| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 401
תל אביב, אור ליום שני, י"ח בכסלו תשס"ט, 15 בדצמבר 2008
שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
לקראת שנת ה-100 לתל אביב, העיר העברית ה-1 והמטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: ד"ר מור אלטשולר: לזיכרו של אבי גדעון אלטשולר. שיכורים ולא מיין. הערות אליהו הכהן.
היום הראשון (בפתח תקווה) – פוצ'ו / שי לביא (שיר).
אורי הייטנר: א. גמול התנתקות. ב. תהום אידיאולוגית. ג. מקארתיזם נתעב, תגובה לעקיבא אלדר, "אלימות בחסות החוק", "הארץ" 11.12.08.
אמנון הולצמן: דמגוגיה, חצאי אמיתות, שקרים וצביעות (תגובה להייטנר).
יוסף דוריאל: גישה מערכתית למלחמה בטרור ומיגורו כתופעת טירוף מערכות.
ראובן ארגוב: 1. לשירו של יוסי גמזו "הרוב הדומם" [גיליון 400].
2. שירי חיימקה שפינוזה יתרמו רבות להבנת הגברים.
עדינה בר-אל: בזכות עיתונך יש לקבוצה גדולה ומגוונת של אנשים במה מכובדת להשמיע את קולם.
שחר-מריו מרדכי: עברית (סִדוּר), (שיר). // בן כפיר: עץ האפרסמון.
צהריים לשלושה ב"רוסטיקו", באזל 42, ת"א, ב-300 שקל כולל התשר.
דודו פלמה: סבתא בואי לבית קברות (סיפור).
יעקב זמיר: מי למד אצל המורה ברוריה מאיר בפתח תקווה?
קנטטת ישראל לליברית של יוסי גמזו ולמוסיקה של אירית ישראלי.
פרופ' טובה רוזן: תמהני מדוע נשמט שמו של ד"ר אלדר מן התרגום העברי של חירט וילדרס? // אהוד בן עזר: הלאה האימפריאליזם הלבן! הידד למוגבה!
אסתר ראב, מתוך "כל הפרוזה": סלחה. שתי ילדות בפרדס פורח.
יוסף דוריאל: מחיר הבורות המתנשאת.
* * *
ד"ר מור אלטשולר
לזיכרו של אבי גדעון אלטשולר ז"ל
אהוד היקר,
תודה על התנחומים על מות אבי, אל"מ (מיל.) גדעון אלטשולר ז"ל. גדעון היה נכדם של יצחק-זאב ומחלה אלטשולר, חלוצים בני העלייה הראשונה, ממייסדי המושבה רחובות בשנת תר"ן (1890). כמותם, גם גדעון זכה לייסד מושבה חקלאית בארץ-ישראל: יחד עם אימי, חרות, תיבדל"א, היה ממייסדי המושבה כרמי יוסף, עמד בראש הוועד המקומי עד יומו האחרון ונודע בכינוי "השריף של כרמי יוסף".
לכבודם אני מצרפת מאמר קצר בכותרת "שיכורים ולא מיין". קוראיך יבינו בוודאי את הפשר, ובשלושים למותו של גדעון, יום שני, י"ח כסלו תשס"ט (15.12.08) ירימו נא כוס של משקה לזכרו.
שלך,
ד"ר מור אלטשולר
mor@jewish-studies.info // www.jewish-studies.info
שיכורים ולא מיין
בנימין זאב הרצל סייר בארץ ישראל ב-1898. בין השאר, התארח ברחובות, מושבה צעירה של חלוצי העלייה הראשונה, שנוסדה שמונה שנים קודם לכן. לרגלי גבעת החול, שסימנה את הגבול הצפוני של המושבה, המתין לו משמר כבוד של ששה-עשר פרשים, ביניהם יצחק-זאב אלטשולר, סבו של אבא גדעון.
על הציפייה לבואו של הרצל כתב משה סמילנסקי בזיכרונותיו: "אין דובר דבר, רק איש אל רעהו יביטו והמבטים מדברים יותר מכל הלשונות שבעולם. ברל'ה הנפח, גיבור המלחמה בסטריה עם שריטה עמוקה לרוחב חוטמו, שעליה גאוותו, אינו סובל את 'שלוות' חבריו. הוא קופץ לרגעים ומביט אל העומד על המשמר: מה?... 'מנוחה' לוחש במקצת רוגז גיבור החבורה, מרגולין, עלם חסון כאלון עם פנים טובים ותמימים...
"'חי נפשי, מעט קוניאק... צריך להשתיק את הנשמה, היא מתפרצת! חי נפשי, מה...' כך מדבר מתוך גמגום בעל 'ששון החיים' שבחבורה, אלטשולר 'הצעיר', אב לארבעה בנים ובנות שתיים והוא מחסידי השמחה ומשונאי העצבות. אנוכי מסכים לו מתוך שתיקה והוא קופץ וצועק משמחה: 'הידד, ששון החיים!' ואחד הקטנים, בחור בריא וחלק, בעל שפם שחור וצחוק קל על שפתיו תמיד, עולה על סוסו ורץ אל המושבה וכהרף עין שב הנהו ושני בקבוקים בידו... שותים לחיים: לחיי הרצל, לחיי התחייה, לחיי רחובות, לחיי הצעירים..."
כאשר הופיעה סוף-סוף מרכבתו של הרצל, הקיפוה 'פרשי הרצל', כפי שנקראו מאז, ופתחו בדהרות: "מרעימים קולותינו את האוויר" כתב סמילנסקי "וסוסינו משתגעים מתחתינו: קופצים, דוהרים ושוב קופצים. סוסתו של הגיבור בחבורה הריחה ריח של התחרות ותעף כחץ בעיגול, מסביב למרכבה..."
ואמנם, הרצל התרשם מ"נאות המדבר" של המושבות הראשונות והזכיר באלטנוילנד את "הבחורים הרוכבים כמו שדים" (אלטנוילנד, תל אביב תשס"ב, עמ' 57) שקידמו את פניו ברחובות; הוא תיאר כיצד ביצעו לעיניו "פנטזיה בנוסח פרשי הבדואים" ולסיום "רכבו בטור עורפי ושרו שיר בעברית" (אלטנוילנד עמ' 57). אבל אליה וקוץ בה: חוזה מדינת היהודים לא ידע עברית ולא היה יכול לזהות את השיר ששרו לו פרשיו המבושמים.
תעלומת השיר נפתרה הודות להיסטוריון גרשון גרא, בנה של יהודית לבית אלטשולר. בספרו חמדת אבות הביא גרא קטע מיומנו של הנער יואל פרידמן, שהיה אז תלמיד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. ביום חמישי, 11 לחודש חשוון תרנ"ט (1898) כתב יואל:
"היום סייר הד"ר הרצל ברחובות. בני המושבה הלכו לפגשו בהדרת כבוד וישירו לו את השיר 'עוד לא אבדה תקוותנו'." (חמדת אבות עמ' 55).
הנה כי כן, 'פרשי הרצל' שרו את "התקווה"! ובמושבה הצעירה רחובות שמע ד"ר הרצל לראשונה את השיר, שעתיד להפוך להמנון המדינה היהודית...
*
הערות אליהו הכהן
לאהוד, שלום רב,
קראתי את מה שכתבה מור אלטשולר. יש לי תיקון קל והשלמה לדבריה:
אני הוא שהפניתי את גרשון גרא ליומנו של תלמיד מקווה ישראל יואל פריימן (ולא פרידמן), נצר לאהרון מרדכי פריימן, מייסד ראשון לציון. היומן, כתוב בצרפתית, היה שמור שנים רבות ברשותו של דויד יודילוביץ, ואחר כך נשמר אצל בנו יפת יודילוביץ, שהתגורר ברחוב אהרונוביץ בתל אביב, סמוך למקום עבודתי. ישבתי שעות רבות איתו ועם יהודית אשתו והקלטתי אותם על זיכרונות מתקופת היישוב. יפת השאיל לי את היומן לימים אחדים. לפני מותו העביר את האוסף שבידו, ובכלל זה היומן בכתב יד, לארכיון הציוני.
עמדתי לימינו של גרשון כשכתב את "ארץ חמדת אבות" וסיפקתי לו מידע רב וכן זיהוי של דמויות מוותיקי היישוב בתמונות שהיה מביא אליי כשהיה מבקרני כל שבת שנייה.
אגב, בשבוע האחרון הרציתי בבית אביחי בירושלים על "התקווה", הרצאה של כשעה וחצי וזה רק על קצה המזלג.
התחלתי להחזיר את המופעים שנותרתי חייב, השבוע [סוף נובמבר] הופעתי בהרצליה – מופע התרמה לאגודת תסמונת פראדר ווילי – ובסוף השבוע ערכתי מופע גדול בקשת אילון בגליל, עם אורה. די קשה לי עם הלחץ הזה, אך עליי להשלים את ההבטחות, כמאמר חנניה רייכמן: "הבטח פחות – אך קיים הבטחות."
התמונה שצירפה מור למכתבה איננה, כמובן, מביקור הרצל. זוהי תמונה שצילם ליאו קהאן בסיורו בארץ בשנים 1911-12.
אליהו הכהן
30.11.08
אהוד: שלחתי את הרשימה לאליהו הכהן בעיקר כדי לדעת אם הסיפור על כך שהרצל שמע אז לראשונה את "התקווה" הוא מבוסס, ומכך שלא העיר דבר על כך אני מבין שאכן זו היתה הפעם הראשונה.
* * *
פתח תקווה של פוצ'ו
לאודי,
בגיליונות האחרונים של חב"ע נתפסתי לחרדה. כבר לא מזכירים כמעט את חגיגות יובל ה-130 של פתח תקווה, הלוקים בחסר, וכבר תמו ויכוחים על שיר הרוכבים של יורם טהר לב. מה יהיה? עוד מעט תרד משפחת ראב עם חורש התלם הראשון לתהום השיכחה ועמה גם הדודה אסתר שבחייה לא זכתה לכזאת תהודה כמו כאן אצלנו, נאמני חב"ע.
מיד לקחתי את סולם החבלים, עליתי לבוידם, נברתי בארכיון השמעטס ולא חדלתי עד שגילתי פזמון בלתי ידוע אפילו ל-ס. נידח. פזמון שנכתב לכבוד חגיגות המאה של פתח-תקווה, ומחזיר את כבודה של משפחת ראב אשר נשמט בשירו של טהר לב, שלא היה מוכן לשנות קצת את ההיסטוריה למען חבר טוב.
הפזמון המספר על יום העבודה הראשון בפתח-תקווה (שיר על יום הביקור הראשון – כבר היה תפוס) – הגיע לידיו של במאי המופע, שי לביא, אשר הלחין אותו כשישב שבעה על מותו של אביו, ומכאן הנעימה הכל-כך עצובה שלו. אני שולח לך אהוד את מילות אותו פזמון ובלבד שלא תחדל שרשרת מייסדי פתח תקווה לככב ב"חדשות בן עזר".
* * *
היום הראשון (בפתח תקווה)
פוצ'ו / שי לביא
עיר ירושלים קודש, יהודים חיי תפילה
חלוקה אחת לחודש, יד על לב למחילה
הטורקים – שחיתות ושוחד, פלאחים מזי רעב
יהודי אלפיים שנות, כבר רגילים לכל מצב
והנה שמועות הגיעו, לחש, רחש וריצה
קומץ בני טובים רכשו הרחק הרחק אדמת ביצה
עם כלים, תרמיל על שכם, הם יוצאים ללא פקודה
גוטמן, סלומון, עם שטמפר, ברנט, ראב ויהודה.
פתח תקוה של תרל"ח היא אז שממה ויתושים
פלאחים חולי עיניים צלליות של אנשים
מסתכלים על הבאים, מושכים כתף ובתמימות
שואלים אם באו הנה במיוחד בשביל למות.
עיר ירושלים קודש רחוקה שם מאחור
את כל הציוד פרקנו ולשם כבר לא נחזור
כל החבורה נרגשת וכורעת על ברכה
ואת זאת אדמת אמלבס אל שפתיה מדביקה
כשהערב מתקרב אז אתנחתא לשם תפילה
אל האל נושאים זמירות בכוונה מאוד גדולה
ואחר יוצאים ברטט מחולות של שיר תודה
גוטמן, סלומון, עם שטמפר, ברנט, ראב ויהודה.
פתח תקוה של תרל"ח...
עיר ירושלים קודש עוד בלב ובתפילה
יתדות מכים במרץ עת הלבנה עולה
הם מותחים ברוח אוהל לאדם ולסחורה
ואוספים זרדים וקש ומדליקים את המדורה
אך המדורה דולקת עוד יותר בלבבות
זאת ההתחלה שלנו כאן באם המושבות
כך הוזים הם כל הלילה ועם שחר – עבודה
גוטמן, סלומון, עם שטמפר, ברנט, ראב ויהודה.
פתח תקוה של תרל"ח היא אז שממה ויתושים
פלאחים חולי עיניים צלליות של אנשים
מסתכלים על הבאים אשר עונים בלי שהיות:
הן תדעו כי באנו הנה במיוחד בשביל לחיות.
אהוד: שנת ה-130 למושבה תסתיים ב"חדשות בן עזר" בסוף דצמבר 2008 עם איזכור מפורט למלאת 130 שנה לחריש התלם הראשון, שכנראה אנחנו נהיה היחידים שנציינו במועדו.
החל מ-1 בינואר 2009 שוב לא תחזורנה השורות הקבועות בראש כל גיליון שעניינן היה פתח-תקווה ויהודה ראב – ונתרכז בחגיגת יובל ה-100 לעיר תל-אביב, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה, וגם על כך יהיה לנו בגיליונותינו לא מעט חומר, חלקו בלעדי או נשכח, ואנחנו מניחים שנקבל הרבה חומר מעניין מנמענינו הנאמנים.
לא איכנס כאן למידת המהימנות ההיסטורית של השיר הנחמד שלך, פוצ'ו, שמזכיר יציאה לפיקניק ל"ג בעומר או לחג החַיקוּרֵע באיסרו-חג של פסח בצפת – אך אין לו הרבה אחיזה בתהליך ייסודה של המושבה כפי שבאמת התרחש. אומר רק שגם הוא מקבע את הטעות, ששתלו בניו של יואל משה סלומון, והיא – שפתח תקווה נוסדה על ידי יוצאי היישוב הישן מבין חומות ירושלים, בעוד שהאמת היא שמרבית מייסדיה היו עולים חדשים, יוצאי הונגריה, ולכן היא-היא ראשית העלייה הראשונה שהחלה עם אותם יהודים שעוד בהונגריה חלמו על הקמת מושבה עברית בארץ-ישראל. לימים, שלטון החלוקה והמימסד הדתי בירושלים, שהתנגדו לייסוד פתח תקווה, ובייחוד עריצותם הרב דיסקין ורעייתו, הם גם מן הסיבות שהרסו את ההתיישבות הראשונה של פתח תקווה – בכך שמנעו את עיבוד הקרקעות בשנת תרמ"ב, 1881-1882, שהיתה שנת שמיטה!
* * *
אורי הייטנר / שתיים וחצי רשימות
א. גמול התנתקות
ישראל שילמה מחיר כבד בהתנתקות – עקירת חבל התיישבות שלם וגרוש כל תושביו, עד האחרון שבהם. יצירת תקדים של נסיגה עד המילימטר האחרון. קרע קשה בעם. סבל כבד ומתמשך לעקורים, שלא נמצא להם פיתרון הולם.
כל זאת למען מטרה אחת – להתנתק סוף סוף מעזה.
התנתקות מעזה היא בהחלט מטרה ראויה. חלקית היא נעשתה כבר ב-1994, עם יישום חלקו הראשון של הסכם אוסלו – "עזה ויריחו תחילה." ניתן היה להתנתק מן הרצועה בלי לעקור את כל היישובים (אולי להעביר את היישובים המבודדים לשני הגושים – גוש קטיף והגוש הצפוני). ניתן היה להתנתק מן הרצועה בלי לסגת עד הקו הירוק ולהשאיר בידינו לפחות את התוחמת הצפונית.
לא כך בחרה הממשלה, והנסיגה והעקירה היו מוחלטים וכואבים.
לאחר הנסיגה מעזה, לא היתה אמורה להיות לפלשתינאים כל עילה להמשיך במעשי האיבה נגדנו. הנסיגה היתה אמורה להביא לשקט ולהתכנסות הפלשתינאים לשיקומה של עזה ולפיתוחה, בסיוע ישראלי ובינלאומי.
אולם אם יירה כדור אחד מעזה, הובטח לנו, או אז ידינו לא תהיינה עוד כבולות ונוכל להגיב במלוא העוצמה, בקונסנזוס לאומי ובינלאומי מוחלט. איש לא יוכל עוד לבוא אלינו בטענות.
ובכל מקרה, התנתקות זו התנתקות. ישראל לא תהיה עוד אחראית כהוא זה על מיליון וחצי הפלשתינאים בעזה.
ההתנתקות בוצעה במלואה. דבר וחצי דבר מהבטחותיה לא הושג.
אחרי ההתנתקות לא היה אפילו יום אחד של שקט. חורבות יישובינו היו לבסיסי טרור נגדנו. הפלשתינאים ברצועת עזה מבצעים פשע מתמשך נגד האנושות – ירי מכוון ובלתי פוסק של טילים על אוכלוסיה אזרחית. פשע מלחמה של מניעת ביקורים אצל גלעד שליט ואי העברת מידע אמין על מצבו.
ולנו אין בשום אופן יד חופשית להגיב במלוא העוצמה. אין לכך קונסנזוס פנימי – מי שהתנגדו למתן אור ירוק לצה"ל להגיב בעוצמה טרם ההתנתקות, בטענה שהטרור הוא תוצאה טבעית של הכיבוש, ממשיכים להתנגד לתגובה של ממש גם אחרי שהכיבוש הסתיים. אין גם קונסנזוס בינלאומי המאפשר תגובה זו. העולם גם אינו מכיר בכך שישראל התנתקה מעזה ורואה בה אחראית על הנעשה בה.
גם הטענה המוזרה, לפיה כיוון שהנסיגה היתה חד-צדדית, אין לצפות שהצד השני ישמור על השקט (מה הקשר?) כבר אינה רלוונטית, אחרי שהושג הסכם הרגיעה, ואף הוא מופר מידי יום בידי הפלשתינאים, שממשיכים בפשעם נגד האנושות.
וישראל, הנמנעת מתגובה מינימלית, שכל מדינה בעולם היתה מגיבה במקומה, שממשיכה להעביר כספים לאוייב היורה על אזרחיה, מואשמת ב... לא פחות מפשע נגד האנושות לצד קריאה לבית הדין בהאג לדון באשמתם של מדינאיה ומפקדי צבאה, בשל ה"מצור" על עזה, והפסקות החשמל המבויימות בידי מי שיורים טילים ומתבכיינים.
ההאשמה הזאת, היא הגמול לישראל על ההתנתקות.
ב. תהום אידיאולוגית
"הליכוד זה פייגלין ופייגלין זה הליכוד" – זה המסר אותו מנסים דוברי "קדימה" ו"העבודה" ואותו מנסה התקשורת להעביר לציבור מאז היוודע תוצאות הפריימריס בליכוד. זה המסר המרכזי באמצעותו ינגחו את הליכוד מעתה ועד הבחירות. יש להניח שהמסר הזה אכן יפגע בליכוד ויכרסם בתמיכה הציבורית בו. מי שהכניסו את פייגלין לרשימה לכנסת, הם שגרמו לליכוד לנזק הזה.
ובכל זאת, כדאי לבחון את הטענה הזאת – האם היא נכונה? אי אפשר להתעלם מכך שהמועמד ה-20 ברשימת הליכוד הוא משה פייגלין ושהמועמד מס' 36, בועז העצני, הוא פייגליניסט. אף על פי כן, הליכוד אינו פייגלין ופייגלין אינו הליכוד. תהום אידיאולוגית שאינה ניתנת לגישור פעורה בין הליכוד לפייגלין.
אלה המנסים להציג זהות בין הליכוד לפייגלין, משתמשים בין השאר, כדי להוכיח את טענתם, בתרגיל המבריק של פייגלין – פירסום רשימת המומלצים שלו, שרבים ממנה אכן נכנסו לרשימה, חלקם במקומות גבוהים. דבר אחד אין הם מזכירים – פייגלין המליץ עליהם, הם לא המליצו עליו. הם לא בחרו בכך שהוא ימליץ עליהם. והאמת היא, שבין פייגלין לבין מומלציו פעורה תהום אידאולוגית.
בראש רשימת מומלציו, הציב פייגלין את בני בגין ואת רובי ריבלין. מן הראוי לעמת את דרכו של פייגלין עם דרכם. רובי ריבלין היה אחד המתנגדים החריפים ביותר לתוכנית ההתנתקות. עם זאת, הוא התנגד בכל כוחו לסרבנות, לאלימות, לאי קבלת מרות המדינה ומרות החלטת הכנסת. כיו"ר הכנסת הוא פעל נגד התופעות הללו, בשם הממלכתיות והדמוקרטיה. פייגלין ותנועתו, לעומת זאת, הציבו את סוגיית הסרבנות בראש סדר היום שלהם. הסרבנות היא מרכיב מרכזי באידיאולוגיה שלהם. הם אף שותפים לרדיפה האישית כלפי מפקדים שמילאו את הפקודה והשתתפו בהתנתקות. מיכאל פואה, האידיאולוג של "מנהיגות לאומית", קרא לסירוב פקודה במלחמת לבנון השנייה (!) כדי לא לשרת ב"צבא הגירוש". אם רוצים, ניתן להציג זאת כמחלוקת טכנית בנוגע לדרכי המאבק על האידיאולוגיה המשותפת. אך אין זו הצגה נכונה והגונה. המחלוקת הזאת היא אידיאולוגית לחלוטין – בין אידיאולוגיה של ממלכתיות, של דמוקרטיה, של שלטון החוק, של ריבונות, לבין אידיאולוגיה שהמושג הבזוי ביותר בה הוא הממלכתיות, אידיאולוגיה הבזה לדמוקרטיה, לריבונות ולשלטון החוק.
בני בגין הצביע בכנסת נגד צירוף רחבעם זאבי לממשלתו של שמיר, בטענה שטרנספר הוא זיהום מוסרי. אף שבהסכם הקואליציוני בשמו הצטרף גנדי לממשלה, לא היה כל זכר לטרנספר, בגין סבר שאדם שזו אמונתו אינו ראוי לכהן בממשלה בראשות הליכוד. הפייגלינים מצדדים בדחיקת רגליהם של הערבים מארץ-ישראל. הפייגליניזם הוא גזענות. הליכוד הוא תנועה ליברלית, שהגזענות – ממנה והלאה.
הליכוד הגדיר עצמו מאז ומתמיד כתנועה לאומית וליברלית. הליברליזם היה ונשאר יסוד מוסד באידיאולוגיה של הליכוד וכן של הורתו – תנועת החירות ושל מרכיביו האחרים כמו המפלגה הליברלית ושל המקור לליכוד – הזרם הרוויזיוניסטי בציונות.
בראיונות לתקשורת אמר פייגלין שהוא הליכוד האמיתי, וכדי להוכיח זאת ציטט מתוך חוקת הליכוד משפט המחייב החלת ריבונות ישראל על כל שטחי ארץ-ישראל. את העובדה שממשלות הליכוד, השולטות במדינה, בהפסקות קצרות, כבר 31 שנים, לא עשו כן, הוא הסביר בכך שלמעשה השמאל המשיך לשלוט וממשלות הליכוד לא מימשו את הדרך למענה נבחרו. אולם הסיבה לכך שממשלות הליכוד לא סיפחו את יהודה ושומרון אחרת לגמרי. על פי התפישה הליברלית, עליה אמון הליכוד, אין ריבונות ללא מתן אזרחות מלאה לכל התושבים בשטח עליו היא חלה. אין מצב של ריבונות על יהודה ושומרון ללא מתן אזרחות מלאה וחופש הצבעה לכל הפלשתינאים החיים בהם. הליכוד לא הצליח למצוא דרך שתרבע את המעגל, ולכן אין לו מישנה סדורה כיצד להתמודד עם הסתירה. מנחם בגין ניסה להתמודד עם הבעייה באמצעות תוכנית האוטונומיה. ניתן להתווכח האם תוכנית האוטונומיה היא פתרון טוב והאם היא ישימה, אך יש בה לפחות ניסיון לתת פתרון לבעייה. הדרך של פייגלין – ריבונות ללא ערבים, ובוודאי ללא זכויות אזרח לערבים, בוודאי ובוודאי שאינה דרך הליכוד.
ארץ-ישראל השלמה נוסח הליכוד, היא ארץ-ישראל השלמה כמדינה דמוקרטית וליברלית, המעניקה מלוא הזכויות לערבים. בשירו "שתי גדות לירדן", כתב ז'בוטינסקי: "שם ירווה לו משפע ואושר / בן ערב, בן נצרת ובני / כי דגלי דגל טוהר ויושר / יטהר שתי גדות ירדני."
במאמר אחר הוא כתב שמבחינתו אם ראש הממשלה במדינה היהודית יהיה יהודי, ראוי שסגן ראש הממשלה יהיה ערבי ולהיפך. הליכוד לא השכיל, לצערי, לעדכן את האידיאולוגיה שלו ולהודות בפה מלא שאי אפשר לקיים מדינה יהודית בארץ-ישראל השלמה. אולם בפרקטיקה, ראשי הממשלה של הליכוד חיפשו פתרונות פרגמאטיים שונים. היום, המצב הביטחוני אינו מאפשר ויתור על שטחים, שהרי נוכחנו מה המציאות שנוצרה בשטחים שישראל עזבה. אך לטווח הארוך יש למצוא פתרון שיבטיח ריבונות על מקסימום שטחי ארץ-ישראל, תוך ויתור על אזורים צפופים באוכלוסיה פלשתינאית.
בשנות החמישים והשישים נאבקה תנועת החירות, כתף אל כתף עם מפלגות השמאל, למען ביטול המימשל הצבאי על ערביי ישראל. בגין ותנועתו לא ראו כל סתירה בין גישה זו, המבוססת על ערך חירות האדם, אותו הציבה תנועת החירות כאחד מארבעת יסודותיה (שלמות המולדת, קיבוץ גלויות, חירות האדם, צדק סוציאלי), לבין גישתה הניצית ואמונתה בשלמות הארץ.
האם ניתן לראות בפייגלין ובתנועתו, המייצגים גישה אנטי דמוקרטית, אנטי ממלכתית וגזענית, כממשיכי הדרך של הליכוד? כמובן שלא. פייגלין הוא נטע זר בליכוד, המנסה לבצע השתלטות עויינת על מפלגה שבינו ובינה אין קשר ואין גשר.
ביקורת חריפה נמתחה בתוך הליכוד על בנימין נתניהו, בשל מלחמתו בפייגלין ערב הפריימריס. מבקריו טענו שבמלחמתו הוא ניפח את התופעה והפך את פייגלין ליריב לגיטימי ושווה כוחות לו. ייתכן שמאבקו של נתניהו הוסיף לפייגלין קולות. אני מאמין שהוא דווקא הקטין את כוחו של פייגלין. חרף תרועות הניצחון שלו, פייגלין ציפה למקום הרבה יותר גבוה מהמקום העשרים.
אולם את צעדו של נתניהו אין לשפוט רק במיבחן התוצאה בפריימריס, אלא במבחן המנהיגות. חובתו של מנהיג לומר אמירה ברורה. נתניהו, כמנהיג הליכוד וכמועמדו לראשות הממשלה, ביצע את המתבקש ממנו כמנהיג – בהוקיעו את פייגלין. במאבקו בפייגלין, הקהה את עוקץ הניסיון להציג מצג שווא של הליכוד כתנועה פייגליניסטית.
לא. הליכוד אינו פייגלין ופייגלין אינו הליכוד. תהום אידיאולוגית פעורה בין 19 המועמדים הראשונים של הליכוד לבין המועמד ה-20. תהום פעורה בין 38 מארבעים המועמדים הראשונים של הליכוד, לבין המועמדים המוצבים במקומות ה-20 וה-36.
אין ספק שעצם בחירתו של פייגלין היא מכה לליכוד והיא תפגע בו בבחירות. יש לקוות, שהציבור לא ילך שולל אחרי תעמולה, וידע להבחין בין הליכוד, לבין שני הסוסים הטרויאנים שבתוכו.
איך זה קרה שפייגלין נבחר לרשימת הליכוד? מה זה מעיד על הליכוד?
כדי להבין זאת, כדאי לבחון את התנהגותו של פייגלין ביום הפריימריס. פייגלין ניהל מלחמה עקשנית נגד הארכת יום הבחירות וביתר שאת, נגד הרעיון שנבחן – הארכתם ביום נוסף. והרי ההארכה נועדה להגדיל את אחוז המצביעים, לנוכח התקלות בבחירה. מבחינתו של פייגלין, בניגוד לכל גישה דמוקרטית, רצוי שאחוז הבוחרים יהיה נמוך ככל הניתן. ככל שאחוז הבוחרים נמוך יותר, כך גדל כוחו של פייגלין.
האסטרטגיה של פייגלין, היא אסטרטגיה של השתלטות עויינת על הליכוד, באמצעות קבוצה מלוכדת, ממושמעת ונחושה של אנשים, שכלל אינם בוחרים בליכוד, שמצביעה כאיש אחד בפריימריס ובמוסדות הליכוד. מבחינה זאת, פייגלין שגה בניסיונו להשתלט על הליכוד דווקא, מפלגה שבה 100,000 מתפקדים. אילו היה מצטרף למפלגת העבודה, שמספר המתפקדים בה נמוך בהרבה, היה יכול להשיג הישגים גדולים יותר. מה הקשר בינו לבין מפלגת העבודה? שאלה טובה. מה הקשר בינו לבין הליכוד?
איך ניתן להתמודד עם התופעה?
כל עוד השיטה היא הפריימריס, אין כל דרך לבלום את התופעה. שיטת הפריימריס מאפשרת לכל מי שרוצה ויכול להתארגן, להשתלט "בדרך דמוקרטית", על מפלגה. כן, באותה שיטה גם קבוצת שמאל רדיקלי מאורגנת היטב תוכל להכניס נציג ברשימת הליכוד.
זו רק אחת הרעות החולות בשיטת הפריימריס ורק אחת הסיבות לבטלה. אולם כל עוד זו השיטה, מן הראוי ליצור מנגנון סינון, שתוענק לו סמכות לפסול מועמדים שדרכם סותרת את דרך מפלגתם.
ג. מקארתיזם נתעב, תגובה לעקיבא אלדר, "אלימות בחסות החוק", "הארץ" 11.12.08
שופטים הם בני אדם, וככאלה הם טועים לעתים בהחלטותיהם, ככל אדם. לכן, ביקורת על פסיקות בית המשפט לא רק לגיטימית, היא אף רצויה.
ניתן לבקר את החלטתה של השופטת מלכה אביב לשחרר את זאב בראודה, תושב חברון, החשוד בירי בפלשתינאים לאחר פינוי "בית המריבה" (אם כי ראוי לבסס את הביקורת בהכרת הראיות). אולם ביקורתו של עקיבא אלדר חרגה מכללי האתיקה, ואין היא לגיטימית.
במקום ביקורת עניינית על החלטת השופטת, העדיף אלדר לעשות לה דה לגיטימציה ודה קרדיטיזציה ולפסול אותה אישית כשופטת. הוא לא עשה זאת באמצעות ביקורת מקצועית על פסיקותיה בעבר כשופטת, אלא בהצבעה על העובדה שהנה מתגוררת במושב גיתית שבבקעת הירדן. כיוון שכך, היא "מתנחלת" ולכן היא פסולה וחשודה מראש, וכל החלטה שלה נגועה מראש.
זהו ציד מכשפות מקארתיסטי מן הסוג הנתעב והנאלח ביותר. זאת זילות בית המשפט ופגיעה בשופט.
מעניין איך היה מגיב אלדר על מאמר הפוסל שופט ערבי בשל ערביותו. בצדק, הוא היה מכנה זאת גזענות.
ראוי היה שדברי הבלע הללו לא היו נכתבים. משנכתבו, ראוי היה שמערכת "הארץ" לא תפרסם אותם.
מוגזם לצפות לכללי אתיקה ב"הארץ"?
* * *
אמנון הולצמן
דמגוגיה, חצאי אמיתות, שקרים וצביעות
תגובה לאורי הייטנר: "קץ לאנרכיה ", גיליון 400
אורי הייטנר, כמו בפעמים רבות בעבר, לא מדייק באבחנותיו ומשנה את העובדות כדי שיתאימו לטיעוניו האידיאולוגיים.
1. הייטנר מייחס את האמירה של ערפאת, "מיליון שאהידים בדרך לירושלים", לקריאת קרב לפיגועי התאבדות. התואר שאהיד אינו ייחודי למתאבד פלסטיני. תואר זה ניתן לכל אלפי הפלסטינים שנהרגו באינתיפאדה כולל המחבלים המתאבדים. לו ערפאת היה מתכוון למתאבדים הוא היה יכול לומר מיליון שאהידים מתאבדים בדרך לירושלים. דרך אגב, גם חללי צה"ל הדרוזים מכונים על ידי הדרוזים שאהידים.
2. הייטנר כותב שמטרת ערפאת הייתה לשבור את הרוח הישראלית ע"י קריאתו למעשי התאבדות אך תקוות ערפאת לא צלחה בעיקר בגלל מבצע "חומת מגן". הייטנר "שכח" שמבצע "חומת מגן" היה במרץ 2002 ואילו אמירת ערפאת "מיליון שאהידים בדרך לירושלים" נעשתה, למעלה משנתיים לאחר מכן, בתאריך 24/4/04 ברמאללה, כאשר הייתה כבר ירידה דרמטית במספר הפיגועים.
3. הייטנר טוען שהפלסטינים נלחמים נגד הקמת הגדר "כדי להמשיך באסטרטגיית טרור המתאבדים." הייטנר שוב "שוכח" שהגדר לא הושלמה עד היום בעיקר באזור ירושלים ודרומה לה, ומחבלים מתאבדים יכולים לחדור למדינת ישראל משם. מי שמתנגד להקמת הגדר הם תושבי הכפרים שהגדר הוקמה ומוקמת על אדמותיהם הפרטיות. לו הגדר הייתה ממוקמת על הקו הירוק קרוב לודאי שכל העימותים סביבה היו נמנעים.
4. הייטנר שוב חוזר על השקר שאנשי שמאל ישראלים ובינלאומיים מיידים אבנים על חיילי צה"ל כל שבוע. ההפגנות האלימות בימי שישי מצולמות בקביעות ע"י כוחות הביטחון ואף ישראלי אפילו לא הואשם בידוי אבנים. מי שמיידה את האבנים הינם תושבי המקום הפלסטינים.
5. הצביעות של הייטנר מתבטאת בכך שהוא מאמין באופן סלקטיבי לדברי ערפאת וכמובן על פי תפישתו האידיאולוגית. האם הייטנר האמין לערפאת כאשר אמר האחרון בשנת 2002 שהוא מקבל את מתווה קלינטון ללא סייגים?
* * *
הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר
"ספר הגעגועים"
קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 350 עמודים ועומד לצאת לאור בתחילת ינואר 2009 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר שמעל 80 שקל. ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, במהלך חודש ינואר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח [בישראל]. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.
אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו במהלך חודש ינואר 2009! – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק בהגיע מועד משלוח העותק אליהם. לצערנו מתעכבת קצת הפקת הספר מעבר למה שצָפינו. אין צורך לשלוח את השיקים בדואר רשום. ותודה לאל, גם אהוד בן עזר מקבל מעטפות עם כסף. חלקו במזומן. ושום מעטפה לא הלכה לאיבוד!
הכתובת למשלוח 50 השקלים:
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
יוסף דוריאל
"גישה מערכתית למלחמה בטרור ומיגורו כתופעה של טירוף מערכות"
לשרה ציפי ליבני, שלום רב,
מדברייך בתקשורת על שערוריית ההפגזות מרצועת עזה, נשמעת המסקנה, שלמרות שמחפשים לכך פתרון במשך 7 שנים (ובימים אלה אף אישרו 600 מיליון שקל "למיגון עוטף עזה") אין פתרון מעשי לבעייה.
האמת היא – שהפתרון הונח על שולחנות קברניטי הביטחון הלאומי לפני שבע שנים ומאז – גם תזכורות מעודכנות שלו, אלא שהוא לא חדר את אטימות הממסד.
ביום 16.11.2001 הוצג נייר עבודה שלי בנושא בכנס משותף של הפורום הביטחוני לחוסן לאומי וחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי, בהשתתפות השר לביטחון הפנים, ובהמשך – נמסר אישית ביד לראש הממשלה. הנושא היה – "גישה מערכתית למלחמה בטרור ומיגורו כתופעה של טירוף מערכות" )על תופעת טירוף המערכות כתבתי שלושה ספרים והכנסתי, בזמנו, את המושג הזה ללכסיקון מדעי הניהול).888
בקטע המתייחס לפעילות הצבאית הנדרשת (בסינרגיה עם 6 מישורים נוספים), שנבדק גם מבחינת החוק הבינלאומי, נאמר: -
אין צורך במתקפות-ראווה על מרכזי פיקוד ולוגיסטיקה של האויב, כשאפשר להעמיד מרכזים אלה תחת הטרדה בלתי נסבלת של פצמ"רים בודדים, באש איטית, מעמדות ממוגנות שהוכנו מראש ומסויעות בתצפיות ממזל"טים. הפצמ"ר הראשון על כל יעד יפזר כרוזים עם אולטימאטום מנומק – שהאש לא תיפסק כל עוד תוקפנות כלשהי של הכנופיות נמשכת באזור הקרוב.
ובהמשך: - כל פעולה כזו צריכה לקבל טיפול מקצועי, מחושב מראש, של דובר צה"ל, שיהיה ראשון להסביר את הפעולה ולא המצטדק הנגרר אחר תעמולת האויב, כפי שזה קרה בביזיון הטיפול בהריגת הילד מוחמד א-דורה.
לאחר שפורסם כי לטווח של 4.5 ק"מ לא יהיה לנו פתרון של יירוט הטילים, צריך באותה שיטה לרוקן רצועת שטח כזו בצד הפלסטיני של הרצועה, תוך הצהרה שאיננו רוצים לפגוע בתושבים לא-לוחמים, ולהצהיר עליה כ-CORDON SANITAIRE, במקום לשפוך 600 מיליון ₪ על מיגון רצועה כזו בצד הישראלי של הגבול, שגם אם היא תועיל (מה שמוטל בספק רב) – זה יתברר רק בעוד שנתיים (!).
כשהבאתי, בזמנו, לתשומת לב הרמטכ"ל משה יעלון את הפיגור בחשיבה הביטחונית שלא מסוגלת להתעדכן בתורות הלחימה הדרושות למיגור הטרור, הוא קישר אותי עם ראש מח' תורת לחימה במטכ"ל – תא"ל גרשון הכהן – לשיחה על הנושא. הכהן, אכן, גילה עניין וביקש אותי להכין מאמר מקצועי בנושא, שיופץ בפיקוד הבכיר של צה"ל, כדי שנקיים דיון בו תיבחן הגישה שלי מכל הצדדים. תוך יום העברתי לו מאמר מתאים, על 6 דפים, תחת הכותרת: "חלל מסוכן בתורת הלחימה של צה"ל".
מאז שמעתי ממנו רק כמי שמונה לטפל במבצע של החרבת גוש קטיף (וקיבל דרגת אלוף).
צריך לשאול אותו היום – מה הוא עשה עם הנייר שקיבל ממני, או שמע פחד שהתייחסות אליו תהיה מכשול לעלייתו בדרגה.
כדי שלא יהיה ספק לגבי הבסיס המקצועי של הצעותיי, אני מצרף כמה קבלות עליו.
בברכה,
יוסף דוריאל
* * *
ראובן ארגוב / 2 תגובות
1. לשירו של יוסי גמזו "הרוב הדומם" [גיליון 400]
יוסי, אתה כמו אביו של שאול, כשיספרו לו יום אחד שנגנבו לו שתי אתונות הלך אל בנו שאול ואני מעריך שאמר לו מה אתה מתבטל יא איבני לך תמצא את האתונות. הלך זה וחזר עם המלוכה. יוסי, היינו פה לפני 3500 שנה אישים מפוארים כמו משה ויהושע הוציאו אותנו ממצרים אל תקופת השופטים שדבריהם חזונם ותוכחתם מושמעת ומהדהדת ברחבי העולם כולו. היתה לנו ממלכה מפוארת של דוד ושלמה, שחוכמתם וגבורתם הינם סמל ודוגמה לכל העמים של ימינו. היגלו אותנו לפני 2000 שנה אל גלות איומה, נבזית, אל השואה שלא היתה כמוה בתולדות העמים ושהחסירה מאתנו שליש מהעם, וממנה הצלחנו לחזור ולבנות מדינה שלא היתה כדוגמתה וזאת עם כל קשייה וקלקוליה. אומה של תרבות ואומנות, של תעשייה והייטק וחקלאות וצבא אדיר שישמור עלינו מאויבינו ומבנה שלטוני (דמוקרטיה) שהרבה פעמים מאכזב בהלכו רחוק מדי ולא מובן לפני המחנה, אך הוא המוסרי היותר ולדעתי גם לאורך זמן היעיל ביותר.
אז מה, יוסי? נתייאש וניתן מדינה זו בידי אויבינו מבית ופנים? ומדוע יוותר אדם על מדינתו שהקים?
אל תבין אותי לא נכון. אני מעריך ביותר את קריאתך אל הרוב הדומם כקריאתו של קיש אל בנו שאול כי אני מאמין בכל ליבי שהאיש האחד שיוציאנו מהקשיים והקלקולים חי בינינו ועל כולנו יהייה למצאו ולעזור לו עד שימצא את המלוכה. אויבינו נמצאים בהלך מחשבה של המאה ה-11 וברצונם לשחזר את ניצחונו של סאלח-א-דין על הצלבנים, אך אנו איננו צלבנים ומחובתנו ומיכולתנו להוכיח להם כי זו אדמתנו לנצח ואין לנו מקום אחר ללכת אליו.
ובשביל לסבר את האוזן אני אינני משיחיסט, לא הזוי מבחינה פוליטית לא אבא של נוער הגבעות אך אחד מרבים שהיה ויהיה מוכן לתת את חייו (!) על נצחיותה של מדינת ישראל.
2. שירי חיימקה שפינוזה יתרמו רבות להבנת הגברים
קראתי בשעה האחרונה את כל שיריו של חיימקה שפינוזה לוטש מילים, ואפילו מצאתי מכנה משותף לכתביה של דודתך אסתר ראב באומץ לחיות ובאומץ להרגיש. צריך להיות קצת משוגע לכתוב תכנים כאלו ואולי גם קצת משוגע ליהנות ולהתוודות על כך. אני נכבשתי לחלוטין לאומץ הלב, להחלטה הנחושה לכתוב על הכול ובעיקר על נושאים שכולם אוהבים ומעוניינים בהם, ולהסיר כבלים מזוייפים של הגינות והוגנות הן ביחסי שני המינים, הן ביחסים עם שכנינו-שונאינו, ולכתוב טוב – לעזאזל.
דעתי היא שיש לשירים מקום בספר נפרד ומיוחד ואולי כדאי לך לאמץ את הרעיון של מעין משאל קוראים בשביל לתת שם מתאים לספר לפני הדפסתו. הספר, כך אני בטוח, אם ייצא לאור וגם יתורגם לאנגלית, יתרום רבות להבנת הגברים, להבנת הסכסוך, להבנת הסובב אותנו ולהבנת שיווי המשקל האמיתי, לא המזוייף, ביחסי אנוש.
אהוד: דודתי המנוחה היתה מתהפכת בקברה אילו שמעה שמישהו מצא מכנה משותף לכתביה עם שיריו של חיימקה שפינוזה!
* * *
עדינה בר-אל
בזכות עיתונך יש לקבוצה גדולה ומגוונת של אנשים במה מכובדת להשמיע את קולם
לאהוד היקר שלום וברכה,
חבל, חבל שלא כיוונתי להיות הראשונה לברכך על גיליון ה-400 של "חדשות בן עזר". אני מקווה שייסלח לי, ושהברכה תתפרסם בגיליון ה-401.
אבקש לציין, כפי שאני עושה בעל-פה בכל הזדמנות, שזהו מפעל חשוב ביותר. מיגוון דעות, רעיונות, ביקורות, מידע על אירועים ויצירות ספרות – הכול בכפיפה אחת.
זאת ועוד, הכול בעברית תקינה וטובה. וגם זה הישג בימינו ובמקומותינו, בהם מצהיר עסקו פוליטי שהוא מצטרף למפלגה מסוימת "בגלל" דברים אלו ואלו... רגע, הוא לא למד "ודַיֵּק" בבית הספר התיכון ולא למד שאומרים על דברים חיוביים "בזכות"?
בזכות עיתונך יש לקבוצה גדולה ומגוונת של אנשים – אנשי רוח ואנשי מעשה, מבוגרים וצעירים (לפחות צעירים ברוחם) – במה מכובדת להשמיע את קולם.
נא המשך במפעלך היחיד הראוי להשתאות,
אני מאחלת לך שנים רבות של בריאות ועשייה,
שלך,
עדינה בר-אל
* * *
שחר-מריו מרדכי
עברית (סִדוּר)
(ראה אור בגיליון י"ט של "משיב הרוח")
גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַיִךְ, אֲהוּבָה,
שֶׁאִם תִּגְלִי מִמֶּנִּי אוֹ תֵּאָלְמִי בְּפָנַי
אִי אֶפְשָׁר שֶׁאֶתְקַיֵּם אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת.
הוֹאִיל וּבָאת לְאוֹת וּלְמֶלֶל וּלְמַחשָׁבָה
הוֹגֶה אֲנִי רְצוֹן לְבָבִי וּמִצְוַת עֵינַי
בְּלִי שֶׁאֶפְחַד, שֶׁאֶפְחַת, שֶׁאֵחַת.
וְגַם גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַיִךְ, אֲהוּבָה –
שֶׁנוֹסֶכֶת תְּנוּעָה עַל עַפְעַפֵּי שְׁנַתִי,
וּמַעֲבִירָה חַבְלֵי חֲלוֹם מֵעֵינַי –
שֶׁהוֹאִיל וּבָאת לָכוֹף אֶת יֵצֶר הַכְּתִיבָה;
אַתְּ הַמְשַׁעְבֶּדֶת מִלִּים אֶל שִׁירָתִי,
מַרְחִיבָה דַּעְתִּי וּפוֹקַחַת מִלּוֹנַי.
וְהוֹאִיל וְגָלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַיִךְ, אֲהוּבָה,
שֶׁאַתְּ שׁוֹמְרִי וְצִלִּי, פּוֹדִי וְחוֹסִי; רוֹאַתִי,
שֶׁהִנְנִי צאנֵךְ –
מוֹדֶה אֲנִי לְפָנַיִךְ וְנָכוֹן לְהַכִּיר לָךְ טוֹבָה
כְּמוֹ שֶׁפַּעַם כָּבַשְׁתִּי אֶת גָּלוּתִי
לְדַבֵּר רְצוֹנֵךְ.
וְאוּלָם גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כָּל רוֹאַי
שֶׁרַק אִיתָךְ אֶפְשָׁר לַהֲבִיאֵנִי
לִידֵי חֵטְא אוֹ עָווֹן;
שֶׁנְשָׁמָה טְהוֹרָה נָתַן בִּי אֱלוֹהַי –
וּבִשְׂפַתֵךְ עֲתִיד הוּא לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי
וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא.
* * *
בן כפיר
עץ האפרסמון
בחצר הגדולה של סבא דויד וסבתא אֶטוּש, בראשון לציון, היו נטועים כארבעים עצי פרי. בכל בוקר היה סבא משכים קום, עוד לפני הנץ החמה, שותה כוס חלב חם ויוצא לעבוד בגן. הוא היה מנכש עשבים, חופר גומות לעצים, משקה, מזבל, ונלחם בחולד שאיים על השורשים.
אחרי שעה וחצי של עבודה קשה בגן עצי הפרי שלו היה סבא אוכל ארוחת בוקר והולך לעבודתו בבית החרושת שאותו ניהל.
אחד העצים האהובים עליי ביותר בגן עצי הפרי היה עץ אפרסמון גדול שעמד בפנת החצר ליד המחסן. סבא אמר שענפי העץ הזה שבירים ולא הרשה לי לטפס עליו.
האפרסמונים המוכרים לנו היום הם פחוסים כמו עגבניות וקליפתם עבה כשל קליפת תפוח. האפרסמונים שהניב העץ של סבא היו שונים מאלו בתכלית השינוי. צורתם היתה מוארכת כצורת אגס וקליפתם היתה דקה ועדינה. סבא ואני היינו קוטפים אותם כשכבר היו כתומים, אך קשים עדיין למאכל, וסבתא היתה מניחה אותם בסלסילות נצרים שטוחות, מרופדות קש. היא היתה מורידה את הסלסילות למרתף שם היו האפרסמונים מבשילים באוויר החשוך והקריר.
בכל יום, כשהייתי חוזר מבית הספר, סבתא היתה מגישה לי ארוחת צהריים ואחר כך הכנתי שיעורים. כשהייתי מסיים את עבודתי הייתי יורד למרתף, מדליק את האור ומחפש לי אפרסמון בשל.
למצוא אפרסמון בשל למאכל היתה מומחיות לא פשוטה כלל. אסור היה לי לגעת באפרסמונים כיוון שקליפתם היתה דקיקה וכל מגע אצבע היה עלול לקרוע אותה. כל מלאכת החיפוש נעשתה בעזרת העיניים בלבד.
קליפתם של אפרסמונים בשלים היתה הופכת לשקופה כמעט, וכשהייתי מוצא אחד מוכן לאכילה, הייתי מעביר אותו בזהירות, בשתי ידיים, לצלחת שהבאתי איתי מן המטבח ועולה מן המרתף. לא פעם הייתי שוכח לכבות את אור החשמל במרתף ולמחרת היום סבא היה מרצה לי הרצאה שלמה על חיסכון בנוסח: "יש לך מניות אצל החבר רוטנברג?"
במטבח היתה סבתא שוטפת את האפרסמון במים וחוצה אותו בסכין גדול וחד. אז הייתי מתיישב ליד השולחן ואוכל בעזרת כפית את תוכו של האפרסמון, שהיה רך מאוד, כמעט נוזלי. מרקמו היה כשל דבש סמיך וטעמו כטעם גן עדן.
יום אחד, בסוף החורף, מת עץ האפרסמון. סבא, שאהב את עציו וטיפל בהם במסירות רבה, ראה במות העץ עלבון אישי. הוא קרא לגדליה האגרונום, ויחד הם ערכו לעץ ניתוח פוסט מורטום. עמדתי שם בחצר בשעה ששני המבוגרים האלו, סבא וידידו, עמדו ליד העץ במכנסי חקי קצרים וישנים. בידיהם היו מזמרות, מסורים וגרזן. סבא גם שלח אותי להוציא מן המחסן את החבל הארוך והכבד. הם טיפסו על סולמות, כרתו ענף אחרי ענף תוך שהם מנסרים, בוחנים את פנים הענפים בזכוכית מגדלת ואפילו מכניסים מידי פעם חתיכות עץ לתוך פיהם כדי לעמוד על טעמן. העץ כולו היה שלם מבחוץ ושרוף מבפנים.
סופו של הניתוח התקיים בבית, ליד שולחן האוכל, כשסבתא הגישה לשניהם כוס תה רותח עם לימון ועוגת שקדים. גזר הדין התקבל פה אחד ושניהם החליטו שהעץ מת בגלל ברק שפגע בו באחת מסערות החורף. הברק לא שרף את העץ מבחוץ אבל המית את תוך ענפיו.
מאז ועד היום לא ראיתי בשום מקום אפרסמונים כמו אלו שגדלו בחצרו של סבא, אולי בגלל קליפתם הדקה והפגיעה, שמונעת את העברתם מן המגדלים לצרכנים.
עברו שלושים שנים ויותר. סבא וסבתא עברו לגור באשקלון ומכרו מזמן את חצרם. היום, במקום גן עצי פרי, עומדים שם שני בניני קומות מרובי דיירים.
ערב אחד, כשביקרתי את סבא וסבתא בביתם, מצאתי אותם יושבים ליד השולחן ומכינים סלט פירות. על השולחן היו פירות מסוגים רבים, סבתא קילפה וסבא היה חותך את הפירות הקלופים לקוביות.
"למה אתם לא מוסיפים גם אפרסמונים לסלט?" שאלתי, תוך שאני סוקר את המבחר שעל השולחן.
סבתא הרימה עיניה והפטירה לעומתי: "זה אפרסמונים מה שמוכרים היום בשוק? אפילו פלסטיק טעים יותר. אתה בכלל זוכר את הטעם של האפרסמון מראשון?"
סבא, שהיה כבד שמיעה ושמע רק מה שרצה לשמוע, נאנח ואמר: :לו רק הייתי תופס את האפרסמון ההוא בזמן. הייתי יכול לגזום אותו עד לגזע, לטפל בו ואולי הייתי מצליח להציל אותו..."
אהוד: אצל דודי ברוך בן עזר רַאבּ, בביתו בעל הגן הגדול ברחוב רוטשילד למעלה [צמוד דרומה לבניין קופת חולים כיום] היה עץ מנגו נדיר, אולי יחידי במושבה באותה תקופה של סוף שנות השלושים, וכנראה הביא אותו מהגן הניסיוני הקטן לעצי פרי טרופיים ששתל בקלמניה, זו האחוזה החקלאית שאותה יסד וניהל עבור הבעלים משה גרידינגר.
בעונה היה נוהג לחלק את פירותיו מתנה למשפחה ולידידים. גודל פרי המנגו היה בינוני, לא כענקים כיום, קצת גדול מהזן "מאיה", וקצת דומה לו בטעמו אך ירוק ללא כתמי צהוב ואדום. כל המשפחה היתה משתתפת בזהירות בקילוף ובפריסת רצועות הפרי הנפלא, ואחרי שמסיימים, גם ללקק ולגרם את הגלעין, שוטפים אותו ושמים לייבוש כי הדוד התנה כל מתנה בכך שיקבל חזרה את הגלעין! מה עשה בהם אינני יודע, כי העץ נותר בודד בגנו, ונכרת לאחר שהבית נמכר ועל מקומו נבנה מגדל דירות. ואולם אצל בתו וחתנו, מרים ואברהם גיסין, ניטע עץ תאום, איני יודע אם מחוטר או מגלעין של העץ המקורי, וגם הוא נתן פירות נפלאים במשך שנים רבות עד שגם ביתם נמכר ועל מקומו נבנה בית דירות. אם נותרו לעץ של דודי צאצאים פה ושם, איני יודע. דודי היה חביבן של נשים ומן הסתם זרע הרבה. השתמשתי בחלק מדמותו לרומאנים שלי, בייחוד ה"המושבה שלי" בדמות דודי אלכס, אבל לדמות הבידיונית של דודי אלכס שותפים לפחות עוד שני דודים שלי, יחיאל ליפסקי ופלטיאל נוביק. כל הנזכרים כאן כבר אינם בחיים.
* * *
יוסי אחימאיר
המורדים הם "קדימה"
כמעט ריר נוזל מזווית שפתיו של שר האוצר, בר-און-בר-און, כשהוא מזכיר את השם ביבי. עיניו רושפות כשהוא – האיש שהפקיד בידי חברי מרכז הליכוד באחת ממערכות הבחירות הפנימיות מעין שטר-התחייבות לפיו ישרת תמיד את התנועה וחבריה – תוקף את הליכוד כ"ימין קיצוני".
הסגנון שאימץ בר-און-בר-און ואימצו עוד כמה מיוצאי חלציה של התנועה הלאומית נגד הבית הפוליטי שלהם לשעבר, מזכיר את הסגנון שבו תקף השמאל במשך עשרות שנים את תנועת הצה"ר, את תנועת החרות, את גח"ל ולבסוף את הליכוד.
כואב הדבר כאשר "בולשביזם" זה, כסגנון התנהגות פוליטית, כנראה מתוך מצוקה נפשית אמיתית, מתוך לחץ וחשש לאובדן השלטון והכיסא – אומץ על-ידי כמה אנשים שבהיותם עדיין חברי הליכוד, הם היו דווקא סמן ימני בה.
אין זה מפתיע כאשר יושבת-ראש הכנסת, האישה ה"ממלכתית" כביכול, תתקוף כך את המפלגה המובילה בסקרים. בוודאי אין זה מזיז למישהו כאשר עושה זאת הנשקן-לעת-מלחמה חיים רמון, שהצטרפותו ל"קדימה" לא אילצה אותו לפשרה בעמדותיו השמאלניות. להיפך, "קדימה" היא שהתאימה עצמה לעמדותיהם של איציק ורמון.
מנגד, עדיין זה מטריד-משהו, כאשר הבית"רים-לשעבר (אולמרט-המומרץ, לבני-צפורה, בר-און-בר-און, חסון-המשתלח) נוקטים לשון זו. מצד שני, הם עברו מימין קיצוני לשמאל תבוסתני, וכמו מומרים-להכעיס הם בין מובילי העלילות על המפלגה שהיתה כור מחצבתם. יצויין לטובה זאב בוים, שאף הוא "המיר דתו" אך לפחות אינו יורק לבאר שממנה שתה. עימם גם מי שהיה הקיצוני-שבקיצונים, צחי הנגבי, "חביב המרכז", שמדבר בבוז על מה שהשמאל והתקשורת מכנים: "המורדים" בליכוד.
מי אינו זוכר, כי בנה של המורדת האמיצה בשלטון הזר הבריטי, היה בעצמו פעם אחת מורד – ומורד חיובי – המורד ממגדל המים בימית. מאז מים רבים (יחסית) זרמו בירדן וצחי אימץ לעצמו את הטרמינולוגיה של אריק שרון וחבר יועציו כלפי אלה בליכוד שלא קיבלו את סטייתו של שרון מעקרונות תנועתו ואילצו אותו "לצאת בחוץ".
לא מכבר ראה אור ספר מחקרי שנושא את הכותרת "המורדים". במה עיסוקו? – במאבק האצ"ל בבריטים בשנים 1944-1948. איזה מרד ברוך היה זה, איזה מרד חשוב, שהנהיג מנחם בגין, אותו מרד שעליו הכריז בפברואר 1944 ושאותו הוביל ארבע שנים, מרד שבעטיו עזבו הבריטים את הארץ ונסללה הדרך להקמת מדינת ישראל.
בשמאל כינו את בגין וחבריו – "פורשים". אבל כשם ש"הפורשים" דאז קיבלו תואר זה בגאון ובכבוד, שהרי הם פרשו מכלל היישוב הרשמי כדי להביא חרות לעמם, כך יכולים – עם כל השוני – גם ה"המורדים" בליכוד להיות גאים בעמידתם על עקרונות התנועה מול ראש התנועה דאז וחבורתו, שלא קיבלו את ההכרעה הדמוקרטית.
יש מורדים ויש מורדים. מורדי האצ"ל ולח"י קמו להיאבק בשלטו הזר הבריטי. רבים מהם נפלו, 12 עלו לגרדום, אחרים נפצעו, ישבו בכלא, הוגלו – אלה הם מורדים חיוביים שעליהם גאוות האומה. מורדים שקמו להגשים את חלום הדורות של העם, לכונן מחדש את ריבונותו על אדמתו.
לעומתם, ישנם מורדים שליליים, שכל מטרתם היא אישית, פוליטית, אופורטוניסטית, שעטופה בהנמקה אידיאולוגית ("רק חמור אינו משנה עמדותיו" – ציטט בר-און-בר-און את משה דיין). אנשים שמורדים באידיאולוגיה שלהם ומאמצים אידיאולוגיה נגדית. למען הכיסאולוגיה, כמובן.
כאלה הם אנשי "קדימה" עם אריק שרון בראשם. הם המורדים מן הסוג הפוליטי-אופורטוניסטי, שקמו על תנועתם משום שרבים מחברי אותה תנועה ביקשו לגונן על דרכה ומצעה. אז מה עושים המורדים האמיתיים, השליליים? – יוצאים בהכרזות מתלהמות על אותם ח"כים שנשארו בליכוד ולא נגררו אחרי המנהיג התועה, ולא עוד אלא שהם מכנים אותם "מורדים", באותו מובן ובאותו טון שבו השמאל כינה את מורדי האצ"ל ולח"י כ"פורשים".
גאולה כהן, למשל, היתה מורדת עזת נפש בבריטים, חברת לח"י שישבה שנים רבות במאסר. היא גם מרדה פוליטית כעבור עשרות שנים במנהיג לח"י, ראש הממשלה יצחק שמיר, כאשר הוביל למהלכים מדיניים שלא היו לרוחה. דומה שבסתר ליבה מודה כיום גאולה בטעות לנוכח מה שקיבלנו לאחר שמיר – אוסלו בשלטון רבין. היא הביאה לתבוסת המחנה הלאומי מתוך אמונה כנה – הגם שמוטעית – ומתוך סיכון פוליטי וחיסול הקריירה הפוליטית שלה.
בנה "הפוליטיקאי המנוסה", כפי שאוהבים להגדירו מראייניו בתקשורת, היה יכול להיות במשך שנים ממובילי הימין הקיצוני – ולמצוא עצמו היום בשמאל המתון (ולכן גם מרואיין מבוקש). האיש שמכנה את אנשי הליכוד מורדים – הוא הרי מראשוני המורדים בתנועה ובדרכה-דרכו כשהחליט שעתידו הפוליטי אינו עוד בין שורותיה.
ביום שני שעבר ראינו את תמונות התורים הארוכים והמעובים של בוחרי הליכוד. איזה מחזה מרנין. מתפקדי הליכוד, עמך ישראל, קיטרו על איטיות ההצבעה, אבל רובם התעקשו והצביעו. ביום רביעי הקרוב נראה את הבחירות המקדימות ב"קדימה". ייתכן שהפעם המחשבים לא יאכזבו וההצבעה תהיה קולחת. אבל האם נראה המונים באים להצביע, כמו בליכוד?
האם מפלגת המורדים האמיתית, או אם תרצו – המומרים, המורכבת מפורשי הליכוד והעבודה גם יחד, בראשות אדלר-את-ארד, מוכרת משהו לציבור מלבד דברי הסתה מביכים כדוגמת אלה שיוצאים בכל הזדמנות מגרונו של בר-אן-בר-און ?
* * *
ענבל – מרכז אתני רב-תחומי מייסודה של שרה לוי-תנאי
נשמח לראותכם בערב חגיגי המוקדש לפרופ' נורית גוברין
לרגל צאת ספרה "קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה", כרכים ג-ד
בתוכנית
משוררים קוראים משיריהם
המשורר ארז ביטון – שירים ראשונים – התחלות
המשורר רוני סומק – ביכורי שירה
פרופ' אבידֹב ליפסקר – דברים על "קריאת הדורות"
המשורר מירון איזקסון – תל-אביב קטנה גם כשהיא גדולה
פרופ' שמואל רפאל – הקול המזרחי וספרות השואה – מהתחלות להמשכים
המשוררת חלי אברהם איתן – שיר
המשוררת אסתר שקלים – שיר
פרופ' נורית גוברין – הילדות היא מולדת הסופר
בתוכנית אמנותית – הזמרות טליה סולן ומור שאול
מנחה: הסופר בן-ציון יהושע
הערב ייערך בתיאטרון 'ענבל', מרכז אתני רב-תחומי,
רח' יחיאלי 6, מרכז סוזן דלל, נווה צדק תל-אביב,
ביום ראשון ח' בטבת תשס"ט (4.1.2009) בשעה 8 בערב
דמי כניסה: 25 ₪
כרכי הספר "קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה"
יימכרו בהנחה במעמד זה
* * *
צהריים לשלושה ב"רוסטיקו", באזל 42, ת"א
ב-300 שקל כולל התשר
"קפה באזל" היה מקום סימפאטי מאוד. ארוחות הבוקר שלו, מנה אחת לשני סועדים, היו מן הטובות, העשירות והזולות בעיר, עם מיבחר גדול של תוספות טעימות, והוא היווה גם מרכז חברתי כי כל מי שישב בו נחזה היטב מן הרחוב וגם חזה בו. בימים עברו היה המתחם כולו קרוי "שוק באזל" תחת גג גבוה אחד, בנוסח ה"לז-האל" הפריסאי, וגם תחנת מכבי האש שכנה ממש ממול לקפה, ולה מגדל גבוה שמדי פעם היו משתלשלים ממנו בתירגול כבאים על חבלים.
למרבה הצער נסגר הקפה-ביסטרו החביב "באזל", אך המקום האסטראטגי לא נותר מיותם ועליו הוקמה במהרה מסעדה איטלקית בשם "רוסטיקו", השייכת כנראה לספיריטו מסעדנות בע"מ. הריהוט והתפאורה כפריים, הרבה אריחי עץ, יש בר גדול בפנים, וכרגיל גם יושבים במרפסת בחוץ ויש הרבה מלצריות ומלצרים צעירים לבושים בשחור.
חנכנו בשלושה את המקום החדש לאחר שקיבלנו המלצות עליו, וזה מה שהעלינו בחיכנו:
1 בקבוק יין קיאנטי רובנטינו טעים מאוד – 69 שקלים.
1 בקבוק קטן מים מינראליים 10 שקלים.
1 מנה ראשונה זוקיני (קישואים) קלמארי – 38 שקלים. טעים מאוד.
1 פפרדלה בולונז כאשר הפסטה היא אטריות רחבות מאוד ודקות, עם תוספת גבינת פרמזן מגורדת כאוות נפשך. טעים מאוד ומשביע. 49 שקלים.
1 פפרדלה בולונז כנ"ל אלא שהפסטה עשוייה אטריות דקות יותר הקרויות אצלנו ספאגטי. 49 שקלים.
1 לינגוויני טונה, שזו מנה של פסטה עם פרוסות טונה, שזכתה גם היא להערכה טובה. 54 שקלים.
1 טיראמיסו לקינוח. לא מצטיין. 33 שקלים.
הזמנו גם קרם ברולה וקיבלנו שתי פרוסות קרות של מקפא מהפריזר ועוד התווכחו איתנו, במידה מסויימת של יהירות, שככה זה קרם ברולה, לפחות אצלם! יש לנו קצת ניסיון, בארץ ובעולם, בקרם ברולה, ולכן החזרנו את המנה, ולא חייבו אותנו בחשבון.
על חשבון הבית קיבלנו בפתיחה שתי מנות של קוביות פוקצ'ה טרייה עם קעריות שמן זית צף על חומץ בלזמי שחור, וכן בקבוק מים רגילים.
עבור אבטחה נגבו עוד 6 שקלים, אבל מאחר שעל כל פריט ופריט דלעיל היתה מפורטת בחשבון הנחה של 10% – עלה הסכום הכללי רק ל-277.80 שקלים, שאותו עיגלנו ל-300 שקלים ועוד הוספנו מטבע של חמישה שקלים.
רוסטיקו, באזל 42 תל אביב. טל. 03-6026969. בצהריים היה המקום מלא מאוד, בייחוד המדרכה, לכן כדאי אולי להזמין שולחן מראש.
בשעות שאין לחץ של סועדים אפשר לשבת רק על קפה ועוגה ולהסתכל בתנועת הולכות הרגל המענטזות ברחוב באזל, שהכניסה לחניון שלו מלאה עכשיו בגראפיטי ממוסד בשחור על הרצל, טקסט של תולדות החוזה וגם "אם תרצו אין זו אגדה" מרוח על קיר גדול של הירידה לחנייה. האזור כולו שוקק בתי-קפה, מסעדות וחנויות, ויש בו גם מסעדה ביתית קטנה, מפורסמת בצניעותה, שאוכלים בה צהריים סופרים ובמאים שומרי דיאטה.
* * *
דודו פלמה
סבתא בואי לבית קברות
רחל הזקנה הסתגרה בביתה ומיאנה לצאת ממנו החוצה במשך שנה שלמה.
בחוץ היו מבקשי רעתה. מחייכים בצביעות, מחניפים, מנסים לגזול ממנה הכול.
היא זכרה את הפעם הראשונה שחשה בכך.
היה זה תכף לאחר מותו של יצחק, בעלה, שמת ביום הולדתו השמונים וחמש, בערב ראש השנה. היא לא התמוטטה, כמו שהרגישה שמצפים ממנה הכול, היא החזיקה מעמד, היא לא תיתן להם את הסיפוק. בהלוויה החזיקה את עצמה בכל כוחותיה, ורק ידעה והרגישה שמשהו כמו ניתק ממנה מבפנים.
בימים, בשבועות ובחודשים הארוכים שבאו לאחר מכן, היתה עומדת בשקט לצד הספה, המחופה יריעה של פלסטיק שקוף – שנועדה להגן עליה מפני האבק, האויב הגדול של הרהיטים למיניהם –
והיא עוצרת את נשימתה כדי שהאוויר הנפלט מנחיריה לא ירטיט את הווילון, בעת שהיא מציצה החוצה לראות אותם כשהם מגיעים.
בהתחלה שמה לב לכך שלוקחים ממנה שמלות. השמלה הפרחונית נעלמה ראשונה, ועל אף שלא ראתה אותה בשעת מעשה, ידעה שמיכל בתה לקחה אותה. תמיד אמרה שהיא מוצאת חן בעיניה. אחר כך החלו הבגדים לא לחזור מהכביסה. לפעמים היתה מוצאת איזה בגד מתחת לכורסה, ויודעת שמישהו מ"הם" הסתיר אותו שם, כדי לשים אותה ללעג.
כעת היתה פותחת את דלת ביתה לעיתים רחוקות. היתה נועלת אותה פעמיים מבפנים, מסובבת בתנועה נמרצת את המפתח ובקול רעש גדול, כדי שהעוברים בחוץ ישמעו וידעו שהדלת נעולה. כשהיתה יוצאת, לעיתים רחוקות, למרכולית, היתה מטעינה את עגלת הרשת הישנה שלה בכל מיני מצרכים – שמן וחבילות מרגרינה, ירקות ולחם, חלב, פירות וקופסאות שימורים. את הכול היתה גוררת לביתה ודוחסת מתחת לשולחן, במגירות המתפקעות במטבח, מתחת למיטתה, בעלייה הקטנה שמעל בית השימוש. כעבור זמן היה האוכל הטרי מרקיב ומתחיל להבאיש ולהסריח.
לעיתים רחוקות היו באים דן ומיכל, ילדיה שעזבו כבר מזמן, לביקור עם ילדיהם. אז היתה בולשת אחריהם בשבע עיניים, כדי לראות אם הם לוקחים משהו מביתה. וכשהיו הולכים היתה מחבקת את נכדיה חיבוק גדול וחם, ובאותה עת היתה ממששת בכיסיהם לבדוק אם לקחו משהו. לאחר לכתם היתה נועלת את הדלת פעמיים, משעינה את מצחה שטוף הזיעה על המשקוף הצונן ושואלת את נפשה למות מתיעוב עצמי ומבושה.
יכולה היתה לשמוע איך החברים מדברים עליה מבחוץ, מעברה השני של הדלת, המילים הגיעו אליה עמומות דרך הווילון העבה, אך הן התפענחו לה לצופן מסתורי מלא אימה ואיום. היא ידעה ש"הם" מדברים עליה, ש"הם" אינם אוהבים אותה, ש"הם" רק מחכים שתמות, כדי שיוכלו להיכנס ולקחת באין מפריע את המעט שעוד נותר לה.
החברים דווקא ניסו לטפל בה, באותו שוויון נפש בו היו מטפלים בבעלי-החיים החולים בחצר, ומכוח ההרגל והניסיון שנצבר בועדת בריאות במשך שנים של טיפול "בזקנים האלה". ורדה, רכזת הוועדה, התייחסה לכל העניין במעשיות נמרצת וקצרת רוח, כשהיא חותרת להשיג פתרון מיידי. היא לא תיתן למצב להידרדר. התוצאה היתה שאחרי התערבותה הנמרצת, לא ראה איש מחברי הקיבוץ את רחל במשך שנה שלמה. עד שכולם חשבו שכבר מתה ורק לא זכרו מתי הייתה ההלוויה. העשבים גדלו פרא בגינתה, וכבר הסתירו את החלונות, והעכבישים ארגו מרבד עבה של קורים לפני דלתה.
כעבור שנה קיבל דן, בנה של רחל, שעזב לפני שנים ולא כל כך בא לבקר – משום שהיה עסוק וגם משום שסמך על חברי הקיבוץ שיטפלו באימו – טלפון מוורדה רכזת ועדת בריאות – "שמע דני," – אמרה ורדה בקול תקיף – "אני עדיין מזועזעת, המצב לא יכול להימשך כך, אני רוצה להבהיר לך שאתה מוכרח לבוא ולבעוט בה קצת. היא ירדה לגמרי מהפסים, הזקנה. סגורה בבית שנה שלמה בלי לצאת, מי שמע דבר כזה?"
ורדה שתקה רגע כדי לתת לדבריה להותיר את רישומם בדן, ואחר הוסיפה ברגש – "תראה, אני מארגנת השנה את ראש-השנה ואין לי זמן להתעסק איתה. חוץ מזה, אני לא מצליחה להשיג את מיכל. אז בוא מהר לכאן ותסדר את העניינים."
כך חזר דן לקיבוץ הולדתו לאחר שנים שלא פקד אותו, (מלבד אותו שבוע, שהיה מעדיף לשכוח, שכלל את ההלוויה של אביו ואת ימי השבעה המשמימים שלאחריה). היה קשה לפרוץ את דלת ביתה של רחל, וכאשר נפתחה לבסוף, היה הדימוי הראשון שחלף במוחו כשנכנס פנימה, מראה של קבר פרעונים שזכר מהטיול למצרים. הכול היה מוזנח ומלוכלך. אוכל מעלה עובש וריח רקב מילא את הבית הקטן. האוויר היה דחוס עד מחנק.
רחל אכן נראתה כמו מומיה פרעונית. פניה היו חומות וצמוקות כל כך, עד שעיניה הפעורות לרווחה נראו כלא שייכות לה בכלל, שיניה התותבות נעו בחופשיות בפיה הצמוק וחניכיה המשחירים נחשפו שוב ושוב עם נשימותיה הכבדות. דן הצטער שהוא רואה אותה כך בקלונה. ויותר מכך הצטער שבתו הקטנה, עדי, שהתעקשה "לבוא לראות את סבתא", רואה אותה במצב הזה. רחל הניחה להם להיכנס ורק צפתה בהם ממרחק בטוח ממיטתה במבט חשדני וזהיר שהחביא מאחוריו חרדה איומה.
"שלום אימא," – אמר בחשש.
רחל לא ענתה. היא המשיכה לבהות בהם במבט יציב וקבוע ומזוגג, עד שלא ידע אם ומה היא רואה בעצם, ומה לעזאזל מוטל עליו לעשות עכשיו.
אז ניגשה אליה עדי ובביטחון עצמי של ילדים חיבקה אותה ואמרה, "בואי סבתא, נלך לבית קברות, להגיד שנה טובה לסבא."
פתאום נזכרה רחל ביצחק ומשהו זע בתוכה. היא לא ידעה מה הדבר, אך פתאום קמה ממיטתה ולבשה חלוק כדי לכסות את עירומה הרזה והמפחיד, וכבר היתה עדי הקטנה חופנת את ידה הצפודה בידה הקטנה והשמנמנה, כשהיא מושכת אותה אחריה החוצה.
חברים שעברו שם במקרה ניצבו כהלומי רעם למראה החורבה הזקנה בחלוק כחול שיצאה מביתה של רחל כשהיא מובלת על ידי מלאך בלונדיני קטן עם עיניים כחולות. רחל התפלאה לראות שיש עדיין שמיים כחולים בחוץ, ועננים שטים בהם כשהם יוצרים צורות של מפלצות משונות. עדי הקטנה צחקה והאוויר נעשה נקי וצלול כל כך עד שרחל בכתה מרב אושר.
החברים שפגשה עכשיו בדרך הסבירו לה פנים ובירכו אותה לשלום, אך היא לא זכרה כיצד להגיב. היה משהו יציב בחרדה שחשה מפניהם תמיד, עד שלא הצליחה להעלות מתוכה משהו אחר, שונה. שוב לא עמד לרשותה מבחר של רגשות להביע. אבל בכל זאת משהו עבר בה להרף עין, משהו, לא מוסבר, מעין הכרת תודה על כך שהיא חיה עדיין ונושמת. ומישהו אחר בתוכה פרץ בבכי בגלל עדי הקטנה והבלונדינית, שיצאה מחלציו של בנה שיצא מחלציה שלה, שהיא בעצם המשך שלה בעולם, שהכול כל כך ברור לה, עד שפרצה כך אל ביתה ובלי לשאול אותה מי ומה השיבה אותה לחיים, כאשר גופה הקטן המלא בתנופה לא נבלם על ידי שום דעה קדומה, ושום דבר אינו מונע מבעדה להציף את הכול בחיוניות הכבירה ששופעת ממנה.
רחל חיבקה בכוח את ידה הקטנה של עדי ורצה איתה קדימה. עכשיו נמצאו שתיהן בשדרת הזיתים הכסופה שהוליכה אל בית הקברות. מעבר לשדרה נשם בכבדות מטע האבוקדו, והיא יכלה להריח את שום הבר, ואף לשמוע את זמזום הדבורים היבש. האור נעשה זך כל-כך עד שרחל הבינה שהיא הולכת למות. בזריזות קטפה ורדי בר ונתנה אותם לעדי, שתחזיק. מזווית עינה הבחינה בדן בנה, שהלך מבוהל אחריהן, וכבר החיוך שעלה על שפתיה עבר אל שפתיו.
פתאום היו בבית הקברות ועצי האבוקדו הענקיים שפכו עליהן קיתונות של צללים מרשרשים. המצבות הנקיות ניקדו את מרחב המתים הקטן שהיה לכוד בתוך גדר קטנה וירוקה. "כמו צעצועי לגו קטנים," חלף הרהור במוחו של דן. עדי עצרה לפתע במקומה ושאלה – "סבתא, איפה הקבר של סבא?"
רחל נבהלה, היא לא זכרה איפה קבור יצחק. לרגע נשטפה בחרדה הישנה, "הם" לקחו את המצבה. אך לפתע נעו הזרועות הכבירות של האבוקדו שמעליהם ובתוך כתם השמש שנוצר ראתה לפתע את המצבה של יצחק.
"שם – " אמרה לעדי והצביעה לעבר המקום והרגישה שתוך כדי כך היא הולכת ונעשית שקופה.
עדי רצה ופיזרה על הקבר את ורדי הבר כשהיא רוקדת ושרה לעצמה, והוסיפה לערום עליהם עשבי בר ופרחים שגדלו פרא מסביב למצבה. רחל קרסה פתאום מעייפות ומאפיסת כוחות על הקבר, ושמה לב שהכול מסביב מתחיל להתרחק ממנה. הקולות, המראות והריחות נעשו רחוקים וקלושים יותר ויותר. מאי שם עלה קולה הדק של עדי: "שנה טובה סבא וסבתא," והיה נידמה לה שהיא שומעת את קולו העמוק של יצחק משיב – "שנה טובה עדי שלי," ואולי רק היה נדמה לה ששמעה, אבל ידעה שהיא מאושרת, ושמחה עוד יותר על כך שהיא מצטרפת אליו לתמיד. ולפני שנעלם הכול בהתפוצצות נפלאה של אור, שוב היה נדמה לה שהיא שומעת מרחוק מרחוק את קולה של עדי, קוראת בבהלה – "אבא בוא מהר, משהו קורה לסבתא."
רחל שכבה על המצבה חסרת רוח חיים, ונראתה כמו ערמת ענפים קטנה ומגוחכת. ממש היה אפשר לראות שעוד חורף יחלוף ועוד קיץ, ורחל תתפורר ותיבלע בקברו של יצחק – כמו שהעלים הנרקבים של עצי האבוקדו נטמנים באדמה ומשם הם שבים ועולים עם המוהל בעץ- והם ישובו ויתאחדו להיות בשר אחד כמו שהיו תמיד.
דן התקרב ואסף אליו את עדי וחיבק אותה חזק-חזק, ושניהם בכו משמחה על סבתא רחל ששבה לסבא יצחק, וביחד הלכו משם בלי להפנות את ראשם לאחור.
* * *
מכון ז'בוטינסקי בישראל
הזמנה לערב עיון: הצה"ר ואיטליה בין שתי מלחמות העולם
במלאת שלוש שנים לפטירת פרופ' דניאל קארפי ז"ל
התוכנית:
מר פלג תמיר, יו"ר מכון ז'בוטינסקי: דברי ברכה
ד"ר סימונטה דלה סטה, מנהלת מכון התרבות האיטלקי: דברי ברכה
פרופ' אלכסנדר רופא: בית קארפי והרוויזיוניזם באיטליה
ד"ר דליה לוי: יהודי איטליה במחקרי פרופ' קארפי
אלוף (מיל.) שלמה אראל: בית-הספר הימי של בית"ר בצ'וויטאווקיה
פרופ' אריה נאור: זאב ז'בוטינסקי והרוח האיטלקית
מר יוסי אחימאיר: פתיחה והנחייה
יום ראשון, ח' טבת תשס"ט, 4.1.2009, בשעה 18.00
מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב
בתמיכת משרד המדע, התרבות והספורט
* * *
שירת ארץ-ישראל
מיסטיקה וסימבוליקה
ש.שלום
זלדה מישקובסקי
אבא קובנר
מאת הלל ברזל
פואטיקה וביקורת / ספריית פועלים
כרך זה מוקדש למיסטיקה וסימבוליקה ביצירותיהם של שלושה יוצרים מגדולי שירתנו. ש.שלום חיפש התלכדות עם הספירה המטאפיסית בתיווכו – ומתוך הבלטה מיוחדת – של האני הביוגראפי והתעצמותו בסמלים. נוסחו של המשורר הוא אקספרסיוניסטי, נלהב, אולם נתון בתבניות סגורות. חידושי צורה רבים, מפתיעים וססגוניים, נתונים בגבולות המורשת הספרותית, בשמירה קפדנית על תקבולת, מבנה, בתים מרובעים ומשולשים , בחריזה שיטתית.
זלדה מישקובסקי כתבה מתוך השקפת עולם דתית, חב"דית, ויחד עם זאת אוניברסאלית, פונה לרבים. מתקיים בה דו-שיח מתמיד עם השוכן במרומים. עולם הסמלים, שבו מעוגנת שירתה, מתפרש נדבך על גבי נדבך בשיטת הפרד"ס: פשט, רמז, דרש, סוד. נוסח אימפרסיוניסטי מעודן ומאופק.
אבא קובנר ממקד את הסתכלותו בגיטו וילנה, במלחמת הפרטיזנים היהודים ביערות, בברזיל ובארצות-הברית, וכמובן מאליו בנופי ארץ-ישראל. כתיבתו שופעת סמלים ומתגוונת בתבניות גיאומטריות. המסתורין בשירתו פורצים מן המסורת היהודית אל תבל ומלואה.
דבר המפרסם
* * *
יעקב זמיר
מי למד אצל המורה ברוריה מאיר בפתח תקווה?
לאהוד שלום רב,
חבר יקר שלי, צעיר ממני בכמה שנים, איש נחמד, אינטליגנטי, מוכשר וחביב, החליט לעסוק מעט בנוסטלגיה ובעיקר חשק לפגוש את המורה שאהב בילדותו, זו שהיתה לו בבית הספר העממי בכיתה ב' בפתח תקווה היא מלאבס אם המושבות.
יגע ומצא, ואחרי מאמצים נתקיים המפגש בעיר מגוריה באר שבע, מלכת המידבר. הועלו זיכרונות וחוויות מאותם ימים והיא שחה לו דברים מרגשים שאותם הוא לא ידע עד לאותו יום.
באחד הימים של אז, ועל מנת להכיר את התלמידים, היא שאלה אחד לאחד מה שמו ומי הוריו ומה מעשיהם ועוד.
אף הוא נשאל. ענה מה שם אביו וכאשר המשיכה לשאול מה שם אימו הוא השיב "לאיזו אימא את מתכוונת, לאימא הראשונה שהיא מתה או לאימא השנייה של עכשיו?" והוא המשיך וסיפר שאימו הורתו מתה בהיותו צעיר ועכשיו יש לו אימא חדשה.
המורה נסערה מן הסיפור. רק שנה קודם לכן היא סיימה את הסמינר, וזו היתה לה שנה ראשונה שהיא מלמדת את הזאטוטים. בלילות הבאים שנתה נדדה והיא התייסרה במחשבה שמא הגזימה בשאלותיה ולא היתה צריכה לעורר רגשות שאולי נרדמו.
בהזדמנות הראשונה היא שחה את הדבר באוזניו של אבי הילד, שהתעניין תמיד במהלכי ילדו בבית הספר. הסיפור כמובן ריגש את האב והוא חזר וסיפר הכול לאשתו בבית. וזו רצה אל המורה בהתרגשות גדולה ובדמעות בעיניים כדי לשמוע את הדברים מפיה וגם כדי לומר שהיא שמחה כל כך, שכן זו פעם ראשונה שהיא שומעת שהוא קורא לה "אימא"!
את כל זה שמע חברי לראשונה בחייו, שכן זה התרחש מאחורי גבו וללא שיתופו.
שמה של המורה הוא ברוריה מאיר והיא לימדה בבית הספר פיק"א בפתח תקווה. לימים היא הפכה להיות אשתו של אליהו נאוי, הידוע בכינויו דאוד אל נאטור, שופט וראש עיריית באר שבע לשעבר.
אני שואל את אהוד בן עזר, שאף הוא מלאבסי-לשעבר, אם בפעמים הבודדות שבילה בכיתת בית הספר (כלומר באלו הפעמים שבהן לא הוציאוהו החוצה לחצר או שולח הביתה בגלל שובבותו) – אם הוא הכיר את המורה ברוריה ואם זכורות לו ממנה חוויות כלשהן.
בברכה
יעקב זמיר
רמת גן עיר הפיז'אמות
אהוד: לא היכרתי מורה בשם ברוריה ואני מפנה את שאלתו של יעקב זמיר לנמענים שלמדו בבית הספר פיק"א בפתח-תקווה לפני שנים רבות. נשמח לפרסם את תשובותיכם, וגם קצת רכילות לא תזיק כי אנחנו מכתב עיתי בעל זיקה עמוקה לרכילות מן העבר הארצישראלי.
* * *
"שריקת הברגולים"
ספרה ה-50 של שלומית כהן-אסיף
"שריקת הברגולים" ספר חדש לשלומית כהן-אסיף [ספריית פועלים, איורים צבעוניים: תמר נהיר-ינאי. מנוקד]. אגדה פיוטית על פיל המובל מן היער לארמונו של מלך. יועץ טיפש וגאוותן מנסה לאלף אותו ולזכות במדליות ובקידום. אך הגנן, הנסיך וקוסם עומדים לצדו של הפיל.
"שריקת הברגולים" הוא ספרה ה-50 של כהן-אסיף. בעמוד האחרון מובא מכתב אישי לקוראים.
דבר המפרסם
* * *
"קנטטת ישראל" לליברית של יוסי גמזו ולמוסיקה של אירית ישראלי עם סולנים ועם המקהלה הפילהרמונית תל-אביב
ערב בלתי-רגיל היה ב-11.12 לכל מי שזכה לרכוש כרטיס אצל עמותת כֹח לגימלאים בתל אביב לביצוע בכורה, בינתיים יחידי, באולם מוזיאון תל-אביב – של "קנטטת ישראל" שכתב המשורר, הסופר והפזמונאי יוסי גמזו והלחינה אירית ישראלי. על המקהלה ועל תזמורת קטנה ניצח לאונטי וולף, שגם עשה את העיבודים והיה המנהל המוסיקלי של הקונצרט. עימו כיכבו שני סולנים ממדרגה גבוהה, מירה יופה, סופרן, ויורם חאיטר, בס. יוסי גמזו היה שותף לביצוע הקנטטה בקטעים שקרא מתוכה, ללא הלחנה. הליברית המחורזת, הכתובה בשפה עברית עשירה, שמוטמעים בה חומרי מציאות היסטוריים ואקטואליים רבים – היתה יוצאת דופן בנוף המוסיקלי הישראלי ודומה שהיה צורך בהרבה אומץ כדי לבצעה. מדובר ביצירה פטריוטית ר"ל, שמספרת על שישים שנותיה של ישראל על רקע ההיסטוריה היהודית, והסיפורים אינם רק סיפורי גבורה אלא גם ביקורת פוליטית וחברתית אקטואלית נוקבת נגד השחיתות, וגעגועים לישראל הקטנה של פעם, שמצטיירת באור אידילי. לא נתווכח כאן עם תוכנה של הקנטטה, אבל צריך הרבה אומץ מוסיקלי לשיר שורות כמו:
"ולא יועילו כאן שום שיכתובי היסטוריות / של היסטוריונים חדשים ושל כזב ישן; / העם, שרק אתמול נשרף בקרמטוריות / ניצב מול שבע מדינות שכל מבוקשן / הוא רק להכחידו מתחת שמי אלוה, / אלוה שראה את אושוויץ ושתק..."
ההלחנה של אירית ישראלי התמודדה יפה עם התכנים והחרוזים (ה"אלתרמניים") והרציניים של הקנטטה, בשלבה רמזים למוסיקה דתית אירופית עם רמזים לשירי-זמר עבריים, ודומני שתוך התעלמות מכך ש"צריך" כיום להשתמש מוסיקה מודרנית צורמנית ומעצבנת, שמלחין ישראלי שמכבד את עצמו כמו יוסף ברדנשווילי או גיל שוחט אינו יכול לראות עצמו פטור ממנה, וגם זוכה על כך לשבחים רבים מקהל וממבקרים שחוששים לומר את האמת.
הקנטטה פורסמה אצלנו ביום העצמאות האחרון בשם "צעירה בת שישים, יומן ישראלי" – בגיליון 341 של המכתב העיתי מיום 8.5.08.
חלקו השני של הערב הוקדש לאריות ולקטעי מקהלה של סולנים מפורסמים, בעיקר מתוך אופרות: פראנק, מוצרט, ורדי, פוצ'יני וביזה. הסופרן היפָה מריה יופה, בעלת ארשת הפנים השובבה והצעירה, הפליאה לשיר אריות מפורסמות, שהחזקה שבהן היתה "פאסה, פאסה" מתוך "כוחו של גורל" של ורדי. גם הבס יורם האיטר לא נפל ממנה בכישרונו – וכאשר שניהם הגישו את הדואט המפורסם של פפגנה ופפגנו מתוך "חליל הקסם" של מוצרט – הקהל יצא מגידרו מרוב התלהבות, ובצדק. נעים לשמוע כישרונות אמיתיים, שיכלו למלא בכבוד גם את חללו של היכל התרבות, אף כי בביצוע הקנטטה היה קולה המצויין של יופה קצת זר במיבטאו.
חיפשנו באותו יום ב"גלריה" של "הארץ" מידע על הקונצרט ולא מצאנו. על עשרות מופעים, מהם שוליים, דווח בעיתון, ורק לא על "קנטטת ישראל". יש להניח בביטחון שאילו היה מדובר ב"קנטטת פלסטין" היה העיתון מעניק לקונצרט כיסוי מוגבר לא רק של מידע אלא גם כתבת רקע, ולמחרת מפרסם ביקורת אוהדת ביותר.
* * *
פרופ' טובה רוזן
תמהני מדוע נשמט שמו של ד"ר אלדר
מן התרגום העברי של חירט וילדרס?
לאהוד בן עזר שלום רב,
בגיליון 400 של עיתונך פרסמת את הרצאתו של חבר הפרלמנט ההולנדי מטעם מפלגת החירות, חירט ווילדרס. אודה לך אם גם תפרסם את תגובתי זו.
לפני כחודש הזדמן לי לקרוא הרצאה זו באנגלית באינטרנט. לקראת סוף ההרצאה מצאתי שם פיסקה המשבחת את ח"כ "פרופ'" אריה אלדר על מאבקו בג'יהאד המוסלמי, ומברכת על חבירתו לברית הפטריוטים (קרי: ברית הימין הפאשיסטי) האירופית.
מצא מין את מינו, חשבתי לעצמי.
אין בדעתי כלל להתווכח עם דיעותיו של ווילדרס. אני מניחה שאלמלא היו תואמות את דיעותיך לא היית מוצא לראוי לפרסמן בעיתונך. ככל שזה נוגע לי – אני מוצאת שדיעותיו הן פאשיסטיות לעילא. (יש להניח שאם היו אלה עתה שנות הארבעים המוקדמות של המאה העשרים היו קורבנות ההסתה של ווילדרס לא מוסלמים אלא יהודים).
תמיהתי נסבה על עניין אחר.
משום מה הושמט שמו של ד"ר אלדר מן התרגום העברי שפירסמת, כמו כן טרח מישהו למחוק את שמו של אלדר גם מן התרגום האנגלי ששלחת לי לבקשתי. תמהני מדוע נשמט שמו של נציג הימין הפשיסטי בישראל? האם יש משהו שרצית, אתה העורך, להסתיר מאיתנו, הקוראים? האם חששת שאיזכור שמו של אלדר, שדיעותיו הקיצוניות ידועות במקומותינו, "יכתים" גם את ההולנדי המתחזה לליברל צחור?
ואם היה זה מישהו אחר שהכשילך, רציתי להביא לפניך את הפיסקה האמורה כהופעתה במקור האנגלי באתר –
http://facingjihad.com/about/mp-geert-wilders-chairman-netherlands-party-for-freedom/
This December a conference will take place in Jerusalem. Thanks to Professor Aryeh Eldad, a member of Knesset, we will be able to watch Fitna in the Knesset building and discuss the jihad. We are organizing this event in Israel to emphasize the fact that we are all in the same boat together, and that Israel is part of our common heritage. Those attending will be a select audience. No racist organizations will be allowed. And we will only admit parties that are solidly democrat…
לעומת זאת הנה התרגום העברי של המשפט המובלט:
"בחודש דצמבר השנה ייערך כנס בירושלים. [כאן המילים המושמטות] נוכל שם לצפות בפיטנה במשכן הכנסת ולדון בנושא הג'יהאד וכו'."
בברכה,
פרופ' טובה רוזן
אהוד: קלות הדעת האקדמית שבה את מחשידה אותי בכך שהבאתי במכתב העיתי את הרצאתו של חירט וילדרס רק משום שתאמה את השקפת העולם ה"פאשיסטית" שלי, וכי מחקתי-צינזרתי ממנה את הקטע המזכיר את ח"כ אריה אלדד – מצביעה אולי, אולי על עולם עיוועים (שמאלני?) שבו את חיה – ולא על היושר המקצועי שלי כעורך.
אני קיבלתי תחילה את ההרצאה באנגלית, וכבר חשבתי לתיתה כך, והנה הגיע אליי תרגומה העברי, ושמחתי על כך, ועד שנתתי את התרגום, ההרצאה הגיעה אליי בעברית מעוד שניים-שלושה מקורות, שנראו לי זהים.
מחיקת שמו של ח"כ אריה אלדר נעשתה כנראה בשלב מוקדם יותר, בטרם הופצה ההרצאה ברחבי האינטרנט והגיעה גם אליי. אינני יודע מה היו סיבות המחיקה ומי "הרוויח" מכך, ולדעתי גם אין לכך חשיבות.
מכל מקום, אם כל מי שאינו מוכן לטמון ראשו בחול לנוכח תיאור המצב והערכת המצב והאזהרות של וילדרס, וכמוהו של רבים אחרים מקשת רחבה ביותר של ברי-סמכא (וילדרס אינו הראשון או היחיד וגם לא המקורי) – הוא "פאשיסט", כמשתמע מדברייך, הרי שגם אני "פאשיסט" – כהגדרתך המדוייקת אותי בתגובתך! –
ואילו את תמשיכי מן הסתם לחפש ולהאשים "פאשיסטים" אוהדי ישראל ואזרחי ישראל, כמוני – אבל תתייחסי בסלחנות ואולי גם תתעלמי מטרור קיצוני מוסלמי החפץ להשמיד אותנו, גם אותך, ואת התרבות המערבית. ובוודאי תתייחסי בסלחנות לתנועות השמאל המערביות, ולחוגי האקדמיה שם, המצטרפים בשמחה לחגיגת השנאה למדינת ישראל, קוראים לבידודה ולהחרמתה, ונותנים קדימות בפרסומיהם ה"מדעיים" לחוקרים ישראליים אנטי-ישראליים.
* * *
שוש: תגובתי למאמרו המצמרר של חבר הפרלמנט ההולנדי ויו"ר מפלגת החירות בהולנד חיט וילדרס [גיליון 400]:
"העולם עוצם עין מ-54 מיליוני מוסלמים שהתנחלו באירופה בלבד, אבל לכולם יוצאות העיניים על רבע מיליון יהודים שהתנחלו בארץ אבותיהם ההיסטורית. וכאן, ורק כאן, נמצאת הנבלוּת המוסרית של המוסלמים ושל העולם הגדול!"
* * *
אהוד בן עזר
הלאה האימפריאליזם הלבן! הידד למוּגָבֶּה!
בחודש אפריל 2008 תיערכנה בהארארֶה המתפוררת, בירת זימבבואה, חגיגות מלאת 29 שנים לשילטונו של לוחם החופש הנשיא רוברט מוגבה ולשיחרורה של זימבבואה מעול האימפריאליזם הלבן של רודזיה-לשעבר.
בחגיגות ישתתפו עשרים אחוז מתושבי המדינה החולים והמתים בחולירע ואין די תרופות להושיעם; שלושים וחמישה אחוז מתושבי המדינה נשאי וחולי איידס, החולים והמתים ואין די תרופות להושיעם; עשרות אלפי אנשי האופוזיציה החיים והמתים שעונו, נרצחו ונשותיהם נאנסו; מאות החוואים הלבנים שגורשו מהמדינה, חלקם נרצחו, וחוותיהם הוחרמו – ולימים נחרבו – חוות אשר סיפקו מזון לתושבי זימבבואה, הצילו אותם מאבטלה ומרעב, והחזיקו בקושי את כלכלתה העשירה-לשעבר של המדינה, עד שזו התמוטטה כמעט כליל.
כל התושבים המאושרים הללו, החיים והמתים, בעלי תוחלת החיים הממוצעת של ארבעים שנה – ישירו שירי הלל לשיחרורם מעול האימפריאליזם הלבן ומגילגולו האחרון בימי שלטונו של ראש הממשלה הלבן איאן סמית – ואליהם יצטרפו מיליוני התומכים בשיחרור מאימפריאליזם ומקולוניאליזם בכל אתר ואתר ברחבי העולם המוסלמי, בקמפוסים במערב אירופה ובארה"ב, בפלסטין הכבושה, בישראל, בפלסטין שבתוך ישראל, ובקרב המרצים בעלי האידיאולוגיה הפרו-פלסטינית והאנטי-אימפריאליסטית באוניברסיטאות הישראליות.
ויבואו גם שרידי השבטים של לובנגולו מלך זולו, שטרם מתו ברעב ובצמא, במגיפות, ברדיפות ובאונס – תופעות שמהם סבלו כידוע פי כמה וכמה בימי האימפריאליזם הלבן, כאשר שיעור הריבוי הטבעי שלהם היה גבוה לעומת התמעטותם כיום.
ותיערכנה גם הפגנות נגד הצייר האימפריאליסט העברי נחום גוטמן, מחבר הספר הגזעני "בארץ לובנגולו מלך זולו" – אשר חוקרים מאחת האוניברסיטאות בישראל גילו את מקורותיו ואת פרצופו האמיתי, הקולוניאליסטי, ואשר במסווה השקר והבלוף האקדמי מהסוג החדש –הם-הם אלה (ולא אנחנו) – שירצו עליו במוזיאון שהוקם על שמו במדינה הכובשת איסראיל במסגרת החגיגות למלאת מאה שנים לעיר האימבּריאליסטית תל אבִּיבּ.
* * *
את פרופ' יגאל שוורץ צריך לתלות
על עמוד גבוה בכיכר העיר!
"הבעייה זה ספרות שמתראה כאילו ספרות טובה, והיא ספרות בינונית. גם באחרון של גרוסמן יש לא מעט קטעים שהם כאילו ספרות אבל זה לא ספרות ולא יפה. 70 אחוז ממנו הוא פשוט ברברת מוחלטת."
מדברי פרופ' יגאל שוורץ, ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב, במוסף "ספרות", "ידיעות אחרונות", 12.12.08.
* * *
הכנס לספרות ילדים ונוער
יתקיים במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין
בחנוכה, ביום שני, ב' בטבת תשס"ט, 29.12.08,
בין השעות 9:30-14:00
ויוקדש לנושא: בין דמיון למציאות
בתוכנית:
9:45-9:15 – התכנסות / 10:00-9:45– פתיחה
10:30-10:00 ד"ר אילנה אלקד-להמן: דמיון ומציאות בספרות לילדים ולנוער מאת נורית זרחי – קריאה "בספר הפנטסטי" וב"פז ואני".
11:00-10:30 ד"ר רות וולף: מוטיב הנטישה באגדות ילדים והקשרו לתאוריית ההתפתחות של בולבי.
11:30-11:00 תמי שם-טוב: להיות מישהו אחר: על ספריה "ואיך קוראים לך עכשיו" ו"מהפכת התפוזים של מתי".
12:00-11:30 הפסקה
12:45-12:15 גילי בר-הלל סמו: המודל הפנטסטי בספרות לנוער.
13:15-12:45 איילין מוסקוביץ': כיתה ו' 2 כובשת את טרויה: פעילויות חווייתיות בספרייה בעקבות הספר "אודיסאוס" מאת יחיעם פדן.
14:00-13:15 שי צ'רקה: קווי דמיון ומציאות – קומיקס ואיורים כפרשנות.
אישור השתתפות בטלפון 02-6558179 או בדוא"ל syeladim@macam.ac.il
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
סלחה
משפחת שלביה עבדה אצלנו. מקורה היה ממצרים. אצילים היו בהליכותיהם, שקטים וישרים, החל מהאב, אשר היה קטן-קומה, רזה, אך עשוי כאילו מפלדה. פניו עדינים ואפו אף יהודי. נראה היה לי תמיד ארכאי, ודומה לחכם מחכמי התלמוד שלאחר בית שני, כה יהודי היה – וידידות התקשרה בין משפחה זו למשפחתנו. כל הבנים עבדו אצלנו, החל מעבדו-רחמן, שיצא אחר-כך לצבא התורכי ושהה שם כל ימיו – האחרון היה עבד, שחרחר, צמוק, ואף הוא עשוי פלדה. הוא עבד שנים רבות בפרדס – והיה פועל תמידי, שקט ופיקח, ובעל חוש הומור.
אימם, פטמה, היתה אישה חלשה, יפה, ויושבת-בית. הבנות, לפי התור, היו עובדות. כשהתחתנה אחת – הבכורה היתה סלחה, באה אחותה הצעירה במקומה – חדיג'ה, היא היתה יפיפיה דקה וחטובה, ועיניים נפלאות לה וקולה נעים במיוחד, לבושה בשמלות מרוקמות, ססגוניות, ומנדילים, מטפחות הראש, צחים ודקים.
סלחה, הבכורה, שהיתה נשואה לבעל קשיש ממנה, נתאלמנה וחזרה לעבוד אצלנו – ילדים לא היו לה.
למשפחה היו עוד שתי דודות זקנות גלמודות, פטמה, וחמדה הישישה, שתיים אלה הסתובבו, עבדו ולא עבדו אך אכלו לחם סביב המשק שלנו ותמיכת אב משפחת שלביה.
*
נכתב: סוף שנות ה60- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1910-1900 לערך. המשך הסיפור חסר.
שתי ילדות בפרדס פורח
"קרַק... קרַק... כל-כך הרבה ענפים את שוברת. אוף איזה ריח! הראש מסתובב לי, די מספיק – אולי בכל זאת יהיו תפוזים מפרחים אלה?"
"לא יהיו! זה פרדס עזוב, נקטוף עוד ועוד... אוהה איזה ריח! כשאהיה גדולה – אהיה כלה – ויעשו לי זר של פרחי תפוז על הראש; וצעיף ארוך לבן של טול, הרבה טול, כמו ענן לבן מסביב; ויהיו לי נעלי-משי לבנות וצרות עם עקב של כסף דק כמו אצבע. כזה! רואה את? – זה נפלא להיות כלה! ויהיה לי חתן שיהיה לו שפם קטן שחור ושפתיים אדומות – חה חה חה! וחתן מנשק, את יודעת? ואחר-כך יש ילדים – לא מהנשיקה – אמא אומרת שיש עוד סוד ושאני קטנה ואסור לי לדעת..."
"כן, יש סוד..."
"ואני, כבר נשקו לי!"
"נשקו לך? מי?"
"צבי'קה של מַאשה..."
"ואיך זה?"
"זה פשוט, הוא שם את שפתיו על שפתיי – ואז את כמו בלון – עפה, עפה למעלה ופתאום, בום! – הבלון התפוצץ ואת על האדמה, והכל עבר – ושוכחים – ואחר-כך, פעם – זה כמו כף מלאה דבש שאת סוחבת כשאמא אינה בבית – הפה מתמלא מותק כזה! ואת בולעת ובולעת... וגם זו נשיקה – ואת שוכחת... ואותך עוד לא נשקו? ו'חקי'?"
"לא נשקו! איני רוצה שינשקו – אני לא אתחתן – "
"את טיפשה, כולם מתחתנים, אמא אומרת שכעת אני ואחותי ילדות קטנות, אחר-כך נהיה עלמות ואחר-כך נהיה נשים, נלד ילדים והילדים יגדלו והם ילדו ילדים וכך תמיד, תמיד, עד הסוף."
"עד הסוף? לא, אני רוצה לעשות דברים אחרים."
"אי אפשר, כולם, כולם עושים ככה תמיד."
"אני רוצה להיות כמו דבורה הנביאה שבתנ"ך; אני רוצה שיהיה לנו שוב מלך כמו שאול, מלך כמו דוד, ואני רוצה להילחם עם הערבים. 'חקי' יעזור לי, הוא ילך לצבא התורכי וילמד לעשות מלחמה ואנחנו ננצח! ואחר-כך אני רוצה לחבר שיר יפה, כמו דבורה הנביאה; כבר חיברתי אותו... שומעת איך שרה דבורה? 'עד שקמתי דבורה, עד שקמתי אם בישראל!' אני אהיה אם של ישראל, אני רוצה להיות חשובה, אני חשובה..."
"ו'חקי' יהיה כמו ברק בן אבינועם, והוא ישק לך?"
"הוא לא ישק לי, אנחנו נעשה מלחמה בשביל העם."
"מה זה חשובה? יפה? טובה?"
"חשובה זה משהו גדול, בלב, לא רואים את זה רק מרגישים..."
"חה חה חה... משהו גדול בלב! ואת 'פיספוסת' רזה שכזאת. ויש לך מאלאריה – לי אין מאלאריה ואני שמנה ואני אלד הרבה הרבה ילדים! גולם! פיספוסת, מאלאריה – הנה לשון אחת בשבילי, עוד אחת בשביל בתי, ועוד אחת בשביל בת בתי! שישק לך ברק בן אבינועם מן התנ"ך!" (בורחת).
*
נכתב: 1958-1957 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1910-1905 לערך. נדפס לראשונה: "גזית", כרך ט"ז, חוב' ט-י, אדר תשי"ח, 1958. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 103.
כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.
הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.
המשך יבוא
* * *
האם נותר לך קצת זמן לכתוב עוד ספרי ילדים?
לאהוד ולמערכת "חדשות בן עזר",
ברכות לציון דרך, במלאת 400 למיספר גיליונות החדשות. כל הכבוד על ההתמדה ועל העניין. אני שואלת את עצמי אם נותר לך קצת זמן לכתוב עוד ספרי ילדים. כפי הידוע ספרך האחרון [כוונתה ל"דודו פאפל"] קצר הצלחה...
בברכת יישר כוח,
חסיה שוורצמן
מרחביה
אהוד: תודה לך חסיה (נינתו של סבי יהודה ראב). יש סיכוי שבשנה הקרובה יראה אור ספרי המצוייר "שמלת העץ" שנכתב בעקבות אגדה שסיפרה לאסתר ראב אומנתה הפלאחית חדיג'ה לפני יותר ממאה שנה, וכן שאולי תימצא הוצאת ספרים עברית שתרצה להוציא את ספרי האמריקאי "חוסני החולם", שיצא לאור באנגלית בהוצאת פראר, שטראוס וז'ירו, עם ציוריו המקסימים של חברי הטוב אורי שולביץ. יש לי בקבצי הכונן הקשיח עוד כמה וכמה סיפורים לספרים מצויירים לילדים, שמחכים למו"ל שיוציא אותם לאור. אבל בשנים האחרונות אני לא כותב לילדים מפני שבן כבר גדול ונכדים אין. אפילו חשבתי לפרסם מודעה: "מבקש לשכור נכד" כדי שייתן לי השראה אבל בתנאי שלא אצטרך להחליף לו אם יעשה במכנסיים, כי עם כל אהבתי הגדולה לילדים, זה – לא. נכד, ולא נכדה. כי אם אושיב אותה על הברכיים איחשד בפדופיליה.
* * *
תלמידי ישראל צריכים ללמוד התמדה מ"הארץ"
שלום רב לך אהוד,
שמענו וקראנו שההישגים של תלמידי ישראל בלימודים הם נמוכים. אין ספק שזה קורה מפני שהם לא מתמידים בלימודים ולא דבקים במטרה.
הנה הפתרון:
לשים לב באיזו דבקות עילאית מפרסם עיתון "הארץ" כמעט מדי יום כתבות על הסרט "ואלס עם בשיר" ולקחת ממנו דוגמא.
גם היוצרים של הסרט לא פיללו שכך יעלה להם.
גם אש"ף עצמו לא היה עושה כך אילו רצה לפרסם את הסרט. ואילו עורכי "הארץ" עלו על כולם! הידד לשלום המיוחל שמביא לנו העיתון במהרה בימינו אחרי כל אלה.
יעקב זמיר
רמת גן
אהוד: בהזדמנות זו רציתי גם לשאול מי מממן את מודעות הענק בעיתונים ומעל שלטי חוצות יקרים של "יוזמת השלום הערבית" שכל-כולה אינו אלא תעמולה אנטי-ישראלית בוטה ומזיקה, שמרמה את העם בישראל ושמצדדת בזכות השיבה ובחזרה לגבולות 67' – ושיש בה אלמנטים המזכירים את מימון מתקפת השלום היקרה של ביילין למען הסכם ג'נבה (או של הסכם ג'נבה למען ביילין).
האם קבלת כסף מאש"ף או מסעודיה תמורת פרסום מודעות ענק נגד ישראל אינה גרועה יותר מפרסום מודעות של זנות במקומונים השייכים לעיתונים?
* * *
איך אפשר להגיד שטויות כאלה,
ועוד בפני הגרמנים?
בנאומו בטקס בדיסלדורף [לרגל קבלת פרס היינה] אמר עמוס עוז, בין השאר, כי "אם נצליח לרסן את הפנאטים משני הצדדים, המזינים את הסכסוך במזרח התיכון, נמצא את עצמנו מיישבים סכסוך נדל"ני, ולא נלחמים מלחמת קודש."
* * *
חב"ע: אורי הייטנר לא יֵצא לחופשה!
לאהוד שלום רב,
הערה לגיליון 400:
א. מגיעה לנו חופשה מאורי הייטנר. בבקשה הסדר לנו משהו בנדון.
ב. תודה על פרסום הסיפור מהקובץ של הגימלאים. נשמח לקרוא המשכים.
ג. וחן חן על הטירחה שאתה טורח בהוצאת המכתב העיתי שלך לאור. כל הברכות החמות מגיעות לך עם צאת הגיליון הארבע מאות.
כה לחי
י"ז
* * *
האם האמנת אז שתגיע לגיליון הזה?!
לאהוד, שלום.
ברכות לגיליון הארבע מאות!
האם האמנת אז שתגיע לגיליון הזה?!
חזק ואמץ.
צביקה ירון
אהוד: החשש היחיד שלי היה שלא יהיו לי זמן וכוח לכתוב ולמלא כל כך הרבה גיליונות בכוחות עצמי, ומשום כך גם אהיה לזרא לנמענים – ואולם כבר מההתחלה עמדו לעזרתי משתתפים מסורים כיעקב זמיר, יוסי גמזו, אורי הייטנר, משה דור (תקופה מסויימת), אליהו הכהן (עוד יחזור), ד"ר גיא בכור (קצת נידלדל העניין ברשימות שהוא נותן בחינם), רות ירדני כץ, אלישע פורת, ישראל הר, ד"ר יפתח הגלעדי, אביחי פאוזנר, אסתר ראב, אלי יזרעאלי, דודו פלמה, פרופ' פלוץ בן-שחר, הרצל חקק, בלפור חקק, שמאי גולן, איליה בר זאב, עמוס כרמל, רון וייס, סבינה מסג, משה גרנות, יוסף דוריאל, יהודה גור אריה, חמדה אביב קאלש, יצחק אוורבוך-אורפז, מרדכי בן-חורין, יורם וולמן, מיכל סנונית, עוז אלמוג, יואב אהרוני, שלומית, דוד מלמד, נגה מרון, דודו אמיתי, דורון גיסין, ראובן ארגוב, אמנון בי-רב, עמוס גלבוע, משה גרנות, פנינה פרנקל, ערן גרף, אהרון חבר, חג' אמין אל-חוסייני, ליאורה בן יצחק, משה ברק, יוסי אחימאיר, נעמן כהן, עדינה הר-אל, חיימקה שפינוזה, אלימלך שפירא, ברוך תירוש, גבּריאלה ספניק, יואל נץ, אגנה וגנר ורבים אחרים, סליחה אם נשמטו – עד שכיום אני מקבל כל כך הרבה חומר ראוי לפרסום וגם אקטואלי, שלעיתים יש לי בקושי מקום בגיליון החדש לדברים שאני כותב, ואני נאלץ לדחותם מגיליון לגיליון.
* * *
לאודי,
אתה על המפה, העיתון על המפה, ישר כוח.
יורם סלע
* * *
לאהוד
ברכותיי לך עם הופעת גיליון ה-400.
יישר כוחך!
זאב הולין
* * *
חיימקה שפינוזה רק משביח עם הזמן כמו יין טוב
תודה על צרופת חיימק'ה. אני לא חייב, אבל אני רוצה לומר, שחיימק'ה שפינוזה רק משביח עם הזמן כמו יין טוב. והוא שופע וניתז מן המסך הכחלחל כשהוא מלא חיוניות תוססת ומשובחת ממש כמו היה שמפניה טובה. דרכך אליו.
דודו פלמה
* * *
האם אתם זוכרים שאמרנו, וחזרנו ואמרנו וכתבנו כאן, במשך שנים, שהאדמירל עמי איילון הוא לא חכם, וזאת בלשון המעטה?
* * *
מדוע רק אנגליה מחרימה את אקדמאינוּ?
מכובדיי,
אירגונים באנגליה מחרימים אנשי אקדמיה שלנו ומוציאים צווי מעצר נגד קציני צה"ל. ואני שואל מדוע רק אנגליה? הרי כל העולם הנאור חייב להעניש אותנו. ומדוע? כי אנו ציונים.
אז מה?
תשאלו את "מר טלוויזיה", חיים יבין, עטור הפרסים, המקבל שכר אסטרונומי מרשות השידור. כעת עולה למסכים סדרת כתבות מפרי עטו, המראה באותות ובמופתים עד כמה מתעללים אנו באזרחי ישראל הערבים הנאמנים והשקטים, ומה מסקנתו? ציטוט: "הציונות היא חזירית."
אז אני שואל אתכם למה רק אנגליה מענישה אותנו?
ואני אומר לכם שיצירתו של יבין עוד תזכה בפרסים ברחבי העולם לתפארת מדינת ישראל.
בכבוד רב,
ד"ר משה כהן
ירושלים
* * *
יוסף דוריאל
אהוד בן-עזר היקר,
דווקא לאור דברי הטעם שאתה נוהג לפרסם, אינני מבין את ההגנה העקבית שלך על אהוד אולמרט, בנימוק שהוא לא הורשע בדין (ולדעתך, גם לא יורשע). אין צורך לחכות לפסיקה משפטית כדי להסיק מסקנות מההחלטות השגויות שלו בניהול מלחמת לבנון 2. מי שמסוגל לקבל כך החלטות מבלי להבין את האיוולת גם לאחר המעשה – אסור לתת לו לנהל מדינה, וראה מה שכתבתי על כך במאמר – "מחיר הבורות המתנשאת" מיום 28.9.06.
בברכה,
יוסף דוריאל
מחיר הבוּרוּת המתנשאת
מי שהובילו ממסע לניצחון להתקפלות של ביזיון – בלי ללמוד מהשגיאות – אסור שימשיכו להוביל
עצרת הניצחון של חיזבאללה בבירות, בערב ראש השנה שלנו, סימלה יותר מכל – מי ניצח במלחמת לבנון השנייה. מאות אלפי הלבנונים שהתכנסו שם לא השאירו מקום לספק: המערכה השלומיאלית של ישראל הוכיחה עד כמה צדק מאו-צה-טונג בחוברת ההדרכה שלו ללוחמי גרילה – כיצד לגייס את המוני העם לטובת המאבק של הטרוריסטים. לו הקברניטים של ישראל – לפני שקיבלו פיקוד על המדינה – היו מקדישים זמן מינימאלי לקריאת ספרות-החובה למקבלי החלטות אסטרטגיות, לא היינו מגיעים למפלה המבישה בלבנון. נסראללה ומדריכיו באו למערכה מוכנים הרבה יותר. בחוברות ההדרכה של מאו, שנתפסו (והתפרסמו!) אצל כנופיות הטרור של אמריקה הלטינית, הומלץ לטרוריסטים לפעול מתוך האוכלוסייה האזרחית וע"י כך למשוך פעולות ענישה קולקטיבית של השלטונות באזרחים. זה, בתוספת תעמולה מתאימה, יבטיח נהירה של האזרחים הניטראליים אל שורות תומכי הטרור. ואכן, בערב ראש השנה ראינו להיכן נוהרים המוני הלבנונים, שקריאת קברניטינו לשלום איתם הפכה לבלתי רלוונטית.
כדי להילחם בחיזבאללה ושולחיהם לא היה צורך בפעילות מלחמתית שתתפרש כענישה קולקטיבית של חפים מפשע, מה עוד – שישראל לא עשתה כלום כדי להזים את ההגזמות וההצגות שעשו הלבנונים לשיכנוע כל העולם שנעשים נגדם "פשעי מלחמה". וכך, אחרי שכל העולם (כולל מנהיגי ערב) תמך ביציאת ישראל למלחמה בחיזבאללה, פתאום התהפך הגלגל, וכולם פצחו בגינויים, כולל ההחלטה האיומה שהתקבלה באו"ם ושלתיקונה נאלצה ישראל לנקוט בפעולות ייאוש. קברניטינו אפילו לא יודעים (ולא ניסו ללמוד) היכן היתה נקודת המפנה במלחמה – ממסע לניצחון להתקפלות של ביזיון. הם גם לא ניסו ללמוד כיצד – ובהתאמה לחוק הבינלאומי – אפשר להכות את החיזבאללה שוק על ירך, מבלי לגייס לצידם את המוני העם בלבנון. גם בימים אלה, הם אפילו לא מסוגלים לתת את המענה המתאים לאנשי החיזבאללה שחזרו לגדר ורוגמים משם, ללא מפריע, את חיילי צה"ל בשטח ישראל הריבונית (מבלי לדבר על הטיפול השלומיאלי בירי הקסאמים בדרום). התדמית שיצרו לנו – כבר מתחילה לכרסם בתמיכת המנהיגות האמריקאית בישראל, שבמשך שנים התייחסה אלינו כנכס אסטרטגי, אך כעת מתחילה להקשיב לערביסטים של מחלקת המדינה, שמציעים להשתמש בישראל רק בתור כבש לחינגת הסולחה שהם רוקמים עם האיסלאמיסטים (וממחזרים את ההיסטוריה של צ'מברלין, שרצה לקנות שלום עם היטלר ע"י הפקרת צ'כוסלובקיה).
אם יש הצדקה מוסרית לפיטורי הקברניטים כעונש על שגיאותיהם, הרי גם מי שמוכן לסלוח להם על כך חייב לדרוש את הרחקתם – מנימוק מעשי הרבה יותר: המשך פעילותם ללא ניסיון ללמוד מהשגיאות והמשך הבוּרוּת המתנשאת שהם מפגינים בהנהגת המדינה הפכו לסכנה קיומית לישראל. עם בריא ושפוי לא יכול לחיות עם סכנה כזו.
אהוד: אשנה דעתי על אולמרט ביום שבו יורשע בבית המשפט ולא יערער. באשר למלחמת לבנון השנייה, אינני היחיד שאינו שותף להערכתך. נכון, מצבנו קשה. קשה היה קודם למלחמה וקשה עוד יותר כיום. אך לא בגלל אולמרט אלא בגלל אלה שמכינים כל הזמן כלים להתיש אותנו ולהשמיד אותנו. מבחינה זו היתה מלחמת לבנון השנייה התראה נגד השאננות שלנו, אבל ייתכן מאוד שמלחמת לבנון השלישית תיפתח בנתונים עוד יותר גרועים וגם תוצאותיה תהיינה גרועות יותר ולא משנה מי יהיה ראש הממשלה. אלא אם כן עלינו להחליט שכל שנתיים לערך עלינו לפתוח במלחמה יזומה, זאת לאחר שנלמד כל מה שאתה מציע במאמרך – וזאת כדי להשמיד את ארסנל הנשק שצברו החיזבאללה, החמאס, סוריה, איראן ושאר המדינות והארגונים השוקדים להשמיד אותנו בבת אחת או בשלבים.
* * *
מצעד האנשים הישרים, בלי אולמרט המושחת!
המועמדים לפריימריס למפלגות, ומאוחר יותר לרשימות בבחירות לכנסת ישראל – מבקשים להודיע באמצעותנו כי הם מקבלים מאדם אחד, במעטפה אחת, בשיק או במזומן – רק סכומים ששיעורם עד 2,500 דולר. (עד 10,000 שקלים).
כל מי שרוצה לתת יותר, שישלח או ייתן בידיהם מעטפות נוספות עם סכומים נוספים, בשם קרובים וידידים, רצוי בעלי שם משפחה שונה.
להתייעצויות אפשר לפנות למר משה (הז'וליק) מוריס טלנסקי באמצעות פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה או בתיאום עם מחלקת החקירות של משטרת ישראל, זאת בתנאי שהז'וליק לא יהיה עסוק בהכאת רופא השיניים התורני שלו.
* * *
מתקרב תאריך מלאת 130 שנה
לחריש התלם הראשון באדמת פתח תקווה!
חריש התלם הראשון באדמת המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח תקווה – התקיים ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.
לפי התאריך הכללי יש לחגוג לו את 130 השנה ביום שישי, 26 בדצמבר 2008.
לפי התאריך העברי יש לחגוג לו בשבת, ו' חנוכה, ל' כסלו תשס"ח [27.12.08].
גונבה לאוזנינו שמועה כי מאחר שהבחירות כבר עברו, ואנדרטת המחרשה מברזל לא תוצב מחשש פן תיגנב, ומאחר שגם לא נותר תקציב לאנדרטה חלופית מאבן – לא יהיה שום ציון לחג חריש התלם הראשון בפתח תקווה אלא ב"חדשות בן עזר" שעשויים לא מברזל ולא מאבן אלא ממילים שאי אפשר לגנוב או לשבור.
* * *
פרוייקט "סיפור חוזר" בבתי הקפה
קנית ספר, קראת אותו ושמת על המדף... עברו שנים והספר עדיין שם. לכמה מאיתנו ישנם ספרים שרובצים על המדף? "סיפור חוזר" הוא יוזמה חדש מבית היוצר של קבוצת "שכולו טוב". בפרויקט זה מוצבות בבתי קפה ספריות ספרים לשימוש חוזר. לקוחות בתי הקפה יכולים לרכוש ספר במחיר של 20 שקלים. לקוחות שיחזירו ספר יקבלו זיכוי של 5 שקלים. בתפעול העמדות, בהכנת הספרים ובמיונם עובדות נשים מאוכלוסיות מתקשות (אסירות משוחררות). את עמדות הספרים בונים נפגעי נפש מנייר עיתון ממוחזר. כך, בנוסף להפחתת צריכתו של נייר שלטובתו כורתים עצים, נפעל לסיוע בשיקום של אוכלוסיות מיוחדות. אם יש לכם ספרי קריאה פופולאריים, כאלו שכיף לקרוא ולהעביר הלאה, נשמח אם תוכלו להביא אותם ולשים בארגז. לתיאום איסוף או שאלות אפשר להתקשר ל-050-9020367.
נדב גופר
חינוך לאיכות הסביבה / היחידה האזורית
052-3338115
* * *
עיר מעניינת פתח תקווה מצד אחד מציבים בה פסלים מצד שני עורפים בה ראשים
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
ב-1.12.08 נכנס לתוקפו תיקון מס' 40 לחוק התקשורת למניעת דואר זבל. באם אינכם מעוניינים לקבל מאיתנו דואר אלקטרוני, אנא שילחו במייל-חוזר הודעה: "הסר מרשימת התפוצה" ונסיר אתכם באופן מיידי. באם לא ביקשתם להימחק מרשימת התפוצה שלנו נראה זאת כהסכמה להמשך קבלת דואר אלקטרוני.
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1994 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 400 גיליונות [ובקרוב גם רב-קובץ 9, שיכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009] אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
פינת המציאוֹת: חינם!
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1989 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל