גיליון מס' 394

תל אביב, אור ליום חמישי, כ"ב בחשוון תשס"ט, 20 בנובמבר 2008

שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה בדצמבר 1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

לקראת שנת ה-100 לתל אביב, העיר העברית ה-1 והמטרופולין העברי הגדול בהיסטוריה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

אנחנו מתקרבים לגיליון ה-400 בסימן 2,000 נמענים והשנה ה-5 למכתב העיתי!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (44).

עמוס גלבוע: אתגר ישראלי: המדינה החמאסית.

אהוד בן עזר: לא רק ילדי הגנים ובתי הספר בתל אביב – גם אני בגיל 72 אוסף מהמדרכות כרטיסי ביקור של נערות ליווי.

רות ירדני כץ: על ספרה של פרייה הרט "יתרון מדומה".

אורי הייטנר: א. מתי נגמרה מפלגת העבודה? ב. האדמה היא החיים.

יוסי גמזו: מְעוּף הַזְּנוּנִיּוֹת מִקֵּן אֶל קֵן...

דודו פלמה: בעקבי הזמן (פוטו רומן).

רון ביברמן: אנשי דגניה (סיפור מתוך קובץ סיפוריו החדש).

חביתיות הקרפ המדהימות של Creperie du Moulin, בסידרה: תענוגות פאריס לְגוּרמֶיהָ מאת ס. נידח, סופרנו לתיפקודֵי האיצטומכה.

עתליה זילבר: הספד לאבא – חיים זילבר.

שמאי עציון: "אותו אגרונום 'פ.' הוא כנראה לא כל כך חכם!"

אמציה פורת: על ברונים ובריונים. // אלי יזרעאלי: שירשור לאהובה.

ליאון גרשוביץ: דברי יזרעאלי "תמיהה ואפילו בושה"!

נגה מרון: לבעיית הפקסים של הפרסומת בלילות. // יורם וולמן: לנין במוסקבה.

אסתר ראב, מתוך "כל הפרוזה": אבי והברונית. מסיפוריה של אימי: א. העבד. ב. הסוס. ג. ינקלה פיצ'אריצ'ס.

סבי הגיע לפתח תקווה רכוב על חמור. // שוב הוקרן הסרט הטורקי "המחצבה".

 * * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

הַבָּרָד בַּחוּץ דָּמָה לְשֶׁלֶג.

הָעִיר דָּמְתָה לְלֵיצָן.

וְלִי לֹא הָיְתָה עֵצָה.

מתוך המחזור "נגיעות" (44)

* * *

עמוס גלבוע

אתגר ישראלי: המדינה החמאסית

הנושא החשוב ביותר שניצב בפני מדינת ישראל הוא זה האיראני; הנושאים הדחופים ביותר שעומדים עכשיו בפניה הם הכלכלה ורצועת עזה והחמאס. ברצוני להתייחס לאחרון. איני יודע אם "הסכם הרגיעה" מגיע לקיצו או לא, אך די ברור שבשטח של ארץ-ישראל ישנן עכשיו למעשה 3 מדינות: מדינת ישראל, שהעולם הערבי ובכללו חלק מערביי ישראל, מסרב להכיר בה כמדינת העם היהודי; "המדינה" הפלסטינית המפוצלת  בראשותו של אבו מאזן (לפחות עד תחילת 2009) המורכבת ממספר קנטונים כמו רמאללה, שכם, ג'נין, חברון ועוד; ו"המדינה" החדשה ברצועת עזה בראשות החמאס.

 מדינה זו הולכת ומתגבשת כאמירות אסלאמית  בעלת אופי טוטאליטרי מדכא, שלמעשה מגשימה, למרבה האירוניה, את החזון של אבו מאזן על מדינה שיש לה רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד. הבידול בינה לבין  מדינתו של אבו מאזן הולך ומעמיק: שלטון שונה, כלכלה שונה, שעון שונה, מדיניות שונה, ערכים שונים, חברה שונה.

הזמן של תקופת הרגיעה נוצל היטב ע"י החמאס לביסוס שלטונו והעמקת אחיזתו באוכלוסיה: אם באמצעות השתלטות מלאה על כלל המוסדות האזרחיים, אם ע"י חינוך, אם ע"י טרור פנימי, אם ע"י מיסוד  אוטוסטראדות של מאות מנהרות ההופכות למרכיב חשוב בכלכלה העזתית. לפני מיספר ימים היינו עדים לצעד משמעותי נוסף בהתבססותו של השלטון החמאסי האסלאמי הקיצוני. הלשכה לייעוץ משפטי וחקיקה של ממשל החמאס הודיעה כי היא ניסחה מחדש את חוקי העונשין על פי דיני ההלכה האסלאמית, תוך ביטול כל חוקי העונשין הקיימים, בכללם חוקים מצריים וצווים ישראלים. זה אומר שלאחר אישור הניסוח בפרלמנט החמאסי, העונשים יכללו בין השאר סקילה וכריתת אברים (כנהוג באיראן ובסעודיה ,למשל).

בתחום הצבאי הזמן נוצל  כהלכה: להקמת עשרות קילומטרים של מנהרות ובונקרי לחימה בנוסח חיזבאללה בדרום לבנון; למאגר של למעלה מעשרת אלפים רקטות מוכנות לשיגור, חלקן למרחקים של 20 ק"מ; למאגר של מאות טילי נ"ט מתקדמים; לרכש מזל"טים תוקפים; להכנת עשרות מכוניות תופת; להקמת מערך צליפה מתקדם; להקמת גדודי מתאבדים ומתאבדות; להכנת עשרות אמבולנסים כמכוניות תופת; לאימונים ולגיבוש תורות לחימה מול צה"ל פולש.

 בפני מדינת ישראל עומדות לדעתי שתי אפשרויות יסוד על מנת להתמודד עם המציאות הזו שנוצרה  ברצועת עזה. האחת, לקבוע שהאינטרס הישראלי אינו יכול בשום אופן להשלים עם קיומה של מדינה אסלאמית קיצונית בגבולה הדרומי (משהו בנוסח שישראל אינה יכולה להשלים עם איראן גרעינית), ולאור זאת לנקוט באסטרטגיה שיעדה הוא הפלה וחיסול של הממשל החמאסי בכל הדרכים והאמצעים.

האפשרות השנייה, להשלים דה-פקטו עם קיומה של המדינה החמאסית, להגיע איתה למשטר של שביתת נשק (כמו עם מדינות ערב לאחר מלחמת העצמאות), לסגור את הגבול שלנו עימה באורח מוחלט, ובו בזמן לאפשר לה גבול ימי פתוח לחלוטין, ומעבר חופשי למצרים.

לכל אפשרות יש יתרונות ומגבלות והרבה וריאציות, אבל העיקר הוא שממשלת ישראל   תכריע בין שתי האפשרויות היסודיות הללו. עד עכשיו היא נמנעה מכך ועסקה רק בשולי הדברים, לא בעיקר: איך להפסיק את ירי הקסאמים פה, ואיך שם; איך לסכל פה ואיך שם; איך לסגור מעברים ואיך לפתוח; איך לספק דלק ואיך לא; איך לפשוט צבאית פה ושם; איך כל הזמן להקים צוותים משפטיים ועוד אין ספור צעדים ודיבורים חסרי יעוד מרכזי מכוון.

כל מי ששואף, או שואפת, להיות ראש ממשלה בישראל – איננו יכול עוד להתחמק מהכרעה. עליו לחדול מגיבובי המילים נטולי המשמעות המעשית, שנשמעו עד עתה, ולהציג לציבור את  הבחירה האסטרטגית שלו. 

פורסם לראשונה ב"מעריב", 17.11.08

 * * *

אהוד בן עזר

לא רק ילדי הגנים ובתי הספר בתל אביב – גם אני אוסף מהמדרכות כרטיסי ביקור של נערות ליווי

"הורים לילדים בגנים במרכז תל אביב מספרים: ילדינו החלו לאסוף כרטיסי ביקור של מכוני ליווי כאילו היו קלפים לחדבקה באלבום.

"כל תל אביבי שנוהג להסתובב במרכז העיר מכיר את התופעה: מכוני ליווי מפיצים כרטיסי ביקור על שמשות המכוניות, במטרה למשוך לקוחות שאינם מגיעים לתחנה המרכזית. הפרסום על השמשות הפך נפוץ עם התרחבות תופעת מכוני הליווי בדירות מסתור במרכז העיר, וכרטיסי הביקור החלו באחרונה למלא את המדרכות.

"כעת מסתבר שכרטיסים רבים עשו את דרכם לילדים בגנים במרכז העיר, עד שאיסוף כרטיסי הביקור הפך לנחלתם של מיספר לא מבוטל של תלמידים. מסתבר שהילדים כבר מזהים חלק מהפרוצות שמופיעות על כרטיסי הביקור, וכמה כרטיסים הפכו ל'קלפים נדירים'."

מתוך כתבתה של מירב שלמה, "תופעה חדשה בגני הילידים במרכז תל אביב: אוספים כרטיסי ביקור של זונות – כמו היו קלפים", "ידיעות תל אביב", 14.11.08.

ובכן, לא רק ילדי הגנים ובתי הספר בתל אביב, גם אני אוסף מהמדרכות כרטיסי ביקור של נערות ליווי ומסג'יסטיות. קודם כל, וכי מה אאסוף? חרא של כלבים שלפעמים גם יש להם שלשול? אופניים שעומדים לדרוס אותי מהגב? בקבוקי פלסטיק ריקים קטנים? – לא! – אני הולך כשעיניי נעוצות במדרכה שלפניי, וזאת קודם כל מטעמי שלא לעלות על גושי החרא הנ"ל, ושנית כל, הכרטיסים האלה, המתגוללים בנדיבות רבה על המדרכות, הם כל כך צבעוניים, נחמדים ומפתים בשתי השפות, עברית ואנגלית, ולעיתים גם ברוסית! – לא ידעתי שיש לנו בעיר כל כך הרבה יפהפיות עובדות בתור נערות ליווי ומסג'יסטיות (למה תיכף לקרוא להן בשם המקראי הגס – זונות?) והן מוסרות לכל דיכפין ולכל מתכופפין את מספרי הטלפון שלהן! כנהוג, אגב, בהרבה ערים גדולות בעולם. כרטיסים כאלה אספתי גם בווארשה והכנסתי ליומן הביקור שלי "פולין ללא יהודים". "תאמֶר קימט א מענטש," כמו שאומרים באידיש.

אילו הייתי אוסף את הכרטיסים לעצמי, היה לי ודאי כבר אוסף של מאות מהם, גם הרבה "החלפות" (במלעיל) ויכולתי לשבת שעות רבות עם ילדי הגן ובתי הספר ולהחליף עימם כרטיסים נדירים או יפהפיות מושכות במיוחד. אולי אפילו הייתי כותב ספר חדש לילדים שתחילתו בילד אסופי יפה תואר שמוצא כרטיס של נערת ליווי, מסג'יסטית יפה, ומוצא אצלה מקלט והיא מגדלת אותו, ובסוף מתברר שהיא אכן האם האמיתית שלו, שזנחה אותו מחוסר אמצעים אחרי לדתה אותו. הסיפור הזה יזיל הרבה דמעות ויאושש את דמותה של הזונה הטובה מול כל הנשים הצדקניות והפמיניסטיות המבקשות לאסור על ילדים לאסוף את כרטיסי הביקור היפים האלה.

אבל אני לא משאיר את הכרטיסים ברשותי. אני נוהג לשלוח, באמצעות סוכן מקומי, את כל "דואר הזבל" שלי ועוד הרבה פרסומים שאני מוצא בעיר – לפרופ' צ'ארלס ברלין, הספרן הראשי של ספריית היודאיקה בהארווארד, בוסטון. פרופ' ברלין אוסף זה שנים כל פרסום עברי ויהודי בכל שפה שהיא ובכל מקום בעולם, ומקטלג אותו, למען החוקרים בדורות הבאים – ואת החומר הוא מאחסן במחסנים ענקיים העומדים לרשותו. הוא זה שחתם הסכם עם רשות השידור לסרוק ולהעתיק את כל הארכיון שלהם כדי להציל אותו מהתפוררות. הסכם שהעלה חמתם של כמה וכמה מטומטמים בישראל, שלא הבינו את שיטת עבודתו. אין הוא מעוניין דווקא באורגינלים. התוכן מעניין אותו ולא הפריט האספני, שלעיתים הוא יקר מאוד או בלתי נגיש או בלתי מכיר.

בעיני רוחי אני רואה את צ'ארלס ידידי וחבר עוזריו יושבים ומרוקנים כל חבילה שמגיעה ממני, ולידיהם נושרים כרטיסי הביקור של נערות הליווי והמסג'יסטיות היפהפיות של תל אביב, שברחובות בוסטון דומני שאין כמותן – והם מקטלגים אותם וסורקים אותם באהבה רבה, וכשבא אורח הם יכולים להראות לו מצגת של עשרות רבות של מודעות על הצגות תיאטרון בישראל במשך עשרות שנים, או של כרטיסי הביקור של יפהפיות תל אביב, שהנשים הרעות קוראות להן זונות. ובתחתית כל דף של סריקה נרשם ודאי שמו של ה – אהוד בן עזר. ככה יש לי, כסופר, ביטוח נוסף לחיי נצח. לא ישכחו אותי.

* * *

רות ירדני כץ

על ספרה של פרייה הרט "יתרון מדומה"

הוצאת כתר 2001, עיצוב העטיפה: יעל בר-דיין

ספר מרתק שעוסק בבעיות קיומיות מכמה אספקטים, אספקט פילוסופי, מחקרי-מדעי, מעשי ואישי.

השאלה הגדולה היא האם אנו בני-האדם נעלים מבעלי החיים? התייחסותה של פרייה הרט היא שישנם בעלי חיים מהקטנטן (נגיפים) ועד הגדול, שהם לא פחות חכמים מאיתנו, ולכל אחד יש קודים התנהגותיים, והקודים האלה שותפים לנו ולהם.

 כמובן שהחזק שולט. אבל היצורים ובעלי החיים יודעים לאהוב, לכבד, להוקיר, להתאכזר, לדחות, לקרב ובעיקר לשרוד. והדוגמאות שפרייה מביאה מרגשות. בתוך הספר היא שוזרת סיפורים אישיים ונוגעת בבעיות כואבות של החברה המודרנית מול הטבע. לפרייה וג'רסיו בעלה יש שתי בנות. עינב הבת הבכירה נולדה עם מחלה גנטית קשה. מחלת העצמות. עצמותיה נשברות בקלות רבה דבר שעצר את התפתחותה הפיזית אבל לא המנטאלית.

"האין רחמים בעולם?" שאל הילד... "כשעינב נולדה הבחנתי שמשהו אינו כשורה, אף על פי שזו היתה ילדתי הראשונה לא היה לה כוח לינוק, רגליה וידיה היו קצרות וחלשות, ומרפסי ראשה היו פתוחים מאוד..." (עמ' 72) 

"קל לנו לדבר על אהבה אמהית אנושית כעל ערך עליון. אך כשנולד ילד פגוע, התגובה הראשונה של האם היא כאב, חוסר אונים, בושה, חרדה, הלם, וברוב המיקרים אף דחייה." (עמ' 74).

בספר ישנם תיאורים מרגשים על ההתמודדות של פרייה כאם עם הבעיות הקשות של ילדתה, אלו מחשבות עברו במוחה, עד כדי רצח והתאבדות. כמובן שהאהבה, המסירות הטיפול – ניצחו.

אהבתי מאוד את ההקבלות שפרייה עורכת בין החי, הצומח ואנחנו, וכיצד פרשה יריעה רחבה בהציגה את היכולות של כולם לנסות לשרוד. לדעתה, אין בטבע נעלה ונחות. אין גבוה ונמוך ההצלחה היא ההישרדות, למרות וחרף כל המכאובים והמיכשולים.

ספר שהקריאה בו זורמת, מעניינת, חודרת ומעשירה. שווה קריאה.

פרייה הרט מומחית ליוגה ולתרבות הודו, בעלת תואר בוגר בפסיכולוגיה ותואר מוסמך בלימודי הודו, גם מתרגמת. היא כתבה יחד עם פרופסור דוד שולמן את הספר "סנסקריט – מבוא לשפת האלים."

 * * *

אורי הייטנר / שני מאמרים

א. מתי נגמרה מפלגת העבודה?

"סקר אחרון של 'העבודה' מראה שבבחירות יגרוף ברק בין שבעה לתשעה מנדטים" (בן כספית, "ברק לא התאפק, ברק ישלם", "מעריב" 14.11.08). כאשר משבוע לשבוע המספרים יורדים כמעט בטור הנדסי, ספק אם זו סוף המפולת. אבל, אל דאגה. יש גם סקרים אופטימיים, על פיהם גם אחרי הבחירות מפלגת העבודה תהיה סיעה דו ספרתית...

כאשר אופטימיסטים אינם אלה המתייחסים למפלגת העבודה כאל מפלגת שלטון, ואף לא כאלטרנטיבה לשלטון ואפילו לא כמפלגת אופוזיציה משמעותית או כפרטנר מרכזי בממשלת אחדות... כאשר אופטימיסטים הם אלה המצפים שמפלגת העבודה לא תרד אל מתחת לעשרה מנדטים, אי אפשר שלא להביע פליאה גדולה. איך זה קרה, שמפלגה האמורה להיות הייצוג הפוליטי העדכני של תנועת העבודה ההיסטורית; התנועה המרכזית והמובילה בבניין הארץ ובהקמת המדינה, ביישוב הארץ ובבניית חברת עובדים מתקדמת – מקור גאווה לנו וקנאה לעמים אחרים, תנועה שהיתה הציר המרכזי של הגשמת הציונות לאורך המאה העשרים, התדרדרה למאבק על עצם קיומה? מהי נקודת השבר?

קשה להצביע על נקודת שבר אחת. יש המצביעים על המהפך ב-1977, שנה שבה תנועת העבודה איבדה את ההגמוניה הפוליטית והציבורית כנקודת השבר. איני מקבל זאת. ב-1977 ישראל הפכה למדינה נורמאלית, שבה יש תחרות על השלטון בין מפלגות, ושבה מפלגות עוברות מפעם לפעם מהשלטון לאופוזיציה ובחזרה. ניתן כמובן להצביע על נקודות שבר שונות, מפרשת לבון ועד מלחמת לבנון השנייה.

אני ממקם את נקודת השבר בפסגת קמפ-דיוויד בשנת 2000. בקמפ דיוויד, ראש ממשלת ישראל מטעם מפלגת העבודה, ששנה קודם לכן זכה בניצחון סוחף בבחירות, הפנה עורף לדרכה של מפלגת העבודה, וגרם לה לאבד לחלוטין את צביונה הייחודי.

מה שאיפיין את תנועת העבודה לאורך השנים, הוא פרגמאטיזם ציוני. תנועת העבודה היתה מחוייבת להגשמת הציונות, להכאת שורשים יהודיים בארץ-ישראל, לביסוס ישיבתנו בארץ, אולם היא היתה פרגמאטית בדרך לכך ומוכנה להתפשר ולוותר כדי לשמר את העיקר. היו בה קולות שונים וזרמים שונים, היו בתוכה ויכוחים על הדרך, היא עשתה שגיאות רבות, אך המצפן הזה הוליך אותה. היו בתוך תנועת העבודה נאמנים לרעיון ארץ ישראל השלמה, אך הם מעולם לא היו הזרם המרכזי בתוכה. היו בתוכה גם יונים קיצוניות, שצידדו תמיד בוויתורים ללא סוף כדי לפייס את האויב הערבי, וגם הם לא היו מעולם הזרם המרכזי. הזרם המרכזי היה פרגאמטי.

כך היה עוד טרם הקמת המדינה, כך היה אחרי הקמתה וכך היה אחרי מלחמת ששת הימים. מפלגת העבודה מעולם לא נקטה מדיניות של אף שעל. לא מדיניות של אף שעל לערבים, נוסח הימין הקיצוני, ולא נוסח של אף שעל לישראל, נוסח השמאל הקיצוני. היו בתוכה ויכוחים בין יונים וניצים, אך אלה כאלה, למעט השוליים של כל זרם, לא אימצו את הקו הקיצוני.

יגאל אלון, אבי רעיון הפשרה הטריטוריאלית, מי שתרם יותר מכל אחד אחר להתיישבות בגולן, בבקעת הירדן רבתי, בירושלים ובקריית ארבע, היה מזוהה דווקא עם הזרם היוני. דיין ופרס ייצגו את הזרם הניצי, שקרא לפשרה פונקציונאלית עם הפלשתינאים. גולדה וגלילי, ולאחר מכן רבין, היו אי שם באמצע בין היונים והניצים. כאשר רבין ופרס התמודדו ביניהם לראשונה ב-1974, נחשב רבין למנהיג היוני בין השניים. זכורני קריקטורה ב"מעריב", בדצמבר 75', בעקבות עימות בין רוה"מ רבין לשר החוץ אלון, שבו צויירו השניים, כאשר צלליתו של רבין היא בדמותו של ב"ג האקטיביסט וצלילתו של אלון היא בדמותו של שרת הפשרן.

היום, אין במפלגת העבודה אפילו אדם אחד שדרכו קרובה לדרכו של אלון. מי שמדבר בשפתו של אלון, מוקע כ... "ימין קיצוני", רחמנא לצלן.

הכרסום בעמדתה של מפלגת העבודה היה הדרגתי. פרס, כיו"ר העבודה, התיונן בהדרגה, אך היה בתחום הקונסנזוס של הפרגמאטיזם הציוני. רבין, שהכיר באש"ף, חתם על אוסלו וניהל מו"מ על נסיגה מהגולן, המשיך את הכרסום, אך לא שבר את הכלים. עד יומו האחרון דבק ברעיון הפשרה הטריטוריאלית, התנגד בכל תוקף לנסיגה לקווי 67', התנגד לכל ויתור בירושלים וסביבותיה, התנגד לכל ויתור בבקעת הירדן "במובנה הרחב ביותר של המילה," תמך בקיומם של גושי ההתיישבות ביו"ש ובגוש קטיף. בנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו, הציג את תוכנית השלום שלו, על בסיס עקרונות אלה (5.10.95).

אלה היו גם עקרונותיו של ברק כאשר נבחר ב-1999. בצאתו לפסגת קמפ-דיוויד נטש ברק את הפרגמאטיזם הציוני, ואימץ את עמדות השמאל הרדיקלי הסהרורי. בבחירות 99', הצליח יוסי שריד לסכל את הצעתה של זהבה גלאון להכניס למצע מרצ (!) נכונות לוויתורים בירושלים. שנה אחר-כך, הציע ברק (!) לערפאת חלוקת ירושלים כולל חלוקת העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן, נסיגה כמעט עד קווי 67' ו"חילופי שטחים" – נסיגה בנגב תמורת שטחים שאין אפשרות מעשית לסגת מהם. ברק ניתק את עצמו ואת מפלגתו מדרכה, וכל מפלגתו אמרה "אמן".

כאשר ערפאת דחה את ההצעה, היתה לברק הזדמנות להבהיר שההצעות אינן תקפות עוד ולחזור בו מהן. אך כאשר פרצה מתקפת הטרור הפלשתינאית ("האינתיפאדה השנייה" בלשון מכובסת), הוא זחל לעבר ערפאת והציע לו בטאבה ויתורים נוספים. מאז, חרף כישלון תהליכי אוסלו, קמפ דיוויד וההתנתקות, שהוכחו כטעות שהתבססה על תיאוריה שגויה, ממשיכה מפלגת העבודה לדבוק בדרך שהתווה ברק, הרחוקה כל כך מדרכה. אם אין למפלגת העבודה כל ייחוד, מה הפלא שניתן בקלות כזאת לזלוג ממנה למרצ? האם יש הבדל אידיאולוגי כלשהו בין השתיים?

אין כל קשר בין מפלגת העבודה היום לבין הציונות העובדת. בדמותה הנוכחית, אין כל הצדקה לקיומה. גוויעתה היא תוצאה טבעית ומובנת מאליה.

ב. האדמה היא החיים

"אדמה" – סרטו של יפתח שבח, ישראל, 2008, 54 ד', עברית.

זוכה פרס הצילום בפסטיבל "דוקאביב" 2008

הסרט "אדמה", אני משוכנע, לא יופיע בפסטיבל יוקרתי באירופה. זהו סרט ציוני. הוא אפילו עוסק בהתיישבות, רחמנא לצלן. ככזה, בתרבות הישראלית 2008 ניתן לומר שהוא סרט חתרני.

במשך שלוש שנים עקבו יפתח שבח, הבמאי, וצוותו, אחר שלוש משפחות במושב נהלל, מושב העובדים הראשון, המושב המיתולוגי שהצמיח מנהיגים, מצביאים, לוחמים, ובעיקר – חקלאים מצטיינים. הסרט הדוקומנטארי "אדמה" נותן לנו מבט על משבר החקלאות וההתיישבות, דרך סיפורם ועיניהם של שלוש משפחות של חקלאים, מוותיקי נהלל. הסרט מציג בצורה מרגשת את הקשר הייחודי בין אדם לאדמתו, בין חקלאי למשקו, ואת התמודדותם של חקלאים ותיקים עם ההכרח להשתנות ועם חילופי הדורות במשק המשפחתי.

גילוי נאות – אחד החקלאים המצולמים בסרט, אריק שליין, הוא חמי. בשלוש שנות צילום הסרט, היו יפתח וצוותו כמעט בני משפחה. הם צילמו את ליל הסדר ואירועים משפחתיים רבים, שרובם ככולם לא מצאו את מקומם בסרט (ולא רק כיוון שמ-160 שעות צילום ניתן היה להכניס 54 דקות בלבד, אלא גם כיוון שבסופו של דבר לא התאימו לקונספט של התסריט).

החקלאות הישראלית במשבר, והסרט מבכה אותה. זהו סרט פסימי, המציג את החקלאות ואת החקלאים כעולם הולך ונעלם. מכל מקום, כך הוא מציג את החקלאות הקלאסית ואת החקלאים מן הדור הישן. הסרט אינו נותן כמעט ביטוי לחדשנות והיצירתיות של החקלאות המתקדמת המתפתחת בישראל, שעשויה להיות מקור לגאווה. על כך הוא סופג ביקורת חריפה מציבור של חקלאים הצופים בו (ואני צפיתי בו והשתתפתי בשיחות עם הבמאי לאחר ההקרנה בנהלל עצמה ובקיבוצי, אורטל). אך הסרט אינו אמור לתעד את החקלאות כמות שהיא, אלא את דור החקלאים, אנשי האדמה, אוהבי האדמה, שנולדו וגדלו במושב, נולדו להיות חקלאים וכל חייהם סובבים את החקלאות.

הסרט בא מאהבה – אהבה לחיי הכפר, לחיי החקלאות, לחקלאים. וכיוון שזה סרט פסימי, זהו סרט עצוב. הסרט אוהב, אך הוא רחוק מאוד מלהיות "סרט סוכנות". הציבור בנהלל שצפה בסרט, לא אהב אותו, בדרך כלל. בשיחה שלאחר הסרט, הקהל קרע את הבמאי לגזרים. אך ככה זה. כאשר מצלמים צילום תקריב של פנינו, קשה להסתיר את החטטים והקמטים. כמי שאינו נהללי אך קשור לנהלל וקרוב לנהלל; אני זיהיתי בסרט הרבה מאוד אהבה לנהלל, למה שנהלל מסמלת ובעיקר לאנשי נהלל.

מהחומרים שצולמו לסרט, ניתן היה לבחור בקונספט אחר, אופטימי יותר, שהפוקוס שלו הוא ההמשכיות של דור צעיר המקיים חקלאות אחרת. הדור הצעיר בא לידי ביטוי באחת המשפחות, על רקע של עימות קשה בין הדורות על אופי המשק המשפחתי, ובצילום מתוך אסיפת המושב, שם נערך ויכוח בין ותיקים לצעירים על הקמת הרחבה קהילתית, לא חקלאית, במושב. העימותים הללו מעצימים את המסר המרכזי אותו מציג שבח – ותיקי נהלל כמוהיקנים האחרונים של החקלאות המסורתית בא"י.

בדרכו, יצר שבח סרט נפלא, סרט מרגש מאוד, עם צילומים מרהיבים, שזיכו אותו בצדק בפרס הצילום בפסטיבל "דוקאביב" 2008.

מה שחסר לי במיוחד בסרט, הוא הפן התרבותי של נהלל ושל המצולמים. חיי התרבות הקהילתית התוססים בנהלל, לא באו לידי ביטוי בסרט. בשיחה באורטל, לאחר הקרנתו, טענתי שלצלם את אריק שליין ללא המפוחית, זה כמו לצלם אותו ללא השפם. אריק אינו רק איש אדמה אלא איש תרבות, איש ספר, פסל ונגן. ההצגה החד מימדית של אנשי אדמה ללא הפן התרבותי מחמיצה את אחד המאפיינים של החלוציות הציונית. החלוצים חתרו לחזרה אל הטבע, לחקלאות, לעבודת הכפיים, אבל הם לא רצו להיות "מוז'יקים" פרימיטיביים כמו האיכרים בכפרים באירופה, באותה תקופה. הם יצרו מודל של איכרים משכילים, אנשי תרבות ורוח, אנשי מוסיקה וספר. החמצת הפן הזה בחייהם, מחמיצה יסוד מהותי שראוי היה למצוא את מקומו בסרט.

הסרט מתעד ארבעה חקלאים משלוש משפחות (ובהם התאומים אריק ויהודה שליין), בני מחזור אחד, כיתה אחת בנהלל, שבשנה הזאת יגיעו לגבורות.

 "האדמה היא החיים", אומר בסרט אברהם ("בם") המר, אחד מגיבורי הסרט. "איכר מוכן לתת הרבה דברים, אבל על האדמה שלו הוא מוכן להיהרג."

איפה ישנם עוד אנשים כמו האנשים האלה?

* * *

יוסי גמזו / מְעוּף הַזְּנוּנִיּוֹת מִקֵּן אֶל קֵן...

"One swallow does not make a summer"

כָּךְ אוֹמְרִים דּוֹבְרֶיהָ

שֶל הָאַנְגְּלִית ("סְנוּנִית אַחַת אֵינֶנָּה מְבִיאָה

שוּם קַיִץ") אֲבָל כָּל הַמַּאֲזִין לְתַשְדִּירֶיהָ

שֶל תִּקְשָרְתֵּנוּ אֵין לוֹ כְּבָר מָנוֹס מִן הַקְּבִיעָה

שֶאִם אָמְנָם עוֹד אֵין סְנוּנִית בּוֹדֶדֶת מְבַשֶֹּרֶת

אֶת בּוֹא הַקַּיִץ לְאַרְצֵנוּ בָּהּ כִּמְעַט נִשְלַם

הַסְּתָו בִּמְחוֹזוֹתֵינוּ – כָּאן  צוֹפִים אָנוּ בְּסֶרֶט

כָּחֹל עַל הַמִּקְצוֹעַ הָעַתִּיק שֶבָּעוֹלָם.

וּבוֹ, בְּסֶרֶט-פּוֹרְנוֹ זֶה, רוֹאִים אָנוּ פְּנִיּוֹת

דְּחוּפוֹת אֶל מִפְלָגוֹת צְמֵאוֹת לְרֶכֶש פֶּרְסוֹנָאלִי

לֹא מִצִּדָּן שֶל סְנוּנִיּוֹת כִּי אִם שֶל  זְנוּנִיּוֹת

פּוֹלִיטִיּוֹת שֶבּוֹ-זְמַנִּית, בְּמִין סְטְרִיפְּטִיז פִּיגָאלִי

כָּאן מַצִּיעוֹת עַצְמָן לְקַבְּלָנֵי-קוֹלוֹת שוֹנִים

וְכָל מִי שֶיַּגְדִּיל אֶת אֲחוּזֵי הַשַּלְמוֹנִים

יִזְכֶּה בִּשְמָן אֶת נִבְחַרְתּוֹ לַכְּנֶסֶת לְעַטֵּר

(עַד הַצָּעַת מְחִיר מִצַּד סַרְסוּר נָדִיב יוֹתֵר).

הִנֵּה, לְשֵם דֻּגְמָה, מָה שֶשָּמַעְנוּ מִנִּבְחֶרֶת

שֶל זְנוּנִיּוֹת celeb הַמְּבַשְֹּרוֹת לְמַעֲשֶֹה

לֹא קַיִץ אֶלָּא סְתָו אִידֵיאוֹלוֹגִי בּוֹ נוֹשֶרֶת

שַלֶּכֶת עֲרָכִים שְלֵמָה שֶכְּבָר הָפְכָה  passé

אֶל סְחִי בִּיבָיו שֶל הַבַּרְדָּק הַצִּינִי הַמַּחְטִיא

שֶבּוֹ תַרְבּוּת פּוֹלִיטִית בַּמִּגְרָש הַמַּמְלַכְתִּי

מִזְּמַן אֵינֶנָּה מַאֲבָק בֵּין הַשְקָפוֹת-עוֹלָם

כִּי אִם אוֹתוֹ מִצְעַד-זַנְזוֹנִיּוּת שֶבּוֹ כֻּלָּם

מוֹכְרִים עַצְמָם לְכָל דִּכְפִין, בְּקִילוֹ אוֹ בְּטוֹן,

עַל הוֹן וְעַל שִלְטוֹן וְעַל כּוֹתֶרֶת בָּעִתּוֹן

וְיֶתֶר כָּל טוֹבוֹת-הַהוֹנָאָה הַמֻּפְלָגוֹת

וְכָךְ הֵם מִתְבַּטְּאִים, כָּל מְחֻזְּרֵי-הַמִּפְלָגוֹת:

אֲנַחְנוּ אַלּוּפָיו שֶל סְפּוֹרְט צוֹמֵחַ וְגָדֵל, סְקִי

אַךְ לֹא הַסְּקִי בּוֹ מַחְלִיקִים עַל שֶלֶג בַּחֶרְמוֹן,

אֲנַחְנוּ: אֶתְנָנוֹבִיץ', כָּארָאחַ'נְסְקִי וּבּוֹרְדֶּלְסְקִי

וְשַרְמוּטָאנוֹב הַקּוֹפְצִים נוֹן-סְטוֹפּ מִן הוֹן לְהוֹן.

וְלֹא רַק סְתָם קוֹפְצִים כִּי אִם מַמָּש קְפִיצָה אַתְלֵטִית

מִמִּפְלָגָה לְמִפְלָגָה וּמִמַּטֵּה-בְּחִירוֹת

אֶל מִתְחָרָיו בְּלִי שוּם פְּרוֹבְּלֶמָה מַצְפּוּנִית אוֹ אֶתִית

כִּי שוּם הִתְלַבְּטֻיּוֹת סוֹפְסוֹף אֵינָן מַעֲכִירוֹת

אֶת מַצְפּוּנֵנוּ שֶתָּמִיד הוּא זַךְ וְצַח כַּשֶּלֶג

וּבוֹ יוֹם-יוֹם אֲנַחְנוּ כָּל קוֹמְבִּינָה מְמַמְּשִים

כִּי אֵיךְ בִּכְלָל יוּכַל לִדְבֹּק גַּם כֶּתֶם קַל בְּאֵלֶּה

שֶמַּצְפּוּנָם הוּא חַף מֵרְבָב גַּם בְּלִי שֶמַּבְרִישִים

אוֹ מְקַנְּחִים אוֹתוֹ שָעָה שֶהוּא – הַפְלֵא וָפֶלֶא! –

נָקִי תָמִיד כִּי בּוֹ הֵם לְעוֹלָם לֹא מִשְתַּמְּשִים?...

וְאַף עַל פִּי שֶכְּמוֹ הַרְבֵּה יַצְאָנִיּוֹת-צַמֶּרֶת

אֲנַחְנוּ מִתְמַקְּחִים עִם כָּל יוֹ"ר-מִפְלָגָה בָּכִיר

אוֹ רֹאש קַמְפֵּין-בְּחִירוֹת אוֹ פְּרַיְמֶרִיסְט, בִּמְלוֹא הַמֶּרֶץ

וּמַמְתִּינִים לְהַצָּעַת כָּל-הַמַּרְבֶּה-בִּמְחִיר

(אִם זֶה שִרְיוּן אוֹ אִם שָֹרוּת מֻבְטַחַת אַפְּרִיּוֹרִי)

גַם אִם הִשְמַצְנוּ לֹא אַחַת בְּשַעַר-בַּת-רַבִּים

אוֹתוֹ קְלִיֶנְט עַצְמוֹ, שֶאֶת נִקְיוֹן-כַּפָּיו הַיּוֹ"רִי

גִלִּינוּ כְּשֶיָּשַבְנוּ בְּגִנוֹ אֶל עַקְרַבִּים

לִפְנֵי כַּמָּה קָדֶנְצְיוֹת וְחָשַֹפְנוּ קֳבָל-עַם

אֶת כָּל מָה שֶתֻּחְמַן וְשֶקֻּמְבַּן וְשֶזֹּהַם

בְּאֻרְווֹת אוֹגֵיאָס שֶלּוֹ בָּן כָּל תַּרְגִּיל סָרַח

הֲרֵי עַכְשָיו יֵש סוּלְחָה וְהַשְּטִינְק – אֻרְוָה פָּרַח...

וְאַף-עַל-פִּי-שֶגַּם הַיַּצְאָנִית גַּם הַלָּקוֹחַ

יוֹדְעִים כִּי גַּם הַיּוֹם זוֹ זְנוּת וְכָךְ יְהֵא מָחָר

גָּבְהוֹ שֶל הָאֶתְנָן מַתְנֶה אֶת גֹּבַה הַמַּלְקֹחַ

וְרַף עֶמְדַּת-הַכֹּחַ הוּא כְּרוּם רַף-הַשָֹכָר.

וּמִשּוּם כָּךְ, כְּכָל שֶכָּאן צוֹמֵחַ וְגָדֵל סְקִי-

הַהַחְלָקָה הַזֶּה מִמִּפְלָגָה לְמִפְלָגָה

אֲנַחְנוּ: אֶתְנָנוֹבִיץ', כָּארָאחַ'נְסְקִי וּבּוֹרְדֶּלְסְקִי

וְשַרְמוּטָאנוֹב מַכִּירִים הֵיטֵב אֶת הֶעָגָה

הַהִיפּוֹקְרִיטִית-חֲסוּדָה של חֶבֶר אַחְ"מֵי-חֶלֶם

וּכְמוֹ שֶהֵם עַצְמָם לֹא מַזְכִּירִים אַף בְּמִלָּה

לֹא כֵּס, לֹא אִינְטֶרֶס וְלֹא מָקוֹם רֵיאָלִי (אֵלֶּה

דְבָרִים שֶהַשְּתִיקָה יָפָה לָהֶם בְּנִהוּלָהּ

שֶל כָּל טְרַנְסְאַקְצְיַת-מוּ"ם-וּמֶקַח-וּמִמְכָּר פּוֹלִיטִית)

וְעוֹד מְגַלְגְּלִים עֵינֵי-תְּמִימוּת צִדְקָנִיּוֹת

שֶל לָמֶ"ד-וַ"וְנִיקִים שֶרַק חֻמְרַת-הַזְּמַן הַקְּרִיטִית

וְרַק דַּאֲגָתָן שֶל בִּטְנֵיהֶם הַהוֹמִיּוֹת

"לָעָם וְלַמְּדִינָה" קוֹרְאוֹת לָהֶם בְּקוֹל תְּרוּעָה

לִתְרֹם לוֹ לְסִדּוּר-הָעֲבוֹדָה שֶל הַתְּנוּעָה

אֶת מֻעֲמָדוּתָם – כָּךְ גַּם אֲנַחְנוּ נִזְעָקִים

בְּשֵם "טוֹבַת הָעָם", אֲבָל אֶת חֵקֶר-הַשְּוָקִים

שֶל מִי יַצִּיעַ לָנוּ פֹּה דִיל מִשְתַּלֵם יוֹתֵר

וּמִי סָחִיט וּמִי לָחִיץ וּמִי כָּאן יְוַתֵּר

עַל עֶקְרוֹנוֹת-יְסוֹד לְמַעַן רֶכֶש פֶּרְסוֹנָאלִי

שֶל גֶּנֶרָל מֻבְטָל עִם פּוֹטֶנְצְיָאל אֶלֶקְטוֹרָאלִי

אוֹ שֶל נָסִיךְ בְּלִי נְסִיכוּת שֶיֵּש בּוֹ, לַנִּבְחֶרֶת,

עוֹד טִיחַ לַפָסָאדָה שֶל "פּוֹלִיטִיקָה אַחֶרֶת"

אֲנַחְנוּ מַמְשִיכִים בְּלִי מְעִידַת-מִצְמוּץ קַלָּה

אַף לֹא בְּ"טִיק" חָטוּף (מִלְּבַד בְּתִּיק בַּמֶּמְשָלָה)

כִּי רַק אוֹפּוֹרְטוּנִיסְט כַּיּוֹם רָאוּי לְהַצְדָּעָה

בִּפְרָט אִם יֵש לוֹ כְּבָר בִּמְקוֹם אִידֵיאָה אִי-דֵעָה

אוֹ כְּמוֹ שַבְשֶבֶת מִסְתּוֹבֶבֶת לְכָל רוּחַ עִם

כָּל טְרֶנְד הוּא כְּמוֹ זְנוּנִית מַחְלִיף מַצָּע בְּמַצָּעִים

שֶל מַנְעַמֵּי שִלְטוֹן כִּי הוּא מִזְּמַן אִבֵּד (שָא! שָא!)

חוּץ מִבְּתוּלֵי יָשְרוֹ הָאֶתִי

גַּם אֶת  הַבּוּשָה...

* * *

דודו פלמה / בעקבי הזמן

(פוטו רומן)

"תעלה למעלה ותחפש בעצמך," גערה סבתא חנה ביובל, כאשר שאל אותה אם יש לה צילומים מראשית ההתיישבות.

יובל עלה לעליית הגג וכשפתח את קופסת הקרטון המאובקת הראשונה שנקרתה בדרכו מצא בתוכה מעטפה חומה ובה צרור צילומים ישנים. על המעטפה היה כתוב בכתב שחור וגדול: "צילומים – אברהם סוסקין."

יובל לקח צילום והתבונן בו. ראה צילום ישן ובו נראים ילדים בגורן. הכול ניראה כל כך מייצג עד שמטפורית זה כאב ליובל בשיניים. מאחור כתבה סבתא: "רחוב ראשי במשמר הירדן". רחוב ראשי עאלק. רחוב פתוח לנוף גבעות חשופות, צחיחות, כמו עיירת מערבונים מכסיקנית. הכול מדוד, ספור. הילדים נראים כאילו הם הילדים היחידים בארץ. אולי אפילו בעולם כולו. ושקט. שקט של צילומים ישנים שורה על הכול.

למטה, סבתא חנה ניקתה במרץ גדול את הבית. הזיזה רהיטים בקול רעש גדול בסלון, חבטה בכוח שטיחים בחוץ ואפתה עוגה. רוח קרירה נשבה לפתע והעלתה אבק בחצר. סבתא חנה נשאה עיניים מוטרדות לשמיים, ראתה ענן כבד חולף ומיהרה להוריד את הכביסה מן החבל ונחפזה איתה הביתה, מהר לפני שתפרוץ הסערה.

יובל בחר עוד צילום מהערמה שלפניו, הסתכל בו בעיון רב וראה חבורה של נשים מסקלת שדה. צלע הר קירח. מסביב טרשים, שיחי צבר וקוצי ינבוט. קו ההר חוצה את הצילום באלכסון לשניים. הנשים עובדות בפנים חתומות, ידיהן העמוסות סלי אבנים, נמשכות בכבדות לאדמה, בעוד עיניהן הקשות מתריסות מבט אל הכינרת שמכחילה אליהן הבטחה צוננת. הקו האלכסוני כולא אותן והן נראות לכודות בין גורמי הנוף הקשים. רק בקצה התחתון של הצילום, בפינה השמאלית, נמוג באפרוריות הרקע, מלבין מפרש קטן ומכמיר את הלב מרוב געגועים למרחב, אל החופש.

רוזה המטורפת הצולעת של הכפר נמלטה לחדרה מן הילדים שרדפו אחריה, ובעוד נשימתה הולכת ורגעת כתבה באותיות זפת שחורות על הקיר במטבח הקטן שלה את הדברים הבאים:

"רקמות חיינו השזורות נפרמות תמיד בערב. כמו על להב האופק החותך בבשר היום אורב הלילה לדעיכת הפרפרים. וכבר מליט האופל בחופה שחורה את חיינו הממאנים וממשיכים. רק למטה בתהום יתפתלו צמחי הזיכרון, על מצע רקב יפריחו שחר חיוור לאיד, כמו פרח נובל בצד הדרך, כמו תמונה קרועה.

מתוך הערימה מציץ צילום. יובל מרים אותו ורואה לוח מודעות. הודעה מהמזכירות –

"הנידון: אספקה קטנה. אנו שמחים להודיע לכל החברים שביום שלישי נתחיל בסידור חדש: נחלק אך ורק את התלושים שישמשו ככסף פנימי. לעת עתה נמשיך להשתמש בצריפון הקיים. אבל בקרוב אנחנו מקווים לעבור למבנה מרכזי יותר. מעתה ימצאו באספקה הקטנה גם כלי בית, שעד עתה חולקו על ידי החצרן. עם ההעברה לבתים החדשים יחולק ציוד כמו: דלי, מברשת וכולי. סיגריות לא נכללות בתקציב זה."

בחודש אוקטובר עולה תמיד רוח מזרחית יבשה וחמה ממדבריות ערב, נושבת על דשאים וגינות בחצר, שהיו מכמישים ומצהיבים מנגיעת המוות של המדבר. גם בעלי-חיים ובני אדם נעשו מהירי חמה ועוינים איש את רעהו.

האוויר נמלא מדון.

מרטין, שמציץ בשעות הקטנות של הלילה אל חדרי החברים, עומד מאחורי שיח ומציץ אל חלון כשהוא רוטט ממתח ותשוקה. האוויר סביבו דחוס ביצרים משולהבים, וזרמים עכורים של כעס וטינה כבושה הלהיטו את הדם שהיכה עכשיו בעוז בעורקיו.

יובל מתבונן בערימת הצילומים המצהיבים שלפניו וחושב לעצמו –

"עיצוב מעביר משמעות. תמיד. בכל מדיום שתבחר התרבות האנושית להביע בו את עצמה, יתקיים המתח הזה שבין אינסופיותה של המשמעות, למוגבלותו הסופית של העיצוב. השניות הזאת (חושב לעצמו יובל) נבראת ודאי מן ההכרח הבא – ללא עיצוב לא תוכל המשמעות להתגלות, ללא המשמעות יהיה העיצוב מוטל כערמת חומר חסרת משמעות. כמו הגולם מפראג כאשר מחקו את אותיות המשמעות מעל מצחו."

הזמן כמו קפא מלכת בעליית הגג. יובל מציב מצלמה על חצובה ומצלם בה את עצמו. בצילום, שפיתח אחר כך, רואים את יובל אוחז בידו צילום ישן. בצילום אפשר להבחין באלכסנדר זייד עומד בבריכת בוץ קטנה. פלג גופו העליון עירום ושרירי. סביבו ילדים קולוניאליים בהירים מתפלשים בבוץ. (יובל חושב) אלכסנדר זייד הוא "אתר" בנוף הזיכרון, כמו בריכת הבוץ, כמו הילדים, כמו הנוף השחור לבן של התצלום. הכול ניראה כל- כך אנונימי ומרוחק, כמו צילומים מצהיבים בחוברת ישנה של ה"נשונל-גאוגרפיק".

סבתא חנה מניחה למטה תקליט בפטיפון הישן שלה ומקשיבה בעיניים עצומות: "ארבע העונות" – צלילים מפכפכים. יובלי מים נחפזים בנקיקי סלע. אצבעות רכות, מלטפות, של שמש מנחמת, באות מבעד לענפי ערבה צפופים, לפזז ברוך כתמי בהרות על פני הגן. ציפורים משתכשכות במי מזרקה, מתיזות טיפות מים זעירות לכל עבר. מדי פעם חולף, עובר, בריצה לא מבוהלת, ארנב, או עופר איילים רוטט על רגליו הדקיקות. ויוואלדי לוכד את הצלילים ומרסנם, ועם זאת מתיר לסבתא חנה ויובל להגיע ולו לרגע, לשיאים נרגשים של שגב הולך וגובר.

היה כבר לילה כשירד יובל למטה מן העלייה, ראשו עטור תלתלי אבק. יובל התבונן בעייפות אל הצילום הישן והמקומט שנותר בידו וראה בו את הצריף המפורסם שבאום ג'וני. ממרחק המאה שחלפה, נראים האנשים האלה שקפאו במקומם, כמי שהושלכו לפינות המאובקות והנידחות של הזיכרון. הם עומדים שם קפואים כולם, מלבד הפרש על הסוס שבמרכז התמונה, שסוסו זז לפתע, בדיוק בשנייה בה לחץ הצלם אברהם סוסקין על הדק המצלמה, ושניהם הסוס ורוכבו שטושטשו כך פתאום על רקע החדות הקפואה של שאר הדמויות, יוצרים איבחה חדה של תנועה בלב היסטוריה שקפאה בעוצם התהוותה.

בארכיון של הקיבוץ ישב יעקב ותיעד את קורות העתים של המקום לאורה העמום של מנורת שולחן ישנה. במשך שנים הוא כותב כך את תולדות הישוב: לידה, גיוס לצבא, יציאה וחזרה מחו"ל, לימודים, נישואין, גירושין, עזיבה, קבורה. בתחילה כתב בעט ציפורן בעשרות מחברות שלאחר מכן כרך בכריכה קשה. לאחר הרבה זמן עבר להדפיס במכונת כתיבה ישנה. רק עכשיו משקיבל מחשב ישן, תרומה מהנהלת-חשבונות שעברה למחשבים חדשים, חש ברטט ענוג, שהיטיב להסתיר מכולם, מכך שסוף סוף הגיע אל המנוחה והנחלה. יעקב ידע היטב שהמקום הזה על אלפי המסמכים האצורים בו במאות תיקים סדורים בשורות של ארונות כהים, הוא המחסום האחרון שמגן על הקבוץ מפני הכאוס המבקש להשתלט על העולם.

יובל נכנס לחדרו, ניער את תלתליו מן האבק, נטל נעץ והדביק את הצילום על הקיר מעל למיטתו. מאותו היום כל מי שנכנס לחדרו של יובל הבחין מיד בצילום הישן מעליית הגג של סבתא חנה, ובו רואים את הצריף באום-ג'וני. התמונה מוארת ברובה, אך קיימות בה גם פינות אפלות, צופנות הבטחה לשלדים שעוד יגיחו בעתיד לבוא. בצריף בקומה העליונה שני חלונות, אחד מוגף ואחד פתוח אל המרחב. הכול חשוף ומצפה. הכול בראשיתי, לא נגוע. עדיין לא מקולקל.

הרישום של דודו פלמה שייך לסיפורו "בעקבי הזמן", אך במקרה רומז גם לבא אחריו.

* * *

רון ביברמן

אנשי דגניה

עבדו אנשי דגניה בזיעת אפיים

שם אור השמש גדול שבעתיים.

(אהרון זאב)

מתוך קובץ סיפוריו החדש "תעלומה שאינה נפתרת תוך שעות"

 בהוצאת כרמל, ירושלים

בערב חנוכה ירדו טיפות הגשם הראשונות על המאהל.

למחרת היתה כבר כל הסביבה מוצפת ואשדות ירדו אל הכינרת. מאהל הנחלאים טבל במקבץ של שלוליות חומות על יד הכפר יקוק שעל גדת נחל עמוד, והאימונים הפכו למאבק עיקש במבול שירד ימים רבים.

בבוקר השני קפאו שניים ונשלחו לבית חולים. למחרת נשלחו עוד שלושה בגלל דלקת-ריאות. באותו יום ברח גם שילר הג'ינג'י ולא שב, ואיש לא ידע אם הגיע לחוף מבטחים או טבע באחד הנחלים. בערבים היינו רואים מבעד לדמעות השמיים את אורות צפת ונרותיה, ומפללים בחשאי. מי ימלל גבורות ישראל.

בסוף השבוע הגיע אלוף הפיקוד וחזות פניו שלילית. צבא שלם ציפה למוצא פיו.

- ננסה עוד שבוע ונראה, חכך בדעתו, יש כאן רב-סמל?

- כן המפקד, עלתה הקריאה משלולית המטבח או האפסנאות.

- קח אותם למקלחת חמה לכבוד שבת, גאה טוב-ליבו של האלוף עם המים האדירים, בגדים נקיים והכל! תטלפן אל זמל בדגניה!

אמר והרים עוגן.

המשאית פלטה אותנו רגבים-רגבים על יד המקלחת הישנה של דגניה, היא-היא המקלחת... זמל הקשיש עמד שם במגפיים, שכמיה וקסקט, משגיח על מבער הסולר, ודואג. סרחון הזיעה והגרביים נמהל בתוך הקיטור התוסס ותוקפנותו נתפוגגה. הבגדים הנקיים חבשו את הנשמות המופשרות. כשיצאתי, כמו חדש, ראיתי שוב את הזקן הזעיר, זמל.

- אתה זוכר את הלורד של עמק-הירדן, שאלתי אותו בעדנה.

- הלורד של הספרים? תקע בי זמל עיניים שואלות והסיגריה שלו רמצה.

- כן.

- אוהו זוכר!

- זה אבא שלי, אמרתי.

- אוהו, השתאה זמל, אתה הבן של הלורד! הלורד של הספרים...

- תמסור ד"ש לכל מי שעוד נשאר מהתקופה שלו, עליתי על המשאית ונבלעתי מתחת לברזנט.

- אז מה שלום אבא, אה?

- מאה אחוז, הספקתי לנפנף ביד, והמשאית עקרה.

- אבא, אתה באמת לורד?

אבא צחק. האוטובוס הישן טלטל את החבילה ועזרתי לאבא לשמור עליה שלא תתפרק. הכינרת נראתה כמו פודינג כחול.

- אז למה קוראים לך לורד?

- כי מינו אותי על כל עמק-הירדן.

- למה עמק-הירדן?

- כי זה האזור שלי, חייך אבא.

- ומי מינה אותך על כל עמק-הירדן?

- ברל.

נפלה שתיקה. תמיד אחרי שהיו משמיעים את שמו של ברל היתה משתררת שתיקה. נימנה, נשקל ונחרץ.

אחרי שאבא הצליח בעמק-הירדן קרא לו ברל ואמר לו שהוא רוצה אותו בתל-אביב. רק מטורף יסרב. אבל אבא לא קיבל.

- בעמק-הירדן אני לורד, אמר.

אבא עבר את הירדן בחרבה, על גשרי דגניה ונהריים. עמק הירדן היה אזור הבחירה שלו, את תל-אביב השאיר טרף לאחרים. מאז הוא לורד.

התעמקתי בכתובת שעל החבילה המיטלטלת. להעביר לח' ברץ, היה כתוב באותיות גדולות ואז ידעתי שהספרים האלה מיועדים לאנשי דגניה.

אבא הלך עם הספרים אל החבר ברץ ואני הלכתי לעבר בית-הילדים, מפזם ומהמהם.

       עבדו אנשי דגניה,

       בזה הטפיים,

       שם אור השמש,

       גדול שבעה תאים.

אחרי שהלורד לא הצליח לקחת אותי למקלחת של בית-הילדים, אמר יצחק שיקח אותי איתו למקלחת של החברים.

ליד שלושת הכיורים עמדו גברים עירומים עם התחת, והתגלחו. מצחיק, עירומים לגמרי רק בשביל להתגלח. אל המקלחות נכנסו גברים משומנים ומאובקים ויצאו רעננים ונוטפי מים נקיים. איזה זרגים ענקיים יש לאנשי דגניה! מבעד לדלת הפתוחה הציצו פניו של הלורד.

- לאז-אים-אופ, קרא אליו יצחק.

יצחק התפשט ואני אחריו. עד שהתקרבתי למקלחת ראיתי שגם הלורד התפשט ובא אחרינו. יצחק פתח את הברז שלו והתחיל לשיר - יום שב-את יום שבת...כשפתחתי את הברז שלי בידיים מהססות התחיל הלורד להתיז עלי מים בשתי ידיו.

- אבא! צעקתי.

יצחק המשיך לשיר, הלורד צחק והתיז עלי עוד, ואני הצטרפתי קצת לשיר וקצת לצחוק והמים הקרים נעשו חמימים ונעימים עד מאוד.

אחרי שקיבלתי מארנון קרס וחוט-גיד, התקנתי לי חכה. את הגיד כרכתי על בוס קצר, כמו חוט של טיארה, והקרס התנוצץ בצבע של כסף. ירדתי לירדן.

שכבתי על הבטן, צמוד לצינור המים שליד המשאבה, ושלשלתי את החכה למים הירוקים.

יום שב-את יום שבת... אתמול הלכתי עם הלורד לקבלת-שבת של המבוגרים וזה היה הרבה יותר מרתק מקבלת-שבת שבבית הילדים. כששרו כולם ביחד זה נשמע... אחר-כך נגנו הכנרים של קבוץ עין-גב, וזה היה נהדר (הלורד אמר), אבל משעמם קצת. ושוב שירה אדירה - יום שב-את יום שבת... הבחורות לבשו חולצות רקומות, וכשהן לוקחות אוויר החזה שלהם מתרומם ולפעמים שוכח לרדת. והבחורים שרים כמו מקהלת הצבא האדום וכשהקול שלהם יורד ועולה, רועדות הרשתות שעל החלונות. איזה זרגים כבירים יש לאנשי דגניה...והכל מסביב ירוק. והירוק מתקרב... ירוק, ירוק, ירוק!

איך נפלתי למים אני לא יודע, אומרים שנרדמתי. אבל מישהו משה אותי מתוך הירדן, בבגדים והנעליים, והביאו אותי ככה חזרה לקבוץ, שם עליזה דאגה שיהיו לי בגדים יבשים ושלא יספרו ללורד כלום.

מייג'ור פרנק שיחק שח עם יצחק, משרשר סיגריות פליירס כשהוא מרשרש בנייר הכסף שלהן. הלורד עקב אחרי המשחק מן הצד.

- הוא הולך לנצח אותך כבר משחק שלישי, הודיע הלורד.

- אני נותן לו את זה, הקריב יצחק עוד צריח.

- זיכער, אמר הלורד, אבל לא שלושה ברציפות. הוא יאבד ענין. הוא יחשוב שאתה סתם פוץ.

הלורד היה סבור שאחרי שני נצחונות של המייג'ור צריך לנצח אותו פעם, כדי שהאמביציה שלו תתעורר מחדש. יצחק חשב שארבעה או חמישה נצחונות ישמחו אותו כל כך, שהוא יהיה מוכן להשתכר עוד לפני הצהריים. בסוף התפשרו שבמשחק הבא יתן לו יצחק שוסטר-מט מהיר ואחר-כך נראה.

יצחק הקטן הגיע עם צלחת פיג'ויות וגויאבות מהגן הטרופי, כי המייג'ור היה משוגע אחרי פירות טרופיים. הלורד האיר פנים ליצחק הקטן כי הוא היה ניצול-שואה וללורד היה יחס אישי מיוחד לילדים ניצולים  (אני ידעתי גם מדוע).

יצחק התחיל את המשחק הרביעי בלבן והוציא סוס במהלך הראשון.

- אתה מטורף, אמר הלורד.

- אל תדאג, אמרנו שוסטר-מט והוא יקבל אותו.

ארנון פתח את ארון הבגדים הקטן ומצא שם דבורה. ארנון תפש מגבת והדבורה הגיחה משם והתחילה לרפרף מעל לפיג'ויות.

- אל תהרוג אותה! צריך לתפוש אותה חיה ולהביא לבית גורדון.

- אני יודע, התריס ארנון.

ארנון עקב אחרי הדבורה, וברגע שנחתה על הפרי זרק את המגבת בפרישה על כל הצלחת. את הצלחת המכוסה לקח אל החדר השני כדי לבודד את הציד ולהחזיר את הפירות.

- תן לו כבר את המט ונלך לאכול, איבד הלורד את סבלנותו.

- וורט א-ביסל, אני רוצה להחזיק אותו קצת במתח.

אחרי האוכל נעלם יצחק עם המייג'ור. הוא חזר בלעדיו בשעה מאוחרת, מלוכלך, מיוזע אבל מאושר. כל הסחורה נמצאת כבר בסליק.

- אתה גם משלם לו במזומן? שאל הלורד.

- השתגעת?   הוא ידיד המפעל הציוני...

יצחק קרץ, לקח את המגבת שהוחזרה מן הדבורה והלך למקלחת.

הלורד ישב  עם החבר ברץ ורשם.

- אני לא יכול לקחת יותר, אמר החבר.

- אתה לא יכול לקחת פחות מעשרה. לא דבורה בארון.

- כמה לוקחים בכינרת?

- מוטב שלא אספר לך...

- טוב, חמישה.

- ומה יגיד...

- בסדר, עשרה, מיהר החבר לאמר לפני שהלורד יזכיר את השם שאחריו אין עוררין.

- אני רושם גם עשרים וחמש חוברות של "מן המוקד". זה עניין חשוב והחוברות צנועות.

- בסדר.

- אני מוסיף גם חמישה מנויים לסדרת "שחרות", כי אם לנוער אתה לא תיתן את מיטב הספרות...

- תשמע...

- א- מינוט! חוץ מהקרדיט אתה מקבל גם מתנה.

- מתנה?!

- כן, סיכמתי בתל-אביב שמהספר החדש של מרים זינגר אתם מקבלים עשרים וחמישה אקסמפלרים גראטיס.

- א-חכמה! מרים זינגר היא חברת דגניה ואתה נותן לי מתנות!..

- כן אבל הנייר? והדפוס? והכל? אני אומר לך מתנה אז זה מתנה. לא מציאה, מתנה!

הטלפון צלצל והחבר הרים שפופרת.

- זה בשבילך, אמר ללורד, קדיש מדגניה ב' שואל מתי תגיע אליהם.

הלורד אמר שיגיע בעוד שעה ולפני שיצא הוציא מהתיק שלו ספר של דבורה בארון והניח על השולחן.

- זה על החשבון.

פניו היו פני מנצח. ומה יגיד...

לפנות ערב עליתי על סירת המוטור שהגיעה קודם מעין-גב. תמיד היתה מגיעה בבוקר וחוזרת אחר-צהריים, אבל היום בלבלו את הזמנים. ידעתי שאם יגלו אותי יגרשו אותי מיד ולכן מצאתי מסתור בתא קטן שבחרטום.

כשהתעוררתי היה כבר חושך-מצריים, המוטור עשה רעש נורא והרגשתי שאנחנו שטים. דחפתי את מכסה התא אבל מישהו כנראה נעל אותו מבחוץ. דפיקות ורקיעות הנעליים שלי כנראה גברו על רעש המוטור ומישהו פתח.

- מה אתה עושה פה ילד, רק אתה חסר לי כאן, אני כבר זורק אותך לכינרת...

איזה מזל שיצחק היה שם. הוא ישב בקצה השני של הסירה אבל זיהה אותי מיד.

- איך הגעת הנה? אם הלורד היה יודע היה קופץ ישר לכינרת...

ידעתי שאבא יכול לשחות מרחקים קצרים בלבד, והרעיון שיקפוץ לכינרת היה בו די להעלות בי דמעות. בכיתי בחשאי.

- די, תפסיק לבכות. אם אתה בוכה אני תיכף ומיד חוזר אתך לדגניה.

בסירה היו אולי עשרים בחורים, רובם בבגד-ים ורק שניים-שלושה היו בתחתונים אפורים. איזה כבירים אנשי דגניה...

יצחק נשא אותי על גבו לחוף עין-גב.

- תשאיר אותו בסירה, הציע מישהו.

- הילד הולך אתי כל הזמן, פסק יצחק בלא זכות ערעור.

יצחק פיקח על פריקת המטענים בחושך ואנשי עין-גב נעלמו איתם. אחר כך הלכנו לחדר האוכל שלהם לשתות תה.

- של מי הילד, התעניין מישהו מהמארחים.

- תנהג בו בכבוד אמר יצחק, הוא הבן של הלורד. לורד אמיתי.

- לורד?

- בטח, קרץ לי יצחק, ידיד המפעל הציוני...

בחגיגת בית השואבה ירד הרצפלד בסירה לכינרת ואחריו כל חוגגי ונוגני עמק-הירדן ואורחים רבים.

הסירות היו מקושטות בקישוטי חג, והמוסיקה הדהדה במעלה הירדן עד מטולה וברחבי העמק עד עפולה ואומרים שעד לחיפה הגיעה.

מן החבל הימי הגיעו שייטי הימיה החסונים והם השיטו את הסירות יחד עם נבחרת חותרי העמק המהוללים. תזמורת הפועל תל-אביב ניגנה בסירה האמצעית אבל חצוצרנים, מתוגברים בכלי נשיפה מבריקים מכל ההתישבות  פוזרו בסירות, והריעו אלה אל אלה.

המנדולינות של שפייה נתנו בלנס לכנרים של עין-גב, ואת הקונטרפונקט ניגנו טרומובונים מתזמורת קול-ירושלים (את המלים הלועזיות הסביר לי פאול, הכנר הראשי).

יהודה שרתוק מקבוץ יגור ניצח על כל מקהלות העמק, וכשנפל מטה הזרחן שלו למים הסתדר גם בלעדיו, בשתי הידיים, וכולם ראו אותו. על הדוברות שנקשרו בחבלים רקדו המחוללים שהשתתפו בכנס דליה ששמעו יצא לתהילה בכל הארץ.

קסם על ים כינרת.

כל הכבודה הפליגה עם שקיעת החמה מהמזח של עין-גב לכיוון מגדל. כשעלה הירח הדרימו לטבריה, פוריה וכינרת כעדה ענקית של דולפינים וכל הלוקסים של דייגי הכינרת האירו. וכשהגיעו אל מוצא הירדן התפרסו כמו מניפה ענקית בין דגניה לצמח כשסירה נוגעת במשניה, וניגנו את המוסיקה על פני המים של הנדל. כל הקהל הגדול שבא מכל קצוות הארץ פרץ במחיאות כפיים, ואנשי עמק-הירדן שהיו על החוף קפצו אל המים בבגדי החג, שחו אל הסירות, התחבקו והתנשקו עם השייטים כמו מעפילים השבים למולדת.

בסיום החגיגות ניגנו כל התזמורות את המוזיקה לזיקוקי דינור מלכותיים (עוד פעם הנדל), מכל הרכסים סביב שהשיבו הד התרוממו זיקוקים אמיתיים אל השמיים, וצולחי הכינרת המובחרים הופיעו במשחים מסוגננים.

- בראבו, אמר הלורד, ראית? מי שלא ראה את שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.

זאת היתה החגיגה האחרונה לפני מלחמת השחרור. אחרי המלחמה, והדברים הנוראים שקרו בה בין צמח לדגניה לא הייתי עוד בחגיגות שם.

כששכב הלורד על ערש מותו ביקש לשוב לדגניה. בין דמדומים לדמדומים חיפש את המראות הנושנים ולא מצאם.

- את בת הקבוצה? שאל את האחות שטיפלה בו.

היא לא היתה בת הקבוצה.

- זאת הדרך לדגניה?

האחיות התחלפו והשאלות חזרו. עד שבאה אחות, קלת גזרה, בהירת מבט:

- כן, אמרה, אני בת הקבוצה. זאת באמת הדרך לדגניה...

היא הראתה ביד, ואור השמש היה גדול שבעתיים.

 [הכתיב וסימני הפיסוק לפי המקור]

* * *

ביום שני 24 בנובמבר 2008 תתקיים  במוזיאון ראשון-לציון

מִנחה לספר הזה:

תעלומה שאינה נפתרת תוך שעות

מאת רון ביברמן

בתוכנית:

17.30 התכנסות וכיבוד קל

18.00 פתיח: ראשוני הראשונים (סרטון)

דברי הערכה וברכות בהנחיית ד"ר אברהם וולפנזון: פרופ' עמירה ערן /

שמואל אייל / פרופ' דן כספי / תודת המחבר

מצגת – הזיכרון שמאחורי הסיפור – ניצה וולפנזון

ניתן יהיה לרכוש במקום את הספר בהנחה.

מוזיאון ראשון לציון רח' אחד העם 2 (מול בית הכנסת הגדול)

טל. 03-9598890/62

* * *

חביתיות הקרפ המדהימות של Creperie du Moulin

בסידרה: תענוגות פאריס לְגוּרמֶיהָ

מאת ס. נידח, סופרנו לתיפקודֵי האיצטומכה

Creperie du Moulin, Specialites Bretonnes, Degustation, Menu, Carte

4, rue de fer a Moulin 75005 Paris, Tel. 01-47078404

Ferme dimanche et lundi – סגור בימי ראשון ושני

אל המסעדה הקטנה והנחמדה הזו לקחו אותנו לפני שמונה שנים אורה ודוד, מאחר שהיא קרובה מאוד לדירה ברחוב פוליבו, ממש המשך לרחוב הזה, לא רחוק מהחלק הנמוך של רחוב מונג' ושל רחוב מופטאר, כאשר המטרו הקרוב ביותר הוא קו 7 בתחנת – Censier-daubenton מעלתה של המסעדה היתה לא רק הקרפים אלא גם שיכר התפוחים ששתינו ממנו בקבוקים גדולים אחדים בצהרי יום, והשפעתם חזקה אפילו מבירה!

וכך הגענו גם הערב, יום שישי, 24.10.08, למסעדה הנחמדה הזו שכולה חדר גדול אחד ושולחנות וכיסאות עתיקים ופינת מיטבח לעשיית חביתיות הקרפ. הקירות מרוצפים בתמונות ובציורים מחבל ברטאן, כדי להמחיש את האווירה הייחודית של המקום, שהקרפים שלו שונים מרוב המקומות ובייחוד הם אינם דומים לאלה הנמכרים בשדרות, בגנים ובדוכנים הפונים לרחוב.

 חביתיות הקרפ עשויות קמח שחור כהה מיוחד, בסגנון חבל ברטאן. והן עבות וטעימות. אנחנו מזמינים לשנינו בקבוק גדול של סיידר תוסס כפי ששתינו כאשר היינו כאן בפעם הראשונה בשנת 2000 עם דוד ואורה. מחירו 7.30 יורו. טעמו קרוב יותר לשמפנייה מאשר לבירה. לא מתוק, תוסס, אלכוהולי, צבעו חום-בהיר צלול, ויש בתפריט עוד שלוש ואריאציות שלו, אחת מתוקה. התווית על הבקבוק:

Cidrede Normandie sec, "La Bale'e paysanne", 75 cl, 5.5%

המיסתורית לוקחת קרפ שבו מצוייה ביצת עין טרייה, כתומה וחייכנית, במרכז – וסביב לה מכוסים תרד מבושל ובקון מעושן, 5.30 יורו.

אני לוקח קרפ ממולא גבינת אמנטל ובקון, 4.60 יורו.

שניהם טעימים ומשביעים מאוד. אין צורך בפרוסות באגט ובשום תוספת, רק הסיידר החזק כיין.

דרך ההכנה של הקרפ מרתקת. עיגול הבצק המרודד גדול מאוד, אופים-מטגנים אותו על משטח מתכת חשמלי חם, ולאחר המילוי שלו, באמצע – מקפלים את ארבע קצותיו לאמצע ומתקבל ריבוע שמרכזו גלוי ואותו ומחממים הכול שוב והקרפ מתאים בגודלו לצלחת הגדולה שבה הוא מוגש לשולחן. בצורה כזו הוא גם לא נוזל כמו שמקבלים אותו מקופל לקונוס ברחוב.

בדרך כלל ממליצים לפתוח בקרפ עם מילוי מלוח של גבינה, בשר, בקון, ביצה ומטעמים אחרים. ולקנח בקרפ עם מילוי מתוק.

לקינוח אנחנו מזמינים חביתית קרפ אחת ממולאת קרם מרון, מחית של ערמונים, ועליה קצפת, גם החביתית הזו הוא מהקמח הכהה. 4.8 יורו. התוספת של הקצפת, הכלולה במחיר הזה, עולה 1 יורו, וזה שוויו של יורו כיום בפאריס. שנינו חולקים בה, הטעם יוצא מן הכלל, ואם נותר רעב כלשהו אחרי שתי חביתיות הקרפ הראשונות, באה זו השלישית ומשביעה כליל.

סך הכול עולה לנו כל הארוחה 22 יורו, שהם כ-110 שקלים! – ומתנודדים ומבוסמים קמעה אנחנו חוזרים לדירה ברחוב פוליבו הסמוך.

* * *

עתליה זילבר

הספד לאבא

אני רואה תמונות:

אני רואה אותך בעיני רוחי, נער בן 14 בדיסלדורף שבגרמניה, בשנת 1933, קורא בצמא את העיתונים שעל לוחות המודעות ומנסה להבין את עולם השנאה הצומח סביבו – גרמניה עם עליית הנאצים.

ובאותה שנת 33', בדיסלדורף, אני רואה אותך עומד עם הגב אל הקיר ומחליף מהלומות עם ילדים גרמנים (שְקוּצים, כמו שקראת להם), וחוזר הביתה שותת דם – וזיכרונה של אותה עמידה בגב אל הקיר, עמידת יהודי מול גוי, נישאר עמך כל ימי חייך.

ואני רואה נער בן 14 בהולנד, בן למשפחת פליטים שנמלטה מפחד הרדיפות מבית ארעי בגרמניה אל בית ארעי בהולנד. ואתה עובר ליד כפר של הולנדים, ורואה אנשים נטועים על אדמתם, ומייחל שגם לך תהיה יום אחד אדמה שהיא אדמתך. ואת משאלת הנעורים הזאת זכית להגשים במלואה.

ואני רואה את אותו נער פליט בן 14, היודע מיהו עכשיו ומה הוא רוצה להיות, ומתוך הבנה עמוקה של המציאות וראיית הנולד, והוא אומר: אני לא רוצה להיות כאן. וכעבור שנתיים, אותו נער נבון והחלטי עולה יחידי לארץ ישראל. ואותה תבונה, אותו כוח החלטה, ליוו אותך כל חייך.

ואני רואה אותך חייל בצבא הבריטי אחרי המלחמה, שחוזר אל מסטריכט שבהולנד לדעת מה עלה בגורל משפחתו, וכשהוא מגיע הוא אינו מוצא איש. כולם, אבא ואמא ושני האחים, נרצחו באושוויץ. ומרגע זה ועד סוף ימיך, אף שאתה עצמך לא עברת את השואה ולא חווית את מוראותיה, השואה מונחת בתשתית חייך, היא הצובעת את רגשותיך ומעצבת את השקפת עולמך, והיא המניעה אותך למלא בחייך את מה שאבד שם.

ואותו חייל, באותה שנה, מגיע בשליחות יחידתו לרומא לארגן פעולות חינוך ותרבות לנוער היהודי בעיר. באותם ימים הוא פוגש את מי שתהיה לאשתו, ובא לבקר בבית הוריה – בית משפחה יהודית בורגנית נכבדה, והוא, בן בלי בית, חסר רכוש וייחוס, כובש את לבם בכוח אישיותו עד שהם מוכנים לתת לו את בתם לאישה.

ועוברות השנים, שנים של סערה, ונדודים בארץ, ואתה כבר נטוע על אדמתך, בעל משפחה גדולה ומשק לתפארת,

ואני רואה וזוכרת אותך חוזר מיום מתיש של סידורים בעיר, ובידך מתנות לנו הילדים. ומה היו מתנותיך תמיד? ספרים. נטעת בנו את אהבת הספר, את אהבת הדעת, ומילאת את ביתנו בספרים – גם אם בחיי העמל שחיית לא התפנית לקרוא אותם. החלום להתפנות ללימודים עיוניים פיעם בך תמיד, ולימים גם זכית להגשים אותו, ולו במידה חלקית.

אני רואה וזוכרת, שיחה בין אב לבתו, ביני לבינך, ואני נערה על סף בגרות ומספרת לך בשעת רצון, כשרק אני ואתה בבית, על לבטים וקשיים, ואתה אומר לי: לעולם אל תשחי עם הזרם – שחי תמיד נגד הזרם. וזו אכן היתה דרכך: דרך של חדשנות, של מרידה, של אי קבלת המוסכמות, דרך של שחייה נגד הזרם.

אני רואה וזוכרת, שולחן ערוך בערב שבת, מפה לבנה, הנרות דולקים, כל בני הבית עומדים סביב השולחן – ואתה מקדש על היין. לא היית אדם דתי, אבל היית יהודי שורשי, יהודי בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, יהודי שגאה ביהדותו, ועד ימיך האחרונים, ואתה בקושי הולך, בקושי רואה, לא ויתרת על התפילה בבית הכנסת בערב שבת ועל התפילה וקריאת התורה בשבת בבוקר.

אני רואה וזוכרת. ערב שבת, הסתיים שבוע של עמל והגיע ערב שבת, ואתה אומר את הפרק האחרון מספר משלי, שמסורת לאומרו בערב שבת: "אשת חיל מי ימצא." ואתה מזמר אותו בכוונה גדולה, ומכוון כל מילה ומילה אל אשתך – משוש חייך, סלע קיומך, לָאוּרָלי. עד יומך האחרון היא היתה אהבתך הגדולה, המשענת היציבה של חייך, מזלך הטוב.

ואני רואה וזוכרת אותך יושב בראש השולחן בסעודת הצהריים של שבת ומנהל איתנו הילדים, שכבר בגרנו, ויכוחים ודיונים פוליטיים ורעיוניים – והם תמיד סוערים ומרתקים, בהסכמה ובמחלוקת.

אני רואה וזוכרת את ביתנו, בית שאנשים באים אליו לשמוע ממך עצה, לבקש עזרה, לקבל הדרכה. ואתה יושב וסביבך אנשים צעירים, שנמשכים אליך בכוח קסמך, הכריזמה שלך ומנהיגותך, איש חריף שכל וחד לשון, עם סרקזם מושחז כתער, שנאבק כל חייו למען רפורמות ומינהל תקין ונגד שחיתות, ולא פועל למען כבוד אישי וממון, אלא בשירות הציבור.

ועוד אני רואה אותך עולה במדרגות אל דירתי בתל אביב כל יום שישי בבוקר, תיק ספרים ומסמכים בידך – ובא ויושב לפני מיקרופון ומספר את סיפור ילדותך בעיירה ליז'נסק, הלימודים בחדר והרבי אלימלך, ומגשים את חלום חייך להעלות על הכתב את תולדות משפחתך אשר אבדה בשואה. הספקת לעשות זאת לפני שחשכו הרואות והדמנציה הארורה אכלה אט-אט את שכלך הטוב ואת זיכרונך.

איש של סתירות היית, אבא:

כל חייך היית חקלאי, איש מעשה – אך נפשך יצאה לחיים של איש רוח, לחיים של קריאה ולימוד וכתיבה.

לא סיימת בית ספר יסודי, אפילו שמונה שנות לימוד לא למדת – אך היית איש משכיל ויודע ספר, בעל השכלה חקלאית ויהודית עשירה ודובר שבע שפות. את ניסיונך וידיעותיך אין לומדים בשום אוניברסיטה.

מאז שבגרת ועמדת על דעתך היית חילוני – אך היית קשור בכל נימי נפשך לדת ולמסורת והשתדלת בכל מאודך להנחיל את ערכי היהדות לילדיך.

עזבת את בית אביך, את הגלות, ובחרת בציונות ובהגשמה בארץ ישראל – אך כל ימיך חזרת בליבך אל העיירה בפולין שבה נולדת, ליז'נסק, שהיתה לך "המקור והתשתית".

ועם כל הכמיהה והגעגועים לעבר, היית נטוע ומשוקע בחיי המעשה, בהווה, מעורב כולך בחיי הציבור, איש רעים להתרועע, מרבה לטייל, תאב חיים ויודע ליהנות מטוּבם.

בעיקר היית בר מזל, אבא. זו היתה הרגשתך הבסיסית ביותר – שמחת בחלקך, ועל כן היית אדם עשיר ומאושר. גם בשנותיך האחרונות, עם בוא הזיקנה ותחלואיה, שמחת בחלקך, בירכת על הטוב ושמחת בו. 

חיית חיים מלאים ועשירים וגמעת מכוס הברכה עד תומה. נוח לך בשלום על משכבך, אבא. כי, כפי שהיית אומר בנעימה המיוחדת שלך, בביטוי היידי הקולע תמיד: גֶנוּג, מספיק.

*

לפני כעשרה ימים מת אבי, חיים זילבר, חקלאי איש כפר מרדכי, שבע ימים ומעשים. על קברו נאמרו הספדים שתיארו את פועלו בשטח החקלאי והציבורי. את ההספד שקראתי אני, בתו, אני שולחת לך. נדמה לי שיש בו עניין לציבור הרחב, ואין כמכתב העיתי שלך מקום מתאים לפרסומו.

בברכה,

עתליה זילבר

כפר מרדכי

* * *

"אותו אגרונום 'פ.' הוא כנראה לא כל כך חכם!"

אהוד יקירי שלום רב,

אני מצטער מאוד כי בחלק האחרון של הגיליון [393] הגזמתם. אין זה מתאים לנצר ממשפחת ראב המפוארת.

חבל שירדתם עד מתחת לחגורה ועשיתם צחוק מתפילות מקודשות.

אותו אגרונום 'פ', מדוע מתבייש שיוזכר שמו. הוא כנראה לא כל כך חכם, למרות שהוא אגרונום. 

בידידות,

שמאי עציון

* * *

אמציה פורת

על ברונים ובריונים

באחד ה"פורומים" לספרוּת באינטרנט התפרסמה ביום 15.9.06 רשימת ביקורת על הספר "מלאך האבן" מאת הסופרת הקנדית מרגרט לורנס, שיצא לאור בהוצאת "כרמל" באותה שנה, בתרגומי שלי. לתרגום עצמו יוחדה פסקה קצרה, וזו לשונה:

 ושתי מילים על התרגום. מזמן לא נתקלתי בתרגום שעושה עוול כה משווע לספר. אמנם לא קראתי את המקור כדי לערוך השוואה הוגנת, אבל הספר נכתב ב-1964 ולא בשנת 1864. הדוברת היא אישה כפרית חסרת השכלה. אמציה פורת שם בפיה שפה תנכית וחצצית. במקומות מסוימים פשוט לא הבנתי את העברית. זה פחות מורגש כשמדובר בשמות עצם, אבל בדיאלוגים זו בעייה קשה.

אני רוצה לציין שקראתי ביקורת של רות אלמוג, המשבחת את התרגום.

עד כאן לשון ביקורת התרגום. כדרכם של פורומים יש שהדברים נכתבים בעילום שם, והכותבת מכנה את עצמה בשם "הר הקסמים". תלחצו ב-Google –  הר הקסמים מלאך האבן, ותקבלו את הרשימה.

נוותר כאן על קושייה מתחכמת כגון האם היו מתרגמי יצירות צ'ארלס דיקנס לעברית בעשור האחרון צריכים לתרגם אותו לעברית של המאה ה-19; או על השאלה מהי בעצם הניגוּדיות שבין "שמות עצם" ובין "דיאלוגים" – נוותר על שאלות כאלה ונתרכז בשאלה אחת: האומנם הייתה הדוברת נבערת, "אישה כפרית חסרת השכלה", כמו שהוצגה ברשימה. מדובר בזקנה קנדית בת תשעים, הָגָר שיפלי שמה, שמספרת את זיכרונותיה ועושה את חשבון חייה. על ילדותה ונערותה היא מספרת בין שאר דברים: "הייתי תלמידה טובה בבית הספר, ואבא היה מרוצה. כשקיבלתי לפעמים כוכב הצטיינות על עבודתי, היה נותן לי שקית של ממתקים..." (עמוד 15 בתרגום העברי). במקום אחר היא אומרת: "אבל עכשיו [בזקנותי] אני מרגישה שאילו פסעתי ועליתי בזהירות אל חדרי, וניגשתי חרש אל הראי, והפתעתי אותו, הייתי רואה שם שוב את הָגָר ההיא בעלת השׂער המבריק, אותה סייחה שחורת רעמה שנשלחה אל זירת האילוף, אל האקדמיה לנשים צעירות בטוֹרוֹנטוֹ." (עמוד 39).

שכּן אביה, סוחר אמיד, מנכבדי העיירה, מאוכזב משני בניו החלשים, ובבוא העת הוא מחליט לשלוח למכללה את בתו דווקא, שירשה ממנו את אופיו החזק והקשה שלו. "כשחזרתי כעבור שנתיים," היא אומרת באירוניה, "ידעתי לרקום, וצרפתית, ולתכנן תפריט לארוחה של חמש מנות, ושירה, ואיך נוהגים תקיפוּת במשרתים, ואיך ייעשה שׂערי בתסרוקת ההולמת ביותר – לא הסגולות והליטושים האידיאליים לחיים שעתידה אני למצוא את עצמי חיה בסופו של דבר, אבל באותה שעה לא ידעתי זאת. הייתי בת פרעה השבה בלי חמדה אל צל קורתו, אל ארמון הלבֵנים המרובע, אותו כיסוי קישוטי מוזר כל כך על ארץ בראשית פראית." (עמוד 40).

כך, בלשון "תנכית וחצצית" זו, כמו שהיא נראית לגברת "הר הקסמים" הנאורה, היא מספרת על שיבתה אל הבית המפואר, יחסית לעיירה הזאת, שבו לא הוצרכה לנקוף אצבע בעבודות הבית, כי הייה להם משרתת קבועה לכך. במעמד שיבתה זו אל ביתה בתום לימודיה היא אומרת לאביה: "אני רוצה להיות מורה. אני יכולה לקבל את בית הספר של סַאוּת וָצַ'קְוָה." נראֶה אפוא שעוד כשלמדה במכללה ביררה זאת. אביה מתקומם ומרים קול: "נראֶה לך ששלחתי אותך למזרח לשנתיים ימים רק כדי שתוכלי לקבל עלייך בית ספר של כיתה אחת? [...] את לא תהיי מורה, גברת." (עמוד 41).

בסופו של דבר, כלשונה שלה, "לא הלכתי להיות מורה. נשארתי וניהלתי את החשבונות של אבי, מילאתי למענו את תפקיד המארחת [אִמהּ אשת אביה אינה בחיים], שוחחתי בנעימה דיפלומטית עם אורחים, עשיתי כל מה שציפה ממני, כי הרגשתי (לפעמים מתוך משטמה, לפעמים מתוך ייאוש) שעלי להחזיר לו את הוצאותיו, ואחת היא במה זה יעלה לי. אבל כשהביא הביתה בחורים, להציגם לפניי, נהגתי קרירות בכולם." (עמוד 42).

כך עשתה שלוש שנים. ואז קמה אותה סייחה פראית, ונגד רצונו של אביה, ולמרבה הפליאה בעיירה, היא נישאת לבּראמפּטוֹן שיפּלי, חוואי אלמן, גברתן חזק אבל איש גס ונבער, בטלן שאינו יודע לכלכל כיאות את מעשיו בחווה, ש"כדי לשפר את מוחו", כמו שהיא מספרת בסרקזם, לא קרא אלא קטלוגים של מרכולים ובתי מסחר להזמנות בדואר (עמ' 100). היא יולדת שני בנים, הבכור נלחם במלחמת העולם הראשונה, ובשובו אין הוא חוזר אל החווה הכפרית עוד, ופעם בחודש הוא שולח הביתה "גלויות מלאות שגיאות כתיב," לצערה של אימו, שהצטיינה, כזכור, בלימודיה. חייה וחיי בניה מלאים התנצחויות ומבוכות קשות בגלל גסות הליכותיו של הבעל ההמוני, עד שלבסוף אין היא עומדת בזה עוד והיא לוקחת את הבן הצעיר, האהוב עליה, ועוזבת את בעלה ואת הבית ועוברת אל עיר. "עשרים וארבע שנים תמימות נגרפו, כמו גדות של חול, בשיטפון ההתנצחויות והמריבות שלנו" (עמ' 102), כלשונה. כלומר מתשעים שנותיה הייתה "אישה כפרית" עשרים וארבע שנים בלבד.

אבל עוד כשהיתה איכרה בחווה ניסתה לשפר את חינוכו של הבן הצעיר, שנראה לה מוכשר ומבטיח, והיא מנסה לתקן את השפה הלא תקנית שבפיו (עמ' 123). ועוד היא מספרת: "פשפשתי בתַרכּוֹס השחור שלי והוצאתי את הספרים שהיו לי במכללה, וחזרתי וקראתי אותם בקפידה ובדקדוק, אבל הם לא עזרו הרבה. הוא היה צעיר מדי לשירה, ורוב החומר נועד ממילא לנשים. כבר השלכתי את כל שירי [רוֹבֶּרט] בראוּנינג, כי כשסיימתי את לימודיי אהבתי הרבה יותר את [אֵליזַבֶּת בּארֶט] אשתו של רוֹבֶּרט, מחַברת Sonnets from the Portuguese, שמצאתי בתרכוֹס, עם סימונים והערות בדיוֹ סגולה, כגון "ר' להלן 'להט'" או "צרתן של נשים" – ששרבטה שם טוּמטוּמית אחת ששמה הפרטי כשמי שלי" (עמ' 104) – אכן ממרחק הזמן יש לה ל"חסרת ההשכלה" גם ביקורת על עצמה בימי לימודיה.

בסיטואציה מסוימת, כשהיא בת תשעים, היא אומרת: "אני לא עייפה כלל [...], יכולתי לשיר. אני דומה למֶג מֵריליס, בשיר של [המשורר האנגלי ג'וֹן] קיטְס. עדיין אני זוכרת חלקים ממנו, אף על פי שבוודאי עברו ארבעים שנה או יותר מזמן שהנחתי עיניים עליו. אם זה לא סימן לזיכרון טוב, אני לא יודעת זיכרון טוב מהו." והיא מביאה מן הזיכרון את השיר במלואו (עמ' 132, 142). אחר כך היא מוצאת מקלט בבניין עזוב על חוף הים, ונוכחת שאין שם מים חיים לשתייה, וזו לשונה שם:

"[...] אני משגיחה בבשרי החרב. טיפה של מים לא באה אל פי מאז [...] אני לא יכולה לשתות מי ים – הם לא אמורים להיות רעילים? בוודאי. 'מַיִם מַיִם מְלוֹא הָעַיִן בְּלִי טִפָּה אַחַת לִשְׁתוֹת.' [מובאה מתוך הפואמה "הספן הישיש" מאת המשורר האנגלי קולרידג'] זאת צרתי. איזה אלבַּטרוֹס הרגתי, למען השם? יהי כן, עוד נראה – בואי, סַפּנית ישישה, קומי צאי מדרגשך המסריח ונראה מה יימָצא." (עמ' 161).

זה אפוא עולם האסוציאציות של הָגָר שיפּלי, אותה "אישה כפרית חסרת השכלה" שבָדתה הגברת "הר הקסמים" ממוח מטומטם או מנפש אטומה (תבחר נא לה את האפשרות הנוחה לה יותר), אותה הגר שהמתרגם "שׂם בפיה שפה תנכית וחצצית". ואם נגענו בתנ"ך, גם הוא לא זר לה להגר שיפּלי כמו שהוא זר, כמתברר, לגברת "הר הקסמים"; במקום אחד, למשל, הגר נדרשת לספר איוב (עמ' 38), ובמקום אחר היא נדרשת לספר תהלים (עמ' 142), ובמקום אחר היא אומרת: "'וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה", והיא מתנצלת שהיא לא זוכרת עכשיו מאין השורה הזאת. בוודאי נסלח לאישה בת תשעים, ששכחה שהביטוי שעלה על דעתה לקוח משיר השירים, אבל יש בה די דעת ותחכום או אינטואיציה להוסיף כאן: "ושמא מסיבה כלשהי הזיכרון הזה מכאיב לי" ולתלות בזה את סיבת השכחה (עמ' 71). לא אתפלא כלל אם המשפט "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" הוא אחד המקומות שהגברת "הר הקסמים" מעידה על עצמה שבהם "פשוט לא הבנתי את העברית."

אין פירוש הדברים שהגר שיפלי היא אינטלקטואלית ששוקדת על תוספת דעת ושכלול מחשבתה ורוחה; חייה, ובייחוד אופייהּ, היו קשים ולא תמיד הביאו לה טובה דווקא. אבל מהרצאת דבריה, במין מונולוג של שיח פנימי שמעמיד סיפור בגוף ראשון, ניכר שבהשכלתה הספיקה לקנות לה שליטה טובה בשפה, והוכשרה להתבטא בלשון תקנית טובה, ואפילו יפה.

בחרתי בדבריה של "הר הקסמים" כדוגמה אופיינית לרמת הביקורת עליי בקרב הדומים לה. משום מה ראתה הגברת "הר הקסמים", ברוב זחיחותה, להזכיר בביקורתה את הביקורת של רות אלמוג. ואכן נשאלת השאלה מה ראתה סופרת ומבקרת ספרות ממדרגתה של רות אלמוג לשבח דווקא את תרגום "מלאך האבן" ("הארץ", "תרבות וספרות", 11.8.2006)? את השאלה הזאת צריך כמובן להפנות אליה. אפשר כמובן גם לקרוא את דבריה שם ולמצוא לפחות את מקצת התשובה בהם. אבל לי יש עוד ניחוש מַחץ אחד: שלא כגברת "הר הקסמים", היא פשוט קראה את התרגום בלי הרגשה מפחידה ומקוממת של פחיתות ונחיתות, ולא עוד אלא שהבינה את הנקרא...

ואם תאמר הגברת "הר הקסמים" שיש גם בדבריי אלה מקומות שהיא "פשוט לא מבינה את העברית," אין לי כל טעם וסיבה שבעולם שלא להאמין לה.

ועוד לכל הדומים לגברת "הר הקסמים": "תַרְכּוֹס" פירושה תיבה גדולה להעברת חפצים trunk) באנגלית). אמנם יכולתם לגשת למילון אבן שושן, למשל, ולברר זאת, אבל לא הייתם טורחים לעשות זאת, כמובן – בשביל מה? בשביל ללמוד מילה בעברית? הלוא ברור לכם שמה שלא למדתם עד עכשיו לא כדאי לדעת. ואני מבקש את סליחתם של אלה  שאכן טורחים ללמוד ולהוסיף דעת בשפה ובתרבות העברית – לא אליכם התכוונתי.

אני יכול לנחם את הגברת "הר הקסמים" ולומר לה שהיא שרויה בחֶברה טובה. בהשראתה ובניצוחה של גברת אחרת, שהיא עצמה מתרגמת מעולה אבל אישה צרת עין שפלה ועלובה, מתנהל נגד תרגומיי, זה יותר משלושים שנה, מסע השמצות (הכול, לשמחתי, בצד גילויים מחממי לב של הוקרה והתפעלות, אבל לא באלה אני עוסק עכשיו). הגברת הזאת עצמה חכמה מכדי להיכשל בדברי שטות בכתב, אבל לחישות העכנאי שהיא שוקדת להשמיע כל השנים האלה היו "המפץ הגדול" להיווצרות אווירה של איבה לרמה התרבותית הנשקפת מתרגומיי. בשנות השמונים של המאה שעברה, למשל, כתב מאיר ויזלטיר שהוא "לא מכניס את החומר הזה [תרגומי אמציה פורת] הביתה," ולא אגב דיון בתרגום מסויים שלי, אין הוא נוקב בשם של ספר, אלא הכול כדי שלא להשאיר את הנייר חָלק, ולמלא טור שהיה לו בעיתון (גזר העיתון שמור אצלי באיזה מקום, אבל אני לא מתכוון לחפש עכשיו את התועבה הזו). האם מותר לי לנחש מי היה אץ להתנדב אילו היה נהוג אצלנו לשרוף ספרים בכיכר העיר?

בריון בהמי, גס רוח אחר, יצחק לאור שמו, בביקורתו על הספר "רד משה – וסיפורים אחרים" מאת ויליאם פוקנר (עם עובד 2002), פותח את דבריו על תרגומי בזה הלשון: "לדבּר על תרגומי אמציה פורת במונחים של שלילה, פירושו להתפרץ בדלת פתוחה," ("הארץ", "תרבות וספרות", 24.1.03). אכן קבלת פנים תרבותית ונאה לתרגום כזה. ברשימה הזו הוא מכנה אותי ואת שכמוֹתי, בנעימה של צרוּת עין, "ברוֹני הפרוזה העברית", ואף על פי שהייתי שמח יותר על התואר הזה אילו בא מפי אדם נכבד יותר בעיניי, אני מקבל אותו בתודה ובענווה.

עוד מואיל הבריון הבהמי הזה להודות שאני "אמן העברית הישנה", ואני תמהַ ומתפלא, מה מפריע למֵגָלוֹמַניאק הזה לחשוב את עצמו לאמן העברית החדשה – בלי הצורך הזה לסלק תחילה מן הזירה את אמציה פורת המרגיז הזה? הייתכן שמה שמקניט באמת את לאור ודומיו הוא שעל כורחם עדיין אני בעיניהם אמן העברית החדשה והחדישה דווקא, אלא שהיא מיוסדת על תרבות עברית רחבה משלהם, והיא להם מעין מזכרת של חולשה ואוזלת יד? בדוֹפי שלָאור מוצא בתרגום הוא מסתפק בדוגמה אחת בלבד (מופרכת כולה, ומובאת בשיבוש, כי ציטט מן הזיכרון ולא טרח לבדוק), והוא מסמיך לזה את האמירה שדברים כאלה מצויים בספר "למכביר", וזאת טכניקה שפלה ידועה של בריונים פחדנים – לזרוק שקר זדוני שמיוסד על ההנחה הנכונה שאיש לא יטרח לבדוק, ומיד להסתלק ולברוח. 

דברים כאלה ודומיהם, של אישים בני סמך לכאורה, הם שמעודדים את היווצרות האיבה לתרבות העברית המתבטאת בתופעה כגון תרגומיי שלי, והם שמעוררים את החששות מפניה, בייחוד בקרב התוצרים של החינוך העלוב לעברית בארץ היום. שהרי אם באזובי קיר כמו יצחק לאור נפלה שלהבת, מה יעשו כנימות כמו הגברת "הר הקסמים"? ואף על פי כן, אם נהַנה את הגברת "הר הקסמים" ודומיהָ מן הספק, ונאמר שאולי באמת ובתמים הם לא מבינים כלום, הרי אם נהַנה את יצחק לאור ודומיו מן הספק, ונאמר שאולי אחרי ככלות הכול הם מבינים משהו, ובסתר לבם הם יודעים את האמת, יימָצא שמדרגתם המוסרית נחותה הרבה מזו של הגברת "הר הקסמים" ודומיה.   

* * *

אלי יזרעאלי

שירשור לאהובה

אהובתי, אני מחפש

ואינך בסביבה

אני מחפש זיון

שיש בו גם אהבה

חושב עלייך

כשילוב מושלם

ממלאת את גופי

כמכלול ועולם.

רק חושב עלייך

נעשה חרמן

משתוקק אל נקבייך

נעמד לי הקטן.

מנסה תפנית במוח

כלום לא עוזר

מערכות גופי

מסרבות להתנזר.

אני חושב עלייך

רוצה להתחכך בשדייך

וכשחושב עלינו יחד

אני תקוע לך בתחת.

וגם על החזית

איני פוסח

כשמתקרב אלייך

כולי רותח.

מבין שיש קושי

לעיתים גם מורכבות

מנסה כוחי

בעוד משפט חבוט

ואם זה מצליח

אני מתמוגג

בואי לחיקי, מותק

ואני כבר חוגג.

אז יימלא שחוק פינו

ולשוננו רינה

את מוצצת לי

ואני מלקק לך בגינה

אני מרגיש שאת חלומי

עוד מאז שהייתי בגן

לא בכדי אלייך קשור,

מחובר לך לדגדגן.

* * *

ליאון גרשוביץ

דברי יזרעאלי "תמיהה ואפילו בושה"!

אהוד שלום,

אני רוצה להגיב קצרות לדבריו המוזרים של מר יזרעאלי [גיליון 393]. דבריו הם דוגמה "מאלפת" לעמדה לא-ערכית ולא-אחראית! בתור שכאלה ראוי שיילמדו בכל בתי-הספר התיכוניים שלנו. עמדתו של מר יזרעאלי היא לא ערכית שכן היא משתלחת במר הייטנר באופן אישי, "לגופו של אדם", ולא "לגופו של עניין" ובטח שלא "לאור הערכים". היא בלתי-אחראית שכן אין היא מבוססת אלא על פרי דימיונו של מר יזרעאלי בלבד, שכן אין הוא טורח לגבות את טענותיו אף לא בציטוט אחד.

רק לפני שבוע ציינו את יום הזיכרון ה-13 לרצח רה"מ ושהב"ט רבין ז"ל ונראה כי שום לקח לא נלמד מהרצח – דבריו של מר יזרעאלי הם הוכחה חותכת לכך. למרבה הצער מר יזרעאלי לא הפנים את הלקח החשוב ביותר מרצח רבין – קיומה של חברה המושתת על תרבות של מחלוקת. תרבות של מחלוקת מבוססת על אקסיומה כי הוויכוח הציבורי צריך להתנהל לגופו של עניין ולאור הערכים ולא לגופו של אדם וברוח דברי הרמב"ם "ואפשר לאדם להשיב ולבקר ולחלוק בדרך ארץ ובידידות." (אגרות הרמב"ם ח"א, מהדורת שילת, עמ' ש"ט). 

אני מקווה כי דבריו של מר יזרעאלי, ויותר מכך סגנונו, שהוא "מופת" לעמדה לא-ערכית, לא מכובדת ולא מכבדת, לעמדה לא אחראית, מעוררים בלב הקוראים לא רק התנגדות ומורת-רוח אלא תמיהה ואפילו בושה.

בברכה,

ליאון גרשוביץ

* * *

ועוד לבעיית הפקסים של הפרסומת בלילות

שלום אהוד,

ליבי ליבי לעדינה בראל ולכל האחרים – הכורעים כמוה תחת עומס פקסי הפרסומת, אשר מבזבזים דיו יקר ומעירים אותם בלילות. גם אני ניסיתי לנקום ולהחזיר לשולח את פקסיו –על אחד שבעים ושבעה,  אבל אינני בטוחה שהנקמה הזו יעילה יותר מן הפתרון שלי. הפקס שלי בדרך כלל כבוי, ואני מדליקה אותו רק כשאני מצפה להודעה. בנוסף הודעתי (רק בכתב ובפקס) לבזק, שמיספר הטלפון של הפקס שלי חסוי. מעתה אין לי כבר קשר עם המפרסמים המריצים בלילות פקסים לכל עבר, ומגיעים אליי רק פקסים ממי שמודיע לי על כך מראש בטלפון.

בהצלחה,

נגה מרון

אהוד: אצלי הפקס הוא במחשב, שמופעל כל הזמן ומחובר לאי מייל ולאינטרנט באותה טכניקה של פס רחב, יום ולילה ללא הפסקה, והוא גם טלפקס, כלומר, כל זה במיספר הטלפון הביתי שלי, והדבר נוח לי מכל הבחינות.

* * *

יורם וולמן

לנין במוסקבה

"לנין במוסקבה!" – קרא אוהד נלהב בספרו של בוריס פסטרנק "ד"ר זיוואגו". ההמונים שמעו ומילאו את הרחובות של הערים הגדולות ברוסיה: פועלים, איכרים, סטודנטים, עקרות בית ומי לא. גם חיילים היו שם, גם קצינים. מעוצמת המהומה וקריאות השימחה על העומד להתרחש, מגיני המשטר הישן הסתתרו לרגע בקסרקטיניהם. ריח המהפכה עמד באוויר, והמתח הכמו-חשמלי עמד להתפרק כל רגע. לזה ייחלו כמעט כולם, כל אלה שמאסו במשטר הקודם המושחת, שדירדר את המדינה אל עברי פי פחת ועירב את הצבא במלחמה ארורה. ועוד מעט קט ולנין ומעריציו המאורגנים היטב יסתערו על השלטון של ראש הממשלה הדמוקראטי אלכסנדר קרנסקי. הם ישלחו את משפחת הצר לעולם שכולו טוב, יהפכו את רוסיה על פניה ויכוננו את המשטר הטוב ביותר שידע האדם ויביאו גאולה לרוסיה ולעולם כולו. את המשטר הישן הם יזרקו לפח האשפה של ההיסטוריה.

מעריצי המשטר החדש, ברוסיה ובמערב כאחת, באמת האמינו שכך יהיה. הנה הולכת ונוצרת דת חדשה. לנין סיחרר את ראשיהם בנאומים חוצבי להבות – שהם יכולים להביא את השינוי, הם והוא בראשם. הוא ביקש את תמיכתם. מעריציו בכל העולם אמרו שהמהפכה של ולאדימיר איליץ אינה סתם החלפת משטר אלא מאורע עולמי ויותר מכך: מאורע קוסמי. אנשים בכו בניצחונו ועיתונים חשובים ברוסיה ובמערב מלאו במאמרי תמיכה בשינוי המבורך. התקווה לעולם חדש וטוב יותר מילאה את ליבות כולם.

אחרי שתפס את השילטון, הראה לנין לכולם איך צריך לייצב את המשטר החדש. אחר כך באו יורשיו, במיוחד בעל השפם העבות. הסיסמאות והתעמולה נותרו כשהיו. ההמשך ידוע.

הסנטור לשעבר מאילינוי, השחור-למחצה, ברק אובמה, נבחר בבחירות דמוקרטיות לעילא להיות הנשיא הארבעים וארבעה של ארצות הברית. באמצעות נאומים חוצבי להבות שיכנע הסנטור הצעיר את הבוחרים שהוא והם יכולים להביא את השינוי, שאין לסבול יותר את המשטר הישן שעירב את הצבא במלחמה ארורה. חמישים ושלושה מיליון בוחרים חושבים בחרו בג'והן מק-קיין ואילו שישים ושלושה מיליון בוחרים מריעים בחרו באובמה. הבחירה הזו, התלהבו הפרשנים, היא שינוי עולמי וגם מעבר לזה. הסנטור-לשעבר הבטיח לבוחריו שידבר עם האויבים וישנה את העולם. הוא ידבר עם רוברט מוגבה וישנה את זימבבוואה, הוא ידבר עם קים זונג איל וישנה את צפון קוריאה, הוא ידבר עם אחמדניג'אד וישנה את אירן, וכך עם כל הדיקטאטורים הרוצחים באפריקה – וישנה את אפריקה.

אשרי השינוי המבורך.

ההמשך אינו ידוע.    

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

הפרוזה שלי לא גדולה, ואני לא כל כך... לא מתפעלת ממנה.

היא יצאה ממני שלא על מנת להיות מודפסת, אבל יצאו דברים כמו שהם;

ואני הייתי איזה דבר, ולכן האטמוספירה שלי משתקפת,

הראשית משתקפת בה."

מתוך הראיון האחרון שנתנה אסתר ראב בחייה, ב-9.12.1980, להלית ישורון.

אבי והברונית

בביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ – איני יודעת בדיוק את התאריך – היה צריך להוביל בדיליג'אנס את הזוג הנכבד מפתח-תקוה לזכרון-יעקב – ובכן מי מעגלן? כמובן, אבי; הסוסים, סוסים כאשר אהבם – אבל הדרכים אינן דרכים, רק שבילי-עפר, וסלעים חבויים תחתם.

נוסעים, נוסעים – ה"עגלון" חבוש כובע-לבד אפור, רחב-שוליים, וכתונת כחולה, דהוייה, מתוחה לו על גוו המהוקצע – הוא "פיטורסקי" מאוד, דיבר גרמנית רהוטה, וקאבאליר מושלם; זוכר הוא עוד מחוות הברון ההונגרי את כל הגינונים היפים, והתנהגותו מוצאת מאוד חן, בעיני הברונית.

עולים הרים, יורדים בקעות – מה פראית ויפה הארץ! "Mon Dieu! Quel paysage!" – אלוהיי, איזה נוף! – הוגה הברונית הדקה, לבושה היא חולצת-תחרה שקופה, וחצאית שחורה ארוכה ורחבה המגיעה עד לקרסוליה הדקים. שולי החצאית רקומים ב"פיסמנטרי" כבד ונוצץ, אף הוא שחור. כפות-רגליה הזעירות נתונות בנעלי-זמש דקות חדות-עקב.

בעלייה להר זכרון-יעקב קורה הדבר: שלושת הסוסים, מרוב מאמץ – נתנו סחיבה לא מאוחדת, סוס אחד לכאן וסוס אחד לשם: ו"קראק!" – נשבר היצול וסטופ! העגלה עומדת בתוך נוף מרהיב. השמש נוטה לערוב בתוך ים-התיכון המונח כמו על כף-היד. הוא מלא ארגמן, "Du pourpre – של ארגמן", מצפצפת הברונית חרש ובהתפעלות, ואינה יודעת שהיא תקועה בלב נוף-פראי מלא שודדים ערביים, וגם חיות טורפות נמצאות בהרים אלה: נמרים למשל, זאבים, וצבועים (כעת כבר אינם). ובכן, ה"עגלון" יורד מדוכנו, מחפש חבל ועוד, לתקן את היצול. בינתיים ירדו הדמדומים מהר מאוד. ה"עגלון" מנסה לדפוק בסוסים, אך היצול, המתוקן, רק על-ידי החבל – ניתק במהרה.

ובכן? כבר חושך מסביב ואילו זכרון-יעקב אינה רחוקה כלל והם במבואותיה. אילו התאמצו היו יכולים להגיע ברגל. אבל ברגל מי? הברונית הנעולה נעלי-זמש דקות בעלות עקבים גבוהים ברגליה הזעירות? וסלעים אלה? ושמלתה הנגררת באבק ומסתבכת בקוצים?

עמד ה"עגלון" המוזר ופשט כותנתו הכחולה, קרעה לפסים-פסים, כרע על ברכיו לפני הברונית וחבש בעדנה את רגליה הזעירות בתחבושות רחבות; והוא ערום עד למותניו ויפה ללא גבול בתוך הדימדומים, על רקע הנוף הסלעי.

היא נשענת בצד אחד על זרועו של הברון ובצידה השני ב"עגלון", וצוחקת בקול-חזתי עמוק וגם ה"עגלון" הנפלא הזה, שכמותו לא ראתה מעודה – הוא תומך בה בעדינות כזאת, עדינות שאינה נופלת מזו של כל ג'נטלמן צרפתי, אבל רגליה בכל זאת רכות ואינן רגילות לקרקע זאת המלאה סלע ודרדר, וה"עגלון" מבקש רשות מן הברון – לשאת את הברונית בזרועותיו, מרים אותה כנוצה בזרועותיו החזקות וצועד; – אחריו מדדה הברון, ובן-לווייה אחד.

והעגלון צועד בביטחה ונושא את הברונית בזרועותיו כברת-דרך הגונה, עד האורות הראשונים של המושבה, מורידה בעדנה רבה וזו פונה אליו ומטביעה לו נשיקה ארוכה על לחיו העגולה השזופה.

סיפור זה סיפר לנו אבי בערב חורף אחד כשהרוח הומה בחוץ, ואנו יושבים סביב תנור חימום קטן מוסק בגזרי אוקליפטוס ריחניים המשתקשקים ומתנפצים בלהבה יפה בתוכו, שותים קפה-בחלב ואוכלים עוגות של אמא, ואמא מסתכלת באבא בעיניים חדשות כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה, ואני נמוגה מחיבה אליו.

*

נכתב: 1970 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1887. נדפס לראשונה: "דבר", 8.1.1971. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 48.

על ביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ-ישראל, ב1887-, מספר יהודה ראב בספר זכרונותיו "התלם הראשון" בפרק "במשמר הכבוד לברון" (עמ' 106-105), וחלקו הראשון של סיפורו מובא כאן:

בל"ג בעומר תרמ"ז (1887), אגב דרכו מראשון-לציון לזכרון-יעקב, ואחרי ששהה זמן-מה ביהוד, ערך הברון רוטשילד ביקור קצר בפתח-תקוה, בלוויית קוולן ועוד כמה אנשים, וכולם היו רכובים על סוסים. עברו עוד כמה שנים עד אשר לקח גם את פתח-תקוה, בחלקה, תחת חסותו; אך בני פתח-תקוה כבר נשאו אליו את עיניהם. את תיורו עשה על ידי חברת קוק האנגלית. הברונית עם כל מלוויה יצאה אותו יום מיפו וחיכתה לו בנבי-שמעון ליד קלקיליה. המושבה שלחה ארבעה רוכבים, וגם אני ביניהם, כמשמר כבוד לברון ללוותו עד למקום פגישתו המיועד עם הברונית.

בהגיענו למקום מצאנו את המרכבות של שיירת הברונית תקועות בחול, ונעזור להם לצאת מן המיצר. רצינו כבר לחזור למושבה, אבל הברון הפציר בנו שנלווה אותו עד זכרון-יעקב, ואנו כמובן לא יכולנו לסרב. כל הכבודה יצאה לדרכה. לא יצאה שעה מרובה – ויצול מרכבת הברון נשבר. לא הרחק מן המקום היה כרם תאנים. כרתנו ענף גדול של תאנה וקשרנו אותו בחבלים במקום השבר. דרושים היו מים להרטיב את הקשר למען יתהדק, אבל מים לא היו בכל הסביבה. מנדל קופלמן, שהיה אחד מארבעת הרוכבים שלנו, מצא תחליף... הוא רמז לברון ולברונית שיתרחקו לזמן-מה מן המרכבה, והעניין סודר.

כיוון שהתעכבנו בדרכנו יתר על המתוכן, באה אלינו השמש בקרבת עיון-אל-עסוואר. הברונית צמאה למים, אבל לא יכלה לשתות כמונו את מי הביצה של עינות אל-עסוואר. קניתי עבורה מעט חלב עיזים מאת אחד הרועים שהישקו שם את עדריהם, ובתוך שקערורית של בקבוק הפוך הגשתי לה את החלב והיא שתתה ממנו. המשכנו הלאה בדרכנו, כשאנו הרוכבים מלווים את המרכבה משני צדדיה. במשך הנסיעה היתה הברונית משוחחת עימי ומתעניינת בארץ ובמנהגיה, ומנדל קופלמן היה רוכב לצד נערותיה המלוות אותה, כי הוא מצא חן בעיניהן... תמיד היה מוצא חן בעיני נשים.

בחורשת אלונים שליד מרח, בשלוחות הרי הכרמל, ירד עלינו הלילה. החושך גבר, ואנו עלינו גבעות וירדנו בקעות, עד שהבחנו כי תעינו מדרכנו, והחלטנו ללון במקום. הברון והברונית שמחו על הרפתקא זו. הם ישנו במרכבה ואנחנו שמרנו עליהם במשך כל הלילה. עם עלות השחר נוכחנו לדעת כי הננו קרובים מאוד לזכרון-יעקב. עשינו את הדרך הקצרה ברגל, והמרכבות נשלחו בדרך האחרת, הנכונה, המקיפה את הר זכרון.

בלכתנו בין הסלעים נקרעה נעלה של הברונית ובוהן רגלה הציץ החוצה. בראות זאת הברון – צהל ממש משמחה.

עם בוקר נכנסנו למושבה זכרון-יעקב. שם כבר חיכו לבוא הברון בדאגה.

מסיפוריה של אימי

א. העבד

ריק היה מסביב – רק בקתות אחדות, סיפרה אימי, ודרכי-עפר הובילו מן המושבה לשדות הרחוקים. לא נשמע שום רעש, רק ציוץ אנקורים וקול גלגלי-עגלות רחוקים, לפעמים צעקת זירוז לבהמה החורשת או קריאה רחוקה משדה לשדה. חדר-אמבטיה ומיטבח היו לנו – הכל מעץ לבן והכל משופשף. יהודה היה מביא סבון נבולסי מיפו, והוא היה מצויין.

עמדתי ליד השולחן עליו היה קרש גדול מהוקצע, למעשה-בצק, וגילגלתי במעגילה עלי אטריות. התפריט שלנו היה דל, ומעשה-הבצק שיהודה אהב – הייתי מכינה באופנים שונים: קיצוצים גדולים מרובעים ברביכת קמח בשמן, אטריות דקיקות ופתיתים מרובעים, "פלצאלאך", שהייתי מטגנת בשמן ומוסיפה לו מים, והיה טעמו כטעם "הלזיל" (צוואר תרנגולת ממולא).

גילגלתי וגילגלתי והרהרתי בעובר שבבטני. היו אלה חודשים ראשונים להריוני הראשון – הייתי מאושרת. צריך יהיה לקנות פרה, הרהרתי. היהיה זה בן או בת? – לפתע שמעתי צעדי רגליים יחפות, ועל המפתן עמד הכושי, ה"עבד" של שייך אבו-רבאח; גבוה כעוג מלך הבשן, לבוש לא כפלח, אלא בכתונת לבנה ארוכה, שקצותיה תקועים באבנטו, ושוקיו הענקיים השעירים – ערומים.

"מוייה יא-מעלמתי, מוייה – " ועיניו נשואות לכד הלח אשר על אדן האשנב, בפינת-החדר.

הייתי מבוהלת מאוד. עיניו דבקו בי ובכד באש שחורה – אבל ניגשתי בצעדים שקטים לאשנב, והוא הולך אחריי, נתתי לו את הכד. הוא תפש בו ביד אחת, הרימו מעל לראשו, שירבב ראשו אחורנית, וזרזיף-המים קלח ישר לפיו הענקי בלי שיגע בכד. פניתי ללכת. פתאום שלח את ידו השמאלית אחורנית וצבט בעכוזי.

לא הוצאתי הגה. קפצתי ותפשתי את המעגילה הארוכה וב"קנאק" אחד שברתי את הכד מעל לראשו. המים נשפכו ברעש גדול סביבו. החילותי לחבוט בו במעגילה חבוט וחבוט. שמעתי את החבטות יורדות על גופו, שכותנתו הלחה דבקה בו. חבטתי עד שנשברה המעגילה ובידי נישארה שארית קטנה. עמד נדהם ורטוב ולא הניע אבר. אך פתאום ראיתי משהו נדלק בעיניו – וידעתי: כעת יתקפני. בו-ברגע נשמע שאון גלגלים, מן הדרך התקרבה עגלה. קפץ מעל לשברים ונמלט.

יהודה נכנס, ואני כל עוד רוחי בי סיפרתי לו מה שקרה. חשבתי שידלוק אחריו, הוא הביט בי רגע, אחר תפשני במותניי, הייתי דקה כקנה ומשקלי מועט, הרימני מעל לראשו והחל לרקוד איתי ולצעוק: "גיבורה, גיבורה שלי – יעל אשת חבר הקיני!"

"מטורף! הנח לי – " צעקתי, "עוד מעט ותנהג ככושי הלז!"

הורידני לאט-לאט. הסתכל בשברים שמסביב והימהם:

"כעת ישלם, הכלב השחור."

התיר את הסוס מיצוליו ודהר ישר לשייך אבו-רבאח. ולעיניו כיבדו את הכושי במנת פאלאקות (צליפות חזרן על כפות הרגליים) הגונה.

בערב אכלנו "פלצאלאך" מעלי-הבצק אשר הספקתי לגלגל לפני ששברתי את המעגילה.

"אקנה לך מעגילה של כסף – " התלוצץ יהודה, "ובפעם הבאה לא תישבר אם יתקיפוך."

ב. הסוס

מול ביתנו השתרע שטח – עד למרחקים – מישור אשר רק בצפון נפסק על-ידי הגבעות של הכפר הערבי מלאבס, וליד הירקון החלו גדלים האוקליפטוסים שניטעו לפני עוזבנו את המקום כדי לעבור לאדמת מלאבס. תליתי עיניי בפס הירק. זכרתי מילדותי דברים כאלה שהלכו הלוך והיטשטש. כאן היה הכל יבש, היו אלה ימים שלאחר קציר, ושדות-השלף היו צהובים, וכעת, משהיה לנו עדר קטן – היו הפרות רועות שם.

שבת, ויהודה הלך להתפלל למניין שבאחד הבתים. אני החזקתי את ספר "מנורת-המאור" וקראתי בו ב"עברי-טייטש". הרחק-מה מן הפרות רעו הסוסים. הם היו כבולים ברגליהם האחוריות, וראיתי כיצד הם מנתרים שוב ושוב כדי לרעות בשלף.

ילדתי ציפורה, תינוקי הראשון (מתה מדלקת-ריאות שחשבוה למאלאריה), שכבה בעריסת-עץ נמוכה, שקנינו אצל נגר ערבי ביפו. שתי דפניה היו מעוגלות למטה, וכשהיו נוגעים בה היתה מתנדנדת.

הינקתי את הילדה ושמתיה בעריסה. הייתי מנדנדת אותה ברגלי בעוד אני מחזיקה בידי את הספר הגדול וקוראת. על השולחן הקטן לידי היו ערוכים הכלים לקידוש. "שטרודל" גדול מעשה-ידיי התנוסס על השולחן ולידו בקבוק יין מתוק וגביע כסף, "מתנת-הדרשה" של אימי ז"ל.

הילדה נימנמה, מן השולחן נדף ריח המאפה והיין – וליאות גדולה תקפה אותי. חם היה. נימנמתי, ועוד רגע והספר היה נשמט מידי. לפתע שמעתי הלמות-פרסות קרובה, קפצתי ממקומי, הספר נפל ארצה, וראיתי סוס אדום, ענקי, דוהר ישר לפתח ביתי הפתוח. מניה וביה תפשתי את הילדה ועליתי על הכיסא שישבתי עליו.

הסוס נכנס בדהרה דרך הפתח הפתוח, הגיע לקצה החדר כששתי רגליו הקדמיות יורדות בהלם פרסות על קרקעית העריסה, הסתובב, וכשרגלו האחת גוררת את שברי העריסה – יצא.

ירדתי מן הכיסא, לחצתי את הילדה אל ליבי, וסגרתי את הדלת. חם היה, אך סגרתיה.

ג. ינקלה פיצ'אריצ'ס

"הביאליסטוקים" כבר היו אז עימנו, ביניהם משפחת ברנדה, אנשים שקטים וחביבים, וברנדה הביא עימו אח צעיר, בלונדיני, כחול-עיניים. שמו היה ינקלה. שמנמן גוץ, אבל יחד עם זאת חתיכת כספית, שופע חיים. ינקלה החביב היה תמיד מוכן לעזור.

כרסי בין שיניי – ינקלה נושא את הדלי הכבד מחבית-המים שבחצר עד למיטבח; הילדה חולה – הוא לוקח אותה אל ה"פאלשאר" (החובש). ינקלה פה, ינקלה שם, ואנו אוהבים אותו אהבת-נפש.

לא היה דבר שלא היה מוכן לעשותו למעננו. והנה בא חורף קשה, שבועות ארוכים של גשמים. המוסררה והאבו-ליג'ה עלו על גדותיהם, ועוד הרבה ואדיות קטנים יותר. השדות הזרועים נסחפו, ויהודה היה במצב-רוח רע. ואני – רק זה עתה התאוששתי במקצת ממות ילדתנו ציפור'לה.

לא היתה כל אפשרות להגיע ליפו כדי להביא צורכי-מזון – התבון (תנור ערבי עשוי חימר) עמד שומם. אין קמח, אין קטניות, הסוכר אזל, ואני עומדת לפני ה"ארון", אשר רשת ירוקה מתוחה עליו, והוא ריק. יהודה יחזור מן השדה רעב, כי האוויר קר, אם כי השמש זורחת. עמדתי כך וזרם דמעות פרץ מעיניי. לאחר מות הילדה היה כל קושי גורם לי בכי. דבר שלא ידעתי דומהו לפני-כן. והנה נכנס ינקלה.

"מה יש, לאה?"

"לא כלום, הבט: ריק, אין מה לבשל."

"אין מה לבשל?" – אמר כשעיני הקונדס שלו מרצדות. – "חכי!"

וכחץ מקשת רץ לעבר ה"שלל": ואדי שחצה אדמות דשנות בדרום המושבה. כעבור זמן-מה חזר.

"הבאתי – " אמר, "הנה תבשלי, הנה 'פרודוקטים'. הבאתי פיצ'אריצ'ס ושצ'אב."

הוא הביא חופן פטריות קטנות ועגולות, ואגד גדול של חמציץ ירוק.

מאז קראנו לו פיצ'אריצ'ס. כעבור זמן-מה נדד לאמריקה. שנים רבות היינו מקבלים "שנות-טובות" צעקניות ממנו, ולבסוף צילום, בו הוא ניראה כבעל-בית נכבד. ולאחר מכן – הס.

*

נכתבו: 1963 לערך. תקופת התרחשות הסיפורים: 1891-1885 לערך. נדפסו לראשונה: "הארץ", 25.10.1963. נכללו בקובץ "גן שחרב" – "העבד", עמ' 52. "הסוס", עמ' 54. "ינקלה פיצ'אריצ'ס", עמ' 55.

1885 היתה השנה השביעית לקיומה של פתח-תקוה, לאחר שנתחדש היישוב בה. אחותה הבכירה של אסתר, ציפורה, בתם של יהודה ולאה ראב, נולדה בשנה זו ונפטרה כבת שש, ב1891-, עוד בטרם נולדה אסתר. [ציפורה היתה דודתי, שמתה 51 שנים לפני שנולדתי. – אב"ע].

  * * *

סבי הגיע לפתח תקווה רכוב על חמור

למערכת השבועון "מקור ראשון",

בגיליונכם מיום שישי, 21.11.08 התפרסמה כתבה מאת אלי אשד "מאה ושלושים שנה חלפו משנת תרל"ח, אך הוויכוח על הסיפור האמיתי של חמשת הרוכבים עדיין רלוונטי".

בין יתר הדברים נאמר בכתבה: "המבקר החריף ביותר של השיר הוא הסופר יליד פתח תקווה אהוד בן עזר, נכד לאחד ממייסדי פתח תקווה שאינו מוזכר בפזמון, יהודה ראב (בן עזר), שטוען שהיו עוד אנשים במשלחת – ובהם סבו. יכול להיות."

שקר וכזב. מעולם לא כתבתי ולא אמרתי דברי שטות כאלה. נכון שאני טוען שהמשלחת הזו, בהרכבה המתואר בבלדה – לא היתה ולא נבראה, וכי סיפור ייסודה של פתח-תקווה אחר הוא, אבל מעודי לא טענתי שסבי היה באותה משלחת הזוייה, ולא לחמתי על כך שייכלל בה מאחר שממילא כל המסופר בבלדה אינו אמת היסטורית.

סבי יהודה ראב הגיע לראשונה לפתח תקווה אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי אוקטובר 1878, רכוב על חמור בראש שיירת חמורים עמוסי מטען מיפו כדי להתחיל בבניית המושבה, ובראש ובראשונה לחפור בה את הבאר הראשונה [היכן שכיום כיכר המייסדים], והוא פגש שם שני מייסדים בלבד: יהושע שטמפפר [בן-דודתו] ודוד מאיר גוטמן. זה הסיפור האמיתי.

בברכה

אהוד בן עזר

תל אביב

  * * *

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

הוצאות הספרים  "כנרת, זמורה-ביתן" ו"הקבוץ המאוחד"

מתכבדים להזמינכם לערב ספרותי חגיגי

עם הופעת ספריהם  החדשים של ד"ר ארנה גולן  ושמאי גולן

בתוכנית:

דברי ברכה:  המשורר בלפור חקק – יו"ר אגודת הסופרים העברים

על הרומן "ואם אתה מוכרח לאהוב" מאת שמאי גולן

בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן:

פרופ'  הלל ברזל / פרופ' חנה יעוז

הסופר אהוד בן עזר משוחח עם שמאי גולן על ספרו

על ספר המחקר  "בעבותות  הביקורת"  מאת  ד"ר ארנה גולן

בהוצאת הקיבוץ המאוחד:

פרופ. עוזי שביט

ד"ר ארנה גולן  משוחחת עם  י. ל. גורדון (יל"ג) –

המשורר, העורך והמבקר בן המאה ה-19

השחקנית והבמאית דליה שימקו קוראת דף מספרו של שמאי גולן

מנחה: המשוררת לאה טרן

האירוע יתקיים הערב, יום חמישי, 20.11.2008, בשעה  20.00

ב"בית הסופר" ע"ש ש. טשרניחובסקי, בתל-אביב, רח' קפלן 6

מפגש חברים וכיבוד  החל  מן השעה  19.30

הכניסה חופשית

הספרים בחתימת המחברים יימכרו במחיר מוזל

* * *

הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר

"ספר הגעגועים"

קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 350 עמודים ועומד לצאת לאור בראשית חודש דצמבר 2008 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, בראשית חודש דצמבר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח [בישראל]. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.

אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו בראשית חודש דצמבר! – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק בהגיע מועד משלוח העותק אליהם. לצערנו מתעכבת קצת הפקת הספר מעבר למה שצָפינו. אין צורך לשלוח את השיקים בדואר רשום.

הכתובת למשלוח 50 השקלים:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

* * *

שוב הוקרן הסרט הטורקי "המחצבה"

נודע לנו ששלשום, יום שלישי, 18.11.08, הקרינו את "הסרט הטורקי" – "המחצבה" (כך כינתה אותו ביקורת הסרטים הישראלית, שקברה אותו מיד עם הופעתו, בשנת 1990) שנעשה על פי הרומאן הראשון שלנו "המחצבה" (1963).

הקרינו את הסרט בשעה 20.30 בערוץ 7, "הוט בידור ישראלי". לצערנו אין מודיעים לנו על כך קודם ולא יכולנו להודיע על כך לנמענינו. הבמאי היה רוני ניניו. מי שבמקרה ראה את השידור החוזר של הסרט, יוכל לשפוט מי מטומטם בסרט הזה – אנחנו או הביקורת.

אין לחשוד ב"הוט" שתיזמנו את ההקרנה לאותו יום שבצהריו הובא לקבורה ה"בוס" הנרצח של אחת ממשפחות הפשע הגדולות בישראל, יעקב אלפרון!

* * *

אל תאמינו למוחמד ברדעי שמצא רדיואקטיבי!

שני פסיכים מישראל הורו להפציץ בית חרושת לסורגי-ברזל בצפון-מזרח סוריה שלא היה בו שום מתקן גרעיני או צבאי. אך בקרוב יהיו מנהיגים חדשים לישראל ושוב לא תתרחשנה שטויות כאלה! תישנו בשקט. אולי בקרוב גם לא תתעוררו.

* * *

מערכת המכתב העיתי מצטרפת למלחמה בגזענות!

אנחנו, מערכת המכתב העיתי, שוקלים להשתתף בוועידת דֶרְבֶּן השנייה, שתתקיים בג'נבה באפריל 2009, ונשתדל להביא בה בפני אומות העולם הנאורות, (גם אלה שהעבדות, וכריתת אברים לפושעים ודגדגנים לנערות, עדיין נהוגות בהן) – להביא את זעקת יהודי פלסטין המלמדים בחוגים למדעי הרוח באוניברסיטאות ישראל ועימם עיתונאי פלסטין של "הארץ" והחוקרים במכון ון ליר בירושלים, המוציאים לאור את כתב-העת של היהודים-הערבים "תיאוריה וביקורת" – שכל אלה, ורבים אחרים עימם, סובלים נוראות מן הגזענות הישראלית והם מבקשים באמצעותנו מאומות העולם להוקיע את ישראל כמדינה גזענית, כובשת ומדכאה, ולנקוט נגדה סנקציות חריפות ומכאיבות עד כדי החרמתה האקדמית, ובכלל!

נסיעתנו תמומן כנראה מסכומי היורו שנותרו מתרומות ללא כוונת רווח (לבד מתמיכה בפוליטיקאי-לשעבר, וכפי ששמענו איש-עסקים בהווה, ד"ר יוסי ביילין) – תרומות של מדינות אירופה המערבית ליוזמת ג'נבה הראשונה וליוזמונֶיהָ!

* * *

ס. נידח: עצה לד"ר לילך לחמן

לפני שאת כותבת בידענות ובפסקנות על "המקצב חופשי" ו"השירה השקולה" בשירה העברית ("ספרים", "הארץ", 19.11.08) כדאי לך לקרוא את "אסתר ראב / כל השירים" וגם לשים לב לתאריכים של כתיבתם ופרסומם.

אבל לא נורא שלא הזכרת אותה ברשימת הביקורת שלך – "מה הטריק? חרוז מבריק!" – גם השניים שכתבו את הספר שאותו את מבקרת, "מקום הטעם" מאת רויאל נץ ומאיה ערד – אינם בקיאים כל כך בתולדות השירה העברית שבה הם מתיימרים לעסוק בספרם, וכנראה גם הם לא שמעו מעולם על אסתר ראב ועל החרוז החופשי שאיפיין את שירתה מראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת. אבל ההכללות שלכם! והמיפוי! האם אינכם יודעים שכמעט כל הכללה היא פח יקוש להוכיח את מוגבלוּת ידע המכליל! – אלא אם כן הוא באמת יודע על מה הוא מדבר!

* * *

עוד נתגעגע לאולמרט!

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1976 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 373] אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

פינת המציאוֹת: חינם!

כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת יומן הנסיעה לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל