| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 392
תל אביב, אור ליום חמישי, ט"ו בחשוון תשס"ט, 13 בנובמבר 2008
שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: נגיעות (43).
יוסי גמזו: רוֹמַנְסָה קַלָּה עַל נִקְיוֹן הַכַּפַּיִם.
אורי הייטנר: אולמרט ביזה את רבין.
איתמר פרת: איש ימיני.
סועדים פעמיים ב"שֶׁה רוברט", זול וטעים, בסידרה: תענוגות פאריס לְגוּרמֶיהָ
מאת ס. נידח, סופרנו לתיפקודֵי האיצטומכה.
שיר פרסומת לשמוטי אמיתי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
אהוד בן עזר: חנן חֶבֶר, ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, מָזְנֶה את המחקר האקדמי [פורסם בגיליון 391], תגובות.
אהוד בן עזר, קטע מן היומן: ברנר כתב את סיפורו "מהתחלה" על דפי ספר חשבונות ערבי.
ד"ר גיא בכור: אובאמה הנער וסוד עץ השקד הפרסי.
משה גרנות: תעודה חברתית, על ספרה של ליהיא לפיד "אשת חיל".
נעמן כהן: א. תגובה לעוז אלמוג – המיניות – וערביי ישראל.
ב. האתיקה העיתונאית של עיתון "הארץ".
שלמה בן עזר מגיב על מכתב נכדו של אברהם שטממפר, אברהם אצילי.
ד"ר משה כהן: יום עצוב לדמוקרטיה הישראלית.
מוניקה כהן: מיהי "זוגתו" הזקנה של סלומון שבתמונה?
זיכרונותיה של נערת ליווי כפי שסיפרה לאמנון בי-רב, פרק שמיני, גבי.
אסתר ראב / כל הפרוזה: 1. משפחת סלומון. 2. "ריפוי בעיסוק".
* * *
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
אִמִּי
אִשָּׁה כָּל כָּךְ עֶקְרוֹנִית
בְּטוּחָה הָיְתָה תָּמִיד
שֶׁרָחֵל אִמֵּנוּ בּוֹכָה
בְּיִידִישׁ
מתוך המחזור "נגיעות" (43)
* * *
יוסי גמזו
רוֹמַנְסָה קַלָּה עַל נִקְיוֹן הַכַּפַּיִם
"כּנגד כּ-12 ראשי ערים שהתמודדוּ שִלשום בּבּחירות לרשוּיות המקומיות יש תיקים משפּטיים בּפרקליטוּת המדינה." ("קול ישראל")
"איפה התרבּוּת הפּוליטית שלנוּ?" (שופטת ביהמ"ש העליון לשעבר דליה דורנר, כּנ"ל)
חַכְמֵי הָאוֹפְּטוֹמֶטְרִיָּה, שֶהִיא
תוֹרַת טִיב כְּשִירוּתָן שֶל הָעֵינַיִם
לִרְאוֹת בְּרוּרוֹת, תְּהִי אֲשֶר תְּהִי
תִסְמֹנֵת מַצַּבָן הָאוֹפְּטִיקָאִי,
סְבוּרִים בְּיַדְעָנוּת וְגַאֲוָה
כִּי רַק עֵינֵי אָדָם הֵן הַמַּפְתֵּחַ
בּוֹ כְּמוֹ בְּחַלּוֹנוֹת שֶל רַאֲוָה
נִגְלִים סִתְרֵי נַפְשוֹ וּצְפוּנוֹתֶיהָ.
אֲבָל מֻמְחֵי הַכִּירוֹמַנְטִיָּה
(חָכְמַת הַיָּד) מְשֻכְנָעִים עֲדַיִן
כִּי חֵרֶף הָרָצוֹן וְהַנְּטִיָּה
לָתֵת קְדִימַת-פְּרִימָט דַוְקָא לָעַיִן
הֲרֵי שֶמַּהוּתוֹ שֶל הָאָדָם
נִכֶּרֶת בְּטִיבָן שֶל הַיָּדַיִם
בָּהֶן הוּא בִּמְאֻחָר אוֹ בְּמֻקְדָּם
בּוֹרֵא עוֹלָם בֵּין אֶרֶץ לְשָמַיִם.
וְעוֹד סְבוּרָה הַכִּירוֹמַנְטִיָּה
כִּי דַוְקָא עַם שֶסֵּבֶל שְנוֹת אַלְפַּיִם
נִתְּקוֹ מִן הַבְּנִיָּה וְהַנְּטִיעָה
בְּאֶרֶץ שֶהָפְכָה שָמִיר וָשַיִת
חוֹזֶה כָּאן מִבְּשָֹרוֹ אֱמֶת פְּשוּטָה
וְהִיא: כִּי כָּל מְלָאכָה שֶחֲלוּצָיו בָּהּ
שִנּוּ אֶת מַהוּתָהּ וְאֶת דְּמוּתָהּ
שֶל עֶרֶשֹ-קַדְמוּתוֹ, שֶהוּא נִצַּב בָּהּ
בִּשְתֵּי יָדָיו הַחֲשֹוּפוֹת כָּלִיל
מוּל הָאֶתְגָּר לִבְרֹא פֹּה יֵש מֵאַיִן
הִיא הוֹכָחָה נִצַּחַת בַּעֲלִיל
לִזְכוּת עֲדִיפוּתָן שֶל הַיָּדַיִם.
כִּי מֵחָרִיש עַד סְלִילָתוֹ שֶל כְּבִיש
וּמִיִּבּוּש בִּצוֹת שֶל מֵי קַדַּחַת
עַד אִלּוּמָן שֶל שִבֳּלֵי גָּדִיש
וְתִפְעוּלוֹ שֶל נֶשֶק - כָּל זֶה יַחַד
עֵדוּת הוּא לָעֻבְדָּה כִּי הָאָדָם
נִכָּר אוּלַי יוֹתֵר מִבְּעֵינָיו פֹּה
בְּזוּג הָאֵיבָרִים שֶבִּלְעֲדָם
אֵין עַם קוֹנֶה לוֹ אֶרֶץ: בְּיָדָיו פֹּה.
וְאֵלּוּ, הַיָּדַיִם שֶעָשֹוּ
בְּכָל מְלָאָכה רוֹוַחַת אוֹ נִדַּחַת:
יִבְּשוּ אֶת הַבִּצּוֹת בָּהֶן פָּשֹוּ
הַסְּחִי וְהָרָקָב וְהַקַּדַּחַת,
בָּנוּ בָּתִּים וְסָלְלוּ כְּבִישִים,
סִקְּלוּ וּפוֹצְצוּ סְלָעִים בָּרֶכֶס
בְּדִינָמִיט, וּבֵין מַטְּחֵי אִשִּים
שֶל מַאַרְבֵי אוֹיֵב הִדְהִירוּ רֶכֶב
עֲמוּס נוֹטְרִים, גָּפִירִים, פוֹ"ש, פַּלְמָ"ח
וּמַחְתְּרוֹת-הַמֶּרִי, וּבֵינְתַּיִם
הֵשִיבוּ אֵש, מַטָּח עַל כָּל מַטָּח,
וְאֵין סָפֵק שֶלֹּא אַחַת אוֹ שְתַּיִם
נִזְדַּהֲמוּ בַּבֹּץ שֶבּוֹ שָרְצוּ
כָּל יַתּוּשֵי מֵי מַדְמֵנָה מֻרְעֶלֶת;
טָבְלוּ, בֵּין פִּגּוּמִים אֲשֶר פָּרְצוּ
אֶל רוּם גַּגּוֹת, בַּזִּיפְזִיף וּבַמֶּלֶט;
כֻּסּוּ אֲבַק חָצָץ עָטוּי אַסְפַלְט
וְהֻכְתְּמוּ יוֹם-יוֹם בִּשְחוֹר הַזֶּפֶת
שֶאֶל כְּבִישֶיהָ אֶרֶץ זוֹ אָסְפָה
בִּמְחִיר אֵינְסְפוֹר אַשְדוֹת זֵעָה נוֹטֶפֶת
וּמְחִיר יָדַיִם מֻכְתָּמוֹת עָפָר
מִשְֹּדוֹת חָרִיש וּמַצְחִינוֹת מִזֶּבֶל
וּמִשַּמְנֵי-רוֹבִים בְּעִיר וּכְפָר –
כְּלָל לֹא תְהֵא זוֹ הַכְלָלָה כּוֹזֶבֶת
לוֹמַר כִּי חֵרֶף שֶפַע כִּתְמֵיהֶן
אֲשֶר כִּסּוּ אוֹתָן אַחַת אַפַּיִם
בְּכָל סוּגֵי מְלַאכְתָּן הָיָה בָּהֶן
לַמְרוֹת הַכֹּל
הַרְבֵּה נִקְיוֹן כַּפַּיִם.
אֲבָל כַּיּוֹם, מַמָּש מִן הַמַּסָּד
עַד הַטְּפָחוֹת אַתָּה רוֹאֶה יָדַיִם
(בִּפְרָט בְּרוּם דְּרָגָיו שֶל הַמִּמְסָד)
שֶמַּעֲלָלֵיהֶן נִגְלִים לָעַיִן
כִּמְעַט מִדֵּי שָבוּעַ בְּשָבוּעַ
בַּחֲקִירוֹת-בְּאַזְהָרָה וּשְלַל
תִּיקֵי פְּלִילִין שֶהֵם מוֹפָע קָבוּעַ
בּוֹ נֶחְשָֹפִים בִּפְרָט וְגַם בִּכְלָל
פְּנֵי מִי שֶיַּד דּוֹבְרוֹ (יַחְ"צָן פֶּדַנְט)
נֶחְפֶּזֶת לְרַסֵּס דֶּאוֹדוֹרַנְט
עַל כָּל גִּלּוּי מַצְחִין שֶל פַּרְשִיָּה
הַמַּעֲלֶה מִתְּהוֹם הַנְּשִיָּה
אֶת בִּזְיוֹנוֹת הַבּוֹס, אִם חַ"כּ אוֹ שַֹר,
הַמִּתְהַדֵּר בְּטֹהַר הַמּוּסָר
אֲבָל מִתַּחַת לְמִלִּים יָפוֹת
(וְלַשֻּלְחָן) צוֹבֵר מַעֲטָפוֹת
שֶל קֶש וְעַל אוֹתוֹ כַּרְטִיס-טִיסָה
גּוֹבֶה מָמוֹן כָּפוּל אוֹתוֹ כִּסָּה
מֵעֵינֵיהֶן שֶל כָּל אוֹתָן קְרָנוֹת
הַמְּמַמְּנוֹת מִכַּסָּפוֹת שוֹנוֹת
אֶת טִיסוֹתָיו בַּסְּכוּם הַכְּלָל-לֹא-קָט
שֶל שֶפַע תַשְלוּמֵי-הַדּוּפְּלִיקָט...
וְאֵלּוּ, יְדֵיהֶם שֶל הָאָחָ"ם
שֶכָּל אֶחָד מֵהֶם יוֹתֵר חָכָם
בִּמְלֶאכֶת הַטִּיּוּחַ וְהַבְּלוֹף
(שֶאוֹי לָהּ אִם לָעִתּוֹנוּת תִּדְלֹף)
לֹא רַק שֶמֵּעוֹלָם לֹא הֻכְפְּשוּ
בְּבֹץ אוֹתָן בִּצּוֹת שֶלֹּא יִבְּשוּ
וְלֹא רַק שֶאַף פַּעַם לֹא פֻּצַּץ
עוֹרָן בִּסְלִילַת כְּבִיש רְצוּף חָצָץ
וְלֹא רַק לֹא הֻתְווּ בָּהֶן תָּוִים
שֶל גְּרִיז אוֹ פִּיחַ אוֹ שַמְנֵי רוֹבִים
אוֹ שֶל בֶּטוֹן נוֹצָק בֵּין פִּגּוּמִים
אוֹ שֶל עָפָר נִתָּז בֵּין הַתְּלָמִים
שֶל פְּנֵי שָֹדֶה חָרוּש אוֹ תֵל עֲקוּר-
סְלָעִים – אֶלָּא יוֹם-יוֹם, בְּמָנִיקוּר
הֵם מְטַפְּחִים אוֹתָן וּמֻקְסָמִים
מִנִּקְיוֹנָן וּמֵרֵיחוֹת בְּשָֹמִים
שֶמַּדִּיפָה כָּל אֶצְבַּע בִּידֵיהֶם
(שֶלֹּא כְּרֵיחַ פַּרְשִיּוֹתֵיהֶם...)
עַד שֶפִּתְאֹם, כְּמוֹ בְּמִין הֶלֶם קוֹלוֹסָאלִי,
הֵם, דַּוְקָא הֵם, שֶשּוּם בִּצָּה סְרוּחָה עוֹד לֹא
יִבְּשוּ (בִּפְרָט לֹא אֶת הַהִיא שֶמַּבְאִיסָה לִי
בִּשְחִיתוּתָם הַנָּ"ל אֶת הָאֲוִיר כֻּלּוֹ)
חָשִים – וְזֹאת, בְּאֹרַח דֵּי פָּרָדוֹכְּסָאלִי
בְּהִתְחַשֵּב בְּצִפְצוּפוֹ וְזִלְזוּלוֹ
שֶל הַמִּמְסָד בָּעָם – טְרֶנְד שֶהָפַךְ בָּנָאלִי –
כִּי הַצִּבּוּר שֶהֵם שָנִים עוֹמְדִים מוּלוֹ
מֵבִין סוֹפְסוֹף, עַל חֲמָתָם וְעַל אַפָּם,
עַד מָה הִיגְיֶנִית הִיא מִדַּת נִקְיוֹן-כַּפָּם
וְזֹאת – לַמְרוֹת כָּל תִּחְמוּנֵי פְּרַקְלִיטֵיהֶם
שֶבְּטִפּוּל נִמְרָץ, שָנוּן וּפֶּרְמָנֶנְטִי
מְקַרְצְפִים בָּעַרְכָּאוֹת אֶת יְדֵיהֶם
שֶל מַרְשֵיהֶם בְּכָל מִגְוַן הַדֶּטֶרְגֶּנְטִים
שֶל פִּלְפּוּלֵי סַבּוֹן-קַרְבּוֹל-הַתֵּרוּצִים
וְשֶל בּוֹרִית-הַהִתְחַכְּמוּת-הָאַנְטִיסֶפְּטִית
וְאַקְרוֹבָּטִיקָה סֶמַנְטִית בָּהּ חוֹלְצִים
שְפַנִּים מִכּוֹבַע בְּחָסוּת אוֹתָם קוֹנְסֶפְּטִים
שֶל הַסְּטֶרִילִיּוּת שֶבָּהּ הַחֹק מַבְחִין
בֵּין הַפְּלִילִי שֶכָּל הִלַּת-חַפּוּת מַחְשִיךְ כָּאן
וּבֵין מַתַּן כַּשְרוּת חֻקִּית גַּם לַמַּצְחִין
בּוֹ הַמַּרְשֶה אֵינוֹ מֻרְשָע וְאַף מַמְשִיךְ כָּאן
לְהִצָּמֵד אֶל הַכִּסֵּא בּוֹ הוּא מֻבְטָח
בְּכֹחַ דֶּבֶק-הַמַּגָּע שֶשְּמוֹ קוֹמְבִּינוֹת
וּטְרִיק שָחוּז (מֵאָה עַכּוּז) וּשְמוֹ כַּסְתַּ"ח
וְאֶת פָּנָיו שֶל שוּם צַדִּיק פֹּה לֹא נַלְבִּין עוֹד
אִם נַבְטִיחֵם כִּי שוּם סִבּוּן אוֹ מָנִיקוּר
בָּהֶם זוֹכוֹת יְדֵי אָחָ"מ אַחַת אַפַּיִם
בֵּין כָּל שִמּוּעַ מִשְטַרְתִּי וְכָל חִקּוּר
לֹא יְזַכּוּם לָעַד
בְּשוּם נִקְיוֹן כַּפַּיִם...
* * *
אורי הייטנר
אולמרט ביזה את רבין
בנאומיו בטקס האזכרה הממלכתי לרבין ובישיבת הכנסת לציון יום השנה להירצחו, ביזה ראש הממשלה היוצא את יום הזיכרון הממלכתי.
יום זה, נועד לחשבון נפש לאומי בכל הנוגע לדמוקרטיה, לפלורליזם, לסובלנות, לאלימות, ליכולת לקיים אחדות לאומית גם במחלוקת פוליטית – קשה ככל שתהיה. יום זה, נועד להוקעה חדה וחותכת, חד משמעית, בוודאי כלפי רצח פוליטי, אך גם כלפי כל אלימות פוליטית, וכל איום באלימות פוליטית. בשנה זו, למשל, לנוכח ההתנהגות הפושעת והאלימה של המטורפים ביצהר ובנעלין, בחברון ובעבלין, מן הראוי שיהיה זה יום בו החברה הישראלית תטכס עצה, כיצד לשבור את האלימות והאלימים, כיצד לשים קץ לרפיסות הנותנת לטירוף להשתולל ללא מפריע, כדי שביום הזיכרון הקרוב לחללי צה"ל, לא נזכיר חיילים שנרצחו בידי קין. חשבון הנפש הזה – מן הראוי שיהיה מעל למחלוקות הפוליטיות. האסון ברצח רבין, אינו בכך שמנהיג המחנה "שלנו" נרצח, אלא בכך שראש הממשלה של כולנו נרצח. מי שרצח את רבין, לא ירה ופגע במחנה של רבין, אלא גם במתנגדיו החריפים ביותר. היריות כלפי רבין כוונו לדמוקרטיה הישראלית, והדמוקרטיה הישראלית אינה מחנה אחד ואינה דעה אחת. בהפיכת קברו של רבין לבמה לנאום כיכרות פוליטי והפיכת דיון ממלכתי בכנסת כפלטפורמה לנאום פוליטי קיצוני, ביזה אולמרט את יום הזיכרון ליצחק רבין.
אך לא רק את יום הזיכרון לרבין ביזה אולמרט. הוא ביזה גם את רבין האיש, כאשר הציג את השקפת עולמו החדשה כהשקפת עולמו של רבין. אולמרט אנס בברוטליות את מורשתו של רבין, כדי לספח אותו למשנתו החדשה. אולי זה חוסר ביטחון של מי שהמיר את דתו הפוליטית ועבר באחת מן הקצה אל הקצה, והוא מחפש לגיטימציה באמצעות היתלות באילן גבוה. סביר יותר להניח, שזה ניצול ציני הן של בורות הציבור והן של המעמד, כדי לקדם את השקפתו (ואולי גם לגרום לכך שבמשך כמה ימים הכותרות הנוגעות לו לא תעסוקנה במעטפות כסף ובמימון כפול של כרטיסי טיסה).
רבין מעולם לא דגל בהשקפת השמאל הקיצוני. גם אחרי השינוי שחל בעמדותיו ואחרי החתימה על הסכם אוסלו, רבין דגל בפשרה טריטוריאלית והתנגד בכל תוקף למדיניות ה"אף שעל" בנוסח אולמרט – אף שעל מהשטחים לא יישאר בידי ישראל.
נאומו של אולמרט היה נאומו האחרון בכנסת. מן הראוי להשוותו לנאומו האחרון של רבין בכנסת, סמוך להירצחו (5.10.95). בדיון זה, הציג רבין לכנסת ולאומה את קווי המתאר של הסכם הקבע עם הפלשתינאים אליו הוא חותר. נאום פרוגרמטי וחשוב זה הוא מורשתו של רבין.
כה אמר יצחק רבין: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
אולמרט, בשני נאומיו, אמר את ההיפך הגמור. אולמרט הטיף לחזרה לקווי 67'. רבין אמר "לא נחזור לקווי 1967". אולמרט קרא לחלוקת ירושלים. רבין אמר "בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל." אולמרט חותר לוותר על בקעת הירדן. רבין הגדיר את בקעת הירדן כגבולה של מדינת ישראל והבהיר, למען הסר ספק: "בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה." אין שום קשר ושום דמיון בין דרך רבין לדרך אולמרט.
בעצם, יש דמיון. המשפטים של רבין ושל אולמרט דומים. יש רק הבדל קטן ביניהם – המילה "לא". מורשתו של רבין היא אמירת לא באל"ף רבתי לדרכו של אולמרט.
* * *
איתמר פרת
איש ימיני
היה לו חיוך בלתי-נסבל
של חכם מכולם
אשר לו הכול קל.
אחד שצוחק במקום לדבר,
ונוסף לכל
כנראה אטר.
הם ממש לא רצו שיבוא אתם.
הוא אינו איש מִנְחָה
ומראהו לא תם.
אך גרא התעקש, כבן כאביו.
עם אנשי בנימין לא כדאי לריב.
*
גבר ענק, לא חביב, מלך רב,
ערמומי ומסוכן כמו פר.
"עגלון" הם קוראים לו שלא בפניו.
הוא צוחק ויודע, מכבר.
השור הגדול, אביר עדרים,
הרודד עממים תחתיו.
מי ישיב אַוָתו, לפניו אין מַכלים –
המרביע בעליותיו.
אוהב מנחות, שש לחוג בגִלגל,
מכוער ואומר כבוד.
לשיר איננו מיטיב, כן, אבל
בפני געִיָתו
מי יעמוד.
הוא עובר על פניו, זה אל זה מחייך
ויודע מדוע, מדמה את האיך.
איש ואיש כטבעו, איש כתאוותיו,
איש ואיש וחרבו מוסתרה במדיו.
נשיפה של פר. האם אמר 'הַס'?
הקטורת עולה, מרטיטת נחיריים.
הטקס רגוע, הכל מנומס,
והכול מתפנים למשכב צהריים.
השור לא חכם, אך מבין בבהמתו,
הנמר מבין שור וקרניו.
השור בעגלו, הנמר בטרפו,
והאל מתענג ביצוריו.
*
לרגלי מדרגות הם ראוהו ניצב,
חיוכו הבלתי-נסבל על פניו.
ממתין לדלתיים, פתיחה כחֶרֶך,
ממתין כנמר בעיקול הדרך.
אך איש לא היה שם, ואיש לא ראה
כיצד המְתָנָה הפכה בלתי-נסבלת.
ואיך, כנמר, חרישי הוא עלה
ונעל אחריו את הדלת.
גם איש לא ראהו יוצא את הדלת
ועליו חיוכו, כתמיד.
אך מה שעשתה שמאלו המגואלת
ימינו האִיטרת תעיד.
איש לא ראהו חומק בגִלגל,
את חיוך הפסילים, ששמעוהו עובר
זהיר ובוטח. הכל הלך קל,
לפחות על פי מה שסיפר.
*
את מה שהם מצאו, שרפו הם בגלגל.
החרב נתגלתה בתוך האפר.
בארץ בנימין הוא נשאר בלתי-נסבל,
אך מישהו כתב הכול בספר.
ספור שוטף, סביר, אך מסתייג ממסקנה.
והוא שפט את ישראל
כמעט שמונים שנה.
איתמר פרת
שואבה, 2005
* * *
סועדים פעמיים ב"שֶׁה רוברט", זול וטעים
בסידרה: תענוגות פאריס לְגוּרמֶיהָ
מאת ס. נידח, סופרנו לתיפקודֵי האיצטומכה
23.10.08. יום חמישי. בערב ארוחה ב"שה רוברט" ברחוב פוט דה פה, הפונה מרחוב מופטאר בחלקו העליון, וכולו מסעדות. מרק בצל שני שלי באותו יום, אף הוא נהדר. הנה תיאור הסעודה שלנו מלפני כשמונה שנים באותו מקום ממש:
מרק בצל ב"שֶׁה רוברט" ברחוב פּוֹט דֶה פֶר בשנת 2000
הקוסם מוציא ליהודית חזייה מהגב
22 במאי, 2000. פאריס. יום שני. בערב יוצאים לאכול ברחוב הקטן הניצב למופטאר ושמו "לה פוט דה פר", שםירושו קדירת הברזל. נופלים על מסעדה נחמדה בשם "לה פוט דה פר, שז רוברט" – Le Pot de Fer Chez Robert – מיטבח צרפתי, ארוחת-ערב לאור נרות, והכתובת היא – 12 rue du Pot de Fer– טל. 01-45358369, סגור בימי ראשון.
מבשלת צרפתייה מקצועית, מבוגרת, כניראה בעלת המקום, ללא חיוכים מיותרים, מכינה כניראה את רוב המנות. יש ארוחות "מנו" בין 90 ל-115 פרנק. אני לוקח מרק בצל מבושל עם יין וציר בשר. מעולה. ובכמות שמספיקה לארוחה שלימה. יהודית לוקחת כבד מטוגן על מצע של ירקות ברוטב. לוקחים חצי בקבוק יין בורדו מ-1997 שעולה 75 פרנק. אחר-כך יהודית לוקחת סטייק ברוטב רוקפור ואני צלעות טלה. הבשר טעים אך קצת שמן, אך מאחר שנותנים שלוש צלעות גדולות, שאמנם צמקו קצת בגלל הבקשה שלי לצלותן היטב, הרי שיש מספיק בשר. מנה אחרונה ליהודית "בל הלן", ולי סורבה קסיס, שאמנם, לאחר שטועמים פעם אחת את הקסיס של בֶּרְטִיוֹן באי סנט לואי, כל שאר גלידות הקסיס נטעמות כמשהו קצת מלאכותי העשוי מתרכיזים ומחומרי-טעם ולא מהפרי עצמו כמו אצל ברטיון. אומרים כי זו הסיבה לכך שהמנות אצלו קטנות ויקרות.
באמצע הארוחה מופיע קוסם, יפני או קוריאני, בריא בשר, עומד ממש מאחורינו ומתחיל את ההצגה. הוא הופך פיסת נייר לשטר של מאה פרנק. מנסה לחבר יחדיו שלושה פרקים של חבל, שאחד מהם נתן לי לבדוק קודם. אמנם יוצא לו לחבר רק שניים. הוא שולף שטר של מאה פרנק מהרווח שבין גבי לחולצתי. אחר-כך הוא מפשפש בחולצה של יהודית, מאחור, כמנסה להתיר משהו, ושולף משם – חזייה לבנה! – יהודית צועקת, בעברית: "זה לא שלי!"
הוא עושה עוד שניים-שלושה טריקים, מוציא צלחת לתשלום, אנחנו נותנים לו עשרה פרנק, והוא הולך.
בינתיים, בזכותו, אנחנו מתחילים לדבר עם הזוג לצידנו, זה מה שנחמד במסעדות הקטנות הללו, אנשים נעשים מאוד פתוחים ואוהבים לשוחח עם זרים. מתברר שהם זוג מקוויבק, היא דוברת בעיקר צרפתית, ואנחנו מדברים שעה ארוכה ומזמינים אותם לבקר בישראל. אני משאיר לו את הכתובת שלו. הם לא אומרים את שמם. אנשים נאים, לא-יהודים. הבן שלהם הוא מדריך סקי וגם הם עושים הרבה סקי בעונה. טיילו הרבה בצרפת. מספרים על המרחקים הגדולים בקנדה.
כל הארוחה עולה לנו 280 פרנק ומשאירים שלוש מאות. כ-200 שקל. ממש מצחיק. בלי היין זה היה עוד יותר זול.
עד כאן הסעודה מלפני שמונה שנים
והערב, 23.10.08 – המסעדה "שֶׁה רוברט" לא השתנתה
רק שהגברת הזקנה כבר פרשה לגימלאות, ולמסעדה יש עכשיו פטרון חדש. שום דבר לא השתנה באווירה, בתפאורה של מעין פונדק עתיק במערה, בנגנים המופיעים מדי פעם, וכן בתאורה העמומה. למרות הצפיפות, תמיד יש מקום; המלצרים, כולם גברים, מאירים פנים. הגיליוטינה החותכת את הבאגטים לפרוסות עובדת כל כמה רגעים בחריקה וברעש חיתוך נחרץ מאחוריי כאילו אנחנו נמצאים בכיכר הבסטיל בעיצומה של המהפכה הצרפתית או בהצגת "מארא-סאד".
אנחנו לוקחים שתי ארוחות לפי המנו, שנקרא אצלנו "עסקית", והן עולות כ-15 יורו האחת. אני לוקח מנה ראשונה מרק בצל [שני להיום, כי בצהריים כבר גמעתי אחד בקפה-בייסטרו המצויין "פריגאטה" ברחוב באק 1, מול הגשר על הסינה, מרחק רגעים אחדים ממוזיאון ד'אורסיי בכיוון רובע סן ז'רמן]. מרק הבצל מעולה. טיבו לא השתנה כהוא-זה. סמיך. עתיר גבינה מותכת וקצת צרובה, פרוסות באגט, רצועות בצל, חם מאוד. למנה עיקרית אני לוקח עוף ביין, קצת קשה וכהה, אבל טעים, בייחוד הרוטב. ולמנה אחרונה שני כדורים גדולים של סורבה. המסתורית לוקחת מנה ראשונה אסקרגו, חילזונות, לא מקולפים, ברוטב, והיא עובדת לפצח אותם בדקר דק קטן מיוחד. אני משתדל להסתכל על הבחורות מסביב ולא על החילזונות שבצלחתה. אחר כך היא לוקחת מנת בשר, ובסוף אגס ביין וגלידה עם סירופ שוקולד בגביע זכוכית גדול וגבוה. המלצר הנוכחי כבר לא מכיר את השם "בל הלן" למנה הזו.
לוקחים גם בקבוק סודה, 5 יורו, ובקבוק קטן של יין (Pichet), 7.2 יורו. יחד 42 יורו לשניים, שהם 275 פרנק שמלפני היורו, ומשאירים יורו אחדים לתשר, וסך הכול כ-230 שקל. מתברר שכאן נשארו המחירים כפי שהיו לפני הנהגת היורו, וזו סיבה נוספת להגיע לשה רוברט. גם המנות גדולות מאוד!
ואכן, אחרי שישה ימים –
29.10.08. יום רביעי. פריס. בערב יוצאים לאכול שוב אצל רוברט ברחוב פוט דה פר. אני מסתפק הפעם רק במנה של מרק הבצל הטעים והמשביע כמו ארוחה שלימה, ולקינוח סורבה, 6 יורו. יהודית לוקחת שרימפס גדולים בוויסקי – Gambas au whisky, 15 יורו. ושותים חצי בקבוק יין אדום לא יקר "קוט דה רוהן 2007" טעים מאוד. 6 יורו. ס"ה 27 יורו שהם 177 פרנק שמלפני היורו. לדעתי, כשאני בודק עתה את החשבון – שכחו לחשב לנו את הסורבה, או שכללו זאת יחד עם הגמבאס!
המשך יבוא
* * *
שיר פרסומת לשמוטי אמיתי
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
בא לי לחבק את עץ השמוטי הזקן
המפיק עדיין תפוחי-זהב נפלאים כל כך
באדמת כפר מעש של פתח תקווה
ולומר לו: "התמהמה נא
יפית כל כך!"
עד כדי כך –
במשק גולדשטיין
רחוב השלושה 76
כפר מעש בדרום המושבה
כל חורף
כאשר עולים נעוריי בתפוזים
פֶּלח, ציפה ריח קליפות
נודף מאצבעותיי פלא
זמן עומד מלכת
עם שמוטי אמיתי
בפה
פורסם לראשונה בגיליון 313 מיום 31.1.08
עונת השמוטי מתחילה בדרך-כלל רק לקראת חג המולד ובראשית ינואר
* * *
אהוד בן עזר: חנן חֶבֶר, ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, מָזְנֶה את המחקר האקדמי [פורסם בגיליון 391]
תגובות
לאהוד שלום רב,
זה טרנד חדש בעינֵי הפוסט או יותר נכון האנטי ציונים המתייחסים לציונות כאל קולוניאליזם מתנשא ולא כתנועת שחרור לאומית.
גם אלון חילו מתאר את אנשי העלייה הראשונה כקולוניאליסטים, ובחוצפתו הוא טוען שיצירתו הספרותית היא "בדיונית", אף שהוא משתמש בשמותיהם האמיתיים של אישים היסטוריים אמיתיים כגון יהושע חנקין וקלווריסקי.
בברכה
נ. ב.
[השם והכתובת שמורים במערכת]
אהוד,
כל הערכתי לך על הדברים החריפים והנכוחים שכתבת על חנן חבר. למעשה, אני מכירה אותו עוד מן הימים שהיה... סטודנט בקורס שלי באוניברסיטה העברית (סטודנט לחלוטין לא רגיל...) וכבר אז התגלה בגישתו זו ובעידודו של דן מירון, שלכשעצמו עולה על חֶבר אלף מונים. טוב שיש מי שלא תלוי בו ויכול להציג את הדברים כהווייתם. אבל באמת זו האוניברסיטה העברית היום... כתבת "מילים כדורבנות" שחובה להגיד.
כל טוב,
ארנה
מחב"ע: נתקבלו עוד תגובות, לא פחות חריפות, בעל-פה, נגד חנן חבר – מפי אנשים שלא הסכימו לכתוב אותן אלא רק הביעו בפנינו את דעתם.
* * *
אהוד בן עזר, קטע מן היומן:
ברנר כתב את סיפורו "מהתחלה"
על דפי ספר חשבונות ערבי
תל-אביב. 17.4.74. כ"ה בניסן תשל"ד. יום רביעי. בצהרי יום שלישי [אתמול] הייתי בארכיון העבודה לפגישה עם ב"י מיכלי, בקשר לפרסום קטע מהרומאן [שלי] ב"מאזניים". אחר כך הראה לי אדם נחמד בשם דינבורג כמה תיקים מלאים כתבי-יד של ברנר, מעיזבונו. זה היה סיור מאלף. ראיתי טיוטה ונוסח סופי, שניהם בכתב ידו, של "שכול וכשלון". מדהימים מידת הדייקנות, ההיגיון, השקט הפנימי והבהירות שבכתיבה ובצורת האותיות, הקטנות, היפות להפליא. ראיתי גם את דפי הסיפור "מהתחלה", כתובים על צידם השני של דפים מודפסים עמודות ומילים ערביות, כמו מאיזה ספר חשבונות ריק של ערבים [שכנראה מצא בבית בפרדס שבו גר עד הירצחו, והשתמש בהם מחוסר נייר אחר בבית, וכשנרצח בידי פורעים ערבים בחוץ היו הדפים פזורים תחתיו כי נמלט עימם]. המסקנה שהוצאתי מן ההתבוננות בניירותיו – שהיה אדם מסודר ודייקן מאוד בכל הקשור לכתיבתו, שכתב בבהירות רבה ובידיעה מה הוא רוצה לומר, ביד בטוחה, ללא שמץ של גמגום. שסגנונו השבור-לכאורה הוא בדיוק הצורה הספרותית שאותה רצה להשיג.
* * *
ד"ר גיא בכור
אובאמה הנער וסוד עץ השקד הפרסי
מימשל הנשיא ג'ורג' בוש הגיע למבוי סתום עם איראן. הסנקציות האמריקניות והבינלאומיות על איראן מכבידות מאוד, כואבות למדינה, פוגעות בכלכלתה, אך אין בהן כדי לעצור את פרוייקט הגרעין האיראני. מבצע צבאי אמריקני (גם ישראלי) ירד מעל הפרק, כיוון שהאיום האיזורי גדול מידי, ואיש אינו מוכן לקחת את הסיכון.
אז מהו סוד גן השקד הפרסי, ומה אנו יכולים ללמוד מן השיר שחיבר האייתאללה ח'ומייני בעצמו? כלת הגן ניצבת עירומה ורועדת.
אביב הגיע ותפרחת הנֶצה על עץ השקד
אכן, כלת הגן הוא עץ השקד,
מראה משובב כל עין יגעה,
ממלא שמחת לב יתום ואלמנה.
לחולה, לשכיב מֵרַע, יעניק תקוות החלמה.
בשורה מן הבורא הוא עץ השקד הזה.
עליזים ומתרוננים נוהרים לגן צעיר וזקן,
נִפתים להאמין בנצח פריחתו של העץ.
אך הנה לפתע קדרו השמיים וענן טעון רעמים עטפַם
מטר סוחף מנער את עץ השקד ומפזר את פאר תפרַחתו,
כלת הגן ניצבת עירומה ורועדת,
כקבצנית זקנה שהונסה מן הרחוב.
סונֶטה שחיבר האייתאללה ח'ומייני, "גוזידֵהֶ אשעאר", "מבחר שירים", קום, 1979.
תחילה נבין את סוד עץ השקד הפרסי, הפרדוקס המתהפך, עליו בנוייה המהפכה הח'ומיניסטית כולה:
חוסר התרסה נגד ארצות הברית – הורס את המהפכה, שכן יש צורך באוייב דמוני מאיים ולכן גם מלכד.
התרסה נגד ארצות הברית – בונה את המהפכה.
יותר מדי התרסה נגד ארצות הברית – הורס את המהפכה.
במילים אחרות, המהפכה הזו עיקרה במינון ההתרסה נגד ארצות הברית. זהו משחק סגור בתוך מוטיב ההתרסה, משחק שלעולם לא יוכל גם לצאת מתוך מרחבה של ההתרסה. כל סטייה מעבר לקצוות, משמעה סוף איראן האסלאמית, כפי שאנו מכירים אותה כיום. מה שמשתנה זהו המינון.
מימשל הנשיא ג'ורג' בוש הגיע למבוי סתום עם איראן. הסנקציות האמריקניות והבינלאומיות על איראן מכבידות מאוד, כואבות למדינה, פוגעות בכלכלתה, אך אין בהן כדי לעצור את פרוייקט הגרעין האיראני. זו עובדה.
רוסיה וסין בולמות ויבלמו כל הכבדה של הסנקציות, ומצב זה אינו אמור להשתנות בעתיד הקרוב. אם כן, ולמרבית הצער, רעיון הסנקציות מיצה את עצמו. אין להפסיק אותו, שכן הוא מרסן ומאט את החתרנות האיראנית בכל התחומים, אך להביא את טהראן לשינוי מדיניות הגרעין – אין בו די.
מבצע צבאי אמריקני (גם ישראלי) ירד מעל הפרק, כיוון שהאיום האיזורי גדול מדי, ואיש אינו מוכן לקחת את הסיכון. כפי שכתבנו כבר באתר, האמריקנים מטילים בפועל וטו על פעולה ישראלית כלשהי באיראן. בממשל אובאמה המדיניות הזו אמורה להימשך. פעולה ישראלית שכזו יכולה דווקא לסייע מאוד למישטר אחמדינג'אד, באחדה מאחוריו את העם האיראני, ובהעניקה לגיטימציה לפרוייקט הגרעין, והפעם של פצצה מוצהרת.
כתוצאה מכך, לא נותרו אופציות פעולה לאמריקנים של מימשל בוש. ארצות הברית בודדה את עצמה ללא יכולת פעולה דיפלומטית או צבאית, וכך לא פועלת מעצמה, שנותרה עירומה מפעילות. השרה קונדוליסה רייס, מהכושלות בשרי החוץ האמריקניים לדורותיהם, לא השכילה להבין שהמדיניות האמריקנית בנושא איראן נותרה מחוסרת כלים, באופן מביך.
משא ומתן בין איראן לארצות הברית הוא, אם כן, מחוייב המציאות מבחינת שני הצדדים, ועדות לכך היא הברכה ששיגר אתמול [7.11] הנשיא אחמדינג'אד אל אובאמה על היבחרו, תופעה חסרת תקדים ביחסי איראן האסלאמית וארה"ב.
משא ומתן כזה יכול לעזור לאיראנים לרדת מפסגת ההתרסה המסוכנת אליה הגיע אחמדינג'אד (קרוב לדרגת המקסימום בדיאגרמה שלנו), אך יש לזכור שהצדדים לא יגיעו לעולם לקרבת דרגת המינימום, דרגה 1.
ובאופן מעשי: פתיחת נציגות אמריקנית בטהראן? ייתכן. הורדת פרופיל הטרור האיראני בעיראק? ייתכן בהחלט. בלימת הטרור האיראני בחיזבאללה ובחמאס? ספק. הגעה לנוסחה ששני הצדדים יוכלו לחיות עימה בנושא ההתגרענות האיראנית? זהו האתגר האמיתי של מימשל אובאמה בנושא איראן. האם המימשל הזה יצליח למצוא נוסחה גואלת וקבילה על שני הצדדים? את זה עוד נראה בגן השקד הפרסי.
אז גם נדע האם איראן של אובאמה תהיה "כלת הגן", או עדיין אותה "קבצנית זקנה, שהונסה מן הרחוב" של בוש.
גן השקד: נוסחה מקובלת על שני הצדדים בנושא הגרעין?
מבחינת האיראנים, אתם כבר מבינים, זה אותו דבר. מבחינתם זהו משחק כמותי ולא איכותי, משחק סגור, שאין לו סוף ואין לו התחלה. יש בו רק זווית ראייה שונה, דינאמית ומשתנה, בהתאם למצב. עץ השקד הרי תמיד יפרח וינשור, יפרח וינשור, במחזוריות מעגלית בלתי נגמרת. לזה ח'ומייני התכוון עם עץ השקד שלו, הגיון זר לגמרי לזה שלנו, המערבי.
8.11.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
* * *
משה גרנות
תעודה חברתית
על ספרה של ליהיא לפיד "אשת חיל", כנרת, זמורה-ביתן, 219 עמ'
אני מודה שהרומן הראשון של ליהיא לפיד "סודות ששמרתי בטן" לא מצא נתיבים אל ליבי. הרומן ההוא כתוב מנקודת ראות פמיניסטית מיליטנטית, ומשתמע ממנו כתב אשמה גורף על אטימותם וחוסר רגישותם של הגברים, המעוצבים אחד-אחד כקריקטורות מהלכות. כיוון שאיתרע מזלי להשתייך למגדר המושמץ הזה – בוודאי שלא רוויתי נחת מכל העלבונות שהוטחו בי (אני מאמין, על לא עוול בכפי). אני גם מאמין שזה לא כל כך חכם להוציא חצי מהאנושות ממעגל הקריאה, היום, כשרוב הכותבים הן כותבות (על פי הדפוס הנ"ל), ומשום כך – רוב הקוראים הם קוראות*.
שונה מאוד הוא הרומן שלפנינו – עדיין ימצא בו הקורא כתב אשמה נגד הגברים (אטומים, חסרי רגישות, אינם מחזרים, אינם יוזמים רומנטיקה, כפויי טובה, מעכבי קידום בת זוגם, עובדים עד מאוחר כדי שלא יצטרכו לעזור בבית – עמ' 34, 57, 68-67, 85, 148, 190-189). ברגע של זעם מטיחה גיבורת הספר כלפי העולם: ההבדל בין גבר מהעבר לגבר של היום הוא שלושה ימים, כי בן זוגה לקח חופשה של שלושה ימים כשהיא ילדה, ואחר כך השאיר עליה את כל העול הכבד של הטיפול בתינוק ובמשק הבית (עמ' 34).
אבל, וזה ההבדל הגדול בין הרומן הראשון לבין זה שלפנינו, כאן הגיבורה שאיננה מרוצה מחייה ומבן זוגה, מודה שעיקר האשמה מוטלת על המיבנה הנפשי שלה-עצמה. כידוע, הומור עדתי (על אחרים!) הוא הומור נמוך, ואילו הומור עצמי הוא המשובח וכובש הלב ביותר. אותו סולם עדיפויות מצוי גם בספרות הרצינית. ולא רק זאת, ההלקאה על חזהו של הזולת כדי לתרץ את כל הכישלונות של החיים – גורמת נזק למלקה עצמו, בוודאי בחברה דמוקרטית. הטענה – לולא הוא – הייתי מתקדם – אין לה שום עמידה במבחן המציאות.
העניין הגדול ברומן שלפנינו נובע בראש ובראשונה מתוך הכמיהה של הקורא לרכילות טובה (הסיפורת בנויה על רכילות מאז ומעולם), שהרי למרות המסווה הבידיוני, הכול מבינים שליהיא לפיד כותבת ברומן זה על חייה שלה עם יאיר לפיד, כוכב עיתונות וטלוויזיה אהוב ומוערך, בנם של סופרת מפורסמת ושל עיתונאי-פוליטיקאי חריף מבע. רוב הקוראים גם נחשפו במדורים הצהובים של העיתונים לכמה רמיזות רכילאיות באשר לפרשיות חייהם. הסקרנות להתוודע אל הווידוי האותנטי ממגנט את הקוראים, והופך את הספר, אף בטרם הונח על המדף, לרב מכר. אלא שלטעמי, יש לספר הזה חשיבות כתעודה חברתית שראויה למירב תשומת הלב.
הרומן בנוי מסיפורם של "הנסיך" ו"הנסיכה", "היורש" ו"היורשת" – כל זאת מנקודת ראותה של "הנסיכה". לכל אורכו הוא משובץ במכתבים שקיבלה "הנסיכה", היא ליהיא לפיד עצמה, כבעלת "מדור בנות" באחד העיתונים. חוץ משמות הכותבות (יש גם שני מכתבים של גברים), שבוודאי הם בדויים – אין בכל הספר אף שם אחד. מלבד "הנסיכים" ו"היורשים" מוזכרים "המלכים" ו"המלכות" (הוריהם של "הנסיכים"), מטפלות, גננות, חברות, עורכים ועורכות – כולם ללא שמות פרטיים. סיפור העלילה מאוד מדכא, כשלקראת סופו מתגנב לספר שביב של תקווה. עיקרו של הסיפור – "הנסיכה" מחזרת אחרי "הנסיך", הגרוש ואב לבן, מתחתנת עימו תוך אופוריה ואמונה חזקה בעתיד שכולו אושר אגדי. היא בעלת קריירה מצליחה (צלמת, מקיימת תערוכה ונשלחת לרואנדה לתעד את זוועות מלחמת האזרחים – עמ' 16-15). השבר הגדול בחייה מתחיל עם ההיריון והלידה: מסתבר שפתאום נופל עליה הר, ולפי תחושותיה – איש איננו מסייע לה. הלידה עצמה היא טראומה אדירה, ובעקבותיה הכאב בגלל התפרים, הגודש בשדיים, הפטמות הפצועות, הבכי הבלתי פוסק של התינוק, חוסר השינה, החרדה האינסופית לתינוק, המחשבה המתמדת על כישלון כאימא. מסתבר לה שחופשת הלידה, האמורה להיות מקור לאושר לאישה – גרועה בעיניה משהייה בכלא (עמ' 30, 32, 35, 40, 42, 60). היא נכנסת להיריון שני "כדי לגמור עם זה," ונולדת לה ילדה יפיפייה אוטיסטית, והשבר הוא אדיר (עמ' 99-98). היא חונכה שאישה טובה מקריבה את עצמה למען ילדיה ולמען בעלה, אך כל ישותה מתקוממת כנגד השאיפה הזאת להיות סופרווּמן, שאיפה שהיא איננה יכולה להשתחרר ממנה. והמציאות טופחת על פניה, וכל כישלון של ילדיה נחשב לכישלון שלה (עמ' 43, 94, 101, 134, 162, 169-166, 181, 208-207).
"הנסיכה" הופכת לאישה מרירה, חשה מנוצלת, מתעמרת בבעלה, עד כי זה חש כי בבואו הביתה הוא מגיע לשדה קרב. מה שהוא לא יעשה ולא יציע – יהיה בעיניה חסר תועלת, חסר רגישות. היא רוצה הערכה על הקורבנות שהיא מקריבה, משתוקקת לרגע של שחרור מכל העול, שמישהו יטפל בה, ילטף לה את האגו הפגוע ((עמ' 63, 84, 104, 107-106, 108, 117, 173). יש לה רשימה ארוכה של ציפיות מבעלה: שיהיה צעיר ומקסים, שיהיה רומנטי, שיהיה רגיש, שיטה שכם בגידול הילדים, שיהרוג "דרקונים" למענה, שיהפוך את חייה לאגדה, שיתאווה לגופה תאווה מטורפת. היא מודה שדרישותיו של הבעל הן הרבה יותר צנועות: הוא בסך הכול מבקש כי תקביל את פניו בחיוך כשהוא חוזר הרוס משעות העבודה הארוכות. לא רק שהוא איננו זוכה לכך, אלא שתמיד מוטח כלפיו מטר של טענות ומטלות, ומרוב שהיא סחוטה ומרוגזת – היא אינה נענית לגישושים האינטימיים שלו (עמ' 85, 107, 120, 173, 185, 191).
"הנסיכה" מודעת לכך שאל המצב הנפשי והגופני הקשה היא נקלעה בעיקר משום שהיא שואפת בתת-מודע ובמודע להיות קורבן, להעניש את עצמה (עמ' 63, 131, 207).
במשפחה הקלאסית מלפני שניים שלושה דורות היה הבעל יוצא לפרנס את משפחתו, ובנות המשפחה (בדרך כלל יותר משני דורות) היו מטפלות ביולדת וביילוד (עמ' 32). האישה המודרנית נמצאת במילכוד: כשהיא צעירה, היא בונה לעצמה קריירה, ונוסקת אל גבהים, ועם ההיריון והלידה, היא חוזרת באחת אל הסטאטוס של האישה הקלאסית ההיא, שכל עולמה נסב סביב הבית, הבעל והילדים – ומצב זה גורם לשבר גדול. "הנסיכה" היתה, כאמור, צלמת מוערכת, והיא נאלצת לוותר לגמרי על תפקידה הדורש ניידות ונכונות להיענות לכל פנייה בכל עת (עמ' 15, 52, 81, 89). היא נאלצת לחפש משרה חלקית עד הצהריים, כי צריך להחזיר את הילדים מהגנון ומהמועדונית. היא ממורמרת על כך שהעבודה שלה תהיה תמיד בדרגה השלישית בחשיבות אחרי העבודה של "הנסיך" ואחרי הטיפול בילדים. כשהיא מחליטה לכתוב כתיבה מקצועית, מסתבר שאינה מסוגלת לפנות זמן (עמ' 88, 90, 139, 145, 158-157, 169-167).
לכל התסבוכת הרגשית הזאת מצטרפת הקנאה: "הנסיך" יוצא יום-יום לעבודה, פוגש אנשים, נשים צעירות מפלרטטות איתו, הוא מראיין את ג'וליה רוברטס ומתפעל מיופייה, מקבל קידום – כמה פשוט הכול אצל הגברים! (עמ' 40, 74, 79, 85, 130-125, 169, 174).
בסוף הספר מבינה "הנסיכה" שהאדם העיקרי שאשם בהר הזה שנפל עליה זו היא עצמה, כי היא זו שבראה את ההר באופייה הקפדני, ברצינות התהומית שבה היא מתייחסת אל התפקידים שהוטלו עליה, באי הנכונות לקבל עזרה ולהודות עליה בחיוך (עמ' 213 ואילך). היא מבקשת לחזור חמש-עשרה שנה אחורנית אל האופוריה שמילאה אותה בראשית חיי הזוגיות שלה, והספר מסתיים בנימה של אופטימיות שייתכן כי תזכה למלא את משאלתה.
לדעתי, הספר חושף בכנות ובכאב דילמה חברתית קשה ביותר: הזוגיות בימינו נמצאת במשבר של ממש. הגברים מוחזקים עדיין כמפרנסים העיקריים, ובתור שכאלה הם באמת אמורים לעבוד "מצאת החמה עד צאת הנשמה." כשהם חוזרים הביתה עייפים ומותשים – יש ציפייה כי יחליפו את האישה במטלות הבית ובטיפול בילדים, כי היא ממש מתמוטטת; ואחר כל זה, האישה עדיין מצפה ממנו שיהיה רומנטי, עדין, רגיש, שיביא לה פרחים, שיתאווה לגופה, יהלל את יופייה וטעמה הטוב, שירעיף עליה אושר ועושר כמו באגדות. והרי אם הוא נדרש להיות עקר בית, ולו במשרה חלקית, מה טעם הוא עדיין מחוייב לתפוס פוזה של "האביר על הסוס הלבן"? לעומתו האישה חשה כיצד עבודות הבית הנכפות עליה ב"אשמת" הטבע (שכידוע, איננו דמוקרטי, והטיל עליה את כל העומס של "פרו ורבו" – המחזור, ההיריון, הלידה, ההנקה) מעכבות את קידומה, ולעיתים מנטרלות אותה כליל מחלומות הקריירה.
כיצד מתגברים? הספר מציע תשובה חלקית, כפי שצוין לעיל. הפתרון איננו קרוב, ובוודאי איננו פשוט. החברה המודרנית תצטרך להתמודד עם הבעייה ולהציע מוצא. מה שברור מעל כל ספק שהטלת האשמה באופן גורף על הגברים, שבראו, כביכול, עולם ההופך את הנשים ל"מין השני", כדבריה של סימון דה-בובואר – ובכן, הטלת אשמה כזו לעולם לא תפתור בעיות. יוני, אחד מגיבורי ספרי "שיחת גברים על נשים"**) מציע פתרון שמוסיף קצת מטלות לגברים, אך גם המון סיפוק, וחיי זוגיות יפהפיים. יוני חי באושר עם בת-זוגו מזה שתים-עשרה שנה. גם אני ניסיתי את הדרך של יוני, ואני חי בחברות אמיצה ובאהבה ההולכת ומתגברת - מזה ארבעים ושבע שנים! כדאי לנסות.
אם לא החמצתי משהו, נדמה לי שיש בספר מספר מעידות בעריכה: נאמר על "הנסיכה" שילדה בניתוח קיסרי, והנה, בהמשך מסתבר שילדה בלידה רגילה (עמ' 28). במקום אחד נאמר עליה שחדלה להיניק, ובהמשך היא ממשיכה בכך (עמ' 44-43, 50, 63). נאמר שהילדה האוטיסטית אינה מסוגלת להגיד "אימא", והנה, בהמשך היא לא רק אומרת "אימא", אלא גם מדברת בהיגיון – כל זה בלי שום הכנה מוקדמת (עמ' 158, 198, 205). לקראת סוף הספר יש קפיצות בין הרהורי "הנסיכה" להרהוריה של גיבורה אחרת שאיננו מכירים (עמ' 192-188, 196-195, 206 ואילך). זאת תחבולה ספרותית מוכרת שמטרתה לבלבל את הקורא, אך, לטעמי, איננה תורמת דבר לאיכות. בראשי הפרקים מובאים ציטוטים מהמקרא, כשהקשר ביניהם ובין התכנים הוא חיצוני בלבד. אינני בטוח שזה היה רעיון טוב, כי באמת מדובר בנושא בעל אופי מודרני לחלוטין – חסר כל זיקה לעולם הרחוק ההוא.
סוף דבר, למרות ההסתייגויות שלי מההערות הסקסיסטיות הפמיניסטיות, ולמרות אי אלו מעידות שרמזתי עליהן – מדובר בספר המהווה תעודה חברתית שקשה להגזים בחשיבותה, תעודה הכתובה בכנות רבה ובכישרון ניכר.
* על הרומן "סודות ששמרתי בבטן" כתבתי בספרי "שיחת גברים על נשים", ירון גולן, 2004, עמ' 60-59.
** שם, עמ' 97-93.
* * *
נעמן כהן
א. תגובה לעוז אלמוג – המיניות – וערביי ישראל
עתה הכול נהיר. סיבת המהומות שמבצעים ערביי ישראל ביהודים הינה לא אחרת מאשר סיבה מינית. הפורעים הערבים, לדידו של פרופסור עוז אלמוג הם – "שאבב שמחפש עילה להשתלהב (בעיקר בגלל שהוא חנוק מינית)". [גיליון 389].
דומני שמאז פרסם וילהלם רייך הפסיכיאטר, vפסיכואנליטיקאי, הסופר האוסטרי' מתלמידי פרויד בווינה, את תורתו, טרם התפרסם ניתוח שכזה.
רייך טען שהסיבה לנוירוזות הינה הדחקה של המיניות. התרופה הטובה ביותר אמר, היא לחיות חיי מין פעילים ומשוחררים מרגשי אשמה. הדבר יתאפשר רק על ידי מוסר שאינו נתון למרותו של מיבנה כלכלי מדכא. בספרו "The mass psychology of fascism" הוא טען, שהפשיזם הינו תוצאה של הדחקת המיניות האנושית.
בזמנים עברו היינו ודאי מתעמקים בבעייה האם ההווייה הכלכלית והמינית היא שהביאה לבניין-העל האידיאולוגי או להיפך. האם המצב הכלכלי והדיכוי המיני של הערבים הוא שהביא את האיסלם, או האיסלם הוא שגרם למצב הכלכלי ודיכוי המיניות אצל הערבי-המוסלמי.
מוחמד עצמו, היה משוחרר מינית. היו לו 13 נשים וכמה פילגשים. כשהיה צעיר בן 25 נשא אישה בת 40 וכשהיה כבר קרוב ל-60 נשא לאישה ילדה בת 7. בניגוד לשאר המוסלמים הוא היחידי לטענתו שקיבל רשות מיוחדת מאללה-אלוהיו, לקחת כמה נשים שיחפוץ בהו ללא הגבלה, כולל את אשת בנו המאומץ זייד. לכן שם בנו, זייד, הוא השם הערבי היחיד מלבד מוחמד, המוזכר בקוראן, כל השאר הם מאחינו בני ישראל. (סורה 33 פסוק 37).
בנוסף הוא נטל לעצמו שתי נשים יהודיות כשלל מלחמה. את האחת יפהפיה בת 17 בשם צפיה הוא נשא אף לאישה לאחר שהרג את אביה ואת בעלה והכריח אותה לחזות בגופת בעלה. את השנייה, צעירה בשם ריחנה שסירבה להתאסלם, הוא שמר כפילגש מין בלבד. (הפרטים בספר: "צפיה אשתו היהודייה של מוחמד"). מסתבר שהשחרור המיני הזה לא מנע ממוחמד להתבטא ולנהוג כלפי היהודים בקיצוניות רבה.
בניגוד לזכות המיוחדת שקיבל, מוחמד טען שעל שאר הערבים להסתפק ב-4 נשים בלבד. עם זאת הוא הבין שיש לפתור את בעיית הלחץ המיני המדוכא אצל אנשיו. כדי להניעם למלחמת קודש (ג'יהאד) הוא הבטיח להם שכל מוסלמי שייפול בקרב, יקבל בגן העדן אוכל, שתייה, נערות יפות ואפילו נערים יפים. (סורה 52 פסוקים 25-17).
אך אבוי, בניגוד למוסלמים שמקבלים בגן העדן אוכל, שתייה, נשים ונערים, כל יהודי (ונוצרי) אמור לקבל גיהנום, ולהיצלות באש. לאחר הצלייה הראשונה מוציאים אותו מהאש עד שיירפא עורו. כשיצמיח עור חדש מיד ייזרק בחזרה אל תוך האש, והחוצה... ובחזרה לתוך אש, והחוצה... ובחזרה לתוך האש והחוצה... וכך לנצח... (סורת הנשים 4 פסוק 56).
לצערנו, ועדת אור, שעסקה בבעיות הערבים ובסיבות למאורעות 2000, לא נתנה כלל דעתה לבעיית הדיכוי המיני אצל הערבים, וחשוב מכך, הוועדה לא הציעה פתרון ישים לפתרון הבעייה, אולי שיטה כלשהי לפורקן ושחרור הלחץ.
ועתה ילמדונו רבותינו המלומדים, מהו הפתרון לבעיית יחסי הערבים עם היהודים? מה צריכה להיות מדיניות ממשלת ישראל? מה יגרום לכך שהמוני הערבים יגיעו לפורקן מיני, ויימנעו עקב כך מהתנפלות על היהודים?
דיון רציני בבעייה מעלה שיחס הערבים-מוסלמים ליהודים נובע מסיבות רבות. סיבות כלכליות, חברתיות, מיניות, וכמובן גם תרבותיות ובייחוד דתיות.
טענתו של פרופסור עוז אלמוג ש"קיים פער בין עמדות המנהיגות הערבית בארץ (רוב הפוליטיקאים, אנשי אקדמיה, אמנים, עיתונאים וכו') לבין עמדות הציבור הערבי הרחב," אינה נראית מתאימה לעובדות. "הראשונים מאד קיצונים ומאד מעצבנים," טוען אלמוג, "הם ממש פועלים נגד האוכלוסייה שאותה הם רוצים להנהיג."
העובדות כמובן שונות. דומה שהמנהיגים הערבים מכירים היטב את "נפש הערבי", ויודעים טוב יותר מכל מחקר סוציולוגי מה רוצָה האוכלוסייה הערבית, אותה הם מייצגים. אחרת, מן הסתם, לא היו נבחרים.
השיפור הכלכלי של החברה הערבית בישראל מאפשר לחלק גדול יותר של האוכלוסייה הערבית לא להיות תלויים במשק היהודי. ככל שהרמה הכלכלית עולה כך עולה החופש הכלכלי ועימו עולה הקיצוניות. מה שבעבר הערבים לא העזו לומר, הם אומרים עתה בפומבי. אם בעבר הרחוק הם נאלצו מטעמי פרנסה לגנות פיגועים, למשל, הנה מעתה, באין מורא עליהם, הם מבטאים את דעתם בחופשיות ואינם מגנים יותר את הפיגועים.
אין ספק, חזון ערביי ישראל שנוסח על-ידי מנהיגי הערבים, משקף גם את דעתם של ההמונים.
בתגובה לדברי צבי אל-פלג [גיליון 390]: "אין חולק [מקרב הערבים בישראל] על עקרון שלילת זכותה של מדינת ישראל להתקיים." – כותב פרופסור עוז: "הסקרים מוכיחים שחור על גבי טופס שרוב מכריע של הערבים בארץ מקבל את זכותה של ישראל להתקיים".
השאלה כמובן היא, מה פירוש המילה "מקבל"? "מקבל" אינו "מכיר". ניתן לקבל עובדה – ולהילחם בה.
אם בשאלון מחקר עסקינן, גלוי וידוע שבעזרת ניסוח, ניתן להגיע לכל תשובה. והנה שאלון המוצע לפרופסור עוז אלמוג כהצעת מחקר:
אנא, שאל כל ערבי-מוסלמי:
"האם אתה כערבי-מוסלמי, על פי מערכת הערכים שלך היום, רואה את דברי מוחמד כנגד היהודים: ש'היהודים הם קופים וחזירים שיש לרודפם, להשפילם, לענותם, ולרוצחם.' (קוראן, סורה 5 פסוק 60, סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29, אמנת החמאס סעיף 7) ו[רואה] את מעשיו: חיסול היישוב היהודי בערב כמופת לחיסול ישראל – כמעשים גזעניים או כמופת מוסרי?"
נשמח לשמוע על תוצאות המחקר.
ב. האתיקה העיתונאית של עיתון "הארץ"
את המכתב הבא שלחתי כתגובה לעיתון "הארץ". מה שפורסם אינו דומה למקור והיות ומדובר גם כאן על המונח "מקבל" החלטתי להביאו לפניכם.
התוכן מדבר בעד עצמו. הנהו לפניכם:
הטעיית העורך
כותרת "הארץ הצעקנית: "ממשלת חמאס מוכנה להכיר בישראל בגבולות 67'" ("הארץ", 9.11.08) עמדה בניגוד לאמור בכתבה עצמה, שלפיה אין מדובר כלל בהכרה, אלא רק במוכנות ל"הודנה" ממושכת. ודוק, לפי התפיסה המוסלמית, ניתן להגיע להודנה זמנית עם הכופרים עד שמתחזקים, על-פי הדוגמה ההיסטורית של חוזה "חודבייה", ההסכם של מוחמד עם שבט קורייש, שהופר על ידו כשהתחזק, ואז המשיך את הלחימה עד כיבוש מכה.
החמאס נשאר מחוייב לאמנתו, שסעיף 7 בו תובע את חיסול מדינת ישראל, ואת השמדת היהודים בעולם.
לזכותו של עורך אתר האינטרנט של "הארץ" ייאמר, שהוא שינה את הכותרת השקרית של העיתון המודפס וכתב: "ממשלת חמאס מוכנה לקבל מדינה פלשתינית בגבולות 67'"
מן הדין הוא שהעורך שנתן את הכותרת השקרית בעיתון המודפס ייקח את האחריות על הטעיית הקוראים על עצמו, ויתפטר.
* * *
זיכרונותיה של נערת ליווי
כפי שסיפרה לאמנון בי-רב
פרק שמיני
גבי
"יש לי מישהו בשבילך בהרצליה," הודיע לי איציק כשנכנסתי למשרד שלו.
"בבית או במלון?" שאלתי.
"אני חושב שבבית שלו," הוא ענה בנימת התחמקות.
הזכרתי לו פעם נוספת שאני רוצה שיקבע את כל הפגישות שלי בבית מלון. פגישה בדירת הלקוח, הסברתי לו, היא לא רק מביכה יותר, אלא אף עלולה להיות מסוכנת. לך תדע מי עלול לחכות לי שם.
"בית פרטי או בית משותף?" שאלתי.
"בית פרטי," קולו נשמע לי עמום, כאילו הוא מנסה להסתיר ממני משהו, "למעשה, זאת וילה בהרצליה פיתוח."
"מה אתה אומר," משכתי את קולי, "ואתה ודאי לא יודע כלום על המיליונר שגר שם."
"ממש כלום," הוא ציחקק, "בכלל, מה איכפת לך מי זה. כל זמן שזה בנאדם הגון, שמשלם כמה שמבקשים ממנו, בשביל מה לך לדעת מיהו ומהו?"
"או. קיי.," אמרתי, "תן לי את הכתובת שלו."
"את לא צריכה כתובת," הוא המשיך להתחמק, "יבואו לקחת אותך ואחר כך יחזירו אותך הביתה."
"בחייך!"
"מה שאת שומעת."
"מתי בדיוק?"
"מחר, בשעה תשע בערב. את מתייצבת כאן, ומישהו, אני חושב שזה הנהג שלו, יבוא הנה וייקח אותך עד לווילה שלו בהרצליה פיתוח. כשתגמרו, הוא יחזיר אותך לאן שתבקשי ממנו."
הבטתי בו כלא מאמינה.
"אתה מדבר ברצינות?"
"בכל הרצינות."
"מה קרה? מוניות כבר לא מספיק לו?"
"למה את שואלת כל הרבה שאלות," הוא נשמע כועס, "אנחנו כאן בשביל לתת שירות ולא בשביל לשאול שאלות. זה מה שהבנאדם מבקש וזה מה שהבנאדם מקבל. מפני שבשביל זה הבנאדם משלם. נקודה."
שלחתי לעברו מבט זועם. אחר כך לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהמשרד.
בדרך עוד שמעתי אותו צועק אחרי:
"ושלא תאחרי, את שומעת?"
אבל לא עניתי לו.
קצת באיחור הבינותי מדוע הוא לא רצה שאסע במונית.
חלונותיה של הביואיק המפוארת שבאה לקחת אותי, היו מכוסים בווילונות כהים. החשכה בחוץ היתה כבדה במיוחד והנהג נסע בדרך עוקפת, כנראה כדי שלא אוכל לזהות לאן בדיוק הוא מסיע אותי.
כשהגענו, נפתח לפנינו שער ברזל גדול ומרשים והמכונית נכנסה לתוך חצר גדולה, משם המשיכה אל מוסך סגור, בתוכו נעצרה.
הנהג מיהר לצאת, פתח לפניי את הדלת, הוביל אותי אל דלת מעלית ולחץ על כפתור שעליו היה מסומן חץ כלפי מעלה.
"תעלי לקומה שלישית," הוא אמר קצרות והמתין יחד איתי עד שהדלת נפתחה.
רק לאחר שווידא שנכנסתי למעלית ושהיא אמנם החלה לעלות, כנראה נחה דעתו.
בקומה השלישית נפתחה בפני דלת המעלית אל תוך חדר אורחים מרווח ומפואר. כורסאות לבנות ניצבו סביב שולחן נמוך ועגול, שעליו עמד אגרטל גדוש בפרחים מרהיבים. על הקירות תלו ציורים מקוריים. הרצפה היתה מצופה בשטיח מקיר לקיר רך ובולם רעשים. התקרה היתה לבנה וחלקה, והתאורה היחידה בחדר שפעה מתוך מנורות עמוד שהיו פזורות לאורך קירותיו.
צעדתי קדימה והסתכלתי סביבי. אבל עוד בטרם הספקתי להתרשם מהעושר שהקיף אותי, נכנס מדלת צדדית גבר כבן חמישים, אולי קצת יותר, וחייך אלי בנועם.
"היי, טלי," הוא אמר, "אני גבי."
"נעים מאוד," עניתי.
במשך החודשים האחרונים למדתי להסתגל במהירות לתנאים משתנים. לא הייתי מופתעת גם לו היה מקבל את פני זקן בכיסא גלגלים. בעיסוק הבלתי צפוי שקיבלתי על עצמי, הכול היה צפוי.
"יופי שבאת," הוא אמר, עדיין מחייך בעליצות גלויה, "אני מקווה שלא הסתובבתם יותר מדי זמן."
"לא," עניתי, "הכול היה בסדר."
זה מכבר ידעתי שאין טעם לשאול שאלות סקרניות. אם ירצה, יספר לי במשך השעות שנבלה יחד את כל מה שעלי לדעת. ואם הוא רוצה להסתיר ממני מדוע תיכנן את נסיעתי במסלול כל כך מסובך, זכותו לעשות זאת.
"ולא מעניין אותך לדעת מדוע כל המסתורין הזה?" שאל בקריצה שובבה.
חייכתי אליו את החביב שבחיוכי ושאלתי בקול החם והמתרפק ביותר שיכולתי לגייס באותו רגע:
"אתה באמת מוכן לגלות לי?"
"ודאי," הוא ענה בצחוק עליז ומתגלגל, "מדוע לא? אגב, את רוצה לשתות משהו?"
הוא ניגש לבר בצד החדר, הניח שתי כוסות על השולחן והרים את מבטו לעברי.
"מה למזוג לך?"
"קמפרי עם קרח יהיה בסדר," עניתי.
"קמפרי עם קרח," חזר על דברי והניח על השולחן בקבוק גדול וכהה. אחר כך זרק אל תוך הכוסות כמה קוביות קרח, מזג לתוכן את המשקה המריר ועירבב אותו בכפית ארוכה. משסיים את ההכנות, ניגש אלי והושיט לי את אחת הכוסות.
"לחיינו," אמר, החיוך העליז עדיין נסוך על פניו.
לגמנו מעט והוא הצביע על אחת הכורסאות.
"שבי," אמר, "למה את עומדת."
התיישבנו זה מול זה ורק אז הוא סקר אותי בעניין, כשעיניו מודדות את גופי.
"את ממש יפהפייה," קבע בידענות ובהערכה.
"תודה," עניתי.
"ולמה בחורה יפה כמוך מתעסקת במקצוע כל כך לא מכובד?"
"חשבתי שאתה עומד לספר לי עצמך," התחמקתי מהשאלה השיגרתית ביותר שנתקלתי בה עד כה במסגרת פגישותיי, "הרי רצית לספר לי מדוע הגנבת אותי אל הבית שלך בדרך כל כך מסתורית."
"צודקת," הרים ידיים בהכנעה מדומה, "הבטחתי ולכן אקיים."
הוא לגם עוד קצת מכוסו ונעץ בי מבט משועשע.
"ובכן," אמר, "לא תאמיני, אבל בשבועות האחרונים אני נמצא בעיקוב במשך עשרים וארבע שעות ביממה של אחד ממשרדי החקירות הטובים בארץ."
הוא השתתק ולכן שאלתי:
"מדוע?"
"מדוע?!" הוא העלה על פניו ארשת תמימה של חף מפשע, "מפני שאשתי חושדת בי שאני בוגד בה."
"וזה ודאי לא נכון, כמובן," הבעתי דעה תומכת וחייכתי אליו בנעימות.
"זה דווקא כן נכון," הוא החזיר לי חיוך שובב, "אבל העובדה היא, שהיא רק חושדת. כלומר, היא עדיין לא הצליחה לתפוס אותי על חם. ולכן, כדי לוודא שאני אמנם בוגד בה וכדי לאסוף הוכחות, כדי שתוכל להתגרש ממני, היא שכרה את משרד החקירות הזה, שיעקוב אחרי כל תנועה שלי."
שתקתי, ממתינה שימשיך לספר.
"כדי לתפוס אותי," הוא הסביר לי כאילו עמדתי להעיד לטובתו, "הציבו בלשים שלא עוזבים אותי אפילו לרגע. לא תאמיני, אבל הם אפילו מילאו את הבית הזה במיקרופונים ובמצלמות נסתרות."
"באמת?" שאלתי והסתכלתי סביבי בחשש גלוי.
"אין לך מה לדאוג," הוא מיהר להרגיע אותי, "אנחנו נמצאים עכשיו במקום בטוח."
"אבל אמרת שהכול מלא במיקרופונים ובמצלמות."
"הכול - פרט למקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו."
נעצתי בו עיניים תמהות והוא הסביר:
"את מבינה, האגף הזה של הבית הוא של אשתי. בשנים האחרונות אנחנו, איך להגיד לך, לא בדיוק ישנים יחד. לכן, בדרך כלל אני גם לא מגיע הנה. ומובן שהיא לא כל כך מעוניינת שיקשיבו למה שהיא אומרת ויצלמו את כל מה שהיא עושה כאן."
"אני מבינה."
"זהו," הוא חגג את נצחונו, "ומאחר שהשבוע אשתי לא בארץ, הצלחתי להשיג את המפתחות לחדרים שלה, וכך להתחמק מעיניהם וממצלמותיהם ומהמיקרופונים של הבלשים שלה. נפלא, נכון?"
האמת היא, שהדבר היחיד שרציתי באותו רגע, היה לקחת את התיק שלי, למהר אל המעלית, לצאת מהבית המפואר הזה ולברוח מכאן, אפילו ברגל, רחוק ככל האפשר. רק זה עוד חסר לי, להיתפס על ידי בלשים ולהיקלע לסיכסוך משפחתי בין בעל ואשתו, הבוגדים זה בזה מאחורי מסך עשן של חוקרים פרטיים, מיקרופונים נסתרים ומצלמות סמויות.
אבל במקום לעשות זאת, חייכתי אליו חיוך מאולץ ובאין ברירה הסכמתי לדעתו.
"מדהים," אמרתי.
הוא הריק לפיו את מה שעדיין נותר בכוסו, קם ממקומו, אחז בידי ומשך אותי אחריו.
"בואי תראי את חדר השינה שלה," האיץ בי, "אחרי הכול, הרי בשביל זה הזמנתי אותך הנה."
הלכתי אחריו ברגשות מעורבים. הוא פתח דלת שכמעט הוסתרה מאחורי פרגוד בצבע ורוד עתיק והוביל אותי אל חדר השינה של אשתו.
המראה שנתגלה לעיני היה אכן מפתיע. נכנסתי לתוך חדר ענקי, כמעט זהה בגודלו לחדר האורחים שלידו. בצד מיטה זוגית גדולה ומפוארת, ניצב ראי גדול ועגול וצמודה אליו פינת איפור מלאה וגדושה בבקבוקים וכלי איפור שונים. מול המיטה, על מזנון עץ מגולף, ניצבה טלוויזיה בעלת מסך ענק. על הקיר הנגדי עמד ארון בגדים בסגנון עתיק ולידו דלת שהובילה אל חדר ארונות גדול, גדוש במאות קולבים עמוסים בבגדים צבעוניים. דלת נוספת נפתחה אל חדר רחצה גדול, מואר בעשרות נורות קטנות, שהציפו אותו באור חזק ובוהק. רצפת החדר הגדול היתה מרופדת בשטיח לבן ורך למגע. גם כאן, התאורה הרכה שפעה ממנורות עומדות, שהטילו את אורן מסביב, בלי שנורותיהן תיראנה לעין.
הוא עקב בעיניו אחרי מבטי ההתפעלות שלי.
"מה את אומרת?" שאל.
"בחיים לא ראיתי פאר כזה," לחשתי.
"ולא מגיע גם לנו ליהנות קצת מכל היופי הזה?" שאל בלי שקיווה לקבל תשובה.
שתקתי.
הוא ניגש אל הדלת ונעל אותה במפתח שהיה בכיסו. אחר כך חלץ את נעליו וזרק אותן באמצע החדר, כשהגרביים שלו עפים בעקבותיהן. לפתע קפץ על המיטה, וכשהוא עומד במרכזה, פשט את זרועותיו לצדדים והכריז בחגיגיות:
"זהו. עכשיו מתחילה הנקמה הקטנה והמתוקה שלי."
במבט לאחור, אני יכולה לקבוע שהוא לא היה המאהב הגדול ביותר בעולם.
אבל באותן שעתיים שבילינו יחד בחדר השינה המפואר של אשתו, אני מודה שההנאה שלי היתה כמעט מושלמת.
ראשית, הוא הצליח להדביק אותי בעליצות שלו. היתה בו שמחת חיים כנה ואמיתית, שבנסיבות ההן נראתה לי קצת בלתי מובנת.
שכן, אם הסיפור שסיפר לי היה אמנם נכון, הרי שהחוקרים הפרטיים ששכרה אשתו עקבו אחריו בכל אשר פנה, צילמו כל פגישה שלו, האזינו לכל שיחות הטלפון שלו והקליטו כל מילה שאמר בביתו שלו.
ומשום מה, כל אלה לא הצליחו להעיב על מצב הרוח המרומם שלו. הוא הירבה לצחוק, להתלוצץ ולספר בדיחות. ובתוך כל זה, גם להקדיש תשומת לב, חיבה, רצון טוב והמון דמיון למישחקי מיטה מגוונים, שהפכו את הבילוי המשותף שלנו לחגיגה שלא הזדמנה לי בכל יום ולכן גם קשה לי לשכוח אותה.
הוא הפשיט אותי בקלילות ובעליזות, כשתוך כדי כך גם דיגדג אותי וגם החליק בידיו על גופי בלטיפות ארוכות, שנגעו גם במקומות מעוררים ומהנים. תחילה פתח את הרוכסן הארוך שבאחורי השמלה שלי ומייד הכניס את ידיו אל הפתח הרחב שנוצר בה. יד אחת חתרה אל מתחת לחזייה שלי והשנייה גיששה את דרכה אל תוך התחתונים. לאחר שהשביע את ידיו במגעים חטופים, משך את השמלה מעל ראשי, פתח את סוגר החזייה, סובב אותי אליו והעטיר מטר של נשיקות על שדיי. הוא התעכב במיוחד על הפטמות, מלקק אותן בתאוותנות, מנסה ומצליח לגרות אותן, עד שניצבו במקומן, בולטות ומלוהטות. אחר כך כרע למולי ומשך בעדינות את תחתוניי כלפי מטה, כשלשונו מלווה אותם בדרכם, עד שנעצרה בין רגליי, חודרת אל החריץ העדין המפריד ביניהן ומאלצת אותי לעבור לפיסוק קטן, כדי שיוכל להגיע איתה למטרתו.
אחר כך ניגשתי אני למלא את המשימה שקיבלתי על עצמי. תחילה משכתי את החולצה שלו מעל לראשו. הוא לא לבש גופיה וחזהו נחשף לעומתי, חטוב ורענן יחסית לגילו. נשקתי את פטמותיו וכרכתי את ידי סביבו, מלטפת אותו מבתי השחי שלו ועד חגורת מכנסיו. כאשר זו הפריעה לי להתקדם הלאה, התרתי אותה במיומנות, פתחתי את כפתורי מכנסיו, משכתי את הרוכסן כלפי מטה והכנסתי את שתי ידי אל תוך תחתוניו, חופנת בהן את תוכנם המתעורר לחיים.
שניות אחדות לאחר מכן כבר היינו עירומים, שרועים על המיטה רחבת הידיים, כרוכים זה בתוך זה, נוגעים, מתחבקים, מתלטפים, מתנשקים ומתלקקים. לשונו היתה הראשונה שחדרה אל תוכי. הוא השכיב אותי על גבי, פיסק את שתי רגליי, קיפל אותן והניח אותן על כתפיו. עכשיו היתה הדרך פתוחה בפניו. כמעט כל ראשו היה שקוע בין רגליי. לשונו חתרה אל תוכי בחריצות, כשהיא מדלגת מפינה לפינה, מצד לצד, על השפתיים החיצוניות והפנימיות וגם ביניהן. אחר כך שאף לתוך פיו את הדגדגן שלי ומצץ אותו בעדינות, בעוד אני משמיעה מעליו אנקות הנאה קולניות.
אחר כך התחלפנו בתפקידים. השכבתי אותו על גבו, הנחתי שני כרים עבי כרס מתחת לעכוזו המעוגל והשרירי, הלבשתי קונדום חדש על הזין הזקור והחלק שלו, שממדיו היו גדולים מרבים אחרים שהיכרתי בעבר, וניגשתי לענג אותו כמיטב יכולתי וכישרוני.
כנראה שהצלחתי, שכן, הוא גירגר בקולו, השמיע אנחות עונג, טילטל את רגליו ואת ידיו, סגר את רגליו כשהוא תופס את ראשי ביניהן ומייד פיסק אותן שוב. ידי נעו בקלילות ובעדינות על אשכיו, מתחתם, מצדדיהם ומעליהם, בעוד השריר הדרוך שלו תקוע בתוך פי, לחוץ בין שפתי, נע קדימה ואחורה בתזוזות תאוותניות וחסרות מנוחה.
אחר כך נחנו שניות אחדות, מנסים להירגע מעט מהתשוקה שהלהיטה אותנו. ואז שכבתי אני על גבי והוא חדר לתוכי בעדינות ראויה לציון. כרכתי את רגליי סביב עכוזו והידקתי אותו אליי בחוזקה. וכך, מחוברים ומחוזקים יחד, התחלנו לנוע זה כלפי זה. תחילה לאט לאט, כאילו עומד לרשותנו כל הזמן שבעולם. אבל ככל שחלפו הדקות, הלכו התנועות המתואמות שלנו ותכפו. הוא בחש בי במרץ ראוי לציון, ואני דחפתי את עצמי כלפיו, נצמדת אליו בכל כוחי, ממתינה לרגע שאתפוצץ יחד איתו.
אלא שהוא גמר לפניי. פתאום חשתי את גופו נמתח בתנועה תזזיתית. הזין הדרוך שלו בתוכי החל לרטוט בחוזקה והוא השמיע אנקה קטועה וכבש את ראשו בצווארי, שוכב כך ללא תנועה, עד שנרגע מעט, הרים את ראשו וחייך אליי.
אני שכבתי מתחתיו לוהטת ורטובה. רגליי עדיין לחצו עליו מלמעלה ותנועות קצובות של שפתיי התחתונות לחצו שוב ושוב על איברו, שעדיין היה נעוץ בתוכי, אך שריריו כבר הלכו ורפו.
הוא התרומם מעליי, הניח את שני הכרים מתחת לגבי והחדיר לתוכי שלוש מאצבעותיו. ואז ידו החלה לנוע בתנועות מעגליות, כשכל אחת מהאצבעות הנמצאות בתוכי מחפשת לעצמה פינה משלה.
התחושה שאפפה אותי היתה מדהימה. מהנה ומרטיטה הרבה יותר מאשר פעולתו של האיבר האחד, זקוף וקשוח ככל שיהיה. עצמתי את עיניי ודחפתי את עצמי אל תוך ידו התקועה בין רגליי.
עכשיו יכולתי לחשוב רק על עצמי. ריכזתי את כל תשומת ליבי בחלקו התחתון של גופי. סגרתי את הרגליים, לוחצת את ידו ביניהן. אבל הוא המשיך לנוע, מזיז את אצבעותיו בתוכי, כל אחת לחוד, במאמץ לסייע לי להגיע אל האורגזמה המיוחלת.
לפתע חשתי שנשימתי נעצרת. גל גדול הציף אותי, הרעיד את גופי, כמו התפוצצות אדירה המרעידה את קירות הבתים. בשיפולי בטני חשתי את ההתפרקות הפתאומית, כאילו הכול התמוטט בתוכי. ההנאה היתה חריפה וגועשת. שונה מאוד מאלו שחוויתי בעבר.
מתחתי את רגליי קדימה ונשמתי נשימה עמוקה, כאילו זה עתה יצאתי מצלילה ממושכת במים סוערים.
ורק אז פקחתי את עיניי.
הוא הוציא את אצבעותיו מתוכי, התבונן בפניי המיוזעים וחייך אלי בעליזות.
"בראבו," הוא אמר, "פעם ראשונה שאני רואה אישה שגומרת ככה."
יותר מחודש וחצי לאחר אותו ערב סוער ובלתי נשכח, צילצל הטלפון הנייד שלי.
"הלו," נשמע קול בלתי מוכר של גבר, "כאן גבי."
"גבי?"
"גבי," הוא אישר, "את ודאי זוכרת עדיין את המיטה של אשתי בהרצליה פיתוח."
"אה," אמרתי.
יותר מכל כעסתי על איציק. הסכמנו בינינו שהוא לא מוסר את מיספר הטלפון שלי לאף אחד מלקוחותיי. העובדה שגבי השיג את המספר והתקשר אליי, הרתיחה אותי.
"ממי קיבלת את מיספר הטלפון שלי?" שאלתי בזעם בלתי מוסתר.
"מהבוס שלך," הוא לא ניסה להתחמק.
"מה אתה רוצה?"
"סתם," ענה וצחקק בקול אל תוך השפופרת, "דווקא חשבתי שתשמחי לדבר איתי."
"אני לא," אמרתי וניתקתי את השיחה.
הוא צילצל מיד פעם נוספת. ספרתי יותר מעשרה צילצולים עד שהחלטתי לענות.
"מה העניין?" שאלתי בטון קפוא.
"טלי," הוא כמעט התחנן, "אל תכעסי ואל תנתקי. אני לא מתכוון להטריד אותך ואני לא רוצה לבלבל לך את הראש. רק חשבתי שתהיי מעוניינת לשמוע מה קרה אחרי אותו ערב שהיית אצלי."
"מה קרה?"
"הם הצליחו לתפוס אותי," התרשמתי שהוא מדבר כאילו העניין אינו נוגע לו כלל, "ואתמול התגרשנו."
"מה אתה אומר," הרגשתי שקולי הקפוא מפשיר למשמע דבריו, "איך הם הצליחו לעלות עליך?"
הוא שתק שניות אחדות ואחר כך פלט אל תוך השפופרת צחוק מלאכותי ועגום.
"מה להגיד לך," מקולו יכולתי להבין את מצב רוחו השפוף, "מתברר שאשתי והחוקרים הפרטיים שלה היו קצת יותר מתוחכמים ממה שחשבתי."
שתקתי והמתנתי שימשיך לדבר.
"הנבלות האלה התקינו מיקרופונים גם בחדר השינה שלה והקליטו את כל מה שאמרנו. את כל הצחוקים שלנו ואת כל הקולות שלנו. כמה ימים אחרי זה, כשהיא חזרה מחוץ לארץ, הזמינו אותי למשרד שלהם והשמיעו לי את ההקלטה מההתחלה ועד הסוף. כמעט שעתיים."
הרגשתי שידי המחזיקה בטלפון מזיעה מרוב פחד.
"רק מיקרופונים?" שאלתי בקול רועד, "בלי מצלמות?"
"בלי מצלמות."
"ומה קרה אחר כך?"
"מה כבר יכול לקרות?" הוא גיחך במרירות, "דרשו ממני לחתום על מסמך משפטי, לפיו אני מסכים להתגרש ממנה, עוזב מיד את הבית ומוותר על כל הרכוש המשותף שלנו."
"וחתמת?"
"התווכחתי קצת," קולו חזר עכשיו להיות קצת עליז יותר, כפי שזכרתי אותו, "בסוף הצלחתי להשאיר לי כמה דברים. את יודעת, חוט מאריך וכאלה."
לא ידעתי מה להגיד לו.
"אני מצטערת," אמרתי לאחר כמה שניות.
"אין מה להצטער," הוא כאילו ניסה להרגיע אותי, "החיים נמשכים, את יודעת..."
"כן," הסכמתי.
"טלי," הוא היסס לפני שהמשיך לדבר, "מה דעתך להיפגש איתי."
"תתקשר לאיציק."
"לא," הוא כמעט לחש, "אני מתכוון, סתם ככה, לארוחת ערב או משהו כזה."
"מצטערת," קולי חזר להיות קפוא, כפי שהיה קודם לכן, "אני לא נפגשת עם לקוחות."
"זה כל מה שהייתי בשבילך?" הוא התפלא בכנות, "לקוח?!"
לא רציתי לפגוע בו.
"גבי," אמרתי בקול רך ככל האפשר, "היה נחמד לפגוש אותך והיה נעים לשוחח איתך, אבל עכשיו אני באמת מוכרחה לנתק."
אינני יודעת אם התכוון לענות לי.
אבל אחרי שהחזרתי את הטלפון הנייד לתיק שלי, נזכרתי בעשרות הגברים שפגשתי עד היום. ביני לבין עצמי נאלצתי להודות, שגבי היה אחד הטובים שבהם.
המשך יבוא
אהוד,
נערת הליווי של אמנון בירב עושה רושם כל כך אינטליגנטי, ממש בחורה משכילה, יודעת ספר, מבינה בפוליטיקה ונראה שאפשר להתדיין איתה על דברים שעומדים ברומו של עולם, אז למה שרק אמנון ייהנה מהחוויות האינטלקטואליות האלה, למה שייגרע חלקם של מנויי חב"ע? האם לא ניתן לידע גם אותם בעושר הלשוני שלה?
תחשוב על זה, אהוד,
פוצ'ו
אהוד: למטרות סקס מזדמן, גברים לא מחפשים אישה אינטיליגנטית להתזדיין איתה על דברים שעומדים ברומו של עולם; די להם בהרצאות במיטה וגם מחוצה לה, שהם נאלצים לשמוע מהנשים שלהם ומהמאהבות שלהם. ומאחר שאנחנו מניחים שרוב הגברים מנויי המכתב העיתי, אם הם לא כבדי-שמיעה, שומעים מנשותיהם הרצאות כאלה, וגם קדם-אופרה, הרי שאין להם צורך בנערת הליווי המשכילה של אמנון בירב, אשר לפי כישוריה אנחנו מניחים שבקרוב גם תהיה סופרת בישראל, כמו הדסה מור בשעתה על משה דיין (שאמר לאחר צאת ספרה "דרכים לוהטות" שלא יתעסק יותר עם נשים שיודעות לכתוב), וגם הספר של נערת הליווי הנ"ל יהיה רב-מכר בדיוק כמו שהספרים שהיו באמת ראויים להיות רבי-מכר אינם רבי-מכר.
* * *
שלמה בן עזר מגיב
על מכתב נכדו של אברהם שטממפר
אברהם אצילי
לאהוד שלום רב,
ברצוני לתקן את שנכתב ולהגיב על ההתכתבות לגבי אברהם שטמפפר – ומותו. [גיליונות 390, 391].
אכן מקום מגורי משפחת שטמפפר היה בבתי אונגרין בבניין דו-קומתי, מעל לביתם של סבי וסבתי [מצד אימי] מלכה ויהושע בלוי – ולא בעיר העתיקה כפי שכתבת.
כילד נהגתי לנסוע לבית סבי וסבתי אלה, ולא לביתה של סבתא הודעס [אשתו הראשונה של יהודה ראב] אותה זכיתי לראות כשהיתה באה לבתי אונגרין לבקר אותי ולהביא לי סוכריות.
משפחת שטמפפר – רבקה, אסתר, רחל ויהודית, היו ידידות-נפש של אימי רחל לבית בלוי, והאם היתה חברה של הסבתא מלכה. היתה זו משפחה מודרנית יוצאת דופן בבתי אונגרין. הבנות למדו בבית הספר למל, ובהשפעתם למדה שם גם אימי ורכשה השכלה. דבר שלא היה מקובל באותם ימים בבתי החרדים.
את סיפור ההתאבדות שמעתי בילדותי, שהרי נולדתי שנים אחדות אחרי המקרה. לפי הסיפור ששמעתי, בדרכו של הסב אברהם שטמפפר לבית החולים, הוא התחנן שיצילו אותו.
כל משפחת שטמפפר היתה קשורה למשפחתנו, כולל קשרי מכתבים שחלקם שמורים איתנו עד היום.
לא רציתי חלילה לפגוע אלא להדגיש את המצב הרע שהיה אז בירושלים ולציין את משפחת יהושע שטמפפר מפתח תקווה, שעזרה למשפחה בירושלים באותם ימים קשים.
אם פגעתי אני מבקש סליחה ומחילה מהמנוח ומהצאצאים, ממשפחת שטמפפר. יש לי ולאחותי רק זיכרונות טובים ונעימים. אימנו רחל ז"ל העבירה לנו את כל תחושותיה כלפי משפחה זו, וצר לי אם נפגעתם. אך אולי הטוב שיצא (כי "מעז (לפעמים) יוצא מתוק") הוא שאנו מעלים את זכר הורינו, מתוך כבוד ומתוך אהבה להם ולמורשתם.
בברכה,
שלמה בן עזר
בלפוריה
* * *
ד"ר משה כהן: יום עצוב לדמוקרטיה הישראלית
פשוט נחמץ הלב לראות לוחם ומצביא מהולל מתנהל כעסקן נמוך ומשתלח בסגנון דמגוגי בוטה במגזר שלם של העם. אין הוא בורר את דבריו בבואו להסית נגד המתנחלים. "גידולים סרטניים השולחים גרורות..." וגומר. האם היה מרשה לעצמו להתבטא כך על ערבים?
אהוד ברק חושב לשקם את הקריירה הפוליטית המקרטעת שלו על ידי הסתה נגד המתנחלים ודיכויים ביד קשה תוך הכאת גברים נשים וטף המושלכים מביתם. הוא יורד לשפל המדרגה כדי לשאת חן בעיני הערבים והשמאלנים. ביזיון!
הזהו הלוחם והמצביא הנערץ שכל כך הוקרתי? כגודל הערכתי כן גודל אכזבתי.
אזרח עצוב
ד"ר משה כהן
ירושלים
* * *
במלאת שנה לפטירתו של רמי שבילי ז"ל
במלאת שנה לפטירתו של רמי שבילי ז"ל (1939-2007) במחלת הסרטן, קיים המרכז למורשת המודיעין (מל"מ) ערב לזיכרו בהיכל צה"ל שבמחנה פו"מ, במתחם גלילות, ביום שלישי, 11.11.08.
הערב נפתח בקטע מוסיקה בנבל ובכינור, ואחר-כך הוקרא והוקרן על האקרן שירו של יוסי גמזו "המתים אינם מתים", שהלם מאוד את אווירת ערב הזיכרון והוא שיר מרגש מאוד לעצמו.
חברים לעבודה במשך השנים הרבות העלו קווים לדמות של רמי וגם הזכירו רבות את אביו, שהיה בין השאר, מפקד משטרת נהלל, ואשר רמי, בשנותיו האחרונות, הקדיש הרבה מזמנו וממרצו לשיקום אתר משטרת נהלל, ושם גם ייחנך ביום ראשון הקרוב לוח לזיכרו.
קהל הח'טיארים של קהילת המודיעין, שבילה שעה קלה בהתכנסות שקדמה לתוכנית, נראה מרתק וצופן ודאי עשרות ומאות סיפורים שרובם לא ייוודעו לעולם, כולל עלילותיו של רמי עצמו, שידע ערבית שוטפת עוד מבית אביו, ואשר בשפמו ובבלוריתו השחורים יכול היה בנקל להיטמע בכל חברה ערבית. אביו היה יוצא גרוזיה, ואימו באה מיוון. ומקצועו של אביו, בטרם הפך לאיש משטרה וביטחון, היה הדרכה ברכיבה על סוסים, זאת עשה עוד בקהיר, בטרם עלותו ארצה.
לאחר דברי אחיו ועמיתיו של רמי ז"ל, נשא את ההרצאה המרכזית אבי דיכטר, השר לביטחון פנים, בנושא "מנהיגות בעידן של ניאו-טרור". דיכטר, הצעיר מרוב הגימלאים שמילאו את האולם, היה חניכו של רמי ודיבר עליו בהערכה רבה. באשר להרצאתו, לא היו בה חידושים מסעירים לבד מההדגשה הנחרצת שאין אפשרות שלא להרוס את תשתית הטרור של החמאס-איראן ברצועת עזה, כי זה ניאו-טרור, כלומר טרור של צבא שמוחזק על ידי מדינה תומכת-טרור, ומטרותיו ידועות.
נכדתו, בתו ואלמנתו של רמי סגרו את הערב בדברים נרגשים. איש צנוע ושקט הוא היה באופיו וגם מכוח עבודתו רבת השנים.
יהי זיכרו ברוך ותהא כך גם מורשתו!
* * *
מוניקה כהן
מיהי "זוגתו" הזקנה של סלומון שבתמונה?
אהוד בן עזר בוקר טוב,
קראתי תמיד את דבריך בכבוד ואני מאמינה בהחלט שהם נשענים על מחקרים ועובדות.
קראתי את כל ההתייחסות הצינית, המלגלגת על הבלדה ועל פתח תקווה ואני מבינה את הסיבות.
אבל הציטוט אודות זוגתו של יואל משה סלומון עובר כל גבול. אם כך זה מופיע בעיתון, אוי לו לאותו עיתון.
האישה הזקנה בתמונה עם אוחיון היא נעמי סלומון בת 95, נכדתו של יואל משה סלומון. למרות גילה המופלג היא הגיעה מרצונה ליפו בבוקר ולפתח תקווה בערב לכבוד האירוע והצטלמה ליד הפסל של סבה.
נראה לי שזו הנכדה היחידה של מייסד. כל האנשים הטובים המוכרים לנו כגון זהבה בן דב הם נינים למייסדים.
ובעניין האירוע ביום רביעי הוא קיבל הד תקשורתי עצום בגלל הספקות בנוגע לאמיתות הבלדה ועל כך דובר בכל אמצעי התקשורת ללא גימגום.
אף אחד לא טען שהבלדה – דבריה בסלע, כולל המחבר.
אבל תראה איך הנושא הזה שם את פתח תקווה על בימת התקשורת ליום אחד. משאת נפשם של כל פרנסיה שלא הצליחו כמעט לחדור ל"פריים טיים" לאמצעי התקשורת אלא אם דובר על עבירות ופליליים. סוף סוף כולם מדברים על פתח תקווה מצד העבר המפואר שלה.
אם סוף סוף מדברים על פתח תקווה כאם המושבות אזי לא איכפת לי שזה בגלל בלדה מיתולוגית.
מוניקה
למוניקה שלום,
מה שציטטתי לגבי הכיתוב [ב"מקומון ת"א"] הוא אמת לאמיתה, וכנראה נתחלפה להם, לצעירים האלה, "נכדתו" ב"זוגתו", כי לא תיארו לעצמם שנכדה יכולה להיות כל כך זקנה.
ועם זאת נעמי סלומון אינה הנכדה היחידה של מייסד פתח תקווה שעודנה בחיים. חיים עדיין שלושה נכדים ליהודה ראב (בן עזר), שהיה חופר הבאר הראשונה, השומר הראשון וחורש התלם הראשון של המושבה (וזאת גם מהיותו צעיר המתיישבים).
שלושה הנכדים הם בן דודי עמנואל בן עזר, אחותי לאה שורצמן ואני, שלא טרחתם להזמין אותי לומר אפילו מילה אחת במשך כל שנת היובל הזו, למרות שאני יודע יותר מכל אחד אחר את תולדות ראשיתה של פתח תקווה וגם כתבתי על כך רבות בספריי. וכמי שמכהנת כמנהלת מחלקת שימור אתרים בעיריית פתח תקווה, את ודאי מכירה אותם.
מה שפתח תקווה עשתה מהבלדה של יורם טהרלב זוהי בדיחה אחת גדולה, שהפכה לנושא המרכזי של ההתייחסות ליובל המאה ושלושים, ויש להתבייש על כך ולא להתפאר. הזמינו אותי לכלי תקשורת אחדים ובהם ללונדון וקירשנבאום, לדבר על אמינות הבלדה, וסירבתי באומרי שאם סוף-סוף מדברים על פתח תקווה ביום חגה, אני לא רוצה לקלקל להם את החג ולומר שהוא בנוי על זיוף, כי אז היו חושבים שגם שנת ה-130 היא זיוף, או לפחות בלבול היסטורי.
ואגב, איפה יום העיון לפתח תקווה בספרות, שתוכנן להתקיים במשגרת חגיגות ה-130 עם כל סופרי וחוקרי ספרות פתח-תקווה החיים, וגם על אלה שכבר אינם חיים, ובוטל מחוסר תקציב?
ודבר אחרון, בזכות הבלדה המוצלחת והלא-אמינה נתקבעו שמותיהם של ארבעה מייסדים בפסלים בכיכר המייסדים. אבל משפחות המייסדים הן רבות ולכולן זכויות ומקום להיזכר כמייסדי אם המושבות. לכן נראה לי שראוי היה להציב במקום מרכזי, בכיכר המייסדים או בגן של המוזיאון העירוני שהיה פעם "יד לבנים", או באחת הכניסות למושבה – אנדרטת אבן גדולה מאוד, כזו הניצבת בשדרות רוטשילד על רחוב נחלת בנימין ובה חקוקים כל שמות מייסדי תל אביב – וכך לעשות צדק היסטורי גם בפתח תקווה לכל המייסדים של פתח תקווה, הם ונשותיהן, שצאצאיהם ודאי רותחים מזעם.
בברכת ידידות,
אהוד בן עזר
* * *
הבה נלמד "היסטוריה"
מפי ה"היסטוריון" תום שגב
על פי המוסכמות של איצטגניני "הארץ"
"ברגע של אי-שפיות זמנית החליטה ממשלת אשכול-בגין על כיבוש חלקה הערבי של העיר במלחמת ששת הימים. מאז ידעה ירושלים תקופות שונות, אך זה שנים רבות המדינה מזניחה אותה, והיא כיום נחשלת ומנוונת כפי שלא היתה מאז ימי הטורקים."
"המצב התהפך וכיום חילונים רבים חוששים לאורח חייהם. פרוש לא הצליח לשכנע אותם שינהג בהם כפי שקולק נהג בחרדים. וכך נותר רק לקנא באלה מהירושלמים שהקדימו לעזוב את העיר."
תום שגב, "הכול מעריכים שירושלים אבודה", "הארץ", 10.11.08.
אהוד: שמעתי שגם דובר אש"ף ב"הארץ" כתב בימים אלה דברים דומים לקטע האחרון המצוטט כאן וקרא לחילונים לעזוב את ירושלים, אבל אני בעקרון לא קורא את גדעון לוי כי אין לי עניין להיות ניזון בדיסאינפורמציה, וזאת מצד מי שכפי ששמעתי אפילו ערבית אינו יודע.
תודה לאל, בניגוד לתחזיותיהם של איצטגניני "הארץ", נבחר ניר ברקת לראש עיריייה חילוני של ירושלים, וכך נותר רק לקנא באלה מהירושלמים שנשארו לגור בעיר והם חוגגים עתה שחר של יום חדש לבירת ישראל. כל אזרחי המדינה וכל תקציבי המדינה צריכים לתמוך בהם כדי להשיב לעיר את מעמדה ולממש את הפוטנציאל האדיר הטמון בה, בייחוד מההיבטים הרוחני, התרבותי וההיסטורי-התיירותי.
* * *
ברכות להיסטוריון מאיר ניצן
עכשיו, שאזרחי עירך שלחו אותך לגימלאות, תוכל להקדיש את מלוא זמנך ל"מחקרך" ההיסטורי הקובע שראשון לציון היא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, וגם להסביר כיצד שנת ייסודה 1882 רשומה על כל הבקבוקים של יקבי כרמל (לשעבר "כרמל מזרחי", יקב שהוקם בשנת 1890!)
ראשון לציון נוסדה כמושבת פלחה ואיש לא חלם בשנותיה הראשונות על כרמים ויקב וגם לא על הברון רוטשילד. עכשיו יהיה לך הרבה זמן ללמוד את ההיסטוריה שלה, ולא להפיח כזבים על אודות ראשוניותה.
הסופר העל-זמני
אלימלך שפירא
חי על גדת הירקון
* * *
שנת מאסר לוּ היה הפועל יהודי?
אני רוצה להביע את הזדעזעותי כשקראתי ששוטר מג"ב תומר אברהם, שהורשע בהריגת פועל פלסטיני ללא סיבה, קיבל רק שנה מאסר. השאלה שעולה אוטומטית במקרה כזה היא אם השוטר היה מקבל את אותו העונש לו היה הפועל יהודי?! אני חושבת שהתשובה ברורה.
בברכה,
שׂישׂי מאיר
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
הפרוזה שלי לא גדולה, ואני לא כל כך... לא מתפעלת ממנה.
היא יצאה ממני שלא על מנת להיות מודפסת, אבל יצאו דברים כמו שהם;
ואני הייתי איזה דבר, ולכן האטמוספירה שלי משתקפת,
הראשית משתקפת בה."
מתוך הראיון האחרון שנתנה אסתר ראב בחייה, ב-9.12.1980, להלית ישורון.
משפחת סלומון
בחצר מול הביקתה שקראו לה הפוסטה, כלומר, הדואר, צריף שבו היה מתקבל הדואר המיועד לאנשי המושבה – עמדו שני בתים זה מול זה, בתי האחים סלומון. ומאחור היה מעין בניין הדומה יותר לרפת, ובו החנות של דיסקין, שאף הוא היה קרוב-משפחה על ידי אחותו שהיתה נשואה לסלומון. שני האחים, מרדכי ולייב, היו שונים זה מזה תכלית שינוי, וכך גם היו שני הבתים העומדים זה מול זה.
ביתו של לייב היה בו הרבה הלך-נפש – ובני-המשפחה אף הם היו מיוחדים. אם המשפחה היתה אשה קטנה, יפה ושקטה – ולעומתה לייב, ראש-המשפחה, איש בלונדי בעל עיניים כחולות חודרות ופס (תרבוש) אדום חבוש לו באלכסון על שערו הבהיר והנוצץ כזהב. היה זה אדם סוער, מלא חיים ויוזמה, מרבה במסעות בארץ לאורכה ולרוחבה; וביתר דיוק: רוכב על סוסו, קושר עסקים עם ערביי-שכם – מביא סחורות לחנות של גיסו דיסקין, מיני חלוות, סבון נבולסי ודגי-בקלה ענקיים מיובשים. ונפשו היתה נפש מסוערת של אמן ואסתט. הדבר התבטא באורח חייו ובפנימו של הבית. שום בית במושבה לא היה דומה לו.
היה שם סאלון ארוך וצר ומשני הצדדים, לאורך הקירות, ספות מזרחיות צרות המרופדות כרים של צמר-גפן ומצופות בד מפוספס בצבע אדום. מראה ענקית היתה תלוייה על הקיר מול החלונות, נתונה במסגרת מוזהבת, ולרגליה עמד הקומוד (הכוננית) ועליו שני עציצי חרסינה ענקיים ויפים להפליא. ובתוכם – בתוכם משהו שלא ידענו את טיבו כאן בשפלה: היו אלה פרחי-אלמוות צהובים קטנים, בשפע צורות, אשר זרחו כזהב בתוך עציצי-הפאר, שפע של יופי כזה; על הרצפה היה שטיח – שומעים אתם: שטיח, בימים ההם – לא היה כדבר הזה בשום בית. ועליו עמדו שני כסאות-נוע – מין לוכסוס! כל זה היה משהו מעולם אחר.
פרחי האלמוות הפיצו ריח של חמניות והתנוצצו מתוך המראה. הווילאות האדומים הישרו מין אור אדמדם-חלומי ואני ישבתי באחד הכסאות-המתנועעים והתנדנדתי בו על גלי חלום. התקרה היתה גבוהה כל-כך שכאשר הרימותי את ראשי, נידמה לי שהכל סובב עליי, נידמה לי שרק לזבוב אשר זימזם באוויר-החם הייתי יכולה להתחבר – גם אני אבדתי באוויר הסאלון הגדול – כמו זבוב מזמזם.
בנים לא היו לו ללייבה – והוא סבל מזה, אבל נידמה שהידק את שפתיו הצרות בעקשנות, ואולי נפלטה מפיו קללה או גערה ערבית על גורלו להיות "אבו-אל-בנת". הידק שפתיו ועיניו הכחולות ניצתו, והחליט באחת: אם בנות, אזי בנות! – שכמותן לא תהיינה לאחרים. שתי הבוגרות היו יפות להפליא, שתיהן מוזהבות ותכולות-עיניים. עמד לייבה ושכר להן מורה-לנגינה. לא לפסנתר (אף זה לא ככולם!) – אלא לכינור. והמורה, "רוסי" מן החדשים – להכעיס את כולם, את כל המתנגדים. שם המורה דוידזון והוא סתם מנגן בכינור, אבל לייבה החליט כי הלה ילמד את בנותיו פרק בנגינת-כינור; והמאורע נפל בסביבה כאבן בתוך ביצה. קודם כל, מורה ולא מורה; ושנית, מאלה החדשים, המאיימים בהליכותיהם על כל מה שמקודש אצלנו. ולייבה באחת: היה תהיה! – ולמרות הפטפוטים, הן למדו. עד איזו מדרגה של מוסיקה הגיעו איני יודעת – אבל המורה נעשה לבן-בית אצלם, וגם זה היה לרוחו של לייבה.
היתה בו מנשמת אמן בלייבה זה, שאהב זמרה ונגינה, משהו מן הבוהמה היה בו – לא היה דומה לו בין כל אנשי המושבה. לפתע היה מופיע: "יהודה!" – אבי היה חברו הטוב – "בוא!" – היה מקים את כולנו, לוקח אותנו אליו לאכול "שלוש סעודות"; סעודה זו היתה מצטיינת במיני מאכלים שלא ידענו אותם בבית. היו אלה מיני בשר בתבלין, מיני כבושים וחמוצים ודגים מפולפלים, והכל מלווה כמובן במשקה חריף שאהבו מאוד, ולדאבוננו, בסוף ימיו, אהבו יותר מדי – ולא הועילה השפעת אבי שניסה להוציאו מנטייתו זו.
אבל קסם רב היה באיש הזה ואבי אהב אותו אהבת-אח. כל-כך מיוחד היה בין כל אנשי המושבה. הידידות בין שתי המשפחות היתה שורשית ונמשכה הרבה שנים. לאחר מותו, היתה אשתו באה לעיתים פעמיים-שלוש בשבוע, להתייעץ באבי בענייני הפרדס.
הנה הוא ניצב לנגד עיניי, כחי, הבוהמיין הראשון שראיתי בימיי – במכנסיים צרים, כמעט כאלה של היום, בזקן הבלונדי המחודד והנוצץ, בעיניו הכחולות הממצמצות ומלאות הצחוק. מין קונדס פיקח. כשהיה רואה אותי, היה מסנן מבין שיניו, ספק בצחוק ספק ברצינות: "אינעל אבוקי," – והייתי חשה שהוא מחבב אותי חיבה גדולה, למרות שהמילים לא ביטאו זאת. תמיד, כשהיה מופיע, ידעתי שיהיה טוב. שאבא יהיה עליז. היתה סביבו אווירה קלה, מעודדת, משהו בהיר וטוב – ששפע מעיניו הכחולות, מזהב-שערותיו. כל המושבה כמעט היתה ברונטית והוא היה הציפור הנדירה שלה. נדירה גם בחיצוניות וגם באופי.
*
ביתו של האח מרדכי היה שונה תכלית שינוי. היה בו משהו כבד, עצור, אולי לפי אופיו של ראש-המשפחה. היו שם בנים ובנות, מהן יפות ומהן פחות יפות, בלונדיות וברונטיות. האם, אשה כבדה, בלונדית, מעין טיפוס טיציאני, היתה מנהלת את הבית בעריצות ובחן-נשי – והכל היו נשמעים לה. גם שם היה פולחן האוכל – אבל בצורה פחות מעודנת. חברתי בת-גילי היתה לוחשת לי: "חכי, מיד יביאו את הכעכים מן התנור, חכי – ונרביץ!"
איני זוכרת מה היה פנימו של הבית. הוא לא השאיר רושם. בחצר היתה החנות של בנימין דיסקין, גיסו של לייבה. זו היתה החנות השנייה במושבה: הראשונה היתה של אברהם-שמעון, "אברהם-שמעון בעל שתי-הנשים", כפי שקראו לו. חנות זו הכילה את כל טוב הארץ של הימים ההם, וכן גם ייבוא רב. היו בחנות כל מיני קטניות מתבואת-הארץ, גריסים וקמח מקומי וקמח מרוסיה – קמח לבן שקראו לו קמח-רוסי; דגים מלוחים בחביות; דגי-בקלה מתורכיה; גפרורים תוצרת-הארץ; מנורות-נפט. נפט מבאקו בארגזים שבהם נתונים הפחים; שוקולד מניה ((Menier מצרפת; סוכריות וחלוות נפלאות שהיו מלאות שקדים ואגוזים, מבתי-חרושת ערביים ויהודיים בירושלים. שמן-זית נפלא מבתי-הבד מסביבות שכם, וכן סבון-כביסה נהדר משכם שנקרא נבולסי; זיתים שחורים מיוון.
כיצד הגיע כל הייבוא הזה למושבה? על-פי-רוב על גב חמוריו השניים של דיסקין, שהיה רוכב עליהם ליפו וחוזר כשהם טעונים ארגזים, שניים-שניים לכל חמור משני צידיו.
*
נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1903-1899 לערך. נדפס לראשונה כחלק מ"זכרונות ראשונים", "הארץ", 4.10.1974. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 26.
"ריפוי בעיסוק"
הימים ימי קציר-חיטים, ימי-קיץ ראשונים חמים, ספק סתם שרב; האוקליפטוסים עומדים כמצויירים – ללא-תנועה: זו עונתם של החיידקים, הצמחייה הפראית עבותה בסביבה, ועודנה ירוקה-למחצה. יש אפילו שלוליות גדולות שנשתיירו מן המלקוש שהשכיב את החיטה הבשלה, וגם חרדה לא מעטה לאיכרים.
אבי חולה. זה דבר נדיר. מעודו לא נגעה בו המאלאריה. הוא לוקה ב"דיזנטריה" – אבל ממשיך לעבוד. מתחת לעור השחום התפשט חיוורון: מין תערובת של שיזפון וצוהב. יש לו מאכלים מיוחדים וכלים מיוחדים – ואמא קפדנית, אבל הוא אינו מבריא – יום אחד נכנס לפני-הצהריים עם העגלה לחצר, ואמא נבהלה. "אני מוכרח לשכב," אמר, והלך ישר לספה שלו, שכב ונירדם.
לעת-ערב בא ידידו לייב סלומון. כפי הניראה הזעיקה אותו אימי – כך היתה עושה לעיתים, כאשר קשה היה לה להשתלט עליו.
לייבה נכנס, צנום, עמד ברגליו העקומות. לבוש היה במכנסיים צרים, שהבליטו את עקומת הO- של רגליו; הפס (תרבוש אדום תורכי) מהוה וציציותיו מלפנים והן מפזזות (ולזאת היתה משמעות).
זקנו הצהוב עטר את פניו הבהירים, והעיניים הכחולות התיזו ניצוצות.
"אידה – " פתח, כלומר: מה העניין?
"אני חולה. יש לי 'דיזנטריה', והיא לא נותנת לי לאכול. אני נופל מרגליי ואיני יכול לעבוד."
אמא החלה לרטון ולהצטדק, ולייבה, בלי אומר, דחף אותה הצידה, ניגש לארון-המזונות, הוציא שש ביצים גדולות, פנה לסל-הירקות, ובחר לו שלוש עגבניות ענקיות, פלפלים ירוקים, ואמא מדדה אחריו בבהלה:
"לייבקה, בשם-אלוהים, מה אתה עושה? – החלטת להרוג אותו?"
והוא דוחף אותה הצידה, ואינו נותן לה לגשת לכיריים. ניגש, מפוצץ שש ביצים, חובטן במרץ, רוחץ ידיו ומתחיל להכין סלט בקערה גדולה.
"לייבה, מה אתה עושה?" – זועקת אמא.
"צאי מן המיטבח, אינעל אבוקי!" – אבל מילים אלה מלוות כתמיד בעצימת אחת מעיניו הכחולות, משמע – אינו חושב כך באמת.
אמא מסתלקת מן המיטבח ובוכה, ואני רתוקה לתנועותיו של לייבה, וחושבת: הנה הוא הולך להרוג את אבא שלי, הנחמד – ופתאום גם אני בוכה.
"צאי מפה, יא בינת, אינעל – " הוא חוזר על הטכס אבל אינו גומר אותו ודוחף אותי החוצה.
כעבור כמה רגעים, יושב אבא עם לייבה ליד שולחן המיטבח, כל אחד צלחת של חביתות ריחניות לפניו ומתבלים בסלט, שריח הפטרוסיליה החריף והנעים עולה ממנו, ואני עומדת בפתח, וחושבת: הנה רוצח-אבי. עליי להתפרץ, לחטוף את הצלחות המלאות מזון מעל השולחן. אבל איני מעיזה.
והם יושבים, אוכלים בכל-פה, טובלים לחם טרי, שחור, בציר-הסלט, ותוחבים באצבעותיהם חתיכות ענקיות של חביתה לפיהם, ואני חושבת: הנה יפול אבא מת מעל הכיסא.
בינתיים קם לייבה והולך ישרות למרתף ומוציא משם בקבוק ישן, מביא כוסות, והם שוטפים את הארוחה ב"משקה" שריחו כריח המרתף שלנו. אוכלים ושותים, צוחקים, ו"שתי הנשים" עומדות בפתח ובוכות –
"הסתלקנה מכאן, אינעל – " והוא אינו גומר, ואני ואמא בורחות לחדר-השינה מחבקות זו את זו ובוכות.
לייבה כבר ב"גילופין", והוא מתחיל לשיר איזה פרק חזנות. אבא שותק, אבל הוא נהנה. החיוורון עזב אותו פתאום ועיניו הירוקות נוצצות. והם יושבים עוד ויושבים, משוחחים, צוחקים בכל פה – עד שעה מאוחרת. ואני נירדמת במיטתה של אמא.
למחרת, כשבא אבא כרגיל בערב מן השדה, פניו שזופים ושבעים, ישב לשולחן ואמר לאמא:
"לאה, אני בריא, ורעב כזאב. תני אוכל. שמעת? תני אוכל!" – ואני נדהמה מן הסגנון הבלתי-רגיל הזה וחושבת: כן! זהו. זה החבר שלו. מעשה-ידיו של לייבה.
ואמא, כנועה ומאושרת, מגישה לו ארוחה מלאה, ריחנית, כיד הבישול הטובה עליה.
*
נכתב: 1971-1969. תקופת התרחשות הסיפור: 1903-1899 לערך. נדפס לראשונה: "דבר", 14.1.1972. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 30.
כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.
הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.
המשך יבוא
* * *
הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר
"ספר הגעגועים"
קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 350 עמודים ועומד לצאת לאור בראשית חודש דצמבר 2008 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, בראשית חודש דצמבר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.
אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו בראשית חודש דצמבר! – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק בהגיע מועד משלוח העותק אליהם. לצערנו מתעכבת קצת הפקת הספר מעבר למה שצָפינו. אין צורך לשלוח את השיקים בדואר רשום.
הכתובת למשלוח 50 השקלים:
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
ראש העיר הנבחר רון חולדאי
מברך את היכל התרבות
שימשיך להתקיים ללא שינוי
גם בקדנציה של חמש השנים הבאות
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1964 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 373] אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
פינת המציאוֹת: חינם!
כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל