גיליון מס' 391

עם צרופת העטיפה של הרומאן החדש "ספר הגעגועים", שיידפס בקרוב

תל אביב, אור ליום שני, י"ב בחשוון תשס"ט, 10 בנובמבר 2008

שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: חנן חֶבֶר, ראש  החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, מָזְנֶה את המחקר האקדמי.

זהבה קור: קיץ אחד לפני רבין. // אורי הייטנר: בלתי לגיטימי בעליל.

 דודו פלמה: פוסט מורטום, קדיש – לאימי שושנה.

 ח"כ אופיר פינס-פז: מכתב לקובי מרחובות.

יוסף עוזר: שני שירים: א. בין איום לאיום. ב. נוחי בשלום, מטריה.

איליה בר זאב: מַסָּע לְבֵּייגִ'ין 2008 – שתים-עשרה אנקדוטות ללא סדר הגיוני.

בערב ארוחה במסעדה Aux Anysetiers du Roy, בסידרה: תענוגות פאריס לְגוּרמֶיהָ, מאת ס. נידח, סופרנו לתיפקודֵי האיצטומכה.

רות ירדני כץ: אהוד, מזמן-מזמן לא דיברנו אוכל. "זאזא" בחאן בירושלים.

צילום נדיר ב"המקומון ת"א": אוחיון, חולדאי וזוגתו של יואל משה סלומון.

דודו אמיתי: תגובה למגיבים על ניתוחו של עוז אלמוג.

עוז אלמוג: תגובה לתגובתו של צבי אל-פלג למכתבי ולמאמרי על מהומות עכו.

עוז אלמוג: הגיגים סוציולוגיים על האמריקאים.

רון וייס: לדעת אובאמה המהלך הצבאי בעיראק היה מוטעה.

יוסי גמזו: עָנִי מִצְּפַת. //  נעמן כהן: תשובה לצור ארליך.

אברהם אצילי: ועוד לעניין מותו של אברהם שטמפפר, אחיו הצעיר של יהושע.

אסתר ראב / כל הפרוזה: א. הווה. ב. תוגת עולם [הצעצועים שלי]. ג. משחק עם אימא. ד. יוסל'ה שפילר. ה. צלילי מוסיקה.

ישראל הר: מכתב מזעזע של זקן עם סלים כלוא בין אופנוע לאופניים בתל אביב.

פֶּסְלָה של פנינה רוזנבלום תוצב  בכיכר המייסדות המחודשת בפתח-תקווה.

* * *

אהוד בן עזר: חנן חֶבֶר, ראש  החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, מָזְנֶה את המחקר האקדמי

לפני גיליונות אחדים [367] כתבתי על ספרו החדש של חנן חבר "מראשית, שלוש מסות על שירה עברית ילידית", (בהוצאת קשב לשירה, 2008, 104 עמ' מיותרים):

"מזלה של אסתר ראב שנפטרה לפני 27 שנים ולא זכתה לקרוא את דברי החוכמה המפליאים על אודות שירתה במסתו האנטי-קולוניאלית של פרופ' חנן חבר, שנכתבה כנראה מתוך נקודת מוצא פלסטינית. ספק רב אם היתה בכלל מבינה את דבריו, והיא לא היתה טיפשה.

"מתברר שאסתר ראב כלל לא היתה משוררת עברית ילידית, מושפעת מנופי הארץ שבה נולדה, ומהתנ"ך – אלא היתה משוררת קולוניאלית, על כל הזרות והמלאכותיות המשתמעות מהמושג הזה, ואילו הילידים האמיתיים בארץ-ישראל היו מאות ואלפי המשוררים הפלסטינים בני-דורה, שאמנם חלק ניכר מהם היו אנאלפאבתים שטרם ידעו שהם משוררים ושהם פלסטינים תחת הכיבוש הציוני-קולוניאלי, אבל מסתו של פרופ' חנן חבר באה לתקן להם את המעוות ההיסטורי. ונשאלת השאלה מה סיכויי ההתקדמות האקדמית של סטודנטים שלו לספרות, שאינם רואים עין בעין את המציאות הארצישראלית מבעד למשקפיים של פרופסור אנטי-קולוניאליסטי ופרו-פלסטיני, וכנראה גם לא חכם ביותר?

"כמחזיק בזכויות יצירותיה של אסתר ראב נתתי למו"ל את כל העזרה וההרשאות לשימוש בשיריה בספרון, ועל כך גם מודה לי פרופ' חבֶר בפתיחה. יש אצלי הפרדה גמורה בין פולמוס עם חוקרים, גם חכמים מדופלמים כפרופ' חנן חבר, לבין מתן כל עזרה והרשאה אפשרית לכל מי שכותב על אסתר ראב ותהיינה דיעותיו אשר תהיינה."

עד כאן מדבריי באותו גיליון. ומאחר שאני חשוד אולי בהטייה משפחתית, כי את השטויות שלו כתב חֶבר על דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב, מצאתי לנחוץ לצטט כאן מתוך מאמר הביקורת "אין ילידיות עברית" שכתב על ספרו עמוס לויתן, ושהתפרסם בשבועון "מקור ראשון", (ב-24.10.08).

כותב לויתן:

למעשה, הדברים שקופים וחֶבר אינו מסתיר אותם. המניע למחקרו הוא פוליטי: "החידוש בין התפיסה המוצעת כאן לבין הקריאה המקובלת, הוא ההבדל שבין ניתוח טקסטים תוך אימוץ והפנמת המבט הציוני, לניתוחם מנקודת מבט ביקורתית, שאינה מפנימה את המבט הציוני; או במילים אחרות – מציעה פרספקטיבה פוסט ציונית." (17).

התיאוריה היא התיאוריה הפוסט-קולוניאלית והאוריינטליסטית: "השירה העברית בארץ ישראל פעלה תמיד במסגרת המאמצים לנכס את המרחב לטובת הפרוייקט הציוני [כלומר, בעל 'גוון שלילי']. בעיקר ביקשה השירה לסמן אתרים ומרחבים ולהפוך אותם לשייכים לתרבות ולחברה העברית, ההולכות ומתפתחות במקום הישראלי-פלסטיני הנתון במחלוקת עזה." (7); ואילו המתודה היא להצביע על סתירות או פרדוקסים בתופעה הנחקרת: "הילידיות היא מקרה מובהק של זהות סתירתית. היא כוללת שני כוחות הפועלים זה לעומת זה: האחד הוא סטאטי, ההימצאות הבו-זמנית במרחב. ואילו השני הוא דינאמי, התשוקה לארץ כמרכיב חדש." (33).

את עיקר תפקידו רואה אפוא חבר במעקב ובחשיפה של "המאמצים שהשקיעה השירה הילידית בהתגברות על המכשולים העולים מהסתירה הפנימית" (כנאמר על גב הספר). כאן ניתן לשאול: אם סתירתיות זו היא תכונתה הכללית של הילידיות, במה מתייחדת דווקא זו העברית?  ונשאיר גם את התשובה לשאלה זו להמשך.

בפועל, מה שמוצג לפנינו היא תיאוריה חוץ-ספרותית (פוליטית, היסטורית, סוציולוגית), שהספרות משמשת לה רק אילוסטרציה להוכחת טענותיה. עיקר משימתו של הכותב הוא לשבץ דוגמאות שיריות במקומות הנכונים. הבה נתבונן בשלוש דוגמאות כאלה ונפתח באסתר ראב, המשוררת הראשונה בספרו.

כדוגמה מרכזית ממנה מביא חבר את השיר הבא ללא כותרת:

ליבי עם טללייך, מולדת / בלילה על שדות חרולים, / ולריחות ברושים וקימוש לח / כנף חבויה אני אפרוש. / עריסות חול רכות דרכייך / בין גדרות השיטה שטוחות, / כעל פני משי צח / לעולם בם אנוע / אחוזת קסם לא-נפתר, / ורקיעים שקופים רוחשים / על מחשכי ים עצים שקפא (22).

על שיר נוף תמים זה, שנכתב בפתח-תקווה ב-1923, כותב חבר כי בו "מובא לשיאו הפרדוקס של הילידיות: המעשה השירי הופך לכלי העיקרי של הניכוס הקולוניאלי [כלומר, בעל 'גוון שלילי' כי מדובר בציונות] של המרחב, כשהוא מופיע כתנועה ללא סוף שמזינה שוב ושוב את התשוקה של הניכוס." (23).

בלשון המעטה אפשר לומר כי דברים אלה הם בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת." מן האופן שבו הוא מסיק את "הניכוס הקולוניאלי" מן "התנועה לאין סוף שמזינה את התשוקה" אפשר להסיק כל דבר. בסך הכול זו הכללה גורפת המתבססת, כאמור, על ניגוד אוניברסאלי בין "סטאטי" ל"דינאמי" – בין "לעולם בם אנוע" לבין "קסם לא-נפתר" שבשיר.

דומה שדווקא דבריו של דן מירון, שאותו מביא חֶבר כתנא דמסייע ("אין הטבע מופיע בשירתה לעולם כחטיבה סטאטית בעלת שלמות של יופי, אלא כהתרחשות בלתי פוסקת, שהיא החיים"), שומטים את הקרקע מתחת לדבריו. שכן, הם מצביעים על כך שסתירתיות זו "היא החיים", כלומר היא מצוייה בכל תופעה מתופעות החיים.

עד כאן דברי לויתן.

שהדי במרומים שמעולם לא נכתבו דברים כה חסרי הבנה וכה ערלי-לב על שירתה של אסתר ראב כמו בספרונו של חנן חבר! – ולחשוב שאיש פוליטי שונא-ישראל זה – הוא פרופסור מן המניין העומד בראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים! – איכה התדרדרת, אוניברסיטה! – מה פלא שכבר אין לך כמעט סטודנטים בחוג לספרות עברית? משוגע מי שהולך ללמוד אצל חנן חבר! – הלא אי אפשר לבסס מחקר מדעי רציני על שנאה, על שקרים ועל דיעות קדומות!

נותר רק לקוות שיש עוד מורים בחוג הזה שעדיין אינם חולקים עימו את השקפותיו הנלוזות.

* * *

זהבה קור: קיץ אחד לפני רבין

לא היו שום סימנים. ודוקא הייתי מצפה שלפחות כלב אחד מבין כל הכלבים רגישי החוטם הממלאים את תל אביב יזקוף את ראשו החינני ויריח סכנה באוויר, אבל זה לא קרה.

להיפך. לגמרי להיפך. זה היה הקיץ הכי רגוע, הכי יפה והכי שלנו שאני זוכר. בקיץ ההוא ילדה אמא את אחינו הקטן, אבא לקח אותנו לים כל יום, ואחי הגדולים קיבלו את העבודה הראשונה שלהם. כזה קיץ לא היה לנו עד אז וגם לא יהיה. קיץ תשנ"ה.

יצאנו ברגל לבורגראנצ' בדיזנגוף. אמא אמרה שטוב לה ללכת וזה יזרז את הלידה, ואנחנו הסכמנו. חצינו את כיכר מלכי ישראל רחבת הידיים, והמרצפות השבורות יצרו תחת רגלינו מנגינות מצחיקות כשדרכנו עליהן. אמא צעדה איתנו, פחות או יותר בקצב שלנו, אבל בסוף הזמינה רק סלט. היא כבר לא היתה מסוגלת לעמוד ולבשל לנו, גם היה לה חם מדי עם הבטן הגדולה, וגם אנחנו היינו רעבים נורא בגלל החופש והשינה עד מאוחר בבוקר, בגלל שלא היה לנו מה לעשות.

כשחצינו את הכיכר מהבורגראנצ' הביתה כבר ניצבו שם אוהל ענק וצריף קטן על גלגלים. גילינו אותם יחד, בהפתעה, כשחזרנו. האוויר עמד. זה היה סוף חודש תמוז ואנחנו הזענו נורא וחצינו את הכיכר באלכסון ישר אליהם. מהצריף ירדו שלוש מדרגות אל המרצפות המרקדות של הכיכר, ובעליונה ישב בחור מגודל עם תלתלים ג'ינג'ים ושתה מיץ תפוחים של רמת הגולן. הוא ישב על המדרגה הגבוהה מבין השלוש כאילו עליה התנהלו כל חייו עד אז, ועיניו בהו בבניין העירייה. נעמדנו מולו. מרוב התרגשות לא יכולנו לדבר, והוא שאל: "אתם רוצים לעבוד פה בקיץ?"

"מה כבר יש לעשות?" שאל אחי בקול אדיש. הוא לא רצה שישר יראו שהוא מעוניין.

"לחלק חוברות הסברה, למכור מזכרות מהגולן, להביא אנשים, להפעיל דוכנים..." הוא ענה.

"כל כך הרבה עבודה?" התערבה אמא. כל דבר נראה לה עכשיו מאמץ.

וכך נעשה אחי הגדול "סדרן" באוהל הענק של מיצג הגולן, שהתנחל בתל אביב באותה שנה, אחותי הגדולה מכרה כרטיסים לקהל שצבא בהמוניו על גדרות הברזל שהעירייה הציבה, אני נדנדתי פעם לו ופעם לה ואמא לקחה מונית אל בית היולדות וחזרה עם אח חדש. היינו מאושרים.

רק סבא הבחין שמשהו הולך להיות לא בסדר.

הוא ראה את זה הרבה קודם, ביום העצמאות. כי ירד גשם. "גשם ביום העצמאות? לא טוב," הוא אמר, "לא טוב." חזרנו מבית הספר בבגדי כחול לבן דקים ספוגי מים, וסבא נחרד: "גשמים באייר!" ופתח מסכת תענית.

כל יום באו אורחים הביתה. היו מהם דתיים והיו לא דתיים, אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו מרמת הגולן. בלילה היו כאלה שנשארו לישון אצלנו כי המיצג ננעל בחצות. אמא אמרה שנפרוש מזרונים בסלון וכך עשינו. בבקרים פקחנו עיניים בנחת, מתחנו את הידיים. הערנו קדם את הזרת ואחריה את יתר האצבעות. האורחים ישנו עד מאוחר וגם אנחנו לא מיהרנו לשום מקום. התעוררנו לאט-לאט כמו רמת הגולן עצמה: בהתחלה ערפילים אחר כך מתבהר. אם לנו אצלנו בנות הן לחשו לאחותי בבוקר, על המזרנים בסלון, סיפורי פלאים על הישוב שלהן, על אחיהן הקטנים, החמודים, על הוריהן, על החברים ועל הבית. אם לנו אצלנו בנים הם סיפרו את אותו הדבר לאחי. רק אני שמעתי גם את אלה וגם את אלה ובצהריים נתתי יד לגדולים ויצאנו אל האוהל כדי לפתוח מחדש את המיצג. האורחים הביאו מתנה: דִבקִית ענקית העם עם הגולן , "סטיקר" בגודל מסך פלזמה ענקי, בשביל כל החלון האחורי של המיצובישי. לאן שנסענו סובבו תושבי העיר את ראשיהם אחרי המכונית שלנו בתימהון.

ילדים בכל העולם רוצים שהחופש הגדול לא ייגמר להם לעולם וכך רצינו גם אנחנו. זה היה הקיץ הכי רגוע, הכי יפה והכי מתוק שאני זוכר. אין פלא שלא רצינו שייגמר. כי מעברו השני של החופש, קצת אחרי החגים של תשרי, חיכה לנו עולם חדש ומאיים.

במוצאי השבת ההיא, אחרי שנורו היריות בכיכר מלכי ישראל, ירדה אלינו בצרחות השכנה מהקומה השלישית. פניה היו לבנים מכעס. היא לא צחקה כמו לפני חודשיים כשהביאה דובי שעיר להולדת אחי הקטן ואמרה: "מזל טוב! אתם כזאת משפחה... אין מילים! אין מילים!"

עכשיו היא עמדה בפתח והיו לה בהחלט מילים: "אתם רצחתם את רבין!"

אנחנו? הרי היינו כל הזמן בבית!

"אתם!" הפנים שלה החליפו צבעים, "אתם רצחתם את רבין! אתם והאוטו שלכם! אתם וההסתה שלכם!"

הרגשנו שעכשיו יהיה רע. סגרנו את הדלת וחיכינו לשמוע קולות מהרחוב. אחותי הגדולה שאלה בדאגה: "יהיה פּוֹגרוֹם?"

ועד היום יש לנו צלב קרס קטן חרוט על דלת הכניסה מבחוץ. מזכרת נצח מהשכנים.

© זהבה קור

* * *

אורי הייטנר

בלתי לגיטימי בעליל

הרכב המועצה הדתית של הגולן, הדורש אישור משרד הפנים, לא אושר. מדוע? כיוון שהממשלה היא ממשלת מעבר, ואין היא יכולה לקבל כעת החלטות ממין זה. יש להמתין עד אחרי הבחירות.

מאותה סיבה לא התכנסה הוועדה למינוי שופטים לבחור שופטי שלום. זאת, חרף העומס הבלתי נסבל בבתי המשפט ועינוי הדין הנמשך והפוגע בציבור. שופטי בית המשפט העליון הבהירו שבתקופת ממשלת מעבר אין לבחור שופטים, אף שרק 2 מתוך 9 חברי הוועדה למינוי שופטים הם נציגי הממשלה. טחנות הצדק תמשכנה לטחון לאט, כי הסדר הטוב מחייב איפוק וריסון שלטוני ויש להמתין עד אחרי הבחירות והקמת ממשלה חדשה. שר המשפטים והיועץ המשפטי לא אהבו זאת, אך קיבלו את הדין.

אני סבור שבשני המקרים האלה המדינה הלכה קצת רחוק מידי עם עיקרון נכון. את העיקרון הגדירה היטב שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר, בערב עיון בקצרין ביום השנה לרצח רבין, שאורגן בידי מתנ"ס קצרין ומתנ"ס הגולן: "ממשלת מעבר יכולה לעסוק בתחזוקה השוטפת ובקבלת החלטות הנדרשות להגנת המדינה, אך אין זה ראוי שתקבל החלטות שתחייבנה את הממשלה הבאה".

זה העיקרון. העיקרון נכון, אך אין צורך להרחיק לכת – לדעתי, משרד הפנים יכול לאשר הרכב של מועצה דתית וניתן לבחור שופטי שלום. אך אם החלטות כאלה אינן מתקבלות – קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שאין להעלות על הדעת קיום מו"מ מדיני הקובע את גבולות המדינה, מו"מ על נסיגה משטחים ריבוניים של המדינה, מו"מ על עקירת יישובים ישראליים, בידי ממשלת מעבר.

גם היועץ המשפטי לממשלה סבור שאין זה ראוי שהממשלה תחייב את הממשלה הבאה בהחלטות משמעותיות, אך הוא טען שאין הדבר אסור מבחינה משפטית (בניגוד לעמדת קודמו לתפקיד, השופט אליקים רובינשטיין, שהזהיר את אהוד ברק מפני ניהול המו"מ עם הפלשתינאים ערב הבחירות). גם השופטת דורנר סירבה לומר מה לדעתה בית המשפט צריך לפסוק בנדון, בטענה שאין היא נוהגת להשיא עצות לשופטים היושבים בדין.

איני חסיד של האקטיביזם השיפוטי, ואני סבור שעל בית המשפט להימנע ככל הניתן מהתערבות בנושאים השייכים באופן מובהק לרשות המבצעת. אולם אם שופטי בית המשפט התערבו במניעת שופטי שלום, יהיה זה אבסורד אם הוא לא יתערב ויקבל את העתירה נגד המשך המו"מ. אם יימנע מפסיקה כזאת, תהיה זו פגיעה חמורה וקשה באמון הציבור בבית המשפט.

איני חסיד של ריצה לבית המשפט בעניינים פוליטיים. במדינה מתוקנת, המערכת הפוליטית היא ילדה גדולה ויודעת להסתדר לבד. אבל במדינה מתוקנת, לא היה צורך כלל לפנות בנושא כזה לבית המשפט, כיוון שלא היה מתעורר מקרה כזה.

הרבה לפני שדנים בנושא מבחינה משפטית, יש לדון בו מבחינה ציבורית, ערכית, מוסרית. יש מקום לאתיקה בפוליטיקה, ולא כל מה שאינו אסור משפטית, הוא תקין ציבורית.

ניהול מו"מ על נסיגה מהגולן בידי ממשלת מעבר, הוא שבירת הכלים הדמוקרטיים. לא כל שכן, בידי ראש ממשלה שאפילו אינו מתמודד בבחירות, כך שבכל מקרה הוא לא יישא באחריות לתוצאות. על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בראש ממשלה שאיבד לחלוטין את אמון הציבור בו. קל וחומר, כאשר מדובר בראש ממשלה שנאלץ להתפטר רגע לפני הדחתו, בשל שחיתות אישית ושלטונית. ולכן, השאלה האם ניהול המו"מ הוא מעשה לגאלי מבחינה משפטית – היא משנית. מבחינה מוסרית וציבורית – ניהול מו"מ כזה הוא בלתי לגיטימי בעליל.

אהוד אולמרט עומד לרדת מבמת ההיסטוריה כראש ממשלה שהשאיר אחריו "מורשת" של שחיתות וחשד לפלילים. הוא יעשה כל שביכולתו על מנת שייזכר כמי שהוביל מהלך מדיני, שנוי במחלוקת ככל שיהיה. לכן, הוא אובססיבי לקדם את המו"מ הזה, כאשר העמדה שהוא מציג בו היא נסיגה מוחלטת מכל הגולן כולל חוף הכינרת (לכך הוא התכוון כשאמר, תוך עקיצה לאהוד ברק, ש-200 מטר לא יכריעו את ביטחון ישראל). אהוד אולמרט מנסה לבצע מו"מ פגע וברח, שעלול להשאיר אחריו אדמה חרוכה. איני מאמין שביכולתו להגיע להסכם, אך הוא עלול למסור "פיקדון" שיקשה מאוד על יורשיו – אם יתנערו מן הפיקדון, ישראל תואשם בעולם בחוסר אמינות ובאחריות לפיצוץ המו"מ. אבן שמושחת אחד זרק לבאר – גם אלף אנשים נורמטיביים יתקשו להוציא. 

אולמרט שובר את כללי המשחק, ועל הדמוקרטיה להתגונן מפניו. על נתניהו להבהיר מראש, ולהודיע על כך גם לאמריקאים, שכל התחייבות של אולמרט לפני הבחירות לא תחייב אותו. אם ציפי לבני באמת רוצה להנהיג פוליטיקה אחרת בישראל, גם עליה להבהיר זאת.

וגם אנחנו צריכים להבהיר, שלא נקבל ולא נכבד כל החלטה שתתבסס על צעדיו הבלתי לגיטימיים של אולמרט.

אהוד: דבריך האחרונים הם ממש חצופים: "אבן שמושחת אחד זרק לבאר" – יצא לי לדבר עם אחד המקורבים לחקירותיו של ראש הממשלה, ואמרתי לו שאני תומך כל הזמן באולמרט ואינני מאמין שהוא יורשע בכל הפרשיות שטפלו עליו – והמקורב ענה לי בביטחון מלא, והוא איש בעל ידע פנימי מהימן ביותר: "לא יוגשו אפילו כתבי אישום!"

עם זאת אני מאמין שאולמרט, דווקא בשלהי תקופת שילטונו (שלבסוף תימשך כמעט קדנציה שלמה, עד שתורכב ממשלה חדשה אחרי הבחירות) – מנסה למצוא סדק בחומת האיבה והשנאה המקיפה אותנו, אך בידיעה ברורה שמדובר בדיבורים בלבד, שמנסים להקל על הבאים אחריו אם ירצו להמשיך במה שד"ר גיא בכור קורא: "ניהול הסכסוך" – כי ליותר מזה אין סיכוי! – לא יהיה שלום! – ושום החזרת שטחים לא תשנה את המציאות הזו. וככל שיותר נשאף לשלום המדומה, כן יירע מצבנו ונידרש לוויתורים מסוכנים ומיותרים וניגרר למצב של מלחמה, זו התיזה של ד"ר גיא בכור ואין לי סיבה לפקפק בה.

הסכנה האמיתית, וכלפיה בייחוד אתה, כתושב קיבוץ אורטל, צריך להתגונן וגם להתריע, היא לא מה יאמר אולמרט בשלהי שילטונו (אולי גם קצת מתוך שמחה לאיד הבאים אחריו, שנתנו יד להדחתו) – אלא הסכנה היא מה יעשה ברק אובאמה במהלך נשיאותו. רק הוא זה שיכול להפעיל לחץ אדיר על ישראל להחזרת הגולן תמורת כלום, תמורת כמה מילים ריקות של הרמאים הסוריים!

אגב אויביו של אהוד אלמרט, שנתנו כתף להפלתו והשפיעו על גורל חיינו – ראית מה עלה בינתיים בגורלו של מיליארדר ההימורים היהודי-אמריקאי שלדון אדלסון, שאחדות מחברותיו המרכזיות עומדות בפני פשיטת רגל! מעניין אם יישאר לו כסף להוציא חינם את "ישראל היום".

* * *

דודו פלמה

פוסט מורטום

קדיש – לאימי שושנה

אִמִּי מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה אֵם רְגִילָה:

הַחַיִּים וְהָעוֹלָם לִמְּדוּ אוֹתָהּ לֹא

לִסְמֹך יוֹתֵר מִדַּי עַל הַחַיִּים וְהָעוֹלָם.

לְעוֹלָם.

עַד שֶׁפָּסְקָה נְשִׁימָה מֵאַפָּהּ

לֹא חָדְלָה מִלְּהַעֲלוֹת אֶת

חֹסֶר אֵמוּנָהּ בָּעוֹלָם

לְדַרְגָּה שֶׁל אֱמוּנָה גְּדוֹלָה.

בִּשְׁנוֹתֶיהָ הָאַחֲרוֹנוֹת הָלְכָה וְהִתְקַפְּלָה

אֶל תּוֹךְ גּוּפָהּ הַהוֹלֵךְ וּמִתְכַּלֶּה בְּשֶׁקֶט

וְעַד רְגָעֶיהָ הָאַחֲרוֹנִים לָחֲמָה בַּחַיִּים

בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת מְבֹהֶלֶת וּבְיִרְאָה גְּדוֹלָה.

כְּדֵי לְלַמֵּד אוֹתִי אֶת מוֹתַר הַמֵּת מִן

הַחַי בָּעוֹלָם, הָיוּ מִלּוֹתֶיהָ הָאַחֲרוֹנוֹת

אֲשֶׁר הִתְגַּלְגְּלוּ מִפִּיהָ הָרוֹעֵד בְּנִמּוּס:

"תּוֹדָה רַבָּה..."

וּמַה כָּאֲבוּ בִּי מֵיתְרֵי קוֹלָהּ הַהוֹלֵךְ וְנָמֹג

כַּאֲשֶׁר כָּךְ אָמְרָה תּוֹדָה כִּבְהִתְנַצְּלוּת

וּכְמוֹ קֶרֶן שֶׁמֶשׁ אַחֲרוֹנָה

שֶׁל יוֹם דּוֹעֵךְ

בְּמַעֲלוֹת

קְדוֹשִׁים

עָלְתָה

לְעוֹלָה.

* * *

[ולחשוב שח"כ יכול להיות כה תמים או צבוע]

אהוד שלום, 

העברתי את מאמרו של ד"ר בכור לכמה מבחירי הפוליטיקאים שדעתם נחשבת בעיניי. האמיץ היחיד שהשיב הוא ח"כ אופיר פינס, וכהערכה אני מצרף את מכתבו ומקווה שתפרסמו.

 תודה,

קובי

רחובות

קובי שלום,

מסמך "החזון" של הנהגת ערביי ישראל הוא מסמך בעייתי ומדאיג, אשר מייצג את ההקצנה הלאומית בקרב קבוצות מסוימות של אזרחי ישראל הערבים. תופעות אלה של הקצנה נוצרו גם עקב חוסר יכולתה של מדינת ישראל לשלב את הציבור של ערביי ישראל באופן שווה והוגן. יחד עם זאת לדעתי המסמך לא מייצג את עמדתם של מרבית אזרחיה הערבים של ישראל השואפים להיות כאזרחים שווים בישראל.

אם לא נלמד לגשר על הפער שבין החברה הערבית בישראל לשאר הציבור, נהיה עדים למסמכים קיצוניים נוספים מסוג זה.

בברכה,

ח"כ אופיר פינס-פז

* * *

יוסף עוזר / שני שירים

א. בין איום לאיום

הַחַיִּים עוֹבְרִים עָלֵינוּ בֵּין אִיּוּם לְאִיּוּם,

רֵאשִׁית קָטַסְטְרוֹפָה: הַקְּטָבִים מַפְשִׁירִים,

עָרֵי הַחוֹף הָרְחוֹקוֹת,

אֲלֵיהֶן הִתְאַוְּתָה הַנֶּפֶשׁ הָרֵיקָה

עוֹד מְעַט כֻּלָּן – טִיטָנִיק אֲבוּדָה.

וְנוֹסַף עַל כָּךְ אִיּוּם הַבּוּרְסוֹת הַמִּתְרַסְּקוֹת

וְאִיּוּם הֵעָלְמוּת הַדְּבוֹרִים

וּמִי יַאֲבִיק אֶת הָאֹשֶׁר

וְאֶת דְּבַשׁ הַפֶּלֶא מֵאַיִן נִרְדֶּה?

הַפַּרְפָּרִים עוֹרְקִים מֵהַהַבְטָחָה לְפַיֵּס אוֹתָנוּ

בְּנִפְנוּפֵי כְּנָפַיִם נִכְנָעִים לְשִׁנּוּיֵי הַטֶּמְפֶּרָטוּרָה

אֵלֶה הַהוֹפְכִים כָּל קַיִץ לִמְדוּרַת גֵּיהִנֹּם

וּבְמַעֲמַקֵּי הָאֲדָמָה נֶחְפָּרוֹת מִנְהָרוֹת –

מֵאִיץ חֶלְקִיקִים גָּדוֹל בּוֹדֵק: אֵיךְ אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת זֹאת?

בְּטֶרֶם גּוּטְנְבֶּרְג הֵפִיץ אֶת שְׁמוֹ הַמְּפֹרָשׁ בַּתנ"ך

כַּמָּה מִלְיַרְדֵי פְּעָמִים, הֵפִיץ אֶת שְׁמוֹ כְּסַבְיוֹנִים בְּרוּחַ נִשָּׂאָה,  

כָּכָה הַחַיִּים עוֹבְרִים.

וּבֵינְתַיִם אֲנִי מְלַקֵּק שַׁלְגּוֹן. אֲנִי תּוֹפֵס אֶת הַמַּקֵּל הֵיטֵב

כְּמוֹ תֹּרֶן בְּסַעֲרַת הֶבֶל. כִּי מִפְרְשֵׂי הַבִּינָה וְהַדַּעַת קְרוּעִים:

כָּתוּב עַל קֻפְסַת סֻכָּרִיּוֹת לְלֹא סֻכָּר

שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חֹמֶר כִימִי מְסֻכָּן לַבְּרִיאוּת.

וְאֶת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ – אוֹמֶרֶת לִי הַפִּרְסֹמֶת,

חוֹבָה לִכְלֹא בְּמִשְׁחָה לְחִנּוּךְ מֵחָדָשׁ.

גַּם הַשִּׁיר

אֵינוֹ לִצְרִיכָה מֵעַל לַמֻּתָּר. מַה נִשְׁאַר?

אֶלֹהִים אָדִירִים,

זֶה מַה שֶׁנִּשְׁאַר.

ב. נוחי בשלום, מטרייה

מִטְרִיָּה שֶׁתָּלְשָׁה רוּחַ

וְהָפְכָה אוֹתָהּ

בְּשׁוּלֵי הַמִּדְרָכָה עַכְשָׁו גּוֹסֶסֶת

עַצְמוֹתֶיהָ גִּידֶיהָ וְהַקְּפִיץ גְּלוּיִים לַכֹּל

שְׂרוּעָה מוּל הַתַּחֲנָה, נוֹתְרָה מֵעֵבֶר לַגָּדֵר

גַּם אוֹתָהּ אִישׁ לֹא יָבִיא הָעֶרֶב

לְקֶבֶר יִשְׂרָאֵל.

וְהִיא הָלְאָה מִתְגַּלְגֶּלֶת כְּמוֹ

מְבַקֶּשֶׁת לְהַגִּיעַ לַתּוֹר הָאָרֹךְ שֶׁל תְּחִיַּת מֵתִים

אֲנָשִׁים שָׂמִים יָד עַל הַכִּפָּה וְרָצִים

וְצוֹחֲקִים

רַק אֲנִי אוֹמֵר לִכְבוֹדָהּ

בִּרְכּוֹן מָוֶת

אֵיךְ פַּעַם הִיא הָיְתָה נִמְתַּחַת,

כְּמוֹ שִׂמְלַת כַּלָּה הָיְתָה נִפְרֶסֶת

וְשִׂמְחָה בִּי הָיְתָה נִכְנֶסֶת

מִתַּחַת חֻפָּתָהּ.

* * *

בערב ארוחה במסעדה Aux Anysetiers du Roy

בסידרה: תענוגות פאריס לְגוּרמֶיהָ

מאת ס. נידח, סופרנו לתיפקודֵי האיצטומכה

28.10.08. יום שלישי. פאריס. בערב ארוחה במסעדה Aux Anysetiers du Roy

רחוב סאן לואי 61, באי סאן לואי. טל. 01-56248458.

61 rue Saint Louis en L'Isle,75004 Paris

Cuisine traditionnelle dans un cadre authentique du 17e siecle

www.petitbacchus.com

אכן, זו היתה ארוחה נהדרת שעלתה קרוב ל-80 יורו עם הטיפ.

מה אכלנו?

אני לקחתי פואה גרא של אווז בנוסח ביתי עם קוביות מיקפא (ג'לה) קטנות שקופות עשויות מיין לבן וקרויות בתפריט Sauternes wine aspic, עם צנימים טריים קשים וחומים מאוד. 16 יורו. זו היתה חגיגה אמיתית. הפרוסה העבה של מימרח הכבד הבהיר, שממש נמס בפה, נימוח, והקוביות הקטנות, והיין, יין בורדו מבציר 2007 העונה לשם Pavillion Royal בבקבוק קטן של 375 ס"ל שעלה 14 יורו. מה יש לומר, אולי רק ב"אדורה" בתל אביב יש משהו שמתקרב לטעם הפואה גרא הזה, ומעורר צער עמוק על חיסול ענף פיטום האווזים בישראל והעברתו לירדן ולמדינות מזרח-אירופה. ככה זה כשהצביעות חוגגת. הורסים ענף חקלאי שלם, ומתחרינו חוגגים.

המיסתורית לקחה מנה של 6 אסקארגו מבורגון, 10.50 יורו. הם הוגשו כבר ללא קליפתם, מחוממים ועם תיבול ירוק, בתוך כלי חרס מיוחד שבו יש למעלה גביע קטן לכל גופה של שבלול שלוק. אפשר לקחת מנה של תריסר, והמחיר בהתאם.

למודי ניסיון, את המנה העיקרית העיקרית חלקנו שנינו. זה היה תבשיל קדרה של הבית, כלומר המסעדה, בסגנון טולוז, ושמו Cassoulet maison ומחירו 24.50 יורו. קיבלנו קערת חרס לבנה גדולה וארוכה, שבה שטו ברוטב משגע הרבה בֶּבְּלַאךְ (שעועיות) לבנים, נימוחים בפה, ועימם נתחי בשר ונקניק טעימים מסוגים שונים, שכולם נאפו או בושלו במשך זמן רב, ומהם העברנו כל אחד לצלחתו הריקה. זו אינה מנה שמכינים אותה בו-במקום. הכמות של הבשרים אמנם לא היתה גדולה במיוחד, אבל התבשיל היה טעים כל כך, והבבלאך מילאו את הבטן, במיוחד שלי, והבטיחו שלא במהרה אשכח אותם. והיה אפשר גם לנגב את שאריות הרוטב בפרוסות הבאגט הטרי, שאין מסעדה בפאריס שלא מגישה אותן כדבר מובן מאליו.

מנה אחרונה, בלחץ גרגרן כמוני, היתה פרוסת עוגה של תפוחי-עץ אפויים ובצק, הקרוייה טארט טאטיין (Tarte Tatin), עם כדור גדול של גלידת וניל מצויינת שאולי נקנתה בחנות הגלידות הטובה ביותר בפאריס, בֶּרְטִיוֹן, הנמצאת ממש מעבר לפינה, אבל היתה כבר סגורה בלילה. בגלל הקור והרצון להספיק הרבה, החמצנו הפעם את ברטיון בשעות היום, שבה גם אפשר לקבל את גלידת הקסיס הטובה ביותר והאמיתית ביותר בפאריס, שכל שאר גלידות הקסיס נראות מלאכותיות למול טעמה.

אבל נחזור לטרט טאטיין (11 יורו) אפוי היטב עד היות לו מצב צבירה ממש חום ספוגי שרובו תפוחי-עץ אפויים ורק מיעוטו למטה שכבה דקה מאוד של בצק. הטארט חם, והגלידה קרה, ועוד קנקן מים קרים עם קרח חופשי, מה עוד אפשר לבקש לקינוח? ומהחיים בכלל? חוץ מבריאות, כמובן.

הארוחה עלתה קרוב ל-80 יורו, כולל הטיפ למלצר החביב. וזה בקירוב 200 שקל לסועד, כולל חישוב היין, ונדמה לי שבתל-אביב היתה עולה לנו לא פחות. זו גם היתה הארוחה היקרה ביותר שהרשינו לעצמנו, לחגוג את הפרידה מפאריס, כי בדרך כלל אכלנו לא רע בכמעט מחצית המחיר, אבל לא בטיב מעולה כזה.

המסעדה קטנה-יחסית, יש בה אולי שישה-שבעה שולחנות, ומקום ל-24 סועדים. העיצוב שלה מקסים, בדיוק כפי שהיה בשנת 2000, כאשר אכלנו בה לאחרונה. גם הגברת המבשלת הנעימה ובעלת שיער השיבה המרשים, והפנים הצעירות, שכל הזמן גם טעמה ממה שהכינה (המטבח פתוח והוא ממש בהמשך לחלל המסעדה) – האירה לנו פנים ושמחה על מחמאותינו. ואכן לאכול במסעדה הזו, לפחות פעם אחת, אנחנו ממליצים לכל הבא לפאריס, אלא אם כן הוא רגיל למסעדות של 100 יורו לסועד. גם זה קיים. מספיק לקחת בקבוק יין יקר והמחיר קופץ בעשרות אם לא במאות יורו.

כאשר מכפילים את היורו בחמישה שקלים, המחירים נראים גבוהים מאוד, אבל לפי קהל הסועדים, תיירים וגם מקומיים, המחירים לא היו גבוהים מדי בעיניהם, ובייחוד לגבי בקבוקי היין שהוזמנו בשפע.

החשבון לפני הטיפ היה 76 יורו, ובו נכתב שהם – 498 פרנק שלפני היורו.

הראש המחשבן הסית אותנו להשוות את המחיר לפעם הקודמת שבה אכלנו כאן, לפני כשמונה שנים, והיא רשומה במדריך הפרטי הקצר למסעדות פריס שבהן אכלנו, מתוך היומן שלנו, ומההשוואה דלהלן יוצא שהמחיר הממוצע במסעדה עלה מאז היורו כמעט כפליים!

הנה העדוּת מן היומן:

2 במאי שנת 2000, פאריס. יום שלישי. כ"ז ניסן תש"ס. בערב אנחנו יורדים ברגל עד לאיל סן לואי, הולכים ברחוב הראשי לחפש מסעדה ונופלים על מסעדה קטנה ברחוב –

 61 rue Saint Louis en L'Isle

ושמה –  Aux Anysetiers du Roy  

– המבטיחה מיטבח מסורתי באווירה אותנטית של המאה ה-17, למסעדה יש שם נוסף המתנוסס גם בחזית – Petit Bacchus.

מנה ראשונה טריין טעים, אחר-כך עוף בטעם פרובנסאל ומוס שוקולד במחיר מֵניו של 88 פרנק. י. לוקחת צלי בשר בטעם בורגונדי, ביין. יחד עם 50 פרנק לקאראף יין אדום אנחנו משלמים 226 פרנק. המנות לא גדולות מדי. יושבים לרוב זוג ליד זוג וכולם משוחחים עם כולם ברוח טובה. לידינו יושבת אישה אמריקאית מלוס-אנג'לס עם בנה אלכס, שהיום מלאו לו עשר שנים. הילד לא כל כך מתפעל מהמנה שלו ומשאיר כמעט את כולה בצלחתו. היה מעדיף ודאי המבורגר וצ'יפס. אנחנו משוחחים עם האישה הנחמדה הזו.

המשך יבוא

* * *

רות ירדני כץ

אהוד, מזמן-מזמן לא דיברנו אוכל

מסעדת "זאזא" בחאן הירושלמי

הגעתי עם חברה למסעדת "זאזא" שממוקמת בתוך החאן הירושלמי. עד לפני שנה שם המסעדה היה "לימונים". המסעדה החליפה ידיים. השם "זאזא" ניתן על שמה של השחקנית הידועה זאזא גאבור.

 החאן הירושלמי הוא מיבנה שהוקם בתקופת השלטון העות'מאני ושימש כבית חרושת לייצור משי. אחר-כך הפך לחאן, כאשר המיבנה הדו-קומתי משמש כאכסנייה לחניית לילה של שיירות ולהגנה מפני התנפלויות שודדים שהיו נפוצים בסביבה. החאן שימש בעיקר את עולי הרגל הנוצריים בדרכם מירושלים לכנסיית המולד בבית לחם, ולחברון. גם עולי רגל היהודיים חנו בחאן בדרכם מירושלים לקבר רחל בבית לחם, ולמערת המכפלה בחברון. החאן שימש את השיירות שהגיעו לירושלים לאחר שעת סגירת שערי ירושלים, שנסגרו כל ערב עם שקיעת השמש, ונפתחו למחרת בבוקר עם הזריחה.

תיאטרון החאן הוקם בשנת 1968 ביוזמת ראש העיר טדי קולק האגדי. המנהל האמנותי הראשון היה פיליפ דיסקין. במהלך השנים היו עליות וירידות לתיאטרון אבל הם התגברו על הקשיים, ומבחר גדול של הצגות הועלו ומועלות במקום היפהפה והרומנטי הזה.

הגענו ל"זאזא" לאחר שקיבלנו המלצות חמות. המקום סימפטי, הישיבה נוחה, השולחנות מכוסים במפות לבנות, ושתי מלצריות ניגשו אלינו. למה שתיים? כי אחת חדשה ומתלמדת והשנייה מדריכה-מורה.

תוך כדי שיחה עם המלצרית המנוסה – מה נזמין, הגיע בעל-הבית ומהר מאוד התברר שיש לנו מכרים קרובים משותפים. פיטפטנו, ריכלנו, ודודו, בחור נאה ונעים הליכות, פנה לעיסוקיו. המלצרית המנוסה, מבלי שנבקש העלתה על השולחן ארבע טעימות ואמרה: "מתנת הבית."

 מה קיבלנו? מנת כבד קצוץ עם מלפפונים כבושים פרוסים לטבעות ועגבניות פרוסות. הכבד היה אוורירי ונמס בפה. חציל צלוי ומעליו נתחי בשר קלייה, שאלה נתחי בשר מבושלים בישול ממושך, שמתרככים ונעשים שחומים. סלט ירקות חתוך גס עם זיתים שחורים, וקרוטונים, ברוטב טחינה מדוללת. פטריית יער גדולה עם עשבי תיבול ורוטב כמהין ועוד טיפת לימון + לחם של הבית. חגיגה לעין ולחיך.

אני שתיתי יין אדום של הבית, וחברתי קולה. מנות עיקריות: קציצות בשר טלה ובצלחת נפרדת פתיתים מעורבבים בסלרי קצוץ. מנה ראויה לציון. ההמבורגר שחברתי הזמינה על לחמנייה היה עשוי בסדר גמור אבל מלוח, והחלטנו שהשף מאוהב מאוד. דודו התנצל בשם ההנהלה...

דודו לא חייב אותנו על ההמבורגר. אבל ראיתי בתפריט שמנות פתיחה הן בערך 28 שקלים. המבורגר 52 שקלים ומנת קציצות הטלה 72 שקלים. כיוון שלא שילמנו הרבה, השארנו טיפ ברוחב לב. המלצריות עשו את עבודתן נאמנה, לשמחתי לא היתה מוסיקה שמשגעת ורק מפריעה, ולמרות שהמסעדה היתה כמעט מלאה, היה אפשר לדבר וליהנות מכל הטוב.

למי שמזדמן לחאן לביקור או להצגה כדאי לעלות מדרגות אחדות, להיכנס למסעדה ולאכול ארוחה ברמה, באווירה נעימה, ולדעתי גם במחיר סביר. המסעדה פתוחה רק בערב משעה 18.00 עד אחרי חצות.

ולסיום, ירושלים בעונה זו מדהימה ביופייה. גווני האור, הנופים, פינות החמד ואוויר צלול וצח. ללא ירושלמים מומלץ לקחת פסק זמן, לשטוף את העיניים ובאותה הזדמנות לאכול טוב.

* * *

איליה בר זאב

מַסָּע לְבֵּייגִ'ין 2008

12 אנקדוטות ללא סדר הגיוני

אֵין מַשָּׁק כְּנָפַיִים בְּ"קֵן הַצִּפּוֹר".

יִתָּכֵן וְאֵין כְּלָל צִפָּרִים בְּבֵייגִ'ין.

תַּלְתַּלֵי בַּרְזֶל מְחֻשָּׁקִים מִתְפַּתְלִים

בְּאֵין כִּוּוּן –

רְצוּעוֹת תְּפִלָּה נִפְרָשׂוֹת מֵעַל הָמוֹן רָעֵב.

לְכָל אֶחָד זִכְרוֹן יַלְדוּת –

צִפּוֹר פְּרָטִית מְקַנֶּנֶת בַּלֵּב.

         *

פָּנָסִים אֲדַמְדַּמִים בַּרְחוֹב הַמִּסְחָרִי

פּוֹתְחִים אֶת הָעֶרֶב.

מִילְיוֹן אִישׁ (פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר),

נָעִים בְּשִׂמְחָה עִם שַׁפּוּדִים בֵּין הַשִּׁנַיִים.

כֶּלֶב לֹא נוֹבֵחַ –

רִבְבוֹת יְצוּרֵי בְּרִיאָה נִצְלִים,

מְקַפְּצִים בְּלֵית בְּרֵרָה בַּשֶׁמֶן הָרוֹתֵחַ –

אַשְׁרֵי הַנִּצּוֹלִים.

        *

אֵין שָׁמַיִם בְּבֵיגִ'ין. גּוֹן עֲרָפֶל חָנוּט.

לְעִתִּים פּוֹרֵץ הַגֶּשֶׁם,

חוֹשֵׂף לִרְגָעִים כְּתָמִים כְּחַלְחַלִים,

עָנָן מִזְדַּמֵּן –

תִּקְוָה לַנִּרְטָבִים בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר.

צַו הַשָּׁעָה –

מִטְרִיּוֹת מוּנָפוֹת,

זְמַן טוֹב לְזוּגוֹת לְקִרְבָה רְטֻבָּה.

        *

בַּ"חוֹמָה הַסִּינִית" – מַסָּע בֶּן 6000 ק"מ

מַתְחִיל בְּרַכֶּבֶל חֲסַר רֶסֶן.

אֵין סְפוֹר סַקְרָנִים מִצְטוֹפְפִים בֵּין הַמְּצוּדוֹת –

עוֹלִים,יוֹרְדִים, נִדְחָקִים.

מֵעַל רָאשֵׁי הֶהָמוֹן אֲנִי מַבְחִין בְּאָשְׁרַת קוֹטְלֶר –

שִׁמְשִׁיָּה כֵּהָה,שִׂמְלָה מִתְרַחֶבֶת,

צְעָדִים זְהִירִים.

מַה לְכָל הָרוּחוֹת הִיא עוֹשָֹה דַּוְקָא כָּאן,

בְּיוֹם לַח שֶׁכָּזֶה?

כָּל כָּךְ קָרוֹב –

רָחוֹק.

        *  

קִירוֹת הַבְּרֵכָה בַּ"קֻּבִּיָּה" מַמְתִּינִים

לְמַגָּע תַּקִּיף שֶׁל כָּל שַׂחְיָן אוֹ שַׂחְיָנִית.

חֲלִיפוֹת מַיִם שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים וְאַחַת,

מַעֲרָכוֹת מְשֻּׁכְלָלוֹת מְדַיְּקוֹת

בְּמֵאִיּוֹת הַשְּׁנִיָּה,

קַו וִירְטוּאָלִי יְרַקְרַק

מְסַמֵּן אֶת הַשִׂיא הָעוֹלָמִי

מוּל גּוּף הָאָדָם.

אוֹי לַשַּׂחְיָן שֶׁרַק מְרַפְרֵף בַּמַּגָּע הָאַחֲרוֹן,

מוּל תִּקְשֹׁרֶת אוֹרֶבֶת,

מַמְתִּינָה.

        *

שְׂחִיָּה צוּרָנִית.

הַיָּדַיִם מְשַׁוְּעוֹת לְעֶזְרָה:

אַיֵּה אַתָּה אֱלֹהִים?

גַפַּיִם תַּחְתּוֹנוֹת נִנְעָצוֹת בְּמַעֲמְקֵי הַבְּרֵכָה.

לְעִתִּים,אֶצְבְּעוֹת רַגְלַיִם מְחֻדָּדוֹת

רוֹשְׁמוֹת צוּרוֹת יְפֵיפִיוֹת

בַּאֲוִיר הַשָּׁקוּף.

מַיִם שְׁקֵטִים מְכַסִּים חִיּוּךְ נַעֲרוֹת צִבְעוֹנִי,

אָחִיד,

מַמְתִּין לִפְסַק דִּין יָדוּעַ מֵרֹאשׁ.

      *

הִתְעַמְלוּת יְלָדוֹת.

הָאִם הֵן בְּנוֹת שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה

אוֹ פָּחוֹת?

מוּצָר מְהֻדָּק, פַּס יִצּוּר הֲמוֹנִי,

מִיּוּן חָמוּר עוֹד בָּרֶחֶם

הַלְּאֻמִּי.

הָאִם נֶחְטְפוּ בְּיַנְקוּתָם אֵי שָׁם

בִּכְפָרִים רְחוֹקִים?

הַשְּׁאֵלוֹת שְׁאֵלוֹת,

אַךְ הַבֶּהָלָה לַזָּהָב מַזְכִּירָה נִשְׁכָּחוֹת:

"מֵאֲלָפִים לְאֲלוּפִים"

"הַמַּטָּרָה מְקַדֶּשֶׁת אֶת הָאֶמְצָעִים."

"כַּאֲשֶׁר גּוֹדְעִים יַעַר,

נִתָּזִים שְׁבָבִים."       

            *

  Some where over…

(סונטת מִלה)

סמים אסורים בספורט          

 "Somewhere over the rainbow  

Bluebirds fly" Way up high

מַהֵר

יוֹתֵר,

רָחוֹק.

לְרַחֵף

גָּבֹהַ

בְּשִׁכְרוֹן

גַּאֲוָה.

סַם,

מֵעֵבֶר

לַקֶּשֶׁת

בֶּעָנָן

מֵעַל

לְגַּל

הָהוֹנָאָה

9.10.08 – ידיעה באינטרנט בודקים מחדש את כל בדיקות הסמים בבייג'ין. סם חדש החליף את epo בשם cera – "קה סרה סרה"                  

     *                                         

הָאִם מִלְחָמָה?

שַׁיָּרוֹת אֲרֻכּוֹת שֶׁל מַשָּׂאִיּוֹת צָבָא

נָעוֹת לָאִיצְטַדְיוֹן הַמֶּרְכָּזִי.

טוּר מְמֻשְׁמָּע.

חָשׁוּב לְהַחֲלִיף בִּדְחִיפוּת אֶת תַּבְנִיּוֹת הַדֶּשֶׁא

שֶׁהֻשְׁחַת בְּמוֹפַע הַפְּתִיחָה הַדִּמְיוֹנִי.

הַיָּרוֹק יִהְיֶה יָרוֹק יוֹתֵר.

בִּפְקֻדָּה.

        *

בַּכִּכָּר הַמַּלְבֵּנִית טְיֵאנֶאנְמֵן, פּוּנוּ מִזְּמָן

גְּדוּדֵי הַטַּנְקִים.

400,000 מ"ר עִם אַרְיֵה מֵאֶבֶן

הַמַּשְׁגִיחַ בִּקְפִידָה.

מֵעַל שַׁעַר הַשָּׁלוֹם הַשְּׁמַיְמִי,

שַׁעֲרָם שֶׁל הַחֲזָקִים, מַשְׁקִיף הַיּוֹ"ר מָאוּ.

108 צְעָדִים בְּדַקָּה יִצְעֲדוּ הַחַיָּלִים לִכְבוֹדוֹ,

כָּל צַעַד 75 ס"מ,

עַד לַהֲנָפַת הַדֶּגֶל אוֹ הוֹרָדַתוֹ.

אָמָּנוּת מְגֻיֶּסֶת מַאֲדִירָה בְּפִסּוּל

כָּל פִּנָּה,

עֹז וְהָדָר לַלּוֹחֵם,

לַפּוֹעֵל,

לָאִשָּׁה.

בְּצֵל מְעוֹף עֲפִיפוֹנִים וּמַצְלֵמוֹת הַתַּיָּרִים,

כִּתְמֵי דָּם דְּהוּיִים מַעֲלִים נִשְׁכָּחוֹת,

פְּרָחִים וְצִמְחִיָּה מְעֻצֶּבֶת מְכַסִּים

זִכְרוֹנוֹת:

מִשְׁמָרוֹת אֲדֻּמִים,

סְטוּדֶנְטִים כּוֹרְעִים,

כְּלֵי מַשְׁחִית.

"אָסוּר לִירֹק!" –

(כָּךְ כָּתוּב בַּשְּׁלָטִים).

        *

מִשְׂדֵה תְּעוּפָה חֲלוֹמִי מַמְרִיאִים צָפוֹנָה

וּפוֹנִים מַעֲרָבָה –

3 שָׁעוֹת בַּשְּׁחָקִים וְעֲדַיִן בְּתוֹךְ סִין.

אִישׁ עֲסָקִים יִשְׂרְאֵלִי יוֹשֵׁב לְצִדִּי,        

קוֹרֵא "אִשָּׁה בּוֹרַחַת מִבְּשׂורָה".

לְטַעֲנָתוֹ,

700 מִילְיוֹן סִינִים אֵינָם יוֹדְעִים

מָה קוֹרֶה עַכְשָׁיו בְּאַרְצָם.

מִשְׂחָקִים? חֲגִיגוֹת?

חֲטִיפוֹת?

לֹא כָּל אֶחָד מְחֻבָּר לַיַּבֶּשֶׁת.

חֶלְקָם עֲדַיִן מַרְקִיב מִתַּחַת לַהֲרִיסוֹת.          

          *

כֻּלָּם שׁוֹאֲלִים: אֵיךְ הָיָה?

"עוֹלָם אֶחָד – חֲלוֹם אֶחָד"

הָאָמְנָם?

"הָיָה אוֹ לֹא הָיָה"?

שׁוֹאֵל אַלֶכְּסַנְדֵר פֶּן.

חֲלוֹמוֹת

בְּאַסְפַּמְיָה.

הָיָה –

וְלֹא הָיָה.

* * *

מה שמתחיל בבלבול היסטורי, ככה גם נמשך

ב"המקומון תל אביב" מיום 6.11.08, חינמון המחולק בתיבות המכתבים בעיר ובדרך-כלל נזרק ישר לסל הניירות, מצאנו כתבה של אלון חכמון "בבוקר לח בשנת תשס"ח, הבלדה הידועה על הקמת פתח-תקווה [לפני 130 שנה] שוחזרה ביום רביעי" והכתבה פותחת בתיאור "חמשת הרוכבים" ש"שיחזרו ביום רביעי האחרון את דרכם של מייסדי פתח תקווה."

ושוב חוזר כאן הסיפור ההזוי על חמשת הרוכבים כולל ד"ר מזוריקה שבבואם לפתח תקווה הפכו לפסלי חמשת המייסדים מינוס מזוריקה, כי זה טבעו של בלבול היסטורי – שום דבר לא מתאים לשום דבר אחר.

אבל השיא של הבלבול והבורות נמצא בתמונה צבעונית לא גדולה במרכז הכתבה, רואים בה את יצחק אוחיון ראש העיר פתח-תקווה – חובק אישה זקנה מאוד, אולי כבת מאה [תחפושת?] – ומאחוריהם מחייך ראש העיר תל אביב יפו רון חולדאי, והכיתוב:

אוחיון, חולדאי וזוגתו של יואל משה סלומון. "מהמיתוסים הקסומים"

[הציטוט האחרון במרכאות הכפולות הוא מדברי אוחיון בראיון עימו בכתבה]

* * *

דודו אמיתי

תגובה למגיבים על ניתוחו של עוז אלמוג

ישנן כמה דוגמאות בולטות המחזקות את עמדתו של עוז אלמוג [גיליון 389] בנוגע להפרדה שבין הציבור הערבי לעמדות הפומביות של רוב מנהיגיו.

אולי העדות החותכת ביותר היא העלייה הנמשכת בהתנדבות לשירות לאומי בקרב ערביי ישראל הצעירים. רק אתמול פנתה אלי בספריית גבעת חביבה סטודנטית ערבייה עטופה מכף רגל עד ראש בשאלה להיכן אפשר להתקשר כדי לברר על שירות לאומי. בכלל, מי שיש לו שיח ושיג יומיומי עם שותפים ומבקרים מקרב אזרחי ישראל הערבים איננו יכול שלא להיווכח בזיקתם החזקה לחברה הישראלית, שפתה ותרבותה – זאת מבלי לוותר על מחאתם על היותם המגזר המקופח ביותר בחברה הישראלית מאז היווסדה (אני מקווה שאף אחד לא חולק על קביעה זו שנתמכת בכל סטטיסטיקה מוסמכת וחסרת הטיות).

כן, אפשר לבוא בלא מעט טענות מוצדקות לרוב מנהיגי הציבור הערבי על עמדותיהם ופיספוסיהם (בנושא השירות הלאומי בראש ובראשונה) אבל כדאי גם להשתחרר מהצדקנות ומהראייה החד-צדדית שששה לצבוע את כלל הציבור הערבי בצבעי שחור-לבן מבלי להסתכן במגע אמיתי ומעשיר עם האנשים ברחוב ולעמוד על המשותף הגדול שבינינו.

כן, הם מצביעים למפלגות שמבטאות את מחאתם בצורה מאוד נוקבת – מישהו מבינינו במצבם היה נוהג אחרת? בין הפוליטיקאים ובין ה"איש שברחוב" עדיין המרחק גדול (בדיוק כמו אצלנו משום מה...)

 ולסיום, ובאותו הקשר: גם ח"כ זחאלקה מכפר קרע (בל"ד), יורשו של עזמי שהרחיק לכת, שלח את בתו ללמוד ב"גשר על הוואדי", בית הספר היהודי-ערבי המופלא שצמח באיזורנו. איך אני יודע זאת? נפגשנו באסיפות הורים ובמסיבות של אותה כיתה. הלוואי שרוב חברי הכנסת שלנו היו נעימי הליכות ומשכילים כמוהו. אל נתעלם מהמציאות הקשה אבל בואו לא נתפתה למניפולציה ולהכללות רק בגלל שהן נוחות יותר. הגיע הזמן (מזמן) להתבגר וזה נכון לכולנו, יהודים וערבים.

 דודו אמיתי

דובר גבעת חביבה

תושב גבעת עדה

חבר קהילת "גשר על הוואדי"

אהוד: אשרי המאמינים שרק אנחנו אשמים וכי אם ננהג כמלאכים הערבים יאהבו אותנו.

* * *

עוז אלמוג: תגובה לתגובתו של צבי אל-פלג למכתבי ולמאמרי על מהומות עכו

א. אל-פלג כותב [גיליון 390]: "אין חולק [מקרב הערבים בישראל] על עקרון שלילת זכותה של מדינת ישראל להתקיים."

אל-פלג הוא מזרחן (אגב, מוכשר מאוד) אך אינו סוציולוג (בוודאי לא של החברה הישראלית). אולי בשל כך הוא לא קרא, או לא רצה לקרוא, סקרי עמדות רבים שנעשו בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל. הסקרים מוכיחים שחור על גבי טופס שרוב מכריע של הערבים בארץ מקבל את זכותה של ישראל להתקיים. זה אולי לא מסתדר עם ההשקפה המכלילה (על הערבים) של אל-פלג ("כל הערבים שונאים אותנו"), אבל אלה העובדות. בכלל, ראוי להימנע מהכללות בסגנון של אל-פלג ולהיות קשוב גם לגוונים בעולם הערבי, ובכלל.

ב. אל-פלג כותב: "מה שהולך ומעמיק כאן זו השנאה. לפני זמן קצר דווח שח"כ זחלקה הצהיר כי ערבי שיתנדב לשרת בבתי החולים ייחשב ל'מצורע'."

ומה אני כותב במכתבי? ציטוט: "[...] קיים פער לא קטן בין עמדות המנהיגות הערבית בארץ (רוב הפוליטיקאים, אנשי אקדמיה, אמנים, עיתונאים וכו') לבין עמדות הציבור הערבי הרחב. הראשונים מאוד קיצונים ומאוד מעצבנים. הם ממש פועלים נגד האוכלוסייה שאותה הם רוצים להנהיג. בעינוי הם מקרה אבוד."

באמת, לא מתאים לאדם חכם ומעמיק (ואגב, גם מאוד נחמד) כמו אל-פלג לא לקרוא בעיון טקסט שאותו הוא מבקר.

ג. אל-פלג מצטט אותי: "במהומות 2000 הפורעים בפועל היו מיעוט, וכי לא תמיד המעטים הם אלה היוצאים להילחם. גם לוחמי המחתרות היהודים שיצאו להילחם נגד השלטון הבריטי (כן, היו אלה המחתרות היהודיות שגירשו את הבריטים מהארץ ב-1939-1948) – הוגדרו על-ידי שלטונות המנדט כפושעים. מיד כוסו הבתים בתל-אביב בכרזות עליהן נכתב: 'כל הארץ חזית – כל העם צבא'."

הכול טוב ויפה חוץ מהעובדה הזניחה שאני לא כתבתי כלל את הדברים האלה. אגב, אני גם לא מבין את תוכנה של פסקה זו. הנה כי כן, ברוב להיטותו לבקר אותי אל-פלג מצטט את עצמו.

[גם אני לא הבנתי את תוכנה של הפסקה הזו. – אב"ע]

ד. אל-פלג מצטט מדבריי (הפעם הציטוט מדוייק): "רוב ערביי ישראל (לא המוסלמים הקיצוניים) מקבלים את הלגיטימציה להקמת מדינה עצמאית ליהודים. הם מבקשים... שהמרכיב היהודי [במדינה] יקטן והמרכיב האזרחי יגדל."

 כאמור, הציטוט נכון, אבל ההקשר חסר! אני לא טוען בשום מקום שאני מסכים עם תביעתם זו. כל שכתבתי הוא ששאיפתם זו לגיטימית מבחינתם ולא מעידה בהכרח על רצונם לזרוק אותנו לים. מותר למיעוטים, או לכל אזרח אחר במדינתו, לשאוף לשנות את הגוון התרבותי של המדינה בהתאם לסגנונו והשקפת עולמו. כמובן, כל עוד הוא לא מנסה לכפות את דעתו בכוח. אגב, בפועל (כפי שציינתי גם במכתב) הדברים קורים בכיוון שדווקא אליו הערבים חותרים. זה גם הטמטום של המנהיגות הערבית בארץ. במקום לשמוח על כך שמטרתם מושגת באמצעות תהליכים גלובליים, הם מרגיזים את האוכלוסייה היהודית בתובענותם התוקפנית.

אל-פלג מסכם וכותב: "קשה להאמין שהדברים הם פרי עטו של אדם כעוז אלמוג". ועל כך כבר נאמר: [כול] הפוסל במומו פוסל.

בברכה,

עוז אלמוג

* * *

עוז אלמוג

הגיגים סוציולוגיים על האמריקאים

(מתוך מכתב לאחי)

[פרופסור עוז אלמוג, סוציולוג והיסטוריון בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. אלמוג גם הקים את האתר "אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית".  את המאמר הבא שלח לנו אחרי שגילינו עניין בעבודתו. אפשר להתווכח איתו, אפשר להסכים, אבל מה שבטוח מעניין לקרוא. פורסם ב"ידיעות אמריקה", 30.10.2008).

האמריקאי משוכנע שהוא חי בסרט ושבסרט הזה יש לו תפקיד. לתפקיד הזה קוראים doing the right thing. הבעייה, שבניגוד לבריטים ולצרפתים, רוב האמריקאים הם שחקנים גרועים ונוטים להפריז במחוות דרמטיות. משום מה הם גם נוטים לשחק את אותו סרט. לכן, שיחה בין אמריקאים נראית כמו קטע מבוים והתוכן כמו משהו שנכתב מראש. אין ספק שבתפאורה ובתלבושות הם מלכים. הבניינים והחנויות מרשימים, הרחובות נוצצים והמדים לא פחות. לא מזמן פגשתי בתוכנית טלוויזיה מפכ"ל בדימוס. אמרתי לו, "אתה יודע מה הבעייה של השוטרים שלנו? המדים. אתם עדין לבושים כמו השוטר אזולאי אז איך אתה מצפה שיתייחסו אליכם ברצינות?" – באמריקה כל שוטר מקוף הוא שריף וכל זינזנה (מספיק השם הזה כדי להבין את מצבנו) נראית כמו מכונית ספארי.

תיאטרון החיים הזה עוזר לאמריקאי הממוצע להכניס מעט תוכן ומשמעות לחייו. כי בהצגה כולם שותפים, אפילו סתם כניצבים (ובעצם הרוב הם לא יותר מניצבים). הבעיה שהמפיקים והבמאים – אנשי המדיה והפרסומת – קצת השתגעו והרחובות והקניונים נראים כמו הסרטים של מל ברוקס: הקאובוי יורה על עורך הדין והדוגמנית תופסת גנבים.

כיוון שהאמריקאי בדרך כלל אינו אמיתי, הוא זקוק לנישות שבהן יוכל לאוורר את רגשותיו ולהיות קצת כנה עם עצמו ועם הסביבה. לשם כך יש את הפארקים הירוקים במרכזי הערים, את הכנסיות, את אולמות הספורט ואיצטדיוני הענק, וכמובן צבא הפסיכולוגים בקליניקות ובתוכניות הווידויים הטלוויזיוניות. הבעייה היא שגם כאן המטפלים והמטופלים ממשיכים לשחק, ותיאטרון האבסורד אינו נגמר.

בלית ברירה האמריקאי מפיג את מתחיו באמצעות לעיסה. אפשר שזו הסיבה לכך שהמבטא המעוך שלהם נשמע כמו אדם המדבר אליך תוך כדי לעיסת שלושה מסטיקים. את האנגלים אנחנו מבינים בלי בעיות, אבל אצל האמריקאים צריך להתרכז היטב כדי לפענח את המשפטים, המורכבים מאינספור קודים פנימיים, לרוב מעולם העסקים והספורט. את השחורים בכלל אי אפשר להבין.

קראתי לאחרונה, ולא התפלאתי, שאת מסטיק הבזוקה המציאו שני יהודים מברוקלין. היום ההמונים המדוכאים לועסים בעיקר בשרים, שעועית ומיליוני טונות של גבינה צהובה. כמות האוביסים (עדיין אין מילה טובה בעברית לתופעה הזו) המתהלכים ברחובות אמריקה – בעצם לא ממש מתהלכים, בעיקר גוררים טלפיים ענקיות – היא מדהימה. ביל קלינטון, אהוב הישראלים וגרגרן המבורגרים ידוע, החליט להקים תוכנית גמילה מאכילה לילדים (כנראה בהשפעת התקף הלב שעבר). זה כמובן בולשיט גמור כי לא נראה שלעשירים מגיפת השומן באמת מזיזה. קודם כל רובם עדיין רזים (דיאטה, כידוע, עולה כסף רב) ושנית, אחרי שהאביסו את ההמונים הם הקימו תעשיית דיאטה המגלגלת מיליארדים. מגיפת השומן טובה להם גם משום שהאספסוף המכור (כן, זו ממש התמכרות) מתהלך חסר בטחון, מלא רגשות אשמה (רגשות כאלה משרתים את המעמד השליט) וסוגד עוד יותר לגיבורי המדיה החטובים.

כולם יודעים שהאמריקאים מכורים לדולר, אבל רק כשאתה באמריקה אתה יכול להיווכח עד כמה זה עמוק ומבחיל. באמריקה, לא מצופה ממך להצניע את העושר (רק אצלנו העשירים נתפסים כמי שגזלו ורימו ועל כל פנים כמי שלא מגיע להם). להיפך, החצנת העושר היא נורמה מקובלת. לכן המכוניות גדולות (היום הג'יפים הנוצצים החליפו את הלימוזינות הארוכות), הווילות ענקיות והנעלים מבריקות.

הקפיטליזם התחרותי הביא להמצאות מדהימות. הרצון לכבוש עוד ועוד שטחים (ואצל האמריקאים הכיבוש הוא בעיקר כלכלי) ולצבור עוד ועוד ממון ונכסים, הביא לניצול מבריק ולרוב ציני של כל חולשה אנושית. על כל אחת מהחולשות הילדותיות של המין האנושי התלבש מנגנון תעשייתי ומסחרי משוכלל להפליא. מקדונלד'ס ושיכפוליו התלבשו על עונג האכילה והשתייה; הוליווד, מיקרוסופט ותואמיהם על הדחף לשחק, להשתעשע ולפנטז; רשתות התקשורת על הדחף לדבר ולתקשר; רשתות הטלוויזיה על המציצנות והשמחה לאיד; הספורט המקצועני על המשיכה לקרקס ועל הרצון להיות עליון על הזולת ולהשפיל אותו; לאס ווגאס ושלוחותיה על חולשת ההימורים ועל חלום הגאולה באמצעות העושר; תעשיית הבריאות והדת על פחד המוות והחרדה ממחלות וכך הלאה וכך הלאה.

אין ספק, לא משעמם בארה"ב (בעצם לרוב כן משעמם), אבל המחיר כבד: ניכור וחוסר סיפוק כרוני. באמריקה מוכרים לך תרופות שהן בעצם סמים. זו אומה של ממכרים ומתמכרים, שעובדים אחד על השני בחסות הכנסייה הנוצרית. כולם בוכים על דמו השפוך של ישוע שלנו, אבל הדם הזה הוא לא יותר מקטשופ תעשייתי שמעכל [מאכֵּל?] לך את המעיים.

לחם וירקות טריים מוצאים רק בדלי'ס, והכל רווי שומנים וחומרי רעל משומר שאישר ה-FDA. ותגידו לי, איך כל הרי-האדם האלה מחרבנים לעזאזל. הרי החורים באסלות הם זעירים. חוץ מזה החרה צף בבריכות האלה לפני שהוא נשטף לביוב (שלוש עד ארבע פעמים הורדת מים) כאילו כדי להזכיר לך משהו על החיים.

לפעמים האסלה גולשת (מטאפורה). אבל יש מי שפותח את הסתימות בצנרת ומקטין את הריח הרע. למשל כל אירגוני הסיוע לנזקקים וצבא הישועה. בארה"ב יש מיליוני מתנדבים ואלפי אגודות צדקה ועמותות אחווה. רוב האנשים עושים זאת ממניעים אלטרואיסטים כנים, אבל השיטה מאחורי זה היא בסופו של דבר צינית, כי היא משמרת את הקיים. צדקה מועילה בעיקר לעשירים כי היא ממרקת עוונות, עושה מסאג' לנפש. היא גם מוסיפה לדימוי העצמי החיובי: לא רק שאנחנו מצליחים ועשירים אנחנו גם עליונים מבחינה מוסרית. והכל בסכומים המוכרים לצורכי מס. זה גם עוזר להרוויח פעמיים. הרי ידוע שרוב המהמרים הכרוניים באים מפשוטי העם ולכן הכסף חוזר בסופו של דבר לבעליו. וכמובן התארים האקדמיים. היכן היו כל הפקולטות האלה לטיפול וסיעוד – טיפול במשחק, בשירה, בריקודים, בריאות הציבור, עבודה סוציאלית וכו' – ללא פושעים, שתיינים, מסוממים, אלימים וכו'? האחד תלוי בשני.

סיר הלחץ האמריקאי לא מתפוצץ בעיקר משום שיש את רשויות החוק והמשפט. ארה"ב היא ארץ חופשית ולכאורה מותר לעשות הכול. אבל החוק הוא קדוש ומי שחוצה גבולות נענש באכזריות (לא תזיק לנו, הישראלים, קצת אכזריות אמריקאית). לכן עורכי דין כאן מרוויחים מיליונים ולכן יש כל כך הרבה תוכניות טלוויזיה שעוסקות במשפט ושיטור. כאן כולם צופים יום-יום, שעה-שעה, באכיפת החוק ובעליונותו (שלא כמו באנגליה וצרפת, השוטר, הבלש והשופט האמריקאים תמיד מנצחים בסדרות). כאן גם רואים מה יעשה לחוטא שחטא וזה בהחלט מרתיע.

חבר שלי, ששירת שנים רבות בשגרירות בוושינגטון, אמר לי דבר חכם: בארה"ב יש קו. עד הקו אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. חצית את הקו, יתנפלו עליך שוטרים עם נבוט על הראש. אצלנו בישראל אין קו והחוק הוא בגדר המלצה. החוק בארה"ב כל כך חזק עד שזה מדהים להיווכח שזו המדינה היחידה בעולם שאין כלל התפרעויות באולמות הספורט והאיצטדיונים. לכן, לצפות כאן במשחק זה משעמם למדי. אין את האנרגיות הטעונות של אירופה, את הקללות החביבות וההזדהות מלאת הזעם.

גם לשחקנים כאן אסור להיות אלימים מעבר למידה. רק לאחרונה אחד מכוכבי האן.בי.אי רץ ליציע להכות צופה שהתגרה בו (למען האמת אני הייתי נוהג בדיוק כמוהו). הוא הושעה לשנה שלמה מהמגרשים. פסק וגזר הדין ניתנו בדעת יחיד של הקומישנר של הליגה (יהודי מבריק בשם דויד שטרן). איש לא פצה פה וצפצף. בישראל כבר היו מעיפים את הקומישנר והשחקן היה הופך לגיבור תרבות ומרואיין אצל יאיר לפיד.

אולמות הספורט והאיצטדיונים כאן שקטים להפליא לא רק בגלל החוק אלא גם משום שמגיל צעיר מאוד אתה לומד לרסן ובעצם גם לסרס את הרגשות שלך. זה לדעתי מה שיפה ובזוי בתרבות האמריקאית. יפה, כי יש טקט וסדר וכבוד לזולת; בזוי, כי אנשים שלא מסוגלים ולא רשאים לתת דרור לרגשות שלהם – מתפוצצים מבפנים (לעתים ההתפוצצות הזו מתרחשת באופן בלתי צפוי) ובעיקר כי לעולם אינך יודע מה הזולת חש כלפיך.

ישבתי בניו יורק עם שלושה ישראלים שחיים בארה"ב ושהקימו (יחד עם עוד כמה יהודים אמריקאים) פרויקט חדש בשם BIG (Brand Israel Group). מדובר בצוות מוכשר מאוד של אנשים בכירים בתעשיית הפרסום וניתוח השווקים בארה"ב. הם הריצו סקרים וקבוצות מיקוד כדי לעמוד על יחסו של האמריקאי הממוצע לישראל. הממצאים היו קשים מאוד. מסתבר (וזה בוודאי לא יפתיע רבים) שהאסוציאציות שיש לאמריקאי הממוצע על ישראל הן של מלחמה, קונפליקט, פנאטיות דתית, אלימות. אחד הדברים המעניינים היו שהישראלים כלל אינם מקושרים עם המוח היהודי. נכון שהאמריקאי הממוצע הוא בור ועם הארץ. כל כך בור שאינו מכיר את הסביבה הגיאוגרפית והאנושית מעבר לאף. לכן, רק טבעי שהוא יקשר בין הפיגועים, הדם וההרוגים שהוא רואה בטלוויזיה לבין ישראל, בלי בכלל לדעת היכן מצויה המדינה על מפת העולם ובוודאי מה ההיסטוריה שלנו. אגב, פגשתי בפורטו ריקו חייל אמריקאי חביב מאוד. הוא היה בחופשה משירות באפגניסטן. כאשר נוכח שאני מישראל (הוא קלט זאת לאחר שאמרתי לו שאנחנו באים מארצו של ישוע הנוצרי) הוא מיהר לברך אותי בנדיבות ב"מרחבא". כן, הוא לא ידע כלל שבישראל יש רוב יהודי וזו לא בדיחה וגם לא משהו יוצא דופן כאן. כאשר תיקנתי אותו שאנחנו יהודים תגובתו היתה "cool"!

הבורות הטיפוסית שלו, היא אחד המפתחות להבין את המניפולציה שעושים הפטריצים של סטנפורד וייל בפלבאים של גטאות השחורים וההיספנים. הבחורים התמימים האלה באמת מאמינים שהם מגינים על אמריקה ולוחמים את מלחמת בני האור בבני החושך. למזלנו זה גם נכון, אלא שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה להידחק כמו סרדין בנושאת מטוסים שמפציצה איזה פיזדיולוך בעיראק.

בחזרה לקבוצת BIG. הם מחפשים מעלות ישראליות שבאמצעותן יוכלו למתג את המוצר שנקרא מדינת ישראל (זו כמובן מחשבה רעננה יותר מזו המאפיינת את שליחי הסוכנות ומשרד החוץ).

"אתן לכן אחת, הכי טיפוסית והכי מעלתית," אמרתי להם: "ישראל היא –   Mask-less Society – (חברה ללא מסכות). אתם יכולים לצאת עם הסלוגן הבא: 'ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו אתה יכול להיות עצמך!'"

הנושא הזה של מה מיוחד בישראלים חוזר בכל שיחה, לא בהכרח בגלל שאני סוציולוג אלא משום שזה הנושא החביב על היהודים והישראלים. הוזמנתי לפני שנה לארוחה ערב בביתו של פסיכולוג בפרבר ניו יורקי אמיד. הוא אקס ישראלי, נשוי ליהודייה ואב לשניים. הוא פחות או יותר בן גילי (בן חמישים) והגיע אליי  אחרי שקרא את ספרי "פרידה משרוליק" והתרשם.

אשתו היא פסיכולוגית ויהודייה שזה לרוב שילוב מעצבן. היא אכן עיצבנה בחיוכים הסתמיים שלה ובמסר הכמעט גלוי שבעלה סידר לה אורחים מהתחת אחרי יום עבודה מפרך. מסתבר שהיא בכלל לא מחבבת ישראלים, בעיקר בשל העובדה שהורי בעלה סירבו מאז ומעולם לדבר בנוכחותה באנגלית בשעה שהיא לא יודעת עברית. לא רק שחטפה להם את הבן יקיר לניו יורק (הם פולנים כמובן) היא גם מצפה שישברו את השיניים.

וכמובן נושא הישראלים עלה. היא התלוננה שבעלה הישראלי נוטה לחתוך אותה בזמן השיחה ונראה היה לה שזה בגלל החינוך הישראלי הוולגארי שספג.

ציינתי בפניה שגם אבי שונא שמפסיקים אותו באמצע (הבעייה שזה אף פעם לא באמת אמצע), ושהוא בוודאי היה מזדהה עם מכאוביה אבל בתוכחתה היא מחמיצה דבר חשוב: שיחה היא כמו מוסיקה. האמריקאים, שדווקא המציאו את הג'אז, מדברים ב"קלאסית". כלומר לכל כלי זמן ותפקיד מוגדר. אנחנו הישראלים, לעומת זאת, מדברים "ג'אזית". מותר ואפילו רצוי להיכנס איש לדברי זולתו. זה אמנם קצת לא מנומס ולעתים ברוטאלי, אבל בוודאי יותר דינאמי ומעניין.

בעלה קפץ משמחה וכמעט נישק אותי.

"הבעייה איתכם זה שאתם לא מאזינים," היא התעקשה.

עם זה נאלצתי להסכים אף שבליבי חשבתי, למה כבר יש להאזין לכם, האמריקאים, שמדברים כמו טייפרקורדר? ואולי הבעייה שלה היתה נפתרת אם היא היתה עובדת קצת פחות קשה. עושה רושם שכולם משועבדים כאן לעבודה. המארח למשל סיפר לנו שהוא יוצא כל יום בשבע בבוקר וחוזר בתשע בלילה. גם על החופשות הוא לא דיבר בהתלהבות, כי לדבריו הוא מפסיד בהן המון כסף (כשהקליניקה לא עובדת לא נכנסים מזומנים למחזור והילד כבר רוצה את הדגם החדש של האיי-פוד). הוא סיפר בגאווה שכאשר לקוח מבטל פגישה הוא גובה שכר מלא. גם לארוחה איתנו הוא הגיע מותש, עם עיניים טרוטות. הכלב שלו התייחס אליו כמו אל זר ולא קישקש בזנב.

טוב אני קצת מגזים. זה קצת אירוני שמההיבט הזה אנשי הצווארון הלבן התחלפו עם אנשי הצווארון הכחול (בעצם לאחרונים כבר אין צווארונים, רק חולצות טריקו) – אלה עבדים ואלה חופשיים (לפחות אחרי שעות העבודה). אין תימה שרוב המסעדות ובתי השעשועים בארה"ב נסגרים בעשר. מחר תמיד קמים מוקדם ליום עבודה מפרך וצריך להחזיק מעמד עד הוויקנד, שגם הוא מפרך למדי.

לאנשי BIG הצענו עוד כמה הצעות למינוף התדמית הירודה של ארץ הג'יפה והפיגועים. החשובה ביותר היא כמובן שימוש באתר האינטרנט שלנו "אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית". המוטו שלנו: היכרות היא המפתח להסרת המחיצות ולהפחתת הדעות הקדומות. סיפרתי להם על ההרצאות שלי על החברה הישראלית בגרמניה, במצרים, בתאילנד בתורכיה ובעוד מקומות על פני הגלובוס, ועל תגובת ההפתעה של הקהל מהידיעה שישראל היא כה רבגונית. סיפרתי גם על החיבה וההזדהות שאנחנו מעוררים כאשר אנו מציגים לראווה דווקא את חולשותיה ופגמיה של המדינה. כמובן שלא בנימה הצדקנית, המתחסדת והמתנשאת של השמאל הקיצוני.

בארץ אנחנו צופים כמעט מדי יום בתוכניות טלוויזיה אמריקאיות. אבל משום מה – אולי בגלל היעדר תרגום או פשוט בגלל המינון – בארה"ב הצפייה בטלוויזיה ממחישה טוב יותר את האופי הלאומי של האמריקאים. למשל, את הילדותיות של ההמונים ובעצם גם של האליטה. אתה צופה ולא יודע אם זה אמיתי או מזוייף ואם לצחוק או לבכות. לא פלא שסגן הנשיא שלהם יצא למסע ציד וירה בחבר שלו. זה מצחיק ומדכא בעת ובעונה אחת. השריף של המחוז שבו אירע האירוע הביזרי הזה רואיין כאן והודיע לאחר יומיים שתיק החקירה נסגר כי צ'ייני לבש את מדי הציד התקניים והוא שתה רק בירה אחת בארוחה שנערכה חמש שעות לפני הציד. אני לא צוחק!

כמובן שהילדותיות הזאת לקחה אותם לירח ובנתה להם נושאות מטוסים ומחשבי על. היא גם זו המגינה עלינו ומונעת ממיליוני אמריקאים לתבוע מהממשל להפסיק את הסיוע למדינה הקטנה שמטריפה את המוסלמים ותקועה כמו קוץ בישבן של כל העולם. אבל כשאתה בתוך ארה"ב, התכונה הזאת יוצרת בך דחף לא בר-כיבוש להפליק לכל ה"רד-נקים" האלה.

בהיותי בביקור בפורטו ריקו עלה במוחי רעיון חשוב (בעצם זה לא רעיון שלי). מדוע שלא נאמץ את הדגם הפורטוריקני ונהפוך למושבה אמריקאית (מדינת חסות בלשון עדכנית). זה יפתור כל כך הרבה בעיות. הצבא האמריקאי יגן עלינו, נתחבר ישירות לכלכלה האמריקאית ורמת השירות תעלה. במילא אנחנו כבר בעיצומו של תהליך אמריקניזציה, ודווקא החיבור לארה"ב יעזור לנו להתרכז בטיפוח מורשתנו התרבותית ובחיבור עם אחינו העשירים והנדבנים. הרצל במילא רצה דגל עם כוכבים. נהפוך את המגן דויד לכוכב.

צריך לציין שהיום העסקה פחות כדאית מבעבר ולו בגלל שהשירות והסדר האמריקאיים כבר לא כל כך מופתיים. אולי בגלל המהגרים מהדרום שמייבאים מנטאליות של סיאסטה, אולי בגלל שהדת הדמוקרטית מחלישה את ההרתעה, ואולי פשוט משום שכל כך חוששים כאן לאבד את מקום העבודה ופשוט משקרים או מדחיקים כאשר מתרחשות תקלות. מה שנוכחתי שוב ושוב הוא שכאשר משהו קטן משתבש, הכול משתבש. מספיק שאתה מבקש גלידת תות שדה במבטא לא תקני (רוב הישראלים חורקים שיניים באנגלית) והמוכר מסתכל עליך בעיני עגל. אתה מנסה לתקן ולהסביר אבל הוא לא יבין, יקרא לאחראי משמרת ובינתיים יצא לך החשק.

לפני שלוש שנים, בהיותי בניו יורק, הלכה לי הסוללה במחשב הנייד. צלצלתי לנציג שירות ואחרי שעות ארוכות של שיחות עם מזכירות אוטומטיות (לזה חייג 2, להוא חייג 3 וכיוצא באלה) הגעתי לאיזה גי'ם שקידם אותי בברכה אדיבה של חמש דקות שבסופה הודיע לי אחר כבוד שכרטיס האשראי שלי לא תופס בחברה שלהם. התופעה חזרה על עצמה גם עם סוכנות השכרת הרכב.

בכלל, כבר למדתי שכאשר מתרחשת תקלה כולם בורחים מאחריות. תמיד חשבנו שלהם יש את ה-accountability ולנו יש את האשמת האחר. זה לא בדיוק נכון. מסתבר שהם הרבה יותר גרועים מהדימוי שלהם ואנחנו הרבה יותר טובים ממה שאנחנו מפרגנים לעצמנו.

יום אחד הדימוי העצמי שלהם, כטובים והמעולים שבעמים, שליטי העולם שהכול עפר לרגליהם, יתנפץ. לאירופאים כבר נמאס. בארה"ב מי שזוכה באליפות נקרא "אלוף העולם", לא "אלוף המדינה". בעקרון, מבחינת הרמה הם באמת אלופי העולם אבל בכל זאת, זו לא קצת חוצפה להכתיר את עצמך ללא תחרות? לא במקרה נבחרות הכדורסל שלהן הפסידו באולימפיאדה הקודמת (וגם בזו האחרונה הן כמעט שמטו את הניצחון בגמר) ובשתי אליפויות העולם האחרונות. הם הגיעו לאליפות עלא פרנג'י. לא נפל להם האסימון שהאירופאים לא כל כך גרועים. זו גם הסיבה לחלק מההסתבכות שלהם בקוריאה, בוייטנאם ועכשיו בעיראק ובאפגניסטן. הם מניחים שהיריב הוא אפס.

אפרופו אליפות. הגענו פעם לארה"ב בדיוק כאשר התקיים משחק האליפות בליגת הפוטבול ("הסופר-בול"). הכותרת בחדשות היתה Super  Bowl XL (הסופר גביע). שאלתי חבר האם הכל כאן הוא אקסטרה לרג'? גם משחק האליפות צריך להיות אקסטרה לרג'?!

הוא חייך ואמר: "לא חביבי זה משחק האליפות מספר ארבעים וכידוע XL זה ארבעים בספרות רומיות. ובעצם, אתה צודק," הוא הוסיף כדי לרכך לי את הפדיחה, "הכול כאן לארג' והכול כאן אקסטרה."

וזה הרעל, בגלל התחרות כולם מציעים לך "להגדיל" וההגדלה הזו מולידה גידולים ממאירים. אגב, אפילו את הסושי, הבנוי על העיקרון היפני של "מעט זה הרבה" הם הפכו לאקסטרה לארג' באמצעות מסעדות הסרט הנע – ובעצם הסרט הנא – שבהן אוכלים כפי יכולתך (יש להם יכולת).

לא מזמן הוזמנתי להרצות באיזה מלון יוקרתי בקליבלנד, מתוך מטרה לגייס תרומות לפרויקט שלנו. תרומה לא יצאה לי מהמפגש אבל תובנה כן. ביושבי סמוך לבריכה המוקפת בפסלי אריות המשתינים מהפה, חשבתי על שני דברים: מצד אחד, כמה קטן בימינו הפער בין העשירים לרוב העם. אמנם המלון הזה הוא פאר אקסטרה לארג' אבל העיקרון דומה. גם במלונות הזולים יותר, כולל בית ההארחה שבו התאכסנתי (שמוקם בקירבה לכביש הסואן) יש לובי נאה ובריכת שחיה וחדר עם מגבות וסדינים לבנים ומקלחת משיש.

מצד שני, באמריקה, אולי יותר מבכל מקום אחר בעולם, המעמדיות עדיין חזקה מאוד. בעצם יש כאן שלושה מעמדות: אצולת הממון, העובדים השחורים ומעמד ביניים שמאפשר לשיטה לעבוד.

למעמד הגבוה יש את משכורות העתק שלו, את השכונות שלו, את האוניברסיטאות שלו והמועדונים ומקומות הבידור המופרדים. ההפרדה כמעט מוחלטת. לא אחת אתה רואה ממש גדרות וחומות אבל ברוב המקרים אין בהן כל צורך. כל אחד יודע בדיוק את מקומו והיכן מותר לו להסתובב ובאיזה שער להיכנס.

כל שנה אני מלמד את התיאוריות הסוציולוגיות של הקונפליקט אבל רק באמריקה אתה מבין את המשמעות האמיתית שלהן, כלומר את התזה ששטיפת המוח היא כה גדולה וכה מוסווית –שהמעמדיות מתקבלת ללא שמץ של ערעור. מי שאין לו, בטוח שאין לו כי הוא פשוט לא זכה בקלף הנכון או שהוא לא מספיק חכם. בדרך כלל הוא באמת לא מספיק חכם ומשכיל כדי לדעת מהיכן משתין הדג ובעיקר להבין שעושר לא מגיע במזל ושמישהו מזיז את הרולטה מלמטה ועוצר אותה במספר הנכון. אמריקה גם דואגת שתהיה זרימה מתמדת של מוביליות מבוקרת. לכן מדונה, ילדת הפרברים המוכשרת, הפכה כאן לאלילה ולכן תחרות כוכב נולד נקראת כאן American Idol.

לסיכום אוי לנו בלי אמריקה ואוי לנו עם אמריקה.

* * *

רון וייס

לדעת אובאמה המהלך הצבאי בעיראק היה מוטעה

סופר נידח שלום,

בגיליון 390 אתה מאשים את ברק אובאמה ("הדמוקרטים") בניסיון לרצות את הטרור המוסלמי ואת איומי בין לאדן, ולברוח מאחריות לשלום העולם.

ההיפך הוא הנכון. אובמה התחייב בתעמולת הבחירות לתגבר את כוחות ארה"ב באפגניסטן כדי להכריע את בין לאדן ומרעיו.

לדעת אובאמה המהלך הצבאי בעיראק היה מוטעה מיסודו מאחר שאירן היא המנסה לפתח נשק גרעיני וזאת צריך למנוע, וההסתבכות בעיראק (שפקחי האו"ם קבעו שלא פיתחה נשק גרעיני) פוגעת ביכולת להפעיל כוח צבאי נגד אירן.

רון וייס

רמת-גן

אהוד: אשרי המאמין. אתה פשוט שוכח כיצד סאדם חוסיין, העריץ האכזר והמתלהם הזה, היה כמין היטלר חדש שאיים על כל האיזור. תאר לעצמך איך היתה ההיסטוריה נראית אילו עצרו את היטלר לפני שכבש את ארסנל הנשק האדיר של צ'כוסלובקיה. "חוכמה לאחור" היא תרגיל מחשבתי מבריק, אבל אוי ואבוי לנו ולשלום העולם, אם בוש ובלייר, המושמצים כיום, לא היו אמיצים מאוד ולא היו יוצאים למלחמה על עיראק ולא היו מביסים את סאדם חוסיין!

* * *

יוסי גמזו

עָנִי מִצְּפַת

עַכְשָו, שֶהַמֵּרוֹץ שֶבֵּין מֶק-קֵין וּבֵין אוֹבָּמָה

הוּא כְּבָר מֵאֲחוֹרֶיהָ שֶל יַבֶּשֶת אַנְקְל סֶם,

עַכְשָו, שֶהֲמֻלַּת פּוֹלְטֵי הַגִּימִיקִים נָדַמָּה

וְשֶנִּצְחוֹן בָּרָק עַל גּ'וֹן כְּבָר כָּל פִּקְפּוּק חוֹסֵם,

כְּדַאי אוּלַי שֶנִּתְרַכֵּז בְּכַמָּה לִקְחֵי-עֹמֶק

וְלֹא בַּקֶּצֶף הַשִּטְחִי שֶל יַחְ"צָנֵי P.R

וְשֶנָּשִֹים לִבֵּנוּ אֶל סִבּוֹת אוֹתוֹ הַסֹּמֶק

שֶל כְּלִמָּתוֹ שֶל אֶלֶן גְּרִינְסְפָּן, שֶאוֹתָהּ תֵּאַר

נְגִיד הַבַּנְק הַפֶדֶרָאלִי הַקּוֹדֵם בְּאֹמֶץ

נָדִיר מְאֹד בִּבְּרַאנזַ'ת-עֲמִיתָיו הָעוֹלָמִית

(וּבָהּ הוֹדָה כִּי אֵין לוֹ שוּם הֶסְבֵּר, וְלוּא גַם קֹמֶץ,

לְגֹלֶם זֶה שֶקָּם שָם עַל יוֹצְרוֹ עַד לְהָמִית

כָּל שְבִיב אֵמוּן בְּחֹסֶן עָצְמָתָהּ וּמוֹסְדוֹתֶיהָ

שֶל כַּלְכָּלָה שֶפֶּתַע נֶהֱפְכָה לְקַלְקָלָה) –

עַכְשָו, דַּוְקָא עַכְשָו שֶאֵין סָפֵק כִּי סִבּוֹתֶיהָ

שֶל הַצְלָחַת אוֹבָּמָה מְקוֹרָן בַּחַלְחָלָה

בָּהּ אֲחוּזִים (בְּצֶדֶק) מִילְיוֹנֵי אָמֶרִיקָאִים

הַמְּאַבְּדִים בְּשֶל אוֹתָהּ קְרִיסַת-מַעֲרָכוֹת

בָּתִּים, מִשְֹרוֹת וְחֶסְכוֹנוֹת, שָעָה שֶעַל בִּרְכַּיִם

כּוֹרַעַת הַסִּיסְטֶמָה כָּל-כֻּלָּהּ, תְשוּשַת-כּוֹחוֹת –

עַכְשָו אוּלַי רָאוּי בְּשֵם אוֹתוֹ הָרֵאָלִיזְם

שֶהָעִבְרִית קוֹרֵאת לוֹ בְּשֵם שֵֹכֶל הַיָּשָר

לוֹמַר כִּי "מְצִיאָה" זוֹ הַקְּרוּיָה קַפִּיטָלִיזְם

שֶגַּם אֶצְלֵנוּ זֶה שָנִים זֻמַּר לָהּ גַם הוּשַר

מַמָּש בְּאוֹתוֹ לַהַט שֶרִקְּדוּ בּוֹ אֲבוֹתֵינוּ

סְבִיבוֹ שֶל עֵגֶל-הַזָּהָב ("שְמוֹת" ל"ב, י"ט)

אֵינֶנָּה אוֹתוֹ גְלִיק שֶבּוֹ טָרְחוּ לְהַלְעִיטֵנוּ

שְלַל חֲסִידִים שוֹטִים שֶל תַּ'אצֶ'רִיזְם מִתְמוֹטֵט

וְשֶאֵין כָּל הֶכְרֵחַ לְצַדֵּד בִּזְכוּת גּוּלָאגִים

וְגִדְרוֹת-תַּיִל שֶל סִיבִּירְיָה אֶרֶץ הַפְּלָאִים

וּמַרְתְּפֵי לוּבְּיַאנְקָה עַל מְנַת לָחוּש בְּבָּאגִים

מֻבְנִים בְּעֶצֶם מַהוּתוֹ רַבַּת הַחֳלָאִים

שֶל כָּל מוֹדֶל קַפִּיטָל-לִיסְטִי הַמַּבְטִיחַ עֹשֶר

לְכָל לִסְטִים צְמֵא-הוֹן בִּמְרוֹם-הַפִּירָמִידָה, אַךְ

מֻשְתָּת מִטֶּבַע-בְּרִיאָתוֹ עַל נַצְלָנוּת וָעֹשֶק

שֶל מִילְיוֹנֵי אָדָם בְּתַחְתִּיתָהּ, שֶבָּם דָּעַךְ

מִזְּמַן כָּל שְבִיב-תִּקְוָה לְשֶמֶץ חֲלֻקָּה צוֹדֶקֶת

שֶל מַשְאַבֵּי פְּלָנֶטָה זוֹ שֶבָּהּ אָנוּ חַיִּים

הַמַּמְתִּינִים כָּל חַיֵּיהֶם, כְּמוֹ לְגוֹדוֹ שֶל בֶּקֶט,

לִקְצָת פָּחוֹת קִפּוּחַ מַר וְעֹנִי וּנְכָאִים.

כִּי פֶּתַע מִתְגַּלֶּה גַם לִגְלוּגָם שֶל תַּאצֶ'רֵינוּ

הַמְּקוֹמִיִּים עַל מְדִינַת-הַסַּעַד הַבְּזוּיָה

בְּעֵינֵיהֶם, בִּמְלוֹא אֱוִילוּתוֹ – כְּשֶמִּשְדָּרֵינוּ

וְעִתּוֹנֵינוּ מַמְחִישִים יוֹם-יוֹם מָה הֲזוּיָה

הִיא אַשְלָיַת יַצִּיבוּתוֹ שֶל נְיוּ-לִיבֶּרָאלִיזְם

שֶכְּלוּם אֵינֶנּוּ "נְיוּ" בּוֹ, כְּמוֹ בִּימֵי הַטְּרוֹם "נְיוּ-דִיל"

וּכְלוּם לֹא לִיבֶּרָאלִי בּוֹ מִלְּבַד הַחֲזִירִיזְם

שֶבּוֹ בְּלִיבֶּרָאלִיּוּת בְּרוּטָאלִית הוּא מַגְדִּיל 

בִּמְקוֹם צְמִיחָה-לַכֹּל רַק צְמִיחַת כֶּרֶס אוֹתָהּ שְלַאכְטָה

שֶל נוּבוֹרִישִים הַקְּרוּיִים כָּאן עֲשִֹירוֹן עֶלְיוֹן

וּצְמִיחַת פַּעַר בֵּין שוֹעֵי הַוִילָה וְהַיַּאכְטָה

לְחֶלְכָּאֵי שְכוּנוֹת הַסְּלַאמְס שֶל אֶבְיוֹנֵי צִיּוֹן.

הִנֵּה, לְשֵם דֻּגְמָה קְטַנָּה: מַמָּש לִפְנֵי שָבוּעַ

נָאַם נֶהֶנְתַּנְיָהוּ (הַמַּקְפִּיד לְהִתְאַכְסֵן

רַק בִּמְלוֹנוֹת-פְּאֵר בְּחוּ"ל וְעִם חֶשְבּוֹן קָבוּעַ

שֶל שְלַל סִיגָארִים, אִם עַל גְּדוֹת הַתֶּמְזָה אוֹ הַסֵּין)

נְאוּם-בְּחִירוֹת בְּעִיר-הַקֹּדֶש צְפַת וּבוֹ נִגֵּן

אוֹתוֹ תַקְלִיט שָחוּק בּוֹ בִּצְנִיעוּת הוּא מְפַרְגֵּן

לוֹ לְעַצְמוֹ (אֶלָּא לְמִי? כְּלוּם יֵש כּוֹתָר עָדִיף  

בַּבִּיבִּיבְּלִיוֹגְרַפְיָה שֶל עַנְוְתָּנֵי דּוֹרֵנוּ?)

וְאַף שֶהַלוֹנְג-פְּלֵי הַחוֹרְקָנִי הַזֶּה מַדִּיף

רֵיחוֹת פַּרְטַאצֶ'רִיזְם גַּס קָלְטוּ בּוֹ נְחִירֵינוּ

אֶת רִבְרוּבוֹ הַדֶּמָגוֹגִי עַל צְמִיחַת הַמֶּשֶק

שבִּזְכוּתוֹ סוֹפְסוֹף, בִּהְיוֹתוֹ שַֹר-הָאוֹצָר,

זָכָה הָעָם לְהַצְלָחַת-עֲנָק הַמִּתְמַמֶּשֶת

עַד עֶצֶם הַיָּמִים הָאֵלֶּה, בָּם מִן הַמֵּצַר

חִלְּצָנוּ נֵס גְּאוֹנוּתוֹ הַכַּלְכָּלִית מִפְיַאסְקוֹ

אַדִּיר – אַךְ כָּאן פִּתְאֹם שִסְּעָה אֶת אַרְיַת-צְנִיעוּתוֹ

צִוְחַת אִשָּה מִקְּהַל שוֹמְעָיו, שֶכְּבָר גַּם לָהּ נִמְאַס כֹּה

הַבְּלוֹף שֶל אֹטֶם שְרִיר הַלֵּב שֶל הוֹד בֻּרְגָּנוּתוֹ

וְהִיא, כְּאִמָּא חַד-הוֹרִית שֶצְּמִיחָתוֹ שֶל בִּיבִּי

הִצְמִיחָה לָהּ מִשְנֵה דַלּוּת בִּימֵי כְּהוּנָתוֹ,

בִּקְּשָה לָדַעַת בִּמְחִילָה הֵיכָן הוּא הָאָלִיבִּי

הַמּוּסָרִי בּוֹ מְנֻפָּח בָּלוֹן-יַחְ"צָנוּתוֹ

שָעָה שֶיְּלָדֶיהָ וּמִילְיוֹן קְטַנִּים כְּמוֹתָם

סוֹבְלִים מַחְסוֹר אָקוּטִי בִּלְבוּשָם, בִּתְזוּנָתָם,

בַּעֲלִיבוּת קוֹרַת-גַּגָּם, בְּאֶפֶס סִכּוּיָם

לִזְכּוֹת בְּהַשְֹכָּלָה שֶתְּחַלְצֵם מִנִּדּוּיָם

מִכָּל אוֹתָם פֵּרוֹת צְמִיחָה שֶהִתְפָּאֵר בָּהֶם

הַבִּיבְּיוֹקְרָט (שֶלֹּא כִּשְנֵי בָּנָיו שֶל הַנּוֹאֵם)

לְרֶגַע הָשְלַךְ הַס שָם בָּאוּלָם – וְהַזְּקוּקִים

לְנֹפֶךְ וִיזוּאָלִי בְּנוֹסָף לַמִּשְתַּמֵּעַ

רָאוּ בִּשְתֵּי עֵינֶיהָ אֶת דִּמְעַת הָעֲשֻקִים

("קֹהֶלֶת" ד, א) עִם הַפַּעַר הַצּוֹמֵחַ

מִיּוֹם לְיוֹם יוֹתֵר בְּאֶרֶץ זוֹ בֵּין הַמְּצִיאוּת

וּבֵין אוֹתָהּ קוֹסְמֶטִיקָה שֶל מֵיק-אַפּ וְשֶל טִיחַ

שֶבָּהּ הָעָם מַכִּיר מִזְּמַן אֶת גֹּדֶל הַצְּבִיעוּת

שֶל מִי שֶלְּעוֹלָם לֹא יְקַיֵּם אֶת שֶהִבְטִיחַ

וְאֶת אוֹתוֹ קַפִּיטָלִיזְם שֶכַּיּוֹם נִגְלוֹת

כָּל בְּדָיוֹתָיו כְּמוֹ כִּזְבֵיהֶם שֶל צַיָּדֵי-קוֹלוֹת

שֶאֵין לָהֶם מֻשָֹּג קָלוּש בִּשְֹפַת

עָנִי מִצְּפַת,

עָנִי מִצְּפַת...

* * *

אמנון הולצמן

ודייק

תגובה לאורי הייטנר: "מבינים רק כוח ", גיליון 390

כך כותב אורי הייטנר: "התופעה של הרמת יד ויידוי אבן על חיילי צה"ל וכוחות הביטחון היתה, כמעט, למעשה יום ביומו. אנארכיסטים בנעלין ועבלין מזה, כהניסטים בחברון ויצהר מזה, או להיפך, מרשים לעצמם לתקוף את חיילי צה"ל באלימות" [גיליון 390].

אני מתנגד ומגנה בחריפות את פעילות האנארכיסטים אך אורי הייטנר מטעה. האנארכיסטים לא מרימים יד ולא זורקים אבנים על כוחות הביטחון. את כל האבנים זורקים התושבים המקומיים הפלסטיניים שגם למעשיהם אלה אני מתנגד וגם מגנה בכל לשון של גינוי.

* * *

נעמן כהן

תשובה לצור ארליך

צור ארליך, מתרגם ספרו של קונצל "ג'יהאד ושנאת יהודים" – מנסה לקדם את הספר (גיליון 390). אני בהחלט ממליץ על הספר ושמח להעלות את הרייטינג שלו. זהו אכן ספר חשוב ביותר. אך בניגוד לדברי צור, מעולם לא טענתי שהספר מתעלם מהסעיפים האנטי יהודיים שבאמנת החמאס. טענתי היתה אחרת. למרות שצור מאשים אותי בעיוורון, זה בכל זאת מוזר, כפי שכתבתי, שקונצל, המנתח בקפדנות ייקית את האמנה ומשמעותה, והוא עובר משפט אחרי משפט, ומצטט את תוכנו, אינו מצטט כלל את הסעיף החשוב באמנה, הוא סעיף השמדת היהודים. המשפט הכוללני שאותו מצטט צור ארליך, אינו תחליף לעיקר, שהוא הצגת הסעיף המפורש התובע את השמדת היהודים:

אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית – פלסטין (חמאס) פלסטין,

 1 במחרם 1409 להג'רה, 18 באוגוסט 1988 (סעיף 7):

בשם אללה הרחמן והרחום "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה", [דברי] האימאם השהיד הקדוש [חסן אלבנא, רחמי אללה עליו שהרי השליח [מוחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ואז יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא מאחורי, בוא והרגהו". ([חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם. [הסוף לא ברור לי. – אב"ע].

* * *

ועוד לעניין מותו של אברהם שטמפפר

אחיו הצעיר של יהושע

מר בן-עזר הנכבד,

קיבלתי מאת בן-דודי, ארנון שטמפפר, את העותק האחרון של "חדשות בן-עזר" [390] ונדהמתי לגלות בו היסטוריה חדשה לחלוטין והזויה, לפחות במה שנוגע להיסטוריה של משפחתי – משפחת שטמפפר. אימי, יהודית שטמפפר (שם נעוריה), הייתה בתו הצעירה של סבי, אברהם שטמפפר, שכביכול התאבד בירושלים בשנות מלחמת העולם הראשונה.

ובכן, צר לי לקלקל סיפור עסיסי, אבל לא היו דברים מעולם!!!

ראשית, סבי ז"ל זכה לעבור בשלום את שנות המלחמה. שנית, עוד בחייו העביר את משפחתו מן העיר העתיקה לזו החדשה, בבתי אונגרן שבמאה שערים. סבי, ר' אברהם שטמפפר, אחיו הצעיר של יהושע שטמפפר, ממייסדי פתח-תקווה, נפטר ממחלה בשנת 1920. אי לכך, כפי שאומרים דוברי הסלנג: לא התאבדות בשתיית נפט, לא בעיר העתיקה, לא בשנות מלחמת העולם הראשונה ולא נעליים.

אני מצפה לגיליון הבא כדי לקרוא בו את תיקון המעוות וכן לא תזיק התנצלות בפני כל צאצאיו של סבי ז"ל ר' אברהם שטמפפר.

בכבוד רב,

אברהם אצילי

קיבוץ זיקים

ד.נ. חוף אשקלון 79140

לאברהם אצילי שלום,

היו לי ספקות אם לפרסם אבל ידעתי שרק כך תבאנה תגובות, ואחרת הן לא היו באות. בת משפחתך שושנה צוריאל הבטיחה לשלוח לי רשימה מפורטת על סבכם אברהם שטמפפר, ואני אקדים ואתן בגיליון הקרוב את מכתבך. נדמה לי שמה שגרם לבלבול הוא כנראה שסבך נפטר בגיל צעיר מהרעלת עופרת עקב עבודתו כסדר בבית הדפוס, כדבריה, וזה נתבלבל לו לקרובי שלמה בן עזר עם הנפט וההתאבדות. מכל מקום, דמו של אליעזר-לאזאר ראב זורם בעורקי כולנו – כי הוא היה אבי סבי יהודה ראב, והוא היה אבי אימו של יהושע שטמפפר שהיתה גם של אֶחיו מנחם-יהודה ואברהם.

אני מביע אפוא את התנצלותי על כך שיצאה פגיעה בזיכרו של סבכם, אך מניעיה היו לברר את הסיפור ההיסטורי. וגם אשמח על כל רשימה היסטורית שתוסיף עוד נדבך לתולדות המשפחות שלנו.

בברכת הקירבה המשפחתית,

אהוד בן עזר

אהוד בן עזר שלום רב,

תודה על תשובתך המהירה. באשר להרעלת העופרת ממנה כנראה נפטר סבי, לא בטוח שזו תוצאה מעבודתו כסדר דפוס. למיטב ידיעתי, אברהם שטמפפר נפצע ברגלו בעת שמירה בגורן בפתח תקווה והקליע לא הוצא מרגלו עד יום מותו. כך שייתכן שהרעלת העופרת היתה תוצאה מעניין זה. באשר לקטעי היסטוריה נוספים – בזמנו כתבתי עבודה על בן-משפחתנו, פרידריך שטמפפר, שהשתייך לענף מהמשפחה שרחק מיהדות ומכל קשר עם העם היהודי ועשה קריירה פוליטית במסגרת המפלגה הסוציאל-דמוקראטית בגרמניה עד עלייתו של היטלר לשילטון. אם תהיה מעוניין, אשלח לך עבודה זו.

בברכה,

אברהם אצילי

* * *

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

הוצאות הספרים  "כנרת, זמורה-ביתן" ו"הקבוץ המאוחד"

מתכבדים להזמינכם לערב ספרותי חגיגי

עם הופעת ספריהם  החדשים של ד"ר ארנה גולן  ושמאי גולן

בתוכנית:

דברי ברכה:  המשורר בלפור חקק – יו"ר אגודת הסופרים העברים

על הרומן "ואם אתה מוכרח לאהוב" מאת שמאי גולן

בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן:

פרופ'  הלל ברזל

פרופ' חנה יעוז

הסופר אהוד בן עזר משוחח עם שמאי גולן על ספרו

על ספר המחקר  "בעבותות  הביקורת"  מאת  ד"ר ארנה גולן

בהוצאת הקיבוץ המאוחד:

פרופ. עוזי שביט

ד"ר ארנה גולן  משוחחת עם  י. ל. גורדון (יל"ג) –

המשורר, העורך והמבקר בן המאה ה-19

השחקנית והבמאית דליה שימקו קוראת דף מספרו של שמאי גולן

מנחה: המשוררת לאה טרן

האירוע יתקיים ביום חמישי, כ"ב בחשון תשס"ט 20.11.2008, בשעה  20.00

ב"בית הסופר" ע"ש ש. טשרניחובסקי, בתל-אביב, רח' קפלן 6

מפגש חברים וכיבוד  החל  מן השעה  19.30

הכניסה חופשית

הספרים בחתימת המחברים יימכרו במחיר מוזל.

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

הפרוזה שלי לא גדולה, ואני לא כל כך... לא מתפעלת ממנה.

היא יצאה ממני שלא על מנת להיות מודפסת, אבל יצאו דברים כמו שהם;

ואני הייתי איזה דבר, ולכן האטמוספירה שלי משתקפת,

הראשית משתקפת בה."

מתוך הראיון האחרון שנתנה אסתר ראב בחייה, ב-9.12.1980, להלית ישורון.

הווה

יבוא יום ואצבעותיך הגדולות

המהוקצעות תהיינה אך זכרון – – – זכרון

לו רק אני אראה אותם בדמיוני –

ומכל זמן שאחיה תחיינה איתי –

ואצבעותיי?

מי יחיה איתן כשלא אהיה?

*

נכתב: 1969 לערך. שיר מתוך "המחברת הכחולה", שנמצא בין הסיפורים "שנים יפות" לבין "משפחת סלומון".

"המחברת הכחולה", בת 72 עמוד, וכותרתה: "אסתר ראב, רח' אלתר מיהוד, פתח-תקוה" היא משנת 1969, ובה כל החומר המרכיב את שמונה הסיפורים הראשונים בקובץ "גן שחרב", עד "אבי והברונית", וכן טיוטת מכתב או יומן של אסתר ראב, ללא שם, מ2.7.69-, "הם דנים אותי ברותחים".

תוגת עולם [הצעצועים שלי]

כשראיתיו היה זוחל בין הגמלים הרובצים לפני חנות לקרשי-האורן העבים, שריחם היה ממלא את האוויר – בריח-השרף שלהם.

הוא זחל בין הגמלים ואכל את כדורי-הגללים השחורים, שהטילו שמה, אכול ובלוע – ועיניו גדולות מרעב וגופו קטן וצנום, וצבע צהוב חיוור לו, ראשו גדול לעומת גופו – שהוא חופן עצמות קטנות –

נעצרתי כשאמא מחזיקה בידי ומושכת לזוז, ללכת – אבל אני תקועה – ועיני גור החתולים תקועות בעיניי לעד –

מכאן לא אזוז – יללה גדולה ואיומה פרצה מפי: לפתע ראיתי לפניי תהום של צער, והצער שטף ושטף וכיסה את כולי – הצער זרם מעיני החתול הקטן – אמא נבהלה – אבל אני התייפחתי בכל כוחותיי ולא זזתי מן המקום – היללה שלי צלצלה באוזניי זרה מאוד – אבל שום כוח בעולם לא היה יכול להזיז אותי מן החתול –

אמא הביטה עלי פתאום ברוך לא ישוער, הרימה את הגור הרזה ונתנה לי אותו – חיבקתי אותו ולחצתי אותו אל ליבי, ועלינו במדרגות לבית המלון של "חיה טויבה".

הנגר שלנו, שעסק במשקנו בהכנת שקתות ועולים לשוורים, הכין לי מתנה – עריסת-עץ קטנה בשביל בובה – אבל העריסה עמדה ריקה כי לא שיחקתי הרבה בבובות, הן היו תפלות כל-כך: שקיק ממולא בנסורת, פנים צבועים, וריח הצבע החדש נודף מהם, והשיער צרור פשתן צהוב מכוער – וכשהיה נבעה חור בגופן, היתה הנסורת נשפכת מבטנן ומרגליהן, זוועה –

לקחתי את גור החתולים והשכבתי אותו בעריסה, והוא נשמע לי – וכל מה שעשיתי עימו היה טוב בעיניו – שכב וישן בעריסה ולאחר מזה, כשהגשתי לו צלוחית קטנה מלאה חלב שמן, הסתכל בי בעיניו הגדולות והתנפל על החלב בלקיקות גדולות, לקק והסתכל בי לקק והסתכל בי – עד שכרסו התעגלה – ועלה הבשר על עצמותיו המסכנות –

כל היום היה כרוך אחריי, גדל וייף ושערותיו הצהובות הפכו זהב טהור, ידע את שעות האוכל, היה רץ בעקבותיי כל היום, ולעת-ערב היה מתחיל להסתובב סביב העריסה ומביט אלי – אזי הייתי משכיבה אותו ומכסה אותו והוא היה נרדם כילד.

זה היה נפלא, שום צעצוע לא היה נחוץ לי – רק מקטרת הפח שהביא לי אבא באינסטינקט ואולי בהבנה רבה, זו היתה מקטרת-פלאים – כשהיו ממלאים אותה מים והיו מחזיקים את הצינור שלה בפה, ונופחים בו – היה משמיע קולות של ציפורים, זמרה נפלאה, כמעט טבעית – – של דרורים ובולבולים לעת-בוקר. מין צעצוע שלא ראיתי יותר כמוהו בכל המשך חיי –

*

נכתב: סוף שנות ה60- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1902 לערך.

משחק עם אמא

הגב הנגוע שלך מזכיר לי חוויית-ילדות אחת: הייתי בוודאי ודאי בת שתיים אזי – ואמא – היה לה משחק איתי, ואלו היו אולי הרגעים המעטים שהרגשתי את חמימות הלב שלה – כי היינו תמיד בשני קצוות.

אני הייתי מרביצה לעצמי בלחי – ואז היתה אמא צועקת – "מה את מכה את הילדה שלי – " ואז היה לי מין פיצול מוזר וחמים מאוד: אני ילדה של אמא ואני מכה את הילדה של אמא, קשה לבאר מה היתה כאן ההנאה –

*

נכתב: אמצע שנות ה70- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1897-1896 לערך.

קטע ללא כותרת, כניראה טיוטה של מכתב לראובן שהם, שלא נשלח אליו.

יוסל'ה שפילר

גדרות השיטה הדיפו את ריחן, ריח קש וגורן מעורב במשהו נרקיסי חריף, וזהו ריחה של ה"מימוזה" המפורסמת – זאת אני יודעת כעת, [אך אז] כשנשמתי ריח זה, ידעתי רק שהוא מצמיח לי כנפיים – ושטוב לעוף לעת צהרי חורף חם בין הגדרות כפשוש שיכור, לדרדר, להגות מילים שאין להן שחר, לשיר קטעי מחול פרי הקלרינט של יוסל'ה שפילר, הכלי-זמר של חתונות פתח-תקוה.

יוסל'ה עצמו היה בעיניי בימים ההם, כהוברמן מאוחר יותר – הייתי מגלה את כל החתונות, ולו הרחוקות ביותר מביתנו, ויוסל'ה היה המרכז שלהן. אפילו הכלות הרעולות בלבן לא משכו את ליבי כיוסל'ה. קטן היה ומיסתורי, רזה, פניו אדומים משתייה יתירה בשמחות, מעודי לא ראיתי אותו אוכל, רק שותה. "פסקה" [תרבוש אדום תורכי] קטן היה חבוש לראשו באלכסון, והציצית השחורה רקדה לפי קצב השיר שיצא מתוך חליל הקסמים, הקלרינט הבוכה והצוחק שלו. מאוחר יותר, נראו [לי נגינותיו כ]קטעי אופרה, מארשים ואריות, מוכרים מאוד. שמעתי אותם בהיותי פשוש, מיוסל'ה – אאידה, קבלריה רוסטיקנה; וכמובן, קדרילים ומינואטים – בריקודים השתתפתי עם חבורת בנות השמונה; מאזורקות של שופן מסורסות קצת, פולקות, אבל יותר מכל אהבתי את ה–Laner – היה זה ריקוד שדמה לגלי הים, איטי ושוטף, ותנועותיו גלים-גלים.

יוסלה – צליל משמיים – המוסיקה הראשונה ששמעתי בחיי – המושבה היתה קטנה, הבתים נמוכים, מסביב שדות, והקולות היו נשמעים עד למרחקים גדולים.

בימים ההם כבר הייתי תלמידה של גברת בסביץ, מורתי הנערצה, נלחמתי עבורה עם אחי הבכור, שאהב לקלקל כל דבר שהייתי מכבדת. פתאום אמר שהיא דומה ל"שרה בודה" – מי היתה שרה בודה איני יודעת, נדמה לי שהיתה אשה כזאת, שמנה ומכוערת, במושבה, והוא הדביק למורתי הנערצת את הכינוי, על מנת להקניטני – ולאחר מכן העביר את הכינוי לי עצמי – אין לתאר את הריתחה שלי כשהיה קורא לי בשם זה – ושכרו היתה הנאה, כמובן. זוהי תשתית היחס ביני ובין הבכור של האחים.

יוסל'ה מנגן ואני יושבת לרגליו-כמעט, פי פעור, וקולטת במין הנאה עילאית את מנגינותיו – הוא רואה אותי ומתמוגג, והקלרניט מתחיל למשוך באדג'יות נוגות ואני מזמזמת אחריו, יוסל'ה שומע ומתמוגג, וממתיק את המנגינות, עיניו אדומות מחוסר-שינה ומשתייה, אבל הוא קוסם לי, התרבוש שלו נמצא כבר על קצה קדקדו, הציצית עפה, והוא נע הלוך ושוב כעץ ברוח, ואני לרגליו נישאת על גלי-המנגינות לעולם קסום.

*

נכתב: סוף שנות ה60- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905-1897 לערך.

בראש הדף כתוב באותיות גדולות, נזעמות ומופרעות – המילים "כלב בן כלב", ועליהן שני קווים למחיקה.

יוזף לאנר (Joseph Lanner, 1843-1801) היה כנר ומלחין אוסטרי-וינאי, שנחשב לאחד מאבות הוואלס הקלאסי. הוא החל דרכו כנגן בתזמורת של יוהאן שטראוס האב. נאמר על לאנר שהוא מיזג ליריות של שוברט בלחניו, וכי "המוסיקה של שטראוס מזמינה אותך למחול, אך המוסיקה של לאנר מכריחה אותך לרקוד."

צלילי מוסיקה

כשהייתי בת שלוש כבר שרתי שירים, סתם שירים שהייתי ממציאה לי, היה לי סופרן נקי וגבוה, וידעתי כבר את ההימנון התורכי, והאנגלי – מבית סמואל, ואת התקווה, כמובן, ושירים אונגריים של מר קשוט שאבא לימד אותי ושאני זוכרת עד היום –

כל צליל במושבה היה שובה את ליבי – כך קיבה בלוז, זה היה שכננו, אדם רזה חיוור והיה מנגן על כינור ומזייף, וממנו הייתי בורחת, אבל נשמע קול הכליזמר במושבה בשעת חתונות – הייתי רצה אליהם ובולעת את השירים, הם ניגנו הכל: אופרות, ואלסים, מארשים, "בכי בכי כלה", ואני באה הביתה ושרה מה שניגנו – מינואט של מוצארט ששמעתי בחתונה מ"יוסל'ה שפילר" – שמעתי מאוחר יותר במוצרטאום בזאלצבורג – ואני חשבתי אותו ליצירה של יוסל'ה שפילר הקלריסטן; הרבה מוסיקה קלאסית מעוותת שמעתי כפי הניראה מיוסל'ה כי אחר, כששמעתי מוסיקה אותנטית, גיליתי שאני מכירה הרבה קטעים ממנה זה הודות ליוסל'ה.

הם היו שלושה – קלרינט, יוסלה גרוגרת יבשה מנגן גם בכינור וגם בקלרינט, מוסה הספרדי עם תבלול בעין אחת, בחצוצרה, וניראה כשד משחת, והמתופף – תימני זקן בעל הדר-פנים.

*

נכתב: 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905-1897 לערך.

מר קשוט הוא לאיוש קושוט, שיהודה ראב ואביו אלעזר הושפעו ממלחמתו לעצמאות הונגריה. השירים שאסתר מזכירה מצויים בתרגום עברי בספר זכרונותיו של יהודה ראב, "התלם הראשון", עמ' 30-29. יוסל'ה שפילר וקיבה בלוז מוזכרים גם בסיפורים אחרים.

כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.

הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.

המשך יבוא

* * *

הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר

"ספר הגעגועים"

קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 351 עמודים ועומד לצאת לאור בראשית חודש דצמבר 2008 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, בראשית חודש דצמבר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.

אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו בראשית חודש דצמבר! – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק בהגיע מועד משלוח העותק אליהם. לצערנו מתעכבת קצת הפקת הספר מעבר למה שצָפינו. עטיפתו, שכבר הושלמה, נשלחת בצרופה לגיליון הזה.

הכתובת למשלוח 50 השקלים:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

* * *

"אפשר להוציא אותי מפאריס אבל אי אפשר להוציא את פאריס ממני! אני חולמת עליה בלילות!"

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון, מצטט אחת מבנות האיכרים שנשלחה על-ידי פקידוּת הברון לפאריס וחזרה מעוּבּרת.

   * * *

"השמש הקיצית כמעט ועלתה,

אני שוב פעם מצליח לשמוע רעם,

ובשמיים, אף אחד לא מצליח למצוא את הברק."

("השעון הביטחוני", ראם בלסן, 21, שדרות)

הזמנה

מרכז תקשורת שדרות מזמין אתכם לטקס הענקת פרסים

בתחרות "כתיבה יוצרת" העוסקת בכתיבת שירים וסיפורים קצרים

 בנושא חווית החיים בעיר שדרות במשך 8 השנים האחרונות.

הטקס יתקיים ביום חמישי 13/11/2008 בסינמטק שדרות בשעה  18:30

בנוכחות שופטים אורחים:

מר חיים זיסוביץ, לשעבר מנחה תוכנית הטלוויזיה "תיק תקשורת"

הגב' שהרה בלאו, סופרת

מר זוהר אביטן, מנהל המרכז הקדם אקדמי במכללת ספיר

זמרת אורחת: מעיין חג'בי

לאחר הטקס יוקרן הסרט "רודף העפיפונים"

הכניסה חופשית

לאישור השתתפות ופרטים נוספים: sderotinfo@gmail.com

* * *

על מה הערבים עולצים?

הערבים חוגגים את ניצחונו של אובמה "המוסלמי" ומתעלמים מכך שהערבים היו באפריקה סוחרי העבדים. ועד היום, בסודן, הם גם הטובחים בשחורים.

מרדכי בן חורין

סביון

* * *

קבלת שבת בצוותא 21.11 בשעה 12:00

פרשת השבוע "חיי שרה" מתרחשת בין מותה של שרה אימנו – בפתיחה, למותו של אברהם אבינו – בסיום. בין לבין עוסקת הפרשה ברכישת מערת המכפלה, חיפוש אישה ליצחק, והגילוי כי לאברהם היתה אישה נוספת – קטורה.

ב"קבלת שבת" נארח את פרופ' אניטה שפירא, כלת פרס ישראל, בעקבות ספרה החדש, "ברנר" – ביוגרפיה של הסופר, איש העלייה השנייה. נשוחח איתה על כתיבת ביוגרפיות – ברל, יגאל  אלון, ברנר, על יהודים חדשים ויהודים ישנים, ועל מקומו של התנ"ך בתודעה.

אורח נוסף יהיה הפרופסור לתנ"ך ישראל קנוהל, שפירסם לאחרונה את ספרו "מאין באנו" – הצפון הגנטי של התנ"ך.

בשיחה עם פרופ' אדיר כהן ננסה להבין מהי "ביבליותרפיה יהודית" ועוד כמה ניתן להסתייע בה לריפוי הנפש.

עורך ומנחה: ד"ר יואל רפל

שירה וליווי בפסנתר: גילה חסיד. קטעי קריאה: צבי סלטון

מחיר מוזל 40 ש"ח לכרטיס כולל קפה ועוגה

כרטיסים בקופות צוותא טל 03-6950156

יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר" לקבלת ההנחה

* * *

ישראל הר

מכתב מזעזע של זקן כלוא בין אופנוע לאופניים

לאהוד,

ברחוב בן יהודה פינת רחוב גורדון נפתחה חנות למימכר גלידות ושלושת רבעי המדרכה של רחוב גורדון תפוסה עם כורסות ישיבה על ידי זוללי ומלקקי התוצרת הנוזלית ולקחותיו נשים גברים זקנים וטף וכלבים בבוקר בצהריים ובערב וכמעט רוב הלילה.

בחנות תחתיה בגורדון יש חנות למימכר פרחים והמדרכה רטובה מותזת מים ותפוסה על ידי מכוניות של זוגות צעירים לכבוד הנכנסים לחופה וקידושין כדת משה וישראל והרבנות הראשית בתל אביב.

ובבן יהודה יש רמזור המאותת לנהג ולעוברים בכביש, וכל מיני עמודים הנתפסים בידי מלקקי הגלידות הקושרים את אופניהם ואופנעיהם הקלים והכבדים.

והנה ביום השישי בשעות הערב האחרונות אני נעמד בין העמודים בשתי ידיי סלים כבדים של מצרכים לשבת והמשך השבוע והנה בא בטיסה אופנוע כבד מאוד וכמעט דוחף אותי לכביש, והרוכב עוצר את הרכב, מוציא את הקסדה בנחת ויורד ללקק מנת גלידה, ואני כלוא בין האופנוע ואופניים ואיני יכול לעבור...

ואני מבקש דורש לדעת מי נתן רישיון ובאיזו סמכות לפתוח מסעדת גלידה ולמי ניתן הרישיון לקשור אופניים לעמודים העלולים להרוג – לרצוח – זקן כמוני?!

בכבוד רב,

ישראל הר

* * *

ככה ייעשה למיליארדר היהודי-האמריקאי שלדון אדלסון

שיסד חינמון בישראל "ישראל היום"

כדי להדיח ראש ממשלה מכהן אהוד אולמרט

ולקדם לתפקיד את מועמדו בנימין נתניהו

ועורכיו מנעו מאהוד בן עזר לפרסם בחינמונו

 רשימה בזכותו של אהוד אולמרט

"לפי חישוב המבוסס על רשימת המיליארדרים של המגזין 'פורבס' מסוף 2007, הונו של אדלסון על הנייר נפל ככל הנראה מ-17 מיליארד דולר – לפחות ממיליארד דולר. ברשימת המיליארדרים של 'פורבס' ב-2007 הגיע אדלסון אל המקום השלישי בין עשירי ארה"ב. נפילת שוויו של אדלסון על הנייר עשוייה להיות אחת המהירות ביותר בקרב המיליארדרים הגדולים בעולם."

הטקסט במרכאות הכפולות הוא מ"דה מארקר", "הארץ", "הנפילה של אדלסון", 9.11.08.

* * *

פֶּסְלָה של פנינה רוזנבלום תוצב

 בכיכר המייסדות המחודשת בפתח-תקווה

כזכור התנהלה בפתח-תקווה לפני כשנתיים, ברוח הזמן והמחקר הפמיניסטי – מערכת תעמולה גדולה עם כרזות ברחובות וסיסמתה – פתח-תקווה נוסדה בידי נשים! אפילו אסתר ראב הוכנסה לקמפיין הזה כאחת המייסדות ותמונתה התנוססה בו!

והנה חגגה פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, מלאת 130 שנה לייסודה, והציבה פסלי "חמשת מייסדיה" בכיכר המייסדים המחודשת והם – יהושע שטמפפר, דוד מאיר גוטמן, זרח ברנט, יואל משה סלומון ויהודה ראב (בן עזר) – שבטעות מכנים אותם בשם "חמשת הרוכבים" – ואין אישה בהם ולא רוכבת וגם לא מוזכרות בכיתוב נשותיהם!

אי לכך הוחלט בישיבה דחופה של אותם אחראים לדיוק ההיסטורי של חגיגות ה-130 להזמין מהר מאוד, אם אפשר עוד לפני הבחירות – פסל שישי והוא של בת פתח-תקווה היפה והמפורסמת ביותר כיום, פנינה רוזנבלום, כשהיא רוכבת על ליפסטיק – ולהציב גם אותו במרכז הכיכר המחודשת, ששמה יוסב מעתה ל"כיכר המייסדות"!

* * *

אהוד בן עזר: למי אצביע בתל אביב?

על מכתבי לראש העיר רון חולדאי, שבו הפצרתי בו להתחייב שלא יפגע בהיכל התרבות ושיחזיר לקדמותה את בריכת גורדון – לא קיבלתי תשובה ואפילו לא אישור קבלת המכתב.

לאחר שהתברר לי שטכנית אין אפשרות להצביע "נמנע" אלא רק "פסול", החלטתי בכל זאת להצביע עבורו לראשות העיר כי הוא עדיף בעיניי על היתר, שממילא אין להם סיכוי; וכך גם יהיה אפשר לחסוך סיבוב שני ומיותר של בחירות.

למועצה אצביע על פי גילי ודעתי – לרשימת הגימלאים בראשותו של נתן וולוך.

עם זאת אני גם מבקש שלא יהרסו את החלק הנותר מרחוב אבן גבירול בקטע מארלוזורוב צפונה, רחוב נהדר עם עצים ותיקים וערוגות צמחים צפופות – העומד להפוך דמוי-מידבר כמו החלק ה"משופץ" של הרחוב, שאותו כבר הרסה העירייה המשוגעת מארלוזורוב דרומה!

* * *

דברי אישה יפה ועצמאית כבת שישים: "זה חמש-עשרה שנה לא בא זין אל פי!"

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1964 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 373] אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

פינת המציאוֹת: חינם!

כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל