| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 390
תל אביב, אור ליום חמישי, ח בחשוון תשס"ט, 6 בנובמבר 2008
שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (42).
אהוד בן עזר: "פיקאסו הלץ הגדול מכולם!" – על שתיים מתוך שלוש התערוכות החדשות של פיקאסו בפאריס, שתימשכנה עד ה-2.2.09.
שאול כ"ץ: אין חדש תחת שמי פריס. עוד מקרה טבעת.
יורם טהרלב: יואל משה סלומון החדש. "בבוקר לח בשנת תשס"ח..."
אביחי פאוזנר: החלפת אולמרט: אוי לנו מיוצרנו ואוי לנו מיצרנו.
אסנת רז: האם דעתו של הציבור הערבי בארץ לא באה לידי ביטוי ברור באופן הצבעתם למפלגות הערביות?
צבי אל-פלג: קשה להאמין שהדברים הם פרי עטו של אדם כעוז אלמוג.
עמוס גלבוע: מרבין עד אולמרט. [ציטוט]. // נגה מרון: ואולי הפעם יש תקווה!
אורי הייטנר: מבינים רק כוח. // אדם חדש: ניסיתי לבקש סליחה (שיר).
מוקי אלדד: כשאולמרט כבר לא יהיה בנבחרת, נלמד להעריכו, נצטער ונשלם על כך ביוקר.
נתנאל מלאכי: התחדשות (שיר).
צור ארליך: תגובה לתגובה של נעמן כהן על הספר "ג'יהאד ושנאת היהודים".
זיכרונותיה של נערת ליווי כפי שסיפרה לאמנון בי-רב, פרק שביעי, בלי שם.
יהודה גור-אריה: מיקרונזיה (סיפור).
ס. נידח: תזכורת חמשת הרוכבים, וכיצד הפך יהודה ראב לד"ר מזרקי.
מי היה אחיו של יהושע שטמפפר שהתאבד בירושלים?
אסתר ראב: מתוך "כל הפרוזה", המהדיר: אהוד בן עזר. שנים יפות.
ברגע האחרון: אמש [4.11] בפילהרמונית – חגיגת דודמל.
* * *
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
סִפּוּר קָטָן. זָקֵן אֶחָד סַקְרָן שָׁאַל אִשָּׁה צְעִירָה
שֶׁיָּשְׁבָה בְּסָמוּךְ אִם מֻתָּר לוֹ לִשְׁאֹל אוֹתָהּ שְׁאֵלָה.
לָמָּה לֹא, אָמְרָה הַנַּעֲרָה. הַאִם אַתְּ מְצַפָּה לְמַשֶּׁהוּ
מֵהֶעָתִיד, שָׁאַל הַזָּקֵן. לֹא יוֹדַעַת, הֵשִׁיבָה הַנַּעֲרָה,
אֲבָל אֲנִי כְּאִלּוּ שְׂמֵחָה לִקְרָאתוֹ. דִּבְרֵי הַנַּעֲרָה
עוֹרְרוּ אֶת לִבּוֹ, וְהוּא צָחַק. מַשֶּׁהוּ לֹא בְּסֵדֶר,
שָׁאֲלָה הַנַּעֲרָה. לֹא כְלוּם, אָמַר הַזָּקֵן. צָחַקְתָּ,
אוֹמֶרֶת הַנַּעֲרָה. מִשִּׂמְחָה, אוֹמֵר הַזָּקֵן. מִשִּׂמְחָה,
חוֹזֵר וְאוֹמֵר הַזָּקֵן, נַעֲרָתִי. קְצֵה הָאֹשֶׁר מִתְגַּנֵּב
לִפְעָמִים לִמְקוֹמוֹת מוּזָרִים.
מתוך המחזור "נגיעות" (42)
* * *
אהוד בן עזר
"פיקאסו הלץ הגדול מכולם!"
על שתיים מתוך שלוש התערוכות החדשות של פיקאסו בפאריס
1. במוזיאון גראנד פאלה, "פיקאסו ורבי-האמנים"
24.10.08. יום שישי. פריס. מגיעים בבוקר לגראנד פאלה לתערוכת פיקאסו ורבי האמנים של הציור האירופאי. העמידה הממושכת בתור מרוקנת את הראש כמו מדיטאציה לקראת הרשמים מן התערוכה. מזג האוויר נעים אבל לקראת סוף התור, לאחר כשעה וחצי של עמידה וזחילה איטית קדימה, אנשים מתחילים לרקוד כי נעשה להם קר בכפות הרגליים. מימין ומשמאל במדרגות הרחבות והגבוהות נכנסים כל מיני מיוחסים עם תעודות לכניסה חופשית או קבוצות של קוני כרטיסים מראש. ואכן ההמלצה היא, למי שמתגורר במלון, לנסות להשיג דרכו כרטיסים לכניסה לתערוכה לפי לוח זמנים קבוע מראש שמווסת את הבאים. אבל הסובלים ממש מהוויסות הם הפלבאים כמונו, העומדים בתור הרגיל, שכבר בתחילתו, בנקודה מסויימת, מוצב שלט אזהרה האומר כי "מכאן והלאה יש כשעה וחצי של עמידה בתור עד לכניסה!"
התערוכה ממש מהממת. בעיקר בצבעוניות האדירה של פיקאסו, וציורי המופת של האמנים הגדולים מן העבר ובהם: קאראנק, טיציאן, אל גרקו, ריברה, פוסין, ולאסקז, רמברנדט, מורילו, גוייה, אינגרס, דלקרואה, קורבה, מאנה, דגה, סיזאן, רנואר, רוסו, גוגן, ואן גוך וטולוז לוטרק. כל אלה ואחרים, ממיטב הציור האירופאי לדורותיו, חלקם בשתי התערוכות האחרות.
ציורים רבים של פיקאסו הם בעקבות ציורים ידועים של הציירים האלה, אך יש גם הנגדות של ציורים שלו, שדומים בנושא לקודמים – אך אין לדבר על השפעות, כי האמנות נמדדת בביצוע, בסגנון, ולא בנושא. וכאן עיקר העבודה של האוצרים היתה למצוא נושאים דומים ולא השפעות ממש, סגנוניות אמנותיות של האמנים מן העבר על פיקאסו ועל התהוות סגנונותיו. אפשר להשוות את התערוכה לזו היפהפייה של ציורי גוטמן וראובן על נושאים דומים שאצרו בשעתו יואב דגון ז"ל וכרמלה רובין תבדל"א במוזיאון גוטמן בנווה צדק.
בכוונה או שלא בכוונה יצא שציוריו של פיקאסו בתערוכה יש בהם הרבה פארודיה והומור וגם הרבה רעננות ושובבות לעומת הציירים הקלאסיים שאותם "חיקה". אם הוא היה ממשיך לצייר בסגנון קלאסי, כמותם וכמו בראשיתו, הוא לא היה מעניין כל כך כי לא היה בו הייחוד הסגנוני הצורני והצבעוני. מצד שני ישנה לא פעם הרגשה שפיקאסו, הצייר הפורה כל כך, מעצב בכמה משיחות מכחול נושאים שהציירים הקלאסיים עבדו עליהם בפירוט חודשים ארוכים; והקלות שבה צייר הופכת רבות מתמונותיו לדומות מדי זו לזו. ואולם תמונת אשתו אולגה, תמונה מדהימה ביופייה, היא ממש בסגנון הציור הקלאסי. ורואים כי לפני שהפליג אל סגנונו המאוחר הוא היה צייר שמרני לא רע אבל ללא ייחוד.
האולמות צפופים מאוד, מלאים קהל, מדהימים בעושר הציורים הגדולים על הקירות. אנחנו מצליחים לאכול ארוחה קלה בקפטריה ולחזור לסיבוב נוסף ממעוף הציפור, שממחיש לנו שוב את העושר הגדול של פיקאסו ואת עבודת הנמלים של אוצרי התערוכה כדי למצוא את המקבילות לתמונותיו אצל אחרים וכדי להצליח להביאן, רבות מהן יקרות לאין-שיעור, ממיטב המוזיאונים באירופה ובעולם כולו.
על הניגוד והקבלה אפשר לעמוד היטב מהתמונה "אישה רוחצת בנחל" של רמבראנדט משנת 1654 כאשר לידה תלוייה תמונת "המשתינה" (ממש) של פיקאסו משנת 1965. זו תמצית נשמתה של התערוכה.
אני קונה את ספר התערוכה הכבד ב-45 יורו. שכיית חמדה. למעשה, אחריו אין צורך לקנות את הקטלוגים של שתי התערוכות האחרות, "פיקאסו ומאנה" בד'אורסיי ו"פיקאסו ודלקרואה" בלובר, כי כל הציורים החשובים שלהן מצויים באלבום העבה והכבד, המחזיק 368 עמודי כרומו. הוא כתוב צרפתית בלבד. פותח בהקדמה של סארקוזי, בסדרה של מסות על פיקאסו והאמנים שאל עבודותיהם התייחס בציוריו. ואחר כך לפי שערים ועם מבואות לפי המדורים בתערוכות: אוטו-פורטרטים של הציירים, מודלים, צבעים, בעקבות דלקרואה, ולאסקז, מאנה, דוד, פוסיין, צורות וסמלים בטבע דומם, צורות, עירום, בעקבות ציירים גרמניים, ועוד. זהו אלבום נהדר, עשיר בתמונות רבות באיכות מעולה, והדפדוף והקריאה בו משולים כמעט לביקור בתערוכות עצמן, הן תהיינה פתוחות עד ה-2.2.09, ופאריס בחורף יפה גם ללא שלכת.
2. פיקאסו בעקבות מאנה במוזיאון ד'אורסיי
ואכן, לאחר ארבעה ימים, ביומנו השביעי בפאריס, ב-28.10.08 הגענו לד'אורסיי ומצאנו גם כאן תור גדול יחסית של יותר מחצי שעה, אך לא ארוך כבקודמו. בדיקה ביטחונית קפדנית, ואנחנו בפנים. ומיד בכניסה משמאל התערוכה הקצרה והמעניינת של פיקאסו בעקבות ציורו המפורסם של אדוארד מאנה, "סעודה על הדשא" משנת 1863, וסביב לציור בשלושה חדרים עשרות ואריאציות של ציורים שעשה פיקאסו על נושא התמונה הזו לאחר קרוב למאה שנים, בשלהי שנות ה-50 וראשית ה-60 של המאה ה-20, ואפילו צילום גן פסלי מתכת שהציב פיקאסו, בעקבות ציוריו אלה, בגן בשטוקהולם.
גם כאן אפשר להתפעל מהעושר הצבעוני וההומוריסטי ומהרעננות של פיקאסו, המצליח לברוא עולם שלם בעקבות תמונה אחת, שאמנם הסעירה בשעתה את עולם האמנות הפריזאי עד כדי כך שהמבקרים לא שמו לב שהאישה בעירום אינה בעקבות מודל חי אלא העתקת ציור עירום של ג'ורג'ונה (1477-1510), צייר ונציאני בתקופת הרנסאנס [אני מקווה שלא טעיתי בשם, שהופיע על לוח ההסברים ליד התמונה]. באמצעות שיטוט באינטרנט באתרים של שלושת המוזיאונים, גראנד פאלה, ד'אורסיי והלובר, וגם תחת חיפוש פשוט בגוגול, אפשר להגיע לחלק ניכר מציורי המופת האלה ומהוואריאציות של פיקאסו. למעשה גם את הציורים שהבאנו כאן לא היה צורך לסרוק מספר התערוכה הכבד והיקר שקנינו אלא הם הורדו ישירות מהאינטרנט, שם כולן שוכנות לבטח, ניתנות להעתקה ובאיכות טובה. כמובן שהתמונה העליונה היא של אדוארד מאנה, ומתחתיה אחד הציורים של פיקאסו, משנת 1960.
וכדאי לזכור כי בעוד אשר ההנגדה בין הרוחצת של רמבראנדט למשתינה של פיקאסו היא מקרית, ונוצרה רק בעין הצופה, ולפניו בעין האוצר של התערוכה, שזימנן יחדיו – הנה הקשר בין ציוריו של פיקאסו בעקבות תמונת "הסעודה על הדשא" של מאנה – לתמונה עצמה, הוא כה איתן, עד שאין לשער את הסדרה הזו של ציורי פיקאסו בלי ציורו של מאנה. הכיתוב "בעקבות" – ציורו של מאנה, מוזכר בכל כותרת שנתן פיקאסו לסדרת ציוריו אלה.
3. פיקאסו בעקבות ד'לקרואה במוזיאון הלובר
אל התערוכה השלישית, בלובר, של פיקאסו בעקבות נשות אלג'יר של ד'לקרואה, כבר לא הגענו. היינו עייפים ורצינו לראות עוד דברים בפאריס, וגם לאכול טוב. ואולם היא מצוייה בחלקה בספר התערוכה הכללי שרכשנו, וגם זכרנו לטובה ביקור בפעם קודמת במוזיאון ד'לקרואה בפאריס, שם למדנו כי נשות אלג'יר, שאותן צייר ד'לקרואה באופן כה אינטימי בשנים 1834-1849 – לא היו כלל מוסלמיות, שלא היה עולה על הדעת שיתירו לו להיכנס כך לבתיהן ולציירן – אלא נשים יהודיות, שמשפחותיהן היו כנראה נאורות יותר, או זקוקות לכסף – ואשר סימלו לצייר את קסמיה של אלג'יר עד שאפילו את כפות רגליהן הצחות והערומות צבע בדייקנות של קירבה ושל הערצה כאילו כאשר התכופף לציירן ביקש לנשקן.
וכמובן שאצל פיקאסו, הוואריאציות על נשות אלג'יר של ד'לקרואה הן בליל של אברים וחלקי פנים בכל הצורות והאופנים, בצבעוניות עליזה ורעננה וביד צייר כה מיומן ומהיר – עד שקשה לעיתים להבחין בין ציור לציור, כי רובם ניראים דומים. וכמובן שאין אצלו זכר לעדינות של כפות הרגליים היהודיות הענוגות של נשות אלג'יר.
עיסוק מלוקק בפרטים היה כנראה זר לסיגנון ולקצב הציור שלו. לכן ציוריו משמשים מסגרת נהדרת לתמונות המפורסמות ורבות-הערך של רבי האמנים בשלוש התערוכות, ואולי לבסוף זוכרים בעיקר אותן. לעיתים ציורי פיקאסו נראים, לעומת אלה של רבי-האמנים של העבר – כמו קאריקטורות, פארודיות ואפילו בדיחות ארוטיות. אכן, פיקאסו אהב לצייר סצינות אירוטיות, שאותן ראינו בתערוכה השובבה "פיקאסו ארוטיק", שנערכה בפאריס לפני שנים אחדות.
* * *
שאול כ"ץ: אין חדש תחת שמי פריס
ירושלים, ה' בחשון תשס"ט, 3 בנובמבר 2008
אודי,
בעניין: "אזהרת מחב"ע: טבעות זהב מתגלגלות חינם בשלכת על מדרכות פאריס" [גיליון 389] – – אין חדש תחת שמי פריס ואצל תחבולות צוענייה. כך עולה מן הקטע הבא, המתאר כיצד, כדי להיפטר ממנו, הערימה הצועניה אסמרלדה על מְחזְרָהּ "הפילוסוף" גרנגואר, שחדר למעונה:
"ברגע זה נפתח אחד מן הצמידים אשר על ידיה [של אסמרלדה] ונשמט לארץ. גרנגואר נזדרז והרכין עצמו כדי להרימו; ולאחר ששב ונזדקף ראה והנה נעלמה הנערה וְעִזָהּ. אזנו קלטה קול חריקה של בריח. קול נעילה זה בא מאצל דלת קטנה אחת, ששמשה בודאי פתח כניסה לחדר סמוך ונסגרה עכשו מן העבר השני."
ויקטור הוגו, המכשפה מפריס (Notre-Dame de Paris), תרגם יעקב שטינברג (הוצאת "אמנות", תל-אביב, ללא ציון שנת ההוצאה לאור [תרצ"א?]), כרך ראשון, עמ' 158.
אגב, אף בני משפחתי ואני היינו שם, בימים שהמיסתורית ואתה הייתם שם, ואף אנו נכשלנו בטבעות הזהב של הצועניות...
שמחתי בחידוש חב"ע.
המוקירך
שאול כ"ץ
* * *
אזהרת מחב"ע: טבעות זהב מתגלגלות חינם בשלכת על מדרכות פאריס
מ. דן: אם אכן הרשימה [גיליון 389] איננה פרי דמיונך הפורה (מוכרות לי עוד כמה ורסיות בנידון והמעניין כי כולן מתרחשות בפריז...) להלן ורסיה באנגלית:
GOODBYE MOM!
A young man shopping in a supermarket noticed a little old lady following him around If he stopped, she stopped…Furthermore she kept staring at him.
She finally overtook him at the checkout, and she turned to him and said,
I hope I haven't made you feel ill at ease; it's just that you look so much like my late son.'
He answered, 'That's okay.'
'I know it's silly, but if you'd call out 'Good bye, Mom' as I leave the store, it would make me feel so happy.'
She then went through the checkout, and as she was on her way out of the store, the man called out, 'Goodbye, Mom.'
The little old lady waved, and smiled back at him.
Pleased that he had brought a little sunshine into someone's day, he went to pay for his groceries. 'That comes to $121.85,' said the clerk.
'How come so much ...I only bought 5 items....'
The clerk replied, 'Yeah, but your Mother said you'd be paying for her things, too.'
Don't trust little Old Ladies!!!
* * *
בימים אלה התעורר מחדש הוויכוח על יואל משה סלומון וחבריו. ביום רביעי הקרוב עומדת קבוצה של רוכבים לנסות לשחזר את המסע ההיסטורי מיפו לפתח תקווה. אני כבר חזיתי את המסע הזה בשיר המדמיין מה היה קורה אם אותה משלחת היתה מנסה בימינו להגיע מיפו לפתח תקווה על סוסים...
יורם טהרלב // www.taharlev.com
יורם טהרלב
יואל משה סלומון החדש
בבוקר לח בשנת תשס"ח
ממש בלב הולם
יצאו מיפו על סוסים
החמישה ההם:
שטמפר, גוטמן וברנט
זקנים וחביבים
ויואל משה סלומון
בן מאה ושבעים.
רצו לחזור הם לירקון
כמו בשנת תרל"ח
שוב להתחיל את המדינה
טיפה יותר מוצלח.
איתם רכב מזרקי
הדוקטור המדופלם
לבדוק להם בשעות העומס
את הלחץ דם.
ברמת גן הם נעצרו
בפקק ללא תכלית
שני נהגים הלכו מכות
בצומת של עלית
בביאליק תאונה קשה
בבן גוריון מחסום
בצומת בני ברק הרמזור
תקוע באדום.
אמר להם מזרקי:
מה אתם עושים!?
נחזור ליפו רבותי
חבל על הסוסים.
אמר אז יואל סלומון
ומבטו הוזה:
אני נשאר הלילה פה
מול הרמזור הזה.
החמישה טיפסו בצד
על מדרכה קטנה
חשבו שפס כחול לבן
זה דגל המדינה.
שוטר עשה להם רפורט
ותוך שהוא כותב
העיף מבט אחד קצר
לצג של המחשב.
ואז הביט בחבורה
ובלי היסוס קרא:
כמעט מאה שנה
שלא שילמתם ת'אגרה!
כשהם התחילו להסביר
אז הוא אמר: תודה
אתם גם תשלמו ריבית,
קנסות והצמדה!
והם תקועים שם עד היום
איתם אנחנו גם
כי בלי חולמי החלומות
עוד שום דבר לא קם!
* * *
ליורם היקר,
חבל שלא השמעת את קולך בפרשת הבלדה, כי ה"היסטוריון" של עיריית פתח תקווה, ד"ר יוסי לנג, כבר קבע בשידור טלוויזיה שכל הנאמר בה מדוייק מבחינה היסטורית.
שמחתי לקבל את הפארודיה שלך על יורם טהרלב והיא תפורסם הלילה אחר חצות בגיליון החדש,
שלך,
אהוד
תודה אהוד,
דיברתי על השגותיך אתמול [3.4] בטלוויזיה והיום [4.4] בגלי צה"ל. הן עושות צדק היסטורי ובה בשעה דוחפות את השיר קדימה...
יורם טהרלב
* * *
אביחי פאוזנר
החלפת אולמרט: אוי לנו מיוצרנו ואוי לנו מיצרנו
האיש לחוץ, האיש מושך אש, האיש מצליח לעשות את כל הטעויות שבעולם ואחת נוספת. האלטרנטיבות אף גרועות יותר, אישה ללא עבר של עשייה, ללא כושר החלטה, ניתנת להשפעה מאגית של "יועצי -אחיתופל" שאותם ירשה מראש הממשלה הקודם, אריאל שרון, אנשים רודפי שלמונים. נו וברק... כל מילה מיותרת. וכל המוסיף גורע, באם יש ממה לגרוע. הוא פאתטי ובמקרה הטוב מעורר רחמים.
אין ספק שכראש ממשלה, בתיפקודו, אהוד אולמרט משכמו ומעלה, הן בכושר ההחלטה, הן במנהיגות, הן במדיניות וכמובן בשליטתו בניבכי הפוליטיקה. אך מה לעשות, האיש חטא ועליו לשאת בעונש, זה מצער ולא אגזים באם אומר שזה אפילו כואב. אך על טעויות, ובעיקר שהן חמורות, יש לשלם, באם אנו רואים את עצמנו כחברה מתוקנת.
אני מוכן להקצין כאן ולומר שאפילו אם מעשים אלו הם בגדר שחיתות מוסרית, אתית ולא מגיעים למדרגה של עבירה פלילית, גם אז האיש פסול מלשמש ראש ממשלה. אך אוסיף ואציין שלפי עניות דעתי, ההדחה היא עונש חמור ובכך דיינו. מספיק לנבור ולחטט, זה לא לכבודנו ואף לא לכבוד האיש שתרם רבות וזכויותיו אינן בטלות בשישים.
ובאשר לנו, עם ישראל, במדינתו היהודית והדמוקרטית, על עתידנו כפי שהוא נראה נכון לעת זו – ניתן רק לומר: אוי לנו מיוצרנו ואוי לנו מיצרנו. אין לנו תחליף לעומד בקודקוד המערכת, ולנו לא נותר אלא להשאיר את הבחירה בין מגפה לדבר, לכל אחר מעימנו, אך אין לנו מה להלין כי אינני רואה ולו אחד, בודד מקוראי כתב-עת נכבד זה, שנרתם בשעה קשה זו למשימה.
* * *
אסנת רז
האם דעתו של הציבור הערבי בארץ לא באה לידי ביטוי ברור באופן הצבעתם למפלגות הערביות?
כותב פרופ' עוז אלמוג: "גם אתה וגם ד"ר גיא בכור (שהוא בעיני פרשן מזהיר של החברה הערבית) נוטים להתעלם מהעובדה שקיים פער לא קטן בין עמדות המנהיגות הערבית בארץ (רוב הפוליטיקאים, אנשי אקדמיה, אמנים, עיתונאים וכו') לבין עמדות הציבור הערבי הרחב.
"הראשונים מאד קיצונים ומאד מעצבנים. הם ממש פועלים נגד האוכלוסייה שאותה הם רוצים להנהיג. בעיני הם מקרה אבוד. רוב הציבור הערבי גם לא מי יודע מה מחזיק מהם."
ושאלתי היא:
האם דעתו של הציבור הערבי בארץ לא באה לידי ביטוי מובהק וברור באופן הצבעתם למפלגות הערביות? האם רובו של הציבור הערבי ש"לא מי יודע מה מחזיק מהם" לא בחר בהם כמנהיגיו?
טיבי, צרצור, זאחלקה, בארכה, א-סנאע וחבריהם הגיעו לכנסת משום שבחרו בהם. הם לא נחתו כאן מהחלל החיצון, הם נשלחו על ידי אותם אנשים שלדעתו של פרופ' אלמוג יש "פער לא קטן" בין עמדותיהם לבין "הציבור הערבי הרחב". ייתכן שבמחקרים סוציולוגיים באים לידי ביטוי מגמות אחרות, מכיוון שמטבע הדברים השאלות המוצגות לנחקרים מורכבות ומפרטות יותר. לדידי מה שקובע היא השורה התחתונה, הווה אומר ההצבעה בקלפי, בצירוף העובדה שטרם ראינו "שלום עכשיו" ערבית ממלאת את הכיכרות ואת סדר היום הציבורי.
בברכה,
אסנת רז
* * *
צבי אל-פלג: קשה להאמין שהדברים הם פרי עטו של אדם כעוז אלמוג
אהוד שלום,
במכתב אליך ("חדשות בן עזר", גיליון 389) שולל פרופ' עוז אלמוג תגובות שלך ושל ד"ר גיא בכור, בהקשר למהומות שאירעו בעכו בליל יום כיפור. אלמוג הוא סוציולוג בעל מוניטין, לכן ראוי להעביר את קביעותיו תחת שבט הביקורת.
ראשית, הוא טוען ש"בכל הנוגע לתפישת מדינת ישראל והעם היהודי... יש הבדל גדול בין רוב ערביי ישראל לבין הפלסטינים בשטחים" – ולא היא. השנאה היא כללית ואין חולק על עקרון שלילת זכותה של מדינת ישראל להתקיים.
הבדלים קיימים רק במישור הטקטי. עקרונית באסלאם, העולם מתחלק לשניים: "דאר אל-אסלאם", הבית, במשמעות "העולם המוסלמי", ו"דאר אל-חרב" במשמעות של אזור שהמוסלמים צריכים להילחם בו ולאסלמו.
"הודנה" ("שביתת נשק") ו"תהדיה" (רגיעה) – מותרים כאשר המציאות מחייבת זאת. וכאשר יש דמוקרטיה המקדשת את חופש ההסתה, הח'טיבים (הדרשנים במסגדים) קוראים להרוג את "הקופים והחזירים" וכך הם נוהגים במסגדי עזה ובישראל – כאחת.
שנית, אלמוג טוען ש"רוב הכותבים אינם מודעים, או בוחרים להתעלם, מתהליכי עומק המתרחשים בקרב ערביי ישראל." אכן, דברים הולכים ומשתנים, אבל ספק אם מדובר בכיוון חיובי. מה שבאמת הולך ומעמיק כאן זו השנאה. לפני זמן קצר דווח בתקשורת שח"כ זחלקה הצהיר כי ערבי שיתנדב לשרת בבתי החולים, ייחשב ל"מצורע".
טיעון שלישי: "במהומות 2000 הפורעים בפועל היו מיעו, ו"וכי לא תמיד המעטים הם אלה היוצאים להילחם. גם לוחמי המחתרות היהודים שיצאו להילחם נגד השלטון הבריטי )כן, היו אלה המחתרות היהודיות שגירשו את הבריטים מהארץ ב-1939-1948) – הוגדרו על-ידי שלטונות המנדט כפושעים. מיד כוסו הבתים בתל-אביב בכרזות עליהן נכתב: "כל הארץ חזית – כל העם צבא."
רביעית, אלמוג מדגיש: "רוב ערביי ישראל (לא המוסלמים הקיצוניים) מקבלים את הלגיטימציה להקמת מדינה עצמאית ליהודים. הם מבקשים... שהמרכיב היהודי [במדינה] יקטן והמרכיב האזרחי יגדל."
וכך, במרחב שבו קיימות 23 מדינות ערביות על שטח של 13 מיליון קמ"ר, רק את אופייה הלאומי של מדינה קטנה אחת צריך לערער על-ידי הקטנת המרכיב היהודי שבה. קשה להאמין שהדברים הם פרי עטו של אדם כעוז אלמוג.
ברכות,
צבי אל-פלג
* * *
עמוס גלבוע
מרבין עד אולמרט
בתחום הביטחון הלאומי השאיר יצחק רבין שתי מורשות: הסכמי אוסלו עם הפלסטינים ו"הפיקדון" מול הסורים. "הפיקדון" הינו עדיין מרכיב מדיני חי שמשפיע וישפיע על הסדר מדיני ישראלי-סורי אפשרי בעתיד. חשוב לכן להכיר את העובדות ההיסטוריות הקשורות בו.
ב-3 אוגוסט 1993 נערכה פגישה בין רבין לשר החוץ האמריקאי, וורן כריסטופר. המו"מ עם סוריה, שהתנהל בוואשינגטון, היה תקוע. למחרתו כריסטופר היה אמור לפגוש את חאפז אסד בדמשק. עיקרו של המפגש היה זה: רבין אמר לכריסטופר שאם הסורים יהיו מוכנים ללכת לקראת הדרישות הישראליות (חוזה שלום מלא ואמיתי, ללא כל זיקה לנושא הפלסטיני; צעדי שלום ונורמליזציה סוריים בטרם השלמת הנסיגה הישראלית; סידורי ביטחון בהם יטלו חלק גם האמריקאים; משך נסיגה של 5 שנים; יצירת ערוץ הידברות ישיר ודיסקרטי בין ישראל לסוריה) – ישראל תהיה מוכנה לסגת מכל רמת הגולן עד לקוי ה-4 יוני 1967. זהו "הפיקדון" שרבין נתן ל"כיס" של כריסטופר (ולכן באנגלית הוא נקרא "הכיס"). רבין חזר והדגיש בפני כריסטופר כי בהיפגשו עם אסד אסור לו בתכלית האיסור להגיד שרבין התחייב לנסיגה. עליו להגיד שהוא מניח, באופן היפוטטי, שאם סוריה תענה לדרישות ישראל אזיי ישראל תהיה מוכנה לסגת לקוי ה-4 יוני 1967!
איני יודע למה רבין התחייב כך בפני כריסטופר, אבל שלוש עובדות ברורות: למחרתו נקראו שני אנשי מודיעין לרבין על מנת להראות לו על גבי ותצלומים מהו קו ה-4 בוני; באותו יום נפגש כריסטופר עם אסד, ובניגוד גמור לסיכום בינו לבין רבין, הוא לא הציג את הנסיגה הישראלית לקוי 4 יוני כהיפוטזה שלו, אלא כהבטחה ישירה של ראש ממשלת ישראל! כלומר, הפך את הפיקדון של רבין לאמריקאים לפיקדון של רבין לסוריה!
והעובדה השלישית: גם זה לא הביא לשום פריצת דרך במו"מ עם סוריה.
רבין המאוכזב נתן הסכמתו להסכם אוסלו שהתבשל אותה עת.
רבין נרצח, ופרס, שהופתע לגלות את דבר הפיקדון, הודיע שהוא מחויי לו ועל בסיס זה המשיך את המו"מ עם הסורים. ביבי נתניהו, שבא אחריו, לא ראה עצמו מחויי כלל ועיקר ל"פיקדון", (להבדיל מהסכמי אוסלו שלא ניתן היה לבטלם) ושיגר קיץ 1996 מכתב לכריסטופר, שעיקרו לענייננו הוא זה : אני רוצה להתחיל את השיחות עם הסורים עם שולחן נקי. לכן, נא החזר לי את ה"פיקדון" שרבין נתן לך!
כריסטופר, שהיה במקצועו עורך דין, השיב במכתב שבין היתר אמר לנתניהו בערך כך: אני יכול לאשר לך בזאת שהפיקדון של רבין אינו מחייב ואינו תקף יותר.
מאז ועד קיץ 1998 נתניהו לא קיים מו"מ עם הסורים מכיוון שהם המשיכו לטעון שיש בידם "פיקדון". בקיץ 1998 הסורים הסכימו לקיים מגעים עקיפים עם ישראל בלי הפיקדון. אהוד ברק התעלם מביטול הפיקדון ע"י נתניהו והתחיל בשיחות עם הסורים על בסיס הפיקדון. אריק שרון לא רצה בכלל לשמוע על הסורים ועל הפזמון שלהם בדבר הפיקדון. אולמרט קיבל למעשה את עקרון הפיקדון, אלא שהפעם הסורים דורשים (על פי בשאר אסד) התחייבות ישראלית כתובה לנסיגה לקוי 4 ביוני. זאת המורשת ואלה העובדות הקשורות בה, והערה אחת: גם אולמרט וגם כמה אנשי תקשורת חוזרים ומנסים לשכתב ההיסטוריה באורם שכל ראשי הממשלות התחייבו לנסיגה מכל רמת הגולן לקוי 4 ביוני. זה נכון אולי רק לגבי ראשי הממשלה של מפלגת העבודה; זה לחלוטין לא נכון לגבי ראשי הממשלות של הליכוד.
[פורסם לראשונה ב"מעריב", 2.11.08].
* * *
נגה מרון
ואולי הפעם יש תקווה!
הפעם אחרוג מדפוס ההצבעה הקבוע שעליו חונכתי מנעוריי, ובבחירות הבאות לכנסת אצביע בעד ציפי לבני. לדעתי היא לא נכשלה אלא הוכיחה נחישות ומנהיגות ערכית מהסוג שאני מייחלת לו. היא יכלה ללא כל קושי להקים מיד ממשלה צרה ולהגיע לבחירות הבאות כראש ממשלה מכהנת, אילו ויתרה על עקרונותיה. אולם היא לא נכנעה לתביעות המפלגות, שטעו לחשוב שיש להם עסק עם אישה חלשה וסחיטה. ליבני פעלה באחריות אף שידעה שתשלם מחיר ביוקרתה האישית.
ליבני אולי אינה דמות המנהיג האולטימטיבי בעל הניסיון והכריזמה שכולנו חולמים שיקום ויחלץ אותנו מן הבוץ. אולם שני מתחריה כבר נכשלו בתפקידם כראשי ממשלה בעבר, והעם מאס בשניהם ובעט אותם החוצה. עם זאת אין ספק שכל אחד מהם הוא בעל יכולת רבה בתחומו, וליבני ניסתה בכל כוחה לצרפם לממשלה ולהימנע מבחירות. אילו נתניהו היה מסכים לצרף את הליכוד יכלה להיות לנו ממשלה יציבה שמובלת על-ידי הנהגה נקיית כפיים, עם שר חוץ מצויין ושר ביטחון בעל ניסיון מוכח. יכולנו לחסוך שני מיליארד שקל, ולזכות בממשלה שלא תהיה תלוייה בפארזיטים שכל שאיפתם היא להחזיר את ישראל אל חשכת ימי הביניים.
אלא שנתניהו רצה בחירות כי הסקרים ניבאו לו ניצחון גורף.
מאז השתנו הסקרים ועתה הם צופים לקדימה עלייה עד כדי שיוויון בין ציפי לביבי. אם ביבי יגבר אני חוששת שתוקם ממשלת ליכוד-ליברמן-דתיים-ש"ס. לכן אתן הפעם את קולי לקדימה. נראה שחסרה רק דחיפה קלה כדי להגשים את התקווה שלא ביבי אלא ציפי היא שתרכיב את הממשלה החדשה, והפעם הוא יצטרף אליה וסוף סוף נגיע לממשלה יציבה החותרת לשלום אמת, ומסוגלת לפעול בנחישות ובהגינות לטובת המדינה.
* * *
אורי הייטנר
מבינים רק כוח
התופעה של הרמת יד ויידוי אבן על חיילי צה"ל וכוחות הביטחון היתה, כמעט, למעשה יום ביומו. אנרכיסטים בנעלין ועבלין מזה, כהניסטים בחברון ויצהר מזה, או להיפך, מרשים לעצמם לתקוף את חיילי צה"ל באלימות, ואין גבול לחוצפתם ולעזות מצחם.
יש מה לעשות כלפי התופעה הזאת. שירתּי שנים רבות במילואים בשטחים, ואני מכיר היטב את האמצעים שבהם יש לנקוט – אלות, גז מדמיע, כדורי גומי, חצציות; בדיוק לשם כך המציאו את האמצעים האלה, והגיעה השעה להפעיל אותם כלפי המטורפים האלה.
"אבל זה היה נגד אוייב פלשתינאי, כאן מדובר באחים יהודים, ישראלים!" – יגיבו טוקבקיסטים. נכון. אדרבא, אני מעדיף לחטוף אלף אבנים מאויבים פלשתינאים ולא לחטוף אבן אחת מאח יהודי. הפלשתינאים הם אוייב. קיים סכסוך לאומי בינינו לבין הפלשתינאים וכאדם לאומי אני יכול לכבד אנשים לאומיים אחרים, גם אם הם אוייב הנמצא עימנו במלחמה. מאחים אני מצפה שיהיו בצד שלנו, שלא יתנהגו כלפי צה"ל כאל אוייב. מי שנוהג כלפי צה"ל כאוייב, הוא אוייב של צה"ל ושל מדינת ישראל. גם אם הוא אח יהודי. ואין אוייב בזוי יותר מגיס חמישי. יהודי ישראלי המרים יד או מיידה אבן על צה"ל, הוא גיס חמישי.
מי שמרים יד או מיידה אבן על חיילי צה"ל, הוא בוגד במולדת. אני חונכתי על כך שבוגדים הם הבזויים ועלובי הנפש שבבני האדם. לכן, אני סבור שכלל אין להסס לפני שמתחילים להגיב בכוח כלפי הגיס החמישי הזה.
יש מה לעשות נגד המטורפים האלה. יש לפעול כלפיהם בכוח. ומה שלא ילך בכוח, ילך בעוד יותר כוח. כי האנשים האלה מבינים רק כוח.
הרי אחרי שהם יהרגו את החייל הראשון בלאו הכי כך ננהג כלפיהם. עדיף להקדים רפואה למכה.
אין לי ספק שרובם המוחלט של תושבי יש"ע חושבים כמוני, אך פחדם של המטורפים האלימים נפל עליהם. אני משוכנע שאני משמש להם כפה.
* * *
ניסיתי לבקש סליחה
כתב: אדם חדש
בן 11 מתל אביב
נִיסִיתִי לְבַקֵשׁ סְלִיחָה
הִיא לֹא רָצְתָה לִסְלוֹחַ
אָמַרְתִי: "אַתְ מְאוֹד יָפָה,"
דָחֲפָה אוֹתִי בְּכוֹחַ.
אָמְרָה כָּל הַזְּמַן: "הָעִנְיָן כְּבָר סָגוּר,"
אַךְ לָמָה אִי אֶפְשָׁר לִסְלוֹחַ אֶלָא רַק בְּיוֹם כּיפּוּר?
בִּקַשְׁתִי מִמֶנָה סְלִיחָה כְּבָר מֵאָה פְּעָמִים,
הִיא לֹא רָצְתָה לִסְלוֹחַ לִי אַף פַּעַם בַּחַיִים.
נִרְאֶה שֶׁבַּחַיִים לִי הִיא לֹא תִּסְלַח,
אָז כָּל מָה שֶׁנִשְאָר לִי הוּא שֶׁאוֹתָה אֲנִי אֶשְׁכַּח.
3.10.08
*
אדם היקר,
כתבת שיר קצר, קצבי, מלא עוצמה והומור, שיר על סליחה וכעס. נדמה שאתה ילד חזק שיודע היטב מה הוא רוצה (את קרבתה של הבת היפה והאהובה) ואינו אומר נואש. אני בטוחה שהילדה היפה עוד תנסה לחזור ולבקש סליחה בעצמה. שיר יפה, תודה.
מתוך מכתבה של עורכת המדור המפרסם יצירות של ילדים בירחון "עיניים". הגיליון האחרון היה מוקדש לנושא "סליחה" ובו פורסם השיר לראשונה. בכל גיליון הם מודיעים מה יהיה הנושא של הגיליון הבא.
* * *
מוקי אלדד: כשאולמרט כבר לא יהיה בנבחרת, נלמד להעריכו, נצטער ונשלם על כך ביוקר
אהוד בן עזר שלום רב,
אני בדעה שלך בקשר לאהוד אולמרט. במדינתנו, אנו זקוקים למישהו שיחזיק פה את העסק, וישרה אווירה של "שקט תעשייתי", ואין אדם המתאים לכך מאהוד אולמרט.
אולמרט הוא אדם היודע ללמוד משגיאות ולעולם לא יחזור עליהן, בניגוד לביבי שלעולם לא ילמד משגיאותיו, ולעולם יחזור עליהן.
לצערי, מדינתנו מתנהלת על ידי פרקליט אחד, כמה אנשי תקשורת וכמה שוטרים שטופי אגו, אמביציות אישיות, רייטינג – ומעל הכול טיפשות. אנשים אלה קמים בבוקר מביטים במראה ואומרים לעצמם: "בכוחנו לקחנו לנו קרניים." – "אני הדחתי ראש ממשלה."
כשאולמרט כבר לא יהיה בנבחרת, נלמד להעריכו, נצטער ונשלם על כך ביוקר.
בברכה,
מוקי אלדד
* * *
נתנאל מלאכי
התחדשות
גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף אֶת הָעִיר בַּלַּיְלָה
בַּבֹּקֶר, בַּבֹּקֶר בָּהֲלִיכָה נִתְקָלִים
בְּפֶגֶר חָתוּל מֵת, נוֹצוֹת פְּזוּרוֹת שֶׁל יוֹנָה
שֶׁנִּבְהֲלָה
אֵין אֲוִיר טוֹב מִזֶּה.
* * *
צור ארליך: תגובה לתגובה של נעמן כהן על הספר "ג'יהאד ושנאת היהודים" למתיאס קונצל
רצויה ואף חיונית היא כוונתו של נעמן כהן, להתריע על ההתעלמות הנפוצה מהאנטישמיות החסלנית של אמנת חמאס. אולם למרבה הצער, ברשימתו "על העיוורון" לקה מר כהן בעיוורון רגעי, ותלה הררים שלמים במה שאינו אפילו שערה: הספר "ג'יהאד ושנאת יהודים" מאת מתיאס קונצל, שהופיע לאחרונה בתרגומי ושעליו יצאה תואנתו של כהן, הוא האחרון שאפשר להאשימו בהתעלמות מהסעיפים האנטי-יהודיים של אמנת חמאס. כל עניינו של ספרו של קונצל הוא האנטישמיות האיסלאמית – שנאה כלפי היהודים כולם, הכרוכה בעקבה בשנאת מדינת ישראל מצד אחד, ובג'יהאד נגד המערב כולו מצד אחר.
כותב נעמן כהן: "קונצל מקדיש פרק מיוחד ל'אמנת החמאס', קונצל מנתח בקפדנות ייקית את האמנה ומשמעותה. הוא עובר משפט אחרי משפט, אבל מתעלם לחלוטין מהעיקר החשוב ביותר המובע באמנה: אמנת החמאס איננה תובעת רק את חיסול מדינת ישראל. אמנת החמאס תובעת את השמדת היהודים בעולם."
אני מצטט מספרו של קונצל, מהפרק "אמנת חמאס" (עמ' 99): "אמנת חמאס החדשה גימדה את 'האמנה הלאומית הפלשתינית' של אש"ף מ-1968 מכל בחינה שהיא. בעוד הטקסט של אש"ף ניסה לצדק את הצורך בחיסולה של ישראל בלי להזדקק לאנטישמיות גלויה, מנסחיה של אמנת חמאס לא הקדישו שמץ של מאמץ לעמידה במגבלה זו. הג'יהאד נגד ישראל מוצג בה כצעד הראשון במלחמה עולמית להשמדת היהודים. אמנת חמאס היא אחד המסמכים הפרוגראמטיים החשובים ביותר של האיסלאמיזם בן זמננו, וחשיבותה חורגת הרבה מעבר לסכסוך הפלשתיני."
ובהמשך, בעמ' 100: "כמו עמדו כרכי 'הפרוטוקולים של זקני ציון' פתוחים על שולחנם של מנסחי האמנה בשעת עבודה, מאשים המסמך שכתבו את 'הציונות העולמית' בכל פגעיה של ההיסטוריה העולמית. היהודים 'עמדו מאחורי המהפכה הצרפתית, המהפכה הקומוניסטית ורוב המהפכות שעליהן שמענו'; 'הם שעמדו מאחורי מלחמת העולם הראשונה, אשר בה הצליחו לחסל את מדינת הח'ליפות האיסלאמית'; 'הם שעמדו מאחורי מלחמת העולם השנייה, שבה הפיקו רווחים אדירים מסחר בחומרי לחימה'; ו'הם שהורו על הקמת ארגון האומות המאוחדות ומועצת הביטחון במקום חבר הלאומים, למען יוכלו למשול בעולם באמצעותם. אין מלחמה מתנהלת בשום מקום בעולם בלא שתהיה ידם מעורבת בה'".
דבריו של נעמן כהן חשובים לכשעצמם, גם אם קריאתו בספר של קונצל לקתה בחיפזון וגרמה לו לשגגה. אולם מיד לפניו בגיליון "חדשות בן-עזר" מופיע שירו, המבריק כתמיד, הכוזב שלא כתמיד, של משורר אהוב עליי מאוד, יוסי גמזו – ולאסוני, כאן קשה לי להשתכנע שהורתם של הדברים בשגגה. בשבוע ההסתה השנתי נגד הימין הישראלי מתקרנף בעל "הכותל" וחובר אל ההמון הגס. כמה נוח להצטרף אל החזק, אל התוקפן, אל הזרם התשפוכתי המרכזי של התקשורת שבחר לו במתנחלים כקורבן תמיד, ממש באותו אופן שאירופה הישנה והמזרח התיכון החדש בחרו כקורבנם הקבוע את היהודים (עיין ספרו של קונצל). כמה קל ונעים, כמה חם ורך, להיות חלק מאותה מקהלה עליזה הממצה מהרצח את דבשו האלקטורלי זה 13 שנים, וחוזרת בהנאה על אותם שקרים ישנים, ומצרפת אליהם משנה לשנה חצאי-אמיתות חדשות. האם יש טעם שאשוב ואזים אותם? האם יש טעם, למשל, לומר בפעם המיליון ואחת שכרזת רבין במדי אס-אס נדפסה בעותק אחד בלבד, בידיו של הסוכן הפרובוקטור אבישי רביב – אם מיליון הפעמים הקודמות נהדפו במוך שתחבו באוזניהם יוסי גמזו וחבריו בשמאל? חזור נא, יוסי אהוב, אל האומץ והאמת שאפיינו את כתיבתך לשעבר.
צור ארליך
מתרגם "ג'יהאד ושנאת יהודים"
* * *
זיכרונותיה של נערת ליווי
כפי שסיפרה לאמנון בי-רב
פרק שביעי
בלי שם
איך שנכנסתי לחדר, ידעתי שהפגישה הזאת עתידה להכניס אותי לתסבוכת שספק אם אוכל לצאת ממנה בשלום.
קודם כל, כעסתי על איציק. עד עכשיו הוא השתדל לדווח לי את כל הפרטים שידע על האדם שעימו אני הולכת להיפגש. זה היה התנאי המוקדם שלי והוא באמת מילא אחריו בנאמנות.
לכן, כשראיתי את הגבר שקיבל את פני בחדר מספר 417 של אחד המלונות היקרים והמכובדים ביותר בתל אביב, הדם עלה לי לראש. ברגע הראשון רציתי להגיד: "סליחה, טעיתי במספר החדר," לצאת מיד אל המסדרון, למהר אל המעלית ולברוח מכאן מהר ככל האפשר.
אבל עד שחזרתי לעצמי והתגברתי על תחושת הבהלה וההפתעה שתקפה אותי, כבר היה מאוחר מדי לעשות זאת. שכן, הוא נעל את הדלת מאחוריי, לא לפני שתלה עליה את הפתק המפורסם "נא לא להפריע", חייך אלי את חיוכו המפורסם הרבה יותר ואמר לי במתק שפתיים:
"מה שלומך, טלי, יופי שבאת בהתראה כל כך קצרה."
לא האמנתי למה שקורה לי.
פוליטיקאי בכיר ומפורסם מוכן לשלם חמש מאות דולר כדי להזדיין איתי.
הייתי בהלם.
איך הוא מעז, חשבתי לעצמי.
אולי הוא חושב שמאחר שאני נערת ליווי, אני ודאי גם מטומטמת, שלא יודעת מה מתרחש סביבה ולא מכירה את פרצופיהם של פוליטיקאים.
אולי הוא חשב שאם אראה אותו לבוש בחלוק כחול עם סמל המלון על חזהו, מסתובב יחף בסביבה נייטרלית, לא אזהה את פרצופו ואתייחס אליו כאל עוד לקוח שהזמין אותי לפגישה חד פעמית ובלתי מחייבת.
אולי.
ואולי הביטחון העצמי המופרז יחד עם השתן עלה לו לראש והוא הפסיק להתייחס אל בני האדם המסתובבים סביבו כאל יצורים חושבים ומבינים.
אולי החנפנות שהוא זוכה לה מצד כל הלקקנים המקיפים אותו יום ולילה ומוכנים למלא אחר כל הוראה שלו, היא שנסכה בו האומץ המופרך הזה לשכור חדר במלון מפואר ולהזמין אליו בחורה צעירה ויפה להרפתקה מינית מזדמנת.
אולי.
עמדתי במרכז החדר, משתדלת שמבטי לא יפגוש במבטו. חשתי שפני סמוקים מפחד ואולי גם מבושה. פחדתי שמילה אחת מיותרת שאומר, תבהיר לו שזיהיתי אותו. חששתי מתגובתו. לא היה לי מושג מה הוא יכול לעשות במקרה כזה.
אבל התנהגותו החופשית והחיוך הרחב ששלח לעברי, הפריכו את כל חששותי.
"חמודה," הוא אמר לי בחיוך נעים למדי, "את יכולה להרגיש את עצמך כמו בבית. תשכחי מי אני. תתייחסי אלי כמו שאת מתייחסת אל כל הגברים שאיתם את נפגשת. אחרי הכול, אל תשכחי שגם פוליטיקאי הוא בן אדם, עם צרכים משלו, אפילו עם שגעונות משלו. אז תפסיקי להסס ולהתבייש. אם את רוצה, את יכולה להתפשט כבר עכשיו. אגב, בא לך להתרחץ קודם, או אולי אחר כך?"
ובאומרו זאת הוא הסיר את החלוק מעל גופו ועמד מולי עירום לחלוטין, מחייך לעברי את החיוך המוכר שלו ומתבונן בי בסקרנות גלויה.
הוא לא היה בין הפוליטיקאים המבוגרים ביותר. גופו היה שמן למדי, אבל לא מכוער או דוחה. עורו הלבן בלט על רקע פניו השזופים. זכרתי שבדרך כלל הוא הרכיב משקפיים במסגרת כהה, שהיקנו לו מראה מכובד ומרוחק. אבל עכשיו, כשהיה בלעדיהם, הוא נראה לי צעיר ורענן הרבה יותר. בשערו כבר החלו להופיע פסים לא מעטים של שיבה והוא היה דליל למדי, אבל מצחו הגבוה דווקא התאים לפניו העגולים וסנטרו המרובע היקנה לו מראה החלטי ונמרץ.
סקרתי את גופו בגניבה. רגליו היו דקות מדי וכמעט ללא שיער. ידיו היו תלויות על כתפיים שמוטות מעט ומשום מה הן נראו לי רכרוכיות מדי. בטנו העגולה היתה רחבה ובולטת קדימה ומתחתיה הידלדל לו זין קטן וחסר חיים.
החלטתי להתנהג בטבעיות רבה ככל האפשר.
הנחתי את התיק הקטן שלי על שולחן עגול שניצב לא הרחק מהמיטה והתחלתי להתפשט. עמדתי קרוב מאוד אליו, וראיתי שעיניו עוקבות בסקרנות מציצנית אחרי כל תנועה שלי.
תחילה בעטתי מרגלי את נעליי. אחר כך הסרתי בתנועות איטיות את השמלה הדקיקה שלבשתי ונשארתי לעמוד לפניו בתחתונים וחזייה.
הוא חייך למראה שנשקף אליו, וכדי להתבונן בי בנוחיות רבה יותר, השתרע על המיטה כשהוא שוכב על גבו, ראשו על הכר ושתי ידיו מתחת לראשו.
הורדתי את החזייה וזרקתי אותה על הרצפה. עיניו התמקדו בשדיי וראיתי שנדלק בהן הזיק הגברי המוכר של תאווה מתעוררת. מאחר שכך, הסרתי גם את התחתונים ונעמדתי מולו, במרחק של פחות ממטר ממנו, עירומה.
הוא סקר את גופי בחמדה. עיניו ננעצו במשולש השעיר שבשיפולי בטני וראיתי שאיברו הקטן, שהיה שמוט עד כה ללא תנועה, מתחיל להתעורר.
"בואי אליי," הוא אמר ופינה לי מקום לידו על המיטה הרחבה.
התיישבתי לצידו והעברתי את ידי בתנועות ליטוף רכות על ירכיו הלבנות.
"תפסיקי למזמז לי את הרגליים," הוא אמר בבוטות, "אני רוצה שתתחילי למצוץ לי."
לא עניתי לו. הושטתי יד אל התיק שלי, פתחתי אותו והוצאתי מתוכו קונדום.
"השתגעת?" הוא אמר כשהבין את כוונתי, "מה את חושבת, שאני חולה איידס? תמצצי לי בלי הגומי המגעיל הזה."
מאז שנכנסתי לחדר, עדיין לא אמרתי אפילו מילה אחת. תחילה חששתי לדבר. אחר כך החלטתי לשמור על שתיקה, כדי לא להסתבך במילה מיותרת.
אבל עכשיו נעצתי בו מבט חד ואמרתי לו בקול תקיף ובנימה חד משמעית:
"אין דבר כזה בלי גומי. אם אתה לא רוצה להשתמש בקונדום, אני מוכנה להתלבש וללכת. תוכל לקבל את כל הכסף שלך בחזרה."
הוא הביט בי בעיניים גדולות, שיותר מכל הביעו הפתעה ואולי אף תדהמה מעוצמת התקיפות שנשמעה בקולי.
אחר כך חשבתי, שאולי אינו רגיל שידברו אליו בטון שכזה. אולי עדת העוזרים והיועצים שמקיפה אותו משתמשת תמיד רק במילים "כן, אדוני." ואולי חשב לעצמו, שהכסף ששילם מקנה לו את הזכות המלאה לדרוש ולקבל כל מה שיעלה בדעתו.
העובדה היא, שלפתע השתנתה התנהגותו מהקצה אל הקצה. את הבוטות וגסות הרוח שהפגין רק דקה אחת קודם לכן, החליפה התנצלות ובקשת סליחה, שלפחות על פניה נשמעה לי כנה ואמיתית.
"אופס," הוא אמר, "אני נורא מצטער. אני לא יודע מה קרה לי. התנהגתי כמו חזיר חסר התחשבות. אני מבקש ומקווה שתנסי לשכוח את מה שאמרתי ואת כל מה שהיה בינינו עד עכשיו."
הוא השתתק לשניות אחדות, מסתכל אל תוך עיניי במבט כמו מיוסר, ואחר כך המשיך:
"אני באמת מבקש סליחה. אני יודע שקשה להתעלם מעלבון. אבל מאחר שאת כבר כאן, בואי ננסה להתחיל את הכול מההתחלה, כאילו שרק עכשיו נכנסת לחדר הזה."
משהו בהבעת פניו גרם לי לחשוב שהוא מדבר בכנות. ייתכן שהיו אלו עיניו, שמעטה דקיק ונוצץ כיסה אותן בשעה שהסתכל אל תוך עיניי. אולי נימת קולו, שהיתה בו תחינה אמיתית, גרמה לי להאמין שהוא מתכוון לכל מילה היוצאת מפיו. וייתכן שיותר מכל אלה גרם לכך מראהו של הזין שלו, שקודם לכן כבר הזדקר בגאווה כלפי מעלה ועתה היה שוב שמוט תחתיו, מוטל בין רגליו כאבן שאין לה הופכין.
על כל פנים, החלטתי להיענות לבקשתו.
הנחתי את הקונדום, שעדיין היה אטום בעטיפתו המבריקה, על הכוננית שבצד המיטה, ושלחתי חיוך מפויס לעברו של הגבר השוכב לפני במערומיו.
יכולתי לזהות בבירור את תחושת הרווחה שאפפה אותו. פניו נותרו עדיין עם אותה הבעת רצינות מתנצלת, אבל הוא הושיט לעברי את ידיו ומשך אותי אליו. שכבתי עליו במלוא גופי והוא חיבק אותי בזרועותיו וכבש את פניו בצווארי, מעטיר עליו נשיקות חמות, כאילו הייתי אהובתו היחידה. ידיו ליטפו אותי על גבי ברכות, ירדו אל אחוריי ועטפו אותו באצבעות פסוקות.
התרוממתי מעט מעליו, נשענת על ידיי ועל רגליי, והתחלתי לעבור עם שדיי על פני כל גופו. תחילה על חזהו, משם לבטנו ואל מה שמתחתיה, עד שהרגשתי שהוא חוזר לעצמו ומתחיל להתעורר לקראתי. רק אז התיישבתי עליו, רגלי משני צדדיו, מלטפת את גופו בשתי ידי ומעסה ברכות את אשכיו ואת איברו, שעכשיו שוב גדל לממדיו הקודמים והזדקר לעברי רוטט מתשוקה.
הוא שכב מולי, מביט לעברי בעיניים אסירות תודה. לא הסתכלתי עליו בשעה שלקחתי שוב את הקונדום, הוצאתי אותו מעטיפתו וכרכתי אותו על הזין שלו, מחליקה אותו עד לבסיסו. כשסיימתי, התכופפתי אליו, החזקתי אותו בשתי ידי ועטפתי אותו בין שפתיי, מחדירה אותו אל תוך פי ומוצצת אותו, תוך שאני נעזרת בלשוני.
מעליי שמעתי אותו משמיע אנקת הנאה מתמשכת. גופו התקשח מתחתיי והוא גמר מייד בתוך פי, עוד בטרם הספקתי לקום ממנו.
אחרי שנרגע מעט ופקח את עיניו, מביט בי באותו מבט מתנצל, הצצתי בשעוני בגניבה. חלפה פחות מחצי שעה מאז הגעתי לכאן. על פי ההסכם הבלתי כתוב בינינו, אני עומדת לרשותו ולשירותו שלוש שעות. שכבתי לידו, שותקת, מלטפת את חזהו ואת בטנו. הזין שלו התכווץ לאיטו ואני קילפתי ממנו את הקונדום וניגבתי אותו במגבת קטנה.
להפתעתי, הוא חיבק אותי בידו השמאלית ומשך אותי אליו, מצמיד אותי אל גופו במחווה של אהבה בלתי מובנת. שפתיו נצמדו אל מצחי ונשקו אותו ברכות, כאילו הייתי בתו.
שכבנו כך בשקט רגעים ארוכים. ידיו חיבקו אותי ומדי פעם נעו על גופי בלטיפה רכה. הוא כמעט שלא הסתכל לעברי. עיניו היו נעוצות בנקודה נעלמת בתקרה. לאחר דקות אחדות הוא החל לדבר.
על אף שחלפו כבר מספר חודשים מאז שהתחלתי בעיסוקי כנערת ליווי, מעולם לא נתקלתי באדם שיתוודה בפני בפירוט כה רב ובגילוי לב כה מלא, על הבעיות האישיות המעסיקות אותו ומעכירות את חייו.
תחילה דיבר על אשתו. סיפר שנישאו משום שנכנסה להריון ולא משום שאהב אותה או מצא בה משהו. אחרי שנולדו הילדים, נותק הקשר ביניהם. הוא התמסר לעסקנות ציבורית ואילו היא עוסקת במקצועה ובענייניה. הם חוזרים הביתה רק כדי לישון. כמעט שאינם מדברים ביניהם. כבר שנים רבות שלא נגעו זה בזה.
"אנחנו כמו שני אנשים זרים," הוא אמר בנימה מרירה של אכזבה עמוקה, "ישנים בשני חדרים נפרדים. יוצאים מהבית בלי להגיד שלום. חוזרים הביתה בשעה מאוחרת מאוד וכל אחד נכנס לחדרו, סוגר אחריו את הדלת ואינו יוצא משם עד הבוקר. אני לא זוכר מתי אכלנו יחד ארוחה משותפת. כבר שנים שלא הזמנו חברים הביתה ואנחנו גם לא מוזמנים לחברים משותפים. בעצם, אין לנו כאלה. החברים הבודדים שהיו לנו פעם, התרחקו מאיתנו ואין לנו שום קשר איתם."
הקשבתי בשתיקה. מדי פעם רציתי לשאול משהו, אבל הוא כאילו התעלם מקיומי. זאת, למרות שכל הזמן ידו היתה מונחת מתחת לצווארי בתנוחת חיבוק כמעט אבהית.
אחר כך החל לדבר על ילדיו. הם עזבו את הבית ברגע שהתגייסו לצבא. האווירה המנוכרת בינו לבין אשתו פגעה בהם כבר מגיל צעיר, אבל הם המשיכו לגור בבית עד שסיימו את לימודיהם. ואז, ברגע שיכלו, מצאו לעצמם מקומות מגורים אחרים וכמעט שאינם מראים את פרצופם בבית. לפעמים חולפים שבועות ארוכים עד שהוא רואה אחד מהם. כשהוא מתקשר אליהם, עונה לו מזכירה אלקטרונית. הוא משאיר הודעה, מבקש לחזור אליו, אבל הם מעולם לא מתקשרים.
"לפני שנה," סיפר בקול נשבר, "אישפזו אותי בבית חולים לבדיקות. חשדו במשהו, שבסוף התברר כלא כלום. השארתי לאשתי ולילדים שלי הודעות טלפוניות שאני מאושפז. לא ביקשתי שיבואו לבקר אותי. האמת היא שגם לא קיוויתי שיבואו. רציתי רק שיידעו מה המצב. אף אחד מהם לא הגיע. אף אחד מהם גם לא התקשר. אחרי שבוע השתחררתי מבית החולים וחזרתי בעצמי הביתה."
הוא נשם נשימה עמוקה ועצם את עיניו לדקה ארוכה. לפתע פקח אותן והביט לעברי בחיוך מוזר.
"את יודעת," לראשונה מאז החל לדבר פנה אלי ישירות, "במשך תקופה די ארוכה היתה לי ידידה. אפשר לקרוא לזה אהובה. נפגשנו באחת הישיבות הממושכות שקיימתי במסגרת תפקידי. היא מצאה חן בעיניי. היה לה מרץ לעשות דברים, והיו לה רעיונות איך לבצע אותם. חשבתי שאם היינו נפגשים כאנשים צעירים, אין ספק שהיינו מחליטים לבנות את חיינו ביחד. ואז אולי גם כל חיי המשפחה שלי היו נראים אחרת."
הוא השתתק, כאילו היה מהרהר לעצמו איך לספר את הסיפור הכל כך אישי. ואז המשיך לדבר:
"אחרי הישיבה ניגשתי אליה והזמנתי אותה לארוחת ערב. היא הסכימה מיד. בילינו יחד ערב מקסים ואחר כך היא הזמינה אותי לדירתה. ישבנו ושוחחנו במשך שעות ארוכות. הצלחנו לעניין זה את זו בכל הנושאים שדיברנו עליהם. היא היתה אישה מרתקת, חכמה, רחבת אופקים ובעלת כושר ביטוי מדהים. נשארתי שם כל הלילה. גם במיטה היתה בינינו התאמה נדירה. פתאום הייתי מאושר. הרגשתי שמצאתי את האדם האחד והיחיד שיכול לשנות את חיי."
לפתע עברה בו צמרמורת.
"מובן שהמשכנו להיפגש לעיתים קרובות," הוא אמר, "אבל חודשיים לאחר הפגישה הראשונה שלנו, היא נהרגה בתאונת דרכים."
ואז עבר לדבר על עצמו.
סיפר על ילדותו בעיירה קטנה באירופה, על הוריו שניהלו חנות גדולה לצרכי בית, אבל ידעו להקדיש לילדיהם את כל הזמן הפנוי שלהם וסייעו להם להמשיך ללמוד, לרכוש את ההשכלה המתאימה ולצאת לחיים כשהם מצויידים בכל הדרוש. מכאן עבר לתאר את דרכו אל הפוליטיקה, סיפר איך היה עסקן מפלגתי מתחיל, שהתקדם לאט לאט, ממישרה למישרה, מתפקיד לתפקיד, עד שהצליח להתברג בין בעלי התפקידים הבכירים.
"אבל כמו שאת רואה," הוא המשיך בנימת ניצחון, "הסבלנות וההתמדה והמאמץ מוכיחים את עצמם. היום אני עומד באחד הצמתים החשובים. יש לי כוח, יש לי השפעה, יש לי מעמד, ואני מקווה שיש לי גם סיכוי להתקדם ולמלא תפקידים חשובים הרבה יותר."
לפתע השתתק.
הבטתי בשעוני. הוא דיבר ללא הפסקה יותר משעה.
משהו בסיפור האישי שלו עורר בי תחושה של רחמים לגורלו. נזכרתי בתחילתה של הפגישה שלנו. האדם הגס והבוטה נהפך באחת לגבר חבול ופגוע מצד אחד, ממש כפי שהיה גם פוליטיקאי בוטח בעצמו ותקיף מצד שני.
לא ידעתי מה לחשוב עליו ואיך להתייחס אליו.
הנחתי את ידי על חזהו וליטפתי אותו בתנועות ענוגות. הוא נשאר לשכב ללא תנועה, ולכן החלקתי אותה לעבר בטנו ומשם המשכתי אל בין רגליו.
הוא הפנה אלי את ראשו ובעיניו ראיתי שוב את המבט המוכר, ממנו השתקפה יותר מכל הבעה של הכרת תודה.
המשכתי ללטף אותו עד שהתעורר למגעי. כשהיה הזין שלו זקור וקשוח, הלבשתי עליו קונדום נוסף. הוא הסתכל בידי העסוקות ועל פניו התפשטה הבעה של קורת רוח.
במחצית השעה שלאחר מכן הוא היה כמו כל הגברים. מקבל בהנאה את ליטופי, משמיע קולות קטועים כשנגעתי במקומות שהלהיבו אותו במיוחד, מאפשר לי ליזום ולבצע, מניח לי להחדיר אותו אל תוכי כשאני רוכבת עליו, מתאים את תנועותיו לתנועותיי, ואפילו מנסה לפצות אותי על מאמציי בליטופים גולמניים משהו, אבל עם המון רצון טוב ויחס אישי שלא ציפיתי לקבל ממנו.
בסוף, לאחר מאמץ ניכר, הוא גמר פעם נוספת, תוך שהוא משמיע אנחה קולנית ועמוקה ונשאר לשכב על המיטה, סחוט ומסופק.
קמתי מהמיטה ונכנסתי למקלחת. שטפתי את עצמי, הסתבנתי בתשומת לב ואחר כך עמדתי דקות ארוכות מתחת לזרם המים, נהנית ממגעם הרטוב והחמים. אחרי שהתנגבתי במגבת גדולה ורכה, התלבשתי וחזרתי אליו.
הוא עדיין שכב על המיטה כמו שהשארתי אותו, עירום וחשוף, עיניו עצומות, ידיו מונחות משני צידי גופו.
חזהו עלה וירד בקצב אחיד.
משום מה, חשתי צורך מוזר ובלתי מוסבר להיפרד ממנו.
לכן, לפני שיצאתי, כיסיתי את גופו בסדין, התכופפתי אליו ונגעתי בשפתי על מצחו.
המשך יבוא
לאמנון: אם זה יימשך ככה אנחנו נמליץ להעניק לנערת הליווי שלך את פרס פלורנס נייטינגל לסיעוד (במציצה).
* * *
יהודה גור-אריה
מיקרונזיה
סיפור
הו, מיקרונזיה!
יום אחד מצאתי את עצמי שרוע בחוף האוקיינוס, באחד מאיי מיקרונזיה.
ואולי היה זה פולינזיה, או אינדונזיה, או מלזיה.
נגיד – מיקרונזיה.
הנוף –כפי שאמור להיות במחוזות אלה: השמיים –תכלת בהירה, כמו עיני ילד קטן, שוודי או נורווגי; אולי כמו עיניה של מלכת היופי של איסלנד. ושום בדל-ענן לא מעיב על השמיים הכחולים האלה; כאילו אין כלל עננים אי-שם בשמיים, אי-שם בעולם.
צמרות עצי הקוקוס עמוסי פרי, מתחננים: בוא, טפס! קטוף אותנו! אבל, למי יש כוח, למי יש חשק בכלל להזיז את עצמו מן המחצלת הרכה הזאת, הפרושה לרגליו. רק שלא ייפול לי איזה קוקוס ענק על הראש. את חוק הכבידה כבר גילה ניוטון, במאה ה-17, וזאת בעזרתו של תפוח קטן, שנפל לו על הראש, לא אגוז קוקוס ענק, מיקרונזי.
ועצים אחרים, רחבי-צמרת, לא מוכרים לי, שבין ענפיהם העבותים, בין העלים הרחבים, הענקיים, בצבעי ירוק-אדום-צהוב-כתום –ואין אתה יודע אם אלה עלים או פרחים – רוחשות ציפורי גן-עדן מפוארות זנב, תוכים עצומי מקור, בעלי-כנף אחרים, בשלל צבעים, ששמם לא מוכר לי, והם משמיעים סימפוניה בלתי-נגמרת של ציפצופים, ציוצים, קריאות ושריקות. מה הם אומרים? אין אני שלמה המלך ושפת הציפורים לא נהירה לי, אבל דומה שדבר אחד אומרים לי כל הקולות והציוצים הללו: ש-ל-ו-ו-ה!
ומתחתיי –חול רך, עדין, כמו גרגרי סוכר זערורים בצבע בז'-צהבהב, עדינים למגע, חמימים ורכים, דומה עוד רגע יימסו בכף ידי, יתמסמסו ויסתננו בין האצבעות.
והלאה מזה, במרחק עשרה צעדים בלבד – האוקיינוס –בצבע כחול-ירקרק-טורקיז, הומה חרישית, שָלֵו ורגוע, כמו לא ידע סערות מימיו, כאילו אין סערות בעולם ומלואו, בנפש האדם ובליבו.
אני רבוץ לי על מחצלת רכה, כמו שמיכת אנגורה רכה-מלטפת, פוקח עיניים משתאות לאחר שינה עמוקה, נינוחה, שינה רגועה, לאחר לילה לא רגוע כלל, לילה סוער, לילה בוער, ליל אהבה לוהטת, אשר גיצי להבתה הציתו עוד כמה וכמה כוכבים נוספים בשמי הלילה הטרופי.
ועכשיו, בשעת בוקר מאוחרת (מי זה מסתכל כאן על שעון?) –מי זו עולה מן הרחצה, כמו אפרודיטה מן הים – נערה כלילת-יופי; גופה החטוב מצטייר על רקע השמיים; עורה השחום נוצץ, שדיה הקטנים, החשופים, הזקורים – משווים לה מראה של נערה צעירה, אף שהיא בת עשרים –כך אמרה לי. היא מסבה את ראשה בתנועה חדה ושערה הארוך, השחור, מצייר עיגול כהה מעל ראשה ובשוליו קשת ססגונית של טיפות מים, כמו פנינים קטנות.
היא באה-טופפת לקראתי בצעדים קלילים, כצעדי ריקוד טקסי עתיק של עמה; נעמדת מעליי ומנערת את יתרת טיפותיה עליי.
"קום בחור עצל / וצא לעבודה!" היא מזמרת לי בעברית, שיר ישן ששרו הוריי בימי טרום המדינה, ואני אף לא תוהה מניין לה, לנערה מקומית זו, שיר-עבודה עברי-ארץ-ישראלי ישן זה. איזה "צא לעבודה"? איזה עבודה יש כאן, על חוף האוקיינוס השקט, באי המיקרונזי הזעיר הזה, למי שרובץ לו בנחת על החוף, מול הים?
ומבלי משים אני תוהה רגע ביני לבין עצמי: האין זו בעצם, עמליה, אותה נערה משכונת ביצרון הרחובותית, שהתמסרה לי אז –מתי זה היה? –תמול-שלשום, לפני 15-14 שנה, על חוף הים באכזיב, באותו טיול-בריחה שבו רווינו דודים לראשונה, באהבת-נעורים בתולית, תמימה, מטריפת-חושים. היא נצמדה בנשיקות וליטופים אל גופי הלוהט ושדיה הקטנים, הקשים, כאילו סימנו על חזי המתנשף שתי כוויות לוהטות, צורבות במתיקותן.
למדנו אז יחד, בבית-הספר התיכון ברחובות (לא באותה כיתה), התגוררנו בקרבת-מקום זה מזו, אף כי בשתי שכונות שונות, אך סמוכות, הלכנו כל בוקר יחד לבית-הספר והשתדלנו גם לחזור ביחד. לא הפריע לנו כלל שאני הייתי ממשפחה אשכנזית מבוססת של פקיד בכיר בבנק, אימי –מורה בבית-ספר עממי, ואילו היא, בתו של ירקן, בעל חנות של פירות וירקות (שפירנסה בכבוד את המשפחה).
עם הזמן התהדקה ידידותנו וכבר נחשבנו ל"חברים" בעיני בני הכיתות שלנו, שלה ושלי, ובחוג חברינו הקרובים יותר, היינו ממש "זוג", שמותר להם להתחבק, להתנשק ואף להתגפף בפומבי.
עד שמימשנו את אהבתנו זו בפועל, באותם שלושה ימי שיכרון-חושים על חוף אכזיב, כאמור. זה היה בחופשת הקיץ שבין כיתה י"א לי"ב.
אבל בטרם הספיקה אהבת נעורים זו להעמיק שורש ולהפוך לקשר של קבע, עקרה משפחתי לשכונה אחרת, חדשה, שנבנתה אז בפאתי תל-אביב, ואנו נפרדנו בכאב ודמעות, מבטיחים אמנם לא להיפרד ולשמור אמונים זה לזה. אך לא עמדנו בדיבורנו. מה לעשות? ככה הם החיים.
אני סיימתי את לימודיי התיכוניים, עשיתי שירות צבאי מלא, חלקו בלבנון, אחר-כך בשטחים. יצאתי מכל זה בריא ושלם בגופי. התקבלתי לאוניברסיטה וגמרתי תואר ראשון, ואחר-כך שני –בהנדסת מחשבים. זה היה בתקופת ה"בום" הגדול של ההַי-טק. השתלבתי בחברת סטארט-אפ צעירה ודינאמית. עסקתי בהנדסת תוכנה, תקשורת נתונים, פיתוח מערכות מידע –ומה לא.
העבודה היתה מרתקת, סוחפת, מלאת אתגר, הנאה וסיפוק. גם התמורה למאמץ היתה נאותה: משכורת גבוהה, בונוסים נדיבים, אופציות, תנאי עבודה נוחים, בסביבה מטופחת ובחברה נעימה של צעירים (וצעירות) מוכשרים, מבריקים, רחבי אופקים (מבחינה מקצועית לפחות), יעילים ושואפי אתגרים.
מבלי לחוש איך הזמן עובר, עבדנו כל יום מ-9 בבוקר עד 9-8 בערב, לפעמים אף יותר. עם הזמן התברר לי, שפרט לעבודה, אין לי בכלל חיים אחרים: לא בילויים, לא סרטים או הצגות, לא היכרויות חדשות, לא מערכות יחסים עם בחורות, שלא לדבר על קריאת ספר או מאמר עיוני (שלא בתחום המקצועי), לא עיון בכתב-עת ספרותי, קריאת מסה מעוררת מחשבה; בקושי רפרוף עייף ושטחי בעיתון, בעמודי החדשות.
לאחר יום עבודה של 12-10 שעות, ובמאמץ מחשבתי לא קל, למי יש כוח לקחת ספר ליד? אפילו סוס מתעייף במצב כזה.
יום אחד התעוררתי והבטתי סביבי: ראיתי את עצמי: בן 31 כבר, רווק, אמנם אמיד למדי, עם סכום נאה בבנק, אך למעשה בודד, ללא חֲבֵרָה, שלא לדבר על משפחה – אישה, ילדים. סגור כל היום בין קירות הזכוכית והגבס של אולם המחשבים. איזה חיים אלה?
התחלתי להרהר ביני לבין עצמי, ופתאום, כמו הארה, באה לי התובנה, שבעצם, אורח-חיים זה אינו לרוחי. כבר השתוקקתי לבית משלי: אישה נאה, כלים נאים, שניים-שלושה ילדים נאים.
וכאן עלה בדעתי שאני חייב לשבור את מעגל-הקסם הזה של חיי: עבודה-עבודה-עבודה ותו-לא! עליי לפרוץ מתוכו, להקדיש זמן לעצמי, מזון שלווה לנפש, מזון לרוח. לקרוא ספר להנאתי, "למלא מצברים" מבחינה רוחנית-תרבותית, מלבד אלגוריתמים ודרייברים ונט-וורקינג ודטא/קום –טלקום, שכבר יוצאים לי מן האף.
אני אמנם טיפוס ריאלי, מתמאטי, אולי אף "מרובע" במידה מסוימת. אך ככל שאני מתבגר ורוכש ניסיון-חיים, אני חש בי את הצורך בחיים רוחניים, התרגשות מהצגה, מביקור בתערוכה, מהנאה מספר טוב, אפילו – שומו שמיים! – משיר לירי (אם הוא לא מסובך מדי ועמוס בסמלים וברמזים שאינם עוברים לקורא). מתי קראתי שיר לאחרונה? נדמה לי, בעת לימודיי בתיכון.
כבר חשבתי לגשת להנהלה ולהודיע על התפטרותי ולצאת לחצי שנה חופשה, ל"ניקוי ראש", ו"ניקוי נפש", אי-שם בקצה העולם; אך לא, לא להודו, לגואה או לטיבט. האופי שלי איננו בקטע הזה של סמים, פטריות הזייה, גם לא "לחפש את עצמי" באיזה אשרם בקצה צוק נישא, עם נזיר-גורו, המלמד אותך כיצד למצוא שלוות-נפש וטעם החיים –בחיים שעל סף החיים. לא, זה לא בשבילי!
חשבתי לי לצאת תחילה לטיול ארוך, להרחבת אופקים, הן גיאוגרפיים והן רוחניים-תרבותיים-אנתרופולוגיים. התחשק לי לשהות באיזה מקום יפה, שליו, שכוח-אל, רחוק מן הציוויליזציה, מן העולם המודרני-המערבי שלנו, מן ההיי-טק המלחיץ, המתיש, המטשטש, המצמצם את מוטת הכנפיים של הנפש.
להיות רחוק מן המולדת החמה, המזיעה, המזוויעה לפעמים, הארץ המתייסרת באינתיפאדה שאין לה סוף, במשבר הכלכלי הבלתי פטור, במאבקים פוליטיים-חברתיים-עדתיים-דתיים-ותרבותיים, מאבקים שאין להם קץ בעתיד הנראה לעין.
ואז צץ במוחי, באופן מקרי לגמרי, השם "מיקרונזיה", קבוצת איים באוקיינוס השקט, אי-שם מעבר ליבשת אסיה, בכיוון דרום-מזרח, וצפון-מזרחה מאוסטרליה, מדינה שעמה וממשלתה מגדירים עצמם כתומכי ישראל נאמנים ועקביים.
מיקרונזיה! זה המקום בשבילי!
והנה, "למזלי", נקלעה גם החברה שבה עבדתי לקשיים פיננסיים הולכים וגדלים, בתוך המשבר הקשה בענף זה, בעולם בכלל, וגם בארץ. חברַי לעבודה התהלכו כמו צללים, חפויי ראש, מודאגים, חוששים שהיום-מחר מודיעים להם על פיטוריהם.
ואילו אני –חייכתי לי מתחת לשפם וחיכיתי לרגע זה בקוצר-רוח!
ואכן, הציפיות הללו התגשמו. המנהלים החביבים שלנו קראו לנו לאסיפה, הסבירו את המצב וכעבור יום התפרסמה הרשימה של אלה ש"מתבקשים להיכנס לחדרו של המנכ"ל".
גם אני הייתי ביניהם, אף שהייתי מן הוותיקים שבין עובדי החברה. המנכ"ל הודה לי על עבודתי המסורה, כושרי המקצועי ותרומתי הייחודית לחברה, ותוך הבעת צער כן, הודיע לי שגם אני מפוטר. קיבלתי עוד שתי משכורות חודשיות, וכן פיצויים על חמש וחצי שנות עבודה בחברה – ועתה לא נותר לי אלא לגשת למשרד נסיעות ולהזמין לי כרטיסים למיקרונזיה.
אז הנה אני רובץ לי עכשיו על החול העדין הזה של אי מיקרונזי קטן וחביב, שאת שמו קשה לי לבטא, ונטלי, זו הנערה המקומית השחומה, העירומה כמעט, שהכרנו לא מזמן והיא "קולטת" אותי באי-הולדתה הקסום, עולה עכשיו מן הרחצה כמו אפרודיטה הקדמונית, שנולדה מקצף הים, ואין לי אלא לקחת אותה בזרועותיי ולהמשיך איתה במה שעסקנו בו כל הלילה הארוך הזה, כאן על החוף.
...ופתאום –צילצול חד באוזניי; אולי זה צופר של אונייה מתקרבת, או קולו של מטוס-ים החולף בסמוך, ואולי איזה רכב מקומי, עם קול משונה של מנוע, דומה לצילצול טלפון טורדני, העובר כאן בקרבת-מקום?
מנומנם, אני מושיט את ידי הרפוייה, הנתקלת בשפופרת הטלפון וזו נופלת מתושבתה.
מה פתאום טלפון, על חוף הים במיקרונזיה? אני מקרב את השפופרת לאוזני ושומע קול של אישה, בעברית:
"יובל חרמוני? בוקר טוב. זו אני, שרית ממשרד הנסיעות. הכרטיסים לניו-זילנד ומיקרונזיה מוכנים. תבוא בבקשה לקחת אותם ולהסדיר את יתרת התשלומים. ואגב, יובל, אפשר אולי להצטרף אליך, למיקרונזיה?"
* * *
כבוד והוקרה ללוחמים היהודים
לתשומת ליבם של כל אלה שאבותיהם או קרוביהם לחמו בשרות צבאות זרים, הקיסר וילהלם או צבא אנדרס, כוחות בעלות הברית, הבריגדה ומי לא.
בגבעת התחמושת בירושלים קם ונחנך מרכז הנצחה ללוחמים היהודים בארצות ובצבאות שונים. המרכז הוקם על ידי גבעת התחמושת, ארגון הוֶוטֶרַנים היהודים העולמי ובסיוע הקרן הקיימת – J.N.F. ארה"ב, במטרה להטמיע בקרב הציבור היהודי בארץ ובעולם את מורשת הלחימה והגבורה היהודית. בראש הפרוייקט עומדים אל"מ שמעון כהנר (קצ'ה) יו"ר גבעת התחמושת, מר משה ברומר מנכ"ל גבעת התחמושת, מר דניאל חנוך, והמְרַכֶּזֶת היעילה שָנִי דוֹיֶיב. קיימים בו ארכיון, ספרייה, ובהקמה נמצאים מרכז מידע ממוחשב ומרכז לחינוך. עד עתה נאצרו במקום למעלה משישים אלף שמות.
נבנה גם קיר הנצחה שעליו ניתן לקבוע, בתשלום מסויים, שלט עם שם הלוחם.
טקס הפתיחה, שנערך ב-27 באוקטובר השנה, נחתם בדבריו של מר דניאל חנוך, שהיה ילד בקובנה בפרוץ השואה ושרד את מחנות דכאו, בירקנאו, אושוויץ וגוּנְצְקִירְכֶן הגרוע מכולם. הוא סיפר שכאשר שוחרר המחנה בידי כוחות הברית, ניגש אליו חייל עם סמל מגן דוד על זרועו ועזר לו. הסצינה הזו נחרטה בו לכל חייו ובהקמת האתר הוא מבקש לכבד את כל הלוחמים היהודים. החייל-מצילו הלא-צעיר הוא מר יוחנן פֶּלְץ, איש ההגנה, הבריגדה, צה"ל וארגון החיילים המשוחררים. הוא ישב בקהל ולדמעות כל הנוכחים קמו השניים התחבקו.
המרכז פונה אל המשפחות, הבנים, הנכדים והחוקרים ומבקש לקבל שֵמות, פרטים וסיפורים אישיים, עדויות על קרבות, מסמכים, תעודות, תמונות וכל חומר בנושא. טפסי הרשמה ומידע זמינים ברשת האינטרנט. הכתובות:
www.givathatachmoshet.org. il veterans@givathatachmoshet
אתר גבעת התחמושת, רחוב שרגאי 5, ת.ד. 18175 ירושלים 91181. טל. 02-5820303
* * *
ס. נידח: תזכורת חמשת הרוכבים
וכיצד הפך יהודה ראב לד"ר מזרקי
בתוכנית הטלוויזיה [3.11] של שני הזחוחים לונדון וקירשנבאום הופיע ד"ר יוסי לנג, שהעיד על עצמו שהוא היועץ ההיסטורי לחגיגות ה-130 לעיריית פתח-תקווה והודיע, בפנים זחוחות אף הוא, כי סיפור מסע החמישה בבלדה על יואל משה סלומון ורעיו, שחיבר יורם טהרלב, אכן שריר וקיים, ולטענות על חוסר אמינותו אין שחר, וכך נגולה אבן מליבם של שני הזחוחים.
היועץ ד"ר לנג המשיך ופיטם את הדיון הקצר והלא-רציני, שחלקו היה בדיחות ודברי בורות היסטוריים שהחליפו ביניהם לונדון וקירשנבאום – פיטם אותו בסברות כרס היסטוריות, כגון זו שהמציא שהרופא היווני מזרקי המוזכר בבלדה – ביקר במושבה פעמיים! [הרופא ביקר רק פעם אחת, בשנת 1880, ולא בעת הקנייה של הקרקע בקיץ תרל"ח, 1878! – מחב"ע].
היועץ ד"ר לנג גם לא הסביר כיצד הפך יהודה ראב ל"רוכב החמישי" שפִּסלו מוצב בכיכר המייסדים המחודשת – במקום ד"ר מזרקי [הגוי?]. לא ידוע לנו שסבנו יהודה ראב בן עזר היה רופא יווני או ששם משפחתנו היה בשעתו מזרקי! ובוודאי שיהודה ראב לא לקח חלק במסע חמשת הרוכבים ההזוי, שלא התקיים מעולם!
אשר על כן כדאי אולי לחזור ולהביא את הדברים שאמר יורם טהרלב עצמו בראיון עם ירון לונדון בשעתו, וכבר צוטטו אצלנו במכתב העיתי:
עופר גביש: עוד על הבלדה על יואל משה סלומון
מדוע ללכת כל כך רחוק [גיליון 386 של "חדשות בן עזר"], והרי את התשובה נתן המחבר בעצמו.
האמן (משורר, סופר, מחזאי, פזמונאי, צייר...) נעזר בהיסטוריה אבל לא כותב היסטוריה.
ובאשר לבלדה על קום פתח-תקוה מתוודה המחבר [יורם טהרלב] למפרע (ובחזותו את ויכוחינו): "כתבתי אותו בצורה של אגדה בה שילבתי למעשה שני סיפורים שונים – אחד על הסיור לקראת קניית אדמות פתח תקוה בחברת ד"ר מזרקי והשני על ישיבתו של סלומון לבדו בכפר הערבי במשך ימים אחדים."
(ראיון עם ירון לונדון בהקדמה לספרו לאוהבים את האביב, משרד הבטחון ההוצאה לאור 1981).
* * *
מי היה אחיו של יהושע שטמפפר
שהתאבד בירושלים?
מפי קרוב-משפחה שלנו, שלמה בן עזר (ראב) מבלפוריה, נינו של יהודה ראב ונכדו של בנו הבכור מנחם-שלמה ראב מאשתו הראשונה של יהודה, הדסה, בירושלים – נודע לנו רק בימים אלה סיפור מוזר וקשה.
שלמה היה בא בילדותו מבלפוריה, בעיקר בקיץ, לבקר בבית סבתו הדסה ברובע היהודי בירושלים. מעל דירתה היתה הדירה של משפחת שטמפפר, הוא לא זוכר את שמו הפרטי של ראש המשפחה, אבל זוכר שזה היה אחיו של יהושע שטמפפר, מייסד פתח-תקווה.
בימי מלחמת העולם הראשונה, שהיו נוראים בירושלים, בעיקר ברעב ובמגפות – המשפחה הזו הגיעה לעוני כה נורא, עד ששטמפפר התאבד בשתיית נפט! מקרה שהיה נדיר מאוד באותם ימים, ועוד אצל יהודים דתיים. אשתו דינה שטמפפר המשיכה לגור בדירה עם ילדיהם. ברעידת האדמה הקשה של שנת 1927 נפער חור בתקרה של סבתא הדסה, ומשפחת שטמפפר שלמעלה הניחה עליו קרש, אבל שלמה הילד, שהיה בן ארבע או חמש, היה מברך מדי בוקר את גברת דינה שטמפפר האלמנה ב"גוט מארגען!"
אח אחר של יהושע שטמפפר היה מנחם-יהודה שטמפפר מפתח תקווה, אביה של חיה, שנישאה לשופט צדקיהו הרכבי, והם היו הוריו של האלוף יהושפט הרכבי.
סבו וסבתו של שלמה, מנחם-שלמה וקוּנֶה ראב, מתו במחלות בתקופת מלחמת העולם הראשונה בירושלים, ואת ילדיהם היתומים גידלה הסבתא הדסה. "סִית הוּדֵעס מִן אִל טַחוּנֶה", שהיתה בשעתה בעלת טחנת קמח בירושלים ואשתו הראשונה של יהודה ראב.
יהושע שטמפפר היה בן-דודתו של יהודה ראב.
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
הפרוזה שלי לא גדולה, ואני לא כל כך... לא מתפעלת ממנה.
היא יצאה ממני שלא על מנת להיות מודפסת, אבל יצאו דברים כמו שהם;
ואני הייתי איזה דבר, ולכן האטמוספירה שלי משתקפת,
הראשית משתקפת בה."
מתוך הראיון האחרון שנתנה אסתר ראב בחייה, ב-9.12.1980, להלית ישורון.
שנים יפות
אמא היתה בתקופה זו צעירה ויפה, דקת-גו, תמירה ופניה מחוטבות ואציליות – אבל גם אבא וגם אמא היו קצת רחוקים ממני באותם הימים. ההיה זה על שהייתי עדיין כפתור חתום וסתמי, או הנבע הדבר מהיותם עסוקים בחייהם-הם, כשאמא, כל אהבתה נתונה לבן הבכור, ברוך – "שעשה צרות". הוא היה קשיש ממני בהרבה וחינוכו השמיע הדים בבית – "מלמדים", בית-ספר? – תלמוד-תורה, שיעורי צרפתית אצל מורה פרטי – לבסוף נפתרה השאלה בזה ששלחוהו לירושלים למשפחת אמא, על מנת שילמד שם תורה. הוא היה נער יפה להפליא ופראי לא מעט – לעומתו נחשבתי ל"ילדה הטובה". כשספג מכות מאבא הייתי בוכה – והוא שותק. תמיד היה בתנועה אחר משהו: קלע, כלבים, תעשיית דיו מאצטרובלי הברוש, תעשיית-בושם משיחי הגרניום הריחניים שבגינה. שותפו בכל ההרפתקאות היה "ג'יג'י" ((Georgie, בנו של האנגלנדר, בן-גילו, נער בלונדי שמן, ההיפך מאחי שהיה שחרחר, רזה, ודמה לבן-מלך מארצות-המזרח. השניים היו מתגרים בי ומלגלגים עליי, מושכים אותי בצמות ומעמידים לי "רגל" שהייתי כמעט תמיד נכשלת בה ונופלת.
בית-הספר היה בקירבת ביתנו – ובאתי אליו בגיל צעיר מאוד; היתה לנו מורה צרפתייה, שנשלחה, כפי הניראה, על-ידי פקידי הברון; היא היתה מעומלנת חולצות ותחתוניות, מרשרשת כולה ומפיצה ריחות-בושם; היא קישקשה בלשון זרה, ואני וגם האחרות לא למדנו מלה מפיה; מישהו כתב אל"ף-בי"ת עברי על הלוח השחור, ואנו העתקנו במחברות – מעודי לא הגעתי לאות ת' – אבל בכל-זאת קיבלתי, כמו כולם, ריבוע קטן וורוד, שלא ידעתי לקרוא בו את האותיות הלטיניות: "bon point", כלומר ציון טוב. הכל נידמה זר ומלאכותי, איני זוכרת באיזו שפה דיברנו. היתה זאת מעין כיתה א' בבית-הספר היסודי הראשון במושבה. הבנים למדו בנפרד – ואילו בהפסקות היינו נפגשים.
פעם, בשעת הפסקה, הכשילני שוב רצון-ההצטיינות שלי. עמדנו, חבורה של ילדים וילדות, על מיבנה עבה של מטר וחצי, בערך, שנמצא על מבואו של מרתף בית-הספר. עמדנו עליו כעל במה קטנה; הבנים החלו קופצים בקלות מגובה זה אל האדמה, אולם אף אחת מן הבנות לא העזה לקפוץ; עמדתי ליד חברי בן-ציון (גינזבורג) וראיתי את הלעג בעיניו – מיד קפצתי, או יותר נכון זרקתי את עצמי, מעל המיבנה הקטן. נישארתי שוכבת הלומה על הקרקע – נרעשו כולם. גם הבנים, גם הבנות – התאספו סביבי, ואני קמתי בקושי ונמלטתי על נפשי.
תמיד הייתי זורקת את עצמי לתוך איזו הרפתקה, מתוך מעוף דמיוני נועז – ולרוב נכשלתי.
הייתי רזה – המאלאריה כירסמה בי: אני זוכרת צמרמורת וחום חליפות; הרגשה כבדה בשעת הצמרמורת והתעלות וחגיגיות עם עלות החום, לפעמים עד ארבעים מעלות – כל אלה היו דברים שבשיגרה אז.
היתה לנו עוזרת ערבייה בבית ועגלון ערבי בחצר – לפרקים היתה הערבייה לנה בבית ואינה חוזרת לכפרה – וכן גם העגלון שהיה ישן באורווה. לילה אחד נחרדנו כולנו על-ידי רעש בלתי-רגיל – מתוך איזה ערפל שמעתי – שהעגלון ביקר בלילה את העוזרת – הסוף, העוזרת שהיתה יפהפייה נעלמה ולא ראיתי אותה יותר – לא שאלתי שאלות אם כי לא הבינותי דבר מכל זה.
גן-ילדים לא היה בימים ההם וכפי הניראה השתעממתי, ונידמה לי שהייתי מציקה לאמא, שניראתה לי רחוקה ויפה מאוד בימים ההם – עמדה והביאה לי חוטי-צמר עבים, אדומים, ונוצת-אווז, ולימדתני לסרוג "שרשרת", כשהנוצה משמשת מסרגה. הצלחתי היתה אפסית: שנאתי את החוט הגס ואת הנוצה, וכל המלאכה הזאת ניראתה לי חסרת-שחר. נמלטתי לחצר והתחלתי להתגרות ב"דבח", (טבח בערבית): ידיתי בו אבנים והוא קשור בשרשרת לעץ-התות ואינו יכול לעשות לי מאומה – רק להשתולל ולנבוח, להסתמר. היה זה כלב ערבי, דומה יותר לשועל, מדובלל-שיער, מלוכלך וזועף תמיד. תענוג היה להרגיזו, לראותו משתולל – והוא קשור לשרשרת.
אך לפתע, כמו בחלום-בלהות, הצליח להוציא את ראשו מתוך הרצועה שעל צווארו, ובכל זעפו הסתער עליי, קרע את שמלתי וזרקני ארצה – אך לא נשך, לא העז לנשוך, רק עיפר וגילגל אותי בתוך החול – כמגלגל עכבר מתועב; עמד מעלי ונבח, חשף מלתעות צהובות ולא נתנני לקום. צעקתי בכל כוחי – אמא באה במרוצה, כשמטאטא ארוך בידה, ו"דבח", בראותו אותה, נשא רגליו ונמלט מן החצר – ולא חזר אלא לאחר ימים אחדים. בא מתחנחן ומכשכש בזנבו, כורע ומשתחווה לפניי ולפני כל אחד מאיתנו. הוא ידע שחטא חטא גדול; מאז לא העיזותי להרגיזו – להיפך. נעשינו ידידים. אמא היתה מפקידה בידי את קערתו המלאה שיירים, והוא שמח לקראתי ומלקק את ידי – נכרתה ברית-שלום.
תעלול אכזרי יותר לימדני חברי בן-ציון – היינו אוספים צפרדעים וקרפדות, שהיו נחבאות בין העשבים הגבוהים שבשולי החצר – מנתחים אותן אברים-אברים, לא לצורכי מדע, כמובן – אכזריות-ילדים וסקרנות; לראות כיצד הן מפרפרות ומתות – איום! המוות היה מגרה, מושך, מפחיד וחדש כל-כך – – –
רק זיקיות לא נתתי לו לשחוט. הן היו כל-כך יפות! רק את הזנב היה מקצץ להן – והזנב מפרפר ומפרפר שעות על שעות – והזיקית ברחה; "יצמח לה זנב חדש," היה אומר בן-ציון – לא הייתי בטוחה בזה, והייתי עצובה.
*
בבוקר השכם היה שִׁילְבָּיָה הזקן בא רכוב על חמורו, נכנס למיטבח ברשרוש של עבאיית-הצמר שלו ופורק את קסמו של הקיץ על רצפת-הבלטות השחורות-לבנות: סל-נצרים מלא מוסקאט שחור, שהבל לבן מכסה את אשכולותיו הענקיים וטיפות טל-בוקר קטנות עליהם. ובסל שני, קטן יותר, תאנים גדולות ירוקות – ובשוליהן תאנים סגולות וקטנות. בכופה ערבית שטוחה סדורות סברות ירוקות, ורודות כבשר ילד-קטן, והן נקיות מכל קוץ, שטופות במים וקרות מצינת-לילה. וכל זה מכוסה בעלי-תאנה וערוך כתמונה, אוצר בקירבו צינת-לילה ומכוסה נטפי טל זוהר.
התאנים הפיצו ריח שנף חזק ומתקתק במקצת, ואילו הענבים היה להם ריח-יין מעורב בשושן – עלי-הגפן היו יפים כל-כך, משונצים, רעננים וכבדי לשד ירוק; הייתי קולעת לי זר מהם, תוקעת שני אשכולות שחורים משני צידיו, ועונדת אותו לראשי. בני-הבית היו צוחקים ומושכים אותי בצמות.
הצמות היו עניין שלם. שערותיי היו ארוכות מאוד, מתולתלות ורכות כמשי, והגיעו עד לעכוזי הקטן – להחזיק שיער כזה בנקיון מתקבל-על-הדעת – היה עניין לא קל; הכינים שרצו בכל וראשי הפלחיות מלאים בהן וגם ראשי ילדינו. הכינים היו מדביקות ביציהן לשיער והרבה ראשים ניראו מלאי נקודות לבנות שהיו ביצי כינים – גם כעת עוברת צמרמורת בגבי בזוכרי את הכינים; היו לנו משרקות לבנים צפופים מאוד – שאין רואים אותם כעת. הטובים בהם היו עשויים שן-פיל, צפופי שיניים ועדינים להפליא; וכשמסרק כזה היה נתקע בשיער קרוב לקודקוד והולך ונמשך למטה עד צאתו מתוך השיער – היה מעלה ציד ענקי של כינים קטנות לעשרות, ולפעמים גם גדולות; היינו מפצעים אותן בציפורנינו על פני המשרק הלבן – היתה זו עבודה מבחילה אבל הכרחית.
אמא טיפלה בשערותיי באדיקות רבה והקדישה הרבה זמן לטיפולן – וכשהיתה באה סבתא מירושלים היה עובר התפקיד לידיה, אבל אז הייתי מפרפרת וצועקת תחת ידיה, כי לא קל היה לסרק סבך שיער ארוך ומסולסל כשערי – ואני זוכרת סצינות שלימות של התנגשויות על רקע זה. לחפוף את ראשי, זו היתה משימה גדולה. סבון נכנס לעיניי וסבתא שיפשפה חזק ואני צרחתי אך התוצאה היתה טובה למדי: "חזק!" הייתי צועקת, "קלעי חזק," – והיא נשמעת לי והצמות היו קלועות חזק ככל האפשר, וגם לאחר זה עוד היה להן עובי מתקבל על הדעת. ו"קשרי!" – צעקתי, והיא קשרה בשני סרטים אדומים, שתי עניבות, עניבה לצמה – ובזה נגמר הפולחן. הייתי טרייה וריחנית וחופשייה לשבוע ימים מטירדה זו.
לא היו לי כמעט בובות בגיל זה – בכל אופן איני זוכרת אותן – אני זוכרת טיולים במגרש טלושקה והתקהלות לשם משחק ב"מחניים" ובבוקה – הילדות שיחקו לחוד והילדים לחוד – הדבר חרה לי ועמדתי בכל תוקף שישתפו את הילדות; הילדים התנגדו:
"אתן רק מפריעות, 'טוזות' כמוכן – "
והשמלות המתפתלות אכן היו מסתבכות לנו – אבל בסוף הסכימו לקבל שתיים מאיתנו. הרימונו כל אחת את השמלה וכרכנו אותה סביב המותן – ונישארנו בתחתונים לבנים מעומלנים ומקושטי-תחרה – איני יודעת אם היה זה מראה כל-כך יפה – אבל היה בו מעין פריצת-גדר של המין-היפה לעולם-הספורט; השתיים, ואני האחת מהן, לא נפלו כמעט במאומה מן הבנים, הן בריצה והן בקפיצה ובזריזות, אבל מיד לאחר המשחק שוב חזר כל מין למחנה שלו –
הפרדת המינים היתה גם בבית-הספר: הבנים למדו לחוד והבנות למדו לחוד, וכך היה זמן רב עד לכיתה ח' או ט'. לאחר זה איחדו את בתי-הספר – ואז עמד אבי הנאור והטוב והוציאני מבית-הספר – למאורע זה היו תוצאות קשות על חינוכי ואולי משהו ממאורע זה נישאר לכל ימי חיי. האיסור החמור לעירבוב המינים – היה בלתי-טבעי ומתנגד לכל יישותי – אבל כל זה היה מאוחר יותר –
כשהייתי בגיל שש בערך, כבר היה קיים מעין גן-ילדים. הגננת – פשה פרידמן, בתו של החייט, משה שניידר קראו לו; משפחה סימפאטית מאוד, רומנים או פודוליים – שבתם הבכירה – נערה תמירה, נעשתה פתאום גננת; לא ידוע אם למדה פעם – העברית שלה היתה איומה: היה היתה שרה עימנו כמה שירים עבריים, וכשעמדה על כך שיש לי קול יפה – אמרה לי: "את 'משירה' כל-כך יפה!" – במקום: את שרה. כבר אז עמדתי על השגיאה אשר צרמה את אוזניי. הדיבור העברי היה בראשיתו – ובכל זאת כבר דיברתי עברית.
למען האמת עלי לספר משהו קודם לזה – את האלפא-ביתא הראשון הביא לי אחי הבכור – תפשתי מהר את האותיות; לאחר זה הביאני ל"מלמד" שהיה אזרח במושבה, ואצלו היו עוד ילדות שלמדו ראשית הקריאה – איני זוכרת שמותיהן. ה"מלמד" נסע לאמריקה והחדר בוטל, ואז ידעתי כבר לקרוא. הייתי בת ארבע וחצי ואולי חמש – דיברתי עברית וגם קצת יידיש עם הילדות, ואז הוכנסתי לגן שהיה בקירבת ביתנו – מלומדת גדולה לא יצאתי, כמובן, מגן זה.
בינתיים נתהוו הרבה דברים סביבי – בנינו בית חדש ומפואר, לפי המושגים של אז, על מגרש נפלא של עשרה דונם; זה היה מקודם גן-נסיונות לפירות נשירים – כל העצים, חבושים, תפוחים ואפרסקים, עמדו יבשים-למחצה. במגרש היו גם אוקליפטוסים ענקיים. עקרנו אחדים מהם כדי לעשות מקום לבית; הבית היה בנוי אבני-גזית מחוררות ומסותתות ממחצבת באב-אל-האווה (היום רמת-גן). היו בבית ארבעה חדרים – מרפסת ענקית לפני המיטבח ומרפסת ליד ה"סאלון", אף היא גדולה, מרובעת, ובה גג של "סוכה" תמידית. אל מרפסת זו היו עולים במדרגות למעין במה קטנה שהיתה מוקפת "מסטבה", אולי מן המלה "איצטבא", וכזאת היתה. מין ספסל בנוי ברוחב שבעים-שמונים סנטימטרים. לאיצטבא זו לא היה גג, ועליה היינו מתמתחים ונחים מעמל היום כשעל ראשינו כיפת-שמיים כבדת-כוכבים ומטאורים בוזקים.
האיצטבא היתה ספוגה עוד בחום השמש בו היתה נתונה – ולאבי היה כר של קש מיוחד שהיה ממלאו כל קיץ מערימת השחת – ואותו היה שם למראשותיו. הוא היה עייף. רגליו היפות המהוקצעות – יחפות, ראשו גלוי, כששיער נהדר עוטה אותו. מין שלווה היתה יורדת עלינו, והיא באה ממנו – מין התפרקות שלווה עם בוא הלילה – העמל נשכח – מבטו היה תקוע בשמיים המכוכבים – ואנו סביבו כעדר כבשים רגועים.
על פי רוב היינו נירדמים לשעות מיספר על האיצטבא – עד שהבית נתמלא אוויר לילה קריר – ואז היה לוקח אותנו בזרועותיו ומעביר אחד-אחד למיטות הקרירות.
היו אלה השנים היפות ביותר בחיי-המשפחה. המשק המעורב הניב, ברפת עמדו חמש פרות, אחת מהן דמשקאית; שניים, ולפעמים שלושה סוסים יפים. הרפת היתה גדולה, אדומה, עם עליית-גג שבה איחסנו את השחת הקצוצה לחורף. החצר היתה רחבת-ידיים. מול הבית – מצד מזרח – גדלו אוקליפטוסים ענקיים, – הם הטילו צל וריעננו את האוויר, ובישמו אותו בריחם המיוחד.
*
בימים ההם היה רק דבר אחד שהעכיר את רוחנו: המחלות. אחי הבכור לא קדח אף פעם; לעומת זה, אני והאחים הצעירים היינו אכולי מאלאריה, צהובי-עור. ולי נתן אבי כינוי – שהרגיז אותי – כפי הניראה שעיניי הירוקות נתערבו בצבע הפנים השחום-צהוב, והוא קרא לי "גרינער קלויסטער" (צריח ירוק). לא ידעתי פירוש המלה, אבל ידעתי שאינה לזכותי – פעם בלכתי מן הגן, ואני זוכרת את השמלה שלבשתי, שמלת משבצות בלבן-שחור, גדולות במקצת, מעין "גינגהם", ודאי שגם השמלה הכהה לא הוסיפה הרבה לפניי אכולות-הקדחת – פגשתי את אבא וחברו יעקב ג.; שניהם נעצרו ואבא פלט: "גרינער קלויסטער!" – קור עבר בעצמותיי, ובאותו מעמד החלטתי: אהיה יפה, ויהי מה! ולא אשמע עוד כינוי זה (אחרי שנים נקמתי היטב על כינוי זה).
היינו קודחים הרבה ובקיץ מתכסים פצעים גדולים, מלאי-מוגלה, והעיניים היו נדלקות, ועם כל זה הרגשנו שאנו צומחים וגדלים, בקושי אבל בכוח, מעין עשבי-בר היינו, המכילים איזה כוח ראשוני – אשר שאבו מן האדמה והשמש והצמחים מסביב, ולמרות הפגעים התפתלנו, מצצנו וגדלנו. אמנם היינו "שיירים", החלשים מתו – כך מתה אחותי הבכירה – ציפורה – ואחי אלעזר ממש נמלט מציפורני-המוות בהיותו ילד – והיתה זאת אימי שסחבה אותו מתוך ציפורניו – הוא נולד חלש – ארוך-גפיים ונחמד עם עיניים גדולות ויפות – אבל היה מכוסה במין מחלת-עור שנים רבות, לא רצה לינוק, לא רצה לאכול, ילל בלילות – ובכל זאת התגבר ונעשה לאישון נהדר. ברוך הבכור היה כמין בן-מלך מתוך אגדה מזרחית. לאחר כמה גלגולים "חינוכיים" הובא הביתה ונשלח לפרדס וייס ללמוד שתלנות מידי המומחה קסובסקי.
פצעים פשו בנו, כל שריטה קטנה היתה תופחת ומתלקחת – יוד לא היה. היו שמים אבקת "יודופורם" צהובה. העיניים החולות היו נדלקות, מתמלאות מוגלה כפצעים – והיינו שוטפים אותן ב"סובלימט". ופעם, בטעות, שתתה העוזרת כוס סובלימט וכמעט הורעלה. אותה עוזרת היתה "בת-מזל" בכל – רק עבודתה היתה יפה – יום אחד שתתה מים מן החבית – מים שלא סוננו – ובלעה עלוקה. מיד החלה מלעלעת דם וחשבנו שלקתה בשחפת. עמד אבא והזריק לתוך אפה מי-טבק, כמו שהיה עושה לפרות כשהיו בולעות עלוקה ומדממות – מיד החלה הבחורה להתעטש ועלוקת-ענק גלשה מאפה.
*
כשהיתה הקדחת גוברת עלינו, החום עולה, והגופות נסחטים לאט-לאט – היתה אמא קופצת פתאום: "די, אי אפשר יותר! קח אותם ליפו, לשפת-הים, יהודה – ולא איני יודעת מה אעשה!"
הסצינה הזאת היתה מכניסה בנו שמחה גדולה – ידענו שאנו נוסעים ל"חי-טויבע". המלון של חי-טויבע היה משהו שעליו אפשר לחלום ימים ולילות – כל כך הרבה חוויות היה גורם לנו.
היה זה בית ערבי ישן אשר עלו אליו במדרגות צרות אפלות ונודפות ריח-שתן, אבל משהגעת למעלה היה זה ארמון – ארמון ערבי מאלף לילה ולילה.
"סאלון" ענק אשר תקרתו היתה גבוהה-כשמיים, ועליה ציורים שונים. מתחת לתקרה היו קבועים אשנבים עגולים סביב-סביב, והאשנבים – זכוכית צבעונית, מסננים אורות אגדיים, ובסאלון הגדול ולאורך קירותיו – ספות צרות, רפודות כרים, ומכוסות בד מקומי, מפוספס כחול-ירוק, שזור חוטי-כסף; ורצפת הענק עשוייה אריחי שיש-לבן גדולים – וביניהם פסים שחורים צרים. רצפה זו קסמה לי במיוחד. הצדדים המערבי והמזרחי של הסאלון היו עשויים חלונות-זכוכית ענקיים, ובצידו המזרחי היו דלתות במקום חלונות ואלה נפתחו ל"בלקון" – מרפסת מוקפת מעקה-ברזל נהדר, עשוי כל מיני כפיפות וצורות. שתי שורות חדרים היו לשני צידיו הארוכים של הסאלון. ובסאלון עצמו שולחן ארוך מאוד ומשני צידיו כסאות שחורים קלועי-קש, "כסאות וינה" היו קוראים להם. כאן היו האורחים מקבלים ארוחותיהם.
המיטות היו נקיות אבל היו בהן פשפשים – ומי שם לב בימים ההם לקטנות כאלה – אוויר-הים היה שוטף את הסאלון הגדול והאוויר היה שוטף את ריאותינו – מחסן אותנו – מיד היה החום יורד, והיינו בולעים כמויות גדולות של מזון, קציצות-ענק, צלחות מרק ריחני, ושותים סודה עם קוביות-קרח בתוכה (הקרח היה חג גדול – במושבה לא ראינו אותו) – והיינו מקנחים בפרוסות גדולות של אבטיח.
לפנות-ערב היינו הולכים לים – אמא היתה מלבישה אותי כותונת, וכן גם את אחי ואותה עצמה, וכך היינו נכנסים לים. ההמולה היתה רבה: ערביות, יהודיות, ערב-רב של נשים – התרחץ, צרח, הכותנות התנפחו ולפעמים התרוממו, וצווחות ורעש הגלים – רועדים היינו יוצאים מן המים ואמא מנגבת ומלבישה אותנו –
מוכרי-הגלידה היו צווחים "בוזה, בוזה!" – מוכרי-יסמין היו מתהלכים כשעל מקל מאוזן תלויים זרי-יסמין מפיצי ריח, שהתערב בריח-הים. קולי-תירס היו מעמידים כירות קטנות מלאות פחמים לוחשים, וצולים עליהם קלחי-תירס ומכריזים עליהם בקולי קולות. ומוכרי המתיקה היו מכריזים "סוכר עמבר!" – סוכר הנישא חוטים-חוטים על מקל. הקולות והריחות, ועל כל אלה המיית-הגלים וריח-הים החריף, היו נכנסים בנו כעין שיקוי מעודד, והקדחת היתה חולפת, ולאט, ממש בימים אחדים, היה הצוהב מתחלף בכעין-רמז לוורידות בלחיינו המסכנות.
*
נכתב: 1967 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1911-1898 לערך. חלקו נדפס לראשונה בשם: "דבח", "מאזניים", כרך כ"ד, חוב' ג, פברואר 1967, שבט תשכ"ז; וחלקו נדפס לראשונה: "קטיף" ח, תשל"א, 1971. הנוסח השלם והמשולב נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 16.
כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.
הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.
המשך יבוא
* * *
האם אובאמה היה נבחר לולא ה-9.11?
מוזר שאיש מכל הכותבים והמפרשים את בחירתו של ברק אובאמה לנשיא ארה"ב אינו קושר את המתקפה המוסלמית של ה-11 בספטמבר 2001 על מגדלי התאומים והפנטאגון – לבחירתו של נשיא שחור ממוצא חצי-מוסלמי. למעשה דווקא הדמוקראטים משקפים הפעם את הבדלנות האמריקאית ואת הרצון הסמוי, האגואיסטי והמאזוכיסטי, לרצות את הטרור המוסלמי ואת איומי בן לאדן ולברוח מאחריות לשלום העולם כולו ואולי גם לקיומה של מדינת ישראל. והחשש הוא שאנחנו, לא הערבים – נצטרך לשלם את מחיר הרטוריקה הנבובה של אובאמה.
אבל לפחות יש לאובאמה סגן-נשיא טוב יותר משרה פיילין, שכנשיאת ארה"ב ומנהיגת העולם החופשי, במקרה פטירה מוקדמת של מקיין הנכה – היתה עלולה להיות אסון אמיתי.
אהוד בן עזר
* * *
הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר
"ספר הגעגועים"
קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 351 עמודים ועומד לצאת לאור בראשית חודש דצמבר 2008 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, בראשית חודש דצמבר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.
אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו בראשית חודש דצמבר! – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק בהגיע מועד משלוח העותק אליהם. לצערנו מתעכבת קצת הפקת הספר מעבר למה שצָפינו. אבל את עטיפתו היפה שכבר הושלמה נשלח בצרופה לגיליון הבא.
הכתובת למשלוח 50 השקלים:
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
ס. נידח: לפחות דבר אחד טוב יצא מהמשבר הכלכלי בארה"ב – הפאראזיטיות של אברכי הישיבות הגיעה עד משבר!
יהודה ארנד, מנהל רשת הכוללים הגדולה "עטרת שלמה", "מספר על אברכים, אבות ל-12 ואף 18 ילדים, שלא נעדרים יום אחד מהלימודים 'למרות שהמקררים שלהם ריקים.'"
("הארץ", 5.11.0-8, יאיר אטינגר, "תפילה נרגשת לשלום עולם העסקים")
עתה, לאחר שנסתמו צינורות ה"שנור" שלהם בארה"ב בגלל המשבר הכלכלי, אולי הם יתעשתו ויתחילו לעבוד ולפרנס את משפחותיהם העניות ובעלות שיעור הילודה חסר האחריות והגבוה להדהים, הדומה רק לזה של הבידואים בנגב החיים על קצבאות הביטוח הלאומי.
63 אלף אברכים בטלנים מפקירי משפחותיהם לעוני ול"שנור" – אברכים שמבטלים זמנם בישיבות ושום מילה חדשה בפרשנות התורה ושום גאון חדש בתורה לא יצא מהם, והם מבזים יום-יום את מצוות הדת היהודית בכך שאינם מפרנסים את משפחותיהם [שארה של האישה]! לא היה כדבר הזה בתולדות העם היהודי ואף לא בחוגי החרדים בארה"ב כיום, שרובם אנשים שעובדים קשה למחייתם!
* * *
ברגע האחרון:
אמש [4.11] בפילהרמונית חגיגת דודמל
את קונצרט הפתיחה של העונה, האופרה "טורנדוט" עם המנצח הקשיש בן-גילנו זובין מהטה (גם המלך חוסיין ז"ל נולד בשנתון שלנו) – הפסדנו בגלל הביקור בפריס, וכך נפתחה לנו העונה בקונצרט המדהים והארוך יחסית בניצוחו של הינוקא הוונצואליאני גוסטאבו דודמל.
ארבע יצירות נוגנו. תחילה הקונצ'רטו לתזמורת "משחקי יובל" של ליאונרד ברנשטין, המבוסס על המילה העברית "שבע" הנאמרת שבע פעמים בפי הנגנים, ומשמעותה שבע כפול שבע השנים שבסופן חלה שנת החמישים, שנת היובל, והיצירה גם מסתיימת ב"ברכת הכוהנים" בעברית, הפעם מפי הבריטון המעולה נח בריגר: "יברכך השם וישמרך, יאר השם פניו אליך ויחונך, יישא השם פניו אליך וישם לך שלום." (במדבר ו' 24-26).
כל העוצמה והחיוניות של ברנשטיין מושקעות ביצירה הזו, שהיא חגיגה לתזמורת כולה ולקבוצות מכליה בנפרד. דודמל מקפץ על הבמה המוגבהת, ולולא היה נמוך כל-כך היה אפשר לומר שהוא לא נופל מליאונרד ברנשטיין עצמו ברמת ההתלהבות, הקצב הסוחף והרוח הטובה שהוא משרה על הנגנים ועל היצירה, שמסתיימת בשילוב אקורדים שמזכירים את "סיפור הפרברים".
היצירה השנייה היתה הקונצ'רטו מס' 3 בסי מינור לכינור ולתזמורת, אופוס 65, של קמי סן-סאנס, בביצוע הסולן הצעיר יוליאן רחלין. שני הפרקים הראשונים של הקונצ'רטו איכזבו קצת. נגינתו של רחלין רצינית ומעולה אך אין מרגישים בה ניצוץ של גדולה. אולי גם היצירה אשמה בכך כי שני פרקיה הראשונים לא מעניינים ביותר. מזל שיש פרק שלישי, והוא גם הידוע והפופולארי, והוא ממש כיצירה לעצמו, וכאן התזמורת אורו פניה והיא נהנתה לנגן, וגם רחלין הגיע לשיאים שלא ניכרו בנגינתו בשני הפרקים הראשונים. אבל אולי אסור לנו לשפוט אותו כי אין לנו רקע מוסיקאלי מספיק של הכרת הקונצ'רטו הזה.
אחרי ההפסקה מנגן החלילן הצעיר איל עין-הבר את "חליל", נוקטורן לחליל סולו, לתזמורת כלי הקשה ולכלי נקישה, שחיבר ליאונרד ברנשטין לזיכרו של החלילן המוכשר ידין טננבוים, שהיה יכול לשרת במסגרת תזמורת צה"ל אך בחר להתנדב לשירות קרבי ונהרג במלחמת יום הכיפורים כתותחן בטנק, לאחר שהצליח להשמיד טנק מצרי וטרקטור, ואשר אחרי מותו הוענק לו עיטור המופת על גבורתו.
כאשר מאזינים ליצירה של ברנשטין מתוך ידיעת הסיפור, המובא בתוכנייה, אי אפשר שלא לזהות את הלוחם הבודד ידין בקול חליל, המבוצע היטב על ידי החלילן הצעיר, ולעומתו התזמורת המשמיעה את קולות המידבר באווירה מזרחית ואת קולות היריות והתותחים, וכך המוסיקה מתנודדת בין מלחמה לקינה ואבל והיא מלאה רגש וגם ציורית מאוד. אם התחלנו בברנשטיין של שופרות היובל מהמקרא, הנה המשכנו בהווייה יהודית חדשה, אחרת, אבל היסטורית שלנו באותה מידה, מלחמת יום הכיפורים. ודווקא בישראל מקבלות שתי היצירות הללו מישנה תוקף כי הנושאים שלהן הם חלק מהתרבות ומההיסטוריה שלנו.
והסיום, הסימפוניה הרביעית בפה מינור, אופוס 36, של צ'ייקובסקי. עליה אין להכביר מילים. זה כמו לשבת במשך ארבעים ואחת דקות מול צונאמי אך מבלי להינזק. פלא טבע. כל קולות רוסיה, נהרותיה ויערותיה, ועממיותה המוסיקלית – עולים מתוך הסימפוניה בתנופת ענקים. כל רגע הוא מלודי, מושך את האוזן, מהנה, מערסל את השומע בחזרות ובהפתעות, כמו הפריטה בתחילת הפרק השלישי; וכמובן הפרק הרביעי והאחרון, שאחריו הקהל ממש השתולל מרוב התלהבות ולא הפסיק למחוא כפיים ולהזמין שוב ושוב את דודמל המתולתל אל הבמה, ודודמל השובב טוב-הלב הגאוני לא הפסיק להציג שוב ושוב את הנגנים, ביחידים ובקבוצות, ולמחוא להם כפיים. לשם שעות כאלה קיים היכל התרבות במצבו הנוכחי, וקיימת התזמורת הפילהרמונית הישראלית, ואלה שעות שאתה שומע בהן בתל אביב מוסיקה באיכות שהיא מן הטובות ביותר בעולם, ואין צורך לרעות בשדות זרים.
תודה לאל כבר הבריקו את רצפת העץ השחוקה שבין גושי השורות, אך הרצפה מתחת למושבים, בשורות עצמן, עדיין שחוקה לגמרי. אולי הפילהרמונית צריכה למצוא גמדים שיבריקו גם את המקומות הנמוכים והנידחים האלה. לא צריך להרוס את ההיכל לשם כך.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
* * *
ה"שיר" "נדלקתי" [גיליון 389] הוא אלימות מינית נתעבת. יש לקוות שזו אלימות מילולית בלבד, כלומר שהכותב הוא אנס רק בפוטנציה.
[השם והכתובת שמורים במערכת]
אהוד: למיטב הבנתי התכוון המשורר בשירו לדחוף לה גלידה בכּוֹס ולא בכּוּס.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1960 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 373] אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
פינת המציאוֹת: חינם!
כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל