גיליון מס' 389 לקראת יום השנה ה-13 לרצח רבין

תל אביב, אור ליום שני, ה' בחשוון תשס"ט, 3 בנובמבר 2008

שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: א. בן עזר:  שלא תהיינה לכם אשליות! // אורי הייטנר: פגע וברח.

קטע מיומן 1974 של אהוד בן עזר: הערב נבחר יצחק רבין כמועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה. // רות ירדני כץ: פוליטיקאים קטנים בצמרת.

תגובת עוז אלמוג לדברים שהתפרסמו ב"מכתב העיתי" בעקבות אירועי עכו.

דודו פלמה: יורה דעה (שיר). / אבא למה רצחת את רבין? (סיפור).

אהוד בן עזר: רקוויאם לרבין. // יוסי גמזו: שְלוֹש עֶשְֹרֵה שָנִים לְרֶצַח רַבִּין.

נעמן כהן: על העיוורון. // שושנה ויג: כמו חוני המעגל (שיר).

מחקר מכנסיים בפאריס, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

אזהרת מחב"ע: טבעות זהב מתגלגלות חינם בשלכת על מדרכות פאריס.

ד"ר גיא בכור: 1. מי יציל את אחמדינג'אד הכושל – ופרשת דרייפוס.

2. כך קונה איראן את הפוליטיקאים באיזור. בכמה כסף מדובר?

ב. קרביאץ: איך בזכות עבודתי כ"מאכיל כינים" ניצלתי מזרועותיו המפלצתיות של הגסטאפו (סיפור). // אהוד בן עזר: בימים אלה לפני 130 שנה חפר יהודה רַאבּ את הבאר הראשונה בכיכר המייסדים בפתח תקווה. / הבלוף של חמשת הרוכבים.

אהוד בן עזר: סכלות ובורות בתולדות הציונות בכתבתה של סמדר שפי.

אסתר ראב, מתוך "כל הפרוזה": 1. חצר המלכות. 2. הפרדס. 3. השוורים.

דודו פלמה: הערה מרושעת. // אלי יזרעאלי: אינני רוצה להיות נחמד.

אברם קנטור: מאין לקחת את הסמכות והיכולת המופלאות להבחין בתחושות שהקוראים העבריים פוחדים להביע?

אהוד בן עזר: התואר "השר מונטיפיורי" היה קיים עוד בטרם כתב חיים חפר את שירו הנהדר "השר משה מונטיפיורי"! // אלי יזרעאלי: נדלקתי (שיר).
 

* * *

פרסום חוזר במסגרת המדור "אמרנו לכם":

אהוד בן עזר

 שלא תהיינה לכם אשליות!

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 369 מיום 14 באוגוסט 2008

שלא תהיינה לכם אשליות. לא מופז, לא לבני, לא ברק ולא נתניהו יהיו ראשי ממשלה בכנסת הנוכחית.

אולמרט ימשיך לכהן כראש ממשלה עד לבחירות המוקדמות, שלאחריהן רק לנתניהו יהיה סיכוי כלשהו להרכיב ממשלה צולעת בראשות ברווז צולע כמוהו, שכבר ראינו את יכולת עמידתו בתנאי לחץ, ואשר כמות הפָּרשיות שאפשר להטיח בו כדי למוטטו גדולה פי כמה וכמה מכל מה שגירדו ומגרדים נגד אולמרט (אלא אם כן שלדון אדלסון וחינמונו "ישראל היום" יצליחו לטשטש את הפרשיות נגד נתניהו כשם שהצליח דן מרגלית לעשות בהשחרת אולמרט].

כל זמן שנתניהו טרם מרכיב ממשלה, אולמרט עדיין יכהן כחבר הכנסת הבאה וכראש ממשלת מעבר, וזאת כמובן אחרי הבחירות.

וזמן לא רב לאחר שכבר יכהן נתניהו כראש ממשלה, ייתכן שתקום צעקה ציבורית גדולה להחזיר את אולמרט לתפקידו או ללכת שוב לבחירות חדשות, שבהן גם יתברר שרק אולמרט יכול לשקם את "קדימה", שעלולה בינתיים להתפורר לרסיסים בבחירות הקרובות [אנחנו למשל נעדיף להצביע ברק מאשר מופז או ליבני].

ובמשך כל התקופה הממושכת, עד לעלייתו של נתניהו בראש קואליציה חדשה, ימשיך ברק לכהן כשר הביטחון, וייתכן שגם אחר-כך. אבל קשה לשער שהוא יהיה שר ביטחון תחת לבני או מופז – אלא ידחוף לבחירות מיידיות תחת ממשלת המעבר של אולמרט.

לכן כדאי מאוד לפרקליטות להביא עוד פעם את טלנסקי ועוד פעם אחת את טלנסקי ועוד פעם אחת את טלנסקי ועוד פעם אחת את טלנסקי (אם אינו יושב כבר במעצר בארה"ב) – כי העדויות של טלנסקי חשובות מאוד לעתידה של ישראל ויש להמשיך בהן כמו בתקיעת מקל בגלגלים – אלא אם בינתיים ייסגר תיק אולמרט מחוסר הוכחות מספיקות להגשת כתב אשמה.

ובינתיים כדאי מאוד להתפלל ולבקש שאולמרט יהיה בריא וימשיך בתפקידו, כל זמן שאין ממשלה אחרת.

* * *

אורי הייטנר

פגע וברח

בחירות חדשות ולא ממשלת המשך של "קדימה" – זה המוצא הראוי מן המשבר הפוליטי. אילו קיבלה ציפי לבני את ההחלטה הזאת מיד עם בחירתה לראשות מפלגתה, היתה חוסכת מהמדינה ומעצמה את ההתבזות במו"מ הקואליציוני העקר. לזכותה ייאמר שלא הקימה קואליציה בכל מחיר. היא התעשתה באיחור של חודש, אך מוטב מאוחר מאשר כלל לא.

פרשנים שונים מסבירים בדרכים שונות את הסיבות לכישלון ניסיונה של לבני להקים ממשלה. לדעתי, הסיבה לכך פשוטה – השלטון הזה מיצה את עצמו, אין לו תקנה. הוא מיצה את עצמו, כיוון שממשלת "קדימה", שציפי לבני כיהנה בה כמספר 2, נחלה כישלון חרוץ בכל התחומים, ובעיקר במיבחן העליון של ממשלה – מלחמה. הוא מיצה את עצמו, כיוון ש"קדימה" רצה על תקן של פוליטיקה נקייה והתגלתה כמאורת שחיתות. הוא מיצה את עצמו, כיוון ש"קדימה" התמודדה בבחירות על תקן של מפלגת מרכז, אך בראיון ראש השנה של אהוד אולמרט הוא הציג עמדות, שגם בזכוכית מגדלת אי אפשר למצוא הבדל בינן לבין עמדות חד"ש.

טוב שציפי לבני לא הקימה ממשלה, אך עלול להיות לכך מחיר כבד – הארכת שלטונו של אהוד אולמרט בכארבעה חודשים נוספים. במצב נורמאלי לא היתה זו סכנה גדולה. ראש ממשלה אחר היה מבין שבמצבו אין לו מנדט לבצע מהלכים גדולים שיחייבו את יורשיו וישנו את פני מדינת ישראל. אולם מצבנו אינו נורמאלי, כיוון שבראש הממשלה עומד אהוד אולמרט, אדם חסר גבולות ועכבות. הוא מכריז בגלוי שימצה עד תום את המנדט שאין לו לנסות לקדם את האג'נדה עימה לא הלך לבחירות. רק לאחרונה נודע שבביקורו ברוסיה התחנן באוזני הנשיא מדבדב שילחץ על אסד למהר ולסגור איתו עסקה, וזה עוד בטרם ידע ששילטונו יוארך במספר חודשים נוספים.

אולמרט עלול לעשות הכול כדי שלא להיזכר רק כראש הממשלה שנאלץ לפרוש בשל שחיתות וחשדות בפלילים, אלא כמי שהוביל מהלך מדיני גדול, שנוי במחלוקת ככל שיהיה. מאחר ולא הוא יצטרך להתמודד עם האדמה החרוכה, הוא עלול לנסות לקדם הסכם פגע וברח עם הסורים או הפלשתינאים בדמדומי שילטונו. וגם אם לא יצליח להגיע להסכם, וסביר להניח שלא יצליח, הוא עלול לסבך את המדינה בפיקדונות מסוכנים שישאיר בידי אסד או אבו-מאזן, ובהם התחייבויות לנסיגה מלאה.

בדמדומי שילטונו של ברק, כתב לו היועץ המשפטי לממשלה, היום שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, שאין לו מנדט להמשיך בתהליך המדיני שהוביל. היועץ המשפטי הנוכחי, מני מזוז, כבר הבהיר שאין לממשלת המעבר סמכות לקבל החלטות מעבר לניהול השוטף של המדינה. שופטי בג"ץ, ובהם הנשיאה בייניש, מנעו בחירת שופטת (!) בטענה שאין לממשלת מעבר סמכות כזו, אף שאין זו החלטה ממשלתית, אלא נציגי הממשלה הם רק מרכיב אחד בפורום הבוחר. קל וחומר, כאשר מדובר בקבלת החלטות קרדינאליות לעתיד ישראל, בידי ראש ממשלה שאין לו אמון הציבור והמצוי בעיצומן של חקירות פליליות לרוב.

אין לאולמרט מנדט למדיניות פגע וברח. יש למנוע ממנו את האפשרות לעשות כן. על המערכת המשפטית לומר את דברה. על אנשי הרוח והמצפון, תהיינה עמדותיהם הפוליטיות אשר תהיינה, להבהיר זאת. על ביבי נתניהו, המועמד לראשות הממשלה המוביל בסקרים, להבהיר שכל התחייבות מדינית של אולמרט בעיתוי הנוכחי לא תחייב אותו כהוא זה.

זהו גם מיבחנה של ציפי לבני – אם היא מחוייבת באמת לפוליטיקה אחרת, עליה להבהיר שלא תיתן את ידה למחטף מדיני של אולמרט.

* * *

קטע מיומן 1974 של אהוד בן עזר:

הערב נבחר יצחק רבין כמועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה

תל-אביב. 22.4.74. ל' בניסן תשל"ד. יום שני. הערב נבחר יצחק רבין כמועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה. ביומיים האחרונים התנהל נגדו מסע השמצה שבא לשיא עם תזכירו של עזר ויצמן בקשר להתמוטטות העצבים שקרתה לרבין בשבוע שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים, או קצת קודם לכן. הבוקר, כשקראתי את הפרשה בעיתון, התרגזתי כל כך שכתבתי מכתב למערכות ארבעת העיתונים, "הארץ", "דבר", "מעריב" ו"ידיעות", בשם: "אשרי אדם מפחד תמיד" – וכך לשונו:

"דומני כי המיועד לראשות הממשלה מר יצחק רבין, לא יכול היה למצוא לעצמו ממליץ טוב יותר מן האלוף (במיל.) עזר ויצמן, תזכירו של מר ויצמן מביאנו למסקנה כי ניצחון מלחמת ששת הימים, והכוננות שלפניה, הושגו, בין היתר, בזכות העובדה שראש הממשלה ושר הביטחון [אשכול] והרמטכ"ל [רבין] דאז – נתקפו בחרדה עמוקה. כלומר, העריכו נכון את המציאות. רק כפסע מכאן להרהור שמא ה'מחדל' של מלחמת יום הכיפורים, והעיוורון שלפניה, נבעו, בין השאר, מכך שראש הממשלה [גולדה מאיר], שר הביטחון [משה דיין] והרמטכ"ל [דוד אלעזר, דדו] – לקו בשאננות יתר ובביטחון עצמי מופרז. אשרי אדם מפחד תמיד. טובתה של מדינת ישראל מחייבת שאדם כמר יצחק רבין, שחושיו רגישים דיים כדי לקלוט את מלוא מרירות המציאות ולחוש חרדה אמיתית בשעה של סכנה לישראל – יעמוד בראשה."

כמעט באלה המילים כתבתי גם ליצחק רבין מכתב, וסיימתיו בפיסקה: "אני מאחל לך שתמזג בתכונותיך את החוש ההיסטורי הנדיר ואת חזונו של בן-גוריון, את מידת הפשרנות, אהבת-האדם והזהירות של אשכול, את התבונה, העורמה והכושר האנאליטי של קיסינג'ר, ואת הכוח, ההקרבה, הענווה ואהבת המולדת של דור מנהיגים חדש מבני הארץ, ה'צברים'."

את הפיסקה האחרונה לקחתי מן התוספת למאמר "מי יתננו אשכול?" אשר נשלח אליי לשם תיקון ועידכון מטעם אליהו אגרס ממערכת "דבר". אני מקווה כי המאמר יופיע סוף-סוף. אילו הופיע לפני כמה ימים, היתה הרגשתי טובה יותר, שעזרתי לתהליך חיובי. אמרתי לעצמי שהחובה המוטלת כיום על אנשים כמוני היא לתמוך ככל האפשר, לפחות בצעדיו הראשונים, של יצחק רבין, המסמל את כל השינוי לטובה שעשוי לבוא במצב ההנהגה הקיים. מי שעוזר כיום לשבור את דמותו – שובר אולי את הסיכוי האחרון למנהיג לאומי שיתרומם משכמו ומעלה מכל העסקנים המקיפים אותו ויפתח עידן חדש בתולדות המלחמה. אני מקווה כי מכתבי החריף לגולדה מאיר השפיע אף הוא ולו גם במעט.

* * *

תגובת עוז אלמוג לדברים שהתפרסמו

ב"מכתב העיתי" בעקבות אירועי עכו

שלום אהוד,

המאמר המצ"ב נכתב במידה רבה כתגובה לדברים שהתפרסמו ב"מכתב עיתי" בעקבות אירועי עכו.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3611581,00.html

הערות בשולי הדברים:

מעבר להכללה הבלתי מוצדקת על ערביי ישראל, גם ההכללה הגדולה יותר על הקונפליקט הישראלי-ערבי כולו בעייתית ונמהרת.

יש הבדל גדול בין רוב ערביי ישראל (אני לא כולל את המוסלמים הקיצונים, המהווים בין שליש לרבע מהאוכלוסייה הערבית בארץ) לבין הפלשתינים בשטחים, בכל הנוגע לתפישת מדינת ישראל והעם היהודי. יש גם הבדלים לא מבוטלים בסגנון החיים ובשאיפות האישיות, הנובעים מאקולוגית המחייה (הערבים בארץ מאד מושפעים מהחברה היהודית). וכמובן ניכרת גם שונות גדולה בתוך הערבים עצמם. רק לשם דוגמא, בשעה שהפריון אצל הבדואים בדרום הוא מהגבוהים בעולם, בקרב הערבים הנוצרים בצפון הפריון דומה לזה המקובל באירופה המערבית. ה"בלאגן" המטריד בדרום בהחלט קשור לפרופיל הדמוגרפי-תרבותי של הבדואים באזור הזה (כ-150,000 נפש), השונה מאוד מזה של ערביי ישראל בצפון הארץ ומרכזה.

רוב הכותבים אינם מודעים, או בוחרים להתעלם, מתהליכי עומק המתרחשים בקרב ערביי ישראל. המשפחה הערבית משתנה, ההשכלה עולה, נשים מעיזות יותר, המצב הכלכלי משתפר (בניגוד למה שמספרים לכם) הגישה החומרנית דוחקת גישות מסורתיות ועוד.

אגב, חשוב לציין שגם במהומות 2000 החמורות (ואני לא מקבל את העמדה המיתממת של המנהיגות הערבית בסוגיה זו) הפורעים בפועל היו מיעוט – שאבב שמחפש עילה להשתלהב (בעיקר בגלל שהוא חנוק מינית).

בעוד מיספר שבועות יתפרסמו במדריך האינטרנטי שלנו "אנשים ישראל" מספר ערכים נרחבים על הכלכלה והצריכה במגזר הערבי (כולל נתונים ממשרדי "חקר שוק"). הם מעניקים פרספקטיבה לשינוי שהחברה הערבית עוברת (תהליכי מודרניזציה), שהוא גם תרבותי. זאת ועוד, סקרים שבים ומוכיחים שרוב ערביי ישראל (לא המוסלמים הקיצונים) מקבלים את הלגיטימציה להקמת מדינה עצמאית ליהודים. הם מבקשים, ומבחינתם זו שאיפה לגיטימית ולא בלתי מוסרית, שהמרכיב היהודי יקטן והמרכיב האזרחי יגדל. למעשה, באופן פרדוכסלי התהליך כבר מתרחש בפועל. במילא רובנו מאבדים כל זיקה אידיאולוגית וסוגדים לממון.

גם אתה וגם ד"ר גיא בכור (שהוא בעיני פרשן מזהיר של החברה הערבית) נוטים להתעלם מהעובדה שקיים פער לא קטן בין עמדות המנהיגות הערבית בארץ (רוב הפוליטיקאים, אנשי אקדמיה, אמנים, עיתונאים וכו') לבין עמדות הציבור הערבי הרחב.

הראשונים מאד קיצונים ומאד מעצבנים. הם ממש פועלים נגד האוכלוסייה שאותה הם רוצים להנהיג. בעיני הם מקרה אבוד. רוב הציבור הערבי גם לא מי יודע מה מחזיק מהם. הישועה תבוא מהדור הערבי הצעיר "הממותג", שמתחיל להיות אסקפיסטי, לא שם קצוץ על אידיאלים ושאיפות לאומיות, ומתרכז בהנאות החיים ובאהבה רומנטית (וכאן, האגואיזם הוא ממש ברכה...)

לכן, צריך להיזהר מאד בהכללות פסקניות על הציבור הערבי כולו. המציאות מורכבת בהרבה.

ד"ש

עוז אלמוג

* * *

רות ירדני כץ

פוליטיקאים קטנים בצמרת

ציפי לבני הוכיחה קבל עם ועולם שאפשר אחרת, הוכיחה את יושרה ונתנה שיעור בחינוך לכל הפוליטקאים  הקטנים בצמרת. ציפי לבני  עשתה מה שאף פוליטיקאי לא עשה עד היום, לקום ולומר את האמת. יש מחיר אבל גם למחיר יש גבול. היא לקחה אחריות!!! היא החליטה ללכת לבחירות, יהיה מה שיהיה אבל היא לא תיתן לסחטנים ולחסרי האחריות את התענוג לחגוג על חשבון הכסף שאין, על כיבודים מיותרים ועל כוחנות שלא במקומה.

לבני הוכיחה בגרות ורצינות. אני בטוחה שהיא לקחה בחשבון שבחירות לא מבטיחות לה את הכסא הרם, וזה עוד יותר מרשים.

בנאום הקצר בבית הנשיא אמרה: "הייתי מוכנה גם לשלם מחיר להקמת ממשלה, אבל עד לרגע האחרון לא הייתי מוכנה למשכן את עתידה הכלכלי והמדיני של ישראל, ולא את התקווה לעתיד טוב יותר פוליטיקה אחרת... פעלתי במשא ומתן בנפש חפצה, קראתי להקמת ממשלת אחדות לאומית, קיבלתי החלטה לשתף פעולה עם שותפים אחדים כי אני מאמינה בהסכמות נדרשות במדינה כל כך מקוטבת... החלטתי לתת תמיכות כספיות למשפחות נזקקות, למרות הקיצוצים התקציביים, כי אני מאמינה בחובתה של ממשלה לתת מענה לצרכים חברתיים ובלבד שאינם צרכים סקטוריאליים צרים... בעינייראש ממשלה נבחר כדי לקדם את ענייניה של המדינה קודם כל, בעיניי אם מישהו מוכן למכור את מה שהוא מאמין בו בשביל כיסא, הוא לא ראוי לשבת עליו. זה לא סוד שהציבור בישראל מאס בפוליטיקה. אני מכירה היטב את המגרש הפוליטי, ובוחרת להתנהל בו בדרכי, ואת הדרך של כל אחת ואחד מאיתנו, ישפוט הציבור". נא לקרוא את הקטע הזה עוד פעם!

דברים כדרבנות. צריך אומץ לב להחזיר מנדאט, לקחת סיכון ולומר לעם: מאוד הייתי רוצה להיות ראש ממשלה ולהוביל את המדינה, אבל להיות מובלת על ידי כוחנים זה לא אני ולא בשבילי.

ועכשיו כל הקטנים שבצמרת יחגגו. הם יצאו במחול ובשירה ויאמרו: ראיתם? היא לא מסוגלת... היא חסרת ניסיון... לא מבינה בפוליטיקה... הם ישמיצו וילכלכו כמה שהם יכולים כי מה שחשוב להם זה הוולוו, היועצים, המזכירים והמזכירות, הלשכה המפוארת ולהתהלך כטווסים מנופחים. אני... אני... אני.  מופז יסתובב ויקלקל. ברק שריסק את מפלגתו יתהדר ב"הישגיו",  נתניהו, שכשל כבר פעם כראש ממשלה ומכר את נשמתו לרב הממליך – עובדיה, ישלוף משרוולו את כל הסיסמאות הנבובות.

ציפי לבני, עשית את זה ועשית בגדול! אנחנו האזרחים שחושבים כמוך ושאוכלים את כל החרא של הפוליטיקאים הקטנים בצמרת, נלך לקלפיות  בראש מורם ונבחר בך.

* * *

דודו פלמה

יורה דעה

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר –

עֲשֵׂה לְךָ רַב

וּקְנֵה לְךָ חָבֵר

וֶהֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת.

הִלֵּל הַזָּקֵן, עוֹד לִפְנֵי שֶׁנַּעֲשָׂה בַּיִת, הָיָה אוֹמֵר –

הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן

אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם

אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה.

שַׁמַּאי, שֶׁחוֹלֵק עָלָיו תָּמִיד, אוֹמֵר –

עֲשֵׂה תּוֹרָתְךָ קֶבַע

אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה

וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם

בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת.

יִגְאָל עָמִיר לֹא אוֹמֵר –

לָעַד הוּא יוֹרֶה דַּעְתּוֹ

בְּיִצְחָק

וְשׁוּב יוֹרֶה בּוֹ וְשׁוּב

וְצוֹחֵק...

וַאֲנַחְנוּ,

בְּעַד מִי אֲנַחְנוּ עַכְשָׁו?

* * *

דודו פלמה

אבא למה רצחת את רבין?

(זה יקרה בדירה קטנה בהרצליה, היום בעוד שש שנים)

"אבא למה רצחת את רבין?" שאל יצחק בקול קטן של ילד.

יגאל עמיר התבונן בלריסה ושאל בדאגה "תגידי, שמת לב שבזמן האחרון הילד שואל הרבה שאלות על רבין?"

לריסה התבוננה בו בשקט, חייכה אליו באהבה גדולה וענתה: "תשמע, ככה זה עם ילדים. הוא שומע הרבה בגן על הרצח, בעיקר אולי מהגננות וההורים... והילדים בגן המציאו משחק חדש ל'יום רבין'... יצחק, ספּר לאבא על המשחק החדש."

יצחק, ילד רציני מכפי גילו ומהורהר, נשא את עיניו מהפאזל שהרכיב ואמר: "אנחנו משחקים ב'לרצוח את ראש הממשלה.' אבל אבא, למה תמיד אני מקבל את התפקיד של ראש הממשלה? זה לא הוגן, נמאס לי להיות כל הזמן ראש הממשלה. אני רוצה להיות פעם אחת גם הרוצח. וחוץ מזה נמאס לי שאלחנן יורה בי כל הזמן. אני אוהב אותו. אני לא רוצה שהוא יירה בי." יצחק הרים את ידו והדגים איך אלחנן מהגן יורה בו כשהוא משמיע בקול: "פוף, פוף, פוף..." ואז עצר, הרהר רגע ושאל: "אבא, איך קראו ל'כיכר רבין' לפני שירית בו? נסענו לטיול וכשעברנו שם, רינה הגננת הצביעה לעבר הכיכר ואמרה במיקרופון ש'הנה המקום הזה שאחרי שרצחו בו את ראש הממשלה רבין שינו לו את השם.'"

יגאל שטף את ידיו ביסודיות בכיור שבמטבח, התיישב אל השולחן ובירך בניע שפתיים חרישי על המזון, אחר בצע את הלחם, הסתכל ביצחק עמיר הקטן ואמר כמעט בלחש: "קראו למקום 'כיכר מלכי ישראל'."

"ולמה קראו לה ככה?" שאל יצחק הקטן בסקרנות של ילדים.

לריסה שעמדה במטבח, ניגבה את ידיה בסינור ואמרה ליגאל כשחיוך מתגנב לקולה: "יגאלי, תיראה איזה ילד חכם!" וליצחק הקטן אמרה: "קראו לה ככה על שם המלכים שהיו פה פעם."

"אימא מה זה מלך?" שאל יצחק והוסיף בצחוק מתגלגל: "בשבת כשנכנסנו לבית הכנסת שרו כולם 'הנה הוא בא מלך ישראל, הנה בא גואלם של ישראל.' למי הם התכוונו?"

"הם התכוונו לאבא, חמוד שלי. בגלל זה קוראים לו יגאל מלשון גאולה..."

פתאום נשמע צלצול בפעמון הדלת. לריסה הלכה אל הדלת וכשפתחה אותה קראה בשמחה "אוי תיראו מי הגיעה בדיוק כשדיברנו על גאולה. יצחק, בוא לפה מהר להגיד שלום לסבתא גאולה!"

יצחק הקטן רץ בשמחה (ממש כמו כל ילד קטן בעולם שרץ לסבתא שלו) לעבר אישה נמרצת בגיל העמידה, שנכנסה לדירה כשהיא אוחזת הרבה שקיות מרשרשות בשתי ידיה. היא הניחה בזהירות את השקיות על השולחן במיטבח, הרימה את הילד וחיבקה אותו כשהיא טומנת את פניה בצווארו ונושמת אותו אל תוכה. "אוי יצחק שלי איזה ריח טוב יש לך!" אמרה ונשאה את ראשה בתנועה חדה והתמוגגה בהתרגשות, "איזה ילד נהדר יש לכם, לריסה. הורס אותי שיש לו את העיניים של אבא."

"כן," אמרה לריסה וחייכה, "שמת לב שיש לו גם את החיוך של אבא?"

לריסה נזכרה לפתע במשהו ופנתה ליגאל, שסיים באותו רגע להתפלל והצטרף אליהן בשקט מהחדר השני.

"יגאל, דיברת כבר עם החבר'ה מ'האיחוד הלאומי'? הם התקשרו קודם. מה הם רצו?" 

"הם מציעים לי ללכת לפוליטיקה. וגם איתמר דוחק בי להצטרף אליהם לרשימה."

לריסה חייכה חיוך ענוג וקראה לעבר יצחק: "בוא הנה ילד מתוק שלי." יצחק בא אליה בריצה וטמן את ראשו המתולתל בחיקה כשהוא מריח בהשתוקקות את ריחות המיטבח העולים ממנה.

"שמעת שאבא הולך לפוליטיקה?"

"אימא, מה זה הולך לפוליטיקה?" שאל יצחק הקטן בקול דקיק.

לריסה הביטה מבעד לחלון, כצופה בנבכי הזמן ואמרה בערגה גדולה: "'הולך לפוליטיקה' זה אומר שאולי אבא יהיה יום אחד ראש ממשלה."

יצחק התבונן אל יגאל אביו במבט מבוגר, כאילו נגמר בו לפתע הילד, ושאל פתאום בקול צלול וחד כיריית אקדח: "אז אימא, כשאני אהיה גדול ואבא יהיה ראש ממשלה, גם אני אוכל לירות באבא, ממש כמו שאבא ירה ברבין?"

בשקט שהשתרר אפשר היה לשמוע את נשימותיה המבוהלות של לריסה. גאולה חנקה צעקה בכף ידה ואמרה בקול חנוק: "יצחק מה קרה לך, תגיד לי, ילד מתוק שלי, אתה השתגעת, מאיפה לעזאזל בא לך הרעיון הזה לירות באבא?"

יגאל עמיר עמד בצד, לא אמר דבר והביט מהורהר אל העוברים ושבים שברחוב.

22.10.07     

        * * *

אהוד בן עזר

רקוויאם לרבין

מִי לֹא הִשְׁתַּלֵּחַ בְּךָ?

מִי לֹא עָלַב בְּךָ?

מִי לֹא בָּא אֵלֶיךָ בִּדְרִישׁוֹת אַבְּסוּרְדִיּוֹת?

מִי לֹא חָשַׁב עַצְמוֹ חָכָם מִמְּךָ, יָעִיל מִמְּךָ, מֵבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם מַהֵר מִמְּךָ

מְדַכֵּא סוֹפִית כָּל הִתְנַגְּדוּת עֲרָבִית טוֹב מִמְּךָ

מַדְבִּיר אֶת הַטְּרוֹר טוֹב מִמְּךָ

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם עִם הַסּוּרִים טוֹב מִמְּךָ

כַּמּוּבָן, בְּלִי לְהַחְזִיר שַׁעַל-אֲדָמָה אֶחָד –

הָפַכְתָּ לְאַסְקֻפָּה נִדְרֶסֶת שֶׁאִישׁ אֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדָהּ.

יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נִתְגַּעגֵּעַ אֵלֶיךָ

שֶׁהָיִיתָ אֶחָד מֵרָאשֵׁי-הַמֶּמְשָׁלָה הַמֻּצְלָחִים בְּיוֹתֵר,

מַנְהִיג לְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל פֻּלְחַן אִישִׁיּוּת,

לְלֹא שְׁקָרִים,

לְלֹא זְרִיַּת חוֹל בְּעֵינֵי הַצִּבּוּר, לְלֹא פְרָזֵאוֹלוֹגְיָה,

לְלֹא מְשִׁיחִיּוּת, לְלֹא טִפְּשׁוּת שֶׁנּוֹבַעַת מִבִּטָּחוֹן-עַצְמִי מֻפְרָז,

לְלֹא צַדְקָנוּת, לְלֹא הַעֲדָפַת הַטָּפֵל עַל הָעִקָּר, לְלֹא חֲנֻפָּה לַצִּבּוּר,

לְלֹא פַּחַד מֵהִלְכֵי-רוּחַ שֶׁל שִׂנְאָה וּבוּז מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל כְּאֶחָד.

(זָכִיתִי לוֹמַר לְךָ זֹאת עוֹד בְּחַיֶּיךָ – )

אֵין פִּתְרוֹנוֹת קַלִּים.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאַחֲרֵי יוֹתֵר מִמֵּאָה שְׁנוֹת סִכְסוּךְ דָּמִים עִם הָעֲרָבִים,

עִם הַפַּלֶשְׂתִּינָאִים – אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בְּהֶנֵף-יָד –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁרַק אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים בְּכָךְ שֶׁתַּהֲלִיךְ אוֹסְלוֹ נִסְחָב לְאִטּוֹ,

וְאִם מָחָר נֵצֵא מִכָּל הַשְּׁטָחִים – נִחְיֶה בְּגַן-עֵדֶן שֶׁל שָׁלוֹם –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, מֵעֵבֶר לְכָל הַמַּעֲקַשִּׁים וְהַמַּעְצוֹרִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ –

אֶת הִתְקַדְמוּתוֹ הָאִטִּית שֶׁל הַתַּהֲלִיךְ, אֶת הַבִּלְתִּי-יֵאָמֵן שֶׁמִּתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכוֹ –

לְעֻמַּת כָּל מָה שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵאִתָּנוּ לֹא הֵעֵז אֲפִלּוּ לַחֲלֹם –

אַתָּה נִוַּטְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּדֶּרֶךְ הָאֶפְשָׁרִית, הָאַמִּיצָה וְהַבְּטוּחָה בְּיוֹתֵר שֶׁבָּאֶפְשָׁר,

וְתָבַעְתָּ מֵאִתָּנוּ סַבְלָנוּת, קֹר-רוּחַ, שֵׂכֶל יָשָׁר,

וְיָכֹלְתָּ לְהַעֲרִיךְ נְכוֹנָה אֶת הַמְּצִיאוּת –

לְמַזָּלֵנוּ הַתְּכוּנוֹת הַלָּלוּ,

שֶׁהָיוּ חֲסֵרוֹת לְרַבִּים מֵאִתָּנוּ,

הָיוּ מְצוּיוֹת בְּךָ,

וּבִזְכוּתָן הִנְהַגְתָּ אוֹתָנוּ בְּדֶרֶךְ

שֶׁהַדּוֹרוֹת הַבָּאִים יִרְאוּהָ כְּאַחַת מִשְּׁעוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר,

הֵרָצְחֵךָ בִּיְדֵי יְהוּדִי מִמַּחֲנֵה הַמַּאֲמִינִים –

כָּמוֹהוּ כִּבְגִידַת שַׁבְּתַאי צְבִי בְּמַאֲמִינָיו, כַּאֲשֶׁר הִתְאַסְלֵם.

אָמְנָם הַסַּהֲרוּרִיִּים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה הַדָּתִי יַמְשִׁיכוּ,

כְּשַׁבְּתַאִים שֶׁיָּרְדוּ לַמַּחְתֶּרֶת,

לְהַאֲמִין בְּצִדְקַת הָרֶצַח הַנּוֹרָא, לְעַוֵּת אֶת הַהֲלָכָה,

לְהַכְפִּיפָהּ לִמְשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר

שֶׁל "רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ",

אֲבָל הָרֹב יִתְפַּכֵּחַ,

כְּפִי שֶׁהִתְפַּכְּחוּ הֲמוֹנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מִמְּשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר שֶׁל שַׁבְּתַאי צְבִי,

וְזֹאת לֹא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ וּבְדוֹמָיו,

אָז וְעַכְשָׁיו,

הֶאֱמִינוּ

וְעוֹד אֵיךְ –

אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁיִּגְאָל עָמִיר, כְּמוֹ שַׁבְּתַאי צְבִי –

אִכְזֵב אוֹתָם וּבְכָךְ גָּאַל אוֹתָם מִן הַגְּאֻלָּה הַכּוֹזֶבֶת,

הִמְחִישׁ לָהֶם אֶת הַמְּחִיר הַנּוֹרָא שֶׁל הַמְּשִׁיחִיּוּת,

וְהֶחֱזִירָם עַל-כָּרְחָם לְקַרְקַע הַמְּצִיאוּת הַהִיסְטוֹרִית.

פִּתְאוֹם עוֹלָה בִּי פִּתְאוֹם מְלוֹא תְּחוּשַׁת הָאָבְדָּן וְהַהַשְׁפָּלָה שֶׁבְּמוֹתְךָ,

הַהַרְגָּשָׁה שֶׁבֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יָכֹל לִהְיוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה –

גִּבּוֹר מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים

נוֹרָה בְּגַבּוֹ עַל יְדֵי חֲתִיכַת חָרָא קָטָן

שֶׁהִשְׁתַּחֵל בְּעָרְמָה בֵּין אַנְשֵׁי הַבִּטָּחוֹן לְאַחַר שֶׁיָּצַר רֹשֶׁם שֶׁהוּא אֶחָד מֵהֶם.

זֶה מַמָּשׁ מַבְחִיל. מְזֹהָם.

זֶה כֶּתֶם עַל הַהִיסְטוֹרְיָה הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁיִּשָּׁאֵר לָנֶצַח,

כְּמוֹ חֵטְא תַּנָ"כִי.

זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּעוֹרֵר שִׂנְאָה תְּהוֹמִית לְחֵלֶק מְסֻיָּם בָּעָם אֲשֶׁר מִשּׁוּרוֹתָיו בָּא הָרוֹצֵחַ.

מַרְאֵה פְּנֵיהֶם הַמְּתֹעָבִים שֶׁל אֵלֶּה שֶׁיִּחֲלוּ לוֹ

וְאֵלֶּה שֶׁמְּבַרְכִים עָלָיו גַּם כַּיּוֹם

גּוֹרֵם לִי לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם דְּבָרִים שֶׁשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל טָפְלוּ עַל יְהוּדִים בְּמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת

כַּעֲלִילַת-שָׁוְא.

עֲלִילַת-שָׁוְא.

זְדוֹנִית.

אֲבָל אֶצְלֵנוּ, בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין יְהוּדִים – זוֹ אֵינֶנָּה עֲלִילַת-שָׁוְא וְזוֹ

אֵינֶנָּה עֲלִילַת-דָּם אֶלָּא זוֹהִי שְׁפִיכוּת דָּמִים בַּעֲלִיל.

הַיַּהֲדוּת הַדָּתִית אוּלַי רַק מַתְחִילָה לְהָבִין אֶת

קְצֵה-קָצֵהוּ שֶׁל הַשֶּׁבֶר הַנּוֹרָא שֶׁהִתְחוֹלֵל בָּהּ,

שְׁנֵי הַקְּלִיעִים הַמְּשֻּׁפָּצִים שֶׁנִּפְּצוּ לִרְסִיסִים אֶת עַמּוּד-שִׁדְרָתָהּ הַמּוּסָרִי.

זֶה צַד הַשָׂטָן שֶׁהִתְגַלָּה בִּמְלוֹא כּוֹחוֹ בָּעָם הַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹצַר בְּיִשְׂרָאֵל.

זוֹהִי יְרִיקָה בְּפַרְצוּפוֹ שֶׁל כָּל יִשְׂרְאֵלִי הָגוּן.

הָרֶצַח הַזֶּה זִהֵם אֶת כֻּלָּנוּ.

אֶת הָעָם, אֶת הָאָרֶץ, אֶת הַמְּדִינָה, אֶת הַתְּקוּפָה שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִים בָּהּ.

רֶבַע מִילְיוֹן הָאֲנָשִׁים,

שֶׁשָּׁרוּ בָּעֲצֶרֶת הָאֵבֶל עִם דּוּדוּ פִישֶׁר אֶת "כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ גֶּשֶׁר צַר מְאוֹד"

וְעִם מִירִי אַלּוֹנִי אֶת "שִׁיר לַשָּׁלוֹם"

וְעִם אָבִיב גֶּפֶן ("רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שִׁכּוֹר") אֶת "לָנֶצַח אָחִי" –

שָׁרוּ צְרוֹר תְּפִלּוֹת נִשְׂגָּב,

שֶׁטֶּרֶם נִשְׁמַע כְּמוֹתָן בְּיִשְׂרָאֵל.

הַשְּׁכִינָה הָיְתָה אִתָּם,

הָיְתָה אִתָּנוּ בְּאוֹתוֹ עֶרֶב.

אֱלֹהִים הָיָה בְּפִינוּ, בְּלִבֵּנוּ, בְּדִמְעוֹתֵינוּ,

אֱלֹהִים הָיָה אִתָּנוּ

וְלֹא עִם הַגִּמְגּוּמִים הָרְפוּיִים שֶׁל הָאֲחֵרִים,

מַעֲשֵׂה רְצִיחָתְךָ שִׁחְרֵר אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִלְפִיתָתָם

וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֵלֵינוּ,

כְּשֶׁהוּא נָקִי וְטָהוֹר וּבְלִי כָּל הַסְּחִי וְהַמִּאוּס וְהַטֵּרוּף

וְהַנְּבָלָה שֶׁחֲסִידָיו בַּעֲלֵי "אֹרַח-הַמַּחְשָׁבָה הַפְּרִימִיטִיבִי"

הִדְבִּיקוּ לוֹ בְּשֵׁם הַדַּת.

גַּם אִם יַמְשִׁיכוּ לְדַבֵּר בִּשְׁמוֹ,

אֱלֹהִים נָטַשׁ אֶת מַרְבִּיתָם.

הַפָּארָאדוֹכְּס שֶׁל הָאֱמוּנָה הַיְּהוּדִית לְאַחַר הֵרָצַחְךָ

שֶׁאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

עָבַר לִשְׁכֹּן בַּמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ

הַחִלּוֹנִי

וַאֲנַחְנוּ נָגֵן מֵעַתָּה עַל כְּבוֹדוֹ

וְעַל כְּבוֹד הָעָם הַיְּהוּדִי.

29 בנובמבר 1995

רבע מיליון אנשים השתתפו בעצרת האבל הראשונה בכיכר רבין.

הרקוויאם מובא מתוך ספר השירים של אהוד בן עזר "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", שיצא לאור בשנת 2005 בהוצאת "אסטרולוג", אזל כליל ואין סיכוי שיידפס פעם נוספת.

בעשר השנים שחלפו בין כתיבת הרקוויאם לבין פירסומו בספר – לא נמצאה שום במה ספרותית או עיתונאית שתסכים לפרסמו, גם שום קטע ממנו לא שודר ולא הוקרא בשום טקס זיכרון.

* * *

יוסי גמזו

שְלוֹש עֶשְֹרֵה שָנִים לְרֶצַח רַבִּין

שְלוֹש עֶשְֹרֵה שָנִים חָלְפוּ מֵאָז אוֹתוֹ הַלַּיְלָה

בּוֹ אֻלְּצָה אֻמָּה בִּגְדוֹל מוּמֶיהָ לְהַכִּיר,

שְלוֹש עֶשְֹרֵה שְנוֹת עָוֶל בְּחֶבְרָה שֶאַלְלַי לָהּ

עַל שֶלֹּא הִבְחִינָה בָּהּ, בַּכְּתֹבֶת עַל הַקִּיר.

לֹא שֶלֹּא קָדַם לָרֶצַח "פְּרוֹמוֹ" שֶטָּוָה לוֹ

דִין רוֹדֵף וְהַצְמָדַת תַּצְלוּם מַדֵּי אֶס-אֶס

לְלוֹחֵם שֶאִיש מִמַּשְמִיצָיו לֹא נִשְתַּוָּה לוֹ

בִּדְבֵקוּת לְאֶרֶץ זוֹ שֶכָּל מִי שֶמּוֹאֵס

בִּזְדוֹנָם שֶל מִתְנַכְּלֶיהָ לֹא יוּכַל לָנֶצַח

לְהַפְרִיך עֻבְדָּה בְּרוּרָה כַּשֶּמֶש בִּמְכוֹנָהּ:

שֶבֵּין כָּל רוֹדְפָיו עַד מָוֶת שֶל קָרְבַּן הָרֶצַח

לֹא הָיָה מָסוּר מִמֶּנּוּ כָּאן לְבִטְחוֹנָהּ.

וְכָל אִיש-מַצְפּוּן בָּעָם הַזֶּה זוֹכֵר עֲדַיִן

כִּי בֵּין כָּל רוֹקְחֵי הַהֲסָתָה הַמֻּבְהָקִים

יֵש כַּמָּה הָרוֹחֲצִים כְּבָר בְּנִקְיוֹן-כַּפַּיִם

שְלוֹש עֶשְֹרֵה שָנָה אַךְ הַכְּתָמִים לֹא מִתְנַקִּים.

וְהַלָּלוּ, כָּל שָנָה, מְגַלְגְּלִים עֵינַיִם

חֲסוּדוֹת שֶל הַטּוֹבֵל וְשֶרֶץ בְּיָדוֹ

תוֹךְ שֶחֲמוּמֵי-הַמּוֹחַ, בֵּין הַמִּשְפְּתַיִם,

מַמְשִיכִים זְוָעָה זוֹ, כָּל בִּרְיוֹן בְּמוֹעֲדוֹ.

וּמִי שֶהִתְנַקֵּש בְּאֶמִיל גְּרִינְצְוַיְג אָץ לִמְסֹר אֶת

לַפִּיד-הַבִּרְיוֹנוּת לְמַצְדִּיקֵי מוֹת רַבִּין זָ"ל

וְאוֹהֲדֵי רוֹצְחוֹ – וְכָךְ נִמְשֶכֶת הַמָּסֹרֶת

כִּי סְטוֹק הַמְּשִיחִיּוּת צְמֵאַת הַדָּם עוֹד לֹא אָזַל.

וּמַלְאֲכֵי-הַחַבָּלָה טוֹמְנִים מִטְעָן שֶל נֶפֶץ

מוּל בֵּית פְּרוֹפֶסוֹר שְטֶרְנְהַל מֵרֹב חִבַּת-צִיּוֹן

וְעַל מוֹסְקֵי זֵיתִים עַרְבִים בְּשֵם הַשֵּם מוּנֶפֶת

יַד מְמַנֵּי-עַצְמָם-כְּשַגְרִירָיו-שֶל-אֵל-עֶלְיוֹן.

וְהַתֵּרוּץ שֶל "עֲשָֹבִים שוֹטִים" פּוֹשֵט כְּבָר רֶגֶל

מִיּוֹם לְיוֹם יוֹתֵר כִּי מִתְבָּרֵר שֶעִשְֹבִּיַּת

הַחוּלִיגָנִים הַפְּרוּעָה הַזֹּאת מִזְּמַן חוֹרֶגֶת

מִכְּלָל מִעוּט חָרִיג הַמְּקַדֵּם פֹּה אֶת טְבִיעַת

סְפִינַת הַדֶּמוֹקְרַטְיָה הַסְּדוּקָה מְאֹד גַּם כָּכָה

וְהִיא פּוֹצַחַת פִּיהָ בְּקוֹנְצֶרְט שֶל נְאָצוֹת

עַל חַיָּלָיו שֶל צַהַ"ל כְּשֶיָּדָם כַּחֹק נִשְלַחַת

אֶל מַאֲחָז בִּלְתִּי-חֻקִּי וּפֶתַע נִפְרָצוֹת

כָּל הַגְּדֵרוֹת שֶבֵּין הַשּוֹבִינִיזְם הַבְּרוּטָלִי

וּבֵין מוּסַר הַיַּהֲדוּת הַנַּעֲשֶֹה פְּלַסְתֵר

דַּוְקָא בִּידֵי אוֹתָם שֶאֲמוּרִים הָיוּ, סַקְרָלִית,

לִשְמֹר עַל בֹּר-כַּפַּיִם וְעַל טֹהַר-הַקְּלַסְתֵּר.

וְאָז, כְּשֶפֶסְטִיבַל-הַנְּאָצוֹת הַקָּקוֹפוֹנִי

מַכֶּה הֵדִים, שוֹמְעִים פִּתְאֹם כֻּלָּנוּ אֵיךְ רוֹצְחוֹ

שֶל רַבִּין מְנַצֵּל אֶת הַשֵּרוּת הַטֶּלֶפוֹנִי

מִתּוֹךְ תָּאוֹ בְּבֵית-הַסֹּהַר, כָּךְ שֶבְּפָצְחוֹ

אֶת פִּיו מֵפִיק מַרְגָּלִיּוֹת הַתֹּם וְטוּב-הַטַּעַם

בְּאִינְטֶרְבְיוּ עִתּוֹנָאִי לוֹ לֹא נִתְּנָה רְשוּת

מוֹדִיעַ הוּמָנִיסְט דָּגוּל זֶה אֵיךְ גִּלָּה כְּבָר פַּעַם

בְּרֹב חֶדְוָה (וְזֹאת – זְמַן רָב לִפְנֵי הַהִתְנַקְּשוּת)

עַד מָה קַלָּה הִיא מְלֶאכֶת הָרוֹצְחִים – חֲזִיז וָרַעַם! –

כִּי, לִדְבָרָיו, הֵבִין פִּתְאֹם "שֶזֶּה כָּזֶה פָּשוּט"...

עַל הַבּוּרְבּוֹנִים נֶאֱמַר כִּי לֹא לָמְדוּ שוּם לֶקַח

שֶיְּנִיעֵם לִפְקֹחַ עַיִן וּלְהִתְעַשֵּת

אֲבָל אֶצְלֵנוּ אַחְ"מֵי חֶלֶם שוּב עוֹמְדִים עַל מֶקַח

כִּסְּאוֹת וְשִרְיוּנִים בְּעוֹד הַנֶּגַע מִתְפַּשֵּט.

וְאֵין בָּהֶם זוֹעֵק כִּי כָּל גִּדּוּל מַמְאִיר תּוֹפֵחַ

וְכִי כִּסְדוֹם הָיִינוּ וּכְבָר שְלוֹש עֶשְֹרֵה שָנָה

אֲנַחְנוּ בְּלִי לֵאוּת מִתְקַרְנְפִים עִם קַרְנַפֶּיהָ

שֶל אֶרֶץ בָּהּ מֵרֶצַח רַבִּין כְּלוּם לֹא נִשְתַּנָּה.

מָה שֶמּוֹכִיחַ כִּי עַל מָה שֶלֹּא לוֹמְדִים מִמֶּנּוּ

כֻּלָּנוּ מְשַלְּמִים, כְּשֶמְּאֻחָר כְּבָר לְתַקֵּן,

בִּשְֹכַר-לִמּוּד הַרְבֵּה יוֹתֵר גָּבוֹהַ בְּיָמֵינוּ

מִזֶּה שֶמְּשַלְּמִים בִּכְאֵב וָדָם עַל מָה שֶכֵּן.

* * *

נעמן כהן

על העיוורון

ספרו של מתיאס קונצל: "ג'יהאד ושנאת היהודים, על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר" – אותו סקר אהוד בן עזר (גיליון 388), הוא אכן ספר מרתק. (הערה קטנה, המשורר אדוניס לא היה בישראל).

קונצל, ההיסטוריון הגרמני נותן בספר סקירה ממצה ומרתקת על שורשי הגזענות המוסלמית, ומביא בין השאר עובדות חדשות ומעניינות. למשל, שמאורעות 36' ("המרד הערבי") אורגנו ומומנו על-ידי הנאצים.

עובדה אחת מתמיהה ביותר בספרו. קונצל מקדיש פרק מיוחד ל"אמנת החמאס", קונצל מנתח בקפדנות ייקית את האמנה ומשמעותה. הוא עובר משפט אחרי משפט, אבל מתעלם לחלוטין מהעיקר החשוב ביותר המובע באמנה: אמנת החמאס איננה תובעת רק את חיסול מדינת ישראל. אמנת החמאס תובעת את השמדת היהודים בעולם.

ודוק, מה שהיטלר לא העז לבטא במפורש ב"מיין קאמפ", מה שלא הופיע בצורה גלויה במצע המפלגה הנאצית, מופיע במפורש באמנה פוליטית, של מפלגה שזכתה ברוב קולות בבחירות דמוקרטיות, הבחירות לרשות הפלשתינאית.

מה הסיבה לכך שההיסטוריון הגרמני אינו רואה את הכתוב?

אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית – פלסטין (חמאס) פלסטין,

 1 במחרם 1409 להג'רה, 18 באוגוסט 1988 (סעיף 7):

בשם אללה הרחמן והרחום "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה", [דברי] האימאם השהיד הקדוש [חסן אלבנא, רחמי אללה עליו שהרי השליח [מוחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ואז יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא מאחורי, בוא והרגהו". ([חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם.

העובדה המרתקת הזו, העיוורון בקריאה, ההתעלמות הגורפת מסעיף השמדת היהודים, מסקרנת מאד. כיצד ייתכן הדבר? כיצד קורה שסעיף השמדת היהודים באמנה פוליטית עכשווית, אינו זוכה כלל להתייחסות ?

מצד הצד הערבי אין כמובן תימה. הצד הערבי רואה את דברי מוחמד אלו, כמופת מוסרי.

גילוי נאות, עשיתי מחקר אמפירי ולמספר גדול של ערבים-מוסלמים הצגתי את השאלה הבאה:

"האם אתה כערבי-מוסלמי, על פי מערכת הערכים שלך היום, רואה את דברי מוחמד כנגד היהודים: ש"היהודים הם קופים וחזירים שיש לרודפם, להשפילם, לענותם, ולרוצחם." (קוראן סורה 5 פסוק 60 סורה סורה 7 פסוק 163 סורה 9 פסוק 29, אמנת החמאס סעיף 7) ואת  מעשיו: חיסול היישוב היהודי בערב, כמעשים גזעניים או כמופת מוסרי?

לא היה ערבי-מוסלמי אחד, שהתנגד לדברי מוחמד אלו. לא היה ערבי-מוסלמי אחד, שלא ראה בהם מופת מוסרי.

(המלצה: הציגו שאלה זו לכל ערבי-מוסלמי שאתם פוגשים. אשמח מאוד אם מישהו יסתור את הדברים ויביא דוגמא הפוכה).

אבל מה קורה בצד היהודי?

ההתעלמות מסעיף ההשמדה באמנת החמאס, מהצד היהודי, היא מרתקת ומתמיהה שבעתיים, שכן היא איננה באה רק מצידם של ה"ישועיים" (אוהבי האוייב) כגדעון לוי, יצחק לאור, עמוס שוקן, ודומיהם, אלא גם מאנשים הנמצאים בצד הימני של המפה, שלכאורה אמורים להתייחס לכך. המציאות היא שתיקה מוחלטת. התעלמות מוחלטת. אין כלל התייחסות. לא איש אקדמיה, לא עיתונאי לא פוליטיקאי. דממה מוחלטת.

נהרות של דיו נשפכו לפני שנים מספר בעיסוק ב"אמנה הפלשתינאית", ובתביעה לביטול הסעיף המדבר על חיסול מדינת ישראל, והנה כאן, על הסעיף המדבר על השמדת היהודים, אין התייחסות כלל. האם שמעתם פעם פוליטיקאי כלשהו, התובע בישראל, או בפורומים בינלאומיים כלשהם, את התביעה לביטול האמנה הקוראת להשמדת היהודים בעולם?

האם הדברים הללו הם מאיימים עד כדי כך, שפסיכולוגית, אנו היהודים חייבים בהכחשה מוחלטת שלהם כבנות יענה?

ילמדונו רבותינו.

אין לי תשובה לשאלה (אשמח לתשובה מבקיאים בתרבות העברית-ישראלית).

* * *

מחקר מכנסיים בפאריס

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

צירפוני למערכת המכתב העיתי

במשלחת לבדוק אם פאריס

עדיין עומדת על תִלהּ

והוטל עליי לחקור את

מצב המכנסיים בעיר

ובכן תשעים וחמישה

אחוזים מהנשים גם

זקנות גם שמנות לובשות

מכנסיים אין שמלות

בקושי רואים פה ושם חצאית

וגם אז מקרוב מתברר שזו

מכנסיים קצרים שנראים כמו

חצאית במטרו עמדה

בחורה צהובת שיער ורזה עם

החבר שלה והחצאית הקצרצרה

שלה נראתה כמו מכנסיים

עשרה סנטימטר מהמותן

וכשבקרון היתה תזוזה חזקה

תחב החבר את כף-ידו

לכיס בחצאית הג'ינס שלה

מאחור ונשען עליה עד

הסדק ואם הסיבוב היה חזק יותר

היה מפשיט אותה או רק

גולש מלמטה לרקטוּם ולקוּס

זה מצב החצאיות בפריס

פלוס שלוש שלבשו גברים

אחד אשכנזי שמן קרח בשמלת נזיר

בודהיסטי כתומה וצמה ואחד סקוטי

צעיר בחצאית צבעונית מבד משבצות

סקוטי ואחד חג' מוסלמי גדול במטרו

בשמלה חומה בהירה עם שרוולים וכיפה

גדולה סרוגה לבנה לראשו אפשר

לשער שעשרה אחוז מלובשי

החצאיות בפאריס הם

גברים וכך גם אחוז היפהפיות השחורות

כפחם שאי אפשר לחלום אותן ערומות

כי הן חושך נשארים רק הבגדים

שלהן והייתי יכול להמשיך במחקר

אבל עיניי כבר עששות מלהביט

בחורות יפות יש בפאריס

בחורות עוד יותר יפות יש

בתל אביב ועכשיו אני

צריך להשתין

קר ויקר בפאריס

בקושי עמד לי המטרו

פאריס, 27.10.08

* * *

אזהרת מחב"ע: טבעות זהב מתגלגלות חינם בשלכת על מדרכות פאריס

למחרת בואנו לעיר מיהרנו לתערוכת פיקאסו ורבי האמנים במוזיאון גראנד פאלה. בגלל תקלה במטרו קו שבע, שהפסיק לפעול באמצע הדרך, וטעות בניווט שלנו, מצאנו עצמו בסן ג'רמן דה פרה ומשם לקחנו מונית לגראנד פאלה. פגשנו שם תור של מאות אנשים, ומנקודה מסויימת בראשיתו ניצב שלט האומר כי מכאן והלאה יש לחכות כשעה וחצי בתור.

החלטנו להקדים ולבוא מחר, וחצינו ברגל את גשר אלכסנדר המוזהב והמרהיב כתמיד ופסענו בקֵי ד'אורסי, הוא רציף ד'אורסיי שעל גדת הסינה, בדרך למוזיאון ד'אורסיי. והנה, בעודנו פוסעים במדרכה מכוסת עלי השלכת הצהובים הגדולים, מתחת לעצים המשילים, באה מולנו אישה צעירה בכיסוי ראש, התכופפה, ולנגד עינינו הרימה מבין העלים טבעת זהב עבה שאותה מצאה בזה הרגע, ובעוד רגע היינו אנחנו מוצאים אותה.

המיסתורית שלנו בירכה את האישה הצעירה על המציאה ושאלה אותה אם היא נשואה.

האישה השיבה שלא.

ואז המיסתורית איחלה לה שתינשא ותענוד את הטבעת על אצבעה.

אבל האישה הצעירה התעקשה להושיט את הטבעת למיסתורית ואמרה לה שאין ולא יהיה לה צורך בטבעת. היא מוסלמית ממונטנגרו, ולנשים מוסלמיות אסור לענוד תכשיטים כלשהם, גם לנשואות, והנה הוכחה – שאין עליה שום תכשיט, לא טבעת, לא צמיד ולא עגילים. כל אבריה הגלויים נקיים לגמרי. והיא התעקשה לתת את הטבעת מתנה למיסתורית.

המיסתורית בחנה את הטבעת בתשומת-לב. טבעת זהב כבדה. בצידה הפנימי מוטבעת החותמת של 18 קאראט. בכך אין ספק. ואז אנחנו, אני, אומר למיסתורית שלא נעים לקחת את המציאה בחינם, וראוי לתת משהו לאישה. מוציאה המסתורית שטר של עשרה יורו (כחמישים שקל) ומוסרת לידי המוצאת הנדיבה. זו דווקא מבקשת עוד, אבל המיסתורית חותכת ואומרת שאין לה יותר.

זהו, ממשיכים בכיוון למוזיאון ד'אורסיי, הסינה זורמת מעבר למעקה, משייטות עליה סירות וספינות גדולות של תיירים. כל יום וכל שעה בפריס הם חגיגה. מה עוד שהשמש זורחת ולא כל כך קר. אולי שתים-עשרה מעלות. המיסתורית מעלה סברה שאולי התרחש שוד גדול של תכשיטים, ובעזרת האישה הצעירה מנסים להיפטר מהם בדרך זו. אני חושש מזיוף ואומר שיש למסור את הטבעת לבדיקה לצורף ונראה מה יאמר.

עוד אנו פוסעים, לא יותר מחמישים צעדים, והנה שוב אישה באה מולנו, הפעם מבוגרת יותר וללא כיסוי-ראש מוסלמי, וגם היא מתכופפת וממש מטר מאיתנו מרימה מבין עלי השלכת הצהובים, הגדולים – טבעת זהב זהה ומנסה לתת לנו אותה במתנה. מאחר שאנחנו לא מטומטמים לגמרי, אנחנו מודים לה באומרנו שכבר יש לנו אחת, וממשיכים הלאה.

עכשיו ברור לנו שסידרו אותנו. אבל הנחמה היא שהטבעת, הנראית כאילו קנה אותה קצב צרפתי לאשתו הראשונה או שיפוצניק צפון-אפריקאי לאשתו השנייה, הצעירה מרוסיה – יכולה לשמש את המיסתורית כתכשיט לנסיעות ללא חשש פן תיגנב או תאבד.

לאחר ימים אחדים אנחנו מספרים על המקרה לחבר המזדמן לעיתים קרובות לפריס, נולד בפריס ודובר צרפתית שוטפת, ומתברר שגם הוא נפל בפח וגמל למוצאת בחופן מטבעות של יורו. כאשר בא עם הטבעת לצורף הפריסאי, להערכת שווייה, התבשר כי זו לא פעם ראשונה שהצורף מתבקש לבדוק טבעות מזוייפות כאלה. בשובנו ארצה מתברר שכך אירע גם לאחד ממכרינו בביקורו האחרון בפריס.

לכן רְאו ישראלים, הוזהרתם – הנשים האלה מתכופפות ומחליקות את הטבעת לרצפה ממש שנייה לפני שאותה יד "מוצאת" אותה כביכול. אבל ההצגה שהן עושות, והביטחון שיש להן בטוב-ליבו של התייר, שלא יסכים לקבל טבעת מבלי לגמול במשהו למוצאת אותה – הצגה זו לא שווה לפחות חמישה יורו או עשרה יורו לזוג?

הכניסה למוזיאון ד'אורסיי היתה כמעט ריקה כי כולם עמדו בתור לתערוכה בגראנד פאלה. לאחר ימים אחדים, כשעמדנו גם בד'אורסיי בתור ארוך, הצטערנו שלא ניצלנו את ההזדמנות, אבל היינו עייפים מכדי להיכנס, והתנחמנו במרק הבצל הנהדר של הקפה-ביסטרו הנהדר "פריגאטה" ברחוב באק 1, ממש בהמשך הדרך מהד'אורסיי, מול הגשר. זכרתי את המרק מביקורנו הקודם בפאריס. זהו אחד ממרקי הבצל הטובים בעיר, ואפשר לסמוך עליי כי כל יום גמעתי-אכלתי קערת מרק אחת, ויום אחד – שתיים! – ולמרבה הפלא ירדנו במשקל, בזכות הצעדות הארוכות בהן בלענו את העיר בשווקים, בחנויות ובשאר שכיות חמדתה.

המשך יבוא

* * *

ערב עיון על ערביי ישראל

ערב עיון מיוחד המוקדש לערביי ישראל, בעקבות אירועי אוקטובר בעיר עכו, יתקיים במוזיאון שבמכון ז'בוטינסקי ביום חמישי,  13.11.08, בשעה 18.00.

תחת הכותרת הלקוחה משירו של זאב ז'בוטינסקי  "שמאל הירדן"  –

 "שם ירווה לו משפע, מאושר, בן-ערב, בן-נצרת ובני"  –  

ידונו ח"כ גלעד ארדן (הליכוד), ד"ר מרדכי קידר (אוניברסיטת בר-אילן)

 ומר איבראהים אבושינדי (מנהל המרכז היהודי-ערבי ביפו),

 בהנחייתו של מר יוסי אחימאיר,

על יחסי המדינה והמיעוט הערבי בתוכה, לאור אירועי עכו ביום הכיפורים ולאחריו.

ערב העיון ייפתח בהרצאתו של מר ערן מוזס, מנהל מוזיאון אסירי המחתרות בעכו, על מאסרו של ז'בוטינסקי וחבריו בעכו בשנת 1920 – בעקבות אירועי אותה שנה בירושלים. מר מוזס יספר גם על המוזיאון בעכו הנמצא בשלבי שיקום וחידוש, ובתוכו מגדל ז'בוטינסקי.

הכניסה חופשית

* * *

ד"ר גיא בכור / שני מאמרים

1. מי יציל את אחמדינג'אד הכושל – ופרשת דרייפוס

"אתה לוזר" שומע אחמדינג'אד מכל עבר, כאשר עיקר ההתנגדות אליו הוא דווקא בכפרים המרוחקים, ובמיליוני מחפשי העבודה העלובים בפרברי העוני של טהראן, אלה שהעלו אותו לשלטון ב-2005. "רימית אותנו,", זו טענה שמוטחת בו מכל עבר. הסחר החיצוני של איראן הולך ומצטמצם; המשקיעים הזרים בורחים; האבטלה רוחשת בכל פינה; אינפלציה גואה ומחירים שמזנקים ומשפיעים על כל אחד מ-70 מיליון התושבים במדינה האומללה, מוכת שיגעון הגדלות של מנהיגיה. ואת מי מצא אחמדינג'אד כאשם בכל זה? בדיוק כמו קצין צעיר ונבזי בצבא הצרפתי, שחולל גל גדול. 

"כישלון, אתה כישלון," מתחיל אחמדינג'אד לשמוע יותר ויותר ומכל עבר, בעיתונות האיראנית, במסדרונות הפוליטיים, ובכפרים. בהתחלה היו אלה העירוניים של טהראן שעיקמו את האף כשעבר לידם, בדמותו הכעורה, טענו שהוא "תגרן בשוק", והוא היה בורח לפריפריה, שם הריעו לו הכפריים האומללים, ש-14 מליון מהם מרוויחים כשני דולר ליום. הוא הבטיח להם לפני הבחירות ב- 2005 תלי תלים של הבטחות: לחלק את כספי הנפט לכפרים, לתת קצבה חודשית לכל משפחה, להעלות את רמת החיים שלהם, בעליבותם. שום דבר מכל זה לא התקיים. ההיפך, רמת החיים באיראן התכווצה באופן מכאיב מאז עלה אחמדינג'אד לשלטון. איראן לא נהנתה מעליית מחירי הנפט, שכן היתה כבולה לחוזים ארוכי טווח בסביבות 40 דולר, ולהיפך, היא רק סבלה מעליית מחירי הבנזין. האינפלציה הגיעה באוגוסט האחרון ל28%, ומחיר הבשר זינק בלא פחות מ-100%. לפני עליית אחמדינג'אד לשלטון, עמדה האינפלציה על 11%. המטבע האיראני נסחר כיום ב- 9,600 ריאל לדולר, כך שסופרים את המיצרכים במיליונים, כמו בתורכיה בימיה הקשים.

משפחה איראנית בת ארבע נפשות עם הכנסה החודשית של 2.1 מיליון ריאל (כ-215 דולר) נאלצת לבזבז עכשיו כ-80% מהכנסתה על מזון, 1.8 מיליון ריאל (188 דולרים). הפרצופים ברחוב עגומים, במיוחד בכפרים, יש פחד שמא החסכונות ייעלמו, ולכן קוברים אותם בנדל"ן. הסחר החיצוני של איראן הולך ומצטמצם; המשקיעים הזרים בורחים; האבטלה לוחשת בכל פינה; המחירים מאמירים ומשפיעים על הכיס הקטן של כל אחד ואחת מ-70 מיליון התושבים במדינה האומללה, מוכת שיגעון הגדלות של מנהיגיה.

ועכשיו, עיקר ההתנגדות לאחמדינג'אד היא דווקא בכפרים המרוחקים, ובקרב מיליוני מחפשי העבודה העלובים בפרברי העוני של טהראן, אלה שהעלו אותו. "רימית אותנו," זו טענה שמוטחת בו מכל עבר. התקשורת האיראנית אינה מדווחת, כמובן, אך בלוגים מגלים כי כל יום ישנם עשרות אירועי מחאה והפגנות ברחבי המדינה הגדולה, נגד הממשלה, נגד הנשיא שהבטיח, הפגנות שמפוזרות בכוח, ובתליות פומביות. הכול יודעים שביוני יתקיימו הבחירות לנשיאות, ואולי יהיה הפעם שינוי אמיתי. הכואב ביותר לאחמדינג'אד שעכשיו גם ידידיו השמרנים מטיחים בו אישית את האשמה במצב הקשה. "זה בגללך!"

כתב "דיילי טלגרף" הגיע החודש לכפר הולדתו של אחמדינג'אד, מדרום לטהראן. תושבי הכפר, אראדאן, שרקדו לאחר בחירתו, מתמודדים כרגיל עם העליבות, אך בעיקר עם ריבוי משתמשים בהרואין, המוברח לאזור מאפגניסטן. גורם מקומי רשמי מסר לעיתון כי 60% מתושבי הכפר צורכים סמים, וכי 12% מהם צורכים קראק, וזה בכפר הולדתו של הנשיא!

"לוזר", זו הסיסמה שרודפת כבר אחרי אחמדינג'אד, "מפסידן", "מסתכסך עם העולם, על חשבון האזרחים המסכנים, אותם רימית." שלא לדבר על הסטודנטים שמטיחים בו את הקריאה המפורסמת כבר: "מוות לדיקטטור!" – זה כואב, כואב במיוחד, שכן הוא החל כמנהיג סטודנטים, ועד היום הוא רואה את עצמו כמין סטודנט. מוות לי?

"כישלון, אתה כישלון," התחיל רב סרן צעיר בצבא הצרפתי, ממוצא הונגרי, לשמוע מכל עבר. הוא הסתבך עם נושים, עם נשים להן הבטיח נישואין, ועם הזונות שסביבו. בעלי חוב המתינו לו מתחת לבית, כאשר חזר שתוי מבתי הבושת של פאריס. בייאושו פנה לריגול, ושלח מכתב לשגרירות הגרמנית בפאריז, ובו הציע את שירותי הריגול שלו, בהדלפת מסמכים סודיים של הצבא הצרפתי. הוא ציפה לכסף מהגרמנים, שיחלץ אותו מצרותיו. שמו היה פרדיננד ואלסין אסטרהאזי. כאשר המכתב ששלח לשגרירות הגרמנית נחשף במקרה על ידי סוכנת צרפתייה, רקם אסטרהאזי מזימה נואשת, ויחד עם ידידו, קולונל אונרי מהמודיעין הצבאי, הם הפילו את האשמה לכתיבת המכתב על היהודי היחיד ששירת במטכ"ל הצרפתי, סרן אלפרד דרייפוס. אונרי היה התובע במשפט דרייפוס, ולימים התברר שידע כל הזמן כי ידידו הוא-הוא המרגל, ובכלל לא דרייפוס.

ככל שקריאות האשמה מתרבות סביב אחמדינג'אד הוא גילה את מה שאסטרהאזי כבר גילה כמאה שנים לפניו: להאשים את היהודים, זה מחלץ מכל צרה. ככל ששקע אחמדינג'אד בהזיות הריקות מתוכן שלו ובכישלונותיו, כך גברו מטחי האשמה שלו נגד ישראל, היא דרייפוס המודרני. מדוע? כדי לאחד את האיראנים בפטריוטיות מלאכותית ושקרית, אך יעילה; כדי להעמיד את העולם המוסלמי מאחוריו. הוא, אחמדינג'אד יחלץ את איראן ואת המוסלמים כולם, מהמזימה הציונית הנוראה, לחסל את איראן, או את המהפכה האסלאמית. הציונים, כפי שאמר באו"ם, שולטים בעולם, ומניעים את ארצות הברית לחסל את איראן המודרנית. לדכא אותה, לשלוט בה.

כשם שאסטרהאזי ואונרי בדו והעלילו על דרייפוס, כך מעליל עכשיו אחמדינג'אד על ישראל. לא הוא אשם במשבר הכלכלי של איראן, כאשר כל הבנקים בעולם מסרבים לעבוד עם אנשי העסקים האיראנים, כולל מאיחוד נסיכויות המפרץ, מעוז חשוב של המסחר האיראני. זו ישראל, דרך האמריקנים. אלה היהודים, שמעוללים כל זאת לעם האיראני. אותה הסתה בדיוק, כמו בפרשת דרייפוס. כך הפכה שוב האנטישמיות הברורה, הפשוטה, הנבזית, למפלטם המוצלח של הנבלים.

האם הוא באמת חולה, אחמדינג'אד? קשה לדעת במדינה זו, שהכול בה שקרי, צבוע בצבעים עזים של הזייה, כמו הטילים המפוברקים והלוויינים שלא היו, מדינה שאיני מאמין לאף עובדה המגיעה ממנה. עוזרו הודה השבוע כי הוא תשוש מן המאמץ, אך עובדה היא שהוא נעדר מהופעות בכפרים, שפעם כה אהב. יכול להיות שהוא חולה וייתכן שלא, אך קשה לו כבר עם ההופעות האלה בכפרים, כאשר הוא שומע את הקריאות תתפטר, שיקרת לנו.

ישראל! ישראל! השטן הזה! החיידק! הוא היה נוהג לומר, והכול היו מוחאים כפיים אוטומאטית. אבל משהו השתבש בזמן האחרון, אפילו הטריק האנטישמי לא כל כך עובד. האנשים מרירים, כועסים, לא קונים את השטויות שמכר להם. רוצים שיילך.

היחידים שקונים את השטויות שלו, אלה אנחנו.

הוא יודע שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני, הוא יודע שאין לו יכולת לתקוף את ישראל, או להתעמת עם צבא ארצות הברית, אך כידוע אין מכס על המילים, מה גם שהעולם לא שש להתעמת איתו. אבל להתרסה שלו נגד המערב, נגד הציביליזציה המערבית, כמו גם נגד ישראל יש מחירים כלכליים ומוראליים הולכים וגוברים. והמחירים האלה מוטחים בו עצמו.

אסטרהאזי הוברח לבסוף על ידי ידידיו בצמרת הצבא הצרפתי לאנגליה, כדי שלא ירצה את עונשו בכלא הצרפתי, לאחר שהוכח כי הוא זה שריגל למען גרמניה, וטפל את האשמה על הקצין היהודי. כאשר מת באנגליה, עלוב, נשכח וחסר כל, בשנת 1923, הוא לא שכח לסנן צרור גידופים נגד היהודי דרייפוס והיהודים בכלל, שגרמו, לטענתו, לאסונו. אסטרהאזי היה אנטישמי, שרצה באסונם של היהודים, שסירבו להמשיך ולממן את תאוות הבשרים שלו, ובשל כך טפל את האשמה על דרייפוס החף מפשע. כוונתו היתה שנאת היהודים, אך נפתלות הן דרכיה של קליאו אלת ההיסטוריה. הפרשה הזו הולידה את הציונות המדינית, והביאה את העיתונאי תיאודור הרצל לכתוב את ספרו "מדינת היהודים". שם החל הכול.

הקצין האנטישמי הבזוי אסטרהאזי, שונא היהודים, חולל מסתבר את התרומה החשובה ביותר בתולדות היהודים באלפיים השנים האחרונות. הוא הביא להתחדשות רעיונית ומדינית בעם העתיק שלנו. ואיזה תועלת, למשל, בדמות אחדות לאומית, עוד יביא לנו אנטישמי אחר, אחמדינג'אד, שעוד יסיים בדיוק כמו אביו הרוחני, הקצין אסטרהאזי, עלוב ונשכח?

29.10.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

אהוד: הגזמת קצת, ד"ר גיא בכור. בשנים 1894-5, שבהן התרחשה בצרפת "פרשת דרייפוס" שהשפיעה של העיתונאי היהודי בשפה הגרמנית תיאודור הרצל, כבר התקיימו בארץ-ישראל מושבות העלייה הראשונה, החל מ-1878, מושבות אשר לתשתיתן דאג, למרבה המזל, יהודי צרפתי אחר, הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, שהביא לעם ישראל ולארץ-ישראל ברכה גדולה לאין שיעור מזו שתרם לה הקצין היהודי-הצרפתי אלפרד דרייפוס; ועם כל הכבוד להרצל, הוא לא המציא את ההתיישבות היהודית בארץ ולא הוא שהניח לה את היסוד ואת התשתית. במידה רבה הוא כבר בא, קצת במאוחר, אל המוכן. לכן ההשוואה ההיסטורית שלך אינה מדוייקת, ואולי כדאי לך להיגמל קצת מנטייתך המופרזת-במקצת למצוא לכל התרחשות אקטואלית הקבלות היסטוריות וספרותיות.

2. סודות המזרח התיכון: כך קונה איראן את הפוליטיקאים באיזור. בכמה כסף מדובר?

עדות מדהימה בישירות ובנדירות שלה, כיצד משחדת איראן את הפוליטיקאים הסונים והשיעים במזרח התיכון, ולכן זו גם הצצה חטופה אל מחשכי האיזור. אז בכמה כסף מדובר לחודש? ועד לאיזה דרגה בטהראן מגיעה הידיעה על העברת הכספים הזו? ומי הציע אצלנו להשקיע בדינאר העיראקי? הכי טוב - הדולר. גם טהראן מאמינה בו.

המימשל האמריקני ציין באחרונה במפורש כי איראן משחדת פוליטיקאים ערביים במזרח התיכון, כדי שיתמכו בה, אם זה בעיראק, בסוריה, בלבנון או אצל הפלסטינים, אך עד היום לא היתה עדות מוצקה לשוחד הזה. עד עכשיו. בימים האחרונים התקבלה עדות מוצקה וברורה לתהליך המדהים, שבו כספי הנפט השיעיים פשוט קונים את מנהיגי המזרח התיכון.

בשבוע שעבר [המאמר התפרסם ביום 26.10] נתן הפוליטיקאי העיראקי האמיץ, חבר הפרלמנט מית'אל אלאלוסי (مثال الالوسي), עדות מוצקה ומהימנה על התהליך המדהים שהיה מעורב בו כמה ימים לפני כן, וזאת ליומון הערבי היוקרתי "א-שרק אלאווסט" ("המזרח התיכון") היוצא לאור בלונדון. בעדות הזו יש להטיל אור על מחשכי המזרח התיכון, וכיצד עובדים בו המנגנונים האפלים. אלאלוסי התפרסם כאשר ביקר מספר פעמים בגלוי בישראל, כולל השנה, ובשל כך הוסרה החסינות שלו בפרלמנט העיראקי. אלאלוסי מעריץ את ישראל, והוא אינו מסתיר את דעתו שעל עיראק לכונן שלום עם ישראל למען האינטרס שלה עצמה. שני בניו נרצחו לנגד עיניו, ולכך כבר התייחסנו במאמר קודם.

ומה מגלה חבר הפרלמנט אלאלוסי? שאיראן ניסתה לשחד אותו לאור היום, ולהלן הפרטים. תרגמתי את דבריו:

"מזה זמן אני יודע שחברי פרלמנט עיראקיים מקבלים שוחד במזומן מאיראן, אך לא היו הוכחות לכך, עד לימים האחרונים, כאשר שגריר איראן בבגדאד, חסן כאטֵ'מי קומי, ניסה לשחד גם אותי. הכול החל בביקור סתמי של אישיות עיראקית שיעית במטה המפלגה שלנו בבגדאד, 'מפלגת האומה', ולהפתעתנו הוא דיבר איתנו בשם איראן. זה הפליא אותנו מאוד, כיצד פוליטיקאי עיראקי מדבר בשם מדינה זרה, היא איראן. הפוליטיקאי הזה הודיע לי שהשגריר האיראני בבגדאד מעוניין לבקר אצלנו במטה המפלגה בבגדאד.

לאחר כמה ימים באמת הגיע השגריר האיראני למשרדינו, ונפגשתי איתו יחד עם בכירי המפלגה, אשר שמעו את הכול. ניתן לשאול גם אותם ולהעיד אותם בנוגע לפרטי השיחה.

אמר לי השגריר האיראני בצורה מפורשת: אני נושא עימי את ברכת המנהיג הרוחני העליון ח'מנאי אליך, ואת ברכת הנשיא אחמדינג'אד. שניהם מזמינים אותך לביקור רשמי בטהראן, שם תיפגש איתם, עם האשמי רפסנג'אני ועם ראש הדסק העיראקי במודיעין האיראני, קאסם סולימאני

והשגריר האיראני המשיך בדבריו אליי: אתה הרבה יותר בכיר מסתם חבר פרלמנט, אתה מנהיג לאומי, ואנו רוצים לסייע לך ולמפלגה שלך, ואז הוא הציע לי סיוע כספי.

כמה כסף הציע השגריר האיראני? אמר לי השגריר – איראן תומכת כספית, למשל בארגון עיראקי קטן בשם 'שהיד המחראב'* בשני מיליון דולר בחודש, וקל וחומר בארגון גדול כמו 'מפלגת האומה' העיראקית. כלומר הם התכוונו לממן אותנו ביותר משני מליון דולר בחודש.

לאחר שהביקור נגמר, כתבתי מכתב לשגריר האיראני קומי: תודה על הביקור במשרדי המפלגה. אנו מצטערים אך לא נוכל לקבל את הצעתך.

אלא שזה לא נגמר בכך. עוד פוליטיקאי עיראקי בכיר וידוע הגיע לבקר במשרדינו, והוא הודיע לי שהוא נושא עימו אליי מכתב אישי מראש הדסק העיראקי במוח'אבראת של איראן, קאסם סולימאני

מה היה כתוב באיגרת? אנו יודעים שחברי הפרלמנט שהציעו להסיר את חסינותך הפרלמנטארית הם בוגדים, אך לנו זה חשוב מאוד לשתף פעולה עם מנהיג כמוך, שאנו בטוחים שיהיה לו תפקיד בעיראק של העתיד. אנו רוצים לראות אותך בתפקיד בכיר בעיראק, ושוב הוא התייחס לעניין התמיכה הכספית.

אמרתי לפוליטיקאי העיראקי שהביא את האיגרת: תגיד לסולימאני שיילך לעזאזל, הוא ובני חבורתו. לא נשתף פעולה עם איראן ולא עם המוח'אבראת שלה (ليذهب سليماني وجماعته الى الجحيم، نحن لم ولن نتعامل مع ايران ولا مع مخابراتها), ובזה שיגמר העניין. אני מעיד על הדברים בצורה ברורה, ויש עדים נוספים לכל מה שדיווחתי עליו כאן.

כמה מית'אל אלאלוסי יש במזרח התיכון? אחד. כמה אחרים כן הסכימו לקבל את ערימות הכסף החודשיות של איראן? אני מעריך שמדובר במאות. כך, בצורה הפשוטה הזו, קונה איראן את האיזור שלנו, וזה מה שנשאר מן האידיאולוגיה, מן האמונה ומן ההיסטוריה סביב: כסף.

* שהיד המחראב – "מחראב" הוא השקע שבקיר המסגד הפונה לעבר מכה ומציין את כיוון התפילה. הארגון הזה הכחיש אתמול את האשמות אלאלוסי.

26.10.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

* * *

שושנה ויג

כמו חוני המעגל

רִצַּפְתִּי אֶת כָּל הַפִּנּוֹת בְּאֶבֶן שַיִש אֲדֻמָּה

וְרִפַּדְתִּי אֶת כָּל הַחֲלָלִים בִּסְפוֹגִים עֲנָקִיִּים

חָלָל עָגֹל עוֹטֵף אוֹתִי

אֵין פִּנּוֹת וְאֵין זִיזִים

בַּשֶּקֶט שֶלִי אֵין פְּגִימָה

נָפַלְתִּי פְּעָמִים

וְקַמְתִּי שֶבַע

בַּשֶּקֶט שֶלִי

כְּמוֹ אַחֲרֵי אַהֲבָה

אֵין סֶדֶק חָסֵר

צִיַּרְתִּי לִי מַעֲגָל

וַאֲנִי מַמְתִּינָה

אוּלַי יֵרֵד גֶּשֶם

* * *

ב. קרביאץ

איך בזכות עבודתי כ"מאכיל כינים" ניצלתי מזרועותיו המפלצתיות של הגסטאפו

לעלם בן תשע-עשרה, אשר הגיע מגטו לבוב ישר לווארשה הכבושה בידי הגרמנים, לא היה קל להתחיל את חייו כ"פולני מזוייף".

רחובות העיר הענקית, הלא-מוכרים לי כלל, היו מלאים בגרמנים במדים שונים וגם במלשינים למיניהם הלהוטים להצביע על "פולנים מזוייפים" כמוני. כיהודי-נחשף הייתי "שווה" כמה קילוגרמים של סוכר, שאותם היו מקבלים כפרס מידי הגסטאפו, או כמות הכסף שהעושק יצליח למצוא אצל קורבנו.

גם לפולני "טהור" ארבו סכנות שונות ברחוב. הגרמנים היו צדים את מחוסרי העבודה כדי לשלוח אותם לעבוד בכפייה בתוך גרמניה, ולפעמים, אחרי שהמחתרת הפולנית הרגה גרמני, הם היו מוציאים להורג עשרה או יותר פולנים בו-במקום, במקום נפילתו של הגרמני שחוסל. ואז הגרמנים היו מפרסמים את שמות האומללים במודעות שהודבקו על חומות העיר. וראיתי הרבה מודעות כאלה.

ממודעות בעיתון הצלחתי למצוא מקום לינה בלי לעורר שום חשדות אצל בעלת-הבית, וגם למצוא עבודה. עם לב פועם חזק מפחד הלכתי לראיון. התקבלתי לעבודה כשליח בחברה קטנה שעסקה בהוצאת לוחות שנה וכרטיסי ברכה עבור החיילים הגרמנים המוצבים בווארשה. הכול, מרכישת נייר ועד להדפסה, נעשה ב"שחור" (לא חוקי). בתוך גרמניה הקציבו רק לוח אחד למשפחה, והחיילים בווארשה היו קונים את הסחורה הלא-חוקית כמו מטורפים.

אחרי שעבדתי שבועות אחדים, ניגש אליי אחד העובדים במשרד של החברה והזמין אותי לחדר צדדי לשיחה. חשבתי שהנה בא הסוף שהוא יקרא למשטרה וימסור עוד יהודי לידי הגרמנים. הוא הסתכל בי ישר בעיניים ואמר: "אתה נראה לי כפולני טוב ופטריוט. אתה תעזור לנו להוציא לאור עיתון מחתרתי."

ביקשתי רגע כדי לחשוב. לסרב זה אומר לעזוב את מגוריי ואת העבודה שהצלחתי בה. להתחיל לחפש הכול מחדש. הסכמתי.

תפקידי היום-יומי בעיתון, ששמו היה "הדמוקרט החופשי", היה לגשת ולקבל מבזקי חדשות, ששודרו במשך הלילה מתחנת הרדיו בי.בי.סי לונדון – על מה שקורה בחזיתות המלחמה, והכול מודפס על נייר דק שניתן להסתירו בנעליים. ולהביא את פיסות הנייר האלה לעורך העיתון, שישב במקום אחר. הוא היה "מרחיב" את המבזקים למאמרים ארוכים עם פרשנות משלו. ואז היה עליי להפעיל את מכונת השיכפול ולהדפיס כ-300 עותקים, לארוז בחבילות קטנות לפי רשימת המנויים ולמסור אותן לאנשי ההפצה, שעמדו בפינות רחוב שונות.

בנוסף היה עליי מזמן לזמן להביא דיו מיוחד למכונת השיכפול. וזה היה מסוכן מאוד. כדי להילחם בתופעת העיתונים המחתרתיים, והיו הרבה כאלה, הגרמנים אסרו את המסחר בדיו הזה והטילו על כך עונשים כבדים מאוד. אבל למחתרת היו תמיד דרכים להשיג אותו. כל המשימות האלה היו כרוכות בהרבה נסיעות לכל מיני נקודות בעיר.

עורך העיתון היה מודע לסכנות האורבות לי ברחובות העיר. הודות לקשריו במחתרת הוא סידר לי... עבודה נוספת. הוא שלח אותי למשרד שעל דלת הכניסה שלו היה כתוב: "המכון הממשלתי לבריאות ציבורית".

קיבלה אותי אישה בחלוק לבן. אחרי שאמרתי לה מי שלח אותי, היא הובילה אותי לחדר צדדי שנקרא בשם "חדר האוכל". פתחה את הדלת ולעיניי התגלו כעשרים בחורות צעירות יושבות על ספסלים אחדים. חצאיותיהן מורמות עד הבטן, והשוקיים ערומות. לא ידעתי לאן להפנות את מבטי, הסמקתי חזק – אני עלם תמים ממשפחה דתית.

הבחורות פרצו בצחוק.

הממונה הושיבה אותי על כיסא והתחילה להסביר: "אנחנו פה מייצרים עבור הצבא הגרמני זריקות לחיסון נגד טיפוס. מתחילים מִכִּינים אשר בוקעות בתוך אינקובאטורים שבהם נשמרת טמפרטורה קבועה," היא הצביעה על ארונות דומים למקררים, "ברגע המתאים מוציאים את הכינים כדי להאכילן. כינים אוכלות רק דם טרי של בני אדם, ותפקידך להאכיל אותן. בשעת האכילה אסור להזיז ממקומה את הקופסה המכילה את הכינים כי זה גורם לעיוות המעי של הכינים ופסילתן לשלב הבא. מאכילים את הכינים עשר דקות פעמיים ביום במשך כשבועיים. ואחרי שהכינים תגענה לגודל מסויים ובמצב תקין, תקבל שני גרוש על כל כינה בריאה. אתה מתחיל עם קופסה אחת ומוסיף קופסאות נוספות לפי רצונך בהתאם למקום שיש לך מסביב לזרוע, וכך תוכל להרוויח קצת כסף. בכל חודש תקבל גם כמות מסויימת של ביצים (של תרנגולות) לאכילה כדי לחזק אותך."

 אכן, באותו זמן זה היה לוקסוס גדול.

"את הכינים שנבדקו מדביקים בחיידקי הטיפוס, ממיסים באלכוהול וממלאים את הזריקות..."

היא ביקשה שאקפל את המכנס עד מעל לברך. כאשר לא הצלחתי (לבשתי אז מכנסיים ארוכים עד למטה מן הברך, עם אבזם), היא הציעה לי להוריד את המכנסיים מלמעלה למטה. סירבתי כי התביישתי וגם לא הייתי בטוח שהתחתונים שלי (עוד מהגטו) דומים לאלה של גבר פולני, וגם פחדתי שמשהו עלול להציץ מהחריץ. הצעתי לה להשתמש בזרועותיי.

היא החזיקה בידה קופסה קטנה, דומה לתיבה הנשלפת מקופסת גפרורים, שהיתה פתוחה כלפי מעלה; והפתח מכוסה ברשת עם חורים מאוד קטנים. מתחת לרשת נעו... כינים חיות. היא הצמידה את הקופסה לזרועי בעזרת גומייה רחבה. הרגשתי דקירות אחדות, קלות, וגירוד, והצלחתי להשתלט על הרצון להזיז את הקופסה. כך התקבלתי לעבודה הזו, וקיבלתי תעודה חתומה על-ידי הגסטאפו והאס.אס. המאשרת שאני – Lause Futter – "מאכיל כינים", ושאסור לעצור אותי בדרך לעבודתי החשובה מאוד למאמץ המלחמתי של הרייך.

יום אחד נסעתי בחשמלית עם תיק ובתוכו ארבע קופסאות של הדיו. פתאום החשמלית נעצרה, לא בתחנה, ואנשי אס. אס. עלו אליה בצעקות: "אָלֶה רַאוּס!" (כולם החוצה). לא יכולתי להסתיר את התיק מתחת לספסל כי לידי נעמד איש אס.אס.

בחוסר ברירה לקחתי איתי את התיק והתקרבתי ליציאה מהקרון. בחוץ ראיתי שתי שורות של אנשי אס.אס. – שכל הנוסעים נאלצו לעבור ביניהן. בסופן עמד קצין שבדק את התעודות ואת החבילות של הנוסעים.

ידעתי שזהו זה... עוד מעט הקצין יגלה מה יש לי בתיק, וכבר ראיתי עצמי נעצר ונחקר על ידי הגסטאפו.

ירדתי מהקרון וצעדתי לעבר הקצין. הוא היה איש גבוה, לבוש בקפידה, מגפיים מצוחצחים, כפפות לבנות על כפות-ידיו, מקרין עוצמה, סמכות. היה בודק את תעודת הנוסע ובוחן את חפציו, משחרר אותו או מצווה עליו להצטרף לקבוצת עצורים שעמדו בצד.

בלב פועם חזק, חזק, נעמדתי לפניו. הושטתי את התעודה שלי.

האיש החוויר, התכווץ, פתח את אצבעותיו המכופפות, השליך את התעודה וצרח:

 "Weg, Weg! Sofort Weg!" – "הלאה, הלאה! תסתלק מיד!"

הרמתי את תעודתי ולאט-לאט עליתי חזרה לחשמלית כדי להמשיך ליעדי.

כפי שידוע הגרמנים פחדו פחד מוות מכינים וזאת הודות לתעמולתם המתמדת שאמרה כי הכול מעבר לגבול המזרחי שלהם מטונף ומסוכן.

לאחר ימים אחדים הופיעו על חומות העיר מודעות ובהן רשימת שמותיהם של אנשים אשר הוצאו להורג בנקודה שבה נורה גרמני בידי המחתרת.

אני יכולתי להיות בין אלה.

הסיפור נדפס לראשונה בקובץ הסיפורים החדש "אנשים בתל-אביב זוכרים", מיבחר סיפורי חיים של גימלאים, שיצא לאור מטעם עמותת "כֹּח לגימלאים". הספר הוא פרי יוזמתו של יושב ראש סיעת הגימלאים במועצת עיריית תל-אביב וממלא מקום ראש העיר, מר נתן וולוך, שפנה לציבור הגימלאים לשלוח סיפורי חיים לפרסום בספר. עריכת הספר נעשתה בידי הסופר שמאי גולן, שהיה גם יו"ר ועדת השיפוט לפרסים ולציונים לשבח, ועימו הסופר אהוד בן עזר. יועץ ההפקה היה גדעון פוקרד. עותקים של הספר ניתן לרכוש בעמותת "כח לגימלאים", דיזינגוף 9, תל אביב, טל. 03-6201464, פקס 03-6201304.

 בגיליונות הבאים נביא (זאת כמובן לאחר קבלת רשות מהמשתתפים) סיפורים נוספים מבין 44 הכלולים בספר, שאיננו רק ספר נוסטלגיה ארצישראלית על תל אביב בראשיתה אלא מיבחר סיפורי חיים של גימלאים החיים בה, אשר חלק ניכר מהם עבר את נוראות מלחמת העולם השנייה באירופה, שרד, עלה לארץ והתערה בה באורח מעורר התפעלות. מה שמראה לאיזו מדרגה גבוהה עוד יותר של מדינה ושל עם יכולנו להגיע אלמלא הושמדו שישה המיליונים.

* * *

אהוד בן עזר

סכלות ובורות בתולדות הציונות

בכתבתה של סמדר שפי ב"הארץ" 20.10.08

הכותרת באתר האינטרנט של העיתון:

 "הצילום ציוני, ההשפעות נאציות"

"בסגנונו של [הצלם זולטן] קלוגר ניכרות היטב ההשפעות שספג באותן שנים. צילומי "קורס מורים להתעמלות" מ-1946 מזכירים צילום רוסי של שנות ה-20 וה-30 וגם צילום מהסוג ששירת את מכונת התעמולה הנאצית – אסוציאציה חזקה וטורדת הנקשרת להפנמת האידיאל הגופני על ידי קורבנות האידיאולוגיות הטוטליטריות. בתצלומים אלה – למשל בסדרת מטיל הכידון – בולטים התנועה, הכוח, האידיאל של מחיקת היחיד לטובת כוח הקבוצה אך גם בניית דימוי של גיבור בודד חופשי ממוסרות. גם כיום, עם מנגנוני הריחוק של הצופים העכשוויים, התצלומים מרשימים באיכותם הפלסטית." מתוך: "חיוכים בלב השממה".

כלומר, אפס ידיעה של הכותבת בתולדות הציונות והיישוב העברי ב-130 השנים האחרונות, והשתקפותן בהיסטוריה, בספרות, בשירי הזמר ובצילומים – דמות העברי החדש, נפש בריאה בגוף בריא, הליכה אל העם, היפוך הפירמידה ועוד שטויות כאלה, שכולן כמובן מושפעות מהתעמולה הנאצית של שנות ה-30 ואילך (אולי גם מלני ריפנשטאל?) ועוד קודם לכן מושפעות מן התעמולה הסובייטית של שנות ה-20 ואילך – זאת אומרת, דמות הציונות ותדמית היישוב העברי הושפעו מתנועות טוטאליטאריות שקמו שלושים וארבעים שנה לאחר ראשית ההתיישבות העברית, על דימוייה האותנטיים מלכתחילה. אבל בפלשתינה של "הארץ" כיום ה"בון טון" הוא להראות את דימיון הציוני לַנאצי או להדגיש את ההתעמרות בפלסטיני, שהוא ממש-ממש כפי שרדפו את היהודים בעבר. יום אחד ירואיין בעיתון "הארץ" היסטוריון חדש שיוכיח שאנחנו המצאנו ראשונים את מחנות הריכוז וההשמדה בפלשתינה – ואולי יסתמך גם על הראיונות מהכלא עם החרא הקטן השקרן, רוצח רבין, שהעיתון תומך בפירסומם.

* * *

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

הוצאות הספרים  "כנרת, זמורה-ביתן" ו"הקבוץ המאוחד"

מתכבדים להזמינכם לערב ספרותי חגיגי

עם הופעת ספריהם  החדשים של ד"ר ארנה גולן  ושמאי גולן

בתוכנית:

דברי ברכה:  המשורר בלפור חקק – יו"ר אגודת הסופרים העברים

על הרומן "ואם אתה מוכרח לאהוב" מאת שמאי גולן

בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן:

פרופ'  הלל ברזל

פרופ' חנה יעוז

הסופר אהוד בן עזר משוחח עם שמאי גולן על ספרו

על ספר המחקר  "בעבותות  הביקורת"  מאת  ד"ר ארנה גולן

בהוצאת הקיבוץ המאוחד:

פרופ. עוזי שביט

ד"ר ארנה גולן  משוחחת עם  י. ל. גורדון (יל"ג) –

המשורר, העורך והמבקר בן המאה ה-19

השחקנית והבמאית דליה שימקו קוראת דף מספרו של שמאי גולן

מנחה: המשוררת לאה טרן

האירוע יתקיים ביום חמישי, כ"ב בחשון תשס"ט 20.11.2008, בשעה  20.00

ב"בית הסופר" ע"ש ש. טשרניחובסקי, בתל-אביב, רח' קפלן 6

מפגש חברים וכיבוד  החל  מן השעה  19.30

הכניסה חופשית

הספרים בחתימת המחברים יימכרו במחיר מוזל.

* * *

אהוד בן עזר

בימים אלה לפני 130 שנה חפר יהודה ראב את הבאר הראשונה בכיכר המייסדים בפתח תקווה

המשלחת הראשונה לבדיקת הקרקע, זו של סלים קאסאר, קרוב לירקון, היתה כנראה בראשית יולי 1878, תמוז תרל"ח, השתתפו בה רק דוד מאיר גוטמן, יואל-משה סלומון וזכרי אפנדי, סוכנו של טאיאן. לבסוף קנו ראשונה את הקרקע של סלים קאסאר. הכוללת את "כיכר המייסדים" והשדה של התלם הראשון. לא מן הנמנע שהיו יותר ממשלחת אחת באותו קיץ.

לפי עדות יהושע שטמפפר, קניית הקרקע נעשתה ביפו בערב ראש-חודש מנחם-אב תרל"ח. יום א' באב חל ביום רביעי, 31 ביולי 1878. כלומר הקנייה נעשתה יום לפני כן, ביום שלישי, שנאמר בו "פעמיים כי טוב," והוא יום כ"ט בתמוז תרל"ח, 30 ביולי 1878.

לפי עדות שטמפפר, הוא הגיע ליפו רק ביום שלישי, י"ב באלול תרל"ח, 10 בספטמבר 1878, כדי להשגיח על העבודות הראשונות של חפירת הבאר ובניית הבתים בנחלה החדשה, פתח-תקווה.

סביר להניח כי לתקופת החגים חזרו שטמפפר וחבריו, בהם גם מיכל לייב כ"ץ, מיפו או כבר גם מהנחלה החדשה בפתח-תקווה, למשפחותיהם בירושלים. חג שמחת תורה חל בשנת תרל"ט בשבת, כ"ב בתשרי. ורק אחרי החגים של שנת תרל"ט, כלומר, אחרי יום ראשון, כ"ג בתשרי תרל"ט, 20 באוקטובר 1878 – הגיעו ראשוני המתיישבים למקום המיועד לחפירת הבאר בנחלה החדשה, באחוזת קאסאר. לפי יהודה ראב הם היו רק שניים: שטמפפר וגוטמן. הם בנו סוכה והחלו או המשיכו לידה בחפירת הבאר בעזרת קבלנים ערבים, ונתקעו.

בסוף חודש תשרי תרל"ט, כנראה ביום ראשון, ל' בתשרי, 27 באוקטובר 1878, ירד יהודה ראב מירושלים ליפו, וכבר באותו יום או למחרת יצא יהודה מיפו לפתח-תקווה בראש שיירת חמורים עם ציוד ובלוויית חג' סלאמה, שמונה על ידי שטמפפר ומיכל לייב כ"ץ לשומר הנחלה החדשה. יהודה הגיע למקום הבאר (כיכר המייסדים) ב-28 באוקטובר 1878, שהיה יום שני, א' חשוון תרל"ט, או אולי יומיים-שלושה קודם.

 החפירה נמשכה כשבועיים, על פי יהודה ראב, עד שנמצאו מים. במקום אחר בספרו "התלם הראשון" הוא אומר שהחפירה נמשכה חודשיים, והכוונה כנראה שהמשיכו להעמיק ולשכלל ולתמוך את הבאר גם לאחר שנמצאו המים הראשונים.

"ברוך הבא לפתח-תקווה!" קידמו ר' דוד מאיר גוטמן ויהושע שטמפפר את פני יהודה. "הגעת בזמן. אנחנו אובדי עצות."

"מה קרה?" חשש יהודה.

"הקבלנים הערבים הפסיקו את חפירת הבאר, כי לא מצאו מים בעומק שעליו סיכמנו בעת תחילת העבודה."

"טוב," אמר יהודה. "נמשיך לחפור בעצמנו."

"איך נדע לחפור באר?" שאל ר' דוד.

"יש לנו מורה טוב, אבל קצת יקר." אמר יהודה. "והוא ילמד אותנו לעשות במו-ידינו כל עבודה נחוצה."

"כן? ומיהו? מה שמו?"

"הניסיון." השיב יהודה.

וכך היה. עוד באותו יום השיל יהודה מעל רגליו את הנעליים, ירד בחבל אל קרקעית הבאר והחל לחפור בה. ר' דוד ויהושע עזרו לו, בעמדם למעלה, בהעלאת דליי העפר באמצעות הגלגלת, ובריקונם. כאשר ראו הקבלנים הערבים כי היהודים ממשיכים לחפור את הבאר בכוחות עצמם, התפשרו על מחיר העבודה והסכימו להמשיך בה ככל שיידרש, הפעם כפועלים יומיים.

 במשך שבועיים המשיך יהודה לרדת מדי יום אל קרקעית הבאר ולחפור בה, עד אשר נמצאו המים, בעומק של כעשרים וחמישה מטר. אותו יום היה יום חג לחבורת הגברים הקטנה שהתגוררה באוהל – ר' דוד, יהושע, יהודה (בן-דודו של יהושע), ומיכל ליב כ"ץ, כולם מיוצאי הונגריה. הפועלים הערבים ביקשו מיד מתנת-כסף נוספת על המוסכם עימם, "בקשיש", גמול מקובל, לדבריהם, לכל המביא את בשורת המים.

ר' דוד נהג בפועלים הערבים רוחב-לב, ובשכר זה יעצו הללו למתיישבים לשאוב את מי הבאר הראשונים, מי הבתולים – ולהביאם שי לנשותיהם, סגולה בדוקה ומקובלת להריון ולפריון.

[מתוך "פרשים על הירקון" לאהוד בן עזר המבוסס על "התלם הראשון" ליהודה ראב].

שאיבת המים מהבאר הראשונה החלה אפוא לערך ביום שלישי, ט"ז בחשוון תרל"ט, 12 בנובמבר 1878. כלומר, באמצע חשוון תרל"ט, באמצע נובמבר 1878, ורק אז יכלו להגיע למקום מתיישבים נוספים, שחלקם כבר חיכו ביפו. לכן הקביעה שחריש התלם הראשון היה בז' חשוון תרל"ט, (3 בנובמבר 1878), עוד בטרם נמצאו המים בבאר – אינה מתקבלת על הדעת. תאריך ז' בחשוון מתאים בדוחק למציאת המים בבאר הראשונה.

חשוב להדגיש, למי שאינו בקיא בחקלאות, כי מי הבאר שימשו לשתייה בלבד, לאדם ולבהמה, אך לא להשקאת השדות. הפלחה היתה תלוייה כולה בגשמים, ואין קשר של השקאה בין חפירת הבאר לחריש התלם הראשון באדמת פתח תקווה, חריש שנעשה מאוחר יותר באותה שנה בידי יהודה ראב, ואחריו חבורת המייסדים ואביו – ביום חמישי, ו' חנוכה תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

הבלוף של חמשת הרוכבים

עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.

רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.

ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].

לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".

דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].

מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?

שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מפני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:

"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור ל פתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" [בשנת 1880] ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – – "

גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.

המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."

ומאחר שמעולם לא היתה ולא נבראה משלחת "חמישה רוכבים" מיפו לפתח תקווה בקיץ תרל"ח, 1878, לכן יהודה ראב, המונצח כיום גם הוא בשמו בפסל הרוכב על סוסו בכיכר המייסדים (מה שראוי לו בהחלט על פי חלקו בייסוד המושבה!) – מעולם לא היה אחד מ"חמשת הרוכבים" ההזויים האלה שבבלדה של יורם טהרלב. איש מפרנסי פתח-תקווה גם לא התייעץ איתנו בקשר ל"פסל הרוכב" של יהודה ראב, סבֵנוּ, ובקשר לכיתוב הלא-מדוייק הצמוד לו – וכל הדבר נודע לנו לראשונה רק אתמול בערב!

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

הפרוזה שלי לא גדולה, ואני לא כל כך... לא מתפעלת ממנה.

היא יצאה ממני שלא על מנת להיות מודפסת, אבל יצאו דברים כמו שהם;

ואני הייתי איזה דבר, ולכן האטמוספירה שלי משתקפת,

הראשית משתקפת בה."

מתוך הראיון האחרון שנתנה אסתר ראב בחייה, ב-9.12.1980, להלית ישורון.

חצר המלכות

הבית החדש, שניבנה על עשרת הדונם שקיבלנו מ"הקומיסיון", ושהיה מקודם גן נסיונות לפירות נשירים, היה ארמון. כאשר עמדו קירות האבן – היה צריך למהר ולכסות את הגג רעפים, אחרת היו באים פקידי הממשלה התורכית ו"הורסים" את הבית, זאת אומרת שהיה אז צורך בבאקשיש שמן מאוד – ולכן התעוררתי לילה אחד בבית הישן וראיתי אבא ואמא לבושים, ופועלים סביבם, ועל כולם מנצח דוד סטוליר הנגר המומחה. אמא נשאה בסל קומקום גדול מלא קפה, וכיכר לחם גדול, וכולם יצאו את הבית. כשקמתי בבוקר רצתי לבית החדש, ומצאתי אותו מכוסה רעפים אדומים יפים להפליא, ולא היה קץ לשמחתי.

במושגים של אז היה זה כליל הבנייה: תריסים ירוקים, חדרים גדולים וגבוהים, דלתות גדולות וגבוהות, מרפסות מכוסות ופתוחות, והבית בגובה שני מטר מעל פני האדמה, ובנוי אבן קורקר מבאב-אל-האוה (רמת-גן כעת), אבן מחורחרת [כך במקור]; והבית קריר בקיץ וחם בחורף, ומדרגות מובילות ממנו אל החצר – חצר המלכות הנטועה אוקליפטוסים ישנים מכל הצורות ומכל הגבהים, וגם כמה עצי-פרי אשר נותרו מגן-הנסיונות, וגינת ורדים לצד הרחוב, הוורדים הראשונים בארץ, אלה אשר הביאו פקידי הברון מצרפת עבור תעשיית הבושם אשר הקימו בארץ. היו אלה ורדים בהירים, פרועים במקצת, ודומים לוורד-הבר, אבל ריחם היה משכר.

הבית עמד במרחק רב מן הרחוב – והחלקה שלפני הבית היתה זרועה על-פי-רוב תפוחי-אדמה, ונגמרה בגדר של שיטה, ששני "תותים" צמחו לידה – על אחד מהם הייתי מטפסת ורואה את השחקן גנסיון [כך במקור] מבוסס בחול הרחוב ושם פעמיו למלון גיסין, אשר נמצא במרחק קטן מאיתנו. באותה שעה הייתי ממלאה את בטני בתותים לבנים גמלוניים מתוקים עד להקאה.

גבלנו בצד מערב עם בית הספר לבנים, אשר בקומתו העליונה גר המנהל והמורה מוגרבי (חיון). אבל על זה אחר-כך.

החצר הפנימית, לצד דרום, בה עמדה האורווה הגדולה, עשוייה עץ, והיא בעלת שתי קומות וצבעה – הוי צבעה! – אודם של יין היה בו ומין ורוד של שקיעה, ואודם זה היה משנה את גווניו עם שעות-היום – ומי צבע אותה, הלא אבי – אבי בידיו הברוכות ובטעמו הטבעי הטוב ניחש, ממש כצייר-אמן כיצד לערבב את הצבע. האורווה היתה מרכז החצר וריתקה אליה כל עין. מאחוריה התנוסס אוקליפטוס ענק, וירקו שיחק עם האדום – לא ידעתי לפענח כל זאת אבל הרגשתי בחוש שזוהי תמונה.

אורווה זו, למטה, היתה מחולקת לאורווה ולרפת. באורווה עמדו שלושה סוסים: "הנס", "קלוץ" ו"בראון", כולם כמעט מצבע אדום-חום. הנס היה היפה והצעיר ביניהם, ודומה היה לסוס-מירוץ בראשו היפה. קלוץ כשמו כן הוא – בול-עץ, דומה היה לגבר בשנות העמידה, שהעלה כרס, ובראון – היה סתם סוס.

שמות בעלי-החיים והבהמות בחצר היו לפי מצב השפות ששלטו אז בארץ. את הפרות, שנקנו מידי ערבים, קראו בשמות ערבים. [שמות] הסוסים היו שיירים מחוות הברון באונגריה, ונקראו בשמות גרמניים. מאוחר יותר, כאשר בן-יהודה החייה את השפה העברית, והתנ"ך חדר לחיים – היתה לנו חתולה בשם דלילה, וסוסה בשם ושתי.

אבי [יהודה ראב] היה אדם מורכב מאוד ובעל קסם רב בסיפוריו – היה לו כשרון סיפורי בולט מאוד, ולעולם לא השתעממנו איתו. נוסף לזה היתה בו מין שובבות רעננה מעודדת – אבל אוי ואבוי היה אם מי מאיתנו הרגיזו, אפילו את ידיו הכבדות לא מנע מאיתנו, ואנו קיבלנו זאת באהבה – כי כדאי היה, הכבוד [אליו], גבל בהערצה – אמיץ היה ללא חת, זקוף גו, אפילו גאה, ומקורי מאוד בכל הליכותיו – ולכן היה קצת זר לאנשי העיירות הרוסיות [אנשי פתח-תקוה]. הוא סטה מן המקובל, היה מתלבש באופן אורגינלי, לובש בגדי קורדרוי בחורף, עם מגבעת לבד רחבת שוליים שהלמה אותו להפליא, מגבעת אפורה, דומה למגבעת אוסטראלית וצבועה כצבע עיניו האפורות-ירוקות, וזקנו השחור עוטר את פניו העגולות. לא גבוה, רחב-כתפיים ואיתן, היה מתהדר בפניי ובפני אמא – ביום שישי, כאשר הגישה לו כתונת נקייה, היה פושט את המשומשת ומתרברב בחזהו הרחב, מכה באגרופו קשות בחזה, ואנו שתינו, אמא ואני, צורחות ומונעות אותו מזה, והוא לועג לנו, לשתי "נשותיו החלשות".

היו לו חגורות עור רחבות, ממש כשל היפי כיום, וכותנות כחולות – שהיו דוהות בעובדו בשמש – והולמות אותו עד מאוד. פעם חזר מיפו ב"פפחה" צ'רקסית מעור כלב-ים לראשו, ואמא תפשה אותה, חבשה לראשה ורצה לראי. שניהם היו צעירים ונפלאים מאוד בעיניי. פעם ראיתי את אבא לוקח את אמא בזרועותיו ומנשק לה – לעולם לא שכחתי תנועה זו שלו, היה בה רוך נפלא וגבריות נעלה, מעולם לא ראיתי יותר דבר כזה. הם לא ראו אותי, ואני שמרתי תמונה זו בקרבי עד היום הזה.

אני זוכרת ערבי חורף ארוכים, כשהרוח הומה בחוץ ואנו יושבים סביב תנור חימום קטן, מוסק בגזרי אוקליפטוס ריחני המשתקשקים ומתנפצים בלהבה יפה בתוכו – ואנו שותים קפה בחלב ואוכלים עוגות של אמא – ואמא מסתכלת באבא בעיניים חדשות, כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה, ואני נמוגה מעדנה ומחיבה אליו.

אבל היו בו מעמקים – היה לו שיח-ושיג עם אלוהים וטענות אליו – בעצם היה כופר, אבל מדי פעם היה חוזר, לא לדת אלא לאלוהיו, וכמובן לא היתה דרך אחרת מאשר להתחיל פתאום להניח תפילין בבוקר ולהתפלל בקול ערב וחם ובהשתפכות רגושה – בשבת היה הולך לבית הכנסת ויושב במקומו הקבוע והמכובד, זה היה גם מפגשו עם עמיתיו, אשר אף פעם לא התערב בהם אלא נפגש איתם בדיסטאנס ידוע וביחס של כבוד הדדי.

המלה "עדר" ביחס לבני-אדם היתה אצלו מילת גנאי. פעם קנה קאסקט מיוחד לאחי הבכור, והלז לא רצה לחובשו, כי הילדים יצחקו עליו, ואז גער בו אבי – "אני דווקא רוצה שלא תהיה כמו אחד מן 'העדר'!" – אמר.

כל הליכותיו ביטאו את תוכו, ואני אז ילדה ורואה כל זאת ומבינה והוא קרוב לי יותר מאמא, שאהבה את הבכור היפהפה, שהיה דומה לה – ואני באפי הרחב הייתי בת-אבי, היחידה הדומה לו – (מלבד הצעיר בן-הזקונים, שהיה דומה לו ברוחו) כמעט בכל – שנינו היינו עשויים ממתכת אחת ולכן היתה בינינו הבנה כל ימי חייו, מבלי שהיינו מרבים בדברים.

חיינו עוצבו על-ידי תהפוכות שהיו אזי במשק, כי כל החקלאות היתה אזי שדה-נסיונות: פעם ענף זה ופעם ענף אחר, וכולם פשטו אז את הרגל מפאת אי-ידיעה, מחסור בשוק, והארץ הקטנה והבלתי-מפותחת, שלא ספגה את התוצרת, וכן התחרות השכנים, אשר תוצרתם היתה תמיד זולה לאין ערוך משלנו – ארץ בלי בתי-חרושת, בלי ייצוא – ועד שהגיעו לפרדסנות, עמדנו אחרי כל ניסיון לפני שוקת שבורה, ונשברנו גם אנחנו. במידה ידועה זה היה מאבק לקיום על-ידי חקלאות פרימיטיבית שלא היתה לה כל אחיזה בארץ הקטנה של אז.

חצר, אשר את יופייה קלטתי, עומדת כולה לעיניי. הנה ימי החג של אבא, נסיעה לשוק הבהמות בלוד, לחפש "מציאות", סוס יפה, חמור קטן וחזק בחצי המחיר, פרדות שנא – אבל היתה תקופה שהחליט להחליף את סוסיו היפים בשוורים, וכן עשו אז רבים בארץ – זה היה בהשפעת ספר חקלאי – בבלקנים התנהלה כל החקלאות בכוח שוורים – והוא עשה ניסיון זה במשקו. אני זוכרת ערבי-חורף ארוכים, שבהם עבד יחד עם אחי על "העול", הריתמה, והמלמד הארוך. אחי שנא את השוורים והתמרד, והיה על אבא לחסלם ולחזור לסוסים.

הוא היה קבלן של חרישים במאנג', זה היה הטראקטור של הימים ההם, האדמות הכבדות נחרשו על-ידי עשרה זוגות סוס שנרתמו למחרשת ענק – הוא עבד בירושלים עבור לא-יהודים בעבודה זו, היה לו כשרון ויחס מיוחד לחרוש אדמות כבדות שלא נחרשו מעודן – אדמות בתולה, כאילו איזה קול היה באדמות אלה אשר קרא לו – והוא עשה זאת בהתלהבות.

*

נכתב: 1967 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1910-1900 לערך.

הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903.

הפרדס

מחזה בשלוש מערכות

מימי העלייה הראשונה

בית איכרים, מיטבח, תנור ברזל מוסק בעצים "פְליטַה", יש לה עיגולים עיגולים של ברזל על משטחה, עם הוצאת עיגול מתגלה האש ומתחזק כוח הבישול שלה, הדבר נעשה בעזרת מלקחיים גדולים קפיציים. באמצע למטה, מעין ארגז סגור – זהו תנור אפייה לעוגות וחלות.

משמאל, ארון מכוסה רשת ירוקה, ארון המזון – למעלה במדף הראשון צלחות סכו"ם – במדף השני סירים מלאי חלב, במדף השלישי שקיות מלאות שעועית, אורז, אפונה, עדשים, ובתחתית הארון, בחורף, דבלי תאנה, גושי תמרים יבשים, צימוקים, חלבה.

האנשים: האב, האם, שלושה בנים ובת.

האב נמוך רחב-כתפיים – זקן אדום-חום, עיניו ירוקות ועזות.

[הבכור] ישַי – גבוה, צנום, עיניו שחורות ויפות.

חנה – שערה חום-אדמדם ועיניה ירוקות, ארוכת-גו ושרירית.

*

נכתב: ראשית שנות ה70- לערך. התקופה המתוארת: 1910-1903 לערך.

זוהי התחלה של מחזה, שלא נמצא לה המשך. המשפחה המתוארת היא משפחתה של אסתר. אביה יהודה ואחיה הבכור ברוך.

השוורים

איני יודעת כיצד נולד הרעיון הזה – אם מתוך איזה עיתון חקלאי מחוץ-לארץ, או סתם משהו שצמח בדמיונו של אבא –

לפתע עוברים לשוורים, אולי קשה היה לאבס את הסוסים הגזעיים שהיוו מעמסה על הפלחה – שלא היתה כבר שלימה – נתלוו לה תבואות-קיץ שונות הדורשות חרישים רבים –

ולפתע אותה העגלה, אבל היא רתומה לשני שוורים גבוהי קרניים, נדמה לי שהיו תוצרת יבוא מן הבלקנים – ושלא היינו היחידים שהחליפו סוסים בשוורים. בלילות, לאור מנורת הנפט, מתקינים רתמות חציין עור חציין עץ – העול קנוי מוכן וכל החלקים האחרים פיסות עור שאבא מרפד, בלבד שלא לשפשף את עור הבהמה, גוזר מדביק, דופק מסמרים קטנים, בידיו היעילות, הגדולות, עושות הכל בדייקנות ובחן. לפעמים הוא מתיישב, לוקח גיליון גדול של נייר עיטוף עבה, ומצייר גן חיות שלם, לשמחתנו הרבה – ספרי-ילדים לא היו עדיין ומצויירים היו מעטים.

בחוץ גשם, ועל השולחן גזרי עור ריחניים, ריח דבק ושמחת יצירה, חדשה בהחלט. [ – – – ] היתה המנורה התלוייה בשרשראות בתקרה, ושרשראותיה מתגוללות במשיכה בקצה המנורה עד השולחן, על השולחן מרצעים פיסות לבד, פיסות עור שהבאתי מחצקיל הסנדלר, מסמרים בחבטות, רק פלייאר עוד לא [היה אז] בשימוש –

לרוחב השולחן עול שוורים מעץ אלון לבן, ואבא ואחי מרפדים אותו בפיסות לבד, בפיסות עור, למנוע את שפשוף העור לשוורים האירופים המיוחסים.

הם שניהם דומים זה לה כשני תאומי שקד בהירים זהובים ועורם מתנוצץ לאור-השמש – סוחבים שקטים ואין צורך במלמד-הבקד בשבילם.

הם באו במקום הסוסים היפים שהאבסתם יקרה וגם קשה כעת, באין לנו יותר פלחה ורק נטיעות – אפילו הנס [הסוס] נמכר, והאורווה הפכה לרפת עצובה, לא הכאות-פרסה, לא צהלה וזקיפת-אוזניים וברכת פגישה – שוורים דוממים ועצובים, אבל אבי ואחי מנצחים עליהם ותלמיהם עמוקים וישרים בין המטעים – וזה העיקר; מעט שחת יבשה, מעט סובין עם כרשינה, והם שמחים, אבל השמחה בחצר קטנה – לא פנטזיות, לא צהלות, ולא קרצוף ועור מתנוצץ – והדהרה – אחי מתלוצץ ולועג לי – "שבי על 'ברבן' ועשי דהרה!" – ואני רוצה לטרוף אותו.

בבוקר מוצאים שני שוורים ענקים, גבהי קרניים, מן הרפת, ומתחילים לרתום [אותם] – הקולות משונים וחדשים: "חת" במקום: "אחורנית הנס, אחורנית קלוץ – " אני מביטה ואני תמהה – כיצד ילך העניין. בינתיים עובדים, בבוקר שקט, רותמים אותם והם אינם מוציאים הגה, לא צהלה, לא נשיפת התנגדות, וזהו זה.

אבא דווקא אוהב אותם, שומר עליהם מקרציות, מקרצף גם אותם – אבל הם אילמים.

אחי רוטן, מלא זעם, נדמה שהשוורים הורידו את כבודו במשק.

זוהי ראשית הפרדס הצעיר, ואנו במצב של אבל.

*

נכתב: 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905-1903 לערך.

הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903. בכתב-היד נכלל קטע קצר, מובלע, לא שייך לסיפור, כנראה נכתב קודם: "אוסישקין בביתנו":

אוסישקין בביתנו, בודנהיימר, פרופיסור לחקלאות וטבע. כשהיה נפתח השער לחצרנו, ומרכבה רתומה לשני סוסים היתה נכנסת בו כשהפעמונים על צווארי הסוסים מצלצלים בדקות ושמחה – הייתי גם אני מתמלאת שמחה, ידעתי שיש אורחים מבחוץ, וזה היה תמיד מעניין, והיה גם עוד דבר, חפיסות שוקולד Menier צרפתי וגם Tobler שוויצרי, דליקטסים שלעיתים רחוקות היו מגיעים אלינו.

כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.

הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.

המשך יבוא

* * *

דודו פלמה

הערה מרושעת

עיצוב מעביר משמעות

בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מלים חומרים חומרים, אותן ואת צרופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המלים ההן בימי גבורתן. כמה מאותן המלים לא באו לעולם אלא אחרי חבלי לידה קשים וממושכים של דורות הרבה; כמה מהן הבהיקו כברקים פתאום ובטיסה אחת האירו עולם מלא; דרך כמה מהן נמשכו ועברו מחנות מחנות של נשמות חיות, נשמה הולכת, נשמה באה, וכל אחת הניחה אחריה צל וריח; וכמה מהן שמשו נרתיקין למכניסמוס דק ומורכב מאוד של מחשבות עמוקות והרגשות נעלות בצרופיהן ובצרופי-צרופיהן הנפלאים ביותר. יש מלים – הררי אל, ומלים – תהום רבה. יש שבמלה קטנה אחת נגנזה כל תמצית חייה, כל השארת נפשה של שיטה פילוסופית עמוקה, סך-הכל של חשבון עולם שלם. יש מלה שהכריעה בשעתה עמים וארצות, מלכים הקימה מכסאותם, מוסדות ארץ ושמים הרגיזה. והנה בא יום והמלים ההן ירדו מגדולתן והושלכו לשוק, ועתה בני אדם מגלגלים בהן מתוך שיחה קלה כמי שמגלגל בעדשים.

(ח. נ. ביאליק "גילוי וכיסוי בלשון")

לאהוד בן עזר שלום,

בגיליון מס' 388 מורחב לשמיני עצרת ושמחת תורה הערת הערה, בוא נודה ונאמר, שהיתה די מרושעת ושכללה התנצלות בשמם של הנאצים:

"לדפנה בנאי שלום,

אני מתנצל בשם הנאצים

כי אִם יהודייה ישראלית כמוך מסוגלת לכתוב דברים כאלה

ובהנחה שאת אינך אדם שסובל מאידיוטיזם מוסרי

אזיי אנחנו כנראה הרבה יותר גרועים מהנאצים

וכך גם את

כי מכתבך הוא כמו רפליקה של תעמולה אנטישמית מובהקת.

אהוד בן עזר"

נו טוב. קצת קשה לי לראות אותך ממתין עד ליום כיפורים הבא, כדי לבקש את סליחתה על כך שגייסת את הנאצים רק כדי להשתלח בה בשבט לשון הרע שלך. ולכן, מתוך ההנחה המרה שכנראה "הפוסל במומו פוסל", הרווחת גם אתה ביושר את ההערה הבאה:

לאהוד בן עזר שלום,

אני מתנצל בשם הנאצים

כי אִם יהודי ישראלי כמוך מסוגל לכתוב דברים כאלה

ובהנחה שאתה אינך אדם שסובל מאידיוטיזם מוסרי

אזיי אנחנו כנראה הרבה יותר גרועים מהנאצים

וכך גם אתה

כי הערתך היא כמו רפליקה של תעמולה אנטישמית מובהקת.

 דודו פלמה

אהוד: הגברת דפנה בנאי, שכתבה דברי בלע אנטישמיים [מצוטטים במלואם בגיליון 388], הצדיקה את עושי הפוגרום הערביים בעכו והאשימה את הקורבנות היהודיים – הרוויחה ביושר את מה שכתבתי עליה ולא תעזורנה לך, דודו פלמה, שום התחכמויות.

הקוראים מתבקשים לחזור גיליון אחד לאחור ולקרוא את הדברים הנוראים שאותה גברת כתבה על אודותינו. היא משווה את תגובת הציבור היהודי בישראל, שלדבריה הוא אדיש לפוגרום שערכו היהודים בערבים בעכו ביום כיפור האחרון – לאדישות של הגרמנים בשנות ה-30 אל מול התהליך שבו הנאצים חיסלו בהדרגה את מתנגדיהם. לכן היא, ולא אני, לוקה באנטישמיות, ולכן כל נאצי היה שמח על דבריה.

מוזר בעיניי שהאנשים הכי לא סובלניים לדעות המנוגדות להם – הם דווקא אנשי השמאל, והמילה האהובה עליהם להגדרת דברי מתנגדיהם היא "זבל" (מופיעה בשתי תגובות נפרדות בגיליון הקודם) – וזאת במקום להתווכח עם העובדות ולראות את המציאות בעיניים לא משוחדות. אני, גם כאשר אני מצטער לראות גילויים של אידיוטיזם מוסרי, אני – לא קורא להם זבל אלא מנסה לאבחן את המחלה המוסרית הזו ולהתמודד עימה באופן ענייני או סרקסטי לעיתים.

* * *

אלי יזרעאלי

אינני רוצה להיות נחמד

לא מכבר "ננזפתי" על ידי אהוד בן עזר, כי הבמה הפוסט-מייליסטית המוצעת על ידו, אינה זירה להתנגחויות והתנצחויות [לבלי סוף. – אב"ע]. לאחרונה, משום צוק העיתים, לא כתבתי לחב"ע וקראתי ברפרוף את הדברים.

אני נאלץ להגיב, כיוון שאינני נחמד ואיני רוצה להיות כזה. לא מכבר קראתי, כי הייטנר מציע לתושבי תל אביב לא לבחור בד"ר דב חנין לראשות העיר, לא בשל עמדותיו, אשר גם לדעתו של הייטנר הן מצויינות, כי אם בשל עמדותיו המדיניות.

גם אם עמדותיי שונות משהו מאלו של חנין, הרי שאני תומך בו בכל מאת האחוזים, הן בשל עמדותיו המוניציפאלות והן בשל עמדותיו המדיניות.

שכן הא בהא תליא. מי שחי באוטונומיה מוסרית פוסט קונבנציונאלית, יכול גם לנקוט במהלכים חריגים ובלתי קונבנציונאליים בעירו. חנין הוא אדם צנוע, אנושי, אמין ואמיץ, אשר מסוגל להעביר את תל אביב מעידן הטייס ה[----], רון חולדאי, לעידן יותר פאציפיסטי ופוסט-ציוני, שבפועל כבר קיים כאן, אם כי מתכחשים אליו.

לא הייטנר יהיה זה שיפזר נפיחות בדבר המועמד הרלוונטי לראשות העיר, שכן עניינו במזכיר קיבוץ אורטל ובראש המוא"ז גולן [אתה קושר לו כתרים שאינם שלו. – אב"ע]. לא הייטנר הוא זה שיגלה מעורבות בכל מקום בארץ. אין לו כל תפקיד רלוונטי לכך. אינני חושב שערוץ תקשורתי, בין אם הוא ובין אם אלקטרוני, אמור להיות סדנת יצירה בחוג לכתיבה יוצרת.

אינני חושב שהשתלחותו של הייטנר בגדעון לו וגם בדניאלה וייס היא במקום. לאחרונים, גם אם קיימת עמדה פונדמנטליסטית משהו, יש אמונה עמוקה בצדקת דרכם וזו עדיפה על ההתייפיפות סרת הטעם של מר הייטנר, המטיף למה שנראה כדרכי נועם, ושאלתי היא: למה?

דרכי נועם עשויות להיות טובות לג'מבורי של הצופים, למחנה של בני עקיבא, ליום הולדת לחבר בעבודה ולהקמת עוד עמותה חסרת הצדקה וחסרת תועלת, מלבד התועלת בפתרון בעיית שיעמומו של מאן דהוא. כתיבה אינה מיועדת לנועם. כתיבה מיועדת להיות חדה ורלוונטית. אם היא חדה ואינה רלוונטית, הרי זה כהגשת תביעה בענייני עבודה בבית הדין לתעבורה. אין לכך טעם ואין לכך תכלה.

אשר על כן, יסור נא מר הייטנר מענייני תל אביב. ולבל ידאג. בעוד שאצביע לו [דב חנין? – אב"ע] ראשות העיר, אמנע מהצבעה לרשימתו, על מנת שלא לתמוך במספר 2 שלו, שהוא ליכודניק.

בברכת שנה טובה ומועדים לשמחה,

אלי יזרעאלי

* * *

כרגיל, אנחנו האשמים בכך שאין שלום ויש מלחמות

סופר נידח שלום,

גם מאמרים ארוכים המשבחים את גדולתה של גולדה מאיר, לא ישנו את העובדה שהיא שללה את הצעתו של גונאר יארינג – המתווך מטעם האו"ם, לחתום על הסכם שלום עם מצרים הכולל את החזרת חצי האי סיני למצרים ופירוזו.

רון וייס

רמת-גן

* * *

ס. נידח

עמוס עוז הוא כנראה לא די פרו-פלסטיני כדי לזכות בפרס נובל

ברשימתה של רות אלמוג על הסופר זוכה פרס נובל ז'אן מארי גוסטב לֶה קְלֶזְיוֹ ("תרבות וספרות", "הארץ", 31.10.08), היא מספרת על הרומאן שלו "כוכב נודד" (1992), שלא תורגם לעברית, ואשר גיבורתו היא נערה יהודייה בשם אסתר, שגדלה בסביבות ניס, "ולאחר המלחמה [ודאי מלחמת העולם השנייה], היא עולה עם אימה לארץ המובטחת [כנראה ישראל] ואינה מוצאת בה שלווה. כאן מתרחשת פגישה עם נערה פלשתינאית עקורה, שגורלה לא שפר עליה. זהו רומאן של הומאניסט, כך נכתב עליו, ואין ספק שהוא מעורר סקרנות."

מאחר שנראה שגם כותבת הרשימה לא קראה את הספר "מעורר הסקרנות," מעניין היה לדעת מה בדיוק החלק הפרו-פלסטיני והאנטי-ציוני והאנטי-ישראלי שבספר הזה, שמחברו זכה בפרס נובל וזאת לאחר שכתב לא מעט, לדבריה, בספריו – על מר גורלן של  נערות ערביות, בסהרה וגם בפאריס.

* * *

אברם קנטור

מאין לקחת את הסמכות והיכולת המופלאות להבחין בתחושות שהקוראים העבריים פוחדים להביע?

שלום אהוד,

בראשית מכתבי אליך [גיליון 387] סייגתי עצמי, וציינתי כי אין לי טענות לביקורת שלך על פרס נובל, כך שכל הרצאת הדברים שלך בעניין הכיבוש הנאצי וחלקם של השבדים במלחמת העולם השנייה פשוט לא רלבנטיים. היחס שלך לפרס נובל משך את הזלזול בפרס אל המחבר שזכה בו. לה קלזיו בשום פנים אינו ראוי ליחס הזה גם אם לא שמעת עליו וגם אם מכריך לא שמעו.

כיוון שאינני מן המתפארים, וגם לא זקוק לאישור של אף אחד לגבי הבחירות שלי כעורך ראשי בספרית פועלים, לא ראיתי לנכון לקשור את הדברים לעובדה שידי בבחירת תרגום הספרים הללו.

העובדה שבחרנו בספרים הללו הרבה לפני הפרס המדובר מוכיחה שאין כל קשר. ביקרתי את השפיטה העיוורת של מחבר רק משום שזכה בפרס נובל. 

כל העובדות שציינת לגבי אינם סוד, אני בוודאי לא בוש בהן, מצד אחר אין לי שום צורך להתגאות בהן ובוודאי לא בצל החלטות של ועדת פרס נובל .

אינני יכול להתייחס להערתך באשר לספרים המומלצים, "המשעממים" כדבריך, משום שאינני יודע לאיזה ספרים אתה מתכוון, וגם ההגדרה "משעממים" עשויה להעיד במקרים רבים  על המגדיר ממש כמו על המוגדר.

ולסיום אינני יודע מאין לקחת את הסמכות והיכולת המופלאות להבחין בתחושות שהקוראים העבריים פוחדים להביע.

כל טוב לך

אברם קנטור

* * *

אהוד בן עזר: התואר "השר מונטיפיורי" היה קיים עוד בטרם כתב חיים חפר את שירו הנהדר

"השר משה מונטיפיורי"! – עוד תשובה ליוסי לנג

בגיליון 386 (22.9.08) ביקש ההיסטוריון ד"ר יוסי לנג לתקן טעויות אחדות שנפלו לדבריו בגיליונות המכתב העיתי:

"מונטיפיורי היה סֶר אך לא שר (השר הוא המצאת המשורר ורבים אחרים)."

באותו גיליון, 386, עניתי לו כי נראה לי שהביטוי "השר מונטיפיורי" הוא ביטוי היסטורי שגור ביותר עוד לפני השיר היפה של יורם גאון [כתב חיים חפר והלחין דובי זלצר]. "אולי אני טועה, אבל לא נראה לי שהיהודים בארץ בתקופת ביקוריו בה קראו למונטיפיורי סֶר!"

והנה קיבלתי מקרוב-משפחתי הרב יואל בן-נון את ספרו החדש "נס קיבוץ גלויות", שהוא מקראה דתית-ציונית מעניינת מאוד שמאגדת יחד תרבות עברית חילונית ודתית לדורותיה, וראוייה לדיון מיוחד, ובה מופיע בין השאר קטע מתוך "ספר מאה שנה" [לציונות] שיצא לאור בשנת 1938:

"הוא [מונטיפיורי] היה אל נכון מחולל הרעיון של ישוב חקלאי עברי בא"י. בסוף ספר המסע של יהודית אשתו אנו מוצאים 'העתקות קצרות ממכתבים רבים, שמועות ובשורות, אשר נדברו ונכתבו ונחקרו על דבר חנוך עבודתה אדמה, אשר בו יחונכו היושבים בארץ הקדושה, אשר קבץ השר מונטיפיורי בעת אשר הלך למסעו שם.'" (עמ' 151 בספרו של בן-נון).

אני משוכנע שאפשר למצוא עוד עשרות מובאות שקדמו לכתיבת השיר בידי חיים חפר ואשר בהן מכונה מונטיפיורי בפי היהודים "השר" ולא "סֶר". ולכן אני מתייחס קצת בחשדנות לתגליותיו ההיסטוריות של ד"ר יוסי לנג, גם כשהן נוגעות בעלייה הראשונה ובפתח תקווה.

* * *

[מי השמוק?]

כותב יצחק לאור ב"תרבות וספרות" (20.10) על גרשם שלום: "אלמלא ידענו איך נהפך שלום, עם השנים, לשמוק אקדמי, כמקובל באוניברסיטאות."

יותר משהכתוב מעיד על גרשם שלום, הוא מעיד על כותב המאמר, כמו גם על עורך המוסף בני ציפר שראה לנכון לתת למילים אלה אור.

אין מקום להשאיר בתפקידם לא את כותב הדברים ולא את העורך, לא בעיתון כ"הארץ" ולא בעיתון כלשהו בכלל.

נחמה ליפשיץ

תחת הכותרת "אין מקום", נדפסו דבריה של נחמה ליפשיץ במדור "תגובות" של "תרבות וספרות", "הארץ", 31.10.08.

* * *

מחב"ע: מעניין מי יהיה סגן-הנשיא שיכהן כנשיא ארה"ב במהלך ארבע השנים הקרובות?

* * *

אלי יזרעאלי

נדלקתי

נדלקתי

ואני רוצה לחדור לך לכל החורים.

אני אגואיסט

ולא מעוניין להתחלק עם אחרים.

אתקע אותך למטה, למעלה וגם מאחור

ולא אחשה ואתקע אם אמצא פתאום

עוד חור.

אתקע אותך ואלוש, אלוש ואתקע

גם אם תצעקי לי "אוי, אתה מכה."

אמתח את שדייך

ואקשור את הפטמות

ואתקע את ראשי בישבנך

ואשאיר בו גומות

וגם אם יעורר הדבר שאון

אדחוף לך את ידי עד לשעון.

אני מבטיח, אני נשבע

באדום ולבן אותך אצבע

אזיין ישר, אכניס מהצד

אדחוף לך כל יום לפי המדד.

אשפד אותך פיזית ואזיין אותך רוחנית

אאלתר ואשלוף ללא כל תוכנית

אדפוק אותך ואשגלך בצורה מעמיקה

ואמלא אותך בלבן ולא אותיר בועה ריקה.

וכך אין לי עוד פנאי – הרי השעה מאוחרת

ותוך שעה הפכת לאגדה

ולפני שאמהר למישהי אחרת

לתוך הכוס אדחוף לך גלידה.

* * *

הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר

"ספר הגעגועים"

קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 351 עמודים ועומד לצאת לאור בראשית חודש דצמבר 2008 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, במהלך חודש נובמבר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.

אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו בראשית חודש דצמבר! – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק בהגיע מועד משלוח העותק אליהם. לצערנו מתעכבת קצת הפקת הספר מעבר למה שצָפינו.

הכתובת למשלוח 50 השקלים:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1958 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 373] אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

פינת המציאוֹת: חינם!

כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל