גיליון מס' 397

תל אביב, אור ליום שני, ד' בכסלו תשס"ט, 1 בדצמבר 2008

שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

לקראת שנת ה-100 לתל אביב, העיר העברית ה-1 והמטרופולין העברי הגדול בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֲהָבוֹת הֵן שְֹדוֹת-תְּעוּפָה.

עוז אלמוג: החיוך של ארז טל. // אמציה פורת: השלמה לדברי התודה.

אורי הייטנר: תסמונת כ"ט בנובמבר –  לב הסכסוך. ההתבכיינות.  הפרוורסיה.

אהוד: זיוה שישא ואני קרובים בדם!

אביחי פאוזנר: אוי לנו אבוי לנו, גברת נגה מרון, אם "נמליך עלינו את ביבי"?

פרק  ראשון מספרה  החדש  של  נגה  מרון  "אישה  בגילה".

משה גרנות: על הספר "משמרות בספרות הישראלית" מאת יוסף אורן.

גדעון שדמי: זיכרונות ילדות: הפרדסים ההם.

אהוד בן עזר: עם פסח בר-אדון במצפה שלם, 1972, פרק מתוך היומן, מתפרסם לכבוד כנס ים המלח בעין גדי, המוקדש לארכיאולוג פסח בר-אדון ולארכיאולוגיה של האיזור, ומתקיים בימים אלה.

ברוך תירוש: נגד אהוד ברק.

זיכרונותיה של נערת ליווי, כפי שסיפרה לאמנון בי-רב, פרק תשיעי, הפקיד הבכיר.

לאנץ' מצויין ב"בר המיצים" של "לאפאייט גוּרְמֶה", בסידרה: תענוגות פאריס לְגוּרמֶיהָ מאת ס. נידח, סופרנו לתיפקודֵי האיצטומכה.

אסתר ראב, מתוך "כל הפרוזה": "פילוקסרה". המרתף. ה"כֶּרמְ'ל".

מ. שמואלי: העדיפויות באסטרטגיה לשלום אמיתי.

אהוד בן עזר: ההוזמנתי לבית הנשיא או חלמתי חלום?

אריה דרוקמן: אנחנו תחת התקפה עולמית.

* * *

יוסי גמזו

אֲהָבוֹת הֵן שְֹדוֹת-תְּעוּפָה

אֲהָבוֹת הֵן שְֹדוֹת-תְּעוּפָה: תָמִיד

מִישֶהוּ מַמְרִיא, מְתֻדְלַק צִפִּיָּה נִרְעֶדֶת,

מְפַתֵּחַ מְהִירוּת, תְּאוּצַת חֲלוֹמוֹת, צוֹבֵר גֹּבַה –

צָלוּב, פְּרוּשֹ-כְּנָפַיִם, לְאֵיזוֹ

גֻלְגָּלְתָּא לֹא צְפוּיָה

שֶל סִכּוּנִים.

אוֹ אַחֶרֶת: כָּבֵד וּמְבַקֵּש

בְּאַלְחוּט נִחָר, לֵאֶה, שֶל גַּעֲגוּעַ

אֶת רְשוּת-הַנְּחִיתָה, בְּעוֹד מַחְתּוֹת-הַגֶּחָלִים

שֶל אוֹרוֹת מַסְלוּל-הַהַמְרָאָה לְמַטָּה

קוֹרְצוֹת לוֹ בְּפִתּוּי פְלוּאוֹרֶסְצֶנְטִי כְּמוֹ עֵינֵי

אִשָּה שֶתִּקְווֹתֶיהָ קֻרְקְעוּ שָנִים בִּ-stand by

וּפֶתַע הֵן שוֹלְפוֹת כַּרְטִיס מִתּוֹךְ שַרְווּל-הָרוּח

אֶל הָרָקִיעַ הַשְּבִיעִי,

מַחְלֶקֶת-תַּיָּרִים.

הַיָּמִים

שֶהַדִּמְיוֹן אֵינוֹ מֻרְשֶה בָּהֶם אַף פַּעַם

לְלַוּוֹת אֶת נוֹסְעֵיהֶם מַמָּש עַד קְצֵה הַטֶּרְמִינָל,

טְעוּנִים פִּתְאֹם ווֹלְטַז'-כְּמִיהוֹת גָּבוֹהַּ, קֹצֶר-רוּחַ

חֲגִיגִי, כְּפוּל מַשְמָעוּת דְּרוּכָה, סוֹמֶרֶת. אוּלַמֵּי-

הַמְתָּנָה צְלוּפֵי אוֹר יוֹם, מְעַפְעֲפִים נֵיאוֹן שֶל לַיְלָה

כְּמוֹ רִבִּית שֶל אוֹר, כְּמוֹ יוֹם בְּחֶזְקַת 2, כְּמוֹ מִנּוּן

מָעֳצָם שֶל גּוֹרָלוֹת: פְּגִישוֹת, פְּרֵדוֹת, דִּמְעוֹת-עוֹד-רֶגַע,

לְעוֹלָם לֹא סְתָם, פָּשוּט,

עַל אֵש קְטַנָּה,

יוֹצְאִים, בָּאִים.

הַלֵּילוֹת

שֶכָּל טִיסַת-טְרַנְזִיט מֵחוֹף אֶחָד שֶל עֶצֶב

אֶל הַבָּא-בַּתּוֹר נִמְשֶכֶת לְאָרְכָּם הַקַּרְחוֹנִי

בְּתָא-הַטַּיָּס הָאָטוּם בִּקְלָפֵי solitaire שֶל תְּפִלּוֹת לְלֹא כְּתֹבֶת,

שֶל חֹשֶךְ רַוָּק וּבְדִידוּת חַד-הוֹרִית וְתוֹחֶלֶת הוֹמְלֶסִית לְאֵיזֶה מַשֶּהוּ אַחֵר –

זוֹכִים לִקְלֹט בְּתֶדֶר-מְצוּקַת-הָעַד-מָתַי-כָּךְ

אִתּוּת קָטָן שֶל אִלּוּ,

שֶל אוּלַי,

שֶל יִתָּכֵן

בַּמּוֹרְס הָעֲרִירִי שֶל הָאַחַת, הַלֹּא-נוֹדַעַת

שֶסְּפִינָתָהּ נִטְרֶפֶת בּוֹ-זְמַנִּית

כִּתְנוּמַתְךָ.

אֲהָבוֹת הֵן שְֹדוֹת-תְּעוּפָה. מִגְדַּל-

הַפִּקּוּחַ שֶלָּהֶן הַחַשְדָּנִי, לְמוּד-הַפַאשְלוֹת,

מִתְאַמֵּץ נוֹרָא לִשְמֹר אֶת חֲלוֹמוֹ שֶל יַעֲקֹב

בִּפְּרוֹפּוֹרְצְיוֹת חֲסִינוֹת-אַכְזָב שֶל זְהִירוּת צוֹנֶנֶת:

מַלְאֲכִים עוֹלִים,

מַלְאֲכִים יוֹרְדִים,

סְרִיקוֹת בִּטְחוֹנִיוֹת כְּנֶגֶד כָּל מִטְעָן שֶל פַּחַ"ע,

הַקְּרָב הַלֹּא-נִמְנָע בֵּין הַחֲשָש הַפָּרָנוֹאִי

וּבֵין אוֹרְגַּזְמַת הַ-take-off שֶל בּוֹאִינְג-הַתִּקְוָה.

הַפַּחַד לְאַבֵּד אֶת זֶה

אַף פַּעַם לֹא מַתִּיר

אֶת כָּל חֲגוֹרוֹת-הַבְּטִיחוּת אֲבָל יֵש הַרְפָּיוֹת בֵּין תִּדְלוּק לְמִשְנֵהוּ.

גַם עַל זֶה, כַּצָּפוּי, מְשַלְּמִים בִּמְזֻמָּן: עַנְנוּת, כִּיס-אֲוִיר, הוּרִיקָנִים,

טֶרוֹרִיסְט-הַתְּשוּקָה הַמַּצְמִיד אֶקְדָּחוֹ לְרַקַּת-הַנַּוָּט, חֲטִיפַת

הַתְּבוּנָה הַפִּכַּחַת, עַל תֶּקֶן שֶל בַּת-עֲרֻבָּה עַד פִּצּוּץ תָּא-הַדֶּלֶק,

הַצְּנִיחָה,

נְחִיתַת הַיֵּרוּט וְהָאֹנֶס,

כָּל הַתַּפְרִיט כֻּלּוֹ.                  

* * *

עוז אלמוג

החיוך של ארז טל

לארז טל יש חיוך תמידי שמרוח לו על הפנים, כמו ניתוח פלסטי. עם השיער הקצוץ הוא מזכיר לעתים את האיקון של סמיילי. אבל סמיילי היה סמל התום, ואילו החיוך של טל הוא סמל הציניות.

החיוך של ארז טל הוא גם החיוך של הערוצים המסחריים. מין קריצה משועשעת, זחוחה ואדנותית שאומרת: אנחנו יודעים שאנחנו מוכרים לכם זבל מזובל ואנחנו גם יודעים שאתם צרכנים דבילים שנהנים מתוכניות של כלום על כלומניקים, אבל אם זה הולך לנו, אז למה לא? ועוד היא אומרת: המבקרים ימשיכו להתפלץ מהביזאר ואנחנו נמשיך לצחוק כל הדרך אל הבנק. כי אלה כללי המשחק ואם לא נוח לכם, תקפצו. וחוץ מזה העולם מצחיק (גם כשלא תמיד יש סיבה לצחוק), אז צוחקים.

ארז טל הוא האח הגדול של צופי הטלוויזיה בישראל ועל פי חיוכיו השופעים נראה שהוא מרוצה מאד ממעמדו זה. זה התחיל לגמרי אחרת. טל היה מנהיג בחבורה צעירה ומוכשרת של מרדנים וחדשני תרבות – חבורת גלי צה"ל של שנות השמונים, שתקעה סיכה שנונה בפאתוס הממלכתי. הוא ייצג (בעקיפין כמובן) את הדור שלי בכבוד – דור מלחמת לבנון הראשונה.

נולדנו בשלהי שנות החמישים ובשנות השישים. התבגרנו בתנועות הנוער והתנדבנו (רובנו) ליחידות קרביות. אבל כבר בבחרותנו הבנו שמשהו כאן חורק. הייתה מלחמת ההתשה, ואחריה מלחמת יום כיפור, והיו מלחמות של ימין-שמאל ודתיים-חילוניים, וכמובן אינפלציה דוהרת ובלגן כלכלי לא קטן. במלחמת לבנון כבר היינו חיילים ומפקדים, וחזרנו מלאי כעס וספקות. ההתפכחות האוניברסאלית של נערים ונערות מתבגרים לוותה אצלנו בהתפכחות אידיאולוגית. עזבנו את הקיבוץ ואת מדבר יהודה ויצאנו לחפש נופים חדשים ומשמעויות חדשות במזרח הרחוק ובדרום אמריקה.

שבנו מלאי חוויות מהעולם הגדול, ויחד עם אחינו הבוגרים (דור מלחמת יום כיפור) הקמנו  בהתלהבות מנגנון של מסרים, שערער על כל מוסכמה מקודשת. תוך כדי גילינו את נפלאות השפע החומרי וההדוניזם, וייסדנו את התל אביביות הבליינית.

המחשב בא לנו בדיוק בזמן, והקמנו תעשיית היי טק מפוארת, שביססה לנו את האגו ואת חשבון הבנק. הפמיניזם ודת הפסיכולוגיה וזכויות האזרח, שעמדו נר לרגלינו והבחינו אותנו מהורינו, תרמו גם כן לגאווה הדורית. מהפוליטיקה ברחנו כמו מאש, אבל את התקשורת, המשפט ועולם הפרסום והעסקים כבשנו ללא התנגדות.

ואז הגולם במעגל קם על יוצרו, והשתן עלה לנו לראש. ממרום אדנותנו לא שמנו לב מה אנחנו עושים. הולדנו וגידלנו דור עילג, מפונק ואגוצנטרי, שאימץ את החיוך האסקפיסטי שלנו; פירקנו באמצעות החיוך הזה כל שריד של נימוס ואיפוק והרסנו את מוסד המנהיגות, המחייב מינימום של כבוד לסמכות. עודדנו השתמטות מחובות חברתיות, והעברנו את המסר התקשורתי: אחרינו המבול, אז בינתיים בואו נצחק.

הורינו והורי הורינו אולי היו תמימים, אבל היה להם מצפון. אנחנו החלפנו את המצפון בחיוך הציני ואנו עומדים להשאיר ליורשינו אדמה חרוכה.

אני מסתכל על החיוך של ארז טל ונעשה עצוב. החיוך הזה, שקפא על פניו והפך לפרסומת, ממשיך לייצג את בני דורי ואת ממשיכי דרכינו הצעירים, ואני מתבייש בו.

*

אהוד שלום,

את המאמר המצ"ב YNET סירבו לפרסם. עורכת מדור "דעות" של האתר, שבו התפרסמו בשנים האחרונות מאמרי-העמדה שלי, ציינה שלוש סיבות (אני מצטט): "לא הבנתי את הפואנטה." – "לא ממש נימקת כראוי למה ארז טל לא ראוי לצפייה." – "ההתייחסות האישית אליו בעייתית בעיניי."

ישפטו קוראיך אם צדקה. אני חושש שמאחורי הסירוב לפרסם עומדים מניעים אחרים, שרובנו יכולים לנחש...

בעקבות זאת הודעתי לסגן העורך שאני מפסיק את כתיבתי במדור.

שלך בידידות,

עוז אלמוג

לעוז שלום,

מאמרך מצויין, וכל מי שאינו מטומטם מבין אותו היטב. גם אני הרגשתי אותה תחושת אכזבה מארז טל, שכאילו מסמל את המסלול האומר שכדי להיות מסחרי ופופולארי מאוד עליך להתחיל את דרכך בלהשתין על המדינה בתוכניות סאטירה איכותיות ומבריקות, ואחר שנים אחדות אתה יכול לצחוק כל הדרך אל הבנק.

מכל מקום, אתה תמיד אורח רצוי אצלנו לכתוב למעגל נמענינו הגדל והולך, ותרשה לי לצטט ממכתב פרטי ששלחת לי לאחר ששאלתי אותך אם יש צורך שתעדכן את מאמרך על המנטאליות האמריקאית והישראלית, שנכתב לפני היבחרו של אובמה לנשיא:

לא, אני לא חושב שיש צורך. המנטאליות האמריקאית לא משתנה בגלל הבחירות והבחירה של אובמה לא סותרת את הניתוח שלי (להיפך).

אולי בעתיד אכתוב משהו נקודתי יותר באשר לרפובליקנים ולדמוקרטים. אני צריך עוד לפתח את הרעיון שלי, שאומר בערך כך: העולם כולו מחולק (מבחינת השקפת עולם) לרפובליקנים ודמוקרטים. וזו גם הבעייה שלו.

כי גם אתה וגם אני יושבים באמצע, ואנחנו במיעוט בלתי מסווג – מיעוט של אנשים רציונאליים שמסתכלים למציאות בעיניים ולא קונים בולשיט (מכל הכיוונים והזרמים). האם אנחנו ימניים? לא. האם אנחנו שמאלנים? גם לא. שני המחנות צודקים ושניהם טועים (תלוי במה).

זו לדעתי גם אחת הסיבות שאנשים (כמוני למשל) נתפסו לכתב העת האינטרנטי שאתה מפרסם. סוף כל סוף יש אדם לא "שפוט" שכותב ללא "אג'נדה" (אגב, מילה בזויה בעיני) וללא שבלונה. אתה אמנם שפוט של פתח תקווה ואסתר ראב, אבל זו שריטה נחמדה וידידותית לסביבה.

ד"ש

עוז

עד כאן מכתבך, אך הרשה לי לומר לך, עוז, מניסיוני כעורך, שלצערי גם עליי לדחות חלק מהחומר המגיע אליי וזאת מכמה וכמה סיבות כגון:

היעדר רמה ספרותית נאותה של שירים, סיפורים וזיכרונות (הגם שאני משקיע עבודה רבה בעריכתם).

ניסיון להשתמש במכתב העיתי כפלטפורמה לדיעות קיצוניות במיוחד הגובלות בהשמצה, במסווה פובליציסטי (אך אין אצלי  צנזורה על ביקורת והבעת דיעות או על סקס) וכן מאמרים ארוכים מדי, מבולבלים וקשים לקריאה.

זאת בנוסף לבעיות הטכניות של חומר שמגיע למערכת שלא בצרופה של טקסט עברי רצוף בתוכנת וורד עברי רגילה ועליי לדחותו עד שיחזור ויגיע מוקלד כהלכה.

בשעתו עזבתי את הטור שלי ב"ישראל היום" משום שרשימה שלי, שתוכנה היה שלא רק הממשלה אשמה בכול אלא גם הציבור והעיתונות, נדחתה בטענה שהעיתון אינו תומך בשחיתות. הבנתי שב"ישראל היום" אסור לכתוב מילה טובה על אולמרט, ועזבתי עמדה תקשורתית שבה יכולתי בכל זאת להמשיך לכתוב כאוות נפשי, בנושאים אחרים, לעשרות אלפי קוראים – בתנאי שלא אתמוך באולמרט. עיתונאים ותיקים אמרו לי שעשיתי שטות, משום שזה קורה לכל עיתונאי – שלא כל מה שהוא כותב, נדפס. ולכן הדילמה שלנו אינה קלה. ואני מדבר כאן על הצד המוסרי, לא הכספי. האם להיות משת"פ עם עיתון מגמתי או להיעלם ממנו, כפי שגם חדלתי לשלוח תגובות ומאמרים ל"הארץ" כי אני יודע שלא יודפסו או שיסולפו בעריכה.

אולי המצב ישתנה כאשר ל"חדשות בן עזר" יהיו לא רק 2,000 נמענים אלא כ-45,000 – כפי שיש דומני לעיתון "הארץ". מבחינה אינטרנטית-טכנית אין בכך בעייה, וגם המשלוח לא יעלה אפילו אגורה אחת יותר.

אהוד

* * *

מזלנו שלא רק בית חב"ד בבומביי [מומביי] הותקף ויושביו נהרגו אלא גם מטרות אחרות, שאין להן שום קשר לישראל וליהודים, הותקפו ועשרות מיושביהן נהרגו.

ומדוע?

כי אחרת היינו זוכים לתגובה שהנשיא בוש ניסה לשווקה אחר הפיגוע בספטמבר 2001 במגדלי התאומים והיא – שאמנם יש להילחם בממלכת הרשע של הטרור בכל מקום בעולם אבל לא במה שקורה אצל הפלסטינים ונגד ישראל, שזה אינו טרור אלא מאבק לאומי [הניסוח כאן הוא מהזיכרון].

על כך ענה לו אז ראש הממשלה שרון שאנחנו לא נהיה צ'כוסלובקיה של המערב, ובוש שוב לא חזר על דברי האיוולת הללו, אף כי אולי המשיכו לחלחל בו במיסתרים, הגם שהוא היה אחד הנשיאים הטובים ביותר לישראל.

והפעם בהודו, אם מתקפת הטרור היתה נגד מטרה יהודית בלבד, שמזוהה עם ישראל [הגם שחב"ד אינם ציונים והמשיח שלהם מעולם לא ביקר בישראל, וספק אם חב"ד מוכנים לקבל הגנה ישראלית בבתיהם הפזורים ברחבי תבל] – היה העולם שוב מבדֵל אותנו, מאשים אותנו בהחשכת עזה ובהרעבתה, וכמובן בגזענות, ורואה רק בנו את הגורם שבגללו פועל בעולם הטרור המוסלמי – שהוא כביכול גמול נקם ושילם לכל פשעינו הנוראים.

* * *

אמציה פורת: השלמה לדברי התודה

יואב אהרוני ו-נ' האלמוני(ת),

תבורכו על דברי ההוקרה והעידוד שלכם (חב"ע 395). כמה יקרים הם בעיניי ואיזה צוֹרי יש בהם לנשמתי.

את דבריך, יואב, ש"אפשר להתאים ילדים לעברית, ולאו דווקא עברית לילדים," צריך לתלות כמוֹטוֹ בכל בית הוצאה שמכבד את עצמו. קלעת בדייקנות למדיניות שלי בתרגום "ספר סיפורי הענקים" לילדים. כך גם השתדלתי ללמד את תלמידיי בעריכה ובתרגום. הילדים חכמים הרבה יותר ממה שנראה לרבים מהוריהם, לצערנו, ומשום כך חינוכם נעשה מלכתחילה מוגבל. הילד הוא "נייר חלק" (כמאמר חז"לינו למה שקרוי "טאבּוּלה ראזה"), וככל שנקדים לטעת ולהטביע בו את הטוב, כן ייטב לו.

גם בעריכה ובתרגום למבוגרים, בעצם, לא יזיק להתאים את המבוגרים לעברית, ולא את העברית למבוגרים של ימינו... הצרה היא שלא לחנך חשוב היום, אלא למכור. אשרי ילדיך, יואב, שיש להם אב כזה, שמעודד אותם לקרוא ולכבד את שפתם.

המשָלים שלך נ', אכן קולעים ויאים מאין כמוהם לעניין.

תודה רבה לכם,

אמציה פורת

אהוד: אחת הדוגמאות היא ההנאה העצומה שמפיקים ילדים ומבוגרים כאחד מהמחזמר "עוץ לי גוץ לי" בשפתו העשירה של שלונסקי, שלא נגעו בה ולא רידדו אותה. בדרך כלל ילדים קטנים מדברים עברית מצויינת, לעיתים אפילו נמלצת ו"גבוהה", אבל זה עובר להם בסוף היסודי ולקראת חטיבת הביניים ואז לא רק שאי אפשר להבין מה הם אומרים אלא גם קשה לשמוע, גם למורות קשה לשמוע, ולעיתים יש לי ספק אם בני-הנוער האלה בכלל מבינים מה שהם אומרים. לנו בגילם היה הרבה סלנג, אבל ביטאנו כל מילה, ואפילו בהנאה.

* * *

אורי הייטנר

א. תסמונת כ"ט בנובמבר – לב הסכסוך

לפני שלוש שנים וחצי, ישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד המילימטר האחרון, ועקרה את כל יישוביה עד היהודי האחרון.

היתה זו הזדמנות פז לפלשתינאים. אילו החליטו לשמור על גבול שקט, ולהשקיע את משאביהם ומרצם לבניין הכלכלה והחברה, החינוך והרווחה, מערכת המשפט והחוק הפלשתינאיים, העולם כולו, וישראל בכלל זה, היה נרתם ומשקיע כמעט ללא הגבלה על מנת לסייע לפלשתינאים במשימה זו.

אילו בחרו בדרך זו, אילו נשמר השקט בגבול עם רצועת עזה, סביר מאוד להניח, שבתוך זמן לא רב, ישראל היתה מתנתקת ממרבית שטחי יו"ש, בתמיכה רחבה של הציבור הישראלי.

אולם הפלשתינאים בחרו בדרך הפוכה – הם תקפו ללא רחם את האוכלוסייה האזרחית הישראלית בנגב המערבי במתקפת טילים ללא הפסקה.

למה הם נהגו כך?

חמש שנים קודם לכן, הציע ראש ממשלת ישראל ברק לפלשתינאים הצעה שאי אפשר לסרב לה – נסיגה כמעט מוחלטת מכל שטחי יש"ע, חלוקת ירושלים, נסיגה משטחים בנגב במסגרת "חילופי שטחים" תמורת אחוזים בודדים מהשטח שבהם קיימים גושי התיישבות עתירי אוכלוסיה ישראלית. אולם בניגוד להסכמי אוסלו, דרש ברק תמורת הוויתורים המפליגים הללו חוזה שלום והצהרה על סוף הסכסוך עם ישראל.

אילו קיבלו את ההצעה, היתה היום מדינה פלשתינאית ברחבי יהודה, שומרון ועזה שבירתה ירושלים. כל העולם היה נרתם לסייע למדינה הצעירה בפיתוח משקה.

אולם הפלשתינאים דחו את ההצעה, תבעו את זכות השיבה ופתחו במתקפת הטרור הרצחנית.

למה הם נהגו כך?

אין זה דפוס חדש. בכ"ט בנובמבר 1947 עצרת האו"ם החליטה לחלק את א"י המערבית בין מדינה יהודית לבין מדינה פלשתינאית. הפלשתינאים קיבלו שטחים נרחבים ביותר – לא רק יהודה, שומרון וחבל עזה, אלא גם הגליל המערבי, חלקים מן הנגב, השפלה, המשולש, לוד ורמלה, יפו.

אילו קיבלו את ההצעה, המדינה הפלשתינאית היתה חוגגת השנה 60 שנה להיווסדה, ושטחה היה גדול הרבה יותר מההצעה הנדיבה ביותר שהיום מישהו מציע להם.

אולם הפלשתינאים, בגיבוי כל מדינות ערב, לחמו נגד קבלת ההחלטה, דחו אותה משהתקבלה ולמחרת פתחו במלחמה להשמדת הישוב היהודי בארץ-ישראל.

למה הם נהגו כך?

אבא אבן נהג לומר על הפלשתינאים שהם מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. זו אמירה פטרונית, היוצאת מנקודת הנחה שהוא יודע טוב מהם מה טוב להם, ומכאן עמדתו השיפוטית האם הם ניצלו את ההזדמנויות לקידום מטרתם.

לא, הפלשתינאים לא החמיצו הזדמנויות. ההזדמנויות החמיצו אותם, כלומר את מטרתם. יש לפלשתינאים חלום, יש להם מטרה, ואין הם מוכנים להתפשר עליה. אילו קיבלו את הצעות ברק, אילו שמרו על גבול שקט אחרי ההתנתקות, היה זה בעבורם כמו לקבל את החלטת החלוקה של האו"ם. הם דחו את החלטת עצרת האו"ם כי היא סותרת את מאווייהם הלאומיים – מדינה פלשתינאית על כל ארץ-ישראל ומניעת הקמתה של מדינה יהודית בחלק כלשהו של ארץ ישראל.

הפלשתינאים דבקים בדרכם מאז כ"ט בנובמבר. הסכסוך בינם לבינינו, מאז ועד היום, אינו על שטח זה או אחר ואינו על תוואי הגבול בין המדינות, אלא על עצם זכות קיומה של מדינת ישראל.

ב. תסמונת כ"ט בנובמבר – ההתבכיינות

אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה, תקפו הפלשתינאים את ישראל בפשע מלחמה מתמשך – התקפות טילים על אוכלוסיה אזרחית.

ישראל, לאט לאט ובהדרגה, מימשה מזער מזכות ההגנה העצמית שלה. אולם הפלשתינאים אינם מפסיקים להתבכיין על "המצור האכזרי" שישראל מטילה עליהם, על ש"רצועת עזה הפכה לבית סוהר אחד גדול", על שישראל מונעת אספקת חשמל – טענה המלווה בביום הפסקות חשמל פיקטיביות.

אחרי שברק הציע לפלשתינאים את הצעתו הנדיבה, הם פתחו במתקפת טרור נוראית, ושלחו מחבלים לפוצץ עצמם ולהרוג כמה שיותר יהודים וזרעו מוות ברחובותינו, באוטובוסים, במסעדות ובקניונים. הם ירו ללא הפסק על שכונת גילה ועל היישובים הישראליים שבקרבתם. הם רצחו בלינץ' אכזרי ישראלים שנקלעו לעיר פלשתינאית.

וברגע שישראל הגיבה, תחילה באיפוק ("איפוק זה כוח") ובבלימה בלבד, הם החלו להתבכיין על הדיכוי, על הרוגיהם, על נפגעיהם, על המחסומים שנועדו לעצור את המרצחים, על הגדר שנועדה להגן על אזרחי ישראל וילדי ישראל. וכשאחרי שנה וחצי, לאחר חודש בו נרצחו מאות ישראלים, לאחר טבח סדר פסח במלון פארק, כשסוף סוף ישראל מימשה באמת את זכות ההגנה העצמית שלה, וצה"ל קיבל אור ירוק לנצח, הם המציאו את עלילת ה"טבח" בג'נין.

גם ההתבכיינות הזאת היא תסמונת כ"ט בנובמבר. הפלשתינאים תקפו את היישוב היהודי למחרת החלטת האו"ם. מדינות ערב פלשו לישראל ביום הקמתה, במטרה למנוע את הקמתה ולהשמיד את היישוב היהודי בא"י, שלוש שנים אחרי השואה.

אבל מאז ועד היום הם מתבכיינים ומייללים על מחיר תוקפנותם, המכונה בפיהם "נכבה", ובמשך 60 שנה נמנעים מלשקם את הפליטים, אלא מנציחים את פליטותם כנשק תעמולתי נגד ישראל, ככלי במלחמתם נגד קיומה.

ג. תסמונת כ"ט בנובמבר – הפרוורסיה

לא רק הפלשתינאים, אלא גם לא מעט ישראלים משתתפים בחגיגת ההתבכיינות הפלשתינאית בעקבות מימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל, מן ה"נכבה" ועד "המצור האכזרי" על עזה.

אצל הפלשתינאים ההתבכיינות הזו היא נשק תעמולתי במלחמתם נגד האוייב הציוני. אצל אותם ישראלים, זו פשוט פרוורסיה.

* * *

התנצלות המערכת בפני אורנה אנג'ל

אהוד שלום

חוששני שאתה עלול להסתבך. אורי הייטנר כתב אצלך היום [גיליון 396] בקטע על ההערצה לפושעים שזה החל באורנה אנג'ל. אין לי שום דבר בעד הגברת הזו, שהיתה ועודנה חסידהוטה של אהוד ברק ומפלגת העבודה, אבל היא לא שרה אנג'ל (שהייטנר התכוון כנראה אליה). לאותה אורנה אין שום מעורבות קרימינאלית ודומני שכדאי לך לפרסם תיקון טעות והתנצלות.

כל טוב,

קורא ותיק

* * *

אורי הייטנר: על מה ועל מי אתה מלין?

ציטוט: אתה לא יכול לשער לעצמך עד כמה הרבה ישראלים משכילים, אמידים, שאי אפשר לרמות אותם בטיב המוצר במסעדות, בתיאטראות ובאולמות הקונצרטים, ואפילו לא בזיכרונות על אהבות שחוו בבחרותם – בטוחים שהיוזמה הסעודית היא הפתרון המיידי הטוב ביותר לסכסוך, וכי רק השחיתות והטמטום של ממשלת ישראל מונעים את השלום שעל הסף!

אהוד בן עזר, גיליון 396

 אהוד, על מה ועל מי אתה מלין? הרי הודעת שאתה מתכוון להצביע למי שמנסה לדחוף את היוזמה הזו. אמנם לא הדוחף הראשי, פרס, אבל גם ברק הביע מחוייבות לתוכנית הנוראית הזו. אני מתרשם שקיימת סתירה מובהקת בין עמדותיך הפוליטיות, לבין תמיכתך בפוליטיקאים שדעותיהם הפוכות לשלך (אולי פשוט יש לך זיקה מיוחדת לפוליטיקאים ששמם כשמך. רעיון טוב, אולי אני אתמוך באורי אבנרי?).

אורי הייטנר

אורי, בהנהגת המדינה אני סומך יותר על ברק ואולמרט משאני סומך על נתניהו. אך אני לא שם קצוץ על ההכרזות של כל אחד מהם, גם של פרס, כי כולנו יודעים שזה חלק מהמשחק המזרח-תיכוני שבו כולם מדברים על שלום ואין שלום ולא יהיה שלום ואנחנו גם לא נחזיר שטחים תמורת אין שלום. אנחנו רק "מנהלים את הסכסוך," כהגדרתו הקולעת של ד"ר גיא בכור. לכן חשוב לי שאהוד ברק ימשיך להיות שר הביטחון, ואם אין ברירה – אני מעדיף את ביבי (שלא אצביע עבורו) על פני לבני, שעליה אינני סומך כלל, וכאשר אני שומע את העברית הבסיסית שלה נעשה בשרי חידודין-חידודין.

כולנו בסירה אחת, ללא הבדל דעות אידיאולוגִיות והכרזות טקטיות, ונצטרך להיאבק מול לחצים מצד האמריקאים והפלסטינים והאיראנים והעולם המוסלמי כולו. ויכולים מנהיגינו לדבר כאוות נפשם על השלום ועל גבולות חדשים אבל אף אחד מהם לא יוכל לוותר על הגולן, וגם לא יעזור לחמאס להפוך את הגדה המערבית לרצועת עזה.

וכמובן, אם היה אפשר אני הייתי מצביע עבור אהוד בן גרא.

אהוד

* * *

לידיעת ידידי ואוהבי ארץ ישראל: בשבוע הבא יופיע ספרי

מדברים גלויות מארץ ישראל

הספר מופיע בעקבות 5 תערוכות שאצרתי ברחבי הארץ

במלאת 100 שנה לעליית בן דב לא"י.

בשיתוף מוזיאון בית אורי ורמי באשדות יעקב איחוד

ובסיוע אספני הגלויות ובעיקר ד"ר ירי רימון

יעקב גרוס, אוצר התערוכות ועורך הספר

למעוניינים להזמין: מחיר הספר – 80 ₪ + 10 ₪ דמי משלוח ואריזה

להזמנות בדואר נא לשלוח המחאה ע"ס 90 ₪  לפקודת: יעקב גרוס

אל: יעקב גרוס, ת.ד. 909 גבעתיים 53108

לפרטים נוספים: yakgross@zahav.net.il

אפשר להפיץ הודעה זו לידידיכם המעוניינים בסיפורי ארץ-ישראל

* * *

אהוד: זיוה שישא ואני קרובים בדם!

אני זיוה שישא (קרונזון) גרה בעיר ניו יורק.

סבתי, חנה לבית שטמפר הייתה בתו של מנחם-יהודה שטמפר, שהיה אחיו הצעיר של יהושע שטמפר. הוא עלה לארץ עם אביו האלמן (בנימין שטמפר) וארבעת אחיו  ב-1873, כשהיה בן 9, בעקבות אחיו יהושע, שעלה לארץ עוד  ב-1869.

סבתי חנה נולדה בפתח תקווה בשנת 1884. אימה הייתה לאה לבית כץ-הומינר. חנה היתה הבת הבכורה מתוך ששת הילדים שהגיעו לבגרות – אחיה היו משה, שלמה, חיה, רוחמה ובן הזקונים בנימין.

היות שסבהּ של סבתי חנה היה נשוי לחנה ראב, אני קרובה של אהוד בן עזר, וגם של כל מי שתרם מזיכרונותיו ומידיעותיו על השטמפפרים והראבים.

זיוה

אהוד: זיוה שישא קרונזון, אמנית וציירת, המקיימת מפעם לפעם תערוכות בישראל. היא גם אשתו של הרופא הניו-יורקי יצחק קרונזון, המוכר לידידיו בצפון ובמרכז הארץ בשם קוקו, ולקוראי הספרות העברית בתור "וילאם סארויאן הישראלי" וזאת בזכות ספריו וסיפוריו שהם ממיטב הספרות העברית החדישה (והקריאה, כי יש מיטב שאינו קריא) ובהם בייחוד קובץ הסיפורים "אימא, שמש ומולדת".

כפי שכבר הסברתי בגיליונות הקודמים, שלמה ראב ואשתו אסתר מהכפר סילש שבהונגריה (היום בתחום סלובקיה)  עלו בזקנותם בשנת 1863 לירושלים למות בה, ואכן הם קבורים בה. בנם אלעזר-אליעזר, או לאזאר, ראב – הוא אביו של סבי יהודה ראב, ואביה של יטול, אחותו של סבי יהודה, שנישאה לבנימין שטמפפר והיתה אימו של יהושע ושל שאר האחים, ובהם מנחם-יהודה, סבא רבא של זיוה שישא, וסבא של יהושפט הרכבי ז"ל.

אצלנו כתוב כי: "בשנת תרל"ג / 1873 השפיע יהושע שטמפפר על אביו הדיין, ר' בנימין שטמפפר, והעלה אותו ארצה אחריו, יחד עם אימו יטול, אחותו של ר' אליעזר ראב. שניים אלה קבורים ליד קברו של ר' אליעזר בהר הזיתים. ר' בנימין שטמפפר נפטר בשלהי 1899 / חשוון תר"ס, ואשתו מתה בשנת תרס"ב/1902. בעלותו ארצה בשנת 1875 פגש ר' אליעזר ראב לא רק באחיינו יהושע, אלא גם באחותו ובגיסו, יטול ובנימין. יהושע, בעלותו בשנת 1869, פגש בסבו ובסבתו, שלמה ואסתר ראב."

מתוך אחרית דבר לספר "התלם הראשון", 1988, עמ' 201.

* * *

אביחי פאוזנר

אוי לנו אבוי לנו, גברת נגה מרון, אם "נמליך עלינו את ביבי"?

ומה טוב בגברת ציפורה לבני? [רשימתך בגיליון 396] – זה שהיא לא מסוגלת להחליט, העובדה שהיא מתנהלת ללא אג'נדה, זה שהיא לא מכירה ואף מפנה עורף לערכים עליונים כלויאליות וחברות (עיין ערך אהוד אולמרט), זה שבכלכלה ובמשק המדינה היא בורה, זה שמנהיגות לגביה במקרה הטוב הוא מושג, או תיאור לשוני לדבר שאינו מוכר לה?

שימי לב – הארץ עוברת רעידת אדמה, אנשים מתרוששים והיא טסה לעצרת האו"ם להקשיב לנאומו של נשיא המדינה, להתחכך בקוקטילים עם נציגי עמי הגלובוס-בלבד, וכמובן להצטלם עם הנשיא בוש ולומר לו שהוא יחיד בדורו והוא זה שקידם את המזרח התיכון ליציבות לקראת שלום. נו... באמת!

כמובן אל לנו לשכוח שהיא המתחרה הצמודה לנשיאנו לתואר אלוף העולם בנסיעות לחוץ-לארץ ובהתייצבות לקוקטילים בארצות היעד. שיא תפארתה, והיא ציינה זאת השכם והערב, ועתה חדלה, ומעניין מדוע – היה הסכם הפסקת האש במלחמת לבנון השנייה.

ברק: אני לא יודע באם עליי להתחיל במניית האבסורדים שלו, או לוותר ולציין רק שכל המוסיף גורע. אציין רק שה"סגן הבכיר ביותר לראש הממשלה" בפוטנציה היה מוכן לוותר על צירוף מפלגתו ה"אידיאולוגית" באם תנאי זה לא יתקבל [לא ברור. – אב"ע]. האיש ניפץ אישית מפלגה לתפארה (זה היה ביתי) מפלגה שהאופטימיסטים מנבאים לה 10-12 מנדטים והפסימיסטים 7-9. לכן בכל זאת אדלג על "מעלותיו" ו"הישגיו" וכמובן על כל גחמותיו. הפרק ההזוי שלו יכול בקלות למלא מחזה קומי, או טראגי, תלוי במתבונן.

כן, והגענו לביבי, שאין ספק שאני האחרון במוקיריו. אך מה לעשות, הוא היחיד מהנפשות הפועלות שמבין בכלכלה, שמבין את חומרת המצב, ושיש לו תוכנית פעולה עניינית שתיתן פתרון לבעייה במתווה נכון ובזמן סביר. ואדם שמבין נושא ושולט ברזיו יכול גם לתמרן ולנתב תוך כדי. ורבותי, האיש הוא ריאלי והוא גם ישב למשא ומתן עם הסורים  ואף עם הפלסטינים בתנאי שיהיה עם מי לשבת.

האמיני לי גברת מרון, שמכל הגלריה המאוד עלובה העומדת לבחירה בפנינו, הוא היחיד שעשוי לדאוג בצורה סבירה ומניחה את הדעת לכלכלה למשק המדינה, לחינוך, לחברה ולביטחון. שני הנותרים מיועדים מראש לכישלון.

אני בכלל אינני מבין למה אהוד ברק נמנה בין השלושה. אין לי צל של ספק, ולצערי – גם ישי וגם ליברמן יגברו עליו ויעלו  במיספר המנדטים.

ולכן גבירתי, כשאין שׂעורים, נגזר עלינו העדר לאכול קש אך לא גבבה. אכן זה רע ולא לכך פיללנו אך זה ימנע את הגרוע. שסופו מי ישורנו.

אני חייב לציין זאת שנית – שרחוקה השקפת עולמי מזו של נתניהו כרחוק מזרח ממערב, ואעז לומר שהיא קרובה יותר להשקפתך, אם ניחשתיה נכון, אך עלינו להיות ריאליים, לסתום את האף ולהתקדם על אף הריחות המעופשים, באם חפצי חיים אנו.

תמצית החיים היא תורת הפשרה וכשאין ברירה בוחרים ברע במיעוטו. ולסיום – לעם הנפלא הזה מגיע הרבה יותר.

אהוד: ההשערה שלי היא שחרף הסקרים המחמיאים – מפלגת קדימה תתרסק בבחירות ואין שום סיכוי לליבני להיות ראש ממשלה –

שהעבודה בראשות ברק תקבל הרבה יותר מנדאטים ממה שהסקרים מנבאים לה (אני אצביע הפעם עבורה) –

וכי לראש הממשלה הבא, בנימין נתניהו, יש הסכם חשאי וג'נטלמני עם ראש הממשלה הנוכחי אהוד אולמרט (בסופו של דבר הם מאותה מפלגת הליכוד) – והוא, שאולמרט מכהן עד שתיכון ממשלת נתניהו אחרי הבחירות, ומעביר לו באופן מסודר את האחריות ואת השלטון (וזה, בברירת מחדל, בהחלט לטובת המדינה, ביטחונה וכלכלתה) –

ואילו נתניהו, מצידו, במוקדם או במאוחר, עשוי לספח את אולמרט לממשלתו (בתור שר שאינו חבר כנסת) – אולי שר החוץ, וגם מלכתחילה להשאיר את ברק כשר ביטחון בקואליציה ליכוד-עבודה. גם זה הרע במיעוטו. ומבוסס בחלקו על ההנחה שלי שלא יצליחו להגיש שום כתב אישום נגד אולמרט אלא אם טלנסקי ייבחר מחר לנשיא מדינת ישראל הבא ולסבתא שלי יהיו גלגלים והיא תהיה אוטובוס שיש בו הפרדה בין זכרים לנקבות.

* * *

פרק  ראשון מספרה  החדש  של  נגה  מרון  "אישה  בגילה"

דפנה תופפה בעצבנות על ההגה, כשהמכונית התקדמה בצעדי צב אל לב העיר. יגאל ישב לצדה, חגור בחגורת הבטיחות, מביט נכחו במבט זגוגי. מאז התאונה האחרונה, שגם ממנה יצא בנס, דפנה היא האוחזת בהגה של המאזדה החדשה. גווה היה נטוי קדימה במתיחות, והיא הפטירה לעבר השִמשה הקדמית, "בעוד רבע שעה מתחיל הקונצרט, ואנחנו תקועים פה! בעונה שעברה הדרך הזאת לא לקחה יותר מחצי שעה."

יגאל לא הגיב, ודפנה המשיכה להתנהל באיטיות בעקבות המכונית שלפניה.

"הם ישלחו אותנו ליציע המאחרים," כמעט השלימה עם האיחור. "הָעיר הזאת פשוט בלתי נסבלת!" אמרה כלפי השמשה, ובמחשבה שנייה הוסיפה: "אבל בחיים לא הייתי מוכנה לעבור לגור בשום מקום אחר בעולם."

 אני לא, ונטע כן. נטע היא מזן אחר, עולה בה גל המרירות הקבוע. למרות כל ערכי המולדת שספגה אצלנו בבית, היא לומדת מהר להסתגל לחיים באמריקה. נראה שהיא אפילו נהנית שם. וכשתינשא לדיוויד היא תהיה אזרחית אמריקנית ותישאר שם לתמיד... וכל זה בגללי, היא חוזרת לחטט בנפשה. מחפשת צידוק שיקל את תחושת האשמה שהיא נושאת בחזהּ. עוד מעט ימלאו לנטע שלושים וארבע, ומגיע לה להיות מאושרת, לאחר כל השנים האומללות... ואולי זה גם מה שמגיע לנו. לסיים את חיינו רחוקים ממנה ומהנכדים שעוד תלד בעתיד. להתגעגע כל החיים...

היא מעיפה ביגאל מבט זהיר, כאילו יכול לקרוא את מחשבותיה, המחשבות שיכלה לחלוק עימו בעבר, גם כשידעה כי יובילו לוויכוח נוקב וחסר תכלית שרק יוציא אותו מכליו. עכשיו אין חשש. דבר לא ישלוף אותו מתוך הקונכייה שסביבו, מן הבהייה חסרת התכלית בחלל...

טור המכוניות הדחוס פגוש אל פגוש חוסם את היציאה מרחוב צדדי, ומכונית שבאה משם מנסה נואשות להידחק ולהתמזג.

"מנוול!" סינן יגאל ברוגז וגחן קדימה, הושיט יד אל הצופר.

"למה מנוול, גילי? הוא פשוט מנסה להשתלב בתנועה," תפסה את ידו לפני שהספיק לצפור, והחזירה אותה בעדינות אל חיקו. היא הסירה את רגלה מדוושת הגז וסימנה למכונית הנדחקת שהיא רשאית להיכנס לפניהם. "תאר לעצמך שאתה היית תקוע שם! הרי גם אתה היית משתדל להידחף ולהתקדם!"

אך הוא כבר הוציא את ראשו מבעד לחלון וקרא לעבר החלל המואר בפנסי הרחוב, "אידיוט אחד! רוצח! כל התאונות בגלל נהגים כמוך! צריך להוריד אותך מהכביש!"

"למה לך לצעוק? הוא כבר לא יכול לשמוע אותך," לא יכלה לשלוט ברוגזה, ומיד התחרטה. מה אני רוצה ממנו? הוא לא אשם שרק עבֵרת תנועה של אחרים מעוררת בו לעתים זיק של חיים. אסור להגיב על השטויות שלו. ממקומה, לחצה על הכפתור הסוגר את החלון שלו, וליתר ביטחון גם נעלה את הדלת, חושקת שפתיה וממשיכה להתקדם.

ברגל היינו מגיעים מהר יותר, הציצה שוב בשעון. כאשר הבחינה מרחוק בשלט של חניון הפנתה את ההגה בתנועה חדה ונכנסה פנימה.

"כתוב שזה בתשלום!" הוא הזדקף במושבו.

"לא נמצא חניה אחרת," פסקה, תימרנה את המכונית פנימה וכיבתה את המנוע. טוב שלא נעלתי את נעלי העקב, חשבה. ואז הניפה את השַלָּט, נעלה את המכונית ושילבה את זרועה בזרועו. "בוא, נטייל קצת, גילי. לא יזיק לנו לצעוד קצת ברגל."

היא חשה חגיגית גם בנעלים השטוחות מכיוון שלבשה את חליפת המכנסיים הכהה ועשתה במספרה פסי בלונד לקראת האירוע. בעיני זרים אנחנו עדיין נראים לא רע, חשבה בסיפוק. זוג נאהבים קשישים שיוצא לבלות ערב תרבותי בתל אביב.

"לאן הולכים, דפנה?" שאל פתאום.

"לקונצרט, בהיכל התרבות, זה לא רחוק." היא כבר מורגלת לסוג זה של אמירות המעידות שזיכרונו הולך ופג.

"כבר היינו פה?" הוא תוהה בתמימות של ילד.

"היינו." מיליון פעמים!!! – היא מתאפקת שלא לזעוק.

ארבעים שנה הם הולכים בדרך הזו לסדרת הקונצרטים למנויים של הפילהרמונית. המוזיקה היא האהבה היחידה שעוד נותרה בו, בזה אין לה ספק. מוזיקה קלאסית, כמובן. פעם היה מת על תקליטים. קונה בלי הכרה, מכל נסיעה לחוץ-לארץ היה מביא אותם. היה מקשיב למוזיקה גם תוך כדי עבודה שהביא מן המשרד, וידע להבחין בין ביצועיהם של סולנים ומנצחים שונים. לאחר מכן עבר לדיסקים, ולאחר יום עבודה מתיש במיוחד היה שוקע באמבטיה מפנקת ומקשיב למוזיקה בעיניים עצומות, אולם לאחרונה רק יונה העוזרת זוכרת לגשת אל מִגדלי הדיסקים ולהסיר מהם את האבק פעמיים בשנה.

פעם אהב גם לראות הצגות, ובכל שנה נהגה דפנה לקנות מנוי זוגי לתיאטרון. אם לא יכלו ללכת בגלל ישיבה דחופה או אירוע משפחתי של מישהו מהמפלגה, שמח תמיד אחד משלושת הילדים לקבל כרטיסים חינם. ודווקא עכשיו, כשיגאל בפנסיה וכל עיתותיו בידיו, כשהיא מציעה לו ללכת לתיאטרון הוא מעדיף לשבת בבית. "אולי תלכי עם חבֵרה," היה מציע, אך היא לא אהבה לצאת בלעדיו. לעתים היתה משמיעה לו דיסק מאלה שאהב בעבר, ואז היה מתפשט חיוך על פניו הסחופים. חיוך ענוג, מעורר תקווה, ולהרף עין דימתה שהנה-הנה יפקח את עיניו, יתמתח בפיהוק של הנאה, ויקום מן הכורסה צעיר ורענן.

על המנוי לפילהרמונית החליטה לא לוותר. גם כיום עוד נדלק בעיניו זיק של חיוּת כשהיא מזכירה לו שיש קונצרט. יציאה לקונצרט היא גם סיבה להתלבש ולהתאפר, סוג של אירוע חברתי שהיא עצמה זקוקה לו עכשיו יותר מתמיד.

"מה לובשים, דפנה?" הוא עומד תוהה מול הארון הפתוח, והיא פורסת על המיטה את החליפה והחולצה התואמת, בוחרת בשבילו גם את הגרביים והנעליים, ולפני שעוזבים את הבית היא בודקת היטב, משגיחה שהבלבול שלו לא יורגש בחוץ. היה לו טעם משובח, והוא היה מקפיד בלבושו.  מנסיעותיו לחוץ-לארץ היה מביא לעצמו חולצות ועניבות יקרות, כאלה שקשה להשיגן בארץ, וגם הבגדים שהיה מביא לכל בני המשפחה התאימו למידותיהם ולטעמם. לקראת יציאה לקונצרט נהגו להקדים בשעה לפחות. נכנסים לאכול משהו קל בבית הקפה שבקומה השנייה, מתעכבים לפטפוט סתמי כשפוגשים מכרים באכסדרה, ועם צלצול הפעמון היו זורמים עם הקהל פנימה, למקומותיהם הקבועים מאז ומתמיד.

איש הביטחון שבפתח מציץ באדישות בארנקה של דפנה, בעוד היא מושיטה את זוג הכרטיסים לסדרן, וזה תולש את ספח הביקורת ומזרז, "מהרו, כבר מתחילים!" היא עוד הספיקה לקנות תכנייה, ואחזה בידו של יגאל המתנהל בכבדות, וכאשר נכנסו לאולם קידם את פניהם רעם מחיאות הכפים לכבוד המנצח שיצא אל הבימה. הוא הרים את שרביטו והס הושלך. התזמורת פצחה בקטע תזזיתי מוכּר, וזה – באבחה אחת – כבש את הקהל והצית בו זרם חשמלי.

עכשיו קיפלה בחיקה את מעילה והסתדרה בכיסאה. "מה מנגנים, גילי?" היטתה עצמה אל אוזנו, ספק משום שלא הספיקה להציץ בתוכנייה, ספק כדי לעורר את זיכרונו. פעם ידע לזהות כל יצירה בשמה, אולם עכשיו רק משך בכתפיו בחיוך נבוך. לא זוכר... היא לקחה מידו את התוכנייה ונרגעה. בוודאי, הנה, גם אני שוכחת. שוסטקוביץ. ידעתי שזה צריך להיות משהו רוסי. הרי יש לנו הדיסק בבית. שמענו אותו בלי סוף... היא עוצמת את עיניה, ומניחה לעצמה להיסחף עם צלילי המוזיקה הקסומים, צוללת אל תוך נבכי נשמתה פנימה.

יהיה לי מה לספר מחר לנטע, גואה בתוכה גל של געגוע. גם היא אהבה פעם מוזיקה. ועכשיו? מי יודע אם היא יוצאת שם לקונצרטים, אם היא יכולה לצאת בכלל, כאשר מצב אביו של דיוויד שיבש באחת את תכניותיהם.

בכל יום ראשון הן מדברות... שיחת נשים חלולה שהעיקר חסר בה. מתי תתיר לעצמה לפרוק באוזני בתה את המתחולל בנפשה? בכל שבוע דפנה מחליטה שהפעם תפתח את ליבה ותספר לבתה הכול, אך כשהיא שומעת את קולה מעבר לקו הטלפון היא בולעת אוויר ונושכת את שפתיה. שואבת כוחות מן המחשבה שבהתאפקותה זו היא מעניקה לנטע שבוע נוסף של שלווה. ואולי בשבוע זה יחליטו היא ודיוויד על גורלם המשותף? החתונה בוודאי תהיה בארץ. נטע תעמוד על כך. נזמין בשבילם מלון ברמה גבוהה. מול הים אולי. בשום אופן אי-אפשר שיגורו אצלנו בבית, אפילו שיש מקום בדירה שפעם גרנו בה חמישתנו. נזמין אותם פעם לארוחה חגיגית גדולה בבית, וזה יספיק. יגאל יחזיק מעמד ואף אחד לא ירגיש כלום. אני אדאג לכך, כמו שאנחנו מצליחים להעמיד פנים בארוחות ליל השבת, כאשר הילדים באים.

מגיעה לנטע חתונה גדולה, ויעלה כמה שיעלה. היא תרצה לשתף בשמחתה את מעט החברים שעוד נותרו לה בארץ, לקשור מחדש קשרים ישנים עם מי שלמדו אתה בכיתה ועם החברים מהצבא. קשרים שנותקו כאשר הלכו איש לדרכו, בנו משפחות והולידו ילדים. והיא נותרה מאחור, מסתגרת בדירתה השכורה, מעמידה פנים שהכול בסדר, אך נוטפת מרירות כסרפד עוקצני.  

מחר נדבר, ואספר לה על הקונצרט. אזהר שלא להציק. לא אזכיר מילה בעניין החתונה. הרי ברור שאני הראשונה שאדע כשיהיה לה מה לספר. גם על אבא לא אגיד לה דבר. לא אנפץ את דמותו של האיש שהיא מעריצה ואוהבת. מה יועיל לה אם תדע שזיכרונו של אביה הולך ונמחק? צריך להיזהר שלא לפגוע בקשר העדין שמתרקם לו עכשיו בינה לבין דיוויד. כמו מן השמיים נפל עליה הבחור הזר מאמריקה, והוא הצליח במקום שכל הבחורים שניסינו להכיר לה  נכשלו. ברור שאם תדע כי מצבו של יגאל הולך ומידרדר – היא לא תוכל להמשיך לשבת באמריקה ותחזור מיד הביתה. ולשם מה? הרי לעזור איש לא יוכל. ולמה לעזוב הכול רק כדי להיות כאן איתנו? ומה יחכה לה כאן חוץ מן הבדידות והייאוש אשר טרפו את נפשה במשך שש שנים, מאז פרשת אלון.

ושוב אני אהיה אשמה. כמה פעמים בחיים אפשר לחזור ולתקן לב שבור?

ופתאום כף ידו של יגאל מגששת מתחת למעיל שעל ברכיה. מתבייתת על ירכה, מתחילה לתופף בקצב המוזיקה. חמימות גואה בה, ועיניה לחות פתאום. הוא חי! עדיין הוא נזקק לאינטימיות, גם אם אינו מסוגל להביעה במילים! ליבה יוצא אליו, והיא נוטלת בין כפותיה את כפו הגרומה, מלטפת את העור הנוקשה כשל עוף זקן. רעד קל חולף בה כאשר אצבעותיה נתקלות בטבעת הנישואין. היא גוחנת לעברו עד שלחיָה נוגעת בשלו, ושפתיה לוחשות אל תוך אוזנו, "כמה זה נפלא, גילי! אני אוהבת אותך!" היא מצפה לתגובה, אך הוא רק מהנהן בחיוך מתחטא, וחוזר להקשיב בעיניים עצומות.

כבר אינו מסוגל לחלוק עמה את הידע שלו במוזיקה, כשהיה מנתח באוזניה את היצירה ומסביר את יסודותיה לעומקן. התזמורת עוברת אל הפרק הבא. שָקֵט ואיטי הפעם, וכף ידו עדיין על ירכה. היא עוטפת אותה בכפה ומתפללת ללא קול: תודה לך אלוהים על המחווה הזאת. אנא, שמור לי עליו ככה. אפילו ככה. כמו שהוא. תן לנו להמשיך כך ביחד עוד מעט. לא עד מאה ועשרים. רק עוד כמה שנים...

ושוב רעם התשואות עם סיום היצירה. מחיאות כפיים קצובות מלַוות את המנצח העוזב את הבימה כדי לחזור מיד, למצות עד תום את הערצת ההמונים המריעים. רובם קשישים כמוהם, ימיה הראשונים של התזמורת טבועים בהרגלי חייהם. שוב ושוב היה יגאל נהנה לספר לה שכילד הלך עם דודו לקונצרט שטוסקניני ניצח בו על הוברמן. עכשיו גם את זה אינו זוכר עוד. יש גם פנים צעירים בקהל, ואפילו לא מעט חיילים במדים. טוב שיש דור צעיר שמתעניין בקונצרטים שאינם פופ ורוק וטכנו, היא חושבת בסיפוק, ומציצה בשכניה לשורה. משפחה שפָּניהָ שונים. ברור שאינם מכאן. אולי קרוביו של הפסנתרן הסיני שיעלה עוד מעט לבימה לנגן את היצירה הבאה. בלִיל שפות נישא באוויר. אנגלית וגם גרמנית וספרדית. גם כמה כהי עור היא מזהה בקהל, וכולם מאוחדים בהנאה משותפת. הנאה שלמה שאינה מכירה בחוקי גזע, גיל ולאום.

ואז המנצח חוזר, והיא כבר קראה בתוכנייה שהוא מדרום אמריקה, ואיתו הפסנתרן הסיני. צעיר כמוהו, מנגן ברגש ובווירטואוזיות מדהימה יצירה של מלחין פולני – שופן. דפנה גוחנת אל בעלה. עיניו עצומות, אבל ליבה עולה על גדותיו, והיא מרגישה צורך לחלוק את רגשותיה. "תראה איך המוזיקה מסוגלת לחבר כך בין אנשים מכל קצות תבל," היא לוחשת באוזנו. "כנראה יש בין בני המין האנושי מן המשותף יותר מאשר מן המפריד..."

יגאל אינו עונה.

הספר "אישה  בגילהּ"  יצא  לפני שבוע בהוצאת "קוראים".

* * *

משה גרנות

שומר משמרות הספרות

על הספר "משמרות בספרות הישראלית"

מאת יוסף אורן

 יחד, 2008, 174 עמ'

"כרכי הסדרה 'תולדות הסיפורת הישראלית' מהווים ביחד מפעל היסטוריוגרפי ופרשני יחיד במינו במחקר ובביקורת של הספרות העברית, מפעל שאין דומה לו בהיקפו ובתוכנו במעקב אחרי התופעות המרכזיות בהתפתחות הספרות העברית בשנות המדינה..."

דברים אלה ימצא הקורא בעטיפה האחורית של הספר הנדון. כידוע, ההמלצה המופיעה, בדרך כלל, בצד האחורי של כל ספר, היא, על הרוב, פרי רוחו של הסופר עצמו המבקש לשבות את ליבו של הקורא ולפתות אותו לקנות ולקרוא את הספר. הקורא פטור מלהאמין לכל מילה הכתובה שם, אך  מעטים הם הקוראים המוותרים על קריאת "ההמלצה" הזאת לפני רכישת הספר וקריאתו. ולמה אני מקדים כל זאת? כדי להעיד שבפעם הזאת, לגבי הספר שלפנינו – הכתוב על הצד האחורי של הספר – כל מילה אמת, ואילו הוטל עליי לכתוב את הדברים – ייתכן מאוד שהייתי מפליג הרבה יותר בשבחים.

במה דברים אמורים?

משנת 1981 הוציא יוסף אורן ח"י ספרים שעניינם ביקורת על המרכזיים שבספרי הסיפורת הרואים אור בישראל. המפעל הזה מעורר התפעלות משום המסירות, ההתמדה, ההשקעה הענקית, הבקיאות הבלתי רגילה שלו בפכים הקטנים ביותר שבכל סיפור ורומן. הקורא חש שמדובר באדם הרואה (בצדק!) את מפעלו כשליחות גדולה, שאיש מלבדו לא היה מוכן לקחת אותה על עצמו. והרי באמת מדובר כאן במעשה אדיר ממדים, וחשוב מאין כמוהו – שאיננו מתגמל את עושהו משום בחינה. כותב הרצנזיה, למשל, אמנם איננו זוכה ל"חיי נצח", אך זוכה לתפוצת קוראים אדירה, שכן רוב הקוראים, הטובעים בים של פרסומים, "טועמים" קודם רצנזיות לפני ש"נוגסים" בספר עצמו. הרצנזיות הן בדרך כלל רפרפניות, והן רחוקות מלהצדיק את החשיבות הרבה שהקוראים מעניקים להן – מחוסר ברירה, שכן הן מקדימות בחודשים ובשנים את המחקר ואת הביקורת.

בקוטב השני מצוי המחקר, המנסה במוצהר לפענח את סודות היצירות, אך למעשה נועד להעניק קרדיט אקדמי לכותב. ובכן, קוראים רבים אין למחקר, וגם לא תגמול כספי ראוי לשמו, אך לעומת זאת הוא מקנה מעמד, וכאמור – קרדיט אקדמי.

בתווך עומדת הביקורת, שהיתה לפנים העיקרי שבין לווייני הספרות היפה, זו שמסייעת לקורא המעמיק להתחקות אחר פירושים, תכנים וצורות, רקע, מגמות נסתרות, יעדים חוץ-ספרותיים ועוד ועוד. בתווך הזה עומד יוסף אורן עם מפעלו אדיר הממדים – בתקופה הכי פחות "מפרגנת" – תקופה בה עדיפות מוכחת לרצנזיה ולמחקר האקדמי.

מתוך 18 ספרי הביקורת בסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית", קראתי רק ארבעה, ולא תמיד הסכמתי עם הדברים שמצאתי שם. נדמה היה לי שיוסף אורן מודד את טיב היצירה על פי קני מידה של מוסר ועל פי מידת השתייכותו הפוליטית של היוצר: ימני ואוהב ציון זוכה לשבחים על יצירתו, ואילו בשמאלני ובפוסט ציוני הוא מפליא את שבט ביקורתו. אני למדתי מאוסקר וויילד (הקדמה ל"דוריאן גריי") שאסור למדוד אמנות בקנה מידה מוסרי, שאם עושים כן – מיטב הספרות העולמית היה נפסלת. בוודאי שאין למדוד ספרות במידת הקירבה שלה לצד פוליטי כלשהו, ואילו יוסף אורן הצליף בסופרים/סופרות בשל חטאם למוסר (למשל, בספרו "הקול הנשי בסיפורת הישראלית" – 2001), או בשל חטאם לציונות (למשל, בספר "הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה" – 2005; וכן בספר "משבר הערכים בסיפורת הישראלית" – 2007).

אני מודה שתוך כדי קריאה בספרו החדש, שעליו נסבה רשימה זאת, מצאתי עצמי מהנהן לעצמי בהסכמה לטענות שפעם נראו לי כמעט מופרכות. כיוון שהציפייה הנפוצה בין קוראי הספרות היא שמאחורי הבדייה שהיוצר רוקם תתגלה איזו אמת פנימית גדולה (פרפראזה לדברי פבלו פיקסו), כלומר, הקוראים מצפים שבאמנות תימצא איזו אמת פנימית חפה מכל זיוף ומכל השתעבדות לתיאוריות חוץ ספרותיות. יוסף אורן הצליח לשכנע אותי בספר הזה שבאמת לא ייתכן לכתוב ספר שיש בו אותה אמת נכספת – אם למראה הזוועות שמבצע האיסלאם הפנאטי, ובתוכו הטרוריסטים הערבים המבקשים להשמידנו – יטען הסופר שבכל הזוועה הזאת אשמה ישראל, אשמות הציונות והיהדות. כשסופרים ישראלים מצדיקים את הפלסטינים "רודפי השלום", ומגנים את "הקלגסים" הישראליים שדבקים בכיבוש מתוך שנאת השלום – אין בליבי ספק שיש כאן שקר גדול, וממש לא ברור לי איך יוצרים בעלי שיעור קומה ומעמד מוסרי בארץ ובעולם מוכנים לחיות עימו.

בספר "משבר ערכים בסיפורת הישראלית" (2007) מתאר יוסף אורן את הרומן של אשכול נבו "ארבעה בתים וגעגוע" כספר מן המין הזה המעניק לפלסטיני את הצדק, העומק והקושאן על הארץ, ואילו הישראלים מאופיינים בו בסניליות, במבוכה ובהיעדר שורשים. בספר שלנו בא יוסף חשבון עם ספרו של א"ב יהושע "אש ידידותית", ומוצא בו "כנעניות", האשמת היהדות והציונות (עמ' 87-90), ואני מודה שדבריו, המחוזקים במובאות, משכנעים למדיי. אני גם מסכים עם יוסף אורן שא"ב יהושע, המוגן במעמדו בספרות הישראלית והעולמית, מרשה לעצמו לפטפט את עצמו לדעת, או בלשונו של יוסף אורן, הוא מייצר ליד העלילה המרתקת גם "פטפוטון משפחתי" (עמ' 76- 77, 92).

הרומן האחר שנמתחת עליו ביקורת מאותו מין הוא "מה שרציתם" של אגור שיף. גם בו מוצא יוסף אורן כנעניות, הצדקה של הצד הפלסטיני "השורשי", וגינוי הצד הישראלי והיהודי. הספר (ששמו הוא מעין תשובה אירונית לדברי הרצל – "אם תרצו – אין זו אגדה") הוא סאטירה פוסט-ציונית, לפיו הציונות נמשלת לאישה קשישה וסקלרוטית, שנולדה ב-1917 (הצהרת בלפור), התחתנה עם ניצול שואה(!) ב-1947 (כ"ט בנובמבר), נזנחה על ידי בעלה ב-1967 (מלחמת ששת הימים), וב-2002 (שנת האינתיפאדה השנייה), מתכוונן הבן שלה, עם חבר רמאי והיפי הזוי, להקים "שטייטל" בשטחים (עמ' 96). העתיד הוורוד טמון, לפי ספר זה, בהולדת ילד מעורב מאב פלסטיני (נשוי ואב לילדים, כמובן!) ומאם ישראלית ("פתרון" כנעני), כשברקע היהדות והציונות נשארות בבדידותן ובשקיעתן (104-106).

[זה ספר זה? – אב"ע]

לעומת זאת יוסף אורן רווה נחת מספרה "הציוני" של גבריאלה אביגור-רותם "אדום עתיק", הן בשל השפה המדהימה שלה (מסכים עימו בהחלט!), והן משום האומץ לתאר את הנפילים שהיו פעם לציונות בארץ הזאת – ליתר דיוק – הנפילות שהיו בארץ, שכן הספר מתאר נשים גדולות מן החיים – וכל זאת מבלי לגלוש לפמיניזם מיליטנטי האופנתי כל כך בספרות הנשים, המשויכת בספר הזה למשמרת השלישית – "משמרת הקולות החדשים". ספרות זאת מתארת את הזכר כאוייב האנושות, וכמי שצריך להכחידו, או למצער לכלוא אותו באי שמחוץ לעולם התרבות  ("ארבעה גברים ואישה" של שולמית גלבוע, "הנה אני מתחילה" של יהודית קציר ועוד). קשה שלא להסכים עם יוסף אורן שספרות מן המין הזה, הבונה את הרציונל שלה על תיאוריה מופרכת ומקוממת כאחד ("כל הגברים מטומטמים, ולכל הרמטכ"לים יש אי קיו נמוך" טענה אחת המובילות את הזרם הזה) – דינה להיראות כעבור שנים כפתטית ומגוחכת כמו הספרות הסובייטית, וכמו זאת של חבורת "הקשת הדמוקרטית המזרחית", הניזונה תדיר על הצהרות קיפוח. (עמ' 121).

ואולם תמה אני על יוסף אורן שלא קבל על הסטיות ההיסטוריות של אביגור רותם, כשהיא "מפגישה" את שרה אהרנסון עם רחל המשוררת, וכשהיא מייחסת לברנר קווי דמות וקורות שלא היו לו, ו"מביימת" לו סוף שונה מזה שהיה במציאות.

"כל הדרכים" של רווה שגיא זוכה לשבחים, הן בשל המבנה "המטעה" החכם שלו, והן בשל המסר המשתמע מהרומן, והוא שבעת ההידרדרות המוסרית של האנושות, כמו בימי מלחמת העולם השנייה – אין מקום להרים ידיים, אסור להירדם בשמירה, ומי שבוחר באסקפיזם כמוצא – חוטא חטא חמור (עמ' 158). גיבור הרומן נסחף בצעירותו עם הזרם האדיר של הטורנדו הנאצי, למרות שמבחינה גופנית (נולד נימול) ונפשית (מזדהה עם האסירים היהודים המעונים) היה בוודאי רחוק מכל הזוועות שהשתתף בהן בצו הפקודות. על כך הוא מנסה לכפר בייעוד שהציב לעצמו (לרדוף אחרי נאצים), ובהתאבדות הסמלית עם תום המאה העשרים הנוראה (עמ' 152 ואילך).

שתי הנובלות של סמי ברדוגו בספר "יתומים" זוכות להערכה, ויחד עם זאת, מזהיר יוסף אורן את הכותב שמא יגלוש מבחינת השפה למנייריזם (עמ' 171-174).

ב"חרוזי החיים והמוות" של עמוס עוז מוצא יוסף אורן שאיפה של הסופר המפורסם "לנוח" מהתפקיד שהעמיס על עצמו להיות "הצופה לבית ישראל", ובמקום זאת הוא חותר אל הנתיב האוטוביוגרפי כמו בשני ספריו האחרים "אותו הים" ו"סיפור על אהבה וחושך", אלא שיוסף אורן איננו מאמין שעמוס עוז יתמיד בדרכו זאת לאורך זמן (עמ' 71-73).

יוסף אורן מעתיר שבחים ל"קרן אקסודוס" של נתן שחם, "נקמת יותם" של אהרון מגד, "בין לילה ובין שחר" של יהושע קנז "ולפני המקום" של חיים באר, אך כיוון שאלה גם הסופרים האהובים עליי, ומשום שלא מצאתי בביקורות "ענפים יוסף-אורניים" להיתלות עליהם – אדלג על כך, למרות שבאמת מדובר מכל בחינה במופת ודוגמה של ביקורת ופרשנות.

יוסף אורן החילוני מכנה את הטענות של ירמי, גיבורו של א"ב יהושע ברומן "אש ידידותית", נגד הדת  כדיבורים ברמה "גימנזיסטית" (עמ' 84), כי הרי ידוע לכול כי חברות חילוניות כמו הנאציזם והקומוניזם הביאו לעולם את הזוועות הנוראות ביותר; ולעומת זאת, הנביאים (המוקעים על ידי ירמי בשיחתו עם גיסתו בטנזניה הרחוקה), בישרו לעולם את המוסר, שעליו התחנכה האנושות עד היום.

לא נראה לי שאסכים עם יוסף אורן בנקודה הזאת: למרות שיש בתנ"ך היגדים מוסריים בחוק ובנבואה, הרי שהתנ"ך לא הביא לעולם את המוסר, אדרבה, המוסר המקראי נחות בדרגה ביחס לחובה לציית לאל, והציות לאל כולל מעשי זוועה שהמאמין מחויב לבצעם. האיסלאם, שהוא דת מונותיאיסטית, המקובלת אפילו על "הנשר הגדול", והיא יכולה להתממש רק בנחלי דם שבהם תטבע האנושות הסוטה והכופרת. ובאשר לנאציזם ולקומוניזם – הרי שתי התנועות המבהילות האלו היו אמנם חילוניות, אך הן חיקו את הדתות באדיקות: בראש התנועה עמד אדם אל, שלא ניתן לערער על ציווייו, התורה שלהם הייתה בנויה מדוגמות שניתן רק לפרש, אך לא לבטל, ומאמיני שתי הסמי-דתות האלו קיימו את כל הצווים ללא ערעור – בדיוק כפי שדורשת כל דת מאז ומעולם. לא, לא נראה לי שאסכים עם יוסף אורן בנקודה הזאת.

הבסיס התיאורטי של הספר מצוי בפתח דבר, ששמו – "חשיבות התופעה המשמרתית בספרות", שם מזכיר המחבר שהספרות העברית מתחלקת לעידנים, לתקופות, לדורות ולמשמרות. משמרת של סופרים מתרכזת סביב אירועים מסוימים, סביב מניפסט ספרותי, ויש לה מאפיינים לשוניים ומסריים. יוסף אורן מונה בתקופה הישראלית 4 משמרות: "דור בארץ", "הגל החדש", "הגל המפוכח" ו"הקולות החדשים" (שני השמות האחרונים ניתנו על ידי יוסף אורן עצמו בספריו הקודמים). באופק כבר מסתמנת משמרת חמישית, שמאפייניה כבר נרמזים לקורא.

10 הסופרים הנידונים כאן מחולקים על פי המשמרות: נתן שחם ואהרן מגד – בראשונה; יהושע קנז, עמוס עוז וא"ב יהושע – בשנייה; אגור שיף, גבריאלה אביגור רותם וחיים באר – בשלישית; ורווה שגיא וסמי ברדוגו - ברביעית.

אני מניח שמבקר חייב למיין  את מושאי כתיבתו, ואת זאת עושה גם יוסף אורן תוך הבאת ראיות משכנעות למעשיו; אלא שבאמת, מה שהרשים אותי בספר הזה הוא הניתוח המדוקדק, המפורט והאחראי של היצירות הנדונות. הספר מלא וגדוש, והוא ממש פוקח עיניים ומרנין את הלב. אינני בטוח שכל היוצרים המוזכרים בספר הולמים את מאפייני המשמרות המפורטים במבוא, אך ללא ספק ניתן לכנות את יוסף אורן  כשומר ובוחן נאמן של משמרות אלו.

אהוד: אף שסיפקתי לה חומר היסטורי שעליו היא מודה לי בספרה, אני התקשיתי לקרוא את הרומאן "אדום עתיק" של אביגור-רותם, והפסקתי אחרי כמה עשרות עמודים. אם הספר הזה זוכה לציון חיובי אצל יוסף אורן, לא אתפלא מדוע רומאנים ארצישראליים אחרים הוא לא קרא או לא שמע על קיומם. אולי אינם מתאימים למיטות סדום האידיאולוגית שלו, לטוב ולרע.

* * *

גדעון שדמי

זיכרונות ילדות: הפרדסים ההם

בשנות השלושים הראשונות, חייתי בכפר סבא, יישוב עטור פרדסים. באותם הימים, טרם היתה מערכת אספקת מים מרכזית. בכל פרדס, או קבוצת פרדסים, נחפרה באר מים.

אז, המים נמצאו, בעומק לא רב. סביב הבאר, נבנה מבנה קטן. את המשאבה הפעיל מנוע שרפה, בעל בוכנה אחת. מנוע דיזל כנראה. כדי לפקח על עבודתו של המנוע, התקינו בעלי הפרדסים קופסת שימורים ריקה והפוכה בפתח צינור הפליטה של המנוע, אשר הזדקר מהמבנה. הגזים הנפלטים מהצינור פגעו בקופסה וזו השמיעה קול, בקצב עבודת המנוע. בדרך זו היה בעל הפרדס יכול לשמוע מרחוק את קול עבודת המנוע. האזור כולו, היה מלא במשאבות כאלה.במיוחד בלילות, כאשר השקט ירד על הארץ, התמלא האוויר בקונצרט הקולות .

מאחר שכל קופסה היתה שונה בצורתה ובגודלה, היה גם קולה שונה. כך יכול היה בעל הפרדס לזהות את קול המנוע הפרטי שלו, ולדעת אם דמם.

ההשקיה של הפרדס נעשתה בתעלות ובגומות. עובדי הפרדס חפרו, באמצעות טוריות, גומות סביב גזעי העצים וכן תעלות ארוכות לידן. תעלה קצרה חיברה בין התעלה הראשית לגומה. ושוב, באמצעות הטורייה, הגדילו, או הקטינו את הפתחים, כדי לכוון את כמות הזרימה לכל גומה ועץ. עבודת פתיחת הגומות והתעלות בטורייה היתה מלאכה לא קלה.

עבודה נוספת, אשר התבצעה באמצעות הטוריה, היתה העישוב. אם זיכרוני לא בגד בי, עבודה זו, נקראה "בַּחְר". השטח היה מלא בעשב רע, אשר כונה "אינג'יל" [יבלית]. העישוב כלל חפירת תעלה ואיסוף שורשי העשב ביד. כך התקדמו, צעד אחרי צעד ואספו את חלקי העשב. גם זו היתה פעולה, בכפיפת גב, לא קלה, בלשון המעטה.

בכל פרדס, או מיספר פרדסים, נבנה מבנה מלבני קטן, אשר שימש כבית אריזת הפרי. שורה של נשים, בעיקר, עסקו ברחיצת הפרי, מיונו, עטיפתו בנייר עטיפה דקיק, הטבעת המילה הידועה JAFFA   , בכל תפוז ו"תפוז", ראשי התיבות של "תפוח זהב". התפוזים נארזו בתיבות עץ, הועברו לנמל יפו ויצאו משם לארצות העולם. התפוזים היו ענף היצוא מספר אחד של אותם הימים.

זכור לי עוד עניין מאותם הזמנים, אשר אין לו כל קשר לפרדסים, אבל רק למקום. האזור היה, כנראה שטח קרבות במלחמת העולם הראשונה. שאריות של תחמושת, ישנה ומסוכנת, נמצאו בכל מקום. זכור לי פגז "גדול" של תותח, בפרדסה של משפחת אהרונוביץ. נהגתי לרכב עליו, כאשר אבי לא ראה. הוא מעולם לא התפוצץ, כפי שאפשר להבין.

סיפור המאבק  על "עבודה עברית" בפרדסים, הוא נושא פוליטי. לא מתאים לי להיכנס אליו בהזדמנות זו.

 גדעון שדמי

מזרע 27.11.08.

אהוד: למיטב זיכרוני אתה מערבב תקופות. בשנים שעליהן אתה כותב, שנות ה-30, ה-40 וראשית ה-50 – לא רחצו את התפוזים אלא רק בררו ומיינו אותם, ואלה עם הכנימות הושלכו ל"בררה". הרחיצה והדינוג הונהגו בבתי אריזה ממוכנים רק בשנים מאוחרות יותר. בתקופה שעליה אתה מדבר גם לא הטביעו חותמת על כל תפוז. חס ושלום. רק עטפו אותו בזהירות, באצבעות ידיים נטולות ציפורניים, בנייר המשי הדק שנדף ריח דיפָניל, חומר חיטוי, ושעליו היתה מודפסת ה"מרקה" של בעל הפרדס או של החברה המשווקת. נשים לא ארזו, ודומני שגם את העטיפה היה מסבב האורז תוך כדי הכנסת התפוז למקומו בארגז, וזו היתה עבודה מיוחסת.

באשר לתחמושת ממלחמת העולם הראשונה, גם אני נתקלתי בשרידיה בתקופה שבה גרתי בקלמניה. תרמילי נחושת גדולים, ריקים ומבריקים של פגזי תותחים מאותה מלחמה שימשו לקישוט בבתי איכרים בפתח-תקווה.

* * *

אהוד בן עזר

עם פסח בר-אדון במצפה שלם, 1972

פרק מתוך היומן

מתפרסם לכבוד כנס ים המלח בעין גדי, המוקדש לארכיאולוג פסח בר-אדון ולארכיאולוגיה של האיזור, ומתקיים בימים אלה

31.1.72. ט"ו בשבט תשל"ב. יום שני. אתמול בבוקר נסעתי לבקר את הארכיאולוג [והסופר] פסח בר-אדון במצפה שלם. הוא הזמין אותי לבוא לאחר שכתבתי במדור ["ספרי דורות קודמים"] ב"הארץ" על ספרו "באוהלי מידבר" [גם צירפתי תמונתו מהספר כשהיה רועה עם בידואים, לבוש גלימה ארוכה (עבאיה) ומחלפות שערותיו יורדות לצדדים. ספרו "סוסים מספרים", שיצא לאור בספריית "שחרות" בהוצאת "עם עובד" בשנות הארבעים, היה אחד הספרים האהובים עליי ביותר בימי ילדותי ונעוריי]. עליתי בשעה אחת-עשרה על אוטובוס שהוביל את חיילי ההיאחזויות נח"ל קליה ומצפה שלם, ליד בנייני האומה בירושלים. בר-אדון לא הופיע, גם לא התקשר אליי בשבת, למרות ששלחתי לו מכתב על כך שאבוא. אחר-כך התברר כי המכתב לא הגיע.

החלטתי בכל זאת לרדת למצפה, שהרי טרם נסעתי בכביש החדש לעין-גדי. לקחתי איתי את "אנשי סדום" והתבוננתי בהרים ובוואדיות לפי התיאור אשר בספר, מסעו של שמידט עם אברלה בסירה. [תיאורֵי הנוף בספרי, בייחוד מעבר לקו הירוק של 1967, וכמובן לפני השלום עם ירדן – נלקחו מתיאורֵי מסעות של אחרים סביב ים-המלח, כמובא בביבליוגראפיה בסוף הרומאן]. הדרך היתה יפה להפליא. יום שכולו שמש ושמיים תכולים. והגבעות של מידבר יהודה – ירוקות. חשבתי שרק בסביבות ירושלים כך, אך הירק לא נפסק עד למצפה-שלם. על הגבעות ובצלעות ההרים רעו בדווים את הכבשים. והמדרונות המתעקלים והרכים של הגבעות [היו כ]מצויירים במעויינים, שבילי כבשים [עיזים] שיוצרים צורות כמעט סימטריות ומתבלטים בייחוד עתה, על רקע הירק שביניהם. כמו הרבה שמיניות מאוזנות שנוגעות אלו באלו.

הגעתי למצפה שלם, ירדתי מן האוטובוס ושאלתי על בר-אדון. אמרו שלא הגיע. חזרתי לאוטובוס והנהג הסכים להוריד אותי עד לדרך למטה, מהלך חמישה קילומטרים. כל הנסיעה הזאת עשיתי בחינם. אך ירדתי מן האוטובוס למטה, והנה אני פוגש את בר-אדון. מתברר שאיחר את הסעת החיילים ובא בטרמפ. הוא שמח שבאתי. השעה היתה בערך אחת ושלושים. עמדנו בפרשת הדרכים וחיכינו לטרמפ כדי לעלות למצפה. ושוחחנו, בין הגבעות לחוף הים. היתה שמש, לא חמה ולא קרה. מזג אוויר נפלא. בין היתר סיפר לי בר-אדון כי הכיר את האישה שעל אודותיה כתב בורלא את "סנונית ראשונה". המעשה היה בקיבוץ רמת-יוחנן. אך אין הוא יודע מה עלה בגורלה של אותה אישה. היה לה יופי מיוחד, לא כשלנו, מזרחי, ובעלת אישיות.

ועוד סיפר על ימיו הקשים של א. ראובני, שעבר בשעתו מן השמאל לימין וכתב ב"בוסתנאי" נגד ההסתדרות. פעם הדפיס פיכמן ב"מאזניים" סיפור של ראובני וערך אותו. ראובני, שלא היה לו כמעט במה לקיים את נפשו – השקיע את שכר-הסופרים בהדפסת הסיפור במקורו. גם שנותיו האחרונות של ראובני עברו בעצב. בקושי נמצאה לו תמיכה זעומה.

לבסוף בא האוטובוס מירושלים ועלינו בו למצפה. אני – בפעם השנייה באותו יום. נכנסנו לחדר-האוכל. בר-אדון הביא "ארוחה". זה היה לאחר זמן הארוחה, כמעט שתיים בצהריים. הוא הביא צלחת ועליה מציות מטוגנות מגרעיני תירס וביצים וקמח. חלקן חרוכות. צלחת גדושה סלט צנון מגורד בפומפייה ועגבניות. כיכר לחם וקנקן מים. ליפתנו את הפת במציות ואכלנון בידיים. ומן הצלחת האחת שאבנו במזלגות את הסלט. בר-אדון הלך ומילא את הצלחת בשנית. איש בריא וטבעי. לבוש כובע פרווה אפור-בהיר ומסולסל. ואף בולבוסי גדול לו. פניו שזופים, סלעיים. עיניו קטנות ומבט טוב נשקף מהן. קצת מריר, אבל טוב-ליבו מתגבר על מרירותו. איש ישר, סלעי. כחלק מן ההרים האלה. מקמץ במילים אך אינו שתקן. ואינו מעמיד פנים. אוהב חיים פשוטים. מסתפק במועט. ידיו גדולות ואצבעותיו מסוקסות, אצבעות של איש עמל. כשהוא לבוש [חבוש] בכובע, שזוף – הוא ניראה כמעט כמו ערבי. הזכיר לי קצת את דמותו של אבא.

בקרב החיילים והחיילות, שיכלו להיות נכדיו, הוא מרגיש מצויין. חבר של כולם. איש תמים ולבבי. וגם יחסם אליו נוגע ללב. ובכלל – אווירה טובה שוררת במקום. עלינו לחדרו. מיטה פרועה ועליה כמה שמיכות צבאיות. סלים ושאר מכשירי עבודה של חפירה. קסדת אלומיניום שאותה הוא לובש [חובש] בהשתלשלו בחבל למערה. שולחן גדוש ניירות. ספרו החדש "מערת המטמון, הממצאים ממערות נחל משמר" וספרי "אנשי סדום" אשר שלחתי לו. בכל מהפכה. ניראה יותר כמחסן לכלי עבודה וחרסים מאשר חדר מגורים.

הוא הניח את חפציו – שקית ניילון ובה מעטפות נייר אחדות שהביא עימו. יצאנו החוצה. עברנו את שער המחנה, והוא לקחני אל המצפה, וקצת דרומה יותר, למקום המשקיף על פני הקניון של ואדי מורבאת, שחלקו העליון ואדי דרגה. המראה מקסים. אפילו בעין-גדי אין נוף כזה. מרחוק ראינו את הלשון והכף שממולה, את שלוחות עין-גדי לתוך הים, את שפך הארנון, מכוור, צפון הים. כמעט כל חלקו הצפוני של ים המלח פרוש למטה.

עמדנו יותר משעה ושוחחנו. הוא סיפר לי שהיה שומר גם בסביבות קלמניה והכיר את הדוד ברוך [ראב בן עזר, שבנה את האחוזה עבור משה גרידינגר מאנגליה]. המקרה שעליו הוא מספר ב"אוהלי מידבר", המעשה בגאולת דם, לא אירע לו אלא למישהו אחר, בסביבות כרכור.

סיפר על ניסיונו בעבודה עם ערבים באיזור. כיצד נאסר מנהל-עבודה ערבי שלו על לא עוול בכפו, רק מפני הלשנה, למשך שמונה חודשים. כיצד סבורים הערבים שהוא כל-יכול ומבקשים ממנו שישתדל בעד בני-משפחותיהם. כיצד ביקרו האלוף רחבעם זאבי, גנדי, בהליקופטר. ההליקופטר נחת לפי הרמת ידו של בר-אדון, ומאז נפוצה בקרב הערבים האגדה כי די שבר-אדון ירים את ידו, וגנרלים ירדו מן השמיים!

וכן סיפר על השתאותם [של הערבים] לנוכח גידולי הירקות בערבה. הכבישים הנסללים, שעתה מותר גם להם לנסוע בהם. הורגש יחס אנושי וכאב אמת בדברו עליהם. לא יחס הומאניסטי תלוש, אלא דווקא כזה של אדם שחי עימם ומכיר אותם.

סיפר לי גם על המערות. כיצד השתלשל בחבל על פי תהום, ובמקום אחד, היכן שפתח המערה היה מרוחק מן הסלע שבתקרתה – היה עליו לנדנד עצמו הלוך ושוב עד שבכוח התנופה הצליח להיאחז ולהיכנס למערה. וכיצד ירד פעם במשך שלוש וחצי שעות ממערה גבוהה עם בחור נשתקף פחד גבהים וזחל על ארבעתיו. ועוד כהנה וכהנה סיפר. גם הסביר את מצב הביטחון באיזור. כיצד היו אנשי הפתח באים בסירות גומי, מוציאים מהן את האוויר ומסתירים אותן, ועולים לירושלים בוואדי הסמוך, ואדי נאר, המגיע עד לירושלים. ושם מניחים את הקטיושות. וכיצד סוגר מצפה שלם על הדרכים הללו, ממש כשם שהמצודה הישראלית שאותה הוא חופר, ושאר המצדיות – סגרו על ירושלים והגנו עליה בפני המידבר ודרכיו.

השעה היתה כבר קרוב לארבע. להישאר לא יכולתי. ותחבורה ציבורית מסודרת אין. באה למקום בו עמדנו מכונית סוסיתא עם שלושה בחורים דתיים צעירים. הוא הסביר גם להם קצת על הסביבה, וביקש מהם לקחתני עימם. נפרדתי ממנו בברכה והוא הבטיח כי יחזור ויזמין אותי כאשר יתבסס בעין-גדי.

נסעתי עם הבחורים לעבר יריחו. בדרך התווכחתי עם אחד מהם בשאלות של דת ולאום. הצגתי בפניו את השקפתו של פרופ' שלום [היהדות כדיאלקטיקה של רציפות ומרד], והוא, כמובן, התנגד. אפילו הרב [אברהם יצחק הכהן] קוק לא ישר בעיניו. הוויכוחים עם אלה הם חסרי תכלית. דבר אחד מתברר – אנו חושבים שהם כופים אותנו ואילו בהם הרגשה חזקה פי כמה שאנחנו כופים אותם.

לפי עצת בר-אדון פנינו ביריחו שמאלה, אחרי המשטרה, ועלינו בדרך הרומאית העתיקה לירושלים. השקפנו כמה פעמים על ואדי קלט, עצרנו את המכונית. שעה ארוכה היטלטלנו בדרך הגרועה. אך המראות היו יפים. עברנו על פני הר קיפרוס.

בדרך הם פגשו בטנדר עם כמה צעירים חובשי כיפות סרוגות (כיפותיהם שלהם – שחורות, וקודם דיברו בזלזול על בעלי הכיפות הסרוגות). עתה עמדו יחד והתפללו.

השעה היתה קרובה לשקיעה. השמיים בפאתי מערב, מעל הרי ירושלים, אדומים, וההרים ירוקים. גם במצפה שלם הלכנו בין הרבה מיני פרחים שאינני מכיר, אשר צמחו על גבעות המצפה. בר-אדון מספר כי זה לו כארבע שנים שהוא באיזור וטרם ראה צמיחה שכזאת. היה זה חורף בלתי רגיל בכמות גשמיו.

בדרך, במכונית, עברנו על פני הסיבוב המוביל למערה בה נהרגו צבי עופר וגד מנלה.

לבסוף עלינו, ליד תחנת השומרוני הטוב, במעלה אדומים, על הכביש הראשי לירושלים. הגענו לעיר עם תחילה החשכה, כשאורותיה ניראים מהבהבים, נידלקים וכבים. הם הורידו אותי ליד הדואר בעיר העתיקה, היות ופנו לרחוב שמואל הנביא. הלכתי ברגל עד מסעדת מרציאנו ברחוב יפו. אכלתי מנת קוסקוס ושתיתי שתי כוסות טה חם עם נענע. אחר הלכתי למוניות. בדרך פגשתי את דליה שחורי הולכת לעבודתה ב"על המשמר". בילינו שעה קלה בשיחה ב"עטרה" ומשם חזרתי במונית הביתה. אכן, יום גדוש. וכל הטיול מירושלים וחזרה אליה לא עלה לי אפילו פרוטה אחת.

* * *

ברוך תירוש: נגד אהוד ברק

אהוד חביב,

 בנהייתך לעבר אהוד ברק, כדבריך: "היחידי שאני סומך עליו הוא אהוד ברק, חרף כל מגרעותיו ומסע ההכפשה הציבורי שמתנהל נגדו,"  אני חושש שאתה צועד בבטחה "מן הפח אל הפחת". האיש בעברו היה רב פעלים וכנראה שכמו שמעון פרס, שלא פעל באורח חיובי מאז שהשתחרר משבטו של ב.ג. – כך ייתכן שגם פעילותו של אהוד ברק הידלדלה מאז  הצטפותו למערכת המפלגתית. להתחייבויותיו כלפי קלינטון וערפאת לא היה שחר, והן הוצעו ללא סמכות. גם לטענה שהוא רק הציע על מנת לקבל סירוב שיוכיח ש"אין עם מי לדבר" – אין בסיס, מכיוון שההבטחות ניתנו לנשיא ארה"ב, ולא ניתן היה להתכחש להן אילו ערפאת היה מסכים גם בעיקרון.  

 יתרה מזאת, לא מתנהל נגדו מסע הכפשה ציבורי, ולהיפך, בעוד שהוא מפגין אדישות, ואינו פועל כראוי למניעת הפגזת ישראל בעשרות טילים, הוא יוצא מגדרו לתאר חבורת נערים המתנגדים לגירוש אכזרי של יהודים מביתם, כ"סרטן בגוף האומה, שכבר הפעיל גרורות רבות."  הבנת את זה אהוד ?

שנים עברו מאז ששמענו דברים אלה כלפי יהודים, ובצדק ציינת:  מי יגלה עפר מעיניך, יוזף גבלס, שאולי יש לך אצלנו ממשיכים חרוצים כאלה!?

אהוד: לדעתי התנהגות המתנחלים בחברון היא אסון לישראל ותקיעת סכין בגבו של צה"ל בעת שהוא נאבק בטרור הפלסטיני. לראות בדברי ברק [אמנם חריפים למדי] על המתנחלים בחברון סממן נאצי – זה גרוע מרשע, זוהי סכלות. ואתה עושה שימוש נלוז בציטוט שלי שכוון נגד יהודים שמצדיקים את הפוגרום שערבים ערכו ביהודים ביום כיפור האחרון בעכו.

* * *

זיכרונותיה של נערת ליווי

כפי שסיפרה לאמנון בי-רב

פרק תשיעי

הפקיד הבכיר

המונית נעצרה מתחת לכניסה המקורה של מלון דן בתל אביב. הנהג חייך לעברי כאשר הושטתי לו שטר של עשרים שקל ואמרתי כבדרך אגב:

"שמור לך את העודף."

"תודה," הוא אמר בהערכה.

עליתי על המדרגות המעטות המובילות אל הלובי, נכנסתי מבעד לדלת הרחבה ונעמדתי לא הרחק מדלפק הקבלה, סוקרת את האנשים הרבים שמילאו את האולם הגדול.

הוא היה אמור להמתין לי בצידו השמאלי של האולם, לשבת על כורסה ליד הקיר ולהחזיק בידו את העיתון "ידיעות אחרונות", כשעמודו הראשון מופנה אליי.

"אני מבינה שהוא ישראלי," אמרתי לאיציק כאשר מסר לי את ההנחיות האחרונות.

"נכון," הוא ענה בקיצור.

"עוד משהו שאני צריכה לדעת עליו?"

"שום דבר," הוא פסק בהחלטיות, "את לא מכירה אותו, לא מזהה אותו ושוכחת אותו רגע אחד אחרי שאתם נפרדים."

"עד כדי כך?"

"מה שאת שומעת. עד כדי כך."

עכשיו עברו עיניי מאדם לאדם לכל אורך הקיר. ממבט ראשון יכולתי לקבוע בבטחה, שאף אחד מהם לא החזיק בידו את "ידיעות אחרונות". שלוש מהיושבים על הכורסאות שהיו פזורות בלובי היו נשים וכל השאר גברים, רובם בגיל מתקדם למדי.

טיילתי לאיטי לאורך האולם הגדול. ירדתי לקומה נמוכה יותר וצפיתי אל הים שנשקף מבעד לחלונות הגדולים שנקרעו בקיר המערבי. אחר כך חזרתי אל הלובי והעפתי מבט נוסף לכיוון שבו הוא היה אמור להמתין לי.

עיניי נעצרו על פרצוף מוכר. לרגע ניסיתי להיזכר מי זה ומיד הבזיק בי הזיכרון החזותי שלי. אין ספק. ראיתי אותו פעם בטלוויזיה, מגן בהתלהבות על עמדותיו. אפילו זכרתי שהמצלמה התמקדה בפניו והוא הרים את קולו ונופף בידיו כדי לשכנע את עמיתיו בצדקת טענותיו.

חצי דקה לאחר מכן נזכרתי גם בשמו.

עכשיו הוא ישב על כורסה בהירה בפאתי האולם, סורק בעיניו את האנשים המקיפים אותו, כממתין למישהו. לפתע הרים את ידו כמגרש זבוב טורדני ולנגד עיני בלטה הכותרת האדומה על העמוד הראשון של "ידיעות אחרונות".

הדבר הראשון שרציתי לעשות היה להסתובב על מקומי ולעזוב את המקום. לשוב לדירתי הקטנה, לשכוח מכל האנשים המעניינים שאני עשוייה לפגוש במסגרת עיסוקי ולחזור אל האלמוניות היקרה שלי.

כמעט גם עשיתי זאת.

אלא שאז הצטלבו מבטינו והוא שלח לעברי חיוך מרומז.

בלי משים החזרתי לו רבע חיוך נבוך.

הוא זיהה את עווית שפתי, קם מיד ממקומו וניגש אליי.

"טלי?" הוא שאל.

"כן," עניתי כמעט ללא קול.

"לכי אחריי," הוא דיבר בלחש, תוך שעיניו מתרוצצות מצד לצד, כמנסות לוודא שאיש אינו מבחין בקשר בינינו.

לא היתה זו פקודה. נימת הדברים היתה כמעט כמו בקשה. משהו בקולו היה בניגוד מוחלט לקול שזכרתי מתוכנית הטלוויזיה בה השתתף. אז הוא היה נוקשה, תקיף, בוטח בעצמו, לפעמים אפילו מתלהם. עכשיו שמעתי אותו רך, מתרפס, כמעט מתחנן.

"בסדר," אמרתי.

הוא החל ללכת לעבר המעלית. אני הלכתי מטרים ספורים אחריו. הוא לחץ על כפתור המעלית והמתין לבואה, תוך שהוא מעיף מבטים חוששים לכל עבר. השתהיתי מעט ורק כשדלת המעלית נפתחה והוא צעד פנימה, מיהרתי להיכנס אחריו.

"תודה שבאת," הוא אמר בשקט וסקר אותי בעיניו.

הפעם לא טרחתי ללבוש את החליפה המהודרת שלי. במקומה לבשתי חולצה לבנה בעלת מחשוף עמוק שהחמיאה לחזה שלי, וחצאית צרה בהירה, שהסתיימה כעשרים סנטימטרים מעל הברכיים. חגורה כסופה הבליטה את גיזרתי הדקה ושיוותה לי מראה צעיר ורענן.

לא עניתי.

המעלית נעצרה בקומה החמישית. הדלת נפתחה והוא יצא ראשון אל המסדרון, בולש בעיניו לכל צד. רק לאחר שנוכח שהמסדרון ריק מאדם ואף אחד אינו רואה אותו, שלח לעברי חיוך חטוף שהזכיר לי שוב את הביטחון העצמי שלו והזמין אותי לבוא אחריו.

החדר שנכנסנו אליו נראה לי זר ומנוכר. מיטה רחבה במרכזו, כונניות משני צדדיה, שולחן קטן ושתי כורסאות עמדו מן הצד, טלוויזיה שפנתה אל המיטה ותמונה על הקיר. מבעד לחלון נשקף הים והוא היה המראה המעודד היחיד שמשך את עיניי.

השעה היתה שמונה בערב. השמש כבר נטתה לשקוע ככדור גדול וצהוב וקרניה האחרונות השתקפו במים הכחולים, ששינו עכשיו את צבעם ונראו יותר אפורים עם גוון ירקרק. הגלים שהסעירו אותם זהרו באלפי ניצוצות. העננים ששטו מעל האופק נצבעו בכתום זוהר. ואילו אני עמדתי מול החלון והתפעלתי מהחיזיון המרהיב שנפרש לפניי.

שמתי לב שעדיין לא החלפנו בינינו אפילו משפט אחד. החלטתי לתת לו ליזום את תחילת השיחה והמשכתי לשתוק. שמעתי אותו מאחוריי, עוסק במשהו, אך לא הפניתי את עיני לעברו. הנוף מהחלון היה ודאי יפה ומעניין יותר.

לפתע חשתי אותו מאחוריי. הוא עמד צמוד אלי. מפיו נדף ריח קל של סיגריות.

"יפה, נכון?" הוא שאל.

"נפלא," אמרתי והסתובבתי אליו.

הוא עמד לפני, עירום לחלוטין.

התחושה הראשונה שאפפה אותי היתה של בחילה קלה. עכשיו יכולתי להתבונן בו טוב יותר והמראה שנתגלה לעיניי לא היה מרנין במיוחד.

הוא היה כבן שישים. שיער ראשו כבר היה דליל מאוד ועור ראשו הבהיר, כמעט שקוף, נצץ מתחת לפלומת השיבה שבקושי כיסתה אותו. עיניו היו אפורות כהות ומתחת למשקפיים העבים שכיסו עליהן כבר החלו להיווצר מתחתיהן שקיות כהות, שהוסיפו לגילו כמה שנים טובות. על חזהו היה בליל של שערות לבנות, פרועות וכרוכות זו בזו. כרסו המעוגלת בלטה בין מותניו הצרים ומתחתיה היה תלוי זין קטן, מכוסה כמעט כולו בשיער בהיר ומדובלל. רגליו הלבנות והדקות מדי היו נתונות בגרביים שחורים, שנותרו האבזר התרבותי האחרון והיחיד שכיסה את עורו החיוור.

אם לומר את האמת, התגובה הראשונה שלי היה רצון כמעט בלתי נשלט לפרוץ בצחוק. המראה היה כל כך מגוחך וכל כך אבסורדי, עד שלא ידעתי איך עליי להגיב. מאחר שכך, השתדלתי לכבוש את צחוקי ולכן רק חייכתי אליו, חיוך שהוא כנראה פירש אותו בדרכו כשביעות רצון שלי מהמחזה החשוף שנתגלה לעיניי.

רק מאוחר יותר – אולי מאוחר מדי – גיליתי שהוא מחזיק בידו רצועת עור מוזרה למראה. אבל זה כבר היה לאחר שהוא ביקש ממני להתפשט ולהישאר בתחתונים בלבד. הוא עמד מולי והתבונן בסקרנות מציצנית איך אני מסירה, בזה אחר זה, את הבגדים שהסתירו את גופי. כאשר הסרתי את החזייה, הוא הסתכל בשדיי כאילו זו הפעם הראשונה שנתגלו לעיניו איברים כאלה. הוא מישש אותם בידו ונהם בשביעות רצון.

שמחתי שהחלטתי ללבוש תחתונים שחורים. הם אמנם היו דקיקים וחושפניים למדי, אך משהו בצבע השחור נתן לי את ההרגשה שאינני חשופה לגמרי בפני הגבר המוזר הזה, ששכר היום את שירותיי.

המתנתי באדישות מופגנת, לראות מה יידרש ממני עכשיו. ואמנם, ההפתעה לא איחרה לבוא. הוא כרע לפני על ברכיו, נעמד על ארבע וביקש ממני לרכוב על גבו. משכתי בכתפי והתיישבתי בזהירות על הגב הלבן והחלקלק. חששתי שהוא לא יוכל לשאת את משקלי, אבל מהר מאוד התברר שהוא מנוסה בשעשוע יוצא דופן זה. הוא החל לזחול על ארבע על השטיח סביב המיטה, תוך שהוא מבקש ממני לכרוך את רגלייסביב גופו.

הצצתי בראי הגדול שהיה קבוע על ארון הבגדים ונדהמתי למראה עיניי. המחזה שנשקף ממנו היה סוריאליסטי ותלוש מן המציאות במידה שלא תיאמן. פניו המשולהבים ניבטו בראי ומבטינו נפגשו. הוא חייך לעברי בסיפוק והשמיע קולות שלא הבינותי את משמעותם.

לפתע הוא הפסיק לזחול, הרים לעברי יד אחת והושיט לי את רצועת העור שראיתי קודם לכן. היה זה שוט מאולתר, כרוך סביב ידית עץ עגולה.

"תכי אותי," הוא אמר בקול צרוד, "תרביצי לי עם השוט, כדי שאזחל יותר מהר."

היה מאוחר מכדי להגיד לא. הרבצתי לו בעדינות ככל שיכולתי, אך הוא דרש מתחתיי: "יותר חזק! עוד יותר חזק!"

הצלפתי בו יותר חזק. חששתי לפצוע אותו. אבל נראה שהצליפות היטיבו עימו, שכן, הוא נאנח בהנאה והמשיך לזחול סביב המיטה, כשהוא נעצר מדי פעם כדי להסתובב ולהמשיך בדרכו המוזרה.

חלפו כמעט עשר דקות עד שהסתיים הטקס המופרע שנקלעתי לתוכו. הוא עצר מזחילתו, נושם בכבדות, וביקש ממני לרדת מגבו. רק לאחר שקם ונעמד על רגליו, ראיתי שדבלול הבשר העלוב והרופס שהיה תלוי קודם בין רגליו, הזדקף אל על ועכשיו ניצב זקור קדימה, כשהעטרה הוורודה שבראשו מופנית כלפיי כמו היתה עין ללא אישון.

קצת חששתי למה שצפוי לי עכשיו. מעולם לא נתקלתי ולא השתתפתי בשעשועי מיטה מסוג זה. עם זאת, הוא לא נראה לי מסוכן. מבט נוסף לעברו הבהיר לי, שמאחורי הסטיות המוזרות הללו, מסתתר בסך הכול אדם רכרוכי ובלתי מזיק.

הוא טיפס על המיטה, שכב על גבו והזמין אותי לשבת עליו, לא לפני שהורה לי להסיר מעלי את התחתונים. התיישבתי בהיסוס על רגליו, אבל הוא ביקש ממני להתקרב אליו. התרוממתי ונעתי לעבר ראשו.

"עוד," הוא אמר, "תתקרבי עוד."

התקדמתי על ברכי, עד שפיו היה בדיוק בין רגליי. רק אז הורה לי לעצור והחל ללקק אותי בתאוותנות. נשענתי על ידי כדי שלא אאלץ לשבת במלוא משקל גופי על פניו, אבל הוא משך אותי לעברו, עד כי חששתי שייחנק מתחתי. חשתי את לשונו הרטובה והמחוספסת חודרת לכל נקב בגופי. ידיו החזיקו את אחוריי וכיוונו את גופי כרצונו. הוא עבר מנקב לנקב, מרטיב את דרכו ברוק ומשמיע אגב כך נהמות הנאה עמומות.

בשלב מסויים הפסקתי להתייחס אליו. הוא המשיך להשתעשע בגופי כרצונו. רק לאחר דקות רבות וארוכות של התלקקות ומציצה באיבריי הפנימיים, הוריד אותי מראשו וביקש ממני לעמוד על ארבע בפיסוק רחב, כשראשי נשען על המיטה. בתנוחה זו כרע מאחורי וליקק את עכוזי, תוך שהוא מתמקד בתאוותנות מוזרה בתוך החריץ ובכל מה שנמצא בו.

בלי משים, מצאתי את עצמי חושבת על דברים אחרים. החלטתי להודיע לאיציק באופן חד משמעי, ששוב איני מוכנה להיפגש עם סוטים, ואם אינו יכול להפנות אלי אך ורק לקוחות נורמלים, כפי שהבטיח בפגישתנו הראשונה, אני מוכנה להתפטר מהעיסוק המשתלם הזה ולמצוא לעצמי עבודה אחרת במקום אחר.

מדי פעם הצצתי לאחור, כדי לראות מה מתרחש שם. הוא הזדקף מדי פעם, אולי כדי ליישר את גבו, אולי כדי להירגע מעט, ואחר כך כרע שוב אל אחוריי. הליקוק המתמשך בין רגליי לא הצליח לעורר בי אפילו צל צילו של גירוי מיני. הייתי אדישה ומשועממת. לעומת זאת, ראיתי שהוא מגורה עד קצה גבול היכולת. בכל פעם שהזדקף מעליי, ראיתי את אברו הזקוף מתנשא קדימה, אם כי הוא עדיין לא הראה שום כוונה לחדור אל תוכי.

אינני יודעת כמה זמן חלף. לא הצצתי בשעון. נתתי לו לעשות כרצונו. אבל אני מניחה שמאז נגע בי לראשונה, עברה שעה תמימה. לפחות.

כנראה שהתעייף, כי לפתע הוא נשכב על גבו וביקש ממני להסתובב אליו. עשיתי כרצונו. במרכז גופו התרומם כתורן הזין הקשוח שלו, אך זו היתה כמעט ההוכחה היחידה שהאדם השוכב לפניי הוא אמנם גבר.

הוא הביט אל תוך עיניי ושאל בקול רועד מעט:

"אפשר אנאלי?"

"בשום אופן לא!" הודעתי לו בתקיפות והלבשתי על אברו את הקונדום שהחזקתי כל הזמן בידי.

הוא משך בכתפיו בחוסר אונים ובהבעה של ויתור. ההבעה שנחה על פניו היתה של אכזבה גלויה.

"בסדר," קולו היה שפוף ועגום, "אז רק בפה ואחר כך ביד."

התכופפתי לעברו והכנסתי את איברו הנוקשה אל תוך פי. מעולם לא נגעתי בגבר בחוסר רצון כזה וללא כל תחושה של שותפות. תוך כדי, חשבתי לעצמי שאפילו מלפפון היה גורם לי תחושה טובה ונעימה יותר.

הוא שכב בעיניים עצומות, משמיע אנחות קלות. נעזרתי בשתי ידי כדי להביא אותו אל הסיפוק המיוחל, אבל הוא החזיק מעמד זמן רב מכפי ששיערתי. שעה ארוכה המשכתי ללוש את בשרו. אצבעותיי כבר החלו לכאוב מהמאמץ. הצטערתי שלא הדלקתי קודם לכן את הטלוויזיה, כדי שלא אשתעמם כל כך. אבל לפתע הוא השמיע צריחה דקיקה ותפס את ראשי בשתי ידיו. כל גופו הזדקר. מבעד לקונדום חשתי בידי את הדופק המהיר של אברו הרוטט. נשימותיו היו תכופות ומאומצות, עד ששככו אט אט. לאחר שניות לא רבות נותר גופו שכוב רפוי ושמוט על המיטה.

הוא פקח את עיניו והביט בי.

משום מה היה נדמה לי שאני רואה בהן הכרת תודה.

בחוץ כבר ירדה החשיכה.

התלבשתי במהירות, תוך שאני מביטה מבעד לחלון אל שפע האורות שהציפו את הטיילת הפרושה למטה.

מאות אנשים טיילו לאורך הרחוב. ילדים רצו ושיחקו. מוכרי הבלונים צבעו את הטיילת בשלל צבעים. פה ושם צבאו עוברים ושבים סביב דוכן שהציע למכירה מוצרים שונים. הרחק בעומק הים הבחנתי באורותיה של ספינה גדולה ששטה במקביל לקו החוף.

אחרי שסיימתי להתלבש, נשארתי לעמוד כשפניי אל הים.

שמעתי אותו נכנס לשירותים ולאחר דקות לא רבות יוצא משם. שניות אחדות לאחר מכן נפתחה הדלת ומייד נטרקה בחוזקה.

הסתכלתי לאחור. החדר היה ריק.

נכנסתי לשירותים ורחצתי את ידיי ואת פניי. התנגבתי במגבת נקייה שהיתה מונחת על מדף מבהיק והבטתי בראי.

להפתעתי, נשארתי כמו כשהייתי קודם לכן. לא חל בי שום שינוי. הסתרקתי והתאפרתי. עכשיו הייתי מוכנה לצאת, בדיוק כפי שנכנסתי.

רק בגרוני עמד גוש שהעיד על תחושת ההשפלה שעברתי בשעתיים האחרונות.

לפני שיצאתי, העפתי מבט נוסף אל החדר הריק.

על השולחן היה מונח שטר של מאה שקל.

לא חשבתי פעם נוספת לפני שהחלטתי להשאיר אותו שם.

המשך יבוא

  * * *

לאנץ' מצויין ב"בר המיצים" של "לאפאייט גוּרְמֶה"

בסידרה: תענוגות פאריס לְגוּרמֶיהָ

מאת ס. נידח, סופרנו לתיפקודֵי האיצטומכה

Bar a jus, Lafayette gourmet restauration, 97 rue de Provance, 75009 Paris

27.10.08. יום שני. פאריס. יוצאים במטרו לאופרה הישנה. המיסתורית מצליחה להשתמש בשירותים של ה"קפה דה לה פֶּה" המפורסם (דה גול ישב לשתות בו ביום שיחרורה של פאריס מידי הנאצים) – וזאת מבלי שנצטרך לשבת לשתות משהו. נראה לי שהבגדים שלנו לא כל כך נראו הולמים, בעיני המלצר הראשי, את כבודו של בית הקפה, אם כי ישבו במרפסת המזוגגת אנשים לבושים באופן מאוד לא אלגנטי וספק היה לי מתי התקלחו לאחרונה.

תור ענק השתרך במשרדי האופרה לקניית כרטיסים לימים הבאים, מוכרים כאן כרטיסים גם לאופרה בסטי. אנחנו מחליטים לוותר. במודיעין מבשרים לנו שיש כרטיסים רק במחיר של מאה ושלושים יורו.

ממשיכים ל"גלרי לאפאייט" ונהנים כתמיד מהעושר ומהגיוון. אופנה מעולה, גזרות משגעות ומקוריות ובדים יפים מאוד. הצבע הסגול-אפור שולט מאוד. טובי המעצבים ששמותיהם ותצוגותיהם מופיעים שוב ושוב בערוץ האופנה, מציגים באזורים שלהם בכלבו הענק, כמו גם דוכני חברות התמרוקים בקומת הכניסה, הנותנים יחד מכה של ריח פאריסאי מזכיר אהבות קודמות לכל הנכנס בשערי "גלרי לאפאייט".

מגיעים לחנות המעדנים הענקית "גלרי לאפאייט גוּרְמֶה" וממש מסתחררים מהשפע, מהמיבחרים, מהכמויות – ובעיקר מהריחות. יש חשק לקנות הכול! ברחבי המגה-חנות הענקית פזורU, עמדות הכנת אוכל בסגנונות שונים, ויושבים בהן לסעוד בדלפקים על כסאות גבוהים של בר. ויש דוכני מכירה שהם חנויות לעצמן. על אחד מהם כתוב "חָמוֹן אִיבֶּרִיקוֹ", וכל זיכרונותינו מהמסע לאנדלוסיה ולמדריד לפני כשנה – מתעוררים למראה קותל החזיר המעושן (בֶּקוֹן, שְׁפֶּק או זָ'מְבּוֹן) הנחתך לפרוסות דקות ונארז בחפיסות ואקום שקופות. והריח. אבל גם המחיר!

השעה רק אחת-עשרה בבוקר וכבר נעשים רעבים ויושבים לדוכן של מיצי הפירות על כסאות גבוהים שהתפנו. בדרך-כלל קשה למצוא מקום.

אני לוקח קערה גדולה של מרק ברוקולי בשמנת טחון ומתובל בעדינות וטעמו מצויין, ממש חגיגה של בישול מעולה! – ולצידו בצלחת הגדולה טוסטים פריכים מאוד וקערית מלאה גבינה מגורדת. 8 יורו. ובקבוק קולה 33 סמ"ק, 2.2 יורו. בפאריס טרם גילו את בקבוקי הקולה המיניאטורים שבאמצעותם עושקים בעלי מסעדות בתל אביב את לקוחותיהם.

המיסתורית לוקחת צלחת גדולה של סלט סלומון מעושן, שפרוסותיו הכתומות ניצבות במרומי גבעה של תוספות ירק מסוגים שונים. גם כן טעים מאוד. ולמרבה הפלא – 15 יורו (75 שקלים המנה!)

וכמובן מקבלים גם קערית עם פרוסות באגט טרי. והטבח החביב, המכין מול עינינו את המנות, גם חונן אותנו בטוסט טרי מלחם לבן, שאת קרומיו הוא חותך מצדדים עד שאין לזהות הפרוסה הלבנה והסימטרית שהיא צנים!

יחד עם תה מעולה בכוס גדולה, 3.10 יורו – עולה הארוחונת הטעימה 28.30 יורו, שהם כ-141 שקלים. לא מעט, ובהתחשב בעובדה שהיתה זו ארוחה קלה ועוד נצא לאכול במסעדה בערב. אבל הריחות שמסביב, והדוכנים, והשפע, ואין לזלזל גם בתהלוכה האנושית המרתקת, היוצרת רושם שפאריס כולה נמצאת בסחרחרת ריקוד נמשכת במדרכות, במוזיאונים, בגנים, בשווקים ובחנויות הגדולות – ולכל אלה אין מחיר, אלא מחיר הטיסה לפאריס, שהיה הפעם יקר במיוחד.

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

"פילוקסרה"

ענן שורה על הבית. משהו אפור ירד עליו. אני חשה באפרורית הזאת, חשה בה בכל יישותי, ואיני יודעת מה היא. אני רוצה לנער אותה מעליי ואיני יכולה.

הימים, ימי קיץ וימי בציר, כמובן – ובחצר: – לא גמלים מחרחרים ו"הרריים" זועקים, ולא עגלות טעונות סלי-ענבים; לא ריח תירוש של עינב ולא עטרן של גמלים. דממה גדולה ומשונה בחצר. ליד "שולחן-הכתיבה" יושב אבא, כפוף על איזה מכשיר. קוראים לו "מיקרוסקופ". סביבו עלי-גפן קטופים והוא מסתכל עליהם מבעד למיקרוסקופ וגונח. פניו אפורים. הוא קורא לאמא וגם היא כופפת את עצמה ומביטה – מסתכלת ומרצינה.

"גם אני רוצה לראות."

אבא מביט בי בעצב. אני מגיעה בדיוק בפניי עד שולחן-הכתיבה. אבא מגיש לי את המיקרוסקופ, שתחתיו מונח עלה-הגפן, ואני רואה מעין עדר של חיפושיות ירוקות, מתנועעות, רוחשות, עולות זו על זו.

"פילוקסרה," אומר אבי.

"פילוקסרה?" – אני חוזרת אחריו בעליצות. "איזו מלה יפה: פילוקסרה," ומתחילה לפזז ולרקוד.

אבא מביט בי בתוגה.

"אני אקרא לגור-החתולים שלי פילוקסרה."

אמא מהסה אותי בחומרה.

על גבי המיקרוסקופ צריך לעשות פנים כבדות. איזו מלה – כמו שיר. אבל פילוקסרה זה פרפר צהוב משתולל, ואני שרה לעצמי, "פילוקסרה, פילוקסרה." לכל מלה יש לי מנגינה, ולאט-לאט שוקעת התלהבותי ופתאום אני חשה שיש קשר בין המלה הזאת לבין השקט שבחדר, ואני משתתקת והעננה נחה גם עליי.

אחרי-כן מתאספים איכרים בביתנו בכל ערב, מעשנים בעצבנות, צועקים, מתווכחים, הולכים – ועשן ממלא את הבית.

אסיפה אחרונה. אבא עצבני. כך לא ראיתיו מעודי. הוא מכה באגרופו על השולחן. להחליט! – הרמת-הידיים נעשית בהיסוס, הפנים מכורכמים ואני נבהלת ובורחת אל אמא. היא בוכה. את הכרמ'ל הקטן לא נעקור. הכרמ'ל הנחמד שלנו נישאר. רק את הכרם הגדול נעקור.

"לעקור, למה? את הכרם הגדול והיפה עם שורותיו הישרות וכל המוסקאט הזה?"

"כן," אומרת אמא, "מוכרחים. היין לא נמכר, והפילוקסרה ..."

אני לא מבינה, אני שותקת. החצר שותקת. אפילו "דבח" נאלם ושותק. ענן ירד על הבית. בזקנו של אבא אני רואה פתאום שערות-שיבה. אמא קשרה את המטפחת והידקה אותה חזק-חזק. ראשה כואב לעיתים, אבל כעת כפי הניראה זו "מיגרנה" – עוד מלה, מלה עצובה. אי-אפשר לשיר אותה, אפשר רק לבכות אותה.

אני יוצאת את הבית והולכת אל דבח – הכלב הערבי בעל השיער המדובלל. אבל כשאני עצובה, אני שמה את ראשי על צווארו – וטוב לי בחברתו.

*

נכתב: 1971 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1907 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 17.12.1971. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 72.

ראה על תקופה זו את הפרק "עקירה" בספר זכרונותיו של יהודה ראב, "התלם הראשון", עמ' 139. אולי באסיפה המתוארת כאן נחלה אביה של אסתר, כמתואר ב"שמעתי את המיית הריקנות של הארץ". [שפורסם בגיליון הקודם].

המרתף

המרתף שהשתרע מתחת כל הבית היה מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על-ידי אשנבים מקבילים, מסורגים.

אצטבא גבוהה, מטוייחת יפה, נמשכה לאורך קיר אחד ועליה היו מונחות, בזו אחר זו, חביות עבות-כרס, מסומנות בגיר אדום, מהן בעלות ברז, הנפתח ונסגר לפי הצורך, ומהן סגורות וסתומות בצידן בפקק-עץ עבה. על אחדות מהן היה כתוב שם היין ותאריך לידתו באותיות לטיניות: והB- הגדול של Bordeau היתה האות הלטינית הראשונה שנחקקה בראייתי. היו שם גם בקבוקי-ענק מזכוכית, נתונים בכלי-נצרים, בעלי שתי ידיות, להסעה; וחביות קטנות, שהיו מגרות את הסקרנות ביותר. הקנקן זעיר, משמע – תוכנו ודאי יקר מאוד. וכשנזדמנו בשעת פתיחתן היינו תוקעים את האף ומריחים ומרחרחים כגורים סקרנים – אבל דבר לא העלינו – רק ריח חריף, שגרם לנו סחרחורת.

לתוך חור החבית היו תוקעים צינור של גומי, מושכים קצת לתוך הפה, יורקים וממהרים להכניס את הצינור לבקבוק, העומד מוכן על הרצפה; והיין מבעבע ועובר מן החבית לבקבוקים המצטברים מסביב.

היין לא עניין אותנו אבל מיץ-הענבים הטרי, הקודם ליין, היה נפלא והכנתו העסיקה אותנו לא מעט: בתוך ארגז-עץ חזק היו נתונות כמה כברות של חוטי-ברזל, קלושות וצפופות יותר, ומעל לכולן רשת-עץ חזקה. לתוכן היו שופכים את סלי-הענבים, והדורך בענבים היה אחי הבכור; רגליו הארוכות היו, כפי הניראה, מתאימות ביותר לעבודה זו, ואנו היינו מלווים את הכנותיו במתיחות רבה. לראשונה היה נוטל את ציפורניו, לאחר זה היה רוחץ רגליו במים חמים, מסתבן, ומתקרצף, מנגב, ומשמן אותן בשמן-זית – ממש כאשר ייעשה לחלקי-מכונה חשובה, המתכוננת לפעול. את מכנסיו הישנות והמכובסות יפה היה מפשיל ממעל לברכיו (מכנסיים קצרות עוד לא היו נהוגות אזי), ובכוונה רבה, וביראת-קודש, היה נכנס לארגז המלא ענבים, ואז החלה הדריכה. אנו הבטנו עליו בהערצה: שעות על שעות נעו רגליו באותו קצב, ללא-ליאות, ולאט, לאט, האדימו רגליו. המיץ ניתז על בגדיו, ובגרשו מעליו את הזבובים נתלכלכו גם פניו באדום; וכך היה נע תחתיו, אדום כולו, והיה מטיל עלינו אימה באפלולית המרתף.

המיץ היה נוזל בזרזיף דק לתוך גיגיות, שעמדו מסביב, מלאות מיץ אדום שריח חמצמץ עלה ממנו, ואנו דולים ספלים-ספלים ומריקים לפינו. פתאום היה אחי קופץ מתוך הארגז, כשד, רץ אל הברז ושוטף מעליו את האודם ואת אפלולית-המרתף, ושוב היה כאחד מאיתנו.

במרתף היתה אצטבא מיוחדת לכדי-החלב הערביים, כדי-חרס שחורים, שתחתית שלהם דקה, ובה היינו מבשלים את חלב-הפרות שלנו לשמנת צהובה ודחוסה. לאורך הקיר, על הרצפה, עמדו ג'ארות [כדי-חרס] גדולות מלאות דבש-אזוב ודבש-תפוזים, הכול לפי העונה, וערימות-ערימות של מסגרות מלאות דונג, מן הכוורות שבחצר.

בבוא הבציר היינו מורידים למרתף את הכדים הנמוכים, העגולים והכרסתניים, שתוכם מזוגג זיגוג קשה ואדום, והיינו ממלאים ריבת-ענבים, זו הריבה השחורה הכבדה, שהיינו רודים אותה בחורף גושים-גושים שחורים ומסוכרים; חוטי-ברזל דקים היו מתוחים מקצה אחד של המרתף עד קצהו השני, ממש מתחת לתקרתו, שהיתה עשוייה קורות-עץ עבות, שתי-וערב; ועל חוטים אלה היינו תולים בסוף הקיץ את אחרוני ענבי המוסקאט הלבן, אשכולות-אשכולות של ענבר שהיו משתמרים כל חודשי-החורף, על טעמם ועל בושמם. בפינה אחת היו מסודרים שורות-שורות של פטישים, משורים, מזמרות גדולות וקטנות וריח ברזל קר נדף מהן.

ליד הכניסה שבמרתף עמדה מערכת-גיגיות-נחושת עצומה: שש במיספר, למן הגדולה – שהכילה את כל כביסת המשפחה – ועד לקטנטונת, כולה לבנה, אשר שימשה ללישת בצק-הלחם. מערכת-גיגיות זו היתה משמשת לנו מעין קסילופון, או עוגב. במקל-חזרן היינו מקישים עליהן והיינו מוציאים מקירבן צלילים דקים ועבים, ולפעמים היינו מצרפים אליהם את קולנו בזמר שהבאנו מבית-הספר. הדוד היה לו באס מדהים, וכשהיה מגיע תורו, היתה אמא צועקת מעל המרפסת:

"להפסיק!"

אבל אוי למי שסרח וזכה פעם לעונש: באישון-לילה היה מושלך למרתף זה.

ואני זכיתי בו פעם אחת ויחידה: הושלכתי בעצם הלילה למבוא. הדלת נסגרה, המפתח השמיע חריקה, והדלת נעולה.

הירידה למרתף היתה עשוייה אדמת חמרה פשוטה ועליה נשתטחתי לכל אורכי: טחב וריח-יין עלה מעמקי המרתף, וחשיכה גדולה וקור ירדו עליי. בכיתי זמן רב, התייפחתי עד לאפיסת כוחות והשתתקתי; ופתאום, מבלי משים, נגעה רגלי בגיגית אחת והיא השמיעה צליל רך, נגעתי בה שוב, והתחלתי מזמזמת בלאט, לעצמי, איזה זמר מתוק אשר עלה מתוך גרוני, מתוך חזי, מכל יישותי. חלצתי את הסנדל והקישותי בו בגיגית, ושרתי משהו לא ידוע, משהו שלא שמעתי מעודי, שעלה לפתע, חם וצלול, לאחר הבכי. מצאתי עוד גיגית בחשיכה והתחלתי "לנגן", לשיר וללוות עצמי.

וככל שהעיזותי להרים את קולי יותר ויותר – כן הרגשתי שהנני מתקרבת לסליחה הגדולה, ושקולי נשמע במרומים, ובמרומי-הבית. המרתף נתמלא קול זמר עז ורם; כל קרביי נשתפכו בו. ליוויתי את עצמי בדוד ובגיגית הקטנטונת. הבאס השתפך לתוך הצלילים הדקים של הגיגית הקטנטונת, חסד גדול ירד עליי – – – ולא שמעתי בהיפתח דלת המרתף – – – שתי זרועות חמות הקיפוני, הרימוני ונשאוני למעלה, כשאני רדומה-למחצה.

*

נכתב: 1968 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1902-1905 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ",

29.11.1968. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 74. [כאמור, הבית והמרתף עדיין קיימים וכדאי לה לפתח תקווה ללמוד מראשון לציון איך משמרים בתים].

ה"כֶּרמְ'ל"

שמרנו על ה"כרמ'ל" (הכרם הקטן), זה שהיה במרכזה של המושבה, עשרה דונם של גן-עדן, וכנראה שליבו של אבא לא נתן לעוקרו. כשהיה נפתח השער ל"כרמ'ל" – שם חיבה לכרם, הייתי נופלת כמו לתוך ים של ירק וצל, ממש שוחה בו. שתי שקמות עתיקות-יומין שנמצאו במקום זה עם בואו של אבא לפתח-תקוה, נשמרו בקנאות רבה ונכללו ב"כרמ'ל", תאנות מסועפות וייתכן שגם הן עמדו שם כבר לפני נטיעת הכרם – הכרם היה נטוע כולו מוסקאט שחור, מוסקאט לבן (זה כבר לא קיים בכלל בארץ) והעיקר "איזבלה", וביידיש קראו להם "איזאבעלער", קשה לתאר את בושמו וטעמו של זן זה – מאוחר ולאחרונה מצאו אותו בכרם שברחוב ביל"ו, שהיה כולו מזן זה. היה בו מריח הדבש והפלפל, מעורבים בריח-שושנים – הוא היה מאחר להבשיל והיה בו מריח סתיו בחוץ-לארץ – כאילו טעם גשם –

והתאנות גדולות, סמירנאיות, נדמה שאבא הרכיב אותן לכאלה, לבנות גדולות, אחת בלבד היתה ממלאה את פיך מיץ ובושם של מסטיק, והשחורות היה בהן ריח ערבי, בהחלט.

בכרם זה תפש אחי הבכור את הגנב היהודי הראשון בפתח-תקוה, את "אברהמל'ה גנעב", כך קראו לו, והוא דווקא בן משפחה מכובדת – כשהוא ממלא סל ענקי מתנובת הכרם. הם נאבקו, שני בני פתח-תקוה, והגנב נשך את אחי בחזה.

מקומו של הכרמ'ל היה בין השוק הישן לרחבת פינסקר. זמן רב עוד עמדה שם שקמה אחת, וכעת גם זו נעקרה, ומר בטון מולך ללא גבול.

*

נכתב: ראשית שנת 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1903-1910 לערך. זהו אחד ממחזור של שלושה סיפורים-ציורים קצרים: "השוורים" ו"הכרמ'ל" – שניהם "לפרסום", ועוד דף אחד, "לא לפרסום", שקראתי לו בשם: "שני מחזרים".

* * *

מ. שמואלי

העדיפויות באסטרטגיה לשלום אמיתי

ישראל, לאורך זמן, מובילה ומובלת בכיוון שלא קידם את השלום האמיתי, ונראה כי בתהליך מעורבים רגשות ומאוויים יחד עם אמונה ומשיחיות תמימה או ערמומית. לצערנו הפוליטיקאים הישראלים, על גוניהם השונים, לא אומרים את האמת ולא את העיקר. נראה ריאלי כישלון שבו תואשם ישראל ובנסיבות שהערבים מתמרנים אליהם ברוב תיחכומם – כגון שההתנחלויות הן-הן המחסום לשלום אמיתי. (הוכח הפוך בנסיגה מעזה – הטרור רק התחזק).

 כל הנושאים השנויים במחלוקת, כולל גבולות, התנחלויות, ירושלים, מקומות קדושים, תעסוקה, איכות הסביבה מים וכדומה – ניתנים למגוון רב של פתרונות, וזאת בתנאי בסיסי ויסודי – כי המדינה הפלסטינית, באם תקום, תהיה שוחרת שלום ולא כשלב טקטי במלחמתם נגדנו. מדינה שוחרת שלום, לצד ישראל, לא תראה עצמה נפגעת בכל דרך שהיא מדרישות הנובעות מזכותנו למדינה יהודית עצמאית ומאמצעי ביטחון כדי לשמור עליה גם בתנאים חיצוניים משתנים כגון הקצנה במשטרים של מדינות הסובבות אותנו.

תיכנון אסטרטגי וניהול סיכונים מחייב אותנו לסכם מראש נושאים קריטיים ואף כאלה הנראים קטנים כביכול, כי בהם טמונים זרעי הפורענות – המוקשים לעתיד. על שותפינו למו"מ להפסיק מיידית כל הסתה לשינאה מכל סוג בכל מערכות התקשורת והחינוך שלהם. העיוותים ההיסטוריים, כולל התעמולה שלעיתים מסיתה בדיוק כמו התעמולה הנאצית לפני מלחמת העולם השנייה, צריכים להיפסק מיידית ולהיות מוחלפים במערכת המחנכת לדו-קיום ולהכרת זכויות האחר.

אין שום סיכוי לשלום אמיתי באם במקביל חשופים הצעירים הפלסטינים לתעמולה שרק מעודדת הצטרפות לטרור לסוגיו. עלינו להצהיר ומראש כי מומשו בעבר חילופי פליטים במיספרים דומים בין ישראל לארצות ערב ועל הפלסטינים להכיר בעובדות. ישראל קלטה יותר פליטים באופן יחסי לאוכלוסייתה מכל מדינה אחרת בעולם וברור שהיא לא תקלוט פליטים ערביים אלא על בסיס הומני הדדי ובמספרים מצטברים זהים כי כידוע אהבה היא דו-כיוונית.

הפליטים ישוקמו במדינות ערב העתירות בשטחים פי 1000 מישראל, תוך עזרה בינלאומית מהותית, ואלה מתוכם שירצו להצטרף למדינה הפלסטינית יעשו זאת רק על בסיס מגורים ועבודה מובטחים ולא כמובטלים בערי אוהלים על גבולותינו וכבסיס נוח להסתה ולטרור.

פירוז המדינה הפלסטינית, שליטה ישראלית מוחלטת במרחב האווירי והימי, שמירת הגבולות היבשתיים והבטחה של התערבות ביטחונית ישראלית בתנאי הפרה או השתלטות של קיצונים – מהווים תנאים אשר לנו הם כה קריטיים ויתקבלו בסבירות אצל שכן שוחר שלום העטוף במדינות מוצא בעלות היסטוריה, דת, תרבות ושפה זהות לחלוטין.

ישנן מהדרישות שעליהן ניתן יהיה לוותר בתנאים שיוגדרו ובאופן הדרגתי רק אחרי הרבה שנים של חיים בשכנות טובה והוכחה חד משמעית לגבי שינוי מהותי כולל בסובב אותנו. זו ההזדמנות להוכחת כוונת הפלסטינים לחיות לצד ישראל באושר, בפיתוח מתמיד ובצמיחה במדינה עצמאית שמעולם לא היתה להם – או שמטרתם העיקרית היא לחסלנו ולבוא במקומנו בהתאם לאמנה הפלשתינית שנחתמה ב-1964, לפני מלחמת ששת הימים ולפני התנחלות מכל סוג שהוא.

נראה לי ששלום אמיתי ובר-קיימא ייכון רק על בסיס עמדות אלו שנראות סבירות גם לשיווק לעולם הנאור שעדיין קיים. כל עדיפות אחרת, כולל בשילוב מילות ושירי שלום הערבות לאוזניים תמימות כולל המערביות, כפי שנעשה עד עכשיו, עלולה לרסק תהליכים רצויים ואפשריים של שלום אמיתי ובר-קיימא וזאת תוך צביעות ושקר והטלת האשמה על ישראל.

* * *

אהוד בן עזר

ההוזמנתי לבית הנשיא או חלמתי חלום?

לפני שבועות אחדים העירני באמצע היום צלצול טלפון, ועל הקו בחורה בעלת קול נעים ומפתה בשם רותם. היא שאלה אם אפשר להזמין אותי ליום ראשון, 30.11.08, כלומר ליום אתמול, בשעה 17.00 – לבית הנשיא בירושלים, לדיון על מחלוקת בעקבות הספר "מחלוקת", בהוצאת "עם עובד" וארגון "אוסף מיתר". הבנתי שהיא פונה אליי מטעם "אוסף מיתר", שמימיי לא שמעתי את שמו. הבטיחה גם שהספר יישלח אליי.

נו, האפשר לסרב להזמנה של נשיא המדינה? למרות שצריך להחליף סנדלים בנעליים, לקחת מונית לתחנת האוטובוס, ואוטובוס לירושלים, ומונית בירושלים לבית הנשיא, וכל זה בסדר הפוך גם בדרך חזרה לתל אביב, בלילה. אבל איך אפשר לסרב לנשיא המדינה?

ובכן, חיכיתי לספר. חיכיתי להזמנה המודפסת. לטלפון מבית הנשיא לשם רישום הפרטים שלי: תעודת זהות, תאריך לידה ומספרי הנעליים, כפי שנהגו בי כשהוזמנתי בעבר – ושום כלום. היה אמנם בידי מיספר הטלפון של רותם, אבל מאחר שאני ידוע כרודף כבוד, היה זה למטה מכבודי לטלפן כדי לשאול מדוע לא התקשרו איתי.

* * *

אריה דרוקמן

אנחנו תחת התקפה עולמית

אם מישהו הולך שולל אחר השלווה של חיינו – ימי שמש או סגריר, שחיתות פה ושערורייה שם, הוא מחמיץ את הבעייה העיקרית. מול עיננו מתגבשת לה בהדרגה מתקפת תרבות עצומה שאיננה בוחלת בשום אמצעים. מטרתה המוצהרת כפולה: לערער את העולם המערבי מבפנים, ולפגוע בשני ערכים מרכזיים: רכוש וביטחון.

שתי תרבויות גדולות מצויות בעין הסערה. התרבות המערבית מול התרבות המוסלמית. השמות משתנים ממקום למקום. העיקרון זהה. כיוון שהמוסלמים אינם מצליחים להשתלב בתנופה ובשגשוג המערבי, ונותרים הרחק מאחור, הם החליטו ליטול את היוזמה בכוח. דין מוחמד בסיף.

האסלאם איננו דת. זוהי דרך חיים. באסלאם, אין הפרדה בין הדת והמדינה. האסלאם הוא המדינה, וגופי השלטון חייבים לפעול לפי חוקי האסלאם. באסלאם, ישנן שתי אוכלוסיות: אוכלוסיית המאמינים באסלאם ואלה שעדיין לא מאמינים. האסלאם מחייב את המאמינים להשליט את האסלאם על כל העולם. אין שום סובלנות לגורם שאינו מוסלמי אלא אם הביע את הכנעתו והכיר בחוקי האסלאם המחייבים גם אותו.

אנחנו מתבוננים על המוסלמים באפגניסטן, בפקיסטן, בהודו – כעל קבוצה פנאטית. זוהי הדרך המערבית להסביר כל תופעה שאיננה נוחה לנו. כמו לומר על מתנקש מתאבד: הוא שטוף מוח, צמד מילים שווה ערך לאדם לא מאוזן. האיזון לדעתנו נמצא במערב וכל מי ששונה מהנורמה המערבית איננו מאוזן.

ובכן, זוהי שגיאה בהערכת האוייב. בניתוח מניעיו ובהבנה להיכן הוא חותר. הוא דומה לגידול סרטני. הוא חודר לקהילה בריאה באמצעות הגירה. הוא שומר על מסגרת קהילתית עצמאית, מקפיד לאורך דורות על חוקי הדת. ישנם סימנים חיצוניים להבחין בכך. הוא מסתייע באורח הדיבור התקני של המערב. הרי אסור לרדוף אדם עקב אמונתו. להרבה ליברלים ושומרי חופש (בעיקר ליהודים) יש תחושות עזות בנושא זה. אך בכך מסתיים ההבדל. אין מדובר רק באמונה. מדובר באי קבלה של העולם הפלוראליסטי בו הם מתגוררים. הם דורשים ללכת עם רעלה, דורשים להקים מסגדים ובכל פעם שמישהו מבקר או עוקץ את מה שחשוב להם, הם מתפרעים. לא מוחים. הם מאיימים ברצח ובנזק. היו מיספר מקרים כאלה בעקבות פרסום קריקטורות על הנביא מוחמד. קשה לי לראות תגובה זהה לו היה מישהו מלגלג על ערך יהודי. האופן בו היהודים מגיבים על פגיעה בהם שונה לחלוטין מהשיטה המוסלמית הכוחנית.

הקהילות הדתיות המוסלמיות הולכות וגדלות. ישנה נהירה עצומה מהעולם המוסלמי אל העולם המערבי, ללא היטמעות, ללא מיזוג אלא כגוף אורגני מלוכד. בעוד זמן קצר יתברר כי ברבות מערי אירופה, השלטון עבר למהגרים ואלה ישנו בהדרגה את המבנה הפנימי של המקום.

אך לחלק מהמוסלמים אין די בכיבוש האבולוציוני. הם גם מפעילים תוכנית שיטתית לערעור המסד הכספי של המערב. דוגמא בלתי נשכחת נראתה באירועי ספטמבר 2001, בפגיעה הפנטסטית במרכז הסחר ובפנטגון באמצעים מינימאליים עד כדי גיחוך. אם תשוו את עלות ההשקעה מול הנזק האסטרונומי והמוראלי שנוצר תוכלו להעריך את רמת ההצלחה של היוזמים. שבע שנים לאחר האירוע אין שום הצלחה בחיסול המתכננים או בהבאתם לדין.

מתקפה דומה נעשתה לפני מספר שנים על מרכזי תיירות בחצי האי סיני, מתחת לאפנו. וכעת, בנובמבר 2008 אנו עדים להתקפה מתוכננת על מרכזי תיירות במדינת הענק הודו. כתוצאה מאירוע כזה צפוי נזק עצום לתיירות המבוססת בהודו.

ישנה תחושה שהעולם לא הפנים שהוא תחת מתקפה. שמחר יכולה לקרות מתקפה דומה בעיר אחרת. אין כל בעיה להחדיר חומרי נפץ או חומרים מזיקים אחרים במיכלית, במכולה, במטוס. לא ניתן לבדוק את הכול ולכן, עד כמה שזה נשמע בלתי סביר – הגבולות פרוצים לחלוטין. אדם עם משימת מוות אינו נכנס דרך השער. אינו ניצב לבדיקה אצל השומר. הוא מאתר את המקום הבלתי שמור ופועל. בצד המוסלמי ישנם אלפי יחידים שמוכנים למות כדי להביא את בשורת האל למערב. כדי לחלק מחדש את הרכוש וההשפעה של העולם. 

הדרך הסבירה לפעול היא פשוטה. לגייס משאבי ענק על מנת לאתר ולהשמיד את מוקדי הטרור. המוקדים ידועים. הבעייה היא שמנסים לפגוע בהם בדרך שגרתית, בדרך שאינה מתאימה ללוחמה בטרור. לחימה בטרור צריכה להיות חסויה, עיקשת, עם אנשים מתאימים למשימה. אי אפשר לקחת את ספר ההוראות הקיים למלחמה לנוכח איום שכזה. חייבים ליצור ספר הוראות חדש. אנו דמוקרטיה מתגוננת ויש לנו סיבות סבירות לחשוש שבאופן שיטתי מזנבים בנו. אם לא נגיב, המפגעים יתרבו ויגיעו לפתח ביתנו. זוהי רק שאלה של זמן. זה נכון בישראל. זה נכון גם בעולם.

* * *

הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר

"ספר הגעגועים"

קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 350 עמודים ועומד לצאת לאור במהלך חודש דצמבר 2008 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, במהלך חודש דצמבר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח [בישראל]. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.

אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו במהלך חודש דצמבר! – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק בהגיע מועד משלוח העותק אליהם. לצערנו מתעכבת קצת הפקת הספר מעבר למה שצָפינו. אין צורך לשלוח את השיקים בדואר רשום. תודה לאל, גם אהוד בן עזר מקבל מעטפות עם כסף. חלקו במזומן.

הכתובת למשלוח 50 השקלים:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

* * *

אהוד בן עזר: מתקרב תאריך מלאת 130 שנה

לחריש התלם הראשון באדמת פתח תקווה

חריש התלם הראשון באדמת המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח תקווה – התקיים ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לפי התאריך הכללי יש לחגוג לו את 130 השנה ביום שישי, 26 בדצמבר 2008.

לפי התאריך העברי יש לחגוג לו בשבת, ו' חנוכה, ל' כסלו תשס"ח [27.11.08].

אף שאני אחד משלושה נכדיו החיים-עדיין האחרונים של יהודה ראב בן עזר, חורש התלם הראשון –

לא קיבלתי עדיין שום הזמנה מעיריית פתח תקווה לחגיגת התלם הראשון –

או לקרוא בטקס את התיאור המרגש של החריש הראשון מספרו של סבי יהודה ראב "התלם הראשון" –

או גם להשמיע בו את תיאור המעמד בקולו של יהודה ראב, כפי שהוקלט על ידי "קול ירושלים" באולם היכל בפתח תקווה ב-11 בנובמבר 1943, במלאת 65 שנים לחריש התלם הראשון וליסוד פתח תקווה, כאשר סבי יהודה היה היחיד שנותר אז עדיין בחיים מכל מי שהשתתפו במעמד החריש הראשון.

כדאי לאנשי פתח תקווה  ללמוד מראשון לציון כיצד משמרים את העבר.

* * *

ברגע האחרון: צה"ל ינפיק לחייליו בעוטף עזה מטריות משוכללות נגד קסאמים ופצמ"רים. האזרחים באיזור כבר רגילים למצב ואין צורך לספק להם מטריות משוכללות.

* * *

"לוין קיפניס – מלך הילדים"

ערב חגיגי להשקת שני ספרים חדשים המוקדשים ללוין קיפניס וליצירתו

יתקיים ביום ראשון, 14.12.08, י"ז כסלו תשס"ט, בין השעות 19.30-22.30 באודיטוריום שבמכללת לוינסקי לחינוך

במעמד פרופ' יולי תמיר, שרת החינוך

הספרים שיושקו הם

"מלך הילדים"

ביוגרפיה של לוין קיפניס מאת לאה נאור בהוצאת יד יצחק בן צבי

"שירי לוין קיפניס למקהלה"

בעריכת איתמר ארגוב, בהוצאת חברת פרחי דקל בע"מ

בערב החגיגי ישתתפו הסופרת לאה נאור, שתדבר על ספרה

מר אליהו הכהן, שידבר על יצירתו של לוין קיפניס

שרה שוהם, שתדבר על שירי לוין קיפניס למקהלה

וילדיו של קיפניס, שי, ניצה, טל וגבע, שיספרו זיכרונות מבית אבא

הזמרים אורה זיטנר, אילן טל ורינת עמנואל ישירו משירי קיפניס

פרופ' משה זורמן ינעים ויארגן שירה בציבור

מקהלת לירון בניצוחה של רונית שפירא, ומקהלת המיולה בניצוחו של רון זרחי, יבצעו עיבודים לשירי לוין קיפניס המולחנים

את הערב תנחה פרופ' מירי ברוך וינהל מוסיקלית פרופ' משה זורמן

הפקה: ציונה קיפניס

* * *

ברגע האחרון: טלנסקי מבקר בחשאי בארץ ומתווך אספקת מעטפות עם כסף כתרומות לפוליטיקאים. החינמון "ישראל מחר" ייצא בקרוב במסע נגד השחיתות הזו:

עד כה קיבלו (כלומר לקחו): לימור לבנת: 252,600 שקל. גדעון סער: 238,122 שקל. גלעד ארדן: 221,197 שקל. יולי אדלשטיין: 127,004 שקל. יובל שטייניץ: 111,378 שקל. משה כחלון: 91,925 שקל. אבישי ברוורמן: 166,000 שקל. יצחק הרצוג: 131,483 שקל. נדיה חילו: 82,883 שקל. אורית נוקד: 54,537 שקל. שלי יחימוביץ': 43,104 שקל. דניאל בן סימון: 39,500 שקל. יולי תמיר: 33,000 שקל. קולט אביטל: 18,800 שקל. אופיר פינס: 14,000 שקל. דליה איציק: 186,360 שקל. אלי אפללו 15,000 שקל. יואל חסון: 77,165 שקל. יצחק בן ישראל: 57,000 שקל. ועוד.

בליכוד רשאי כל מתמודד לגייס עד 405,000 שקל. בקדימה 328,250 שקל. בעבודה 292,500 שקל, זאת על פי מיספר המתפקדים לכל מפלגה.

[כל הנתונים על פי "דה מארקר" מיום אתמול, 30.11.08].

מבקר המדינה יבדוק בשבע עיניים את כל הסכומים הגלויים הללו ואת ההטבות הסמויות, כגון ארגון מפגשים באולמות ובחוגי בית והעמדת נערות-ליווי לרשות חברי המרכז, וכן מתן חלק מהכסף בדולרים במעטפות באמצעות טלנסקי ותואמי-טלנסקי – אם כל אלה עומדים בהגבלות של חוק מימון הבחירות ואין בהם משום ניגוד אינטרסים וחשש לשיחוד המועמדים, והוא ימליץ על פתיחת חקירה משטרתית במקרים של חשד לחריגות. לאחר קבלת ההמלצות של מחלקת החקירות של המשטרה ישקול היועץ המשפטי הגשת כתבי אישום סימולטאניים, כלומר בבת אחת נגד כולם, כדי לחסוך בהליכים ובזמן, שעלולים להימשך כל מהלך הכנסת הבאה, ולשתקה, ואז אהוד אולמרט יצטרך להמשיך להיות ראש ממשלת מעבר במשך כל הקדנציה.

* * *

ברגע האחרון: כמו סמי עופר, מכרתי גם אני מכלית נפט גדולה לחברה המשפחתית שבבעלות אשתי, ועכשיו אנחנו תקועים עם מכלית מושבתת. האם המדינה תוכל לעזור לי?

אזרח שמכר לאשתו מכלית

* * *

ברכות לרוצח רבין שפתח בשביתת רעב במחאה על צעדי הענישה נגדו. אנחנו תומכים בך. לך בדרכך זו עד כלות ולך לעזאזל! ורק שזו לא תהיה מצידך שביתת סרק, עוד שקר בסדרת כזביך המתועבים.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

ב- 1.12.08 ייכנס לתוקפו תיקון מס' 40 לחוק התקשורת למניעת דואר זבל. באם אינכם מעוניינים לקבל מאיתנו דואר אלקטרוני, אנא שילחו במייל חוזר הודעה: "הסר מרשימת התפוצה" ונסיר אתכם באופן מיידי. באם לא ביקשתם להימחק מרשימת התפוצה שלנו נראה זאת כהסכמה להמשך קבלת דואר אלקטרוני.

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1981 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 7 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 356 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 8, ובו המחצית השנייה של שנת 2008, בינתיים עד גיליון 373] אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

פינת המציאוֹת: חינם!

כל המבקש את המסע לספרד בצרופה אחת יפנה אלינו ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל