| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 396
תל אביב, אור ליום חמישי, כ"ט בחשוון תשס"ט, 27 בנובמבר 2008
עם צרופת הפוסטר (העטיפה הקדמית) של הרומאן "ספר הגעגועים"
שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
לקראת שנת ה-100 לתל אביב, העיר העברית ה-1 והמטרופולין העברי הגדול בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (45).
אסתר ראב: א. חקלאות. ב. "שמעתי את המיית הריקנות של הארץ".
ארוחה בינונית ב"לה ביסטרו גורמון" ברחוב מופטאר, בסידרה: תענוגות פאריס לְגוּרמֶיהָ, מאת ס. נידח, סופרנו לתיפקודֵי האיצטומכה.
שִׁירַת מַלְכָּה יְחֵפָה, שורות לאסתר ראב, מאת הרצל חקק.
תערוכה חדשה במוזיאון גוטמן בנווה צדק, צייר-צליין: מסעות מחקר וגעגוע.
נגה מרון: כל מי שלא יצביע הפעם "קדימה" ממליך עלינו את ביבי.
אורי הייטנר: א. איפה היית כשהודיעו על רצח אלפרון? ב. מה דעתה של ציפי?
מחב"ע – ברגע האחרון: א. כיכר ע"ש אלפרון בצומת נמיר ויהודה המכבי.
ב. תוקם יחידת חיילים משוגעים צלפים בצה"ל.
יוסי גמזו: טִיּוּל בְּחֵיק הַטֶּבַע. // יוסי אחימאיר: מפלגות עליך, ישראל.
מכתב לסופר ה"נידח" מאֲגָנָה וַגְנֵר: אשריי נותרתי בלי קופות גמל!
דודו פלמה: א. שבת בקיבוץ. ב. שלושה שירים לבוא שבת.
י"ז: "הלכה לי מטבע הזהב!" // מיכה כרמון: כרטיס ביקור שטמפפרי.
סיפור משפחתה של אימא מירושלים, מאת שושנה צוריאל: פרק ב. סבא עקיבא הצורף מכין מתנה לקייזר פרנאץ יוזף וקונה קרקע מחוץ לחומות.
יעקב זמיר: מבגדאד לישראל ללא חזרה, פרק ב, הצצות במקלחת משותפת וכיצד הצלחתי להבריח תרנגולת מכרמיה להוריי שהגיעו ארצה מבגדאד.
עמוס כרמל: שמחת חינם: היוזמה הטרויאנית.
* * *
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
אֲנִי חוֹשֵׁב עַל עֵץ שֶׁהִשִּׁיר אֶת עָלָיו,
וְהָרוּחַ, כְּמוֹ צִפּוֹר בֵּיתִית,
עוֹבֶרֶת בּוֹ, לְהַזְכִּיר לוֹ.
מתוך המחזור "נגיעות" (45)
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
חקלאות
אני רוצה לדבר על חקלאות – חקלאות ישנה בלי טרקטורים אבל גם בלי רווחיות, תעייה ארוכה של נסיונות מן הימים ההם שנחרתו בזכרוני מהיותם מהווי הבית שלנו.
נולדתי בתוך משק של פלחה עם רפת קטנה לצורך עצמי, שדות של שעורה, חיטה, עדשים, דורה, עם מחרשות ושוורים.
הענף הזה פשט את הרגל, אבל לא הזניחו אותו לגמרי –
ואז באה תקופת הכרמים. ביום יפה חורפי היה אבי לוקח אותי לכרם, היה זומר את הגפנים, ובין השורות היה גדל סביון לפני החריש של האביב. אני ישבתי בתוך הסביון ונשמתי את בושמו, ואבי היה "לוקח" שורה (היו שם חמישים דונם) והולך ומתרחק ממני, כשלא שמעתי את תקתוק המזמרה – היה צועק: "אסתר! אסתר!" – ואני עונה לו, הקולות נמוגו בין ריח הבַבונג והיתה זו חווייה נפלאה בשבילי.
בקיץ היתה המרפסת מלאה סלי-נצרים עם מוסקאט שחור ולבן והניחוח שמור אף הוא בזכרוני. היה שמח, עגלות טעונות סלים נסעו ליקב לראשון-לציון, גמלים היו טעונים ענבים וחירחרו בחצר עד להחריש.
אבל יום אחד נפלה דממה בחצר. אבי הביא מיקרוסקופ וקרא לי שאבוא להסתכל. ראיתי על עלה גפן המון כנימות ירוקות, ואבי אמר: "זה פילוקסרה, מחלה קשה לגפן."
זמן-מה עוד לחמו נגדה, אבי הביא מכשיר משונה שטוענים אותו על הגב, ובגיגיות עמד נוזל ירוק –
אבל באותו זמן גם ירד מחיר היין – והוחלט לעקור את הכרמים ולנסות משהו אחר – אז קיבל אבי מכתב מדיזנגוף ז"ל עבור אגודת הכורמים, ובמכתב כתוב: "אל תעקרו, זהו וָנדַליזם!" – גם מלה זו נחקקה במוחי מפאת זרותה.
אבי ישב ליד השולחן – ראשו בין כפות ידיו ופניו חיוורים – מעודי לא ראיתי את אבי במצב כזה וחרדתי חרדה גדולה.
"דיא עַקירֶה" קראו לזה, זה היה ניתוח קשה, אך מהרה החלו החקלאים לחפש דרכים חדשות: "שקדים" במלרע, לא שקדים, השפעת היידיש.
ואז נזרעו והורכבו אלפי דונם כרמי-שקדים, כל מערבה של המושבה כוסה בהם, וכשהיה בא האביב התכסו הגבעות בשלג פריחה, ואחר קטפנו וקלפנו את השקדים והם עמדו על המרפסת ארוזים בשקים נקיים והדיפו ריח ריכפה, אבל נתברר שאין קונה לשקדי ארץ-ישראל וכי שקדי צרפת ואיטליה טובים משלנו. הקואופרטיב "השקד" פשט את הרגל, והקץ בא גם לענף זה.
אז באה האֶרה [התקופה] הגדולה של הפרדסים. הערבים ביפו חיים מן הפרדס, מייצאים פרי ונעשה כמוהם –
כבר היו אזי פרדסים של הברון וגם של פרטים –
אבל הבולמוס אחז את כולם, היתה זו מין קדחת, מין מירוץ עם הגורל – להוציא לחם מן האדמה ויהי מה – זה היה חבר יהודים עקשני קשה-עורף, ואז החלו בכל החצרות לעלות ריחות הלימון המתוק שעליו הורכב אחר-כך השאמוטי. הדיעות היו מפולגות: יש שאמרו – חושחש, ויש אומרים – לימון. הוויכוח לפעמים התחמם עד להרמת ידיים זה על זה –
הפרדסים ניטעו חלק בלימון וחלק חושחש. יודע דבר אמר לי שעד היום קיימים חילוקי דיעות בדבר זה –
ככה יצא מעז מתוק –
והפרדסים קמו והיו לענף המכניס ביותר – ועד ל"וישמן ישורון" הגיע.
לפני זה שכחתי עוד את החלום הקצר של הטבק והקמת בתי-חרושת לסיגריות, הדמיון עבד בלי הרף – והנה זה הכל.
*
נכתב: 1969-1968 לערך. תקופת ההתרחשות: 1910-1895 לערך.
רשימה ללא כותרת וללא תאריך, שהוכנה על ידי אסתר לקראת הופעה כלשהי. ב"מעריב" מיום 19.8.1968 נכתב על אודותיה, בביקורת רדיו: "בחלק אחר של התוכנית צויין מאורע חקלאי גדול – יום הולדת ה90- של פתח-תקוה, אם המושבות – על-ידי המשוררת אסתר ראב, שסיפרה על דמות אביה יהודה ז"ל, שנימנה על מייסדי המושבה". ואולי אלה דברים שהכינה למסיבה שערכה לכבודה ועדת התרבות של עירית פתח-תקוה ב1.11.1969-, במלאת לה "שבעים" שנה. הרשימה דומה גם לסיפור "פילוקסרה" שהתפרסם ב"הארץ" ב17.12.1971-, וכן לראיון שערך עימה יואל רפל בספטמבר 1977, ואשר פורסם על ידי בשמה בשם: "לשמוע את המיית הריקנות של הארץ" ב"עיתון 77", נובמבר-דצמבר 1977.
הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903. על תקופות החקלאות במושבה, ראה בהערות לסיפור הבא.
"שמעתי את המיית הריקנות של הארץ"
מראה המושבה היה עצוב קצת. הבתים היו רחוקים זה מזה וסגורים, והתריסים על-פי-רוב מוגפים; האנשים היו חדשים בארץ, הסתתרו מן השמש ומן החמסינים. והתנועה היתה גם כן שונה מאשר היום. ראשית כל, רכבו על חמורים, ולא היתה כל תנועה של רכב; והאנשים הלכו בצורה אחרת, תנועות אחרות עשו, תנועות של עבודה.
היה עושה גדרות אחד, זקן, שממנו התרשמתי מאוד, שקראו לו שמול יוסל. שמואל יוסל. השמות היו כולם ביידיש. דיברו יידיש, כמובן. והוא היה זקוף ובלט מבין כולם. ויחד עם זה היה מאוד יהודי, זקן גדול עם פיאות. והיה הולך וסוחב עמודים של גדר. אנשים אלה היו מיוחדים במינם, ואני חושבת שזה לא מקרה שהם היו מיוחדים. אני רואה אותם כמו תמונה של חלום, לגמרי בהתחלה, איך אנשים מתנועעים, ואיך הם מדברים, וכיצד כל זה אין לו שום רקע מאחוריו. בהיותי כל-כך קטנה, כבר הרגשתי שזה דבר שבא רק פעם אחת, בצילצול. הדיבור, לא רק מפני שהוא עברי, צילצל בחלל ריק; מסביב היה חלל ריק. אני הרגשתי את החלל הריק מסביב, שום יישוב אחר לא הורגש, לא שמעו שום דבר.
מאוחר יותר, זה היה כבר מאוחר מאוד, שמעו קצת מוטורים של הבארות בפרדסים. אבל אז, בהתחלה, הריקנות המתה. אני שמעתי את המיית הריקנות של הארץ. זה לא נידמה לי, ככה זה היה. ובלילה, אין כל ספק שהיה גם פחד מעורב בכל זה, פחד, בלילות היה פחד. אני זוכרת כיצד סגרת את התריס, סגרת את החלון, סגרת מפני שהיינו מוקפים שודדים; היו נכנסים לרפתות, מוציאים את הסוסים. זוהי הריקנות שהרגשתי סביבי.
סביבת פתח-תקוה היתה יפה. אינני יודעת, אולי מפני שהבתים היו ריקים. וגם, אצל ילד הדפים עוד לא כתובים, וכל מה שנחתם בהם הוא חזק מאוד וגם יפה. היה יפה. שורת ההרים ממזרח, הרי יהודה, היו בשלל צבעים. בכל שעה משעות היום ניראו אחרת, כל שעה היתה אחרת. מביתנו לא ראו את זה כל-כך טוב, כמו מן הגורן. הגורן היתה על גבעה. והאדמות, צבע האדמות השונה – צבע אדמה שחור, אדמת החמרה האדומה, החולות, כל אלה היו גוונים חזקים לאין-ערוך. והיה גם הרבה ירק, היו כבר גדרות של שיטה ריחנית, מלאה פרחים קטנים צהובים.
*
ביתנו היה בית מיוחד. היה בו איזה כובד, יותר נכון – רצינות, והרצינות באה מאבי, יהודה ראב. הוא קרא הרבה והיה נאור מאוד, וגם יהודי, הוא החזיק ביהדות, אבל היו לו עם בוראו עסקים שלמים. אבא היה איש מורכב מאוד, מופנם ומורכב, והיתה לו מעין פרוגרמה ביחס לישראל, ביחס לארץ.
ראשית כל, הוא התקרב אל הגויים, אל הגרמנים, שישבו במושבות בארץ לפני פתח-תקוה. היתה שרונה, ומאוחר יותר וילהלמה. והשפה היתה שגורה בפיו, והם היו ידידים שלנו, איזה ידידים! – היינו באים אליהם בחגים שלהם, ואנחנו ידענו את כל חגיהם, ובחגים שלנו הם היו באים אלינו. ואבא חלם על כפר בדמות וילהלמה. כפר של איכרים, מפַלחי-אדמה ואנשים יסודיים, מדורות. וכפר כזה היה קשה לעשות עם אנשי פתח-תקוה, שקצתם חנוונים, ובכל זאת הושפעו מהגרמנים הרבה מאוד.
אבא, בחריש, היה הכוח, בה"א הידיעה. הוא חרש לא רק בפתח-תקוה, הוא קיבל עבודות חריש בקבלנות, ומאוחר יותר עשה מכך מקצוע. בימים ההם היו חורשים במאנז'. זה היה הטרקטור של הימים ההם: עשרה זוגות סוסים, רתומים זוג אחר זוג לשרשראות, והשרשראות הללו סחבו מחרשה, שהלהב שלה היה בגובה של מטר וחצי לערך. אני זוכרת שאבא לקח אותי פעם לראות את החריש ב"חמרה". הוא לא היה גבוה. הלהב של המחרשה היה גבוה ממנו. ואני זוכרת כיצד המחרשה הבהיקה בשמש והוא עמד על ידה, הלך מזוג סוסים אחד לשני, ולא צעק עליהם. הוא דיבר איתם. הוא דיבר, לחש להם, אינני יודעת אם זו היתה הונגרית, או קריאות מיוחדות להם, היתה לו איזו שפה, הוא היה הומה כזה: "אוממ... דיו, דיו..." – הוא לא צעק עליהם אף פעם, לא הרים שוט, הוא עבד בלי שוט, וככה הוא חרש. ואחר-כך קיבל בקבלנות עבודות חריש אצל ערבים, או אצל גרמנים, בדיוק לא אזכור, בסביבות ירושלים.
אבא היה חדשן בחקלאות. נסע לסוריה והביא את ה"באקיה" למספוא, כי היתה זו תקופת ה"מחלבות". וכן הביא פרות מדמשק, וחלם על "קונסוים פרַאיין", חנות משותפת לאיכרים, מעין "תנובה". כלי-עבודה היו בידיו ככלי-נגינה, כל-כך תואמות ובעלות קצב נעים היו תנועותיו. הוא הדריך בפלחה ובנטיעות, גם בראשון-לציון ובגדרה, וידידיו היו לוליק פיינברג, אביו של אבשלום; ליבמן, חזנוב מגדרה. ומן העסקנים היה בידידות עם מרדכי בן הלל הכהן, עם ליבונטין, עם פרופיסור בודנהיימר, וארבורג ודיזנגוף, הכל בענייני היישוב. עם וילקנסקי האגרונום ישב שעות ושוחח על ענייני חקלאות.
בשעות-ייאוש שכב על הספה, ספת עץ חומה, בלתי מרופדת, ולראשו כר הקש שלו, שהיה מסמל את ההסתפקות במועט, חוסר-הנוחיות, ולפעמים גם אבל. היה רובץ הדוק-שפתיים על ספת-העץ החומה. ספר מספריית ליברכט בידיו, ספרים מתורגמים ומקוריים בגרמנית, והוא שקוע עד איבוד-חושים בקריאה. זו היתה שכרות ממש, ואמא היתה זועקת ובוכה – "מה נאכל?" – והוא אינו נע ואינו זע. – חברו הקרוב ביותר היה לייבל סלומון, שיכור מופלג, אבל באבא לא דבק אפילו גרגיר אחד מהרגל זה. הוא – רק מספרים היה משתכר.
את מחלת-הלב שלו קיבל אבא באסיפה אחת במושבה, שבה התנגש עם [בן-דודתו] יהושע שטמפפר. זה היה התקף-לב קשה, ואבא היה חולה שנים רבות. הימים היו ימיו של הרופא ברנשטיין-כהן, ובלילה היה בא ועושה לאבי זריקת "קאמפור", וכל הבית נתמלא מריחה. ואני הייתי יוצאת למרפסת ובוכה, ואימי שותקת. דווקא בזקנותו כמעט שנעלמה מחלה זו ממנו, והיה מתאונן רק על איבוד חוש השמע, הריח ויתר החושים.
*
אני חייתי את החקלאות בבית. אבי היה לוקח אותי אל שדה השעורה, למדוד את השעורה על פי הגובה שלי. אני הייתי נכנסת לשדה, הוא היה רואה עד אנה השעורה מגעת אליי, ואחר כך, בבית, מודד את זה עליי במטר, בסנטימטרים.
אבי היה חקלאי בחסד עליון, בייחוד במשק המעורב, בזה הצטיין. לא היה חסר לנו דבר בבית. היו תמיד שתי פרות חולבות ברפת, כל מיני ירקות, זה היה נפלא. אבל, משק מעורב בתור מקצוע לכולם, שזה יכניס לפרנסת הבית? לא. ראשית כל, לא כולם ידעו להית איכרים כאלה. אצל אבא זה היה משהו בתוך הדם, מין דבר כזה. הלא הוא גדל בכפר. אולי מדורי דורות חיו אבותיו בהונגריה ככה, אינני יודעת דברים רחוקים יותר על המשפחה שלנו.
אחר-כך, פתאום, משק מעורב ופלחה – זה לא טוב, וצריך – כל המושבה הולכת ומתחילה לנטוע כרמים, כן כרמים; הדבר היה גם בהשפעת הברון. הברון התחיל לתמוך במושבה, ומכיוון שהיה מושפע מהדוגמה של צרפת, שהיין הוא הענף, בה"א הידיעה, של צרפת, כל מיני היין, והשמפניה, שנוצרים בה – אז הוא רצה לעשות גם פה ארץ של ענבים ושל יין, ושל תולעי משי. כן, היו לו כל מיני חלומות ביחס לארץ, הוא היה איש גדול מאוד. זכוכית. דיזנגוף הקים בית-חרושת לזכוכית, שבניינו עומד עד היום בטנטורה.
והתחילו לנטוע כרמים, וזה היה דבר נחמד. זו היתה תקופה נפלאה. אני זוכרת את הבציר. וגם בחורף, כשאבי היה לוקח אותי לכרמים בעת שזומרים את הגפנים. זו היתה תקופה יפה מאוד. ופתאום באה פילוקסרה – מלה יפה מאוד, מצלצלת, ובבית ישנה זכוכית-מגדלת גדולה כזו, ואבא קורא לי: "בואי-בואי תראי!" – אני מסתכלת, ואני רואה הרבה חיות קטנות, ירוקות-ירוקות-ירוקות, ואחריהן – העלה כולו אכול.
הפילוקסרה פרצה, ואת היין לא יכלו למכור. אין כרמים. כל פתח-תקוה, ראשון-לציון, רחובות, שטחים של כרמים היו, וזה יפה, זה כל-כך יפה, זה יותר יפה מהפרדסים. ובחצר עומדת עגלה, רתומה לשני סוסים, והסלים מלאים מוסקאט שחור.
והכל היה מלא, איזו מין תנובה, הארץ ענתה באופן כל-כך נפלא על כל מה שעשו לה, כאילו חיכתה. ולא נתנו אז כל-כך הרבה זבל, והעיבוד לא היה מאה אחוז. ואני זוכרת שמות על הענבים: מוסקאט, סמיניון, והכל היה בצרפתית. והנה, היין פשט את הרגל. אין. ודיזנגוף כתב אז לאבא שלי: "זוהי ואנדאליות לכרות, לעקור את הכרמים." החליטו לעקור את הכרמים, את כל הכרמים שבארץ. והוא כתב – זוהי ואנדאליות. אני לא ידעתי מה זו ואנדאליות, אבל אני בכיתי מפני שיעקרו את הכרם. וכך נעקר.
אחר-כך באה תקופה של שקדים. שקדים מוכרים, ואיטליה חיה משקדים – והתחילו לנטוע שקדים. ושטחים נפלאים בחורף הופכים לשלג, וזה כל-כך יפה. ובמרפסת עומדים עשרה שקים של שקדים, שקים גדולים כאלה, ופח שקדים עולה שני בישליק. שני בישליק הם כמו עשר אגורות. עכשיו אני קונה שקיק של שקדים בשבע לירות. ואנחנו אוכלים שקדים, ומשמינים מזה. זה בריא. זה מאכל נפלא.
והנה, אי-אפשר למכור את השקדים, אין, אין קונים. זה לא נמכר. לא הצליח. ותמיד עומדים בפני שוקת ריקה! – אין מה לאכול, ממש, אין לחם. וכבר אי-אפשר לחזור אל המשק המעורב, האדמות האלה כבר אינן, כבר אי-אפשר, זו כבר תקופה אחרת.
אחר-כך, פתאום, נסעו לתורכיה; בתורכיה איזורים שלמים, נופים שלמים, חיים מטבק. והתחילו לגדל טבק. ויושבים ומשחילים את עלי הטבק על מחטים וחוטים, ומייבשים אותם, וכל החצרות מלאות בטבק. וזה מחניק. וזה לא מצליח. אין. וכל פעם יש פרה פחות ברפת, ויש לחם יותר גרוע, ויש בגדים יותר גרועים. הכל יורד, יורד, יורד. זה ממש עלינו, על בשרנו – אין במה לשלם שכר-לימוד בבית-הספר.
אחר-כך, פתאום, עלה-נכנס איזה ג'וק לאיכרים, והם נוסעים ליפו ומתחילים להתעניין בפרדסים של הערבים. ביפו אפנדים יושבים וגורפים כסף מן הפרדסים, שולחים פרי למארסיי, וממארסיי הפרי הולך הלאה; שולחים אנשים שלהם, אלה מוכרים שם את הפרי, והאפנדים חיים מן הפרדסים. אז גם אנחנו נעשה פרדסים! – כל החצרות מתמלאות ריח ריקבון של לימונים מתוקים. – ובמושבה מתווכחים על איזו כנה להרכיב את השאמוטי, זה הזן אשר יישלח לחוץ-לארץ.
והפרדסים, הם הוציאו את היישוב למרחב. אבל – זו כבר לא ארץ חקלאית, אלה כבר סוחרים, ו"פרדס", וסינדיקאט, ונוסעים ומוציאים כסף וגונבים! – גונבים גם כן, מה אתם חושבים, לא גנבו אז? גנוב גנבו.
*
סופר בעל-פה: 1977, בראיון שערך יואל רפל עם אסתר ראב, בנוכחותי, ואשר שודר ב"קול ישראל" ב9.9.1977-, בשם: "ממלאבס עד פתח-תקוה, במלאת מאה שנה לאם המושבות". תקופת ההתרחשות: 1922-1890 לערך.
עד שנת 1890 היתה פתח-תקוה מושבת פלחה. מאותה שנה החלו ניטעים כרמי גפנים, שהגיעו לשיאם ב1900-. העקירה התרחשה ב1907-, ובאותה שנה ניטעו כרמי השקדים. ב1894- נטעו פקידי הברון פרדס, ב1897- עברה היוזמה גם לידי אנשים פרטיים. ב1900- היו בפתח-תקוה 450 דונם פרדס, ב1911- – 1,000 דונם, ב1914- – 5,800 דונם, מושבת הפרדסים הגדולה בארץ. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903. פרשת שתילת הטבק התרחשה ב1922-, כבר בתקופת המנדט, כאשר ממשלת ארץ-ישראל ביטלה את האיסור של התקופה העות'מנית לזרוע טבק בארץ-ישראל. ראה על כך בספר "יסודות" (1949) מאת אליעזר טרופה, עמ' 33-21. בתקופת הטבק אסתר כבר נמצאת בקהיר.
הראיון הובא לדפוס על ידי כרשימה בשמה של אסתר ראב: "לשמוע את המיית הריקנות של הארץ", "עתון 77", גל' 6-5, נובמבר-דצמבר 1977. הנוסח כאן הוא לאחר קיצורים ועריכה נוספת, ופורסם בשמה תחת הכותרת: "שמעתי את המיית הריקנות של הארץ", כנספח למהדורה החדשה של "התלם הראשון", 1988. זה היחיד מבין הראיונות הרבים שנתנה אסתר ראב, שהובא כיצירה שלה.
כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.
הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.
המשך יבוא
* * *
ארוחה בינונית ב"לה ביסטרו גורמון" ברחוב מופטאר
בסידרה: תענוגות פאריס לְגוּרמֶיהָ
מאת ס. נידח, סופרנו לתיפקודֵי האיצטומכה
Le Bistrot Gourmand, Restorant. 78 Rue Mouffetard, 75005 Paris.
Tel: 01-43372471
בערב אנחנו יורדים לאכול ברחוב מופטאר הנמצא במרחק לא רב מהדירה ששכרנו, ומחליטים להיכנס למסעדה לפי ההתרשמות מבחוץ, האווירה וכמות הסועדים בה בפועל. תמיד יש כתובות של מסעדות נוספות, מומלצות, אבל כדי להגיע אליהן צריך לרדת שוב למטרו, ואנחנו כבר קצת עייפים.
"לה ביסטרו גורמון" נראית לנו מבחוץ סימפאטית מאוד. יושבת בה קבוצת גברים מבוגרים (כלומר, צעירים מאיתנו) לבושים היטב, כנראה בביקור עסקים, סביב שולחן גדול באמצע המסעדה שעליו בקבוקי יין אחדים. נראה שאוכלים פה בני-אדם רציניים.
המלצר אינו מפסיק להיות נחמד אלינו באופן קצת מוגזם, אך עד שמגיעות המנות הראשונות שהזמנו עובר זמן רב, וזוג שבא אחרינו מקבל לפנינו.
יש כאן ארוחה עסקית, מנו, ב-13.5 יורו לסועד. 27 יורו לשניים.
אני לוקח קערה של מרק בצל. האיכות סבירה אך לא יוצאת מהכלל. מנה של צלי טלה, קצת שמן מדי, עם תוספות, ולקינוח סורבה קסיס לימון כאשר החידוש המרענן הוא שיש ממש חתיכות של קליפת לימון בתוך הסורבה וזה החלק הטעים ביותר בארוחה.
המיסתורית לוקחת מרק ירקות, סטייק עוף עם תוספות, ולקינוח מנה שתרגום שמה מצרפתית הוא "קוטג' עם דבש ואגוזים". היא מקבלת גביע זכוכית בינוני עם יוגורט, שברי אגוזי פקאן עבשים, וקופסית דבש, או שאולי כבר היה הדבש בפנים. היא קוראת למלצר לבירור, וכל נסיונותיה להסביר לו שקוטג' זה לא יוגורט, ופקאן זה לא אגוזים, והוא גם מקולקל – אינם מצליחים לחדור את האטימות של המלצר, שאמנם עושה לנו ג'סטה ורושם על מפית "יוגורט", "קוטג'", "פקאן" ו"אגוז" כדי להסביר לבוס שלו, אבל הוא-עצמו לא מבין כלום.
מקבלים כמובן גם מנה של פרוסות באגט שכלולות בחשבון.
בקבוק יין קטן עולה עוד 7 יורו. ס"ה 34 יורו, ואנחנו מוסיפים עוד אחדים לטיפ.
מסקנה משותפת: מקום נחמד ובעל אווירה, אבל לא מומלץ. מוטב להמשיך במעלה הרחוב ולפנות שמאלה ל"שֶׁה רובר".
* * *
שִׁירַת מַלְכָּה יְחֵפָה
שורות לאסתר ראב
מאת הרצל חקק
מגילה תמה
מִשְּׂדוֹת קֶדֶם כָּל הַנּוֹפִים נֶאֱסָפִים
כָּל רֵיחוֹת הָאָרֶץ
לִרְבָבוֹת וְלַאֲלָפִים
אֶל הָרוֹעָה הַקְּדוֹשָׁה
הוֹלֶכֶת לְאִטָּהּ יְחֵפָה
רוֹשֶׁמֶת בְּעֵינֶיהָ
עִקְבוֹת צַבִּים, נוֹטַעַת
בַּתְּלָמִים עוֹד
חֲלוֹם
לַזַּלְזַל הָעֵירֹם,
זוֹ הִיא הַנּוֹשֶׁמֶת
עֵמֶק וְנַחַל, אֶרֶץ
מִתְחַדֶּשֶׁת, הַכֹּל
נֶאֱסַף בְּשִׂמְלָתָהּ
לְאַט לְאַט, לְהִשָּׁאֵר לָעַד,
גַּם אֲבָנִים פְּצוּעוֹת, גַּם
בַּרְקָן מֵאֶשְׁתָּקַד
הַשִּיר חַף,הַמַּחְבֶּרֶת יְחֵפָה
האור מנגן
אֶסְתֵּר רָאב נוֹגַעַת
קֶסֶם בֶּעָלִים הָרוֹטְטִים,
בְּגַנָּהּ הַכֹּל אָצוּר, כָּל
הַדְּבָרִים הַפְּשׁוּטִים:
רֶטֶט עוֹלֶה בְּכָל עָלֶה גַּלְמוּד
נִיצוֹץ מִכּוֹכָב אָבוּד,
מִנִִּבְכֵי הַזְּמָן זוֹרֵחַ:
כַּרְמֵנוּ שֶׁלָּנוּ הִיא
מוּאֶרֶת, נוֹטֶרֶת, וְהַמִּזְבֵּחַ
לְמַרְגְּלוֹתֶיהָ יוֹקֵד
הַכֹּל בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ מֻפְקָד:
הַבֻּלְבּוּל הָאָפֹר, הַנַּחְלִיאֵלִי דַּק הָרֶגֶל,
כֻּלָּם מְנַקְּרִים בְּמַחְבַּרְתָּהּ, צִיּוּצִים
וְשִׁירִים, וְהָרוֹעָה הַתְּמִימָה
מְחַכָּה לַגְּאֻלָּה
בְּעִתָּהּ
אותיות עולות, מלים נגאלות
אוֹתִיּוֹת שֶל עֵשֶׂב רַך, וּמַנְצַפַּ"ךְ
מִלִּים לָשוֹת, חָשוֹת אוֹתָהּ,
אִטִּיּוּת שֶל גְּאֻלָּה מִתּוֹךְ הַשָּרָשִים,
צְמִיחָה שֶנֶּאֱגֶרֶת, שֶנִּגֶרֶת,
מַלְכָּה
שֶהָלְכָה לָהּ
וַעֲדַיִן
הִיא נוֹתֶרֶת
התגלות, גנזים נחשפים
יְפַת מִלִּים
כּוֹתֶבֶת תָּוִים
לְשִׁירַת הָאַנְקוֹרִים,
אֶסְתֵּר פּוֹרֶשֶׂת מְגִלָּה
טֶבַע חַי מֵחָדָש
מִתּוֹךְ גְּוִילִים: גִּנְזֵי טֶבַע
נוֹחֶלֶת
מְיַחֶלֶת
שׁוֹמֶרֶת בַּחֲלִילָהּ, שׁוֹאֶבֶת
קַרְנֵי הָאוֹר
הַשְּׁקוּפוֹת
גַּם כְּשֶׁהָעֵצִים מְרוּטֵי שַׁלֶּכֶת
מַחְבַּרְתָּהּ חַיָּה וּמְהַלֶּכֶת
תפלה צומחת
רֵיחַ מְרַחֵף,
רֵיחַ קָדוֹש, יִרְעַף לוֹ,
וְיִיף, נוֹף
גּוּיָבָה אַגָּדִי, מֵרִיחַ וְחָרִיף,
בַּת אֱלֹהִים הִיא
רוּחוֹת תָּגִיף
אֶצְבְּעוֹתֶיהָ
קוֹטְפוֹת מֵעֵדֶן הָאָרֶץ
תְּפִלָּה חֲדָשָה, מְמוֹלֶלֶת
בּשְעַת שְקִיעָה
פְּתוּחָה לְתִקְוָה,
אַהֲבָה,
מְמַלֶּלֶת, רוֹכֶנֶת, ְלוֹחֶנֶת
הַכֹּל יֵאָסֵף אֶצְלָהּ, הַכֹּל
אֶל הַטֶּנֶא
בִּכּוּרִים לָנוּ, לַמְּבַקְּשִׁים
חַיִּים
מלכות השירים
זוֹ אֲחֻזָּתָהּ
הַכֹּל לְמַרְגְּלוֹתֶיהָ,
וְנַפְשֵנוּ
יוֹצֵאת אֵלֶיהָ,
לְשִירָתָהּ הַיָּפָה,
גַּם כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ כְּבָר עֲיֵפָה
מִמִּלִּים,
מוֹלִיכָה אֶת הָרוּחַ
כְּפֶלֶא מִתְחַדֵּש, כְּמוֹלֶכֶת
עַם שָׁלֵם וְאַהֲבָה,
זֶה הָעֶצֶב שֶׁל שְׂדוֹת הַשֶלֶף, נֵס
הַתְּחִיָּה הַצְּרוּבָה:
צִיּוֹן קָמָה וְרוֹחֶשֶׁת, שְׁמֵי סְתָו
נִפְתָּחִים לְלִבָּהּ,
זֶה הֶחָלָב
שֶׁיּוֹרֵד טִפִּין,
חֲלֵב שִׁירֶיהָ הַמָּתֹק,
לֶשֶּׁד קְדוּמִים בּוֹ, לֶשֶּׁד הָאָרֶץ
לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ
* * *
תנחומינו לסופר שלמה שבא
במות עליו אחותו מלכה בנטוב
חברת קיבוץ כברי
* * *
תערוכה חדשה במוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק
צייר-צליין: מסעות מחקר וגעגוע
"עזוב את פריז ובוא אלינו,"כתב גוסטב פלובר לחברו, תיאופיל גוטייה, מירושלים, ב-13 באוגוסט, 1850, "איזו שמש! אלו שמיים, אלו אדמות, איזה הכול! אילו ידעת! צריך להספיק מהר. עוד מעט האוריינט לא יהיה קיים יותר. אנחנו אולי אחרוני המתבוננים בו..."
התערוכה "צייר-צליין: מסעות מחקר וגעגוע"צמחה סביב מיבחר מראות של ארץ-ישראל במאה ה-19 מאוסף עמוס מר-חיים, שצוירו על-ידי טובי המתבוננים באוריינט הרדום וההזוי, עשורים מעטים לפני שהתעורר אל הדרמה הפוליטית הגואה בו עד היום.
אלה אותם אמנים-נוסעים שנטשו את בתיהם הבורגניים בלונדון ובפריז ואת "ימי א' הנפלאים" (פלובר) ויצאו אל "המסע הגדול" – המסע אל האוריינט, או אל הלבנט. היה זה מסע שגבולותיו אינם ברורים, כשם שמטרותיו מעורפלות: הוא היה יכול להתפרש במרחבי האימפריה העותומאנית, בין קהיר לדמשק ולקונסטנטינופול, או להצטמצם לחבל ארץ מצומצם הנמצא ביניהן – ארץ הקודש וירושלים במרכזה. הוא היה יכול להיות מסע מחקר ארכיאולוגי, בוטאני או קרטוגרפי, או מימוש מסעיר של הפנטזיה האוריינטליסטית, כפי שפרחה בדמיון המערבי, בנוסח מסעו של פלובר. נוסעים אחרים, חדורים ברגש נוצרי צרוף, יצאו אל המסע הזה כצליינים-מאמינים ועלו לרגל אל המקומות הקדושים.
הביקור בארץ הקדושה נע בין ריגוש עמוק לקושי ולאכזבה: "בירושלים שוררת עצבות עצומה," כתב פלובר לאימו, "יש בזה קסם גדול. קללת אלוהים כמו רובצת על העיר הזאת שבה דורכים רק על גללים ורואים בה רק הריסות... אוויר של קבר ושממה..." ומצד שני: "הארץ עצמה נראית לי אדירה: התנ"ך לא פס מן העולם... זו ארץ מפוארת, ארץ פראית וגדולה שמשתווה לכתבי הקודש. הרים, שמיים, בגדים, הכול נראה בעיניי עצום..."
גם נחום גוטמן חווה את המסע אל המזרח, אך לא כצליין עולה-לרגל, אלא כילד בן חמש, בנו של סופר ציוני דובר עברית, הבא להתיישב בארץ ישראל. המזרח הדהים אותו והמשיך להזין אותו כל חייו. לירושלים הגיע גוטמן כנער בן 16, בשנת 1914, כשהחל את לימודיו ב"בצלאל". רישומיו מירושלים וסביבותיה באותה תקופה נושאים איתם את רוח העזובה של העיר, כפי שנחשפה לעיני הציירים במאה הקודמת. אך גם כשיצא אל האור ואל המודרניזם, המשיך גוטמן לסגוד לארץ ולנופיה, כצליינה-ציירה הנאמן.
בחלק העכשווי בתערוכה מציגים שמונה אמנים ישראליים פעולות צלייניות שונות, המתרחשות בדרכים ומתייחסות למרחב המקומי או הפרטי. כ"צליינים חילוניים" (יצחק אוורבוך-אורפז, מרדכי עומר), ללא אתר מקודש וללא אמונה מנוסחת, יוצאים אמנים אלה למסעם מתוך תובנה ש"לא המקום עושה את הקדושה, כי אם ההליכה אליו."
"צליינות לא אוהבת סופים," כתב י. אוורבוך אורפז, ואכן, התנועה אל... ההתכוונות, החיפוש והמחקר הם שמניעים את האמנים הללו. הארץ הנפרשת לפניהם – איננה עוד עזובה ומלאה ברוחות מהעבר, אלא מאוכלסת ושסועה, טעונה ברוחות כאב ומלחמה. האמנים העכשוויים מבקשים לפענח את מערכת הקואורדינטות היוצרת את קוד הקדושה והכוח ואף לפרום אותה בעבודתם: הם ממירים את המקום הקדוש בבית הפרטי, בסמטה רחוקה, באמון הדדי, או בפרח מקומי אחד הנפתח עם לילה לאורך החוף. כך-או-כך, הם ממשיכים לתפקד כצליינים חסרי-מנוח, לא רק בתנועתם ברחבי הארץ ובדרכיה כי אם גם בחיפושם אחר רגע של גילוי והארה.
טלי תמיר
"צייר-צליין: מסעות מחקר וגעגוע", אוסף עמוס מר-חיים: מראות ארץ-ישראל במאה ה-19, אדוארד ליר, נחום גוטמן, יהושע בורקובסקי, גיא ברילר והדס עפרת, אליעזר זוננשיין, פיטר ג'ייקוב מלץ, אורית סימנטוב, נועם רבינוביץ, זמיר שץ. מוזיאון נחום גוטמן לאמנות. ימים א'-ד' 10.00-16.00. יום ה' 10.00-22.00. יום ו' 10.00-14.00. שבת 10.00-15.00. רח' רוקח 21, נוה צדק, תל אביב. 03-5161970. נובמבר 2008 – פברואר 2009.
* * *
יוסי גמזו
טִיּוּל בְּחֵיק הַטֶּבַע
הַטֶּבַע נֶחְשַב מֵעוֹלָם כְּמִפְלָט
מִכָּל שֶנָּקְעָה בּוֹ הַנֶּפֶש
בַּבֹּץ הַפּוֹלִיטִי שֶקֶּשֶר מֻחְלָט
נִכָּר בּוֹ בֵּין טֶפֶש לְרֶפֶש
אוּלָם בְּיָמֵינוּ אֲפִלּוּ גֻמְחָה
צְנוּעָה זוֹ שֶל שֶקֶט וָיֶרֶק
אֵינָהּ מַצְלִיחָה לְהַרְחִיק מִלִּבְּךָ
אֶת כָּל שֶעוֹמֵד עַל הַפֶּרֶק
בַּגּ'וּנְגֶּל הַזֶּה שֶל תְּכָכִים וִיצָרִים
וְגַם אִם נֶחְלַצְתָּ לְרֶגַע
מִשְּבִי מֻגְבָּלוּת מֻשָֹּגָיו הַצָּרִים
מוּטָח בְּפָנֶיךָ כָּל פֶּגַע
מִתּוֹךְ הַיּוֹרָה הָרוֹתַחַת הַהִיא
שֶבָּהּ כְּבָר הֻלְעַטְנוּ דַיֵּנוּ
וְכָךְ גַּם הַנּוֹף נֶהֱפָךְ כָּאן לִרְאִי
לְכָל הַמַּמְאִיר אֶת חַיֵּינוּ.
הִנֵּה, לְמָשָל, בְּשָמָיו שֶל הַסְּתָו
תְּלוּיִים עֲנָנִים עִם פּוֹטֶנְצְיָה
אַךְ שוּם אַקְוִיפֶר מַצָּבוֹ לֹא יוּטַב
מִסְּתָו הַמַּפְגִּין אִימְפּוֹטֶנְצְיָה
שֶיֵּש נְשִֹיאִים בּוֹ וְיֵש, כַּכָּתוּב,
גַּם רוּחַ אַךְ גֶּשֶם בּוֹ אַיִן,
מַצָּב הַמַּזְכִּיר הַבְטָחוֹת מִכָּל טוּב
שֶעַם זֶה שוֹמֵעַ עֲדַיִן
מִכָּל מְפַזְּרֵי דֶּקְלָרַאצְיוֹת-הַשָּוְא
שֶל כָּל מִפְלְגוֹת הַפָאדִיחָה
שֶאַף לֹא אַחַת מִכֻּלָּן, עַד עַכְשָו,
קִיְּמָה אֶת שֶפַּעַם הִבְטִיחָה.
אוֹ בּוֹאוּ נָצִיץ בֵּין מַשָּב לִבְרִיזָה
בַּחֹרֶש בִּזְמַן הַשַּלֶּכֶת,
בִּפְרָט שֶרָשוּת-הַגַּנִּים מַכְרִיזָה
לְכָל אוֹהֵב-נוֹף מֵיטִיב-לֶכֶת
שֶגַּם אִם נוֹשְרִים כָּאן שָנָה בְּשָנָה
אוֹתָם עֲלֵי צֹהַב וָאֹדֶם
הֲרֵי שֶכַּיּוֹם הַתְּמוּנָה הִיא שוֹנָה
מִכָּל שֶהִכַּרְנוּ בָּהּ קֹדֶם
וְכָל שְמוּרַת-טֶבַע צְפוּפַת מְטַיְּלִים
זוֹכָה לְטִפּוּל רַב-יְכֹלֶת
מִצַּד פַּקָּחֵי-נִקָּיוֹן מְעֻלִּים
בַּקְּרָב מוּל תִּפְזֹרֶת הַפְּסֹלֶת.
אוֹקֵי, אָז עָרַכְנוּ בַּשֶּטַח רוֹנְדֶּל
וּמַה מִּתְבָּרֵר? חַארְטָה בַּארְטָה:
לַמְרוֹת כָּל הַפְרָאזוֹת אֵין שֶמֶץ הֶבְדֵּל
בֵּין מָה שֶעַד אֶמֶש הִכַּרְתָּ
וּבֵין שְנַת-הַפְּסֹלֶת הַזֹּאת שֶאֵינָהּ
שוֹנָה מִקּוֹדְמוֹת לָהּ, בֵּינֵינוּ,
וְאֵין בָּהּ אֲפִלּוּ עֲלֵה-תְאֵנָה
אֶחָד שֶיַּסְתִּיר מֵעֵינֵינוּ
אֶת כָּל אַכְזָבַת הַתְּמִימִים שֶצִּפּוּ
לִשְבִיב שֶל שִפּוּר מִינִימָאלִי
וְאַף שֶדּוֹבְרֵינוּ יִפּוּ וְחִפּוּ
עַל בְּרוֹךְ הַמַּצָּב הָרֵיאָלִי
הֲרֵי הַפְקָרַת נוֹף הָאָרֶץ זֶה כְּבָר
כָּל לֵב חוֹבֵב-טֶבַע עוֹכֶרֶת
מַמָּש כְּמוֹ אוֹתָהּ פַּאקָה-פַּאקָה בִּדְבַר
פּוֹלִיטִיקָה מַה זֶּה אַחֶרֶת...
אוֹ הָבָה נִטֹּל נָא דֻגְמָה רְצוּיָה
שֶל מָה שֶכָּרֶגַע פּוֹרֵחַ
כְּמוֹ זֹאת הַקְּרוּיָה כָּאן "לוּפִית מְצוּיָה"
שֶיֵּש לָהּ, יִשְמֹר הַשֵּם, רֵיחַ
שֶגַּם יַחְ"צָנֵי הַמַּסְבִּיר לַסַּרְחָן
יִקְשֶה עֲלֵיהֶם לְהַסִּיחַ
אֶת דַּעַת הָעָם מִצַּחְנָהּ הַטַּרְחָן
כִּי אֵין לְשוּם צֶמַח וָשִֹיחַ
גַּם אֶפֶס קָצֵהוּ שֶל עֹז סִרְחוֹנָהּ,
אַךְ אִם נִתְבּוֹנֵן בָּהּ נֶחְזֶה פֹּה
אֵיך שְלַל חֲרָקִים נִדְחַ"כִּים לִמְעוֹנָהּ,
רוֹמְסִים וְדוֹרְסִים זֶה אֶת זֶה פֹּה
בְּמֶרִי פְּרַיְמֶרִי שֶל catch as you can
וּקְרָב בֵּין לִסְטִים לְפִּירָאטִים
שֶיֵּש בּוֹ כָּל רֶגַע כְּדֵי לְסַכֵּן
מַנְדָּאטִים לִשְאַר קַנְדִּידָאטִים.
וְאַף שֶהָרֵיח נוֹרָא וְאָיֹם
בִּגְבִיעַ לוּפִית בְּאוּשָה זוֹ
כָּל חֶרֶק נִלְחַם לְפַלֵּס לוֹ כַּיּוֹם
גִּישָה אֶל קַלַּחַת גְּדוּשָה זוֹ
וְאָץ לַהֲדֹף כָּל יָרִיב אֶל הַקִּיר
כִּי גַם הָאַמְבִּיצְיָה הִיא קְרִיטִית
וְלֹא רַק הַשְּטִינְק, אַךְ כְּלוּם אֵין זֶה מַזְכִּיר
אֶת טִיב הַבִּצָּה הַפּוֹלִיטִית?...
* * *
הצרות של גבּריאלה ספניק
הדיווה הוונצואלינית (מקסיקאית וכיום פלורידאית) גבריאלה ספניק משתלחת בפומבי באבי בנה, איש העסקים ניל פרז, שבשל חשדו שהוא אינו האב סירב להכיר בילד, כיום בן ארבעה חודשים, ונעלם מהאופק.
"יש הומוסקסואלים שהם יותר גברים ממנו," אומרת ספניק, "בתור הומופוב, היו לנו הרבה ויכוחים כי הוא לא היה מסוגל לקבל את חבריי ההומוסקסואליים ועובדה שעכשיו הם אלה שנשארו לצידי ותומכים בי ובילד, ולא הוא."
פנאי פלוס, 13-19.11.08
* * *
נגה מרון: כל מי שלא יצביע הפעם "קדימה"
ממליך עלינו את ביבי
אהוד יקירי,
אני שותפה לך בהערכתך לאהוד ברק. למרות חסרונותיו הידועים לי היטב, אני רואה בו את האיש האחד מכל הגרניטורה של מנהיגים פוטנציאליים, המתאים להוביל את המדינה המסכנה שלנו לחוף מבטחים. אני גם מאמינה בכנותו לממש את הערכים המקוריים של תנועתי, תנועת העבודה. אולם לדעתי כל מי שלא יצביע הפעם "קדימה" ממליך עלינו את ביבי, אז איזו תועלת תצמח לנו מעוד כמה מנדטים ל"עבודה", שאפילו אם תחבור לממשלת הליכוד היא תהיה תלוייה גם בליברמן, המתנחלים, וש"ס?
נגה מרון
אהוד: לדעתי הסקרים מעניקים לליבני ול"קדימה" הרבה יותר מנדאטים משיהיו להם בפועל, ואין להם שום סיכוי לקבל יותר מנתניהו והליכוד. ואולם גוש חוסם של קדימה, העבודה ורסיסי השמאל, כולל מר"צ, יכול למנוע מנתניהו הקמת ממשלה, והתחזית הפרועה והפרטית שלי היא שייתכן שיהיה צורך בבחירות נוספות, והפעם עם אולמרט בראש "קדימה", ואז אצביע עבור מפלגה זו.
* * *
אורי הייטנר
א. איפה היית כשהודיעו על רצח אלפרון?
ביום שלישי שעבר לא ירד גשם. אילו ירד גשם, ודאי היינו מוצאים למחרת כותרת ענק בעיתונים: "גם השמים בכו" – בסיקור הלוויתו של יעקב אלפרון. היתה זו כותרת הולמת לאופן שבו סיקרה התקשורת את מותו של הארכי-פושע.
נדמה לי שמאז מותו של יוסי בנאי, להבדיל, אף אישיות לא זכתה לסיקור כזה בפרידתה מאיתנו. במשך ימים הוצפנו בביוגרפיה של המנוח, תיאור ההלוויה והאבל, ראיונות עם האלמנה, האח, החברים; עמודים שלמים מרוחים בכתבות צבע על איש משפחה למופת, אבא נפלא, חבר טוב שתמיד שש לעזור לאנשים. גבר שבגברים שתמיד ניתן לסמוך עליו. וסגידה והערצה לקשיחותו, לערמומיותו, לחוכמתו, לכריזמה שלו. ממש אבל לאומי.
וכמובן, כתבות על השאלה הלאומית החשובה – מי יירש את האימפריה? העיתונאים מצביעים על בנו, דרור אלפון, שאינו רק חבר נפלא, אלא גם חייל למופת. כאן, לדעתי, התקשורת פספסה קצת. מה בוער? לא עדיפה תכנית ריאליטי "פושע נולד" או "נולד לפשוע", פצצת רייטינג שבה נבחר ב-sms את הראוי מכולם?
מה קרה לנו? איך זה שפושעים נתעבים היו לסֶלֶבּ; לגיבורי תרבות ולכוכבי תקשורת? זה התחיל באורנה אנג'ל והמשיך באופנובנק ובשנים האחרונות זו ממש מכת מדינה. איך זה קרה?
בטיול שערכתי בארה"ב, לפני למעלה מעשרים שנה, ביקרתי בבית הכלא המפורסם באל-קטרז. בביקור זה הופתעתי לראות איך בכל תא מסופר על אחד מראשי המאפייה שהיה כלוא שם, עם תמונתו וסיפורו, במגמת גלוריפיקציה של אותם ברוני פשע, כאילו היו לוחמי חרות שבמותם ציוו לאומה האמריקאית את החיים. כעבור ימים אחדים, בעיר אחרת (שכחתי היכן היה הדבר), הופיעה כתובת שבבית זה התגורר אל-קאפונה, ולידו הוצבה מכוניתו המפוארת כאנדרטה לגיבור לאומי בן המקום.
מה הופך פושעים לגיבורים לאומיים? שאלה זו הטרידה אותי מאוד. התשובה שנתתי לעצמי היתה שבחברה שהכסף והעושר הם האידאל שלה, והאינדיבידואליזם הקיצוני הוא הערך המרכזי שבה, יכולים גם ראשי הפשע המאורגן להיות גיבורים לאומיים, כמגשימי החלום האמריקאי. יש הרבה צדדים יפים לחברה האמריקאית, אך זה הצד המכוער, הביטוי הנפסד לסולם הערכים המעוות שבמרכזו הבצע. אצלנו, כך חשבתי, זה לא יכול לקרות.
טעיתי. כרגיל, אנו נוהגים לחקות את הצד הוולגארי באמריקאיות. העובדה שאנשים כרוזנשטיין וכאלפרונים הופכים לגיבורי תרבות במקומותינו, היא ביטוי קיצוני למציאות החברתית של ישראל 2008. בחברה המתנערת מן הסולידאריות החברתית ומן המחוייבות החברתית, מה הפלא שאדם המגלם את היפוכה המוחלט של הסולידאריות – את הניכור של אדם לאדם זאב, הופך לאחד מסמליה? מה הפלא שבחברה המקדשת את הכסף והכוח, אדם שכולו משדר כוחניות ובצע, הופך למוקד להערצה?
אם איננו רוצים להיות לחברה אלפרונית, עלינו להפוך את סולם הערכים המעוות המשתלט עלינו על ראשו; לשוב ולשים בראש סולם הערכים את הצדק החברתי, שוויון ערך האדם, הסולידאריות הלאומית והחברתית, הערבות ההדדית.
ב. מה דעתה של ציפי (אם יש לה דעה)?
בימים האחרונים מופיע גל של פרסומים בתקשורת, על זעמם של אנשי "קדימה" על אהוד אולמרט, הפוגע במכוון בקמפיין של מפלגתם, בעמדות שמאלניות שהוא מציג.
אכן, אין דבר רחוק יותר ממפלגת מרכז, מאשר העמדות שאולמרט החליט פתאום לאמץ. אבל מי שעומד היום בראש "קדימה" אינו אולמרט אלא ציפי לבני. אם לבני תאמר דברים ברורים, לא תהיה כל השפעה לדבריו של אולמרט.
אם תאמר דברים ברורים ברוח דעותיו החדשות של אולמרט, הרי הבעייה כבר לא תהיה באולמרט אלא בלבני. אם תאמר דברים ברורים השונים באופן משמעותי מדברי אולמרט, השפעת דברי אולמרט תהיה שולית שבשולית.
ציפי לבני היא המועמדת, והיא מתחמקת מלהביע דעה. האם גם לבני, כמו אולמרט, רוצה למסור את הגולן, כולל חוף הכינרת, לציר הרשע?
האם גם ציפי לבני, כמו אולמרט, רוצה לחלק את ירושלים?
האם גם ציפי לבני, כמו אולמרט, רוצה בנסיגה ישראלית לקווי 67'?
או שמא בכוונתה לשמור על הגולן ישראלי, לשמור על ירושלים מאוחדת, לשמור על אזורי התיישבות וביטחון חיוניים ביו"ש בידי ישראל?
מישהו יודע מה דעותיה של ציפי לבני? ציפי לבני יודעת מהן דעותיה? יש לה דעות?
אם ציפי לבני רוצה להיות ראש הממשלה, מחובתה לומר לאזרחי ישראל מה מדיניותה, מה תעשה במנדט שהיא מבקשת לקבל.
הצהרות אנטי חרדיות פופוליסטיות אינן תחליף למדיניות.
נ.ב. – שתי הערות:
א. אחרי שנתניהו גייס את הנכד של ז'בוטינסקי, את הבן של בגין ואולי גם את הבן של שמיר, שמעתי שכעת הוא מנסה לגייס את האימא הערבייה של פרס.
ב. שמעתי היום את דבריו של סמיר קונטאר על כך שהגולן הוא סורי וצריך לחזור לסוריה, ולא מצאתי הבדל רב בין דבריו לדברים של אולמרט בראיון ראש השנה ל"ידיעות אחרונות".
* * *
מחב"ע – ברגע האחרון:
כיכר ע"ש אלפרון בצומת נמיר ויהודה המכבי
מועצת העיר החדשה של תל אביב, במלאת לעיר מאה שנה, החליטה פה אחד לקרוא את צומת הרחובות דרך נמיר (דרך חיפה לשעבר) ויהודה המכבי (מכבי-ת"א לשעבר) על שם המנוח יעקב אלפרון הי"ד.
היתה זו טעות טראגית שהמנוח התפוצץ ולא פּוֹצֵץ, אך עיריית תל אביב יודעת לכבד את זכר בניה, ולבד מאנדרטה יוכרז גם פרס ספרותי על שמו של אלפרון בחסות מפעל הַפָּיִץ.
בפיצוצי פושעים אהדדי נתנחם, ויוכשר להם לשם כך מגרש מיוחד בחוף תל ברוך, כדי שרק הזונות-זונים ולקוחותיהם יהיו עלולים להיפגע מהפיצוציצים, וחלקם גם ייהנו מהרסיסים.
* * *
מחב"ע – ברגע האחרון:
תוקם יחידת חיילים משוגעים צלפים בצה"ל
ניסיון העבר מוכיח כי בדרך-כלל, כאשר מדובר בחייל שנתקף בשיגעון ויורה, כמו הרצח בראס בורקה של חמן שלח, אילנה שלח ובתם צליל, (בנו, כלתו ונכדתו של יונתן רטוש), או של התלמידות מבית שמש שנרצחו דרומה מאשדות יעקב, על הירדן, בידי חייל משוגע ירדני – יורד עד מהרה הנושא מסדר היום כי הרי מדובר ב"חייל משוגע" (אמנם ראוי להוקרה יוצאת מן הכלל הוא ביקור התנחומים שעשה המלך חוסיין אצל משפחות הנרצחים בבית שמש).
לפיכך הוחלט, באישור בג"צ, שגם לצה"ל צריך שתהיה יחידה של חיילים משוגעים, רצוי בוגרי קורס צלפים מתקדם. את האחד מהם היה צריך להושיב על גבעה בגולן, כמטחווי ירי מול הרוצח הנתעב (דרוזי במוצאו) סמיר קונטאר, שעה ששילהב בשנאת ישראל תושבים דרוזיים של רמת הגולן, הנמצאת עדיין בשליטתנו (כי טרם החלטנו להתאבד).
ירייה מדוייקת אחת ברוצח המפוטם והמדופלם הזה – והחשבון היה נגמר. גם חשבון דמם של השבויים שלנו, שנרצחו בידי החיזבאללה, ושבזכות החזרת גופותיהם שוחרר מרוצץ גולגולת התינוקת בנהריה.
* * *
מפלגות עליך, ישראל
יוסי אחימאיר
מה אומרים לכם השמות הבאים: "ארץ ישראל שלנו", "מהפך בחינוך", "הישראלים", "לב אחד ורוח חדשה"? מי שיוכל לענות על כך באופן המוסמך ביותר הוא עו"ד אלון בכר, הלא הוא רשם המפלגות במשרד המשפטים.
מסתבר, שבימים אלה, פחות משלושה חודשים לפני הבחירות לכנסת ה-18, ידיו עמוסות בעבודה. "עומדים אצלו בתור" כדי להירשם, יותר נכון – לרשום. כפטריות אחר הגשם, מתארגנות, צצות ונרשמות מפלגות חדשות. את הבקשות, עם שמות עשרת הראשונים ברשימת מייסדיהן, מפרסם עו"ד בכר במודעות מטעמו. וכך זכינו באחרונה לקרוא על ארבע התארגנויות מפלגתיות שנושאות את השמות המפוצצים הנ"ל.
נכון לעכשיו, נחלקים 120 חברי הכנסת ה-17, זו שתסיים בקרוב את ימיה המקוצרים, ל-13 סיעות, כולל "הדרך הטובה" של אחד בשם אלחנן גלזר. מסתבר שלעם היושב בציון אין די במבחר כזה על המדף, כדי לייצג את כל הזרמים, כל הדעות, כל העמדות – עד שהוא מקים מתוכו עוד ועוד מפלגות, אם אכן המלה מפלגה יאה להן. מפלגות שבאותה קלות שבה הן קמות, כך הן משתכחות.
אנחנו בישראל חקיינים גדולים של אמריקה, כמעט בכל תחום. רק לא בהתנהגותנו הפוליטית. אין כמו העם היהודי – והמיעוט הערבי בתוכנו הולך בעקבותיו – לפיצולים, לריבוי דעות, לאמביציות אישיות מופרזות.
ל-300 מיליון אמריקאים די בשתי מפלגות. שבעה מיליון ישראליים בקושי מסתדרים עם תריסר. כך אנו מקבלים מפה מפלגתית מפוצלת מאוד. מצב שמקשה כמובן על כינון מהיר של ממשלה יציבה וראוייה בדמוקרטיה היחידה במזה"ת. ואם לא די בכך, יותר ויותר אנשים מתבטאים בנוסח: "אין בשביל מי ומה להצביע..."
המפלגות הקטנות הן יותר סקטוריאליות ומגזריות. הציבור ברובו הגדול יודע, שההכרעה האמיתית תיפול בין שתי מפלגות גדולות, ולכן הקרב האמיתי הוא בין שתיהן. זה מה שצריך להדריך את הבוחר בבחירות הקרובות. אזרח שבאמת רוצה להשתתף בהכרעה, מצביע חכם, לא יתפתה לפתק של מפלגה קטנה גם אם היא קולעת יותר לטעמו. הוא יכריע בין המפלגה הגדולה שמימין – הליכוד, לבין המפלגה הגדולה שמשמאל – קדימה או העבודה.
כדי שהתמונה תהיה חדה יותר, ראוי כי תאומות השמאל, קדימה והעבודה, יציגו רשימה מאוחדת, וכמוהן הליכוד וישראל ביתנו הימניות. כך יוותרו מימין ל"ליכוד-ישראל ביתנו" רסיסי מפלגות ימניות, דתיות, וכך יהיו משמאל למפלגת "קדימה- העבודה" מרץ עם אנשי הרוח היהירים שלה והערבים.
האם יש סיכוי שכך תצטייר התמונה לקראת הבחירות? – בוודאי שלא. האגו העודף של השחקנים הראשיים במגרש הפוליטי לא יאפשר להם התמזגות מרצון, ויתור על מעמדם בראשות רשימה ולו אף קיקיונית. ואולם אם הפוליטיקאים לא יאפשרו זאת, על הבוחר לקחת את עצמו בידיים.
קודם כל – יתכבד נא וילך לקלפי. ושנית, אל יתפתה להצביע למפלגה קטנה, כי אם לאחת משתי הגדולות: הליכוד או קדימה (העבודה), כל בוחר ונטיית לבו האידיאולוגית-פוליטית.
על פי סקרי סוף השבוע מתברר, שאכן זו היא המגמה – להצביע לגדולות. על פי אותם סקרים, נכון לעכשיו, הציבור יפקיד בידי הליכוד את הגה השלטון בשנים הבאות. האם ישכיל הליכוד לשמור על המומנטום עד ל-10 בפברואר? – בידיו הדבר, בידי 96 אלף מתפקדיו. הדבר תלוי מעל לכל בהרכב הרשימה שתיבחר בעוד כשבועיים.
פורסם לראשונה ב"מעריב", 24.11.2008
* * *
מכתב לסופר ה"נידח" מאֲגָנָה וַגְנֵר:
אשריי נותרתי בלי קופות גמל!
שלום לך הסופר-הפרדסן ה"נידח",
בשעתו כתבתי לך ושאלתי מה לעשות שכל קופות הגמל שלי, שבהן השקעתי את כל חסכונות חיי הבוגרים, "עצמה" של לאומי ו"גדיש" של בנק הפועלים, יצאו מרשותם של הבנקים ועברו לחברות השקעה בעלות שמות שמעולם לא שמעתי עליהן ולא עלה בדעתי להפקיד אצלן את חסכונותיי.
מאחר שאתה כדרכך לא ענית והתעלמת ממני (ואפילו לא טרחת להעביר את שאלתי לאליהו הכהן), שאלתי מביני דבר מקרב ידידיי (כן, עוד יש לי ידידים ולאו דפקא בגלל זיונים מן העבר) – "איפה באמת נמצא עכשיו הכסף שלי?" – ולא יכולתי לקבל תשובות ברורות (חוץ מרמזים מהם להיות מוזמנים אצלי לכוס קפה) – ומחוץ להרגעות של הבנקים שכביכול דבר לא השתנה והם אחראים לקופות הגמל שלי.
למזלי רכשתי באותה תקופה דירה חדשה אך טרם הצלחתי למכור את הדירה הקודמת, ונזקקתי למימון ביניים. שוב פניתי אליך וביקשתי את עזרתך, שהרי אני קוראת במכתב העיתי שמצב הפרדסים ממש מצויין, אבל אתה גם הפעם לא ענית לי.
לכן פדיתי את כל קופות הגמל שלי ושל הבת שלנו, חרף הפצרותיהם של הבנקים ושל חברות ההשקעות, שלא אעשה צעד פזיז כל כך. הבנקים היו מוכנים לתת לי הלוואות נדיבות מאוד בריבית עוד יותר נדיבה, וסירבתי.
זו, בכורח הנסיבות, היתה עסקת חיי. אלמלא יצאנו אז, בתנו ואני – מקופות הגמל, היינו מפסידות כיום כמחצית ערכם של חסכונותינו. בבורותי הפיננסית אני משערת שאילו קופות הגמל היו נשארות ברשותם של לאומי ובנק הפועלים, היתה מדיניות ההשקעות זהירה יותר וגם היה אל מי לבוא ולדרוש פיצוי על ההפסדים שנגרמו לא רק בגלל המשבר העולמי אלא אולי גם כתוצאה מניהול כושל ובזבזני. אבל אומרים לי שהבנקים עצמם, כאשר שלטו בקופות הגמל, חטאו באותם מחדלים, והם אלה שבעטיים הונהגה הרפורמה בשוק קופות הגמל.
והיית מאמין, בחורים צעירים עדיין מטלפנים אליי ומציעים לי... לא, לא מה שאתה חושב במוחך המלוכלך, כבר חמש עשרה שנה לא בא אל פי זין! – הם מציעים לי לחדש את ההפקדות בקופות הגמל המפסידות!
מכל מקום אני מקווה שלפחות תזכור אותנו בצוואה שלך ותשאיר לנו חתיכת פרדס באזור המיועד להפשרה כדי שנוכל להגיע ל"שכלול", כמו שמכנים זאת אצלכם במושבה מאז תקופת הברון.
בברכת הנידחוֹת,
אֲגָנָה וַגְנֵר
* * *
דודו פלמה
שבת בקיבוץ
קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ אַחֲרוֹנוֹת
טָווּ בְּרֹךְ אֶת רִקְמַת דְּמוּתָהּ.
וְחֹשֶׁךְ בְּאֶצְבָּעוֹת רוֹטְטוֹת
שֶׁל אוֹהֵב מִתְקָרֵב
פָּתַח חֲלָלִים שֶׁל טֹהַר
שֶׁעָלוּ כְּמוֹ דֶּשֶׁא
בָּאֲנָשִׁים הָרְחוּצִים.
וְהֵם פּוֹסְעִים בַּמִּדְרָכוֹת הָרְחָבוֹת
כְּמוֹ סַפָּנִים מִימֵי קֶדֶם,
נוֹשְׂאִים מִנְחָה שֶׁל עַפְרוֹת זָהָב
מֵאֳנִיּוֹת הַחוֹל שֶׁכָּלוּ
אֶל מִפְרַץ הַשַּׁבָּת הָרוֹגֵעַ.
וּמִמַּעַל לַהֲקָה שֶׁל נָשִׁים בְּלָבָן,
כְּיוֹנִים נִדְהָמוֹת מֵהַנֹּגַהּ
שֶׁפָּרַח אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה הַחַם.
שלושה שירים לבוא שבת
*
בְּשַׁבָּת, גַּנּוֹן שַׁחַף
מַמְרִיא, שְׁנֵי בַּלּוֹנֵי גַּז
כֶּתֶם צָהֹב וּתְרִיס מֵגִיף
עַל קוֹלוֹת יְלָדִים שֶׁאֵינָם.
*
שֻׁלְחָן וּשְׁלֹשָׁה כִּסְאוֹת
רֵיקִים, מְפִיגִים אֶל בֹּקֶר
צוֹנֵן אֶת חֹם גּוּפָם
שֶׁל יוֹשְׁבֵי לַיְלָה.
*
קָרוּסֶלָה, מַגְלֵשָׁה וּמָטוֹס
שֶׁלֹּא יַמְרִיא, עוֹד
מְלֵאִים עַכְשָׁו בְּשֶׁקֶט
מִצְהֲלוֹת יְלָדִים
שֶׁשַּׁעְתָּם כְּבָר בָּאָה.
* * *
"הלכה לי מטבע הזהב!"
שלום רב לך אהוד,
היומן [פאריס, אוקטובר 2008] מעניין מאוד ותודה על ששיתפת אותנו בחוויותיכם בביקור בעיר האורות.
חייכתי כמובן על ה"סידור" שסידרה אתכם המוסלמית הנ"ל. וזה בכל הדורות והמקומות, שלא נגמרים המכייסים והרמאים למיניהם מי בקטן ומי בגדול.
ומפי אבי שמעתי בין יתר סיפורי בגדאד על כפרי שבא העירה עם סחורתו בבוקרו של יום והתיישב לו בשוק. מיד נחו עליו עיניהם של שלושה רמאים שהלכו בקבוצה כשיטת עבודה מוכחת. ישבו וחיכו בצד.
אחרי זמן סיים הכפרי למכור את סחורתו, ארז את כספו בשקית ושם באמתחתו. הזהירוֹ החנווני שבקרבת מקום, שישמור היטב על כספו כי הכייסים מרובים בשוק.
הכפרי שמע בקולו, הזדרז ואץ לחלפן שישב בפינה שמנגד' והחליף את הכסף וקנה תמורתו מטבע זהב קטנה.
גם זה הזהירו מגנבים, אך הכפרי ענה: "הנה, ראה היכן אני שומר את המטבע!" והוא פתח את פיו והכניס לשם את המטבע והלך לדרכו שמח וטוב לב.
הכייסים השלושה הלכו בעקבותיו. אחרי צעדים אחדים זרק מי מהם חופן מטבעות מעוטות ערך על הקרקע והחל צועק: "הכסף! הכסף! הוי אתם המאמינים באללה! אל תלכו! עזרו נא לי למצוא את כספי! וי לי וי לי כל כספי אבד!"
העוברים ושבים התכופפו לאסוף לו את מטבעותיו. אז החל צורח עוד יותר, "הזהב! הזהב! הלכה לי מטבע הזהב! אוי ואבוי לי! אוי ואבוי!"
השותף שלו הצביע על הכפרי ואמר: "הנה! הוא מצא את המטבע! ראיתי אותו שם אותה בפיו!"
מיד התנפלו על הכפרי במכות ואילצו אותו לפלוט את מטבע הזהב מפיו ועוד הוסיפו לו בעיטות הגונות.
כך שאם שילמתם תמורת טבעת ברזל רק חמישים שקלים למוסלמית בפאריס, יצאתם בזול.
בברכה,
י"ז
רמת גן עיר הפיז'אמות
* * *
מיכה כרמון: כרטיס ביקור שטמפפרי
למר בן עזר שלום רב,
שמענו משוש צוריאל על עיתונך ונשמח מאוד לקבלו.
אני, מיכה כרמון, נינו של אברהם שטמפפר, נכדו של שלמה שטמפפר שהיה רוקח בירושלים וחדרה ונפטר בסופו של עניין באוסטרליה, לשם נסע בחיפושיו אחר פרנסה. אברהם היה אחיו הצעיר של יהושע. אני מורה שיצאתי לאחרונה לגמלאות.
אימי, פנינה לבית שטמפפר, נולדה כאמור לשלמה שטמפפר ולחיה לבית לוי, בת למשפחה ירושלמית מצאצאיו של גבריאל שטוקלישקבר, שעלה ארצה עם תלמידי הגר"א. משפחת דיסקין ומשפחת רלב"ג מתייחסות אף הן לאותו גבריאל.
לי ולאשתי בתיה שישה ילדים וחמישה נכדים. משפחתה של אשתי קשורה אף היא בתולדות ההתיישבות בארץ. סבתה היתה אחותן של ציפורה זייד, קיילה גלעדי ואסתר קוזלובסקי, וסבה היה אחיינם של הסופר בן העלייה השנייה מאיר וילקנסקי ושל פרופ' יצחק אלעזרי וולקני, שעל שמו קרוי מכון וולקני לחקר החקלאות.
אנחנו מקוים שהצלחנו לעבור את מבחן הקבלה – המשפחה מתרחבת ומתעניינת בקרוביה ואנחנו שמחים לכל מידע וקשר.
הרבה תודה והרבה מאוד הצלחה,
ממשפחת כרמון
אהוד: כידוע גם בנו של יהושע שטמפפר נקרא בשם שלמה, וגם במשפחתנו ראב בן עזר חזר השם שלמה. בנו הבכור של יהודה ראב שמו היה מנחם-שלמה, ונכדו-שלו בבלפוריה שמו שלמה בן עזר. ואני בטוח שהמקור לכל אלה הוא שלמה ראב שעלה לירושלים יחד עם אשתו אסתר בשנת 1863, והוא סבם של יהושע שטמפפר ואֶחיו, ושל [סבי] יהודה ראב, אחִיו ואחיותיו. כולנו אפוא צאצאים של אותם שלמה ואסתר הקבורים בהר הזיתים בירושלים.
* * *
סיפור משפחתה של אימא מירושלים
מאת שושנה צוריאל
נכדתו של אברהם שטמפפר, אחיו הצעיר של יהושע
ב. סבא עקיבא הצורף מכין מתנה לקייזר פרנאץ יוזף וקונה קרקע מחוץ לחומות
סבא עקיבא נייפלד, שהיה ידוע יותר בירושלים כעקיבא גולדשמיד, על שם משלח ידו, אהב מאוד חידושי טכניקה. הוא רכש כל מכשיר חדש שהופיע באותה תקופה והכניסו לביתו, למשל הפרימוס הראשון הופיע אצלם בבית וכך גם מכונת התפירה. בחדר המגורים המרווח עמדה מיטת אפיריון גדולה ומפוארת של סבתא חיה, עם וילונות תחרה שסגרו עליה מסביב.
בסיפוריה נהגה אימא שלי להתרפק בגעגועים עזים על זיכרונות הילדות שלה מבית סבא וסבתא, היא סיפרה שאהבה מאוד להתארח בביתם ובלילה להירדם במיטה הגדולה יחד עם סבתא ולהתעורר בבוקר לקול זמזום הפרימוס שסבתא כבר שפתה עליו את קומקום הקפה לארוחת הבוקר.
היתה אהבה גדולה בין סבא עקיבא לסבתא חיה, סבא היה איש נעים הליכות, שקט וקשור לרעייתו בכל נימי נפשו ונותן בידה את מלוא הסמכות לנהל את ביתה כרצונה. באופיים הם השלימו זה את זה להפליא, ככל שהוא היה מתון ושלו, כך היא היתה אישה פעלתנית ונמרצת, כפי הנראה ירשה תכונות אלו מאימה, היא לא הסתפקה בטיפול במשפחתה בלבד, אלא הסתובבה בין הבריות ועזרה לחלשים, לזקנים ולנצרכים, ואף דאגה מדי פעם להכניס כלות לחופתן. כינו אותה בשם "כף -בוחשת" ("קוך-לעפעל" ביידיש).
סבתא חיה היתה נוהגת מדי פעם, לאחר יום עבודה, להתיישב על כיסא קש קלוע, לתפוס שלווה, להצית את הנרגילה שלה ולעשן קצת להנאתה, כשמסביבה יושבים ילדיה ואחר-כך נכדיה.
סבא עקיבא היה עסוק בבית מלאכתו שברחוב חב"ד, כצורף זהב היתה לו הזכות ליצור כתרי תורה, גביעי יין וקישוטים עבור בית הכנסת ה"חורבה" שבעיר העתיקה, ושנים רבות מאוחר יותר, במלחמת השחרור, נשדדו אלה על-ידי חיילי הלגיון הירדני, כאשר העיר העתיקה ירושלים נפלה לידיהם.
לצבא התורכי היתה תזמורת מרשימה ביותר, ובכל יום שישי לפנות ערב היו מנגנים במגרש הרוסים על "הרוטונדה" (בניין עגול עם כיפה), וכן גם באירועים חגיגיים, במיסדרים ובמצעדים הצבאיים.
יום אחד נכנס לבית מלאכתו של סבא עקיבא קצין תורכי ושאל אותו אם הוא בקיא בתיקון כלי נגינה בבית המלאכה שלו.
ענה לו סבא עקיבא: "אני לא רוצה לשקר לך, האמת היא שאינני בקיא בכגון אלה, אבל אם תביא לי את כלי הנגינה אנסה לעשות משהו."
הקצין התורכי הביא לו קלרינט. סבא עקיבא בדק את הכלי, למד על מבנהו והצליח לתקן אותו. אחר-כך הביא לו הקצין חצוצרה וגם את זו הצליח סבא לתקן, וכך למד לתקן ולטפל ביתר כלי התזמורת ואף למד בעצמו לנגן על כלי נגינה אחדים.
ואז שאל אותו הקצין התוכי אם הוא יהיה מוכן לקבל עליו את תפקיד מתחזק התזמורת. סבא עקיבא הסכים לקבל את המינוי הזה והיה למתחזק הקבוע של התזמורת התורכית המפוארת.
הנה קטע בשפה העברית האותנטית של אותה תקופה, מתוך ספר שכתב אחד מוותיקי העיר העתיקה באותו עניין:
על החצוצרות, החלילים והסימפניות של החיילים המנגנים או של שאר המוסיקאים, אם נפסק קולם, היה הוא [סבא רבא עקיבא] מטליא אותם בנחושת קלל אם נשברו.
ואם נסדקו, דבק הסדקים, כשגמר לתקן, עמד ובחן הוא תחילה את הכלי להשמיע קול.
ואחר כך באו החיילים ובחנו אם תיקן כראוי, וממילא נשמעו כל היום ברחוב זה תקיעות.
במוצאי שבתות היתה המשפחה מתאספת אצל סבא וסבתא, ולאחר ההבדלה שתו יין תוצרת בית שהם יצרו בעצמם מענבי חברון שחורים, וכטוב ל,בם ביין היה סבא מנגן להנאת כולם, והצעירים שבהם היו יוצאים במחולות.
סבא עקיבא וסבתא חיה שלחו את ידם גם לעיסוקים אחרים כמו מסחר בתבואה, הם שכרו אדמה באזור פורה מאד בג'רש שבעבר הירדן, ומינו מנהל עבודה ערבי מקומי, וגידלו שם חיטה לשם אפיית מצה שמורה לפסח, הפיקוח נעשה בהכשר רב מירושלים.
יום אחד בהיותו, בעבר הירדן, התארח סבא עקיבא אצל הפלאחים המקומיים באוהל כדי לדון בענייני הגידול והעברת החיטה לירושלים. בלילה, בשוכבו על משכבו, שמע את מארחיו, בסברם שהוא ישן, מדברים בינם לבין עצמם: "היהודי הזה כבר עמוס בכסף רב, הגיע הזמן שנחסל אותו ונשדוד את כספו."
הוא לא עצם עין וחיכה עד שמארחיו נרדמו, ואז יצא חרש מהאוהל, קפץ על סוסתו ובדהירה ברח בחזרה לירושלים, לאחר מקרה זה חיסל לגמרי את עסקיו בעבר הירדן.
יום אחד הגיע סבא עקיבא הביתה, לאחר שסגר את בית מלאכתו ,וסיפר לאשתו שהמימשל התורכי הוציא מכרז למכירת אדמות מחוץ לחומות, וכי גם הוא נתן בידם עירבון כתשלום ראשון עבור חלקת שדה. כאשר שמעה זאת זוגתו, לא מצא הדבר חן בעיניה, והיא שאלה אותו מה הוא מתכוון לעשות בחלקת שדה שוממה זרועת סלעים וקוצים? האם לא חבל לבזבז את הכסף על זה? וביקשה ממנו ללכת למימשל ולקבל את כספי העירבון בחזרה. הוא עשה כרצונה וביטל את העסקה הזו.
כתב על כך אחד ממשפחת ותיקי העיר העתיקה, חיים המבורגר, בספרו שיצא לאור בתשרי תרצ"ט [שלהי 1938]:
בין המתיישבים הראשונים, היה איש אחד בשם ר' עקיבא גולדשמיד-נייפלד, ומכירו: ר' יוסף אפטייקר רכטמן.
ר' עקיבא נייפלד בא לירושלים בשנת תר"ח כשהיה בן תשע שנים, היה לבוש קפטן וכובע גבוה לא חדש של קטיפה, היה איש פשוט, תם וישר, היתה לו חצר חזקה, עם בתים גדולים ורבים, ברחוב חמרי חברון והשוק של ביצים ועופות, היו עולים לשם מרחוב הצבעים לקנטרה, שדרך בה הלכו לרחוב חב"ד ולחוֹש [חצר] של רבי צדוק.
כשנפתחו שערי ירושלים בלילה, וסר הפחד מן הרוצחים, בא ר' עקיבא למכרו ר' יוסף, ואמר לו: בוא ונשתתף לקנות לנו איזה מגרש מחוץ לחומה, נענע לו חברו בראשו, הלכו וקנו, מן הערביים או מאת הממשלה, מגרש המשתרע מן שער העיר וחוצה, עד סוף למגרש הרוסים, שעכשיו בתי המשפט של הממשלה בנויים עליו, מחיר האמה היה פרוטה או שתי פרוטות.
נתן כל אחד תחילת פרעון, חצי לירה תורכית של זהב (9 שילינגים) על מנת שלאחר המדידה של המגרש ישלמו המותר, המודד בא למדוד, הבטיחו לו בקשיש מג'ידי כסף (4 שילינגים), שיפחית להם במידה והכול היה בסדר.
אולם אשתו של ר' עקיבא, [סבתא רבא שלי], שהיתה קפדנית ודברנית, נודע לה מעסק זה של בעלה, באה אליו בטענה: "עקיבא, רצונך ששודדים יבואו ויגזלו ממך הקרקע ויהרגו אותך ואותי ואת הילדים? לא אניח לך לעשות שטות שכזו בשום אופן!"
לא נתנה לו מנוח, עד שהפסידו ר' עקיבא ור' יוסף את התחלת הפירעון, והקנייה נתבטלה.אחר זמן מהקניה הראשונה שנתבטלה, בא ר' יוסף לחברו ואמר: "עקיבא, רצונך להיות שותף עימי לקנות לנו מגרש אחד?"
ר' עקיבא חשב שהפעם לא יעלה עליו את רוגזה של אשתו, כיוון שאין כאן לא שודדים ולא הורגים, אמר לחבר: "משתתף אני עמך."
הלכו וקנו להם מגרש, שעכשיו בנוי עליו בית החולים האיטלקי, סמוך לשכונת מאה שערים" בעד סכום פעוט האמה, נתן כל אחד תחילת פירעון, לירה טורקית זהב, על מנת שאת המותר ישלמו אחר המדידה.
כשנודע הדבר לאשתו של ר' עקיבא, הלכה לאשת ר' יוסף ובאה אליה בטרוניא על בעלה, שמציע עסקים של שטויות לבעלה, ואמרה לה: "אם בעלך יוסף רוצה להפקיר את חייו וחיי בני ביתך, מה הוא רוצה מבעלי? פגע בו באיש תם, שמסכים לכל דבר שמציעים לפניו, אני לא אניח בשום אופן שבעלי יהיה שותף לעסק ביש שכזה."
חברו שתי הנשים יחד להפריע את בעליהן מהקנייה ולבטל את השותפות שלהם, בכו לפני בעליהן, שלא יסכנו את חייהן וחיי בני ביתם, שימצאו כולם הרוגים.
הפסידו גם הפעם את התחלת הפירעון, נתבטלה הקנייה ונתבטלה השותפות.
למדנו מזה כי ר' עקיבא צורף ור' יוסף רכטמן, היו מן הראשונים שקנו מגרשים מחוץ לחומה, אלא שנשותיהם עקבו על ידם.
סבא רבא עקיבא אהב את עבודתו כצורף זהב, והתמיד בה עד זיקנה ושיבה.
הוא התבקש להכין מתנת יום הולדת עבור הקייזר פראנף-יוזף מאת הקהילה היהודית בירושלים, סבא שאל את אנשי פמליית הקייזר: האם הוא יחפוץ בנדן לחרב? והם ענו לו שאינם רוצים כלי מלחמה עבור הקייזר, ואז הציע להם סבא עקיבא ליצור עבורו נרתיק מגילה מעשה אמנות עשוי כסף, אשר נמצא עד היום באגף המיוחד בספרייה הלאומית האוסטרית, בו נשמרות כל המתנות שקיבל הקייזר פראנץ יוזף בחייו.
באחד הימים, כבר בזקנתו, התכונן סבא עקיבא ללכת הביתה לסעוד את סעודת הצהריים שהכינה לו זוגתו; כמנהגו, לקח עימו את העבודות יקרות הערך ביותר שהיו באותה עת בבית מלאכתו, באותו היום לקח איתו את היצירה שהכין עבור הקייזר פראנץ יוזף, יצא מבית המלאכה כדי לנעול את הדלת, הניח את האוצר על גדר אבן בסמוך לבית המלאכה, הרים והצמיד את הבריח הכבד לרוחב הדלת, הכניס את המנעול לחריץ ונעל אותו. בהיותו ישיש וזיכרונו החל לבגוד בו, שכח את האוצר שהיה מונח על הגדר ושם פעמיו לעבר ביתו, כאשר היה קרוב מאוד לביתו נזכר פתאום באוצר שמונח שם באין משגיח, הסתובב לאיטו והחל מחיש צעדיו בחזרה לכוון בית המלאכה, לא עבר זמן רב ופתאום הוא שומע יהודי קורא לו:
"ר' עקיבא, ר' עקיבא, אל תדאג, עברתי ליד בית מלאכתך ומצאתי את האוצר, הנה אני מוסר לך אותו בשלמותו ולמזלך הטוב איש עדיין לא הספיק לגנוב אותו!"
סבא עקיבא וסבתא חיה זכו לראות את קץ השלטון התורכי בירושלים ואת כניסת הצבא האנגלי לעיר, אבל לא לזמן רב, באותו זמן השתוללה מגפת החולירע בירושלים ואנשים רבים מתו במחלה וגם סבתא חיה נדבקה בחולירע ונפטרה.
סבא עקיבא ידע שלא נותר לו זמן רב לחיות בלי אשתו האהובה סבתא חיה, ובהיותו פטריוט גדול של הצבא האנגלי ששחרר את ארץ ישראל וירושלים מעולם הכבד של התורכים, השתוקק לראות במו עיניו ולו חייל אנגלי אחד לפני מותו. הוא ביקש מחתנו אברהם שטמפפר שייקח אותו החוצה כדי לראות חיילים אנגלים. ליד הקישלה עמדו שני חיילים אוסטרליים. אברהם, ששלט בשפה האנגלית, ניגש אליהם והסביר להם שהסבא הישיש הוא פטריוט גדול שלהם וכי הוא רוצה ללחוץ את ידיהם. הם ניגשו אליו, לקחו את ידו בידיהם ונישקו אותו. כעבור שבועיים נפטר סבא עקיבא בגיל שמונים וארבע שנים ונטמן בהר הזיתים לצד אשתו האהובה חיה.
המשך יבוא
* * *
רות ירדני כץ
400 גיליונות, 2,000 נמענים, 5 שנים
אהוד, או-טו-טו, עוד ארבעה גיליונות, וגיליון ה-400 יגיע אלינו באמצע הלילה. מי שֶׁעֵר יתחיל לקרוא מהתחלה עד הסוף. מי שמתעורר בבוקר רץ לפתוח את העיתון ולקרוא מי חושב מה, מי מספר, מי משורר, מי לא סובל מה, ומי בעד מי. אין מה לדבר, עיתון עיתי שאתה מצליח לעורר, לחשוב, להגיב ולכתוב. 400 גיליונות פעמיים כל שבוע, והוא משתבח.
כל מי שקורא את העיתון ונהנה מסיפורים, או מתרגז מעמדות ודעות, או לא סובל פריצוּת, זיונים, מציצות וליקוקים, יודע איזו עבודה מושקעת בהפקת עיתון פעמיים בשבוע. נכון שמצאת במה לעצמך לבטא את דעותיך, להכניס למי שצריך להכניס, להוקיע, לפרגן ולפרסם את כתביך, מה שכל אחד היה "מת" לעשות, אבל למי יש את האנרגיות, היכולות וההתמדה?
תשמע אהוד, אתה רק בתחילת הדרך... מה זה 400 גיליונות? שום כלום! עוד נחגוג איתך את גיליון ה-500 וה-1000.
אגב, איפה "ההיא" שטוענת שאתה מזניח את ילדתכם המשותפת? מה קרה לה, היא נרגעה?
אהוד: היא לא נרגעה.
* * *
מרדכי בן חורין: משבר כלכלי עולמי...
מה קרה?
עידן הקרח הגיע? האוקיינוסים כבר מציפים את ניו-יורק? כוכב שביט ומטאוריט ענק פגעו בכדור הארץ? מגיפה השמידה את מחצית העולם? אירן שלחה טילים עם פצצות אטום, או ביולוגיות וכימיות לאירופה ואמריקה? הנפט עלה ל-500$ לחבית? המין האנושי חיסל את המוח היהודי ומטפח את האיסלם? רוסיה מכרה לטרוריסטים את מאגרי הנשק שלה לחיסול המוני?
לא קרה דבר פרט להיסטריה העדרית-בהמית, בעידודה של התקשורת העולמית.
הקריקטורה היום ב"הארץ" [25.11] המתארת 11 [רמז?] מתאבדים קופצים מגג מגדל עזריאלי – מוסיפה שמן ארסי למדורת האיבוד לדעת של השפיות, ובוודאי לא עוזרת בארסיותה.
מרדכי בן חורין
סביון
* * *
ס. נידח: חוברת 23 של הרבעון "תיאטרון"
הגיעה למערכת חוברת 23 של ה"רבעון לתיאטרון עכשווי", העשוי במסירות רבה ומתוך קשב לקולות צעירים וחדשים בעולם התיאטרון הישראלי, וקרוב לוודאי שלא היה יוצא לאור לולא רוח ההתנדבות שמפעמת בלב עורכיו וכותביו.
אך יש לנו הערות אחדות שאינן מתייחסות לתוכנו האמנותי, המוקדש בחלקו להצגות שלא הוצגו בגלל ביטול פסטיבל התיאטרון בעכו.
למשל, הגינוי לביטול פסטיבל התיאטרון בעכו אינו מתייחס כלל לסיבת הביטול. הוא מביא נימוקים וגם ציון הגופים שהיו בעד ונגד הביטול, טוען ש"המציאות היא עדיין בימאית תיאטרון קשוחה ונפלאה," (פרופ' שמעון לוי בפתיח) אך הס מלהזכיר ש"המציאות" גם "ביימה" את הפוגרום ביהודים בעכו. על תמונת השער, למשל, נכתב "אירוע רב משתתפים שלא עלה בפסטיבל עכו, הקורבן האמיתי של המהומות האחרונות בעיר."
החוברת כולה ניתנת בעימוד ובאות קשים לקריאה ומעצבנים.
העריכה אינה מבדילה בין מקף לקו מפריד, כמו אצל כתבנית מתחילה במשרד שאינה יודעת את ההבדל בין שני סימני הפיסוק הללו והרווחים הייחודיים להם, ומערבבת ביניהם.
אין ניקוד חלקי, כאילו טרם המציאו את האפשרות הזו בסדר מחשב.
המילה בתו כמו גם המילה ביתו מופיעות תמיד בכתיב – ביתו, כך שכשנכתב "האיש וביתו" אי אפשר לדעת עם הכוונה לבתו או לביתו.
* * *
"לוין קיפניס – מלך הילדים"
ערב חגיגי להשקת שני ספרים חדשים המוקדשים ללוין קיפניס וליצירתו
יתקיים ביום ראשון, 14.12.08, י"ז כסלו תשס"ט, בין השעות 19.30-20.30 באודיטוריום שבמכללת לוינסקי לחינוך
במעמד פרופ' יולי תמיר, שרת החינוך
הספרים שיושקו הם
"מלך הילדים"
ביוגרפיה של לוין קיפניס מאת לאה נאור בהוצאת יד יצחק בן צבי
"שירי לוין קיפניס למקהלה"
בעריכת איתמר ארגוב, בהוצאת חברת פרחי דקל בע"מ
בערב החגיגי ישתתפו הסופרת לאה נאור, שתדבר על ספרה
מר אליהו הכהן, שידבר על יצירתו של לוין קיפניס
שרה שוהם, שתדבר על שירי לוין קיפניס למקהלה
וילדיו של קיפניס, שי, ניצה, טל וגבע, שיספרו זיכרונות מבית אבא
הזמרים אורה זיטנר, אילן טל ורינת עמנואל ישירו משירי קיפניס
פרופ' משה זורמן ינעים ויאגן שירה בציבור
מקהלת לירון בניצוחה של רונית שפירא, ומקהלת המיולה בניצוחו של רון זרחי, יבצעו עיבודים לשירי לוין קיפניס המולחנים
את הערב תנחה פרופ' מירי ברוך וינהל מוסיקלית פרופ' משה זורמן
הפקה: ציונה קיפניס
* * *
יעקב זמיר
מבגדאד לישראל ללא חזרה
פרק ב
הצצות במקלחת משותפת וכיצד הצלחתי להבריח תרנגולת מכרמיה להוריי שהגיעו ארצה מבגדאד
בגבול הלבנון על ההר שעליו ישב קיבוצנו זה, מלכיה, הבקרים קרים מאוד. לפעמים נכנסנו למיטה בלילה עם בגדי העבודה על מנת להרוויח שינה של עוד חמש דקות בהשכמה, בהם האחרים מתלבשים. בגדי העבודה היו מטולאים בטלאים הרבה, ולא פעם קרה שעל מנת ללבוש מכנס היינו מנסים מספר פעמים כי כל פעם נכנסה הרגל לכיס אחר בגלל הטלאים. כל הנעליים היו משומשות כאשר קיבלנו אותן, ובימים ההם הסוליות היו מחוברות עם מסמרים, כך שנעל משומשת פירושה היה שמדי פעם צץ איזה מסמר לתוך הרגל ועשה לנו מוות, עד שיבוא הסנדלר ויתקן.
כל בוקר עם התחלת יום העבודה היה עלינו ראשית כל להתניע את הטרקטור, מטיפוס די.סי., בעזרת המנואלה. ההתנעה החשמלית בעזרת מצבר טרם היתה עדיין בעולם. זו משימה קשה להתניע מכונה כזו, והיינו מתקבצים יחד כמה נערים למלאכה שוב ושוב עד שנשמע טרטורו של המנוע.
המעבר החד מאוד מן הבית ומחוץ לארץ, על המנהגים השונים מאלה שרצו להנהיג (ומיידית) בישראל המחודשת – היה מכאיב וצורב. למשל, דבר כזה שנקרא פרטיות לא הכירו מקומו בקיבוצים (עד היום הזה). היתה מקלחת כללית אחת, היא המקלחת המפורסמת מפח גלי שהיתה חצויה לשניים עם שתי כניסות אחת לזכרים ושנייה לבנות. כולם נכנסו התפשטו והתרחצו בצוותא. בבגדאד אנשים לא התפשטו ערומים איש בפני רעהו. וגם במלתחה של מִתקני השחייה (בריכות, חוף הנהר וכל כיוצא באלה וגם בבתי המרחץ) היו מתעטפים במגבת גדולה, כמו שרואים בסרטים על חמאם טורקי או בית מרחץ רומאי. וכאן רצו שמן היום הראשון כל אחד מאיתנו יתפשט בפני כולם וייראה במערומיו. ומי שהתבייש לעשות כן עשו ממנו חוכא ואיטלולא. כמובן שזה הביך מאוד והיה אידיוטי ממדרגה ראשונה והראה על אטימות וטמטום של מי שעסק בקליטת העלייה. גם לי לא היה נוח עם התופעה הזו, בעיקר בגלל היחס שגילו כלפי אלה שלא הסתגלו אינסטנט. הפגינו בוז ויחס מזלזל בכל הערכים שאדם כמוני הביא מבית אביו. (וראה הספר "תרנגול של כפרות" של א. עמיר).
גם בחלקנו נפל התחביב המענג של להציץ דרך החורים בפח הגלי על הבנות כשהן מתקלחות. התקנת החורים היתה חייבת להיעשות בבוקר על ידי אלה מחברי הנוער שסודרו לעבוד בניקיון של השירותים ובחצרנות. מגדילים את החורים הקיימים או עושים חדשים. שכן רוב הבנות, מיד עם היכנסן לשם, היו תרות אחרי החורים שצצו מקרוב וסותמות אותם בסבון כדי לסכל את המזימה של הבחורים החרמנים. אלא שבכל יום ויום היינו עושים חורים חדשים בכל מיני מקומות שלא כל כך בולטים לעין ואפילו בגובה הריצפה ממש. או גבוה-גבוה, מקומות שקיווינו שלא יעלה על דעתן של בנות-חווה לגלות.
יום אחד, כחצי יובל שנים או יותר אחרי עזבי את הקיבוץ הזה, כאשר עמדתי בתור לקולנוע אלנבי בתל אביב, מצאתי את עצמי עומד לפני אישה חמודה ויפה שנדמה היה לי שאני מכירנה מאיזה מקום. אימצתי את זיכרוני לדעת מהיכן ולא עלה בידי. סוף שהחלתי להעביר כבסרט את כל המקומות בהם הייתי, בית החולים, המחלקה הכירורגית, הדסה ירושלים, שיכון הסטודנטים, השכנות מקרית חיים. ולשווא!! פתאום באה לי ההארה: ניגשתי אליה ובירכתיה לשלום ושאלתיה אם היא לא היתה בקיבוץ מלכיה בשנת 1951. כן כמובן, ומי אתה? סיפרתי שהייתי שם בחברת הנוער במשך חודשים אחדים ואני זוכר אותה עובדת כמגישה בחדר האוכל ותמיד מחייכת ומלאת חיים. החלפנו זיכרונות וחוויות מאותם הימים ואשתי התפעלה כיצד זכרתיה אחרי כל כך הרבה שנים. חייכתי ואמרתי שהיא היתה אחת המדליקות ביותר בעירום שלה שראינו דרך חורי המקלחת עם דפנות הפח הגלי. יחד עם כל הבנות היפות והבלונדיניות שבאו לקיבוץ מרומניה והתהלכו במכנסיים קצרים-קצרים ושילהבו את דמיוננו בימים ובלילות.
לפני זמן מה עלה בדעתי שזה זמן רב מאוד לא ביקרתי במקום הזה, ובעת טיול בגליל העליון עם בני הצעיר, שביקש להתלוות אליי לתחנות השונות בהן עברתי בארץ, פנינו לכביש הצפון והעליתי בדמיוני את זיכרם של הימים ההם. נכנסנו לקיבוץ ופנינו לבית ההארחה שבכניסה. אישה בשנות השלושים המאוחרות ניהלה את הבית ומסרה פרטים על הלינה וכיו"ב. משהרביתי להתעניין היא שאלה אם היתה לי היכרות מיוחדת עם המקום. סיפרתי ששהיתי שם לפני ארבעים ושמונה שנים ותהיתי אם מי מדור המייסדים עדיין חי שם. בעיקר שאלתי על דוד, שהיה כמו שמשון הגיבור לכוח ולשרירים. בחור שעלה מפרס והיה אחראי על המחצבה בה הוא עבד מעלות השחר ועד עשר בלילה. כל היום עם פטיש חמישה קילוגרמים שובר סלעים וזורקם למגרסה. כשהגיע לחדר האוכל מאוחר, אחרי כולם, בקושי היה מוצא ארוחה מסכנה שהואילה מישהי מעובדות המטבח להשאיר לו. היה נעים הליכות ושימש דוגמא ומופת לדמות של החלוץ האמיתי. עבד בפרך שלא על מנת לקבל פרס והשקיע את כל כוחותיו בעבודה למען המשק.
בעקימת-אף מסרה לי מנהלת בית ההארחה שהוא בין היחידים מבין המייסדים שעדיין חי שם, ולשאלתי ענתה שאוכל למצוא אותו בחצר המשק בה הוא משמש גנן או משהו כזה.
היתה שעת צהריים ועל כן הלכתי לחדר האוכל בתקווה שאמצאנו סועד את ליבו. לשווא. אך אמרו לי היכן יימצא. והנה הופיעה אשתו והתנדבה ללכת ולחפשו בגינה שבקרבת מקום. הוא הזמיננו לארוחה וכמובן שלא היה יכול לזכור שהייתי שם לפני כל כך הרבה שנים. הזכרתי לו כל מיני פרטים והוא לא ידע את נפשו מרוב שמחה והפתעה. שח לי כיצד התפזרה כל אותה קבוצה שבאה עימו לארץ, אחד התאבד בגלל אהבה נכזבת, שני נהרג במלחמות, וכל כיוצא באלה. כבר אין מחצבה ואין אבנים ואין גם כוח לשבור. והכול השתנה ואף בריאותו כבר לא מה שהיתה והוא מחכה להשתלת לב. כמובן שלקח אותנו לסיור במשק להראות לי איך הכול התרחב. וכל שאלתי היתה היכן המקלחת מפח גלי? ענה שסילקוה ובמקומה הקימו מועדון. אמרתי שזה סימל יותר מכל את הקיבוץ (יחד עם חדר האוכל) וחבל שלא נתנו את דעתם לשמר את שני המוסדות הללו.
היה מאוד מרגש לפגוש את האיש, שבעיני היה אב טיפוס לחלוצים הציוניים האמיתיים, מקימי המדינה במו ידיהם ממש.
יחסית מסתגלים הצעירים לשינויים ללא קושי רב. וגם אנו בחברת הנוער הסתגלנו אט-אט, פחות או יותר, למצב. הפריעו כאמור דברים אחדים שנראו עוד אז בעיני מגוחכים. כגון שלא התחשבו די בכך שלא ידענו מספיק עברית כדי לבטא את עצמנו, וגם דרשו מאתנו הרבה מעל יכולתנו הפיסית. וכל פעם הפטירו "תתאמץ זה שלנו... תתאמץ זה שלנו..." קשה היה לחוש שזה שלנו אחרי שהייה של שבועיים במקום. עברית זה דבר נחמד לדרוש מאתנו, אך רובם דיברו ביניהם ביידיש, היא ה"מָאמָאלוּשִן" שלהם מן הבית.
הסובלנות, שבדרך כלל מצויה רק בספרים ובחוברות שבספרייה, כמובן שנפקד מקומה גם בחברה הזו. הם הסתכלו על העירוניים כאילו היו אויבי העם. למשל, עבדו שם שני נהגים בעלי טנדר פאראגו פרטי, ששכר הקיבוץ על מנת להוביל משלוחי חצץ לכל מיני מקומות. מדי פעם הם לנו בקיבוץ וכמובן גם יצא להם לאכול בחדר האוכל. נכון שהאווירה היתה חופשית אך מאחורי גבם קראו להם פאראזיטים קפיטליסטיים.
חוסר הסובלנות למי שדעותיו הפוליטיות שונות מהדעות של הרוב הדומיננטי שם, ובדיוק בימים ההם התחיל הפילוג המפורסם בקיבוצים. ואני זוכר, ולא הבנתי אז את העניין, איך כמעט כל יום הייתי רואה פתק חדש אחר תלוי בכניסה לחדר האוכל לאמור "לחברים, לנוער ולילדים שלום. מישָה" וכדומה. אמנם דגלו בשוויון ובחופש אבל דיבורים לחוד ומציאות לחוד. וראה גם פרשת סילוקה מן הקיבוץ דגניה של המשוררת רחל מן היום למחר בגלל שנתגלתה אצלה מחלה.
בשבת אחת לקחו אותנו לטיול בעמק החולה על משאית של המשק. בדרך, כדי להנעים את הזמן, היה אחד החברים צועק: "ואיפה טבע בן גוריון?" – "בבית שימוש!" באה התשובה מכמה בני נוער מרוקאיים, שאומנו לכך עוד קודם לכן. ללמדך שהקיבוץ החליט להשתייך לזרם אחר מאשר מפלגתו של ראש הממשלה דאז ד. בן גוריון.
הקיבוצניקים תמיד התגאו בכך שהם מעורים בחיי התרבות וצורכים אותה יותר מאשר העירוניים. הם תמיד שאלו בהתרסה את אנשי העיר: "נו, וכמה הצגות אתה ראית בשנה האחרונה? אני בחופשה שלי ראיתי שלוש!"
יום אחד נתבשרנו שלמחרת בערב ניסע כולנו לקיבוץ מנרה, הוא מרום הגליל, לראות הצגת תיאטרון של "הבימה" – "מות הסוכן". התכוננו לכך בשמחה, אך כאשר באנו לעלות על המשאית, אמר המדריך בפני כול לאחת הנערות, דליה, שהוחלט על-ידי מזכירות המשק שהיא לא תצטרף להצגה: "חבל על הכרטיס, כי ממילא את עוזבת אותנו בעוד חודש לקיבוץ אחר..."
קרובים היו לדליה בקיבוץ כלשהו בהרי מנשה והיא החליטה להצטרף אליו דווקא. ומשנודע הדבר למזכירות המשק החלו מנדים אותה כאילו היתה אויב ובוגד ממש. חרה לי הדבר מאוד ונפגעתי מן היחס המשפיל והעויין. אחרי הרבה חודשים שהיא עבדה בקיבוץ כמו חמור, מונעים ממנה ללכת לראות הצגה.
היה כמובן אחד מחברי המשק ששימש מדריך לחברת הנער שלנו. לפי דעתם היה צריך לעשות מאיתנו בני אדם. הרגשנו ביחס המתנשא שלו ובכך שהרגיש בצורך שיש לו לעצב אותנו מחדש. סיפר לנו כל מיני בלופים וקיווה שאנו נאמין לו רק בגלל שהיינו עולים חדשים. למשל, פעם הלכנו אני וכמה מחבריי לטייל והגענו לוואדי הסמוך, שכאמור היה מלא עצי פרי לרוב ומעיינות וכרמים ובוסתנים. גן עדן ממש. פתאום מצאנו את עצמנו עומדים לפני שלושה עצי מישמש אדירים. מלאים פרי טעים להפליא, וזה בעת שלא היו פירות בארץ ובקושי יכולנו לראות תפוח פעם בחודש. אכלנו ואכלנו ולא אמרנו די. וכל כך רצינו לקחת הביתה! הורדנו את החולצות, קשרנו את השרוולים, כיפתרנו את הכפתורים והן הפכו למעין שק, ומילאנו הכול בפרי. חזרנו שמחים וטובי לב והתחלנו לחלק לחברים. פתאום בא המדריך וצווח שזה אסור לאכילה וטען שזה מורעל והחרים את הכול. באותו הערב הלכנו אליו לחדרו לשאול דבר מה, וראינוהו יושב עם חבריו וחוגג על המישמש שלקח מאיתנו בטענות שווא.
המדריך הזה ניגן על מנדולינה, וזו הסיבה שפיתחתי אלרגיה לנגינתו של הכלי מאז ועד היום.
רעיונותיו של הקיבוץ נראו יפים ונשגבים. על הנייר הם יותר טובים מאשר במציאות. אני לא הייתי זקוק לזמן רב כדי לחוש שזה לא יכול להימשך אצלי לאורך ימים. דברים שהפריעו לי אז ולא השתכנעתי להכיר בהם, התקבלו אחר כך כנכונים. אלא שהיו צריכות לחלוף קודם עשרות שנים. ועד אז עשו את כל המאמצים כדי להמשיך ולקיים את האידיאולוגיה שלהם בצורתה, כפי שהיתה, אף על פי שהיה נראה בעליל שהדבר נוגד את הטבע האנושי במידה מסוימת.
לדוגמה – היתה הסיסמה המפורסמת שכל אחד בקיבוץ תורם לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. מן הרגע הראשון ראיתי שמדובר בהבל הבלים והדבר קומם אותי. חשבתי שלא הוגן, למשל, שחבר שמעשן יקבל כל שבוע שבע קופסאות סיגריות בעוד שאני שלא עישנתי לא קיבלתי במקום זה מאומה. אם הוא משחית את הכסף על סיגריות, אני רוצה להוציאו על ספרים או תקליטים.נרק עשרות שנים אחר כך הגיעו למסקנה שיש להגביל ונקבע מה שנקרא "תקציב אישי". ההמשך ידוע לכולנו.
חוסר הסובלנות הפריע לי מאוד ולא יכולתי להבין את התופעה שאדם לא יכול לגור בכפיפה אחת עם מישהו ממפלגה אחרת. שלא לדבר על כך שחיי הקיבוץ, הקומונה, שבה כולם חודרים לחיי כולם, נוגדים את אופיי. וכדי לחוש זאת לא הייתי צריך קודם להזדקן: די היה לי בשש עשרה שנותיי של אז.
מזכירות המשק נטלה רשות לעצמה לפתוח מכתבים שקיבלנו מקרובינו או שלא למסור אותם לנו כליל. כך שכאשר הגיעו הוריי לארץ (חודשים אחדים אחרַיי), שלח אחי מברק אליי למשק לאמור: "הורינו הגיעו, בוא לבקרם."
משראה שאין קול ואין עונה ממני שלח מברק שני וגם על זה לא היתה תגובה. הוא שלח גם מכתב ובו כתב לי על שני המברקים שניחש שהועלמו, ויעץ לי שאבקש חופשה ואם לא יתנו שאארוז ואסתלק.
הלכתי למזכירות עם המכתב ושאלתי על המברקים והם התחילו לגמגם. נכון שהייתי עולה חדש אך לא חשבתי שזה כלול בתפריט, כל הסיפור של העלמת מברקים כאילו אני הייתי אסיר במחנה עבודה. על כן התעקשתי לקבל חופשה. עוד הדריך אותי אחי במכתבו שאם אבוא לחופשה שאלך קודם למזכירות הקיבוץ ואבקש תרנגולת כדי שיהיה לי מה לאכול באותם הימים של החופשה, וגם לאחרים. ביקשתי גם זאת ולהפתעתי הרבה קיבלתי אחת.
בימים ההם וגם אחר כך התהלכה בדיחה בארץ: "מתי אוכל הקיבוצניק תרנגולת?" והתשובה: "או כשהוא גוסס או כשהתרנגולת גוססת." אבל תרנגולתי שלי היתה חיה ובריאה. קשרו לה את רגליה בשרוך ועליתי על האוטובוס בדרכי לחיפה דרך עכו.
עכו היתה מעין תחנת כניסה לחיפה ולדרום הארץ מן הגליל. פקחי משרד המסחר והתעשייה, כלומר "קומנדו דב יוסף", נהגו לעצור את האוטובוסים וכל רכב אחר ולערוך בהם חיפוש אחר דברי מזון. שמא יש כאן הברחה לשוק השחור. על עניין זה היו בדיחות וסיפורים לרוב. במקרה עלה מפקח גם לאוטובוס שלנו והתחיל לתור אחרי המטענים שנראו לו חשודים.
אני החזקתי את תרנגולתי בין רגליי כשראשה כלפי מטה והסתכלתי דרך החלון. היא שיתפה פעולה ולא קירקרה בזמן הביקורת. המפקח לא הבחין בדבר וירד כלעומת שעלה. כל הנוסעים שסביבי בירכו אותי על הצלחתי במבצע שנראה להם כהברחת מזון דרומה, אף על פי שצויידתי במכתב רשמי מן הקיבוץ בו אישרו שאני נוסע מחברת הנער להוריי שבאו, עולים חדשים, ואני לוקח איתי תרנגולת למחייתי. המכתב הזה שמור עימדי עד היום הזה למזכרת.
המשך יבוא
* * *
חדש בחלונות, סדרה בהוצאת גוונים
"תבקשי חזק"
רומן מאת רחל גבריאל
יעל, שהתייתמה מאמה בגיל צעיר, נאחזת בכוח באהבה הראשונה המזדמנת בחייה, גם כשזו מתגלה כאכזרית ואלימה.
רחל גבריאל מלווה את הגיבורה מימי ילדותה, שנעדרו אהבת אם, דרך חייה בפנימייה דתית, המעבר שעשתה לקיבוץ ועד לנישואיה הטראגיים.
"תבקשי חזק" מספר את סיפורן של נשים רבות, הנאלצות להתמודד עם חיים לצדו של בעל אלים.
מה קורה בחייהן?
האם תמצא יעל את הכוח הדרוש לה לשנות את המציאות אליה נקלעה?
האם כוח זה טמון בנשים סובלות אחרות?
רחל גבריאל, שגדלה כילדת חוץ בקיבוץ, מתארת ברגישות רבה את קורותיה של הגיבורה, שהייתה מוכנה לתת הכל תמורת אהבה.
סיפור עם סוף לא ידוע מראש...
*
הי רחל,
סיימתי זה עתה לקרוא את ספרך ואני באמת ובתמים מלאה התפעלות מכישורייך הספרותיים. הספר היה מותח וקשה להניח אותו מהיד (למרות שנאלצתי כמובן לקטוע מפעם לפעם את הרצף).
שלומית
*
קראתי את הספר, אהבתי מאוד. אי אפשר לומר שנהניתי, בגלל הנושא הקשה. קשה לעזוב את הספר מהיד, בחלקו הראשון של הספר לא הפסקתי לטפטף, הרבה טישו נצרך בזמן הזה. את החלק השני צלחתי כמעט ללא בכי אבל בכאב רב ובסקרנות לגבי מה יקרה הלאה.
היום העברתי לחברה את הספר לקריאה וקיבלתי טלפון "כועס" בו היא שאלה אותי מה רע היא עשתה לי שנתתי לה ספר שהיא לא יכולה לעזוב ומשבש את סדר יומה.
חוויתי חוויה עמוקה, סיפור מרתק.
קוראה
[דבר המפרסם]
* * *
עמוס כרמל
שמחת חינם: היוזמה הטרויאנית
המודעה עטורת הדגלים שפירסמה לאחרונה מחלקת המו"מ באש"ף בעיתונות הישראלית מספקת לקוראיה שירות חשוב. אחרי שמתגברים על ההתרגשות הנלעגת מעצם הפרסום – מכך שאש"ף אינו רואה עוד את אמצעי התקשורת שלנו כמצורעים ומוכן לנצל את הדמוקרטיה הנהוגה במקומותינו – מתברר שאי-אפשר עוד להאשים שום גורם נסתר בהפצת תרגום לקוי ומסולף של "יוזמת השלום הערבית" (או "היוזמה הסעודית"). עכשיו גם אפשר לראות בבירור כי התפעמותו של נשיא המדינה מהיוזמה הזאת היא בעייתית ותמוהה. כי הפגמים שיש בה אינם קשורים בכלל למה שהוא קורא "הזכויות הדתיות של היהודים."
הראשון שבפגמים האלה נמצא בפתח הסעיף השני של היוזמה, כפי שהיא מוצגת במודעה. ישראל נקראת "לאשר את הדרישות הבאות." לא לעיין בהצעות, לא להעלות אפשרויות חלופיות, לא לנהל משא-ומתן בין שווים. יש דרישות ואין בלתן. יש ניסוח אולטימטיבי, ואנחנו אמורים לחשוב שהוא מתיישב עם מה שנקרא במודעה "שלום צודק".
אחת הדרישות האלה היא "מציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים שעליו יוסכם תוך התאמה עם החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם." ההחלטה הזאת, שהתקבלה בדצמבר 1948, לא היתה מקובלת על אף ממשלה ישראלית. לא רק מאז "הכיבוש" של 1967 אלא גם ב-19 השנים הראשונות למדינה שבהן לא היו לנו "שטחים". והטעם לכך היה פשוט. בסעיף 11 של ההחלטה נקבע כי "הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית." במילים אחרות, הדרישה של "התאמה עם החלטה 194" – כנאמר במודעה, היא דרישה לשינוי מהותי במאזן הדמוגראפי בשטחי מדינת ישראל שבתוך "הקו הירוק".
למי שמפקפק בכך, למי שמשתעשע באשליות כי המילים "פתרון צודק שעליו יוסכם" מקנות לישראל זכות למזער את השינוי הזה, מומלץ לקרוא את סעיף 4 של "הצהרת ביירות", שנכלל גם הוא במודעה המדוגללת: "דחיית כל הצורות של איזרוח הפלסטינים אשר סותרים את הנסיבות המיוחדות של המדינות הערביות המארחות." הנוסח הזה מעורפל במכוון ומופרך מעיקרו. שום מדינה ערבית לא נאנסה להעניק אזרחות לפלסטינים שהתיישבו בה, בניגוד ל"נסיבות המיוחדות" שלה. ירדן, למשל, עשתה זאת בהתלהבות רבה. גם מדינות המפרץ לא הסתייגו מכך כאשר נזקקו לכוח עבודה מיומן. ובכלל, אילו "נסיבות מיוחדות" מונעות אזרוח של בני העם הערבי באחת מעשרות הארצות שלו, ולמה צריך להזכיר אותן בדרישות שמופנות לישראל?
המשמעות היחידה של הסעיף הזה ב"יוזמה" היא פסילה גמורה של שיקום הפליטים הפלסטינים במדינות הערביות שבהן הם נמצאים זה שישים שנה. אם אסור לאזרח אותם שם, "יוזמת השלום הערבית" כוללת את ההעברה שלהם למקום אחר. כלומר, "הנסיבות המיוחדות" הן רק צורה דמגוגית של הדרישה לממש את "זכות השיבה" הפלסטינית לתוך ישראל. ליתר תוקף, בהודעת הסיכום של פסגת ביירות (ב-28.3.02), שבה נוסחה ההצהרה הניצבת במרכז המודעה המדוגללת הזדרזו המנסחים להטיל על ישראל את "האחריות המשפטית המלאה לקיומה של בעיית הפליטים הפלסטינים" ולהדגיש את "התנגדותם המוחלטת לכל התוכניות והניסיונות ליישבם מחוץ לבתיהם." מה עוד נדרש כדי להבין במה מדובר?
בראש המודעה נדפס באותיות גדולות שמובטחים לנו "קשרים דיפלומטיים ויחסים נורמליים" בתמורה ל"סיום הכיבוש". האותיות הקטנות מלמדות שמדובר במחיר גדול בהרבה. לא בהיענות למשק כנפי יונה אלא בהכנסת סוס טרויאני. אכן, מיפנה היסטורי.
פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" מיום 26.11.09
אהוד: אתה לא יכול לשער לעצמך עד כמה הרבה ישראלים משכילים, אמידים, שאי אפשר לרמות אותם בטיב המוצר במסעדות, בתיאטראות ובאולמות הקונצרטים, ואפילו לא בזיכרונות על אהבות שחוו בבחרותם – בטוחים שהיוזמה הסעודית היא הפתרון המיידי הטוב ביותר לסכסוך, וכי רק השחיתות והטמטום של ממשלת ישראל מונעים את השלום שעל הסף!
* * *
הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר
"ספר הגעגועים"
קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 350 עמודים ועומד לצאת לאור בראשית חודש דצמבר 2008 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, בראשית חודש דצמבר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח [בישראל]. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.
אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו בראשית חודש דצמבר! – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק בהגיע מועד משלוח העותק אליהם. לצערנו מתעכבת קצת הפקת הספר מעבר למה שצָפינו. אין צורך לשלוח את השיקים בדואר רשום.
הכתובת למשלוח 50 השקלים:
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי
וזוהי צוואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
יוסף חיים ברנר, מתוך "מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, ארץ-ישראל
* * *
ליבנו בבומביי (מומביי)
ליבנו עם ההודים, ההינדים והמוסלמים כאחד, העומדים עתה בבומביי מול מתקפת טרור נפשעת ביותר, מוסלמית כמובן – הנמשכת ממש בשעות אלה וגובה מחיר של עשרות קורבנות ובני-ערובה שמי יודע מה יעלה בגורלם!
ואנחנו מתנצלים על כי לתקשורת ולפוליטיקאים שלנו אין הרבה זמן לעסוק בכך כי ראשם נתון בראשונטורס.
* * *
אהוד בן עזר
המסע לארץ הודו
בִּהְיוֹתִי יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ
לְהוֹדוּ. נְעָרִים חוּמִים וַחֲשׂוּפֵי-שֵׁת רָצוּ
אָנֶה וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ
וְקָרְאוּ אֶת שְׁמִי בִּצְחוֹקָם הַפִּרְאִי. פִּילִים
רַבִּים צָעֲדוּ לְאֹרֶךְ הַדְּרָכִים הַלְּבָנוֹת
וּשְׂפָתַי רָעֲדוּ בִּתְשׁוּקָה וְאַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים
מְאוֹד סָגְרוּ עָלַי לְלֹא הֶרֶף. בְּכָל
פִּנָּה הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע וְכַאֲשֶׁר הִנַּחְתִּי מַטְבֵּע
הִבִּיטוּ בִּי הַפִּילִים וּבָכוּ. הַפִּילִים הִבִּיטוּ
בִּי וּבָכוּ וַאֲנִי פִּזַּרְתִּי מַטְבְּעוֹת נְחֹשֶׁת
בְּאַרְמוֹנוֹתֶיהָ הַלְּבָנִים שֶׁל הוֹדוּ. בִּהְיוֹתִי
נַעַר חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. הַרְבֵּה שָׁנִים
חָלְפוּ הַרְבֵּה פִּילִים פָּרְחוּ מִזִּכְרוֹנִי. אוּלַי
גַּם הַמַּסָּע נִרְאֶה חֲלוֹם טִפְּשִׁי? נַעַר
צָנוּם וְעִקֵּשׁ הָיִיתִי. חָפַצְתִּי לָרוּץ אָנֶה
וָאָנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַגַּנְגֵּס הַקָּדוֹשׁ. עוֹד
הַיּוֹם אַרְמוֹנוֹת בְּהִירִים מְאוֹד סוֹגְרִים עָלַי
לְלֹא הֶרֶף. בִּתִּי הַקְּטַנָּה קוֹרְאָה אֶת שְׁמִי
בִּצְחוֹקָה הַפִּרְאִי. הַדְּרָכִים לְבָנוֹת וְהוֹדוּ
אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד. אוּלַי יַלְדָּתִי אֵלֶיהָ
תָּבוֹא? הַפִּילִים שֶׁלִּי לֹא הִפְלִיגוּ לְשָׁם וְאִישׁ
מִשְׁכֵנַי לֹא חָצָה אֶת הַיָּם. בִּהְיוֹתִי
יֶלֶד חָפַצְתִּי לִנְסֹעַ לְהוֹדוּ. אוֹמְרִים, הוֹדוּ
אֶרֶץ רְחוֹקָה מְאוֹד.
1959
מתוך ספר השירים "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" שיצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" בשנת 2005.
* * *
ברגע האחרון: מעכשיו בג"צ ינחה אותנו!
בג"צ ינחה את צה"ל מתי מותר לחסל פושעי טרור ומתי לא, ואת מי, וכמה.
בג"צ ינחה את ממשלת ישראל כיצד לפרק את הכור הגרעיני בדימונה כדי לעמוד בדרישות הפרוז הגרעיני של המזרח התיכון.
בג"צ יאסור בדיחות גסות כגון: לחברה שלי קעקוע קונכייה על ירכה וכאשר אני מניח עליו אוזן אני מריח את הים.
בג"צ ידרוש ממדינת ישראל לסגת מיד לגבולות הקו הירוק ולהחזיר את הגולן הכבוש לסורים.
בג"צ יאשר תקנה עות'מנית ישנה הנמצאת עדיין בספר החוקים לפיה יש לקיים בדיקת בתולים לפני נישואים.
ועוד היד נטויה ובינתיים החתנים יעשו ביד.
* * *
יואב אהרוני ו-נ' האלמוני(ת)
תבורכו על דברי ההוקרה והעידוד שלכם (חב"ע 395). כמה יקרים הם בעיניי ואיזה צוֹרי יש בהם לנשמתי.
תודה רבה,
אמציה פורת
* * *
אהוד בן עזר: מתקרב תאריך מלאת 130 שנה
לחריש התלם הראשון באדמת פתח תקווה
חריש התלם הראשון באדמת המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח תקווה – התקיים ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.
לפי התאריך הכללי יש לחגוג לו את 130 השנה ביום שישי, 26 בדצמבר 2008.
לפי התאריך העברי יש לחגוג לו בשבת, ו' חנוכה, ל' כסלו תשס"ח [27.11.08].
אף שאני אחד משלושה נכדיו החיים-עדיין האחרונים של יהודה ראב בן עזר, חורש התלם הראשון, ודומני גם היחיד שיודע לאשורן את תולדות ראשיתה של המושבה – לא קיבלתי עדיין שום הזמנה מעיריית פתח תקווה לחגיגת התלם הראשון או לשאת דברים בטקס.
בשעתו, דומני בחנוכה 1978, במלאת 100 שנים לחריש התלם הראשון, אירגנה התאחדות האיכרים טקס של "חג התלם הראשון" בבית הנשיא בירושלים. הוזמנו שניים מבני משפחתנו: אהרן בן עזר ז"ל ויבדל"א בנו הלל. אני לא. כפי שהסביר יו"ר התאחדות האיכרים דאז, הסופר וההיסטוריון יצחק זיו-אב: "לאדם בעל דיעות שמאלניות כמוך לא מגיע להשתתף בטקס לזכר התלם הראשון שחרש סבך!"
ואילו היום אני נחשב בחוגים רבים "ימני" ואפילו "פאשיסט" כי אינני מוכן לרמות את עצמי נוכח מה שברנר כינה: "מרירות המציאות".
* * *
יש לברך כל שעה שאולמרט עדיין ראש ממשלה
הבה נברך כל שעה, כל יום, כל שבוע שעדיין עוברים עלינו עם ראש ממשלה חכם, אחראי, מוכשר, ממלכתי ושקול כאהוד אולמרט – אשר גם לאחר הדחתו לא פוסקים הניסיונות להדיחו במועד מוקדם יותר –
כי מי יודע מה מצפה לנו אחריו!
* * *
ולפרקליטוּת – איפה העד הַמָּכֶּה מוריס טלנסקי שבעזרתו הפלתם את אולמרט בלי משפט ובלי הגשת כתב אישום? –
ואיזו מתנה יפה הכנתם כקבלת פנים לראש הממשלה החוזר מפגישות קריטיות בוואשינגטון – שמטרתן הבטחת רציפות הדאגה וההתחייבות האמריקאיות לקיומנו מול איום ההשמדה הגרעיני האיראני!
אכן, המדינה הזו משוגעת!
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
ב- 1.12.08 ייכנס לתוקפו תיקון מס' 40 לחוק התקשורת למניעת דואר זבל. באם אינכם מעוניינים לקבל מאיתנו דואר אלקטרוני, אנא שילחו במייל חוזר הודעה: "הסר מרשימת התפוצה" ונסיר אתכם באופן מיידי. באם לא ביקשתם להימחק מרשימת התפוצה שלנו נראה זאת כהסכמה להמשך קבלת דואר אלקטרוני.
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1981 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 373] אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
פינת המציאוֹת: חינם!
כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל