| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 399
תל אביב, אור ליום שני, י"א בכסלו תשס"ט, 8 בדצמבר 2008
שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
לקראת שנת ה-100 לתל אביב, העיר העברית ה-1 והמטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יוסף דוריאל: חקיקת הגנה לישראל – אתגר שהופקר.
נתנאל מלאכי: בלוז לנהג מונית (שיר). // יוסי אחימאיר: בושה אצל בוש.
משה גרנות: על ספרה של איריס מיטלמן "עכשיו טוב".
ד"ר גיא בכור: עוד עשר הפתעות מתוקות כלענה, הטרור, ופרח הרוע.
יוסי גמזו: נִסְפָּחוֹת לְ"סֵפֶר הַגּ'וּנְגֶּל". // יהודה גור-אריה: שמאלן-משמיצן.
אהוד בן עזר: המנוול שידו לא רעדה כששפך חומצה על עינו של שוטר ישראלי.
לאנץ' ב"היפופוטאמוס" מונפארנאס, בסידרה: תענוגות פאריס לְגוּרמֶיהָ
מאת ס. נידח, סופרנו לתיפקודֵי האיצטומכה.
דוד בן-אשר: ועוד על החיוך של ארז טל.
רון וייס: 1. אם הפכת לאוהב מתנחלים יפה נפש, אז עדיף שתצביע למפלגת ה"עבודה". 2. ממשלת ברק לא קרסה בגלל פרישת שריד.
משה גרנות: גבריאלה אביגור רותם היא בעלת לשון מדהימה, אבל הרומנים שלה מתישים. // אורי הייטנר: מהיר, חזק ואלגנטי.
רות ירדני כץ: על "מכתבים מגבעת הזבל" מאת לבנה מושון.
סיפור משפחתה של אימא מירושלים, מאת שושנה צוריאל: פרק ג. העדות של יוסל קיבעס בפני ועדת שאו (ועדת הכותל).
אסתר ראב / כל הפרוזה: 1. עגלונים. 2. בצאתנו העירה. 3. "הידיד".
מחפשים קלמנטינות של פעם. // מחכים לביאת המשיח אובמה.
בוגי יעלון, איפה אחריותך למלחמת לבנון השנייה? // ביצים, ביצים.
ברגע האחרון: ערב לכבוד הופעת הספר "מסע" לגדי בן עזר.
* * *
יוסף דוריאל
חקיקת הגנה לישראל – אתגר שהופקר
הגנת המדינה סובלת מזה שנים ממצב של ידיים כבולות על ידי הממסד המשפטי, המונע את חיסול הטרור הפוליטי והצבאי המתנהל נגד עם ישראל בארץ ובעולם. וזה כולל גם את מחדל אי-שחרורו של גלעד שליט משבי פושעי החמאס. אין מה לבוא בטענות על כך לבג"ץ אם אין לנו חוקים ברורים הקובעים את זכויות ההגנה על המדינה, כפי שעשו האמריקאים בחקיקה המיוחדת שבוצעה אחרי פיצוץ מגדלי התאומים.
פורום ותיקי מלחמת העצמאות, המייצג שנים ארוכות של ניסיון מצטבר בהגנת המדינה ובניית עצמתה, ניסח שורה של חוקים, שאם יאושרו בכנסת – ישתנה מעמדה של ישראל ממצב של חוסר אונים פוליטי וצבאי למצב של מדינה המסוגלת להגן ביעילות על מעמדה ואזרחיה. היעדר חקיקה כזו מחליש את מעמדה של ישראל בעולם, עד כדי הטלת ספקות לגבי זכות קיומה. בין החוקים שניסחנו אפשר למנות:
חוק נגד עלילות דם והשמצות זדוניות על ישראל והעם היהודי: הגיע הזמן לשים קץ להסתה הפרועה המתנהלת נגד ישראל בכל פורום אפשרי ללא חשש מיד החוק הישראלי. ונזכיר כאן שגם השואה לא היתה יכולה להתרחש ללא מסע ההשמצה הממושך כנגד יהודים, שניהלו הנאצים.
חוק למלחמה כלכלית בטרור: למרות התקדימים הבינלאומיים, מי שנפגע מטרור בישראל נאלץ לתבוע פיצוי מהפושעים באופן פרטי, במקום שהמדינה תיזום ותנהל תביעות משפטיות לפיצויים, כפי שעשו האמריקאים נגד לוב – על הפלת המטוס מעל לוקרבי שבסקוטלנד.
חוק עונש מחייב על רצח ממניעים נאציים: חייב להיות חוק עונש מוות מותלה, שיוצא לפועל, ללא דיון נוסף, אם חברי אותו ארגון טרור יבצעו פשע חדש, כגון – חטיפת בני ערובה לשם שחרור הרוצח.
חוק לוחמים בלתי חוקיים הכלואים בישראל: תנאי הכליאה של חברים בארגון טרור יהיו זהים לתנאים בהם מוחזקים שבויים ישראליים בידי אירגונים אלה. זה יכלול תנאים פיזיים, תזונה, ביקורים של הצלב האדום וקשר עם המשפחה.
חוק פנקס הבוחרים: בפנקס הבוחרים לכנסת יוכלו להיכלל רק אזרחים שהצהירו נאמנות למדינה כפי שהוגדרה בהכרזת העצמאות (בדומה למקובל בארה"ב) ועומדים בחוקים של חינוך חובה בשפת המדינה וחובת שירות ביטחוני או לאומי למדינה.
לצערנו, לא השכילו חברי הכנסות הקודמות ולו להתחיל בתחיקה מינימאלית כנ"ל. ולא מפני שלא הוסברה להם חשיבות פעולה זו, וחובתם המוסרית כמחוקקים – לבצע אותה. גם שר הביטחון שאול מופז, שהוצע לו, בזמנו, להוביל את תהליך החקיקה בממשלה, לא מצא לנכון להתפנות לכך, והשאיר את צה"ל תלוי יותר בפלפולים משפטיים מאשר בשיקולים של צבא מקצועי.
כיום, מתוך רשימת המועמדים המחודשת לכנסת, קיבלו על עצמם שניים מהם (זאב ז'בוטינסקי וזלמן שובל) לפעול, מיד לאחר שייבחרו, למען חקיקת הגנה לישראל, שתפרט את החוקים הנ"ל ותשלים אותם עם תריסר חוקים נוספים המתבקשים לאותה המטרה. יש לקוות רק שציבור הבוחרים יבין זאת וידאג להציב אותם בעמדות של כוח בכנסת ה-18, משם יוכלו להשפיע גם על חברי סיעתם וגם על חברי הסיעות הציוניות האחרות לקדם חקיקת הגנה לישראל, שבלעדיה לא ניתן לנצח במלחמה בה אנו מצויים.
הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי
* * *
מערכת ההשמצות נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט
הולכת ומתפוגגת. מי יבקש ממנו סליחה ומי יפצה אותו ואותנו – שהפסדנו ראש ממשלה מעולה ונקלענו לבחירות מיותרות בתקופה קשה?
שהרי גם שאר תיקי החקירה עתידים להיבטל!
"פרקליט המדינה, משה לדור, הודיע היום [4.12] לפרקליטיו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, על סגירת תיק החקירה נגדו בפרשת מכירת מניות המדינה בבנק לאומי לישראל (בל"ל). התיק נסגר מחוסר ראיות מספיקות לאישום."
הארץ און-ליין, ידיעה שולית ומוצנעת מיום 4.12.08 וגם למחרת בעיתון – מוצנעת מאוד.
ואני שואל: ומה תגובתם של מיכה לינדנשטראוס וירון זליכה, שהם מיוזמי תיק החקירה?
אהוד בן עזר
* * *
נתנאל מלאכי
בלוז לנהג מונית
בְּלוּז תֵּימָנִי אוֹמֵר לִי הַנֶּהָג צָרִיךְ
לְהַמְצִיא, מַשֶּׁהוּ מְחֻסְפָּס, בְּרִקּוּד אִטִּי
בִּשְׁנֵים עָשָׂר רְבָעִים.
גַּלְגַּלֵּי הַמּוֹנִית מְשַׁיְּפִים אֶת
רְצוּעַת הָאַסְפַלְט.
"הָיְתָה לִי גִּיטָרָה עֲשׂוּיָה מֵעֲצֵי
דְּקָלִים מֵעַרְבוֹת צָנְעָא, חוּטֵי הַנַּיְלוֹן
סִפְּרוּ סִפּוּרֵי עֲלִיָּה בְּמַרְבַד
קְסָמִים..."
הַדִּיאָלוֹג נִמְשָׁךְ כְּשֶׁבּוֹקֵעַ מֵרַמְקוֹל דִּיגִיטָלִי
צְלִיל חָתוּךְ שֶׁל ג'וֹן לִי הוּקֶר שָׁר עַל
אֲבָנִים קָשׁוֹת מִשִּׂפְתֵי אֲגַם מִיסִיסִיפִּי,
עַל קְלָרָה שֶׁחֲסֵרָה לָהּ בַּיִת. שֶׁהַמָּוֶת בָּרֶקַע
כָּל כָּךְ נָזִיל בְּסִמְטָאוֹת הַחֹמֶר שֶׁל הַתְּשׁוּקָה
כְּמוֹ רוּחוֹת כּוֹעֲסוֹת, נוֹשְׁבוֹת מֵאַדְמַת
לוּאִיזִיאָנָה.
* * *
יוסי אחימאיר
בושה אצל בוש
לא נעים ללגלג על ברווז צולע – ובמיוחד ששמו הוא אהוד אולמרט. הגם שימיו הפוליטיים ספורים, ראש ממשלת המעבר הוא ראש ממשלה לכל דבר ועדיין הגה המדינה בידיו בדין ובסמכות. ועם זאת, סביבתו הקרובה מתחילה להתאדות, פחות משחרים לפיתחו, במפלגתו כמעט "אין סופרים" אותו. למיפגש הפרידה עם נשיא ארה"ב, המצוי אף הוא בשלהי כהונתו, הוא נוסע כאשר מטוס אל על – שנשכר במיוחד למסע מיותר זה – כמעט ריק.
היחיד שאינו מודע למצבו העגום הוא אהוד אולמרט עצמו. כל התנהלותו בימים אלה משדרת התעלמות מהעובדה, שזמנו קצוב. שהאמון בו התאדה עד תום.
נוהג הוא שבממשלת מעבר אין נוקטים מהלכים דרמטיים, אלא מעבירים את יתרת הזמן בניהול שוטף, שקול ואחראי ככל האפשר, ובהיערכות לקראת העברת השלטון לממשלה הנבחרת הבאה. אצל אולמרט כמו אצל אולמרט – הכול הפוך. לפתע האיש, שמרבה לחלק צ'אפחות, חיוכים וקריצות לכל עבר, כאילו התעורר משרשרת כשליו, בניסיון מביך להפגין מנהיגות מדומה, לעשייה בכל תחום, וכדרכו בקודש הוא יורה לכל עבר.
כך בתחום הכלכלי עם רשת הביטחון שעירערה את ביטחונו של השר הנאמן עליו ביותר, כך בנושא הביטחוני כאשר אמירת הרהב שלו "לא נמגן את עצמנו לדעת" נתחלפה באחת בהחלטה להעביר מאות מיליונים למיגון יישובי עוטף עזה, כך במערכת יחסיו המעוותת עם אבו-מאזן כשהעניק לו כמתנת-חינם 250 אסירים ושכח את הלוחם שלנו, את גלעד שליט היקר, וכך בתחום המדיני שבו הקצין את הכרזותיו בעד ויתורים לפלסטינים ולסורים.
אומרים על אולמרט, שהוא "מת" לסיים את הקדנציה הכושלת שלו באיזה מהלך היסטורי, שיקבע אותו כמי ששינה את פני המזרח-התיכון, או היטיב עם הנזקקים. אם אכן פחות משלושה חודשים לסיום כהונתו לכך הוא חותר, פירוש הדבר שאיש זה – שאיבד כליל את אמון העם ומפלגתו – עלול לקבוע "בדקה התשעים" עובדות קשות לממשלה הבאה, שיהיו כאבן ריחיים על צוואר יורשו.
למי שעוד היו לו ספקות באשר לנזק שאולמרט בהתנהלותו הכושלת לכל אורך כהונתו הקצרה, ובמיוחד בסוף דרכו הפוליטית, גרם וגורם למדינתו – בא דיווחו של הכתב המדיני של עיתון "הארץ", אלוף בן, על שיחותיו בבית הלבן עם הנשיא שגם אותו בקושי "סופרים".
שימו נא לב לאבסורד העולה מהשיחה בין השניים על רמת הגולן. ראש ממשלת ישראל, הוא ולא אחר, מנסה לשכנע את נשיא המעצמה הידידותית, כי יש למסור את כל רמת הגולן לסורים. הנשיא בוש, כשהוא זע באי נוחות על כסאו, מנסה לגשש ולהבין – מדוע. או במלים שמביא מפיו הכתב: "מדוע אתה רוצה לתת לאסד את הגולן ללא תמורה?"
שאלה נוקבת, ישירה, שמוטחת בפי ידיד-אמת כלפי בן-השיח הישראלי שמתגלה במיוחד בשיחה זו כמנהיג בלתי אחראי, שאיבד את המצפן הציוני. "מדוע תאמין לאסד?" – הוסיף והיקשה בוש. בפי אולמרט לא היתה תשובה רצינית.
כפי שאמרנו ברישא של דברינו, זה לא כל כך נעים ללגלג על ראש ממשלה שהוא "ברווז צולע", אבל כאשר הלה מאכיל אותנו צפרדעים, ומנסה לכפות על מדינת ישראל מהלכים מסוכנים, וזאת ממניעים אישיים-אנוכיים, על חבריו לממשלה ולמפלגה, על האופוזיציה והעומד בראשה, על הציבור כולו להזדעק, לקום ולומר לו: הרף!
(פורסם לראשונה ב"מעריב", 4.12.08)
* * *
אתם, החוזים כיום במפלתו של גאידמק –
כיצד כל הבלוף, כל הקרקס שלו קורס כמגדל קלפים – אנא היזכרו במה שאנחנו כתבנו על הנמלט ממשפט בצרפת ב"חדשות בן עזר" במשך כשלוש שנים והזהרנו וחזרנו והזהרנו מפניו – ואילו אתם, המשכילים, האנשים הביקורתיים, צהלתם מולנו כמו סוסיו של ג'ונתן סוויפט והוכחתם לנו באותות ובמופתים שגיאדמק עושה למען אזרחי ישראל יותר מכל מוסדות המדינה, הממשלה ואולמרט גם יחד, וטוב שהוא גנב מהגויים בשבילנו – כן, אתם ראיתם בגיאדמק גיבור לאומי והֵגנְתֶם עליו – גם אם לא זניתם, כְּעיתונאים וכְפוליטיקאים – אחר כספו, בטרם אזל ונעלם!
* * *
משה גרנות
הסער שבדם ואמנות התיאור
על ספרה של איריס מיטלמן "עכשיו טוב"
ספריית מעריב, 368 עמ'
לא אבקש להעטות על עצמי איצטלה של מבקר אובייקטיבי הבוחן את הרומן של איריס מיטלמן בכלים שמציעה תורת הספרות בנדיבות, אלא אשתדל לומר ביושר מה מצא חן בעיניי, ומה לא. זה לא בהכרח פחות קולע לאמת.
הגיבורה הראשית בסיפור (הדוברת) היא אלי (אליאורה), בתם של ניצולת שואה (דורה), ושל בעלה, גבר מחוק תחת המכבש "הפולני" של אישתו. אלי נשואה לדני, היפיוף, שהיה משאת נפשה הבלתי מושגת בנעוריה, וכנגד כל הסיכויים (היה מאוהב בדינה היפיפייה), הוא נושא אותה לאישה, ונולדות להם שתי בנות. חברתה שושן, הנשואה לאריק, העובד כאיש פטנטים בהיי-טק, חולה בסרטן, ואלי עוברת עמה את כל שבעת מדורי הגיהינום. עמוס, ילד שלמד עם אלי בכיתה ג', והיה מאוהב בה כל חייו, מצליח להפוך אותה לאהובתו, וביניהם מתרחשות התעלסויות סוערות, בלי ידיעתו של דני, הטרוד בסוד אפל מן העבר שלו (שלא אפרטו כאן) הסוד מתגלה לאלי, מקומם אותה והופך את אהבתה אליו למשטמה עזה, אשר מתפוגגת לקראת סוף הספר.
על פניו זה נראה כשלד מתאים לרומן משרתות, או כפי שהגיבורה בעצמה מתבטאת – ל"סרט טורקי" (עמ' 339), אלא שהסופרת משבצת ברומן שלה שפע של תיאורים בעלי איכות משובחת. היא מתארת בצורה חיה ומשכנעת דמויות, סיטואציות, הווי, מקומות, מחשבות. ברוב התיאורים יש הבזקי אירוניה והומור, כי הרי רוב הדמויות שאנו פוגשים בחיים (מה לעשות?) מגוחכות להחריד. בדרך זו היא מתארת את מנהל בית הספר החרמן (עמ' 19), את המנהל הברברן של המכללה, שם עובדת אלי (עמ' 48), את דורון, הבעל של אולה, בת-דודתה של אלי (עמ' 124), את תמר האחות הראשית במחלקה האונקולוגית ((עמ' 198), את המחשוף של האחות בקליניקה של המנתח (עמ' 103) ועוד. אני מודה שנהניתי הנאה מרובה מתיאורי האם "הפולנייה" של אלי, הגם שאני מודה כי יש בתיאורים אלה מידה לא קמצנית של רשעות עד כי הדמות מצטיירת לעיתים כקריקטורה (עמ' 37 ואילך, 108, 124, 232, 233, 238, 239).
האירוניה וההומור נוטשים את הסופרת כמעט לחלוטין כשהיא מתארת יופי של נשים, כמו לדוגמה תיאור יופייה של אנג'לה, אימה החורגת של דינה, אהובתו הראשונה של דני:
"ואנג'לה שבאמת דמתה למלאך, עם גוף מפוסל, ראש עטור תלתלים רכים-רכים שקישטו את צווארה כמו ענק פנינים...ועיניים גדולות מצועפות בירוק רמזור..." (עמ' 67)
בדרך "הרצינית" הזאת היא מתארת את החזה היפה של שושן, חברתה שעוברת כריתת שדיים (עמ' 93), ולהבדיל – את דמותו של ד"ר גולדווסר, המנתח של שושן, שהוא בעיניה כמעט אלוהים (עמ' 100).
אך, כאמור, לא רק בתיאור חיצוניותם של גיבוריה כוחה של הסופרת, אלא גם בתיאור מקומות והווי, כמו חדר העבודה של דני המטפל והפציינטים שלו (עמ' 62, 89), כמו ההווי המזעזע של טירונות הבנות במחנה שמונים (עמ' 81), כמו בילוי משפחתו של קרלו, אביו של עמוס, במועדון אריאנה (עמ' 135-134), כמו הווי בית החולים (עמ' 208-207).
למקום מרכזי במסכת התיאורים שבספר זוכים התיאורים המפורטים של המשגלים: של אלי עם דני בנעוריה (עמ' 30), של אנג'לה עם דני (עמ' 70-69), של אלי עם עמוס (177-168, 251, 336-335, 334 של אלי עם דני אחרי המשגל עם עמוס (עמ' 184-182); תיאור "ההדרכה" שנותן עמוס לאלי כיצד לאונן (עמ' 344).
אינני פוריטן, ואני מודה שאותו כישרון שהושקע בשאר התיאורים – מושקע גם כאן, ואף על פי כן, אני מעדיף תיאורים מרמזים בתחום הזה על פני נטורליזם המוטח אל עיני הקורא. יחד עם זאת, צריך לציין כי קשה מאוד לנסח במילים את האושר שחש האדם בעת מעשה האהבה, והתיאורים האלה הם בבחינת גישוש ספרותי נועז, המנסה להתקרב אל מה שהמילים חסרות אונים, בדרך כלל, מלהביע.
ועוד דבר, בספרות הפמיניסטית המיליטנטית של היום, ספרות הכובשת את רוב הבמה, ימצא הקורא סלידה מהגוף הגברי, ובעיקר מאיבר הזכרות, שלדעתן, מסמל את כל השלילה שבמגדר המיותר הזה. סופרים גברים הרי כותבים בערגה גדולה ובהערצה מפעימת לב כלפי גוף האישה על כל "אביזריו", ואילו הספרות הנשית מביעה תדיר רתיעה, והאיבר מתואר בסלידה של ממש (ראו לדוגמה ספרה של שולמית גלבוע "ארבעה גברים ואישה", ידיעות אחרונות 2000). מרענן על כן היה לקרוא בספר של איריס מיטלמן כיצד אלי מהללת את יופיו של האיבר "האלוהי" של עמוס (עמ' 139, 171, 173, 218).
אפרופו פמיניזם, יש בספר הערה, שאילו כתב אותה סופר גבר היו מזדעזעות כל אמות הסיפים:
"אומרים שנשים במשרות גבוהות הן רעות. במיוחד אם הן צעירות וקרייריסטיות, ועוד יותר אם מדובר בכאלה שאצלן הקריירה באה על חשבון זוגיות חסרה או כושלת.
"זה כנראה נכון, כי מאז שבאה לילך, שחודשיים לפני שהגיעה התגרשה מבעלה..." (עמ' 50-49).
אך קורטוב של פמיניזם (ואולי יותר מכך) בכל זאת ניתן למצוא ברומן זה: הנשים בספר זה הן אלו שיוזמות זוגיות וסקס: אלי מחזרת נואשות אחרי דני, והיא שמציעה לו "ללכת עד הסוף" (עמ' 20 ואילך, 30 ואילך), אנג'לה מפתה את דני החבר של בתה החורגת (עמ' 70-69), אלי יוזמת סקס (שנכשל) עם המרצה למתמטיקה (עמ' 230-228); רוב הנשים ברומן משפילות את הגברים שלהן: דורה (אימה של אלי) הופכת את בעלה לסמרטוט, לאימום אטום, ומרחיקה אותו ממיטתם המשותפת, שושן משפילה את תומס שכמעט הרס את חייו למענה, אלי משפילה את דני, ואחר כך כשהוא מבקש את סליחתה, היא נהנית לסטור לו עשרות פעמים (במצוותו!) עד זוב דם וגם אחר כך. היא גם משפילה את עמוס המאהב שלה שאהב אותה ארבעים שנה והעניק לה עינוגי גן עדן. ללא ספק מדובר במשטמה נשית קמאית כלפי גברים מימי האמזונות ונשי למנוס העתיקות; שהרי אלי, הנואפת עם עמוס, ומוכנה לנאוף עם המרצה למתמטיקה, אין לה ממש "זכויות יתר" כלפי בעלה הנושא עמו סוד אפל מלפני החתונה; והטענה שלה כלפי דני וגם כלפי עמוס שכביכול שיקרו לה, ולכן הם פסולים - נראית על פניה מגוחכת לנוכח השקרים האדירים שלה. ללא הגב של התיאוריה הפמיניסטית אין לזעם שלה שום עמידה.
ולעניין אחר: כאמור, אימה של אלי היא ניצולת שואה, ובגלל זה הכול סולחים לה על הקנטרנות, הקרתנות, תחיבת האף לכל מקום, שנאת המזרחים וכו' וכו'. גם אביו הסלוניקאי של עמוס הוא ניצול שואה, ושני גיבורים אל מובילים את הסופרת אל תיאורי "הפלנטה האחרת" על כל זוועותיה. אלא שיש שם גם תיאורים שלא מתיישבים עם הריאליה, ולא נראה לי שבתחום הזה מותר לתת דרור לדמיון: דורה וטובה אכלו צואה, וחפפו ראש בשתן; קרלו, אביו של עמוס, ביתר גופות של מתים בגטו (סלוניקי!) עבור ניסיונות שערכו הנאצים בבני אדם. הוא גם נעץ קלשון בבטן של חזירה (בגטו!), הוציא את עובריה ואכל אותם חיים, אחר כך פוצץ ראשי נאצים וטבל את לחמו בדמם (עמ' 120, 128, 253, 255).
בתחילת הספר ובאמצעו לועגת הסופרת לרפליקה של המלט הסבור שבגילה של אימו (בת ה-37) שוקט הסער שבדם (עמ' 6, 162), והספר כולו הוא התרסה כנגד אימרה חסרת שחר זאת פרי עטו של גאון עולם כשקספיר.
יש ברומן הזה לא מעט "החלקות", אבל העלילה מרתקת, ורוב תיאוריה הם מלאכת מחשבת.
* * *
ד"ר גיא בכור / מנצ'סטר
עוד עשר הפתעות מתוקות כלענה, הטרור, ופרח הרוע
לזכר הנרצחים בידי פרחי הרוע
למה לא התלהבתי לכתוב על הפיגוע הנורא במומביי? משום שזה היה פיגוע שנועד קודם כל לעיני התקשורת העולמית. ככל שהתקשורת מכסה את הפיגועים יותר, כך אנו מעודדים אותם עוד יותר. אין כמו הצלחה, ומתאבדים יש לרוב. יסלחו לי כל העוסקים בטרור ברמה האקדמית, וכל המתפרנסים מכתיבה עליו בעיתונות: כך הם רק גורמים לפרח הרוע הזה ללבלב עוד יותר. הוא חי מתשומת הלב העולמית, מקרני השמש שהם מכוונים כלפיו.
כך נוצרת מכונת נצח, "פרפטום מובילֶה": התקשורת מתפרנסת מן הטרור, ובמקביל הטרור מתפרנס מן התקשורת. התקשורת חייבת את הדרמה, את המתח, את הריגוש, כן גם אימה היא ריגוש, ואנשים מפחדים קונים יותר עיתונים וצופים יותר בטלוויזיה, זו עובדה. ובמקביל, הטרור חייב את התקשורת, הוא חי וניזון ממנה. כך הוא מביא את האימה, את הפחד לכל בית בעולם כולו, כאשר הוא קובע את המינון, את הכיוון והטון. מאז האולימפיאדה האחרונה לא היה אירוע שהגיע לכל בית ברחבי העולם כולו, כמו הפיגוע האחרון בהודו. כל זאת, אך ורק בעזרת התקשורת. ככל שהכיסוי מהיר יותר ואדיר יותר, כך ניתן כבר לקבוע את עוצמת הפיגוע הגדול הבא. וחוזר חלילה.
מה ניתן לעשות, הרי לא יתכן שלא נכסה אירועים כה מסעירים. חייבים כמובן לדווח. אך יש לרסן את הכיסוי, את היצריות והזוועה שבו, שכן יש להבין כי מישהו עושה שימוש לרעה בשידורים החיים ובמיידיות הדיווח. אכן, אנו חיים בעידון האינטרנט, שבו הכול עולה מיד לרשת, אך עדיין הטלוויזיה נותנת את הטון בדיווח. מביאה מה שהתרחש בנקודה מסוימת לכל בית בעולם, משמשת תיבת תהודה אדירה לכל חוליגאן. גם אנו בישראל עמדנו בפני סיטואציה דומה בשנות התשעים, בפיגועי ההתאבדות הקשים, ובאופן בוגר התקשורת שלנו דיללה את הסיקור, כך שהוא לא כלל תצלומי תקריב מזוויעים בשידור חי, הוא לא כלל בני משפחה אומללים, ולא סצנות קשות. כך חלק מן הזוועה ומהישגי הטרור – עוקר. ככל שהצילומים נוראיים יותר, חייבים לזכור, הטרור חוגג עוד יותר את נצחונו המר.
הטרור הוא פרחי הרוע, אותו ביטוי שאני שואל מהמשורר הצרפתי שארל בודלר, Charle Baudelaire, 1821-1867. כן, זהו פרח הרוע של ימינו. תשקו אותו, הוא יגדל. תתעלמו ממנו – הוא ימות. זו השיטה היעילה ביותר לטפל בסוג הזה של טרור שאחז בצווארו של העולם. ולהבדיל, אני נזכר בשירו של ז'ורז' בראסאנס, בתרגומה היצירתי של קורין אלאל, Au Bois de Mon Coeur שאני נותן לו כאן פרשנות ברוח המאמר הזה. אם נזכור את הפרח המלבלב של הטרור, אותו אנו משקים, נדע איך לטפל בבעיה.
אי שם בלב פרח מלבלב
אי שם בלב פרח מלבלב,
פרח מלבלב, אי שם בלב.
החברים שומרים עליו,
החברים שומרים עליו,
שומרים עליו,
על גבעולו על עלעליו,
לכן הוא חי עכשיו.
החברים נותנים לו אור,
החברים נותנים לו אור,
נותנים לו אור,
ואם צריך עושים לו צל,
לכן הוא לא נובל.
החברים משקים אותו,
החברים משקים אותו,
משקים אותו,
כמעיין ביום שרב,
לכן הוא מאוהב.
החברים שרים לו שיר,
החברים שרים לו שיר,
שרים לו שיר,
על דבש ניגר ושדה יסמין,
לכן הוא מאמין.
יסלחו לי שומרי מורשתו של ז'ורז' ברסאנס, וקורין אלאל הנפלאה, (שאת בית החרושת לשוקולד "אלַאל" שהיה למשפחתה בתוניס, אני מכיר מרקע אישי, Chocolaterie Allal, שהיה קיים ברחוב d'Epernay מס' 3, תוניס הבירה), אך את פרח הרוע הזה, הטרור, אנחנו משקים במו ידינו. החברים משקים אותו. נשקה אותו עוד, יחיה וישגשג. נייבש אותו, ימות.
הגיע הזמן לכונן אמנה בינלאומית לתקשורת, בדיוק למקרים כאלה, כדי לצמצם את האפקט וההישג של הטרור האסלאמי הבינלאומי, הנותן לנו כבר תחושה של איבוד שליטה גלובאלי. התקשורת כבר מבינה שהיא אינה צד זר שאינו מעורב, לא, היא ממלאת תפקיד מרכזי בהצגת המחזה. חופש הדיבור הוא ערך מקודש, עד שהוא נתקל במישהו עושה בו שימוש ציני ומבזה לרעה. חופש הדיבור חייב עכשיו להגן על עצמו. האמריקנים הבינו את זה לבד, עם התקשורת המתוחכמת שלהם, ואת פיגוע 11 בספטמבר 2001 הם צינזרו קשות. שום גופה לא נראתה מעל המסכים, שמות לא התפרסמו, הלוויות לא נראו. מדוע? כי זוהי מעצמה, שלוקחת בחשבון גם את המוראל הלאומי ואת צהלת האוייב. אצלנו כבר היו חוגגים באורגיה של נקרופיליה במשך חודשים, חלילה. אנחנו הרי מומחים בלייאש את עצמנו.
את הפיגוע מבצעים טרוריסטים, הם מספקים את "חומרי הגלם", אך את עלילת המחזה כותבת הטלוויזיה המערבית, היא מייצרת את הנראטיב שישאר לתמיד. ולכן אימרו מעכשיו: הצלחת פיגוע נמדדת מבחינת הטרוריסטים לא במספר ההרוגים, אלא במידת הכיסוי התקשורתי הבינלאומי.
מן הסיבה הזו בחרו הטרוריסטים האסלאמיים בהודו במטרות "איכותיות", שכן מאות הרוגים הודים או עיראקים לא בדיוק מזיזים לתקשורת הבינלאומית. הם הבינו שכדי ליצור מחזה ספקטקולרי, חייבם להרוג זרים מערביים, וכ"תבלין", אבוי, לפגוע גם ביהודים. זה תמיד מוסיף עוד נדבכים ומורכבות למחזה.
מה הלקח? הפיגועים האלה אינם קשורים כלל ל"כיבוש" לכאורה או לסכסוך שלנו. כלל וכלל לא. זו ההתקפה החמורה ביותר על ערכי המערב, מאז מלחמת העולם השנייה, והיא נעשית בידי קיצוני דת מוסלמים. זו התקפה על החופש ועל האינידיבידואליזם, שאנו מאמינים בהם. וזו התקפה על יהודים רק משום שהם יהודים. ואם יש כיבוש או אין כיבוש לא משנה לרוצחים כלל. מבחנתם זו מלחמת דת נגד "הכופרים" באשר הם. חמור מכך. נוצר תקדים של סינדרום בית מטבחיים. פשוט שוחטים והורגים, והרי זה יכול לחזור על עצמו עכשיו בכל עיר בעולם כולו. זה כבר אירע בניו יורק, בבאלי, באיסטנבול, בג'קרטה, בשארם א-שייח, בקזבלנקה, מדריד, לונדון ומומבאיי. לטרור אין שם, אין זהות ופרצוף,ולכן אי אפשר להרתיע אותו. את מי תרתיעו בדיוק? המטרות תמיד נייחות וקבועות. הטרור אמורפי, נזיל, אוייב בלתי קיים, אך מאוד מוחשי. האויב אמורפי, התקשורת אמורפית, הישגי הטרור מוחשיים.
המנהיגים הערביים משותקים מפחד. זה הרי יכול לקרות אצלם בכל רגע, הם יודעים זאת. לשתיקה שלהם לנוכח התעצמות האסלאם הפוליטי יש אם כן מחיר כבד. אם ייצאו נגד הפיגועים ירתיחו את ההמונים האסלאמיים בארצותיהם, ולכן הם מעדיפים פשוט לשתוק. הם ממוסמרים מפחד, שכן הם יודעים שהחברה בארצותיהם מעריצה את הפיגועים האלה, ותהיה מוכנה לחזור עליהם. ההמונים רואים בפיגועים את עתיד האומה הערבית והמוסלמית, סוג של התחדשות, לא פחות. וממילא אין ממש ערך לחיי אדם באיזור שלנו. רק לקולקטיב, לחברה, לרעיון גדול מהחיים אם הוא דתי או לאומי. אם יגנו המנהיגים את הטרור הזה, הוא עוד יתנפל עליהם. עדיף מבחינתם לשתוק.
אני כותב אליכם עכשיו מהעיר מנצ'סטר שבצפון אנגליה, עיר ענקית, קרה ומושלגת. הגעתי לכאן כדי לשאת את ההרצאה המרכזית בכנס השנתי של ה-UJIA, ארגון הקהילות היהודיות של מנצ'סטר והאיזור, לתמיכה בישראל ובגיוס כספים למטרות החברתיות שבה. ההרצאה לקהל המקומי היתה נפלאה, ומנהיגי הקהילות הגיעו לערב חם, למרות המשבר הכלכלי שבו כולם טרודים כאן. אך אני חייב לציין בצער שבאנגליה הרבה לא השתנה גם לאחר הפיגוע הקשה במומביי, כך זה מצטייר בתקשורת האנגלית ובאקדמיה. יש כעס מוסלמי, או של העולם השלישי, בגלל חטאי המערב. זו התפיסה הקיימת גם לגבי הפלסטינים, למשל, סוג של לגיטימציה נוראה לטרור.
מדינות המערב עדיין מוכות בסנוורי חטאיהן לכאורה, והן אינן מוכנות לראות את מה שנמצא מתחת לחוטמן: זו כבר מלחמה דתית ואתנית, שאינה קשורה כלל למה שעשה או לא עשה המערב. זו מלחמה שיום אחד תרצה לשלוט במערב ולכבוש אותו, אם דמוגרפית או צבאית. ומה יאמרו על כך הבריטים? הם כנראה יהיו מוכנים להקריב למען העולם השלישי, אפילו במחיר השמדתם העצמית כאומה. קשה להאמין, אך כך הוא הדבר.
ראש המודיעין לענייני טרור במערכת הביטחון הבריטית הזהיר בתקשורת המקומית כי לא פחות מ-2,000 מבוקשים טרוריסטים מסתובבים כיום בבריטניה, והם יכולים לתקוף בכל רגע, אך התחושה הכללית היא שזה התפוצץ רחוק מן העין, בעיראק או בהודו, אך כאן זה לא יקרה. קניונים, בתי מלון שדות תעופה, פרוצים כמעט לחלוטין. ומה יעשו הבריטים אם חלילה יתרחש אצלם בבית מה שקרה במומביי? האם הם נערכים לאפשרות שכזו, כאשר הנוער המוסלמי אצלם מגיע לשיאים של קיצוניות?
ולבסוף, וזה מנחם במידת מה, קשה לומר זאת, אך כל פיגוע בינלאומי מזוויע שכזה רק משפר את ההבנה בעולם למצבה של ישראל, יוצר לנו סולידאריות חדשה, ושׂם אותנו יותר ויותר עמוק בחיק המערב. הפיגועים הללו מחזקים את ישראל ואת עוצמת טיעוניה, ושׂמים בהקשר אחר לגמרי את חמאס את הפלסטינים ואת חיזבאללה. לא כתופעה לוקאלית הנוגעת לישראל המצורעת בלבד, אלא כחלק ממתקפת טרור אסלאמי גלובאלית, התוקפת בכל מקום, גם בישראל, ויותר מכך, בעולם כולו. וכידוע צרת רבים, היא חצי נחמה. הגיע הזמן לטפל בפרח הרוע. הפסיקו בבקשה להשקות אותו!
3.12.08
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
* * *
יוסי גמזו
נִסְפָּחוֹת לְ"סֵפֶר הַגּ'וּנְגֶּל"
אֵי-שָם בַּיַּעַר הַנּוֹדָע כַּגּ'וּנְגֶּל הַפּוֹלִיטִי
(שֶאִם מֵרֹב תְּכָכִים וּשְלַל-קוֹמְבִּינוֹת חֲשָאִי
נוֹתַר בּוֹ מַשֶּהוּ אָחִיד, לָכִיד וּמוֹנוֹלִיתִי
הֲרֵי זֶה הֶעֱדֵר כָּל מוֹנוֹלִיתִיּוּת שֶהִיא)
בִּקֵש חֲבֵר-מֶרְכָּז וָתִיק, הוּא הַשּוּעָל מַר פוּקְס,
מִיּוֹ"ר הַגּ'וּנְגֶּל, לֵיאוֹן-לֵיבּ, אַרְיֵה נְשֹוּא-פָּנִים,
לָצֵאת לְנִבְצָרוּת זְמַנִּית אוֹ לְחֻפְשָה דֶה-לוּקְס
כִּי עֲיֵפוּת-הַחֹמֶר כְּבָר נָתְנָה בּוֹ סִימָנִים.
שָאַג עָלָיו הַיּוֹ"ר חָמָס וְסָח לוֹ: "מִיסְטֶר פוּקְס,
מָצָאתָ לְךָ זְמַן מְאֹד בִּלְתִּי מַתְאִים לְחֹפֶש
כִּי אִם תֵּצֵא בִּשְעַת-מִבְחָן זוֹ לְפַגְרַת דֶּה-לוּקְס
מִן הַקַּמְפֵּין לִשְתּוֹת שַמְפֵּין בְּאֵיזוֹ שְמוּרַת-נֹפֶש
תִּגְזֹר עַל מִפְלַגְתֵּנוּ דִין כָּרֵת, כְּמִישָה וָקֶמֶל
כִּי יֵש בְּחִירוֹת בַּפֶּתַח וּקְשָיִים כַּלְכָּלִיִּים
בַּבַּנְקִים, בְּקַרְנוֹת-הַפֶּנְסְיָה וְקֻפּוֹת-הַגֶּמֶל
וְדַוְקָא כִּשּוּרֶיךָ הַכָּל-כָּךְ שוּעָלִיִּים
הֵם הַדְּרוּשִים לָנוּ כָּעֵת, מַר פוּקְס, יוֹתֵר מִכֹּל
כִּי קַו-הַהֲגָנָה שֶלָּנוּ כָּל שָעָה מֻפְגָז פֹּה
מִצַּד יָמִין מִפֵיגְלִין הַצּוֹבֵר תּוֹמְכִים וָקוֹל
וּמִבּוּרְלֶסְקַת שִרְיוּנוֹ שֶל פוּאָד בַּמֶּרְכָּז פֹּה
וּמִכִּווּן אַחֵר בִּכְלָל, בּוֹ רוּחַ-שְטוּת נוֹשֶבֶת
אוֹתו חֶרְבּוֹן שֶל בְּרוֹךְ הַהַצְבָּעָה הַמְּמֻחְשֶבֶת
בּוֹ הִתְחַרְפֵן לָנוּ הַ(אֵיתָן) קַבֶּל שֶחָרַק
מִשֶּאֵרַע בּוֹ קֶצֶר מִמַּכַּת (אֵהוּד) בָּרָק...
וְאִם אֲנִי, כְּיוֹ"ר, אֲשַחְרֶרְךָ מִשּוּרוֹתֵינוּ
בִּגְלַל חֻפְשַת אִידֵיאָה-פוּקְס זוֹ שֶאַתָּה לוֹקֶה בָּהּ
תּוֹךְ זְמַן קָצָר יֻכְרַז כְּבָר יוֹ"ר-צַיְט מַר עַל מִפְלַגְתֵּנוּ
שֶכְּבָר גַּם כָּךְ סִיּוּט גִּרְעוֹן-מַנְדָּטִים מַר מַכֶּה בָּהּ.
לָכֵן מִמְּךָ, חָבֵר שוּעָל, חֻפְשָה זוֹ מְנוּעָה
כִּי כָּךְ דּוֹרֵש סִדּוּר-הָעֲבוֹדָה שֶל הַתְּנוּעָה
וְאִם לַפְּרַיְמֶרִיס לֹא תִתְגַּיֵּס בִּסְפִּיד בָּהוּל
תְּהֵא – רְאֵה, הֻזְהַרְתָּ, פוּקְס!– שוּעָל עַל זְמַן שָאוּל..."
אָמַר לוֹ הַשּוּעָל: "נָכוֹן שֶהַבְּחִירוֹת בַּפֶּתַח
אַךְ אֵין אֲנִי יָכוֹל, רֶבּ אַרְיֵה-לֵיבּ, לָשֵֹאת בַּמֶּתַח
שֶבּוֹ לַמְרוֹת פָאסָאדָה שֶל לִכּוּד-שוּרוֹת בְּלִי הֶרֶף
טוֹרְפִים שָֹרֵינוּ זֶה אֶת זֶה מַמָּש כְּחַיְתוֹ-טֶרֶף."
אָמַר לוֹ אַרְיֵה-לֵיבּ: "אִם תִּתְחַפֵף לְחֻפְשַתְךָ
דַוְקָא כָּעֵת, כְּשֶהַתְּנוּעָה זְקוּקָה לְעָרְמַתְךָ
אַף שֶגַּם הִיא, עָרְמַת הַפוּקְס, פּוֹשֶטֶת אֶת הָרֶגֶל
וּכְבָר מִיָּד תִּפְשֹט גַּם יָד שֶכֵּן נִשְמַט הַדֶּגֶל
וַעֲרָכִים אֲשֶר בָּהֶם נִפְנַפְנוּ מוּל קְלַסְתֵּר
אֲבוֹת הַמִּפְלָגָה שֶתְּמוּנָתָם קִשְּטָה כָּל פוֹרוּם
שֶבּוֹ שָנִים עָשִֹינוּ כָּאן אֶת חֲזוֹנָם פְּלַסְתֵּר
מֵחֹסֶר-יֹשֶר, לֹא מֵחֶסְרוֹן-כִּיס אוֹ חֶסְרוֹן-קְווֹרוּם,
שֶכֵּן בִּמְקוֹם אִידֵיאוֹת כָּל תַּחְמָן מִהֵר לִבְרֹא
קוֹמְבִּינוֹת שֶעָקְרוּ כָּל עֶקְרוֹנוֹת מִשָּרְשֵיהֶם
וּבֶרְל בְּקִבְרוֹ וְזַ'בּוֹטִינְסְקִי בְּקִבְרוֹ
מִזְּמַן כְּבָר מִתְהַפְּכִים מֵרֹב בּוּשָה מִיּוֹרְשֵיהֶם –
אִם תַּעֲזֹב אוֹתָנוּ, מִיסְטֶר פוּקְס, בְּעִקְּשוּתְךָ
אַל תִּתְפַּלֵּא אִם כְּשֶתִּרְצֶה לָשוּב מֵחֻפְשַתְךָ
כְּבָר לֹא יְהֵא לִי תֶקֶן בִּשְבִילְךָ, וְשוּם בִּרְיוֹן
לֹא יְשַרְיֵן לְךָ שִרְיוּן מִלְּבַד בְּחֵיל-שִרְיוֹן..."
אַךְ הַשּוּעָל שֶהִתְעַקֵּש לָצֵאת לוֹ לְפַגְרָה
אוֹתָהּ נִצֵּל לְהִתְדַּפְּקוּת עַל כָּל פִּשְפָּש וָדֶלֶת
שֶל כָּל מִפְלֶגֶת-רֶכֶש שֶאֶת גֹּבַה הָאַגְרָה
אוֹתָהּ דָרַש תְּמוּרַת הִצְטָרְפוּתוֹ הַלֹּא נִבְדֶּלֶת
מִזּוֹ שֶל מִשְפְּחוֹת הַזּוֹחֲלִים בִּשְלוּלִיּוֹת
הַבֹּץ הַפְּרַיְמֶרִיסְטִי שֶל אוֹתָם חַסְרֵי-חֻלְיוֹת
שֶכָּל מַרְבֶּה בִּמְחִיר לְבֵן-זִקִּית מַחְלִיף מַדָּיו
מַצְלִיחַ לְצָרֵף אֶל רְשִימַת מָעֳמָדָיו –
הוּא, דַוְקָא הוּא, שֶאֶת גָּבְהָהּ שֶל הָאַגְרָה הַנָּ"ל
תְּמוּרַת הִצְטָרְפוּתוֹ הַשּוּעָלִית לַפֶּרְסוֹנָאל
שוּם מִפְלָגָה וְשוּם סִיעָה לָתֵת לוֹ לֹא הִסְכִּימָה:
לֹא "עֲבוֹדָה" וְלֹא "לִכּוּד", לֹא שַ"ס וְלֹא "קָדִימָה" –
הֶחְלִיט בְּלֵית-בְּרֵרָה לָשוּב, יְהֵא מָה שֶיִּהְיֶה,
לַגּ'וּנְגֶּל הַפּוֹלִיטִי שֶל רֶבּ לֵיאוֹן-לֵיבּ אַרְיֵה.
אַךְ בְּשוּבוֹ לְשָם גִּלָּה לְרֹעַ-מַזָּלוֹ
כִּי בִּמְקוֹמוֹ כְּבָר מַר שָפָן, בְּדֶרֶג שֶל מָיוֹר
יוֹשֵב כָּעֵת עַל תֶּקֶן שֶל שוּעָל, וְאִלּוּ לוֹ
לְמִיסְטֶר פוּקְס, מִקֵּץ חֻפְשַת דֶּה-לוּקְס, הוֹאִיל הַיּוֹ"ר
רֶבּ אַרְיֵה-לֵיבּ, אַחַר תַּחֲנוּנִים וְהַשְפָּלוֹת
בְּקֹשִי לְהַקְצוֹת בְּכָל סֻלַּם-הַמַּעֲלוֹת
רַק תֶּקֶן שֶל שָפָן עָלוּב מֻכֵּה תִסְכּוּל וָצַעַר
בְּלִי שוּם מָקוֹם רֵיאָלִי בִּרְשִימַת חַיּוֹת הַיַּעַר,
בְּלִי תִיק, בְּלִי ווֹלְווֹ, בְּלִי לִשְכָּה וּבְלִי שַרְבִיט וָנֵזֶר
וְעִם סַמְכוּת מֻגְבֶּלֶת לְכִרְסוּם קְלָחִים שֶל גֶּזֶר
אוֹ כְּרוּב אוֹ חַסָּה אוֹ לִסְפּוֹרְט אַתְלֶטִי שֶל קִפּוּץ
מִשְּפַנְפַּנָּה לִשְפַן-פָטָאל, מִסֶּקְס בְּלִי בְּרֶקְס לִסְטוּץ.
שָפַךְ אוֹתוֹ שוּעָל מִסְכֵּן עַל תֶּקֶן-שֶל-שָפָן
דִּמְעוֹת-שָלִיש וְעֵת בְּכַפּוֹתָיו פָּנָיו חָפַן
יִבֵּב בְּמַר נַפְשוֹ וְסָח מֵרֹב תִּסְכּוּל מֻרְעָל
לְמַר שָפָן שֶהוּא כָּעֵת עַל תֶּקֶן-שֶל-שוּעָל:
"נוּ, וְלָזֶה, לִפְנֵי שֶהָאֻמָּה כֻּלָּהּ בּוֹחֶרֶת
בְּמֶמְשַלְתָּהּ קוֹרְאִים הֵם כָּאן 'פּוֹלִיטִיקָה אַחֶרֶת'
כְּשֶהַשּוּעָל עַל תֶּקֶן-שֶל-שָפָן וְהַשָּפָן
עַל תֶּקֶן-שֶל-שוּעָל שֶמַּזָּלוֹ הַבִּיש חֻרְפַן?"
עָנָה לוֹ הַשָּפָן עַל תֶּקֶן-שֶל-שוּעָל-מָלֵא:
"עַל מָה אַתָּה, מַר פוּקְסִי, מִשְתּוֹמֵם וּמִתְפַּלֵּא
אִם זֶה מָה שֶקּוֹרֶה בְּג'וּנְגֶּל זֶה, שֶכֹּה אֶחְיֶה,
בִּזְמַן שֶיֵּש לָנוּ חֲמוֹר עַל תֶּקֶן שֶל אַרְיֵה..."
* * *
המנוול שידו לא רעדה
המנוול שידו לא רעדה כאשר שפך חומצה על עינו של שוטר ישראלי בפינוי בית המריבה בחברון, ופצע אותו קשות –
הוא טרוריסט יהודי ויש לטפל בו ביד קשה כמו שמטפלים בטרוריסט פלסטיני שמבקש לקעקע את יסודות קיומה של מדינת ישראל.
הפושעים היהודים האלה (שאינם משרתים בצבא ובוודאי רובם חיים על חשבון המדינה והציבור) – גורמים לעולם לחשוב שהיעדר השלום אינו בגלל רצונם הנחוש של מרבית הערבים והמוסלמים להשמיד אותנו – המתבטא בין השאר במלחמת ההתשה נגדנו, בחתירה לגרעין האיראני ובדרישה לזכות השיבה ולגבולות 67' כבסיס ל"שלום צודק ובר-קיימא" – אלא שכל האשמה נופלת על הפרובוקציות של המתנחלים וגם על עצם קיומם. המנוולים היהודים בחברון ובדומיהָ גורמים לנו נזק לא פחות מהחמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה – חבל-ארץ שפינינו ואין בו אף מתנחל אחד! – ומחר, טרוריסטים פלסטינים יהרגו מתנחלים, ואצלנו יעלזו ויאמרו שמגיע להם, ליהודי הגדה, שיהרגו אותם, כי הם אשמים!
אהוד בן עזר
* * *
יהודה גור-אריה
שמאלן-משמיצן
לאחרונה נתקלתי באיזה פירסום נידח, בדברי בלע, מלשינות, השמצה, וקללות של מישהו שחותם בשם שייקה ב. א. וכל מילה שלו, בשפה נמלצת וגבוהה, מלאה ארס, זעם ושנאה למתנחלים, הגואלים את אדמת ארץ-ישראל [השלמה], בונים עוד בית ועוד בית, משתלטים על עוד דונם זיתים, עוד כרם ועוד שדה.
הדבר מרגיז את אותו שמאלן-משמיצן, שלא רק שופך את מררתו על המתנחלים-החלוצים-האידיאליסטים, המיישבים את שממות הארץ, אלא הוא אף מקלל אותם קללות נמרצות, בין היתר שבתיהם יהיו שוממים מאין יושב, ושדותיהם יניבו יבול אפסי.
ותמוה הדבר שאיש לא התייחס עד עכשיו אל דברי הבלע שלו ולא הגיש תלונה נגדו במשטרה על פירסום דברי הסתה, איומים וקללות נגד אותם מתנחלים.
והנה דבריו, מילה במילה, כפי שהעתקתי אותם מתוך אותו פירסום:
"הוי מגיעי בבית בבית, שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום, והוּשבתם לבדכם בקרב הארץ. בְּאָזְנָי יהוה צבאות, אם לא בתים רבים לשמה יהיו, גדולים וטובים מאין יושב. כי עשרת צמדי-כרם יעשו בת אחת, וזרע חומר יעשה איפה."
ישעיהו ה' ח'-י'
* * *
ענבל – מרכז אתני רב-תחומי מייסודה של שרה לוי-תנאי
נשמח לראותכם בערב חגיגי המוקדש לפרופ' נורית גוברין
לרגל צאת ספרה "קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה", כרכים ג-ד
בתוכנית
משוררים קוראים משיריהם
המשורר ארז ביטון – שירים ראשונים – התחלות
המשורר רוני סומק – ביכורי שירה
פרופ' אבידֹב ליפסקר – דברים על "קריאת הדורות"
המשורר מירון איזקסון – תל-אביב קטנה גם כשהיא גדולה
פרופ' שמואל רפאל – הקול המזרחי וספרות השואה – מהתחלות להמשכים
המשוררת חלי אברהם איתן – שיר
המשוררת אסתר שקלים – שיר
פרופ' נורית גוברין – הילדות היא מולדת הסופר
בתוכנית אמנותית – הזמרות טליה סולן ומור שאול
מנחה: הסופר בן-ציון יהושע
הערב ייערך בתיאטרון 'ענבל', מרכז אתני רב-תחומי,
רח' יחיאלי 6, מרכז סוזן דלל, נווה צדק תל-אביב,
ביום ראשון ח' בטבת תשס"ט (4.1.2009) בשעה 8 בערב
דמי כניסה: 25 ₪
כרכי הספר "קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה"
יימכרו בהנחה במעמד זה
* * *
לאנץ' ב"היפופוטאמוס" מונפארנאס
בסידרה: תענוגות פאריס לְגוּרמֶיהָ
מאת ס. נידח, סופרנו לתיפקודֵי האיצטומכה
Hippopotamus restaurant grill, Hippo Montparnasse, 68 Bd du Montparnasse, 75014 Paris. Tel:01-40641497.
29.10.08. יום רביעי. פאריס. לאחר סיבוב קניות של פרידה לפני הצהריים ב"גלרי לאפאייט מונפאראנאס" אנחנו יוצאים לעבר הכיכר הגדולה ונכנסים ממול למסעדה בולטת למרחוק מרשת "היפופוטמוס", שבה, ברשת הזו, טרם יצא לנו לאכול.
המיסתורית לוקחת מנה של כנפי עוף ברוטב ברבקיו עם טבעות בצל בציפוי פריך ופרוסות תפוחי-אדמה דקות מטוגנות, לא צ'יפס. Pamier Grisnota, הכול טעים מאוד, אבל רק שלוש כנפיים לא גדולות! – 10.90 יורו.
אני לוקח המבורגר עם בקון – Bacon Burger – וצ'יפס. מנה פשוטה ומצויינת. גם הלחמניה הגדולה, שמחזיקה מעמד ככריך ואינה מתפרקת. 15.50 יורו.
לשתי המנות מקבלים תוספות של רוטב חום וורצ'סטר בקעריות קטנות. אני מזמין גם בקבוק סודה גדול של ליטר, Perrier 100 במחיר של 4.90 יורו, ושנינו, בעיקר אני, מחסלים אותו כמו כלום כי אנחנו צמאים מאוד. אני מקנח בספל אספרסו, 2.5 יורו. החשבון הכללי הוא 33.80 יורו, שהם כ-170 שקל! – ראינו שאין משאירים כאן טיפ ואפילו כתוב במפורש שמחיר השירות כלול בחשבון.
אוכל מאוד סטאנדארטי, של רשת, אבל הטיב בטוח וגם המבחר גדול ויש שלל של מנות אחרונות ורואים בדיוק בתפריט הצבעוני איך נראית כל מנה שמזמינים. מומלץ כפתרון-ביניים לשבירת הרעב באמצע היום אך לא כארוחה החגיגית העיקרית בערב.
* * *
דוד בן-אשר: ועוד על החיוך של ארז טל
שלום לאהוד בן עזר,
מתייחס לכתבה של עוז אלמוג על החיוך של ארז טל [גיליון 397]. זה לא רק ארז, זה גם שליין ואפילו דודו טופז וגם האחרים. הם מביאים לתוכניותיהם את עצמם ואת חבריהם ומראיינים את חבריהם בתדירות רבה, האחד את חברו. המסך כולו שלהם. והחיוך של טל הוא פשוט חיוך רובוטי והם תמיד כל כך נהנים מהבדיחות של עצמם וכל כך צוחקים, שזה פשוט משעמם. הם פשוט משעממים נורא. אולי גם הרייטינג הגבוה זה איזשהו בלוף, כי לי ייתכן שכל העם נהנה מהשעמום הזה.
בכבוד רב
דוד בן-אשר
הוד השרון
אהוד: ייתכן גם ייתכן. רוב הצופים שמכורים למגישים הפלצנים ולתוכניות המשעממות והירודות האלה, הם עצמם כל כך משועממים עד כי לבהות במסך עד שהם נירדמים עדיף להם מאשר לעשות פעולת חשיבה כלשהי. הם גם לא יודעים שהבהייה מסוכנת מאוד לבריאות, בייחוד בגילאים גבוהים – כי פירושה שלא להפעיל את המוח. וככל שהם פחות מפעילים את המוח כך יותר הם מתמכרים לכוכבים ולתוכניות האלה. אני, למשל, כדי להתרגע, מעדיף לראות תוכניות ארוטיות. לפחות רואים בהן בחורות יפות, שדיים נאים, פטמות מפתות, ערוות מגולחות ודגדגנים (קְלִיט) ורודים, ואי אפשר לומר שנשארים אדישים. להיפך. זה עוזר למוח לתפקד ולהישאר צעיר.
* * *
רון וייס: אם הפכת לאוהב מתנחלים יפה נפש,
אז עדיף שתצביע למפלגת ה"עבודה"
סופר נידח שלום,
סוף-סוף, בעקבות קריאת מאמריך בגיליון 398, אני מבין את התנגדותך למפלגת "מרצ-יחד". אתה מתנגד להורדת התנחלויות בזמן שהפלסטינים נלחמים בנו. אתה לא מביע שום התנגדות להקמת התנחלויות חדשות.
התנחלות חדשה שהוקמה היא קדושה ואין לפנותה. כידוע לך, במשך השנים הוקמו עוד ועוד התנחלויות ומאחזים ומיספר המתנחלים בגדה המערבית הוכפל בלמעלה מפי 2 מאז חתימת הסכם אוסלו. בתקופה האחרונה יש שקט ושיתוף פעולה בינינו לבין הרשות הפלסטינית בגדה. לכן, כיום אין מניעה שתתמוך בפינוי התנחלויות בגדה. אז ייתכן שנסכים לקבלך בחזרה ל"מרצ-יחד", שכידוע יוסי ביילין שנוא נפשך כבר לא עומד בראשה. אם הפכת לאוהב מתנחלים יפה נפש, אז עדיף שתצביע למפלגת ה"עבודה" או לכל מפלגת ימין אחרת.
רון וייס
רמת-גן
אהוד: אני באמת אצביע, ולא בהתלהבות – למפלגת העבודה, אבל לא בגלל הסיבות שאתה מונה כאן. כאשר קוראים אותך מבינים פעם נוספת מדוע מפלגת מר"צ-יחד יורדת מבחירות לבחירות ומאבדת מכוחה ומצדקתה.
* * *
רון וייס: ממשלת ברק לא קרסה בגלל פרישת שריד
סופר נידח שלום,
ממשלתו של אהוד ברק לא קרסה בגלל פרישתו של יוסי שריד ממשרד החינוך, (כפי שטענת בגיליון 398 בהערותיך למאמרו של הייטנר). ממשלת ברק נפלה מכיוון ששותפותיה מימין (בהן "ש"ס" ו"ישראל בעלייה") התנגדו למו"מ שניהל עם ערפאת, להשגת הסכם שלום כולל. גם היום מפלגות הימין (לרבות ה"ליכוד") מתנגדות לכל הסכם שלום עם הפלסטינים."קדימה" ואהוד ברק מוכנים לנהל מו"מ לשלום עם הפלסטינים בתנאי שההסכם ישאיר בידי ישראל גושי התנחלות גדולים.
רון וייס
רמת-גן
אהוד: הקואליציה של אהוד ברק החלה להתפורר בשנת 2000 עם פרישתו של שר החינוך יוסי שריד, שסחף אחריו את מפלגת מר"צ. זה היה מחדל מנהיגותי משווע וקוצר ראות פוליטי (בעיצומה של האינתיפאדה השנייה!) – מחדל שאחריו פוליטיקאים נאלמים דום ומפסיקים להטיף מוסר לאחרים. לא שריד. עכשיו הוא על תקן של נביא. אילו מר"צ היו נישארים בקואליציה, ספק אם היתה מתפוררת לבסוף לגמרי בגלל ש"ס ו"ישראל בעלייה".
* * *
משה גרנות: גבריאלה אביגור רותם היא בעלת לשון מדהימה, אבל הרומנים שלה מתישים
אהוד היקר,
קודם כול, תודה על פרסום המאמר על יוסף אורן [גיליון 397]. באשר להערותיך בתוך המאמר ובסופו, הרי תשובתי:
גבריאלה אביגור רותם היא בעלת לשון מדהימה, אבל הרומנים שלה מתישים, וממש מתעללים בקורא. על כך כתבתי בזמנו מאמר מפורט. אם תמצא לנכון – תוכל לפרסמו.
באשר ליוסף אורן, אינני מסכים לקונצפט שלו, כפי שציינתי במאמר, אבל אינני יכול שלא להעריך את הידע הרחב שלו, והיכולת לחדור אל סודות היצירות. ובאשר לרומנים ארצישראליים, שכביכול לא קרא ולא שמע על קיומם – אינני בטוח שאתה צודק. עובדה שהוא כתב על ספרך "אנשי סדום" מאמר בשם "'ילדי הפלא' ו'מיטב הנוער'" ב"ספרות ואמנות", המוסף של "ידיעות אחרונות" (25.10.1968). ייתכן שכתב עוד, אך לא ידוע לי.
בברכה חמה,
משה גרנות
אהוד: מאמרך המעניין ששלחת לי על גבריאלה אביגור רותם הוא ארוך מדי כך שלא אוכל לפרסם אותו, מה עוד שאת המסקנה שלו אפשר לתת בשני משפטים קצרים, והיא – שכמעט אי אפשר לקרוא את שני ספריה אלה וכי היא מתעללת באמצעותם בקוראים – ולשם כך אין צורך לכתוב על אודות ספריה באריכות כה רבה.
באשר ליוסף אורן, הוא אינו מכיר את ספריי, גם אם במקרה כתב ביקורת על אחד מהם לפני ארבעים שנה!
* * *
רות ירדני כץ
על "מכתבים מגבעת הזבל" מאת לבנה מושון
הוצאת כתר, איורים: מירה פרידמן
יחיאל גיבור הסיפור מוצא בגבעת הזבל מעטפות ריקות שנשלחו מאמריקה, שומר עליהן ובצר לו הוא מחליט לאמץ לעצמו אבא חדש ששמו ארווין, שם המופיע על המעטפה. לגיבור שלנו יש סיבות טובות לאימוץ הזה. אביו, שהוא מכנה אותו "המבולבל", שותה לשוכרה מבוקר עד ערב. אין מצב שהוא מתפקד. כמעט כל יום נדרש יחיאל לעזור לאיש השיכור, שמעולם הוא לא קרא לו אבא, להחזיר אותו הביתה מבית-הקפה מפני שהאיש אינו יכול ללכת בכוחות עצמו.
אימו של יחיאל היא עובדת ניקיון, מגיעה הביתה רק בערב, בלי כוחות, רגליה נפוחות וידיה כבדות, והיא צריכה לדאוג לצרכי הבית. לבעלה השיכור, לבנה הקטן שכל היום לבד, שיאכל אוכל חם ומבושל. ליחיאל יש אחות בת שבע-עשרה, שבגלל המצב הכלכלי הקשה עובדת ועוזרת לפרנסת הבית.
יחיאל הוא ילד שמן שחבריו יודעים שאביו שיכור כרוני, לפעמים נחמדים איתו ולפעמים מתגרים בו. מעליבים אותו ולא שוכחים להזכיר לו כמה הוא שמן, אבל זה פחות מטריד אותו כי כולם במשפחה שמנים. הוא נעלב כאשר מזכירים לו את אביו השיכור. המורה שלו, שמבין שמצבו קשה, מציע לשלוח אותו לפנימייה, אבל הרעיון לא מתממש.
העניינים מתגלגלים כך שהגיבור שלנו, כדי לשפר את מצבו החברתי, מספר שאביו הוא לא השיכור, אביו נמצא באמריקה ויש לו משרה מכובדת. "הוא עובד במפעל מכוניות, יש לו חליפה עם עניבה, כי אבא שלי הוא מנהל חשוב... זה סוד עד היום, אבל עכשיו אתם יודעים!" (עמ' 29).
וכך הוא מגלה את סודו גם לברוך בעל המאפייה, שהוא בחור נפלא, ושמדי פעם נותן ליחיאל לחמניה טרייה וחמה במחיר מוזל. ברוך האופה, ששומע מיחיאל על המעטפות שנמצאות ברשותו, שהן שלו. כלומר, הוא מקבל מכתבים מאביו שבאמריקה, שומר את המכתב וזורק את המעטפה – ברוך האופה מחליט לעשות מעשה ולעזור לילד בעזרת אביו. מערכת היחסים שמתפתחת בין ברוך לגיבור הסיפור מעוררת כבוד.
ספרה של לבנה מושון עוסק במצוקה, בבדידות, בעוני ובהתחברות לתקופת השואה. אביו של ברוך האופה שורד את הנורא אחרי שאיבד את כל היקר לו, חוץ מבנו שהוסתר במהלך המלחמה אצל אישה גוייה שהיתה חשוכת ילדים ונקשרה מאוד לילד ולא רצתה להחזירו לאביו. גם הילד שניצל בזכותה קשור אליה ולא בקלות נפרד ממנה. האב, אחרי ששוחרר ממחנה הריכוז, לוקח את הבן ברוך והם מהגרים לאמריקה. הבן גדל שם, ויום אחד עולה לארץ ופותח מאפייה.
הספר זכה בפרס אקו"ם לספרות ילדים ונוער.
* * *
מחפשים קלמנטינות של פעם
קטנות עד בינוניות, כתומות בעיקר, קליפתן דקה וחלקה, הן כמעט ללא חרצנים, ניתן לאכול ולבלוע אותן בלי לירוק החוצה את הציפה היבשה והסיבית, הן מתוקות במידת החמיצות העדינה, מתפוצצות בפה, את הקטנות אפשר לבלוע שלמות אחרי הקילוף, והסימן המובהק – אין כאלה בשום מקום, לא בשוק ולא במרכולים ולא בחנויות הירקות. יש רק תועבה של קלמנטינות, גדולות, עבות קליפה, יבשות, קשות, רבות גידים לבנים וגרעינים, ואת ציפתן אפשר רק לירוק אחרי שעושים להן בפה מסחטת מיץ. הו מי יתננו בפרדס קלמניה, בחלקת הקלמנטינות! – כן ילדים, היו פעם קלמנטינות. מה שאתם רואים ומקבלים היום אלה לא-קלמנטינות.
* * *
סיפור משפחתה של אימא מירושלים
מאת שושנה צוריאל
נכדתו של אברהם שטמפפר, אחיו הצעיר של יהושע
פרק ג. העדות של יוסל קיבעס בפני ועדת שאו (ועדת הכותל)
יוסל היה בנם הבכור של ר' עקיבא וחיה, אחיו מוטל נולד אחריו. השניים ביחד היו צמד חמד בדחנים שהעדיפו להסתובב בין הבריות בסמטאות העיר העתיקה כדי לספר ולשמוע הלצות – על פני חבישת ספסלי בית המדרש לשם לימוד תורה, למגינת ליבה של אימם.
מבין הבנות זכורה חנה שנישאה לתלמיד חכם בשם ר' חיים זלמן, יהודי חסיד בעל זקן עבות אדמוני, שגם התמצא היטב בהוויות העולם שמחוץ לכותלי בית המדרש, והיה לו גם ידע נרחב בהשכלה כללית.
נולדו להם חמישה בנים ובת אחת, היתה ביניהם אהבה גדולה, ובערוב ימיהם נפטרו זה אחר זו בהבדל של שבוע ימים. זה קרה עם פרוץ הקרבות של מלחמת השחרור בירושלים, ועוד הספיקו לקבור אותם בהר הזיתים, ממש ברגע האחרון, לפני שהעיר העתיקה נפלה לידי הלגיונרים הירדנים.
אחרי חנה היתה עוד בת והיא דינה, סבתא שלי. היו עוד כמה בנים ובנות שנישאו והקימו משפחות.
יוסל, בנם הבכור של חיה ור' עקיבא גולדשמיד, היה דמות ציורית שהשתלבה להפליא בנוף סמטאות העיר העתיקה ירושלים, לבוש היה ג'יבה [ג'ובה], מין כתונת פסים ארוכה, חגור באבנט רחב על מותניו, וכיסים עמוקים בצדדים, ששלשל לתוכם כמה מטבעות נחושת טורקיות, והיה מהלך בסמטאות העיר העתיקה ומקשקש בהם כדי להקים רעש למען ישמעו הבריות ויתקנאו בו עד כמה עשיר הוא, אבל למעשה הוא היה עני ואביון, אבל שמח וטוב לב.
ב-23.12.1929, הוקמה ועדת חקירה לירושלים בשם ועדת הכותל או ועדת שאו, בראשות השופט סיר ולטר שאו. הוועדה מונתה על ידי משרד המושבות של ממשלת בריטניה, בעקבות מאורעות הדמים שהתרחשו בארץ באוגוסט 1929 (מאורעות תרפ"ט), בהם התפרעו הערבים ורצחו יהודים שהלכו להתפלל בכותל המערבי ובעוד מקומות בארץ, ומשם עברו לחברון ורצחו 66 יהודים וכ-60 נפצעו, ביניהם בחורי ישיבת חברון.
יוסל, ששלט בערבית בניב בדואי, נשלח בזמנו, כשלושים ושמונה שנה לפני כן, לבית לחם כדי לרכוש אבנים לריצוף סמטת הכותל.
הוא התבקש לתת על כך עדות בפני ועדה זו. יוסל התייצב בפני ועדת הכותל ומסר עדות שנתמכה על-ידי עדים יהודים אחרים שהופיעו אף הם בפני הוועדה כפי שמוצגת בזה, בתרגום מאנגלית לשפה העברית האותנטית מאותה תקופה.
את התיק המקורי מאותה פרשה גילה נכדו של ר' יוסל קיבעס (הבן של עקיבא) עו"ד אברהם אמיתי, שעלה לארכיון הציוני, יחד עם בנו בן-ציון, נברו במסמכים ומצאו את התיק המקורי של ועדת הכותל שמונתה כנאמר לעיל כדי לברר את סיבת הפרעות בשנת תרפ"ט, הידועות כפרעות הכותל – ובתיק העדויות המקוריות כפי שניתנו בפני הוועדה שבהן גוללו העדים את מה שהתרחש.
העדות הזו התקבלה על ידי הוועדה, והכותל המערבי קיבל הכרה רשמית כמקום תפילה ליהודים. ומאז המשיכו יהודים להתפלל שם עד למלחמת העצמאות, שאז נפלה העיר העתיקה לידי הלגיון הירדני. לימים, לאחר הפסקה של תשע עשרה שנים, שבו יהודים להתפלל שם לאחר ששוחררה העיר העתיקה יחד עם הכותל המערבי במלחמת ששת הימים – עד היום הזה.
מטבע הדברים, המאורע הזה התפרסם באותה תקופה ושפך אור על הדמויות שהשתתפו בו, וכתוצאה מכך הגיעה הציירת והפסלת בתיה לישנסקי אל ר' יוסל קיבעס, שהיה דמות ציורית אותנטית של יהודי שנולד וחי כל חייו בתוככי סמטאות העיר העתיקה ירושלים. ובשנת 1930, כשהוא בן שבעים שנה, העלתה את דמותו על הבד. הציור הזה תלוי על קיר ביתו של עו"ד אברהם אמיתי ברמת-גן.
הישוב היהודי היה זקוק להוכחות עבור ועדת הכותל בדבר זכויותיו על המקום הקדוש להם ליהודים. כאשר התנהל הדיון בפני ועדת החקירה, הופיע מטעם הערבים עו"ד ערבי בשם עבדול-אל-הדי מחברון. יוסל, בפנותו אליו, דיבר בגוף שני, בלי גינונים של כבוד כפי שמגיע לעו"ד מכובד, וזה נפגע ונעלב מאוד והתלונן על יוסל שמזלזל בכבודו.
"כיצד אני יכול לפנות אליך כרצונך, עול ימים שכמוך," ענה לו יוסל, "ואני הרי הייתי מוזמן לטכס ברית המילה שלך."
כאשר שמע זאת עורך-הדין המכובד, השתנה יחסו ליוסל, נשק לו, והחל לפנות אליו בכבוד הראוי לאדם זקן ממנו ומכובד.
העדות בפני ועדת הכותל
אני החתום מטה, יוסף בן עקיבא גולדשמיד, כפי שהציג את עצמו בפני הלורד ארליי (Erleigh) בשעת מתן עדותו בפני ועדת הכותל שמונתה על ידי ממשלת בריטניה ב-23.12.29, ושהוקמה בעקבות מאורעות הדמים שהתרחשו באוגוסט 1929, מוצגת בזה בתרגום מאנגלית לעברית האותנטית מאותה תקופה:
PALESTINE COMMISSION ON THE DISTURBANCES OF AUGUST 1929
אני החתום מטה, יוסף בן עקיבא, תושב ירושלמי, יליד ירושלים בן שבעים שנה. הנני מוסר את הפרטים הידועים לי בעניין הכותל המערבי:
אני זוכר לפני שלושים וחמש עד ארבעים שנה, כשנרצפה על ידי הרצפה על יד הכותל הקיימת עכשיו, מקודם היתה הרצפה מבלטות דקות מאבן דקה ויפה כמו שיש אבל לא חזקה, כשהתחילו לתקן את ריצוף הרחובות בכל העיר העתיקה, עשו קודם את התיעול, (תעלות השופכין) וזה נמשך שנתיים עד שלש שנים, עד שהגיעו אל הכותל המערבי.
כשהגיעו אל הכותל המערבי, עקרו את הרצפה וחפרו תעלת שופכין ובנו אותה מאבנים.
כשראיתי את זאת התחלתי לצעוק והתנגדתי להעברת התעלה דרך כל אורך הכותל.
הלכתי אל שני אנשים שהיו הגדולים בירושלים, והם ר' זלמן בר' נחום המנוח, וגם ה' יצחק רוקח המנוח.
עם שניים אלה האחרונים שהיו גדולי העיר, הלכנו אל הכותל וראינו את התעלה.
הם החליטו ללכת אל ראש העיריה סלים אפנדי חוסייני.
הלכנו כולנו אל סלים אפנדי חוסייני וטענו: כיצד יתכן שמקום קדוש ליהודים יסדרו תעלת שופכין ותחת רגלי המתפללים תהא קיימת תעלה?
סלים אפנדי חוסייני ראש העיריה נתן צו תיכף לשבור את התעלה.
למחרת הלכנו עוד פעם אל ראש העיריה והודינו לו על הצו שלו, ושאלנו אותו בדבר הרצפה מה דעתו, כיצד הוא רוצה לרצף ובאיזה מין אבנים.
הוא השיב: באבנים פשוטות כמו כל הרחובות.
אמרנו לו: לא יפה בשביל העולם שמקום קדוש כזה תהיה רצפה מאבנים פשוטות.
על זה השיב סלים אפנדי בדברים הללו: אתם מתפללים שם וזה משמש לכם בית-הכנסת ושאנחנו ניתן את הוצאות הריצוף? אנחנו (העירייה) לא נוציא כסף בשביל זה, אם אתם רוצים הביאו מרצפות משלכם כרצונכם ותעשו כאוות נפשכם.
ה"ה רוקח ור' זלמן הנ"ל שלחו אותי לבית לחם לקנות בלטות בשביל הרצפה.
הלכתי לבית-לחם והבאתי משם בלטות ואלו הן שנמצאות עכשיו על המקום.
כאשר הבאתי את הבלטות, סלים אפנדי חוסייני קרא לה"ה רוקח וזלמן ואמר להם: אם אתם מרצפים את הרצפה בעצמכם הרי דרוש לכם רשיון מאת הממשלה.
שניים האחרונים הגישו בקשה אל הפח'ה, והפח'ה, עשה עליה את הערות הדרושות, והבקשה הועברה אל העירייה, והעירייה נתנה את הרשיון הדרוש.
הכסף שהיה דרוש לתשלום מחיר האבנים ושכר העבודה, ניתן מאת היהודים, הן אנשים פרטיים והן הכוללים.
אני הייתי שמש בחברה קדישא והייתי קונה אבנים בשביל מצבות, ולכן נמסרה לידי קניית אבנים, אבני בית-לחם חזקות מאד ולכן בחרתי באלו.
אני הייתי מבקר את הכותל המערבי לפעמים קרובות ותכופות מאד.
בעת עצירת גשמים היו יוצאים אל הכותל ואמרו סליחות ותקעו בשופר, בעת מחלות או גזירות על היהודים בחו"ל, היו מתפללים על-יד הכותל.
בית הקאדי היה על גבי המחכמה, והוא וגם כל חברי המחכמה היו שומעים משם את קול השופר והתפילה של תיקון חצות, ומעולם לא הפריעו ולא מיחו.
מים הייתי רואה תמיד על-יד הכותל, במים השתמשו בשביל רחיצת הידיים לצורכי הכוהנים שעלו על הדוכן לברך את הקהל.
ספסלים ארוכים הייתי רואה תמיד על-יד הכותל, ותמיד היו מכניסים את הספסלים לחצר הסמוכה למשך הלילה.
שנים רבות, עד גיל זיקנה, לא עזב יוסל את תחומי עירו ירושלים העתיקה בה התגורר עד יומו האחרון, המקומות אליהם הרחיק ביותר היו בית לחם, חברון והשכונות החדשות שנבנו מחוץ לחומות, עד שהמציאות טפחה לו בפניו וטילטלה אותו למחוזות רחוקים ובלתי מוכרים, כמו למשל העיר תל-אביב הקטנה. בתו שושנה נישאה לבחיר ליבה, שהיה קצין במשטרת המנדט. נולדו שלושת הבנים, והנפש יוצאת אל הנכדים. יום אחד הוא מעז, יוצא לדרך, ומגיע לתל-אביב, ושם ישנו הים הגדול, את הפלא הזה חייב יוסל לראות במו עיניו, אולי גם אם יעמוד בו עוז רוחו, ינסה גם לטבול את כפות רגליו במים המלוחים. הוא מגיע לים, נשימתו נעתקת מפיו, ועיניו כמעט וקופצות מחוריהן: "חשבתי," אומר יוסל, "שהים גודלו כגודל חמש או שש מקוואות של בית המרחץ בירושלים, אולי אף שבע או שמונה מקוואות רחמנא-לצלן – אבל שהים הוא כל כך גדול, בחיים לא הייתי מאמין, הפלא ופלא!"
מכיוון שיצא יוסל אל העולם הגדול, החליט שלא יקפח את אסתר, בתה של אחותו דינה – היא אימי היקרה, שמתגוררת לה עם בעלה ושלושת ילדיה בפתח-תקווה.
הוא מתיישב על "הדיליג'אנס" ומגיע לשוק הגדול ההומה אדם, יוסל סבור שבשוק הגדול בפתח תקווה כולם מכירים את כולם, כמו בשוק של העיר העתיקה או אפילו בשוק של מאה-שערים. וכך הוא עובר מתושב מקומי לחלוץ שזה מקרוב בא, או פועל שהזדמן למושבה לחפש יום עבודה, ושואל: "האם אתה יודע היכן גרה הבת של דינה שלי?" – וכמובן שאיש לא הכיר את דינה שלו ולא את בתה אסתר.
עבר שם איש ירושלים בשם מיישקה, וזה הכיר את יוסל עוד מהעיר העתיקה, ניגש אליו ואמר לו: "בוא יוסל, אני אביא אותך לבת של דינה שלך."
המשך יבוא
* * *
אורי הייטנר
מהיר, חזק ואלגנטי
האם החלטתו של ברק לפנות את בית המריבה מיושביו היתה החלטה פוליטית, משיקולי בחירות, עקב מצבו בסקרים, כפי שטוענים מבקרי המהלך?
אקסיומה – בכל מהלך של פוליטיקאי, במיוחד בתקופת בחירות, ניתן למצוא מניע אלקטורלי. ובכל מקרה – לכל החלטה ידביקו מניע אלקטוראלי. גם אילו החליט ברק להגיע לפשרה ולא לפנות את הבית, הוא היה מואשם בשיקולי בחירות. לכן, את ההחלטה יש לשקול לגופה, במנותק מהטענה הזאת.
אני סבור שעל הממשלה להימנע ככל הניתן מקבלת החלטות בלתי הפיכות, שנויות במחלוקת ציבורית, ערב בחירות. בדרך כלל, דעתי היא שכאשר ניתן להגיע בהידברות להסכמות ולפשרות, עדיף הדבר על פני פעולה כוחנית של השלטון. במקרה זה, אני מעריך שבוויכוח המשפטי הצדק דווקא עם המתנחלים, ושכך יוכח כאשר ההליך המשפטי ימוצה. לפיכך, אני אף סבור שטעה בית המשפט כשדחה את עתירתם של רוכשי הבית, ולא איפשר להם להחזיק בו עד תום הבירור (אמנם אני מתנגד עקרונית להתיישבות בתוך חברון, אך אני מתייחס לצד המשפטי בלבד).
על אף כל זאת, במקרה הזה, במצב שנוצר, החלטתו של ברק היתה נכונה, ואם היתה שגיאה, היא בכך שההחלטה התעכבה זמן רב מידי.
את מה שקרה בחברון ערב פינוי הבית ניתן להגדיר במילה אחת – מרד. מאות פרחחים, שונאי המדינה, שונאי צה"ל, שונאי החוק והמשפט, גזענים שונאי ערבים, הפכו את הבית בסיס למעשי אלימות וונדליזם נגד מוסדות המדינה ונגד הפלשתינאים בחברון. בכל יום שהאנרכיה הזאת המשיכה להשתולל, נגרם נזק חמור יותר למדינה.
מדינה אינה יכולה להשלים עם מרד. במקרה של מרד, כלל אין רלוונטיות לעילת המרד, לשאלה מי צודק בוויכוח. במקרה כזה, יש למדינה משימה אחת, משימה דחופה – לדכא את המרד ולשבור את המורדים. אחרת, המדינה אינה יכולה להתקיים.
איני חשוד באהדה לברק. הסיכוי שאצביע בבחירות למפלגתו הוא לכל היותר אפס אחוזים. אולם במקרה זה הוא ראוי לשבח, על שעצר את האנרכיה, דיכא את המרד, קיבל את ההחלטה הנכונה, ולא פחות חשוב, ביצע אותה באופן מוצלח כל כך – חזק, מהיר ואלגנטי.
עם זאת, בפעולה נעשתה שגיאה חמורה – ההחלטה להסתפק בהרחקה מהבית, ללא מעצרים. החלטה זו היא מחדל חמור, שכן אילו כל יושבי הבית היו נעצרים (אף שלצעד כזה נדרש סדר כוח גדול בהרבה), ניתן היה למנוע או לפחות לצמצם באופן ניכר את פרעות תשס"ט – הפוגרום, שהמיט קלון על מדינת ישראל ועל העם היהודי.
יש לקוות שצעדי הממשלה וכוחות הביטחון בחברון יהיו סימן דרך להתמודדות המדינה עם מורדים, פורקי עול ואנרכיסטים – הן נוער הגבעות הגזעני המשתולל באזור שכם והן תמונת הראי שלהם – המתפרעים מידי שבוע בבלעין ובנעלין ב"הפגנות" נגד גדר ההפרדה, בניסיון לסכל בכוח את הקמתה וביידוי אבנים על חיילי צה"ל ועובדי הגדר.
בהזדמנות זו אני שב וקורא ליואל מרשק ולאגף המשימות להפסיק את מפגשי ההידברות של נוער קיבוצי עם נוער הגבעות – הנוער שביצע את הפוגרום בחברון, ולהמיר אותו במפגשי הידברות עם הנוער הנורמטיבי, שהוא רוב מניינו ובניינו של הנוער הדתי בכלל וביש"ע בפרט.
* * *
"לוין קיפניס – מלך הילדים"
ערב חגיגי להשקת שני ספרים חדשים המוקדשים ללוין קיפניס וליצירתו
יתקיים ביום ראשון, 14.12.08, י"ז כסלו תשס"ט, בין השעות 19.30-22.30 באודיטוריום שבמכללת לוינסקי לחינוך
במעמד פרופ' יולי תמיר, שרת החינוך
הספרים שיושקו הם
"מלך הילדים"
ביוגרפיה של לוין קיפניס מאת לאה נאור בהוצאת יד יצחק בן צבי
"שירי לוין קיפניס למקהלה"
בעריכת איתמר ארגוב, בהוצאת חברת פרחי דקל בע"מ
בערב החגיגי ישתתפו הסופרת לאה נאור, שתדבר על ספרה
מר אליהו הכהן, שידבר על יצירתו של לוין קיפניס
שרה שוהם, שתדבר על שירי לוין קיפניס למקהלה
וילדיו של קיפניס, שי, ניצה, טל ונטע, שיספרו זיכרונות מבית אבא
הזמרים אורה זיטנר, אילן טל ורינת עמנואל ישירו משירי קיפניס
פרופ' משה זורמן ינעים ויארגן שירה בציבור
מקהלת לירון בניצוחה של רונית שפירא, ומקהלת המיולה בניצוחו של רון זרחי, יבצעו עיבודים לשירי לוין קיפניס המולחנים
את הערב תנחה פרופ' מירי ברוך וינהל מוסיקלית פרופ' משה זורמן
הפקה: ציונה קיפניס
* * *
הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר
"ספר הגעגועים"
קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 350 עמודים ועומד לצאת לאור בתחילת ינואר 2009 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, במהלך חודש ינואר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח [בישראל]. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.
אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו במהלך חודש ינואר 2009! – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק בהגיע מועד משלוח העותק אליהם. לצערנו מתעכבת קצת הפקת הספר מעבר למה שצָפינו. אין צורך לשלוח את השיקים בדואר רשום. ותודה לאל, גם אהוד בן עזר מקבל מעטפות עם כסף. חלקו במזומן.
הכתובת למשלוח 50 השקלים:
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
עגלונים
כל עוד נוסעים בני אדם בעגלות – רתומות לסוסים, הולכים החיים בערוצי השלום, וגם הצדק, במידת מה –
משקופצים הם לתוך כלי רכב ממונע וזריז, ממהרים הם אזיי לאי שם על מנת לערוף זה את זה –
אם בדרך מלחמה ואם בדרכי מסחר נוסעים, והם מסע מרוכז, ועלינו גם לעשות בסופו מעשה מרוכז.
צלצול שרשראות וגריסת שיניים – כאשר הסוסים נתונים ב"אכליות" לשם חטיפה אחרונה לשם סעד הלב לפני צאתם לדרך, השמש עולה והאוויר עוד טלול אך מבשר יום חם.
העגלונים קוראים זה לזה מבין העגלות, הסוסים רוקעים ברגליהם וזנבותיהם נעים בלי הרף, ומגרשים את הזבובים שבשעה מוקדמת זו כבר נטפלו לאבריהם לשם מציצת בוקר, מתעטשים הם ומנקים נחיריהם ממוץ ופולטים את ריח גופם המבשר מרחקים.
פרויקה עיניו שטופות וכחולות בשעת בוקר מוקדמת זו – ואין עוד השתייה שולטת בהן, אם כי אפו האדמדם מספר על שתיות רבות, זריז הוא ושקט, וידיו הבטוחות נעות בין המושכות והיצולים כעל מנענעי פסנתר – ואמנם וירטואוז הוא, והמוסרות נפלו ארצה וסוס אחד דרך עליהן והן נתונות תחת פרסתו – פרויקה מרכין את עצמו, נכנס ממש תחת בטנו של הסוס, מרים את הפרסות שלו ומוציא את המוסרות מתחתן, עומד הוא וטופח על בטנו של זה מוציא את אוזנו של האחר, שנתקפלה לו תחת רסנו, את רעמת הסוסים קלע מקלעות מקלעות וחוטי שני שזורים בהם – וענק הזוגים –
*
נכתב: 1946-1945 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905 לערך.
שני דפי טיוטה ראשונים לסיפור בשם: "עגלונים", שניראים כנוסח ראשון לסיפור "בצאתנו העירה", שהתפרסם לראשונה ב"הארץ", 8.2.1946, ונכלל בקובץ "גן שחרב". הדיו והנייר הדק של "עגלונים" זהים לטיוטת "בצאתנו העירה".
בצאתנו העירה
לבוקר ההוא היה ריח עטרן וזיעת סוס מעורבת בריח גלליו הטריים, שהשעורה תוססת בהם ומזכירה ריח שמרים ותנור הכרחיים ופשוטים כמוהם.
הסוס היה לבן, זרוע "בהרות קיץ" כחלודה אדמדמה-כהה, לא תואר ולא הדר לו, זקן היה, אבל נוח ו"סוחב" במסירות, ומתאים היה לאותם הימים בבית ובמשק, שעמדו בסימן של שפל.
משק הפלחה הגדול העסיק את כל המשפחה, ואולם – רק לחם היה מצוי בבית; החיטה הזהובה מילאה את האסם והשתפכה החוצה דרך כל הסדקים והחרכים. אבל מונחת היתה, שנה-שנה נשפכה עליה חיטה חדשה מן היבול החדש, עד שריחה של הראשונה הולך ומבאיש, וגם נובטת מבקעי הקרשים שבאסם – וקונה אין.
קמח לבן כשלג היה מובא מרוסיה ואוסטרליה, ואולם בני-המשפחה אכלו לחם שחור מחיטתם, ומעט ירק מגינתם; לא בגד ולא רופא ורפואה הנחוצים כל-כך בימים ההם, ימי קדחת, דיזנטריה, טיפוס, גרדת וחטוטרות ודלקות עיניים.
ריחות טחב וערפילי יתושים היו עולים מן הביצה הקרובה, זו הביצה הנפלאה שהיתה הופכת באביב – גן-עדן, מעין "פארק" עשוי בידי הטבע, עם שבילים, אגמי-מים, סבכי-נוי וחרולים הדורי-דמות; שלוויות סגולות, נרקיסים לבנים, וכלניות מכל הצבעים והריחות – כסימפוניה אחת פראית ורבת-הוד.
אותו בוקר הוסעה העגלה על-ידי "האנס" הזקן, זה היה שמו של הסוס (השם נתגלגל מאחוזתו של גראף הונגרי לחולות וחַמרה ארצישראליים) – הוסעה בקושי כשמחצית הגלגלים שואבים את חול-הדרך המנופה מרוב שיפשוף אופנים, שואבים אותו וזורקים אותו שוב לקרקע. והיה אבק דק עולה ונישא וממלא את הנחיריים, העיניים, ואף השיער מתכסה שיכבה בהירה. כנהרות של מים רותחים היו דרכים אלה: השמש מחממת מעל, והגדרות חוסמות בעד רוח כלשהי, הבאה מן הים. ומשיצא אדם מתוכן, היו פניו מסורגים שבילי זיעה מבהירים על גבי הפנים המכוסים אבק. גם הסוס נשף ועורו מלא חבורות כהות-לחות, וקצף לבן מנקד את המקומות שהריתמה שיפשפה בעורו.
בצאת העגלה מן החולות הגיעה לביצה ולאדמה השחורה, שלאחר התייבשותה קשה היתה, ומתהדקת כאספלט – ואלמלא טרשים ורגבים גדולים פה ושם, שהיו מרקידים את העגלה, היה זה משהו שמזכיר כביש.
"יער הברון" היה מוריק ועבות מאוד כאן, והאוקליפטוסים שבשורות הראשונות, עתיקי-גזע, וכל כוח הביצה ושומנה חילחל בלבנונית קליפתם הטרייה.
גדרות השיטה, הקלושות כאן, עירטלו את הפרדסים הראשונים שהיו מהססים, צעירים ורזים מאוד – אלה, שהרבה ויכוחים ניתכו על חשבונם בערבי-החורף בבתי-המושבה הדלים; כיצד לגדלם, על מה להרכיבם, על לימונים או חושחשים – כשהחצרות היו מלאות ריח ריקבון של לימונים מתוקים.
משיצאה העגלה למרחב, החלו הכרים סובבים אחורנית, עם ריצת הסוס שנתגברה, היו סובבים ופורשים אחורנית כהתהפך דף בספר – בזה אחר זה. לאט ובלי רצון, כי העין היתה נדבקת בצימאון לכרי הדשא הדשן – דשא הביצה הירוק-כהה ושבע-המים, שלא כרגיל בעונה זו של השנה, עת כל ירק מאפיר או מכחיל במקצת ומסתתר מפני השמש האכזרית. כאן ראית שומשומין אפרוריים, מקשאות ושדות דורה מרשרשים; ואולם בצידי הדרך, מקום שם לא הגיעה המחרשה, פרץ בליל צמחים פראי מכוח אדמת בתולה רוויית לשד רב: דרדרי-ענק היו מקושטים כתרים זהובים והגיעו לגובה בלתי-משוער, קמשונים פתחו צלחותיהם הלבנות והענקיות והיו עורכים סלסלה לבנה כקצף לשני צידי הדרך, ועליהם היה מטפס חבלבל עדין, מצלצל בפעמוניו הזעירים ומטפטף ריח ונילה לתוך הפילפל של הקימוש והדרדר. ואבק הדרך הולך ומתבשם מהם, והולך וחומר עם עלות השמש למרומים גבוהים יותר.
והעגלה מפזזת על הטרשים ובוקעת לה את דרכה אל העיר הרחוקה, הרחוקה מאוד – – – ובאה העגלה ללב הביצה, שם עוד יעמדו מקווי-מים גם כעת בקיץ, כשהם משקפים את תכלת השמיים בין סיגי ירק כהה. באגמי טיט ורפש בוססים שוכני אוהלים, בידואים רועי תואים, ובקרוב העגלה, תקום זעקה גדולה – כנפול אבן לתוך ביצה, נופלת העגלה לתוך המחנה. כלבים מצורעים נובחים, תינוקות ערומים צווחים, ובידואיות מזגזגות בתכשיטיהן ומייללות כינשופים חרדים.
בהגיע העגלה אל חלקת המים שעל הירקון ירווח לנוסע ולסוס גם-יחד. קרירות עולה, וריח מים וגומא מרגיע חושים. תואים שחורים רובצים כגושים ללא תנועה ומצננים את גופם אכול הזבובים. "האנס" מרים את ראשו ונושף פתאום, וצנפה צרודה נעתקת מגרונו הניחר. מרים הוא רגליו מעשה צעיר וגנדרן, ונושא אותן בטילטול-מותניים מגוחך – ריח המים עלה בנחיריו ומי יודע מה חזה בהם. הדרך מישירה כסרט כהה בתוך ירק הביצה, מימין "שבע הטחנות" שעל הירקון, לוטות סוד וסכנה. משם היו יוצאים שודדים עם ערב, יורים ב"טַבנג'ים", מכים בנבוטים, ואת טרפם נושאים כשועלים לתוך סבך הירק העבות.
לרגלי הר נפוליאון, המעוגל והשטוח בראשו, שוב מבהיר שביל חול עמוק, וגדר-צבר זקופה חוסמת בעד אוויר-הים, ו"האנס" – אבדה לו כל צעירותו כאן, סוחב הוא כברת-דרך – ועומד, ואין להזיזו, השוט מרקד – והוא עומד. דומה שעורו הנוצץ מזיעה נהפך לפלדה. צלעותיו טופפות, עולות ויורדות כמפוח, ונחרה מתפרצת מגרונו. השוט מרקד – והוא אינו זז, ואולם משנח די צורכו – שוב חוזרת הבהמה הטובה לשכון בקירבו, והוא עוקר מתוך החול ונכנס בהכנעה לקצב הליכתו הרגילה, כמנגן ותיק לתוך מנגינה שגורה, בצלצל שרשרות הריתמה בעייפות. אופן אחד משמיע לסירוגין שריקה דקה, ואולם על הכל משתפך רון אחד לאה ודק כמים ניגרים בלי הרף – רון הצרצרים. ניגר הוא עליך ומדהים את חוש-השמע, והעיניים הולכות אחרי האוזניים ונעצמות מאליהן. הביצה, כעת מאחור, מהבהבת ושולחת מסך של אדים מתנדפים לשמיים.
מעתה העיר הולכת וקרבה וכבר היא שופכת משיפעה החוצה: גמלים טעוני קרשי-אורן, נותני-ריח, באים ועוברים; גמלים טעוני אבטיחים ענקיים הולכים העירה. יש מהם טעוני שקי שעורה וחיטה מן הגולן, ולתוספת – לולים מלאי תרנגולים מקרקרים, וערביות צורחות עם ילדיהן נתונות עליהם באמצע, כתוספת, והגמל מתנדנד בשיוויון-נפש גמור – אחת היא לו מה וכמה עמוס על גבו, רק לשונו יושיט לגדרות השיטה ויחטוף מקוציהן לתיאבון. הכל מובל על דבשות הגמלים בימים ההם: פירות-דמשק, חיטה מעבר-הירדן ושעורה מעזה. את סוריה, ועבר-הירדן – חוצים גמלים אלו בפרסותיהם השסועות והאיטיות, לאורך ולרוחב.
בהתקרב העיר יגדל הדוחק: הולכי-רגל, רוכבי-סוסים, בידואים בעבאיות, מכורבלים וזוממים, רוכבי חמורים ונוסעי-מרכבה – זו המרכבה השחורה אשר כלתה מן הארץ, הרתומה לשני סוסים אבירים, והרכב – הוד והדר לו על דוכנו המצוייץ – כולם נדחקים לבוא העירה. ויש אשר גמל יסתבך בעגלה, וסוס יעלה על הלך, וקללות וחרפות תישמענה בלשון ערב מתובלת – והיא שגורה גם בפינו אנו, ואת ידינו לא נטמון בצלחת בבוא עת הצורך. ואף השוט ארך-לשון הוא, וצולף-משקשק באוויר, ולעת הצורך גם על שוק וירך. האבטיחים מתדרדרים, הגמל מחרחר עד צאת הנשימה, ואולם "האנס" מפלס לו את דרכו העירה כשמותניו הרזים מפזזים בחן, שעבר זמנו.
*
נכתב: 1946-1945 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1913-1900 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 8.2.1946. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 87.
העיר הנזכרת כאן היא יפו. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903.
"הידיד"
"די וולע" – כך קראנו לו, מחלת-בזדוף היתה לו, וצווארו היה נפוח – "וולע" (זפק באידיש). והמעשה כך היה:
התאכסנו ימים אחדים במלון של "חיה טויבע" ביפו על מנת לגרש קצת את המאלאריה – ברוח ים-התיכון, אשר העניק לנו האל; אימי ואבי היו אז במיטב שנותיהם – אבי בריא, לא גבוה אבל איתן, ואימי דקה וגבוהה, יפה, מפונקת במקצת אבל בדרך-כלל שניהם לא חלו הרבה, רק אנו הילדים היינו קודחים ומכוסים פצעים, והים היה מרפא אותם.
היתה לנו אזי עגלת-יצולים רתומה לסוס אחד ואותה היינו מאכסנים ברדתנו ליפו ב"חאן", על-יד ה"סאראיה", שם עמד בית-הכלא התורכי שחלונותיו הגדולים היו מסורגים ונשקפים לרחוב, וכשהיינו עוברים לידו היו האסירים עומדים מאחוריהם, צועקים ועושים כל מיני העוויות מוזרות ומפחידות. סבך של סימטאות השתרע מסביב ל"חאן", היה שם בית-חרושת ל"גזוז" של קפניס, יהודי מזוקן ונכבד, קריר היה בחנות זו, ובקבוקי-הגזוז המגוונים הוסיפו חן למקום –
היתה זו רשת של סימטאות מכוסות-גג שהתפתלו מן ה"חאן" לכל העברים, מעין מרכז-מסחרי שרובו חנויות יהודיות, כמו סוחולובסקי ושפירא, רובן יצאו לעבר כיכר-השעון, אך היו סגורות במעין גדר של עמודי-ברזל על מנת לא להעביר דרכן כלי-רכב. כל סחורת-הארץ התרכזה בסימטאות אלה: פירות יבשים מדמשק, סבון "נבולסי" משכם, תוצרת ממתקים ערביים מגוונים בצבעים קורעי-עין, "חַלוות" שונות, דבלי-תמר ושרשראות תאנים יבשות – כל אלה הפיצו ריחות, וריחות יסמין באו מן החצרות החבויות, וריח עטרן מן הגמלים, החונים כטנקים ברחובות הצרים, עד בואך ל"חאן" – מעין רחבה שסביבה קירות אטומים, ורק מצד אחד נמצאה חצר-אצילים, גדורה בשבכת-ברזל קלועה בצורות מצורות שונות ששובות את ליבי. באמצע הגן: מזרקת-מים ובריכה מלאה דגי-זהב, וכל זה בצל עצי אגוז ואזדרכת, והצל עבות ומשיב נפש לעומת ה"חאן", שהוא מעין שוק של בהמות: גמלים, סוסים, חמורים, ועגלות: קרונות, ודיליג'אנסים מכל מושבות-יהודה, והכל מתנועע, מחרחר, נוער, וצועק ומגרגר ערבית, ויידיש (ועדיין אין זכר לעברית).
באותו יום, אחרי-הצהריים, יצאנו בקרון עגלת-העבודה ועליה "פדער ביינקיל" – ספסל קפיצים, עליו ישבה אמא, ובתה של "חיה-טויבע" שהיתה ידידת-המשפחה – עלמה יפה, שהוזמנה אלינו; ומלפנים על קרש פשוט – אבא ואני, אבא מעגלן, כמובן, ואנו יוצאים מן ה"חאן" אל בין ה"סַכנות" – שכונות המקיפות את יפו, והן מאכלסות את בעלי הפרדסים הגדולים – אשר לצד הדרך יש להם מעין ארמון, היושב על בריכת-מים, והמוקף קיר גבוה שחלקו העליון עשוי שברי-זכוכית חדים – המונעים לטפס עליו מבחוץ. קירות מסביב, ורק פה ושם בתוך הקירות איזה כוך או פתח, ועל-פי-רוב זה פתח של חנות קטנה.
אנו נוסעים והשמש עדיין מכה על ראשינו – והנה שיירת גמלים טעוני שקי-חיטה, וריח עטרן עולה מן הגמלים, והשיירה ארוכה למדי – באים הם ממרחקים, מן הגולן, ומבשן, – והגמלים פראים, למודי-מידבר, והסוס והעגלה מבהילים אותם – והם סוטים משורתם הישרה, ומתחילים להסתובב על עומדם ולחרחר בקולי-קולות; ופתאום הראשון שבשורה נאחז בהלה גדולה ורץ ישר אל העגלה ואל הסוס, עולה עליהם, מסתבך ברתמת הסוס, וזה מזדקף וקם על רגליו האחוריות ושובר את שני היצולים בתוכם הוא רתום, ופורץ ואץ בצהלת-בהלה לאורך הדרך כשרתמתו משתקשקת על גופו.
אבא יורד מן העגלה, תופס מן היצול השבור, רץ, ישר לבעל השיירה – ומרביץ לו מכות נאמנות; הערבי אף הוא אינו טומן ידו בצלחת – והמהומה שלימה. בתוך הקיר נפתחת לפתע דלת, וערבי גבוה ושמן, במכנסיים מסורבלות, עומד בפתח, יוצא, מפריד בין הניצים, ומזמין אותנו לביתו, שמעבר לחומה; אמה ודינקה, כך שם העלמה, יורדות מן העגלה ואני אחריהן וכן גם אבא, ואנו נכנסים לתוך חדר קריר ואפלולי במקצת; על הריצפה פרושות מחצלות; הערבי קורא לאשתו, וזו מביאה כד מים קרים, מושיבה אותנו על הכרים שפרושים סביב בחדר, ומביאה דבש ופיתות חמות. הערבי יחד עם אבא מטפלים בחוץ ביצולים, מהדקים מוטות-עץ וקושרים אותם לשיירי היצולים, שופכים מים על החבלים בכדי שיתהדקו ויחזיקו את השברים; איסא – זה שמו של הערבי, מכניס את אבא לחדר, מביא לו קערת מים ומגבת לרחוץ ידיו, ומקרב אליו את הפיתות והדבש, ובייחוד את המים הקרים. כולנו סועדים, מדברים וצוחקים, ואיסא עומד ומשרת אותנו, מביא את בתו הקטנה שתארח אותי, ואני מפטפטת איתה ערבית –
זו היתה פתיחה לידידות בת שנים רבות, שכן ביתו של איסא, על אם-הדרך – ואין לנטות ממנו ימין ושמאל, וכך אנו מבקרים משפחה זו ככל שאנו יורדים ליפו.
לאחר שנים, חלה איסא, ואבא נסע במיוחד לבקרו – והיתה זאת, לפי דברי אבי, פגישה נרגשת – לאחר מכן, אחרי זמן קצר, מת איסא.
עברו שנים אחדות, השוד בדרכים לא קטן, ומקום התורפה, בדרך מפתח-תקוה ליפו, היה כפר קטן ששמו ג'רישה, שם היו "שבע הטחנות", והירקון עובר ומניע אותן בכוח הזרם שלו כי הירקון היה פעם נהר; היתה זו בקעה מאחורי הר נפוליאון, כולה סבך-סוף ושיחי תות-בר, טיון, וחילפה ענקית; מין ג'ונגל, שבו רבצו גם הגַ'מוסים שהיו רועים בביצה, המשתרעת עד לחולות פתח-תקוה. פינה זו היתה קן שודדים עזי-נפש, "סכינאים" מבטן-ולידה, מחציתם בידואים, מחציתם תושבי-עיר, ויחד – חבורה של שודדים, מפולפלים ללא חת – היו שודדים את התובלה הדלה של מזונות ויתר המצרכים החיוניים, שהיו מובלים למושבה על גבי חמורים ועגלות-משא; והפינה היתה כשרה לשוד – משום שבדיוק בפינה זו, לרגלי הר נפוליאון, היתה כברת-דרך של חול עמוק, והעגלות היו שוקעות בו, והדבר הזה האט את התנועה; ואם השעה היתה שעת ערביים ואפילו לפניה – היו שודדים את הסחורה, ולפעמים גם מוציאים את הסוסים מריתמתם, יושבים עליהם ונעלמים בסבך. אם היו אלה הולכי-רגל, והיו רבים, בייחוד מן העולים החדשים, שידם אינה משגת לשלם "בישליקים" אחדים עבור מקום בדיליג'נס – את אלה היו פשוט מפשיטים מבגדיהם, כסף לא היה להם, והבגדים – הם היו שווה-כסף.
רק לאחר שנים נודע שאיסא שלנו, הידיד, החביב, מכניס-האורחים – היה המרכז של הכנופיות האלה, וביתו היה מלא בסחורות מסחורות שונות, מדברי-מאכל עד בגדים לא-חדשים שנשדדו בלילות-הפשיטה של החבורות מ"ג'רישה" –
עוד כעת מעביר השם הזה צמרמורת בגבי, וציור זה עומד לעיניי: בין-ערביים, ומן הסבך גחים – דמויות שחורות, הסכין בפה, ואגרופיהם מגששים בבגדי-קורבנותיהם, למצוא את צרור-הכסף; ואגב תוקעים מכות-אגרוף בפניהם, בחזיהם, ובשעת הצורך, כשהתנגדות הקורבן היא גדולה – דוחפים סכין בביטנו –
*
נכתב: 1982[?]. תקופת התרחשות הסיפור: 1909-1900 לערך. נדפס לראשונה: "ידיעות", 24.9.1982, לאחר מותה של אסתר ראב. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 91.
כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.
הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.
המשך יבוא
* * *
מתקרב תאריך מלאת 130 שנה
לחריש התלם הראשון באדמת פתח תקווה!
חריש התלם הראשון באדמת המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח תקווה – התקיים ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.
לפי התאריך הכללי יש לחגוג לו את 130 השנה ביום שישי, 26 בדצמבר 2008.
לפי התאריך העברי יש לחגוג לו בשבת, ו' חנוכה, ל' כסלו תשס"ח [27.12.08].
זה לא נרַטיב אחד מרבים, זו לא בלדה ולא שתדלנות משפחתית, זו היסטוריה.
* * *
אנחנו חיים על זמן שאול. המוחות השטניים של מתכנני טרור ההתאבדות האסלאמי ממשיכים לפעול, והשאלה היא רק מתי ואיפה תתרחש הזוועה הבאה.
* * *
מערכת "חדשות בן עזר" וחברי סומליון
ארגון הסופרים והמשוררים לילדים ונוער בישראל
מבכים מרה את מות חברתם הנאמנה
תמר אדר
סופרת, תסריטאית, "אימא" של קישקשתא
ומשתתפים בצערם של בני משפחתה
* * *
בוגי יעלון, איפה אחריותך למלחמת לבנון השנייה?
לרא"ל (מיל.) משה בוגי יעלון שלום,
אתה מדבר כל כך יפה בכל נושא ונושא ובונה כל כך יפה את מעמדך בביתך הטבעי מאז "הנוער העובד" בקריית חיים ובקיבוץ גרופית – במרכז הליכוד, ואתה מאשים את הממשלה הרופסת וחסרת הסמכות שלנו – גם בהתנהגות הפושעים המתפרעים הצעירים של היהדות הדתית האלילית בחברון – אבל איפה היית אתה, כרמטכ"ל, כאשר החיזבאללה הכין את ארסנל הטילים שלו, שאותם היה מפעיל במלוא עוצמתו עוד הרבה יותר, ויותר עמוק – לולא הרמטכ"ל שירש אותך היה איש חיל האוויר? איפה? איפה האחריות שלך למלחמת לבנון השנייה? ידעת או לא ידעת מה עוצמת הנשק המצטבר בדרום לבנון? ראוי היה לך על כך להתריע ולפרוש מתפקידך מוקדם מן הצפוי – ולא על רקע סירובך לקחת חלק בפינוי רצועת עזה.
אהוד בן עזר
* * *
מחכים לביאת המשיח אובמה
חברים שלנו אזרחי ארה"ב מחכים יום-יום לתחילת כהונתו של אובאמה כמו לביאת המשיח, ואין דבר רע שהם לא טופלים על בוש ומימשלו. אנחנו הרבה יותר סקפטיים. אולי לאזרחי ארה"ב יהיה קצת יותר טוב, בהשוואה למשבר הכלכלי העמוק כיום, אבל לנו – הלוואי שרק לא יהיה יותר רע. אנחנו הרבה יותר סקפטיים.
* * *
חיילי צה"ל יפעלו מעתה תחת בקרת מצלמות צמודות של פלסטינים ואנשי ארגון "בְּצָלְמִים"
בשם חופש העיתונות, הדיבור והדמוקרטיה בישראל – יש לאפשר לכל צלם וצלמת, גם פלסטינים או אנשי ארגון "בְּצלמים", לעקוב בחופשיות אחר כל פעולה של כל חייל וכל מפקד בצה"ל כל הזמן ובכל מקום, ובייחוד כשיש עימותים עם אוכלוסייה פלסטינית, וכאשר נוכחות המצלמות דוחפת את הפלסטינים להיראות כקורבנות, זאת למטרות תעמולתם – שאחרת איך ילמד העולם לשנוא אותנו ולראות בנו לא קורבנות טרור פלסטיני ואסלאמי אכזר אלא "כובשים" האשמים בסכסוך!
חייל ישראלי שיפריע לצלם או לצלמת פלסטיניים או מטעם "בְּצלמים" – לתעד אותו במסגרת פעולותיו להגן עליי ועליך – יועמד לדין וייענש בחומרה; ולימים, בתור אזרח – ברדתו מן המטוס בהיתרו, הוא ייעצר באשמת השתתפות בג'נוסייד, תהיינה נגדו הוכחות מצולמות מוצקות, והוא עלול להישפט ולשבת בכלא הבריטי הרבה יותר שנים מגלעד שליט.
* * *
כמה עשרות אלפי שקלים בחודש משתכרים האנשים החוזרים ואומרים לנו כל הזמן, במדיה המודפסת ובמדיה המשודרת – כמה המצב רע וכמה אנחנו מושחתים?
* * *
לכל קוראי "חדשות בן עזר"
בּיום חמישי הקרוב, 11.12.08, תבוּצע בּביצוּע-בּכורה עולמי
בּמוּזיאון תל-אביב, אוּלם רקנאטי, בּשעה 8.30 בּערב
קנטטת ישראל
יצירה פיוטית-מוסיקאלית לקריין, סולני-זימרה, מקהלה ותזמורת
לכבוד שנת העצמאות ה-60 למדינת ישראל
ליברית: יוסי גמזו
מוסיקה: אירית ישראלי
ניצוח וניהול מוסיקלי: לאונטי וולף
ביצוע: המקהלה הפילהרמונית תל-אביב
* * *
הבה נמגן את כל ישראל
ונעבור לגור למטה
* * *
אם אתם רוצים לדעת מה תהיה איכות שלטונו של הליכוד – הרי זה כשלושים ושלוש שנים שאנחנו מקבלים שיחות טלפוניות לחבר המרכז יוסף בן הדור!
ומאז נכנס לתוקפו החוק החדש גבר קצב ההטרדות הטלפוניות מחברי מרכז הליכוד ומככבת בהן השיחה האישית היומית המוקלטת של בנימין נתניהו.
* * *
ברגע האחרון:
ערב לכבוד הופעת הספר "המסע" מאת גדי בן עזר
לצערנו הגיעה ההזמנה לערב המרתק חצי שעה לאחר ששלחנו את הגיליון הקודם [398] וכך נבצר מאיתנו להודיע עליו לקהל נמענינו. גדי בן עזר, מרצה בכיר לפסיכולוגיה ואנתרופולוגיה במכללה למנהל, עבד במשך עשרים וארבע השנים האחרונות כפסיכולוג קליני וארגוני עם יהודי אתיופיה בישראל, התמחה בפסיכולוגיה בין תרבותית ואף כתב בנושא ספרים אחדים באנגלית ובעברית, בהם "כמו אור בכד".
ספרו העברי החדש, "המסע", בהוצאת מודן, הוא מחקר מבוסס על סיפורי המסע של יהודי אתיופיה לישראל דרך סודאן בשנים 1977-1985.
המסע רב הסבל, שיצאו אליו 20,000 מיהודי אתיופיה, ו-4,000 מהם לא שרדו – נהפך למסע מכונן בתודעה הקולקטיבית והפרטית שלהם. מסע אל יהדותם, מסע של גבורתם, מסע אל יְרוּסָלֶם, שמסתיים באכזבות רבות וקשות שהן חלק מתהליך קליטה בכלל וקליטת עליית יהודי אתיופיה בפרט, על שלל בעיותיה המיוחדות לה.
את הערב, שנערך אתמול, 7.12, במרכז האתני הרב-תחומי תיאטרון "ענבל" בנווה צדק, הנחתה השחקנית מסקי שיברו סיון, שגם קראה קטעים מהספר; דיברו שר הקליטה לשעבר יאיר צבן; מנהלת האגף לשירותים פסיכוסוציאליים ורפואיים במשרד החינוך, נתמר סאלם-הלל, שהרשימה בדבריה הרהוטים; דוד מהרט, מנהל מרכז ההיגוי של עולי אתיופיה; המשורר עו"ד אווקה זנה. וכן שחקן מרשים מעולי אתיופיה, ששמו לא נזכר בהזמנה, ונתן קטע משעשע מהצגה שמספרת על חייו.
ההפתעה של הערב היתה הופעת הרקדניות והרקדנים של להקת המחול "ביתא" – במחול אתיופי עכשווי. אף שהלהקה לא היתה בהרכב מלא, הם הגישו הופעה בלתי נשכחת שיש בה איפיונים של קולות מיערות אפריקה, של מסורת יהודי אתיופיה, של יסודות מוסיקה מודרנית ודומני גם ביטוי כמיהה לירושלים. התנועות, הקצב, ההעמדה, המעברים הקיצוניים ממצב למצב, ומעל לכל, המקוריות המרנינה – סחפו אחריהם את הקהל, שחלקו היה אמנם מיוצאי אתיופיה אך רבים, כמוני, נחשפו לראשונה לאמנות ולתרבות הריקוד הזו.
כן, גדי בן עזר הוא נכד למשה-שמואל ראב בן עזר, אחיו הצעיר של סבי יהודה ראב בן עזר.
* * *
ביצים, ביצים
האם הייתם מאמינים שבראשית שנות ה-50, בימי הצנע, כאשר בארץ היו לא יותר ממיליון וחצי תושבים – היה מחסור גדול בביצים והן נמכרו בקיצוב? ואימא היתה אוגרת במזנון הקריר שבחדר הגדול ביצים לפסח ורושמת עליהן תאריכים? והיו מייבאים ביצים מפולניה ואבקת ביצים מארה"ב! ומכינים חביתות מאבקת ביצים מעורבבת במים!
טוב. הרי היום הכול הרבה יותר רע, הכול מושחת, והעוני חוגג בתקשורת, בדמגוגיה ובפוליטיקה, והרי היום גם לא מקובל לדבר רעות על מה שהיה – כי כידוע כולנו היינו אז מלאכים וניזונו מבשר הלווייתן ושור הבר וגם מהשליו על הארץ ומִמן השמיים ממעל.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
ב- 1.12.08 ייכנס לתוקפו תיקון מס' 40 לחוק התקשורת למניעת דואר זבל. באם אינכם מעוניינים לקבל מאיתנו דואר אלקטרוני, אנא שילחו במייל חוזר הודעה: "הסר מרשימת התפוצה" ונסיר אתכם באופן מיידי. באם לא ביקשתם להימחק מרשימת התפוצה שלנו נראה זאת כהסכמה להמשך קבלת דואר אלקטרוני.
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1985 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 400 גיליונות [וגם גיליונות של רב-קובץ 9, ובקרוב המחצית הראשונה של שנת 2009, בינתיים עד גיליון 406] אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
פינת המציאוֹת: חינם!
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל