גיליון מס' 388 מורחב לשמיני עצרת ושמחת תורה

עם צרופת חשוף בצריח מאת צפירה יונתן

תל אביב, אור ליום שני, כ"א בתשרי תשס"ט, 20 באוקטובר 2008

שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: רות ירדני כץ: אין מכתירים אישה למלך.

אהוד בן עזר: ספר חובה להבנת תקופתנו, על ספרו של מתיאס קונצל: "ג'יהאד ושנאת היהודים, על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר".

מבצע קופסת תרומות קרן קיימת ללב לבייב ייערך במערכת החינוך הממלכתי.

שמשון ארליך: לוּזֶה חלוץ התעשייה הכפר סבאית, חלק שני, תהליך הייצור של הגזוז וההתפוצצויות.

נעמן כהן: פולמוס גולדה מאיר. // יִשְׂרָאֵל הַר: מִשְׂנָה (שיר).

מתוך "על דעת עצמו" מאת נורית גרץ, ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן.

 ס. נידח: הצרות של אהובתנו גבּריאלה סְפָּנִיק.

 יוסי גמזו: בָּלָדָה לַפַלָּח.

ניר אסולין: הפוגרום בעכו. // דודו אמיתי: תפסיקו כבר עם הזבל הפחדני.

מכתב שכתבה דפנה בנאי ממחסומווטש. // בילי אלרום: מכתב לזוהיר בהלול.

דנצ'ו: אין טעם שתוסיף גם זבל. // ִייז שטרן: מכתב קשה, אבל אמיתי.

אורי הייטנר: מבחן ב"הפוך על הפוך".

 אמנון מיכלין: שני אחים רופאים מזאראקי.

רות אלמוג: שום חובב ספרות צרפתית לא יכול היה שלא לשמוע על לה קלזיו.

שאלת נמען סקרן לאהוד בן עזר על ההתנחלויות.

אורי הייטנר: מחנה השלום. // סיני גז: השאלון עם רזי בן עזר.

אסתר ראב / כל הפרוזה, המהדיר: אהוד בן עזר. בית אבי.

המלצה לסופרת שרה שיל­ֹה: ללמוד לכתוב עברית.

* * *

הודעה חשובה לנמענים

מערכת "חדשות בן עזר" נכנסת לתקופה של תיקונים

בעקבות החלודה שפשתה בצינורות האינטרנטיים

והמחייבת שפשוף, קרצוף, שטיפה ושיפוץ רציני

בידי פועלים סיניים אִי-מֵיילִיִים קטנים ומומחים

אי לכך תחול הפסקה זמנית במשלוח שלושה גיליונות

והמשלוח יתחדש אי"ה והסינים ביום ב' בנובמבר השתא

נא לא לשלוח אי-מיילים עד לאותו מועד

כי חומרי קרצוף החלודה הסיניים יאכלו בהם והם לא ייענו

* * *

רות ירדני כץ

אין מכתירים אישה למלך

אמרתי לך גברת לבני שיהיה לך קשה להגיע לתפקיד הרם בגלל שאת אישה. נכון שאמרתי? הרי כולנו יודעים שאישה לא נחשבת, בעיקר במדינת החרדים. אישה במדינת החרדים מקומה ברור וחד משמעי. היא צריכה ללדת, לגדל, לכבס, לקנות, לבשל, לנקות, והיום היא גם המפרנסת העיקרית כי הבעל עסוק בלמידת תורה. הוא חוזר הביתה מתי שחוזר, האוכל מוכן, הבית נקי והיא בקושי נושמת. מעטות הנשים מקרב העדה החרדית ש"פתחו פה" או שפרצו גדר פה ושם. עדיין הן נשלטות וממושמעות מאוד. הן נישאות בשידוך, והשידוך לא ניתן למשא ומתן, זאת אומרת לא כל-כך שואלים את הבחורה אם החתן המיועד מוצא חן-בעיניה. יש קביעה והקביעה קובעת.

מה לעשות גברת לבני שאת אישה. את יודעת שיש פסיקה שאומרת: אין מכתירים אישה למלך, ככתוב, "מקרב אחיך תשים עליך מלך – אחיך ולא אחיותיך, מלך ולא מלכה." זה אומר שכאישה אינך יכולה לעמוד בראש הממשלה. תשמעי, את עכשיו מנהלת משא ומתן עם אגודת ישראל שהם חרדים, והמנהיג הליטאי, הרב יוסף אלישיב, המכונה "פוסק הדור", מציב מכשול נוסף בפנייך, בנוסף לקשיים במשא ומתן על התנאים שמפלגת יהדות התורה תדרוש – והוא העובדה שאת אישה. וכאישה אינך יכולה למלוך. הרב הפוסק יידרש להחליט רק כאשר המשא ומתן יהיה בר-ביצוע. ואז הוא יישען על פסיקה נוספת של הרמב"ם: "אין מעמידין אישה במלכות וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש."

אבל הרב יוסף אלישיב לא לבד גברת לבני, גם האדמו"ר מגור יידרש לסוגייה. למנהיג החשוב בפלג השני של יהדות התורה – אגודת ישראל החסידית, צפויה להיות השפעה בעלת משקל רב. נציגו של האדמו"ר מגור בכנסת, ח"כ יעקב ליצמן, אמר אתמול כי הנושא יעלה לדיון רק בשלב מאוחר יותר. "הרבנים יודעים על המשא ומתן, יודעים מי המועמדת," אמר ליצמן, "כשנלך לסיים את המשא ומתן ברור שהדבר יעלה לפני הרבנים והם יחליטו. עד עכשיו עוד לא החלטנו."

ועכשיו גברת לבני, מה יהיה? מדוע הם מנהלים משא ומתן איתך כאשר יש להם בעייה שאת אישה? ואם תגיעו לעמק השווה – ושני גדולי הדור יחליטו שאינך ראויה בגלל שאישה איננה יכולה למשול ואז...?

* * *

אהוד בן עזר

ספר חובה להבנת תקופתנו

מתיאס קונצל: "ג'יהאד ושנאת היהודים, על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר", עברית: צור ארליך. טובי הוצאת ספרים. עיון. ירושלים 2008. 162 עמ'

העטיפה האחורית של הספר החשוב ומאיר העיניים, מסכמת בצורה אמינה מאוד את תוכנו:

אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזרע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכך אירוע "אנטי אימפריאליסטי", שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובנת, גם אם מוטעית, של חלשים.

הנטייה לפרש באופן זה את הטרור האיסלאמי, הפוגע מדי יום גם בישראל, הביאה למחשבה שההקצנה של האיסלאם היא תוצר של עוני, היעדר הזדמנויות וייאוש. לתפיסה זו יש כוח רב, שכן היא יודעת להצביע על האשמים: באירועי 11 בספטמבר – ארצות הברית; בסכסוך במזרח התיכון – ישראל.

הספר "ג'האד ושנאת יהודים" הוא פרי מחקרו של החוקר הגרמני מתיאס קונצל, המציג את הגי'האד העולמי מנקודת מבט חדשה, המעניקה הקשר חדש לטרור האיסלאמי: מקורות השראתו של הג'יהאד בתפיסות הנאציות האנטישמיות וזיקתו אליהן.

הספר מראה כי את ארגון אל-קאעידה, כמו גם קבוצות איסלאמיסטיות אחרות, מנחה אידיאולוגיה אנטישמית שאותה יבאו מהעולם הנאצי אל העולם המוסלמי בעיקר תנועת "האחים המוסלמים" המצרית והמופתי של ירושלים. הוא מוכיח שאנטישמיות אינה פרט זניח ושולי בג'יהאדיזם המודרני, אלא הליבה האידיאולוגית שלו. שנאת היהודים היא שהציתה את מלחמת הג'יהאד של מחוללי אירועי הטרור של 11 בספטמבר.

עד כאן על עטיפת הספר, ועדיין אנחנו זוכרים כיצד אחרי ה-11 בספטמבר ניסה הנשיא בוש להפריד בין הטרור העולמי שאותו כינה "ציר הרשע" ואמר שיש להילחם בו בחורמה, לבין הטרור הפלסטיני שהוא לדבריו סכסוך לאומי עם ישראל ויש להתייחס אליו ביתר הבנה. (אני מצטט זאת מהזיכרון).

ראש הממשלה דאז אריק שרון הגיב, ובצדק, כשאמר שישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה שנייה! – אמירה שהרגיזה מאוד את האמריקאים אך גרמה להם גם להנמיך את הטון אף כי דומה שעדיין הם מתעקשים להפריד בין הטרור העולמי של אל-קאעידה לבין הטרור הפלסטיני ואירגוניו, שנראה בעיניהם פתיר באמצעות הסכם שלום כפי שהוא נראה גם לד"ר יוסי ביילין.

לכן כה רבה חשיבות ספרו של קונצל, כי הוא קורע מסווה מעל אמיתות רבות וחבוטות ומראה כיצד הטרור הערבי האיסלאמיסטי – אינו מהפכה שמטרתה להביא במדינות הערביות והמוסלמיות למישטרים דמוקראטיים, עצמאיים וחילוניים, כפי שהיה באירופה, אלא מטרתו להביא למשטר איסלאמיסטי קיצוני, המדכא את הפרט בכלל ואת האישה בפרט, מישטר המבוסס על שנאת יהודים בלתי רציונאלית ועל כניעה מוחלטת לציווי האלוהי למוסלמים לשלוט בעולם בעריצות, בכוח וגם בעורמה.

ודווקא למצרים, שיש לה יחסי שלום עימנו, יש חלק מרכזי בתהליכים האלה שגם הביאו ל-11 בספטמבר. ציטוט מהספר:

אולם לא האינטלקטואלים החילוניים הם אלה המזוהים כ'רוע' האמיתי האחראי למדוויה של מצרים, אלא ישראל והיהודים. באשר לנקודה זו, מצרים כולה אימצה את ההשקפה האיסלאמיסטית. במצרים נידוי היהודים והדמוניזציה שלהם אינם נתונים לוויכוח; זוהי הנחת יסוד של השיח היומיומי. כאילו לא נחתם מעולם חוזה שלום בין המדינות, ישראל ואזרחיה מוחרמים כיום לחלוטין בידי כל האיגודים המקצועיים במצרים – בכלל זה אירגוני עורכי-הדין, העיתונאים, הרופאים והאמנים – ובידי כל האוניברסיטאות, אגודות הספורט, התיאטראות והתזמורות. כשהמשורר הסורי אדוניס השתתף בכנס משוררים בישראל בשנת 1995, תקפו אותו כל הזרמים הפוליטיים במצרים. השמאל הלאומני היה בין המריעים לרוצחי פרג' פודה, משום שהלה נהג להתבטא בזכות ההשלמה עם ישראל. אם יש במצרים של היום נושא אחד המאחד איסלאמיסטים, ליברלים, נאצריסטים ומרקסיסטים, הרי זוהי ההזייה הקולקטיבית בדבר האוייב המשותף לכולם, ישראל והיהודים – הזייה שלצידה, כמעט תמיד, גם המישאלה למחוק את ישראל.

פעפוע של אנטישמיות בנוסח היטלר אל תוך ספר לימוד דתי במצרים נתפס כיום כאירוע שגרתי. כזה הוא למשל ספר הלימוד המקובל "עם ישראל בקוראן ובסונה" מאת שיח' מוחמד סייד טאנטאווי, העומד בראש אוניברסיטת אל-אזהר בקהיר, וככזה הוא בכיר חכמי הדת של העולם הסוני. ספרו זה, שנכתב בשנת 1967 על בסיס עבודת הדוקטור שלו, הופיע במהדורה רביעית בשנת 1997. טאנטאווי כותב בו שהיהודים עמדו מאחורי המהפכה הצרפתית והמהפכה הסובייטית; שהם יזמו את מלחמת העולם הראשונה ואת מלחמת העולם השנייה; שהם שולטים בתקשורת העולמית ובכלכלה העולמית; שהם חותרים להרס המוסר והדת, ומפעילים רשת עולמית של בתי בושת. טנטאווי מצטט מדבריו של היטלר ב"מיין קאמפף": "בהתנגדותי ליהודי, אני ממלא את שליחותו של אלוהים." הוא משבח את "הפרוטוקולים של זקני ציון", ומעיר ללא שמץ של צער כי "לאחר פרסומם של 'הפרוטוקולים' ברוסיה נהרגו כ-10,000 יהודים. (עמ' 87-88).

זאת ועוד, ציטוט:

ממש כשם שהמחבל מאירועי 11 בספטמבר מוחמד עטא קבע בצוואתו שאף אישה לא תורשה לגעת בגופתו אם ימות, כך גם התקשורת המצרית מהזרם המרכזי מציגה את עצם מגעה של נקבה יהודייה כאיום שטני. דוכני הרחוב במצרים מציעים שלל רומנים שבהם פרוצות העובדות בשירות המוסד תוקפות בנבזות את בחוריה של מצרים. פתייניות אלו אינן מסתפקות במזימה לערער במדוחי מין את ההתנגדות הערבית הטבעית וכך לגרום לנורמליזציה ביחסים בין מצרים לישראל – אלא פועלות להשמדה ישירה של האוכלוסייה הערבית באמצעות הדבקתה השיטתית באיידס. ( עמ' 88).

ידידי הסופר העברי אלי עמיר מספֵּר מדי פעם בתקשורת שלנו בהתלהבות על ביקוריו במצרים, שם יוצאים לאור תרגומים של הרומאנים שלו ועורכים לו חגיגות. התלהבויות דומות עולות גם מרשמי מסע של עורך מוסף ספרותי פרו-פלסטיני בישראל. מעניין להשוות תיאורים מרוממים אלה עם החזות הקשה שמעלה ספרו של החוקר הגרמני קונצל. האם הוא טועה?

* * *

מבצע קופסת תרומות קרן קיימת ללב לבייב ייערך במערכת החינוך הממלכתי

ברחבי מערכת החינוך הממלכתי הלא-דתי, שנפגעה קשה מתוכנית החיזוק הדתית שכפה עליה המיליארדר היהודי-הרוסי-הישראלי היורד לב לבייב, שנפגע קשה מהמשבר העולמי, הוחלט על הסבת כל קופסאות הקרן הקיימת לישראל בבתי הספר – על שם הקרן הקיימת למיליארדר היהודי-הרוסי-הישראלי המפסיד היורד לב לבייב; התלמידים יתרמו את דמי הכיס שלהם כדי לגאול את נכסיו מסכנת קריסה! – וישירו את השיר:

"אַת קופסה אַת קופסתנו / אַת גואלת לְבַיֵיבֵנוּ / אַת מקפיצה מניות נדל"ן / צדיק מצרה נחלץ [שלוש מילים אלה הילדים לא שרים רק אומרים] / ותחתיו יבוא גזלן..."

* * *

"מַרְאֶה" 3

כתב עת לספרות אמנות והגות יהודית

לכבוד צאת הגיליון השלישי תתקיים השקת כתב העת

נפגשים ביום ג' 4.11.08, בשעה 20.00 , בבית לייוויק,

רחוב דֹב הוז 30, תל-אביב.

מנחה: מרגלית מתתיהו

בתוכנית:

ד"ר זיוה פלדמן – דברי פתיחה

פרופ' יהודה פרידלנדר – הרואה המראה והנראה – מתח והשלמה

רן יגיל – קורא משירי החוברת

נחצ'ה היימן – "סופו של קיץ", שירה בציבור

פרופ' אורציון ברתנא – מחשבות על מראה

ברתנא, חייק, פלד ואיזקסון קוראים משיריהם

דניאל גלאי – קטעי נגינה בפסנתר

איתמר יעוז-קסט קורא משיריו

דברי סיכום

דמי כניסה 20 ₪

נשמח לראותכם בין אורחינו.

רצוי להזמין מקומות מראש בטלפון 03-5231830

* * *

שמשון ארליך

לוּזֶה חלוץ התעשייה הכפר סבאית

חלק שני

תהליך הייצור של הגזוז וההתפוצצויות

חוש האחריות המפותח של לוזה נראה לי בולט בעובדה שתמיד הקדים את חלוקת הבולים לילדים, שאותם הביא מתל אביב – עוד לפני שהביא את החמרים ל"פבריק". ב"פבריק" כבר חיכה לו אביו, ארליך הזקן, ליד הסיר.

ארליך הזקן המשיך את יצור הסירופ בתמציות. היו תמציות באדום, בצהוב, בירוק. הצבעים, הבנתי תואמים את הטעמים השונים: לטעם בננות היה צבע צהוב, לטעם תות שדה היה צבע אדום.

"בדרך כלל," אמר ארליך הזקן, "חסרי הדימיון מחברים צבע צהוב לריח לימון שגם הוא צהוב. הם מוסיפים לסירופ תות שדה את הצבע האדום. לא ככה לימדו אותי," אמר ארליך הזקן. "טעם לימון וצבע צהוב זה לא קונץ. אני אראה לך ", אמר ארליך הזקן ללוזה, "כמה יתפלא כל מי שקונה בקבוק גזוז צהוב ומצפה לטעם לימון ולפתע חש טעם תות שדה. זה הקונץ! את זה אין עושים בעיר," והוסיף: "את הכישרון הזה אין לכל אחד. או שיש לך או שאין לך," אמר ארליך הזקן כשהוא טועם את הסירופ. "גם לא מספיק סתם לא לעשות צבע צהוב. צריך לערבב. לצהוב אפשר להוסיף קצת ירוק או קצת אדום וכבר יש לך משהו אחר."

מילוי הבקבוקים בסירופ נראה אף הוא כמעשה פשוט. אבל גם הוא חייב יצירתיות. ארליך הזקן חיטט בכל פינות הבית. הוא חיפש בארונות, בארגזים של אלטע זאכען, ששמר לכל מקרה של צורך, וכבר חשב שיצטרך להזדקק לכושר ההמצאה והייצור. והנה מצא לפתע גביע ישן ל"קידוש" מנחושת. הגביע היה כולו שחור מכובד השנים. איש לא ידע בדיוק איך לנקותו, סיפר לי לוזה. אבל ארליך הזקן שפשף אותו בחול רטוב עד שהבריק כחדש. עכשיו חיפש ארליך הזקן חוט נחושת עבה, ומשמצא הלחים אותו במאונך לגביע. היה לו עתה כלי למהול בו את הסירופ. היתה כמובן השאלה של המשפך, שדרכו יוכנס הסירופ לבקבוקים, אבל כאן בא לוזה לעזרת ארליך האב. לוזה זכר שראה משפך גדול במחסן הגרוטאות שליד הבית. כאן התגלתה גם עקשנותם של שני הארליכים. לוזה התעקש שראה במו עיניו משפך ואילו אבא ארליך הזקן שלל אפשרות זו לחלוטין. "לא ויתרתי לו," סיפר לוזה, לא בלי גאוה. ואכן בסוף נתגלה שלוזה צדק. המשפך אכן נמצא. אבא ארליך הזקן, שבדך כלל לא אהב להודות בטעויות, ניסה תחילה לומר משהו, אבל שתק. לוזה סיפר לי על כך בגאווה כבושה, תוך שהוא מעביר את המשפך מהפיה של בקבוק למשנהו, טובל את הגביע בסיר הסירופ, מוציא אותו, והופך אותו לתוך המשפך.

משגמר לוזה למלא בסירופ את הבקבוקים בארגז, עבר הייצור לידיו של ארליך הזקן. הוא נטל את בקבוק והעמיד אותו על כן קטן על יד מכונת המילוי.

עכשיו הגיע תורה של ביקורת האיכות, שגם בימים המוקדמים האלה בטכנולוגיות התעשייתיות, במיוחד בכפר סבא, לא היתה בלתי ידועה, ובוודאי לא היתה מחוץ לשימוש. לוזה היה מרים שני בקבוקים בשתי ידיו, מכוון אותם לאור החלונות ובודק אם הכול בסדר. ודעו לכם, סיפר לוזה, שלפני שנקטו בטכנולוגיה זו מצאו הקונים זבובים, ולעיתים אפילו ג'וקים בתוך הבקבוקים. וכפי שהבנתי ממנו, נשקפה סכנת סגירה למפעל מפני שפלוקסט הפסיק לקנות. ואחרי שפלוקסט עשה כך, טען שלסקי, שעל אף שארליך הוא מכפר סבא, והוא אינו חושב שמותר להתעלם מכך, עדיין אינו חייב לנהוג בו יחס מיוחד משנוהג בו פלוקסט, שהוא בסופו של דבר ידיד ותיק יותר של ארליך. "אם החבר שלו, של ארליך, מפסיק לקנות אצלו, אני אמור להיות יותר אפיפיורי מהאפיפיור?! זה שכל?!"

ארליך רטן על פינוק הקונים. "הנה אצל אבי מצאו לא פעם דברים שונים בבקבוקים, פעם מצאו אפילו עכבר. איש לא הבין איך הצליח עכבר לעבור דרך הפיה הצרה של הבקבוק. העכבר היה כנראה תינוק כשנכנס ואחר כך התנפח מהגזוז בתוך הבקבוק. אי אפשר היה להוציא אותו. נאלצו לזרוק את הבקבוק." סיפר ארליך הזקן, משועשע.

"אבל איך קיבל את זה 'משה גולם', כפי שכינו את בעל החנות שבעיבורה של העיירה? בא בטענות?! בצעקות?! עשה מזה רעש?! כשבא אליו אבי בפעם הבאה החזיק את הבקבוק כלפי האור, עשה עצמו מתרכז במראה העכבר ושאל כאילו ברצינות: 'תגיד, איפה השגת עכבר יפה כל כך? אם עכבר נכנס לבקבוק למה לא הכנסת תרנגולת? בפעם הבאה תכניס פרה!' – אבי צחק , 'משה גולם' צחק. אבי נתן לו עשרה בקבוקים. בכך נגמר העניין. 'הפינוק הזה לא ייגמר טוב!'" הצהיר ארליך הזקן לקהל המאזינים, שכלל את לוזה, אותי, ואת אריה ממבוש, חבר נוסף שלנו ללימודים.

עכשיו היה הגזוז מוכן לשיווק ושוב עבר העניין ללוזה. ללוזה היה ויכוח עם אביו גם לגבי האטיקטים. לוזה שהיה "האוזניים והעיניים" של המפעל בשוק, ראה את ההשפעה הגדולה של האטיקטים הצבעוניים על הקונים. כבר החנונים עצמם התרשמו מהתמונות ומהצבעים שעל האטיקטים. תרצה או לא תרצה, יותר יפה שארגז בקבוקים מנצנץ ומבריק באדום, בירוק ובצבע תפוז או לימון של האטיקטים, מאשר הבקבוקים חסרי האמירה של ארליך, שאף אחד אינו יודע מניין באו ומהו ייחוסם. גם הקונים שקיבלו את הבקבוק חסר השם של ארליך, וראו את הצבעוניות שזהרה מהאטיקטים של היצרנים התל-אביביים, שאלו למה אין נותנים להם את היפים אלא את חסרי הצורה. מה עוד שהחנונים לא זיכו בזול את הקונים אלא גבו מהם את המחיר בשווה לזה של בקבוקי התל אביבים.

לוזה הסביר לאביו שהמורה גונדלמן אומר בכיתה שיצירה צריכה לומר משהו, או כפי שהמורה ביטא זאת: "צריכה להיות לה אמירה." "ותראה," אמר לוזה לאביו, ארליך הזקן: "האטיקטים אומרים טעם: טעם בננות, טעם תות שדה, טעם לימון, ושהמשקה מצויין. מי שקונה את הבקבוק עם האטיקט יודע מה הוא קונה ויודע שהוא קונה משקה מצוין, למה שיקנה את שלנו?!"

אפשר לומר שלוזה ראה את העתיד. מי בכפר סבא חשב אז שאטיקטים הם הכרח?! מי? פרילינג שהיה מוכר את האטריות עטופות בעיתונים ישנים?! איבן בעל המכולת השכונתית, שעכברים אכלו אצלו את הקצוות מהלחם? מי, בעל המסעדה שהתרגז על בנו שקנה נייר טואלט וצעק עליו למה הוא מבזבז כסף ואינו משתמש בעיתונים הישנים שד"ר פונט זורק לרחוב?! מי, באמת?!"

כיום אין בכך משום רבותא. כולם קונים נייר טואלט. אבל אז, להבין את העתיד של האטיקטים!! לכן אני נזכר בהערכה כזו בעמידתו האיתנה של לוזה בפני אביו, באותו מאבק בראשיתי על כניסה לעולם הפרסום המודרני.

אלא שלא ניתן לומר שניצח. ארליך הזקן הבטיח אמנם שיזמין את האטיקטים. פעם טען שאין לו כסף, יום שני אמר שדיבר עם משה מבית הדפוס ומשה עסוק בהזמנה אחרת. אחר כך אמר ששכח. כך דחה את ההזמנה מיום ליום, ובקבוקי ה"פבריק" נשארו קרחים.

"לו שמע לי," כמעט בכה לוזה בפניי, תמיד במרחק שמיעה מאביו. "אם היה שומע לי מצבנו היה נראה אחר לגמרי."

והוא התכוון בכך שאם היו נוקטים במדיניות הפרסום שהציע, היה מצב המושקוביצ'ים טוב בהרבה. "אני יכול להוכיח את זה כמו במתמטיקה," אמר לוזה: "מה זה שינוי? שינוי הוא מעבר למצב חדש. הראה לי אם כן מצב גרוע משלנו. אם אין כסף לקנות לחם וכבר חייבים לשלסקי בחנות איזה שתי לירות, ואני מפחד להיכנס אליו, יכול להיות פחות טוב? אם שלמה אנגל בוועד בית הספר אמר לאימי שאם לא תביא מהר את הכסף שהיא חייבת הוא ישלח אותי ואת אחי הביתה, יכול להיות פחות טוב? מה זה מצב אחר? מצב אחר אינו כמו היום. מצב כזה יכול להיות רק יותר טוב. זאת אומרת אם היו נוהגים לפי הצעתי, ממילא היה המצב משתנה וממילא היה המצב טוב ולא רע כמו היום!"

לוזה הסביר לי שאת השיטה למד מהמורה גונדלמן. המורה גונדלמן אמר שתמיד יש להשוות את המצב למצב שיכול להיות. "אנשים בוכים שרע להם. נכון? הם עושים שינויים, נכון? אבל ייתכן שלאחר השינויים יהיה להם עוד יותר רע?" שאל אותי לוזה בשכנוע עמוק בלי שבכלל חיכה לתשובה.

חילוקי הדעות בין הדורות לא נסתיימו באטיקטים. לא זמן רב אחרי כן התעוררה בעיית האורנג'דה. היצרנים התל אביביים לא הסתפקו בנתח שנגסו מתעשיינים פרובינציליים כארליך. לא היה להם די שהביאו בקבוקים עם אטיקטים. הם לא התביישו להחריף את התחרות לגבי המוצר כשלעצמו. ארליך הזקן, שהיה אמון על תורות למיניהן, טען ש"העצם כשלעצמו" הוא לא העצם כפי שהוא נתפס על ידינו אלא כפי שהוא במציאות שבכלל אינה תלויה בנו. האטיקט אמר ארליך הוא ה"עצם בשבילנו" כי הוא משפיע עלינו. לעומת זאת סוג הגזוז ומרכיביו הוא "העצם כשלעצמו" כי הוא לא תלוי בנו. "מה שמכניסים בתוך הגזוז זה מה שיש. אני, ארליך לא יכול לשנות את זה." העובדה, אמר ארליך, שהם לא רק קראו לגזוז בשם חדש אלא גם שינו את הגזוז עצמו – אינה הוגנת. מה עשו? – סיפר ארליך הזקן על המכה החדשה שניתכת על ענף הגזוז בכפר סבא. "הם מכניסים מיץ של תפוזים לתוך הסירופ וזה כבר לא סתם גזוז. הם קוראים לו 'אורנג'דה'. הקונים הטיפשים, שתמיד מחפשים משהו חדש, ודאי ירוצו ויקנו את האורנג'דה אפילו שהיא עולה יותר ביוקר והם אפילו אינם מכירים עדיין את הטעם. לו היו חכמים היו מבינים שתמצית של אורנג'דה טובה מהמיץ. אני חותם לך שהמיץ יתקלקל," הבטיח ארליך הזקן בביטחון. אימא שלו, עוד בחוץ לארץ, סיפר ארליך הזקן, עשתה מיץ מפטל. משקה חדש: גזוז ממיץ פטל טבעי. היא עשתה סירופ והוסיפה את מיץ הפטל שלה. מה קרה? אחרי יומיים החמיץ הגזוז בגלל מיץ הפטל. אחרי שלושה ימים התפוצצו הבקבוקים בחנויות. מזל שהמלחמה נגמרה קודם. אחרת היו כולם משוכנעים שהמלחמה הגיעה לעיירה. "אבל אל תחשוב שהכל הסתיים בשלום. זה התחיל בלילה, כשכולם ישנו. פאני חולירע, כך קראו לגוי הרשע, בעל חנות שקינא ביהודים, שמע את זה כנראה ראשון. הוא רץ למשטרה וסיפר שבחנויות של היהודים יש פצצות. לא פצצה אחת, סיפר לשוטרים בהתרגשות. כל כמה דקות פצצה נוספת. לפעמים מתפוצצות כמה פצצות בזו אחר זו. נורא!!"

השוטרים באו על סוסים. לא אחד, לא שניים. אף פעם, סיפר ארליך, לא ידע שיש כל כך הרבה שוטרים. "ידעתי שיש הרבה חיילים. אבל שוטרים?!" הם הקיפו את כל העיירה. אחד מהם קרא בחצוצרה לא לצאת מהבתים עד שלא יגידו שמותר. אחר כך הודיעו שכל בעלי החנויות יבואו לחנויות עם המפתחות.

כש"משה גולם" בא לחנות כולו מבוהל כבר היו שם לא פחות מחמישה שוטרים. הוא התחיל לחפש את המפתח. תמיד היה פותח את החנות בשקט. אבל עכשיו רעדו לו הידיים ורק בגלל כך השתבש החיפוש. "משה גולם" היה משוכנע שהמפתח מנחושת הוא הנכון. כשניסה להכניס את המפתח, ולראשונה בחייו הוא לא נכנס לחור המנעול, התבלבל לגמרי. עכשיו השתבש לו הצרור כולו. השוטרים, ממילא שונאי יהודים, פתחו בצעקות. החלו לדחוף אותו. הוא שמע אחד מהשוטרים אומר לשני: "כמה הז'יד הזה רועד! הז'יד כבר יודע למה! רציני מאוד!"

כשהגיעו הדברים לאוזני "משה גולם" הפסיקו הידיים לרעוד. הן נשתתקו.

ובתוך כל זה נשמעו התפוצצויות חדשות. אחת ועוד אחת. ועוד אחת. השוטרים נבהלו וברחו. "יכולתי לברוח," סיפר "משה גולם", אבל לאן, לשם מה? קודם כל, הם יודעים איפה הוא גר, ויכולים תמיד למצוא אותו. שנית, הוא סתם ישאיר את החנות?! הוא אינו מפחד שיגנבו בינתיים מהחנות. השוטרים בינתיים לא הצליחו לפתוח אותה. גם כשהוא מבולבל הוא עדיין מתמצא במפתחות שלו הרבה יותר טוב מאשר כל השוטרים גם כשאינם מבולבלים.

גם השוטרים שיחקו במפתחות ללא הצלחה עד שזרקו אותם וברחו. ולבסוף, סיפר משה גולם, מי כמוהו יודע שאינו משחק בפצצות. קודם כל אין לו פצצות. ושנית אם הוא מתבלבל מסתם שוטרים שאין להם כלום נגדו, יעז להתעסק איתם בפצצות? אבל מה שהדאיג את משה גולם היו הפצצות עצמן. מי שם אותן? "אני, משה, בטח לא! אבל אלה ששמו אותן איך הצליחו להיכנס? הדלתות סגורות. חלונות אין בחנות בכלל. איך? ואיך בכלל תיראה החנות אחרי הפצצות? הרבה אין בחנות. לכן אין הנזק יכול להיות גדול. אבל גם נזק קטן גדול מדי. מה שיש לי בחנות קניתי בהקפה. אם הכול, יפוצץ ממה אשלם?"

בינתיים בכל זאת חזרו השוטרים, כועסים כשדים. שוב לקחו ממנו את המפתחות. שוב חיפשו את המפתח המתאים, כשהצרור עובר מיד שוטר ליד שוטר בלי הצלחה. ואז הציע להם "משה גולם" להחזיר לו את המפתחות והוא ינסה שנית. הפעם התאושש. הידיים לא רעדו. המפתח השחור נכנס מיד. הדלת נפתחה בחריקה. הסמל העמיד את כולם בשורה מאחוריו. שלף את האקדח, ובזהירות דחף את הדלת ברגל, ממש כפי שרואים היום במצבים דומים בסרטים. הוא הכניס קודם את האקדח, אחר כך את האף, ולבסוף את העיניים. לא היה הרבה לחפש. הרצפה היתה מלאה שברי בקבוקים. בארגז עמדו חצאי הבקבוקים התחתונים. החצאים העליונים עפו לתקרה ושם התפצלו לרסיסים שכיסו את החנות. "ידעתי מיד מה קרה. ידעתי מיד שהרעש בא מהפיצוצים של הבקבוקים!" סיפר "משה גולם" לכולם כשידיו פרושות לפנים.

"כך יהיה הסוף של האורנג'דה," ניבא ארליך הזקן, וסירב להיכנע לשיגעונות של מה שהוא קרא "פינוק מוגזם", כפי שהוא התייחס גם לכעס על הזבובים בתוך הבקבוקים. "מה רע להם בגזוז הרגיל?" רטן ארליך הזקן. מה כל כך נורא שפעם נשאר חלק מהטבע בתוך הבקבוק?! הם רוצים לשנות את סדרי העולם במקום אלוהים?" הוא ראה בזה את השחתת המידות הטובות העיקריות של העם היהודי, שהן הפשטות, ההסתפקות במועט וקבלת הדין. "ההתפנקות הזו חייבת להביא פורענויות!" ניבא ארליך.

לוזה, שהכיר את העיר הגדולה מהקניות שערך בה, חלק על גישתו של אביו. "מה איכפת לך?" אמר לוזה. "התעשיינים התל אביבים בעצמם קונים את סירופ האורנג'דה מוכן. אני אפילו יודע איפה הם קונים אותו. בוא נקנה אותו גם, ונעשה בדיוק את אותה אורנג'דה."

ארליך הזקן טען ברוח רפה שאת הסירופ עושה התעשיין עצמו ואינו קונה אותו ממישהו. כך עשה אביו, כך עשו סבא, וסבא של סבא. אף אחד לא נחנק מכך. אבל אמירתו היתה רפה. ראו שהוא נוטה לוותר. "טוב," אמר, "תביא בקבוק סירופ לניסיון."

אבל כשלוזה היה בעיר ושמע כמה הסירופ עולה, נבהל בעצמו והחליט לקבל קודם את הסכמתו של ארליך הזקן. כשארליך הזקן שמע את המחיר, לא אמר מילה. שתק בכעס כמה דקות. יצא החוצה. עבר את הרחוב. נכנס לפרדס של כהן. עברו כעשר דקות. הוא חזר ובידו שמונה תפוזים שהחזיק על ידיו השלובות מתחת לחזה. בפנים חתומות שלא כדרכו הביא סכין מהמטבח. הניח את התפוזים על הארגזים שעליהם מעמידים את הבקבוקים. חתך אותם לשניים וסחט את חצאי התפוזים לתוך סיר הסירופ. ואז, סוף סוף, כאילו חזר אליו הדיבור:

"ראה," פנה ללוזה, "הסירופ ממילא בטעם תפוזים. עכשיו יהיה בו קצת פרי חי שיוסיף גם את הצורה. מי שירצה לראות שאין זה סתם גזוז אלא אורנג'דה שיהפוך את הבקבוק ויראה את הסיבים. יש לנו טעם ויש לנו צורה ויש לנו אורנג'דה!" אמר ארליך הזקן בניצחון.

מי שאמר שההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה מגזים כנראה. לוזה הודיע לפלוקסט, לקסוטו, למטרני, לשלסקי ולרפפורט שהכול בסדר. יש לו תשובה לאורנג'דה! יש לו גזוז מכיל פרי וסיבי תפוזים. הוא הציע לכולם להציץ בבקבוק שהחזיק נוכח החלון, ושראו בו בבירור סיבים ופתיתים משייטים בנוזלים בצבע תפוז.

שלסקי אמר שהוא עוד יכול למכור סתם גזוז בלי אטיקטים. אבל אורנג'דה בלי אטיקטים "לא תלך." שלסקי דווקא נהג להתייחס יפה ללוזה. הוא אמר לו את זה באמת בצער. הוא הבטיח לו שברגע שלאורנג'דה יהיו אטיקטים, יקנה ממנו גם את האורנג'דה.

רפפורט סתם לא רצה לשמוע. אמר לו "לא!" והמשיך לדבר עם לקוח.

קסוטו אמר שהוא מוכן לנסות אבל בתנאי שימכרו לו את הארנג'דה במחיר גזוז. ללוזה לא היתה ברירה. הוא החליט לעשות מה שכבר אמרו לו כמה פעמים: קודם היכנס לשוק. אחר כך תתמקח.

הוא שמח שהצליח אצל קסוטו. הוא חשב, בצדק, שלאחר שקסוטו ימכור את האורנג'דה וכולם יראו שהיא נמכרת כראוי, ירצו גם הם לקנות את האורנג'דה בזול.

אבל אז התברר הסוד של ההתפוצצויות אצל האבא של ארליך הזקן – כאשר דבר דומה קרה בכפר סבא. עוד באותו לילה שלאחר קניית האורנג'דה החדשה של ארליך – הובהל קסוטו לחנות. קוסוביצקי, שכנו מצד ימין של הרחוב, בא בצעקות: "הורסים לך את החנות. רוץ!"

קסוטו שהיה פחדן ידוע, התחפר תחילה מתחת לשמיכה וסירב לצאת. קוסביצקי לא הפסיק לדפוק לו על הדלת עד שלבסוף פתח אותה. ואז שמע גם הוא התפוצצויות.

"זה בחנות שלך!" צעק קוסביצקי.

קסוטו עדיין עמד נדהם ללא תנועה. ואז לקח אותו קוסביצקי בידיים ופשוט סחב אותו בתחתונים ובגופייה כמה מאות מטרים עד לחנות. בינתיים נתווספו שם עוד שכנים שהסתכלו אחד בשני בתדהמה. מי שלא איבד את העשתונות היה קוסביצקי, שחוץ מהיותו שכן של רפפורט היה גם מפקד בהגנה. הוא הרים את הידיים וסימן שישתקו ולא יזוזו. ואז שוב שמעו את ההתפוצצויות. לא את כולן ביחד. אלא בהפסקה של כעשר דקות בין אחת לשנייה. היות שכבר אז חששו ממעשי טרור וממטענים מתפוצצים, נתן קוסביצקי פקודה לחכות עד שכל הפצצות או המטענים, או מה שאלו לא יהיו, יתפוצצו, ורק אז להיכנס. הם חיכו על כן זמן ניכר עד שהכול שקט. קוסביצקי הורה לקסוטו לפתוח, אבל התברר שקסוטו שכח במהומה את המפתחות. אז הוא חזר הביתה הביא את הצרור, וכשהוא מלווה בקוסביצקי פתח את הדלת.

קוסביצקי נכנס ראשון. אחריו נכנסו כולם. והנה, למרות שעברו יותר מעשרים שנים מאז האירוע בבית החרושת של אבא של ארליך הזקן בפולין – הם מצאו שם אותה תמונה בדיוק. גם אצל קסוטו עפו חצאי בקבוקים עליונים לתקרה והותירו בארגז את החצאים התחתונים. גם אצלו התרסקו החלקים המעופפים לרסיסים וכיסו את כל הרצפה. קוסביצקי סיפר שהתקרה נראתה כרצפה אחר שטיפה. או כמו תקרה שבסדרי עולם הפוכים הגשם טיפס אליה למעלה. הוא מאוד צחק.

אבל קסוטו, תמיד פחדן על חזקים אבל גיבור על חלשים, התנפל על לוזה: "ראה מה עשית לי... מי ישלם את התיקונים? מי ישלם עבור הניקיון? יותר לא תיכנס אלי לחנות! זה אורנג'דה זה? זה דינמיט! לך תמכור אותו ל'הגנה'! לך תמכור אותו לגנרל וייוול! המפקד של האנגלים! אני כבר אתפוס את אבא שלך! תגיד לו!! שולח לי ילד עם פצצות!"

לוזה היה חיוור. הוא פחד ללכת הביתה. הוא פחד לספר לארליך הזקן. ניסיתי להרגיע אותו. "מה תוכל לעשות. אתה פוצצת את הבקבוקים? אתה עשית את הרעשים בלילה? במה הנך אשם?!"

"אתה לא מכיר את אבא," אמר לוזה. "לא איכפת לו מי אשם. הוא אולי מתעניין במי צודק. אולי מפני שבכל הוויכוחים שלו איתי ועם כולם הוא תמיד צודק." וכאן סיפר לי את הסיפור על סבובודה, סוכן התמציות מפתח תקווה, שלוזה רצה לנסוע אליו לקנות את התמציות שעה שאביו שלח אותו לתל אביב. הרי הדרך לפתח תקווה היא חצי הדרך לתל אביב, אמר לוזה לאביו ארליך הזקן. הוא הוכיח לו את הדבר באטלס של ז'בוטינסקי, שהיה אז האסמכתא הגיאוגרפית לכל בית הספר ושעלה לו עשרה גרוש, כמחיר של כמה ארגזים של בקבוקי גזוז. הוא הניח חוט על תוואי הדרך והראה לארליך שמכפר סבא עד תל אביב החוט ארוך כפליים מאשר מכפר סבא לפתח תקווה. זאת אומרת, הדרך לברודצקי בתל אביב כפולה מאשר לפתח תקוה.

אז אמר ארליך הזקן: "אבל סבובודה מת!"

"מתי הוא מת? מאיפה אתה יודע שהוא מת?" שאל אותו לוזה, נדהם.

"את סבובודה באמת אהבתי," סיפר לי לוזה. הוא היה מהבודדים שהתייחס אליו כאל גדול, דיבר איתו, שמח שבא אליו. "וכאן," המשיך לוזה, "התעורר אבי ביבטחון המוחלט שלו, שאיתו כבר אין להתווכח: 'הוא מת! הוא מת!! אני אומר לך שהוא מת!!!'"

"אתה מאמין בניסים?" שאל אותי לוזה.

"אני לא."

"אבל הפעם באמת קרה נס. באותו רגע ממש מופיע בפינת הרחוב, כמו באצבע אלוהים, סבובודה ומזוודת התמציות בידו. מה אתה חושב, כשראה אבי את ה'מת - החי' סבובודה, הוא נדהם?! אמר שהוא מצטער?! לפחות טרח להסביר למה החליט שסבובודה מת? מה פתאום! כלום! הוא אמר שלום לסבובודה כאילו כלום לא קרה. ואז פנה אליי ואמר לי, בנוכחותו של סבובודה: 'מה זה חשוב אם סבובודה מת או לא. אם סבובודה היה מת משהו היה משתנה. טוב, הוא חי! מה זה משנה?! אני אמרתי לך לנסוע לתל אביב ואני צדקתי.'" והמשיך כאילו סבובודה לא קיים. "לכן אתה חושב שעתה לא יגיד שאני אשם. וודאי שאהיה אשם!"

"ואני אגיד לך עוד דבר," אמר לוזה, "עכשיו אני מבין למה התפוצצו הבקבוקים. הוא בעצמו אמר שהפרי באורנג'דה יפוצץ את הבקבוקים. והנה הם מתפוצצים. זאת אומרת שפרי מפוצץ בקבוקים. למה אם כן, עשה את האורנג'דה מהתפוזים? הוא הרי בעצמו סיפר שאצל אביו קרה אותו דבר. אבל איני מבין למה האורנג'דה של התל אביבים אינה מתפוצצת. אתה חושב שאעז לשאול אותו?!"

לוזה לא העז לשאול את אביו ארליך הזקן. אבל הוא שאל את המורה לכימיה. ותתפלאו: המורה גונדלמן ידע מיד. המורה אמר ללוזה שמיץ בתוך בקבוקים מביא לתסיסה. לוזה לא ידע בדיוק מה זה תסיסה. הוא גם הפסיק את המורה כשניסה להסביר לו. לוזה אמר לו שהוא אינו רוצה ללמוד הפעם כימיה. הוא רוצה להבין למה זה מתפוצץ. את זה הבין מיד. ושאל את המורה: "כשאתה אומר תוסס אתה מתכוון מתקלקל?" וכשהמורה אמר לו שכן, המשיך ושאל: "ולכן זה מתפוצץ? אבל למה אין האורנג'דה מתתפוצצת אצל רובננקו יצרן הגזוז התל אביבי?" תהה לוזה.

ואז מהתשובה של המורה גונדלמן הבין לוזה דבר, שאפילו אביו לא ידע. התברר לו כי יש דברים שאיש בכפר סבא אפילו לא שמע עליהם.

לוקחים בקבוק סגור, אבל סגור היטיב. מכניסים אותו למים של 60 מעלות חום. משאירים אותו שם חצי שעה. קוראים לכך "פסטריזציה". ואז המשקה אינו תוסס ולא מתפוצץ.

"אני אסביר לך," אמר המורה גונדלמן. "בחום כזה, התולעים האלה, ששמם 'מיקרובים', חם להם מדי. הם רותחים ומתים. המיקרובים האלה הם, ממש הם, שמקלקלים את האורנג'דה. הם אוהבים פירות. הם אוכלים את הפירות ואז הם משמינים ומתפוצצים. כשהם מתפוצצים הם מפוצצים את הבקבוקים. אם עושים להם פסטריזציה, זאת אומרת שורפים אותם בחום, הם מתים. הם אינם יכולים לאכול את הפירות. הם אינם מתפוצצים. והבקבוקים אינם מתפוצצים."

לוזה סיפר לי את כל זה בדרכו הביתה. הוא היה נלהב. הוא חשב שעכשיו יבוא לאביו ויסביר לו את הכול ולא תהיינה בעיות. ברור שאפילו ארליך הזקן לא יוכל כבר לטעון דבר. הוא, לוזה, הכניס את המיקרובים לבקבוקים? הוא, לוזה, ידע שניתן לשרוף אותם? הוא, לוזה, ידע איך הדבר נעשה? יתרה מזאת, הם יוכלו עכשיו לעשות בעצמם את הפסטריזציה.

והוא נסע עכשיו הביתה בביטחון שהכול בסדר. וכשפירק מהשקים שעל החמור את הבקבוקים המלאים אורנג'דה, יצא אביו ארליך הזקן מהבית. דבר ראשון שקלט היו הבקבוקים המלאים. גופו נעצר כאילו קיבל שבץ. פניו התכווצו. תחילה לא היה יכול לדבר. אחר כך התעוותו הפנים, והקווים שינו צורה מרגע לרגע. ואז התפרץ בקול מחריד:

"מה זה?? החזרת את האורנג'דה??"

ארליך עוד לא ידע על ההתפוצצויות, ולא הבין שקסוטו, היחיד שהיה מוכן לקנות אורנג'דה, רותח מזעם.

"מה שוב עשית?" צעק ארליך הזקן.

לוזה נעלב עד עמקי נשמתו. כעסו על חוסר הצדק הרתיח אותו. בדרך כלל פחד מאביו וחשב שאין זה נאה להסתכסך איתו. אבל הפעם צעק: "מה עשיתי?! מכרתי את האורנג'דה שלך!! עשית אותה מהתפוזים שלך!! המיקרובים אכלו את התפוזים שלך, המיקרובים השמינו, המיקרובים מתו, המיקרובים התפוצצו ופוצצו את הבקבוקים! זה מה שקרה!! אם אתה סקרן לדעת! זה מה שקרה אצל אבא שלך וזה מה שקרה אצלך!!"

"אבי הביט בי בעיניים בוערות," סיפר לוזה.

"זה אותו דבר??" התפרץ ארליך הזקן בכעס יותר נורא. "אסור לספר לך שום דבר. כל דבר שמספרים לך את מנצל נגדי. אני סיפרתי לך שאבי הכניס פטל!! פטל הפך אצלך לתפוזים?! לאבי היו תפוזים?! בפולניה גדלים תפוזים?! מה ההשוואות המנוולות האלה??? איזה השואות אלה???"

"טוב," אמר לוזה לאביו, "לא אעשה יותר השואות. לא אסביר יותר מדוע בקבוקים מתפוצצים. לא מקבל יותר צעקות על דברים שאני לא אשם בהם. לך תמכור אתה אורנג'דה. אתה הרי יודע למה היא טובה. אתה יודע מדוע יותר כדאי לקנות גזוז. אתה תסביר לקסוטו, אתה תדבר עם פלוקסט, שממילא אינו רוצה לדבר עם ילדים. למה לך למכור לי את כל ההצלחות שלך חינם. נסה לבד!"

ככה נגמר הפרק הראשון של תעשיית הגזוז.

המשך יבוא, אם יבוא

הערה: נדמה לנו כי לאורנג'דה של שנות המנדט קראו תָסָס, והשם אורנג'דה טרם הומצא אז.

* * *

נעמן כהן

פולמוס גולדה מאיר

קל מאד לומר מה היה קורה, אילו... קשה מאד לדעת. מיהו החכם היכול בכלל לדעת אם משהו בכלל היה קורה, וכיצד.

רצח האופי של גולדה לא התבסס על עובדות, אלא היה פרופגנדה פוליטית. סאדאת לא הציע שלום וממילא גולדה לא החמיצה אותו.

סאדאת נזקק למראית העין של הניצחון הערבי במלחמה על מנת להכשיר את דעת הקהל הערבית לאפשרות קבלת שלום עם ישראל. לפני מלחמת יום הכיפורים, כשהציבור הערבי נתון היה עדיין תחת הרושם של תבוסת הערבים ב-1967, לא היה ניתן להגיע לשלום.

"אמר נביא הזעם לאדריכל השלום"

פגישה בין שמעון פרס לישעיהו ליבוביץ. "מעריב", "סוף שבוע", 25.3.94, עמ' 43.

 ליבוביץ: למלחמת יום הכיפורים אנו אחראים. סאדאת הציע לנו שלום אם רק ניסוג מהתעלה שהיא הנכס היקר ביותר שיש למצרים מבחינה כלכלית. אבל אותה מטומטמת ומרושעת, ששלטה אז במדינת ישראל, הכריזה שאין עם פלשתינאי, ואותו אדם אשר באותה שעה היה דמות רפרזנטטיבית, משה דיין, אמר בפירוש שהוא מעדיף שארם אשיך בלי שלום על שלום, בלי שארם אשיך. ז.א. שמדינת ישראל איננה מעוניינת בשלום אלא בכיבושים. אלפי אחינו ואחיותינו שנהרגו באותה מלחמה נרצחו בידי גולדה ומשה דיין.

פרס: משה אמר זאת לצרכי מו"מ ואמר גם "עדיף תעלה פתוחה וסכסוך סגור על פני סכסוך פתוח ותעלה סגורה". לגבי גולדה מה שסאדאת ביקש שנפנה את התעלה ולאחר שישה חודשים נתחיל לפנות גם את יו"ש ועזה ללא מו"מ.

ברור לחלוטין הוא, שגם מפ"ם דאז בראשותו של יעקב חזן, (מפלגתו של אבו וילן, מעניין אגב, למה אנשי מפ"ם אוהבים לאמץ שמות ערביים?) לא היתה מוכנה לקבל אז, את תנאי סאדאת: "לא מו"מ ישיר, נסיגה טוטלית, לא הסכם שלום."

במהלך המלחמה התגלתה גולדה כמנהיגה מדינית-צבאית מהמעלה הראשונה. כדאי להשוות למשל את תיפקודה, לעומת סטלין, לאחר מבצע ברברוסה; רוזבלט, לאחר פרל הרבור ואולמרט במלחמת לבנון. בהנהגת גולדה ניצלה ישראל ועברה ממצב קשה עקב מתקפת פתע, לניצחון צבאי מהיר.

נכון, ישראל לא ידעה לתרגם זאת לנכסים פוליטיים. חלק מכך בגלל המתקפות עליה.

הטרגדיה של גולדה (ושל מדינת ישראל) היתה, שגולדה הותקפה הן ע"י הימין, (בגין למשל), והן ע"י תומכיה מהשמאל. התקפות אלו הן שיצרו את הדימוי של "התבוסה ישראלית הנחרצת", והביאו לאי יכולת לתרגם את הניצחון לנכסים פוליטיים ראויים.

גולדה מאיר מנהיגה צבאית:

ההיסטוריון הצבאי, הד"ר מאיר פעיל, התמנה לאחר מלחמת יום הכיפורים לצוות שהוקם במחלקת היסטוריה של צה"ל לחקר הניהול האסטרטגי של המלחמה. לדעתו, גולדה מאיר צדקה כשהחליטה נגד מכת מנע. פעיל: "האם חיל האוויר היה פועל נגד מצרים, כמו במלחמת ההתשה? כשיש הפסקת אש? כשאין לנו תירוץ? ובסוריה? ב-13 בספטמבר הפילו מטוסי חיל האוויר הישראלי 13 מטוסי מיג של חיל האוויר הסורי. הרי ביום שבת בבוקר לא ידענו בוודאות שתפרוץ מלחמה. גם העולם לא ידע על ההיערכות ההתקפית של סוריה ומצרים. בשביל לצאת למהלומת מנע צריך תירוץ כזה שהעולם הגדול יקבל. ובראש וראשונה ארה"ב. העולם היה מאשים אותנו שאנחנו פרנואידים."

"היא היתה אסון מדיני, אבל לא יכולתי להאמין למקרא החומר – גולדה התנהגה במלחמה כמנהיג צבאי מצליח, נבון, שקט בניהול המלחמה. וכל זה כאשר דיין עשה במכנסיים," אומר אלוף-משנה במילואים הד"ר מאיר פעיל.

"עם פרוץ המלחמה בנתה גולדה קבינט מלחמה שפעל עד ליום האחרון של המלחמה ועימו נמנה הדרג האזרחי: גולדה, דיין, אלון, גלילי ובר-לב. בדרג הצבאי היו הרמטכ"ל אלעזר, סגנו ישראל טל, מפקד חיל האוויר האלוף בני פלד, ראש אמ"ן זעירא וראש המוסד צבי זמיר. פעיל: "העשירייה הזאת ישבו כמעט כל יום. קראתי את כל הפרוטוקולים של הדיונים שקיימו. ולמדתי לכבד את גולדה."

גולדה מאיר אחראית לשורה של החלטות. חלק לא מבוטל מהן התקבלו לאחר שנאלצה להכריע בין עמדת הרמטכ"ל לבין עמדת דיין או בין עמדת אלעזר לבין סגנו טל. "בוויכוחים בין דדו לדיין, למזלי, תמכתי תמיד בדדו," כותבת מאיר בספרה.

ההחלטה הראשונה שקיבל הקבינט היתה לקבוע סדר עדיפות שלפיו יש לרכז מאמץ עיקרי קודם כל ברמת הגולן, כדי לבלום את הצבא הסורי ולמנוע ממנו להגיע לכנרת. במסגרת זו אישרה גולדה מאיר את העלאת האוגדה שהגנה על מרכז המדינה וירושלים, בפיקודו של מוסה פלד, לרמת הגולן. אוגדת פלד חוללה את המפנה והסורים נהדפו לעבר הקו הסגול (הגבול בין ישראל לסוריה בגולן מאז 67').

השאלה שהוצגה לפני גולדה מאיר היתה אם להעביר בשלב זה כוחות מרמת הגולן לסיני. ראש הממשלה קיבלה את הצעת הרמטכ"ל לדחות את התקיפה בסיני, לנצל את ההצלחה ברמת הגולן ולקדם את כוחות השריון מזרחה, כדי להכניס את הבירה הסורית לטווח הארטילריה הישראלית. צה"ל רצה להגיע לטווח של 20 ק"מ, אך נבלם על ידי הסורים בעזרת כוחות סיוע עיראקי וירדני. צה"ל נבלם במרחק 50-40 ק"מ מדמשק.

על ההחלטה למנות את בר-לב למפקד החזית בדרום כשהתברר שמפקד פיקוד הדרום, האלוף שמואל גורודיש, אינו מסוגל להשתלט על שלושת מפקדי האוגדות שבפיקודו, אומר פעיל: "המינוי, באישורה של גולדה, היה החלטה מצוינת." בספרה היא כותבת: "יש לבר-לב צורת דיבור איטית, מתונה מאוד, וכאשר שמעתי אותו אומר: 'גולדה יהיה בסדר. אנו חזרנו להיות מה שאנו והם חוזרים להיות מה שהם,' ידעתי שהגלגל התהפך".

מאיר החליטה, בניגוד לעמדתו של דיין, לאשר את צליחת התעלה. וההחלטה שהביאה לסיום המלחמה היתה, בניגוד לכמה הצעות, לכתר את הארמיה השלישית בלבד ולא את שתי הארמיות."
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=346317&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0

* * *

יִשְׂרָאֵל הַר

מִשְׂנָה

תָּנוּ רַבָּנָן

מָהוּ זָקֵן לֵילִי טָבוּל

בָּאַמְבָּטִי שֶׁל חָמִים

בְּמַיִם אַחֲרוֹנִים שֶׁל חָמֵי

טַבְרָנִי בְּצַּו הַרוֹפְאִים

לְאֲחוֹרֵי כָּרֵתוֹת נָצְנוּצִים

סִי קוּס בָּחַלְחֹלֶת

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים [חָיָּיב] פָּטוּר בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים [חָי] פָּטוּר קַבָּלָה לָּן הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל

עד כאן אהודים יקרים. מועדים לשמחה לעורכי וקוראי גיליונות המכתב עיתי. עלו והצליחו. יישר כוחכם וכל טוב לכם.

יִשְׂרָאֵל הַר

* * *

מתוך "על דעת עצמו" מאת נורית גרץ

ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן

"הספרייה לעם", "עם עובד", 2008

מתוך החלק הרביעי: "לוחם ללא מנוחה", פרק חמישי

המקום והשנה: פריז 1956, הרקע: מלחמת סיני

המשפט הפותח את הפרק: בחורף, וליתר דיוק בארבעה בינואר 1956, מגיע מכתב מאורי אבנרי: "המצב כאן בארץ קודר למדי, ישנם כל הסיכויים כי תפרוץ מלחמה באביב ואני משער ומקווה מאוד שבמקרה והיא תתחיל תחזור מיד לארץ. הדבר יהיה דרוש לך כדי לא להינתק מהעם בשעה של חווייה גדולה וגם לעיתון."

המשתתפים: עמוס קינן, כריסטיאן רושפור חברתו לחיים.

אז עכשיו לילה. הדירה ריקה. היא בוחנת את השולחן, מציצה בניירות שלו: רשימות, רעיונות, חלקם באנגלית, חלקם בצרפתית הדלה שלו, תורגמו כנראה במיוחד בשבילה, כדי שתקרא, והיא קוראת, מתקנת ומשפרת לעצמה את המשפטים הצרפתיים הרעועים. הכול סובב סביב איזה חורבן, או שואה, איזה מחנה של ניצולים שאין בו אדמה ואין שמיים:

"חסר לי כאן הטבע. בטבע באות האיות והדיות, באים התן והצבוע, באות התולעים. כאן לא בא שום דבר, והפגר אפילו אינו נרקב ואינו מדיף סירחון מסביבו. שום רוח אינה נושבת מן האי אלינו ועל כן אינה יכולה להביא אלינו את ריח הפגרים, כתזכורת. מי שאין לו משקפת אפילו אינו רואה אותם. כך אבדה לנו אפילו משמעות המוות. רק חיים ללא תכלית יכולים להסתיים במוות ללא ריח" (בלוק 23, 71).

ויש עוד קטע, גם הוא בצרפתית, על גברים ונשים ששם במחנה, בלילות, חופרים ומקימים מתחת לאדמה את תל אביב: "את הרחובות שהיו לנו אז, את הכיכרות, נוטעים את השדרות, וטכנאים זריזים הצליחו אפילו להתקין את מזרקות המים שהיו בשעתו בגנים." (שם, 103).

הוא נכנס בעודה קוראת, מתבונן בה.

"אז בכל זאת כתבת משהו," היא אומרת..

כי כבר כמה חודשים לא כתב דבר והרי זה מה שמציק לו יותר מכול. "חשבתי שאני אוכל לכתוב דברים," אמר לה באחת השיחות, "ומה שאני כותב יהיה לו הד כזה או אחר. אבל כלום. אדם שעושה בועות סבון, זה מה שאני. עובד בכל המרץ כדי לא להשיג דבר." היא ניסתה אמנם להזכיר לו את ההצגה שהצליחה, את הטקסטים שהתפרסמו בכתב העת לֶטְר נוּבֶל, את הקטעים מתוך בשוטים ובעקרבים העומדים לצאת במהדורה מפוארת בליווי ציורים של אלשינסקי, אבל נראה שלא די לו בזה. האם ייתכן שלא זה מה שמציק לו? אולי דווקא המלחמה הזאת שעומדת לפרוץ בארצו, היא שמציקה לו? "הטובים והרעים מתחלפים שם," אמר לה פעם, "מה שלא מתחלף זו הארץ עצמה." ובאותה הזדמנות סיפר לה גם על סמואלי, הלוחם הבודד, שנדד בין ההרים, חדר לישובים יהודיים ונקם בהם. "במו ידיו, יחידי, הוא הרג חמישים יהודים. לא היה לו שום ארגון שיטען בשמו, הוא לא גר בסוויטות בבתי מלון, הוא לא שלח הודעות לעיתונים ולא התראיין בטלוויזיה, הרגו אותו כמו שהורגים חיה בודדת." (על פי שושנת יריחו, 211). ולפני שהביעה תמיהה על שזה הגיבור שלו הוא כבר ענה: "ברור, מבחינתי הוא היה רוצח אכזרי ודינו מוות, אבל מבחינתו הוא היה מכבי ואני הייתי היווני." ואחר כך ניסה עוד לתת לה קצת רקע ואינפורמציה על הארץ שלו, שבה כה קשה להבדיל בין צלבן לפלישתי, בין כנעני לעברי.

היא יודעת שהיה רוצה להיות שם עכשיו, גם בגלל אימו שחלתה, כפי שסיפר לה, אולי גם בגלל תל אביב הזאת, שהם חופרים שם למטה ובונים מחדש את מזרקותיה, את גניה, את רחובותיה ואף על פי שהיא יודעת עד כמה קשים המפגשים שלו עם ההיסטוריה, היא מתבוננת בו, מהרהרת רגע, דולה את כל הרוך שיש בה כלפיו ומציעה לו: "נסיעה לישראל, זה לא צריך לעלות הרבה. אני אקח מקדמה על חשבון הפסטיבל. תיסע, תראה מה זאת המלחמה הזאת. אם כבר צריך אותה אז לפחות שיצא ממנה שלום."

וזמן קצר לפני שגדוד צנחנים של צה"ל הוצנח עמוק בשטח סיני, בפתח מעבר המתלה, ובעקבותיו יצאו שלושה טורים למתקפה במדבר, והגיעו עד לתעלה ולשארם אל שייח, נסע עמוס לישראל. הוא שהה בארץ מיספר שבועות וכשחזר מיעט לדבר על המלחמה, על כל מה שכתב לה ועל מה שצונזר ולא הגיע.

וכשהם יושבים עם חברים וכריסטיאן טוענת שכיבוש סיני נועד להקל על צרפת את המלחמה באלג'יריה, הוא אינו מתערב, גם לא כשהיא מגיעה, כדרכה, אל פצצת האטום ואל זיהום האוויר, ובלוליינות המוכרת לו כל כך מצליחה לקשר את המלחמה האחרונה לשני הנושאים האהובים הללו.

אבל בלהט של הוויכוח הוא פורש את דעותיו: "כמה דם עלתה ההתחברות הזאת לשתי אימפריות שוקעות" או: "איך משה דיין לא הבין את שפת האדמה שממנה צמח. איך הוא לא הבין שהאדמה הזאת אינה רוצה לרוות דם." וביחס לבן גוריון הוא נחרץ ביותר: "הוא אמנם עיוור פוליטי, הוא לא יודע לקרוא את מפת העולם הקיסרית החדשה. אבל הוא לא חירש לקול הקיסרי הבוקע מאפרכסת הטלפון. וכיוון שאמרו לו לסגת ברור שהוא ייסוג."

בכל זאת, על מה שהיה שם, בארץ, בזמן המלחמה, אין הוא מדבר. אינו מספר איך אלתרמן זרק עליו כוסית כשהוא אמר שאת המשיח היה צריך לחסל מוקדם יותר כדי שלא ייצא עכשיו עם הלוחמים על הטנקים, ובאותה הזדמנות גם את ה' צבאות. הוא גם לא מספר על המריבה שפרצה כשדיברו על כוחם של הצנחנים ועל כוחו של צה"ל והוא טען שאי אפשר לקבוע את הגבולות של המולדת לפי המקום שאליו הגיע הטנק העברי ושטנק עברי הוא לא חזון לאומי וגם לא סיפר איך הלך לקצין העיר וביקש להתגייס ולא קראו לו. אולי הוא אפילו לא חושב על כל אלה ועל הדברים האחרים, אבל הקולות צורמים עוד באוזניו כמו סיוט ישן שהולך ומתגשם: "אחד המבצעים המופלאים ביותר בתולדות העמים!" "אפילו עיוורים הרגישו, אם לא הבינו, את נפלאות השם." ושוב אותה מנהרה לבנה שבה משתקף העתיד בבהירות, לצלילי קולו של בגין: "אם עזה היתה עיר אבות שנקרעה מעל המולדת, ירושלים מה היא, חברון מה היא, בית לחם מה היא?" ואת כל השאר אינו מוצא כל טעם לזכור.

כך שרק כריסטיאן, שקראה את כל מכתביו בעיון כה רב, יכולה לספר מה באמת קרה לו שם, רק היא זוכרת.

בהתחלה היה הטיול לעזה, שעליו קראה בתימהון: "מה יש לו לחפש שם?" במכתב תוארו הצריפים בצבע החול והנשים העומדות בתור ללחם, "המאוס והנורא בתורים עלי אדמות." וככל שהלך התיאור והתארך התחלף התימהון בדכדוך. "עומדות בשורות ארוכות, עומדות-רובצות אלפים-אלפים, ישישות קמוטות פנים וטרוטות עיניים, נשים בנות שלושים וחמש, נערות רכות, מהן מניקות עוללים, מהן נושאות אותם בכרסן ומהן שקברו זה מכבר את העוללים ואת אבותיהם." אי שקט אחז בה: לשם מה הוא צריך לחקור מנין הן באו – מתמנתה, מנחל שורק, מאשקלון? לשם מה הוא מראיין את הילדים?

"'מאיפה אתה?'

"'מיפו.'

"'ואתה?'

"'מזרנוגה, מבית דראס, ממג'דל, מרמלה, מיאפה.'

"'איפה אביך?'

"'מת.'

"'יש לך משפחה?'

"הם גרים בעזה אבל הם יודעים שהם מיפו, מזרנוגה, מבית דראס ואולי לא ישכחו זאת לעולם," הוא כותב לה. והיא לא שקטה. מה הוא מחפש שם? ומה יהיה אם ימצא? אבל יש בו התלהבות שסוחפת גם אותה כשהוא פורש בפניה תכניות מסודרות: צריך להפעיל את הכושר הטכנולוגי, את התושייה, את היכולת הארגונית, את הזריזות האגדתית של החברה הישראלית למטרה אחת: ליישב ולשקם משפחה אחת של פליטים, כהתחלה, ואחר כך יבוא ההמשך. נראה לו שצה"ל יצר את ההזדמנות והוא מאמין שאפשר עכשיו לנצל אותה. והרי לא קשה לשכנע את כריסטיאן ש"אם להם לא תהיה מנוחה גם לנו לא תהיה מנוחה."

אלא שהיא, בניגוד לו, יודעת מה יקרה כשיתברר שמנוחה לא תהיה. אכן, ביום חמישי היא יושבת בקפה "פלור" שברובע הלטיני, ויהודה מציץ מבעד לחלון, נכנס ומספר לה שמיספר אזרחים ערביים של מדינת ישראל נהרגו ונפצעו בכפר קאסם בזמן שהיה עוצר; הוא מבין שהנאשמים כבר הועמדו לדין, והכפריים יקבלו פיצויים. היא נרעשת, מה זאת אומרת נהרגו? מי הרג? איזה פיצויים? יהודה לא יודע יותר ממה שכבר סיפר. "הרי לעמוס יש חברים שם?" היא מוסיפה, כמסרבת לקבל את הידיעה.

היא מסתכלת בשעון: השעה שבע בערב, אצלם כבר שמונה. היא יודעת בדיוק מה עמוס מרגיש עכשיו, לאחר יום ארוך שבו ניסה לפגוש את החברים שלו מכפר קאסם, לברר מה אירע, לארגן איזו פעולה, אולי מחאה, בוודאי ללא הצלחה. עכשיו הוא בוודאי יושב לבדו ב"כסית", נאבק עם אוצר מילים שהולך ומצטמצם והופך לכמה קללות זעם בודדות, וכשאוצר המלים הזה אוזל, מגרשים אותו משם. והוא לא חוזר הביתה ובחרדה גדולה יושבת אימו ומחכה ואולי גם אחיו אלי יוצא לחפש אותו. אחיו הקטן, שמסתובב איתו עכשיו בלילות, שומר עליו, לא ייתן לו ללכת לאיבוד. לפחות יש על מי לסמוך שם. כריסטיאן חוזרת הביתה, רוצה לכתוב לו מכתב ולא יודעת מה לומר ולא כותבת ומחכה למכתב שלו, שאכן מגיע. לא בדואר, אלא בידי חבר שהגיע לפריז יום לפני כן.

היא קוראת ואינה מבינה, המכתב כל כך מסוכסך ומבולבל. על מי נאמר שהוא שותק, מסתיר עובדות? מי הם המדברים על נידונים במקום על רוצחים, על אסון ועל חטא במקום על טבח? מה בדיוק קרה שם? מה, בעצם, הוא מנסה לספר לה? וגם כשהוא עוסק בעובדות אין היא מצליחה להבין בדיוק, כי הוא פורש אותן כאילו היה שם, כאילו הוא הרוצח, כאילו הוא גם הנרצח. כאילו הוא זה שעמד עם רובה מול המשאית שחזרה זה עתה ממסיק הזיתים, ראה בזווית עינו הימנית את גוויות הנהג והפועלים שישבו לידו, שומע את צווחות הנשים "או, יומא," מורה להן לרדת מהמשאית, מתייעץ עם המפקד שלו במכשיר הקשר, מקבל אישור ויורה בהן, אחת-אחת, ולא רואה שפאטמה סלאח סרסור רק בת ארבע עשרה ורשיקה בדיר רק בת שתים עשרה. ושואל מי יסלח לו עכשיו. "על מה?" היא ממלמלת, עדיין לא מבינה, בעוד הוא ממשיך, מנסה להסביר את הכאב הזה שהוא מרגיש כאילו הוא שירד מהמשאית, בתוך מהומת היריות והוריד גם את בנו שהתחנן אליו: "אבא תוריד אותי, אני רוצה לרדת," וברח אל משוכת הצבר ושמע את היריות וידע שבנו אינו עוד בין החיים, ילד בן תשע. והוא שואל: "איך אני אוכל לשכוח?"

היא רוצה לנסות לטלפן אליו, אבל מוותרת ורק כותבת ומנסה להסיר מעליו את האשמה: "הרי לא היית שם."

הוא עונה בשני משפטים, בחלקו העליון של דף לבן, חלק כמו קיר: "היתה להם דוגמה, אם לא היתה להם דוגמה, הם לא היו יכולים לעשות את זה."

וכשהוא כותב: "אני עייף" היא מציעה שיחזור מיד, והוא חוזר. את הניתוח ההיסטורי הוא נותן לה עוד לפני שפרק את המזוודה: "זה נדיר שבדור אחד מקבלים שתי הזדמנויות ואנחנו קיבלנו ויכולנו להגיד להם, טוב בואו נפתח דף חדש, בואו נחיה ביחד, בואו נדבר ושוב לא עשינו את זה."

את כל השאר אין הוא מזכיר ועם הזמן הנושא נזנח ומוחלף בנושאים אחרים. היא מדברת על דיכוי המרד בהונגריה, אלפי הרוגים, רבע מיליון פליטים, והוא מסביר לה מה פירוש השם פדאיון: "מקריבי נפשם למות", מתלהב מהתוכנית לניצול כוח הרוח לייצור חשמל בנגב. הם מדברים על שחקנים ישראלים שמגיעים לפריז, והוא מפתח בשבילה את הנושא: "הם באים הנה לפריז כדי ליצור את התיאטרון הישראלי החדש, וכאן הם יהיו כולם ביחד, כדי להבטיח את העצמאות הרוחנית גם כשיחזרו ארצה לאחר מסע ניצחון מפואר בחוגי השגרירויות."

זה מצחיק אותה והוא מוסיף: "ובכל אופן, את ההצגות הם מכרו מראש לגוש עמק הירדן. מה את יודעת מה זה גוש עמק הירדן!" כאן הוא בבית, רחוק מסערות הרוח של ביתו האמיתי; הוא יכול לקום, לצאת ולראות חברים, את יעקב אגם ואת סטימצקי ואת יגאל תומרקין ואת שייקה אופיר ולשבת איתם ב"קופול", לעבור משם ל"סלקט" ומה"סלקט" ל"דה מאגו", תמיד יימצא מי שישלם בעד הכוסיות המתרוקנות. ובלי שישימו לב יותר מדי לבחורות שמצטרפות אליהם, לדבר על המלחמה, על המידבר ועל רצועת עזה.

יש שם דקלים וחולות, ומתוך האדמה פורצים מים הזורמים אל תוך הפרדסים בתעלות השקייה ודגלים לבנים על הבתים ובקצווי העיר מחנה הפליטים, שם ילדים משחקים בכדורגל עשוי מסמרטוטים, ומרים חולפת, עוברת בדרכה אל המכולת וגם זינב שם בשמלה כפרית ארוכה, רקומה, משוטטת כמו רוח בין הסמטאות, קוראת לבתה, מחכה לרגע שבו ייתנו לה סוף סוף לחזור לבית שלה, לכפר.

האם יש בעולם מילים שאפשר לבטא בהן את הגעגועים שלה? לעמוס אין. אין לו גם מילים לבטא בהן את הגעגועים שלו, הוא יכול רק לנסות לבטא את הגעגועים של אחרים:

"הולך לו יהודי מארץ-הקודש לספרד, מתיישב באנדלוסיה, ובצל עצי הרימונים כותב שירי- געגועים לציון. וכאשר מגרשים אותו מספרד הוא לוקח את מקל-הנדודים בידו והולך לאיזמיר ושם הוא שר בגעגועים שירים בלאדינו, והוא מתגעגע בעת ובעונה אחת גם לציון, גם לאנדלוסיה, וגם לצורה הנהדרת שבה היה מתגעגע לציון, בהיותו באנדלוסיה... ואפילו כאשר הוא מגיע לציון ויושב בתוכה עדיין הוא ממשיך להתגעגע אליה בשפת אשכנז ובניגון שלה." (אל ארצך אל מולדתך, 139). וכך הם יושבים, אגם וסטימצקי ויגאל ועמוס, ובאים גם רפי קייזר ושלמה זלינגר, ומדברים על עזה ועל הנסיגה ועל הפליטים, ומשחזרים מהלכים, בודקים הסכמים, מוליכים את הסרט לאחור, כך שהצבאות חוזרים לבסיסיהם, ההריסות שבות להיות בתים, הקברים נפתחים, עפר ואפר מתאחים מחדש לבני אדם חיים, שיירות-שיירות של פליטים הולכות אחורנית, ובתנועה מואצת לאחור גם הבריטים חוזרים. שם הסרט נעצר ומתחיל שוב להתגלגל קדימה, וכך עוד יום ועוד יום.

מכל זה נותר רק קטע אחד, שהוכנס אחר כך למחזה, על החלום שנזקק לנקניקיות כדי להיחלם. הוא עומד בפני מארחיו החולמים אותו, מנגן את הקונצ'רטו לכינור בלה מז'ור של מוצארט ולפתע נפלט מכינורו צרור יריות והמארחים צונחים מתבוססים בדמם. המום מכאב הוא הולך להסגיר את עצמו למשטרה.

"אני מבין," מגיב אחד השוטרים ששמע את סיפורו, "הכינור היה טעון."

ושוטר שני מבקש ממנו לערוך שיחזור ולנגן שוב את אותו קונצ'רטו. הוא מנגן, מגיע לחלק הנשגב ביותר, ואז מוטחים השוטרים לאחור, תופסים בחזותיהם, מפרפרים וצונחים דומם על הבימה.

החלום מפסיק את נגינתו, בוהה בהם בעצב. הכינור נושר מידו והוא הוגה את המשפט האחרון במחזה: "אני חושב שהייתי חלום בלהות."

* * *

יוסי גמזו

בָּלָדָה לַפַלָּח

הַרְחֵק מִקְּנוּנְיוּנְקְטוּרוֹת הַתְּכָכִים וְהָאַמְבִּיצְיוֹת

שֶל כִּסְּאוֹלוֹגִים שֶיָּצְאוּ מִזְּמַן כְּבָר מֵאַפּוֹ

שֶל עַם שֶקָּץ בְּבוּרְסַת מִקּוּחֵי הַגֹּעַלִיצְיוֹת

עַל עוֹד אֶתְנָן פּוֹלִיטִי בּוֹ כָּל צַד מוֹשִיט כַּפּוֹ

אֶל מַנְעַמֵּי שִלְטוֹן בִּמְקוֹם אֶל הַהַצְנֵעַ לֶכֶת

שֶל קְצָת דֻּגְמָה אִישִית בִּמְקוֹם בְּלִי הֶרֶף לְאַיֵּש

תְּקָנִים שֶל עַסְקָנִים שֶרָמָתָם הַמְּדַכְדֶּכֶת

וְ"טֹהַר"-כַּפֵּיהֶם גּוֹרֵם לָנוּ לְהִתְבַּיֵּש.

הַרְחֵק מֵעֲשִירוֹן עֶלְיוֹן שֶבְּכִיסוֹ מוּנַחַת

כָּל מֶמְשָלָה בְּיִשְֹרָאֵל מִזֶּה שָנִים רַבּוֹת

וְהוּא בִּלְבַד מוֹשֵל בָּנוּ, לֹא הִיא, לָכֵן נִזְנַחַת

שוּרַת דְּלֵקוֹת שְלֵמָה שֶאֵין בָּהּ כֹּחַ לְכַבּוֹת

(כְּמוֹ מַעֲרֶכֶת הַחִנּוּךְ, כְּמוֹ מִלְחָמָה בָּעֹנִי,

כְּמוֹ הַמֶּחְדָּל הָאֶקוֹלוֹגִי, כְּמוֹ חֶרְפַּת "קְלִיטַת"

עוֹלֵי אֶתְיוֹפְּיָה, כְּמוֹ בִּזְבּוּז פּוֹשֵעַ שֶל מִילְיוֹנִים

עַל שְלַל טִיסוֹת שָֹרִים לְחוּ"ל וּכְמוֹ אָזְלַת שְלִיטַת

הַמִּשְטָרָה בָּאַלִּימוּת וּבִפְרִיחַת הַפֶּשַע,

כְּמוֹ קִפּוּחָם שֶל אֶזְרָחִים עַרְבִים, כְּמוֹ טְרֶנְד נִפְסָד

שֶל קִצּוּצִים בְּכָל תַּקְצִיב תַּרְבּוּת, כְּמוֹ חֹסֶר יֶשַע

מַחְרִיד שֶל הַשִּלְטוֹן מוּל שְחִיתוּתוֹ שֶל הַמִּמְסָד).

הַרְחֵק מֵאוֹתוֹ שְפִּיל מַשְפִּיל בּוֹ כָּל תַּחְמַנְצִ'יק שָב כָּאן

לִשְבֹּר שִֹיאִים אוֹלִימְפִּיִּים שֶל חַארְטָה וּצְבִיעוּת

וּכְמוֹ בְּפֶרֶק ל' בְּ"מִשְלֵי" פָּסוּק ט"ו, כָּאן

תּוֹקֵעַ פְרָאזוֹת עַל "טוֹבַת הָעָם", אַךְ בִּקְבִיעוּת

תּוֹבֵעַ כְּאוֹתָהּ הָעֲלוּקָה: הַב הַב לִי תִיק פֹּה

וּווֹלְווֹ, וְלִשְכָּה, וְעֶמְדַּת-כֹּחַ, וּמִשְֹרָה

וְאֵשֶ"ל לְכָל כֶּשֶל (שֶאַף הוּא כְּלָל לֹא יַתִּיק פֹּה

שוּם אִיש-סְרָרָה כּוֹשֵל וּמְפַשֵּל מִכֵּס-שְֹרָרָה)

בִּפְרָט אִם כָּל "טוֹבַת הָעָם" תְּלוּיָה אֶצְלוֹ בִּמְחִיר

הַכְתָּרָתוֹ לֹא סְתָם כִּסְגָן

כִּי אִם כִּ"סְגָן בָּכִיר"...

הַרְחֵק מִסִּסְמוֹת-שָוְא בִּדְבַר "פּוֹלִיטִיקָה אַחֶרֶת"

שֶכְּבָר בִּתְחִלָּתָהּ נִגְלִים בָּהּ זִיּוּפֵי בְּחִירוֹת

שֶל יַחְ"צָנֵי אוֹתָהּ הַגְּבֶרֶת בְּשִנּוּי אַדֶּרֶת

שֶאֶת רוּחָהּ אֵין שוּם עַוְלוֹת-קַלְפֵּי מַעֲכִירוֹת,

הַרְחֵק מִסּוֹצְיָאלִיסְטִים-כִּבְיָכוֹל (מַפַּא"י הִיסְטוֹרִית)

שֶנֶּהֱפְכוּ לִקְפוֹצְיָאלִיסְטִים עַל כָּל טְרֶמְפּ זָמִין

לַמֶּמְשָלָה, וּמְטַיְּחִים בְּכָל מִרְמָה רֶטוֹרִית

אֶת כָּל מָה שֶחוֹשֵֹף בָּהֶם כָּל בְּלוֹף בִּלְתִּי-אָמִין.

הַרְחֵק מִשִּכְתּוּבִים כּוֹזְבִים שֶל הַבִּיבִּיאוֹגְרַפְיָה

שֶל שַֹר-אוֹצַר-לְשֶעָבַר שֶבְּרִית קַלְקָלָתוֹ

הַתַּאצֶ'רִית-פַּארְטַצֶ'רִית עִם מַלְיָנֵי הַמַּאפְיָה

שֶל הוֹן רוֹתֵם שִלְטוֹן לַחֲזִירוּת נַצְלָנוּתוֹ

הִגְדִּילָה עֹנִי, אַבְטָלָה וְהַרְחָבַת הַפַּעַר

וְהַצְּמִיחָה שֶבָּהּ הוּא מִתְרַבְרֵב מִקִּיר אֶל קִיר

הִצְמִיחָהside effect

וּ-dried defect

שֶבָּם אֶת צַעַר-

דִּמְעַת-הָעֲשֻקִים הוּא לְעוֹלָם אֵינוֹ מַזְכִּיר...

הַרְחֵק מִן הַחֶרְפָּה בָּהּ מַפְקִירִים גַּסּוּת-הָרוּחַ

וְאֹטֶם-שְרִיר-הַלֵּב הַמִּמְסָדִי אֶת אֶבְיוֹנָיו

שֶל סֶקְטוֹר מִתְמָעֵט יוֹם-יוֹם, זָנוּחַ וְשָכוּחַ

שֶל נִצּוֹלֵי שוֹאָה שֶלֹּא נִצְּלוּ מִתִּחְמוּנָיו

שֶל רֹעַ בְּיוּרוֹקְרָטִי מִסּוּג-גֹּדֶל וְקָלִיבֶּר

שֶאֵין בֵּינוֹ לְאֶתוֹס יְהוּדִי בְּשוּם גָּלוּת

שוּם כְּלוּם, וְדַוְקָא כָּאן, בְּיִשְֹרָאֵל, סוֹגְרֵי הַשִּיבֶּר

הַתַּקְצִיבִי דָנִים אוֹתָם לְחֹלִי וְדַלּוּת.

הַרְחֵק מֵחֶלְמָאוּת הַמִּשְטָרָה וְהַבַּרְדָּק אוֹ

הַפַארְסָה בָּהּ נֶחְלַץ הַחֹק לְהַפְגָּנַת שְרִירִים

כְּלַפֵּי אוֹתוֹ נַהָג "תָּמִים" שֶ"רַק" הִצִּית בְּעַכּוֹ

כִּמְעַט פּוֹגְרוֹם בֵּין שְנֵי עַמִּים, כִּי יוֹם הַכִּפּוּרִים

(הוּא יוֹם "עִיד אַל ע'וּפְרָאן" בִּשְֹפַת עֲרָב) כְּלָל "לֹא נוֹדַע לוֹ"

כְּיוֹם תְּפִלָּה וָצוֹם לִבְנֵי דַּת מוּסָא, שֶאִתָּם

הוּא חַי שָנִים רַבּוֹת בְּעִיר זוֹ שֶנִּתְיַחֲדָה לוֹ

לַדּוּ-קִיּוּם שֶבָּהּ פִּנָּה חַמָּה בְּלִבּוֹתָם

שֶל בְּנֵי יִצְחָק וְיִשְמָעֵאל גַּם יַחַד, וְ"צַדִּיק" זֶה

פּוֹרֵץ כְּפִיל בְּתוֹךְ חֲנוּת חַרְסִינָה אֶל רָבְעָם

שֶל הַצָּמִים וְהַמִּתְפַּלְּלִים – וְדַי בְּזִיק זֶה

שֶתִּתְלַקַּח מִמֶּנּוּ בְּרֹב זַעַם וְרֹב עַם

דְּלֵקָה שְלֵמָה, אַךְ יַד הַחֹק אֵינֶנָּה מְמַהֶרֶת

לִנְהֹג בּוֹ בַּנַּהָג הַ"תָּם" כְּפִי שֶרָאוּי הָיָה

כִּי, כְּמֵיטַב כְּלָלֵי הַהַצָּתָה הַמְּאֻחֶרֶת

בָּהֶם שוֹלֵט בִּשְלוּמִיאֵל-סְטֵיט חֹק הַהַשְהָיָה

כְּלוּם לֹא בּוֹעֵר אֶצְלֵנוּ (חוּץ מֵעִיר שֶבְּסִיּוּם

הַבְּרוֹךְ הַזֶּה הָפַךְ בָּהּ דּוּ-קִיּוּם לְדּוּ-אִיּוּם).

וְאַף הַרְחֵק מִשְאַר מִינֵי הַפְיַאסְקוֹ וְהַנֶּגֶף

שֶל כָּל אוֹתוֹ זִהוּם אֲוִיר וַאֲוִירָה תְמִידִי

עוֹמֵד לוֹ אִיש הַפַאלְחָה שֶל קִבּוּץ נִדָּח בַּנֶּגֶב,

עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל לְנֵס, עוֹמֵד לוֹ יְחִידִי

וּמִתְבּוֹנֵן בִּרְקִיעַ-סְתָו שֶאוֹי אִם יַעֲצֹר אֶת

גְּשָמָיו גַּם הַשָּנָה וְלֹא יָחוּס עַל אַדְמָתוֹ

שֶזֶּה שָנִים מַכָּה בָּהּ רִשְעוּתָהּ שֶל הַבַּצֹּרֶת

לִבְלִי רַחֵם וּבְלִי נַחֵם אוֹתוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ

וְהוּא צוֹפֶה בָּהּ בְּאַדְמַת שָֹדֵהוּ הַנִּחֶרֶת

מִיֹּבֶש הַבּוֹקֵעַ בָּהּ סִדְקֵי צָמָא נוֹאָש

וְחָש: שָֹדֶה כָּזֶה רָאוּי לְהִזְדַּמְּנוּת אַחֶרֶת

וְעַם כָּזֶה רָאוּי מִזְּמַן לְמַשֶּהוּ חָדָש.

וּכְשֶלַּמְרוֹת קְשִיחוּת פָּנָיו מְצֻלְהֲבֵי הַשֶּמֶש

וּמֻצְלְפֵי שַארְקִיּוֹת-הַקָּדִים קוֹרֶה פִּתְאֹם

כִּי עַל לֶחְיוֹ צְחִיחַת-הָעוֹר בִּכְתָב רָטֹב נִרְשֶמֶת

עֵדוּת דִּמְעָה סוֹרֶרֶת (בִּמְקוֹם גֶּשֶם מִמָּרוֹם)

נוֹשֵֹא הוּא חֶרֶש בֵּין תִּקְוָה לְאַכְזָבָה וָחֶשֶד

עֵינָיו אֶל שְמֵי אֵין-עָב וְסָח בְּמֵצַח מִתְקַמֵּט:

הָאֲדָמָה הַזֹּאת זְקוּקָה יוֹתֵר מִכָּל לְגֶשֶם,

הָעָם הַזֶּה, יוֹתֵר מִכֹּל –

לְמַנְהִיגוּת אֱמֶת.

חשוף בצריח

מה אומרות לך שתי מילים אלו ?זאת אני שואלת מזה 33 שנים ועכשיו אני מחכה לתשובתך.

 אני דווקא לא מהססת לתת את  התשובה,אבל אם חיכיתי שנים רבות כל כך, אחכה עד שתגיע .

עשר שנים ואסון המסוקים  לא מרפה מהורי הבנים שנספו ואולי גם מדעת הקהל.

שתיקה רבתי ואסון רודף אסון ומחדל יולי-  2006מתחיל להתכסות באבק השכחה, האמנם?

וגם אם עברו   שנים  ממלחמת 1948, מכה המצפון פה ושם וצפים "זיכרונות" והלקאה על חטא,

גם זו לטובה...

מה אומרות לכם שתי המילים – חשופים בצריח-חומר למחשבה, או מעבר לזה?

ואני זוכרת-ראש השנה 1973 "ביקור" – , יום הורים", הורי החיילים הוזמנו לתעלה.

וליאור ואביו בצלו של הטנק- טנק הפטון,ונתן לא מסתיר את הרעד בקולו בעוד ליאור נוקש על שלד הברזל ... אבא , אל פחד, הטנק שלי  הוא מצודה שתגן עלי ..." כן, מצודה, אכל ליאור היה חשוף בצריחה.

אני לא הייתי באותו "יום הורים".. את הדברים שמעתי הרבה יותר מאוחר, נתן ספר לי...

אם איני טועה  קיים איזה ספר אומלל בשם זה ומחברו וודאי בדילמה, לאחר כל השנים

שצריחי הטנקים ננעלו סופית לאחר ה-6 לאוקטובר 1973 ויושביו ספונים  היטב

בשלד הברזל , או שמא לא כן?השעה-2- בצוהרי  ה-6 לאוקטובר-1973 זאת השעה וזה זמן,התרחש הנורא מכל,

הם עמדו זקופים  מול המוות הבטוח, כי כך נתנה ההוראה – חשופים בצריח !

 ידוע מי נתן את ההוראה ואין טעם להזכירו. איוולת ורשעות הן מילים דלות מכדי לתאר

את הפקודה של אותו מפקד ששלחה את הבנים חשופים מול המוות.

דמם  זועק לחשיפה,גם אם חלפו השנים,דמם שהיה הפקר לרהב של מפקדים חולי כבוד

יביא את כאבי הנורא על הרג בני שהיה חשוף בצריח הטנק  ב-6  באוקטובר 1973.אלה הדברים

שלי הקשורים בשתי המילים- חשוף בצריח - ומהן המילים שלך?

   צפירה יונתן ----  אמו של  ליאור--- חשוף בצריח

* * *

ס. נידח: הצרות של אהובת ליבנו גבּריאלה סְפָּנִיק

הוריה של אהובת ליבנו גבריאלה ספניק, כוכבת הטלנובלות המקסיקאיות הנפלאה שנולדה בוונצואלה וגרה כיום בפלורידה – הלא הם דוניה נורמה ודון קאסימירו אוטררה, יצאו נגד החבר לשעבר של בתם והאב של בנה, איש העסקים הוונצואליאני ניל חווייר פֶּרֶז. ההורים הזועמים כינו אותו "גבר עלוב" בשל מה שעשה לבתם גבּריאלה – פרז עזב את ספניק בעת שהיתה בחודשי הריון מתקדמים, ולדעתם עקב כך גרם לה טראומה, ולעובר שבבטנה – נזק בלתי הפיך. כעת מתברר שהתינוק, שזכה לשם גבריאל דה חֶסוס ספניק, שנולד ביולי האחרון במשקל של 3.10 ק"ג – סובל ממום בלב.

"מעולם לא שנאתי אף אחד, אבל את הגבר הזה אני שונאת בכל מאודי. הנכד שלי נולד עם רשרוש בלב ואני בטוחה שזה נגרם לו בעקבות המתח שהכניס פרז לחייה של בתי גבריאלה. לא מגיע לו שיהיה לו ילד כזה מקסים וגם לא אישה כמו הבת שלי. הוא טיפוס נטול אישיות, זבל אנושי, ולא יודע לעשות שום דבר," זעמה אימה של ספניק מעל דפי העיתון המקסיקני "טי.וי. נוטס". האם הודתה שבתה היתה מאוהבת בפרז ובטחה בו בצורה עיוורת: "היא האמינה לכל מילה של הטיפוס הזה. מעולם לא חשבתי שגבר כמוהו, מחונך ומכובד, יתגלה ככל כך עלוב ושפל." ספניק עצמה מסרבת להתייחס לפרידה, אך השמועות גורסות שֶׁפֶּרֶז הטיל ספק בכך שהוא אביו של הילד.

[על-פי "אמא'לה! / הוריה של גבריאלה ספניק זועמים על אבי נכדם, ובצדק", מאת אודליה ברקין, "פנאי פלוס", 2-8.10.08. את תמונתה המקסימה של גבּריאלה, ערומה ויפהפייה בחודש השמיני להריונה, הבאנו בצרופה לגיליון 359 מיום 10 ביולי 2008].

* * *

ניר אסולין: הפוגרום בעכו

שלום רב,

שמי ניר אסולין, קצין במיל. וסטודנט לראיית חשבון שנה ד' בבר אילן.

להלן הגירסה האחרונה שפורסמה לעשרות מכריי ולעוד אלפים ברחבי בארץ. אני כותב את המכתב הזה מזועזע ממה שראיתי בצאת הכיפורים ובימים האחרונים בעירי עכו. אני מבקש, לפני שאתם קוראים את המכתב, אנא פנו מיספר דקות מזמנכם. זהו אינו מכתב שגרתי והוא מצריך קריאה מעמיקה ומחשבה...

לפני הכול אני רוצה לספר קצת על עצמי. אני תושב עכו, בן 29, קצין במילואים וסטודנט. זה מידע חשוב נוכח הדמוניזציה שעושים לתושבי עכו היהודים בכדי להתנער מאיתנו בניסיון שפל להאשים אותנו בכאוס ששורר היום בעכו.

אינני גר באזור שבו התרחשו המאורעות בליל הכיפורים אך בצאת יום הכיפורים הספקתי להתעדכן בפרטים ואף הגעתי לאזורים הפגועים בכדי לחוש את הנזק.

 התושבים מספרים שהגיעה מכונית אשר השמיעה מוזיקה בקולי קולות ואף נסעה במהירות מטורפת וכמעט ונדרסה ילדה. בתקשורת הסיפור של הנהג שיקרי ומגמתי וישנו ניסיון להקביל בין מה שנעשה לנהג על-ידי צעירים יהודים תושבי השכונה לבין ההתפרעות שבוצעו על-ידי כ-200 ערבים רעולי פנים לאחר מכן.

בתגובה להתגרות הנהג הערבי, צעירים יהודים תושבי השכונה יידו עליו אבנים. זהו אקט שאני נגדו באופן כללי אך אין לי ספק שזה היה צפוי מראש. הרי ברור לכל שאם אני אתה או את היינו מגיעים בחג הקדוש למוסלמים ומחללים אותו ופוגעים בכבודם, התגובה לא הייתה שונה. כמו הפתגם "אל תגיע לאזור רווי באדי דלק עם גפרור."

לקראת חצות הגיעו כ-200 ערבים רעולי פנים לשכונות היהודיות, והחלו לנפץ שמשות של מכוניות וחלונות ראווה של חנויות, ואף היכו יהודים שהיו ברחובות.

חבר קרוב סיפר לי עם צאת הצום, אבא של מישהי בת גילי הוכה נמרצות, היא ואימה חזו במאורע בפאניקה ובצעקות תוך תחושת אוזלת יד וחשש כבד לחייו. משפחתו התקשרה לכל גורמי התקשורת בכדי שיגיעו כתבים לבית החולים ויראיינו אותו. האיש עמד בפתח ביתו בשכונה שיש בה רוב יהודי מוחלט והוכה על-ידי עשרה ערבים רעולי פנים עד עילפון. כמובן בקשתם נענתה בשלילה, נשמע תמוה אך אמת.

התושבים התעוררו משנתם לאור הצעקות "אם תצאו מהבית נשחט אתכם!" ו"מוות ליהודים!" – ובחרדה התקשרו לתחנת משטרת עכו. תשובת המשטרה היתה: "אין כוחות לשלוח!" – במשמרת היו רק שוטרים ערבים ותגובתם לשיחות הטלפון הייתה תמוהה מאוד.

דקות ארוכות לא הגיעו שוטרים, והתלונה לא טופלה.

האזרחים לא התייאשו ואף התקשרו לתחנות המשטרה של קריית מוצקין, נהרייה וקריית שמונה, לא יאומן, אך כך היה.

לפי התקשורת נראה כאילו כל צד הזיק לשני באותה מידה, אך זהו שקר בוטה ונבזי אשר משקף כמה ההנהגה שלנו חלולה ולא אמיצה להישיר מבט למציאות העגומה.

ניתן להשוות את המאורע לליל הבדולח, נרענן את זיכרונכם:

ליל-הבדולח הוא הכינוי ללילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938, שבו נערך בכל רחבי הרייך השלישי (גרמניה ואוסטריה) פוגרום ביהודים. האירוע כונה כך בפי הגרמנים בשל רסיסי הזכוכית הרבים שהצטברו על הארץ כתוצאה מניפוץ הזגוגיות בבתי העסק והמגורים של היהודים. [לא רק זכוכית אלא כלי הקריסטל בחנויות ובבתים של היהודים האמידים, ועל נקרא שמו בגרמנית "קריסטל נאכט", ליל הבדולח. – אב"ע].

ומה היה בליל כיפור בעכו?

יהודים חששו לצאת מביתם, האפילו את ביתם, שכבו בחשיכה נוכח קריאות השטנה של רעולי הפנים אשר זרעו טרור והרס בשכונות היהודיות. הנזק מן ההתפרעות היה מעל 100 מכוניות עם שמשות מנופצות ובתי עסק שנבזזו. מספר אנשים הוכו ונפשם של ילדים תמימים נפגעה "מי ישמור עליי?" הם שאלו. לפי טענת המשטרה, לא היו פגיעות בנפש אך לא בזכותם נמנע האסון, אלא בגלל בריחתם של יהודים לביתם. מאוד מזעזע הוא שביום כיפור בישראל אנשים צעקו לפורעים שהם ערבים – בכדי שלא יפגעו בהם או ברכושם.

זה לא ברור לפי התקשורת אך חשוב לי להדגיש שכל המכוניות וכל החנויות היו של יהודים!

זאת האמת על מה שקרה,

ואיך זה נשמע בתקשורת, לא כל כך נורא, נכון?

הכי זיעזע אותי הוא שכל האנשים העסוקים בפרשה מראש הממשלה, השר לביטחון פנים, המפכ"ל וראש עיריית עכו – רוצים לשדר עסקים כרגיל, בעוד שלמעשה בוצע פוגרום ביהודים בשנת 2008 בלב מדינת ישראל!

זה טרור לשמו, מטרת הערבים הייתה לזרוע פחד!

הם היו מאורגנים!

הגיעו רעולי פנים!

הנהג לא תמים וגם חברי-הכנסת הערבים משקרים ללא הרף בתקשורת!

בימים לאחר האירוע היו שרות אלפי תושבי העיר [היהודים] המומים, מושפלים וכואבים. קומץ צעירים זועמים ניצלו את תחושת השבר ושרפו שלושה בתים של תושבים ערבים בלב השכונות היהודיות. אני קורא במכתב הזה לכל תושבי עכו לחדול ממעשי נקם בתושבי העיר הערבים שלא ביצעו את מעשי האיבה.

אין זה מפתיע שהתקשורת בוחרת דווקא להציג את האוכלוסייה "החלשה" של עכו, גבר [יהודי] זועם עם עברית קלוקלת המשתף את כעסיו באופן גס מעט בלבוש ביתי, לעומת העמדה הערבית המיוצגת על ידי חברי מועצת העיר עכו הערביים בלבוש מחוייט, בדיבור שוטף ורגוע...

בנוסף קראו תושבי העיר לחרם כלכלי על ערביי העיר בדומה לחרם שנערך לאחר אירועי 2000 שבו תושבי העיר העתיקה זרקו בקבוקי תבערה על כוחות הביטחון הישראלים כאות הזדהות עם ההפגנות ששככו [שפרצו?] במדינה באותה עת.

יש כאלה המגנים תגובה זו. איך אתם הייתם בוחרים להתנהג אחרי שהיו הורסים את מכוניתכם? פוגעים בעסקיכם? מאיימים על חייכם? מפחידים את ילדכם? ואתם הייתם מביטים בחשש במתרחש כמו עכברים מבוהלים מחלונות בתיכם?

החרם הוא כקולקטיב לאוכלוסייה הערבית, מהסיבה הפשוטה – הם התארגנו כקולקטיב מבעוד מועד וללא פחד לחדור לשכונות היהודיות ולהזיק גרידא, תוך חיזוק מהמואזין במסגד שקרא לצאת ולהלחם ביהודים (נראה לכם שהוא נעצר? לי לא נראה).

זו האמת על אירועי עכו!

יש לסנן את כל המידע שמופץ על-ידי התקשורת ולזכור רק את האירוע של מאות רעולי הפנים שגרמו ליהודים במדינת ישראל לפחד בגלל היותם יהודים.

 אני קורא במכתב זה להקים ועדת חקירה!!! על הציבור לדעת בדיוק מה קרה, אל תתנו לקומץ "מנהיגים" להחליט לנו מה לחשוב. תגיעו לעכו, תתקשרו למכרים שגרים באזור. אל תפנו עורף לאמת! תתמודדו איתה כי היא לא תיעלם! ככל שנלך סחור-סחור, האמת תתדפק לנו שוב על הדלת ממש כמו מטח טילי הקטיושות ששיתק שליש מדינה במלחמת לבנון השנייה.

לאחר שקראת את המכתב, אני מבקש להעביר אותו לכמה שיותר אנשים. די לאטימות! צריך להסתכל למציאות בעיניים. סיסמאות כמו "אספסוף עכואי" הינן חלולות, וחלק ממערך שלם בניסיון לגמד את האירוע. כל בעל תפקיד רוצה להעביר משמרת שקטה ונהפך ליחצ"ן במקום למנהיג, בייחוד מפקדי המשטרה המקומיים.

* * *

דודו אמיתי: תפסיקו כבר עם הזבל הפחדני

נמאס לי כבר להגיד את זה שוב ושוב אבל איך זה שהמכתבים הפרנואידיים, הקסנופוביים (שנאת זרים), המכלילים והשקריים האלו – איך זה שהם אף פעם לא חתומים?!

ואיך זה שרוב הסעיפים המופיעים שם תמיד רלבנטיים (תמיד!) גם לחרדים אבל מקפידים לא להזכיר זאת?

ואיך זה שכאשר מתפרסם שגנב רכב ערבי ניסה לדרוס שוטר בפרדס-חנה זועקות כל הכותרות ואיתם הפטריוטים האמיצים מסוגו של הכותב האלמוני הנ"ל – אך כשמתברר שלא דובים ולא יער וכנראה נהרג אזרח ערבי מאקדחו של שוטר חמום-מח משתררת דממה גדולה?

היהודים בישראל כ"אזרחים סוג ב'"? אפילו אתם לא מאמינים בכזב הזה. ברור לכולנו מי כאן סוג ב', עיון פשוט בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הרב-שנתיים יוכיח זאת.

איש לא מתעלם מהבעיות אך אם חשקה נפשכם וקצרה רוחכם להדמות למדינות סביבנו בכל הנוגע לטיפול בבעיות האזרח והמדינה – למה שלא תהגרו לשם או תציעו זאת ל"מנהיג חזק" בבחירות הבאות?

תפסיקו כבר עם הזבל הפחדני, המכליל וקצר הרוח הזה. לדמוקרטיה מודרנית יש מחיר – אז תפסיקו ליילל ולהסתתר מאחורי כתבי-פלסתר פחדניים.

 חג שמח

דודו אמיתי

גבעת עדה

* * *

מכתב פומבי שכתבה דפנה בנאי ממחסומווטש

חג שמח(?) לכולכם,

המכתב הזה נכתב בשעות הבוקר המוקדמות כי אני לא מוצאת מנוחה וחייבת לשתף אתכם. תמיד הייתה גזענות בישראל. אני גדלתי עם הסיסמא "ערבי טוב הוא ערבי מת" – הנישול, הקיפוח, הניכור, ובמיוחד חוסר ראייה מוחלט של אותו חלק באוכלוסייה השייך ללאום אחר, הם עניין שבשיגרה. משהו שאנחנו מושכים כתף אדישה כלפיהם. אך בשנים האחרונות, בחסות השלטון הנוכחי, ולמען היושר, גם קודמיו, שלטון שאינו מזדעזע לרמות של עשייה לשינוי, כאשר אוהדי קבוצת כדורגל פוגעים, מאיימים, מקללים ומאיימים במוות לערבים. שלטון שאינו בונה מיד תכנית לימודים שמטרתה למגר את השנאה הנוראה, משדר הסכמה.

טוב, מה זה חשוב מה הרקע – את זה אפשר לנתח אחר כך –

היום –

– פורעים יהודים עורכים פוגרום בנהג ערבי עד שנאלץ לברוח לתוך דירה של משפחתו לאחר שבנו נפצע מיידוי אבנים.

במשך ימים פורעים יהודים עושים פוגרום בערבים, גם בתוך ביתם-הם, מגרשים אותם משם, שורפים את בתיהם. האם יש לכם מושג מה זה שריפת הבית – על כל התמונות והזיכרונות והדברים הקטנים שמרכיבים חיים?

שמונה משפחות ערביות נשארו חסרות בית בדרך זו. (גם ערבים התפרעו וזרעו הרס ברכוש יהודי, נכון, ויש לגנות זאת בפה מלא, אבל אימרו לי – כמה משפחות יהודיות הותקפו בתוך בתיהן? כמה בתים יהודים נשרפו?)

קבוצות שונות, בגבוי פוליטיקאים מהימין, קוראות לחרם על הערבים, נוסח גרמניה 1933, תחת הכותרת "כל יהודי הוא מלך, כל ערבי הוא כלב" ושימוש באיומים על מי שיפר את החרם.

ערבים ויהודים נעצרו על התפרעות – כל היהודים שוחררו, כל הערבים נותרו במעצר.

למרות היותם הצד הנפגע, מרבים כל ראשי הציבור הערבי לגנות את הנהג,להתנצל, להתרפס בפני היהודים תוך ניסיון להרגיע את הרוחות – אבל בעיקר –

מתוך פחד איום ונורא. פחד מאיתנו, מהיהודים!

והשיא – מעצרו והארכת מעצרו של הקורבן – של הנהג, שלמרות שעשו בו לינץ', שאיימו על חייו, שפצעו את בנו, הוא מצא לנכון להתנצל על נסיעתו ביום כיפור, לבוא אל הכנסת ולשטוח את תחינתו בפני מנהיגי האומה הגזענית שהביאה לפרעות הנוראות הללו. התוצאה - אמש הוארך מעצרו בחמישה ימים –

על "פגיעה ברגשות דת" – אני רוצה לדעת כמה יהודים נעצרו לאחרונה כי נסעו ביום כיפור? כמה נעצרו על כך שאכלו ושתו ביפו, בעכו וכו' בימי הרמדן? (להיפך, בשכונת וולפסון בעכו אסרו השנה על המואזין לקרוא לסיום הצום!)

על "מהירות מופרזת" – כמה יהודים שקיבלו דו"ח על מהירות מופרזת נעצרו בפועל? ומי השוטר שמדד את מהירותו של הנהג? איזו מכמונת רשמה את "המהירות המופרזת"? מי העיד/התלונן על "מהירותו המופרזת" – הפורעים עצמם?

אני מרגישה כאילו אני בגרמניה של שנות השלושים וכמו העם הגרמני בתחילת האירועים הנוראיים שהביאו להשמדת משפחתי – איננו נוקפים אצבע לעצור אותם

האם נשב בשקט, נצקצק בלשון וניתן לגזענות להשתולל ברחובותינו ובבתי המשפט שלנו?

להזכירכם שירו של ניהמאלר : (Martin Niehmaler)

לא הרמתי את קולי

בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,

אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,

ואז הם לקחו את היהודים,

ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי

ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים,

ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי

ואז הם לקחו את הקתולים,

ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,

ואז הם לקחו אותי

אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני.

קומו, סעו לעכו ובטלו בקניותיכם את החרם, הביעו את המחאה שלכם נגד הגזענות, השמיעו קול יהודי אחר, תמכו באוכלוסייה הערבית אותה מנסים לגרש, לשבור כלכלית בנוסף לפגיעה הפיזית.

ואם לא עכו – בואו נקיים עצרת של 400,000 המגנה את הדברים הללו, המתנערת מהגזענות והאלימות, מהאפלייה ומהקיפוח, מהגירוש ומהמידור. אלה לא אזרחי מדינה אחרת, אלה אזרחי המדינה שלנו! בואו נקום ונצעק בקול שישתיק את הפורעים "לא נרשה זאת!!!!!" – "לא בשמנו!!!!"

איך זה שאני לא שומעת את זעקת הכאב של כל אלה שמאזכרים את השואה ופרעות ואנטישמיות בכל הזדמנות?

אסור לנו, כיהודים, כבני אדם, לשתוק יותר.

דפנה

לדפנה בנאי שלום,

אני מתנצל בשם הנאצים

כי אִם יהודייה ישראלית כמוך מסוגלת לכתוב דברים כאלה

ובהנחה שאת אינך אדם שסובל מאידיוטיזם מוסרי

אזיי אנחנו כנראה הרבה יותר גרועים מהנאצים

וכך גם את

כי מכתבך הוא כמו רפליקה של תעמולה אנטישמית מובהקת.

אהוד בן עזר

* * *

בילי אלרום מעכו: מכתב לזוהיר בהלול

אחרי התלבטויות רבות החלטתי לענות לזוהיר בהלול על הכתבה ב"ידיעות אחרונות" בעקבות מהומות כיפור 2008. לא ייתכן שהתקשורת כל הזמן מראה את הפן הערבי, אוהדת אותו ושוכחת שבעצם הצד הנפגע הוא הצד היהודי.

זוהיר בהלול יקר,

אכן שכנים אנו, חיים ונושמים את אותו האוויר, אך ביום בו אתה ובני עמך, באלות, גרזנים, אבנים וקריאת-מסגד "איטבח אל יהוד" חצית את גבול הביחד,

נותק חבל הטבור בינינו.

זה היום שבו הפכנו מיישות אחת הגרה, חיה, נושמת, אוהבת את אותה עיר – ל"אחרים".

וביום פרידה זה יש לי כמה שאלות אל האצבע המאשימה שלך.

על איזה קיפוח בדיוק אתה מדבר במנשר הכל-כך עכואי שלך?

על איזה עוני?

ומאיפה אתה המכיר אותו, את העוני?

מתי רעבת?

מתי עשית מעשה למען רעבי עירך? (הערבים, לא היהודים).

מתי אספת אל ביתך את המקופחים ועזרת להם לצמוח?

מתי הפנית אצבע מאשימה-בוחנת אל עצמך ועמך?

מתי, לפני ההכרזות הכל-כך רהוטות שלך, עשית ספירת מלאי של הטבות למקופחים – בהם הצד היהודי הוא הצד הנותן – וצד המקופחים מקבל.

כמה תרומות תרמת למקופחי עירך...

אין ספק שאתה רהוט. אתה מפורסם, אתה איש העולם, אבל ביום שבר גדול התגלית כאיש קטנוני, מקופח.

אכן כהגדרתך, המטוס מתרסק,

ולך ידידי היקר יד מחבלת בו!

אבל,

שלא כמו מקופחים סידרתיים,

אנחנו היהודים יודעים לקום, להרים ראש, לנער אבק, להפיק לקחים, לפעמים כואבים, לנגב דמעות להפשיל שרוולים ולהשכיל,

להשכיל לחבֵּר את שברי המטוס,

לצבוע אותו,

לשכלל אותו,

ולנסוק.

וכשאנחנו היהודים נמריא שוב,

 והרי ברור לך שנמריא,

אתה המקופח שוב תשב שם,

על אחד המושבים במטוס,

תבכה על הקיפוח,

תהדק חגורת בטיחות,

 תהדק, תבכה ותמריא,

במטוס הזה, שאנחנו שיפצנו.

אז המשך לבכות, לרחם, להאשים, להיות מקופח רהוט,

ומכאן, מהעיר ששנינו מאוד אוהבים, אני מוסרת לך...

להתראות בטיסה הבאה.

ממני תושבת העיר עכו

בילי אלרום / elrombilly@gmail.com

* * *

דנצ'ו: אין טעם שתוסיף גם זבל

הי אהוד!

במכתב העיתי האחרון [387] מתפרסם "מכתב קשה אך אמיתי". התועבה הזאת מתגלגלת זה זמן מה גם באינטרנט, ואופייני לה שהכותב מפחד לחתום על יצירתו.

אפשר לחשוב כך או אחרת, ויפה שאתה מפרסם מגוון של דיעות. אבל יש גבול: זו לא דיעה אלא השמצה גזענית שמטרתה רק לעורר שנאה. שנה "ערבים" ל"יהודים" ותקבל תרגום מגרמנית של פרסום משנות השלושים של המאה הקודמת. אתה מפרסם מספיק דיעות ימניות, גם קיצוניות, ואין טעם שתוסיף גם זבל.

דנצ'ו

* * *

מכתב קשה, אבל אמיתי

גם לפי ynet, שמטים את העובדות לטובת הערבים, הוא [הנהג הערבי-ישראלי שהצית את המהומות בעכו] לא "חזר לביתו". בראיון ל-ynet הוא אומר שנסע למישהו אחר. 

אבל למה להסתבך, המשטרה עצרה אותו בחשד לנהיגה פראית, סיכון חיי אדם ופגיעה ברגשות דת. בית המשפט שלח אותו, לאור הראיות, למעצר בית ל-30 יום.

 האם בית המשפט נגוע בשנאת ערבים?

יִיז שטרן

* * *

אורי הייטנר

מבחן ב"הפוך על הפוך"

נתאר לעצמנו את התסריט הבא –

נהג יהודי הותקף בידי קבוצת פרחחים ערבים בשכונה ערבית בעכו, בטענה שביצע פרובוקציה הפוגעת ברגשותיהם הדתיים. הם קיללו אותו, היכו אותו ויידו אבנים על רכבו.

בעקבות התקרית, הומצאה והופצה שמועה בציבור היהודי בעכו שהנהג נהרג. מאות יהודים, חמושים באבנים, מקלות ומוטות ברזל, על פי קריאת הרבנים וראשי הציבור היהודי ובאירגונם, פשטו על השכונות הערביות בעיר, ניפצו שמשות של מאות מכוניות וחנויות, תוך שהם צועקים בפראות "מוות לערבים". התושבים הערבים הגיפו את דלתות בתיהם והסתתרו בממ"דים.

אילו התסריט הזה היה מתרחש, האם גם אז התקשורת היתה מדברת על "אלימות וביריונות בשני הצדדים", על ה"קיצונים בשני הצדדים"? האם גם אז נשיא המדינה היה קורא "לשני הצדדים לשמור על איפוק"? האם גם אז היה נשמר האיזון הקדוש?

יש להניח, שכותרות העיתונים והתקשורת האלקטרונית היו מדברים, בצדק, על פוגרום שעשו היהודים בשכונות הערביות בעיר. הרי כך תוארו אירועים הרבה פחות חמורים בהיקפם וברמת האלימות שלהם, שנעשו בתגובה למעשים יותר קשים, כמו התפרעות אנשי יצהר בעצירה אל-קבליה לפני שבועות אחדים.

אולם מה שקרה בעכו לא היה התסריט הזה, אלא התשליל שלו. התסריט שצוייר בראשית המאמר הוא "הפוך על הפוך" – המילים "יהודים" הוחלפו ב"ערבים" ולהיפך. וכך, הס מלהזכיר בתקשורת את המילה פוגרום. התקשורת יצרה באופן מלאכותי איזון בין התקרית, הראויה לגינוי, של תקיפת הנהג הערבי בידי קבוצת ביריונים פרחחים, לבין המסע המאורגן ורב המשתתפים, בהובלת המנהיגות הדתית של הערבים, לאורך שעות, בשכונות היהודיות.

רוב כלי התקשורת הקפידו לשמור על האיזון המלאכותי הזה, אך ב"הארץ" לא היססו להציג תמונה חד צדדית הפוכה המפנה את האצבע המאשימה דווקא כלפי הצד היהודי, ואיני מדבר רק על גדעון לוי, יצחק לאור ושולמית אלוני שמהם אין לי כל ציפיות לגילוי כלשהו של הגינות ושל אמת.

באירועים הקשים בעכו התקשורת נכשלה ובגדול, כאשר היא שללה מהציבור את זכותו לדעת את האמת.

באירועי עכו לא היו צדיקים. הראשונים היו הביריונים האלימים שתקפו את הנהג הערבי. אין במדינת ישראל חוק האוסר על נסיעה ברכב ביום הכיפורים וטוב שכך. היפה באווירת יום הכיפורים בישראל, הוא ה"עוצר מרצון" של האזרחים ביום הקדוש. אילו היה זה עוצר בכפייה, הוא היה מאבד מטעמו. לא כל שכן, כאשר מדובר בכפייה אלימה בידי ביריונים. בוודאי שאין כל הצדקה לניסיון לכפות את עצירת התנועה ביום הכיפורים על מי שאינם יהודים. ניתן לצפות מהם, באמנה בלתי כתובה, לכבד את שכניהם היהודים ולהימנע מנסיעה בשכונות יהודיות וביישובים יהודיים.

הפרחחים שתקפו את הנהג ואת רכבו ראויים לגינוי ולהוקעה, וחשוב יותר – לטיפול של המשטרה והמערכת המשפטית.

למרבה הצער, מעשים כאלה קורים מידי שנה במקומות שונים ברחבי הארץ – יידוי אבנים לעבר מכוניות נוסעות, כולל אמבולנסים בתפקיד. יש לבער את הנגע הזה. התקרית בעכו היתה עוד אחת משרשרת התקריות הללו. תקרית פרחחית ואלימה, אך תקרית מקומית קטנה.

לא זו בלבד שאין בתקרית זו כדי להצדיק את הפוגרום שביצע המון ערבי מוסת בעכו, אלא שגם אין לראות בה את הסיבה לפוגרום. התקרית הזאת היתה תירוץ לפוגרום. הסיבה היתה בדיוק אותה הסיבה שגרמה למרד הערבי באוקטובר 2000. מרבית ערביי ישראל, או כפי שהם נוהגים להגדיר את עצמם – הפלשתינאים אזרחי ישראל, רואים עצמם חיילים במלחמה נגד קיומה של המדינה היהודית, והדברים באו לידי ביטוי במסמכי היסוד של ועדת המעקב של ערביי ישראל. וכאשר יש להם תרוץ, הם נלחמים. זאת המשמעות האמיתית של מה שקרה בעכו, גם אם אלף עיתונאים יחזרו על קשקושי הקיפוח והעוני.

סוגייה שעלתה בעקבות האירועים היתה ביטול פסטיבל עכו לתיאטרון אחר. קיימת טענה, אולי נכונה, שמי שמרוויחים מן הפסטיבל הם העסקים של ערביי עכו, והמחלוקת על ביטול הפסטיבל הפכה לוויכוח בין מי שקוראים לבטל את הפסטיבל כדי להעניש את הערבים לבין מי שהאשימו את ראש עיריית עכו בכך שהחלטתו לבטל את הפסטיבל היא "גזענית", שנועדה לפגוע בערבים ולזכות בפופולאריות בציבור היהודי ערב הבחירות.

ראש העיר לנקרי ידוע כמי שפועל מאוד לחיזוק הדו-קיום הכמעט בלתי אפשרי בין העמים בעיר, כך שהאשמתו בגזענות מופרכת ומרושעת. אני מאמין לו, שהחלטתו נבעה מחשש לשלומם של המבקרים. אולם אני סבור שהחלטתו שגויה.

ההצגה חייבת להימשך. כפי שיש לקיים אירועי תרבות ובידור גם בתקופות של פיגועים ובאזורים מוכי פיגועים כדי שלא להיכנע לטרור, כך ראוי היה לנהוג גם בעכו. לא רק העסקים הערבים, ואני משוכנע שגם עסקים של יהודים, נפגעו מההחלטה, אלא גם האמנים שהיו אמורים להופיע ובראש ובראשונה – הקהל, אזרחים מכל רחבי הארץ שנמנעה מהם ההשתתפות בפסטיבל והצפייה בהצגות. תפקיד המשטרה וכוחות הביטחון היא להבטיח את קיום האירוע ושלומם של המשתתפים בו. ביטול הפסטיבל היה כניעה לאלימות ולאלימים.

* * *

אמנון מיכלין

שני אחים רופאים מזאראקי

15.10.08

לאהוד שלום

ברצוני להוסיף על הכתבה שפורסמה בעיתונך בתאריך 7.10.08 בעניין ד"ר מזאראקי.

בירושלים חיו שני אחים רופאים: הבכור ד"ר ניקופורי מזאראקי ואחיו ד"ר קרלמו מזאראקי. רבים טעו לחשוב שהם היו אב ובנו. שני האחים עבדו בבית החולים היווני וכן ב"משגב לדך". בספרות נקראו האחים מזאראקי, מזוריקי ועוד כהנה וכהנה שמות מוזרים.

מקורותיי הם:

1. ארנולד ברומברג, "מבט מירושלים" עמ' 164.

2. יומני הגב' פין מתאריך 15.5.1854

3. סבי, הרב חיים מיכל מיכלין שהיה מזכיר ומנהל בית החולים "משגב לדך" במשך למעלה מארבעים שנה . ראה 'דואר היום', ארכיון הציוני המרכזי A435/48 . (סבי הכיר את שני האחים מזאראקי).

4. "המליץ" 1880, גיליון 220 עמ' 5020.

       בברכת מועדים לשמחה,

       אמנון מיכלין

* * *

רות אלמוג: שום חובב ספרות צרפתית לא יכול היה שלא לשמוע על לה קלזיו

אהוד היקר,

אתה כותב "איש ממכרי לא שמע ולא קרא את זמ"ג לה קלזיו," ואני לתומי חשבתי שאני נמנית עם מכרותיך, וכי ידידנו המשותף שאת כתיבתו אתה מכבד ומעריך כמוני ובצדק, גם הוא נמנה עם מכריך. איני יודעת אם הידיד המיסתורי קרא את לה קלזיו, אבל אין בלבי ספק שהוא שמע עליו, כי שום חובב ספרות צרפתית לא יכול היה שלא לשמוע עליו. ואני שמכירה אותך מימי הילדות שלנו, גם שמעתי עליו גם קראתי אותו, והוא סופר נפלא. ואף יצאו שניים מספריו בתרגום עברי והמלצתי עליהם בשעתו כשהיה לי טור "ספרים חדשים" בעיתון הארץ, ואף קודם לכן כתבתי עליו כמעט בכל פעם שראה אור ספר מפרי עטו בצרפת.

הוא אמנם לא סופר פופולארי במיוחד, כלומר: לא מסחרי, בוודאי לא פופולארי כעמוס עוז, רוֹת או אפדייק, אבל מבחינה ספרותית לא זו בלבד שאינו נופל מהם אלא אף עולה עליהם במובנים רבים. הספרות הצרפתית אינה מיתרגמת לעברית כאמריקאית, והטעמים מובנים מאליהם. למרבה המזל סופר צרפתי נפלא אחר זכה בכך והוא פטריק מודיאנו, וגם הטעמים לכך מובנים מאליהם, אתניים, הייתי אומרת, לא מסחריים. ואני מייחלת לכך שיום אחד גם הוא יזכה בפרס נובל. ואולי גם אז יגידו פה: מי זה הסופר הלז שאיש לא שמע את שמעו.

בידידות,

רות אלמוג

* * *

שאלת נמען סקרן לאהוד בן עזר על ההתנחלויות

אני סקרן עד כמה אתה מכיר את ציבור המתיישבים ביהודה ושומרון, כי ניכרת בך אי אהדה מובנית לכל יהודי שזז מעבר לקו הירוק, בייחוד אם יש לו כיפה על הראש. האם אני טועה? אומנם לא אהבת את הלינץ' התקשורתי בעקבות הסיפור של יצהר, אך לאחר-מכן השתמשת בטרמינולוגיה מאד בוטה, שמשתמעת ממנה שנאה עזה.

אהוד: הרב יואל בן נון נשוי לקרובת משפחה שלי אסתר (בת צדוק) לבית ראב ואנחנו בקשר טוב כל השנים. עד ספטמבר 2000 תמכתי בהסכם אוסלו, יחסי להתנחלויות היה שלילי לגמרי וסירבתי לבוא לטקס חנוכת בניין במכללת אריאל, שתרם קרוב משפחה שלי אלכס ראאב מקנדה לזכר אביו שמעון ראאב, בנוכחות ראשי הליכוד. במשך השנים ביקרתי ושהיתי ביו"ש וברצועת עזה בעיקר במסגרת שירותי במילואים כמרצה מטעם קצין חינוך ראשי. ואולם לאחר פרוץ האינתיפאדה של ספטמבר-אוקטובר 2000 ובזכות עראפאת – השתנה יחסי להתנחלויות, משום שכבר לא ראיתי הבדל רב ביחס השינאה אלינו מצד הפלסטינים שמשני צידי הקו הירוק, וחדלתי להאמין בתהליך אוסלו ובאפשרות של שלום. לאחרונה אף הרציתי על תולדות ראשיתה של פתח-תקווה במכללת אריאל (בפתח-תקווה עצמה לא הזמינו אותי להרצות על הנושא ביובלה ה-130) – ובמקרה ההרצאה התקיימה באודיטוריום שבבניין על שם שמעון ראאב.

עדיין אני חושב שיש אלמנטים מאוד מסוכנים לדמוקרטיה הישראלית בקרב היסודות הפאנאטיים שבמתנחלים, ויש להילחם בהם עד חורמה, כי הם מסוגלים לעוד רציחות פוליטיות, אבל מאחר שאינני סבור שייתכן שלום בין הירדן לים, אלא מתקיימת במרחב הזה מלחמת אזרחים מתמדת (כפי שאולי ראית מדברים שכתבתי במכתב העיתי) – הרי שכל עניין ההתנחלויות אינו נראה בעיניי מכשול לשלום כי ממילא – לא יהיה שלום, גם אם לא תהיינה התנחלויות.

האמן לי, אילו הייתי יודע שעקירת ההתנחלויות תביא לשלום בינינו לבין הפלסטינים, בינינו לבין העולם המוסלמי, כולל הסרת האיום הגרעיני מצד איראן – הייתי תומך בכל יוזמה לפנותן מיד!

אבל האמת היא שבתוך הקו הירוק מתחולל תהליך פלסטיניזאציה של אזורים ישראליים, והוא מסוכן יותר מההתנחלויות היהודיות בלב הפלסטינים מעבר לקו הירוק. לכן היחס שלי להתנחלויות הוא כעס על הסיבוך הנוסף שהכניסו ליחסי יהודים ופלסטינים בין הירדן לים, התנגדות עזה לטרמינולוגיה ולפעילות המשיחית שלהם – אך בשום אופן אינני חושב שאפשר לחזור לגבולות שישים ושבע ולפרק את כל ההתנחלויות, כפי שיצאנו מרצועת עזה. אנחנו חיים באזור של מלחמת אזרחים המתנהלת משני צידי הקו הירוק, גם בעכו, וכל זמן שכוחות הביטחון שלנו מונעים השתלטות פלסטינית עלינו, אנחנו נמשיך להתקיים, וייתכן שתהיה כאן פחות דמוקרטיה, כי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו רוב ערבי בישראל כי אז כבר אין לנו מקום בעולם אלא על גדות ההדסון, כמו שאחרוני הארמנים ממוסה-דאג מולטו אל מעבר לים.

מלחמת אזרחים מהי? שכל יום שעובר ברחבי הארץ ללא אסון ביטחוני והרג הוא בגדר נס.

* * *

אורי הייטנר

מחנה השלום

בערב סוכות ראיתי בטלוויזיה שיחה בין גדעון לוי לדניאלה וייס. מצידו האחד של המתרס – התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני, מי שאין באוצר המילים שלו מילת הסתייגות מפיגוע פלשתינאי, מי שתוקף את הפלשתינאים רק על מתינותם ואת ערביי ישראל על היותם "משת"פים של ישראל". ומולו הימנית הדתית הפנאטית, שבמשך עשרות שנים היתה למותג של עבריינות פוליטית אלימה, בוז לחוק, למדינה, לצה"ל, מתוך שחצנות ואדנות של "אני ואפסי עוד". להפתעתי, טון השיחה היה רגוע למדי. אך היה זה שיח עקר, של שני קווים שלעולם לא יוכלו להיפגש. שיח עקר, שלא יכול להניב כל פרי של הסכמה, כל תוצאה שניתן ללכת עימה הלאה, יחד, למקום טוב כלשהו. שיח עקר, ולכן מיותר – בין שני פלקאטים, כשכל אחד מוצא מולו את הסטריאוטיפ שהוא כל כך אוהב, שהוא כל כך אוהב להכליל ולהציגו כאב טיפוס של "המתנחלים" / ה"סמולנים".

"ראיתי בטלוויזיה," כתבתי. לא "צפיתי", או "התבוננתי", או אפילו "הסתכלתי", ומהר מאוד הפסקתי גם לראות. כי בוויכוח הפלקאטי העקר הזה אין במה לצפות, להתבונן או אפילו לראות או לשמוע. הרי מגדעון וייס ודניאלה לוי לעולם לא נשמע משהו חדש, משהו מעניין. נכון, הם אינם מנסים "לייצר שלום בית מלאכותי" אלא "ויכוח מהותי", מהסוג שעליו חולם דודו פלמה ("מטייחים" – "שווים" 10.10.09). אבל אותי הוויכוחים ה"מהותיים" העקרים האלה משעממים.

יומיים מאוחר יותר, השתתפתי בשיחה בשניים בין הרב יואל בן נון לבין הסופר וההיסטוריון ד"ר גדי טאוב. [שהתקיימה ב"אפעל"]. לא, אין זו טעות. לא בכדי כתבתי "השתתפתי"; לא "צפיתי", "האזנתי", "הקשבתי" או "התבוננתי". לעיתים ההקשבה והצפייה מביאים לידי תחושת השתתפות של ממש, כאשר הם מרתקים את הצופה/המאזין עד שהוא חש כחלק מהשיח.

בין טאוב לבן נון מחלוקת מהותית. גדי טאוב טוען שהוא מתנגד להתנחלויות כיוון שהוא ציוני, רואה ברב צבי יהודה הכהן קוק מי שהביא לסטייה הגדולה ביותר מהציונות וטוען שמפעל ההתנחלות מסכן את המפעל הציוני כיוון שמדינת ישראל עלולה להפוך בעטיו למדינה דו לאומית. יואל בן נון, לעומתו, הוא מראשוני "גוש אמונים", תלמידו המובהק של הרצי"ה קוק, כל חייו הבוגרים חי בהתנחלויות – שנים רבות בעפרה והיום באלון שבות. ישיבתו בהתנחלות היא הגשמת השקפת עולמו הציונית. כן, גם בין שניהם עלול היה להתפתח ויכוח עקר, שבו כל אחד חוזר על הסיסמאות הפלקטאיות של מחנהו ומשמיץ את המחנה היריב; "ויכוח מהותי" החביב כל כך על דודו פלמה.

והנה, היה ביניהם שיח אחר לחלוטין. היה זה שיח של שני ציונים לעילא ולעילא, המודעים לכך שהציונות היא שם משפחה לשמות פרטיים רבים (הקופירייט שייך לעמוס עוז, דומני שבספרו "פה ושם בארץ ישראל 1982"), שמדינת ישראל יקרה להם, שמחוייבותם לעתיד הציונות מוחלטת ולכן, חרף חילוקי הדעות המהותיים ביניהם, רב המשותף ביניהם על המפריד.

שניהם מחוייבים לחלוטין לרעיון של מדינה יהודית ודמוקרטית. לפיכך, שניהם נמצאים במאבק קשה ביותר נגד הפוסט ציונות והאנטי ציונות – כל אחד כנגד הקיצונים במחנהו. שניהם מבינים, שהמאבק האמיתי אינו ביניהם, אלא בין כל אחד מהם לפוסט ציונות במחנהו. הרב יואל נלחם בפוסט ציונות המרימה יד על הציונות הדתית, בשם איזו משיחיות הזוייה, בעיקר מאז ההתנתקות. גדי נלחם בפוסט ציונות השמאלית, המרימה יד על הציונות החילונית.

בן נון וטאוב נאבקים נגד שוללי רעיון המדינה היהודית והדמוקרטית, בשם הטענה הדמגוגית שיש סתירה, כביכול, בין שני הערכים הללו, ולכן הם עוינים את מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. יש השוללים אותה בשם היהדות ויש השוללים אותה בשם הדמוקרטיה. יש השוללים אותה בגלוי ויש השוללים אותה במשתמע.

והנה, יואל בן נון וגדי טאוב, שאינם מטייחים לרגע את חילוקי הדעות ביניהם, אינם משחיתים את כוחם במאבק עקר ביניהם. אין הם מתביישים לחפש ולמצוא דווקא את המשותף ביניהם. וכדי למצוא את המשותף ביניהם, עליהם לחרוג מהסיסמאות הפלקאטיות האופייניות כל כך ל"ויכוח המהותי" שאינו מנסה "לייצר שלום בית מזוייף." ולכן, השיחה בין השניים היתה מרתקת, והקהל שמילא את האולם עד אפס מקום וצבא על דלתותיו וחלונותיו, ישב פעור פה. הקהל חש, שמהשיח הזה יוצאת בשורה אמיתית, שונה כל כך מוויכוחי הצעקנות המשמימים נוסח "פוליטיקה" ו"מועצת החכמים" הטלוויזיוניות; שונה כל כך מ"הידברויות" נוסח יואל מרשק, בין בני קיבוצים לנוער הגבעות.

הדיאלוג בין יואל בן נון לגדי טאוב, התקיים בפסטיבל "הקהל" – הכנס היהודי, הציוני, הישראלי שהתקיים בחול המועד ב"אפעל" זו השנה ה-12. "הקהל" שונה מאוד באופיו מפסטיבל "לא בשמיים" בכפר בלום, עליו יצא קצפו של דודו פלמה. בעוד "לא בשמיים" מזמן לכפר בלום קהל מבוגר, מבוסס כלכלית, מנומס מאוד, באירוע יוקרתי ומאורגן, "הקהל" הוא אירוע תוסס ורעשני, המקבץ בעיקר המוני בני נוער וצעירים. אך המשותף בין האירועים גדול מאוד – שניהם מכנסים ציבור גדול שמאס ב"וויכוח המהותי" הפלקאטי והסיסמאתי ומחפש דרך אחרת; דרך של התחדשות יהודית וציונית, המגשרת על הפערים ומנסה לאחות את הקרעים. בשני האירועים נמצא ציבור דתי וחילוני, קיבוצניקים ומתנחלים, אנשים בעלי עמדות פוליטיות שונות, המנסים להיות גשר לחיזוקה של החברה הישראלית היהודית, להוות אלטרנטיבה ליסודות המפוררים אותה. המחנה הנמצא ב"לא בשמיים" וב"הקהל" הוא מחנה השלום האמיתי, המחנה המאמין בשלום בתוכנו, לא רואה בו "זיוף", ולא רואה בניסיון ליצור שלום בתוכנו "טיוח".

מעולם לא הבנתי את האנשים שלמען השלום עם האוייב מוכנים לסטריפטיז המשפיל ביותר של ויתור על כל מה שחשוב ויקר לנו, העיקר לפייס ולרצות את האוייב, שכלל אינו מוכן לקבל את זכות קיומנו, אך סולד מהרעיון של שלום בתוכנו, בקרב היהודים, בקרב הישראלים; מחנה שמוכן להיהרג על קוצו של יו"ד ובלבד שינצח במלחמת האחים.

מי שבז לחלום של שלום ואחדות (לא אחידות) בחברה הישראלית היהודית, אינו איש שלום אמיתי, גם אם הוא מתפלל שלוש פעמים ביום בבית הכנסת של דת "השלומיזם", ואפילו אם הוא מקריב שלוש פעמים ביום "קורבנות שלום" בבית המקדש של דת זו.

* * *

השאלון The Questionnaire

כתיבה ועריכה: סיני גז By Sinai Gez

השאלון עם רזי בן עזר / מאת: סיני גז

15 באוקטובר, 2008

נמצא באתר Hasheelon.com

– מה אתה עושה בימים אלה ?

מיליון דברים, כרגיל…עובד על השלמת האלבום של הזמרת הברזילאית-אמריקאית ננדה, פרסומת למים מינרליים (שאם הכל יצליח יהיה לקמפיין שלם), מאסטרינג לחברי מפונץ', הפקה לאלבום ישראלי שעוד אסור לדבר עליו…לומד AJAX (טכנולוגיית אינטרנט), מעדכן את תוכנית הלימוד של הקולג' שבו אני מלמד, עובד על האתר של תחנת הרדיו של הקולג'... בטח שכחתי עשרה דברים.

– מהו האירוע התרבותי שהשפיע עלייך יותר מכל?

באפריל 1970 בגיל 7, ירדתי לשחק בחצר הבית המשותף בשיכון הרופאים בתל השומר שבו גרנו. כמה ילדים יותר גדולים הסתודדו ודיברו בהתרגשות. "הביטלס התפרקו!" "מי זה הביטלס?" שאלתי. (אצלנו בבית שמעו אך ורק מוזיקה קלאסית). וככה יצא, שיום ההתפרקות של הביטלס היה היום שבו שמעתי עליהם ואת המוזיקה שלהם לראשונה. שום דבר לא ישווה להלם של אותו יום.

– מה מדליק אותך מבחינה יצירתית ?

חיבורים בלתי צפויים בין דברים שכביכול לא שייכים זה לזה. וגם, כמכור לטריוויה והיסטוריה מכל הסוגים, גילוי של שכבות ואיזכורים של יצירות בתוך יצירות אחרות.

 – מהו הצליל האהוב עלייך ?

אקורד אחד, יפה, מתמשך, על פסנתר ממש ממש טוב.

– מהו השיר הראשון שכתבת ?

ה"שיר" ממש, עם מנגינה ומילים, היה שיר באנגלית, שהבאתי ללהקה שלי בתיכון, להקת "אח-חורג", שיר ציני ובוסרי בשם "I'm a good boy" על ילד טוב ויורם (אז עוד לא אמרו חנון) שעושה את כל מה שהוא צריך וכל מה שאומרים לו, אבל כשמציעים לו סמים גם אז הוא לא יודע להגיד לא. יש לי איפה שהו הקלטה של זה, ולא, לעולם אני לא אשמיע אותה.

– אם היית קורא מחשבות את מחשבותיו של מי היית רוצה לקרוא?

יש אדם אחד או שניים, שבילדותי פגעתי בהם מאוד, בחוסר מחשבה של נער מתבגר ואנוכי. מאוד הייתי רוצה לדעת אם באמת הם סלחו לי בעמקי נפשם או רק אמרו שסלחו. עד היום זה מטריד אותי.

– אם יכולת לשוטט בזמן, באיזו תקופה היית רוצה לבקר ?

הייתי רוצה לחזור לחנוכה תרל"ח, 1878, לראות את אבי-סבי, יהודה ראב, רותם שוורים למחרשה וחורש את התלם הראשון באדמת פתח תקווה, שהוא גם התלם הראשון אחרי כ-1740 שנות גלות. אם אפשר, כמובן, הייתי מביא איתי במכונת הזמן גם מצלמה, ווידאו, ומנציח את האירוע. את התמונות והווידאו הייתי דוחף מתחת לאפו של ראש עריית פתח-תקווה דהיום, שמייצג לצערי את השיכחה, השטחיות, הפלקאטיות, ההזנחה, וההגמדה שבהם מתייחסים היום פרנסי העיר אל העבר.

– מהו האלבום או השיר שהשפיע עלייך יותר מכל ?

בוודאי יש מיליונים בני דורי שיתנו את אותה תשובה: הצד האפל של הירח. שמעתי אותו בגיל 14, ובבת אחת כל מה שידעתי או חשבתי שידעתי על מוזיקה התהפך. עד היום לא השתחררתי לגמרי מההשפעה של הצל הכבד הזה. ממש לא קשה לשמוע את זה בהפקה ובסגנון ההקלטה שלי.

– עם איזה אמן (חי/מת) היית רוצה לעבוד? ולמה דווקא איתו ?

דייויד בואי. כי הוא האדם האינטיליגנטי ביותר (לפי המוזיקה, הראיונות, הכתיבה) בעולם הרוק. הוא מהלך עליי קסם, מאז שאני בן 10. ומכיוון שהלחנה באה לי בקלות ,ומילים בקושי, היית שמח לעבוד עם ברני טאופין, התמלילן של אלטון ג'ון. המילים שלו כל כך לא ברורות ורבות שכבות, ובאותו זמן מתאימות להלחנה כל כך.

– מה מצחיק אותך ?

הומור דבילי, טפשי, לא מתיימר, או ההיפך, הומור כל כך חכם על גבול הפילוסופיה. רק מונטי פייטון ידעו לעשות את שניהם ביחד בבת אחת. למשל: בריאן (כוכב עליון) מציץ מהחלון, רואה את צבא המאמינים מחכה למטה למוצא פיו, והוא זועק ביאוש : "אתם לא מבינים??? אל תלכו אחריי, אל תלכו אחרי אף אחד, כל אחד ואחד מאיתכם הוא אינדיבידואל!!!" וההמון עונה בקול אחד "כן!! כולנו אינדיבידואלים!!" רק אחד אומר בקול נמוך "אני לא." זה מצחיק אותי עד דמעות שוב ושוב.

– מה הדבר המטורף ביותר שעשית ?

מהדברים שאפשר לדבר עליהם בציבור, אני חושב שהדבר המטורף ביותר שעשיתי היה לנסוע עם אשתי לאמריקה בשנת 90, בכוונה מוחלטת להגר ולהשתקע, אבל בלי (כמעט) כסף, בלי קרובים, בלי שגמרתי אפילו תואר ראשון, עם מקצוע שאפילו באמריקה קשה להתפרנס ממנו (טכנאי הקלטות), בלי לדעת כלום באמת על מה ומי מצפה לי שם, בלי תוכנית מוגדרת אפילו באיזו מדינה בארה"ב אני רוצה להשתקע, בלי לעשות "מחקר שוק" אם בכלל יש לי מה לעשות שם, או אם הכישורים שלי מספיקים...

– מה מביך אותך ?

כל התגודדות חברתית של יותר משלושה אנשים. כשאני עומד ומרצה בקולג' מול עשרות סטודנטים – אין בעיה, אני מאד אוהב את זה. אפילו למדתי ליהנות מלהיות על במה ולנגן מול קהל. אבל כשזה בקונטקסט חברתי, כמו מסיבה, אני נבוך נורא.

– מה הדבר המטופש ביותר שעשית ?

שוב, יש דברים שאני לא יכול לגלות (והרבה, ומטופשים להחריד), אבל כשהייתי סטודנט, ראיתי יום אחד בחנות בשוק הפשפשים סקסופון, ופשוט נדלקתי. רציתי אותו. לא ניגנתי אי פעם על סקסופון, לא היה לי מושג על סקסופונים, אבל חסכתי והתמקחתי וקניתי אותו בסוף ב-300 שקל, שהיו הון תועפות אז בשבילי, ואז רק גיליתי ש: זה היה סקסופון מהאיכות הכי נמוכה שיש, ו– שנורא קשה לנגן על סקסופון, ושהוא היה דפוק ומשומש ודי גרוטאה. בסוף תליתי אותו על הקיר לקישוט.

– איך היית משפר את העולם ?

נותן לנשים לנהל אותו, ונפטר מכל מה שהוא "שבטי" בתרבות האנושית, כמו דתות, כמו האמונה הטפשית שיש הבדלים איכותיים בין עם לעם, בין גזע לגזע, בין עדה לעדה.בין נטייה מינית אחת לשנייה. לפני כמה ימים נתקלתי ברשת בציטוט הבא:

 "ההבדל בין הנשמה הישראלית היהודית, מאווייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה ובין נשמות הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי."

האידיאולוגיה הגזענית, השחצנית, האיומה הזו, היא של כבוד הרב אברהם יצחק הכהן קוק, (הראי"ה, "אורות", עמ' קנ"ו, פרק ה), מהרבנים החשובים במאה השנים האחרונות, ובעיקר בציונות הדתית. כל יהודי שמסרב מראש שצאצאיו יתחתנו עם לא יהודי רק בגלל שהוא/היא לא יהודי, תומך במידה זו או אחרת ב"עליונות" הזו. הבעייה היא שלכל עם, לכל דת ,לכל שבט יש את ה"רב קוקים" משלו, שבטוחים שאלוהים אמר להם אישית שהשבט שלהם הוא-הוא הנבחר, שהצבע שלהם הוא הצבע הנכון, שכל השאר הם איכשהו נחותים... זה הדבר העיקרי שהאנושות צריכה להיפטר ממנו.

– לו היו ניתנות לך שלוש משאלות מה הן היו ?

נדוש אבל...

בריאות לכל מי שאני אוהב

לא להיות מוטרד אף פעם ממחסור חומרי

להלחין לפחות קטע מוזיקלי אחד ממש ממש טוב.

– מהי החולשה הכי גדולה שלך ?

שוקולד.

– איפה תהיה עוד 10 שנים ?

לא יודע, אין לי מושג, וזה כל הכיף. לפני עשר שנים לא ידעתי שאהיה היכן שאני היום, הלוואי שבעוד עשר שנים אפתיע את עצמי באותה מידה.

– נסח שאלה שהיית מעוניין לשאול את עצמך וענה עליה

"רזי, יא שוויצר, מי היו שנים עשר הקיסרים הראשונים של רומא?" – "יוליוס, אוגוסטוס, טיבריוס, קליגולה, קלודיוס, נירון, גאלבה, אוטו, ויטליוס, אספסיאנוס, טיטוס, דומיטיאנוס, נרווה... שאמשיך? רוצה את שנות המלכות שלהם?"... כן. בדברים האלו אני שוויצר.

– מי היית רוצה שיענה על השאלון הזה?

אחותי אליוט.

אסוציאציות

אהבה – ילדים

אלוהים – מצטער, אין, וחבל

מוות – מנוחה

כתיבה – קשה

מוזיקה – הכול, הכול

טלויזיה – התמכרות

משפחה – אהבה

פוליטיקה – אובאמה 2008

סקס, סמים ורוקנ'רול – אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי

ילדות – מלון השרון, בריכה, סבא וסבתא

אינטרנט – איזה מזל שיש

רייטינג – אסון

רזי בן עזר – "לחדר המנהל"

רזי בן עזר הוא מוזיקאי ואיש סאונד. מפעיל את הבלוג "הכל קשור". הוא נין של יהודה ראב בן עזר, וחי כיום עם משפחתו בפלורידה.

* * *

מרכז תרבות בבית אריאלה

הזמנה

לערב השקת הספר "כל שמחה פוצעת מישהו"

מבחר שירים מאת המשוררת אנה בלנדיאנה

בהוצאת "קשב לשירה"

תרגום: משה גרנות ושאול כרמל

בתוכנית:

כיבוד קל

המשוררת אנה בלנדיאנה תישא דברים ותקרא משיריה

דברים: מאיה בז'רנו, משה גרנות, רפי וייכרט, רחל חלפי, שאול כרמל,

רוני סומק

קטעי נגינה: תלמידי בית הספר עירוני א' לאמנויות, ת"א

המפגש יתקיים בבית אריאלה, שד' שאול המלך 25, תל-אביב,

ביום רביעי, ז' בחשון תשס"ט, 5 בנובמבר 2008, בשעה 18.30

מחיר הכרטיס 30 ₪. מיספר המקומות מוגבל. מומלץ להזמין מקומות מראש

הפקת האירוע: מרכז תרבות בבית אריאלה בשיתוף עם הוצאת "קשב לשירה"

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

בית אבי

אבי היה איש מופנם, מלא סתירות ומלחמות פנימיות – אך כלפי חוץ היה שקט ומאוזן מאוד. הוא היה שומר מסורת, אך לא הלך לבית-הכנסת אלא בשבת, ומאוחר יותר – אפילו לא בשבת; התהלך גלוי ראש – לא התפלל שחרית – רק השבת נשמרה בקפדנות – קידוש, זמירות ומנוחה שלימה – היינו באופן טבעי מקהלה בשלושה קולות – והזמירות שלנו משכו קהל אל מתחת לחלונותינו – אבא היה שר באס, אמא ואני סופרנים, והאחים אלט – בזמירות נכללו קטעי-אופרה שיהודי אונגריה וגרמניה הלבישום פרקי תהילים ותפילה.

דווקא בסוף ימיו היה לו מאבק עם בוראו – היו ימים שפתאום היה מניח תפילין, ולאחר זמן מפסיק – עד שלבסוף שמר רק כלפי-חוץ על המסורת, והלך לבית-הכנסת – רק בשבת ובחגים – הוא לא השתלב בין איכרי פתח-תקוה, וחברים לא היו לו אלא אחד ושניים – אבל היו לו מעריצים – שלא בפניו הם קראו לו: "יהודה-גוי" – וזה היה מובן מאוד; בין אנשי העיירות הקטנות התהלך הוא רחב-כתפיים, איתן, בלי שמץ של גלותיות בנפשו – הגלות כאילו פסחה עליו לחלוטין – ואמנם הוא גדל בכפר, בין איכרי הונגריה, ומאוחר יותר, בהתחלת נעוריו (כי בהיותו בן שמונה-עשרה כבר היה בארץ) השתהה, עבד ולמד בבית יהודי אונגרי עשיר, ושם נפגש עם בארון הונגרי שהיתה לו השפעה מכרעת עליו – שם למד גרמנית, קרא בקלאסיקה הגרמנית, ספג רוח הירואית של ימי-שחרור ומרד הונגריה מעול אוסטריה – וכן למד סיוף והתעמלות, אשר עזרו לו מאוחר יותר בשעת ההתכתשויות עם הערבים, בתקופת הסיף בנבוטים ובמקלות.

השפעה גדולה היתה על משקנו מצד האיכרים של וילהלמה. אבי רצה תמיד שפתח-תקוה תהיה לכפר אמיתי, כמו כפר גרמני – דיבר תמיד על "קונסום פריין", זאת אומרת, מין קופרציה, כמו "תנובה", אשר תשווק תוצרת חקלאית ותביא את מצרכי המושבה, וכל זה באופן שיתופי, על מנת לדלוג על אנשי הביניים המשווקים – כל חייו חלם וחתר לזה – אבל לשווא. הדבר היה זר לרוח החנוונות הקטנה ששררה בפתח-תקוה.

וכן חידש גם בחקלאות חידושים שונים – נסע לדמשק והביא פרות דמשקאיות – שהיו אז המלה האחרונה של הרפת – וכן נסע לצידון והביא משם זרעי בקיה – שהיו חידוש גדול בימים ההם – למד בצידון זריעה ואופן הטיפול בה. לאחר זה קנה, ביחד עם איכרים אחרים, את אדמת "חור-זרזור" מידי הערבים (היא נווה-עוז היום).

כשהמושבה היתה קטנה – אני זוכרת את אבי כמוציא ומביא בענייני חקלאות, וכן היה ראש הוועד זמן-מה – וכאן אירע משהו שהיו לו תוצאות לכל ימי-חייו: התנגשות בינו ובין יהושע שטמפפר [בן-דודתו]. על רקע מה היתה ההתנגשות איני יודעת, הייתי קטנה מדי, אבל התוצאות היו – אבא קיבל התקפת-לב, ולאחר זה אנגינה פקטוריס לכל ימי-חייו (הדבר לא שינה הרבה בחייו, הוא עבד בשדה והלך לפרדס בהיותו בן שמונים וחמש, ובהיותו בן תשעים עוד היה משקה את הגינה לפני הבית).

התקופה הכי יפה בחיינו היתה תקופת המשק המעורב – ידיו המצליחות של אבא, הידע וההרגל הטבעי לעבודה בשדה, עמדו לנו – ומשקנו היה היפה במושבה, והיה בו מכל טוב. זה נמשך עד היותי בת שתים-עשרה בערך – ומכאן והלאה התחילו הצרות, ואולם הצרות שבאמת היו צרות, היו בשבילי רק חוויות טבעיות.

אני זוכרת שדות-חיטה בחמרה, שכאשר הייתי נכנסת לתוכם, ראיתי את השיבולים מעל לראשי – ואני לא הייתי גוצה. אני זוכרת שדי תלתן ובקיה רוויים וכבדים, תירס ודורה, עדשים וחומצה, וברפת שלוש-ארבע פרות לשימוש עצמי – והתלוננות וחיפוש: מה לעשות עם עודף החלב? שלושים-ארבעים תרנגולות מכל הצבעים מתרוצצות חופשיות בחצר, שלושה סוסים יפים וצעירים – לעבודה ולרכיבה, חמור, שני כלבים, וחתול גזעי.

לאחר זה הצטמצם קצת משק הפלחה – ובאה תקופת כרמי-הענבים. שטחים ענקיים ניטעו זנים שונים בעצת מומחי הברון, שהביאו רכב מצרפת, ואני זוכרת את כל השמות הצרפתיים: Muscat, Semiegon, Cabernet, Muscat blanc, Halif, Isabelle, Rosette.

כרמו של הופמן היה שתול כל אלה: כל שורה מזן אחר, מעין שדה-נסיונות – כל שורה או שורותיים – מין אחר. גם לנו היו מינים שונים אך בכמויות גדולות יותר –

כל שבוע היה היקב בראשון-לציון מבקש מין אחר של ענבים, אותם היו מובילים על גבי גמלים ועגלות – מסודרות במיוחד לכך; היו סלי נצרים שהכילו כל אחד כעשרה קילו ענבים, מסודרים לאורך עגלה שדפניה היו קרשים צרים, על מנת להחזיק את הסלים; כמובן שהיו מגיעות תלונות מן היקב – שהסלים הכילו יין ולא ענבים – ושהענבים החמיצו בתוכם מחום השמש.

ופתאום באה צרה גדולה – אבי קנה מיקרוסקופ והסתכל בעלי-גפן – קרא לאיכרים – פתאום הופיעו מכונות משונות בחצר, משהו שטוענים על הגב, מעין מיכל מתיז, זאת שלח הבארון, ובפיילות [גיגיות] היו תמיסות ירוקות – ואמא הזהירה מפניהן – כי הן רעל; אני זוכרת כיצד היה אבא מטעין את המיכל על גבו בעצב, כאילו נותן ראשו בעול – והמלה "Filoxera" היתה תלוייה באוויר כמפלצת; שנים אחדות נמשך הדבר – אסיפות, נסיעות לראשון-לציון – ולבסוף נפלה המלה הנוראה עקירה – "דיא עקירה", כך קראו לה איכרי פתח-תקוה – וזה היה משהו נורא – כל היישוב הזדעזע, ועד לוועד חובבי-ציון באודיסה הגיע, ודיזנגוף המנוח אמר שזה ואנדאליזם, והאיכרים רעדו תחת מכת שוט של מלה זו – נאנחו, משכו בעול – עד כלות-הכוחות.

ובסוף: עקרו – פנתה שכינה מחצרנו, לא סלי-ענבים, לא גמלים ציוריים, לא קיץ אשר ריחו – ריח יין ושושן; החצר נתמלאה פגרי גפנים, שהסיקו בהן את דוד הכביסה.

בשערותיה של אמא נזרקה קבוצת-השיער הלבנה הראשונה, ואולם אבא: זקנו ושער ראשו הנהדר לא נשתנה, רק הפלדה בעיניו נתקשתה.

ימים חדשים באו – זרם עולים מרוסיה – והאטמוספירה השתנתה, אשנבים נפתחו אל העולם הרחב – מומחי חקלאות החלו מבקרים בארץ – ייעוצים וישיבות – והוחלט, הענף הבא, מקור קיומה של החקלאות – יהיו שקדים, כרמי שקד – איני יודעת אם היתה זו החלטה כללית – אבל מקובל היה במושבה שאחד מחקה את השני, התחיל האחד לשתול שקדים – וכולם אחריו; והשטחים הירוקים כוסו כרמי-שקד – אשר באביב הלבישו את הקרקעות במעטה חג נפלא – גם קטיף השקדים נעים היה וכן קילופם, והטיפול בהם נקי, ריחני, מהנה – ואילו התוצאות – אפסיות, פח שקדים בשני בישליק – והשקים עומדים ועומדים על המרפסת ואינם נמכרים – רק שנים אחדות היה ייצוא, ואחר חדל – ושוב עומדת המושבה בפני שוקת שבורה.

ואז החלה, כבר מקודם החלו איכרים אחדים – בנטיעת פרדסים – כי ערביי יפו והסביבה היו לדוגמא – היו שולחים פירותיהם למרחקים בימים ההם –

אבי נכנס לעניין בהיסוס – ואולם פתאום אחזה את כולם התלהבות, וזה צריך לציין לשבחם של איכרי פתח-תקוה, שבעלי יוזמה ומרץ היו, ולא התייאשו מכל כשלונות החקלאות וחתרו בכל כוחם להתקיים ממנה ויהי מה.

שינויים גדולים חלו במשפחה – אחי הבכור התחתן (היה בן שמונה-עשרה), שני האחים הצעירים ממני כבר הלכו לבית-הספר – ואני למדתי צרפתית מפי מורה פרטי וניגנתי בכינור – והתחלתי לכתוב "חיבורים יפים"; העיתים כפי הנראה לא היו טובים ביותר, מכרנו את ביתנו היפה, מוקף המגרש בן עשרה דונם, עם הרפת ועצי האוקליפטוס הנהדרים – והלכנו לגור זמנית בדירה שכורה ליד השוק – תקופת-ביניים זו לא נקלטה בזיכרוני כל-כך – גרנו שם רק שנה, ולאחר זה בנינו לנו בית בכרם הזיתים המרוחק במקצת מן המושבה – (היום רחוב ביל"ו).

וכאן באה מלחמת העולם הראשונה – והפכה את כל החיים על פניהם – הייתי כבר בחורה גדולה בת חמש עשרה, הפרדס החל רק להניב כראוי – והגבולות בינינו ובין העולם נסגרו – אז נזרק פס שיער שיבה בזקנו של אבי – היינו מחוסרי אמצעים – את התפוזים אי אפשר היה לשלוח לחוץ-לארץ – אדמות פלחה כבר לא היו, וגם כל המשק החקלאי סולק זה כבר – מלבד שתי פרות וסייחה אחת – ומחסן מלא מחרשות, מעדרים וכלי אריזה, שהתורכים היו שולים ממנו מדי פעם כטוב בעיניהם.

פרה אחת מכרנו – ואת הסייחה הסתרנו מפניהם בפרדס – את התפוזים היינו מתאמצים לקטוף – אבל היינו פותחים בורות גדולים וקוברים אותם בתוכם. אחרי כל יום "קבורה" כזה היה אבא חוזר הביתה שותק, סגור, ואנו פחדנו להימצא במחיצתו.

את הפרדס מוכרחים היו לעבד – וכסף לא היה. עמד והוציא את אחיי הצעירים מבית-הספר, נתן להם טוריות, והם פתחו בורות והישקו –

דלק לא היה – המוטור עבד על נפט – אבל הנפט בא מחוץ-לארץ. וכעת הכל סגור. אני זוכרת את שם המוטור – הורנסבי – החליפו אותו [שיעבוד] על [דלק של] פחמים, וה"צינדר" החשמלי היה לשיחה יום-יומית אשר גרמה ויכוחים ותקלות ועמל מפרך – את הגלגל הגדול של המוטור היה צריך להניע בידיים, עד שהיה מקבל "שוונג" –

ואחר כך המשאבה – פעמיים בשבוע היה המכונאי יושב ערב בביתנו ומדבר על פרקי משאבה – הפילטר נקרע, המשאבה אינה עובדת – אין מים, צריך להעמיק לחפור – צריך רצועה חדשה – כל יום היתה בעייה חדשה והסוף אחי השני, זה ש[נולד] אחרי, מטפס מן הבאר ולתוכה, ומתוכה על גשר קרשים, בבאר – וקרש נשמט והוא נופל לבאר מגובה של שנים-עשר מטר – נמלט בקושי מציפורני המוות – ושוכב מרוסק שבועות על שבועות –

סוף-סוף מגיע בנזין לארץ, וזה כבר על-ידי האנגלים, ואילו אנו עוד בגירוש, פליטים ביפו, והחזית בפתח-תקוה – ואבי נשאר בבית ומעבד את הפרדס, אבל כפי הנראה שהיה כבר לאה מאוד – בבית-המוטור עומד פח בנזין פתוח, והוא מטפל ב"צינדר", וגפרור נזרק בקרבת הפח – הפח מתפוצץ וחדר-המוטור מתמלא להבות, ואבי בקושי רואה את הפתח, רץ החוצה, אחוז להבות, מתגלגל בתוך החול, מכבה בידיו את הבגדים הדולקים עליו – והוא יחידי בפרדס –

בפרדס השני שמעו את ההתפוצצות, באו, לקחו אותו והביאו אותו ליפו – ואיני יודעת מאיזה סיבה לא לבית-החולים אלא לבית שבו גרנו זמנית – והוא שוכב חודשים, מכוסה כוויות איומות – הרופא אומר: הוא חזק, הוא יתגבר –

ואני אז עובדת כפועלת בבן-שמן, ומישהו מביא לי בשורה זו לאחר העבודה, בשעה חמש בערך – ערב קיץ – ואני בבגדי-העבודה, כמו שהנני – שמה פעמיי ליפו – מבן-שמן ליפו יחידה אני הולכת ברגל, משעה חמש עד תשע בערב – נכנסת הביתה כשבני-הבית מתכוננים לישון –

*

נכתב: 1967 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1918-1900 לערך. נדפס לראשונה: "מאזניים", נובמבר-דצמבר 1991.

הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903. הופמן היה איכר בשרונה או בווילהלמה.

כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.

הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.

המשך יבוא

* * *

לנמענים שהתמכרו לקריאת "חדשות בן עזר" תיפתחנה תחנות ייעוץ נפשי מיוחדות "אל-סם" שתעזורנה להם להיגמל למשך תקופת הדילוג על פני שלושה הגיליונות הבאים!

* * *

הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר

"ספר הגעגועים"

קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 351 עמודים ועומד לצאת לאור במהלך חודש נובמבר 2008 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, במהלך חודש נובמבר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.

אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו במהלך חודש נובמבר! – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק בהגיע מועד משלוח העותק אליהם. לצערנו מתעכבת קצת הפקת הספר מעבר למה שצָפינו.

הכתובת למשלוח 50 השקלים:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

* * *

ברגע האחרון: תולדות פתח תקווה המסכנה

נפלו שוב גם בידי שקרנים, בורים ועמי-ארצות

בתוכנית הטלוויזיה ששודרה בערוץ 10

* * *

חוקר הספרות שגילה את השפעת אום כולת'ום על הפרוזה והשירה העברית גילה גם את מתכון הגפילטֶע-פיש שלה ופירסם אותו בטורו בעיתון למדעי פלסטין!

* * *

שתי הולכות-רגל צעירות ערכו פוגרום בִּשְׁנֵי נהגי רכב-שטח ברחוב אבן-גבירול בתל אביב שכתוצאה ממנו נהרגה אחת מהן והשנייה נפצעה קשה. לאחר שתחלים תיעצר על ידי המשטרה, והפרקליטוּת תאשים אותה בְּקוֹרְבָּנוּת. לנהגים החפים מפשע – שלום. הם ימשיכו להשתולל בכבישי ישראל, כאלפי עמיתיהם החפים מפשע ומעונש. בקרב הנהגים קורבנות הפוגרום לא היו הרוגים. המשטרה מבקשת לציין זאת ורואה בכך הצלחה.

* * *

ברכות לאדמו"ר הרב שמחה אשלג, שנעצר לפני כחצי שנה בצרפת כשברשותו מזוודת אוֹפְּיוּם, ועכשיו בא לישראל לתקופת החגים באישור בית המשפט המקומי [בצרפת] כדי לחגוג בבני ברק. ["הארץ", 19.10].

קראנו, כבוד הרב אשלג, שעוכבת בנמל התעופה בפריס לפני כחצי שנה בעת שהיית בדרכך לניו-יורק. וכי בחיפוש במזוודותיך התגלתה דופן כפולה ובה כמויות גדולות של אופיום, וכי מאז הוצא נגדך צו שמנע את צאתך מצרפת בשל החשד לבלדרות סמים.

סבא או סבא-רבא שלך, הרב יהודה לייב הלוי אשלג, מחבר י"ח הכרכים של הפירוש המונומנטאלי לספר הזֹהר "מראות הסולם" (על שמו נקרא בית הכנסת החָרֵב בלב שכונת נווה צדק) ודאי מברך אותך ממרומים על הצלחתך התורנית לעבור מתורת המיסתורין לְקוֹנְטְרַבַּנְדַה של סמים.

* * *

ברגע האחרון: ווּדי אלן, ויקי, כריסטינה, ברצלונה. צבעוני. נחרת בזיכרון. ארוך מדי. שוביניסטי-גברי. נשים מתאהבות בעוצמת הזיון. קצת משעמם. מפוטפט. אפשר להחמיץ. הקול המספֵּר והקצב מזכירים את "ז'יל וג'ים" של פרנסואה טריפו עם ז'אן מורו הנפלאה, אוסקר ורנר ואנרי סרה. אבל כאן, בסופו של דבר: "אַ מַיְנְשֵׂע מִיט אַ מִנוֹיְרֵע!"

* * *

משתתפים בצער שֶׁלְדוֹן

"חדשות בן עזר" משתתף בצערו של המיליארדר שלדון אדלסון ששׁוֹוְיוֹ פחת מ-17 מיליארד דולר בסוף 2007 ל-3.3 מיליארד דולר כיום, ואשר הפסיד 12 מיליארד דולר מתחילת ספטמבר 2008. [לפי "דה מארקר"] .

בִּיסוּד חינמון תעמולת הבחירות הנפוץ ביותר במדינה – "ישראל היום", שבו לא היה אפשר לפרסם רשימת תמיכה באולמרט – ובהדחת אולמרט – ינוחם שלדון!

ואנחנו מקווים שהחינמון לא ייסגר כי חבל לנו על העובדים ובייחוד על משכורתו של דן מרגלית שכתב על אולמרט לפי מיטב מצפונו העיתונאי.

* * *

מכתב פומבי לראש העיר תל אביב רון חולדאי

אני לא אצביע עבורך לראשות העיר אלא אשים פתק לבן אלא אם תתחייב בפומבי ובכתב שלא לפגוע בשום צורה שהיא בהיכל התרבות ולשקם את בריכה גורדון כבריכת שחייה ציבורית של מי באר מלוחים כפי שהיתה כל השנים עד שהרסת אותה!

פקס לשכת ראש העיר למבקשים להצטרף למחאה: 03-5216425.

* * *

המלצה לסופרת שרה שיל­ֹה:

ללמוד לכתוב עברית

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1955 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 373] אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

פינת המציאוֹת: חינם!

כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל