| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 395
תל אביב, אור ליום שני, כ"ו בחשוון תשס"ט, 24 בנובמבר 2008
עם צרופת התערוכה "Querida Mia" נרתיקים, של ציפי זוהר בגלריה נלי אמן
שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
לקראת שנת ה-100 לתל אביב, העיר העברית ה-1 והמטרופולין העברי הגדול בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: שיר לאהובותיי המתות מאת המשורר חיימקה שפינוזה.
יוסי אחימאיר: ערביי ישראל "הגר הגר בתוכנו". // יוסי גמזו: מִשִּירֵי מֶכְּסִיקוֹ.
נגה מרון: ניצחונו של ביבי אינו גזירה משמיים!
אורי הייטנר: א. שופטים בירושלים. ב. פרס שכח שהוא נשיא.
דניאל בלוך: האופציה הירדנית ותוכנית אלון.
נעמן כהן: טעותו של הייטנר – מתי באמת נגמרה מפלגת העבודה.
משה גרנות: על ספר שיריו של משה שפריר "אסיף היובל".
התערוכה – "Querida Mia" – נרתיקים, של ציפי זוהר, בגלריה נלי אמן,
מאת דליה מרקוביץ'.
הענק והגמדים: מכתב גלוי לאמציה פורת מאת יואב אהרוני. // כמה מילים לאמציה פורת מאת נ. // רות ירדני כץ: מדינת החרדים הענייה.
סיפור משפחתה של אימא מירושלים, מאת שושנה צוריאל, נכדתו של אברהם שטמפפר: פרק א. אבל יותר מכל נמשך ליבו אל צורפי הזהב.
דוד מלמד: א. טיוטת נאומו הצפוי של ח"כ טל ברודי, ליכוד, בדיון המדיני-ביטחוני על האיום האיראני. ב. הנכדאות חוגגת.
אהוד בן עזר: ב"הארץ" אפילו על עבדוּת עליך להוסיף את החרא האנטישמי!
ארוחה לא רעה ב"לה מארין" בבולוואר מונפארנאס, בסידרה: תענוגות פאריס לְגוּרמֶיהָ מאת ס. נידח, סופרנו לתיפקודֵי האיצטומכה.
אסתר ראב / כל הפרוזה: אצל סבתא. רישומי עיפרון: א. "קיבה בלוז".
ב. השמש. ג. סלוביי. // מרדכי בן-חורין: לישון בשולי הכביש.
שיר לאהובותיי המתות
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
האהובות המתות שלי
עדיין מגרות אותי
כאילו רק אתמול
מוללתי את פטמות
שדיהן המושלמים
והדובדבנים שלהם
תפחו בפי כמו מותק
כמו מותק מאוד
עומד לי כשאני חושב על
האהובות המתות שלי
והלא הן כבר רק
שלדים ואין בשר על
חלקת חזן הצח
שהיה משאת נפשי
יקרו לי זיכרונות שדיכן
אהובותיי המתות
משיָקרו לי רגבי עפרכן
באדמת מולדת
ובחלומותיי אני ממשיך
לזיין אתכן ואתן
חיות ואני מאושר
ורק יודע שאִם
זה היה להיפך
אתן לא הייתן נזכרות
בי כלל. כוּסיות.
יוסי אחימאיר
ערביי ישראל – "הגר הגר בתוכנו"
דברים שנשא מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי יוסי אחימאיר בערב העיון על ערביי ישראל בעקבות מהומות אוקטובר בעכו, שהתקיים במוזיאון ז'בוטינסקי ב-13.11.2008 בהשתתפות: ח"כ גלעד ארדן, ד"ר מרדכי קידר, מר איבראהים אבו-שינדי ומר ערן מוזס.
ערב העיון שלפנינו חורג במידה מסויימת מאופיים של ערבי העיון בעבר, ערבי העיון שהורגלתם אליהם במכון ז'בוטינסקי – אלה מכם שמתמידים להגיע אליהם. בדרך כלל אנו עוסקים ומעלים את אירועי העבר הרחוק, משתדלים עם זאת לקשור אותם אל ההווה והאקטואליה, בבחינת עבר נושק להווה, הווה משפיע על העתיד.
הפעם אנו עוסקים, בחלקו, בהיסטוריה בת כחודש ימים בלבד.
ביום הכיפורים שעבר פרצו מהומות בעיר עכו, בין ערבים ליהודים – ושוב, כמו לעתים קרובות בשנים האחרונות, עלה על הפרק הנושא הכאוב של יחסי רוב ומיעוט במדינת ישראל, מדינת היהודים.
עוד הרבה לפני קום המדינה עסקו אבות הציונות בשאלה זו. כמה מהם העדיפו לטמון ראשם בחול, להתעלם מן הבעייה, מחשיבותה ומחומרתה, להתייחס אליה כאל נושא זניח, שיבוא על פתרונו עם הזמן, ככל שיתבסס היישוב היהודי, יילך ויגדל במספר אוכלוסיו. המציאות טפחה על פניהם.
אמנם כן – מספר היהודים הלך וגדל, אבל עימו גם התעצמה הבעייה הערבית בארץ ישראל, החריפה בעיית יחסינו עם האוכלוסיה הפלשתינית שלמעשה נחצתה ב-1948 לשתי ישויות: ירדנית-פלשתינית וישראלית-פלשתינית. [ומצרית-פלסטינית ברצועת עזה. – אב"ע].
זאב ז'בוטינסקי היה בין ההוגים הציוניים שלא התעלמו מן הבעייה. הוא ראה אותה כנושא ראשון-במעלה, שיש למצוא לו פתרון במסגרת המדינה היהודית שתקום.
ראשית, הוא דחה מכל וכל את התביעה הפלשתינית לארץ-ישראל, בנימוק מוסרי-הגיוני: לעם הערבי, כבר אז, היו חמש-שש מדינה, המשתרעות על פני מאות-אלפי קמ"ר. מנגד – לעם היהודי עדיין אין מדינה, אבל יש לו מולדת היסטורית, כברת ארץ אחת, לא גדולה, שאליה הוא שואף ובה יחדש את עצמאותו וריבונותו.
לז'בוטינסקי לא היו אשליות. מצד אחד, הוא דיבר אל ההיגיון והשכל הישר, מצד שני הבין כי הערבים – שאין לזלזל בהם, בשאיפותיהם, בכוונותיהם – לעולם לא יקבלו את קיומנו וריבונותנו כאן כדבר מובן מאליו, ולכן מול תביעות הערבים, מול האיום שהם מציבים לנו, מול הלחץ שלהם יש להפעיל לחץ נגדי, ויש לכונןאת "קיר הברזל", כלומר עוצמה צבאית כזו שתרתיע את האויב מניסיונו להתנכל לעם היהודי ולמנוע את השגת ייעודו.
רעיון "קיר הברזל" אומץ למעשה במדינת ישראל, ובראש וראשונה על-ידי ראש יריביו הפוליטיים של ז'בוטינסקי, הלא הוא דוד בן גוריון.
ומה יהיו יחסי יהודים וערבים במדינה שתקום? מה יהיו יחסי רוב ומיעוט בישראל שעליה חלם? - גם על כך נתן ז'בוטינסקי דעתו והשאיר אחריו הנחיות ברורות.
דיוננו נושא – ולא בכדי – את הכותרת: "שם ירווה לו משפע, מאושר..." – אלה הן, כידוע, מלות השורה הראשונה בפיסקה משירו "שמאל הירדן":
"שם ירווה לו משפע, מאושר
בן-ערב, בן נצרת ובני,
כי דגלי דגל טוהר ויושר
יטהר שתי גדות ירדני."
פיסקה זו משירו של ז'בוטינסקי מתמצתת שניים מרעיונותיו הברורים ביותר:
רעיון ריבונות עם ישראל על ארץ-ישראל ההיסטורית, זו משתרעת ממזרח וממערב לנהר הירדן, ורעיון היחס הראוי להינתן למיעוטים שיחפצו להישאר במדינת היהודים – וז'בוטינסקי התנגד בחריפות לרעיון הטרנספר – היחס לאותם ערבים ילידים, שירצו להישאר ולחיות עימנו בארץ זו, ארצנו.
הערב הזה כמובן לא נעסוק ב"שתי גדות הירדן" – אלא בשתי השורות הראשונות, המדברות על השפע והאושר – מי ייתן – שיהיו נחלת כלל אזרחי המדינה, ללא יוצא מן הכלל. שימו נא לב, שאת הנוצרים והמוסלמים הוא מקדים ליהודים.
זאב ז'בוטינסקי, הדמוקרט הגדול, הליבראל שלא היה גדול ממנו, רודף הצדק והשיוויון, חוזה מדינת הרווחה היהודית, היה המנהיג הציוני שהלך – הייתי אומר – הכי רחוק לקראת הלא-יהודים, אלה מהם שירצו להישאר כאן ולחיות בשלום ובשיוויון עם העם היהודי שכבר נמצא כאן ובניו שעתידים לעלות ברבבותיהם, ולהכיר בכך שזוהי מדינת היהודים.
חזון השיוויון לערבים של ז'בוטינסקי מרחיק לכת מכל מה שאמרו מנהיגים אחרים, בעיקר משמאל, עד כדי כך שכתב בספרו "חזית המלחמה של עם ישראל", שראה אור בשנת מותו, 1940, כי במדינה היהודית שקום תקום, יכול שיהיה לה ראש ממשלה יהודי – וסגנו ערבי – וגם להיפך. כן, עד כדי כך!
בשישים שנות המדינה היו מעלות ומורדות ביחסי יהודים וערבים במדינת ישראל. היה מימשל צבאי – שהאופוזיציה בראשות מנחם בגין לחמה בשצף קצף לביטולו – היו מלחמות עם מדינות ערב, שסיכנו את הדו-קיום מבית, וישנו גם הבידול של היישובים הערביים משכניהם היהודים.
קמו לערבים, ואם תרצו – "המגזר הערבי" – מפלגות משלהם, צצו מנהיגים שניצלו את מה שכינו "קיפוח", – ועלינו להודות בכך כי תחושת הקיפוח, מוצדק או לא מוצדק, אכן רווחת בקרבם – אבל בעיקר ניצלו את מעמדם, חברותם בכנסת, בראשות עיריות וכפרים, אירגונים ומוסדות, כדי להרים את נס הלאומנות וההזדהות עם הרשות הפלשתינית ואפילו עם ה"חמאס" האנטישמי.
היו מהומות אוקטובר 2000 שבהן נהרגו 13 ישראלים-ערביים, נכתבו בחברה הערבית מה שנקרא "מסמכי חזון" למיניהם, שנועדו בעצם לטשטש את זהותה היהודית של המדינה, ישנה "ועדת המעקב" שמנסה להקנות לעצמה מעמד פוליטי, חורג לעתים מגבולות החוק הסלחני, וישנן תופעות מסוכנות מסוגם של מסיתים כמו עזמי בישארה וראאד סאלח, ואלה רק דוגמאות, שבוודאי מדאיגות אותנו, היהודים.
בעיות של דו-קיום שוררות בערים המעורבות בישראל: ירושלים, נצרת, תל-אביב-יפו, חיפה, רמלה-לוד, וכמובן – עכו. במקומות אלה מתעוררות שאלות חברתיות מיוחדות, המעיבות על חיי היומיום של שתי האוכלוסיות בערים אלה, הגם שהן מתגוררות בשכונות נפרדות.
מנגד – אם לצטט את שר המדע והתרבות ראלב מג'אדלה, שביקר לפני כשנה כאן במכון ז'בוטינסקי – הרי כדבריו, במאמר שפירסם לאחר נצחון אובאמה בארה"ב, ישראל נזקקה לקרוב ל-60 שנה עד למינויו של שר ערבי ראשון בממשלתה, דבר שיסלול לדעתו את הדרך למינויים למנויים בכירים נוספים של ערבים ישראליים.
קל להפנות אצבע מאשימה למימסד, לממשלות ישראל, אבל כלום לא גם הערבים עצמם, המהווים חמישית מאוכלוסיית ישראל, ובעיקר המנהיגות שהצמיחו לעצמם, אשמים בכך?
האין הם נושאים באחריות רבה לכך שהחשדנות גוברת, הניכור מתרחב, היכולת לחיות בצוותא נעשית קשה מיום ליום –
או שמא אני טועה?
אלה שאלות שהחברה הישראלית ובוודאי הממשלה הבאה שתקום אחרי הבחירות תצטרך לדון במלוא הרצינות גם בהן, ולמצוא להן פתרון הן ברוח זאב ז'בוטינסקי ואולי גם ברוח הדברים הבאים שנכתבו בשנת 1960 תחת הכותרת "הגר הגר בתוכנו":
"הירהוריי יעלו את זעמם של רבים וטובים בקרב ידידינו, ואף על פי כן אין אני יכול לפטור עצמי מהם... קשים היו גלות אדום וגלות ישמעאל בשביל ישראל. אולם כיום הזה, האם קלה היא גלות ישראל בשביל אדום וישמעאל? הגויים נכשלו בפתרון שאלת המיעוטים הלאומיים בכלל, ושאלת המיעוט היהודי בפרט. אבל כלום הצליח עם ישראל בפתרון בעיית המיעוטים הלאומיים שבתוכו? כלום מצטיינים אנו בסובלנות דתית ולאומית? כלום יש לנו הרצון והכישרון לרדת לסוף דתו של 'הגר הגר בתוכנו'? כלום לא שכחנו במהירות מפתיעה, ש'גרים היינו בארץ מצרים'?
"במדינת חלוקה, כשירושלים מבותרת והגבול נמצא במרחק עשרים קילומטר מתל-אביב, קל הוא הפתרון של שאלת המיעוטים. אבל עלינו להיות בעלי תוכניות בשאלת המיעוטים בתחומיה של ארץ-ישראל ההיסטורית והגיאוגרפית. ואילו אנו חיים מן היד אל הפה, וחוכמת החיים של ממשלת ישראל היא 'ידאג העתיד לעתיד'. צריך שבכל 'ארם' יידעו, ש'מלכי ישראל הם מלכי חסד'. ואין זו שאלת ה'פרודראמה', ה'ברושורקה' או שאלת 'מה יאמרו'. זהו צד אחר של ארץ-ישראל רבתי..."
את הדברים האלה כתב בספרו "יודאיקה" אבי-מורי ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל, שלא זכה לראות את שיחרור חבלי מולדת ב-1967, אבל גם לא את תהליך התכווצותה מחדש – בעיקר הרוחנית-אידיאולוגית – של ישראל.
בכל אופן – כמוהו כז'בוטינסקי, ברור אצלו כשמש, מה צריך להיות היחס למיעוטים במדינת היהודים.
אין מקום לבהלה
ביבי יושיע אותנו
אם רק לא יטביעו את ספינתו
להקות העכברים המצטרפים אליה
יוסי גמזו
מִשִּירֵי מֶכְּסִיקוֹ
שְמָהּ הָיָה דוֹלוֹרֶס לוּנָה רוֹחָה
(דוֹלוֹרֶס יָרֵחַ אָדֹם).
שְמוֹ הָיָה חוֹזֶה טְרִיסְטֶסָה (גֶבֶר, לֹא כָּמוֹךָ).
פֶּרֶא
וְעָצוּב כָּזֶה,
עַד גְּדוֹת
שְנֵי הָאֲגַמִּים שֶשְּמָם עֵינַיִם,
הַמָּתֹק, אָמִיגוֹ, וְהַמָּר.
לֹא זוֹכֵר שוּם כְּלוּם: אִם הִיא אָמְרָה, אִם
הוּא אָמַר תְּחִלָּה, וּמִי אָמַר
מָה, אֲבָל יוֹדֵעַ, קָמֶרָאדוֹ,
כְּמוֹ תֻפֵּי הַבּוֹנְגּוֹ בֶּחָזֶה,
כְּמוֹ הַדָּם, הַדָּם כְּשֶהוּא פִּתְאֹם כָּזֶה, טוֹרְנָאדוֹ,
כְּמוֹ שֶיֵּש לִי לֵב, לַעֲזָאזֵל –
שֶכְּשֶהוּא קָנָה לָה זֵר – לְרֹחַב
כָּל הָעִיר נָשְמוּ אֶת הַפְּרִיחָה.
שְמָהּ הָיָה (אָמַרְתִּי כְּבָר) דוֹלוֹרֶס לוּנָה רוֹחָה
וּכְשֶהִיא חִיְּכָה
הָעִיר חִיְּכָה.
הוּא יָדַע – גַּם הִיא. שְנֵיהֶם, בְּעֶצֶם –
כְּמוֹ אָבִיב קְצַר-רוּחַ לְלַבְלֵב.
כָּכָה, לֶאֱהֹב, אֲבָל חָזָק, עִם כָּל הָעֶצֶב
שֶבְּקַרְקָעִית בַּקְבּוּק-הַלֵב.
וּכְשֶשּוּק-הַפְּרִי, לוֹפֶּז-אַרְקוֹסוֹ-
דֶה-וֶלֶן, נִסְגַּר – קָרְאוּ לָהֶם
שֶהַפְּרִי יָרֹק כֻּלּוֹ מִבֹּסֶר
וְשֶאֵין קוֹנִים, אֲבָל כְּשֶהֵם
הִתְנַשְּקוּ שָם (לֹא כְּמוֹ גְּרִינְגּוֹס, No Sir,
אֶלָּא עִם פַּסְיוֹן כָּזֶה, רוֹעֵם,
כְּמוֹ שֶזֶּה אֶצְלֵנוּ כָּאן בְּמֶכִיקוֹ, בְּלִי חֹסֶר
בְּווֹלְטָז' בָּרִיא)
זֶה הִתְאַדֵּם...
הִתְאַדְּמוּ עִנְבֵי הַדְּבַש מֵרֵאִינוֹסָה,
הִתְאַדְּמוּ תוּתֵי הַצּוּף מִיּוּקָטָאן
וְהִסְמִיקוּ תַפּוּחֵי וִיָאהֶרְמוֹסָה
וְלִבָּם שֶל רִמּוֹנֵי קוּלִיאָקָאן.
וּכְשֶחָל, סֶנְיוֹר, אוֹתוֹ לִקּוּי-יָרֵחַ:
אֵיךְ שָבְתוּ הַסֶּרֶנָדוֹת, מִתְאַנְּחוֹת,
אֵיךְ קָרְאוּ לָהֶם שֵנִית – אַתָּה שוֹמֵעַ? –
לְהַצִּיל מִיָּד אֶת זַמָּרֵי-הָרְחוֹב.
וְאֵיךְ הוּא, חוֹזֶה, לָטַש (עַד שֶנָּבוֹכָה)
אֶת עֵינָיו בָּהּ, בְּמַבָּט כָּזֶה,
מַפְשִיט –
שֶשְּתֵּיהֶן פִּתְאֹם זָרְחוּ: הַלּוּנָה רוֹחָה
וְדוֹלוֹרֶס שֶהָיְתָה פְּצָצָה נָשִית.
וְ – קָרַאמְבָּה! – אֵין יוֹתֵר לִקּוּי-יָרֵחַ
כִּי הַסַּהַר שוּב זוֹרֵחַ עַל הָעִיר
כְּמוֹ שוֹשָן עֲנָק שֶל אוֹר, וּמֵיתָרֶיהָ
הַדְּרוּכִים שֶל כָּל גִיטָרָה שֶהֵעִיר
הַמִּירָאקוֹלוֹ, הַנֵּס הַזֶּה, לְפֶתַע
מְחַדְּשִים אֶת פְּרִיטָתָם הַמַּטְרִיפָה
רַק בִּזְכוּת אוֹתוֹ חוֹזֶה שֶצָּץ מוּל פֶּתַח
הַוֶרַאנְדָה שֶל דּוֹלוֹרֶס הַיָּפָה.
אִיש מוּזָר, סֶנְיוֹר: אֶת כָּל הַמָּרִיאָצִ'יס
(נַגָּנֵי-חוּצוֹת) הִזְעִיק אֶל חַלּוֹנָהּ
וְשִלֵּם, תַּפְרָן, עִם שַחַר, לַמּוּצָ'אצִ'יס
עַד סֶנְטָאבוֹ אַחֲרוֹן, וּבַצִּנָּה
עוֹד הָיָה מַרְעִיד כְּמוֹ כֶּלֶב עַד אַשְמֹרֶת-
מְטַאטְאֵי-הָרְחוֹב וְשָר בְּקוֹל נָמֵס: "הָא,
כְּשֶחוֹזֶה טְרִיסְטֶסָה בָּךְ חוֹזֶה, דוֹלוֹרֶס,
הוּא תָמִיד יוֹתֵר חוֹזֶה,
פָּחוֹת טְרִיסְטֶסָה.
כִּי לִרְאוֹת אוֹתָךְ זֶה כְּמוֹ לִפְרֹט רוֹמַאנְסָה
על עוֹרְקֵי הַדָּם שֶכְּמוֹ חוֹתֵם חוֹזֶה
עִם הַהִיא, עִם הַתִּקְוָה, הָאֶסְפֶּרַאנְסָה
שֶפִּתְאֹם נוֹתֶנֶת שַאנְסָה לְחוֹזֶה
שֶמַּתְחִיל לְהַאֲמִין כִּי מִן הָעֹנִי,
הַיֵּאוּש וּמַמְרוֹרֵי הָאַכְזָבָה
עוֹד יָכוֹל אוּלַי לָצֵאת בַּרְנָש כָּמוֹנִי
אֲבָל לֹא מִמַּלְתְּעוֹת הָאַהֲבָה..."
וְנִגָּש לַבָּאר מִמּוּל (שֶבּוֹ גֻלְגַּלְתִּי
אֶל הָרְחוֹב, מֵקִיא, דוֹמֵעַ וּבוֹאֵש)
וּמְחַיֵּג: "הָאלוֹ, כָּאן פְּלָאסָה גָרִיבַּלְדִּי,
מְכַבֵּי-הָאֵש?
דָּחוּף!
פָּרְצָה כָּאן אֵש!!!"
וְרוֹאֶה אֵיךְ מְגִיחָה מִיָּד הָרְחוֹבָה
מְכוֹנִית-הַכַּבָּאִים, כְּמוֹ פַּר – הוֹלֶא! –
בְּקוֹרִידָה. אִיש יָחִיד, מוּל כָּל הָרֹבַע:
"מָה קָרָה?"
"שְֹרֵפָה!"
"הֵיכָן?"
"אֶצְלִי בַּלֵּב..."
אַךְ מֵאָז עָזְבוּ שְנֵיהֶם. שוּב לֹא הֵמֵסָה
שוּם רוֹמַאנְסָה אֶת הָרְחוֹב הַקַּר הַזֶּה.
הוּא הָיָה עַכְשָיו הַרְבֵּה יוֹתֵר טְרִיסְטֶסָה
וְהַרְבֵּה, הַרְבֵּה פָּחוֹת מִזֶּה
חוֹזֶה.
וְגַם הִיא, אוֹתָהּ פְּצָצָה שֶל חֵן וָיֹפִי,
שֶל פְלָמֶנְקוֹ עַל שֻלְחָן בַּבָּאר בִּשְלֹט
עֲקֵבֶיהָ בִּקְצָבִים שֶאֵין בָּם דֹּפִי
כְּסוּסָה שוֹעֶטֶת בְּנִפְנוּף שְֹמָלוֹת
נִשְתַּנְּתָּה לְאֵין הַכֵּר: לֵדוֹת וָיֶגַע
וּקְלִיַּת טוֹרְטִיּוֹת עַל כִּירַת-פַּחִים
בְּבִקְתַּת-חֵמָר – תּוֹךְ זְמַן קָצָר, קוֹלֶגָה,
מַכְמִישִים אַף אֶת הַצַּח שֶבַּפְּרָחִים.
וּכְפָרוֹ שֶלּוֹ, שֶהַמּוֹכְסִים כִּתְּרוּהוּ.
וְהַגְּבוּל, אוֹתוֹ אֻלַּץ לִגְנֹב עַד כְּלוֹת
אַחֲרוֹן נִטְפֵי דָּמוֹ מִשֶּבִּתְּרוּהוּ
כַּדּוּרֶיהָ שֶל מִשְטֶרֶת-הַגְּבוּלוֹת.
וִיגוֹנֵי אַלְמְנוּתָהּ. וּשְנוֹת בַּצֹּרֶת.
וְעָנְיָהּ הַמַּר. בַּסְטַרְדּוֹס שֶכָּמוֹךָ
שוֹאֲלִים בְּלִי סוֹף הֵיכָן הֵם... שְמָהּ דוֹלוֹרֶס
אַךְ הַלּוּנָה כְּבָר אֵינֶנָּה לוּנָה רוֹחָה
אֶלָּא בְּלַנְקָה, כְּמוֹ חִוְרוֹן חַיָּה נִלְכֶּדֶת,
כְּמוֹ הַחֹלִי, כְּמוֹ יַתְמוּת, כְּמוֹ חֲרָדָה.
וְעַכְשָיו,
עַכְשָיו עֲצֹר אֶת הַנַּיֶּדֶת
וְתִזְרֹק אוֹתִי בַּבָּר מִמּוּל.
תּוֹדָה.
(מתוך "קַסְטַנְיֶטוֹת בַּדָּם")
נגה מרון
ניצחונו של ביבי אינו גזירה משמיים!
הסקרים של הימים האחרונים מנבאים שהממשלה שתיבחר הפעם תכלול את ביבי-ליברמן-דתיים-ש"ס. ואם מישהו האמין שביבי יקים ממשלת אחדות לאומית, ליברמן כבר הודיע שמפלגתו תתנגד לזה.
תוצאות הבחירות הפעם יהיו גורליות, ולאיש מאיתנו אין אופציה להיות שאננים, להרים ידיים ולהחליט מראש שאין מה לעשות. השגיאה הגדולה ביותר היא להצביע רק על פי משאלות ליבנו ולא לאחת משתי המפלגות הגדולות הנאבקות על ראשות הממשלה: הליכוד וקדימה. כי הפעם רק הכרעה בין שתיהן תקבע את גורל המדינה.
ציפי מול ביבי = חתירה לשלום-קבע מול מלחמה ואבדון.
אם תזכה ציפי, תהיה זו ממשלת קדימה, עבודה, מרצ, ליכוד. (לאחר שביבי לא ייבחר כראש ממשלה הוא ייעתר להצטרף כשר חוץ). זה הסיכוי היחיד לממשלה יציבה ושפויה, שתחתור לשלום ולא תהיה תלוייה בפרזיטים השואפים להחזיר את ישראל לחשכת ימי הביניים.
ציפי ליבני אולי אינה דמות המנהיג האולטימטיבי בעל הניסיון והכריזמה, המושיע שכולנו חולמים שיקום לחלץ את ישראל מן הבוץ. והפעם אתמוך בה, אף שתמיד הצבעתי למפלגת העבודה. היא ניסתה בכל כוחה לצרף את הליכוד לממשלה הנוכחית, כדי להימנע מסחיטת ש"ס וכדי שלא ללכת לבחירות. אילו הצטרף יכולנו לחסוך שני מיליארד שקל ולזכות בממשלה יציבה והנהגה נקיית כפיים, עם שר חוץ מצויין ושר בטחון בעל ניסיון מוכח. אלא שביבי רצה בחירות, משום שהסקרים הבטיחו לו ניצחון.
צעד מפתיע ולא חכם הוא המעבר למרצ של בכירים לשעבר ממפלגת העבודה. בעיניי הם נראים כנוסעי אוטובוס מתדרדר במדרון, המתרוצצים בפאניקה להחליף את מקומות ישיבתם, במקום ללחוץ על הבלמים ולמנוע את הנפילה לתהום.
כל השואף לשלום צריך להצביע הפעם קדימה.
אהוד: מאותן סיבות, אני שהצבעתי לכנסת הקודמת קדימה – אצביע הפעם לעבודה. "קדימה" היא מפלגה של טיפשים, שלא היה להם אומץ לעמוד מאחורי ראש הממשלה שלהם, שלא הורשע ולא יורשע במאום, ולדעתי בזה חתמו את גורלם והם עתידים להיעלם מהמפה, אם לא בבחירות האלה אז בבאות אחריהן.
הגברת ליבני רחוקה בעיניי מהיות שייה תמימה. די לראות את הדרך שבה נהגה בראש הממשלה שלה, בשהפנתה לו גב בכנס הבינלאומי האחרוון בפאריס. היא לא מתאימה להיות ראש ממשלה. ושביבי לא מתאים, זאת אנחנו כבר יודעים. אנחנו עומדים בפני תקופה קשה מאוד למדינה, ומרגע שאולמרט יהיה בחוץ, היחידי שאני סומך עליו הוא אהוד ברק, חרף כל מגרעותיו ומסע ההכפשה הציבורי שמתנהל נגדו. ואם עמוס עוז צופה את סופה של מפלגת העבודה, הרי זה סימן בדוק שהיא רק תלך ותתחזק!
אורי הייטנר
א. שופטים בירושלים
ביום בו קיבל בית המשפט העליון את ההחלטה לפנות את הבית בחברון, הגיע אליי, כאל חלק מתפוצת ענק, דוא"ל מ"הוועד להצלת העם והארץ" (או משהו כזה) ובו הצעה מאת הרב וולפא – 1,000 ₪ לחייל או שוטר שיסרב לפנות את הבית.
תגובתי האינסטינקטיבית להצעת השוחד היתה דוא"ל תשובה בו אני מודה על ההצעה, אך מוחה על המחיר הנמוך ועומד על המקח. במחשבה שנייה נמלכתי בדעתי – הנושא רציני מכדי שאתייחס אליו בהיתול.
את הפטנט של הסרבנות העתיק הימין הרדיקלי מאבותיו הרוחניים בשמאל הרדיקלי. לא רק את עצם הפטנט, אלא גם את השפה המכובסת המצדיקה את הסרבנות – "סרבנות מצפון", "להיות שלם עם מצפוני", "התנגדות בלתי אלימה", "המפקד אני לא יכול" ושאר הבל ורעות רוח. כמובן שהטרמינולוגיה הזאת נועדה לכסות את האמת – אקט פוליטי אנטי דמוקרטי, של יצירת מסה קריטית של סרבנים כדי לסכל את מדיניות הממשלה. סרבני הימין הרדיקלי העתיקו ממוריהם הרוחניים גם את הטענה האבסורדית המקלה בחומרת המעשה כיוון "שהסרבנים מוכנים לשלם את המחיר ולשבת בכלא." ממתי העובדה שעבריין נענש הופכת את העבירה ללגיטימית?
והנה, על הפטנט החדש של הימין הקיצוני – השמאל הקיצוני לא חשב (ככל הידוע לי). שיחוד חיילים לסרב תמורת כסף, זו המצאה חדשה. דימיונם של המטורפים משמאל, כנראה, אינו פרוע כשל תלמידיהם מימין.
הצעת השוחד הזאת היא חלק ממסע של הסלמה מסוכנת סביב פינוי הבית בחברון. כמוה –כאיומים באלימות ("עמונה תהיה משחק ילדים לעומת..."). כל אלה הינם תולדה של המרד במדינת ישראל ובממלכתיות הישראלית. עצם הפרת החלטת בית המשפט העליון, היא הביטוי המובהק לאותו מרד.
"יש שופטים בירושלים," אמר ראש הממשלה מנחם בגין, בתגובתו להחלטת בג"ץ להעתיק את מקומו של היישוב אלון מורה מהר רוג'ייב. בגין לא אמר שהחלטת בג"ץ מוצדקת. הוא לא אמר שהוא מסכים עם ההחלטה. הוא לא טען שעמדת המדינה, קרי הממשלה בראשותו, היתה שגויה. הוא לא חזר בו בעמדתו המקורית. אולם הוא הבהיר שישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, ובתור שכזו הכול, כולל הממשלה, מחוייבים בביצוע החלטות בית המשפט.
נכון, היו אלה ימים אחרים; בית המשפט בראשותו של השופט יצחק כהן היה מרוסן, לא סבר ש"מלוא כל הארץ משפט," לא טען ש"הכול שפיט," לא התערב בעניינים מדיניים, ביטחוניים ותקציביים כבית המשפט היום. לכן, הוא נהנה מסמכות ומכבוד שבית המשפט היום אינו נהנה ממנו. מעמדו של בית המשפט נמוך היום יותר מבעבר, בעיקר בשל שגיאותיו. אולם עדיין – אין לנו בית משפט אחר. זה בית המשפט העליון והחלטותיו מחייבות. ניתן לחלוק על בית המשפט, מותר לבקר את החלטותיו, אך אי אפשר להפר אותן, אחרת אי אפשר יהיה לקיים מדינה. וכבר פסקו חז"ל, ש"אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" (מסכת אבות ג', ב').
מתנגדי החלטת בית המשפט טוענים שהיא שגויה מבחינה משפטית. אדרבא, שיבקשו דיון חוזר בהרכב רחב יותר, שינהלו מו"מ משפטי לתיקון פגמים שעלו בבית המשפט וכדומה. אולם אין לאיש סמכות להפר את החלטת בג"ץ. הלגיטימציה להפרת החלטת בג"ץ, נותנת לגיטימציה לאיומים באלימות, לאלימות עצמה וגם להצעת השוחד לסרבנים.
ב. פרס שכח שהוא נשיא
בחירתו של שמעון פרס לנשיאות, נהנתה מתמיכה ציבורית רחבה. לאחר בזיון קצב, ציפה הציבור לדמות מכובדת ומאחדת, שתשקם את כבוד מוסד הנשיאות ומעמדו, דמות שתהווה סמל לממלכתיות ולריבונות. שמעון פרס נמצא מתאים לדרישות המכרז – זקן השבט, אדם שהפוליטיקה הקטנה כבר מאחוריו, אדם שעמד בלב העשייה עוד טרם קום המדינה ובכל שנותיה, איש תרבות, איש ספר, מדינאי מוערך בכל רחבי העולם, מנהיג בעל שיעור קומה.
אני מודה שחששתי מפני בחירתו של פרס לנשיאות. חששתי שלא ידע לרסן את יצר השלטון שלו; שיתקשה לקבל את העובדה שהוא "רק" נשיא ולא ראש הממשלה, שלא יעמוד בפיתוי להוביל מהלכים מדיניים.
למעלה משנה הצליח פרס להתאפק. ולפתע, לקראת הבחירות, לנוכח קריסת שלטון אולמרט, בוואקום הפוליטי שנוצר, לא הצליח פרס לכבוש את יצרו, ותוך ניצול מעמדו הנשיאותי המורם מעם, שכח שהוא נשיא והחל לגלגל יוזמות מדיניות.
כנראה שהננו-טכנולוגיה החלה לשעמם את פרס. כעת הוא מתמסר ומתמכר למיזם חדש, שיווק היוזמה הערבית, גלגולה המאוחר של היוזמה הסעודית. ללא לאות הוא חותר לקידום היוזמה, בקרב המערכת הפוליטית בארץ ובקרב המערכת המדינית בעולם, למרות שהממשלה, כן, אפילו אולמרט, מסתייגת מהיוזמה; חרף העובדה שבעוד שבועות ספורים תתקיימנה בחירות בישראל וסביר להניח שינצחו בה מתנגדים נחרצים לתוכנית. לפרס זה לא מזיז. הוא רץ מארץ לארץ, הוא מנסה לשכנע את אובמה, ממריץ את בראון, לא נח לרגע.
היוזמה שפרס מקדם, מסוכנת מאין כמותה. כל ממשלות ישראל, אפילו היוניות ביותר, נזהרו מליפול למלכודת של מו"מ עם חזית ערבית אחידה. במו"מ בילטרלי עם כל גורם, ניתן להשיג, לחלץ, אי אלו הישגים. במו"מ עם חזית ערבית אחידה, אין מצב שבו הצד הערבי יוותר על משהו. תמיד יתיישר הצד הערבי עם הסמן הקיצוני ביותר, כדי לשמור על החזית האחידה. כך, הברירה של ישראל תהיה כניעה מוחלטת לתכתיב, או פיצוץ המו"מ והאשמתה בהחמצת ההזדמנות הבלתי חוזרת לשלום. והנה, שמעון פרס, נשיא המדינה ששכח שהוא נשיא, מוליך בכל כוחו את ישראל אל המלכודת המסוכנת הזאת. מלכודת של תכתיב כלל ערבי לנסיגה לקווי 67' ולקבלת "זכות" השיבה, שמשמעותה חורבן מדינת ישראל.
בשבוע שעבר ביקר פרס בבריטניה. בין טקס קבלת ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת אוקספורד, טקס קבלת תואר אבירות ממלכת בריטניה ועימות עם מפגינים אנטישמיים שגידפוהו כ"פושע מלחמה", נשא פרס מספר נאומים בעלי מסר שערורייתי.
בנאומיו, הודיע פרס לנשיא סוריה, שאם יגלה נכונות לשלום יקבל את הגולן. נשיא המדינה הוא סמל הממלכתיות והריבונות. מי שמו לוותר בהבל פיו על שטח ריבוני של מדינת ישראל, על פי החלטת המוסד העליון של הדמוקרטיה והריבונות הישראלית? מהיכן עזות המצח שלו להבטיח הבטחות סרק, בניגוד לדעת רובו המכריע של הציבור בישראל?
חמור יותר. פרס לא דיבר על ויתור ישראלי על הגולן. הוא הבטיח לסורים שהם יקבלו בחזרה את השטח "שלהם". האזרח מס' 1 של מדינת ישראל, מרשה לעצמו, ללא כל סמכות, להתייחס לשטח ריבוני של מדינתו כאל שטח השייך לאויב. הרי זו שערורייה ממדרגה ראשונה. בכל ההיסטוריה האנושית, היה הגולן בשלטון סורי 21 שנים בלבד. באותן שנים היה הגולן בסיס לתוקפנות מתמדת נגד מדינת ישראל ואזרחיה. הגולן, הרווי אלפי שנות היסטוריה יהודית, נמצא תחת שלטון ישראל כפליים מאותן שנים (42 שנים מתשכ"ז עד תשס"ט). 27 שנים הגולן הוא שטח ישראלי ריבוני. הגולן הוא אחד מאזורי ההתיישבות הציונית המוצלחים ביותר, והוא מרשה לעצמו לדבר עליו כעל שטח השייך, כביכול, לסורים. איזו חוצפה!
פרס התבטא לא אחת נגד לימודי ההיסטוריה. יש ללמוד את העתיד, לא את העבר, הוא נוהג לשווק את מכתמו החבוט. אם כך, מוטב שישים סכר על פיו, ולא יפגין ברבים בורות כזו בהיסטוריה של ארצו ושל מדינתו.
בנאומו בפני בתי הפרלמנט הבריטי, היתה לפרס הברקה היסטורית מדהימה נוספת: פרס הודה לבריטניה, על שפתחה את שערי ארץ ישראל בפני ניצולי השואה, כאשר מדינות רבות סירבו לעשות כן. לא יאומן! הרי בריטניה השליטה על ארץ-ישראל בימי השואה את משטר הספר הלבן וסגרה את שערי הארץ בפני יהודים. אילו פתחה את שערי הארץ ליהודים, השואה לא היתה נמנעת, אך מימדיה היו קטנים יותר, ורבבות יהודים, אם לא למעלה מזה, היו מוצאים מקלט במולדתם. גם אחרי השואה סגרה בריטניה את שערי הארץ בפני הפליטים, ניצולי השואה, וגרשה אותם לאירופה ולמחנות בקפריסין.
איני סבור שבנאום ממלכתי חגיגי בפני בתי הפרלמנט, היה על פרס לבוא חשבון עם בריטניה. מוטב היה להימנע מהמחלוקת ההיסטורית. אך להעלות את ההיסטוריה במפגן כל כך שקרי ומעוות של חנופה?
פרס נבחר כדי לשקם את מוסד הנשיאות בישראל. נדמה שהוא נחוש להחריבו.
דניאל בלוך
האופציה הירדנית ותוכנית אלון
לעיתים נדירות אני מסכים עם דבריו של אורי הייטנר. הפעם [גיליון 394] אני מסכים כמעט לכל מילה שכתב על סופה של מפלגת העבודה והסיבות למצבה העגום כיום. רק הערה אחת, והיא נוגעת לתוכנית אלון. אין לי ספק שתוכנית אלון היתה תוכנית השלום והביטחון הטובה ביותר שגובשה לאחר מלחמת ששת הימים. אבל, היא לא אומצה כתוכניתה הרשמית לא של מפלגת העבודה ולא של הממשלות בראשות מפלגת העבודה. הטריומוויראט ששלט אז במפלגה – גולדה, דיין, גלילי, לא עשה דבר כדי לנסות וליישמה ואף לא הרשה להציגה כלפי חוץ ולא במגעים החשאיים עם המלך חוסיין כתוכנית רשמית אלא כרעיון פרטי בלתי מחייב.
חוסיין עצמו, בשיחותיו עם אבא אבן, לא שלל אותה כבסיס למשא ומתן. באחת השיחות הוא אמר כי ניתן לדון בה אם יקבל בהסדר את עזה ומעמד סמלי במקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים. אך אבן ואלון לא קיבלו מגולדה אור ירוק להמשך השיחות בכיוון זה. כשנתמנה אריק שרון לאחראי על ההתיישבות בשטחים בממשלת בגין, הוא קבע לעצמו כיעד למנוע כל אפשרות של ביצוע תוכנית אלון, על-ידי בניית התנחלויות בשומרון ובאזורים מאוכלסים ערבים בצפיפות. העבודה, כשיכלה, לא נקטה בצעדים ממשיים להחזיר את עטרת תוכנית אלון לישנה.
להערכתי, ההחמצה הגדולה של מפלגת העבודה כרוכה בכישלון ההידברות עם ירדן בנקודות שבהן היתה ההידברות המדינית אפשרית – לאחר ספטמבר 1970, בתוכנית יריחו של 1975 ובהסכם לונדון ב-1987. אלה היו נקודות-זמן שבהן היה ניתן להגיע להסכם עם ירדן על בסיס שתי מדינות בתחומי ארץ-ישראל המנדאטורית, כאשר ירדן תחליט על אופי משטרה הפנימי. לצערנו, אלון לא נאבק די הצורך על עמדותיו ב-1970 וב-1975 ופרס לא פרק את ממשלת האחדות כאשר שמיר הטיל וטו על הסכם לונדון. לכן, נותרנו עם האופציה הפלשתינאית בלבד.
נעמן כהן: טעותו של הייטנר – מתי באמת נגמרה מפלגת העבודה
"נקודת השבר של מפלגת העבודה," טוען הייטנר, [גיליון 394] נעוצה בפעולת אהוד ברק. "בשנת 2000, נטש ראש ממשלת ישראל מטעם מפלגת העבודה, את הפרגמאטיזם הציוני, ואימץ את עמדות השמאל הרדיקלי הסהרורי: נסיגה מבקעת הירדן, כמעט עד קווי 67' וחלוקת ירושלים. בכך היפנה ברק עורף לדרכה של מפלגת העבודה, וגרם לה לאבד לחלוטין את ציביונה הייחודי."
הייטנר טועה. נקודת השבר היתה קודם לכן. נקודת השבר מקורה בפעולתו של יצחק רבין.
תיאורו של הייטנר את דרכה של מפלגת העבודה מדויק. מפלגת העבודה מעולם לא נקטה מדיניות של "אף שעל". לא מדיניות של אף שעל לערבים, נוסח הימין הקיצוני, ולא נוסח של אף שעל לישראל, נוסח השמאל הקיצוני.
שבועיים לאחר סיום מלחמת ששת הימים גיבש יגאל אלון את יסודותיה של תוכניתו המדינית מרחיקת הראות: "תוכנית אלון".
תוכנית אלון הייתה מושתתת על שלושה יסודות: דמוגראפי, ביטחוני, ומוסרי: המטרה, לשמור על הרוב היהודי במדינה, להבטיח את הירדן כגבול אסטרטגי של ישראל, לא לשלוט על עם זר. אלון הוא שטבע את המושג "גבולות בני הגנה", ו"פשרה טריטוריאלית".
יגאל אלון, אבי רעיון הפשרה הטריטוריאלית, מי שתרם יותר מכל אחד אחר להתיישבות בגולן, בבקעת הירדן רבתי, בירושלים ובקריית ארבע, היה מזוהה אז דווקא עם הזרם היוני. והנה התהפכו היוצרות עם הסכמי אוסלו.
הרצח המתועב של ראש הממשלה המכהן – יצחק רבין, הפך אותו למעין "מרטיר" קדוש, שלא ניתן יותר להעביר עליו ביקורת. אפילו הייטנר נשבה במיתוס. כן, הייטנר, יצחק רבין, ויתר לחלוטין (אמנם לא בגלוי) על רמת הגולן באותו פיקדון מפורסם.
במלחמת העצמאות היה אלון מקור הסמכות והעוצמה, ואילו רבין נזקק לתמיכתו, לךעידודו, ולחסותו. אלון מצידו דאג תמיד לקידומו. משנבחר רבין לראש הממשלה הוא החל לבטא בגלוי ליד שולחן הממשלה את זלזולו באלון מורו ורבו. רבין לא נתן לאלון לסיים את דבריו בישיבות הממשלה, וכינה את דברי אלון "טמטום מוחלט". (אניטה שפירא, "יגאל אלון: אביב חלדו", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004, עמ' 487).
יצחק רבין נטש את תוכניתו מרחיקת הראות של רבו ומורו אלון, והלך דרך ארוכה. דרך ארוכה מדי מדרכה ההיסטורית של מפלגת העבודה. יצחק רבין הביא את הסכמי אוסלו.
אין זה המקום לנתח את כישלון הסכם אוסלו, אבל אין ספק, הרעיון הגאוני שהגה מוחו "האנאליטי" של רבין, שהוא יביא את ערפאת ואלפי הטרוריסטים שלו, והם ללא "בג"ץ" וב"צלם" ילחמו נגד החמאס, ויביאו את השלום, ראוי היה שיצורף כפרק הראשון בספר "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן.
האשימו את דור הפלמ"ח בהיעדר עומק אינטלקטואלי מיעוט השכלה ורופפות השורשים היהודיים.
אלון לא היה שותף ליחס המזלזל של חבריו לדת ולמסורת. מוצא אימו מצפת החרדית לא נשכח מליבו, הוא ראה את עצמו חלק מן העם היהודי לדורותיו. לא עברי חדש. הוא ראה עצמו חוליה בשרשרת הדורות. הוא חי את בעיות הגולה כאילו הוא עצמו עלה מתוכה. (שם עמ' 497)
רבין היה זר לכל אלו. בעוד שבהמנון "השבועה", המנון מפלגת "פועלי ציון", ממנה יצאה מפלגת העבודה, נשבעו חברי המפלגה לנאמנות ל"קדושת" הארץ – "ארץ ישראל", בשביל רבין, הארץ היתה לא יותר מאשר עסקת נדל"ן. נדל"ן ללא שורשים. נדל"ן עובר לסוחר.
חוסר השורשים היהודיים-ציוניים, והניכור לעומקי הנפש של "נפש יהודי" שהפגין רבין, הביא בסופו של דבר לניכור ממנו. למרות התהילה הבינלאומית המובנת לה זכה, היה רבין אפיגון חיוור ועלוב של אלון.
נכון, מפלגת העבודה נטשה גם את חזונה החברתי-סוציאליסטי, אבל לא נטישה זו היא שהביאה לנטישת חבריה. הניכור של מפלגת העבודה מהשורשים היהודים-הציוניים שלה, הוא הוא, שהביא לניכור המוני בית ישראל ממנה. הפרולטארים הערבים ממילא תמיד יזדהו עם מפלגותיהם הלאומניות.
יְוָנִי אוֹרְתוֹדוֹכְּסִי
יִצְחַק רָבִּין רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה.
הַבֵּן הַבָּכִיר שֶׁל הַצִּיּוֹנוּת,
מְהַפָּלְמַ"ח לְרַמַטְכָּ"ל:
"עָרָפָאת וְעָמִיתַיו מֵאַשָּׁף,
אֵין לָהֶם "בֶּצֶלֶם" וּ"בָגָ"ץ",
לָכֵן יִלְחֲמוּ הֵם בַּחָמָאס וּבַגִ'יהַד.
לְמַעַן הַשָּׁלוֹם יֵשׁ לְוַתֵּר עַל הַשְּׁטָחִים,
הֲרֵי "הַצִּיּוֹנוּת זֶה לֹא נַדְלָ"ן"
דֶיאוֹדוֹרוּס קְרִיבְּלִיס יְוָנִי שְׂבַע יָמִים,
פָּטְרִיאַרְךְ הַכְּנֵסִיָּה הַאוֹרְתוֹדוֹכְּסִית,
שׁוֹמֵר הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים,
לָכְּנֵסִיָּה אֲדָמות רַבּוֹת, רְכוּשׁ רַב,
(רֹב יְרוּשָׁלַיִם כּוֹלֵל אֲדְמָת הַכְּנֶסֶת):
"לְעוֹלָם לֹא נְוַתֵּר עַל שַׁעַל מְאָדְמָתֵנוּ.
בְּזֶה כּוֹחֵנוּ, כָּךְ שָׂרַדְנוּ.
עַל מַה רָבִּין מְדַבֵּר?
הַאִם אֵינוֹ מֵבִין כְּלָל, מַהִי צִיּוֹנוּת?
הַצִּיּוֹנוּת זֶה יַהֲדוּת פְּלוּס נַדְלָ"ן!
בְּלִי נַדְלָ"ן אֵין צִּיּוֹנוּת."
נ.ב.
בשולי הדברים, האירוניה של ההיסטוריה היא, שהיום מי שנושא את מורשת אלון הוא לא אחר מאשר כן, לא יאומן... ביבי.
נעמן כהן
משה גרנות
מסקנות ממצבו של האדם
על ספר שיריו של משה שפריר "אסיף היובל", ספריית פועלים, 2008, 290 עמ'
הספר שלפנינו מחולק חטיבות חטיבות, כשבראש (כמעט) כל אחת מהן מוטו ומעין הגדרה מילונית-מדעית לנושא הנדון בחטיבה. המשורר משה שפריר הוא גיאולוג במקצועו, והוא "שפוט" של המדע, ומידתו זאת באה לידי ביטוי כמעט בכל הספר.
שמה של החטיבה הראשונה הוא "אודות החיים וסופם" (עמ' 7), והיא פותחת בפסוק מהמקרא, ולאחריו "הגדרה מדעית":
החיים הם כינוס של תכונות וכשרים
של כל הבריות, הצמחים והייצורים
– לנשום ולהיזון ממיני חומרים,
ובכך לגדול, לצמוח....
על פניו נראה הזיווג הזה שבין מדע לשירה ממש מופרך – מילא להתפעל מהישגי המדע, אבל ממש לעשות בו שימוש בשירה – הכיצד?! למרבה התמיהה, משה שפריר מצליח במספר רב של שירים מן המין הזה להציע לקורא יופי אמנותי של ממש:
כמו המולקולות – כך החיים
נעים בלי הרף ובלי סדר,
תנועות קטנות, התנגשויות,
שינוי כיוון, התפזרויות;
מיד הם כבר לא שם
והם עדיין לא בכאן,
– כך החיים הם בין לבין
והם בינתיים,
במין מצב ביניים.
תנועת בראון של החיים, עמ' 11
כל החטיבה הזאת עוסקת, כאמור, במצבו של האדם, בערכם של חיים ובסופם הוודאי, והם ארוגים במטפורות מעולם המדע, שהן ללא ספק ייחודיות – אני על כל פנים, אינני זוכר כמותן בשירה העברית. לעיתים שמות של שירים חושפים את הגישה "המדעית" לפיוט, כגון "חוקי הפיסיקה של האהבה" (עמ' 56), "מה שהיה להוכיח" (עמ' 60), "סובלימציה" (עמ' 67).
המילה "סובלימציה" מזוהה עם עידון, ריסון דחפים אסורים מבחינה חברתית, בעיקר דחפים מיניים – על ידי תיעולם לנתיבים "מקובלים". אבל בהערה שבסוף השיר מבהיר לנו המשורר שכוונתו היא אחרת לגמרי! הוא מתכוון למונח בתחום הפיזיקה והכימיה, המתייחס לתופעה ייחודית, כאשר חומר עובר באחת ממצב של מוצק למצב של גז, בלי לעבור דרך מצב הביניים של נוזל.
הקורא יכול רק לתמוה: מה לכל זה ולשירה?! ובכן, ממש מרתק כיצד הדימוי מעולם המדע משכנע בכנותו בשיר אהבה:
את נעלה כל כך ונשגבה לעד
וכשאני רק מנסה לבוא אלייך,
– אני כמו יוד גבישי שמתחמם מיד
ומתאדה-הופך לגז – אני נגוז כליל.
סובלימציה, עמ' 67
ההשוואה הזאת שבין רגשות האוהב לנאהבת אל תופעה כימית מדהימה של היהפכות החומר המוצק ישירות לגז, מבלי לעבור את מצב הצבירה הנוזלי – היא לא רק קולעת – היא גם פיוטית מאוד ומרגשת.
כתיבה בעגה מדעית ימצא הקורא לאורך כל הספר בעשרות שירים, והחטיבה החמישית מוקדשת כולה ל"שירי מדע ודעת", ושוב, ליד המוטו מהמקרא הוא מוסיף הגדרה מילונית של המילה "מדע" (עמ' 123). אבל נחזור אל החטיבה הראשונה שעניינה – "מצבו של האדם", שם מוצעת מסקנה המובעת בגלוי גם כאן בשמות השירים: "חיה עתה חיי שעה" (עמ' 19), "אל תביטו עכשיו לאחור" (עמ' 30). אביא טעימה מתוך השיר האחרון:
אל תביטו עכשיו לאחור,
ואל תיסוגו עכשיו אל מעבר,
אלא חיו כאן ועכשיו עד למאוד
בטרם תיאספו אל בור קבר.
שכן אלה הינם החיים של ממש,
ועכשיו, אך עכשיו אין בלתם,
רק המוות הוא סף חדלונם.
חיבה אחרת נודעת ממשה שפריר והיא לדמויות מהתנ"ך ולסיטואציות תנ"כיות. הוא כתב על האדם הראשון, חוה, הנחש, קין והבל, למך עדה וצילה, נוח, אשת לוט, הגר, יוסף, אשת פוטיפר, רחב, השופטים, שמגר בן ענת, יעל וסיסרא, בת יפתח, שמשון, רצפה בת איה, דוד, מיכל בת שאול, פלטיאל בן-ליש, אבישג, דמויות המגילה ועוד. לא כל השירים הם בני אותה רמה, אך יש בהם יפים ממש, ולדעתי, יכולים לשמש כאיור לשיעור התנ"ך בבתי-הספר. מכולם ריגשה אותי במיוחד הבלדה על רצפה בת-איה:
ורצפה בת-איה הפילגש
שם ישבה מול בניה השניים,
המתים מוקעים עלי קרש.
היא שמרה עליהם יום וליל
וכיסתה את גוום בשקים,
– שבשרם לא יאכל עוף שמיים
שחיית השדה לא תפגע בם.
היא ישבה נכחם בלא חיץ
ורק לחם צר, מים לחץ.
היא שמרה על גופם מכל פגע,
היא שמרה עליהם כל הקיץ,
– עד ניתכו שם גשמי השמיים,
עד חמל גם דוד שם עליה
והובאו אלי קבר בניה.
רצפה בת-איה, עמ' 89-88
ליד שירים רציניים שעניינם, כאמור, "מצבו של האדם", ניתן למצוא בקובץ די הרבה שירים שובבים, והמשורר הקצה לכך חטיבה בפני עצמה (חטיבה שביעית, עמ' 183-195). יש בספר גם מספר לא מבוטל של פזמונים, שהנוגע ללב מכולם הוא לטעמי "עלם חמד שלי" (עמ' 82); הרי טעימה:
חמוקי ערוצים בישימון הלוהט
שם אני לך עוד שוקקת.
בוא נא עלם-חמד שלי
ופכה בחיקי הצמא,
ופכה בחיקי הצמא.
שירים נוסטלגיים חשודים תמיד שיש בהם זיוף, שכן שום פיאור של העבר איננו יכול להיחשב כאמת, אותה אמת שבסתר לבנו אנחנו מייחלים למצוא בשירה. ובכל זאת, בשיר נוסטלגי מובהק משה שפריר מצליח לכבוש את לבו של הקורא – "אידה לופינו מתה" (עמ' 27): גיבורת נעוריו של המשורר מתה, ולמרות שלא היתה גבוהה כמו אווה גארדנר, או "פאם פאטאל" כמו ריטה היוורת, לא פצצת מין כמו סופיה לורן –
אלא שהיה בה איזה יופי מסתורי
בחיוכה הקטן בגומות לחייה; משהו ערמומי
...
אידה לופינו מתה.
אבל פעם, כשהיא חייכה – חייכנו גם אנו,
כשהיא פיהקה – במו ידינו הסתרנו את פינו,
כשהיא אהבה – חזינו זאת מבשרנו.
ועכשיו, כשהיא כבר איננה,
גם נעורינו אינם. אינם נעורינו.
מבחינה פרוסודית נמצא בקובץ הזה מכל המינים: חרוז קלאסי, חרוז "לבן", חרוז ומשקל (בעיקר בשירי ההיתול). הרי דוגמה של בית מחורז באורח קלאסי ושקול במשקל יאמבי:
אני קיים וגם אוזניי זקופות עדיין
כרויות לשמוע את קולות השיר בקֶרֶת;
אני קיים – משמע אני צופה עדיין,
אסיר תקווה לאיזו אחרית אחרת.
עמ' 5
ניתן למצוא בקובץ מספר שירים המעוצבים כפרוזה (עמ' 125, 126, 238, 267), וגם שיר המעוצב בצורת מעויין (עמ' 55); וכמו בכל קובץ שמכבד את עצמו – יש גם כאן מספר שירים ארס-פאטיים (עמ' 37, 246, 247).
הספר מושקע מאוד, ערוך כהלכה, ויש בו בהחלט "מזון משובח" לנפש אוהבת שירה.
התערוכה – "Querida Mia" – נרתיקים
של ציפי זוהר, בגלריה נלי אמן, רחוב גורדון, תל אביב
מאת דליה מרקוביץ'
הסידרה
"Querida Mia"
שיצרה ציפי זוהר מורכבת מ-44 ארנקים, מניין שנותיה של זוהר. הארנקים מטופלים
באמצעות צבעי אקריליק ועיסת נייר. מחזיתו של כל ארנק פורצים נרתיקים (וגינות)
מסוגים שונים. הנרתיק משמש כ"בִטנה הפנימית" של "תיבת הפנדורה" המיוצגת בארנק.
פנדורה הייתה האישה הראשונה על פי המיתולוגיה היוונית. דימוייה השכיח מסומל באמצעות
תיבה של סודות ושרצים. הצימוד נרתיק-ארנק מסמיך יחד שני אובייקטים צופני סוד.
נקודות ההשקה שמקיימים השניים מרמזת על טבעו המוכחש של איבר העונג הנשי. לאורך
ההיסטוריה האנושית, נמדד ערכו של הנרתיק ביחס ישר ליכולת הרבייה. העמדה
הפטריארכאלית הפחיתה את מעמדו של הנרתיק לדרגה אינסטרומנטאלית גרידא, וזאת תוך
שלילה מוחלטת של מרכיב ההנאה המינית. אין להתפלא לפיכך כי שחזור חוויותיו המושתקות
של הגוף, הפך לפעולה מרכזית בפרקטיקה הפמיניסטית. "איך לומר אמת על החוויות שלי
כגוף?" שאלה ורג'יניה וולף. "את זה עוד לא פתרתי," השיבה לעצמה, "אני בספק אם יש
אישה שכבר פתרה זאת."
בסידרה אחרת של עבודות, שצוירו על קנווס ועל נייר בד, חושפת זוהר את הנרתיק ומעניקה לו מסגרת פרשנית חדשה. הנרתיקים הופכים בעבודותיה לתמהיל טעון של פנטזיה ואימה. פתח שחור, שפה שסועה וחיה חושפת ניבים, הם כמה מן המוטיבים המרכזיים באמצעותן מסומלת האנטומיה הנשית. מופעיו השונים של הנרתיק מייצגים את הצורות התרבותיות המגוונות בהן "נצרך" האיבר הנשי האקסקלוסיבי בתרבות המערב. כך למשל, בכמה מן האובייקטים שייצרה זוהר הוא מגלם את חרדת הסירוס, באחרים הוא מסמל את "מקור העולם", ובאחרים אתר מלוכלך וטמא. הפיכת הכפילות ארנק/נרתיק לאובייקט חומרי מוחצן המוצג לראווה, ממחישה ביתר שאת את מניין החומרים (המסוכנים), מהם מובנית, לכאורה, האישה.
ייצוג מרובה זה שופך נופך אירוני על תפיסת איבר המין הנשי כאניגמה אנטומית/תרבותית. שימוש בלוגו של מותג האופנה הבינלאומי "Calvin Klein" אף ממקם את המִיקסם החידתי בסְפֵירה הכלכלית הגלובאלית. החזרתיות האחידה, המאפיינת את הלוגו האופנתי, אף מעידה על תופעת כמו מיסחור, זילות והאחדה, שהטביעו גם הן את חותמן על אברינו האינטימיים ביותר.
האם הגרסאות השונות של הנרתיק מתפקדות לפיכך כהודאה בכישלון? שם התערוכה "Querida Mia" מספק תשובה אופטימית. כינוי זה, שפירושו בעברית "יקרה שלי", לקוח משפת הלדינו. סבתה של זוהר – נונה רשל – נהגה להשתמש בו כשם חיבה כשפנתה אל נכדתה הבכורה והאהובה. הסמיכות האינטימית שיוצרת זוהר בין הגוף המשפחתי לגוף הנשי, כמו מחבר מחדש נשיות וגוף, ובכך אף מסמן את השניים כיחידה סינגולארית ויקרה אחת.
גלריה נלי אמן, גורדון 26, ת"א. התערוכה נסגרת ב-28 בנובמבר 2008. ר' צרופה לגיליון
הענק והגמדים: מכתב גלוי לאמציה פורת
מאת יואב אהרוני
אמציה שלום,
קראתי בצער את רשימתך הכאובה בה אתה מתלונן על מבקרי עבודת התרגום שלך [חב"ע 394]. אף כי לא קראתי עדיין את "מלאך האבן" בתרגומך, שיעשע אותי במיוחד הכינוי "עברית חצצית", שבו מכנה גברת "הר הקסמים" את העברית שלך.
אודה בריש גלי: אני אוהב את התרגומים שלך! אלה הם תרגומי מופת – ולא רק למבוגרים, כי אם אף לילדים. בימי הלינה המשותפת הרחוקים בקיבוצי, נהגתי לקרוא לילדיי בשעת ההשכבה ב"ספר סיפורי הענקים" של דוד הריסון בתרגומך. בין שפע הספרים שהיו בגן הילדים שלנו, שרובם נכתבו בעברית דלה, "מתאימה לילדים קטנים", בלט ספר זה בעברית העשירה והקולחת שלו, כבא ואומר שאפשר להתאים ילדים לעברית, ולאו דווקא עברית לילדים.
אהבתי לקרוא לילדיי, כל אחד בתורו, מהספר הזה. נהגתי בו בחסכנות רבה, וקראתי לפני השינה רק סיפור אחד, ולא יותר משני סיפורים בשבוע. העברית העשירה התגלגלה על הלשון ומילאה את החיך בטעמים עשירים, כמו פלח של שמוטי בסוף עונת התפוזים. לא רק אני, אלא גם ילדיי אהבו את סיפורי הענקים, והעדיפו אותם על פני שאר המעדנים שהוגשו להם לפני השינה. הם הבינו כל מילה וביקשו עוד ועוד מהספר הזה דווקא. בוודאי גם הודות לכך, שפתם היום כל-כך עשירה.
עצתי לך, אמציה יקירי: פרוק מעל גבך את מטען המרירות שאתה נושא כנגד מבקריך הבורים והיהירים. המשך לעסוק במלאכת התרגום בחדווה ובאהבה, מבלי להביט אחור.
כמה מילים לאמציה פורת:
אמציה פורת ידידנו, אל תיפול ברוחך [גיליון 394]. המבקרת הנכבדה ודומיהָ הזכירו לי משל יפה על החזיר מן המזבלה. איכשהו יצא לו להיות מוזמן פעם לסעודה בהיכלי מלך, ושם הוגשו מעדנים מיצירותיהם של מיטב הטבחים. בשובו הביתה שאלוהו שכניו החזירים על התפריט, והוא אמר: "איכס! איזה אוכל עלוב הגישו שם! לא היתה אף טיפת סחי או זבל בכל הארוחה!"
ואסיים בארבע שורות מאחד ממשלי קרילוב, גם הוא על החזיר:
"חלילה לי לרצות במישהו לפגוע / ברמז הסיפור על ה'דבר אחר' / אך איזה שם אחר יאה למבקר / שמבטו בכל רואה רק צד הרוע."
והמשכיל בעת ההיא יידום.
בהערכה רבה,
נ.
ד"ר משה כהן:
הרעיון של שטחים תמורת שלום, אשלייה מסוכנת
מר בן עזר הנכבד,
כיוון שהודעת שאתה תומך באולמרט ומצביע "עבודה", אני קורא עליך תיגר לפרסם דעה נגדית.
הבה לא נשגה באשליות. הרעיון של שטחים תמורת שלום הוא אשלייה מסוכנת. אין פרטנר לשלום. איש לא ייתן לנו שלום תמורת שום דבר. המשענת היחידה לקיומנו הוא כוח העמידה שלנו. כל ויתור, כל נסיגה, כל פשרה רק מחלישים אותנו ומסכנים את קיומנו. כל חולשה מצידנו מזמינה מיד תוקפנות מצד אויבינו. הבה נתפכח, נתעשת, נסגור שורות ונעמוד על קימונו. לא על דרך הוויתור והפשרה תהיה תפארתנו. יש לראות את הדברים כהווייתם. מה לעשות, זה מה יש (בסגנון הנכדים שלי).
בכבוד רב,
ד"ר משה כהן
ירושלים
רות ירדני כץ
מדינת החרדים הענייה
ידוע שמדינת החרדים זו המדינה הענייה בארץ. שתי ערים עניות ביותר הן ירושלים ובני-ברק, בהן ריכוז החרדים הוא גבוה. מה הפלא? במדינת החרדים היום, במאה 21, הם מנהלים חיים כמו פעם – מצד אחד, ההתפתחות נעצרה מלכת. ומצד שני מנצלים את כל החידושים, ההמצאות והקידמה.
לכל חרדי יש טלפון נייד. הם נהנים מפלאי המדע, הרפואה ושירותי הרפואה, בכל בית יש מקרר, גז, קומקום חשמלי, מים זורמים קרים וחמים. אבל...
הם נישאים בשידוך בגיל צעיר. לאישה יש תפקיד מוגדר. ללדת ולשרת את הבעל, לדאוג לילדים מאחד עד עשר ויותר, ובנוסף היא המפרנסת. נו, באמת איך לא יהיו עניים? להאכיל עשרה ילדים צריך ללכת למכולת ולשלם. לחנך עשרה ילדים צריך מימון. להלביש עשרה ילדים צריך מקור הכנסה, ועוד לא דיברנו על תשלומים קבועים של מים, חשמל, טלפון וארנונה. איך אפשר לעמוד בכל התשלומים האלה כאשר הבעל הולך בבוקר לישיבה ומתמסר ללימוד, לאלוהים ולא לתרום לפרנסת המשפחה?
אבל הכי נורא שהם מתקיימים על חשבון האזרח הלא-חרדי שעובד קשה מבוקר עד ערב, משלם את מיסיו, מקיים את כל חובותיו, והם זוכים בהשלמת הכנסה, בהנחות בארנונה, בקיצבת ילדים קבועה לריבוי ילדים למרות שהיא ירדה. כמה שהם עניים הם חיים על חשבון כולנו.
במדינת החרדים – לגביהם המצב הוא מקובל ונורמאלי. ככה זה צריך להיות. הם לא יכולים לעשות לעצמם ולחברה כי כתוב איפהשהו שלימוד תורה היא המצווה החשובה ביותר וכל השאר שולי. החרדים שיקראו רשימה זו יזעקו שאני מכלילה. לא, אני לא מכלילה זו עובדה, ועובדה זו מצערת כי הם יכולים לשלב בין עבודה ללימודים. מי אמר שהם צריכים ללמוד יום שלם, כל יום, שישה ימים בשבוע? הם יכולים לעבוד מהבוקר עד אחר-הצהריים וללמוד בערב. הם יכולים לשנות סדרי עולם, ובראש ובראשונה להעלות את רמת החיים של משפחתם שלהם, שלא לדבר על תרומה למשק, ואולי גם לשאת באחריות לאומית ולשרת בצה"ל?
סטנלי פישר הנגיד ציין בימים אלה לאור המשבר הכלכלי ש"באשר לממדי העוני נדרש שינוי הרגלים של המגזר החרדי כדי להרחיב את חלקו במעגל העבודה, אשר כיום מספק רק כ-25% מתרומתו הפוטנציאלית למעגל העבודה."
הפרשנות היא ש-75 אחוזים מאלה שמסוגלים לצאת למעגל העבודה הם מחוצה לו. כמה עצוב. איפה הרבנים שלהם, איפה המנהיגים שלהם? אז אין להתפלא שהם שם למטה בסולם העוני. זה תלוי רק בהם.
איך אמר עגנון בספרו "עיר ומלואה" (עמ' 71): "אין דבר נעשה אם כן עושים."
אהוד: ישראל היא המדינה היחידה בעולם וגם בהיסטוריה של העם היהודי שבּה להיות יהודי לומד תורה (לעיתים לומד כביכול) הפך למקצוע של כל כך גברים יהודים! מעולם לא היתה בעמנו פאראזיטיות וחילול קודש שכאלה – שבעל ייתן לאשתו רק את עונתה (כדי לעבר אותה שוב ושוב), ואילו את שארה וכסותה, שלה ושל כל המשפחה – יטיל על חשבון הציבור! האנשים האלה, רובם עוכרי ישראל גם לפי שיטתם! – אילו הלכנו לפי שיטתם היינו נשארים בימי ה"חלוקה" המנוונת והמושחתת בירושלים של המאה ה-19, ולא מגיעים לעליות הראשונות ולייסודה של מדינת ישראל, מדינה שרובם מתנגדים לה עד היום באופן עקרוני ורק חולבים אותה באופן מעשי. אני מרחם בעיקר על הילדים שלהם, שגדלים ללא אופק תרבותי, ציוני והשכלתי אחר, ואין ביכולתם לחץ את עצמם ממעגל העוני והבורות של ה"לימודים" בישיבות. אגב, יש לי הרגשה לא מבוססת, שרבים מהאברכים הללו עובדים בכל מיני פרנסות שאינם מצהירים עליהן – כדי שלא לאבד את דמי הבטלה שהם מקבלים, וגם יש להם הכנסות ותמיכות מן הצד (לעיתים מהשפחות החילוניות שבניהן התחרדו) – ממש כשם שיש מובטלים שעובדים ומסתירים זאת כדי שלא לקפח את דמי אבטלתם.
סיפור משפחתה של אימא מירושלים
מאת שושנה צוריאל (שטרן)
פתח-תקווה
שושנה היא נכדתו של אברהם שטמפפר, אחיו הצעיר של יהושע
א. אבל יותר מכל נמשך ליבו של עקיבא אל צורפי הזהב
נער צעיר היה עקיבא, סבא של אימי, בהגיעו לירושלים, בגפו נשלח והותיר אחריו אב ואם בגולה. באותם ימים, בתקופת שלטונו של הצאר ברוסיה, נחטפו ילדים רכים לקסרקטיני הצבא על מנת להכשירם כחיילים מיומנים משחר ילדותם. היו גם מילדי היהודים ביניהם, שבחלקם אף נטמעו בקרב הגויים.
בן יחיד היה עקיבא להוריו שעסקו בסחר עצים ויערות, ומעמדם הכלכלי היה איתן. מכיוון שחרדו לגורלו, החליטו לשלחו לירושלים, אף על פי שחשו שייתכן ולא יראו יותר בחייהם את בנם יחידם, ולא יוכלו לגדלו ולאמצו אל ליבם, ואכן כך היה.
באחד הימים הגיעה שמועה לאוזנם בדבר זוג יהודים קשישים בשם ליבע ויידע אשר מתכוננים לנסוע לארץ הקודש על מנת למות שם כאשר יבוא יומם, ולהיקבר באדמת ירושלים הקדושה. אנשים ערירים היו ולא היו להם ילדים משלהם, וברצון נענו לבקשת הוריו של עקיבא לקחתו עימהם לארץ הקודש.
עקב חוקי הגיוס לצבא הצאר, שחלו גם על נערים צעירים, נתקלו ההורים בבעייה כיצד להוציא נער בן שתים-עשרה שנים אל מחוץ לגבול המדינה בלי הוריו. ואז גונבה לאזנם ידיעה בדבר משפחה דלת אמצעים שבנם יחידם נפטר ממחלה, מכיוון שהם נזקקו להוכחה לסיבת היעלמותו של בנם, מצאו דרכם אל המשפחה הזו וקיבלו מהם את תעודת הפטירה שהסבו על שם בנם עקיבא תמורת תשלום כספי.
התעוררה השאלה כיצד להבריחו לחוץ-לארץ, ישבו וחשבו והחליטו לבנות ארגז בגודל הנער והניחו אותו בכרכרה של איכרים, את הנער השכיבו בתוכו וכיסו אותו בשחת. לשכנים אמרו זוג הקשישים שהם נוסעים לרומניה לחופשה על שפת הים השחור, וכאשר הגיעו לשם העלו אותו על אנייה כנכדם תמורת תשלום שוחד, וכך הובא הנער לירושלים בשנת תר"ח [1848] בהיותו בו שתים עשרה שנים.
התקופה היתה אמצע המאה התשע עשרה, העיר ירושלים היתה מסוגרת בין החומות, היהודים חיו בשכנות טובה עם שכניהם הערבים תחת השלטון התורכי העריץ, איש לא העז לצאת אל מחוץ לחומות מפאת הסכנה משודדים או הפחד ממראה השדות השוממים, שלימים ניבנו שם כל השכונות החדשות שמחוץ לחומות. הם התקיימו מכספי החלוקה ששלחו נדבנים יהודים מהגולה, וניהלו אורח חיים דתי מסורתי. היה קשר הדוק בין ההורים של עקיבא לבין ירושלים, וכספי תמיכה נשלחו על ידם לזוג הקשישים על מנת שיוכלו לגדלו וכדי שאיש מהם לא יידע מחסור. עקיבא למד בחדר ככל ילדי ישראל, ובזמנו הפנוי מלימודים אהב לשוטט בסמטאות העיר העתיקה ולספוג את המראות שמסביב, הוא אהב להתבונן בסוחרים, בתגרנים ובסחורתם שבתוך הכוכים. בפלאחים שהביאו את התוצרת החקלאית מכפריהם על גבי גמלים וחמורים העמוסים לעייפה.
אבל יותר מכל נמשך ליבו אל צורפי הזהב, והיה עומד שעות ארוכות ליד בתי מלאכתם ומתבונן כיצד הופכים גושי מתכת לכלי אמנות ולתכשיטים מרהיבים.
כך נקפו ימים ושנים, הנער גדל, הוא אהב את הוריו מאמציו וגם את הוריו מולידיו שנשארו ברוסיה. עד היום מפליאה בעיניי הנכונות מצד הוריו להפקיד את בנם היחיד בידי אנשים זרים לאורך שנים ארוכות, כנראה שמצב זה היה עדיף על החשש לאבד לגמרי את בנם בין חיילי הצאר. ייתכן גם שאביו ואימו, שהיו אנשי עבודה ומסחר והתפרנסו בכבוד, לא היו מוכנים לחיות על כספי החלוקה בירושלים. כמובן שקשר המכתבים הרצוף ותמיכתם הנדיבה בבנם ובהוריו-מאמציו, ובידיעתם שאכן הוא נמצא בידיים נאמנות, ייתכן שציננה מעט את אש הגעגועים.
כאשר גדל הנער, הבינו הוריו-מאמציו שכדאי, ומוטב בהקדם, לדאוג לעתידו וללמדו משלח יד כדי שיוכל בעתיד להתפרנס ממנו בכבוד, כי הרי קשישים הם ולא לעולם יחיו, וכך גם אביו ואימו ברוסיה.
הם קראו לו לשבת עימם ולדון בדבר עתידו, וכאשר שאלוהו מה הוא משתוקק לעשות בחייו לכשיהיה לאיש, ומה ברצונו ללמוד, לא היסס הרבה וענה מיד שנפשו חשקה ללמוד את מלאכת הצורפות, כמו בעלי המלאכה תושבי העיר העתיקה.
כאשר שמעו זאת הוריו-מאמציו נדהמו ולא יכלו להוציא הגה מפיהם, איך ייתכן שנער יהודי מבית טוב יהיה בעל מלאכה? שאיפתם היתה שיהיה רב, דיין או כל משרה מכובדת בתחום הקהילה היהודית, אבל להיות בעל מלאכה ולעבוד בחנות בסימטה בעיר העתיקה בתוך ערב רב של ערבים, ארמנים וטורקים? – לזאת לא ציפו! מה אפשר לעשות?
ישבו וכתבו מכתב ארוך לאבא ואימא ברוסיה, במכתב תשובה שאלו ההורים, האם צורפות היא מלאכה מכובדת המפרנסת את בעליה בכבוד? לאחר מחשבה שנייה וחקירה יסודית הגיעו למסקנה שאכן כך הוא הדבר, ישבו וכתבו עוד מכתב לרוסיה, ובתשובה נתנו ההורים את הסכמתם ללמד לבנם את מלאכת הצורפות.
לא היה גבול לאושרו של הנער, באותם ימים מוסד "בצלאל" עדיין לא נוסד בירושלים, והוריו-מאמציו נתנו בידיו של צורף זהב יהודי תימני, שעבד בבית מלאכתו סמוך לביתם, סכום כסף כשכר לימוד על מנת שיכשיר את הנער וילמדו את רזי מלאכת הצורפות.
עקיבא היה נער שנון מאוד ולא ויתר גם על לימודים בישיבה בעת ובעונה אחת עם לימוד המקצוע.
כעבור שנים אחדות, כאשר ידע שיוכל לעמוד ברשות עצמו, פתח בית מלאכה ברחוב חב"ד בעיר העתיקה בירושלים. הוא התברך בכישרון רב ובתבונת כפיים, עבד בחריצות והרוויח את לחמו בכבוד. הזמן חלף עבר, הנער גדל והיה לאיש צעיר העומד ברשות עצמו, הדבר לא נעלם מעיני הבריות, ואז החלו לדבר בו נכבדות ורבים מהם רצו להשתדך אליו.
השמועה על שיבת ציון, שעברה בין קהילות ישראל בגולה והביאה יהודים שקצה נפשם ברדיפות האנטישמיות, בפוגרומים ובעלילות הדם – לקום ולעלות לארץ ישראל, השמועה הזו הסתננה גם לעיר יאסי שבבסרביה, שהתגוררו בה יהודים רבים, והיא הניעה חלק מהם לקום, לעקור שורשים ולשים פעמיהם ציונה. הם חיסלו את עסקיהם, מכרו את כל שניתן למכירה, השאירו ברשותם מעט בגדים ומטלטלים הנחוצים למסע, ואת צרור הכסף טמנו עמוק בתוך בגדיהם קרוב לגופם על מנת שיחושו בו ושלא ילך לאיבוד בדרך.
נתיב הנסיעה הוליכם ראשית כל לעבר הים השחור, מי ברכבת ומי בסירות המפליגות על נהר הדנובה. כאשר נאספו כולם בעיר הנמל, עלו על ספינה שהפליגה בים השחור לכיוון ארץ-ישראל, ובדרכם לירושלים אספו את משפחותיהם ומיטלטליהם ועלו על עגלות רתומות לסוסים, הם התלכדו לשיירה גדולה, מפחד פגעי הדרך, וכך החל המסע היבשתי לעבר מחוז חפצם, זה היה מסע ארוך ומפרך, דרך חתחתים, דרך ששורצים בה שודדים.
באחת העגלות הללו ישבה הילדה חיה, לימים סבתא של אימי, אחותי חיה נקראת על שמה, – יחד עם אב, אם אחים ואחיות. ואכן, באחד הימים התנפלו שודדים על השיירה, עברו בין הנוסעים היהודים ושדדו את כספם, תכשיטיהם, ודברי הערך שהיו ברשותם.
הסיפורים שהילכו אודות אימה של חיה, (סבתא של סבתא שלי), מספרים שזו היתה אשת חיל חכמה ואמיצה מאין כמוה, שהבינה מיד שאסור לה להיפרד מצרור הכסף שהיה טמון עמוק בין שמלותיה שעל גופה, היא ידעה שהשודדים יודעים היטב היכן טמון כספה וכי הם יגיעו אליו במהרה, מה עשתה? קפצה מהעגלה, ספקה כפיה ופתחה בזעקות שבר וביללות, ובמעט התורכית שלמדה במהלך המסע – קוננה בבכי מר וסיפרה שהשודדים כבר שדדו את כספה ואינה יודעת כיצד תוכל לקנות "אָק-מָק", (לחם) עבור ילדיה.
כאשר שמעו השודדים את בכייה וצעקותיה, הבינו שהאישה המסכנה כבר נשדדה על ידי חבריהם ועזבו אותה לנפשה, וכך הגיעה המשפחה לירושלים עם צרור הכסף בשלמותו.
המשפחה קבעה את משכנה באחת מסימטאות הרובע היהודי בעיר העתיקה, הבנים למדו תורה, והבנות עזרו בעבודות הבית, צרור הכסף שאם המשפחה הצילה מידי השודדים התורכיים סייע לביסוסם הכלכלי, ופתחו חנות מול בית המלאכה לצורפות של עקיבא.
מי שניהלה את המסחר היתה בעיקר האם, כאשר בתה חיה עוזרת על ידה, הם מכרו חרוזים ופנינים לערביות וגם ביצים וענבים מחברון. האם היתה סוחרת ממולחת והיתה מסוגלת לחשב חשבונות בראשה במהירות ומבלי לטעות, והבת חיה שסייעה בידה למדה ממנה פרק נכבד במסחר.
הם התיידדו עם שכניהם היהודים, האשכנזים והספרדים, תושבי העיר העתיקה, למדו ממנהגיהם ואף רכשו שליטה בשפות הערבית והלאדינו, מה שהקל עליהם להשתלב היטב בעיר העתיקה ולרכוש לעצמם ידידים רבים.
באותם ימים נהוג היה להשיא את בנות היהודים, כמנהג שכניהם הערבים, בהיותן ילדות רכות בשנים, וכך הגיע תורה של הבת חיה, שהיתה רק בת שתים-עשרה שנה, בלבד להינשא לאיש.
עקיבא, שכבר היה עלם בן שמונה-עשרה שנים ושמו הלך לפניו בחריצותו ובמעלותיו הטובות, הציץ בחנות שממול וראה את הנערה שעוזרת לאימה והיא טובת מראה וגם חרוצה, שלח לשם שדכן ובקש את ידה מהוריה, ההורים אמרו לדבק טוב והסכימו לתת לו את בתם לאישה.
ערכו "תנאים", שברו צלחת, וכעבור זמן חגגו את שמחת החתונה כדת וכדין. יש להניח שהחתן והכלה לא התראו הרבה לפני החתונה, למעט אותו יום אחר-הצהרים שבו הביא השדכן את החתן המיועד לבית משפחת הכלה למטרת היכרות בין שני הצדדים, אבל השניים נשארו לשבת במקומותיהם כמאובנים ועיניהם מושפלות ארצה ולא העזו להעיף אפילו מבט אחד איש אל רעותו מחמת הבושה.
כאשר קמו ללכת עשו מאמץ אחרון ומבטם הצטלב מתוך זווית העין ובזה הסתכמה היכרותם והסכמתם להינשא זה לזה, וכך קרה שלאחר החתונה, כאשר ראה החתן את כלתו, שלמעשה כבר היתה אשתו החוקית, מקרוב – שהיא עדיין ילדה ומשחקי ילדים קרובים לליבה יותר מאשר להיות אשת איש, לקחה בידה והוליך אותה בחזרה לבית הוריה, וביקש להשאירה שם למשך שנה נוספת על מנת שתשב ליד אימה ותלמד מפיה הלכות בית ומשפחה.
כעבור שנה, במלאת לה שלוש-עשרה שנים, החזירוה לבית בעלה עקיבא, וכעבור שנה נוספת נולד בנם הבכור יוסל, שצעיר מאימו בארבע עשרה שנים. אחרי יוסל נולדו מוטל, חנה, ודינה, שהיא סבתא שלי, ונולדו עוד כמה צאצאים. המשפחה קיבלה בית בחכירה לארבעים ותשע שנים, הבית היה בנוי על גג מעל שורת החנויות שברחוב היהודים, ומישטח הגגות שימש לבית כחצר עילית גדולה.
סבתא חיה ירדה לרחוב הבשמים והביאה משם שתילי גרניום ושתלה אותם בתוך פחים ממולאים באדמה וצבועים בסיד לבן בוהק, שטבלה בו את ה"כחול" של הכביסה, והציבה את שורת הפחים עם הפריחה האדומה הלוהטת, מסביב לחצר ביתם העילית.
המשך יבוא
דוד מלמד
א. עם החלטתו של טל ברודי להתמודד על מקום ברשימת הליכוד לכנסת, נמצאת בידי טיוטת נאומו הצפוי בדיון המדיני-ביטחוני על האיום האיראני:
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה,
האיום האיראני הוא הרבה יותר חמורה ממה שאתם חושבים. והוא מסוכן לא רק לישראל, הוא מסוכן גם לאירופה ולארה"ב. ואסביר למה.
בשנים האחרונות מייצרת איראן נבחרת כדורסל מפוצצת. היא משתמשת בשחקנים שרכשה ברוסיה ומעשירה את החמישייה הפותחת שלה ברכש מבחוץ. תוך זמן קצר היא תהיה איום גם על הכדורסל באירופה וגם על הכדורסל בארה"ב.
עד היום נעשו ניסיונות דיפלומטיות לכפות על איראן להפסיק את בניית נבחרת הכדורסל שלה באמצעות לחצים של איגוד הכדורסל האירופי ושל איגוד הכדורסל האמריקאי. אך הלחצים האלה לא נשאו פרי, והיום כולם מבינים שאיראן יכולה לפגוע לא רק בנבחרת ישראל אלא גם בנבחרות האירופאיות ובקבוצות האמריקאיות. כדורסלני נבחרת איראן יכולים להגיע אפילו לגובה של כדורסלני ליגת ה-אנ.בי.איי. בארה"ב.
לדעתי, הלחצים של העולם לא יעילות, וישראל תצטרך לפעול בעצמה נגד האיראנים. אבל בשביל זה צריך להתכונן היטב. ישראל צריכה שתיים-שלוש אסיסטים ופיבוט טוב שירכז את המשחק במרכז השדה, למשל שחקן כמו דן מרידור (1.66 מ'), שהוא חזק מאוד במרכז של הפארקט ולא עושה הרבה פאולים, וגם שחקן גבוה שיוכל לנטרל בשמירה אישית-לוחצת את הכדורסלן הרוסי הענק של האיראנים (2.11 מ'). יש לנו שחקן שבהחלט יכול לעשות את זה והוא בוגי יעלון (1.86 מ') שהוא רכש טוב מאוד. מה שנשאר לנו לעשות כדי לנצח את האיראנים הוא להשתמש בשחקן עם הרבה מוטיבציה שהוא גם מתקיף טוב וגם חזק בריבאונדים, כמו למשל מוישלה פייגלין (1.61 מ').
אדוני היושב-ראש, אני כבר מסיים. נכון שעברתי את הזמן החוקית של הנאום, אבל מגיע לי גם תוספת של שני דקות על זמן פציעות.
אני רוצה לומר לסיום שיש לנו יתרון גדול על האיראנים. יש לנו ספסל חזק: עוזי דיין, אלי חזן ואסף חפץ, ויש לי ביטחון שאני בתור מאמן, יחד עם ביבי בתור מנג'ר, ולימור ליבנת בתור מאמנת- כושר, נוכל להוריד את איראן מהמפה.
ב. הנכדאות חוגגת
הצלחתו של ביבי נתניהו לצרף לרשימת מועמדי הליכוד לכנסת את זאב ז'בוטינסקי, נכדו של המנהיג הרוויזיוניסטי המנוח זאב ז'בוטינסקי, אילצה את ציפי לבני להגיב במהירות ולמצוא מענה הולם לרכש של נתניהו. ואכן, הרכש המתאים נמצא.
אנשיה של לבני גילו את מכס נורדאו, איש צנוע שעלה לארץ מאוסטריה לפני חמש שנים ועובד כמנהל-חשבונות בחברת ביטוח. האיש, נכדו של המנהיג הציוני הדגול מכס נורדאו, נענה להפצרות והסכים להצטרף ל"קדימה" שבה ישוריין לו מקום מכובד בעשירייה השנייה של המועמדים לכנסת.
אולם בכך לא הסתיים מירוץ הנכדאות במסע הבחירות הנוכחי. גם אהוד ברק הבין, שלמרות כל הסקרים הקודרים, עליו לעשות משהו כדי להישאר על המפה. הפיתרון נמצא באורח מפתיע באחד מקיבוצי התק"ם בצפון הארץ שם מתגורר ברל כצנלסון, נכדו הבלתי-מוכר של מנהיג תנועת העבודה הציונית ברל כצנלסון. הלחץ שהופעל עליו לצאת מאלמוניותו נשא פרי והוא הסכים לקבל את דין התנועה ולהצטרף למפלגת העבודה שם ישובץ בעשירייה הראשונה כנציג התק"ם.
שני המהלכים, של לבני ושל ברק, אילצו את נתניהו לנקוט בפעולה שתשמור על יתרונו. הוא יצא בדרישה לקיים עימות טלוויזיוני בין שלושת הנכדים. ליריביו לא היתה ברירה והם הסכימו להצעה. לאחר מו"מ מייגע בין יחצנ"י שלוש המפלגות נמצא תאריך מוסכם לעימות, וגם מנחה המקובל על כל חלקי החברה הישראלית: יוסי בובליל.
הוחלט שתהיה שאלה זהה אחת בלבד ואותה יציג בובליל לשלושת הנכדים המובילים בפוליטיקה הישראלית: "האם אתה בעד או נגד תוכנית אוגנדה של הרצל, ומדוע?".
העימות זכה לרייטינג חסר-תקדים. מכס נורדאו, זאב ז'בוטינסקי וברל כצנלסון דיברו כל אחד ארבע דקות. כצנלסון הביע תמיכה גורפת בנסיגה לתוכנית אוגנדה לפי קווי 1904, נורדאו תמך גם הוא בנסיגה עם תיקונים קלים, וז'בוטינסקי התנגד נמרצות, וחזר מיספר פעמים, לפי עצת יחצ"ניו, על משפט-המחץ: "לבני וברק יחלקו את אוגנדה!"
המסר של ז'בוטינסקי נקלט בציבור, ונתניהו ניצח בבחירות. גם הכנסת הרוויחה ממהלך הנכדאות וזכתה לתגבורת איכותית: חברי הכנסת ברל כצנלסון, מכס נורדאו וזאב ז'בוטינסקי נתגלו כפרלמנטרים מעולים שהוסיפו רבות לבית-המחוקקים הישראלי.
אהוד בן עזר
אם אתה כותב ב"הארץ", אפילו על העבדות, עליך להוסיף את החרא האנטישמי!
עיתונאי בשם אלכסנדר יעקובסון כותב ב"הארץ" של יום שישי האחרון, 21.1108, מאמר "על חרפת העבדות" והוא מדגיש, ובצדק, "כדאי לזכור שארצות הברית לא היתה לבד בחרפה," – מצב העבדות בעולם המוסלמי והאפריקאי היה גרוע לא פחות, ובמדינות אחדות הוא עדיין נמשך, בגלוי או בסתר.
"מבקריה הרבים של ארה"ב באזור זה ובאזורים אחרים מרבים להזכיר לה, בצדק, את כתם העבדות בעברה. אולם נראה לי שרובם מתעניינים בעבדות שבוטלה באמריקה לפני 150 שנה הרבה יותר מאשר בעבדות המתקיימת בסודן בימינו."
ואז בא הקטע האנטישמי ובעקיפין גם אנטי-ישראלי, שמבלעדיו לא יכול כנראה פובליציסט, לבד מ"עלה התאנה" ישראל הראל – לזכות בשטח פרסום סביר ב"הארץ":
"אילו היתה ליהודים ממלכה משלהם בתקופת העבדות וסחר העבדים, אין סיבה מיוחדת להניח כי היא היתה שונה בנושא זה מממלכות אחרות. על כל פנים, סוחרים יהודים נטלו חלק פעיל גם בענף מסחרי זה [סוחרי עבדים], וגם אם יש המנפחים את תפקידם בו לצורך ניגוח, אין סיבה שלא להזכיר את השתתפותם."
מי יגלה עפר מעיניך, יוזף גבלס, שאולי יש לך אצלנו ממשיכים חרוצים כאלה!?
גברת/אדון נורה קטיפה-קליפה
למכתב עיתי / חדשות בן עזר
על עמוד ברחוב גיליתי מודעה שבה כתוב
לכבוד גברת/אדון נורה קטיפה-קליפה
רחוב בר גוריון 230/א' תודה רבה לך גבירתי
ממכון הרנטגן ומהרופא שאצלו נבדקת
תמיד תמיד אנחנו לשירותך
חתום וחותמת עיניים מעוצבות
ישראל הר
בכבוד
י. צ'ין
ההוא מהעיר חלם
ערב טוב לכם אהודים יקרים ומברוק על העיצוב החדש והמרהיב
של גיליונות חדשות בן עזר
נלהבת מקריאת "פרשים על הירקון"
אהוד היקר,
עד עכשיו לא יכולתי להתפנות לקריאת הספר "פרשים על הירקון". היתה לי הרבה עבודה ואח"כ בחינות לתקן. מיד כשגמרתי עם תיקון הבחינות יכולתי להתפנות לקריאה. מאוד נהניתי מהספר, הוא מאוד ריגש אותי. היתה לי ממש הרגשה שאני מצליחה לראות את העבר ואת ההתחלה של המדינה שלנו. למדתי הרבה דברים שלא ידעתי על התקופה הזאת!
אני חוזרת וכותבת שעשית עבודת קודש! ממש היה חשוב להעלות בכתב את ההיסטוריה הזאת.
ורד
* * *
נלהבת מקריאת "ימים של לענה ודבש" ו"המושבה שלי"
שבת שלום אהוד,
את הספר "ימים של לענה ודבש" [סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב] קיבלתי במתנה מבן דודי א. ש. מחיפה, כאשר הגיע עם אשתו לביקור בביתי בפתח-תקווה, נהניתי מאוד, וגם אני מעניקה אותו כמתנת יום הולדת לידידי ולקרובי משפחה.
נוסף לזה קיבלתי גם ליום הולדתי ספר נוסף שלך "המושבה שלי" ואת זה קיבלתי מאישה חסודה ויראת השם, אני בטוחת ב-100% שהיא בעצמה לא קראה אותו, אחרת לא הייתי מקבלת אותו ממנה.
אבל אני נהניתי מאוד, כי הרי כולנו "מאותו הכפר" ויכולתי לזהות חלק מהדמויות, ועל חלקן האחר שמעתי מסיפורי מעשיות המסתובבות במושבה, לפעמים נפלתי על הרצפה מרוב צחוקים, אבל אני מבינה שנטלת לעצמך "חירות סופרים" במידה גדושה, הרי לא יאומן שהיו כל כך הרבה מעשי ניאוף במושבה (כסריליבקה) מלבס...
ש.צ.
אהוד: "ימים של לענה ודבש" אכן טרם אזל ואפשר להשיגו אצל "עם עובד", אבל הרומאן "המושבה שלי", בהוצאת "אסטרולוג", אזל כליל וספק אם תימצא בישראל הוצאת ספרים שתעז להדפיס אותו פעם נוספת. אולי לקראת יובל ה-150 של המושבה פתח תקווה.
זה שצחקת כל כך בקריאת "המושבה שלי" רק מראה עד כמה הרומאן אינו שייך לספרות העברית, וכי בצדק התעלמו ממנו בתקשורת כמעט כליל, וכך גם התעלמו קובעי הטעם והתולדות בספרות העברית; כפי שאמר לי בשעתו פרופ' גרשון שקד המנוח: "...'המחצבה', ו'אנשי סדום', ואחריהם – פור-נו-גראפ-יה! – והרי אתה יודע היטב בעצמך, אהוד, שכל שאר הספרים שלך הם ערימה של זבל..." – אכן, עדיף לקרוא את הסופרים החשובים שאינם מצחיקים כלל וגם אינם זבל. להיפך, אפשר לבכות כשקוראים אותם.
* * *
שֶׁלְדוֹן התרסק אבל תוכניתו צלחה
אולמרט התרסק ונתניהו יהיה כנראה ראש הממשלה הבא
אוי לנו ואבוי לנו
* * *
ארוחה לא רעה ב"לה מארין" בבולוואר מונפארנאס
בסידרה: תענוגות פאריס לְגוּרמֶיהָ
מאת ס. נידח, סופרנו לתיפקודֵי האיצטומכה
La Marine, Specialistes de bieres, 59, Boulevard Montparnasse, 75006 Paris. Tel: 01-45482770
שבת, 25.10.08. משוק הפשפשים המקסים, שהוא ממש חובה לחובבי שווקים בפאריס, ומתקיים כל שבת מוקדם בבוקר בפורט דה ואנב, אנחנו חוזרים לקראת הצהריים למטרו ויוצאים במונפארנס. כבר רעבים. מוצאים במקרה מסעדה לא רעה, ממש על הכיכר הגדולה של שדרות מונפארנאס.
כוס בירה קרסלברג למיסתורית, 4.4 יורו.
כוס בירה גינס לנידח, 4.3 יורו.
מרק בצל מצויין ומשביע לנידח, 6 יורו.
מנה של מול פרובנסאל, צדפות שחורות כמו ב"ליאון בריסל" שהפעם לא הגענו אליו. המיסתורית מקבלת סיר גדול של צדפות שחורות, המכסה שלו משמש לזריקתן לאחר התרוקנן מתוכנן. הנידח מעדיף להתבונן מעבר לשמשה אל התנועה הערה על המדרכה, סמוך ליציאה מתחנת המטרו. 7.7 יורו. המיסתורית יוצרת מגדרה מרוב הנאה. עשינו לה את היום.
מנה של צ'יפס פריך וטעים, 3.5 יורו.
קרם ברולה לקינוח 5.5 יורו.
בקבוק גדול של פֶּרְיֶה מוגז, 4 יורו. בעינינו הסודה היא "השמפנייה של הטבע", כפי שהגדירו פעם את "מי עדן" שלנו, ובצדק.
סלסלה ובה פרוסות באגט טרי ופריך, על חשבון הבית.
ס"ה 35.40 יורו, ועם עוד 3 יורו טיפ הם 38.4 יורו, שהם כ-192 שקל. לא זול. אבל הייחוד והטעם של שתי המנות העיקריות, והמיקום במרפסת המזוגגת על הכיכר, עדיף קצת, לשם שינוי, על תל אביב, ולא הרבה יותר יקר.
* * *
לורן, יולי, ליזה, שירז, קטי, נטלי וניקול!
בעקבות רשימתנו על הכרטיסים של נערות הליווי והמסג'יסטיות בתל אביב [גיליון 394], פנו אלינו קוראים רבים לקבלת פרטים. את מספרי הטלפון אנחנו כמובן לא מוסרים, אבל יש לנו הנאה לכתוב את השמות של הנערות (במקור, באנגלית) בכרטיס:
מאסאג', 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע:
לורן, יולי, ליזה, שירז, קטי, נטלי וניקול!
נסו לומר את השמות הללו ברצף פעם ועוד פעם ועוד פעם ותראו שזה עוזר לכם.
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
אצל סבתא
ילדה ארוכת-רגליים וקוראים לה "פלמינגו" – איני יודעת את פירוש המלה והיא מרגיזה אותי. נוסף לזה הפנים רזות וצהובות, והעיניים ירוקות וקרועות לרווחה. אני טבולה במאלאריה, למרות החינין והרפואה הכחולה, ואז מביאים אותי אל סבתא, חנה שיינברגר, לדייטשען-פלאץ, בירושלים.
היא תמירת-גו, דקה וזקופה, פניה כשדה חרוש קמטים, קמטי-קטיפה שאני מעבירה עליהן לפעמים אצבע, וממעל שתי עיניים כחולות כשני פרחי-עולש פורחים לפתע בשדה חרוש. ראשה נתון בשביס קטן לבן מעומלן מתחרה-אנגלית, וכולה מרשרשת מעמילן ונקיון. טרייה, וריח תפוחים עולה ממנה. רק ביום שישי מתערב בריח זה משהו מנפטלין אשר דבק בבגדי השבת.
יש לה שני חדרים קטנים וחצר "שתיים על שתיים", מסויידת כחול וכולה כוכים, ובכוכים קופסאות-פח שבהן פורח גרניום בצבע אדום עז ו"רודה" ריחנית, שהיא קולעת בצמתי. אנו אוכלות במיטבח הזעיר שכולו מבריק, למרות תנור-הפחם הקטן המהבהב תמיד.
סבתא אומרת "שלטה" במקום סלטה. אני צוחקת והיא מחייכת ועומדת עליי שאוכל. היא משכיבה אותי בחדר הפנימי, שמצד מערב, ומכסה אותי היטב, היטב, ואני כאילו נפתחו לי ריאותיי ולפתע אני נושמת עמוקות.
ובאמצע הליל אני שומעת קול, קול משונה, והוא בא מן האשנב שמעל מיטתי. אני ספק ערה, ולפתע אני ערה מאוד. ואני עומדת על המיטה ומביטה לתוך חצר קטנה, על הרצפה פרושה מחצלת והדום עומד עליה, ועל ההדום שבר-חרס ונר דולק דבוק בו. וספר פתוח ליד הנר, ומעל החצר שמיים. שמיים מוזרים וכוכב יחיד גדול עומד בהם, והכוכב שופך אור גדול לתוך החצר. הכל מחוויר לאורו כאן, הנר, המחצלת, פני הזקן המונחים במאוזן ועיניו קרועות כשני תהומות שחורים מול השמיים המהבהבים. הכל חוור מאורו של כוכב גדול זה –
אני פוחדת. אני פוחדת מאוד – אבל איני זזה מן המקום. אני מרותקת, רגליי טובעות בכרי-המיטה כבמים, ואני סופגת אל קירבי את הכוכב המלהלה ישר לתוך פניי – הנה עוד רגע יפול עליי ואני אשרף, יחד עם הזקן הבוכה: "ירושלים ירושלים." או אולי יעלה בסופה השמיימה ויסחפני עימו הלוך וקרוב, הלוך וקרוב, לכוכב גדול זה – הסופג אותי אל קירבו; הכוכב מלבין יותר ויותר ופני הזקן הופכים ירוקים – וחוטים יוצאים מן הזקן וקושרים אותי אליו; ענפים הם, שורשים הם, והם נקשרים ברגליי ובידיי ואני מסתבכת בהם ואיני יכולה לזוז מן המראה "ירושלים ירושלים," ודמעות לבנות מתגלגלות מעיניו השחורות ונוזלות בערוצי לחייו הקמושות.
ואני כולי בכי ואור, הולכת עימו עד קצה הצער, עד גבול הבכי – ובכי גדול ניתק מליבי כנהר ואני נבהלת מקולי שאיני מכירה אותו כלל – – ולפתע נפתחות שתי זרועות חמות – וסבתא נושאת אותי אליה לחדרה ולמיטתה ואני טומנת פניי בריחה, ריח התפוחים, ונרדמת.
בבוקר מעירה אותי סבתא, רוחצת פניי וידיי במי-באר רעננים ויוצאת מן הבית. מעל השולחן אני רואה אשנב והשמש זורחת בו. אני מטפסת על השולחן ותוקעת ראשי באשנב, והנה קיר עבה מאוד. הוא קיר ביתה של סבתא, הנמשך לאורך ואדי עמוק, והקיר מלא אשנבים כאשנב שבו תקוע ראשי, ודרך מתפתלת ליד הקיר ויורדת לוואדי, והרחק יותר כפר: עמוק, עמוק, בתוך בקעה, והבקעה ירוקה וממנה יוצאות שיירות של חמורים עמוסי-ירק ופרי, וערבים מחמרים וצועקים בקולי-קולות שמגיעים עמומים לאוזניי – – ערביות נושאות לולי-תרנגולות על ראשן – וגיגיות מלאות מלונים ופרחים.
והריחות הולכים ומתפשטים באוויר המלא טל – ואני נושמת ונושמת, ובאופק בין ערפילים, הרים כחולים, עגולים, וכיפות ומיגדלים, ואבק כחול ביניהם, ולפתע מן השמיים ניתך ים-צלילים, צלילי-פעמונים, מעודי לא שמעתי כדבר הזה. הם יפים להפליא, הם יפים מכל, הם מזמרים, והם משבחים, והם מרוממים וניתכים כגשם רענן על פני שערותיי – בשמחה, בחגיגיות.
ופתאום אני מתחילה לשיר "חושו אחים" בליווי הפעמונים. נכנסת סבתא ואני על השולחן שרה בקולי-קולות – "חושו אחים". היא נרעדת: "פוי, טומאה זו! מה את עומדת שם," ובתנועה חפוזה היא תופשת אותי, ומורידה אותי בחבטה על הרצפה.
אני תמהה ויודעת רק שעשיתי משהו "לא טוב". ואני טומנת שוב את פניי בבגדיה הריחניים, ונרגעת.
*
נכתב: 1971 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905 לערך. נדפס לראשונה: "ירושלים", תשל"ב, 1971. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 57.
רישומי עיפרון:
א. "קיבה בלוז"
כשראיתי בפעם הראשונה את ציורי שאגאל בפריס, נזכרתי ב"קיבה בלוז". אותם הבתים הרזים המעוקמים עם מרפסות קטנות מפלאפונים, וגגות מחודדים כאף יהודי מגובבים זה על גבי זה.
"קיבה בלוז", עקיבא התוקע, הנופח – כך היה העם במושבתנו מכנה אותו ועם זה היה מלא חוכמה והומור; ליטאים שחרחרים רזים וחריפים, כתימנים.
קיבה בלוז היה יהודי קטן, צנום, חיוור ומרכיב משקפיים שכיסו את מחצית פניו הדלים, אך שתי ידיים יפות מוצקות היו לו והוא הקים שכונה שלימה. מגרשים במושבה נמדדו בדונמים ולא בפיק, ומגרשו נמשך מן השוק הישן מצד אחד עד לרחוב רוטשילד בצידו השני, בתי-עץ היו אלה, ופה ושם היו "פרייסישע וענט", אלה היו קירות-עץ ממולאים טיח, שהיו עמידים וטובים. רק בתים מעטים ניבנו אז מאבני "באב-אל-האווה", כיום רמת-גן.
שכונה שלימה היתה זאת ורובה עץ, וקיבה היה דומה לנמלה רזה, הבונה ובונה ומסתובבת בין בתים אלה שהיו גם כן, לפי הדימנסיות שלו – קטנים ורזים ומוכנים להתעופף. כיצד עמדו בתים אלה בחורפים העזים של הימים ההם, פליאה היא.
ובין בתים אלה היה גם ביתו של קיבה והוא קן של תינוקות מתקוטטים, ואשתו רייזה היא "משוגעת". ואף שם זה היה קולע מאוד: ורודה ועגולה ופורחת בשתי לחיי-שושנים, מטורפת-למחצה; והוא – רזה וחיוור – כרוך אחריה כתולעת אחר שושנה, וודאי יונק חיות רבה ממנה וחיות זאת עוברת לידיו החזקות והוא בונה בתים והוא רק נגר, נגר קטן.
מדי פעם היו קולות איומים עולים מן הבית בו גר: רייזה, יש לה "התקפה" – היו אומרים. על-פי-רוב היתה זו מריבה בינו לבינה, שהיתה נגמרת בצווחות היסטריות שהיו דומות יותר לקול של ציפור-בר מאשר לקולו של אדם. ואחרי זה, כשנשלחתי למכולת של דיסקין, שהיו שכנים של קיבה בלוז, – היתה עומדת רייזה בחוץ, ורודה, מפוייסת, ומחייכת לכל עובר ושב, וכאילו אומרת: הנה אני ככל האדם. ובאמת, היתה אשה יפה ורכה, ועדר של תינוקות מצטופף סביבה, נקיים ויפים כמוה.
קיבה, בפטיש גדול כחצי גופו הוא, עומד ודופק מסמרים ומקים רעש עצום, כאילו רצה למחוק ברעש זה את צעקותיה של רייזה.
ב. השמש
"השמש" קראו לו. יהודי אפל במקצת, לוטה סוד. זקנו יורד שחור עד למחצית גופו ובידו מקל, ויד זו מחוסרת אגודל; והוא שמש בבית-הכנסת. אשתו, אף היא שחורה, אך בוהה ורזה, ובן ובת להם ושם הבת בשקה. וחצרם, אף היא כאילו הובאה ממקום אחר: יש בה תנור-אפייה גדול, וכל הלחם והעוגות של רחוב זה נאפים בידי האשה הגבוהה והרזה, שכולה גפיים. כשהיא אוחזת במירדה, מגיעה היא רחוק לתוך התנור האפל. יש שמגרפה בידה והיא גורפת גחלים לוחשות בשקט, באפלת הצריף, שבגגו דופק הגשם. ריח שמרים טוב עולה בצריף, וככרות לחם שחור ריחני מונחים על שולחן-קרשים לבן, ארוך –
והאשה הרזה, השחורה, מושיטה ידיים ארוכות לימין, לשמאל, רודה, זורקת בזריזות ככרות-לחם ענקיים לתוך התנור, סוחבת חבילות זמורות-גפן יבשות מן הערימה שבחצר. וזרועותיה אף הן כזמורות ארוכות יבשות.
השמש – אגודל ידו הימנית קטוע וזה מבהיל. זאת עשה הוא לעצמו, אומרים, בכדי להשתמט מן הצבא של הצאר ניקולאי; ואנו הילדים נמשכים דווקא להביט על ידו זו, ופחד ממלא את ליבנו: תארו לכם, האם היה יכול אחד מאיתנו לעשות דבר כזה לעצמו.
אבל בשקה, הבת עצמה – גבוהה, שחורה ועליזה, וקולה רם: צוחקת כל היום ומפיגה את קדרות החצר. והבן פישל דומה לאביו: קצר, ושמן. ובתוך הבית – הרחק בחדר, בפינה – גרה ציפור-רננים, פריילין גולדברג. נערה צחה, יפהפיה, מעודנת כבובת-חרסינה יקרת-ערך, ואגדות נרקמות סביבה: בת-רבנים היא מעיירה רחוקה מרוסיה. מה הביא אותה לארץ זו, יחידה, בודדה דקה, גבוהה, אצילה מבטן. ולידה – הכל נמשך אליה, היא קוסמת – ובתוך חצר אפלה זו, עם ערימות זמורות-הגפן, שהובאו מן הכרמים לאחר הזמירה, עם ברקנים בפינות החצר, וחתולים שמנים מייללים. וידו של השמש קטועת-האצבע ופריילין גולדברג – כך קראו לה – מהלכת בחצר זו כיצור מעולם אחר.
הגברים הסגורים בתוך בתיהם עם נשותיהם הקצרות, השמנות, החלו לנוע כעדת חיפושיות שנפל פרפר ביניהן, משהו החל תוסס ברחוב: אור יצא מביתו של השמש, ויצורי-אדם הם רק יצורים – החלו נמשכים אל האור הבהיר שעלה משם.
במקצועה היתה תופרת, ואצבעות ידיה הקטנות היו מלאות דקירות-מחטים. והנה מצאו לה ידידיה הרבים מישרה בתור מורה לתפירה בבית-הספר.
היא הישרתה את רוחה על כל הרחוב. היתה יוצאת בשמלה ירוקה בהירה, לפי אופנת פריס, שמלה כזאת לא ראינו מעודנו: קפלים, קפלים, דקים כגלי-מים סביב שוקיה החטובים והעדינים של בת-מלכים זו. היתה ממעיטה להיראות, אבל כשיצאה מן הבית היה זה חג לכולם: היא הולכת, הנה היא, היא קרבה, פריילין גולדברג, פריילין גולדברג!
באחד הימים מצאה הפייה את הנסיך שלה באחד מעשירי ירושלים ונעלמה מרחובנו, אבל השאירה שובל של אגדות מאחריה. סיפרו, שבכדי למשוך את תשומת-ליבו של נסיכה, התעלפה באמצע הרחוב והוא חש לעזרתה. שנים רבות היינו שומעים הדים על עושרה וגדולתה בביתו של בן-מלך זה.
ג. סלובֵיי*
"אין סלוביי, סלוביי בארץ, אך אילו ידעת, אילו שמעת אותם. אצלנו ברוסיה, ביער, בלילות-קיץ – אילו שמעת." כך היו החברות, העולות מרוסיה, מספרות בכליון-נפש.
אין לנדש בארץ, לנדש (פעמונית-השלג)! – זהו הפרח הראשון הצץ באביב, מתחת לשלג המכסה את האדמה.
"לנדש! – אילו ידעת מהו ריח של לנדש – – – " כך הן אומרות, והמולדת הישנה שלהן קמה לעיניי.
דממה גדולה ומרחבים סביב המושבה בלילות. רק מן הביצה עולה קירקור הצפרדעים במקהלה בלתי-פוסקת. כשברי-זכוכית הנשפכים בלי הפסק על רצפה קשה. מין אשד בלתי-פוסק המלווה את לילות הירח בארץ הגדולה והריקה. אתה חש בשדות, בלילה, ומה שמאחורי השדות: שטחים ריקים, חול, ואדיות, והלאה, הרים מכוסי-אבנים, והם שותקים, בלילות – הם מתחברים עם השמיים ועם הכוכבים, והדממה גדלה פי כמה. אתה שומע את הדממה תוך שנתך. מעין השוויית לב להווייתך – ואתה שוקע בה ונעשה חלק ממנה –
ולפתע כאילו נפלה אבן לבריכה וניפצה לרסיסים את פני מימיה הרגועים. צלילים, צלילים רמים נועזים, מסולסלים, צלילים שלא שמעתי כמוהם מעודי. אני משפשפת את עיניי: העלה השחר? – אבל זה אינו שחר. זה ליל-ירח, רחב כים, עומד בחצות ליל ללא זיע – והצליל, הצליל מהו? האם ניעור מלאך באמצע הליל וממטיר אותו? ועוד שניים ושלושה צלילים בודדים, טלולים, ופתאום "לגאטו" ארוך, מין תקיעה שהיא אנחה ארוכה ונרגשת ונגמרת בשני צלילים חדים, רמים, מעודדים, עליזים. ואני קופצת מן המיטה, שמה עליי בגד כלשהו וסנדלים, ואני בחוץ – האוקליפטוס הגדול עומד קפוא ואור ירח ניגר עליו לבן, עילאי.
ומחביונו הקולות – קולות לא מהעולם הזה, איזה אשנב שמיימי רחוק נפתח ומגיר פלא גדול, חד-פעמי – ואני, רק אני, שומעת אותו.
הכל ישן מסביב. קירקור הצפרדעים הוא תשתית, ליווי – והסולן האלוהי מיהו? האם נשלח אליי רק אליי? איש אינו שומע אותו. משהו מרים אותי בציצית-ראשי ואני תלוייה בין שמיים וארץ, כשנחל-עידנים ממיס אותי ומחבר אותי לכל המערכה הזאת הגבוהה – חסד שמיימי, והודייה גדולה ממלאה אותי.
זהו! ופתאום אני על האדמה וחובטת בסנדליי את החול שמתחת לאוקליפטוס. זהו. זהו! אני צוחקת בגאווה מציאותית פשוטה, בניצחון ילדותי. זהו "סלוביי", בוודאי הסלוביי של ברכה, וחנה, מרוסיה. גם לנו יש – גם לנו יש "סלוביי".
*
סלוביי – זמיר ברוסית. אין זמירים בארצנו. יש משהו קרוב לזמיר, אבל הוא אינו שר בלילות. היתה זו הופעת-אורח בארץ שהדהימה בנדירות שלה. קיץ אחד שלם שמענו זמירים באוקליפטוסים בפתח-תקוה. הם התפרסמו מהרה ואנשים היו קמים בלילה, או מאחרים שבת בכדי לשומעם. מאז לא שמענו זמירים. (הערת המחברת).
*
נכתבו: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפורים: 1900-1913 לערך. נדפסו לראשונה: "כרמלית" י"ז-י"ח, תשל"ג-תשל"ד, 1973. נכללו בקובץ "גן שחרב" – "קיבה בלוז", עמ' 61. "השמש", עמ' 62. "סלובי", עמ' 64.
ה"שכונה" של "קיבה בלוז" ניצבה מול בית אביה של אסתר, שניבנה ב-1900-1901 ברחוב רוטשילד ליד פינת ברון הירש, בקטע הצפוני-מערבי. הבית קיים עד היום.
כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.
הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.
המשך יבוא
מרדכי בן-חורין
לישון בשולי הכביש
50% מהנהגים נוטים לשינה קצרצרה תוך כדי נהיגה, והעצה של המומחים בנושא הבטיחות בדרכים היא: לעצור לדקות אחדות במפרצי המנוחה בשולי הדרך, לחטוף תנומה ולהמשיך בנסיעה רעננים.
אבל הכבישים החדישים, שבוצעו על-ידי "מ.ע.צ החברה הלאומית לדרכים בישראל", הינם ברמה של עולם שלישי, אין בהם שום מפרץ ליישום ההמלצה, אלא שוליים ברוחב רכב קטן – שהסכנה לחנות בהם עצומה, ומדי פעם בפעם אנו עדים לאסונות מחרידים בהם נהגים מתרסקים אל אחורי רכב החונה בשוליים.
אני מקווה שעל אמירתי כי "מתכנני הכבישים האלה הינם רוצחים מתוך רשלנות פושעת," אתבע לדין על "העלבת עובד ציבור" ותהיה לי ההזדמנות להוכיח את אמיתות דבריי.
מרדכי בן-חורין
* * *
הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר
"ספר הגעגועים"
קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 350 עמודים ועומד לצאת לאור בראשית חודש דצמבר 2008 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, בראשית חודש דצמבר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח [בישראל]. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.
אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו בראשית חודש דצמבר! – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק בהגיע מועד משלוח העותק אליהם. לצערנו מתעכבת קצת הפקת הספר מעבר למה שצָפינו. אין צורך לשלוח את השיקים בדואר רשום.
הכתובת למשלוח 50 השקלים:
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
ברכות ללאלה היקרה
ליום הולדתך החל היום!
* * *
עוד נתגעגע לאולמרט!
* * *
בית התנ"ך ע"ש דוד בן-גוריון
בשיתוף מדרשת דיזנגוף לתולדות הציונות והעיר העברית
מתכבדים להזמינכם לערב קבלת-פנים לספר
"שְׁלוּש – התל-אביבי הראשון"
עם מחבר הספר עו"ד צבי אברהם פומרוק
דברים וקטעי סרטים על תל-אביב בראשיתה
האירוע יתקיים בבית דיזנגוף, שד' רוטשילד 16, תל-אביב
היום, יום שני, כ"ו בחשבון תשס"ט, 24.11.08 בשעה 19.00
יוגש בכניסה כיבוד קל. השתתפות בהוצאות הערב 15 שקל
* * *
ברגע האחרון: הבחירות תידחנה – טלנסקי יוזמן לישראל! לדבריו יש לו עדויות על מעטפות שניתנו גם לביבי, ברק וליבני!
* * *
בניגוד למורים החילוניים בישראל הרב עובדיה יוסף הוא לא חמור ולא חמור גרם ולא חמור מדאורייתא אלא רב גדול וגאון בתורה ואין הם ראויים אפילו לנשק את שולי גלימתו הרעננה
* * *
שנת 2009 עלולה להיות מהקשות בתולדותינו
למעשה אנחנו חיים כולנו בתוך בועה ועל זמן שאול. החשש להתייצבותנו לבד מול האיום הגרעיני האיראני, החשש מכך שיכפו עלינו ויתור על הגולן תמורת הבטחות ריקות של הסורים, החשש שיכריחו אותנו להסכים לכוחות או"ם או נאט"ו בגדה וברצועה וכך לנטרל את כוח ההגנה וההתקפה שלנו ולעשותנו ברווזים במיטווח יום-יומי, החשש מהתעצמותם של החיזבאללה בלבנון ושל החמאס בעזה, החשש מאלפי הטילים שבידי סוריה, החיזבאללה ושאר אויבינו, טילים המהווים איום אסטרטגי על כוח עמידתו של העורף הישראלי – כל האיומים האלה ואחרים אינם מחדלים של מנהיגותנו אלא ביטוי בוטה ואלים לתקווה להכחדתנו הרוחשת סביבנו ולמרבה הצער גם בתוכנו – כל אלה בעוד אנחנו יום-יום עוסקים בקקה, כן, בקקה, כולל הקדמת הבחירות, כולל רוב סדר היום הציבורי שלנו, של אנשים החיים בתוך בועה ועל זמן שאול ועוסקים כל הזמן בקקה במקום להתעשת ולהבין שאנחנו כולנו חיים בתוך בועה ועל זמן שאול ועוסקים כל הזמן בקקה.
אהוד בן עזר
* * *
זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי
וזוהי צוואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
יוסף חיים ברנר, מתוך "מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, ארץ-ישראל
* * *
נמצא פטנט עולמי להעלאת מחיר הנפט –
כל פעם שיעלון או מופז יפתחו את הפה –
מחיר הנפט יעלה!
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
* * *
מסיבת ניצחון ביבי ב-12 בפברואר 2006
לכתבינו נודע כי ביום חמישי, 12 בפברואר 2009, למחרת הבחירות, תתקיים בגני התערוכה מסיבת ענק לציון ניצחונו של ראש הממשלה החדש בנימין נתניהו. למסיבה יוזמנו כל חברי מרכז הליכוד ועימם גם האנשים שתרמו לניצחונו באמצעות החתירה המוסרית להדחת קודמו (ללא הגשת כתבי-אישום), החתירה להקדמת הבחירות (המיותרות) והחתירה לפיצול מחנות יריביו, והם, לפי סדר הא"ב [רשימה חלקית]:
אדלסון, שלדון. איילון, עמי. בגין, בנימין-זאב. ברק, אהוד. גל-און, זהבה. גרוסמן, דוד. טלנסקי, משה (מוריס). יעלון, משה-בוגי. לדור, משה. ליבני, ציפורה. לינדנשטראוס, מיכה. לניר, ניבה. מופז, שאול. מזוז, מני. מרגלית, דן. מרידור, דן. נסראללה, חסאן. עוז, עמוס. שוקן, עמוס, ועוד רבים אחרים, בעיקר מקרב עיתונאי הנייר והאינטרנט, שדרי הרדיו והטלוויזיה, שופטי בית המשפט העליון (שאישרו את הקדמת עדות טלנסקי), והנשים הסורגות מול הגיליוטינה בכיכר הבאסטילייה בפאריס – שעשו ככל אשר לאל ידם כדי להביא עלינו את תקופת שלטון ביבי השנייה בחסות מרכז הליכוד.
* * *
נתן זך כבר לא כותב שטויות במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ"
[מיום שישי, 21.11.08]
©
כל הזכויות שמורות
ב- 1.12.08 ייכנס לתוקפו תיקון מס' 40 לחוק התקשורת למניעת דואר זבל. באם אינכם מעוניינים לקבל מאיתנו דואר אלקטרוני, אנא שילחו במייל חוזר הודעה: "הסר מרשימת התפוצה" ונסיר אתכם באופן מיידי. באם לא ביקשתם להימחק מרשימת התפוצה שלנו נראה זאת כהסכמה להמשך קבלת דואר אלקטרוני.
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1978 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 373] אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
פינת המציאוֹת: חינם!
כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל