל הפיתויים. "מלאכיו", אם הם דורשי טובתו, מחוייבים לשמור עליו ולשרת אותו באופן שיעמוד לגורלו ולא להכשילו בנדיבות יתר של מחמאות. שפע ברכות זה שמור לבעליו לרעתו.

יש לתת לספר לפלס את דרכו בקרב חוגי הקוראים. איש-איש יקרא בספר ביחידות, כפי שנאה וראוי למעשה הקריאה, שהוא פעולה אינטימית ברשות היחיד. לאחר מכן תבוא הביקורת הרצינית והעניינית ותאמר את דברה. התופים והמצִלתיים המלווים את הספר, הם רעש מיותר ומזיק. שני "המלאכים הטובים" חייבים למלא את שליחותם המקורית, מאחורי הקלעים, בסתר ולא בגלוי. על כל אחד מן השותפים לעשות את מלאכתו: הסופר יכתוב, העורך יערוך, המו"ל יוציא את הספר לאור, הקונים יקנו, הקוראים יקראו, הביקורת תבקר והמחקר יחקור.

אדר א' תשס"ח / פברואר 2008

ס. נידח: המכתב העיתי נתקל לא פעם בתופעות כאלה והוא נוהג להביא שירים או סיפור של המשורר או הסופר מתוך ספרו המומלץ על ידי טובי סופרינו (העושים זאת כמובן ללא שום טובת הנאה), ובהמשך מביא את גם המלצותיהם ו"הסכמותיהם", ומניח לקורא לשפוט האם הן ממעיטות בערך היצירה המומלצת או מגזימות בו.

* * *

איליה בר זאב

משחקים בעיר האסורה

בהוקרה לאילנה רומאנו ואנקי שפיצר, בייג'ין 2008

בְּהִילְטוֹן בֵּייגִ'ין,

זוֹעֲקוֹת אָנְקִי וְאִילָנָה בַּפַּעַם הַשְׁלוֹשִׁים וְשֵׁשׁ

אֶת צַעֲקַת הי"א.

אֲנָשִׁים נֶאֱסָפִים לְעוֹד טֶקֶס זִכָּרוֹן רִשְׁמִי –

תְּמוּנוֹת וְשֵׁמוֹת עַל לוּחוֹת מִתְנַיְּדִים,

שָׁלוֹשׁ שָׂפוֹת מַבְהִירוֹת לַכָּל,

מַה וּמִי.

בְּהִילְטוֹן בֵּייגִ'ין, הֵן נֶאֱבָקוֹת עַל זִכָּרוֹן וְכָבוֹד,

נוֹשְׂאוֹת דְבָרִים מוּל קִירוֹת מְקֻשָּׁטִים,

עֲדַּיִן מַאֲמִינוֹת.

בַּבֹּקֶר, לְמָחֳרַת, בְּהִילְטוֹן בֵּייגִ'ין,

יָכִינוּ אֶת הָאוּלָם לְאֵרוּעַ חָדָשׁ.

מְטוֹסִים יַמְרִיאוּ לְקַצְוֵי עוֹלָם.

מְכֻבָּדִים וּבְנוֹת זוּגָם יֵרָגְעוּ

בְּמַחְלְקוֹת הָעֲסָקִים,

לְעוֹלָם לֹא יִצְעֲדוּ לְבַד – אַלְכּוֹהוֹל חָפְשִׁי,

כִּבּוּד מְיֻחָד.

עֶרֶב אַחֲרוֹן.

מֵעֵבֶר לַפִּנָה "הָעִיר הָאֲסוּרָה".

מִתַּחַת לְעֵץ רְחוֹב, מוּל בֵּית מָלוֹן אַחֵר,

אָנְקִי וְאִילָנָה מְהַרְהֲרוֹת בֵּינָן לְעַצְמָן,

מְסַלְסְלוֹת בְּעָשָׁן

לִפְנֵי שֶׁיֵאָסְפוּ שׁוּב לִשְׂדֵה הַתְּעוּפָה

עִם הַמִּטְעָן הַחוֹרֵג וְכָל זְכְרוֹן הַשָּׁנִים –

מַסָּע אָרֹךְ נוֹסָף,עַד לַטֶּקֶס הַבָּא.

כְּמוֹ בַּמִּשְׂחָקִים הַקּוֹדְמִים.

שלום אהוד,

36 שנים עברו מאז טבח ספורטאי ישראל באולימפיאדת מינכן ב-1972. הייתי השנה בבייג'ין יחד עם אילנה רומאנו (אלמנתו של יוסף רומאנו, מרים משקלות שנרצח בגיל32) ועם אנקי שפיצר (אלמנתו של אנדריי שפיצר. מאמן סיף שנרצח בגיל 27.

מאז ועד היום הן מנסות ללא הצלחה לקבוע את זיכרון הנרצחים כחלק רשמי מהמשחקים האולימפיים. כל ארבע שנים מקיימת שגרירות ישראל יחד עם הוועד האולימפי הישראלי טקס זיכרון באותה מדינה בה נערכים המשחקים, אך מחוץ לאירוע הרשמי. גם השנה, בהילטון בייג'ין, נערך טקס כזה, ולכבודם של אילנה ואנקי וכל הנרצחים הקדשתי את השיר. הכרתי חלק מהנרצחים, ורק במקרה לא הייתי שם.

איליה בר זאב

רשימת הי"א

א. מארק סלאבין – מתאבק. בן 18 במותו

ב. דוד ברגר – מרים משקלות. בן 28 במותו

ג. קהת שור – מאמן קליעה.בן 53 במותו

ד. אליעזר חלפין – מתאבק. בן 24 במותו

ה. יוסף גוטפרוינד – שופט האבקות. בן 40 במותו.

ו. עמיצור שפירא – מאמן א"ק. בן 40 במותו

ז. זאב פרידמן – מרים משקלות. בן 28 במותו

ח. משה ויינברג – מאמן היאבקות. בן 33 במותו

ט. יעקב שפרינגר – שופט הרמת משקלות. בן 50 במותו

י. יוסף רומאנו – מרים משקלות. בן 32 במותו

י"א. אנדריי שפיצר – מאמן סיף. בן 27 במותו

* * *

משה גרנות

הבידיון והתיעוד

על ספרו של ז'קי ברקן "ז'קי וז'נו –  מסע בשחור לבן", עקד 2007, 198 עמ'

עניינו של הספר שלפנינו הוא מסעו של המחבר אל העבר במלחמת העולם השנייה, כאשר אימו החליטה להפקיד את בנה יחידה בידי אנשים טובים, ואלה הסתכנו ושמרו עליו עד תום המלחמה. אביו ואימו הובלו בטרנספורט מבלגיה להשמדה באושוויץ. לפני הנסיעה שממנה לא חזרה הפקידה האם את הילד בן החמש בפעוטון לנשים עובדות בבריסל, ומשם הועבר על ידי שתי אחיות תאומות, חברות המחתרת האנטי-נאצית – מרסל ומדלין דה-מיילמייסטר – לאחיהן בעיר ברוז', וכאשר השהייה שם נעשתה מסוכנת, הוא הועבר באמצעות הכומר דה-וולף דזירה לחוות ואן גרוואן בכפר ביגנהוט, אצל פרנס וז'וליה-מריה ובנותיהם מריה ואמלי, אשר התייחסו אליו כאל בן המשפחה. ב-1946 מגיעה דודתו חוה'לה עם בנה שארל, ולאחר דיון משפטי מייגע, היא מקבלת את ז'קי בן השמונה תחת חסותה. הוא עולה לארץ ב-1949, שוהה עד גיל 13 במוסד דתי, ואחר כך מצטרף לקיבוץ של השומר הצעיר – ניר דוד. אחרי שירותו הצבאי בנח"ל הוא מצטרף כחבר בקיבוץ גל-און, עובד בתחומים רבים עד אשר מוצא את מקומו בתחומי אמנות שונים (ביניהם – מחול, משחק, פנטומימה), ובשיא הקריירה שלו הוא הופך לבמאי טלוויזיה וקולנוע.

אני מודה שהקריאה בספר הזה הרגיזה אותי כהוגן, וזאת משום שלמחבר יש כישרון כתיבה ממשי, והנושא, על כל מטעני הכאב שבו, הוא מרתק. יכול היה להיכתב רומן מפעים לב, או לכל הפחות כתב תיעוד מרגש; במקום אלה מגיש לנו המחבר קונגלומרט של עניינים וסוגי כתיבה.

ומה מכיל הקונגלומרט הזה? קטעי הגות על האל (האם אפשר לכעוס עליו? האם ניתן לשלול את קיומו?), הרהורים על הרוע שבעולם, ומה אמורה להיות התשובה לרוע זה? הרהורים על זהותו של האדם, על מהות הווידוי אצל הנוצרים. הרהורים על התפקיד שהמחבר הטיל על עצמו לבשר לעולם (!), הרהורים על אהבה וחסד בכלל ועל מבחנו של חסיד אומות העולם בפרט. הרהורים על הפילוסופיה האקסיסטנציאליסטית ועוד (ראו עמ' 18 ואילך, 25, 27, 94, 108, 111, 117, 122, 127, 198-197).

מה עוד נמצא שם? תיאור מפורט של הקריירה האמנותית של המחבר בתחומים הרבים בהם התנסה: מחול פנטומימה, תיאטרון, מוסיקה, בימוי בקולנוע ובטלוויזיה, וכן תיאור מפורט של הפקת סרטים שונים (עמ' 12-11, 35-29 , 98) , תיאור הצלחותיו בארץ ובחו"ל (עמ' 49-45, 92, 96, 99, 106, 114), וכמובן – תיאור מדוקדק של הפקת הסרט "1943 השנה האבודה" על ידי במאי בשם ג'ו'ג' קאמאניו, וכן כל ההסתעפויות ממנו, כגון כיסוי נרחב בעיתונות הבלגית.

הקורא ימצא בספר תיאור מפורט של כל הארוחות שהמארחים הגישו לו בביתם, או במסעדות, איזה סנדוויץ' אכלה בתו הרעבה, סוג הבירה המועדפת עליו, תאריכים, שעות ומספרי הטיסות הרבות שלו, משקל המזוודה וכד' (עמ' 169, 171, 177, 181 ועוד).

מה עוד? איזכור אירועים שונים, שלא ברור מה הקשר שלהם לעניין העיקרי של הספר, כגון מציאת הצוללת "דקר" במעמקי הים ונפילת מגדלי "התאומים" בניו-יורק  (עמ' 95, 97).

כאמור, הספר כתוב במספר סוגות: יש בו קטעי סיפור, קטעי תיעוד, קטעי יומן, וגם שירים – משל המחבר ומשל אחרים (עמ' 5, 41 , 81-80, 128, 191-188).

קונגלומרט!

והכי מרגיזה, כאמור, היא העובדה שלא מדובר בגרפומן – האיש יודע לכתוב, והראייה לכך הם הקטעים הסיפוריים, בהם הגיבורים מכונים בשמות בדויים.

העניין הזה צריך הסבר:

בפתיח של הספר (יש לספר שלושה פתיחים! –  שיר פתיחה, מבוא ופרולוג) מתנצל המחבר שמדובר בזיכרונות עמומים מהתקופה הרחוקה ההיא, לכן הוא ינהג פה ושם בדרך הבידיון, ולשם כך הוא גם יעניק שמות בדויים לעצמו ולשאר הגיבורים; לכן לו עצמו, לז'קי הוא קורא ז'נו, לאם חנה הוא מעניק את השם קלרה, לדודתו חוה'לה – את השם הלן, לבנה שארל – קלוד, לכומר דה-וולף דזירה, שהעביר אותו מבריסל לחווה בביגנהוט – פר ז'וליאן, לחוואים פרנס וג'וליה-מאריה שהיו לו להורים – פפה פטר ואמנדה, את שם משפחתם הוא משנה מוואן-גרוואן לוואן-דאם, לבנות שלהם מאריה ואמלי – מטילדה ואן (עמ' 12).

הקטעים הסיפוריים, בהם מככבים הגיבורים הבדויים האלה, מפוזרים בכל הספר, המוקלדים בגופן שונה, הם ספרות ממש! הם תמימים וכואבים ומשכנעים כי כך אמנם חשב ופעל ז'נו היתום בילדותו המוקדמת. מפעימים ביופיים הם בעיקר הקטעים בהם נפגש ז'נו בקלושאר מסמורטט בכנסיה, והוא משוכנע שזה אלוהים שהתחפש (עמ' 122-118). לימים הוא פוגש אותו בבית הקברות (שוב מקום שהאל מרבה לבקר בו...) וז'נו הקטן מאכיל אותו, ומה רבה תדהמתו כשנווד-אלוהים זה מברך על הסנדוויץ' בעברית! (עמ' 184-181). הקטעים האלה מתארים בצורה משכנעת ביותר את המשחקים האכזריים של הילדים, את הפחד מפני הלשנות הילדים, את ההתמרדות של ז'נו כלפי מיטיביו – קודם כלפי הכומר המבקש להביא אותו לחווה בכפר, אחר כך בחוואים, ולבסוף בדודתו המבקשת להחזיר אותו אל עמו (עמ' 38-36, 54-51, 70-64, 74-71, 87-85, 104, 137-135, 155-152).

דא עקא שקטעים יפים אלה הם חלק מערבובייה של עניינים וסוגות, והם מבלבלים את הקורא, וגם... את המחבר עצמו, כי השם ז'נו הוא גם שמו הבדוי של סמי רוזנברג, עוד ניצול שואה בעל קורות חיים דומות לאלה של ז'קי (עמ' 77, 140), ואם לא די בכך, מסופר שהמחבר נוסע לז'נו ואר קמפינג, השכנים של האחים מיילמייסטר שהחביאו אותו בברוז' (עמ' 164). כצפוי, המחבר עצמו מתבלבל: בעמ' 79, הגם שמדובר בסיפור בדוי, הוא משתמש בטעות בשם ז'קי (ולא זנו). בעמ' 137 הוא משתמש בשמות בדויים (פפה פטר, ולא פרנס), אך לאישתו הוא מעניק את השם האמיתי (ג'וליה-מאריה, ולא אמנדה). בעמ' 153 הוא מכנה את הגיבור הקטן ז'נו ואן גרוואן, ולא ז'נו ואן-דאם כמתבקש.

מבולבלים? גם המחבר!

היו עוד סיטואציות בספר שהרגיזו אותי: למשל, איזכורו של סיפור "השומרוני הטוב" מתוך הברית החדשה כסמל לעולם החסד (עמ' 109). והרי זה סיפור אנטישמי מובהק, בו היהודים וכוהניהם מתוארים כאנשים אטומים וחסרי לב. הסיפור הזה הוא פתיח לכל פסוקי השטנה כנגד היהודים שיהודה איש קריות הבוגד הוא נציגם (מתי כ"ו 24, מרקוס י"ד 21, לוקס כ"ד 21, יוחנן ו' 71-70, י"ג 21, 27). היהודים בברית החדשה הם הרי אנטיכריסט, וחטא צליבתו של בן האלוהים רובץ עליהם ועל כל הדורות אחריהם (מתי כ"ו 67-63, כ"ז 2-1, 14-11, 26-17, מרקוס י"ד 65-61, ט"ו 15-1, לוקס כ"ב 71-67, כ"ג 25-1, יוחנן י"ח 28-י"ט 16). בברית החדשה ימצא הקורא מאות פסוקים הספוגים בשנאת ישראל מבהילה, וסיפור השומרוני הטוב, הוא, כאמור, מעין ספתח לכל אורגיית השנאה הזאת. מילא, ז'קי-ז'נו הקטן שרוי לו להיות מוקסם מהאמונה הנוצרית, אבל בינתיים הוא התבגר, ואולי עיין בברית החדשה לפני שכתב את הטענה המופרכת על החסד המתגלה בסיפור "השומרוני הטוב".

למרות, שהספר שלפנינו רחוק משלמות – ממליץ אני לקרוא אותו בזכות הנושא (הצלת ילד יהודי בידי חסידי אומות העולם) שהוא מרתק, ובזכותם של אותם הקטעים הנפלאים שלגיבוריהם העניק המחבר שמות בדויים.

 * * *

אורי הייטנר

פסטיבל גולדה

יום הכיפורים קרב, 35 שנים ימלאו למלחמת יום הכיפורים, וכבכל שנה, מוספי העיתונים מלאים בכתבות ובתחקירים על המלחמה. ובסיפור הזה יש צורך, תמיד, באיש הרע, שניתן לכוון אליו את כל החיצים. ומי האיש הרע בסיפור מלחמת יום הכיפורים? לא סאדאת ואסד, התוקפנים, ששלחו את צבאותיהם לפלוש לישראל וגרמו למרחץ דמים שבו שני הצדדים איבדו אלפים רבים מבניהם. הגיבור הרע היא ראש הממשלה גולדה מאיר. בחירתה של ציפי לבני ב"קדימה" העצימה את "פסטיבל גולדה" השנתי והקנתה לו נופך אקטואלי, באזהרה ללבני, שלא נעדרת ממנה נימה סקסיסטית, לבל "תיכנס לנעלי גולדה".

המחדל, שקדם למלחמת יום הכיפורים, הוא אחד הכישלונות הביטחוניים הקשים בתולדות המדינה. גולדה היתה ראש הממשלה, היא עמדה בראש המערכת, ולכן היא נושאת באחריות לכישלון. המחדל החל כבר בקיץ 1970, לאחר הפסקת האש ששמה קץ למלחמת ההתשה, כאשר המצרים הפרו את ההסכם והציבו לאורך תעלת סואץ סוללות טק"א (טילי קרקע אוויר). ישראל הבליגה על ההפרה הבוטה. כתוצאה מכך, במלחמת יום הכיפורים איבדה ישראל את העליונות האווירית המוחלטת, אחד הנדבכים המרכזיים בתפיסת הביטחון שלה. ההבלגה הזאת החלה את ההידרדרות למחדל הקשה. גולדה מאיר, שקיבלה את ההחלטה, נושאת באחריות היסטורית כבדה. אגב, יש לציין שדפוס ההבלגה על הפרות הפסקת אש בידי האויב, מאפיין את ההנהגה הישראלית עד היום. מה, בגלל איזה פיגוע התאבדות / מטח טילים / חטיפת חיילים, נחדש את האש?

המחדל הגיעה לשיאו בהליכה שבי אחרי הקונספציה המודיעינית, לפיה אין פני השכנים למלחמה, גם כאשר המציאות בשטח סתרה אותה – בהימנעות מגיוס מילואים וממכה מקדימה. גולדה פעלה בנושאים אלה בניגוד לתחושותיה, על פי עצת ההנהגה הביטחונית והצבאית, אך היא עמדה בראש והיא הנושא באחריות.

המחדל הוא קשה, אך מלחמה נמדדת על פי תוצאותיה הסופיות. מלחמת יום הכיפורים היתה ניצחון גדול. לנוכח תנאי הפתיחה הקטסטרופאליים, הניצחון גדול שבעתיים. מלחמה שנפתחה בהפתעה כזו, בידי כוחות עדיפים מספרית באופן משמעותי, מול צבא לא מוכן – הסתיימה בניצחון גדול. הפולש גורש מהגולן, רוב כוחות הפולש גורשו מסיני, צה"ל חצה את התעלה והגיע עד 100 ק"מ מקאהיר ועצר פחות מ-40 ק"מ מדמשק.

מלחמה זו, ולא מלחמת ששת הימים, הביאה את הערבים להכיר בכך שלא יוכלו לנצח את ישראל במלחמה כוללת, שאין בכוחם להשמיד אותה בכוח הזרוע. המוטיבציה להשמיד את ישראל אולי לא פחתה, אך היא היתה לחלום רחוק ולא מעשי. תוצאות המלחמה הביאו את סאדאת לשינוי כיוון ולחתימה על הסכם שלום עם ישראל. אמנם מובראק אינו מכבד את הסכם השלום, אך הוא בהחלט מכבד את החלק הביטחוני שבו – הפסקת האש. תוצאות המלחמה הביאו את אסד האב ואת אסד הבן להבנה שאין טעם במלחמה עם ישראל, לפחות כל עוד היא יושבת על הגולן, ומאז הגבול עם סוריה שקט. הפסקת האש בגבולותינו עם סוריה ומצרים היא תוצאה של ניצחוננו הגדול במלחמת יום הכיפורים.

מי שעמדה בראש המערכת שניהלה את המלחמה היתה גולדה מאיר. מנהיג נבחן בראש ובראשונה בשעת משבר. במשבר הקשה של מלחמת יום הכיפורים, כאשר דומה היה שהכול קורס, כאשר שר הביטחון הנערץ משה דיין נשבר ודיבר במונחים אפוקליפטיים של חורבן בית שלישי, גילתה גולדה מנהיגות מופתית, כושר עמידה שאין כדוגמתו, קיבלה את ההחלטות הנכונות, האמינה בצה"ל ובמפקדיו וגיבתה אותם, הפיחה רוח קרב בצמרת צה"ל והובילה את ישראל לניצחון גדול.

על המחדל תשפוט ההיסטוריה את גולדה לכף חובה, אך במכלול השיפוט ההיסטורי של המלחמה, של כהונתה כראש הממשלה ושל הקריירה הציבורית שלה (קוצר היריעה אינו מאפשר העמקה בהישגיה הרבים בנושאים שונים), אין ספק שכף הזכות כבדה הרבה יותר. שנתיים אחרי שצה"ל הגדול לא הצליח במשך למעלה מחודש לצמצם ולו במעט את היקף ירי הקטיושות של ארגון טרור קטן במלחמה מצומצמת בדרום לבנון, מקבל הניצחון במלחמת יום הכיפורים על שני צבאות סדירים גדולים ומאומנים שהפתיעו את ישראל ופלשו אליה, מימדים גדולים הרבה יותר.

אז למה מדי שנה מתחדש הפסטיבל המעמיד את גולדה, מצביאת הניצחון, אל עמוד הקלון? הסיבה לכך היא מניפולציה פוליטית של קובעי הטעם בתקשורת הישראלית ובאקדמיה, שהעלילו על גולדה את עלילת הדם כאילו בעקשנותה החמיצה את השלום ובכך הביאה את המלחמה. מהות טענה זו, היא הכרה אפריורי בצדקת התוקפנות הערבית, הצדקה מראש של יציאת הערבים למלחמה נגד ישראל, אם ישראל לא תיכנע מראש לתביעות הערבים. גולדה הפכה לסמל של מי שלא נכנע ולכן הוא אשם במלחמה. גולדה דווקא הסכימה לנסיגה עמוקה מאוד בסיני תמורת שלום, אך סירבה לנסיגה מלאה וסירבה לנסיגה ללא שלום. אך עצם העובדה שסירבה להיכנע, הפכה אותה למשל ולשנינה כדי לאיים על כל מנהיג העומד על האינטרסים הישראלי – אם תנהג כגולדה, אתה צפוי לרצח האופי שאנו עושים לגולדה 35 שנים.

הגיעה השעה שהחברה הישראלית תבקש סליחה מגולדה, המנהיגה הגדולה, המנהיגה המושמצת.

* * *

יהודית מליק-שירן

גֶּשֶׁם סְתָוִי

גֶּשֶׁם סְתָוִי רוֹחֵץ פָּנָיו בְּמִדְרְכוֹת לִבִּי

נִיחוֹחַ שֶׁל נִקָּיוֹן שְׁמֵימִי

פּוֹשֵׁט בַּאֲוִיר

מַחְלָצוֹת שֶׁל טָהֳרָה

לוֹבֶשֶׁת נַפְשִׁי בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת

מִתְרַצָּה.

וַאֲנִי כְּאוֹתוֹ אוֹר שֶׁל חֶסֶד

עוֹטֶפֶת מַעֲשַׂי בְּחֶמְלַת הָאֶבְיוֹנִים

יוֹדַעַת נֹעַם לִבְּךָ

בְּשִׂיחַ וְסוֹד

בִּקְדֻשָּׁה שֶׁל הוֹד.

וְאֶהֱיֶה אֲנִי בּוֹרֵאת סְלִיחוֹת

גַּם אִם לֹא חַטָּאתִי

נַפְשִׁי תִּדֹּם –

* * *

יוסי גמזו

כָּל נִיד-דְרֵי...

כָּל נִדְרֵי כַּת סַפְסְרֵי תַּרְבּוּת הַבְּלוֹף וְהַקּוֹמְבִּינָה,

קַבְּלָנֵי הַהַבְטָחוֹת הַנִּשָֹּאוֹת עַל דַּל-פִּיּוֹת

הַדּוֹבְרִים בְּשֵם "פּוֹלִיטִיקָה אַחֶרֶת" שֶהִלְבִּינָה

הוֹן שָחוֹר מִגַּיְא עָכוֹר שֶל תַּרְמִיּוֹת הַקַּלְפִּיּוֹת

בְּסִסְמוֹת "שַחַר חָדָש" וְהַכְרָזוֹת נִקְיוֹן-כַּפַּיִם

שֶאֵינָן אֶלָּא מִחְזוּר אוֹתָן הַחַארְטוֹת הַיְּשָנוֹת

מַגִּישִים לָנוּ בְּצִינִיּוּת מָנָה אַחַת אַפַּיִם

מֵאוֹתוֹ תַפְרִיט עַצְמוֹ שֶלֹּא הִצְלִיחַ לְשַנּוֹת

אַף לֹא שֶמֶץ מֵאוֹתוֹ רֶפֶּרְטוּאָר שֶל סְחִי וּפְסֹלֶת

הַמֻּכָּר לָעָם הַזֶּה עַד לְזָרָא וְהַמַּרְחִיק

כָּל אֶזְרָח עַתִּיר-יְכֹלֶת כְּמוֹ מֵאוּלְקוּס בַּחַלְחֹלֶת

מִנִּכְלֵי הָעַסְקוּנָה שֶכָּל דּוֹבֵר רִשְמִי מַדְחִיק

אֶל מִתַּחַת לַשָּטִיח וְנֶחְפָּז לָטוּחַ טִיחַ

שֶלֹּא פֶּלֶא אִם מִכָּאן עַד לַקָּדֶנְצְיָה הַבָּאָה

שוּב יֵרְדוּ כִּירִידַת מֹהַר שֶל כַּלָּה מֻשְחֶתֶת-תֹּאַר

בְּשִדּוּךְ חֲסַר כָּל זֹהַר אֲחוּזֵי הַהַצְבָּעָה.

אֲבָל לֹא בְּלֵיל כִּפּוּר בִּלְבַד, כְּנֹהַג הַמַּסֹרֶת,

מוּפָרִים, מְבֻטָּלִים וְנַעֲשִֹים פְּלַסְתֵּר גָּמוּר

כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי אָחָ"מ בַּכְּנֶסֶת, בַּתִּקְשֹרֶת

וְעַל כָּל בִּימָה רָמָה שֶיֵּש בָּהּ מִיקְרוֹפוֹן שָמוּר

לְתוֹעֶלֶת אַחְ"מֵי חֶלֶם שֶאֵינָם גּוֹרְמִים שוּם הֶלֶם

לְצִבּוּר מְרֻמֵּיהֶם, שֶכְּבָר אֵינָן מַעֲכִירֹות

אֶת רוּחוֹ הַלֹּא מֻפְתַּעַת כָּל אוֹתָן גְּנֵבוֹת-הַדַּעַת

שֶבֵּין מָה שֶמַּבְטִיחִים לוֹ בְּכָל עֶרֶב יוֹם בְּחִירוֹת

וּבֵין מָה שֶמִּתְגַּלֵּעַ כְּשֶשּוּם שַֹר אֵינוֹ בּוֹלֵעַ

כּוֹבָעוֹ לְמָחֳרַת הַ"שְּפִּיל" הַמַּר וְהַמַּשְפִּיל

בּוֹ מִכָּל שִפְעַת הַפְרָאזוֹת בָּן הִלְעִיטוּ מְדִינָה זֹאת

לֹא נוֹתַר כִּי אִם עַסְקַנְצִ'יק שֶעוֹרוֹ הוּא עוֹר שֶל פִּיל

הַמַּשִּיל אֶת כְּסוּת הַפֵיָה וְחוֹשֵֹף אֶת שְמוּץ טְלָפֶיהָ

שֶל אוֹתָהּ שִכְבַת צַמֶּרֶת הַמֻּמְחִית בְּהוֹנָאוֹת

הֵן בַּתְּחוּם הַפֶּרְסוֹנָאלִי, הֵן בַּמּוֹדוּס הַמּוֹרָאלִי

שֶל הַפִירְמָה ) fake & takeבְּעֵרָבוֹן מֻגְבָּל מְאֹד).

אֲבָל כְּמוֹ פְּקִיעַת בָּלוֹן הַ"לִּימַן בְּרָדֶרְ'ס" יִתְבָּרֵר עוֹד

כִּי יֵש גְּבוּל בְּיוֹם-הַגְּמוּל לְכָל זִלְזוּל וְתַעֲלוּל

וְכִי יוֹם בָּהִיר סוֹפָהּ שֶל הָאֻמָּה לְהִתְעוֹרֵר עוֹד

וְהַסֶּקְטוֹר הַפּוֹלִיטִי בִּפְתִיעָה גְמוּרָה עָלוּל

לְגַלּוֹת לְתִמְהוֹנוֹ כִּי נִסְתַּיֵּם עִדַּן הַ"דְּרֵי"

וְנִשְבַּר לָעָם לִצְפּוֹת בְּרִיטוּאַל הַ"כָּל נִדְרֵי"

לֹא בְּלֵיל-כִּפּוּר עַצְמוֹ (שָם הוּא מֻצְדָּק וְאֵין לִרְטֹן)

אֶלָּא כָּל יְמוֹת שִבְתָּם שֶל תַּחְמָנֵינוּ בַּשִּלְטוֹן

וְכִי מִי שֶנְּדָרִים פִּזֵּר בְּלִי סוֹף עַל כָּל פְּלַטְפוֹרְמָה

לְצִבּוּר הַבּוֹחֲרִים וְתוֹךְ צִפְצוּף עַל כָּל סוּג נוֹרְמָה

מוּסָרִית בָּהּ מִתְגַּדֶּרֶת כָּל "פּוֹלִיטִיקָה אַחֶרֶת"

לֹא הֵבִין אֵיךְ מִתְעַרְעֶרֶת תַּדְמִיתוֹ הַמִּתְדַּרְדֶרֶת

שֶל הַסְּטָטוּס שֶאִבֵּד כָּל אֲמִינוּת, "נִבְחַר צִבּוּר",

שֶכְּבָר אֵין בֵּינוֹ לָעָם (וְלָאֱמֶת) אַף בְּדַל-חִבּוּר,

בְּקִצּוּר: כָּל שֶהִמְאִיס עַל בּוֹחֲרָיו אֶת הַמִּשְטָר

יֵאָלֵץ עוֹד, עַ'ס בִּין עַנוֹ, כָּאן לִפְרֹעַ אֶת הַשְּטָר...

* * *

מלוא הטנא תנחומים לידידי דֹב שִׁילָנְסְקִי

יו"ר הכנסת במיל. וסופר עברי

בלכתה לעולמה של רעייתך רחל ז"ל

בבניין ארץ ישראל תמצא ניחומים / ולא נדע עוד צר וצער

ישראל הַר

* * *

ישראל גולד

השלגים של פעם

בעיתות של קדרות חורפית ורוחות עזות, כשרחובות העיר מתרוקנים מוקדם והתנועה דלה, אני מפליג אל מחוזות ילדותי ממרחק של יותר מיובל שנים ונוחת בירושלים של פברואר 1950, כאשר מלאה שנה לעלייתנו ארצה.

מדי יום אני יורד בדרך העפר המובילה אותי מבית-הספר אל ביתי בשכונת "בקעה". על גבי ילקוט שאילתר אבי מיריעת ברזנט אפורה, אני חובש כובע קסקט מעוך, מכנסי חאקי, חולצת פשתן עבה ומתנית רחבה שקיבלנו באחת מחבילות הג'וינט ולא כל כך תאמה למידתי. בצידי הדרך ניצבים אורנים עטורי שלגים, ורוח קלה מפזרת ניחוחות שרף מתקתקים, שמנעימים לי את דרכי. השלג הנדיר הזה בירושלים לא פסק לרדת כבר שלושה ימים רצופים. הרחובות עטרו מרבד צחור ובלילות, הסהר מרקיד על פני משטחיו מיקבצי נגוהות בשלל גוונים נפלאים שמזכירים לי את ימי ילדותי הרחוקה בבוקרשט.

ממשלת בן גוריון הורתה להצטייד במצרכי מזון בסיסיים לפני שהדרכים תיחסמנה והתנועה אל העיר וממנה תשותק. בשכונת אבו-טור מהומה. שוטרים חסמו את השטח המפורז והיפנו את התנועה לדרכים חלופיות. פרברי ירושלים געשו לאחר שחיילי הלגיון צלפו ללא הבחנה על עוברי-אורח בשכונה. שני פצועים קשה והרוג חולצו מן השטח. תושבי העיר דרשו בתוקף לנקוט פעולת תגמול חריפה נגד הירדנים. בממשלה גובשה תוכנית הצנע ביוזמתו של דב יוסף, שר האוצר דאז [שר האספקה והקיצוב. – העורך]. סוכם גם על רכישת מזון מתוקצב לפי 2800 קלוריות לאדם ביום. צרכי הלבשה וכלי בית הוקצבו. על מצרכים לא חיוניים הוטלו מיסי יתר. הופסק יבוא מותרות ויצורם. הוצע עידוד ליבואנים שיסתפקו ברווחים מוגבלים. ובתוך כל אלה, הערבים שמסביבנו זממו להטיל עלינו מצור כלכלי כדי להתישנו. הם עדיין לא העריכו נכונה את נחישותו ואת עוז רוחו של העם הזה, שמאוחר יותר יכה בהם שוק על ירך. בן גוריון בישר בכנסת על יוזמה חדשה לקליטת עלייה הכרחית והוזלת הבנייה.

ולמרות כל הגזרות הללו, ימי ילדותי השנייה נמשכו ללא דופי. רכשתי לי ידידים חדשים בשכונה שמלאה ילדים מכל הרבדים, בבליל לשונות ובמגוון מנהגים. מגדל בבל של ממש. אך היה לי טוב, הייתי חופשי, ומוגן במולדתי החדשה-ישנה ויותר מכל, אהבתי את ירושלים ואת סיוריי הרגליים בשכונותיה. את ימי החורף הללו לא אשכח לעולם. תנור נפט מתוצרת "פרידמן" חימם היטב את החדר שבו הצטופפנו כולנו סביב קומקום תה מהביל ופרוסות לחם קלויות, כשבחוצות הרוח מתדפקת על אדני החלונות; ואבי, תוך עיסוקו במלאכת התפירה, מעדכן אותנו בנעשה ברחבי תבל. אימי עסוקה כהרגלה בהכנת ארוחת הערב, ודודה רוזה מפליאה לשיר באידיש משיריו היפים של גבריטיג, שממשיכים להתנגן באוזניי עד עצם היום הזה:

"עס ברענט, ברידרלעך, עס ברענט / שריפה, אחים, שריפה / עיירתנו בוערת כולה / בה רוחות שחורות יסערו / להבות חורבן יבערו / עס ברענט, ברידרלעך, עס ברענט..." או ממבחרי שיריו של ביאליק, שכה הרבתה לזמר בקולה הערב: "נישט ביי טאג און נישט ביי נאכט / גיי איך מיר ארויס פארטראכט..." – "לא ביום ולא בלילה / חרש אצא לי אטיילה / לא בהר ולא בבקעה / שיטה עומדה שם עתיקה..."

ואני בחום נעוריי, צמא דעת וסקרן מושבע, בשאיפה נחרצת להרחיב את אופקיי, הייתי מרבה לשוטט על כנפי דמיוני הפרוע, בעולמם הקסום של הספרים בהם קראתי בשקיקה יומם וליל, אותם שיננתי וציטטתי בכל דרך בה הלכתי בשלבי בגרותי. מהספרים שאבתי ידע, השראה וחדוות יצירה בלתי נדלית. אך למרות השוני של החורף המושלג בירושלים הקפואה של 1950, לא יכולתי שלא להיזכר בשלגים המדממים שידעתי בבוקרשט, הבירה הבוערת...

ינואר 1941. אחד החורפים הקשים ביותר שידעה בוקרשט. זכור לי קור מצמית, חלונות אטומי קרח ורוח עזה. ארבע-חמש מעלות מתחת לאפס, ובביתנו חסרים עצי הסקה, והמזון שהושג בקושי הולך ואוזל בגלל העוצר הכללי.

בעיקר היו חרדה וחוסר ודאות. הימים ימי מלחמה. רומניה כרתה ברית עם הכובש הגרמני, ובשישה בספטמבר תפש את השלטון גנרל אנטונסקו, שר המלחמה בממשלת גוֹגָה-קוּזָא, לאחר הדחתו של המלך קרול השני, והקים מימשל פשיסטי שצמח בתוך שורות "משמרות הברזל". כך הוכרזה רומניה מדינה לאומנית-לגיונרית, והמשטרה הלגיונרית הזו אורגנה על פי דגם נאצי מובהק, בהדרכתם של אנשי ה-ס.ס.

בשיאו של השלטון התעצם הטרור נגד אישים יהודים, מוסדות חינוך ועסקים בבעלות יהודית, תוך התארגנות אלימה של "ירוקי החולצות", הידועים לשמצה בשנאתם התהומית ליהודים. המצב הזה נמשך עד 21 בינואר, בפרוץ מרד הלגיונרים נגד אנטונסקו, בניסיונם להפיל את שלטונו כדי להוציא לפועל את מצעם האנטישמי במלואו ובכל חומרתו. שעה שחלק אחד של הלגיון לחם בצבא הרומני על השליטה במשרדי הממשלה בבוקרשט, החלק האחר ערך פוגרום ביהודי העיר בסיועם של פורעים מקומיים שרק חיכו להזדמנות הזו. בעלי הבתים נצטוו להשליך מבתיהם דיירים יהודיים, אחרת יוכרזו כבוגדים ודינם מוות. היינו שרויים בחרדה נוראה, שמא בעל הבית שלנו ייאלץ לשתף פעולה ויסגיר אותנו לידי הפשיסטים צמאי הדם, הבוזזים את בתי היהודים ומוציאים אותם להורג.

הדאגה והפחד ניכרו היטב על פני אבי, למרות מאמציו הרבים להרגיענו. "הנחשול הזה יחלוף במהרה," אמר, "תוך יומיים-שלושה לכל היותר, הרוחות יירגעו וחיינו ישובו למסלולם. טְרָאיַאן פּוֹפֶּסְקוֹ, בעל הבית שלנו, לא נמנה על האנטישמים חמומי המוח הללו. אני בטוח שבסופו של דבר, הסערה הזו תעבור אותנו ללא פגע. באשר לטראיאן אין מקום לדאגה. הוא לעולם לא יסגיר אותנו. ידידותנו רבת השנים קירבה אותו אליו כבני משפחה. הוא לא ירשה לאיש לפגוע בנו."

"אבל לא נראה לך מוזר," שאלה אימי, "שמאז פרוץ המהומות, טראיאן פופסקו, ידידנו הטוב, לא נכנס אלינו אפילו פעם אחת לשאול לשלומנו? אולי אנחנו זקוקים לסיוע? אולי משהו קרה לנו? פעם היינו כמו בני משפחה..."

"לא מוזר," השיב אבי, "כי גם הוא חי בפחד, לא פחות מאיתנו. שמעתי שלמען הסר איום על משפחותיהם, נאלצים רבים להצטרף למאמץ המלחמתי אפילו למראית עין, כאשר למעשה אין להם שום קשר עם הפורעים הללו. אולי גם טראיאן נמצא בימים אלה עם המתנדבים, על מנת להרחיק את הסכנה מבני משפחתו וגם מאיתנו, עד שהסופה הזו תעבור."

כך נמשכו השיחות, החרדות והתקוות יומם וליל, כשאנחנו צמודים זה לזה בחשכת החדר, בדממה מוחלטת, ומונעים מעצמנו כל תנועה מיותרת על מנת לא לחשוף את קיומנו. מרחובות העיר הגיעו מדי פעם לאוזנינו קולות נפץ שהלכו והתעצמו, מלווים במטחי ירי בלתי פוסק, זעקות שבר מצמררות ואחריהן שאגות הפורעים, שיכורי הרכוש הרב שבזזו.

אך עדיין לא שיערנו שהעתיד לבוא יהיה הנורא מכל דימיון. ליל ה-21 בינואר 1941, ליל הפוגרום הגדול ביהודי בוקרשט. קרוב לחצות יצאו הלגיונרים בהמוניהם וגדשו את העיר בתרועות ניצחון ובקריאות "מוות ליהודים!" – קבוצות פורעים החלו לפשוט על בתי היהודים, לבזוז ולהכות באכזריות כל מי שנקרה בדרכם.

דירות, חנויות, בתי כנסת, מרכזי קהילה ובתי ספר הועלו באש ונהרסו כליל. מנהיגי קהילה מכובדים נלקחו מבתיהם באישון לילה ונכלאו בבניין מועצת הקהילה. יהודים אמידים נאסרו על פי רשימה שהוכנה מראש והוסגרו לידי מפקדת "משמרות הברזל". מרביתם הוסעו, לאחר חקירות ועינויי תופת, אל יערות סמוכים לבוקרשט ונורו בדם קר. אחרים נורו כלאחר-יד ברחובותיה של העיר, וגוויותיהם נתלו על ווים בבית המיטבחיים העירוני כשעל צוואריהם נתלו שלטים שעליהם רשמו: "בשר כשר."

משרדי הפדרציה ומוסדות יהודיים נהרסו עד היסוד. בבית הכנסת הספרדי, שהיה מן המהודרים בבוקרשט, שילחו אש הרסנית, וביער ז'ילבה עונו ולאחר מכן נורו הרב גוטמן ושני בניו, ועימם עוד עשרות שנחטפו מבתיהם באישון לילה. הרב גוטמן הוצא להורג ונורה שלוש פעמים, אך באורח נס, לתימהונם של הפורעים, הוא נחלץ ללא פגע. הלגיונרים שנחושים היו להוציאו להורג, חששו לפגוע בו פעם נוספת והותירו אותו בחיים. ליל האימה הזה לא יישכח לעולם.

למחרת, עוד בטרם עלה השחר, אבא פתח חרישית את הרדיו וקול צורמני, נרגש, חזר וקרא שוב ושב את אותו מנשר לאומה: "גנרל יון אנטונסקו מבשר שהמהומות דוכאו והצבא שולט במצב. הממשלה תנקוט באמצעים חמורים נגד הפורעים. תוך עשרים וארבע שעות יושב הסדר על כנו."

אך לגבינו החרדה עדיין לא פגה.

עם עלות השחר, העיר היתה שקועה בדממת מוות. ריח אבק שריפה נישא בחלל האוויר, וקור מצמית שרר ברחובותיה הריקים מאדם. כלי רכב פגועים, עשנים מבערה, פזורים בדרכים ובצידי בניינים נקובי כדורים, העניקו למקום מראה של עיר רפאים. רק השלג הרב שנערם במחציתו השנייה של הלילה, כיסה בלובנו הצח את נחלי הדם שזרמו בליל הטבח האימתני, כשעל רחובותיה הדוממים של בוקרשט פשטו שליחי השאול. צלצולם האיתן של פעמוני הכנסיות הדהד במרחבי העיר בהחדירם בנו צמרמורות של חרדה.

לפתע ביתנו הזדעזע מדפיקות רצופות ועזות בדלת. נפשותינו החסירו פעימה. החלטנו לא להיענות והחרשנו. הדפיקות גברו כשקולו הזועם של טראיאן פופסקו מלווה אותן: "פתחו מיד את הדלת אחרת אני פורץ פנימה. פתחו מיד!"

לאחר התייעצות משפחתית קצרה הוחלט שלא נותרה ברירה אלא לפתוח. אבא ניגש, פתח את הדלת, וטראיאן פרץ פנימה כרוח סערה כשאגרופיו קפוצים.

"אתם יודעים מה עובר עליי בעודי מאכסן אתכם בביתי? אתם יודעים באילו סכנות אני מעמיד את בני משפחתי?"

מעולם לא ראינו את טראיאן כה רוגז ועויין. הוא דחף את אבי בזעם והצמידו לקיר כשידיו אוחזות בגרונו.

"לא עשינו דבר כדי להזיק לך, טראיאן," השיב אבי, וטראיאן, מבלי לתת לו שהות להמשיך, הנחית על פניו מהלומת אגרוף חזקה, ואפו של אבי החל לדמם. אימי פרצה בבכי היסטרי. התחננה שיניח לו. הבטיחה שנציית לכל דרישותיו. שנפצה אותו ככול שנדרש. בינתיים ניסיתי לחלץ את אבי מאגרופיו המונפים של טראיאן אך הוא אחז בי בזעם חייתי, והשליך אותי על הריצפה בנסותו למחוץ אותי במגפיו המסומרים.

"אם 'משמרות הברזל' יגלו יהודונים כמוכם בביתי," המשיך לזעוק ולאיים כמו אחוז תזזית, "אותנו יעמידו לקיר ראשונים בעוון בגידה. אני דורש מכם שתעזבו את ביתי, מיד... ברגע זה... בלי תירוצים ובלי חוכמות, אחרת אני אחסל אתכם במו ידיי... אני לא רוצה יהודונים מלוכלכים בביתי, ברור לכם?"

"אנחנו נעזוב, נעזוב... בבקשה טראיאן תן לנו רק כמה שעות להתארגן ולחפש מקום מגורים אחר... רק כמה שעות..." התחנן אבי בקול רפה, ולי היה קשה לשאת את מראהו האיתן והסמכותי, שותת דם, מוכה ומושפל. ואז פרצתי בבכי בלתי נשלט.

"עד שתים-עשרה בצהריים." פסק טראיאן, ופניו כבר לא היו פני אותו טראיאן נינוח, חביב ונעים הליכות שהיכרנו, אלא פני חיה טורפת שנכונה לעוט עלינו בין רגע. "אם תאחרו תמצאו את חפציכם בחוץ!" קבע טריאן לפני שטרק את הדלת ויצא זועף ומגדף.

שעה ארוכה נותרנו המומים מהצרה הבלתי צפוייה שנחתה עלינו אך חייבים היינו להתעשת במהרה. רק עתה הבנו שהאידיליה ארוכת השנים ששררה בינינו לבין משפחת פופסקו היתה חזיון שווא, אשלייה שהתפוגגה בין רגע. עתה לא נותר לנו אלא לחפש בדחיפות מקלט חלופי על מנת לשרוד.

שעות ספורות לאחר מכן מצאנו מקלט זמני בביתה של דודה לוּצִ'יָה. לעת ערב, באיחור של כמה שעות ממועד הפינוי שקבע לנו טראיאן פופסקו, שבנו לביתנו ומצאנו את כל חפצינו מושלכים בשלג בדיוק כפי שהבטיח, ועל דלתות הכניסה האטומות תלוי שלט מאיר עיניים:

"המקום הזה טוהר מיהודונים."

בחיפושינו בשלג גילינו שספרי תפילה עתיקי יומין, תשמישי קדושה בעלי ערך רגשי, תכשיטים, כלי כסף וחרסינה, מפות רקומות, מזכרות מבית סבתא וכלי עבודת החייטות של אבי – נגזלו כולם. מהמעט שנותר ללא פגע, הצלחנו ליטול עימנו פריטי לבוש מעטים שהיו נחוצים לנו מיידית לשימוש בקור העז, מעט תמונות משפחתיות מזמנים אחרים, אף שנפגמו קמעה בשלג, ואת מפוחית הפה הקטנה שלי, בה הנעמתי לעיתים את שנותינו הקשות.

בעת חיפושינו בקור העז החל לרדת שלג, והרוח הדפה אותנו לכל עבר. ליקטנו את המעט שיכולנו לשאת בעיניים צרובות מבכי. העפנו מבט אחרון לעבר ביתנו הנטוש, הסגור והמסוגר, וידענו כי לכאן לא נשוב יותר. לפני שנטשנו את המקום הזה לנצח, ראינו את טראיאן פופסקו עוקב אחרינו מחלון ביתו כשחיוך שטני ומרושע נסוך על פניו, שהאדימו משיכר.

המראה הזה ממשיך לרדוף אותי בסיוטיי עד עצם היום הזה.

הסיפור זכה בציון לשבח בקובץ הסיפורים החדש "אנשים בתל-אביב זוכרים", מיבחר סיפורי חיים של גימלאים, שיצא לאור מטעם עמותת "כֹּח לגימלאים". הספר הוא פרי יוזמתו של יושב ראש סיעת הגימלאים במועצת עיריית תל-אביב וממלא מקום ראש העיר, מר נתן וולוך, שפנה לציבור הגימלאים לשלוח סיפורי חיים לפרסום בספר. עריכת הספר נעשתה בידי הסופר שמאי גולן, שהיה גם יו"ר ועדת השיפוט לפרסים ולציונים לשבח, ועימו הסופר אהוד בן עזר. יועץ ההפקה היה גדעון פוקרד. עותקים של הספר ניתן לרכוש בעמותת "כח לגימלאים", דיזינגוף 9, תל אביב, טל. 03-6201464, פקס 03-6201304.

 בגיליונות הבאים נביא (זאת כמובן לאחר קבלת רשות מהמשתתפים) סיפורים נוספים מבין 44 הכלולים בספר, שאיננו רק ספר נוסטלגיה ארצישראלית על תל אביב בראשיתה אלא מיבחר סיפורי חיים של גימלאים החיים בה, אשר חלק ניכר מהם עבר את נוראות מלחמת העולם השנייה באירופה, שרד, עלה לארץ והתערה בה באורח מעורר התפעלות. מה שמראה לאיזו מדרגה גבוהה עוד יותר של מדינה ושל עם יכולנו להגיע אלמלא הושמדו שישה המיליונים.

* * *

רחמו רחמו עמי יאמרו פלסטינֵי ישראל

החומר הזה רץ באינטרנט ללא שם מחברו. תגובות תתקבלנה ברצון

למרות שהם מהווים כ:20% מאוכלוסיית המדינה, הם זוכים ב-50% מתגמולי הביטוח הלאומי. הם כל כך "אומללים", שגביית המיסים במגזר הערבי היא מגוחכת, והנתונים על כך ידועים לכל מי שמעוניין לדעת אותם. מילא כשמדובר במיסי המדינה כמו מס הכנסה ומע"מ, אבל הם גם לא ממש טורחים לשלם את המיסים העירוניים שלהם, ובנוסף מצפים מהממשלה לכסות את הגירעונות שהם יוצרים. כל כך "מקופחים", עד שברשויות המקומיות שלהם הם מעסיקים את כל החמולה, וכל שתי דקות דורשים ומקבלים מענקים מהממשלה כדי שהרשויות לא יקרסו. ואם מענק כזה מתעכב אפילו ביום, זאת כמובן "ההוכחה" לכך שישראל היא גזענית.

כל כך "מופלים", עד שכל המגזר הזה חי בבתים צמודי קרקע, כלומר וילות, ובפועל – טירות ענק, תמיד בשלבי סיום (בלי טיח וצבע ולפעמים עדיין בשלב השלד) כיוון שלא רוצים טופס 4 לאיכלוס כדי שלא ישלמו מיסים. מאות אלפי בתים במגזר הערבי נבנו שלא כחוק, ואל תספרו לי ש"אין להם תוכניות מיתאר", כי הסיבה לכך היא שהם לא עושים שום צעד בכיוון של תיכנון המרחב העירוני. שהרי למי שלא יודע, ועדת התיכנון המקומית היא זו המאשרת תוכניות מיתאר מקומיות, וזו האחריות של הרשויות המקומיות הערביות לדאוג לאנשיהם. אבל הרבה יותר קל לבנות בניגוד לחוק בישראל . אף אחד לא מעז להרוס בית של ערבי! בעוד שאם אני רק אתקין פרגולה או אסגור מרפסת שלא כחוק, יעמידו אותי מיד לדין ויחייבו אותי בהוצאות ההריסה ובהוצאות משפט, בנוסף על הקנס.

כל אחד מהם חי על ג'בל משלו כאילו האדמה היא משאב לא מוגבל בארץ הזו. תושבי סכנין מתלוננים על "הפקעת אדמות". הם רק שוכחים לציין שבסכנין חיים 20 אלף איש על שטח של 8,000 דונם, בעוד שברמת גן לדוגמא חיים למעלה מ-150 אלף איש על שטח של 12,000 דונם, שרבע ממנו הוא פארקים וגנים.

חיים טוב, הערבים תושבי ארצנו. מספיק לנסוע בוואדי ערה ולראות על איזה שטח יושבים יישובים כמו אום אל פאחם ומוסמוס. הם כל כך "מסכנים", עד שישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון שבה ערבי יכול לבחור ולהיבחר בבחירות דמוקרטיות חופשיות. ארץ שבה ערבי נהנה מכל החירויות האזרחיות שבמדינות ערב אנשים אפילו לא חולמים עליהן. ארץ שבה ערבים יכולים להפגין בלי לחטוף כדור בראש.

ולמי שעוד לא הבין – מה שקרה כאן באוקטובר 2000 לא היה "הפגנות" אלא סיוע פעיל לאוייב שפתח באותם ימים ממש במלחמה נגד ישראל. בכל מדינה אחרת, אוכלוסייה שהיתה מנסה לחסל את אזרחי מדינתה שלה בכבישים באמצעות אבנים, בקבוקי תבערה, מוטות ברזל ונשק חם – היתה סופגת 13,000 הרוגים, ולא 13.

הם כל כך "אומללים", עד שמותר להם להזדהות בגלוי עם הגרועים שב אויבינו – איראן, חיזבאללה, החמאס, סוריה, הג'יהאד האיסלמי וכל שאר הכולירות – ואיש אינו מעלה על הדעת ברצינות לדרוש מהם נאמנות מינימלית למדינתם.

הם כל כך "מקופחים" עד שלעולם לא תראו שבמסגרת "איחוד משפחות" איזשהו ערבי יבקש "להתאחד" ב"פלסטין", "ירדן", "מצרים" או "סוריה". הפלא ופלא – הם תמיד-תמיד מעוניינים להתאחד דווקא במדינה ה"גזענית" הזו ישראל!

באמת מעניין. אולי כדאי שמישהו ייתן פעם את דעתו על התופעה המרתקת הזו. הם כל כך "מופלים", עד שבכל מדינת ישראל לא תמצאו ערבי אחד שמוכן לעבור  ל"פלסטין" – מדינה שבה כל האזרחים הם בני עמו, דוברים את שפתו, מאמינים בדתו ומנופפים בדגל האהוב עליו.  הם אפילו לא מוכנים להישאר במקומם ושגדר הגבול תעבור ממערב להם ותשאיר אותם בשטח "פלסטין", וזאת מבלי שייאלצו לעזוב את הבית...

תראו את תושבי אום אל פאחם – רובם תומכי התנועה האיסלאמית וההסתה אנטישמית של ראאד סלאח – אבל הם אינם מוכנים לשמוע אפילו על האפשרות שהגדר תעבור ממערב להם והם יסופחו ל"פלסטין" על בתיהם ורכושם. אבל הרי הם "פלסטינים" –  לא? הרי לא טוב להם במדינה יהודית "גזענית" – לא?

אז מה קורה כאן?

* * *

הרצל חקק

תֹּקֶף כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת

וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת

וּפָנָיו אֶל הַהֵיכָל, וְלִבּוֹ קָרוּעַ

לָרוּחוֹת.

יֵשׁ לוֹ

דִּין עִם הָעִיר הָאֲרוּרָה, מְבַקֵּשׁ

מְחִיקָה לָעוֹלָמוֹת, וּמוֹנֶה וְסוֹפֵר

וּמְשׁוֹרֵר  שִבְרוֹנוֹ  

צַעַר לוֹ

נְשָׁמוֹת תַּמּוֹת, לְתַנּוֹת

לוֹ

חֵשׁ

לַמַּלְאָכִים הַנֶּחְפָּזִים, מַדּוּעַ

לִפְנֵיהֶם אוֹרוֹת.

אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת

הוּא מַחְזִיק עַל מְגִלַּת קְלָף

מִתְפַּלֵּל חִיל וּבִרְעָדָה

כִּמְחַפֵּשׂ אוֹתוֹת

כִּמְפָרֵשׁ אֶת סוֹד הָרַגְלַיִם

הַכְּרוּתוֹת.

שְׁנֵי בָּנִים הָיוּ

לוֹ וְהוּא

גָּדוּם, וְהוּא

פָּצוּעַ, וְהָעִיר הָיְתָה עֵדָה

וְהָעִיר הוּעֲמָה, נֶחְלְדָה.

לֹא

נוֹתְרָה הָעִיר מָגֶנְצָא,

נִמְחֲקָה לָעַד. 

בָּעֲרָפֶל

הוּא רוֹאֶה

חֳרָבוֹת, בַּגְדָּד.

בְּיָדָיו הַקְּלָף

הֶאֱדִים, הַשָּׁמַיִם בָּכוּ. לְרֶגַע 

הָעוֹלָם הֶחְרִישׁ.

הוּא מְתַנֶּה בֶּכִי,

מְתַנֶּה תֹּקֶף.

עַל בָּנָיו וְעַל אַמְנוֹן הַזָּב

דִּמְעוֹת קַדִּישׁ

תֹקף כל הנשכחות

סיפורו של סבא, תפילותיו, סיפורה של עיר שנשחתה, ושל העיר מגנצא

מאת הרצל חקק

"ונתנה תוקף", תפילה מצמררת שמלווה אותי שנים. סבא יצחק היה החזן של המעברה, ואנו ילדים קטנים. סבא היה עולה לירושלים עיר מגורינו מביתו ברמת גן. המלים האלה ליוו אותו, לחשו באוזנינו. את מלות השיר שמר סבא במגרה מיוחדת, שירת הצער כתובה על קלף מיוחד.

סבא אהב לשוטט בירושלים, לקנות ספרי תפילה עתיקים, ספרים ובהם דרושים, ספרי פיוטים. את הפיוט של אמנון ממגנצא אימץ אל ליבו. החיל והרעדה וספר הזיכרונות ואימת יום הדין הרטיטו אותו, וכאשר קרא את הפיוט הדומע הזה, היו עיניו רטובות.

 ידענו תמיד: הוא זוכר את שני בניו שנרצחו בפרעות תש"א, הפרהוד, פרעות נאציות שגרמו להרג מאות יהודים בבגדאד. סבא תמיד שאל, איך העיר הזו נשארה על האדמה, איך לא נשחתו פניה של העיר, איך לא החלידו מרוב חטא?

את התחושה הזו שלו, שליוותה אותי שנים, ניסיתי להעלות בשיר שלי. "העיר הזו נמחקה," היה אומר לנו. כאשר היינו אומרים לו, "אבל היא קיימת," היה לוחש: "בשמיים היא נמחקה, שם נותרה רק הצעקה של אמנון, אותה צעקה שהיתה לי בלב, צעקה אילמת. איך אשכח, שקיצצו לי את שתי רגליי, שלקחו לי את שני ילדיי."

* * *

אילן שחורי לתולדות תל אביב

שלום חברים,

 באחרונה השקתי באינטרנט אתר מיוחד לתולדות תל אביב, תחום שאני עוסק בו במחקר בעשרים השנים האחרונות. האתר: תל אביב שלי http://www.mytelaviv.co.il מכיל ידע נרחב ביותר על תולדות תל אביב, מסמכים, צילומים, מאמרים ועוד עשרות פריטים וכמובן גם סדרה של טיולים שניתן לעשות בהדרכתי ברחבי תל אביבעלפי הזמנה. אני מקיים סיורים משרונה הטמפלרית, דרך בית הקברות טרומפלדור, נווה צדק, נמל תל אביב ועוד. פרטים מלאים באתר שלי ושם גם ניתן להירשם ולקבל מדי פעם מידע על סיורים ועל מאמרים שונים. אתם מוזמנים לירשם. אתם מוזמנים גם לצפות בקליפ של ראיון שנערך איתי לא מזמן בערוץ השני http://www.youtube.com/watch?v=f17kedLVsS8

שנה טובה וגמר חתימה טובה

 אילן שחורי

* * *

מבית המקלדת של עמוס אריכא

לידידיי,

אלה מביניכם שמגלים עניין בפינות מרוחקות מהעין בהן נמצאים יוצרים שכמו מהלכים על בהונותיהם, מוצע לעיין ברשימה חדשה מבית המקלדת שלי, שהתפרסמה זה עתה באתר טקסטורה. וזהו הקישור: http://www.art-text.com/artist-1323.htm

היו ברוכים וגמר חתימה טובה,

עמוס אריכא

* * *

קבלת שבת בצוותא

יום שישי 10/10/08 בשעה 12:00, י"א בתשרי תשס"ט

פרשת השבוע היא פרשת "ניצבים" המקרבת אותנו אל סוף ימיו של משה רבנו, הרועה הנאמן שהנהיג את העם בארבעים שנות הנדודים במדבר. משה מכנס את כל העם לשם עריכת חשבון נפש והכנה רוחנית לקראת הכניסה לארץ. במעמד זה הוא נפרד מהעם ומצווה את צוואתו הרוחנית.

קבלת שבת בחודש החגים, בימים שבין יום הכיפורים וחג הסוכות, מוקדשת לחשבון נפש כלפי העבר וההווה ולמבט לעתיד.

אורחי הקבלת השבת הם הפרופ' שלמה אבינרי, חתן פרס ישראל ומחבר הביוגרפיה החדשה של הרצל. האם נתגשם החזון? כיצד היה מגיב אילו ביקר היום במדינת ישראל?

אורח נוסף הוא הד"ר אדולפו רויטמן, מנהל ואוצר "היכל הספר" במוזיאון ישראל. נשמע ממנו על התגלית הארכיאולוגית החשובה ביותר בארץ ישראל – המגילות הגנוזות, שנמצאו לפני שישים שנה. מה תרמו המגילות לתרבות העולמית בכלל ולחקר היהדות והנצרות בפרט.

הסופרת לאה נאור תספר על "מלך הילדים" – הסופר והמשורר לוין קיפניס שאת הביוגרפיה שלו פירסמה לאחרונה.
גילה חסיד תלווה בשירי לוין קיפניס לחגי תשרי וצבי סלטון בקטעי קריאה.

עורך ומנחה: ד"ר יואל רפל. הפקה: דורית רום-רפל.

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא טל. 6950156. מחיר מוזל לכרטיס 40 ש"ח כולל קפה ועוגה בכניסה. יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר" לקבלת ההנחה.

* * *

 זיכרונותיה של נערת ליווי

כפי שסיפרה לאמנון בי-רב

פרק שישי

אברם

"העיקר שתיזהרי ממנו," אמר לי איציק לאחר שסיים למסור לי את כתובת המלון שבו אני אמורה לפגוש את הלקוח החדש שלי.

"מדוע?" שאלתי.

"לא יודע," ענה איציק, "משהו בבנאדם הזה נראה לי חשוד."

"למה אתה מתכוון כשאתה אומר חשוד?"

"מה להגיד לך, זה לא הטיפוס הרגיל שמזמין בחורה במחירים כאלה," בקולו נשמעה ספקנות גלוייה.

"הוא נראה אלים או משהו כזה?"

"אולי לא אלים," הוא ניסה למצוא את ההגדרה הנכונה, "בואי נגיד שהוא נראה פשוט כזה. ייתכן שקצת פרימיטיבי."

חשבתי לעצמי מיספר שניות לפני שאמרתי בפיקפוק:

"אז אולי נוותר עליו. תגיד לו שלא מסתדר היום. שינסה בפעם אחרת."

"שטויות," איציק לא היה מוכן לוותר, "חבל על הכסף. חוץ מזה, את הרי לא ילדה קטנה. אם תראי שהוא מתחיל לעשות לך צרות, תני לו בעיטה בביצים ותוציאי אותו מכלל פעולה. אני הרי לא צריך לספר לך איך מתנהגים במקרים כאלה."

"בסדר," הסכמתי בחוסר רצון, "על אחריותך."

"על אחריותי," הוא גיחך.

המלון שבו היה עליי להתייצב בשעה חמש אחר הצהריים שכן בתחילת רחוב אלנבי בתל אביב. זה היה מלון ישן ועלוב למראה. דלת זכוכית עבה נפתחה מן הרחוב אל חדר כניסה לא גדול, ששטיח מרופט היה פרוש במרכזו ודלפק קבלה מעץ שרוט ניצב בפינה. שלוש כורסאות שראו ימים טובים הרבה יותר עמדו זו ליד זו מצידו השני של החדר. על אחת מהן ישב גבר מבוגר, שבלורית פרועה של שיער שיבה עטרה את ראשו. מאחורי דלפק הקבלה לא היה איש.

המתנתי דקה או שתיים ואחר כך שאלתי את בעל הבלורית, שבמשך כל הזמן נעץ בי את עיניו בלי בושה:

"סליחה, יש כאן מישהו?"

הוא קם ממקומו וניגש אליי.

"את טלי?" שאל.

"כן," עניתי בנימת ייאוש.

"אני אברם," הוא הושיט לי את ידו, "איציק אמר לי לחכות לך."

לא עניתי. סקרתי אותו במהירות. הוא נראה כבן שישים. נמוך ממני, עם כתפיים שמוטות וכרס בולטת. הוא לבש מכנסיים אפורים שהיו גדולים ממידתו ולכן היו תלויים עליו בשתי כתפיות שהיו פעם לבנות. מתחת לכתפיות היתה חולצת פסים. לרגליו נעל נעלי בד זולות. אבל בעיניו היה ניצוץ מוזר, מלא חיים, שעמד בניגוד מפתיע להופעתו החיצונית.

"בואי איתי, טלי," הוא אמר והחל ללכת לעבר חדר מדרגות חשוך, "כבר בחרתי חדר בשבילנו."

הוא הראה לי את המפתח שהיה בידו וחייך אליי, כשהוא חושף אגב כך שיניים צהובות ואכולות ניקוטין.

ברגע הראשון רציתי להסתובב ולברוח מהמקום המחליא הזה. אבל לאחר מחשבה נוספת החלטתי להישאר ולמלא את ההסכם בינינו. אחרי הכול, הוא כבר שילם את מלוא הסכום שנדרש ממנו ולא היתה שום סיבה לאכזב אותו, רק בגלל מראהו החיצוני.

עליתי אחריו לקומה השנייה, שהחלה במסדרון מרוצף באריחים צבעוניים ולאורכו היו חמש דלתות, שנפתחו מן הסתם לחמישה חדרים. הוא הלך עד החדר האחרון, דחף את המפתח לחור המנעול, סובב אותו פעמיים ופתח את הדלת לרווחה.

להפתעתי, היה החדר נקי וסביר בהחלט. מיטה זוגית עמדה במרכזו ומשני צדדיה ארוניות עץ קטנות ושטיחים פשוטים, אך נקיים. בפינת החדר עמד שולחן עגול נמוך ולידו שני כיסאות עץ ללא ריפוד.

הוא סגר את הדלת אחרינו ונעל אותה בקפדנות, כשהוא בודק אם אינה נפתחת. אחר כך הסתובב לעברי וסקר אותי בתשומת לב. כנראה שהשבעתי את רצונו, שכן, הוא חייך אלי שוב ואמר:

"את באמת מאוד מאוד יפה."

"תודה," אמרתי בשקט.

הוא התיישב על המיטה ושמתי לב שרגליו נשארו תלויות באוויר.

"פעם אחת בחיים רציתי להיכנס למיטה עם אישה כל כך יפה," אמר כמגשים מישאלה כמוסה.

לא ידעתי מה לענות לו. לכן שאלתי בסקרנות:

"מדוע?"

"רוצה לשבת?" שאל והצביע על אחד הכיסאות.

משכתי את הכיסא והתיישבתי מולו. לבשתי חצאית שהגיעה עד מחצית ירכי. כשהנחתי רגל על רגל, הוא הסתכל בשקיקה אל החלקים שנחשפו לעיניו.

"מדוע?" הוא הצטחק, "מפני שבחיים לא הייתי עם אישה יפה באמת. האישה שלי, את צריכה לראות אותה, כבר כשהיתה צעירה היתה שמנה והכול היה תלוי עליה. אחר כך נולדו הילדים והמצב שלה נהיה עוד הרבה יותר גרוע. אני כבר לא מדבר על איך שהיא נראית היום. חבל על הזמן."

"ועד היום לא היית עם אישה אחרת?" שאלתי.

הוא משך בכתפיו.

"בחיי שלא," בקולו היתה נימה כנה של החמצה, "אף פעם לא הסתדר לי. תמיד עבדתי קשה, מהבוקר עד הערב, בעבודה מלוכלכת. היו לי ידיים שחורות. כשהייתי בא הביתה כבר היה מאוחר, היו ילדים קטנים, הייתי עייף. איפה היה זמן לחפש אישה אחרת."

"ולמה נזכרת דווקא עכשיו?" שאלתי.

"למה?" בעיניו כבה לפתע הניצוץ מלא החיים שהיה בהן קודם לכן, "מפני שלפני חודש פיטרו אותי מהעבודה. אחרי ארבעים שנים של ליכלוך וזיעה וחרא של עבודה, החליטו שאני זקן מדי ואמרו לי ללכת הביתה. מה זה זקן? אפילו לא בן שישים. חמישים ושמונה וחצי בסך הכול."

הוא פרש את ידיו לצדדים והמשיך לדבר:

"אבל מה, הם נתנו לי פיצויים. זה כן. משכורת של חודש שלם על כל שנה שעבדתי אצלם. לא שהיתה לי משכורת כל כך גדולה, אבל במשך הזמן זה מצטבר ומצטבר. גרוש לגרוש. לירה ללירה. ופתאום, אחרי כל כך הרבה שנים שחיינו כמו עניים, חושבים על כל גרוש לפני שמוציאים אותו, פתאום היה לנו המון כסף. עשרות אלפים של שקלים. מה אני יגיד לך, באמת המון."

הניצוץ בעיניו ניצת שוב.

"ואת יודעת מה?" המשיך, "אני באמת לא אחד שאוהב לבזבז כסף. אבל כשפתאום נופל עליך סכום כזה גדול, אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך. אז מה? אז הלכתי ומילאתי איזה חמישים טפסים של לוטו. את יודעת, ההגרלת פיס הזה. הוצאתי יותר מאלף שקל בבת אחת על כל הלוטו הזה. כתבתי שם את היומולדת של כל הילדים שלי, של הנכדים שלי, של האישה שלי, אפילו של מספר הבית שלנו. כל מה שבא לי. ודי הרבה טפסים גם הכנסתי באופן אוטומטי, כזה שלא צריכים לכתוב כלום, מפני שהמכונה שלהם עושה את כל העבודה במקומך."

רגליו התלויות מהמיטה נעו הנה והנה במרץ והוא נופף בידיו להמחיש לי את מספר הטפסים הרב שמילא.

"ואז, אחרי איזה שבוע, אני לוקח את כל הערימת טפסים שהיתה לי והולך אל חיים, זה שיושב בבודקע של הפיס ברחוב שלנו. אני נותן לו את כל הניירות ואומר לו: 'תבדוק.' הוא בודק ובודק, המון זמן. בכל פעם הוא שם איזה טופס אחד בצד ואומר: 'זה זכה בעשרה שקל, בעשרים שקל, בשנים-עשר שקל, עד שפתאום הוא נעצר, מביט במכונה שלו וצועק לי בקול שמח: 'וואללה, אברם, זכית בהמון כסף. לכרטיס הזה שאתה רואה ביד שלי יש זכייה של יותר ממאה ושמונים אלף שקל!'"

פניו המחורצים בקמטים עמוקים זרחו באושר.

"היית מאמינה?" קולו עלה באוקטבה שלמה מרוב התלהבות, "פתאום נהייתי חצי מיליונר. כל החיים הייתי בחובות. חובות במכולת, חובות בבנק, חובות בכל מקום. ופתאום, מאז שהפסקתי לעבוד, התחיל לבוא לי הכסף בבוחטות ענקיות כאלה, שלא ידעתי מה לעשות איתו."

הוא נרגע מעט ואז הישיר את מבטו אלי, כאילו זה עתה גילה אותי מחדש.

"זהו," אמר, "ואז החלטתי שהגיע הזמן להתחיל לעשות חיים עם כל הכסף הזה. קצת נתתי לילדים. קצת אשתי לקחה בשביל לקנות כל מיני דברים לבית. החזרנו את כל החובות שהיו לנו. קצת גם שמנו בחיסכון בבנק, כדי שיהיה לנו אם נצטרך פעם. וקצת, את יודעת, אני מוציא פה ושם על כל מיני דברים, שבחיים לא יכולתי להשיג אותם."

"יפה," חייכתי אליו, "אני באמת שמחה שאתה מרשה לעצמך ליהנות קצת."

אזהרותיו של איציק על טיפוס חשוד שממתין לי, התמוגגו ונעלמו למשמע סיפורו. לפתע חשתי רצון מוזר לעזור לו להפיק מהפגישה איתי את המקסימום האפשרי.

קמתי מהכיסא וניגשתי אליו. הנחתי את שתי ידי על לחייו, החלקתי עליהן ברוך ונשקתי אותו בעדינות על שפתיו. כשניתקתי ממנו, ראיתי שפניו סמוקים ובעיניו מבט נבוך וחסר ביטחון.

"יהיה בסדר," הרגעתי אותו, "תן לי לעשות כל מה שצריך."

"אני... אני רוצה להגיד לך ש...התרחצתי לפני ש...באתי הנה," הוא גימגם בהתרגשות.

לא עניתי לו. הורדתי את השלייקעס שתלו על כתפיו, התרתי את כפתורי חולצתו ופתחתי אותה לצדדים. על חזהו היו שערות שיבה מסולסלות. פתחתי את חגורתו ואת הכפתור העליון של מכנסיו ומשכתי את הרוכסן כלפי מטה. אחר כך עזרתי לו לרדת מהמיטה והורדתי את מכנסיו ואת תחתוניו. הוא נשאר לעמוד עירום, נבוך וחסר ישע.

אחר כך עמדתי מולו, ובתנועות איטיות התחלתי להתפשט. תחילה הסרתי את החולצה שלי ונשארתי בחזייה. אחר כך פתחתי את החצאית הקצרה והנחתי לה לנשור ממני על הרצפה. ראיתי שהוא מסתכל בי בעיניים קרועות, משתדל שלא להחמיץ מאומה. בתנועה קלה פתחתי את החזייה שלי והסרתי אותה ממני. עיניו המשיכו לעקוב אחרי תנועותיי, כאילו אינן מאמינות למחזה המתרחש מולן. כשאני בתחתונים בלבד התקרבתי אליו, לקחתי את שתי ידיו בידי, הצמדתי אותן למותני ויחד איתו החלקתי את התחתונים מגופי ומרגליי, עד שנשארתי עירומה לגמרי.

הוא הביט בי בהשתאות, עיניו רצות על פני גופי, מתעכבות בכל פעם במקום אחר.

הובלתי אותו בעדינות אל צד המיטה והשכבתי אותו על גבו. ליטפתי אותו ברכות, בתנועות עדינות, מרפרפת ונוגעת בקצות אצבעותי ובכפות ידי בפינות שונות של גופו. הזין שלו החל להתעורר לחיים. החזקתי אותו בשתי ידי וליטפתי אותו לכל אורכו.

הוא לא השמיע קול. רק עקב אחרי מעשי בעיניים גדולות, לא מאמינות.

קרעתי את עטיפת הקונדום שהבאתי איתי והלבשתי אותו בעדינות על איברו הזקור. אחר כך ליקקתי אותו בעדינות, הכנסתי אותו אל תוך פי ולחצתי אותו בין שפתי, תוך שאני מלטפת באצבעותי את אשכיו.

לראשונה הוא השמיע אנחת הנאה עמוקה. שתי ידיו החזיקו את ראשי, כאילו חשש שמא אעזוב אותו. מדי פעם עצר את תנועותיי, מבקש ממני שאמתין עד שיירגע מעט, ולאחר מכן מאפשר לי להמשיך.

אחר כך התרוממתי והתיישבתי עליו, תוך שאני מחדירה את איברו לתוכי. הוא שכב מתחתי בעיניים פקוחות, משתדל שלא להפסיד אפילו פרט אחד מכל מה שמתרחש לעיניו. ידיו נשלחו אל ירכי וליטפו אותן. הן היו מחוספסות ולא נעימות למגע, אבל משכתי אותן אליי והנחתי אותן על שדיי. הוא ליטף אותם כלא מאמין, חופן אותם בין אצבעותיו ולוחץ עליהם, כאילו כדי לבדוק את קשיחותם. לאחר שניות אחדות התרומם אליי, החליק עליהם את לשונו ונישק אותם בשפתיו, כשהוא מנסה לכרוך אותן על פיטמותיי.

נתתי לו לגעת באיברי ולמשש כל מה שרצה. הוא נראה לי כילד זקן המנסה לשחק בצעצועים קסומים שלא זכה להם מעודו. אצבעותיו נעו על גופי, נוגעות, מלטפות, בודקות, מחפשות. המשכתי לנוע מעלה ומטה לסירוגין, כשאני עדיין יושבת עליו. מדי פעם הוא עצר אותי עד שנרגע מעט, חייך אלי בפנים נבוכים וביקש שאמשיך עוד ועוד.

לפתע עצם את עיניו, אחז את מותני בשתי ידיו, השמיע אנחה כבושה וגמר ברעד תזזיתי. אחר כך נשאר לשכב, עדיין בתוכי, רוטט מעט, עד שנדם ופקח את עיניו.

חייכתי אליו.

"אלוהים," הוא אמר, "בחיים לא קרה לי דבר כזה."

"הנה," אמרתי לו, "עכשיו זה קרה."

"כן," הוא אמר והשפיל את עיניו.

לפני שיצאנו מהחדר, הוא שלח לעברי מבט מהסס ושאל בקול רועד מעט:

"אני יכול לבקש ממך עוד משהו?"

"בבקשה," אמרתי.

"אם אפשר," בקולו היתה תחינה סמויה, "רק עוד נשיקה אחת."

התקרבתי אליו, החזקתי את ראשו בין שתי ידי והצמדתי את שפתיי אל שפתיו. פתחתי את פי ואספתי את שפתיו אל תוכו, מחדירה את לשוני עמוק אל תוך פיו, מחליקה על שיניו ומוצצת את לשונו. כך במשך שניות ארוכות, עד שניתקתי ממנו והותרתי אותו עומד נדהם וחסר נשימה.

כשעזבתי אותו, הוא הביט בי בעיניים אסירות תודה.

אחר כך יצאנו מהמלון.

אני עמדתי בצד הרחוב הסואן והרמתי יד למונית שתיקח אותי חזרה הביתה.

הוא החל ללכת לעבר הטיילת, בלי להסתכל לאחור. הצעדים שלו היו איטיים, עייפים, אולי עצובים.

ואז נזכרתי באיציק.

איך הוא אמר: "אני הרי לא צריך לספר לך איך מתנהגים במקרים כאלה."

המשך יבוא

* * *

אירית שושני

רועים רוחניים וזמר עברי

חוסני הרועה הרוחני, בסיפורו של אהוד בן עזר, "חוסני החולם" (גיליון 383), שנהג לדבר אל כבשיו ולספר להם את חלומותיו, העלה על ליבי את מתתיהו שלם (1904-1975), רועה עברי שאף הוא דיבר אל כבשיו בשיריו אשר אותם כתב והלחין. מתתיהו שלם, המשורר והמלחין הידוע במיוחד בזכות שיריו "הבו לנו יין", "הזורעים בדמעה", "שיבולת בשדה", "ודוד יפה עיניים", שר לצאנו שיר ערש מלא רוך ואהבה, "שומר מה מילל" המובא כאן בחלקו:

שומר מה מילל (השורה חוזרת ארבע פעמים) –

סהר נוגה ברקיע,

כוכב נוצץ אורו יגיה.

הו, נומה צאני, נומה

מחר עם שחר –

הו קומה.

בשירו "התבשר רועה חביב" המובא בחלקו, הוא מלהיב את צאנו ועולז עימו:

רון רונו עדרים,

גלושו, גלושו מהרים,

רון רונו עדרים, רונו!

התבשרי, כבשה, גם עז,

הן הגיע תור הגז – חג לצאן, לרועה.   

מתתיהו שלם, יליד פולין, הגיע לישראל ב-1922 וראה בקיבוץ את התגלמות מאווייו. הוא עבד במושבות הגליל, טייל בארץ לאורכה ולרוחבה ותוך כדי כך התקרב אל הערבים והתוודע אל אורח חייהם. גם הוא, כמו חוסני החולם, נהנה לשמוע את סיפוריהם והרפתקאותיהם של זקני השבט, והשהייה בין הערבים והבידואים חיבבה עליו את ההווי המזרחי על ניגוניו המסתלסלים. השירים שלו, כמו של עמיתיו, יהודה שרת ודוד זהבי, חדורים בשמחת ההגשמה ובעיקר בתחושה חזקה של שותפות גורל. מלחיני הקיבוץ הראשונים ראו עצמם מחויבים בראש וראשונה לעבודתם שממנה קיבלו את השראתם ליצירותיהם. שירתו של מתתיהו יונקת מחגי הטבע, טקס הבאת הביכורים, שמקורו בטקסים עתיקים של הבעת תודה לבורא עולם, חג בציר הענבים וחידוש המסורת העברית העתיקה של גידול צאן. ספוג בחוויות העדרים המתולתלים שב מתתיהו הרועה הביתה, ולעת ערב התפנה ליצירתו הרוחנית. בשירו "שה וגדי" הוא מתאר את שמחת השיבה הביתה:

אוצו רוצו שובבים,

השמחה כה תרב,

הביתה עוד מעט שבים,

הנה בא הערב...

וחוסני החולם שהעדיף את פסוקו של החכם – "אל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם" –על פני מותרות חומריים, ניצל ממוות בטביעה, ובבחירתו הוא הוכיח את ניצחון הרוח על החומר.  

אפשר להאזין לשירים של מתתיהו שלם ב"זמרשת" באינטרנט – פרויקט חירום להצלת הזמר העברי המוקדם (להקליד "מתתיהו שלם" בגוגל). הביצועים מרגשים ויפהפיים.

* * *

מ"חדשות בן עזר" לאתר אומדיה

שלום אהוד,

החלטתי לתת במה נרחבת בבלוגומדיה ל"חדשות בן עזר", לפיכך אני רוצה שוב לחדד את המותר והאסור. חוץ מהטקסטים שנלקחו מעיתון ("מעריב" – עמוס גלבוע בד"כ), האם כל השאר מותר? אלו תכנים של כותבים (חוץ מגיא בכור) לא אוכל לפרסם? 

השבוע תיכננתי בתוך סיפתח את נעמן כהן ו"זוכרות". 

באשר לפרקים מספרך. יש לך התנגדות אם אפרסם אותם, מקצתם או לאו?

 רן פרחי

ran@omedia.co.il

לרן פרחי שלום,

אני חוזר וכותב בסוף כל גיליון שכל מי שלא רוצה שדבריו יצוטטו מאצלנו גם במקומות אחרים אלא הוא שולח ל"חדשות בן עזר" בלבד – שיכתוב זאת במפורש ואנו נוסיף את הערתו זו עם פרסום דבריו. עד כה איש מהמשתתפים לא הגביל בהערה שכזו את פרסום דבריו הלְאה. אבל אתה צודק שאין טעם ואולי גם לא רשות לצטט משתתפים שצוטטו אצלי ממקומות אחרים, כמו המאמרים של עמוס גלבוע ולעיתים של עמוס כרמל ושל גיא בכור, או של דוד מלמד או נורית גוברין, שפורסמו במקור ב"מקור ראשון". אבל גם כאן אתה תמיד יכול לפנות אליי ואתן לך את האי מייל שלהם ותשאל רשותם ישירות, ואני משוכנע שיסכימו לפרסום נוסף באתר המעניין והמובחר שלך, ששוקד לתת את המיטב שבמיטב.

אתה גם יכול לקחת פרקים מספריי כאוות נפשך, וגם את המסה על "איך אנחנו מחרבנים".

בברכת שנה טובה

אהוד בן עזר

* * *

נתנאל מלאכי

ראש השנה

לִפְנֵי כְּנִיסַת הֶחָג אָנוּ מְעִירִים אֶת

הַמֵּתִים אֲהוּבֵינוּ

שֶׁיַּחְלְפוּ עַל פָּנֵינוּ... לִשְׁמֹעַ קַדִּישׁ, וְגַעְגּוּעַ

לָרֵיחַ הַהוּא הַנִּשְׁכָּח

כְּמוֹ דַּף מַצְהִיב שֶׁהַמִּלִּים הַשְּׁחוֹרוֹת עוֹלוֹת

לַחֲלַל הַחֶדֶר.

הַמֵּתִים שְׂמֵחִים לַיּוֹם הַהוּא כְּדֵי לְהַחֲלִיף אֶת הַסַּרְבָּלִים

בַּחֲדָשִׁים, לִמְנוּחָה נְכוֹנָה אַחֲרֵי שָׁנָה שֶׁחָלְפָה

הֵם הוֹלְכִים אִתָּנוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְלַבַּעַל הַתּוֹקֵעַ

הֵם עוֹזְרִים עִם הַצְּלִיל כַּחֲלוֹם יָעוּף

הֵם מִתְאַמְּצִים כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מִתְאַמְּצִים כָּאן עַל

הָאֲדָמָה הַזּוֹ לְשַׁלְוָה, לִסְלִיחוֹת וּלְרַחֲמִים

אָמֵן סֶלָה.

* * *

ב"מוסף לספרות" בעריכת הדסה וולמן

ביום שישי, 10.10, בשעה 18.00 בגל א' ב"קול ישראל"

תשודר שיחתו של דורון קורן

על הרומאן החדש של שמאי גולן

"ואם אתה מוכרח לאהוב"

שידורים חוזרים ביום ראשון, 12.10, בשעה 13.00

וביום שלישי, 14.10 בשעה 9.00

* * *

אהוד בן עזר

פרשים על הירקון

אחרית דבר

תמו ולא נשלמו קורותיו של יהודה רַאבּ, איש פתח-תקווה.

יהודה חי בפתח-תקווה כל שנותיו והיה איכר חרוץ אך ההצלחה לא תמיד האירה פנים לו ולחבריו. תוכנית מושבה מתפרנסת מן הפלחה ומוציאה לחמה מן הארץ, פשוטו כמשמעו – לא התאימה לאדמות פתח-תקווה. כאשר הברון רוטשילד לקח תחת חסותו, בשנת 1892, חלק מאיכרי פתח-תקווה, נתקבל יהודה לעבוד במשק החקלאי שסידר הברון. תפקידו של יהודה היה להשגיח על החריש ועל נטיעת הכרמים – לתעשיית היין. בדרך זו חשב הברון לבסס את מצב המושבה, ולשם כך מסרו לו האיכרים את אדמותיהם ואלה עוּבּדו במשותף, כנחלה אחת, עד תום תקופת הביסוס.

בגמר עבודתו אצל הברון קיבל יהודה הלוואה גדולה, קרוב לעשרת אלפים פרנאק, ובעזרתה רכש חמישים ושמונה דונם אדמה עליהם נטע את כרמו, וכן בנה לעצמו בית חדש ברחוב יפו, בכניסה למושבה מצד מערב (פינת הרחובות ז'בוטינסקי ורוטשילד כיום).

בשנת 1887, בעת ביקורו הראשון של הברון בארץ-ישראל, היה יהודה בין המלווים אותו. יהודה התיידד עימו ועם אשתו הברונית כאשר השיירה נתקעה, למשך לילה שלם, בדרך לזיכרון-יעקב. בשנת 1901 היה יהודה במשלחת של איכרי המושבות, שנסעה להתאונן בפני הברון, בפאריס, על יחס הפקידות שלו אל האיכרים. הברון דיבר קשות אל האיכרים. יהודה נפגע וביקש לעזוב באמצע את הפגישה. הברון נזעק אליו, אישית, לבקש את סליחתו. אך הפגישה כולה עמדה בסימן של כישלון לאיכרים מארץ-ישראל

באותה נסיעה לאירופה, היחידה שעשה יהודה כל חייו, מאז עלותו לארץ-ישראל – ביקר גם בהונגריה. הוא היה אצל קרובי-משפחתו בנוֹגִי-מדיאר, נסע לראות את חבריו-מילדוּת בכפר סנט אישטוואן ולפקוד את קבר אימו, בכפר הסמוך. החיים בהונגריה – של היהודים כמו גם של האיכרים, גרמו לו אכזבה ועצב. הוא התגעגע לחזור בהקדם אל אשתו, ילדיו ומשקו שבפתח-תקווה.

לאחר ברוך נולדו ליהודה וללאה בתם אסתר ובניהם אלעזר ובנימין, הוא אבי. בשנת 1903 התברר סופית שאין עתיד לכרמי-היין. הגפנים נעקרו, ועל מקומן ניטע פרדס. הפרדס צמח וגדל, אבל הכנסות עדיין לא היו. בינתיים עסק יהודה בפלחה על מעט הקרקעות שעדיין לא בלע אותן הפרדס, ועל אדמה חכורה. גם רפת בהמות של עשרה עד שנים-עשר ראש היתה בחצר משקו. החובות גדלו ותפחו. גל חדש של מאלאריה תקף את המושבה ורבים מן הילדים, ובהם שני בניו הצעירים, אלעזר ובנימין, חלו בה קשה. הם שכבו במיטותיהם חודשים אחדים, ושנים רבות לאחר-מכן סבלו לסירוגין, אך בקביעות, מן הקדחת החוזרת.

בשנת 1911 חלה יהודה בשפעת חזקה. עייף ותשוש היה כבר לפני המחלה, ובקומו ממנה חש משבר בחייו. הרופאים קבעו כי ליבו נחלש – ואסרו עליו מעתה לעבוד עבודה קשה, ובייחוד שלא לעסוק בענייני ציבור של המושבה, שהיו מרגיזים אותו במיוחד. יהודה היה אז בן חמישים ושלוש. הוא נסע להחלים, למשך שבועות אחרים, לקהיר, אבל מאותו זמן והלאה נשאר ליבו חלוש וכוחו לא היה כמקודם.

גם חובותיו גדלו עד כדי כך שנאלץ למכור את ביתו הגדול שברחוב יפו, ולבנות לו בית קטן ופשוט יותר ברחוב ביל"ו, הוא הבית שבו חי עד סוף ימיו.

שנים אחדות חלפו, הפרדס החל לשאת פרי. השַׁמּוּטִי, תפוח-הזהב יליד יפו – נשלח באוניות לאירופה וביסס סוף-סוף את מצב האיכרים. פתח-תקווה היתה למושבת הפרדסים הגדולה בארץ – הן בדונמים של הדריה והן במיספר התושבים הגרים בה, איכרים, פועלים ובעלי מלאכות שונות. אך לא זמן רב ניתן ליהָנות מן הרווחה. ב-1914 פרצה מלחמת העולם. דרכי הייצוא נסתמו. תפוחי-הזהב נרקבו על העצים. הארבּה פשט בארץ, אחריו באו שנות מחסור, רדיפות מצד התורכים, ורעב. ולבסוף הפכה פתח-תקווה לשדה-מערכה בין צבאות הבריטים לבין התורכים והגרמנים. המושבה עברה מיד ליד, חלק מתושביה הוגלה, והסבל היה גדול.

קיץ 1918. הבריטים כבר שיחררו את פתח-תקווה אך קו-החזית קפא על הירקון למשך חודָשים ארוכים. כל בני המשפחות הועברו לתל-אביב הריקה, שחודשים אחדים קודם-לכן, עוד תחת שלטון התורכים, הוגלו תושביה צפונה. פתח-תקווה היתה מופגזת, מדי פעם, מן הצד התורכי, ורק לאיכרים ניתנה רשות לשהות בה, במשך ימות השבוע, כדי לעבוד בפרדסיהם, ולשבתות היו חוזרים לתל-אביב.

דווקא בשנות המלחמה התאושש יהודה ממחלת-הלב שלו, אולם אותו קיץ קרה לו אסון – מְכַל הדלק של מנוע הבאר, בפרדסו – התפוצץ. יהודה זרק עצמו, אפוף להבות, אל העפר התחוח שסביב העץ הקרוב בפרדסו, וכיבה עצמו בייסורים רבים. לאחר שניתנה לו עזרה ראשונה בבית-החולים הצבאי הבריטי בפתח-תקווה, הועבר למשפחתו בתל-אביב, כשהוא סובל מכוויות חמורות בכל חלקי גופו. שם שכב בכאבים קשים ארבעה חודשים רצופים, עד שחזר לאיתנו.

כאשר התנפלו על פתח-תקווה ערביי הכפרים אשר סביבה, בחודש מאר 1921, כבר נותר יהודה, בן השישים ושלוש, בעורף – שומר על הנשים ובידו חנית תורכית חלודה!

 [היה זה פגיון, באיונט, המצוי בידי למזכרת עד היום. – אב"ע].

אבל הוא האריך ימים, ער וצלול בדעתו, וחזר במאורעות 1929, במאורעות 1936, במלחמת העולם השנייה ובראשיתה של מלחמת העצמאות.

את ליל הסדר האחרון בחייו, בפסח תש"ח, 1948 – חגג יהודה כמנהגו, כשהוא מסב אל השולחן בראש משפחתו – הבנים, הכלות, הנכדים והנינים – בביתו שברחוב ביל"ו בפתח-תקווה. לאה כבר לא היתה בין החיים. היא מתה במחלה כעשרים וחמש שנים לפניו. הפעם הזו שינה יהודה ממנהגו בסדר. הוא קם ממקומו, כפוף מעט, חבוש בירמולקה השחורה, נאחז בשולחן בשתי ידיו, עיניו, הכחולות-עדיין, הבריקו וקולו רעד.

"אני בטוח," התחיל מדבר יידיש, כשהוא נרגש מאוד, "שזהו הסדר האחרון שאני איתכם. לא אשב עוד איתכם, ואתם – תשמרו על התכנסות המשפחה גם בשנים הבאות."

אחר-כך אמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מלאבס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה."

וכן צעק בקול רם, ובעברית: "חלום חיי התגשם. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!"

גם לאחר כארבעים שנה עדיין זוכרים בני-משפחתו את התרגשותו הבלתי-רגילה במעמד ההוא ואת דבריו הברורים כי זה אכן הסדר האחרון שאעיניהם תחזינה בו, בזַיידֶה – בסבא, – וכי עדים הם לפרידתו הקרובה מהם, לעולם.

 [הייתי אז נער בן שתים-עשרה, ולשם שיחזור המעמד אספתי עדויות משאר בני-המשפחה שהיו שם. – אב"ע].

*

כעבור שבועות אחדים, בל"ג בעומר תש"ח, 1948, בראשיתה של מלחמת העצמאות, ביום שלפני נפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בידי חיילי הלגיון הירדני – עצם יהודה את עיניו בביתו, בית-רעפים עטור ברושים ועצי-זית, והוא כבן תשעים שנה. הוא היה היחיד מכל מייסדי פתח-תקווה, שעלו על אדמתה בשנת 1878, אשר האריך ימים וזכה לראות בהקמתה של מדינת ישראל. רק אז נחה דעתו ושקע בתרדמת-נצח.

ההלווייה יצאה למחרת מביתו, עברה לאורך רחוב חובבי-ציון, בית-הכנסת הגדול, שם היה מושבו בכותל-המזרח, חלפה על פני כיכר המייסדים, שבה נמצאה אז עדיין הבאר הראשונה שחפר באדמת המושבה, והגיעה עד לראש גבעת העדשים, היא דהרת אל-עדש, בית-הקברות של המושבה מראשיתה. קברו נכרה סמוך למצבות אשתו לאה ובתו-בכורתו ציפורה.

במסע הלווייה לא שלט העצב על מותו. באוויר היה תלוי עצב כבד פי כמה על חיילים ואזרחים, מגיניה ותושביה של המדינה בת השבועיים, שנהרגו מדי יום ושמותיהם התנוססו במסגרות שחורות. בליבות המלווים פּיכּתה בוודאי התחושה: הלוואי שכּל אחד מן הנופלים, צעירים ברוּבּם, ואלה העתידים ליפול – היה זוכה להשלים מעגל-חיים ולמוּת שְׂבע ימים ומעשים כיהודה ראב מפתח-תקווה – חופר בארהּ, שומרהּ וחורש תַּלמהּ הראשון.

סוף הספר "פרשים על הירקון"

בספר "פרשים על הירקון" מאת אהוד בן עזר (רַאבּ), המוקדש לאימו דורה – מתוארות עלילותיהם של יהודה רַאבּ (בן עזר) וחבריו שעלו מהונגריה לארץ-ישראל. הם חלמו, בהונגריה ובירושלים, על הקמת המושבה העברית הראשונה פתח-תקווה, ויחד הגשימו את חלומם בשנת 1878.

יהודה, צעיר המתיישבים, היה בחור אמיץ וקצת שובב. הוא ברח מאישה אלמנה, שהשיאו לו בירושלים. ועם אשתו השנייה, לאה, בת השש-עשרה, התיישב על אדמת מלאבס, היא פתח-תקווה. חפר באר, חרש שדות, שמר על המושבה בחברת ידידו, הפרש היהודי דאוד אבו-יוסף, וממנו למד כיצד להתהלך עם השכנים הערבים.

סדר פסח ראשון, הבאת ביכורים לירושלים, קטטות, מאסר, נטישת המושבה, רצח והתאבדות בבאר הנטושה, שיבה לפתח-תקווה והצגת פורים בסגנון תורכי, שנסתיימה בטבילה בשוקת הבהמות – הם חלק מעלילות הספר, שגיבורו האריך ימים וזכה, כבן תשעים, לחזות בהקמתה של מדינת ישראל.

"פרשים על הירקון" הוא סיפור אמיתי, מרגש ומרתק, הנקרא בנשימה עצורה. הספר יצא לאור בסדרת "נועזים" של הוצאת הספרים יוסף שרברק בע"מ, ביוזמת הבעלים זאב נמיר, בשנת 1989 – עם איוריו של דני קרמן. הספר מדוייק בפרטיו העיקריים, וניתן להסתמך עליו כמקור היסטורי בכל הקשור לתולדות פתח-תקווה, אף כי היריעה הסיפורית מרחיבה ומקשטת לעיתים את הפרטים ההיסטוריים באופן יותר ציורי.

"פרשים על הירקון" מתפרסם בהמשכים לרגל מלאת 130 שנה לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה לארץ-ישראל. שנת יובל זו – תחילתה המדוייקת היא בשלהי קיץ תרל"ח, 1878, שאז נקנתה אדמת המושבה; המשכה בתקופת אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, שאז נחפרה הבאר הראשונה, עלו על הקרקע המתיישבים הראשונים, רובם יוצאי הונגריה, ונחרש התלם הראשון בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878.

אהוד בן עזר: "פרשים על הירקון", צייר: דני קרמן. הוצאת ספרים יוסף שרברק, תל אביב, 1989, 192 עמ'. ניתן לרכוש את הספר המודפס בפנייה להוצאת ספרים שרברק, בלפור 16, ת"א. 03-6293343. למרבה המזל הספר טרם אזל.

[אזהרה: ספר זה אינו נחשב חלק מן הפרוזה העברית הקאנונית וכל הקורא בו קורא על אחריותו-הוא בלבד]

כל המבקש לקבל את "פרשים על הירקון" בקובץ אחד עם הנספחים מההקלדה החדשה יפנה למערכת ויקבל את הקובץ באי-מייל.

* * *

ייץ שטרן

לרשימתו של אהוד בן עזר "למרבה הצער האופק הוא של מלחמת אזרחים מתמדת בין הירדן לים בין שני העמים ובתוכם" [גיליון 382]

א. סעיפים 1, 3 הם אותו דבר בדיוק.

ב. אין מחנה של יהודים רוצחים. ספק אם יש אפילו בודדים. מצד שני, מרענן לראות איש שמאל שמגנה כראוי גם את שטרנהל.  

ג. המדהים הוא איך מכל זה הוא מגיע למסקנה שאין משמעות לגבולות (כמו גם מהראיה של מה שרואים ממטוס). אם היה שלום זה לא היה משנה (כמו באירופה). אם יש מלחמה – יש חשיבות מכרעת לכך שצה"ל יהיה בכל השטח, וזה הרי ההבדל בין רצועת עזה לבין יו"ש.  

ד. ועיקר: בוקר טוב למר בן עזר. הוא התפכח רק עכשיו מאשליית השלום. עדיין מצבו טוב משמאלנים אחרים שעוד לא התפכחו, למשל אולמרט. לריאליסטים זה היה ברור מקום המדינה, מעולם לא חשבנו אחרת. ובלשון שלמה ארצי בתקליטו הראשון, 1970 בערך, "השיר על ארץ סיני": "כי מלחמתה כה ארוכה, מלחמתה כה ארוכה, ועל חרבה תחיה, ועל חרבה תחיה."

ה: ועוד עיקר: מצד שני הוא עוד לא מבין שזו לא בעייה של ישראל, אלא של כל העולם המערבי. אני מקווה שגם בעניין זה הוא יתפכח בקרוב.

אהוד בן עזר: מוטב היה לייץ שטרן לקרוא ביתר עיון את דבריי ברשימתי ובגיליונות הקודמים בטרם הוא קובע בפסקנות מה אני מבין ומה לא.

* * *

רון וייס: יוזמת ז'נבה מפריכה את דבריו של אורי הייטנר

סופר נידח שלום,

במאמרו "המומר" (גיליון 384) קובע אורי הייטנר:"אולם ידוע שהפלשתינאים אינם דורשים רק נסיגה מכל השטחים, אלא גם את 'זכות' השיבה. המתונים שבמתונים שבהם, או אלה הנחשבים כמתונים, מבהירים זאת באופן חד משמעי."

יוזמת ז'נבה, שעליה חתמו נאמניו של אבו מאזן, מפריכה את דבריו של אורי הייטנר. ביוזמת ז'נבה, סעיף 7, הסכימו הפלסטינים, תומכיו של אבו מאזן, לוותר על זכות השיבה בפועל למדינת ישראל. בעיית הפליטים תיפתר בעיקר במדינה הפלסטינית וע"י מתן פיצויים. רק אלפי פליטים ספורים יוכלו לשוב להשתקע במדינת ישראל על פי חישוב של ממוצע השתקעותם במדינות שלישיות, וזאת רק בהסכמת ישראל. לעומת זאת תוותר ישראל על מאות אלפי פלסטינים הגרים במזרח ירושלים, אשר יהיו אזרחי המדינה הפלסטינית.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: למיטב זיכרוני "יוזמת ז'נבה" היתה פרוייקט קיקיוני ויקר מאוד, שמומן מחו"ל ולא על ידי תומכי ישראל, ונועד לקדם את דרכו של יוסי ביילין לראשות מר"צ ולהרס רוב מה שנשאר בה אחרי שיוסי שריד חמק מהאחריות למפולת שהתרחשה בה בסוף התקופה שהוא עמד בראשה. כל הניסוחים הפתלתלים לא יכסו על העובדה ששום פלסטיני לא ויתר ב"יוזמת ז'נבה" על "זכות השיבה" ועל הדרישה שישראל תכיר ב"זכות השיבה".

לעומת זאת, אינני מאמין שראש הממשלה אולמרט מאמין שיש ממש בכל הדיבורים שלו על שלום עם סוריה ועם הפלסטינים. אני סבור שהוא עושה זאת משני טעמים: האחד, להשאיר בלב התמימים או הפרו-פלסטינים בקרב הישראליים (דוגמת רבים מעיתונאי "הארץ") את הרושם כאילו אלמלא הדיחו אותו היה מתקדם לשלום. והטעם השני, זו מעין נקמה בבאים אחריו, שעשו ככל אשר לאל ידם להדיח אותו אף כי איש מהם אינו צדיק ממנו.

* * *

דודו פלמה: שתי תגובות לתגובה

שלום אהוד,

בעניין תגובתך שבקצה המאמר [גיליון 384]. ראשית, בעניין גרשם שלום. נדמה לי שהיה זה בשנת 1936, כאשר התייחס לשאלה "האם הציונות היא משיחית?" כתב גרשום שלום (ואני מצטט מהזיכרון)  בפסקנות שהיא לא! – אמנם ישנם בה, לדעתו, אובר-טונים משיחיים, אך חסרה היא שני יסודות משיחיים בסיסיים שיהפכו אותה לכזו: אפוקליפטיות ודסטרוקטיביות. מעניין מה היה כותב שולם על אותה שאלה היום.

ובאשר לשלונסקי, או לשונסקי, כפי שהוא מכונה בפי אוהביו, כבודו במקומו מונח בפנתיאון השירה העברית לצידה של משוררת גדולה-קטנה כאסתר ראב, שאת שירתה אני מכיר ומוקיר, וזה לי 11 שנה שאני מלמד, במכינה הקדם צבאית בה אני משמש כמנהל הלימודים, את שירה היפה "שירת אישה" – "ברוך שעשני אישה שאני אדמה ואדם, וצלע רכה..." שיר מחאה מופלא החותר תחת ומערער על "ברוך הגבר" האימתני, והיא לדעתי אחת המשוררות הגדולות בשירה העברית וצר לי עד מאוד שאיננה מוכרת ומוערכת יותר.

בברכה

דודו פלמה  

* * *

* * *

הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר

"ספר הגעגועים"

קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 351 עמודים ועומד לצאת לאור לקראת סוף חודש נובמבר 2008 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, במהלך חודש נובמבר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.

אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו לקראת סוף חודש נובמבר! – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק בהגיע מועד משלוח העותק אליהם.

הכתובת למשלוח 50 השקלים:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1949 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 373 אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

פינת המציאוֹת

כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ואת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

וצרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

וצרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

וצרופת החוברת "קיצור תולדות פתח-תקווה"

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

וצרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"

עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

וצרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל