גיליון מס' 386

ערב חג סוכות

עם צרופת ספר הדברים של תום פרויד לשירי ביאליק

תל אביב, אור ליום שני, י"ד בתשרי תשס"ט, 13 באוקטובר 2008

שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה בשלהי שנת 1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: למרבה הצער האופק הוא של מלחמת אזרחים מתמדת בין הירדן לים בין שני העמים ובתוכם. [פרסום חוזר!]

אפרת: מה קרה בעכו בליל יום כיפור?

ד"ר גיא בכור: תיקון התקלה: תבוסת נפוליון בעכו, ורף הבינוניות של המשטרה והצבא בישראל

יוסי לנג: הבלדה של יורם טהר-לב איננה צ'יזבאט.

אהוד בן עזר: ואף על פי כן יורם טהר-לב כתב צ'יזבאט, אמנם יפה, שאחרת לא היו יודעים כלום על תולדות פתח-תקווה!

דניאל בלוך: אין סיבה לבקש סליחה מגולדה.

רון גרא: אני מברך על המאמר הנפלא של אורי הייטנר [על גולדה].

דודו אמיתי: גולדה המוחמצת או המחמיצה?

בן כפיר: מדְבר שקר תרחק!

פנינה מנדלסון: אני "קרייתית" גאה. [סיפור מתוך "אנשים בתל-אביב זוכרים"].

דודו פלמה: הַמָּקוֹם יְנַחֵם. אחד אחד. (שני שירים). // נעמן כהן: אַהֲבָה.

האכזבה מ"סנפרוסט", או בעקבות טעם האפונה העדינה האבוד.

יוסי גמזו: סְכָךְ לְסֻכּוֹת (סיפור).

 משה ברק: מָשָה מִנִּבְכֵי חוּלְשוֹנוֹ – שִׁרְכּוּב.

מתוך הכרך "אסתר ראב / כל הפרוזה": זיכרון ראשון: לידה. שני מחזרים. מגרש טלושקה (העקרב). קן הצרעות.

* * *

אהוד בן עזר

למרבה הצער האופק הוא של מלחמת אזרחים מתמדת בין הירדן לים בין שני העמים ובתוכם

בפרוס שנת תשס"ט הולך ומתברר יותר ויותר כי אין שום סיכוי לפתרון של שתי מדינות לשני עמים וגם לא למדינת כל אזרחיה בישראל, וכי לישראל במתכונתה הנוכחית יש סיכוי לשרוד, תוך קשיים מרובים – רק כל עוד מבטיח לה זאת כוחה הצבאי; ומה שמתרחש בין הירדן לים התיכון הוא מלחמת אזרחים מעמיקה והולכת בין שני העמים ובתוכם:

1. מלחמת אזרחים סמוייה וגם גלוייה בין יהודים-ישראלים לפלסטינים-ישראלים בתוך גבולות הקו הירוק, ובין יהודים ישראלים מתנחלים לבין פלסטינים בגדה המערבית, ובין מדינת ישראל לגדה המערבית ולרצועת עזה.

2. מלחמת אזרחים גם בתוך העם הפלסטיני בין רצועת עזה שבשלטון החמאס לבין הגדה המערבית שנמצאת עדיין כביכול בשליטת הרשות הפלסטינית הכללית. ומלחמה בין האירגונים היריבים האלה ואחרים בתוך כל אחד מהאזורים הפלסטיניים שבין הירדן לים.

3. מלחמת אזרחים של חלק ניכר מן הפלסטינים משני צידי הקו הירוק נגד הישראלים היהודים בכל אתר ואתר בין הירדן לים.

4. מלחמת אזרחים בין הירדן לים בין הישראלים לבין עצמם, כאשר מצד אחד עומד מחנה יהודים קנאים, משיחיים, מטורפים ורוצחים (כמו בפגיעה בשטרנהל, אך בל נשכח את דברי הפרופסור המתירים דם של יהודים, גם זו אלימות) – ומנגד רוב הישראלים המתנגדים לאלימות ולרצח פוליטי וחרדים לשמור על הדמוקרטיה.

לכן אין הרבה משמעות מדינית וביטחונית לגבולות מדיניים. ממילא הם פרוצים. נוהג בין הירדן לים אותו מטבע. שולט, באופן ישיר ובעקיפין, אותו צה"ל. ובמבט מלמעלה, ממעוף הציפור, זוהי אותה מדינה. טוס מעל ירושלים וראה אם אפשר בכלל להפריד בינה לבין סביבותיה הפלסטיניות אלא אם כן כל רחוב הוא במדינה אחרת!

לכן החיים הטובים שלנו הם בועה של סבון. כל יום עלולה המציאות לטפוח על פנינו.

הרשימה פורסמה לראשונה בערב ראש השנה, גיליון 382 מיום שני, 29.9.08.

* * *

מה קרה בעכו בליל יום כיפור?

על הרשימה המופצת באינטרנט חתומה "אפרת". אין אנו יודעים את שמה המלא ומקורה, אבל נראה שהדברים אינם רחוקים בהרבה מהמציאות הקשה.

שלום לכולם,

אני כותבת שורות אלה לאחר שחזרתי מסיור מזעזע ברחוב ביום כיפור ולא האמנתי למראה עיניי – עשרות מכוניות וחנויות של יהודים מנופצות לרסיסים, והכול תוצאה של פוגרום שאירגנה התנועה האיסלמית בעכו.

בסביבות השעה 11, בליל כיפור, שלחו הערבים מכונית אשר התפרצה במהירות אדירה לתוך קהל של יהודים שהלכו ברחוב. הדבר קרה בשיכוני המזרח וזו שכונה של יהודים בלבד. לא היה לערבי שום סיבה להגיע למקום אלא לשם התגרות. היהודים תפסו את הנהג והרביצו לו מכות. לאחר כמה דקות שוב הגיעה מכונית נוספת שניסתה לדרוס יהודים, ושתבינו – הרחוב היה מלא בבני נוער! הפעם הצליחו היהודים לעצור את המכונית ואף הפכו אותה על פניה.

 באותו זמן החלו האימאמים, אשר מקבלים משכורת מממשלת ישראל, לקרוא ברמקולים של המסגדים (שגם הם ממומנים מכספי משלם המיסים הישראלי) למאמינים לבוא ולפרוע ביהודים. הערבים החלו להתאסף (נשים וגברים) רעולי פנים עם גרזינים ומקלות ליד תחנת מד"א עכו. קריאות התושבים היהודים בטלפון למשטרת ישראל לא עזרו, וחוץ מ-8 השוטרים הערבים שהיו בתחנה בתורנות ושברחו לבתיהם – הרחוב היה הפקר לפעילות התנועה האסלאמית בראשות חבר הכנסת זכור העכואי!

הערבים החלו לדפוק עם גרזינים ואלות על דלתות התושבים היהודים תוך שהם קוראים:  "אטבח אל-יהוד!"

חברתי, אשר גרה בבית הראשון שהותקף, המשיכה לצלצל למשטרה, אשר לא הגיבה. בשלב מסויים נכנסו היהודים לממ"דים שבבתיהם, כיבו את האור והתפללו שלא יהרגו אותם.

כל זה קרה במדינת ישראל של היום, לא במלחמת השחרור!

אימא שלי ספרה לי סיפורים דומים מחוויותיה בחיפה של שנות הארבעים והנה, כאילו  כלום לא קרה – הערבים ממשיכים בדרכם האכזרית – וזה ממש לא נראה כתמיכה בדרך הדו- קיום...

אנחנו במלחמה על העיר עכו !

מה שקורה אצלנו היום עלול לקרות במדינה כולה!

ההמון הערבי פעל תוך קבלת הוראות מהמנהיגים שלהם, וההוראה היתה לפגוע במה שיותר רכוש יהודי אך לא בנפש.

אתם מבינים שביום כיפור, היום הקדוש לנו ביותר, התנועה האיסלמית אירגנה פוגרום ביהודים.

סב-סבי עבר את ליל הבדולח בגרמניה, ואני בחיים לא הייתי מאמינה שאגיע למצב הזה בשנת השישים למדינת ישראל.

ועכשיו קצת היסטוריה. בעכו ישנו ראש עיר מעולה ושמו שמעון לנקרי. שמעון פעל נמרצות למען דו-קיום בעיר והצליח להוריד את קרנה של התנועה האיסלמית לקראת הבחירות הקרבות.

 ראשי התנועה מצאו פתרון קל ונוח – הם  אחזו בנשק השנאה ההמונית בכדי לאחד את הערבים נגד היהודים ולחזור למפה הפוליטית.

לדעתי יש להסיר את חסינות מנהיגי התנועה בעכו ולתבוע אותם למשפט! חוץ מזה, היהודים חייבים להתלכד ולהפסיק לתמוך באימאמים הקיצוניים אשר מקבלים משכורת מהמדינה עבור דברי השטנה שלהם.

אפרת

* * *

ד"ר גיא בכור

תיקון התקלה: תבוסת נפוליון בעכו, ורף הבינוניות של המשטרה והצבא בישראל

מונחי הכישלון וההצלחה השתבשו אצלנו. הצלחה, כיום, בצבא, במשטרה, בממשל ובממשלה משמעה: אי-הסתבכות, דהיינו שלא לסיים עם ועדת חקירה. לסיים את הקדנציה בהצלחה משמעה, לסיים בלי הסתבכות. בלי בג"צים, בלי אימהות זועקות ברחובות, בלי מבקר המדינה, בלי הפגנות בכיכר של צדקנים למיניהם, בלי זעקות של טוקבקיסטים להוציא את המעורב להורג בכיכר העיר. עכשיו אני גם מבין מדוע במלחמת לבנון האחרונה לא יושמה התוכנית המפורטת שהיתה קיימת בצה"ל במקרה של מלחמה: משום שהרמטכ"ל והפיקוד הבכיר חששו מהצלחה שיכולה להסתיים גם בכישלון. הם הלכו על המינימום ההכרחי, רצף מעליב של בינוניות. הם ביקשו לשמר את הסטטוס קוו.

אז מה עושים??

1799, לגנרל נפוליון בונפרטה, שצבאו צר על העיר עכו היו כבר 3,000 הרוגים, רובם ממגיפת דבר קשה, בהעדר תנאים סניטאריים. לאחר כחודשיים של מצור החליט נפוליון על נסיגה חזרה למצרים. הוא כשל לכבוש את העיר. בזיכרונותיו כתב מאוחר יותר: "בעיירה קטנה ומורדת זו נקבע גורל המזרח התיכון. אם הייתי מצליח לכבוש אותה הייתי משנה את העולם."

במהלך הנסיגה הקשה מעכו ומארץ ישראל סבל צבא נפוליון מהמוני נפגעים ופצועים. מגיפת הדֶבֶר הלכה והתפשטה. את הנגועים בדבר השאירו במקומותיהם, אך את הפצועים ואת החולים במחלות אחרות לקח הצבא הצרפתי איתו.

בונפרטה ציווה על כל הבריאים בגופם ללכת ברגל, ואת הסוסים, העגלות והכרכרות למסור לחולים ולפצועים. מנהל האורוות היה סבור שפקודה זו אינה חלה על המפקד העליון, והוא פנה אליו בשאלה, איזה סוס הוא בוחר לעצמו.

בונפרטה נתקף בחמת טירוף, הצליף על פניו בשוט וצעק: "כולם הולכים ברגל! ואני אלך ראשון! האם לא שמעת אדוני את הפקודה? הסתלק מלפניי."

"אבל אף אחד לא נהרג," מלמלו קציני המשטרה שלנו בעלבון, בסכמם את אירועי העיר עכו האומללים, בין יהודים לערבים בעיר. "אבל אף אחד לא נהרג..." חזרו בכירי המשטרה באי הבנה, בהשתאות מה פשר ההמולה סביבם.

כתוצאה מן הסיבות, שמיד נראה, נקלעה מדינת ישראל למצב חירום מסוכן, שבו שותקו מערכות המימשל שלה, ובראש ובראשונה שומרי הריבונות: הצבא והמשטרה. את הפירות הבאושים של התהליך הזה ראינו במלחמת לבנון האחרונה וכעת, במהומות העדתיות בעיר עכו.

מונחי הכישלון וההצלחה השתבשו אצלנו לבלי הכר. הצלחה, כיום, בצבא, במשטרה, בממשל ובממשלה משמעה: אי-הסתבכות, דהיינו שלא לסיים עם ועדת חקירה. לסיים את הקדנציה בהצלחה משמעה, לסיים בלי הסתבכות. בלי בג"צים, בלי אימהות זועקות ברחובות, בלי הפגנות בכיכר של צדקנים למיניהם, בלי זעקות של טוקבקיסטים להוציא את המעורב להורג בכיכר העיר. זו היום נחשבת ההצלחה.

רף הבינוניות או רף ההישרדות הוא המינימום ההכרחי שבו המציאות תמשיך ותתנהל, אך בלי שום הסתבכות, בלי איום. אם בעבר שאפנו להצלחה ולהצטיינות, היום יש פחד גדול לשאוף לכיוון הזה, שכן הצלחה יכולה להתחלף מהר מאוד בכישלון, ואז, כמובן, ועדות חקירה, השפלה ציבורית, נידוי, שיסוי התקשורת, וסוף הקריירה. מן הסיבה הזו גם הצבא וגם המשטרה ישאפו תמיד לרף "המלחמה המשפטית", כפי שכינה זאת היועץ המשפטי מזוז, שהתגאה, שמלחמת לבנון האחרונה היתה "מלחמה משפטית".

במילים אחרות, לא נקבל עוד מבצעים מזהירים, הברקות, אסטרטגיות מפתיעות וראש גדול. אנו צפויים רק למינימום הבינוני, זה שהוא "בסדר", שכן כיום, רף הבינוניות – הוא-הוא רף ההצלחה החדשה. "מלחמה משפטית" משמעה שאי אפשר לנצח בנוק-אאוט מזהיר. רק בנקודות, אם בכלל.

הבינוניות – היא כיום ההצלחה.

ההצלחה של פעם היא כישלון.

מה נחשבת הצלחה באירועי עכו? שלא היו הרוגים, כי אם היו הרוגים משמעות הדבר ועדות חקירה, לינץ' תקשורתי, הדחה וביזוי. אך האם זו ההצלחה, עם כל החשיבות שאין הרוגים? פעם ההצלחה של משטרה היתה שלטון החוק, יציבות, הרתעה, שימור הריבונות הישראלית בכל מקום, שמירת הגבולות שלנו מפני טילי האויב.

לא עוד.

היום ההצלחה היא שאין הרוגים. לא לחסל את האיום בעזה, למגן.

אך מה עם תחושת אובדן הביטחון האישי הקשה המלווה כרגע כל אזרח מפוכח? ההתמרמרות שבמדינת היהודים יכולים להתרחש פוגרומים? שעבריינים מחסלים אזרחים לאור היום? התהייה לשם מה קמה המדינה אם אינה מספקת עוד ביטחון צבאי ומשטרתי לאזרחיה?

עכשיו אני גם מבין מדוע במלחמת לבנון האחרונה לא יושמה התוכנית המפורטת שהיתה קיימת לצה"ל במקרה של מלחמה. משום שהרמטכ"ל והפיקוד הבכיר חששו מהצלחה שיכולה להסתיים גם בכישלון. הם הלכו על המינימום ההכרחי, רצף מעליב של בינוניות. הם ביקשו לשמר את הסטטוס קוו. העיקר שלא יהיו הרוגים, אמרנו כבר. אך מה עם תחושת החולשה הנוראה שהקרינה ישראל מאז במזרח התיכון כולו, תחושה שעליה עוד נשלם חלילה?

רף הבינוניות משמעו פסיביות ולא אקטיביות. בריחה מאחריות במקום להתעמת איתה. ואם מישהו מסתבך, הוא ישר מתפטר, ובכך מסתלק מן העניין.

זו הסיבה שהצבא בכל כוחו בורח מעימות בעזה, ביו"ש או מול סוריה. תנו לגמור את הקדנציה בשלום ולפרוש לסקטור הפרטי לעשות כסף. יש רקטות בדרום? נלך על רגיעה. יש חשש ממלחמה עם סוריה? נחזיר את הגולן. רף הבינוניות מכה בנו בכל כוחו, שכן מן המזרח התיכון אי אפשר להסתלק. מי שבורח ממנו, הוא רודף אחריו.

אם דוד בן גוריון היה חותר לסטטוס קוו לא היתה קמה מדינת ישראל. אם מייסד המדינה היה חותר לבצע את רף הבינוניות, לא היינו כאן כולנו, והמהפכה הציונית האדירה לא היתה מתממשת. רף המצוינות, לא רף הבינוניות, הוא, אם כן, המבחן הקיומי שלנו.

עכשיו אתם מבינים מדוע המערכת "המשפטית" מלעיגה ודוחה את המפקד הכריזמטי, המנהיג, הגברי, מודל החיקוי ללוחמים, ומעדיפה את מודל המפקד המנהל, זה שיושב במשרד. יותר מדי ספרי ניהול בסגנון "מי הזיז את הגבינה שלי", ושטויות מעין אלה, שיבשו את הדעת בצה"ל, וכיום המפקד הוא קודם כל דוחה סיכונים, לא מקדם סיכויים. לכך התכוונו במונח "מפקדי הפלזמה", שישבו במשרדים, ולא עם הלוחמים בזמן המלחמה האחרונה.

מה אתם רוצים? הציבור הישראלי, באיום הלינץ' שלו על מקבלי ההחלטות, הביא את התופעה הזו על עצמו. בישראל של היום אסור להיכשל. מי שנכשל, ייערף ראשו. רק שכחו אצלנו שמי שעושה ופועל, עלול גם להיכשל, מדי פעם. זה חלק מהעניין. אלא שציבור רודפי הלינץ' אינו הגורם הישיר לתופעה הרת אסון זו.

הצעידה קדימה של בית המשפט העליון (בשבתו כבג"ץ) החל מראשית שנות התשעים, בראשות השופט אהרון ברק, היא שגרמה לתופעה, כאשר בג"ץ, היועץ המשפטי, מבקר המדינה והפרקליטות תפסו את מקום מקבלי החלטות הנבחרים ואת מקום המפקדים. כך פרצה מחלת המשפטיזציה, שאין לה אח ורע בעולם כולו.

המילה האחרונה הפכה להיות שלהם. הם החליטו, מאז ועדת אגרנט המיותרת, מהי הצלחה, מהי המדיניות הנכונה, ואת ראשו של מי יתיזו, כאשר התקשורת שימשה תיבת תהודה אדירה לגורמים אלה, שאיש מהם לא נבחר באופן דמוקרטי.

הדעה שלהם גברה על דעת הנבחרים והמפקדים. המשפטיזציה הגוברת השתלטה על הממשל, הפרלמנט  וגורמי האכיפה כמו הצבא והמשטרה. כתוצאה מכך נפל פחד על מקבלי ההחלטות ועל המפקדים. שיקול הדעת שלהם נדחק לעומת שיקול הדעת של אלה שיושבים במשרדים ספוני פסקי הדין או בוועדות החקירה שלאחר מעשה. כך נהרס המימשל הישראלי הנבחר, ונדחה מפני ממסד משפטי שאינו נבחר.

שום דמוקרטיה בעולם לא היתה מסכימה למהפכה שכזו, שתוצאותיה הרות אסון, כפי שאנו כבר רואים. שום מדינה בריאה לא היתה מסכימה שיסרסו כך את מקבלי החלטות שלה, שכן את המחיר היא הרי תשלם.

ברגע שהקצין אינו מתגונן מפני האויבים בחזית אלא מפני ועדות החקירה בעורף, הוא משותק. הם מסוכנים לו ולקריירה שלו יותר מן האויב. ברגע זה הבנו את הבעייה, שרק תלך ותחריף.

אז מה עושים?

יש לחזור לבסיס, ולהשיב את שיקול הדעת לממשלה, לכנסת, לראשי העיריות, ולקציני הצבא והמשטרה. לאחר החורבן שנזרע בדרג המימשלי שלנו זה ייקח כמה שנים, אך חייבים להתחיל.

כיצד עושים זאת?

בשינוי המבחן המשפטי. לא עוד שבג"ץ יחיל את שיקול הדעת שלו על המפקד, לא עוד בג"ץ ישרטט את גדר ההפרדה, אלא שבג"ץ יבחן רק אם המעשה בפועל היה סביר, אפילו אם הוא לא מסכים לו. במילים אחרות, אם ראש הממשלה, ראש עירייה, מפקד בצה"ל או במשטרה פעל באופן סביר, בג"ץ יהיה מנוע מלהתערב. בשום פנים לא יחיל את שיקול הדעת שלו במקום של זה המנהל, אלא במקרה של חוסר סבירות בפעולה. כך היה המצב במדינת ישראל עד למהפכה החוקתית של אהרון ברק, מהפכה שבוצעה בן לילה, ללא סמכות חוקית כלשהי.

"סביר" יכול להיות מספיק רחב, כדי להחזיר את שיקול הדעת למבצע. "סביר" יכול להיות מספיק רחב כדי להחזיר את הביטחון העצמי למבצע, כדי להחזיר את השאיפה למצויינות; כדי לדכא את הפחד מהצלחה או כישלון. "סביר" יכול להיות מספיק רחב כדי לשמור מצד אחד את הסמכות של בג"ץ לפקח, כמו בכל מדינת חוק, אך באותה נשימה לאפשר גם לפעול ולבצע. מבחן הסבירות הזה יכול להציל את המימשל בישראל מן השיתוק שנכפה עליו, ואשר הוא הסכנה החמורה ביותר שבפניה אנו ניצבים כעת.

זו המשימה שניצבת בפני המחוקקים שלנו, לתקן את התקלה, ולהחזיר את המדינה אל הפסים.

אכן, קרתה תקלה במדינת ישראל, תקלה חמורה שגרמה נזק עצום לדור שלם של אנשי הדרג המבצע, אך גם את התקלה הזו ניתן לתקן. אפילו נפוליון בונפרטה הגאה הבין לאחר קרב עכו שעליו לשנות כיוון; שזהו ציון דרך מבחינתו, שאל לו להתעלם ממנו. ועכו עושה זאת שוב, גם עכשיו. האם נתעלם אנחנו?

12.10.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים. קריאת חובה! www.gplanet.co.il

* * *

יוסי לנג

הבלדה של יורם טהר-לב איננה צ'יזבאט

7.10.2008, ח' בתשרי תשס"ט

אהוד שלום וברכה

במכתבך העיתי "חדשות בן עזר", גיליון 377 (מיום 11.9.08), פרק שמונה-עשר "הירקונים" [מתוך ספרך "פרשים על הירקון", 1989], הערה לקוראים, עמ' 25 – ציינת שהבלדה שרקם יורם טהר-לב "אינה אלא צ'יזבט!" ושעל פי הבלדה מלמדים את תולדות ייסודה של פתח תקווה.

במסגרת תחקיר שאני עורך אודות הירקונים ניסיתי, בין השאר, לבדוק גם את מקורות סיפור התרשמותו של הד"ר מזראקי ופסיקתו, ואני נאלץ לחלוק על דעתך.

סיפור זה מופיע לראשונה, למיטב ידיעתי, בחיבורו של יעקב גאלדמאן, "שאר ישוב" בשנתון "האסיף", כרך ראשון בעריכת נ' סוקולוב ווארשא 1884. בעמ' 137 נכתבו הדברים הללו: "ובשנת תר"ם [...] ואחרי עבור ימי החורף אמרו בני האגודה [=הירקונים] לבנות בתים למושב, ויביאו את הרופא היותר גדול בציון – 'אזראייקע' היוני שמו – אל הנחלה, למען יורם המקום אשר שמה יטהר האויר" וכו'

בספר יובל החמישים של פתח תקוה (תרפ"ט), עמ' מ"ד נכתבו הדברים הבאים: "אז הציע לפניהם [=הירקונים] סלומון שאם הוא וחבריו חשודים בעיניהם בהנאה פרטית – יפנו אל ראש הרופאים בירושלים, הוא הד"ר מזוריקה היוני, והוא ימסור להם את תוצאות חקירתו את הסביבה [ההדגשה שלי] למען ידעו דבר. הצעתו של סלומון נתקבלה אך אהה – כי ניצח השטן."

משפט זה מאשר את שנכתב בספר היובל, עמ' י"ז ולפיו: "אז פנו לשם יתר בטחון אל הרופא היוני המפורסם בעת ההיא, ד"ר מזוריקה, ויזמינוהו לבוא ולחקור את מצבה האקלימי של סביבת אמלבש". בהמשך נמסר כי המייסדים הגיעו עם הרופא למקום ולאחר פרק זמן "סיים הרופא את תוצאות חקירתו ונסתלק לו" ואת מסקנותיו מסר לחבורה.

אם כן, לפי המקורות הללו, יורם טהר לב לא צ'יזבט לנו צ'יזבאט והד"ר הנכבד – מזראקי [ניקופוריי או אחיו קרליאמו? לא הצלחתי לברר] ביקר פעמיים בפתח תקוה; בפעם הראשונה בתרל"ח ובפעם השנייה בתר"ם, או בתרמ"א, ובשני המקרים נדחו המלצותיו.

 בגיליון 380 (22.9.08) נפלו טעויות אחדות:

א. מונטיפיורי היה סר אך לא שר (השר הוא המצאת המשורר ורבים אחרים).

ב. ז"ד ליבונטין אכן היה מייסד ראשון לציון בהיותו יו"ר "ועד חלוצי יסוד המעלה". אך ראשון לציון לא היתה מושבת הביל"ויים, למרות שהצטרפו אליה אנשי תנועת ביל"ו. את התואר מושבת הביל"ויים יש לשמור לגדרה.

ג. מבלי לנקוט עמדה בשאלה האם פתח-תקווה היא בכורת העלייה הראשונה אם לאו, ברצוני להסב תשומת הלב לכך שבספר העלייה הראשונה, כרך ב' בעריכת מ' אליאב וח' הראל, ירושלים תשמ"ב הובאו מקורות לא מעטים מאת אנשי פתח תקוה כגון: י"מ סלומון, יהושע שטמפפר, א"ל פרומקין ועוד.

גמר חתימה טובה,

יוסי לנג

* * *

אהוד בן עזר

ואף על פי כן יורם טהר-לב כתב צ'יזבאט, אמנם יפה,

שאחרת לא היו יודעים כלום על תולדות פתח-תקווה!

10.10.08

ליוסי לנג שלום רב,

אני מתפלא עליך שאינך מרגיש שעדויותיך רק מחזקות את הגירסה שד"ר מזוריקי הובא ליירא את הירקונים בשנת 1880 לערך, ולא היה במשלחת ההזוייה שרקם יורם טהר-לב מעדויות שונות, שאותן צירף יחד בחוסר אחריות היסטורי, ובעצמו הוסיף "אולי זו אגדה".

ב"התלם הראשון" של יהודה ראב, שהוא לדעת חוקרים רציניים אחת העדויות המוסמכות ביותר לראשיתה של פתח תקווה, אין מוזכר כלל ד"ר מזוריקי. ובעצם ספרו נכתב כדי לתקן הרבה שיבושים שקיימים בספר היובל של שנת 1929, כפי שאתה יודע שהרי צילמת את הערותיו בעותק המקורי של ספר היובל, המצוי בידי. אני חוזר ואומר שהביקור בהרכב של כל הארבעה האלה יחד עם ד"ר מזוריקי בקיץ תרל"ח, 1878 – לא היה ולא נברא!

אגב, זו פעם ראשונה אני שומע את הגירסה שד"ר מזוריקי הובא לפתח-תקווה בראשיתה פעמיים! – שהרי ממך נפשך – אם בא פעם ראשונה, ואזהרתו לא נתקיימה, מה היה להם לפתח-תקוואים להביאו פעם שנייה[!] כדי להפחיד באמצעותו את ה"ירקונים"? – הלא בצדק יכלו אלה לומר להם שנבואתו ה"ראשונה" לא נתקיימה!

אמנם, נכון, המייסדים התכוונו תחילה, בקיץ 1878, לקנות את נחלת טאיאן שעל גדת הירקון הדרומית, ולא הצליחו, ולכן קנו, למזלם, את נחלת קאסאר, היא "הגבעה", אזור כיכר המייסדים המרוחק מהירקון; ורק מאוחר יותר הרחיבו ורכשו גם את מרביתה של נחלת טאיאן, שאליה הגיעו להתיישב ה"ירקונים".

ליתר ביטחון אני חוזר ומביא לידיעתך את פרק 6 מתוך "אהוד בן עזר: קיצור תולדות פתח תקווה":

מהי מידת האמת ההיסטורית

 בבלדה של יורם טהר-לב?

באשר לסוגייה השנייה, הציפורים, ומהי מידת האמת ההיסטורית שבבלדה של יורם טהר-לב? – אני ממליץ לקרוא בעיון את אחרית הדבר שלי למהדורה החדשה של "התלם הראשון" משנת 1988, בייחוד בעמודים 206-207, וכן את גירסתי לסיפור "הירקונים" ונאום הרופא היווני ד"ר מזוריקי, בספרי "פרשים על הירקון", 1989.

לדעתי ד"ר מזוריקי כלל לא הובא לנחלת טאיאן (שליד הירקון) או לנחלת קאסאר (שסביב לכיכר המייסדים) בקיץ תרל"ח, 1878, אלא כשנה מאוחר יותר, כאשר כבר נקנתה נחלת טאיאן מדרום לירקון וסמוך אליו, ובאו להתיישב עליה "הירקונים".

המייסדים הראשונים, שגרו כבר באזור "הגבעה", כיכר המייסדים, נחלת קאסאר – הביאו כנראה את הרופא היווני כדי להזהיר את "הירקונים", והוא אכן צדק במאה אחוז בתחזיתו הקשה.

ועוד אני מביא קטע מעניין מרשימתה של זהבה בן-דב (נינתו של יהושע שטמפפר) "124 שנים לקניית אדמת פתח-תקווה" שנדפסה בעיתון "הצופה" ביום 9.7.2002. והנה דבריה בסוף הרשימה:

הבלדה על הציפורים ושלושת המייסדים שנכתבה [כלומר, מקור הסיפור לשיר של יורם טהר-לב] על ידי נכדו של סלומון, לא נאמנה לעובדות ההיסטוריות. אגדת הציפורים האמיתית היא זו: אחיו של [יהושע] שטמפפר [הכוונה לאחיו הצעיר, מנחם-יהודה שטמפפר] שאל אותו: "מאין לקחת את העוז לקנות אדמה וליישב בה אנשים, למרות שהרופא היווני אמר שהמקום מלא מחלות ואפילו הציפורים לא באות?"

ענה לו שטמפפר: "כששמעתי את דברי הרופא, נזכרתי באגדה על רבי עקיבא וחכמים שראו את חורבן המקדש ושועלים מהלכים בו. חכמים בכו ורבי עקיבא מצחק. שאלוהו: "למה אתה מצחק?"

אמר להם: "אני מצחק כי כשם שהתגשמה נבואת החורבן כן תתגשם נבואת הגאולה. והנה בהפטרה כתוב: 'ראיתי ואין האדם וכל עוף השמיים נדדו." (ירמיהו ד', ב'). אין כאן ציפורים כי אין אדם. אנחנו נהיה האדם ובעקבותינו יבואו הציפורים."

אהוד בן עזר: מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה

של "התלם הראשון", הספרייה הציונית, 1988

עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.

רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.

ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].

לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".

דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].

מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?

שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מפני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:

"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור ל פתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר ממן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – –

גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.

המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."

[מתוך "התלם הראשון", מהדורת 1988, מתוך אחרית הדבר מאת אהוד בן עזר, עמ' 206-208. בהוצאת הספרייה הציונית. הערות השוליים והביבליוגראפיה המלאה מצויים בכרך עצמו ולא הובאו כאן.

יסלחו לי הסלפנים, הפטפטנים והבּוּרים – אבל רק מי שקורא או קרא את המהדורה החדשה של "התלם הראשון", עם המחקרים הנילווים לכרך הזה, יכול לדעת ולהבין לאשורם את תולדות פתח-תקווה].

 ובאשר לשאר דבריך, יוסי לנג, במכתבך:

א. נראה לי שהביטוי "השר מונטיפיורי" הוא ביטוי היסטורי שגור ביותר עוד לפני השיר היפה של יורם גאון. אולי אני טועה, אבל לא נראה לי שהיהודים בארץ בתקופת ביקוריו בה קראו למונטיפיורי סֶר!

ב. אינני חושב שיש להשמיט מראשון לציון את התואר "מושבת הביל"ויים" שבו היא מתגדרת, ובצדק, כל השנים. וכך גם מספֵּר עליה סבי יהודה בזיכרונותיו, כיצד התרשם מקבוצת הביל"וים שבאו אליה.

ג. "ספר העלייה הראשונה" של יד יצחק בן צבי הוא שערורייה אחת גדולה. אינני יודע באיזו מקריות הוזכרו שם, כדבריך, אחדים ממייסדי פתח-תקווה, אבל כאשר הודיעו ברבים על הכוונה להוציא לאור את הספר, ופנו לציבור בבקשה לשלוח להם מסמכים ומקורות, כתבתי להם והצעתי את כל החומר המתועד המקורי והבלעדי-בחלקו שיש בידי על תולדות פתח-תקווה, וענו לי שפתח-תקווה אינה שייכת לעלייה הראשונה וכי הם מקבלים לספר העלייה הראשונה מקורות ועדויות רק משנת 1882 ואילך! אפילו כתבתי על כך בשעתו בפומבי! אז על תנסה להחליק את המחדל שלהם – כי הם אלה שנתנו ידם המדעית האקדמית להדרתה של פתח תקווה מן העלייה הראשונה!

בברכת שנה טובה, שנת מחקר פורייה,

ובהרבה תודה על עיסוקך המסור בתולדות פתח-תקווה,

אהוד בן עזר

* * *

דניאל בלוך

אין סיבה לבקש סליחה מגולדה

אורי הייטנר, שואל ב"חדשות בן עזר" 385: "אז למה מדי שנה מתחדש הפסטיבל המעמיד את גולדה, מצביאת הניצחון, אל עמוד הקלון? הסיבה לכך היא מניפולציה פוליטית של קובעי הטעם בתקשורת הישראלית ובאקדמיה, שהעלילו על גולדה את עלילת הדם כאילו בעקשנותה החמיצה את השלום ובכך הביאה את המלחמה. מהות טענה זו, היא הכרה אפריורי בצדקת התוקפנות הערבית, הצדקה מראש של יציאת הערבים למלחמה נגד ישראל, אם ישראל לא תיכנע מראש לתביעות הערבים. גולדה הפכה לסמל של מי שלא נכנע ולכן הוא אשם במלחמה. גולדה דווקא הסכימה לנסיגה עמוקה מאוד בסיני תמורת שלום, אך סירבה לנסיגה מלאה וסירבה לנסיגה ללא שלום. אך עצם העובדה שסירבה להיכנע, הפכה אותה למשל ולשנינה כדי לאיים על כל מנהיג העומד על האינטרסים הישראלי – אם תנהג כגולדה, אתה צפוי לרצח האופי שאנו עושים לגולדה 35 שנים. הגיעה השעה שהחברה הישראלית תבקש סליחה מגולדה, המנהיגה הגדולה, המנהיגה המושמצת."

אודה ולא אבוש, אני נמנה עם אלה המבקרים את גולדה מאיר על המחדלים המדיניים והביטחוניים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, ועשיתי זאת ב"דבר" לא רק כחכם לאחר מעשה אלא גם לפני מלחמת יום הכיפורים. בכך אינני מתעלם מהישגיה הרבים בניהול הממשלה בעת המלחמה ומפעילותה רבת השנים למען המדינה והחברה הישראלית.

בשנות כהונתה כראש ממשלה היא קיבלה הכרעה מדינית חשובה – לקבל את יוזמת הפסקת האש במלחמת ההתשה, תוך הסכמה למעשה להחלטה 242 של מועצת הביטחון בפירושה האמריקני של נסיגה משטחים ולא מכל השטחים. בכך הביאה לפירוק ממשלת האחדות הלאומית. אבל לאחר מעשה חשוב זה, היא התבצרה בכמה עמדות נוקשות ששמו לאל את גמישותה החיובית. היא סירבה להיענות ליוזמות שהעלה שליח האו"ם גונאר יארינג, בהסכמה מצרית, לפתוח בתהליך מדיני בשלבים. היא דחתה את ההצעה, שנתמכה על-ידי משה דיין, להסדר ביניים לנסיגה חלקית ולפתיחתה מחדש של תעלת סואץ. היא סירבה להתקדם לקראת הסדר עם ירדן, שהיה אפשרי אחרי "ספטמבר השחור" ומותו של נאצר. והיא התעלמה מאיתותי סאדאת בדבר נכונות להגיע עם ישראל להסדר נפרד תמורת נסיגה מכל סיני. באפריל 1973 נמסר במטבחה דיווח על הנכונות המצרית הזאת, ולפי עצת השר ישראל גלילי הוחלט לשמור את הדבר בסוד ולא לדווח על כך לממשלה.

על רקע כל זאת היה ברור לרבים בצמרת המדינית-ביטחונית שסאדאת עלול לפנות לאופציה הצבאית בתקווה שבעקבותיה יופעל לחץ בינלאומי על ישראל לפתוח במשא ומתן. אבל גולדה היתה עסוקה בימים המכריעים בריב עם קנצלר אוסטריה, ברונו קרייסקי, בעניין סגירת מחנה המעבר לעולים מבריה"מ ולא שמה לב למתרחש בין מצרים לסוריה בהכנות למלחמה. שיא המחדל הוא באי הבנת המסר שהביא עמו חוסיין בפגישתו הדחופה עימה בסוף ספטמבר 1973. אילו חיברה גולדה בין המסר של חוסיין לבין תנועות הצבא הסורי והמצרי – היתה מבינה כי אלה אינם תרגילים בלבד והיתה סומכת יותר על הערכת ראש המוסד, צבי זמיר, מאשר על הערכת ראש אמ"ן אלי זעירא.

אינני יודע מה היה קורה אילו היתה גולדה מחליטה אחרת בכל אחד מן הצמתים הללו. סביר להניח שלפחות היינו ערוכים אחרת למלחמה. יכול להיות, שהמלחמה לא היתה פורצת כלל אילו התחלנו בתהליך מדיני או אילו יישמנו הסדר חלקי. בכל מקרה היו נחסכים חיי אדם רבים. לכן, הטענות נגד גולדה אינן מניפולציה פוליטית אלא טענות אמיתיות של אלה הסבורים שהיא יכלה לפעול אחרת, אילו לא נשבתה בקונצפציה מדינית-ביטחונית ואילו נענתה אפילו לאחת מן היוזמות שהועלו בסביבתה הקרובה על-ידי משה דיין או יגאל אלון או אבא אבן או לובה אליאב או השגריר בוושינגטון, יצחק רבין.

לעומת זאת, אנו חייבים תודה ליצחק רבין שנענה ליוזמה להסדר חלקי ב-1975 ולמנחם בגין, שביחד עם משה דיין ועזר וייצמן, הביא את הסכם השלום עם מצרים. שני הישגים שגולדה מאיר החמיצה, אף כי יכלו להיזקף לזכותה.

* * *

רון גרא

אני מברך על המאמר הנפלא של אורי הייטנר

לאהוד בן עזר שלום רב וגמר חתימה טובה.

אני מבקש להתייחס למאמרו הנפלא של אורי הייטנר: "פסטיבל גולדה". (גיליון 385, ערב יום הכיפורים תשס"ט). אני מברך על המאמר הנפלא של אורי הייטנר. הרבה מנהיגים גדולים כגולדה לא היו לנו. דיין אהוב העם, הגנרל הגדול, איש העתיקות, לא רצה לגייס מילואים וניסה להכתיב דעתו על הדרג הצבאי ועל דדו הרמטכ"ל ז"ל. גולדה היתה המנהיגה שנתנה את ההוראה לחסל את רוצחי ספורטאינו במינכן. לגולדה היה עמוד שדרה יהודי, היא ינקה יהדות בבית אביה, מה שלדיין, לעניות דעתי, לא היה. וגם לא היה להרבה ממנהיגינו בשנים האחרונות.

* * *

דודו אמיתי: גולדה המוחמצת או המחמיצה?

משמו של אבו וילן אני מביא את הדברים הבאים ששופכים אור מעניין על הנהגתה של הגברת מאיר ועל הסיפור הישראלי של כולנו:

בפגישה מאוחרת עם צוות מאנשי "שלום עכשיו" [שח"כ וילן נמנה עם מייסדיו – ד.א.] אמרה להם גולדה:

"הסכם שלום כפי שמר בגין מביא עכשיו כבר היה לי ביד ב-1971."

"גולדה," אמר לה אבו, "את מבינה מה את אומרת?"

אתם מבינים?

מי שהלך כבר לא יבין זאת לעולם.

דודו אמיתי

גבעת עדה

* * *

בן כפיר: מדְבר שקר תרחק!

למאמרה של נורית גוברין על מוסד "ההסכמות" [גיליון 385] אני מבקש להביא סיפור שסופר לי על ידי סבא בשמו של אביו: 

גביר העיירה, סוחר עצים עשיר מאוד, בא לרב עם חיבור תורני שכתב וביקש ממנו "הסכמה". הרב, שידע עם איזה בור ועם הארץ יש לו עסק, לא ידע מה לעשות. מחד הוא לא יכול לתת הסכמה לטקסט כל כך טפשי, ומאידך הוא לא יכול להשיב ריקם את פניו של זה שכספו מממן את כל החצר כולל בית המדרש ובית היתומים. 

עברו ימים אחדים וכשראה הרב שלא יוכל לדחות יותר את מתן ההסכמה לקח דף ניר ורשם בראשו בשורה אחת:

"כל שכתב הגביר המלומד נתן בן אפרים – הריני מסכים"

 ולמטה למטה, בתחתית הדף, הוסיף הרב את חתימתו. 

קרא הרב לשמשו וביקש ממנו לקחת הדף ולהביאו לבית הגביר.

 הסתכל השמש בדף ושאל את הרב:

"רבי, לשם מה לקחת דף כה גדול? מדוע חתמת כל כך רחוק? הרי בשביל 'הסכמה' שכזו מספיק פתק קטן?"

 ענה לו הרב: "כיוון שכתוב 'מדבר שקר תרחק'!"

* * *

פנינה מנדלסון

אני "קרייתית" גאה

נולדתי וגדלתי בקריית-חיים ה"אדומה". הזמן – אמצע שנות השלושים של המאה ה-20. ואני מזמינה אתכם להצצות אחדות להווי הקרייתי של אז.

קריית-חיים של פעם היא שכונת פועלים קטנה צפונית-מערבית לחיפה. מקום נפלא לגדול בו! היא בנוייה על חול. לכל משפחה בית קטן על קרקע של דונם. מגדלים פרחים וצמחי נוי, עצי פרי וגינת ירק. ביתי נמצא במרחק שני רחובות מפסי הרכבת בקו חיפה-עכו.

ומה עושים ילדים שובבים?

מתכופפים אל הפסים ומניחים עליהם ב-ז-הי-רו-ת מסמר או מטבע, כשהקטר הנושף (פחם!) מתקרב לתחנה, חייבים למשוך את היד מהר בחזרה! מפחיד... ומי שהמסמר/המטבע שלו נמעכים-משתטחים יותר – הוא במקום הראשון. אילו ידעו ההורים...

סרטים, הצגות והרצאות של שבת התקיימו ב"בית העם" שברחוב ג'. בצידו של "בית העם" נמצאת קופת הכרטיסים, ומסביב רק חול וחול.

אנחנו, הילדים הצעירים, מצאנו "פטנט" להרוויח כסף. אחרי שהמבוגרים נכנסו לקולנוע היינו מגיעים, אחד-אחד, לשטח הסמוך לקופה. אחד מאיתנו, שגר קרוב ל"בית העם", הביא נפה, וכולנו היינו יושבים ומנפים את החול שבסמוך לקופה. וכל מי מהמבוגרים שחסר לו מיל, גרוש או אפילו שילינג – אנחנו חייבים לו עד עצם היום הזה!

גדלתי, צמחתי, והנה אני כבר יכולה להצטרף לתנועת נוער. כמו אחי הגדול אני בוחרת בתנועת "הנוער העובד". התנועה היתה מרכז חשוב בחיי הילדים והנוער בקרייה. ה"פעולות" נערכו באחד מימות החול ובמוצאי שבת אחר-הצהריים, ו"ערב סניף" נערך בימי שישי לפנות-ערב. הפעולה היתה נערכת במסגרת קבוצת הגיל עם המדריך. נושאים מעניינים היו נידונים בשיחות הקבוצה, ומתקיימים משחקים מגוונים. נוצר קשר עמוק בין החברים.

אנחנו, הבנות, כמעט כולנו היינו מאוהבות במדריך – המבוגר והכול-יכול – והרומנטיקה של גיל העשרה חוגגת בגדול!

ושיא השיאים – "ערב סניף" ביום שישי לעת ערב. כולם מתכנסים בחדר הגדול. צפוף. קוראים חומר ספרותי מעניין ומתקשר למציאות החיים. שרים יחד עם נגינת האקורדיון, המפוחית, ואפילו תיפוף עם שתי כפות מיטבח המקישות על הרגליים. מעגל הורה שוקק וגם ריקודי עם. ואפשר בריקודי הזוגות לרקוד עם ה"גדולים" ואפשר להיות אז קצת יותר קרובים... נפלא!

שיא כל השיאים הוא מצעד האחד במאי, חג הפועלים. מכבסים שוב, בתשומת לב, את החולצה הכחולה. מגהצים חזק-חזק. אפילו משחילים בה שרוך אדום חדש. נפגשים ב"סניף". מתפקדים, מארגנים את הציוד ויוצאים לכיוון חיפה. נדמה לי שנסענו ברכבת. אתם יודעים מה זה לצעוד במעלה הכרמל ולהניף את הדגל האדום? איזו התרגשות, איזו גאווה!

"דגל אדום נישא למרום," "חולצה כחולה והיא עולה על כל העדיים" – אלה מהשירים שהיינו שרים כבר בגרון ניחר לאורך המצעד. זה טקס חשוב. אנשים חשובים נואמים. אנחנו ממשיכים לעמוד. כבר ממש לא מרגישים את הרגליים. אבל חגיגה לנשמה! מסיימים בשירת האינטרנציונל ו"התקווה". הדגלים האדומים עדיין מורמים אל על כשאנו בדרכנו הביתה, לקרייה.

כמו הרבה ילדים בארץ, בשנות השלושים של המאה הקודמת, אחרי ארוחת-הצהריים, הכנת השיעורים והאזנה לשידורי הרדיו לילדים, היינו יוצאים החוצה לשחק. שיחקנו ב"קלאס", "חבל", "תופסת", "עמודו", "חמור ארוך" ועוד משחקים רבים וטובים. היו משחקים שבחרנו לשחק בהם בין דיונות החול בצידה הדרומי של הקרייה. ושם, על תלוליות החול שקראנו להן "הגבעות", גדלו תאני-בר. בקיץ היינו קוטפים מהן וזוללים בכל פה.

ערב אחד, אחרי הזלילה, אני רואה במקלחת שגופי התמלא בכתמים אדומים שהולכים ותופחים וגורמים לי גירוד מזעזע. למחרת מתברר שאני אלרגית, כנראה ל"חלב" של התאנה, לנוזל הלבן שנוצר על הגבעול ועל הפרי במקום שבו הוא נתלש מהגבעול. מה עושים? ד"ר שפירא נותנת לי מין נוזל ורדרד למרוח על הגירוי פעמים אחדות ביום. מגעיל! וגם אסור לי להמשיך לקטוף מהתאנים הדבשיות. אולם – מי ממש מקפיד על הוראות רופא בגיל הזה?!

חגיגת הבת-מצווה שלי מתקרבת!

השכנה בבית הסמוך אלינו, שהיא תופרת, מציעה לנו הצעדה נדיבה: היא תתפור לי שמלה מאחד הבדים היפים שישנם בביתה, וזאת תהיה מתנתה. שמחתי מאוד. הבד היה יפהפה והיא תופרת נהדרת. אהיה ממש נסיכת הבת מצווה!

היא מתחילה למדוד ולתקוע סיכות בבד, ואני – איזו צרה: צמחתי לגובה של 1.70 מטר ואני נועלת נעליים מיספר 40 ומשקלי כ-40 קילוגרם. ארוכה כמו ג'ירפה ורזה-רזה. פתאום אני רואה את עצמי איומה. עד לאן אצמח? מי כבר יסתכל עליי? מי יתחתן איתי?

וזיכרו: טוויגי טרם היתה באופנה, מלכות יופי ודיילות אוויר עוד לא היו בנמצא.

וזה מה שקרה:

אמרנו כבר שבקריית חיים היה כביש ראשי שחצה את כל הרחובות ממערב למזרח. מדרכות לא היו, אלא חול. אז מצאתי "פטנט" להסתרת הגובה הנורא ואת היותי שחיף עצמות:

הלכתי כפופה רק על החול – אם לא ישמעו את צעדיי הרי לא יראו אותי, וכך לא יראו כמה אני גבוהה ורזה...

הילדות היא עולם חד פעמי נפלא.

הילדות בקריית חיים היתה נפלאה ביותר.

הילדות בארץ, במקום כמו קריית חיים, בשנות השלושים של המאה ה-20, היתה תמימה, מלאה, סוחפת, יצירתית, נפלאה שבנפלאות!

אני מרגישה שהיא מזינה את רוחי ואת גופי עד עצם היום הזה.

היום אני בת שבעים ושלוש וחצי, משקלי 66 קילוגרם, גובהי 1.70 מטר מינוס, ונעליי מיספר 40 פלוס!

[לקרייתים – שם משפחתה הקודם של פנינה היה שניידר. פנינה שניידר מקריית חיים]

הסיפור נדפס לראשונה בקובץ הסיפורים החדש "אנשים בתל-אביב זוכרים", מיבחר סיפורי חיים של גימלאים, שיצא לאור מטעם עמותת "כֹּח לגימלאים". הספר הוא פרי יוזמתו של יושב ראש סיעת הגימלאים במועצת עיריית תל-אביב וממלא מקום ראש העיר, מר נתן וולוך, שפנה לציבור הגימלאים לשלוח סיפורי חיים לפרסום בספר. עריכת הספר נעשתה בידי הסופר שמאי גולן, שהיה גם יו"ר ועדת השיפוט לפרסים ולציונים לשבח, ועימו הסופר אהוד בן עזר. יועץ ההפקה היה גדעון פוקרד. עותקים של הספר ניתן לרכוש בעמותת "כח לגימלאים", דיזינגוף 9, תל אביב, טל. 03-6201464, פקס 03-6201304.

 בגיליונות הבאים נביא (זאת כמובן לאחר קבלת רשות מהמשתתפים) סיפורים נוספים מבין 44 הכלולים בספר, שאיננו רק ספר נוסטלגיה ארצישראלית על תל אביב בראשיתה אלא מיבחר סיפורי חיים של גימלאים החיים בה, אשר חלק ניכר מהם עבר את נוראות מלחמת העולם השנייה באירופה, שרד, עלה לארץ והתערה בה באורח מעורר התפעלות. מה שמראה לאיזו מדרגה גבוהה עוד יותר של מדינה ושל עם יכולנו להגיע אלמלא הושמדו שישה המיליונים.

* * *

דודו פלמה / שני שירים

הַמָּקוֹם יְנַחֵם

בַּסּוֹף

הַמָּקוֹם יְנַחֵם

אֶת הָאָדָם

הַמָּקוֹם הוּא

הָאָדָם כָּל יָמָיו

עַל הָאָרֶץ

בִּיגִיעָה רַבָּה יִבְרָא

אֶת מְקוֹמוֹ

עַד שֶׁלְּבַסּוֹף

עָרוֹם עֶרְיָה

וּבְחֹסֶר כֹּל

אֵלָיו יָבוֹא

לְהִתְנַחֵם

בַּסּוֹף

רַק הַמָּקוֹם

נוֹתָר לְנַחֵם

אֶחָד אֶחָד

אֶחָד אֶחָד נֶעֱרָמִים

בָּתֵּי הַשִּׁיר כְּמַצֵּבוֹת

בְּבֵית הָעוֹלָם.

בֵּין עַרְעָרִים מְאֻבָּקִים

וּפִרְחֵי אַמְנוֹן וְתָמָר

יַלְבִּין לְהֶרֶף עַיִן

זֵכֶר הָאָדָם

וְכַחֲלוֹם יָעוּף.

וְהַבְּרוֹשִׁים בְּשׁוּרָה

יְרֻקָּה וְחַדָּה כַּתַּעַר

יִנְשְׁבוּ בְּדוּמִיַּת הַקַּיִץ

שֵׁמוֹת שֶׁהָיוּ כָּאן לְרֶגַע

וְיִפְרְחוּ כְּאָבָק יָבֵשׁ

בַּאֲוִיר הַשָּׁקוּף.

מתוך "המקום ינחם" * שירי בית קברות * ספר שירים שיצא לאור בהוצאת מחברת שדמות.

* * *

נעמן כהן

אַהֲבָה

"הֵם נִכְנְסוּ לְכָּנָא,

דּוֹרְכִים עַל גוּפוֹתֵינוּ,

מְנִיפִים אֶת דֶּגֶל הַנָּאצִים,

בְּאָדְמוֹת הַדָּרוֹם,

וְכוֹתְבִים בַּשֵּׁנִית

פְּרָקִים בְּתוֹלָדוֹת הַנָּאצִים.

הִיְטֶלר הִשְׁמִידַם בְּתָאֵי הַגָּאזִים,

וְהֵם הוֹלְכִים בְּמַעֲשֵׂיהֵם בְּעִקְבוֹתָיו

וְשׂוֹרְפִים אוֹתָנוּ...

לְהִיְטֶלר לֹא הָיְתָה שְׁהוּת מְסַפֶּקֶת

כְּדֵי לְהַשְׁמִיד אֶת כֻּלָּם וּלְשַׁחְרֵר אֶת

פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵרֹעַ מַעֲשֶׂיהֵם,

וְהֵם הַנּוֹתָרִים בָּאוּ בְּמַעֲשֶׂיהֵם

לְהַשְׁמִיד אוֹתָנוּ."

כּוֹתֵב הַמְּשׁוֹרֵר

הָעֲרָבִי-נוֹצְרִי-סוּרִי,

נִיזָאר קָּבָּאנִי.

הָעֲרָבִים קוֹרְאִים לוֹ:

"מְשׁוֹרֵר הָאַהֲבָה"

אהוד בן עזר שלום,

בהמשך לשיריך המזכירים את ניזאר קבאני [גיליון 385], אני שולח לך משהו שכבר דומני פורסם אבל מן הראוי לפרסמו שנית על מנת להראות את התפתחות הפואטיקה של אותו משורר.

גמר חתימה טובה.

נעמן

* * *

בסוף עוד תאבֵּד את תוארך כסופר נידח

שלום אהוד,

איזה יופי "חוסני החולם" [גיליון 384]. הראית לי את הספר בזמנו, עם האיורים הנהדרים [של אורי שולביץ]. מקווה שתהיה גם תמורה כלשהי. בסוף עוד תאבד את תוארך כסופר נידח. כמה סופרים ישראליים זוכים לתפוצה כזו בארה"ב?

ולוואי ויהיה זה סיפתח לשנה החדשה.

 נעמי

* * *

האכזבה מ"סנפרוסט"

או בעקבות טעם האפונה העדינה האבוד

במשך שנים אנחנו צורכים את הירקות המוקפאים של חברת "סנפרוסט" ואנחנו מלאי גאווה על החקלאות הישראלית שמייצרת ירקות מופלאים וטעימים שכאלה. למשל, אפונה עדינה. זוהי אחת התוספות הפופולאריות במיטבח האנגלי, והם יודעים להכין אותה כך שצבעה הירוק וטעמה הטרי יישמר. גם דודתנו אחות-אבינו אסתר ראב היתה אשפית בהכנת האפונה. היא היתה מרתיחה אותה קלות בחמאה עם פלפל ומלח, כמעט ללא מים, ומגישה אותה טרייה למחצה כאשר כל אפון מתפצפץ בפה בחמיצות-מתיקות נהדרת כאילו לפני שעות אחדות נקטף מהשיח והופשל מתרמילו הירוק אל סיר או מחבת הבישול.

והנה, ישבנו בקפה-מסעדה "שיין" עם חברתנו נ.פ. שהיתה בשעתו עיתונאית ידועה ונהירים לה שבילי ישראל כשבילי נהרדע, ויודעת היא את הארץ על כל מסעדותיה ומסלולי טיוליה ואף פירסמה שני ספרים מצליחים על כך. ובעודנו מתווכחים ודיעותינו חלוקות כמעט בכל נושא ונושא, זה אופי הידידות שלנו, אומרת לנו נ.פ. שהאפונה העדינה של "סנפרוסט", שאנחנו כל כך מתפעלים ממנה – היא בכלל ייבוא מבלגיה, וכי בארץ לא מצליחים לגדל אפונה עדינה טרייה שכזו. הקרקע לא מתאימה! רק בבלגיה!

זה ממש הקפיץ לנו את לחץ-הדם, וכאשר יצאנו, מיהרנו לפינת שלמה המלך ופרישמן ממול, שם נמצאת "הצרכניה" ש"פתוחה גם בשעות היום" ולא רק מסביב לשעון כל השנה למעט יום כיפור וערב תשעה באב – ניגשנו למקפיא, והנה, ברור שצדקנו. כל המודפס על השקית הוא בעברית, ואפילו יש חותמת "כשר" של הרב של עמק יזרעאל!

"ואני אומרת לך שזוהי תוצרת בלגית!" מתעקשת נ.פ. שחיכתה בחוץ. ואנחנו נכנסים לחנות, למקפיא, שולפים פעם נוספת שקית ניילון שקופה ואטומה של "אפונה עדינה", ומה אני מגלה? באותיות עבריות קטנות אכן כתוב: "ארץ יבוא: בלגיה"!

ככה. ככה דפקו לנו את הטעם הנפלא של תוצרת הארץ. אנחנו צריכים שייבאו לנו ירקות מבלגיה! כבר אין לפלמים ולוואלונים, הנאבקים ביניהם בהולנדית ובצרפתית, מה לעשות אלא להיפנות מלפיתתם אלה בגרונם של אלה ולגדל עבורנו אפונה עדינה במזג האוויר האירופי המחורבן, שבו לעיתים שבועות ארוכים חולפים ללא קרן שמש!

ככה התמעטה התפעלותנו מהאפונה העדינה. אם נהיה בבלגיה, נאכל ממנה. אך בישראל שטופת השמש? שכמעט כל ירקות העולם גדלים בה, ולרובם טעם נפלא! – למעט העגבניות והמלפפונים והאבטיחים מהזנים החדשים!

ועכשיו רק חסר שיגלו לנו גם כי אין דֵי פרי הדר בפרדסי ישראל כדי לייצר את הכמויות העצומות של "סחוטרי" של מיצי התפוזים, האשכוליות האדומות והמנדרינות, וכי המילוי בבקבוקים האלה אינו אלא שיחזור מקומי של מיצים מרוכזים קפואים המיובאים מברזיל! שהרי המצב העגום של הפולפה העייפה שבמיץ מרמז שאין אלה פירות הדר סחוטים טריים!

חברה שלנו, שגרה תקופה ממושכת בהולנד, הביעה ספק אם האפונה העדינה המיובאת צמחה בבלגיה. נראה לה, אמרה, שהאפונה מגיעה לבלגיה מגידוליה מארצות אחרות, שטופות שמש, אולי אפריקאיות מוסלמיות, שאין להן קשרים עם ישראל, ומשם עושה דרכה אלינו (עם חותמת הכשרות מטעם הרב המוטס של עמק יזרעאל), כשם שאנחנו מייצאים מנגו ופירות אחרים ללא תווית ישראלית – לארצות ערב.

ואמר לנו חבר אחר: "רגע, הלא היתה עכשיו שנת שמיטה. אולי האפונה העדינה היא בכלל תוצרת הארץ, וכדי להערים על קהל הצרכנים הוסיפו לה את השורה 'ארץ יבוא: בלגיה' שהיא תואמת הציון 'יבול נוכרי'!"

* * *

יוסי גמזו

סְכָךְ לְסֻכּוֹת

ערב סוּכּות תרצ"ט אירע התמוּה מכּל תמוּה. כּל שאיננוּ מוּבן, מטִבעם של דברים הוּא סיבּה לאימה. אבל כּאן נצטרפוּ שתי אֵימוֹת, האחת ידוּעה, השניה מסוּתרת. זו, הנִסתרת – זהוּת הרוצחים, וההיא, הגלוּיה – הדם. בּכפר-חסידים, בּזכרון-יעקב, בּגבת, בּיקנעם, בּבת-שלמה, בּגבעת-עדה, היוּ יהוּדים נועצים בּעוד-יום כּלונסאות בּאדמת חֲצֵרָם. עד שהיוּ עמוּדי הסוּכּה מִתאחים כִּביכול למין שֶלֶד, חוברים כַּכּתוּב בּחזון יחזקאל כּמין עצם קָרֵב אל עצמו, ועד שעמדה כּל סוּכּה על תִּלָּהּ כּעֵדוּת לכוחה של מסורת, היוּ מְקִימֶיהָ פּטוּרים מִלָחוּש בּאסון התלוּי על ראשם. אך רק נִמתחוּ יריעות או שֹמיכות כִּכתלים בּין פִּרקי אותו שֶלֶד ואך הוּעלוּ שם כּפּות התמרים והֵחֵל סיכּוּכוֹ של הגג – היה איזה פּתיל נעלם מאווש כּנחש הזוחל לו בָּעשֹב. עד שהבינוּ בּונֵי הסוּכּות מה קורה, נתרחש הפּיצוּץ. כּל זה, על אף ייסוּרי הנִספּים, הבּשֹר הרטוּש וההֶלֶם, אפשר שלא היה יוצא מִכּלל מיקרה בּודד, לוּלא שוּכפּל אותו תרחיש בּכל פּינות הארץ ויד מכַוֶנֶת וּמֶסֶר בּרוּר נִזדקרוּ כּמרצע מִשַֹּק. תֹאמר: מוקש ישן מן התקוּפה העות'מנית ניעור לחיים תחת קרוּם-העפר וגבה את חייו של דוֹרכוֹ. אך איך לבאר צירוּפם של מִקרים בּו חוזר על עצמו דפוּס קבוּע: שכּל זה קורה בּסוּכּות ותמיד עִם פּריסת ענפיו של הסכך? סוּכּה (כַּכּתוּב בּמסכת סוּכּה) שהִנָהּ בּחזקת מדוּבללת – צִלָּהּ מרוּבֶּה מִפּלישת חַמָּתָהּ והריהי כְּשֵרָה על פּי דין. אך מה שוודאי שאיננוּ כּשר ואיננוּ כּדין הוּא הקשר שבּין פּיגוּעי מיקריוּת לא מיקרית זו וּבין אוּכלוּסְיָה יהוּדית. זה, ואזלת בּלשיו של אותו D.I.C אנטישמי וּבּריטי, לחשֹוף כּדבריו של פּוֹלוֹניוּס בּ"המלט" את עצם העוּבדה שיש שיטה בַּשיגעון, הֵעיד כּי הכּתובת היתה רשוּמה על הקיר בּערְבית מדוּבּרת אבל האנגלים הִצטיינוּ מעולם בּדִיסְלֶקסִיָּה פּרוֹ-מוּסלמית.

גוּנדר רעוּאל לא בּיטל את זמנו ושלח את גליו כּמכּ"ם זה. אלה עלוּ על עיקבות חַסַן סָאלֶמֶה, הוּא וכל חֶבֶר פּורעיו. אך איך שֹמים יד על מנהיג כּנוּפיה אִם מקום-מחבּואו לא קבוּע: אין הוּא יָשֵן, כּך אמרוּ השמוּעות, שני לילות בּאותו המיסתור. נימנוּ וּפנוּ אל ה"שְטִינְקֶר", מלשין-להשֹכּיר מן הקאסבּה של נאבּלוּס. זה, שיָקָר לו עורו כִּשֹכרו, היתנה תנאי: הברחה לִלבנון. אם יֵדַע חסן סאלמֶה מי פּתח פֶּה, לא יפתח לו רק פֶּה, גם גוּלגולת. זאת הסיבּה ששמרוּ על ה"שטינקר" כִּשמוֹר על אתרוג מהוּדר. עכשיו, חול המועד סוּכּות, ישב לו בִּמקום-סתר (אליו הביאוּהוּ שֹוכריו קְשוּר-עיניים) ממתין לַתשלוּם המוּבטח. "אומרים," פּלט צרוּדות, "עִיד-אל-יאהוּד שֶיֵּש סוּכּות בּו - לא אותו סכך שפּורסים בּו עיקר, אלא מה שהסכך מְסַמֵּל. מי שיש סכך לראשו ואפילוּ זה סכך של סוּכּה מדוּבללת, סופו שהסכך יתחלף לו בּגג וסוּכּה זו – בְּבַיִת מוּצק. כּל מוּסלמי שעיניו בּראשו וראשו יש בּו מוּחְ' (הַינוּ מוח) יודע כּי מי שאינו מְעַשֵֹּב את גגו מאִינְגִ'יל (עשֹב-בּר), אַל יתפּלא אִם יש עשֹב שוטה ששוטה הוּא פּחות אף ממנוּ. מה שיותר הוּא חובק את ידיו כּך יחבּוק האינג'יל את גנו..."

"איך עולים על עיקבות אותו סאלָמֶה?" סח רעוּאל בּנימת קוצר-רוּח.

"בּלי שְווֹיֶה-שְוֹיֶה בּכלל לא עולים עליהם," נתחייך המלשין.

"ועִם שְווֹיֶה-שְוֹיֶה?" תקף רעוּאל בּאישית וּצמוּדה ולוחצת.

"עִם שְווֹיֶה-שְוֹיֶה צריך שני דברים: סבלנוּת ושירוּת של משת"פּ."

"איזה משת"פּ?" נתעקש רעוּאל והוסיף לתחקֵר את ה"שטינקר".

"כּזה שבִּכלל לא מוּדע לָעוּבדה שעושֹים בּו שימוּש של משת"פּ."

"ואיפֹה מוצאים מין יצוּר שכּזה?"

"בַּכּניסה אל הקישלֶה של חַיפָה," אמר המלשין, מצַפֶּה בִּשקיקה לשֹכרו המוּבטח, והוסיף: מחר על הבּוקר בּתשע יוצא מתאו החשוּך אל החופש לוּבְּנָאנִי אחד, טרוריסט שבָּרֶקוֹרד שלו יש הרבּה קבּלות..."

סאמי, סגנו של גוּנדר רעוּאל, בּידו אקדח colt דְרוּך-בּריח, הישהה בּידו השנייה את הבּוּכטה שבּה רישרשוּ השטרות. ה"שטינקר", יודע שאין ארוּחות בּחינם ואין עושר בּלי כּושר, בּיקש שיוּסר סְגוֹר-עיניו ושלף מקִפלי העבּאיה תצלוּם. "הַאדָא הִיָא," סח, "תמוּנת פּאספּורט של 'פוֹטוֹ רֶצַח', צֶלֶם פּניו של הזְבּוּן שמחר ישתחרר ויֵצֵא מן הכּלוּב."

"טַאיֶבּ," הִפטיר לו גוּנדר רעוּאל והושיט את ה"פוֹטוֹ" לסאמי. סאמי פּשט את ידו והִפקיד את הג'וּבּוֹת בּיד המשת"פּ. מיד נִזדרזוּ רעוּאל וּסגנו וקשרוּ את עיני המודיע, אצוּ איתו אל הג'יפּ גנוּב שבַּחוּץ וּמִשם אל החוף. בּחוף כּבר הִמתינה סירת-דייגים שהִפליגה לרָאס-אֶל-בָּיָאדָה. עד שיזרח אור השחר יוּנחת כּבר ה"שטינקר" בּחוף-מיבטחים.

עכשיו, בּיום המָחֳרת, על כּוס קפה של בּוקר, מיסב היה סאמי בִּמקום בּסוּכּת בּית אביו בּשכוּנת נחלאות, בּבית-הקפה של עטאללה ג'יבּריל הצופה אל מוּל שער הקישלֶה, אורב בּמין אַמבּוּש פּרטי מִשלו לאסיר היוצא מכִּלאוֹ. "יש על ראשו צו-גירוּש מאיזור הצפון, מִבּיירוּת ועד חיפה," הידהד בּמוחו כּל משפּט ששינן לו רק אמש גוּנדר רעוּאל. "עד שבע בַּבּוקר הבּא הוּא חייב לנפנף את עצמו מהשטח – או שיִזכֶּה בִּתנאֵי פּנסיון כּלא עכּו, שיש בּו גרדום."

סאמי, תצלוּם הפּאספּורט בּכיסו, רק הינהן בּשתיקה מהוּרהרת, מצמיד לו, לַג'יפּ, בּפָגוֹש אחורי וקידמי, לוּחיות שזוּייפוּ. מיספּר הרישוּי החדש, שנועד לבלבּל כּל בּלש פּוטנציאלי, הוּכן בּסדנת פּחח-רכב בָּעיר התחתית, מאנשי האירגוּן.

"שֵם האסיר היוצא," סח גוּנדר רעוּאל, "הוּא סאמיח אל-כַּיילָאנִי. תֵשֵב לו צמוּד לַזנב כּי הזְבּוּן מחפּשֹ לו בּחיפה קשרים."

"איזה קשרים?" שאל סאמי, דרוּך.

רעוּאל הִנמיך ווֹליוּם, בּלחש: " עִם אלה, אנשי חסן סאלָמֶה, מי שרצחוּ את בּוני הסוּכּות."

"והוּא, סאמיח, יודע איך למצוא אותם, ואיפה?"

"חסן שולח לוWelcome committee  שאין לה גם שמץ מוּשֹג על כּך שאסיר משוּחרר זה יֵצֵא לחופשי כּבר בּשבע בַבּוקר."

"שבע? אז איך זה ה'שטינקר' אמר שיֵצֵא רק בּתשע? תסבּיר."

"תשע זה מה שיודעים אנשי סאלָמֶה, מה שהוּסכּם עליו קֹדֶם. רק שאנחנוּ דאגנוּ לכך שמועד השיחרוּר קצת יוּקדם."

מה זאת אומרת 'דאגנוּ לכך'? לַמחתרת יש דִיל עִם הקישלֶה?"

"דִיל אוּלי לא אך שיחדנוּ את מי שקובע שָם זמן לשיחרוּר..."

 הִנֵה כּך, בּאחת, נִתלבּנה התמוּנה לפרטיה וכל דיקדוּקיה: זה, אל-כַּיילאני, אמוּר ליצור קשר, ממש עם צאתו אל הדרור, עִם שְליחַ אותה כּנוּפיית חסן סאלָמֶה, מי שימתין לו בּתשע. "זו הסיבּה שאתה כּבר תמתין לו בּשבע," חִייך רעוּאל.

חִייך. קל לחייך מִלעשֹות, יוּבהר לסאמי. איך מבטיחים כּאן שזה, הסאמיח הזה, לא רק ישֹמח, גם יסמוך? הלא איך לךָ שמץ סיסמה של אנשי חסן סאלמה, כּלוּם, אף לא רמז. חיפה שורצת סוכני D.I.C ורק טמבּל יבטח בּאיש זר. רק שפּתאום מִשתחל לו לַפְרֵיים איזה זְבּוּן היוצא מן הקישלֶה. סאמי מציץ חטוּפות בַּשעון, בַּתצלוּם, וחוצה את הכּביש.

"סאמיח!" הוא קורא תוך זיהוּי פְּנֵי הבּא לקראתו כּמוּפתע, כִּתְקוּף-הֶלֶם. זה, האסיר ששוּחרר רק הרגע, בּוהה בּו נִדהם, לא מכּיר.

"רגע," צועק לו לסאמי מלצר-הקפה, "לא שילמתָּ, יא בַּאבָּא!"

כּוס המשקה הריקה, המוּכתמת, צופה בּו מִפּאת השוּלחן כּמו איזה עֵד-מדינה המסגיר לידיו של החוק שוּתף-פּשע. הוּא זורק תוך ריצה צרור מעות לַמלצר בּלי ליטול את העודף (אין פּנאי). סאמיח המסוּקרן קופא תחתיו, ממתין בּלי הגה.

"יאללה," פּוקד עליו סאמי, "זזים."

הבּרנש ההמוּם מציית. איך זה שמי שנחשב טרוריסט עם הרבּה קבּלות לא חושד בּו שגם אִם מראהוּ מראה מזרחי הוּא שְפִּיוֹן יהוּדי בּתפקיד?

"אִינְתָּא מִן הוּם?" ממלמל לו סאמיח, סקרני ונִפחד וּמתוּח.

"כּן," נוהם סאמי מבּלי לעצור וּמושיט את תצלוּם הפּאספּורט.

"ידעתי מראש, עוד בַּתא, שתבוא," סח סאמיח, "כּך רמז איש-הקשר."

"רמז לךָ גם על מקום המיפגש וּזמנו?" שואל סאמי, דרוּך. רגע נִמלך לו סאמיח עם עצמו, מהסס אך מיד אוזר אומץ: "אתה מתכּוֵן להלילה בּעשֹר?"

"צדקתָּ," כּך סאמי, "נכון." (רואה? זה עובד, הוּא אומר לעצמו בּלי מילה, זה עובד וַּאַבּוּהוּ. כּל החוכמה היא לתקוף, לא לסגת, ואִם לחַרתֵּת – אז בּסְטַייל. מה שצריך זה ללחוץ, רק ללחוץ, כּל בּרנש שנִלחץ שופך לַאגֶר. כּך הוּא פּתאום מאבּד עשתונות, מִכנסיים וּבּרֶקסים, תִזכּור!) –"וּמה עִם מְקום המיפגש?" הוּא לופת את זרועו של סאמיח וּמועך קצת (עכשיו, שעיתוּי המיפגש מחוּור לו נשאר רק עִניין המיקוּם).

"זאת אינפורמאציה סודית יעני," כּך סאמיח, מסוּייג, לא בּוטח. יש איזה צליל סרבני בּקולו, האומנם הוּא מתחיל כּבר לחשוד?

"שאלתי אותךָ," מנמיך סאמי הילוּך, "לא מפּני שאינני יודע... אלא (וכאן הוּא מבליע אֶתְנָח קל) לחסוך לךָ פאשלה. ודם..."

מיד מחליף הפּחד בּפניו של איש-שֹיחו את כּל חשדנוּתו של האסיר בּוגר-הקישלֶה: הפּחד מִמלכּודת, מִטעוּת, מִפּח יָקוּש, מִצו-העברה לכלא עכּו, לַגרדום. "מה, האינגליזים עלוּ גם על זה?" מִתחלחל הסאמיח הזה פּתע, "אפילוּ את זה כּבר גילוּ השארמוּטות? על כּפר אַ-סאמיר, בַּחוּרבה?"

סאמי מוסיף את שַמנוֹ לִמדוּרת בּיעוּתיו של אסיר משוּחרר זה, מי שאִם רק יגלוּ האנגלים כּי נִפגש עִם אנשי כּנוּפיות, לא רק יהא משוּחרר מִכִּלאו אלא גם מחייו, זה בּטוּח. "כּעת אדוני כּבר מבין למה בּאתי למנוע ממנוּ אסון?"

"אז בּאתָּ להזהיר אותי?" שואל סאמיח, אֶכּסטאטי.

"בּטח שבּאתי. עוד איך להזהיר אותךָ. לֵךְ אחֲרַי. זה דחוּף." מי שבָּרֶקוֹרד שלו יש הרבּה קבּלות לא דורש – זה מפתיע – שוּם קבּלה מן הזר המוליך אותו, כּמו איזה טמבּל, בּאף...

פּתאום, כּוּלו אימה, קופא סאמיח זה כִּנְציב-מלח.

"יש איתךָ נשק?" שואל הוּא בּטון של חיה רדוּפת ציידים.

"למה נִזכּרתָּ בּנשק, יא בַּאבָּא?" כּך סאמי, נועץ בּו עיניים.

"למה עוקבים אחֲרינוּ מֵעֵבֶר לַכּביש הזה בּני היָאהוּד." סאמי עומד להסֵב אינסטינקטיבית פּניו לאחור, לראות מי זה. רק שסאמיח, מרטט כּמין סַאחְלֶבּ קרוּש, מעכּב בּעדו. "יותר טוב תציץ בָּראי הקטן הזה, כּכה, כּאילוּ עצרתָּ – כּמו בּמיקרה – לסרק את הראש שלךָ, עִם בְּרִילְיַנְטִינָה או בּלי." וּכבר הוּא שולף מתוך כּיס חוּלצתו גם ראי, גם מסרק, ומושיט לו.

סאמי עושֹה כִּדבריו ואגב הִסתרקוּת מתַצפֵּת בּרֶבֶרס. מֵעֵבֶר לַכּביש, לצידו של סוּדאני שחור המוכֵר תמר הינדי, קולט מבּטו בּמלכּודת הפוֹקוּס הזה ההפוּך שתי דמוּיות. אלה, נִראֶה לו, הם שני אברכי-ישיבה בִּזקנים וקפּוטות, שֶמוֹט מעוּבּה בּידו של כּל איש מהם, כּמו מַעֲרוֹךְ של בּצק. כּלוּם אמנם זוממים הם לרדוף את סאמיח המוּכּר לשניהם (וּמִנַּיִן?) ואם כּך, הרי אִם יממשוּ את זממם יתחרפֵן לו לסאמי הכּול: גם חסינוּת איש-הקשר שלו שנילווה לו מִפֶּתַח הקישלֶה וגם הסיכּוּי לחלחל בּזכוּתו אל אנשי כּנוּפיית סאלָמֶה.

"בּוא נִתחפֵף להם כּאן כּמו ענן מִתאַדֶּה שהיה ואיננוּ," לוחש הוּא מיד על אוזנו של סאמיח וּשניהם מרחיבים צעדם. לגודל אושרם מזדמנת לשם עֶגלתו של אחד, מוכר-קרח. צליל פּעמון שמפעיל הבּרנש מבשֹר את בּואו לַשכוּנה. תוך רגע נִמלֵאת סביבתה של אותה עגלה בּהמון עקרות-בּית, מי בּסל-רשת פּעוּר לקליטת רבע-בּלוק מטפטף על הכּביש וּמי בּמיני מצבּטֵי מלקחיים חדֵי מלתעות של מתכת, שתיכף ינעץ כּל אחד מהם צמד שיניים בַּבּלוק הקפוּא. כּל זה מסתיר מעֵינָם של אותם אברכים את שני אלה גם יחד: הן את סאמיח האחוּז פּאראנוֹיה (שיש לה אוּלי גם צידוּק) והן את סגנו של גוּנדר רעוּאל החולם על תפקיד חפרפּרת, זו שתחדור בעזרת מר כַּיילאני אל חוּג מפציצי הסוּכּות.

בּתוך כּשעה הם זונחים את העיר התחתית ועולים על הג'אבֶּל, הוּא הכּרמל שהכּביש מתרומם בּו תחילה בּזווית מתוּנה. לא מיידית מגלה להם זה את קלפיו הסמוּיים מן העין. עַמָא זקֵן הר זה עמא ממזר, המָתוּן מִתגלה כּתָלוּל. כּספסר-אַלְטִיטוּדוֹת מגבּיה הוּא את שערו היָצִיג של הרכס, כּאילוּ מוכר פֹּה בַּשוּק השחור מאות מֶטרים מעל פּני הים. פּתאום דורש כּל צעד מאמץ כִּמעט סיזיפי, וָלוּטָה של סחרחורת, דיווידֶנדוֹת של גבהים. סאמי מוחה זיעתו ורואה איך הנוף מִשתנה מִסביב לו: אלון-הכּרמל, אֵלַת-מאסטיק צפוּפה, כּלילֵי-חֹרֶש פּרוּעים, אורנים. אז מה עושֹים כּעת עִם הסאמיח הזה, יא רַאבִּי? הן אין כּאן סופסוף מלתחה שֶתּוֹלים בּה זמנית בּנאדם על קולב. אין כּאן אפילוּ שמירת-חפצים להפקיד בּה אותו למישמרת (עד שאֶלמַד – לא ממנוּ חלילה – היכן, קיבּינימאט, היא אותה חירבֶּת-א-סאמיר...) וזה, דווקא זה הרי מה שנחוּץ לי כּעת: שיֵשֵב, שימתין לי – עד שאחזור אל הג'יפּ בּפינת חסן שוּכְּרִי, בָּעיר התחתית. כּכה או כּכה אסוּר שיֵּדַע שאני בּעצמי לא יודע. מי שנחשב כּאיש-קשר של סאלָמֶה בּטח יודע הכּל. מצד שני (תמיד יש צד שני כּזה, צד נַאחְסִי) מה אעשֹה אם אחזור ואמצא שהילד איננוּ, בּרח? רק אִם אֶקח לו את פַּאס-השיחרוּר אקרקֵעַ אותו על בּטוּח. למה? כּי בּלי הכּיסוּי הזה אוי לו אִם רק יִתָּקֵל בּאנגלים...

"תן לי את פַּאס-השיחרוּר," הוּא יורד על סאמיח, סמכוּתי וּמפגיע. זה מפשפש בּכיסיו ושואל: "בִּשביל מה לךָ פַּאס-השיחרוּר?"

"יש בּחאליסה זייפן-מיסמכים שעובד בִּשבילנוּ," כּך סאמי, "דווקא כּעת ששינוּ את מְקום המיפגש תִזדקק לאַרכָּה."

"איזו ארכּה?"

"של הזמן החוּקי שלךָ כּאן בַּסביבה, איזור חיפה. לא רק מְקום-המיפגש הִשתנה, גם הזמן בּו נגיע אליו. הבּריטים עלוּ על אֲתַר-הכּינוּס הקודם אז אנחנוּ שינינוּ, חד וחלק, לְמקום שהדרך אליו מצריכה יותר זמן. אילוּ הייתָ מגיע כּמו תֵס לַמקום הראשון שקבענוּ, לא אנשינוּ היוּ מחכּים לךָ שם אלא אַמבּוּש אנגלי. אז תן לי עכשיו את הפַּאס שקיבּלתָּ ועד שאחזור מחאליסה תפוֹס מַחֲסֶה ותשב פֹּה בּשקט ורק אַל תזיז את הטיז."

"אז למה," כּך סאמיח, "שלא אבוא איתךָ, יא סַאחבּי?" (ועד אותו רגע איננוּ מוסר לו לא פַּאס, לא בָּטִיח ולא כלוּם).

"כּי זה, הזייפן, אמנם גר בּחאליסה אבל מִסְתַלְבֵּט לו כּל בּוקר, עִם הנרגילה ועם המשקה שלו, אצל מַסְעוּד, בַּקפה."

"איזה קפה זה?"

"קפה שֶוַּי-וַּי לךָ אם ימצאוּ אותךָ שמה."

"למה וַּי-וַּי?"

"כּי הפּתח שלו הוּא ממש מוּל מַטֵּה D.I.C."

"אז מה אעשֹה פֹּה בּהר הזה עד שתחזור מן העיר?" כּך כַּיילָאנִי, "וּמה אם פּתאום יתלבּש עליי איזה שוטר והפַּאס לא עליי?" יש חרדה אמיתית בּקולו ואפילוּ חשד, כּמִקודם.

"מה שעושֹה כּל אסיר משוּחרר שעוקבים אחֲריו: תסתתר."

"איך מסתתרים כּאן," מַקשה לו סאמיח, "אִם בּכל הסביבה אין שוּם בּית, לא מלוּנה עזוּבה, לא סככה ולא צריף או מחסן בּחצר?"

"יש לךָ חַאמדוּלִילה דֵי שֹיחים ועצים שאפשר להסתיר בָּם לא רק אותךָ, גם את כּל כּנוּפיית חסן סאלָמֶה כּאן, כּל הגדוּד."

"טַאיֶבּ," מפטיר לו סאמיח בּמין בַּאסָה שיש בּה הכּול מלבד טַאיֶבּ. וּכבר הוּא מושיט לו, מוּדאג, את הפַּאס, "אז מתי יש סיכּוּי שתשוּב?"

"אשוּב," אומר סאמי, "בַּזמן שאשוּב." וּמוסיף לו, על תקן "דִיר בַּאלַכּ": "טוב שתזכּור, הִצטרפוּת לַג'יהאד זה לא לוּח-זמני-רכּבות."

תוך שעה קלה, בּעיר, בּפינתו של חסן שוּכְּרִי, הוּא מדהיר כּבר את הג'יפּ אל מרתפו של רעוּאל. שָם מתבּרר לו מיד שהכּפר א-סאמיר, שאינו אלא חירבֶּה, שוכן לו זנוּח דרומה מחיפה מוּל טירה ונֹכַח הים. כּל אותה עת הוּא שואל את עצמו אִם הדג עוד תלוּי על הקרס. פַּאס-השיחרוּר של סאמיח עֵרָבוֹן הוּא אבל ערבון די מוּגבּל. לא פּחות לא בּרוּרה היא מידת האֵמוּן שרוחש לו אדון אל-כּיילאני. שעל כּן הוּא חוזר לַמקום בּו הִשאיר אותו קֹדֶם אך אין שם שוּם איש...

אמרתי לךָ? מתעמר בּו ליבּו. – טוב, אז מה אם אמרתָּ, יא אַהְבָּל? חשבתָּ, אומר לו ליבּו, שימתין לךָ כּמו איזה כַּלְבּ לָאדון? רק לַמשיח עצמו מחכּים בּ-stand by בּתקווה שיגיע (גם אִם, על צד האמת, הוּא מבריז כּבר אלפּיים שנה לפחות)? מִסתבּר, אדוני, שחַאוַּאגָ'ה כַּיילאני עשֹה ממךָ דַאחְקָה, פאדיחה. מה חשבתָּ, שמי שיוצא מהקישלֶה הוּא ילד קטן, או סמרטוּט? לוּא הייתָ אתה כּאן, אתה בִּמקומו, כּלוּם הייתָ ממתין לו, לסאמי? סאמי שהוּא בִּשבילו רק עַ'רִיבּ (הַינוּ: זר ונוכרי וחשוּד)? יוצא אדם בַּבּוקר מן הכּלא אל החופש, בּרנש שהוּא בּעצם טרוריסט עם קבּלות. בּא איזה זר, מנפנף לו תצלוּם של פּאספּורט ותוקע לו חַארטוֹת. יופי. סַאבַּאבָּה. אז מה זה אומר: שכּבר יש לו עליו מין קוּשאן?

השמש, כּשֹימחה עזה לאֵיד, סימאה עיניים. גם כּשפּישפֵּש בּין שֹיחי הסביבה לא נמצא לו הבּן האובד. חמק לנוּ דג הבַּרְבּוּנְיָה, יא טוּמטוּם, ישר מן הקרס הַיָּמָּה. מי מסובב כּאן את מי על האצבּע וּמי פֹּה הצִ'ילְבָּה של מי? הלא עד שאתה מִתפּלפּל עם גוּנדר רעוּאל על איתוּר איזו חירבֶּה, הבין הסאמיח הזה מי כּבר סומך כּאן על מי וּפרשֹ את כּנפיו. צר לי עליךָ, אחי סאמי הוֹלמס, בּלש כּבר לא יֵצֵא ממךָ, גם לא שְפִּיוֹן-מחתרת. שאוּל שחשב את עצמו לשוּעל וחיפּשֹ אתונות שם בַּקישלֶה, אפילוּ אתון-לִרפוּאה לא מצא, רק מיסכּן וּשמו סאמי החְמָאר...

אלא, פּתאום, בּין סבכים של סירה קוצנית מהבהב איזה אודם. קיץ אינו עונתה של פּריחת כּלנית, או נוּרית, או פָּרָג. כּנגד זה – מיטפּחת עזוּבה, סמוּקה, פאראנג'ית, אִם היא מוּטלת לה סתם על הארץ, אוּלי אותו סתם אינו סתם? גחן והרים אותה, שֹשֹ לעימוּת כּמין פּר ספרדי בּקוֹרִידָה, פּר שמטלית אדוּמה שמניף מאטאדור מוּל עיניו היא אֶתְגָּר. בִּקְצֵה המיטפּחת הִבחין בּריקמה של שלוש אותיות כּתב לטיני: S, E ו-K , כּמו ראשי-התיבות של Samikh El Kailani. וּבכן?...

וּבכן, על העשֹב עליו נִשמטה לה (מתי וכיצד? לא ידוּע) מיטפּחת-האודם ההיא נתגלוּ עקֵבות של כּתישה וּדריסה. מה הִתחולל פֹּה? נִראֶה שהיתה היאבקוּת אלימה וסוערת. אחרת, כּיצד להסבּיר את אותות רמיסת קְנֵי העשֹב הרך? קטטה, היתה קטטה פֹּה וזה מינימוּם בּין שניים.

שני יריבים, ואוּלי גם יותר, אבל מה זה קשוּר לסאמיח? רק שפּתאום מנצנץ לו לסאמי בּרק מתכתי מן העשֹב וּכבר הוּא גוחן ומרים אליו, לא יאוּמן, מדליון של זהב... בָּאור הקיצי, הצורב בּלי רחם, קורא הוּא מה חקוּק בַּמדליון ההוּא, תָמֵּהַּ. מה שנחרט שם בִּכתב פָארַאנְסַאוִּי הוּא זה:

"Samich – de Michel Pour". רק שבִּפְנִים צץ תצלוּם מיניאטוּרי, אך לא של אִשה אלא גבר.

מה זה מעיד על האיש שתכשיט זה נשר לו מעל צווארו? כּלוּם אפשר שאֶל-כַּיילאָנִי המשֹכּיל, ה"הוֹמוֹ סַאפְּיֶנְס", איננוּ כּל-כּך "סַאפְּיֶנְס" אבל "הוֹמוֹ" דווקא כּן? אך כּאן בּדיוּק, בּין סִבכֵי השֹיחים, נתגלה גוּף שותת וגונח. מה זה עשֹתה לו אותה הקטטה שכּוּלו כּאוּמצת בּשֹר נָא?

"סאמיח," כּורע סאמי על הגוּף תְקוּף-הצמרמורת, "מה זה עולל לךָ מי שעולל לךָ? יאללה, פְּתַח פּיךָ, דַבֵּר!"

"זה הם," פּולטות בּדֵי עמל שֹפתיו של הגונח.

"אִם כּך, מי זה הם?" אין שֹפתיו של חוקרו מוותרות וּמַרפּות מִטרפּן.

"אלה, השניים ההם שעקבוּ אחֲרינוּ עוד שמה, למטה."

"איפֹה למטה?"

"בָּעיר התחתית."

"מה עשֹוּ?"

"עבודה יסודית."

"מי הם היוּ?"

"צעירים מאנשי היָאהוּד, עִם קוּרבָּאץ', עִם נאבּוּטים."

"למה פּתחוּ לךָ ראש, יא חַבִּיבִּי?"

"הם לא רק פּתחוּ. גם סגרוּ."

"מה הם סגרוּ?"

"את החְסַאבּ (החשבּון). חוב ישן. מִלִפני כּשנתיים. הינחנוּ להם מיטעני-חבּלה בַּכּפרים שלהם, בְּ'אַל עוּרְש'."

"איזה 'אַל עוּרְש'?"

"אותו חג שלהם שקוראים לו 'סוּכּות' בִּשֹפת מוּסא."

"למה, חבּוּב? איזה חטא הם חטאוּ?"

"מִשתלטים על אדמות פאלאסטין."

מִסתּבּר: בּן-טובים לא תמיד הוּא בּן טוב. זה שנה מאז שב מִפָארַאנְסָה, זו שֶאליה הִפליג לבקש השֹכּלה בַּ"סוֹרבּוֹן" של פּאריס. למד שם מתמטיקה – אחד ואחד הם שניים: אחד, יעני, הוּא מאסארי, הכּסף, וּשניים – ייחוּס האבות. בּנו-יחידו של כַּיילאני האב – אֵיל-הון ידוּע בּבֵּירוּת ששמו ג'יבּראן אֶפֶנְדִי – גם אִם נחשב תיאורֶטית סטוּדנט-מתמטיקה מן המִניין, פּראקטית הריהוּ יורשו של ממון התופח בּטוּר גיאומטרי, זה שעולָה בּו יום-יום כּפורחת צמיחת נכסיו של אביו. הללוּ, אם לשפּוט על פּי עושרם שאין לו גבוּל, גודלם איננוּ מתמטי אלא אסטרונומי. כּך שסאמיח, לוּא בּיזבּז שְֹכר-לימוּד על תורת-המיספּר בַּבּוֹרדֶלים, אלה שעיר-האורות משוּפּעת בּהם מִפִּיגָאל עד מישגל – מָחוּל לו כּיוון שֶיִּצְרוֹ של כּל פּלֵיבּוֹי צעיר אין בּו רע כַּידוּע (בִּתנאי שחוכמת-החיבּוּר לא תוּחלף לו פּתאום בּחוכמת-העיבּוּר). מה שאין כּן חיבּוּר מסוּכּן שגם הוּא של אחד ואחד שהם שניים: שני מנהיגי אירגוּן סוּרי צעיר ש"אַל-בַּעַת" הוּא שמו הרישמי. סאמיח הנִלהב מגלה יום אחד את שניהם בּקפה פּאריסאי, את מר סַלָאח בִּיטָאר ואת רֵעוֹ מישֶל אַפְלָאג. בּתי-הקפה בּפּאריס של אותם הימים הם כּאבן שואבת לשלל מהפּכנים גולים מִכּל קצווֹת תבל. לֶנִין הרוּסי והוֹ-צִ'י-מִין הצפון-ויֶטנאמי, צ'וּ-אֶן-לַאי הסיני וסופרים ואמנים שאין מישטרי הדיכּוּי בּארצם חֲדֵלים מִלרמוס את הצדק, רוקמים כּאן שוּרת הפיכות נועזות שחלקן יתממש בּעתיד. סאמיח, שסיסמות החירוּת של בּיטאר ואפלאג כּאריזמאטיים אלה קוסמות לו מיד בּחזון המזרח התיכון החדש שלהן, מניח להם שֶיִּשְבּוּ את ליבּו (וכספּו ששולח לו אבּא) ולא על לימוּד מתמטי שוקד שם כּי אם מארכּסיזם פּעיל. הגבוּל בּין האישי לַציבּוּרי-אידיאולוגי הוּא שטח-ההפקר בּין הסוחף והנִסחף וכך הופך יורש-העצר של ג'יבּראן אפנדי למין יורש-היצר של מיסיֶה מישֶל אפלאג.

ערב שוּבו הכּפוּי בּמִצוַת מולידו הקורא לו הבּיתה, קונה לה אפלאג זה, לאשת-חיקו הזכרית, מדליון של זהב. "אביךָ," אומר הוּא, "מוכר את אדמות פאלאסטין לָיאהוּד תמוּרת כּסף, אבל מדליון-הזהב יזכּירךָ מה צריך לעשֹות בּנידון."

מה שצריך לעשֹות בּנידון הוּא תחילה לדבּר על לב אבּא. רק לאחר שמוּברר לו סופית כּי לב אבּא אטוּם לִדבריו, מתחיל הוּא לפעול בּמסוֶה של הבּן הצייתן לטירפּוּד כּל טרנסאקציה שבּה מוסר אבּא, תמוּרת הון עָתֵק, קרקעות לאותם ציונים. אלא שכּל מזימה מתגלֵית והאב הרותח מִזעם מדיר מִנכסיו וּמעיף מבּיתו לִצמיתוּת את הבּן הסורר.

סאמיח הנזרק לסמטות הדלוּת של בֵּירוּת מִתגלגל עד נָקוּרָה, שם הוּא חודר לתחוּמי פאלאסטין ומוצא לו אחים-לדעה. תוך ימים לא רבּים הוּא אוסף כּנוּפיה של שאבּאבּ מִשפרעם ועד טַיְבֶּה. מארכּסיזם אינו מדבּר אל ליבּות חסידיו, פּיגוּעים דווקא כּן. שֹינאה היא בּסיס וגִ'יהָאד בִּניין-על וּתנאֵי-היִצוּר הם של טֶבַח, אִם בּשַבְּרִיָה ואם בּבָּרוּדִי ואם בּנִפצֵי דינאמיט. בִּפרט חביבים עליהם פּיצוּצים בּקולוניה יָאהוּדִית שוקטת. רק אִם תמאיס על אותו עם עיקש את חייו יש סיכּוי שיָנוּס. הפּאניקה, בִּתו של אלמנט-ההפתעה, עושֹה שַמּוֹת בַּנִתקפים וּפֶרֶץ של אוּפוֹריָה בּין תוקפיהם שפּתאום כּל אחד מהם, גם אִם כּוּלו רבע-עוף הוּא, חש את עצמו כּאחד אַבּוּ-קִישֶק או חסן סאלָמֶה או הכּובש סלאח א-דין. קח למשל פּעימת משאבה יהוּדית בּפרדס פּסטוראלי אִם בּמלַאבֶּס ואִם בּכפר-סבא ואם בּרמת-הכּובש. קח נהמת גנראטור קצוּבה בּתל-עַדַס, כּרכּוּר או גָ'עוּנִי: כּמה טימטוּם שאנן ונאיבי מפגין כּל תיקתוּק שכּזה. קסם-הציפּייה העז לפני שְנִיַּת-הנֶפֶץ שבּה כּל אצבּע זֶ'לָנִיט שהמרעום מפעיל היא אצבּע אלוהים קטנה, חורצת-דין, פאטאלית, שובֶה את לב סאמיח וּמְמַסְטֵל את אנשיו. עד מהרה מזדעק בּחצר הישוּב פּעמון של מתכת. אין זה דינדוּן כּנסיות של פּאריס כּמו מאדלֶן, סֶקרֶקֶר, נוטרדאם. אף-על-פּי-כן, חזקה על ההם הזונקים מן הצריף או האוהל, שדווקא הם קולטים בּו, בַּצילצוּל, ניגוּן עתיק: אימת אינקוויזיציות ספרד, מסְעֵי-צלב בּגרמניה, פּוגרום בּאוּקראינה, כּל רכיביו של רפלכּס אטאביסטי מוּכּר מִשכּבר הימים...

פּעם שוטט בּפּאריס עִם מישֶל זה בְּשוּק-היָאהוּדים, ה"פּלעצל", על תקן סמוּי של מִשלחת-ריגוּל החודרת לשטח אוייב. היוּ שם פּליטים ניצולי הפּרעות של פֶּטְלוּרָה וגם של דֶניקין, היוּ שם רוכלי שעונים מוּברחים וסיגריות, נשורת-אדם. "וּמִזֶה," אמר מישֶל, "שיני-זהב, טחורים ויידיש – מִזֶה הם אומרים ללוּש עַם, לִנחול ארץ. לא, אין לזה שמץ סיכּוּי..." ועִם זאת, הוּא מודה, המאסכּינים הללוּ – מוּזר – מפּילים עליו פּחד. פּחד דומה למיאוּס וקרוב לחמלה אך חזק לא פּחות. כּכה נִתקל הסורק את ראשו בּכִינָה ראשונה, לא נחשבת. שֶרֶץ זעיר שאליו יצטרפוּ כּל אֶחָיו הבּאים אחֲריו... תוך דקות חש הסורק את קרקפתו מוּכּת-הגֶרֶד בּהמון המִצטבּר לִכדֵי נחיל רוחש-חִיוּת... אלה, היָאהוּד, הוּא סח, אינם רבּים עדיין. רק ש"עדיין" מוּשֹג ארעי הוּא, זמני וגמיש להחריד. אוּלי מִשוּם כּך הִזדרזוּ האינגליזים עצמם וקבעוּ להם קְווֹטָה: רק חמישה עשֹר אלף יָאהוּד בּשנה (וגם זה די מוּגזם). הוסף לכך את חוק-הקרקעות המנדאטורי: אדמות פאלאסטין בּהן אין הם מוּרשים בִּקְנִיַת אף לא דוּנאם אחד. איך אומר מישֶל אפלאג בּשֵם חוואג'ה פרידריך אֶנְגֶלְס: "דִיר בַּאלְכּוּם יא נָאס, כּל כּמוּת מִצטבּרת הופכת אט-אט לאיכוּת... כּי הִנֵּה ימים בּאים, אַחַי, וכִינָה אל כִּינָה נִספּחת. כּמו נמלים בּשיירה, חבר מביא חבר. פֹּה מכשירים הסַאיוּנים פּרדס, שם בּוּסתן, או קולוניה, או בַּאלַד. עוּבדה מִצטרפת אט-אט לעוּבדה, נקוּדות מִצטרפות כּבר לקַו. אִם אינךָ מקרצף את שורשי השֹיער בּליזוֹל כּבר עכשיו, יא חוראני, אַל תתפּלא אִם מחר ירשמוּ הכּינים על ראשךָ כּתב-קִניין..."

"למה אתה שֹונא אותם כּל-כּך?" מכניס לו סאמי כּמו זַאפְּטָה, כּמו רָאסִיָּה, שאלה בּלתי צפוּיה.

"מה יש, אתה אוהב אותם?" שואל סאמיח, תָּמֵהַּ.

"עכשיו," סונט סאמיח, "אתה עונה כּמו היָאהוּד."

"למה אתה אומר 'כּמו היָאהוּד'?" נפגע כַּיילאני.

"אלה עונים תמיד על שאלה בּשאלה..."

"אני," נוהם סאמיח בּקול שָנוּק, מִתלעלֵעַ,"שֹונא אותם מִפּנֵי..."

"מִפּנֵי?"

"מִפּני שהם זרים."

"גם האינגליזים זרים," אומר סאמי לזה שבֵּין שתי הכּתפיים יש לו כּמו דֶפֶק מוּלָד זיכּרון סלקטיבי ללא תַקָּנָה, "אז איך קורה שאִם אתה מזכּיר איזה אינגליזי יש לַשֹינאה שלךָ ווֹלטָאז' הרבּה יותר נמוּך?"

"למה זה, האינגליזי," משיב לו סאמיח, "יש לו לונדון לברוח אליה. וזה בּדיוּק מה שאין לַיָאהוּדי, הסח כּבר אלפּיים שנה שאַללָה רשם לו בַּטאבּוּ שלו שהארץ הזאת היא יָאהוּדִית עוד מִתקוּפת איבּרהים אֶל חָלִיל וכעת הוּא חוזר אל בּיתו. אלה שחוזרים מסוּכּנים תמיד פּי אלף מאלה שיושבים פֹּה ארעית על זמן שאוּל. הבּריטים, כּמו חָארָארָה על העור בּיום של קיץ, הם רק מיטרד זמני, לא כרוני, לא כּמו היָאהוּד. אלה, ניניו של אִיסְחָק, אדוני, לא חושבים כּלל לזוּז, חתמוּ קבע. בּכל העולם שוחטים ורודפים אותם, אין להם מה להפסיד. מֵאֵלֶּה שאין להם מה להפסיד מפסידים בּסופה של כּל בַּאסָה אלה שיש להם מה להפסיד ואנחנוּ נימנים עליהם..."

סאמי מציץ בּשעון ונזכּר: "הארכתי לךָ את החבל." הוּא מושיט לכַּיילאני את פַּאס-השיחרוּר וּמורֶה על מקום-הזיוּף. "עכשיו אתה יכול לִשהות בּחיפה עוד יומיים. אך אִם יקבּל אותךָ חסן אלינוּ תִזכּה בּתנאים חדשים."

"איזה תנאים?" כּך סאמיח בּתִקווה, וּמוחה ממיצחו דם קולח.

"שבִּמקום חבּלות בּסוּכּות של יָאהוּדִים תפעיל מחשבה מיבצעית."

"מה זה אומר 'מחשבה מיבצעית'?"

"זה אומר מיתקפה לא פּוסקת, לא רק שעה שבּונים כּאן סוּכּות אלא גם כּשבּונים כּאן בּתים."

"את זה כּבר עשֹיתי," אומר לו סאמיח וּמספּיג בּמיטפּחת-האודם את מה שאדום לא פּחות מאותה המיטפחת וטרם הִקְרִיש.

"איפֹה?"

"בּכל הִזדמנוּת שהיתה לאותה כּנוּפיה שאירגנתי עד שעלינוּ על אַמבּוּש אינגליזי ושֹמוּ אותי בַּצינוק."

"וּמה קרה לִשאר אנשי הצוות שהובלתָ לפני אותו האמבּוּש?" שואל סאמי, מסוּקרן.

"שניים מהם נהרגוּ בַּמקום מִצרורות של ה-Bren gun הבּריטי, וזה שסחב את ארגז-התחמושת כּעת הוּא פּצוּע אנוּש."

"הלילה, כּשנפגוש את חסן סאלָמֶה," כּך סאמי, "תזכּור לא להשמיט מהסיפּוּר הזה שוּם פּרט."

טוב," כּך סאמיח, "אֲסַפֵּר לו הכּול, רק תגיד לי עכשיו אבל דוּגרי: מה הוּא מְקום-המיפגש החדש שעליו האינגליז לא יודעים?"

"לא תאמין," פּולט סאמי אט-אט, "הִתבּרר מִמודיע בּר-סֶמֶךְ, מי שמוּשתל בְּמַטֵּה D.I.C ותמיד מִתגלֶה כּאָמִין, שזה שעמד לגַלות את מְקום המיפגש וּזמנו לאינגליזים נִתפּס בּדרכּו אל בִּניין המטֶה שלהם וחוּסל בַּמקום..."

הוּא יודע ששָם, סְבִיב חורבת א-סאמיר, מִסְתַּווים בּשעה זו, בַּחֹרֶש, כּל צלפיו של גוּנדר רעוּאל שנודע לו מקום המיפגש דווקא ממנוּ, מִסאמי ששב אל העיר התחתית רק הבּוקר, הן על מנת שיֵדַע מפקדו להיכן הוּא יוליך את סאמיח שעה שהחושך יליט את ההר ואת עיר הכּרמל החוגגת חג יהוּדי שהסכך מסמל בּו כּמיהה לגגות של ממש, והן על מנת שיוֹרֶה לו גוּנדר רעוּאל לאור נר, בִּקְצֵה אצבּע, איפֹה בּעצם תקוּעה לה חורבת א-סאמיר על גבּי המפּה.

"רק לאחר שאתה תִתפלֵחַ מִשם ותגיע אלינוּ," סח מפקדו המדגיש כּי ימתין לו בַּחֹרֶש ההוּא הסמוּך, "אנחנו נסגור בּכּיתוּר מִתהדֵק והולך את שיטחהּ של החִירְבֶּה וּבוא נתפּלל שיִּפּלוּ חללים לא בּינינוּ כּי אִם בּיניהם."

הוּא מבּיט בּסאמיח החבוּל כּל-כּוּלו ואומר: "בּוא נמתין עד החושך. כּכה שאיש לא יראה כּשנקוּם ונִצעד לאותה החורבה."

"חושך אני מאחל רק להם," כּך סאמיח, בּשֹינאה מִתלהטת, מה שמזכּיר כּאן את אש קינאת קַיִן הקם על אחִיו בַּשֹדה.

"מי זה 'להם'?" שואל סאמי בּטון של תָמוֹי שאינו מבין רֶמֶז.

"כּל אוּכלוּסְיַת היָאהוּד," כּך סאמיח, "שיָציף אותה חושך נִצחי."

"חושך נִצחי קצת קשה לסַדֵּר," אומר סאמי, "אך כּבר היא מוּצפת."

"בַּמֶּה?" אין סאמיח מתאפּק מִלִשאול.

"בְּסוּכּות, אדוני. בּסוּכּות..."

* * *

משה ברק

מָשָה מִנִּבְכֵי חוּלְשוֹנוֹ

פרק י"א 

שִׁרְכּוּב – קומפוזיציה ביצירה פלסטית. שם פעולה מהפועל הלטיני COMPOSE המורכב משתי מלים: POSE = העמדה, COM = יחד. והצירוף אומר: "העמדה ביחד".

אך בשפות אלה (צרפתית, אנגלית וכו') המילה הזו הפכה ל"מפתח שבדי" ששירת חמישה עד שבעה תחומים: "הרכבה", "תרכּובת", "ציור", "הלחנה" "סדָרוּת" ואפילו "היתוּך".

אנחנו, דוברי העברית בימינו, איננו חייבים לקבל את המילה על כל משמעויותיה בשפות הלועזיות, נדמה לי שזה אפילו מתחת לכבודה של השפה העברית. אין זה ענייננו אם מסיבות היסטוריות, דבקו פירושים רבים אלה לאותה מילה, בשפות האחרות. אמנם יש יסוד כלשהו של קירבה בין המשמעויות השונות, אך בעיקרן ובמשמעותן הסופית הן שונות מאוד זו מזו. בזאת נוכל להיווכח בעיון ברשימת שבעה מפירושי המילה "קומפוזיציה" שהיא "מפגש ביחד":

כי "הרכבה" מחברת זה לזה, רכיבים קבועים מראש, האמורים לתת תוצאה ידועה מראש.

כי "תרכובת" – רכיביה בעלי מימדים משתנים, אך הרכבתם יחד תיתן תוצאות שניתן לצפות מראש.

ואילו "שרכוב" – ייקרא ל"קומפוזיציה" בתחום הציור, הצורכת מספר רכיבים. כל השאר: מימדיהם, צורתם ודרך הרכבתם הם יציר הלב, הדימיון והיד של האמן היוצר.

אל הצורה הזו הגעתי בהשראת מובנן של המלים בגזרת "שפעל": שיקום, שיחזור ובעיקר שידרוג, בה האות "שין" מעלה את הפעולה למעלה גבוהה יותר.

מובן מאליו שיש לבטל בעליל בעברית את המונח "קומפוזיטור", ויש לקרוא לאמן זה מלחין שיצירתו היא "הלחנה" ולא "קומפוזיציה".

ב"סדָרוּת" וב"היתוּך" אין העברית זקוקה לעצותיי. היא גילתה מיד עם תחייתה, שיש לה מילים טובות יותר וייחודיות יותר לתחומים הללו.

גבת

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

הפרוזה שלי לא גדולה, ואני לא כל כך... לא מתפעלת ממנה.

היא יצאה ממני שלא על מנת להיות מודפסת, אבל יצאו דברים כמו שהם;

ואני הייתי איזה דבר, ולכן האטמוספירה שלי משתקפת,

הראשית משתקפת בה."

מתוך הראיון האחרון שנתנה אסתר ראב בחייה, ב-9.12.1980, להלית ישורון.

זיכרון ראשון: לידה

מרחבים – צבעם: שחור-אפור ולפעמים גם אדמת-חמרה אדמדמה ויש גם פסי-חול ביניהם, בהירים, זהובים, גבעות רכות וואדיות צרים חותכים אותן –

יום-שמש ולאחר הגשם האדמה מתמתחת מתאדה לאור-שמש חמים – אלפי נמלים בעלות כנפיים שקופות זוהרות בצבעי-הקשת באור-השמש. נישאות הן ונופלות שוב ארצה, זוחלות ומתרוממות שוב ונופלות על גבשושיות קיניהן.

חם – וריח עשב טרי וריח פטריות טחוב ואד עולה כמסך אל על.

מן הגבשושיות החומות ביותר מציצים ראשי כלניות אדומות. הן נוצצות באודמן ובשחור-לבן על-פני השטח – שרועות כאבני-חן נכנסות לתוך העין – ברעש בגירוי – אבי מרכין עצמו, קוטף מהן – נוטלן אחת-אחת למרגלותיי, בתוך עגלת-ילדים קלועת-קש בה אני יושבת. אני מביטה באב: הוא מכסה את כל האופק שלפניי וידיו מזילות פרחים אדומים למרגלותיי.

הבית היה ישן, אבל היה אחד הטובים – בימים ההם לא היו טובים ממנו, חוץ מבנייני ה"קומיסיון", זאת-אומרת הבניינים שבנתה פיק"א בשביל פקידיה בנוסח צרפתי כפרי. שייך היה לשטיל הזקן, שהוא חותנו של אליהו ספיר, והיה מתגורר ביהוד ולאחר מזה בבית בתו, אשת אליהו ספיר.

היה בו חדר-שינה מרווח נוטה צפונה ובו עמדה מיטת-כילה שאמא ישנה בה – ומיטה שנייה פשוטה רחבה עם דפנות-ברזל. וזה היה בערך מראיהם: באמצע היתה רוזיטה; היה בה שמץ צבע זהב, ואהבתי לשכב למרגלות מיטה זו, מיטתו של אבא, ולהסתכל ברוזיטה – היה זה בעיניי כליל היופי – מין מעשה-עשת שלא ראיתי עוד כמוהו מעולם. גם ריח המיטה היה טוב: ריח טבק מעורב בזיעה בריאה.

אמא במיטת-הכילה היתה שרוייה בעולם אחר. הווילאות השקופים הלבנים נעו ברוח, ושם בתוך המיטה היו הרבה מסתורין. במיטה זו נולד לילה אחד אחי אלעזר, כשאמא מתפתלת ומוציאה מיני קולות חנוקים משונים ואני בוכה ומתייפחת מפחד וכולי רועדת ובעצם הלילה אבי עוטף אותי בשמיכה ומעבירני אל הסמואלים או ה"אנגלנדר", כמו שקראו להם – שם פתח ראש-המשפחה בזמירות של שבת אף-על-פי שהיה זה יום-חול פשוט, ובלבד שלא אשמע את צעקותיה של אמא – אני רעדתי מקור ומפחד. הבן הבכור החל להתגולל על השטיח, מבצע כל מיני מעשי-קונדס כדי להסיח את דעתי – באח המסודרת נוסח-אנגליה בערו גזרי-עץ מסודרים זה על גבי זה כשכלי-האח הנוצצים נשענים לקיר: מלקחי-ענק מוכספים שהלהבה השתקפה בהם, ומירדה, גם הוא כסף. ברקם הכאיב את עיניי; צנחתי על השטיח מול האח – שקעתי בו, ונידמה היה לי שאני שוקעת באמבט מים חמים ודמעות מלוחות נזלו על שפתיי; ואני נירדמתי.

התעוררתי לקול איוושת וילון-החרוזים שבדלת ממול, זו שאהבתי להשתעשע בה. קווי-שמש זחלו עליי – מישהו הרימני ונשאני הביתה.

עמדתי לפני מיטת אמא – היא שכבה חיוורת, ריח קרבול מילא את החדר והסב לי בחילה, – ומנומנמת הושיטה יד רזה כלפיי, כמתוך שינה שמה אותה על ראשי – לידה שכב יצור ורוד ואני כולי כעס עליו – העל זה היה כדאי להכאיב ככה לאמא?

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1899-1897 לערך. נדפס לראשונה בתוך: "זכרון ראשון" – פרק א', "לידה", "קשת", חוב' ע"ב, קיץ תשל"ו, אוגוסט 1976. נכלל גם בקובץ "גן שחרב", עמ' 8.

שני מחזרים

כשהייתי בת שלוש – היו לי שני מחזרים. האחד – פרנק סמואל, בן משפחת המהגרים הלונדונים, והשני איציקל קופלמן, אחיו הצעיר של מנדל קופלמן, בחור עגלגל שחרחר, שהיה נטפל אלי ונושק לי וקרא לי "מיידל'ה", ואני קראתי לו "שטערעדיקע בערדלע", ביידיש – "זקנקן דוקר". כפי הנראה שדקירות זקנו נעמו לי – אבל זה כל מה שאני זוכרת ממנו. הוא היגר לאמריקה.

פרנק היה הבן השני למשפחת סמואל הלונדונית, אלוהים יודע מה הביא את אלה לראשית פתח-תקוה, בעצם היתה עוד טבועה בהם פולניה; האב, יהודי גלותי צנום, שר זמירות, ו[הם] שומרי מסורת, קנו להם פרדס וכפי הנראה היו עשירים.

הבכור בבנים כבר היה באוסטרליה. השני, בעל שפם ומשקפיים, צנום – היה דוחה אותי במראהו, אבל הוא משך בשבט כינור להפליא, ואני אהבתי צלילים, ותיכף הרגיש בזה; היה מביט עלי ולאחר זה אל קופסת הכינור השחורה, ומחייך תוך שפמו, אחר בא טקס התה, האנגלי לכל דבר – עם כלי כסף ובדולח מצלצלים – ושבו את עיני – ואבקר.

אחרי שפרנק סיבך את ליבי בנגינותיו היה מושכני על ברכיו וביד אחת היה מפטם אותי בשקדים מסוכרים ובפלחי "קייק" ענקיים הנמוגים בפה, וביד שנייה היה מטייל מתחת לשמלתי הקצרה המעומלנת – הדבר לא נעם לי כלל – אבל מתוקף כבודי לנגינתו המקסימה לא זזתי עד גמר טקס התה, וכולם קמו ועברו למרפסת.

*

נכתב: 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1897 לערך.

בכתב-היד נכללו שלושה סיפורים-ציורים קצרים: "השוורים" וה"כרמ'ל" – "לפרסום", ועוד דף אחד, "לא לפרסום", שקראתי לו בשם: "שני מחזרים".

מגרש טלושקה (העקרב)

"טלושקה" – פירוש המלה לא ידענו, אבל כך נקראו שכנינו שמצד צפון לביתנו – היה להם בית-עץ מוארך בנוסח זר, ומגרש-ענק שהשתרע על גבעה של אדמת-בור. חלק מן המגרש היה זרוע תמיד, ללא שינוי – תפוחי-אדמה ענקיים שכמותם לא ראינו כאן; ונוסח עבודתם היה שונה משלנו: עובדים היו באת, כשהם דורכים עליו ברגל – ואילו אנו עבדנו במעדרים.

אב זקן ובתו האלמנה, עם בן ובת קטנה, בגילי. היו אלה אנשי-כפר רוסיים ושפתם היתה מין בליל של יידיש ורוסית, ויותר משיכולנו לדבר איתם – אותתנו להם בתנועות ידיים ופנים.

"טלושקה, טלושקה!" היה הזקן הומה מתוך זקנו הסבוך – כך היה נוהג לקרוא לבתו. את פירוש המלה לא ידענו אבל קבענו אותה כשם משפחה מאחר ששמם לא היה ידוע לנו.

"הגבעה של טלושקה" – כך נקרא המשק שלהם בפי כל תושבי המושבה. הגבעה היתה נפלאה – והרבה דברים נתרחשו עליה. דבר ראשון, היתה כמעט סוגרת על האופק, בצד צפון; ודבר שני, את העשבייה שלה לא אשכח לעולם – מין אוסף של כל מיני בצליים ובעלי פקעות, החל בחצב וכלה בשלוויות רכות-צבע, חמציץ שפרח בזנבותיו האדומים, וצבעון-ענק שכמותו לא ראינו בכל הסביבה. בכל אביב היה חלק מן הגבעה הופך סגול, רך מתורמוסים נודפי ניחוח-דק, ועל ראש הגבעה התנוסס רותם אחד לבן, גדול מעודן ומזכיר כלות עצובות.

היה זה גן-עדן. בין שיחי דם-המכבים היו תלוליות קטנות של חפרפרות – והאדמה היתה אדמדמת סביבן. שכבה עבה של סביונים כיסתה את הקרקע, וביניהם הייתי מוצאת מעין קן קורי-עכביש מכוסי-טל שהייתי מקפלת אותם. ומתחתם רחש קן שלם של תולעים יפהפיות מכוסות פרווה חומה זרועה נקודות-זהב, וכל נקודה מגדלת מעין שפם קטן של שיער שחור. קינאתי מאוד בפרוותם הנאה. ומעין ניחוש של אלגנטיות נשיית שלעתיד-לבוא התעורר בי למראיהן.

על גבעה זו היינו קופצים "בוקה", חבר נערים בני שבע-שמונה – ואני לא ראיתי כל סיבה – לא להשתתף במשחק זה. הקפיצות שלי היו אמנם בינוניות, אך לא נופלות משל אחרים, רק השמלה התעופפה וניגלו תחתוניי בעלי-התחרה – והנערים היו מגחכים קצת אך לא העזו להוציא אותי מן המשחק.

הייתי מין גידול-פרא בתוך ראשית זו. הכל היה טעון סודות – אדמה, צמחים ובעלי-חיים – יותר מאשר בני-אדם.

שכנינו בדרום-מזרח, ומעבר לרחוב, היו משפחה רוסית, עם נקיון רוסי קפדני, עם סאמובאר מתנוצץ ופולחן-התה – שלא ידעתי עליו בביתנו (אנו שתינו קפה) – אשה בלונדינית מוצקה ורודה רעשנית וצחקנית היתה מולכת על שעת-התה. ניחוח של סבון ריחני נדף ממנה (אנו השתמשנו בסבון-כביסה גם לרחצת-הגוף – מין סטואיות של אבא!) – והיא כולה מבריקה בין הכוסות השקופות-להפליא וקערות של עוגיות ריחניות – על התה ויתרתי אבל עוגיות בלעתי בלי סוף.

ועל-ידי הבן, חברי, בן-גילי, נער שזוף בעל עיניים בולטות, זריז וממולח, ואני רזה – ירקרקת ממלריה, עם צמות ארוכות – מובן שהיינו זוג לא רק בעינינו אלא גם בעיני ההורים, שהיו בידידות רבה – בספק צחוק ספק רצינות היו קוראים לנו "חתן-כלה".

לפי המושגים של ימינו אלה הוא היה נער ספורטיבי, רזה, קפצן מצויין ומתעמל – וכמובן חרה לו על שאני ברגליי הארוכות מנסה להתחרות עימו בקפיצה – ולא פעם הרביץ לי – סתם ככה, מתוך שפע כוחות. על-פי-רוב התפייסנו מיד. ואם לא בא הפיוס במשך ימים אחדים, היו ההורים מתערבים ומשלימים בינינו – וכך היינו חברים לתיור הסביבה ולכל מיני משחקים.

יום אחד הביאה לי דודה ירושלמית שמשיה קטנה אדומה – אני יצאתי מכליי – היתה זו כליל-האלגנטיות, מין כלניה ענקית שעוררה את דמיוני. הייתי אוספת את קפלי שמלתי הקטנה – בידי האחת, כפי שראיתי מ"האנגלנדרקה" (משפחה לונדונית שבאה להתגורר על ידנו) – מעשה-דַמה, ובשנייה החזקתי את השמשיה האדומה שהטילה אור-אדום על שערותיי הפזורות – ובן-זוגי משרך דרכו אחריי – הרגשתי אז עצמי במרומי האושר, ממש כזוג מאושר ומבוגר של הימים ההם.

בנינו לנו סוכה מענפי-אוקליפטוס וכיסינו אותה בשבטים רכים ריחניים, היינו יושבים בה וקולטים את הריח החריף, לאחר זה היה קם והולך בחשיבות רבה "לעבודה" בכרם (זו היתה "תקופת הכרם" במושבה), ואני הייתי מבשלת ארוחת-צהריים: גרגירי אוקליפטוס במקום שעועית, ועלי-אוקליפטוס ארוכים ויבשים היו דגים, שאותם הייתי "מטגנת" בקערית-פח קטנה שסחבתי מן המטבח. גן-ילדים עוד טרם היה אזי – וכך בילינו יחדיו שנים אחדות.

פעם, ביום-חורף בהיר – כשהחצר החולית שלנו היתה כולה שטופה אחרי הגשם, ועשבים ראשונים, רכים, מבצבצים בשוליה, וריח-שמש מעלה את כל הנמלים המעופפות מחוריהן כשתלוליות-עפר כגבשושיות-גריסים מקשטות את החצר, והאדמה חמה ומתבקש לחפור בה – התחלנו לבנות מעפר כל מיני בקתות, כפרים שלמים עם מגדל ג'אמע ערבי מחודד שסביבו מרפסת בשביל המואזין – כמו שראינו בכפרים הערביים וביפו העיר – ומתוך כך הגענו לאיזה חור שטוח בראש גבשושית, שעורר את דמיוננו משום שהיה דומה לטאבון ערבי. החלטנו שעלינו לפתוח בו פתח מלמעלה – להכניס עלי-אוקליפטוס יבשים, להדליקם – ואז ייתמר העשן מן החור כמתוך מעשנה.

אני ניגשתי לעניין בהיסוס-מה. אמרתי לו: "אמא אומרת שאסור לתחוב אצבעות לתוך חור שמוצאים בשדה." אני עמדתי קרוב לחור והוא מאחוריי. פתאום התחיל ללגלג עלי: "פחדנית, ילדה קטנה." מיד, כתמיד, התעורר בי הרצון לנצח. תחבתי את האצבע לחור והוצאתי עקרב ענקי שנדבק אליה. שיפודי-אש החלו לזרום מן האצבע ליד. טילטלתי אותה והעקרב נפל. מין ענק שחור שכמותו לא ראיתי מעודי. צעקותיי היו מוזרות לאוזניי – מעודי לא צעקתי, ונידמה לי שמעט מאוד בכיתי בילדותי.

מיד הרגשתי בזרועותיו הריחניות של אבא סביב גופי כשהוא לוחצני בחוזקה אל חזו הרחב, אך הכאב לא פג. חברי הסתלק מיד – כאשר יעשו תמיד הגברים שגרמו איזו תקלה – אבל מרחוק שמעתי שהוא מקבל מנה של מלקות.

השכנים התאספו: "לטגן את העקרב בשמן ולהניח ממנו רטייה על העקיצה." בין כולם הבקיע לו דרך – "האנגלנדר", כשבידו בקבוק קטן מפיץ ריח חריף – היה זה, כמובן, אמוניאק, התרופה הידועה נגד עקיצות – ואז נרגעתי ונרדמתי בזרועות אבא, שלא זז ממני כל אותו היום. וכך הפך היום חג – חג עצוב וכאוב ובכל-זאת – להריח את ידיו של אבא, שריח שיזוף טהור היה עולה מהן תמיד, להיות שוכנת בזרועותיו כבתוך פקעת ארוגה קורי-ברזל, להיות מוגנה ומאושרת.

*

נכתב: 1969-1967. תקופת התרחשות הסיפור: 1902-1901. נוסח ראשון: "העקרב", קטיף ד'-ה', תשכ"ז, 1967. נוסח שני, בתוך: "זכרון ראשון" – פרק ב', "מגרש טלושקה", "קשת", חוב' ע"ב, קיץ תשל"ו, אוגוסט 1976, והוא שנכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 10.

הנוסח המובא כאן נערך מחדש בשילוב כתב-היד של הנוסח הראשון: "העקרב (קטע מספר)", משנת 1966 לערך. טלושקה – פירושה פרה צעירה, מבכירה. הנער המתואר כאן הוא כניראה בן-ציון גינזבורג, שבית משפחתו נמצא בקטע הדרומי-מזרחי של רחוב רוטשילד, פינת ברון הירש, (מאחורי מצבת הברון כיום). הבית של משפחת אסתר, שניבנה בשנים 1901-1900 לערך, נמצא ברחוב רוטשילד ליד פינת ברון הירש, בקטע הצפוני-מערבי.

קן הצרעות

קרוב לשבועות הוציאו השדות את כל אונם וירקם אשר נצטבר במשך החורף על-ידי גשמים, זיבול וסתם טל-שמיים וברכת אלוהים. הירק נעשה בהיר ורזה במקצת, מוכה כתמים צהבהבים, החרדל הצהוב והסגול השירו זה כבר את פרחיהם, ובמקומם כוסו השיחים תרמילים ירוקים. החמסינים שרקו את הזעזועית בצידי הדרכים ויבשו אותה ועשוה ל"אלמוות" רועד אשר אם לא ייתלש – יעמוד וירעד כל הקיץ. העולשין החלו לפקוח את עינם הכחולה על שיחיהם הנפתלים מחוסרי-העלים, נפקחים הפרחים לבקרים, ועם גבור החום מתעלפים הם ובערב מתגולל פגרם תחת לשיח; מדי בוקר מקשטים הם את שולי שדות הבור השחורים, ובגבור החום, והצרצרים יצאו לשירת יומם, והיתוש וזבוב-החול נישאו באוויר העומד, ונבלו אז העולשין ולעת ערב, בבוא הקרירות, ימצאו את השיח ריק מהדרו וכל פרחיו מתגוללים לרגליו; וכך חוזר השיח ומוציא פרחיו יום-יום לעת בוקר, עת ארוכה לאחר שאין כל פרח אחר – מפתיע הוא בצבעו העמוק והרווה כל פני השדות הריקים כמעט, כל אונו הולך לפרח, רק שבטי השיח קשים בחוץ ומלאים מיץ מבפנים.

האוקליפטוסים ליד הבית, אף הם הגיעו למרום כוח צמיחתם בתקופה זו, עומדים הם תלולים, שבטים ארוכים חדשים, בני השנה, מכוסים עלים רעננים, בהירים, תלויים להם צפופים כשיער ארוך סביב גזעם. הענפים הגדולים והגזעים משירים את קליפת החורף, וגזעם הבהיר מתגלה כחלקי גוף מתחת לקליפה המתפצחת – מכל עבר נושרות חתיכות-חתיכות של קליפה יבשה וריחנית כקינמון. הרוח נושב על פני השבטים הארוכים האלה כעל מיתרים, ויש שהוא מרשרש ברשרוש של מים זורמים, הכל לפי הרוח, אם דרומי הוא או צפוני. הרוח מרשרש ושר בתוך האוקליפטוסים הארוכים כעל מיתרים וסופג את ריח העץ הדומה לכופר מעורב בשושן, והומה בהם כבתוך מים, וחודר לעמקי הריאה יום-יום.

*

בימים אלה החלטנו, אני ורעי, שקן הצרעות נמצא בקרבת מקום מן האוקליפטוסים, כי המוני צרעות כאלה לא ראינו מימינו על העצים. הדבר הגיע לידי כך שהיו מסכנות את משחקינו מתחת לעצים, והן זה מקום מפלט נפלא, אוקליפטוסים בני עשרים, כבדים וקרירים אלה, שימשו לנו יותר מבית ההורים, והיינו מצויים [שם] יותר מאשר בבית העומד לידם.

למצוא קן של צרעות נחוצה עין חדה, רגל קלה וזהירות של חיה אורבת. עם ערב שבות הצרעות כמעט כולן לקן, ולכן עליך לרוץ אחריהן במהירות התעופה ועליך לראות גם את האדמה שאתה דורך עליה.

והנה, אחר חיפוש רב, והליכה על קצה האצבעות, כשהעיניים פקוחות לכל תנועה על פני האדמה, גילינו אותו סוף-[סוף], וכלל לא נסתר היה – בור זבל היה בחצר, אשר דפניו היו עשויים מחומר חולייתו, בדפני הגל הזה, כלפי חוץ, היתה המאורה. הפתח היה צר, וסביבו עמד גוש צרעות ונלחם על הכניסה, אלה יצאו והתעופפו, ואלה באו ונכנסו. רחש עוקצני וחריף עלה משם, ופחדים יצאו מלועו של החור השחור, אשר עליו האהיל שיח קוצים יבש.

הידיים מאליהן נישאו לגושי העפר היבשים שמסביב – לזרוק, לזרוק ולברוח, ושנינו בהתחרות, וממרחק – המטרנו ברד של גושים כבדים, יבשים וקשים כאבן.

אבל הסוד נודע – כשזורקים אבנים ובורחים – סימן הוא לקן של צרעות – ולמוחרת עמדה שיירה שלימה של ילדים וזרקו גושים על המאורה, היא כוסתה אבנים מגדלים שונים, שהתגוללו סביב הפתח, אך הצרעות לא חדלו לבוא ולצאת ביעף, כאילו לא אליהן מכוון כל זה.

ימים ארכה המלחמה, מדי בואנו מבית-הספר היתה פרוסת-לחם חטופה [מהבית] ביד אחת, ובשנייה אבן – הרעל השחור שרחש בפי הקן משך, משך, ועורר רגשי מלחמה שנייה.

*

ויום אחד החלטנו: סוף לדבר, המלחמה בצרעות נראתה לנו כמלחמת מצווה, וכאבירים היינו בעיני עצמנו. ממרחק גדול רוקנו [המטרנו] על הקן ענפי עץ יבשים, קש וניירות, שאספנום באשפה, עד שהיו לגל, ושביל של קש וענפים הוביל, כחוט של דינמיט, מן הגל עד המקום בו עמדנו. חברי התחכם והביא כלי חוקן ישן, מלא נפט, וזלף ממרחק על פני הענפים היבשים, והדליקה התחילה מהמקום בו עמדנו, והתפשטה ותגיע עד לקן, והלהבות עלו עליזות מסביב ואנו עומדים, ששים על הצלחתנו, וקהל גדול של מסתכלים בה סביבנו, ואנו גיבורי-מלחמה –

והנה ענן של צרעות התפרץ בבת-אחת מן הלוע השחור, מאות, אלפים – קשה היה לשער שחור צר זה מכיל מחנה כבד ורב כזה, ובטרם הספקנו לברוח, היינו עטופים זמזום זועף וקורא למלחמה.

זעקה פרצה מפיות כולנו. אני הרימותי את סינורי, רצתי לפניי, כשבאוזניי מזמזמת תרועת מלחמה של עשרות צרעות על זרועותיי הערומות, זמזמו ושרקו ונחתו אל הרצים אחד אחר השני, ולפתח השמלה, נדמה היה לי שסערה גדולה צררה אותי בכנפיה, סערת אש מזמזמת, רגליי רצו על פני אבנים, רוץ וקפוץ, עד שמעדתי ונפלתי מהאדמה מבלי להרגיש בה – נפלתי לתוך תעלה עמוקה בגן, וכך שכבתי וממעל, וממרחק – שמעתי עוד את זמזום האוייב, אבל כפי הנראה אבדתי להם.

*

נכתב: ראשית שנות ה30- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905 לערך. נדפס לראשונה: "מעריב", 17.11.1989.

המשך יבוא

כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.

הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.

* * *

רון וייס: להעמיד את אבו מאזן במבחן

סופר נידח שלום,

בתגובתך למאמרי בגיליון 385 טענת ששום פלסטיני לא ויתר ב"יוזמת ז'נבה" על הדרישה שישראל תכיר ב"זכות השיבה".

יוזמת ז'נבה היא מודל לשלום עם הפלסטינים, המנסה למצוא פיתרון לבעיות ולחוסר ההסכמות. מודל זה אינו שולל "זכויות" וחלומות, אלא מציע פתרונות מעשיים המגשרים על חילוקי הדעות. שום דיבורים על "זכויות" לא ישנו את העובדה שהפלסטינים מקורבי אבו מאזן הסכימו ביוזמת ז'נבה שלא תהיה שיבה בפועל של פליטים למדינת ישראל (למעט מספר סמלי, מותנה בהסכמת ישראל).

הפלסטינים יכולים להמשיך לחלום על "זכות השיבה", כשם שאנו יכולים לחלום על הקמת בית המקדש על הר הבית.

ממשלת ישראל היתה צריכה לאמץ את יוזמת ז'נבה ולהעמיד את אבו מאזן במבחן: האם הוא מוכן לחתום על הסכם שלום כולל כמפורט ביוזמת ז'נבה או לא. במקום זאת, אהוד אולמרט וציפי לבני בזבזו שנתיים יקרות בניסיון לספח שטחים נרחבים לישראל (8% מהגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים + בקעת הירדן). ניסיון זה לא צלח ולא יצלח.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: תודה. עכשיו הבנו – אנחנו, שלושה האֵהודים וציפי, הממשלה, וכל שאר היהודים בישראל – אשמים בכך שלא העמדנו את יוזמת ז'נבה במבחן אבו מאזן וככה טירפדנו את סיכוי השלום. ונותרה לנו רק הבעייה השמית – אם מה שמתרחש בימים אלה לנגד עינינו הוא המשך האינתיפאדה השנייה או תחילת השלישית.

* * *

לֶקָח פרס נובל לספרות:

 אפשר להפסיק להשתין על המדינה!

מעולם לא שמענו ולא ראינו את שמו של הסופר הצרפתי זוכה פרס נובל לספרות ז'אן-מארי גוסטב לה קלזיו, אבל מהתרשמות ממה שנאמר ונכתב עליו יש לנו הרגשה שמבין שתי הקטגוריות לקבלת הפרס: כתיבת ספרים משעממים ובלתי-מובנים (דוגמת הזוכה הטורקי אורחאן פאמוק) או השתנה (לעיתים מוצדקת ולעיתים לא) על המדינה שלך מבחוץ – זכה השנה סופר מהקטגוריה הראשונה, מה עוד שגם פאמוק הוא לא רק טרחן משעמם אלא גם תקין פוליטית מבחינת התנגדותו למשטר בארצו – והזוכה האנונימי-כמעט השנה לה קלזיו הוא כנראה דבּרו של העולם השלישי, שלדברי הסופר הישגיו המידבריים של אותו עולם עולים על הישגי הציביליזאציה המערבית. והמסקנה – אתה יכול כבר לחזור להשתין בבית השימוש ולא על המדינה שלך – כי ממילא זה לא עוזר לקבלת הפרס – גם למועמדים שלדבריהם הפרס כלל לא מעניין אותם.

* * *

אהוד בן עזר: פרק מהיומן, אפריל 1974

תל-אביב. 11.4.74. י"ט בניסן תשל"ד. יום חמישי. יום מעיק ומרגיז. לא הספקתי לברך על התפטרותה של גולדה מאיר (ומי יודע אם הפעם היא סופית?) והנה הרצח הנורא של שמונה-עשר אנשים בקריית שמונה הבוקר, מהם נשים וילדים, בידי חולייה של שלושה מתאבדים ערבים שחדרו דרך לבנון. במהלך השתלטותם על בית מגורים – זרקו ילדים מחלון הקומה השלישית! אילו אפשר היה לדעת מה לעשות כדי שהקיום כאן יהיה אחר, נורמאלי. אני לא מאמין כי נסיגות והחזרת שטחים יפתרו משהו. הן רק יגבירו את תיאבון הערבים. וכמו שהמצב הוא עכשיו – האימה תימשך. ייהרגו חיילים על הגבולות וייהרגו אזרחים בפעולות התאבדות של מחבלים בארץ ובחוץ-לארץ. לגור עכשיו בתל-אביב, בשקט יחסי, ואפילו מוחלט. ובגיל מבוגר יחסית [38!] – כפי שאני נוהג, זה לוכסוס מוחלט. אולי יותר לוכסוס מאשר להגר מן הארץ ולהתייסר בקשיי היקלטות במקום חדש. פנו אליי ערב החג מקצין חינוך שאצא להרצות ברמת הגולן. הדבר היה נתון לשיקול דעתי, וסירבתי. אומר את האמת – פחדתי. יורים שם ומפגיזים שם כל הזמן. להרצות שם על ספרות בפני חיילים – זה נראה מגוחך. לסכן את נפשי רק כדי שבפעולות של ענף הסברה תירשמנה יותר הופעות של מרצים בפני חיילים – זה לא. ואמונה גדולה לטעת באוזני השומעים – אין לי. זוהי צביעות לבוא מכאן ולהטיף שם בפני אנשים שאין להם ברירה אלא לשבת על הגבול. מצד שני, חשבתי היום בצהריים, אולי היה עליי להפסיק את כל הכתיבה ולהתגייס לצבא כדי לעזור במשהו, אינני יודע במה. אך מה בכוחי לעשות? אילו היה עומד שר ביטחון כרבין בראש הצבא, והיתה ניכרת איזו רוח של התחדשות. בשביל הברושורות חסרות הטעם של ענף הסברה, שאני זורקן ישר לסל – אין צורך בי. שום מחשבה מקורית לא נמצאת בהן. ולאדם כמוני בוודאי לא יתנו להביע שם את דעתו בגלוי. זאת ועוד, משעה שאני מתגייס לצבא – אינני חופשי להביע את דעתי בעיתונים.

[אם אינני טועה התנדב לאותה משימה ברמה יוסף האפרתי, מרצה לספרות כישרוני ומבטיח מאוניברסיטת תל-אביב, ונהרג שם מפגיעת כדור של צלף סורי].

* * *

הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר

"ספר הגעגועים"

קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 351 עמודים ועומד לצאת לאור לקראת סוף חודש נובמבר 2008 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, במהלך חודש נובמבר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.

אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו לקראת סוף חודש נובמבר! – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק בהגיע מועד משלוח העותק אליהם.

הכתובת למשלוח 50 השקלים:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

* * *

ס. נידח

אין מלחמת אזרחים במדינת ישראל!

אין מלחמת אזרחים במדינת ישראל! ובמיוחד לא בעכו בליל יום הכיפורים! ואנחנו כלל לא חיים על קליפה דקה שֶׁמְכָסה על חבית של אבקת שריפה! – ואם בכל זאת קורה משהו, הרי זה כמובן באשמתנו, הישראלים, שלא יִשׂמנו את מסקנות ועדת אור לגויים ואנחנו סבורים בטעות שאנחנו חיים במדינה יהודית!

ולא צריך הרבה כדי להצית את האש. מספיק לדרוס למוות בטרקטור ילדה יהודייה בערב יום כיפור בכפר תבור או להיכנס במכונית רועשת לשכונה יהודית בערב יום כיפור בעכו שהרי כידוע הערבים הם אדוני הארץ והכול שרוי להם על פי מסקנות ועדת אור לגויים!

כל מכבסות המילים של התקשורת (כדברי הסופרת החשובה אבירמה גולן בעיתון האובייקטיבי "הארץ", המאשימה במהומות את היהודים, או כדברי ההתחסדות של הסופר א"ב יהושע ב"קול ישראל", שקרא לערבים לקחת אחריות גם עלינו! או כדברי שדרים יהודים אש"פיסטים ב"קול ישראל", המאשימים אותנו במהומות!) –

כל מכבסות המילים של חלק מן הפוליטיקאים – לא יכסו על העובדה שמאות ערבים משולהבים, מצויידים בסכינים, בשינאה, בגרזינים, באלות ובקריאות "אללה אכבר!" ו"אטבח אל יהוד!" – ביצעו בליל יום כיפור פוגרום ברחוב הראשי של עכו והותירו אחריהם הרס של מכוניות, בתים וחנויות – ורק במקרה, ואולי גם בזכות השוטרים, לא נפלו בפוגרום קורבנות אדם, אבל מאז הרוחות סוערות ומתברר שיהודים בעכו מבקשים נקם ומתנפלים על ערבים. זו בדיוק מהותה של מלחמת אזרחים.

זה לא "אירוע נקודתי"! זה ביטוי לשנאה תהומית כבושה וגלוייה בקרב חלק מערביי ישראל (לא כולם!) כלפי יהודים וכלפי המדינה היהודית ישראל! ולא חשוב מה הסיבה להתפרצות האלימות! זוהי התדרדרות למלחמת אזרחים שבה רק היהודים תלויים להגנתם במשטרה ובחוקי המדינה – ואילו לערבים (לא כולם!) מותר להתפרע ככל העולה על רוחם ועל נפשם המשולהבת (שלא להשתמש בביטויים קשים יותר שאינם תקינים פוליטית).

מצבנו, היהודים בארץ, קשה, קשה מאוד. שוב, כמו בספטמבר-אוקטובר 2000, מנסים הערבים (לא כולם!) לשמוט לנו את הקרקע מתחת לרגליים, כאילו כבר התבטלה המדינה היהודית-העברית האחת והיחידה שבעולם.

ולא תעזורנה כל ההתחכמויות, ההשכחות ועצימת העיניים מצידנו. הם (לא כולם!) אומרים לנו בגלוי, ובחופש ביטוי שאין לערבים בשום מדינה אחרת במזרח התיכון ובעולם המוסלמי: "תסתלקו מפה. הארץ הזו היא לא שלכם אלא שלנו!"

ברגע האחרון, הסיפור האמיתי: המשטרה תחקור רבנים יהודים, שבליל יום הכיפורים הקדוש תקעו בשופרות והזעיקו והסיתו את ה"שבאב" היהודי לערוך פרעות בתושבים הערבים השקטים של עכו שישבו ספונים בבתיהם מרוב פחד! – מניסיון העבר, קרוב לוודאי שהרבנים המסיתים לא יועמדו לדין כי הם יהודים!

לכן נשקלת הצעה לחלק את עכו לשתי ערים, אחת יהודית ואחת ערבית, וזאת כדי למנוע הישנות של פרעות ופרעות-שכנגד בימי הכיפור הבאים! – אלא אם בג"צ יכריח כל יישוב וכל שכונה של יהודים לקלוט גם תושבים ערבים, אך בשום אופן לא להיפך, כי הדמוקרטיה בישראל מחייבת רק את אזרחיה היהודים, ואילו על המתפרעים הערבים מגינות מסקנות ועדת אור לגויים.

* * *

ברכת שנה טובה לכל ציידי אוֹלמרט ומדיחיו

בארץ ומחוצה לה

המשיכו בדרככם הברוכה

לערער את מדינת ישראל

* * *

קיום פסטיבל התיאטרון בעכו

 בחול המועד סוכות

הוא פרס למתפרעים הערבים

וטיוח הפוגרום שערכו ביהודים בליל כיפור

כדי להענישם יש לקיימו במקום אחר

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

* * *

באבל על מותו בתאונת דרכים של יֶרג היידר

מנהיג הימין הקיצוני הניאו-נאצי באוסטריה

לעיתים ההשגחה העליונה מעורבת כנראה בתאונות הדרכים

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1952 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 373] אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

פינת המציאוֹת: חינם!

*

כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל