חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 387

בימים 21.10 עד ה-2.11 תחול הפסקה זמנית במשלוח המכתב העיתי.

הסיבות לכך תוסברנה בגיליון הבא מס' 388 שיפורסם ביום ה-20.10.

נא לא לשלוח בינתיים אי-מיילים חדשים כי הם יילכו לאיבוד!!!

תל אביב, אור ליום חמישי, י"ז בתשרי תשס"ט, 16 באוקטובר 2008

שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (41).

אורי הייטנר: יש גבול. //  יוסי גמזו: פְּרֶלְיוּד שֶל סְתָו.

עוז אלמוג: אתמול היה טוב ויהיה גם מחר. // מכתב קשה, אבל אמיתי. //

רון וייס: בריונים יהודים ניצלו את ההזדמנות לעשות שפטים בנהג שנפצע ובבנו שנמלט.

משה גרנות: מעלליהן של דתות, על ספרו של ריצ'רד דוקינס "יש אלוהים? האשלייה הגדולה של הדת".

חמדה אביב קאלש: "יהיו ימים" (שיר). // רות ירדני כץ: אישה לא יפה.

יוסי לנגוצקי: דברים לזכרו של "ג'קסון" הוא יונה דוידוביץ.

שמשון ארליך: לוּזֶה חלוץ התעשייה הכפר סבאית, חלק ראשון, ראשית הגזוז והבול המשולש. // איריס שחר: בימים של סוף הקיץ (שיר).

עופר גביש: עוד על הבלדה על יואל משה סלומון.

אברהם קנטור: בורות להתפאר.

אסתר ראב / כל הפרוזה, המהדיר: אהוד בן עזר. שירת הצבים בלילות וזמן  האהבה של הנחשים. רכיבה ראשונה על גבי חמור. פתן זקן במתבן.

מוטי בן-חורין: לילה אתמול [14.10] עם אביבה במלון ערבי בעכו.

יש לי אקדח שעוזר לי בחלומות, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

אהוד בן עזר: קווים לדמותו של המלשין הצעיר מילן קונדרה.

   * * *

יצחק אוורבוך-אורפז

 (*)

אַף הָיִיתִי מִסְתַּכֵּן וְקוֹבֵעַ כְּלָל:

מֶרְחָק שָׁוֶה תִּקְוָה!

מתוך המחזור "נגיעות" (41)

* * *

אורי הייטנר

יש גבול

"בלי גבול, אין גבול לשום דבר," כתב אהוד בנאי באחד משיריו היפים, וצדק. מאז מלחמת ששת הימים, כלומר לאורך למעלה משני שליש מתקופת קיומה של המדינה, אין לישראל גבול ברור, בגבולה המזרחי, הארוך ביותר, וזו בהחלט בעייה. תקופות לא קצרות כך היה גם בגזרות אחרות. רבים מצביעים על עובדה זו כבעייה שהשפעתה על כל תחומי חיינו רעה ומזיקה. רק לאחרונה אמר זאת אהוד אולמרט בראיון החג שלו ל"ידיעות אחרונות", בו קרא לסגת מכל השטחים. אולי זה התירוץ שלו להתנהלותו האישית והציבורית, שאינה יודעת גבולות.

בין ישראל לסוריה יש גבול. המוסד העליון של הדמוקרטיה הריבונית הישראלית, כנסת ישראל, קבע ברוב גדול את הגבול, כאשר החיל את ריבונות המדינה על הגולן, ב-14.12.81. זה לקח הרבה יותר זמן מן הדרוש, דחייה מיותרת של 14 שנים מאז שחרור הגולן ותחילת ההתיישבות בו, אך מאז חלפו כבר 27 שנים. ואחרי 27 שנים, יש עדיין גורמים, המדברים גבוהה-גבוהה על דמוקרטיה, על שלטון החוק, על כיבוד ההחלטות הדמוקרטיות, על הצורך בגבול וכו', אך אינם חדלים לנסות להתנקש בריבונות, לצפצף על החלטת הכנסת ועל החוק, לכרסם במעמד הגבול ולהביא לנסיגה מהגולן.

בגיליון ערב יום הכיפורים של "מעריב", הוקדש מוסף מיוחד ל"מצעד ההחלטות" – 49 אנשי אקדמיה קיבלו רשימה של 100 החלטות שהתקבלו בישראל מאז מלחמת יום הכיפורים, וכל אחד התבקש לדרג את עשר ההחלטות הטובות ביותר בעיניו, ואת עשר הגרועות ביותר. לכאורה, אמורה הרשימה להיות מאוזנת מבחינה פוליטית בהרכבה, ואכן יש בה ביטוי למגוון רחב של דעות. אולם למעשה, ההרכב לחלוטין אינו מאוזן – רובו הגדול מבטיח מראש שהתוצאה תתאים להשקפת עולמם של עורכי המוסף.

אולי הביטוי הבולט ביותר לדמות ההרכב, הוא הצבת הסכם אוסלו במקום השני בדרוג ההחלטות הטובות. מעבר לוויכוח האידיאולוגי והעקרוני, ברור שבמבחן התוצאה מדובר בכישלון מוחלט – במקום לקרב את ישראל לשלום עם הפלשתינאים, הביא ההסכם למציאות של טרור נורא, שלא היה כמותו קודם מעולם, שהביא לאלפי הרוגים ישראליים. אולם כאשר ה"שלומיזם" הוא דת – העובדות אינן יכולות להשפיע על האמונה. וההסכם האומלל הזה מוגדר כהחלטה השנייה בטיבה...

אחת ההחלטות שהוצבה בידי המדרגים היתה חוק הגולן. התפלגות הקולות בין משתתפי הסקר, הציבה את ההחלטה מצד אחד במקום ה-42 בדרוג ההחלטות הטובות, אך במקום ה-14 (!) בדרוג ההחלטות הרעות.

מה שמעניין יותר מהדרוג, הוא ההסבר על החוק בידי המערכת: "חוק הגולן – 1981. בהליך חפוז הועבר 'חוק הגולן' בשלוש קריאות באותו יום. למחטף תרמה התנהלות המערך: מפלגת האופוזיציה נקרעה בין עמדתה כי החוק יסכל משא ומתן עתידי עם סוריה, לבין אהדתה ההיסטורית למתיישבים – ולכן החרימה את הדיונים. על אף שבציבור התקבע הכינוי 'חוק סיפוח הגולן', למעשה החוק רק קובע כי 'המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה יחולו בשטח'."

דומני שניתן להכניס את הטקסט ההזוי הזה לספר השיאים של גינס – כמה שטויות ניתן לדחוס ב-55 מילים. אגב, ההגדרה אמורה להציג את העובדות, לא להביע דעה.

הליך העברת החוק בכנסת היה מהיר – החלטת ממשלה והצבעה בשלוש קריאות בכנסת בתוך שעות ספורות. מהירות המהלך נבעה משיקול דעת מדיני נבון של בגין, ראש הממשלה שהביא את החוק להצבעה. בגין ידע שהעולם ובפרט הממשל האמריקאי מתנגד נחרצות להחלת הריבונות הישראלית על הגולן. הוא ידע שהעברת החוק בנוהל רגיל וממושך, תחשוף את ישראל ללחצים כבדים וממושכים, לאיומים ולעיצומים, וילווה בהפגנות של "שלום עכשיו" וגורמים מסוג זה, ואולי המהלך יתמסמס. לעומת זאת, אם התהליך יעבור במהלך מהיר, המתנגדים מבית ומחוץ ימחו במשך ימים אחדים, אך המחאה תדעך, החוק יהיה עובדה והמציאות תשתנה. היה זה מהלך מנהיגותי ומדיני מזהיר. אך "מעריב" מגדיר באובייקטיביות נפלאה את המהלך כ"חפוז", כ"מחטף".

גם הצגת עמדת המערך רחוקה מן האמת ומוטה על פי השקפת העורכים/המנסחים. את ההתלבטות במערך הם מציגים כהתלבטות בין עמדה מדינית לסנטימנט אישי. האמת היא שרוב חברי מפלגת העבודה תמכו בריבונות ישראל על הגולן והם אף אלה שהובילו את לובי הגולן שפעל למען החלת החוק. עם זאת, היו במפלגה מתנגדים חריפים – מפ"ם והזרם היוני במפלגת העבודה. כדי להימנע מפיצול מביך של הסיעה בנושא כל כך מרכזי, הם מצאו מוצא נוח – החליטו להחרים את ההצבעה, במחאה על הדרך הלא מקובלת של תהליך קבלת ההחלטות המהיר. עובדה זו לא מנעה את הפיצול, אלא אף החריפה אותו – רוב הח"כים של המערך אכן נעדרו מההצבעה, חלקם תמכו וחלקם התנגדו. מכל מקום, גם אילו כל המערך היה מצביע נגד, היה רוב ברור לחוק.

האיוולת הגדולה והמכעיסה ביותר היא הטענה השקרית כאילו אין המדובר בסיפוח אלא "רק" בהחלת השיפוט, המשפט והמינהל.

מהו סיפוח שטח למדינה? החלת השיפוט, המשפט והמנהל של המדינה על אותו שטח.

מדינת ישראל קמה בתוקף החלטת עצרת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947, כפי שמצויין בהכרזת העצמאות. לכן, כל השטחים שמחוץ לגבולות החלוקה היו שטח כבוש, הוגדרו כ"שטחים מוחזקים" והיו תחת ממשל צבאי, בניהול של מושלים צבאיים.

ב-29.9.48 חוקקה מועצת המדינה הזמנית את "פקודת שטח השיפוט והסמכויות", שנועדה לספח למדינה אותם שטחים. הסעיף הראשון בהחלטה קבע: "כל חוק החל על מדינת ישראל כולה ייראה כחל על כל השטח הכולל את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מא"י אשר שר הביטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על ידי צה"ל."

כן, גם כאן המילה סיפוח אינה מופיעה. בניגוד לגולן – הכנסת לא סיפחה אותם שטחים, גם לא הממשלה. הם סופחו בצו של שר הביטחון. אגב, הסיפוח היה רטרואקטיבי, כך שהחוק הישראלי חל על אותם שטחים החל ב-15.1.48. לפי "מעריב" ירושלים המערבית, לוד ורמלה, יפו ושטחים נרחבים בגליל ובנגב אינם מסופחים לישראל, "רק" נקבע שהחוקים החלים על ישראל כוללים שטחים אלה...

על פי "מעריב" גם ירושלים אינה מסופחת לישראל. ירושלים סופחה בצו של שר הפנים באותם ימים, משה חיים שפירא. את הסמכות להחלטת השר הוא קיבל מהחלטת הכנסת ב-27.6.67 לפיה: "המשפט, השיפוט, והמינהל של המדינה יחולו על כל שטח של א"י, שהממשלה קבעה בצו." הצו של שפירא החיל את "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה" על מזרח ירושלים. האם גם זה אינו סיפוח?

תוקפו של חוק הגולן חזק יותר מהסיפוחים הקודמים, מאחר והוא התקבל בחוק מיוחד של הכנסת.

למה המילה "סיפוח" אינה מופיעה בחוק? מנחם בגין שנשאל על כך, השיב שהוא שולל את המילה "סיפוח". "אתה מספח אליך מה שאינו שייך לך," אמר בגין. "הגולן הוא שלנו, ואיך אנו יכולים לספח מה ששייך לנו?" ואכן, עיקר נאומו של בגין, בהציעו את החוק לכנסת, עסק בהיות הגולן יהודי וישראלי, חלק בלתי נפרד מארץ-ישראל.

בספר "הכול פוליטי" – לקסיקון הפוליטיקה הישראלית, מאת ד"ר עמוס כרמל, ספר המצטיין ברמה גבוהה ביותר של מהימנות ודיוק, נכתב בערך "סיפוח", בין השאר: "הביטוי המשפטי הישראלי לסיפוח הוא 'החלת המשפט, השיפוט והמינהל' של המדינה על שטח נדון." (ע' 838). בהגדרת השטחים שסופחו לישראל, מזכיר הספר את החלטת הכנסת על חוק הגולן.

היחס השלילי של המדגם ב"מעריב" לחוק הגולן, מוכיח את חשיבותו. במקום השישי (!) בהחלטות הגרועות, דורגה הפסקת השיחות עם סוריה ב-2000. אגב, מי שהפסיק את השיחות היה דווקא אסד, שדחה את הצעת ברק בפגישתו עם קלינטון בז'נבה ב-26.3.00. אולם הביקורת היא על החלטתו של ברק. כזכור, ברק רצה לסגת מכל הגולן, ואף מעבר לגבול הבינלאומי, אך התעקש על רצועה בין 40-100 מטר לחוף הכינרת. הביקורת על ברק היא על כך שסירב לאפשר לסורים שליטה על החוף הצפון מזרחי של הכינרת.

אם אלה שזה רצונם רואים בחוק הגולן מכשול כל כך בעייתי, עמדתם מוכיחה את חשיבותו הרבה של החוק. ואכן, מעבר לעובדה שהגולן הוא אזור ישראלי אזרחי לכל דבר, בזכות החוק, החוק היה המסד לחוק המחייב רוב של 61 ח"כים ומשאל עם כתנאי לנסיגה משטח ריבוני. כדי שהסעיף אודות משאל עם יהיה תקף יש לחוקק חוק המסדיר את משאל העם. חוק זה יחוקק, קרוב לוודאי, מיד אחרי פגרת הקיץ, בשבועות הקרובים.

בין ישראל לסוריה יש גבול. גבול ריבוני, על פי החלטת הריבון. לאלה החותרים תחת החוק והמקעקעים את הריבונות – אין גבול. גם אמירת האמת אינה גבול בעבורם.

* * *

יוסי גמזו

פְּרֶלְיוּד שֶל סְתָו

עַל נֵבֶל מֵיתְרֵיהֶם שֶל עַמּוּדֵי הַטֶּלֶגְרָף

פּוֹרֵט הַסְּתָו בְּאֶצְבָּעוֹת שֶל רוּחַ

צְלִילִים שֶל רֶקְוִיאֶם לְמוֹת הַקַּיִץ הַנִּגְרָף

כִּצְהוֹב עָלִים סְחוּפִים בִּנְהַר הַזְּמַן

וְהוּא תוֹלֶה עָלָיו כְּמוֹ עַל מַחְמֹשֶת שֶל תָּוִים

בְּאוֹר שֶבֵּין עָמוּם לְבֵין זָרוּחַ

שְלַל זַרְזִירִים שְחוֹרִים כִּשְחוֹר טוּרָיו הַנִּכְתָּבִים

שֶל שִיר

בְּיַד אוֹרֵחַ לֹא מֻזְמָן.

וּכְמוֹ אוֹהֵב תָּמִים מְאֹד שֶלֹּא לָמַד שוּם לֶקַח

מִיגוֹן קִצָּם שֶל וָאדִיּוֹת-אַכְזָב

קוֹנֶה הַלֵּב הַפֶּתִי שֶאֵינוֹ עוֹמֵד עַל מֶקַח

אֶת כָּל נִדְרֵי הָרוּחַ וּרְמָזָיו

עַל גֶּשֶם שֶיִּשְכַּח מָחָר אֶת שֶהַיּוֹם הִבְטִיחַ

חַסְדּוֹ הַלַּח, הַקַּר וְהַזָּמִין

בְּמִבְחֲנֵי הָרוֹרְשָךְ שֶל עָבִים כֵּהִים עַל שְטִיחַ

גַּחֲמוֹתָיו שֶל שַחַק לֹא אָמִין.

בִּשְֹדוֹת הַבּוּר דּוֹלְקִים נֵרוֹת הַחֲצָבִים בְּלֹבֶן

כְּמִזְדַּקְּפִים אַט-אַט עַל בְּהוֹנוֹת

שֶל אֵיזוֹ הִתַּמְּרוּת הַמַּפְרִיכָה אֶת חֹק הַכֹּבֶד

אַךְ לֹא אֶת חֹק סִדְרָן שֶל הָעוֹנוֹת

וְצִפֳּרֵי הַנּוֹד הַמַּרְחִיקוֹת מִכָּאן דָּרוֹמָה

שוֹלְחוֹת אֶת פְּזוּרֵיהֶן הָאֲסוּפִים

בְּשַּיָּרוֹת הַמְּפַלְּחוֹת אֶת הַגְּבָהִים כְּרֹמַח

וְאֶת הַלֵּב כְּחֵץ שֶל כִּסּוּפִים.

הַסְּתָו עוֹשֶֹה לְאֶרֶץ זוֹ צְרוּבַת הַשֶּמֶש

מָה שֶעוֹשָֹה הָאַהֲבָה לְלֵב שָדוּף

כִּשְֹדֵה קוֹצִים מֻכֵּה צְחִיחוּת וִידוּעַ כֶּמֶש

וְהוּא מַוְרִיד אֶת לְחָיֶיהָ כְּהַרְדּוּף.

וְהוּא סוֹכֵךְ בָּהּ עַל עֶלְפּוֹן חֻרְשוֹת וָדֶשֶא

בְּהִינוּמַת-צְלָלִים מִשְיִית כְּאֵד טָלוּל

וּכְמוֹ לוֹחֵש לָהּ שוּב "הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶת"

כְּשֶאֲוִירוֹ שֶל שְרַב אֱלוּל הוֹפֵךְ צָלוּל.

וְהוּא מַחְזִיר לָהּ בְּרִבִּית שֶל רֹךְ וָמֶתֶק

אֶת עוֹלְלוֹת עִנְבֵי כְּרָמָיו הָאַחְרוֹנִים

והוא מֵסִיר מִמֶּנָּה חֹם כְּעֹל וָמֶתֶג

וְהוּא מַתְפִּיחַ לָהּ אֶת שְדֵי הָרִמּוֹנִים.

וְהוּא מַקְטִיר לָהּ מֹר נִדְפֵּי אֶתְרוֹג וָשֶסֶק

וּמְסַחְרֵר אוֹתָהּ בְּבֹשֶֹם פַּרְדֵּסִים

וְהִיא יוֹדַעַת טוֹב מְאֹד שֶיֵּש לָהּ עֵסֶק

כִּכְלוֹת צָמָא אָרֹךְ עִם מְחַזֵּר מַקְסִים.

וּבַשְּוָקִים זוֹמֵם נִיחוֹחַ הַגּוּיָאבוֹת

לְהַעֲבִיר עַל דַּעֲתָן עָרִים שְלֵמוֹת

בִּמְנַת-הַיֶּתֶר שֶל סַמֵּי הַגַּעֲגוּעַ

אֶל אֵיזֶה אַנְשֶהוּ רָחוֹק מֵרַעֲשָן

שֶבּוֹ מַשַּב הַסְּתָו כְּאִלּוּ מְחֻיָּב עוֹד

לְהַנְשִימָן מִפֶּה אֶל פֶּה בַּחֲלוֹמוֹת

שֶל רֵיחַ גַּן וּפְרִי בֻּסְתָּן כִּגְמוּל עַל כָּל מָה שֶנָּגוּעַ

שָם, בְּגּ'וּנְגֶּל הַבֶּטוֹן וְהֶעָשָן.

וּכְבָר הַיָּם, בִּמְצוּלוֹתָיו שֶכָּל פִּשְרֵי

תַּעֲלוּמוֹת מַעֲמַקָּיו לוּטֵי הָאֹפֶל

לֹא יִסָּפְרוּ מֵרֹב, מַדְהֶה וּמַאֲפִיר

אֶת הַיָּרֹק וְהַטּוּרְקִיז וְהַכָּחֹל

וְעַל אֵינְסְפוֹר קְלִידֵי צְדָפָיו, מוּל שְמֵי תִּשְרֵי

הַמִּתְקַדְּרִים אַט-אַט מֵאֹפֶק וְעַד אֹפֶק

הוּא מְאַלְתֵּר פְּרֶלְיוּד שֶאֶת שִצְפּוֹ שוּם רֹגַע לֹא יָפִיר

בְּהִתְנַפְּצוֹ אַפַּיִם אֶל חֵרְשוּת הַחוֹל.

אָז צִפִּיָּה גְדוֹלָה תְהֵא פִּתְאֹם כּוֹרַעַת

לָלֶדֶת מָה שֶעוֹד עֵינֶיהָ לֹא פּוֹגְשוֹת.

רַק בְּשִמְשוֹת הַחַלּוֹנוֹת יַחְלֹף מִין רַעַד

כְּמוֹ שֶל שִנַּיִם לֹא נִרְאוֹת, אֲבָל נוֹקְשוֹת.

וּבַסִּינְקוֹפָּה שֶבֵּין גַּל מוּטָח בְּזַעַם

לְגַל נוֹסָף הָעָט עַל שֻנִּיּוֹת הַחוֹף

יֻצַּת בָּרָק הַמְּבַשֵֹּר אֶת בּוֹא הָרַעַם

וְשַחַף קַל, כִּנְטוּל מִשְקָל, יֶחְדַּל לִרְחֹף

וְרַק יִדְאֶה בָּרוֹם כִּנְסֹק גַּלְשָן עַל רֶכֶס

נַחְשוֹל נִקְמָר כְּגַג שֶל מַיִם מֵעָלָיו

אוֹ שִיר הֶחָש כִּי לִפְעָמִים מֵיטַב הַנֶּכֶס

הִיא הַשְּתִיקָה

הַמִּתְחַפֶּרֶת

בֵּין מִלָּיו.

* * *

עוז אלמוג

אתמול היה טוב ויהיה גם מחר

מחברת לאום תעשייתית הפכנו לכפר גלובלי ממוחשב.

עד שתושלם המהפכה צפויות לנו עוד כמה מהמורות

פורסם לראשונה ב-Y-NET ביום  13.10.08

המשבר הכלכלי הפוקד אותנו בימים אלה הוא זמני ובלתי נמנע. אך יותר משהוא מבשר נסיגה לאחור הוא מבשר סדר חברתי חדש ההולך ומתגבש סביבנו בתהליך קונפליקטואלי. הסדר החדש יכלול מן הסתם גם תיקונים במפת השליטה הפוליטית והכלכלית בעולם. ארה"ב תמשיך לאבד מעוצמתה האדירה לטובת מעצמות עולות, כגון סין, הודו, רוסיה, ברזיל והאיחוד האירופאי, ודפוסי הייצור והצריכה יהיו גמישים, אינדיווידואליים ושקופים יותר.

מי שרואה את תמונת הלוויין הסוציולוגית מבין שיש קשר סיבתי וסמלי בין נפילת הבורסה בניו יורק לבין קרטוע הצבא האמריקני באפגניסטן ובעיראק ואפילו להיחלשות ההגמוניה האמריקנית בספורט התחרותי.

אנו חיים בעידן הדומה מאוד לעידן המהפכה התעשייתית. אנשים שחיו בשלהי המאה ה-19 ידעו שמשהו גדול מתרחש סביבם, אבל רובם לא הבינו בחייהם עד כמה גדול השינוי ועד כמה חזקות השפעותיו. אנחנו כמו נמלים עמלות בקן, שאין להן פרספקטיבה להבין את עוצמת הפעולה המשותפת ועוצמת השינוי שהן עצמן מחוללות.

היווצרות האוליגרכיה הכלכלית, ההתמכרות לתקשורת ולקניות, משבר הסמכות והמנהיגות, התרופפות חישורי הסולידאריות – כל אלה ועוד בעיות מטרידות רבות אחרות, הן תולדה של המעבר ממצב צבירה חברתי אחד למצב צבירה חברתי חדש ולא מוכר, קרי: מחברת הלאום התעשייתית, לכפר הגלובלי הממוחשב.

תקופת המעבר שבה אנו חיים היא מורכבת, בלתי צפויה וכרוכה במה שהסוציולוגיה מכנה "משבר חיכוכי". זעזועי המשבר מופיעים בתחומים רבים – פוליטיקה, חינוך, צבא כלכלה ועוד – ואפשר להסבירם בסיבות הבאות:

א. מהפכת המחשבים עדיין בעיצומה ועד שתושלם לא תיתכן גלובליזציה מלאה. הכלכלה הגלובלית העתידית, תתבסס על תיאום בינלאומי הדוק ועל מוניטורים ממוחשבים, שלא יאפשרו "נפילת מתח" (למשל מניות) במקום אחד על פני הגלובוס להפיל את המערכת כולה.

ב. המין האנושי מתקדם במידה רבה בשיטת הניסוי והטעייה. במקרים רבים רק אחרי שמתרחשת התקלה אנחנו יודעים מה צריך לתקן. כך, למשל, משבר הנדל"ן הנוכחי לא יביא להפסקת הבנייה המואצת בעולם, בין השאר משום שהשוק הגלובלי הוליד קבוצה הולכת ומתרחבת של בעלי אמצעים ומשום שהניידות ממקום למקום נעשית קלה יותר. אבל שיטת ההלוואות הבנקאיות תתוקן ותשופר.

ג. רוב קובעי המדיניות היום שייכים לעולם האתמול. הם לא מסוגלים להכיל את גודל התמורה ולכן מהססים לקחת החלטות נועזות, שימנעו את המשבר הבא. דוגמא להחלטה כזו היא הגבלה משמעותית של ריכוז ההון בידי בודדים. רק הדור הצעיר, שגדל לתוך מהפכת הגלובליזציה, יהיה מסוגל להשתחרר ממוסכמות העבר.

אז מה צופן העתיד? בלשונו של שלמה ארצי נגיד כך: אתמול היה טוב ויהיה גם מחר, אבל בדרך יהיה קצת רע.

*

אהוד היקר,

מצ"ב מאמר חדש שלי על המשבר הכלכלי. אולי תרצה לפרסמו ב"חדשות בן עזר". שים לב לדבר מעניין: המאמר הקודם שלי שפירסמת ("מתהפכים לקראת בחירות") יצר מומנטום שהפתיע אפילו אותי. מיד לאחר הפרסום ב"חדשות בן עזר" (ולכן אני מייחס את התפנית לבמה שלך ולא לבמה המקורית שבה התפרסם המאמר – YNET) המאמר נפוץ ממייל למייל ולפתע התחלתי לקבל מבול של מכתבי קוראים, ממעגלים שאיני מכיר כלל. זאת ועוד, מספר אתרי אינטרנט פירסמו את המאמר, והדבר הוסיף מומנטום לתפוצה. המאמר התגלגל עד ארה"ב וקנדה וממשיך את שיוטו כמו בקבוק עם פתק שנזרק לאוקיינוס. ברור שהתופעה הזאת נובעת מכך שהיום כמעט לכל גולש יש את "רשימת התפוצה" שלו. מדובר בחברים/מכרים בדרגות קירבה שונות, שיוצרים באמצעות שיח המיילים מעין קהילות וירטואליות. הישראלים אוהבים במיוחד לחלוק חוויות זה עם זה והדוא"ל הוא כלי יעיל למטרה זו.

אין לי ספק שהתפוצה קשורה גם לפרופיל הדמוגראפי-אידיאולוגי של מנויי "חדשות בן עזר". אני משער שזו קבוצה משכילה, חובבת ספר (עוד מילדותה), מעורבת ואיכפתית מאוד במה שנוגע למדינת ישראל (חשה כבעלת "מניית בכורה") ומנהלת מערכת יחסים חמה עם חברים ותיקים (מבית הספר, השכונה, תנועת הנוער, הצבא, הלימודים, העבודה וכו'). את סגנון השיח שלה הייתי מכנה "אינטלקטואלי-פוליטי-מתפלץ" (מעניין שדווקא הסגנון הלא מכופתר והאנרכיסטי שלך חורג במובנים מסוימים מהסגנון של הקבוצה הזו, המייצגת כנראה גם דור). בעבר כיניתי את השכבה הדורית הזאת "הבורגנות הצברית הוותיקה" (לא במובן של בורגני-סוחר, אלא במובן של מעמד בינוני).

ועוד משהו, אתה מציין תמיד את מיספר "המנויים" שלך, שהוא באמת גדול ומכובד. בפועל יש לך עוד מעגלי קוראים עקיפים, שאינך מודע להם כלל (המקרה של מאמרי הוא הוכחה לכך). כלומר, אלה אנשים שלא קוראים בהכרח את כל ה"מכתב העיתי" אבל מקבלים ממנו (בדוא"ל) כל מיני קטעים. בקצב הזה המושג "סופר נידח" עלול להפוך ל"יוהרה שבצניעות". חה חה חה...

שלך בידידות,

עוז אלמוג

אהוד: כנראה שאתה צודק, רק שלא הבנתי מה זה "מתפלץ" בהקשרים האלה. נכון שהסגנון "הלא מכופתר והאנרכיסטי" שלי חורג מהאיפיון החברתי של מרבית נמעניי (למעט אולי פוצ'ו ויעקב זמיר) ואפילו מעמיד אותם במבחן. לכן יש לי את המשורר חיימקה שפינוזה ועוד חברים-לעט שנועדו "לזעזע את הבורגנים", ואשר בגללם אני מקבל מדי פעם ביקורות חריפות (מאֲגָנָה וַגְנֵר, למשל) וגם הודעות ביטול שעליהן אני שמח כי הורדתי בכך מרשימת התפוצה הגדולה קוראים שהעיתון לא נועד לחיכם האנין ול"צנזורה של הטעם הטוב" אשר לה הם רגילים בעיתונות וגם בספרות החשובה שלנו. מצד שני אני מאוד שמח על כך שהרבה כותבים החלו כותבים ומפרסמים אצלי דברי ספרות, לעיתים לראשונה בחייהם, ולעיתים בנושאים ובסגנון ששום עיתון-נייר לא היה מדפיסם, גם כאשר מדובר בכותבים ידועים. זה האופי האנרכיסטי שלי בתור בן-איכרים חריג, שהיתה לו ילדוּת קולוניאלית גם בתחום הארוטי.

אגב, מבחן הרורשַך של נמען המכתב העיתי הוא אם הוא יודע להבחין במדוייק מתי הטקסט רציני ומתי הוא פארודיה, וזאת מבלי שניתנים לו לקורא מאפיינים חיצוניים כדי להבדיל בין שני מרכיבים אלה.

* * *

"אסיף היובל" מאת משה שפריר

בספריית פועלים רואה אור ספר השירה העשירי של המשורר משה שפריר

 "אסיף היובל". בספרו זה כונסו מיטב השירים שנכתבו במרוצת כיובל

 שנות-כתיבה והם מובאים לפי נושאים שונים הסדורים בעשרה שערים.

אירוע לכבוד צאת הספר יתקיים בבית הסופר, רח' קפלן 6, תל אביב.

 ביום חמישי, א' בחשוון תשס"ט, 30.10.08, בשעה 20:00.

קבלת פנים בשעה 19:30

בהשתתפות:

בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים

עוזי שביט, מנכ"ל הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים

אביב עקרוני, משורר ומתרגם, מבקר ועורך (מנחה הערב)

הרצל חקק, משורר ומבקר, היו"ר לשעבר של אגודת הסופרים

יוסי גרנובסקי, סופר ועורך כתב-העת "מטען"

מוסיקה וזמרה משיריו של משה שפריר:

אייל באט, מלחין ופסנתרן

ליבי עזריהו, מלחינה ופסנתרנית (שגם תנצח על מקהלת בית דגן)

יעל פוקס, זמרת

שירתו של שפריר, המתפרסת על-פני כיובל שנים, זכתה לתהודה ביקורתית אוהדת. בין השאר, כבר עם הופעת ספרו הראשון "גשם מאוחר", שראה אור בשנת 1967, בעריכת יונתן רטוש, צוינו שיריו כ"תופעה מיוחדת בהווי הספרותי שלנו. מתגלה לנו עולם שירי מקורי, מעניין מאד בצירופיו המיוחדים ובשלים להפתיע בעושר הלשוני ובשליטת המשורר בשפה העברית." (אליעזרה איג, "למרחב", 1967).

בין השאר, שפריר גם כותב שירה עתידנית, כך למשל, בשער הראשון של הספר מופיעה שורה שכתב המשורר בשנות השבעים: "עד תחילת שנת אלפיים ועשר / באחד לחודש הראשון / יווסתו התשוקה והיצר/ ותומצא גלולת הזיכרון" – ואכן נתבשרנו שתוך שנתיים הניסויים יסתיימו – ותופץ בעולם תרופה חדישה, שתבריא אנשים ממחלת האלצהיימר.

משה שפריר, הנמנה עם "משוררי דור המדינה", נולד בשכונת בורוכוב בגבעתיים, שירת בנח"ל והיה חבר קיבוץ שדה בוקר. למד באוניברסיטה העברית בירושלים ועבד כגיאולוג בישראל ובסיני באיתור מקורות מי-תהום ובחיפושי נפט ומחצבים. שימש כסופר לענייני מדע בעיתונות וכמרצה בתחומים אלה ברחבי הארץ.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לסיגל זלאיט 03-5785810 שלוחה 119 או 052-2463340

[דבר המפרסם]

* * *

מכתב קשה, אבל אמיתי

שלום,

מצ"ב מכתב קשה, אבל אמיתי. מכתב, שניכתב על-ידי אזרח שאיכפת לו, בעקבות המהומות בעכו.

אנחנו אלה שלימדנו את ערביי ישראל שלהם מותר הכול. אנחנו, והכוונה מהאזרח הפשוט ועד קצה הפירמידה, ובדרך – בתי המשפט והמשטרה – לימדנו אותם –

כי מותר להם לבנות וילות ומגדלים בלי תכנון ובלי אישורי בנייה.

מותר להם לא לשלם ארנונה.

מותר להם להשתלט על שטחים לא להם.

 מותר להם לקבל חשמל חינם כי הם מוסלמים.

מותר להם לקבל מקופת חולים חיסונים חינם לנוסעים למכה (כשאסע לאפריקה החיסונים שלי יהיו על חשבוני).

מותר להם שהמועצות שלהם יהיו בגירעונות של עשרות מיליוני שקלים ושאנו נשלם מכיסנו עבורם.

מותר להם להחזיק כמה נשים ועשרות ילדים על מנת לקבל עשרות אלפי שקלים בחודש מהביטוח הלאומי (וכשאני אצא לפנסיה הביטוח הלאומי יגיד לי שאין כסף בקופה).

מותר להם לדרוש מכל בעל עסק בבאר-שבע פרוטקשן.

מותר להם לגנוב לחקלאים ציוד בעשרות מיליונים.

מותר להם להזרים שפכים בכוונה תחילה כדי לזהם את מקורות המים שלנו.

מותר להם לנהוג עם עשרות הרשעות במשאיות לא תקינות ולסכן (ולהרוג) אחרים.

מותר להם לדרוש ולקבל דמי אבטלה ולעבוד כל היום "בשחור".

מותר להם לצדד בזמן מלחמה באוייב ולהאשים אותנו בהרג – בנפילות של קטיושות עליהם.

מותר להם לא להישבע אמונים למדינה ולדגל.

מותר להם להסית את ההמון ולהדליק אותו נגדנו – הכול בשם הדת.

 מותר להם ביום הכיפורים, היום הקדוש ליהודים, לעשות מהומות מתוכננות, לדרוס למוות ילדה בכפר תבור, ושנה לאחר מכן לחולל מהומות והרס רב בעיר עכו.

ובנוסף – הרי הם אזרחים ולכן מותר להם לבחור לכנסת ונציגיהם מקבלים משכורות של חברי כנסת ובאותה נשימה, לנסוע למדינות אוייב, להלעיז על המדינה אותה הם מייצגים, והכול עובר בלי תגובה בשם "חופש הביטוי"...

בנוסף מותר להם להיות בכנסת ישראל ולהטיף כנגד המדינה וצה"ל.

אני שואל את עצמי אם גם במדינות ערב או מדינות אחרות היו מאפשרים להם להתנהג כך? והתשובה ברורה. אבל לנו אסור להגיד מילה וחסר לנו אם נגיד, מיד יתחיל הבכי שלהם "גזענים", "אפלייה", זו השיטה שלהם ושל נציגיהם.

אני הוא זה שמרגיש אזרח "סוג ב'" במדינה שלי, היחס אלי – אינו שווה ליחס אותו "האזרחים" הנ"ל מקבלים, ואני לפחות משתדל מאוד לשמור על חוקי המדינה (יש לנו ברירה?! אם אני הייתי יורק על שוטר או מכה שוטר או בונה בנגב מבנה לא חוק,י מה היה אז קורה לי?..)

יוצא שאזרחים "סוג א' " נהנים מכל הזכויות של אזרח המדינה וחובות אין! בעוד שאזרחים "סוג ב'" נושאים בנטל כל החובות ועל הזכויות עליהם להילחם...

מתי יקום המנהיג שיבין שבקצב הזה הגליל והנגב בעוד מיספר שנים כבר לא יהיו שלנו? מנהיג שיבין "שעם כל הכבוד לקול הערבי" מדינת ישראל יותר חשובה מכל דבר? מנהיג שיבין שיש חשיבות עליונה לחלק במתנה לכל לוחם, עם שיחררו מצה"ל, שטח אדמה בגליל ובנגב לצורך שמירה, אחיזה בקרקע, ויהוד הגליל?

הכול עניין של מנהיגות, ומנהיג שיוכל לעשות סדר בכל הריקבון. מנהיג שהמדינה תהיה בראש סדר העדיפויות שלו ולא רק משפחתו ותהילתו...

אסור לשתוק יותר!

* * *

רון וייס: בריונים יהודים ניצלו את ההזדמנות

 לעשות שפטים בנהג שנפצע ובבנו שנמלט

סופר נידח שלום,

מאמרים אנונימיים המתפרסמים באינטרנט הם מאמרים שקריים, לפחות בחלקם. מאמר כזה של אנונימית בשם "אפרת" פירסמת בגיליון 386: "מה קרה בעכו בליל יום כיפור?"

דיווחי התקשורת ועדותו של הנהג הערבי סותרים את תיאורה של "אפרת" על התחלת התקרית האלימה. הנהג הערבי לא נשלח על-ידי אף אחד, אלא חזר אל ביתו, הנמצא בשכונה מעורבת. בריונים יהודים משועממים ניצלו את ההזדמנות כדי לעשות שפטים בנהג שנמלט ובבנו שנפצע. יש יהודים שיום כיפור משמש להם תירוץ לזרוק אבנים על אמבולנסים ורכבי הצלה. הם סבורים שיש לגיטימציה ציבורית לבריונותם ביום כיפור. הפעם ניסו לעשות לינץ' בנהג ערבי ובבנו. ההתפרעות הערבית בהמשך, ראויה לכל גינוי. יש לקוות שהפעם השופטים לא יגלו הבנה וסלחנות, ויפסקו עונשי מאסר כבדים למתפרעים היהודים (בייחוד לשורפי הבתים) והערבים.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: העדויות הראשוניות ששמעתי מפי יהודים ביומני החדשות ב"קול ישראל" וקראתי בחלק מהעיתונים הן הרבה יותר מזעזעות מסיפורה של אותה "אפרת" בגיליון הקודם. אם תמשיך ככה לרמות את עצמך – שהכול נגרם בגללנו, היהודים – עוד תתעורר יום אחד ותמצא שאין לך מתחת לרגליך ארץ מולדת, מדינה.

הניסיון של יהודים-ישראלים כמוך, בעלי כיוון מחשבה המנסה תמיד למצוא הקבלה של פעילות יהודית קיצונית כנגד כל מעשה טרור ערבי, פוגרום ואינתיפאדה – הוא כיוון נואל, שיש לו השלכות היסטוריות מחרידות בתולדות עמנו, עד כדי ניסיון לעשות אותנו אחראים לשואה שהנאצים המיטו עלינו.

מי שמשתלהב במסגדים וברחובות ועושה פוגרום ביהודים בישראל, ומי שהוא מטבעו גם בן-ברית או לפחות מעריץ של היכולת הגרעינית האיראנית ושל אחמדניג'אד – הוא נאצי! כי הוא שואף לגירושם ולהשמדתם של יהודי ישראל!

 וכדאי לך לשאול את עצמך מדוע העדויות הן אנונימיות. מדוע יהודים פוחדים לחתום את שמם על תיאור הפוגרום שנעשה ממש מתחת לביתם?

ואם שמת לב, בכל מקום בדבריי שמופיעים בהם הכללה או איפיון ביקורתי חריפים כלפי אזרחים ערבים ישראליים, אני מיד מוסיף בסוגריים – לא כולם! אני לא "גזעני" כמוך, שרואה מיד כאשמים "בריונים" יהודיים שעושים "לינץ'" בגויים.

הלוואי שהיה כוח הגנה יהודי בעכו בליל יום הכיפורים, משמר אזרחי פעיל, עם "בעלי גוף" יהודים ממושמעים, במסגרת החוק! – כדי לעצור את גל הפוגרום הערבי, עצירה שאותה השוטרים הערבים והדרוזים שנשארו בתורנות יום כיפור – לא הצליחו לעשות או לא במיוחד השתדלו לעצור, ואולי גם היו מעטים מדי ופחדו!

* * *

משה גרנות: מעלליהן של דתות

על ספרו של ריצ'רד דוקינס

"יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת"

מאנגלית: עדי מרקוזה-הס, ידיעות אחרונות, 2008, 571 עמ'

קשה להצביע על רעיון חדש שספרו של דוקינס הביא לעולם, אך ללא ספק, פירסומו בעת הזו, כאשר הפנטיות הדתית הולכת ומקצינה, הולכת ומתפשטת, והעולם הנאור, התרבותי, החילוני, הולך ונסוג, מתנצל על זכותו להתקיים – בעת כזו ספר כמו זה של דוקינס הוא ממש בחינת "מאסט". ועוד זכות אחת גדולה לספר הזה: הוא מפריך את הטענה הרווחת, שהדת ביסודה היא חיובית ומוסרית, ורק פאנאטים מן השוליים מעוותים ומסרסים אותה ומוציאים לה שם רע. דוקינס מוכיח כי הדת בשורשיותה היא שקרית, מבהילה, פלגנית, מעוררת מחלוקות ומדנים, מנצלת את חולשותיהם של בני האדם ושוללת קידמה. נוצרים שונאים יהודים, יהודים מודים לאלוהים על שאינם גויים, קתולים ופרוטסטנטים אוכלים אלה את אלה, מוסלמים מתאבדים וזורעים הרס בעולם – לא משום שהרעיון הדתי התנוון והתעוות אצלם, אלא משום שהם עושים בדיוק מה שכתבי הקודש דורשים מהם: היהודים צוו על ידי כתבי הקודש שלהם להשמיד עמים שלמים על נשים זקנים וטף; הנוצרים צוו על ידי "הברית החדשה" לשטום את היהודים שהרגו להם את אלוהיהם, והמוסלמים צוו על ידי נביאם להשמיד את כל מי שהוא בחינת "כופר" (עמ' 366 ואילך).

דוקינס מצביע על כך שרפובליקה שנוסדה על ידי אתיאיסטים כמו ארצות הברית (עמ' 68-63), הפכה במרוצת הדורות למדינה דתית חשוכה בעלת מאפיינים טאליבאניים (עמ' 408). 95% של אזרחי ארצות הברית מאמינים בקיומו של העולם הבא (עמ' 500), פוליטיקאי המצהיר על עצמו שהוא אתיאיסט – מצהיר בעצם על התאבדות פוליטית (עמ' 71), מיליוני אנשים מרותקים לתוכניותיהם של כמרים "רועים", המטיפים בטלוויזיה ומגייסים תרומות ענק מצאן מרעיתם, שונאים הומוסקסואלים, מפלים נשים, מוכנים לרצוח את מבצעי ההפלות (עמ' 412 ואילך), ומייחלים למלחמה הארמגדונית הסופית, אשר תביא בעקבותיה את התגלותו המחודשת של ישו – וכל ההמון חסר הדעת הזה אין לו מושג (סטטיסטית!) מה כתוב בכתבי הקודש. הם אינם יודעים שהתנ"ך גוזר עונש מוות על ניאוף, ליקוט עצים בשבת, התחצפות להורים והיעדר בתולים בליל החתונה (עמ' 89). הם אינם יודעים עד כמה חסרת שחר היא תפילת המאמין, שבעצם מבקשת שחוקי הטבע יתבטלו למען מי שמודה שאיננו ראוי (עמ' 93). הם מאמינים באל כל יכול וכל יודע – מבלי לתת את הדעת ששתי תכונות אלו המיוחסות לאל סותרות זו את זו (עמ' 120).

דוקינס מבטל בלי קושי את הטיעונים "הפילוסופיים" למציאותו של אלוהים מבית מדרשם של תומאס אקווינאס ואנסלם מקנטנברי (עמ' 117 ואילך, 122 ואילך), וזאת באמת לא חוכמה גדולה כי מדובר בטיעונים פרימיטיביים וחסרי שחר, אשר הופרכו מכבר. הטיעונים של תומאס מאקווינאס נסמכים על עיקרון הרגרסיה, לאמור: לכל מוּנָע חייב להיות מניע, לכל סיבה יש סיבה קודמת, לכל מה שנראה מתוכנן חייב להיות מתכנן וכו'; אבל, שואל דוקינס בצדק: מדוע נעצרת הרגרסיה הזאת אצל האל? מדוע לא להמשיך באותו העיקרון הלאה: מי מניע את האל? מה היתה סיבת קיומו של האל? מי תיכנן את המתכנן וכו' (עמ' 179). כאמור, אלו אינן פירכות חדשות, אך איזכורן בספר הזה הן בבחינת חובה.

דוקינס מצהיר, לאורך כל הספר, שהוא דרוויניסט אדוק, אך ההבדל בינו ובין הקוטב ההפוך – הפונדמנטליסטים הדתיים – הוא בכך שאם להם יוכח בראיות חותכות שהדת היא הבל – הם ימשיכו להאמין ביתר דביקות, ואילו לגביו – אם יוכיחו לו בראיות שהאבולוציה ותיאוריית מלחמת ההישרדות הן טעות – הוא יהיה בהחלט מוכן להשתכנע (עמ' 401-399).

דוקינס דוחה בלי קושי גם את טענתם של המוכנים להישבע כי ראו את אלוהים, את ישו, מאריה או כל אחד מקדושי העבר – כתעתועיה של נפש האדם (עמ' 122 ואילך).

הראיה "החזקה" של המאמינים הם כתבי הקודש שהתחברו ב"השראה אלוהית", וכאן מתעכב דוקינס באריכות על כל מארג השקר עליו מושתתים ספרים אלה, כמו למשל שהעולם נברא יש מאין לפני פחות מששת אלפים שנה, כשניתן להוכיח שאז הספיק האדם לביית את הכלב מזה אלפי שנים(!), שלא לדבר על הממצאים הגיאולוגיים והארכיאולוגיים המוכיחים בעליל שרשרת אירועים של מיליארדי שנים. הטענה שהתנ"ך מבשר את התגלותו של ישו היא קשקוש מוחלט, וכל הניסיון של הברית החדשה להוכיח שמוצאו של ישו הוא מבית דוד, וכי נולד בבית-לחם, עיר הולדתו של דוד – הוא חסר שחר וחסר טעם, כי הרי נטען שהוא נולד מרוח הקודש שהפרתה את הבתולה; וכיצד יטען הנוצרי שהוא מונותיאיסט – אם עליו להאמין בשילוש הקדוש (האב, הבן ורוח הקודש), במאריה שהפכה לאורך ההיסטוריה הנוצרית לאלה ובאלפי קדושים "המועילים" כל אחד בתחום אחר למי שמתפלל אליהם (עמ'56 ואילך, 140 ואילך).

כתבי הקודש הפיקו צווים מבהילים, שהמאמין חייב לבצעם כדי לזכות בחסד האל, שהוא תעודת מעבר לגן העדן; והם גם מציעים למאמין דוגמות אמוניות שיש לחקות, ודוקינס שואל בצדק כיצד ניתן לקחת דוגמה מאלוהי התנ"ך המטביע את כל האנושות במבול והמעניש תמיד בהרג המוני על כל סטייה מציווייו? כיצד ניתן לכבד אל המתגלה בקנאה מינית מטורפת כלפי "אישתו" – עמו? כיצד ניתן לקחת דוגמה מאנשי מופת כמו לוט שמציע את שתי בנותיו למתעללים ובלבד שלא יגעו באורחיו? כיצד ניתן לקחת דוגמה מאברהם שעוקד את בנו ומוכן לשחוט אותו? (עמ' 348-338).

מסתבר שאפשר לקבל את האתוס של כתבי הקודש בימינו: על פי עשרת הדיברות, על פי הצווים הברבריים של ספר דברים ושל הקוראן – הטאליבאן הפגיזו בתותחים את פסלי בודהה הענקיים שבאפגניסטאן (עמ' 353).

מסתבר שאפשר בארץ טאליבאנית כמו ארצות הברית (ככלל דונקינס איננו חדל מלתאר את הפיגור הדתי של אזרחי ארצות הברית), אפשר גם אפשר לקבל את האתוס המעוות הזה של כתבי הקודש: המטיפים הטלוויזיוניים טענו שהאל העניש את ניו-אורלינס בהוריקן "קתרינה" (2005), משום שהניחו לקומיקאית לסבית להופיע בפניהם; והרי אם האל היה "בן-אדם", היה צריך להעניש רק אותה – מדוע להרוס עיר שלימה ולהרוג אלפים (עמ' 340)?

לדוקינס בקיאות יותר גדולה בברית החדשה מאשר בתנ"ך, והוא חושף בלי רחמים את כל מסריה המבהילים: בשורת האוונגליון היא בעיניו סאדו-מאזוכיסטית – כדי להביא גאולה לעולם, כדי לכפר על חטא "האדם הראשון" בגן העדן – חייב "האב", כלומר האל, להקריב את בנו. מכשיר עינויים (הצלב) הופך להיות סמלה של דת (עמ' 357 ואילך). הברית החדשה מאשימה את יהודה איש קריות ואת היהודים לדורותיהם בבגידה בישו ובגרימת מותו, ודוקינס שואל, הרי מדובר בתוכנית אלוהית להפוך את ישו לקורבן לגאולת האנושות – מה ההיגיון בשנאה הנוראה הזאת שגרמה לכל כך הרבה פוגרומים וגזירות (עמ' 359-358)? וכאן מרשה לעצמו דוקינס אף להתבדח: הרי האל ידע את האמת שלא היה כדבר הזה – "האדם הראשון", אם כן, איך יכול היה לחטוא מי שלא היה קיים? ולשם מה קורבנו הנורא של ישו (עמ' 360)?

דוקינס מוכיח כי הטענה של הדתיים שללא אמונה לא ייתכן מוסר – היא חסרת שחר לחלוטין: קודם כול, אם המוסר מתקיים מתוך ציות, מתוך רצון למצוא חן בעיני ההשגחה, מתוך תקווה לשכר (בעולם הבא) – זה לא מוסר שממש ראוי להתגאות בו (ראו עמנואל קאנט), וחוץ מזה, דוקינס, כבקיא לביולוגיה, מוכיח כי בעלי חיים מגלים אלטרואיזם כלפי בני מינם וגם כלפי בני מינים אחרים, תכונה שדווקא מחזקת את מעמדם במלחמת ההישרדות. ציפור המאכילה את גוזליה, ולפעמים גם גוזלים שאינם שלה (גוזלי הקוקייה) מבטיחה את המשכיותה, דגים גדולים המניחים לנקאים קטנים לנקות אותם מועילים לעצמם ולדגים הקטנים הסובבים אותם. יש בעלי חיים המאכילים את בני עדתם לשם פרסום ושליטה. אין ספק שאלטרואיזם מן המין הזה, ואף יותר מפותח, היה מנת חלקו של האדם הקדמון, עוד קודם שברא לעצמו אל ואמונה (עמ' 324-308). ובכן, מסתבר שאין צורך ביראת אלוהים כדי להיות טובים כלפי הזולת. אתיאיסטים הם על הרוב הרבה יותר מוסריים מן הדתיים שכל הטוב שלהם מופנה כלפי בני אמונתם, וכל השנאה כלפי בני דת אחרת.

דוקינס מביא סיפור מרתק בנדון: ב-1969 הוכרזה שביתת משטרה במונטריאול שבקנדה, ובעקבות כך הייתה ביזה נוראה, גניבות, ונדליזם, ואפילו רציחות. מסתבר שלאוכלוסיית מונטריאול, שרובה יראת שמיים, לא חסר באותם ימים אלוהים, אלא שוטרים בשר ודם (עמ' 326 ואילך).

וכי כיצד יכול אדם מוסרי לקבל היום את הנורמה של כתבי הקודש שאינה מכירה חברה בלי עבדות ואשר מגלה יחס מחפיר כלפי נשים (עמ' 375)?

שלושה מכשולים גדולים עומדים בפני דוקינס להוכחת משנתו האתיאיסטית:

א. כדרוויניסט הוא חייב להסביר כיצד מלחמת ההישרדות, שמענישה קשות מין המתקיים תוך בזבוז – איפשרה בזבוז נוראי כזה שהאמונה הדתית דורשת מהמאמינים? דוקינס מסביר שיש במלחמת ההישרדות תופעות לוואי, או "יריות סרק", כלומר, פעולות שנועדו למען הקיום, מאפשרות לידן תופעות לוואי, ובלבד שהמטרה העיקרית תתממש. לדוגמה: אנשים נהנים ממין כדי להביא לעולם ולדות, אך הם יכולים ליהנות ממין גם כאשר הם לא מתכוונים להביא לעולם צאצאים. הטבע מרשה "יריית סרק" למען הפעולה העיקרית. ובכן מה היתה הפעולה העיקרית, שאליה התלוותה "יריית הסרק" שהיא האמונה? צאצאים בטבע ואצל בני האדם מאמינים לאזהרות ההורים, וכך הם ניצלים מתאונות וסכנות – כ"יריית סרק" הם נשמעו להוריהם גם כשאלה נטעו בהם אמונות שבדו מלבם. בני אדם בנויים לאהבה (בלי אהבה אין נאמנות, ובלי נאמנות אין סיכוי רב לצאצאים לשרוד) – האהבה והנאמנות הופנו גם כלפי אותה ישות מומצאת – כלפי אלוהים (עמ' 273-237).

ב. טענו כלפי דוקינס שהשליטים האיומים ביותר בהיסטוריה היו היטלר וסטאלין, והם היו אתיאיסטים – מכאן שאתיאיזם הוא אסון לאנושות. דוקינס מוכיח בציטוטים רבים מתוך "מיין קאמפף" ומתוך נאומיו של היטלר, שהוא ראה עצמו כשליחו של האל, הגם שבשיחות פרטיות ראה בנצרות ובבולשביזם מגיפות יהודיות. באשר לסטאלין (שלמד בסמינר לכמרים...) – הוא באמת היה אתיאיסט, אך שניהם לא גרמו לזוועות בעולם בשם האתיאיזם, כפי שעשו המאמינים בשם הדתות (עמ' 385 ואילך). מה שדוקינס החמיץ בטיעוניו הוא העובדה שהשניים למדו מהדת את כל כלליה והפכו את עצמם לאלוהים שאין לערער על דבריהם ויש לציית לציווייהם עד מוות. מה יכול להיות סממן יותר דתי מזה?

ג. הבריאתנים (המאמינים שהכתוב בתנ"ך על בריאת העולם הוא אמת, ואילו תורת דרווין היא בדותא) טוענים כנגד דוקינס שיש במשנתו של דרווין שני פערים שלא ניתן להם הסבר: איך נוצרו החיים הראשונים ואיך נוצרה התודעה הראשונה. על כך אין לדוקינס תשובה, כי הרי המדע לא הצליח למצוא הסבר כיצד הופך חומר "מת" לחומר "חי", וכן לא הצליח להסביר איך בעל חיים, המונע על ידי אינסטינקטים, הפך לבעל תודעה; אך כל עוד לא נמצא מאובן של ארנבון בשכבה שמלפני קיום החיים עלי אדמות – דוקינס יעדיף את תורתו של דרווין על פני התורה הבריאתנית המציעה פחות מ-6000 שנה לקיום העולם. דוקינס מציע מטפורה יפה לדרך מחשבתו: אין טעם לחפש "וו שמימי" שעליו תולים את השאלות, צריך לחפש "עגורן" שיכול בהדרגה לפעול מפשטות למורכבות, והעגורן הזה הוא תורת האבולוציה של דרווין (עמ' 232-188).

אחת החולשות של "יש אלוהים?" היא בגלישות הרבות של דוקינס. כשהוא מתחיל לספר על ספרים שכתב, הרצאות שנשא, תוכניות טלוויזיה שהינחה, כנסים וויכוחים שהשתתף – הוא שוכח את עצמו (ראו דוגמאות בעמ' 103, 180, 164, 224-223, 302, 306, 307, 338, 340,397, 400, 450, 453, 469, 499, 507, 511, 524, 543-541), וכן הדבר כאשר הוא שוקע בדיון על הישגי המדע (ראו לדוגמה עמ' 528-509), ולי הייתה תחושה עמומה שהדברים לא נכתבו ממש "לשם שמיים". אני מודה ומתוודה, שהספר הזה גרם לי לא רק הנאה, אלא גם תסכול: מסתבר שרוב הטענות המופיעות בספר בעניין הדת, ובעיקר בעניינו של התנ"ך, מופיעות בספר שפירסמתי עשרים שנה לפני דוקינס (הספר שלו פורסם לראשונה ב 2006), הלא הוא "התנ"ך – כף החובה" (סטימצקי-תמוז, 1986), ושאת קיצור הדברים ופישוטם הבאתי בספר אחר ששמו "שיחות עם חוזר בתשובה" (עם חופשי, 1999). אני מציע תרגיל למי שקרא את הספר של דוקינס – שיקרא את כל פרק 2 – עמ' 49 ואילך, עמ' 89, 274, 338, 341, 344, 346, 348, 352 399, 484-481 וייווכח שאותם הדברים, לעיתים בניסוח כמעט זהה, כתובים בספרים שלי.

אל דאגה, אינני מתכוון לתבוע את דוקינס על הפרת זכויות יוצרים, כי הרי אין סיכוי שבעולם שדוקינס ידע על קיומו של סופר נידח שכתב בשפה נידחת (יסלח לי אהוד בן עזר על השימוש במונח שלו), אך למרות הצו הפנימי להיות אציל נפש ומפרגן, אינני יכול שלא לחוש מתוסכל על כך שספר שדן בעיקרו במעקשיה של הדת הנוצרית, ושידיעתו של מחברו בתנ"ך לוקה בחסר (למשל, דוקינס מרבה לתקוף את האמונה בעולם הבא, מבלי להזכיר שהתנ"ך איננו מכיר בעולם הבא בכלל!) זכה לקבלת פנים כל כך חמה, כאשר ספר עברי שקדם לו בעשרים שנה, והוא (אין טעם להציג פוזה מצטנעת!) הרבה יותר ממוקד בתחומים שמעניינים את הישראלי העכשווי, נשאר מבויש על המדף.

* * *

חמדה אביב קאלש

"יהיו ימים"

נכתב לרגל 60 שנה למדינת ישראל

כְּשֶׁעָלָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

גָּרַף אָבִי אֶת שְׁאֵרִית הַקַּיִץ

שֶׁעוֹד נוֹתְרָה בּוֹ

לְתוֹךְ גֻּמּוֹת שֶׁחָפַר בַּטּוּרִיָּה

לַשַּׁלֶּכֶת שֶׁתָּבוֹא.

יַבָּלוֹת בְּכַפּוֹת יָדָיו קִלְּפוּ שְׂרִידֵי חֲלוֹמוֹ

וְזֵעָה קָרָה שָׂרְפָה אַשְׁלָיוֹתָיו –

כְּשֶׁדִּרְבֵּן אֶת עֶגְלַת הַחֲמוֹר

אֶל הַפַּרְדֵּס שֶׁל סְטְרוּגוֹ.

הַחֲמוֹר –

עִקֵּשׁ כָּל הַדֶּרֶךְ,

נָעַר עַל קִפּוּחַ מִתְמַשֵּׁךְ

וְנֶעֱצָר מִדֵּי פַּעַם לְלַחֵךְ יְגוֹנוֹ.

אַחַר כָּךְ –

הִשְׁתַּעַשְׁעוּ צַלָּפָיו שֶׁל פָאוּזִי קָאוּקְגִ'י

בְּגוֹרַל אָבִי

הִתְרַוְּחוּ בְּבֵיתוֹ שֶׁל סַלָּמֶה אֶפֶנְדִּי

וְצָלְפוּ בְּרוּחוֹ הַשְּׁפוּפָה

שֶׁתָּעֲתָה כָּל יוֹם

עַד לְשַׁעֲרֵי הָרֹבַע בְּדַמֶּשֶׂק

וְשָבָה תְּשׁוּשָה אֶל שְׁאֵרִית כֹּחוֹ.

בַּלַּיְלָה

כִּבְּסָה אִמִּי אֶת בִּגְדֵי הַחָאקִי שֶׁלּוֹ

בְּגִיגִית פַּח בֶּחָצֵר.

דִּמְעוֹתֶיהָ רִכְּכוּ אֶת הַמַּיִם

וַעֲלֵי שַׁלֶּכֶת נִחֲמוּ אֶת יָדֶיהָ.

הוּא רָכַן עַל בִּרְכָּיו

תָּחַב בְּכִיס סִנָּרָהּ 90 גְּרוּשׁ

וְאָמַר: "עוֹד יִהְיוּ יָמִים"

אַחַר כָּךְ קִפֵּל חֲלִיפָתוֹ בְּתוֹךְ מִזְוָדָה

וְהִנִּיחָהּ בְּתוֹךְ מַחְסָן.

* סטרוּגוֹ – שם של פרדסן אמיד בכפר סבא דאז.

* פאוזי קאוקג'י – קצין ממוצא לבנוני (1890-1977). בשנת 1936, בימי המרד הערבי הגדול, עמד בראש כוחות ערביים לא סדירים שחדרו מסוריה ומעיראק לתחומי ארץ ישראל כדי לעזור לכנופיות של ערביי ארץ ישראל שלחמו ביישוב היהודי ובשלטונות המנדט הבריטי. בשנת 1941 השתתף במרד הפרו-נאצי והאנטי-בריטי של רשיד עלי אל-כילאני בעיראק. עם דיכוי המרד נמלט לגרמניה, שם שירת את מכונת התעמולה הנאצית. לקראת ההכרזה על המדינה היהודית ישראל הועמד פאוזי קאוקג'י על ידי הליגה הערבית בראש "צבא ההצלה" – כוח של מתנדבים ערבים עיראקים, סורים ודרוזים, שהוקם בסוריה כדי לסייע לערביי ארץ ישראל במלחמתם ביישוב היהודי. צבא ההצלה פעל בצפון הארץ. באוקטובר 1948 הותקפה מפקדתו של קאוקג'י בתרשיחא על ידי כוחות צה"ל ונכבשה לאחר קרב עז, אולם קאוקג'י הצליח לברוח ממנה ונס יחד עם צבאו ללבנון ויותר לא שב לארץ.

* סלמה אפנדי – ערבי אמיד שהיתה לו אחוזה בפאתי כפר סבא הערבית.

* * *

רות ירדני כץ

אישה לא יפה

דניאלה וייס, לשעבר ראש מועצת קדומים, לוקחת את החוק לידיה. בימים אלה הואשמה שבעטה, נשכה והיכתה שוטרים. היא מואשמת שהסתירה בביתה מתנחלים שהציתו מטע זיתים של פלסטינים, ובעלה וחברה שלה עזרו לה. גברת וייס הלא יקרה, חיה, שותה אוכלת בשקט ושלווה בזכות הצבא שלנו שמגן עליה היכן שהיא גרה. בזכות כוחות הביטחון שמאפשרים לה לישון בשקט – והיא משיבה באלימות, ובמקום להסגיר את מציתי המטע לכוחות הביטחון היא מסתירה אותם בביתה ומונעת מהם לחקור. הייתכן?

גברת וייס קיבלה מתנה אדירה, מדינה דמוקרטית שמותר בה להביע דעות ומותר להשמיע אותן, ויש הרבה דרכים להשמיע דעות, גם כאלה שהדעת לא סובלת. אבל במדינה דמוקרטית יש חוקים, והגברת הלא יפה לוקחת את החוק לידיה וזו איננה הפעם הראשונה שהיא מרימה יד ומתפרעת.

בחודש מאי 1987 התרחש אירוע "ליל הבקבוקים" בקלקיליה, בעקבות רצח עפרה וטל מוזס כתוצאה מבקבוק תבערה שנזרק לעברם על כביש הגישה לאלפי מנשה. הישראליים ביישובי מערב השומרון עוברים דרך העיר קלקיליה עצמה. קבוצת מתיישבים חזרה מהפגנה, ובעוברם בקלקיליה, ניפצה וייס מספר בקבוקי קוקה קולה ריקים מזכוכית על אחד הקירות בעיר. גברת וייס חושבת שהיא חיה במערב הפרוע ולא במדינה מתוקנת. היא מסיתה לאלימות, מציתה אש, גורמת לנזקים בלתי הפיכים.

בעלת האגרופים הורשעה בעוד תקיפה פיזית אלימה. זה היה בחודש יוני 2007, בתקופת ההתנתקות, לאחר שהרימה יד על שוטרות מג"ב, ונידונה ל-5 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים‏‏. הגברת, בהתנהגותה המבישה, גורמת לכך שהיא פחות ופחות זוכה לאהדה גם בקרב חבריה, שלא לדבר על החלק הגדול של העם שלא סובל, מסכים ומוכן לקבל התנהגות מחפירה שכזו. גברת וייס יורקת לצלחת שממנה היא אוכלת. גברת שברוב חוצפתה אמרה על בית הדין הגבוה לצדק שכל הציבור יודע שהוא פוליטי שמאלני. גברת וייס מכפישה את שמם של חבריה המתנחלים, שהרוב לא איתה וגם לא מצדיקים את אלימותה.

את האישה הלא יפה הזו צריך להוקיע ולמצות איתה את הדין. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שמתוכנו ניהרס.

אהוד: אני חוטף התקף זעם כל אימת שאני נתקל בביטוי "לקחת את החוק בידיים". אין דבר כזה! יש חוק. ויש הפרת חוק. אבל במקום לומר שדניאלה וייס מפרה את החוק, נוקטים לשון מכובסת ואומרים שהיא "לוקחת את החוק בידיים". אין דבר כזה, ולא רק במקרה שלה. שום אדם פרטי ושום ארגון במדינה אינו יכול "לקחת את החוק בידיים" ולעשות דין לעצמו. "איש הישר בעיניו יעשה" איננו יכול להיות "חוק" כי "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו." – לכן יש רק שומרי חוק ומפרי חוק.

אכן, יש תקופות שבהן החוק אינו נשמר ואינו נכפה בתקיפות, (כמו למשל בפוגרום יום הכיפורים האחרון בעכו) ואז קמות קבוצות של מפרי חוק, שמגיבים על דעת עצמם ונוקמים במי שקודם לכן הפרו את החוק ופגעו בהם. לזה אני קורא "מלחמת אזרחים" ולא "לקיחת החוק בידיים"  – אלא אם כן גם עשיית לינץ' ביהודי או בערבי היא "לקיחת החוק בידיים"!

* * *

יוסי לנגוצקי

דברים לזכרו של "ג'קסון" הוא יונה דוידוביץ

ירושלים, 28.9.2008

נתייתמנו אתמול מג'קסון "זקן משפחת הסיירת הירושלמית". "זקן השבט" ולא רק מבחינת גילו אלא מחמת המעמד המיוחד שרכש במהלך 17 שנות שרותו בסיירת הירושלמית (1953-1970) ובקרב משפחת יוצאי הסיירת גם בעשרות השנים שלאחר מכן. את ג'קסון פגשתי לראשונה ב-1955, עם גמר השירות הסדיר שלי כשהצטרפתי במילואים לסיירת הירושלמית כמ"מ ג'יפים.

אני זוכר היטב את ההתרשמות שלי מההיכרות הראשונה עימו:

זקוף וחזק כסלע

מקרין עוצמה שקטה

צחוק רועם

נכון לכל פקודה

נושא הילת לוחם באצ"ל

במשפט אחד: "היתה לו נוכחות."

"ג'קסון", שלא נשא מעולם דרגות על כתפיו, שימש מחמת איכות תכונותיו ואופיו הייחודי דמות בולטת בסיירת, ואינני מגזים כהוא-זה אם אומר שהיה אבן יסוד אמיתית בחיי ובפעילות הסיירת.

שהרי "ג'קסון" היה "פירמה".

שהרי "ג'קסון" היה ה"ג'קסון" האחד והיחיד שבחיינו.

"ג'קסון" שניחן בשפע של אומץ לב, נכונות אדירה לתרום ולדחוף, היה גם סמל לרוחב לב ומוכנות לסייע. כל זאת בצנעה מוחלטת, בליווי, חיוך וצחוק שובה-לב.

ג'קסון שייך לזן נכחד של אנשים שעוצבו טרם מלחמת העצמאות, שלא שינו, כל המשך מהלך חייהם ,את אופיים, מנהגיהם ודעתם.

ג'קסון, שהיה מבוגר בעשר עד חמש עשרה שנה מרוב אנשי הסיירת הירושלמית, שימש מודל של חיקוי לחיילוּת מעולה.

לא יכול מפקד להתברך בחייל מצטיין יותר מג'קסון.

אמיץ, מקצועי, ממושמע, שקט, אמין, בעל כושר פיזי מדהים.

לא נשכח כיצד שימש ג'קסון כג'ק אנושי, פשוטו כמשמעו, והרים ג'יפ שחטף פנצ'ר בניווט בחולות חלוצה, לצורך החלפת צמיג.

שלא לדבר על כירונותיו ויכולותיו הטכניים.

לעולם לא שמענו את ג'קסון,מתלונן שהרי הכל בסדר.

 "סמוך עליי!!"

 ואכן סמכנו עליו.

 וכל זאת בהמון המון רוח טובה וצחוקים אין קץ.

מיום הגיעו לגיל 35, גיל שנקבע בצה"ל כגיל המירבי ללוחם בסיירת, היינו צריכים להילחם על הישארותו ביחידה, תהליך שהתחדש מדי שנה – עד הגיעו לגיל 45.

ג'קסון התבלט כמתנדב לכל משימה. ולמי שאינם יודעים, הרי שבמלחמת יום הכיפורים, כשהיה ג'קסון משוחרר ומובטל מכל תפקיד צבאי, הוא הצטרף לסיירת שריון ברמת הגולן, שהיתה בפיקודו של מוני בן-ארי, מי ששימש קודם לכן במשך שנים כמפקד מחלקה בסיירת הירושלמית.

וכמה מילים על ג'קסון האזרח.

 הערך העליון בסולם הערכים של הוריי ז"ל, שעה שהגדירו תכונותיהם של בני אנוש, היה: "איש עבודה", וכשאמרו על מישהו שהוא "איש עבודה", הרי שהציבוהו בשיא שהוא מעל ומעבר לכל תכונה אחרת.

ג'קסון, כפי שהיכרתי אותו מעל חמישים שנה, היה לא רק לוחם עז אלא גם "איש עבודה" אמיתי.

 ולא רק איש עם "לב-זהב" אלא גם איש עם "ידי זהב ". מקצוען, חרוץ, דייקן, שקדן, יצירתי ומסור עד כלות הנשמה לכל מעשה ידיו.

כשנאלץ לפנות את המסגרייה שהיתה בבעלותו, לצורך בינוי ככר ספרא הנוכחית בירושלים, עבר ג'קסון הסבה לעולם הבנייה, כשהוא מותיר במהלך עשרות שנות פעילותו החדשה את חותם יצירותיו הבנויות בכל רחבי הארץ.

 ושוב בלט ג'קסון ביושרתו ובטוב טעמו, כשלא היסס לרגע לשפר את מפעליו, שאותם ממש-ממש אהב ולו גם יצא שיפורם בהפסדו.

"ג'קסון" !!!

לבטח היית נבוך מאד לשמע כל המחמאות והתיאורים שהשמעתי, אך האמת הינה כי הרווחת את כל אלה ביושר.

 תחסר לנו מאד כי אהבנוך!!!

בשם כל משפחת הסיירת הירושלמית אני מצדיע לך ומודה לך על תרומתך!

תודה לך אריה, שהרי אריה אמיתי אכן היית !

תודה על כל מה שעשית!

תודה על החברות, שמחת החיים והנעימות שהרעפת על כולנו!

תודה על ה"מענטש " שהיית !

היה שלום !

יוסי לנגוצקי (אל"מ, מיל.)

מפקד הסיירת הירושלמית במלחמת ששת הימים

*

לאהוד בן עזר, שלום ושנה טובה,

אנא, שקול לפרסם הספד זה של ס"אל יוסי לנגוצקי על חברנו, שמת בשיבה טובה.

(יוסי בעצמו הוא מלח הארץ, בנו של מוסיָה כובש ים המלח, ובעל זכויות בשירות הביטחון).

מי שלא הכיר את ג'קסון, הפסיד.

גבר ענקי ומוצק. שפם סטאלין. חיוך מכווץ עיניים.

ג'קסון היה בן שכונות ירושלים. הילת לוחם אצ"ל על ראשו. ותיקי המשפחה הלוחמת שרו על קברו את המנון הארגון בקולות שחוקים. כל המילים זכורות. ג'קסון היה מסגר אומן. כאשר סגרו לו את בית המלאכה לרגל בניית כיכר ספרא, הפך והיה לקבלן בניין. בין מפעליו בית גבריאל בצמח, ומרבית טיילת האס בתלפיות, ירושלים. הגבעה שהיה בין כובשיה.

 בשנתיים האחרונות הוא היה אורב לידידים בקפה "רולדין" בקניון מבשרת (מקום מגוריו לאחרונה), כי תחלואו גבר עליו. לא היה מנוס מקפה ביחד, ושיחה על ציוד חדיש לחציבה, וטיבן של אבני הבניין של הארץ וסלעיה.

לא עצב משרה מותו, אבל סיפוק שהיכרת אותו, שכם אל שכם בכל אותן שנים של שירות מפרך ומסוכן.

יהיו נא דורות חדשים כמוהו.

חג שמח!

איתמר פרת

שואבה

* * *

שמשון ארליך

לוּזֶה חלוץ התעשייה הכפר סבאית

חלק ראשון

ראשית הגזוז והבול המשולש

הזהו רחוב הגליל בו נולדתי? הזהו ביתו של לוּזֶה ארליך חבר ילדותי שאליו הייתי בא  למצוא ניחומים מסיכסוך עם אח וחבר? האם לכאן באתי לבקר אותו, כטוראי, בחששות כבדים, כשחזר כקצין נערץ מגדוד הקומנדו של משה דיין במלחמת השיחרור, ולשמחתי חשתי שהחברות נותרה כשהיתה? האם זהו, ממול, ביתם של איצ'י ואריה ממבוש, גיבורי המלחמה באויבים הערבים והבריטים, החברים הנישאים ב"הגנה הימנית" שהפכה לאצ"ל וללח"י המנתצת את תזזית ה"ההבלגה" שאמרה לכולנו להתאפק ולא לעשות מעשי נקמה בערבים? האם פה הם גרו, גיבורי ילדותי, שמילאו את דימיוני בקנאה על שלא נתקבלתי כמוהם לארגון המחתרתי הנכסף? שום דבר אינו עומד על תילו. הכול מזכיר לי את הפרוור בלוס אנג'לס, שם ביליתי כמה עשרות שנים בגעגועים לביתנו המרובע הקטן, בעל גגון הרעפים, שגינה קטנה ועץ לימונים בחזיתו. משם כמהתי לבית המוארך קצת יותר של ממבוש, ולבית המסתתר בין עצי הפרדסים של אדון כהן, אבא של אהרון כהן שקיבלתי ממנו פעם טלפון באמריקה, ובעיקר געגועיי ל"פבריק" של ארליך. הכול נעלם. גם דרך החול איננה. הכול מכוסה כביש אספלט ולידו מכוניות, שאז לא היתה מצויה ולו אחת מהן.

ניגשתי לגן הזיכרון שהוקם לכבודו, כממונה על בניית מוסדות הציבור בתל אביב, ברעננה, ברמת גן ובכל מרכז הארץ, וכמובן בכפר סבא. התיישבתי על מישטח בטון והוצאתי מהמזוודה את אוסף הניירות שכתבתי בלוס אנגלס כששמעתי על מותו בלא עת של חברי ממחלת הסרטן.  לוזה חברי, אולי היחיד? שאיתו הייתי מבלה ב"פבריק" את שעותיי הטובות ביותר? 

כשהלכתי לחברי היחיד הייתי נתקל כמעט תמיד בעגלת שכנו ממול. ממבוש היה משהו גדול מהחיים. בעגלה גדולה היה יוצא בבוקר לחלק תוצרת תנובה. היה עובר את בתיו הנמוכים של רחוב הגליל, שלרובם, כלרוב בתי המושבה, גגות רעפים משופעים, שהוסיפו כתמים אדומים לאפרורית החול ולירק העצים והדשאים של הנוף כולו. ממבוש הגבוה, החסון, בעל עיניים כחולות מביטות בביטחון אין קץ על עשבי רחוב הגליל – נוסע למרכזו של הכפר, נראה לי אז כנפוליון מקומי. תניד אזכור את ממבוש כל אימת שאזכר בלוזה.

 שלא כברחובות הצדדיים, היו ברחוב הראשי גם בתים מרובעים שגגותיהם שטוחים עשויי בטון. אלה שימשו את בתי המסחר שתרמו, למה שנקרא כפר, את חלקו העירוני. כך היה בית המסחר לחומרי בנייה של אפשטיין. כך היתה המכולת של שלסקי. שני מפעלי התעשייה לאטריות ולגזוז של פרילינג וארליך הוסיפו את הצלע השלישית למשולש ענפי הכלכלה הכפר סבאית.

כלי התובלה של שתי התעשיות בכפר היו שונים לחלוטין, אם כי שתיהן עשו את מלאכתן נאמנה וסיפקו את כל צרכי המושבה והסביבה ללא דופי. מעולם לא הורגש מחסור, לא באטריות ולא בגזוז, אפילו שכלי התחבורה היו נחותים בהרבה מאלו של היום.

מפעלו של פרילינג הסתמך יותר על כוחות אנושיים מאשר על כוחות סוס. אליעזר פרילינג, יקה, שרוקן בצורתו הבלונדית ועיניו הכחולות הרבה מתורת הגזע הנאצית, הוביל מדי בוקר את האופניים בידו עד לדרך התחוחה יותר שבמרכז הרחוב, כשמאחוריהם, מעל הגלגל האחורי, תלוי ארגז המשא ובתוכו כמויות אדירות של אטריות, שלא במטבח אימי ולא במטבחי השכנים היו כהיקפן.

משהגיע למרכזה של דרך החול התלולה, עלה פרילינג על אופניו. הוא העביר את רגלו מלפנים, עוקף את מטען האטריות שלא איפשר לו להעביר אותן מאחור. הוא הוריד רגל אחת לקרקע, ובדחיפות לאחור השיג את פריצת האופניים קדימה עד שהשיג את המהירות שאיפשרה לו נסיעה חופשית. עתה הגיע גם הוא לרחוב אלנבי, שלאחר שנים, עם קום המדינה, קראו לו רחוב ויצמן, עובר בין חנויות המכולת של שלסקי, מטרני, קנטי, ופלוקסט ופורק בהן בהדרגה את מטענו.

לעומת ההסתמכות על כוח אדם בהובלת האטריות, סמך מפעל הגזוז על כוחות החי. את הגזוז הוביל לוזה על חמור בשני שקים התלויים משני צידי האוכף, כדרך הערבים. חברי לכיתה אלעזר, שנקרא לוזה, ילד כבן עשר כשהכרתי אותו לראשונה כתעשיין – היה בנו של תעשיין, יחיאל ארליך, התעשיין הראשון בכפר. ארליך הזקן היה מנהל המפעל, מנהל הייצור, מנהל צוות הפועלים, והיה גם צוות הפועלים עצמו כאחת. ואילו לוזה היה הממונה על השיווק ויחסי החוץ.

לוּזֶה עם החמור עשו אף הם את דרכם לרחוב הראשי המשופע בכארבע חנויות מכולת ובמסעדה אחת, וכולן צרכו את הגזוז והסודה שלהם, אבל לא רק את שלהם. היה זה במחצית השנייה של שנות השלושים. את כפר סבא בת אלף וחמש מאות התושבים פקדו כבר אז גם המוכרים של תעשייני הערים. הללו באו עם משאיות גדולות עמוסות ארגזים מלאים בבקבוקים מקושטים באטיקטים צבעוניים הנושאים מותגים שהיו שכיחים בכל הארץ. לוזה עמד על כן במשימות תחרות שפשטו בכל העולם עד שהפכוהו לכפר גלובלי ש"קוקה קולה" האמריקאי הפך לסמלו בתחומו התעשייתי של לוזה. אלא שאז היה התהליך בכפר סבא בתחילת דרכו. עדיין היה מקום ליצרן קטן. לוזה מכר על כן את תוצרתו במחירים נמוכים בהרבה. הוא מכר בהקפה, לא התעקש על תאריכי פירעון מדוייקים ולא הפסיק את האספקה גם אם החובות הצטברו מעבר לסביר. ובכל זאת קנו בדרך כלל ארגז אחד ממנו על כל שלושה ארבעה שקנו מהעירוניים.

מעולם לא זכיתי לראות את תהליך היצור של תעשיית האטריות. לעומת זאת התוודעתי לתהליכי המכניזציה של תעשיית הגזוז.

כתעשיין ובמעמד כלכלי עצמאי, היה לוזה מאוד מחוזר על ידי ילדי המושבה. לא רק שהיה מוכר וקונה, והגרושים התגלגלו בכיסו. הוא היה גם יכול לכבד אותנו בבקבוק גזוז. הייתי על כן עוזר ללוזה בהעמסת הבקבוקים ובשמירה על החמור כשלוזה היה עסוק בפנים החנות. בזכות זאת הייתי בא איתו ל"פבריק", כפי שארליך הזקן חזר לקרוא למפעלו כשעבר לדבר אידיש או תיבל את העברית בביטויים שהביא איתו ממחוזות ילדותו שבה השתמש בעברית רק בבית הכנסת. ובשעת חסד, כשארליך הזקן לא היה רואה, הייתי זוכה גם בשתיית בקבוק ישר מקו הייצור.

ה"פבריק" שכן במה שהיה פעם לול. לצורך מורכבות היעד החדש הוא חולק לשניים. בחלק האחורי היו שני מיכלים מרובעים יצוקי בטון גס מלאי מים. באחד היו המים מעורבים בפיסות סבון שנמסו עד שביחד עם המים הפכו לתמיסה כחלחלה. השני היה כולו מים טהורים ללא כל תוספות מלאכותיות. כשלוזה היה חוזר ממסע השיווק היה מוציא את הבקבוקים מהשקים, מעביר אותם לארגז בן שני תריסרים, ומעביר את הארגז לאמבטיה של הבקבוקים. מרגע שנכנסו הבקבוקים ל"פבריק" היה ארליך הזקן נוטל עליו את מושכות הייצור. הוא היה משרה את הבקבוקים במיכל עם מי הסבון. היה נוטל כל בקבוק ביד ימין, מחדיר לתוכו ביד שמאל מברשת העוטפת קצהו של חוט ברזל ארוך, שיפשף עימה כמה שניות את פנים הבקבוק. לאחר מכן הוציא את המברשת, רוקן את מי הסבון, והעביר את הבקבוק למיכל המים הנקיים. משהתמלאו הבקבוקים במי השטיפה, היה נוטל שני בקבוקים בשתי ידיו ומנער אותם כמה שניות. לאחר מכאן היה מעמיד אותם על כן מיוחד כשפיותיהם למטה ונותן להם להתייבש.

לאחר שהבקבוקים התייבשו, החזיר אותם ארליך לשכון תריסר-תריסר בארגזים המיוחדים להם. הוא היה נוטל אז ארגז ומעביר אותו לאולם השני, לפס הייצור. בפס הייצור כיכבה מכונת המילוי. שלא כמו אחיותיה ה"נובורישיות", המגונדרות בנחושת מבריקה ובצורות אמנותיות מתחפשות כמעט לפסלים, ומפגינות תוך כד כך את ההון הענק שהושקע ב"פבריקים" לגזוז בכל העולם וגם בתל אביב, היתה מכונת המילוי של ארליך מלאה היסטוריה וייחוס.

לפי סיפורו של ארליך הזקן, כפי שסופר לי מפי בנו לוזה, היא נוצרה עוד בתחילת המאה התשע עשרה. אולי אפילו קודם לכן. לפי גרסה זו היתה המכונה מותקנת במוסקבה עוד בזמן המלחמות הנפוליוניות. חייל של צבא נפוליון, שהיה אף הוא באותה תעשייה בצרפת, ראה אותה במוסקבה והתאהב בה. לדברי ארליך הזקן, כפי שסיפרו לו, היה אותו חייל נפוליוני ללא בגדים חמים, ללא נעליים ראויות לשמן, נושא עליו רובה כבד וארוך, כפי שהיו הרובים באותם הימים. והכול בחורף, לאחר שהרוסים שרפו את מוסקבה ולא היתה לו קורת גג מפני השלג והכפור. אבל המכונה נהיתה כה יקרה לו, עד שגרר אותה עימו לכל רוחבן של רוסיה ואוקראינה. בנחל ברזינה, שלדברי ארליך הזקן היו שם לנפוליון המון קורבנות, לא היה מוכן החייל לוותר על המכונה, ובגללה כמעט טבע. איך ניצל, לא ידע ארליך הזקן בדיוק. אבל עובדה היא שהגיע איתה לעיירה. אלא שהוא היה כה עייף מההליכה ומהכפור, שנפל לתוך שינה עמוקה וקפא. כשיצא הסבא של הסבא של ארליך הזקן בבוקר,מצא את ראשו של הנפוליונצ'יק מבצבץ מתוך ערימת שלג. התחילו לסלק את השלג ואז מצאו את המכונה קשורה אליו בשרשרת. מאחר שכל הנפוליונצ'יקים, כך קראו אז לצרפתים, כבר הספיקו לעזוב את העיירה, נשארה המכונה אצל משפחת ארליך. בתחילה לא ידעו מה לעשות בה. לא הבינו למה היא משמשת. היא לא היתה רובה, לא היתה תותח, לא היתה מטבח נייד וגם לא חלק מטחנת קמח או מנפחייה. כל אותם דברים שניתן היה לחשוב עליהם באותם ימים, היא לא היתה.

אלא שבדיוק חזר אז מהתנדבות בצבא של נפוליון "משה דר קרומר", כלומר "העקום", על שום שהיה מהלך כפוף כולו. אז, באותם הימים, כשהאנשים כמעט לא יצאו עשרה קילומטר מסביבתם, כך סיפר ארליך הזקן, הספיק משה העקום לסובב בכל רוסיה, בכל פולניה ואפילו בצרפת היה. משה העקום היה תמיד מוקף אנשים שרצו לשמוע איך נראה העולם, מה עושים יהודים במקומות הרחוקים ואם נכון שלנפוליון יש גנרלים יהודים. ואז עלה בדעתו של הסבא של סבא ארליך הזקן לשאול את משה העקום אולי הוא יודע למה גרר חייל נפוליוני מכונה מנחושת מאות ויירסטאות.

משה העקום בא, מוקף בקהל חסידיו, הביט במכונה ומיד מצא את התשובה. המכונה משמשת למין משקה שרק הצאר ושריו שותים. שהרי, הווה ידוע, אמר משה העקום, לפי שסיפר ארליך הזקן ללוזה , והוא סיפר לי – המלך הרוסי ושריו אינם שותים סתם מים אלא רק גזוז. הוא אף סיפר שבפטרסבורג ובמוסקבה כבר הגיע הגזוז גם לאלה שאינם אמנם אנשי שררה או שרים אבל יש להם כסף. לדבריו מי ששתה פעם גזוז לא ירצה עוד לשתות לעולם מים או חלב.

הסבא של הסבא של ארליך החליט מניה וביה שהוא מתחיל בייצור גזוז בעיירה. וכך הפכה משפחת ארליך למשפחת התעשיינים הראשונה והגדולה בעיירה.

הסיפור מאוד מצא חן בעיניי. הוא כלל דמויות שבכפר סבא לא היו רגילים בהן. חיילים בכלל וחיילים נפוליוניים בפרט. שימו לב, עשיתי חשבון ומצאתי שמאז שמשפחת ארליך נכנסה לתעשייה העולמית ועד לאותו זמן עברו לא פחות מ-125 שנים. והרי באותו זמן, סיפר מר כהן שבא מגרמניה וידע המון דברים ושלא היה קמצן, וחילק את הידע שלו עם כל השכנים בשכונה שהתאספו ליד ביתו בערבים – שתעשיין אחד גדול מאוד, ואולי אפילו הגדול בעולם, ששמו קרנגי, התחיל לעשות את כל הכסף רק לפני 50 שנה. כהן אמר שכסף ישן חשוב הרבה יותר מכסף חדש. בגרמניה למשל היו כאלה שהיה להם הרבה כסף אלא שהם עשו אותו לא מזמן. אלה שהיה להם כסף הרבה זמן סירבו לדבר איתם. כשלוזה שמע את זה הוא חישב שמשפחת ארליך מצוייה בתעשייה פי שניים או אפילו פי שלושה מאשר קרנג'י. הוא גם אמר שבכפר סבא לא חשוב הכסף מפני שלאף אחד, חוץ מכמה פרדסנים, אין כסף. לכן חשוב שהוא תעשיין ישן אפילו שאין לו כסף בכלל.

איך שלא יהיה, ברור שתעשיית הגזוז בכפר סבא לא היתה קמה לולא עמדה לה התשתית התעשייתית שלידתה במפלתו של נפוליון ברוסיה, שבגללה ואך בגללה, הגיעה מכונת המילוי לעיירה הפולנית ומשם לכפר סבא.

חברותי עם לוזה איפשרה לי לשהות במפעל ולחזות בפס הייצור בפעילותו ולהכיר בכך את כל הסודות המקצועיים של התעשייה. ברור שהכול התרכז סביב מכונת המילוי. אבל, כפי שאומרים היום, היה סביב למכונה "ציוד היקפי". שלא כמו היום, שהכול מיוצר ומצוי בבתי מסחר מוכן ומזומן והנך פשוט ניגש ונוטל את החסר לך מהמדף, מותאם לצרכיך, היה אז המצב שונה לחלוטין. ארליך היה חייב קודם כל לנסוע לתל אביב. שם היה עשוי למצוא את הכלים הדרושים לו בהליכה מסוחר לסוחר או יותר נכון ממחסן גרוטאות למחסן גרוטאות. מאחר שהמכונה היתה היסטורית, ויצורה נפסק בעבר הרחוק של אז, הרי שחסרו לה בדרך כלל חלפים. אם התקלקל חלק היה צריך למצוא משהו דומה ממכונה אחרת, או משימוש אחר, וללכת איתו למסגר. הלה היה חותך, חורט, משפשף עד שהתאים את החלק לצרכים. זה היה המקרה הצולח כאשר ארליך, או לוזה כשליחו, מצאו חלק דומה. במקרים האחרים נעשתה עבודה רבה בהרבה בגוש מתכת או בצינורות שנקנו במיוחד למטרה. הדברים חייבו את ארליך בהרבה יצירתיות ודימיון.

אותה יצירתיות ודימיון ואפילו יותר מכך היו דרושים לו בהכנת הציוד ההיקפי שרובו נעשה במו ידיו. למשל, את ארגזי הבקבוקים לא העמיד ארליך על הארץ, כפי שניתן לחשוב. ארליך הכין לשם כך שולחן מיוחד. הוא נטל תיבות לאריזת תפוזים, שהתגלגלו במושבה ושימשו לכל מטרה. הוא העמיד שלוש מהן זו בצד זו, ועליהן שם את ארגזי הבקבוקים. הוא חגביה בכך את ארגזי הבקבוקים והדבר איפשר לו למלא אותם בסירופ בנוחיות מירבית.

את הסירופ הכין ארליך בסיר אלומיניום גדול, שרכש בחנות לגרוטאות ודברים משומשים. לוזה סיפר שבכלל לא היה מעלה בדעתו להיכנס לחנות הזו. גם כיום, כלומר אז, הוסיף, לא היה מעלה בדעתו שבעל החנות הוא גם ספק תעשייתי. העובדה שאביו, כלומר ארליך הזקן, מיד כשראה את השלט "גרוטאות" הבין להיכנס לשם, וכשמצא את הגרוטאה, הבין את הפוטנציאל שבה, מראה עד כמה מתמצה ארליך הזקן בענייני תעשייה.

ארליך הזקן היה נוטל שני קילו סוכר, שלוזה היה תמיד קונה מחדש במכולת של קורנפלד, כל אימת שהשאיר אצלו כמה בקבוקים בלי שקיבל עבורם מקורנפלד מזומנים. הוא היה מביא את השקית החומה הענקית הביתה לבית החרושת יחד עם הבקבוקים הריקים. ארליך הזקן ממלא את הסיר במים עד קצהו. היה שם אותו על הפרימוס, שיש לקוות שיש עוד כאלה שזוכרים איך נראה, אבל אז מילא את מקומם של כיריים של חשמל ושל הגז השכיחים היום.

כל זמן הבישול היה ארליך הזקן עומד כשמערבל עץ בידו ובוחש במי הסוכר כדי שחס וחלילה לא יישרף הסוכר בתחתיתו של הסיר. ואז, לאחר שהסוכר התערבב לחלוטין במים, ונוצרה התשתית של הסירופ, הפעיל ארליך הזקן, את מה שהוא כינה "החוש האמנותי", שהוא ירש אותו לדבריו עוד מאביו. קודם כל שפך לסיר צבע. הוא מעולם לא סמך על מידות קבועות כפי שעושים בעלי מלאכה ולא-אמנים. הוא היה שופך קצת, מסתכל ומוסיף עוד קצת עד שהגיע לצבע הרצוי.

עכשיו עבר ארליך הזקן לגורם העיקרי הנותן למשקה את הטעם: התמצית. את התמציות היו מביאים בדרך כלל מתל אביב. אלא שלפתע הופיע בכפר סבא סוכן תמציות מפתח תקווה. הוא חסך את הנסיעה לתל אביב וגם היה זול יותר. מה פתאום בא לכפר סבא? התברר כי גם הוא התקשה להתחרות בגדולים, וחיפש את הקטנים, שהשירות המיוחד שלו היה עבורם בעל חשיבות. יחד עם התמציות היו מביאים את הבלונים העשויים ברזל, ובתוכם מצוי הגז המתסיס את הגזוז. היו דרושים גם פקקים לסגור את הבקבוקים. הם היו עשויים, כמו היום, מפח, כשבתוכם קבועים כעין כפתורי שעם שמונעים מהגז להיפלט מהבקבוק.

מסע ייבוא חומרי הגלם היה בדרך-כלל תחום תפקודו של לוזה, כחלק מקשרי החוץ של המפעל. הנסיעה לתל אביב לא היתה דבר של מה בכך. הוא היה מגיע לאחר גמר הלימודים לתחנה של "השרון", ה"אגד" של אז, שהיה תחום ממלכתו של איצקוביץ הנהג. כמה ימים לפני כן כבר ידעו תלמידי בית הספר על הנסיעה של לוזה. הנסיעה נגעה לא רק לו, ולא רק לתעשיית הגזוז. חבריו לבית הספר עסקו כבר אז באיסוף בולים. הם היו מחליפים בולים זה עם זה ובעיקר את בולי ארץ ישראל, פולניה, גרמניה, הונגריה ורומניה, ולאחרונה גם את בולי תורכיה שמשם הגיעה העלייה האחרונה. בולים מארצות אפריקה ואסיה ואוסטרליה היו נדירים ורק האספנים, שבידי הוריהם היה כסף, הצליחו להוסיף אותם לאוספיהם. הבולים הללו היו מצויים בבתי המסחר לבולים בתל אביב. נסיעה תל אביבה וחזרה עלתה עשרה גרושים. היה זה חצי שכר-עבודה יומי. כמו היום, נניח, שבעים שקלים.

לילדי בית הספר דמתה הנסיעה לתל אביב כמעט לנסיעה למצרים או לאירופה, שלשם היו לעיתים נוסעים או כדי לבקר קרובים או כדי "להביא בחורה". הבאת בחורות היתה אחת הסיבות השכיחות ביותר לנסיעות לחו"ל. כדי להיכנס לארץ היה אדם חייב להיות תושב או תייר או בעל סרטיפיקט. היו אלה ימי רדיפת היהודים בגרמניה, בפולין ובהרבה ארצות אחרות. כשרצה יהודי להגיע לארץ היה יכול לבוא כתייר ואחר כך להסתתר ולהישאר. מעטים הצליחו. סרטיפיקטים היו מעטים ועל כל סרטיפיקט ממכסת הסרטיפיקטים שנתנו אנשי השלטון האנגלי להסתדרות הציונית כדי שתחלק אותם בין המבקשים – היו מאות ואלפים מועמדים. אבל היתה דרך נוספת. אזרח ארץ-ישראלי היה רשאי להביא לו כלה מחול ולהתחתן עימה. הכלה, שהפכה לאישה של... נעשתה אוטומטית לאזרחית של ארץ-ישראל. הלכו על כן חכמים ושילמו לבחורים רווקים את מחיר הכרטיס בתוספת סכום מסויים. הבחורים היו נוסעים לחו"ל, מתחתנים שם לכאורה עם הבחורה, מביאים אותה ארצה ומתגרשים ממנה. היא היתה חופשית לנפשה וגם אזרחית מהשורה. הבחור היה חופשי לטפל בכמה עשרות השטרלינגים שקיבל. נסיעה לתל אביב נראתה על כן לילדים כמעט כנסיעה כזו. ילדים חיכו ליום ההולדת ה-18 כדי שגם הם יוכלו לנסוע להביא בחורה, וראו בגילם מכשול קשה ומפלה.

בינתיים נזקקו ללוזה. לוזה היה מחכה על כן לאוטובוס לא רק כיבואן של חמרי גלם, אלא גם כשליח הייבוא של הרבה ילדים. הכסף שקיבל מהם רבץ בכיסיו והוסיף לו תחושת שליחות וחשיבות.

הילדים היו מביאים על כן ללוזה את הזמנותיהם ואת הכסף הדרוש לקנייתם. למעשה היה לוזה יכול לגבות דמי טרחה. אבל הימים היו עוד פרימיטיביים, ותחכומי כלכלת השוק עדיין היו רחוקים. בדעתו של לוזה כלל לא עלה הרעיון. שנים אחר כך הזכיר יגאל, בנו של פרדסן שהפך ליבואן בתל אביב, שלוּזֶה היה טיפש. אפילו לא היה לוקח כסף עבור הבאת הבולים. והלא היה יכול לקנות אותם בעצמו בתל אביב ולמכור אותם אחר כך לילדים בריוח. "איפה היה הכישרון המסחרי שלך," אמר לו, "ועוד עם ניסיון מסחרי כשלך..."

על אף שהדברים נאמרו שנים לאחר מכן, עדיין הניע יגאל את אפו בזלזול מופגן כלפי טיפשותו של לוזה. לוזה חשב כנראה שיגאל צדק, ושמח שאביו לא שמע על הסיכויים המסחריים שמתוך טיפשות חמקו לו מבין ידיו.

כשחזר לוזה מתל אביב. כבר חיכו לו בעלי הבולים. לוזה היה צועד ואחריו הילדים עד שהיו מגיעים לחנות של פלוקסט, שלפניה היתה חצר מרוצפת, ושבפינה שלה היה משטח של בטון מוגבה משהו. על בטון זה היה לוזה שוטח את הבולים ומחלק אותם בין שולחיו. העניין לא היה פשוט כי היה כרוך בכסף. היה עליו לחשב כמה עלו הבולים של כל אחד. אחר כך היה עליו לדאוג לעודף המגיע לכל אחד. ולא תמיד זה הסתדר. היו לו גם בעיות בחישובים. לוזה היה אמנם טוב בחשבון בבית ספר. אבל יגאל דרויאן, שלא היה כל כך טוב בחשבון, חלק על חשבונותיו של לוזה. יגאל חשב תמיד שהחישובים שלו הם הנכונים.

לוזה אמר שמפליא שאף פעם אין יגאל טוען שבטעות קיבל עודף גדול מדי. תמיד, אבל תמיד  ליגאל מגיע עודף גדול יותר. "איך זה יתכן," שאל אותי לוזה, "שאף פעם הוא אינו מוצא טעות לטובתי? זה הגיוני?"

אולי אפילו יפסיק להביא לו בולים? – תהה לוזה כאילו בינו לעצמו על אף שדיבר איתי. "יגאל חושב שאבא שלו רוכב על סוס ויש לו פרדסים אז מותר לו הכול?"

כי האבא של יגאל דרויאן לא היה סתם אבא. חוץ מזה שהיה האבא של יגאל דרויאן קראו לו משה דרויאן. ואף שדרויאן זה דרויאן, עדיין כשחשבו על משה דרויאן בכלל לא חשבו על יגאל דרויאן אלא על פרדס דרויאן.

האמת היתה שלוזה לא הרגיש כל כך טוב עם משפחת דרויאן. בכפר סבא היתה לכולם זכות בחירה שווה לוועד המושבה. אבל איש לא חשב שדרויאן שווה לארליך. דרויאן היה מהצלע הפרדסנית של המיבנה הכלכלי. ועל אף שכאמור ארליך היה אחד משני התעשיינים של המושבה, והוא גם חשב שהוא מוותיקי התעשיינים אולי לא רק בכפר סבא אלא  גם  במרחבים גדולים בהרבה, בכל זאת היו הפרדסנים חשובים לאין ערוך. ואם הפרדסנים ככלל היו חשובים הרבה יותר מהתעשיינים – הרי החשובים שבין הפרדסנים היו בטח חשובים הרבה יותר מסתם פרדסנים. שאפילו הם חשובים יותר מסתם תעשיינים.

לוזה לא התלונן על יגאל דרויאן בגלל הוויכוחים על החשבון והעודף. הוא חשב שכסף אינו בדיחה. הוא גם חשב שבצדק סופר יגאל דרויאן את הכסף עוד פעם ועוד פעם. אבל מאוד לא מצא חן בעיני לוזה שכל מה שלוזה ספר, לא נמצא כמעט אף פעם תואם את חשבונו של יגאל. אם כי הוא היה משוכנע שבחשבונות האלה הוא צודק, ולא יגאל. ולא רק מפני שהוא לוזה הרבה יותר טוב בחשבון מיגאל, כפי שהמורה בבית ספר יכול להעיד. ובהרבה מקרים אפילו יגאל היה חייב להודות, שלוזה צודק.

אבל הפעם היה מדובר בעניין אחר לחלוטין. לוזה מסר ליגאל דרויאן במעטפה את כל הבולים שהביא לו. על המעטפה הוא כתב באותיות גדולות: "יגאל דרויאן". מתחת לשם מתח קו. במעטפה היו שני בולים של מונגוליה, בול אחד של קונגו ובול משולש של סודן.

לוזה היה קפדן גדול בעניינים מעין אלה. הוא ידע שכל דבר חייב להיבדק לפחות שלוש פעמים. תמיד כדאי לבדוק פעם נוספת בכדי שלא תהייה טעות נוספת. הוא נהג באותו כלל גם כאשר קנה בולים בתל אביב וגם כאשר חילק את הבולים במעטפות. הוא העדיף לספור עוד פעם ועוד פעם ובלבד שלא יקרה לו מה שקרה לו הפעם:

 יגאל דרויאן לקח את המעטפה. סיים עימו את החשבון בלי להתמקח והלך.

אחרי רבע שעה חזר ואמר: "ואיפה הבול המשולש?"

לוזה עמד נדהם.

"הבול היה בפנים. במעטפה." אמר במבוכה.

"לא היה," אמר שוב יגאל, כשעיניו מופנות לאי שם.

"למה לא אמרת מיד?" אמר לוזה. "איך אוכל עתה להוכיח שכן היה. ואיך תוכיח שלא היה?!" אמר לוזה, הפעם כבר בקצת כעס.

"אבא רוצה לדבר איתך," אמר יגאל שומר על אותו מבט מרוחק.

לוזה בא איתו.

כשנכנסו לחצר הגדולה של בית חיים דרויאן הם מצאו את אבא דרויאן יושב מתחת לעץ תותים ענק. משה דרויאן אכל תותים מתוך צלחת שעמדה על השולחן וקרא את עיתון "הבוקר" שהיה מונח על ברכיו.

"שמעתי שיש לכם בעייה. לא הבאת ליגאל בול משולש," אמר דרויאן. "אני אמרתי ליגאל שראיתי אותך אצלנו כמה פעמים ועשית עליי רושם מצוין. אני בטוח שלא היו לך שום כוונות רעות. אני, אתה רואה, מאמין לך. הצעתי ליגאל שלא תחזיר לו את הכסף. יגאל יחכה בסבלנות עד שתיסע בפעם הבאה לתל-אביב ואז תביא לו את הבול."

"אבל מי ישלם את מחיר הבול?" שאל לוזה את דרויאן, די מבויש.

"טוב," אמר דרויאן. "בטח אינך רוצה שהוא ישלם לך עבור אותו בול פעמיים. נעשה פשרה: אתה תביא לו את הבול והוא לא יבוא אליך בטענות. אני חושב שזו פשרה הוגנת," אמר דרויאן והניח את ידו על כתפו של לוזה, מוביל אותו לכיוון הפשפש המוליך לכביש.

לוזה סיפר לי את הסיפור בצער. "הגד לי," אמר לוזה, "למה לא אמרתי לו שאין זה הוגן. למה לא אמרתי לו שאין זה יפה שאבא ישפוט בוויכוח בין ילד אחר לבנו. אבא שלך היה נוהג כך? האבא של משה היה עושה כך? אז למה פחדתי להגיד לו? רק מפני שיש לו פרדסים? רק מפני שהוא דרויאן?" לוזה פנה הביתה בכתפיים יורדות.

חוש האחריות המפותח של לוּזֶה נראה לי בולט בעובדה שתמיד הקדים את חלוקת הבולים לילדים עוד לפני שהביא את החמרים ל"פבריק". ב"פבריק" כבר חיכה ארליך הזקן ליד הסיר. ארליך הזקן המשיך את יצור הסירופ בתמציות.

המשך יבוא

* * *

הספרייה העירונית רעננה / מועדון הספרות

"קשוב לגלים" – "אותיות בוכות באש"

הזמנה למסיבה ספרותית לכבוד שני ספרי שירה

מאת: יעקב ברזילי

סופר ומשורר תושב רעננה

בתוכנית:

רב-שיח:  דר. משה גרנות, סופר

ד"ר דורית אורגד, סופרת

אהרון חרל"פ, מלחין / אריק ונונו, צייר

יובל אדמוני, פסנתרן

מוסיקה: "הרפסודיה ההונגרית מס' 2" מאת ליסט

טמי קנאזאווה –  יובל אדמוני, דואו פסנתר.

"נוקטורנו" מתוך מחזור השירים: "ספינת אהבה"

י. ברדאנשוילי – י. ברזילי

ירדן זיסהולץ, סופרן – טמי קנאזאווה, פסנתר

מנחה:  ד"ר משה גרנות

יום ב' 27.10.2008 בשעה 20.30

קבלת פנים בשעה 20.00

באודיטוריום בית יד לבנים / אחוזה 147 רעננה

הקהל מוזמן

* * *

איריס שחר

בימים של סוף הקיץ

בַּיָּמִים שֶׁל סוֹף הַקַּיִץ

מַרְגִּישָׁה – אֲדָמָה

רֵיחַ רָטֹב שֶׁל גֶּשֶׁם

מִתְפַּזֵּר

מְרַוֶּה אוֹתִי

מְעוֹרֵר אֶת חוּשַׁי

חוֹדֵר לְתוֹכִי

מַזְקִיף קוֹמָתִי

מַפְרִיחַ,

כְּמוֹ חָצָב

בּוֹדֵד

יָפֶה

גָּבוֹהַּ

שֶׁפְּרָחָיו הַלְּבָנִים

עוֹטְפִים

כְּשִׂמְלַת כַּלָּה

בַּיָּמִים שֶׁל סוֹף הַקַּיִץ

מַרְגִּישָׁה רַעֲנָנָה

כְּמוֹ הָעֵץ בַּגִּנָּה

שֶׁהִשִּׁיל עָלָיו

מְצַפֶּה

לְשַׂלְמָתוֹ הַחֲדָשָׁה

עֵירוֹם

עֲנָפָיו כֻּלָּם חֲשׂוּפִים

חֲסוֹנִים

מְחַכִּים לַתִּפְרַחַת

שֶׁתְּכַסֶּה

תַּעֲטֹף

כְּמוֹ שִׂמְלַת כַּלָּה.

* * *

עופר גביש: עוד על הבלדה על יואל משה סלומון

מדוע ללכת כל כך רחוק [גיליון 386], והרי את התשובה נתן המחבר בעצמו.

האמן (משורר, סופר, מחזאי, פזמונאי, צייר...) נעזר בהיסטוריה אבל לא כותב היסטוריה.

ובאשר לבלדה על קום פתח-תקוה מתוודה המחבר למפרע (ובחזותו את ויכוחינו): "כתבתי אותו בצורה של אגדה בה שילבתי למעשה שני סיפורים שונים – אחד על הסיור לקראת קניית אדמות פתח תקוה בחברת ד"ר מזרקי והשני על ישיבתו של סלומון לבדו בכפר הערבי במשך ימים אחדים." (ראיון עם ירון לונדון בהקדמה לספרו לאוהבים את האביב, משרד הבטחון ההוצאה לאור 1981).

ובהקשר זה לא נצא נקיים אם לא נאמר עוד, שדוקא ההיסטוריונים ואפילו השחקנים העיקריים במעשה, הם החלוקים בדיעותיהם והם המביאים עובדות חלוקות, ומה לנו להלין על פזמונאי שלא התיימר ולא חטא ולא טען לכתיבת היסטוריה.

אהוד: בדבריי ציינתי, כפי שגם אמר לי יורם טהר-לב בעל-פה, שכבר בבלדה עצמה כתב את המילים "אולי זו אגדה." הבעייה איננה בבלדה היפה, השירית, הספרותית, הלגיטימית מכל קנה-מידה שהוא, שיורם כתב. הבעייה היא שהבורות כל-כך שלטת עד שמערכת החינוך בבתי הספר, כלומר כותבי ספרי הלימוד וכמובן גם המורות, קיבלו את הבלדה כמקור המוסמך היחיד ללמוד ממנו על תולדות פתח-תקווה, ואפילו הממונים על הצבת הפסלים המכוערים בכיכר המייסדים אינם יודעים כנראה על תולדות ראשיתה של המושבה יותר מהכתוב בבלדה הבידיונית הזו. זה כאילו היו לומדים את תולדות מלחמת השחרור רק לפי "מגש הכסף" של אלתרמן ומבלי להתייחס להיסטוריה של אותה תקופה. אבל אולי בעוד שנים גם תולדות מלחמת השחרור תישכחנה, ויישארו רק השירים, ובייחוד המולחנים. וה"אליהו הכהנים" של העתיד ישתמשו בהם כבנקודת מוצא לספֵּר את קורותינו במשולב בתולדות הזמר העברי.

* * *

אברהם קנטור: בורות להתפאר

בתמיהה קראתי בגיליון הקודם [386] את הלקח שמפיק מאן דהו מהענקת פרס נובל ל-ז.מ.ג. לה קלזיו.

אני מבין שהכותב מתכוון ללעוג לפרס ולפומפוזיות שמלווה אותו, אבל בהזדמנות זו לזרות רפש על כל חלקה טובה זו גסות רוח. הסופר האלמוני הזה פירסם קרוב לארבעים ספרים שחלקם זוכים להצלחה ולהערכה רבה בעולם. העובדה שספריו נתרגמו לשפות רבות, כולל עברית, מדברת בעד עצמה. אף מו"ל לא ישקיע בספר גרוע, או כפי שמגדיר הכותב "משעמם". לא שמעת ולא ראית? מילא, לא נורא, אבל מה החוכמה להתפאר בכך? אם לא שמעת, ודאי הוא שגם לא קראת. ברור אם כן מה שווה השפיטה שלך את הטקסטים שלא קראת.

בקיצור, אינני יודע מי כתב זאת אבל מי שלא ידע עד כה למה הכוונה בדברים: הפוסל, במומו פוסל, קיבל כאן המחשה ברורה מאוד.

אהוד: את הדברים כתבתי אני לאחר שאיש ממכריי לא שמע על ולא קרא את ז.מ.ג. לה קלזיו. בכתבות המעטות שנתפרסמו עליו נאמר שכמחצית ספריו הראשונים היו בלתי קריאים ונכתבו בנוסח "הרומאן החדש" הצרפתי שאנחנו יודעים היטב מה השיעמום הוא נוסך לפעמים.

איש גם לא שמע את שמו של ז.מ.ג. לה קלזיו בין המועמדים המפורסמים-למדיי לפרס השנה. לכן הרשה לי לחשוד במניעים הפוליטיים של מעניקי הפרס, וזו גם הסיבה ששונא ישראל ומחרימהּ הרולד פינטר זכה בפרס בשעתו, ואילו עמוס עוז ספק אם יזכה בו אי פעם כי הוא אזרח של מדינת "כיבוש" – occupation – שזו היתה ההגדרה לכיבוש הנאצי של מרבית אירופה, מחוץ לשבדיה ה"ניטראלית", ששיתפה פעולה עם הנאצים (תחבורה חופשית לצבא הגרמני לסייע למשטרו הנאצי של וידקון קוויזלינג בנורבגיה) – כדי להציל את עצמה, ואשר האנטי-ישראליות מרימה בה ראש היום. כן, ככה אנחנו ניראים משם. גם ה"עמוס עוֹזים" שלנו.

זאת ועוד, ספריית פועלים הוציאה לפני שנים אחדות שני ספרים של ז.מ.ג. לה קלזיו בתרגום עברי. אתה היית עורך מדור הפרוזה של ספריית פועלים, עורך ראשי ומנכ"ל ספריית פועלים, ואם איני טועה, כיום אתה משמש כסמנכ"ל לענייני מערכת בהוצאת הקיבוץ המאוחד / ספריית פועלים. דומני שהיה עליך לציין זאת בתגובתך, כנוגע בדבר.

ותרשה לי לומר לך לסיום שגם כמה מן הספרים החשובים והמומלצים, שיצאו לאור לאחרונה – משעממים מאוד וכמעט בלתי קריאים, אבל הקוראים העבריים מפחדים לומר זאת שמא ייחשדו באי-הבנה של החשיבות הספרותית.

* * *

לכל המתעניינים

נפתחות סדנאות לכתיבה יוצרת רב-תחומית

בהנחיית המשוררת ליאורה בן יצחק

בסדנאות ל"כתיבה יוצרת" תינתן לכל משתתף אפשרות לבטא את עצמו.

במהלך המפגשים נכיר שירת משוררים מובחרים הכותבים בז'אנזרים שונים גם בכתיבה עכשווית. נתנסה בצורות כתיבה שונות ונחדד את החושים.

גירויים נוספים לכתיבה הם מתחומי האמנות: תמונות אמנות, מוסיקה ייחודית, משחקי דמיון, תירגול, הענקת כלים ועוד. הסדנאות מיועדות לנוער ולמבוגרים.

הסדנאות תפתחנה אחרי החגים בימי א' ו-ד' בשעות: 20.00-21.30

וביום א' –תתקיים סדנא בשעות: 11.00-12.30.

לפרטים יש לפנות לליאורה: 09-7460603 / 054-4793656.

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

הפרוזה שלי לא גדולה, ואני לא כל כך... לא מתפעלת ממנה.

היא יצאה ממני שלא על מנת להיות מודפסת, אבל יצאו דברים כמו שהם;

ואני הייתי איזה דבר, ולכן האטמוספירה שלי משתקפת,

הראשית משתקפת בה."

מתוך הראיון האחרון שנתנה אסתר ראב בחייה, ב-9.12.1980, להלית ישורון.

שירת הצבים בלילות

וזמן האהבה של הנחשים

היה זה אוויר בראשית ושמש בראשית. האדמה שרצה ותססה, ובאוויר נישא קירקור וציפצוף, ונשב משק כנפיים רבות. אנה נעלמו כל היצורים האלה? כיום אין זכר למו פרט לקומץ נמלים ועכברים אחדים – כפרינו מסורקים ומטופלים ודומים לפרברי עיר.

אדמת המושבה היתה אזי פראית, זרועה שיחי טַיון וברקני חורשַף – השטחים היו רחבים וגלויים – וקלושה ודלה היתה וצעירה, לא כאדמת הסלעים שבהרי יהודה, שנשתמרה בה ארכאיות, ושמנוניות, ועקבות הדורות עוד חקוקים בין האבנים בצורת בריכות קטנות חצובות בתוך הסלע, שהיו משמשות בתי-בד שמן וגתות ליין, ושאתה מחפש בהן את עקבות הרגליים הדורכות העתיקות ההן, ואשר על מורדות מדרגותיה מפוזרים אבני פסיפסים מרובעים קטנים כקוביות סוכר לרוב, ופלורה מיוחדת לו, לכל תל ולכל זיז, כאילו נזרעו בכוונה וסדר בידיים נעלמות.

הבית עמד במורד, ומעבריו נמשכו רחובות אשר החול היה עמוק בהם; בלילה היתה שכבת החול העליונה מתכסה ומצטננת, ואולם בפנים נשמר חום השמש. כף הרגל היחפה היתה שוקעת ושואבת חמימות זו ועוד משהו טמיר שלא ניתן לתיאור, אולי היתה זאת המגנטיות של כדור הארץ ואולי היה זה כוחה של קרקע בתולה, שספגה גשמים ושמש עם רקבובית עשבים משך דורות ובאה לראשונה במגע עם כף רגל אדם, האדמה היתה רוטטת וחמה.

והאדמה שרצה באביב, עם ריחות השחת, הקציר – גלי פרעושים ופשפשים, ואם כי הבית היה משופשף כולו בסבון ובמברשות – ללא הועיל – הם היו נטפלים ואוכלים אותנו בכל פה.

יתושים גדולים היו תוקעים כשופרות על האוזניים, וה"ברחש", זבובי-החול, היה בא גדודים-גדודים מן הביצה, ומערפל את מנורות הנפט בלילה –

ובצאת הירח היתה גינת השושנים שלנו, שלפני הבית, רוחשת ומאוושת מיצורים גדולים יותר – קיפודים זריזים היו מתרוצצים בין העשבים ושוחרים לטרף, לאור הירח מוציאים חוטמם, ועיניהם כפנינים שחורות, נוצצות. ואם ניסינו להתקרב אליהם ולעכבם, היו מצטנפים מיד לכדור ולא היתה דרך אחרת מאשר לשימם בדלי מים, אז היו שוב מוציאים את ראשם הנחמד עם שלושת כפתורי הזכוכית: שתי עיניים, וחוטם זריז ונע, וגם הוא כפתור שחור –

צבים היו היו מרשרשים בין עלי האוקליפטוס הנובלים והריחניים, שהיו מצטברים תחת העצים, הולמים ודופקים איש בשיריון רעהו, ומשמיעים צפיעה, ציוץ דק – שירת האהבה של הצב –

וצפרדעים גדולים ולחים, נטולי צבע ותפוחי בטן, היו קופצים ועוברים את מפתן הבית ונכנסים לחדרים, מתחת למיטה, ויש שהיו פותחים באמצע הלילה בקרקור – רחב – נמוך – קולו של בס בעל מיתרים עבים –

ואילו הצפרדעים הקטנות והירוקות, מלאות החן האלה, היו נחות על עץ התות, ומתערבבות עם צללי העלים, ויש שהיו קופצות קפיצה לחה וקרה על זרוע היד או על הצוואר – את אלה היינו תופשים ברצון וגם עושים בהן ניתוחי-ניסיון –

ועולם הזוחלים אשר נעלמו – הלטאות אשר בגודלן היו מבהילות אותנו, בחושבנו שנחש בינוני לפנינו, וכיום – גם קטנות אין רואים כבר במחיצתנו –

ומי ימנה את סוגי הנחשים אשר רחשו אז. הולך אתה למתבן לאסוף ביצים (אזי היו עוד התרנגולות חופשיות להטיל ביציהן בכל מקום אשר ייטב בעיניהן) – והנה נחש ארוך כשני מטר, ושחור, שוכב על הקן ומוצץ ביצה – הולך אתה לשובך להוציא זוג יונים, והנך נתקל באותו אורח – ויש שהיית מושיט ידך לאסוף איזה ענף מן האדמה, והנה זה נחש קצר, זרוע בהרות ירקרקות, וראשו משולש, והוא איטי, אחד הארסיים ביותר –

ובאביב היו מתבקעות ביצי הנחש, וצפיעים קטנים, אשר רק עתה יצאו מביציהם – נחשונים דקים אלה, היו חביבים עלינו, והיינו ממש מתעלסים איתם – כי סכנה לא היתה בהם, וחביבים היו ככל יצור בילדותו –

אך האביב היה גם זמן אהבת הנחשים, ולכן היינו הורגים בקלות אותם, ושניים-שניים היתה זאת מיתת נשיקה עבורם –

והצרעות? – שמנות, לבושות בחום ופסים צהובים על בטנן ודקות מותניים ואלגנטיות כנערות צעירות –

ודבורת הבר הצהובה הגדולה, והדבורה הפשוטה מן הכוורת שבחצר –

ואת סולם העקיצות האלה חשנו בבשרנו לא פעם –

והעקרבים, שהיו בלילות קיץ מתגנבים הביתה ומטיילים כשזנבותיהם מורמים אלי על, לפתע היינו שומעים חבטות – זו היתה אמא, בסנדלה היתה נלחמת בהם קשה. ומרבה הרגליים – וזבובים גדולים ירוקים, ו[גם] זבובי-סוס משולשים, כבדים ושחורים, המטילים זוהמה בבשרך –

אבל היה גם עוף השמיים – החום היה פג, ורוחות קרירות היו מנשבות בסוף הקיץ, ועם רוחות אלה היו באות החוחיות, אלה היו אזי נכנסות הביתה ואוספות זבובים מעל גבי שמשות החלון, רכות היו ומיניאטוריות כל-כך, כצרור קטן של נוצות חיות. ויש שטיפות גשם ראשונות ומהססות היו כבר מתדפקות אזי על השמשות – ובאף היתה קרירות והקלה.

והשרקרקים – זהב ותכלת – מין ציפור-אגדה, היו באים בלילות ירח ושריקתם היתה מידרדרת ממרומים גדולים ונוסכת תהייה גדולה –

והנץ – זה שהיה יושב תמיד בצמרות האוקליפטים הגבוהים, ומשם היה גולש ועומד פרוש כנפיים רגעים על רגעים ללא תנועה בחלל האוויר – מין משחק – שהיה מעלה בקרבך את תאוות ההנתקות מן האדמה, ועמידה כזאת באוויר, במרוכז כל-כך, עד שבטנך החלה כואבת –

והנשר – נשר טורף שהיה נופל כאבן לתוך כנופיית התרנגולות הדחוסה, בדיוק בשעה שהיית זורק להן את מנת הדורה שלהן, משק כנפיים צווחות ונוצות עפות, והוא כבר במרומים, כשפרגית מפרפרת בציפורניו –

והאנקורים, אלה הדומים יותר לזוחלים, היו מקננים למאות בעצי האוקליפטים, מצווחים ומתקוטטים, וקולם היה דומה לפעמונים בצווארי סוסים שבמרכבות, ומטילים ביצים – אפרוחיהם העירומים תדיר נופלים מתוך קיניהם, וביציהם היו למאכל לחתולים המשוטטים –

ובשמיים היו החסידות "זכות הגו כסולת" – ואווזי-בר עפות במשולש, אלה עוברי-האורח, המעוררים געגועים בלבד –

ועל הירקון היו עופות-מים – אנפות ארוכות רגל, ברווזות קטנות שמנות ככדורים, תרנגולות מים, שאת בשרן אכלנו –

והעופות עוד לא ידעו אזי מהו האדם, ועופות גדולים היו פתאום נתעים ונכנסים לתוך הבית, מתדפקים בקירותיו, הבית היה משהו חדש ובלתי-מוכר, והם, כמו עיוורים, מתדפקים בשמשות השקופות עד זוב דם – או שוברים אותן לפרקים –

וברפת היו סנוניות לכה שחורה בונות קיני טיט, מציצות ואוספות את הזבובים מעל גבי הפרות, או שהיו מסתדרות כמחרוזת על חוטי הגדר –

וחזירי-בר היו בביצה, אשר היוו לפעמים סכנה, שהיו חופרים גומות גדולות – באדמת הטיט –

וחתולי-בר שהיו [עומדים ומביטים בך] משהים עליך עיניים ירוקות מוזרות –

וארנבות היו קופצות מתחת למעדרי העובדים –

ומי ימנה את הפרפרים? פרפר השקד הגדול, פרפרי כרוב, וקטנים יותר כחולים זהובים וחומים, ופרפרים שהיו נכנסים לעונת החורף לתוך שרוולי בגדים ונישארים שם עד לעונת האביב, וכשאתה מוציא בגד יוצאת משרווליו שיירה שלימה ברוב אבק וזמזום –

וצלצלים גדולים ושקופים מצלופן, "פרס אנאבי" (בערבית), "סוסת הנביא" –

וחרגול ירוק וארבה וצרצר –

וחיפושית-הגללים שהיתה מזמזמת ומתדבקת בלילות בפניך ובזגוגיות מנורת הנפט ושוברתה, מעלה עיפוש ומשעשעת – [היכן היא, לא ראיתיה שנים –

אן נעלמה כל הפמליא הזאת?

גירשנום ודאי – ]

חבל על כל הפמליא הזאת, אם כי עקצה ונשכה [והציקה] והתרחבה, וכיום עליך להסתפק במיספר כלבים גזעיים וגן-חיות מסורג.

*

נכתב: ראשית שנות ה30- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1914-1900 לערך.

טיוטת כתב-יד ללא שם, בתוך בלוק שהיה בעל עטיפה סגולה-כהה. נוסח הסיפור עודכן כאן, לאחר הידפסו לראשונה ב"מעריב" ב18.8.1989-, לפי שני דפים נוספים, מועתקים לנקי, שנמצאו ממנו, ולפי דף אחרון נוסף שנמצא מהבלוק של הטיוטה הראשונה.

רכיבה ראשונה על גבי חמור

החמור הקטן והאפור שראשו היה קטן אך מחוטב להפליא, היה חביב עליי – ולא פעם חיבקתי את ראשו וקירצפתי באוזניו; חבוש היה אוכף אדום, ומלפנים היה לו מעין ענק של צמר אדום משובץ פנינים כחולות וצדפים וקונכיות לבנות, וגדילי-ענק יורדים עד לרגליו, מתנועעים בשעת הליכה ומגרשים את הזבובים צמאי-הדם העטים בקיץ על כל בעל-חיים.

אבא היה מיישבני עליו כמעט מצעדיי הראשונים; הייתי אזי גאה מאוד ונידמה היה לי שאני משקיפה מעל מגדל גבוה אל אשר מסביבי – שגדולה אני ולא תינוקת מדדה על שתי רגליה הקטנות.

מאוחר יותר, בהיותי בת שלוש, הייתי משתדלת להגיע לארכובה וממנה מטפסת בכל כוחותיי והעזתי עד לאוכף, מתיישבת עליו פשוקת-רגליים. ובמלאת לי חמש, נידמה לי – כבר העזתי להתיר את החבל שבו היה קשור החמור לעץ והייתי מזרזת אותו להליכה – כך הלכה העזתי וגברה ביחס לרכיבה; ופעם קטפתי לי שבט רך מן האוקליפטוס, התרתי את החבל שבו היה קשור החמור ועליתי עליו. הפעם החלטתי לצאת מן החצר, לערוך רכיבה ממש כהלכה, לשטח בלתי-נודע. היה זה גן זנוח שגבל עם מגרש ביתנו (מאוחר יותר קנינו את הגן הזה ובו בנינו בית חדש).

התחלתי רוכבת לאיטי, עברתי את הפתח של הגדר ונכנסתי לגן. החמור צעד לאיטו. היה קיץ והגן עוד כולו בריח קוצים יבשים, ועצי-הפרי שבו צמאים ונובלים-למחצה, ביניהם חבושים ותפוחים שבימים ההם היו רק נסיונות, נסיונות שלא הצליחו ונוטשו על ידי פקידי הברון. רכבתי לי, וההצלחה על היותי לבדי בסביבה חדשה, רכובה על החמור מבלי שאיש ישגיח עליי – שיכרה אותי, כבר לא די היה לי בזה, ובשבט האוקליפטוס שבידי התחלתי להכות על עכוזו של החמור – הוא לא נתרשם מזה הרבה, והוסיף ללכת מתונות – והנה פתאום אחז אותי חשק נמרץ לדהור, לעוף; התחלתי להכותו קשה על עורפו, על ראשו – ולפתע אבדה לה, לבהמת-בית שקטה זו, כל שליטה על עצמה והחלה דוהרת בטירוף ואני נאחזת במושכות הרסן כשאני שכובה כמעט על האוכף ופחד גדול מחלחל באבריי.

רציתי לשים קץ לדהרה אבל דבר לא הועיל. החמור יצא מכליו ודהר כמטורף, והנה הגענו מתחת לעץ חבוש אשר ענפיו היו נמוכים וראיתי שאין די מקום עבורי לעוברו – הוצאתי את רגליי מן הארכובות ואחזתי בענף הנמוך שהגיע בדיוק מול פניי, החזקתי בו, והחמור גח מתחתיי וברח – רגעים אחדים נישארתי תלוייה בין שמיים וארץ עד שידיי רפו, עזבתי את הענף – נפלתי לתוך עפר תחוח ושכבתי שם רגעים מיספר, נדהמת מכשלוני – לא היה לי חשק לקום – רציתי לשכב שם לעולמים, היה זה כישלון מחפיר ועונש על העזתי – התביישתי בפני עצמי – וביקשתי נפשי למות.

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1899-1897 לערך. נדפס לראשונה בקובץ "גן שחרב", עמ' 14.

פתן זקן במתבן

שלושה גברים ערבים ענקיים, שעירים, מזיעים, מכוסי-אבק, עומדים ליד מקצצת השחת, אחד תולש את השחת מן העיסה, שני מכניס אותה למעין שוקת של עץ שלפניה גלגל בעל שני סכינים אלכסוניים מבהיקים וחדים, וערבי שלישי מסובב את הגלגל, והשחת יוצאת מתחת הסכינים קצוצה, ומעין תערובת ירקרקת הנופלת ארצה ומהווה ערימה – ערבי טוען את הקציץ הזה לתוך סלים, ניגש לעליית הרפת – ושם למעלה, מתחת לגג, גלגל וחבלים עבים – הסל נקשר לחבל – וערבי עומד למעלה בפתח, מושך את החבל הנע על הגלגל עד שהסל מגיע לידיו – שם הוא הופך אותו לתוך העלייה המוכנה לכך.

ילדה בת שמונה משרכת דרכה מן הבית למתבן, וכשהיא מגיעה ליד המקצצה ואנשיה היא מתחילה לרוץ, כי היא פוחדת מאנשי המקצצה – הם שחורים, מכוסי אבק, פניהם מכוסים באבק ורק העיניים מציצות מוזרות מתוך פנים אלה – היא עוברת אותם במרוצה והם פורצים בצחוק – הם יודעים שהם מבהילים אותה –

*

נכתב: ראשית שנות ה70- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1902.

זהו דף התחלה לסיפור שבכותרתו נרשם: "'חוה בת שמונה, ופתן זקן במתבן", ולמרבה הצער אין לו המשך. ניראה שהיה אמור לתאר חוויית ילדות של אסתר בת השמונה מול פתן זקן במתבן, בעליית-הגג של הרפת. לא מצאתי בזיכרונותיה, בסיפוריה ובראיונות עימה – זכר למאורע כזה.

כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.

הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.

המשך יבוא

* * *

מוטי בן-חורין

לילה אתמול עם אביבה במלון ערבי בעכו

בחדשות:

מהומות והתפרעויות בין יהודים לערבים בעכו. [התקשורת מתענגת והמשטרה אימפוטנטית. הכול כרגיל אצלנו]. ראש העירייה מבטל את ''פסטיבל-עכו'' [למה? שיבינו המסיתים והמתפרעים את התוצאה!] התפוסה במסעדה ירדה ל-10%. ההזמנות למלונות – מבוטלות והחנויות ריקות. החיים בשכנות הטובה על סף פיצוץ [כן ולא]. הח"כ-קקים הערבים באים להסית ומקווים שעוד ערים מעורבות תסערנה. [מטומטמים: שימשיכו להחזיק את עמם-בחשיכה]. החמאס מכנופיית טוניס "מרגיע": "עוד מעט נשחרר אתכם מהכיבוש!"

בדיוק הזמן והסיבות שאביבה ואני נוסעים לעכו, להביא חיוך ועידוד.

ו... עברנו יממה חלומית!

הגענו אחרי הצהרים ומיד נשבינו בקסמיו של ערבי נוצרי ממעיליה, אליה מורני, יוזם [עם אחיו] ומקים מלון קטן: "עכו-טל", ששווה חיבוק. מיבנה משוחזר שהיה בעבר מערכת השער לכניסה, בחומות עכו. יופי מיוחד עם לב ואהבה. החלטנו להישאר ללילה אקזוטי. ו... יצאנו לעבר הנמל ושולי העיר העתיקה עד לארוחה נפלאה אצל אורי-בורי. ממליצים על ארוחת דגימות. הכול היה מעולה [כרגיל] והשירות של שירן מקיבוץ אכזיב – חמוד. אורחי המסעדה? ריק. הרי לכן באנו...

אורי משפץ את "הארמון" בתוככי העיר העתיקה. לקח אותנו לסיור בשיפוץ. לא יאומן. יהיה מלון סופֵּר מיוחד. שיהיה בריא ויצליח, אירוח בו יהיה חווייה יוצאת דופן... לבטח יבואו מהארץ ומכל העולם, נסיכי הסילון. יהיה יקר ושווה! רק שיבוא משקיע חכם להשתתף בהשקעה. וגם נקווה שהעירייה ומשרד התיירות ישפצו את הרחוב.

אחרי שלוש שעות, לילה, הלכנו דרך השוק וישבנו עם הסוחרים הערבים [לא קנינו דבר] ושוחחנו "על המצב". בא להקיא מפרחחי התקשורת, הפוליטיקאים ו"כלי הקודש הדתיים" הלא נאורים.

המלון, מצויין. ארוחת בוקר טעימה ומאופקת באווירה שקטה. מה זה נעימה! אליה, ואנשיו, הלוואי בכל מלון. יש כאלה בודדים בעולם.

אחר-כך יצאנו לטייל בעיר.

מי שהיה בדוברובניק [אני הייתי], יודע שהיא מזכירה מאוד את עכו. אלא מה? עכו יפה יותר, ומרתקת באוצרותיה הארכיאולוגים פי כמה וכמה. ראינו עוד שמונה יהודים-ישראלים "אמיצים".

שתינו בשוק התורכי, ליד החמאם – מיץ רימונים. המוכר הוא אוקטאביו מפורטוגל שהתאהב לפני עשרים שנה בוואפה-סילווה, ערבייה נוצרייה יפהפייה וסקסית משגעת, "ממזרה" לא קטנה. מדברת שש שפות. מוכרת מעולה. "תמכור קרח לאסקימוסים." היא סיפרה בפרוטרוט את כל מה שקרה [כבר ידענו מאמש בשוק]. תנו לאנשים לפני שמסיתים אותם לנהל את החיים ולא יהיו מלחמות [תאמרו: "בוקר טוב מוטי!" – ואתם צודקים]. הערבים אומרים כי הנהג הפריע בכוונה...

לקראת הסוף, הפתעה מיוחדת: בתוך החומות, מוזיאון אתנוגראפי עשיר [אין כמוהו בישראל], במוצגים שכל מי שבגילנו יאמר: "חלום, מזכיר לנו את ילדותנו ובעיקר את סבינו וסבתותינו." חייבים להביא לכאן את הילדים והנכדים, שיראו איך היו החיים ממש מעבר לפינה של המאה העשרים. חשבתי שכל הפנסיונרים צריכים להעביר את "מה שאנו לא יודעים מה לעשות עם כל מה שאספנו בחיינו – והילדים לא מסוגלים לקבל," – להעביר למיכאל לוריא [04-693-6741] איזה עבודה ואיזה אדם!

חזרנו מתרוננים וישבתי לשתף את כל מי שאני אוהב, בחווייה זו. אם תחליטו לבלות בעכו, תודו לנו על כל רגע. הפתעה. כיף.

אני מסתכל על השעון ולא מאמין: לקח לי שעה ווחצי לכתוב זאת. אבל מגיע לכם, ידידיי.

חג שמח,

מוטי

חג הסוכות, 14-10-2008

האדריכל מוטי בן חורין הוא נכדו של משה-שמואל ראב בן עזר, ממייסדי פתח-תקווה ופרדסן ידוע בשעתו, שהיה אחיו הצעיר של יהודה ראב בן עזר

* * *

הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר

"ספר הגעגועים"

קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 351 עמודים ועומד לצאת לאור לקראת סוף חודש נובמבר 2008 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, במהלך חודש נובמבר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.

אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו לקראת סוף חודש נובמבר! – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק בהגיע מועד משלוח העותק אליהם.

הכתובת למשלוח 50 השקלים:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

***

יש לי אקדח שעוזר לי בחלומות

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

יש לי אקדח שעוזר לי בחלומות

לפני שאני הולך לישון אני

עובר עליו בפלנלית כדי

שריח שמן הרובים ידבק באצבעותיי

ויגן עליי בלילה

מדריך-הירי אמר לי

גם אם תהיה במקום שיש בו סכנה

אל תשלוף את האקדח לירות

כי אתה תהיה הראשון שיירו בו

אבל האקדח עוזר לי בחלומות

כל פעם שיש לי סיוטים

שרודפים אותי שרוצים להרוג אותי

אני לופת אותו קר מתכת ומרגיש ביטחון

ואם צריך אני שולף אותו

וגם יורה

ותמיד חושש שלא טענתי די כדורים

בשתי המחסניות

כדי לנהל קרב ממושך

כי לפעמים

בחלומות הכדורים במחסניות חסרים

אבל אז אני מתעורר

רק קצת מזיע

ותודה לאל ניצלתי

כי לפני שאני הולך לישון אני

עובר על האקדח בפלנלית כדי

שריח שמן הרובים ידבק באצבעותיי

ואנשום אותו בלילה

* * *

קווים לדמותו של המלשין הצעיר מילַן קוּנְדֶרָה

אהוד בן עזר

על "ספר הצחוק והשיכחה" מאת מילַן קוּנְדֶרָה

מצ'כית רות בונדי, בהוצאת זב"מ, ת"א,1981

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" גיליון 145 מיום 29.5.06

יש ספרים שאי-קריאתם רודף אותי שנים ואיכשהו אינני מוצא פנאי לקרוא בהם, אפילו לא לדפדף, אבל כל אימת שאני שומע מתפעלים מהם וממחבריהם יש בי איזו הרגשה של חוסר-נחת, של שמיעת פטפוט תרבותי על סופר אופנתי שברור לי שגם אם אקרא אותו לא אשנה את דעתי הספקנית בקשר לערכו הספרותי. לעיתים נדירות אני שמח להתאכזב לטובה.

והנה, תוך כדי מיון ספרייתי לקראת העברת חלק ניכר מספריי למוזיאון לתולדות פתח-תקווה, אחרת לא יהיה לי מקום להניח את מיטתי בבית העירוני החדש של מערכת "חדשות בן עזר" (הארמון שבפרדס עם בריכת המיץ-תפוזים, הקוטפות והעוטפות, נועד בעיקר לבילויים ולהתכנסויות של חובבי ציון בסופי שבוע ובחגים) – נפל לידי "ספר הצחוק והשיכחה", אשר על אצבעות ידו הגדומה של טרומפלדור אוכל למנות את האנשים שלא הביעו באוזניי את התפעלותם ממנו ולא שירבבו את שמו, לצורך ושלא לצורך, בשיחותיהם החכמות, שבהן אני משום-מה חש את עצמי כקרתן וכהדיוט, והתחלתי לקרוא בו.

השתעממתי מאוד לקרוא דו"ח עיתונאי על צ'כיה תחת השלטון הקומוניסטי, קצת עצוב ולרוב מתחכם בצורת כתיבה חובבנית למדי הסובלת מעודף למדנות, דו"ח שאין לו קשר ברור לספרות היפה וגם אינו מגלה לי כמעט שום עובדה היסטורית חשובה שלא ידעתי קודם לכן מקריאת העיתונים, עד שהגעתי לעמוד 12 ובו פגשתי את הקטע המרנין הבא:

"רצח אַיינדה כיסה עד מהרה על זיכרון הפלישה לבוהמיה. השחיטה ההמונית בבאנגלה-דש השכיחה את איינדה. המלחמה במידבר סיני החניקה את בכייה של באנגלה-דש. רצח העם בקמבודיה מחק את זיכרון סיני וכך הלאה וכך הלאה עד לשיכחה מוחלטת של הכול על ידי כולם."

טוב, מר קונדרה, אינני צריך להמשיך לקרוא בספר כדי להבין מי אתה ומי הם אלה שכל כך נהנו מספרך, שנחשב לאחד החשובים בתקופתו ואשר האינטלקטואלים שאני מכיר לא חדלו למלמל ולזמזם את שמו אף כי אינני יודע אם באמת קראו אותו או רק השם מצא חן בעיניהם.

אותי, זה לא מצחיק. אני גם לא שוכח.

אתה יכול לנשק לי בתחת אם מבצע סיני של אוקטובר 56' עומד אצלך באותה דרגת זוועה כרצח העם בקמבודיה.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

* * *

בהקפות של מוצאי שמחת תורה יתקיים

 טקס נישוק התחת של הפורעים בעכו

בהקפות של מוצאי שמחת תורה יתקיים בעכו טקס המוני שבו ינשקו היהודים המקומיים, המתפללים וגם החילונים – את התחת של הפורעים הערבים-הישראלים שערכו את הפוגרום בליל יום כיפור, ויבקשו מהם סליחה.

בסימן הפיוס המשותף הזה ייפתח דף חדש של דו-קיום בין ערבים ליהודים בעכו כפי שהיה בין הגויים לַיהודים בגולה, שחיו בחסד הגויים מפוגרום לפוגרום.

***

יבורך הגשם ויימשך, כי צמאו פרדסינו לַמים!

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1953 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 373] אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

פינת המציאוֹת: חינם!

*

כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל