| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 402
תל אביב, אור ליום חמישי, כ"א בכסלו תשס"ט, 18 בדצמבר 2008
שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל
לקראת שנת ה-100 לתל אביב, העיר העברית ה-1 והמטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (48).
שמואל האוזר: פאנצ'ר בטאמיל נאדו – הודו, פרק מהיומן.
עמוס גלבוע: החיים אנו בעיירה חלם? כנראה שכן!
יוסי אחימאיר: עם סגירת עיתון "הצופה" בסוף חודש דצמבר.
יוסי גמזו: הַטְּרָאח הַגָּדוֹל... // איליה בר זאב: מַה פִּתְאוֹם? (שיר).
משה גרנות: על ספרה של ויקטוריה היסלופ "הריקוד של סוניה".
אהוד בן עזר: מה עדיף? להיות יהודי ועברי במאה אחוז בישראל? או לחיות בגולה ולעסוק במדעי היהדות כביטוי לשמירת הזהות הלאומית-היהודית?
יִשְׂרָאֵל הַר: קִיר אֲני סְפוֹג סוֹפֵג (שיר).
דבוש: בוסתן סלים קאסר. // בינה ברזל: ארץ צהריים (שיר).
סיפור משפחתה של אימא מירושלים, מאת שושנה צוריאל: ד. אברהם שטמפפר, אחיו הצעיר של יהושע, והכדור שהיה תקוע בשוקו עד יום מותו.
צהריים עם קיגל יהודי חלוֹמי לארבעה ב"שְטֵייטְל" ברחוב עלייה בת"א ב-300 שקל, כולל התשר, מאת ס. נידח, סופרנו לתיפקודֵי האיצטומכה, שחזר מפאריס.
ערן גרף: ברכה מאח-לַנֶשֶׁק בבסיס הטירונים של הנח"ל.
אסתר ראב: מתוך "כל הפרוזה": א. פריס או ירושלים? ב. הפרה הכחולה.
ג. זבחה התנפחה.
כשאני רואה אותה מתנועעת בסופרמרקט, שיר מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
יש להלקות בכבישים נהגים שייתפסו ללא רשיון ועם עשרות עבירות קודמות.
* * *
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
אֲנִי חוֹשֵׁב עַל עֲנָנָה, עַל שֶׁמֶשׁ קְטַנָּה
כְּכַף אִישׁ.
עַל עֲפִיפוֹן שֶׁנִּתַּק.
מתוך המחזור "נגיעות" (48)
* * *
שמואל האוזר
פאנצ'ר בטאמיל נאדו – הודו
פרק מהיומן
8.11.08. שבת. נסיעה ארוכה של כ-230 ק"מ מבנגלור ל-YERCAUD, הממוקמת בצפון טאמיל נאדו.
בדרך, שוב עוצרים בצ'ק פוסט, הגבול שבין קארנטאקה לטאמיל נאדו. הנהג עומד בתור לפרמיט והפעם זה "רק" שעה של בזבוז זמן. כל המשאיות הרבות משלמות גם הן מס מעבר, כך שההמולה רבה.
הגעה לסאלם, העיר הגדולה, וממש בכניסה – פנצ'ר. הנהג, כלל לא הרגיש, ומי שהסב את תשומת ליבו זה רוכב אופנוע. עוצרים בפינה, חמש דקות החלפת גלגל. הנהג לא טורח לתקן את הפנצ'ר, נושא שמטריד אותי קצת. בשבוע קודם היה לנו פנצ'ר בדרך חזרה, זה היה עם נהג אחר, היינו במרחק 10 ק"מ מבנגלור, הבסיס הקבוע שלי, אך מה לעשות, גם הגלגל הרזרבי היה מפונצ'ר ובזבזנו "רק" שעה לתיקון, כי למזלנו הרב, היה במקום מי שיתקן.
ממשיכים ליעד, היל סטיישן קטנה עתירה בנופים וצמחייה רבה עם מאות קופים לכל אורך הדרך, דבר המאפיין כל היל סטיישן בהודו. ממוקמת בגובה 1500 מטר ומרוחקת מסאלם 33 ק"מ, כאשר רוב המרחק מתבטא בעלייה על ההר עד העיירה, באין ספור סיבובים חדים.
לאחר נסיעה של כמחצית השעה בעליות התלולות, הגעה לעיירה הקטנה ולאגם שבמרכזה. האוכלוסייה מבורכת בנופים יפים, אך כמו במקומות רבים, נראה כי למרביתם אין אפשרויות כלכליות. במקומות רבים שואבים מים לבתים, מבשלים ומחממים בגזרי עצים, ומנגד ישנם העשירים המעטים, המתגוררים בבתים יפים, וחלקם הקטן באחוזות גדולות. הנופים היפים אינם מתמזגים עם הבתים העלובים של העיירה, אף פוצעים במידה מסוימת את הנוף, אך עדיין מספרים את סיפור חייהם הצנוע של קבוצות האוכלוסייה הראשונות שאיכלסו מקומות מעין אלה בתנאי שדה וחיו כמעט בתנאים בסיסיים, כמו החיות המתרוצצות באזור.
הגידולים המרכזיים, הפלפל השחור, ששיחיו מיתמרים על העצים הגבוהים, ושיחי הקפה הרבים, הנראים כבר בעליות לעיירה. נקודות תצפית הממוקמות בגבהים שונים מעל העיירה, תחילה הגבוה ביותר באזור ה-CAVERI PEAK ובהמשך ל-PAGODA POINT. גנים שונים ופארקים נמצאים ליד האגם, ובמרחק מה ממנו הפארק, שבו נקודות תשקיף נופית הנקראים LADY'S SEAT, ARTHUR'S SEAT, CHILDREN SEAT. גם בעיירה קטנה זאת, בנוסף למקדשים ההינדיים, ניתן לראות כנסייה ומסגד.
לקינוח ממש לקראת רדת החשיכה, KILLIYUR FALLS. נסיעה של 3.5 ק"מ ממרכז העיירה בתוך אזור כפרי וסבוך בצמחייה. ירידה תלולה מאוד של כ-600 מטר למראה משובב עין של מפל הנופל מגובה רב.
יציאה מהעיירה בשעת חשיכה מוחלטת. הגעה לסאלם, והפנצ'ר שלא תוקן מטריד אותי ואני מבקש מהנהג לתקנו בעיר הגדולה. עיכוב של מחצית השעה בה אני שותה צ'אי בקיוסק קטן ומתבדח עם הטאמילים הלבושים בלונגי המסורתי. מוצא גם זמן להתפנות ל"מסעדה" סמוכה, לטעימה של שני צ'אפאטי, מאפה בצקי ידוע בכל רחבי הודו, לחם עממי.
יציאה מהעיר. לאחר כ-30 ק"מ, הגלגל הרזרבי שהוחלף בקדמת הרכב בצד ימין, מתפוצץ תוך כדי נסיעה מהירה על הכביש "המהיר", כאשר אנו נמצאים במסלול הימני, שהוא מסלול העקיפה. (בהודו נוהגים בצד שמאל, כך שהימני מיועד לעקיפה). הנהג מיד בולם ונשאר כך במסלול הימני. אמנם שעת לילה מאוחרת, אך משאיות כבדות, אוטובוסים ושאר כלי תחבורה דוהרים על פנינו בעקיפות למסלול השמאלי. אני בורח מיד לשוליים, והנהג מתפנה להוציא את הגלגל המתוקן, למזלנו. אמנם הוא מפעיל את האורות המהבהבים, כך שכולם יכולים לראות את מכוניתנו התקועה בלב הכביש המהיר, אך כללי הבטיחות שהוא נוקט, רחוקים מלתאר אפילו עולם שלישי. את הגלגל הרזרבי שהוציא מתא המטען, מניח הנהג על קו ההפרדה, כך שחציו נמצא על המסלול הימני וחציו האחר על השמאלי. הרכבים החולפים רואים זאת, למזלו ולמזלם, ופשוט, במהירות, דוהרים לעבר השוליים וממשיכים לדרכם, כאילו דבר לא קרה. חלקם, ממש על קו השוליים, נושקים כמעט את הגלגל, המונח ללא תנועה באותו מקום.
לאחר הוצאת הגלגל הניזוק, מניח אותו הנהג שוב באותו מקום על קו ההפרדה ומסיים בניחותא את התהליך. פעולה שנמשכה כרבע שעה, ואנו ממשיכים לדרכנו. השעה 22.00 ואני שוב מוטרד מכך שגלגל מפונצ'ר נמצא בתא המטען, לא מתוקן, ועלינו עוד להמשיך בנסיעה של 160 ק"מ, הרבה מאוד בכבישי הודו.
הנהג ממשיך כאילו כלום לא קרה ואני מחכה שנגיע לעיירה כלשהי, שם אבקש ממנו לתקן את הפנצ'ר. עוד אני מהרהר על כך, עולה באפי ריח של צמיג שרוף והרכב מתחיל לגבשש. הנהג לא מרגיש, אני קורא לעברו, "יש פנצ'ר," – גלגל אחורי ימני. הפעם הנהג מיואש, אובד עצות. פנצ'ר שלישי. אין לנו גלגל רזרבי. שני צמיגים קרועים לחלוטין. אנו ממוקמים ליד כפר קטן, DHRAMA PURI שמו. בתי הכפר הראשונים נושקים ממש את הכביש הראשי. חמש דקות עוברות על הנהג בתהייה, מה לעשות. אני נשאר אפאטי, צופה מהצד בחוויה החדשה, המתרחשת לנגד עיניי. אני לא פעם הראשונה במזרח, ובהודו בפרט, אך הפעם היא שונה בהיקפה – בכל זאת שלושה פנצ'רים לא היו בעבר, השיא עמד עד עתה על שניים.
הנהג מתאושש ומצלצל לבוס שלו, שלא מנסה כל כך לעזור ומבקשו לנסות לתקן את הגלגל בכפר. לאחר שיחה של חמש דקות בשפת "קנדה" , שפה של מדינת קרנאטאקה, מתפנה הנהג וניגש לבית המואר שלידינו. כל אותה עת, בני הבית מביטים לכיווננו. להזכירכם, אנו נמצאים במדינת טאמיל נאדו, שם השפה היא טאמילית. רובם לא מדברים "קנדה". הטאמילים גם ידועים בשמירת המסורת העתיקה, ואחד המאפיינים הבולטים לעין הוא הלבוש המסורתי, הלונגי, מעין חצאית ארוכה, הקשורה בליפוף במרכז חגורת הבטן. הרוב הגדול מבצע את הקשירה כך שחציה התחתון של הלונגי, המשתרך עד לקרסוליים, מקופל עד מעל קו הברכיים ומבצע קיפול המלופף במרכז, ואז מתקבל האיפיון הטאמילי המסורתי.
נער מתבגר כבן 17 משוחח בטאמילית עם נהגי, קומאר, ולאחר הסברים, שנמשכים חמש דקות, מתפנה קומאר להליכה לצידי הכביש המהיר בדרך חזרה לסאלם.
לאחר כמחצית השעה נראה קומאר, בבגדיו הלבנים, המאפיינים לבוש של נהגים הודיים, מתקרב לעברי. "מצאתי משהו," הוא מכריז. הוא מתפנה להוציא את הגלגל הרזרבי, אך לאחר מבט קצר על הגלגל שהתפוצץ תוך כדי נסיעה, הוא מבין שעדיף לפרק את הגלגל המפונצ'ר. כעת יש צורך להוביל את הגלגל כברת דרך ארוכה. הוא פונה אל הטאמילי הצעיר שישאיל לו אופניים, וזה נענה. הנהג יוצא לדרכו ואני מבין שבשעה הקרובה לא אראה אותו.
כל אותה עת, הבחור הטאמילי הצעיר מנסה לשוחח עימי בטאמילית, וכשמבין שרק אנגלית היא השפה המקשרת, הוא מצליח למצוא מילים אחדות לשיחה, אך רוב הזמן מתבונן על פניי לקרוא את תגובתי בשעת מצוקה. הצלחתי להבין ממנו ששמו, מוראלי MURALI והוא לומד ביולוגיה שנה רביעית בקולג' המרוחק 15 ק"מ מהכפר.
הזמן עובר, השעה כבר 23.00. לקראת 24.00 מגיע קומאר, רצוץ, עייף ונוטף זיעה. הבחור הצעיר, מוראלי, יוצק לידי הנהג המפויחות מהצמיג, מים מבקבוק פלסטיק, ובשאר הנהג משתמש לשטיפת פניו המיוזעות ועיניו הטרוטות מעייפות. לאחר שהבהיר בטאמילית את הבעיה לידידנו הצעיר, הוא מתפנה להסביר לי. גם הצמיג האחורי שפירק, קרוע לחלוטין, עקב נסיעתו הממושכת בצמיג חסר אוויר – ואין באפשרותו של הכפרי לספק צמיג. שוב פנייה לבוס שלו, שמציע לי לעצור אוטו-ריקשה, כך היא נקראת בהודו, להגיע לעיירה הסמוכה ולתפוס אוטובוס לבנגלור.
כאשר אני אומר לו שניסיתי זאת כל אותה עת יחד עם ידידי הצעיר, מוראלי, ואין בנמצא אוטו-רישקה חולפת, ולחלופין גם ניסיוננו לעצור טרמפ או אוטובוסים חולפים לא עלה יפה, מציע הבוס, מאנמון שמו, לנהגי, לנסות לעזור בזאת.
שוב שיחה עימי, מאנמון מציע הצעה יצירתית נוספת, קומאר, נהגי, ימצא מישהו שיסיע אותי לעיירה הסמוכה, אני אלון בגסט-האוס זמין, ולמחרת בבוקר אמשיך באוטובוס לעיר.
דחיתי זאת על הסף בטענה שיום ראשון הוא אמנם יום חופשי שלי, אך התעתדתי למלא יום זה בעבודה על המחשב במלון.
בינתיים מצליח מוראלי הצעיר להשיג מישהו מבני הכפר, המגיע רכוב על אופנועו עם מקומי נוסף. הם יוצרים קשר עם העיירה ומצליחים להשיג מישהו, שיש באפשרותו לספק צמיג מתאים. לנהגי אין כסף, והבוס שלו מתקשר אליי ומבקש שאשאיל לו 600 רופי. רוכב האופנוע, חברו, קומאר נהגי – והגלגל המפונצ'ר, כולם על האופנוע, בנסיעה לעיירה הסמוכה. קומאר.
נהגי, מבטיח לי נאמנה, "עוד ארבעים וחמש דקות אנו חוזרים עם הגלגל המתוקן. לך לישון ברכב," הוא מציע.
הרכב, העומד בצד ימין של הכביש המהיר, תמוך בחלקו האחורי על הג'ק ומהווה סכנה בטיחותית לרכבים העוברים, הנאלצים לעוקפו למסלול היחיד הנותר. נושא זה לא מתיר לי הרבה מחשבה, אלא לדחות על הסף ההצעה הנדיבה. מוראלי הצעיר מציע לי לבוא לישון בביתו. אני נכנס לחצר הבית ומתיישב על הספסל. האחרים יוצאים ברכיבה לדרכם. כעת מתנהלת שיחה אילמת עם בני הבית. מסתבר, שמוראלי הצעיר הוא אחיין של האישה המתגוררת עם בעלה ושתי בנותיה בבית הזה. קשה לנהל עימם שיחה, אך האווירה מעניינת ומעוררת. אני שוכח את כל האירועים שעברנו עד לרגע זה ונקלע לחייה הצנועים של משפחה כפרית טאמילית. מוצע לי צ'אי, שמפיח בי רוח חיים ומעלה את אווירת ההתעניינות ביני לבינם תוך כדי לגימה משותפת.
לאחר שעה קלה, האם, כתמי שמש קשים צרובים על פניה, יחד עם בנותיה, משתרעים על רצפת החדר בבית, צמודים יחד לשמירת חום הגוף, שוקעים מיד בשינה עמוקה. האב והאחיין מציעים לי את המיטה היחידה הממוקמת בחצר, אני מסרב בנימוס, מביע את העדפתי להמשיך בישיבה על הספסל. הם נכנסים יחד למיטת היחיד ושוקעים בשינה. לא מפריעה להם התנועה הכבדה החולפת בסערה, לא "הזמבורות" (הצפצפות ההודיות שברכבים) ההודיות הרעשניות ולא האבק העולה מצידי כביש העפר הסמוך.
בשעה 01.50 מגיעים המושיעים עם הסחורה המתוקנת. הרכבת הגלגל מהירה. כעת עשר דקות מתנהל משא ומתן על המחיר. מסתבר שהם סיכמו על מחיר וכעת הם רוצים מהנהג יותר. מגיעים להבנה, בסופו של דבר, כנראה למורת רוחו של הנהג, אולי של שניהם, וסוף כל סוף יוצאים לדרך.
השעה 03.30. הנהג לא מסוגל יותר לנהוג, עוצר בצד הדרך וישן. כך גם אני. יש לי מספיק זמן להרהר ביני לביני ולומר איזה מזל שלא כולם אוהבים לעבור אירועים כאלה ולראותם כחווייה. אני נוטה לעשות זאת לבד, אך הפעם שקל להצטרף אליי ידידי ממפעל הייצור, יעקב, שאינו נוטה לטייל ומעדיף את האווירה השקטה במלון, אווירה המרוחקת מחיי המזרח ומאפשרת לחוש את הנאות המערב. בשעת בוקר, לפני יציאתי, צילצלתי אליו אך לא היה מענה. מזל, כמה קיטור היה מוציא עליי ברגעים אלה.
העלילה הנחמדה הזו מסתיימת רק בשעה 05.00 לפנות בוקר. זכיתי לשעות שינה אחדות במלון כדי להצדיק את המחיר היקר המשולם להם.
ודאי הבנתם מה היתה החווייה המרכזית עבורי ביום זה. לא, זה לא מזוכיזם, זו היתה באמת התוודעות למציאות ההודית ולְראִייה, ולו רק לשעות אחדות – של מרכיביה החברתיים והאנושיים.
* * *
עמוס גלבוע
החיים אנו בעיירה חלם? כנראה שכן!
ביום שישי האחרון למדתי מהתקשורת שבאוניברסיטת בר-אילן מצויה פרופסורית בשם יפה זילברשץ, מומחית למשפט בינלאומי, והיא היחידה שהסבירה לשר הביטחון שלנו כי על פי פרשנותה המשפטית צה"ל יכול להשיב אש לעבר מקורות הירי מרצועת עזה. לעומתה משפטנים גדולים ודגולים אחרים, עימם נועץ ומתלבט שר הביטחון, סבורים אחרת. ועוד למדתי כי השר חיים רמון דווקא טוען כי המשפטנים "שלו" סבורים כי ניתן לירות לעבר מקורות הירי.
מה הקונטקסט לסוגייה המשפטית הזו? ובכן, לקראת סוף הרגיעה השר רמון והשרה ציפי לבני מגלים עמדה אקטיביסטית ודורשים שינוי "אסטרטגי" בתגובה של צה"ל, שעיקרו: צה"ל ישיב אש לעבר מקור הירי הבא מרצועת עזה (קסאמים, מרגמות). מה פירוש הדבר? פירושו שהשבת האש האוטומטית תהיה בארטילריה, או משהו הדומה לה; ומכיוון שהארטילריה אינה יכולה לדייק במטרים, ואינה יכולה לפגוע נקודתית בכלי היורה ובמפעיליו, הרי שמן הסתם הפגזים יפגעו גם בסביבת מקום הירי ועלולים לפגוע באוכלוסיה אזרחית. ברק מתנגד לפעולות כאלו, מצדד בהמשך הרגיעה וטוען כי אסור להיגרר להתלהמות של בחירות בנושאי ביטחון.
ובינתיים כולם מתייעצים עם חכמי המשפט.
החיים אנו בעיירה חלם? כנראה שכן! התמונה ממש מייאשת: צה"ל כאילו נעלם, ואת מקומו תופס צבא של משפטנים, צבא של פוליטיקאים ועוד צבא של תקשורת – שכביכול רוצים לעזור לכל אותו חבל ארץ מוכה הקסאמים, שעדין מהווה חלק ממדינת ישראל הריבונית; מתעסקים ב"כאילו" ולא עושים כלום. כמובן שמבטיחים שהיד הארוכה שלנו עוד תכה "בזמן ובמקום," ועוד שאר קשקושי סבתא מהסוג הזה. בתעמולת הבחירות מנסים להחדיר לציבור את הסיסמה שביבי לא אמין, ושאסור להאמין לו. ליבת הבעיה של המדינה ברגע זה היא, לדעתי, שקשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, להאמין למישהו! לא לראש הממשלה, לא לראשי המפלגות הגדולות, לא לסתם שרים וחברי כנסת, לא לתקשורת, ולא להגיגי "אנשי רוח".
קשה כיום לנהל דיון ענייני, ובכלל זה בנושאי ביטחון לאומי, ובכל זאת אני רוצה לחוות כאן את דעתי בסוגיה הזאת של השבת אש לעבר מקורות הירי מרצועת עזה. אני בדיעה שתהיה זו שגיאה קשה וחמורה לעבור לטקטיקה של השבת ירי. מדוע? הסיבה הראשונה והברורה היא שייהרגו אזרחים עזתיים ותקום צעקה בינלאומית אדירה, גם אם פרופסור יפה זילברשץ והמשפטנים של רמון צדקו – פרשנותם, המתירה את הירי, תהיה אותה שעה חסרת כל ערך מעשי.
הסיבה השנייה היא עמוקה יותר. אנחנו נשחק בכך בדיוק לידי מודל המאבק של החמאס, כפי ששיחקנו לידיו של חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה. המודל הזה של חיזבאללה היה בנוי מהמרכיבים הבאים: מהלומות אש על אוכלוסיה אזרחית ישראלית מתוך אזורים המאוכלסים באוכלוסיה לבנונית; ערעור והתשת כוח העמידה של האוכלוסייה האזרחית הישראלית; ערעור הלכידות וכושר ההחלטה של המערכת הפוליטית הישראלית ומרכז קבלת ההחלטות שלה; הימנעות מקרב הכרעה. מדינת ישראל ב-2006 החליפה במשך חודש ימים מהלומות אש עם חיזבאללה, ובכך שיחקה במודל המגרש שלו. לכן, בין השאר, לא ניצחנו.
האם לבני ורמון לא מבינים את זה? איני יודע, אך די ברור לי שאם ברק יצטרף בסופו של דבר לעמדתם וישראל תפתח "באסטרטגיה" של השבת אש למקורות הירי, מגובה בהמלצות המשפטנים, יהיה זה עירבוב מבהיל ומבחיל של פוליטיקה בביטחון. ברק ייצא אשם בכל מקרה, כי לבני אחראית רק לצד המדיני, כדבריה, ולרמון אין שום אחריות, ואילו המשפטנים רק ממליצים!
מה בכל זאת עושים? בהשוואה לרעיון המופרך של השבת אש למקורות הירי, המשך הרגיעה היא אפשרות עדיפה פי כמה, אשר תאפשר לממשלה הבאה לגבש אסטרטגיה מקיפה של התמודדות עם החמאס או השלמה עם שליטתו בעזה.
פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 15.12.08
* * *
יוסי אחימאיר: עם סגירת עיתון "הצופה"
בסוף חודש דצמבר
סיפר לי פעם שכני, ידידי ועורכי ב"היום" – גרשון הנדל ז"ל, שהיה עיתונאי ידען ומעורה בכל רזי העיתונות העברית, כי כבר בשנות החמישים של המאה הקודמת רצו לסגור את "הצופה" – מחוסר אמצעים. באו אל יו"ר המפד"ל (היתה פעם מפלגה כזאת) ד"ר יוסף בורג ז"ל, שהיה כנראה גם יו"ר מועצת המנהלים של היומון, והביאו לפניו את הדרישה לסגור – כי אין כסף בקופה.
"ובכמה כרוכים הפיצויים?" שאל החכם-באדם בורג,
נקבו בסכום כאלה וכאלה – והדוקטור נבהל: "יותר משתלם להמשיך בהוצאת העיתון ולהימנע מפיצויים, מאשר לסגור ולשלם סכומי עתק!"
וכך הוסיף והתקיים "הצופה" עוד שני דורות, עד עצם היום הזה.
אולי יעשו הבעלים הנוכחיים את חשבונו של בורג ז"ל – וימשיכו בהוצאת העיתון הוותיק הזה – ולו רק בסופי-שבוע?
* * *
יוסי גמזו
הַטְּרָאח הַגָּדוֹל...
בִּשְנַת 1530
גּוֹמֵר פָּקִיד צָנוּעַ וְחַד-עַיִן
בְּקָתֶדְרָלָה פּוֹלָנִית בִּקְרָקוֹב
מֶחְקָר מַבְרִיק עַל טִיב הַיְחָסִים
הָאַסְטְרוֹנוֹמִיִּים שֶבֵּין תְּנוּעוֹת
כַּמָּה מִגַּרְמֵיהֶם שֶל הַשָּמַיִם
וּמְנַפֵּץ בּוֹ, כְּמוֹ אַבְרָם אֶת פְּסִילֵי תֶּרַח,
אֶת הַתּוֹרָה הַגֵּיאוֹצֶנְטְרִית
לִרְסִיסִים.
וְהוּא יוֹדֵעַ אָז, לְנֹכַח הַמֶּרְחָק
שֶבֵּין גְּאוֹן-מֹחוֹ לִקְטֹן-כֹּחוֹ-הַפִיזִי
מוּל הַקּוֹנְבֶנְצְיָה הַקָּתוֹלִית הַשַּלֶּטֶת
עַל כָּל אֵירוֹפָּה (שֶתִּשְֹמַח לְהַחְרִיבוֹ),
שֶלֹּא כְּדַאי לוֹ לְהַתְקִיף בִּשְעַת-הַדְּחָק
אֶת הַקּוֹנְצֶנְזוּס הַשָּגוּי, הַמֶּטָפִיזִי
שֶבּוֹ כַּדּוּר-הָאָרֶץ הוּא מֶרְכַּז הַקּוֹסְמוֹס
וְהַחַמָּה עוֹשָֹה רוֹנְדֶּלִים מִסְּבִיבוֹ...
אַך הוּא אוֹמֵר אָז לְעַצְמוֹ: "אֵין כָּל סָפֵק
שֶהִתְגָּרֵיתִי בַּמֻּסְכָּם וְשֶהִמְרֵיתִי
אֶת פִּי אֲבוֹת הַכְּנֵסְיָּה וּפִי הַדּוֹגְמָה
גַם אִם נִמְנַעְתִּי עִם כֹּחָם לְהִתְעַמֵּת,
כִּי לְצִדָּם עוֹמֶדֶת סִכְלוּתָם שֶל כָּל
עֶדְרֵי שְטוּפֵי-הַמֹּחַ וּשְבוּיֵי-הָרֵיטִינְג
אַךְ לְצִדִּי, בְּתוֹךְ בְּדִידוּת מַמְאֶרֶת זֹאת,
צְמוּדָה בְּלִי חַת
בַּת-בְּרִית אַחַת
וּשְמָהּ:
אֱמֶת".
אֲבָל בְּ-1632
מוֹצִיא מַדְּעָן אַחֵר, בֶּן פִּיזָה, אֶת סִפְרוֹ
בּוֹ מְצַדֵּד הוּא בְּתוֹרַת קוֹדְמוֹ מִקְּרָקוֹב
הוּא נִיקוֹלָס קוֹפֶּרְנִיקוּס, שֶאִלְמָלֵי
עֹז מֶחְקָרוֹ הָאַסְטְרוֹנוֹמִי, שֶלִּקְרֹא
בּוֹ נֶאֱסַר בְּצַו שֶאֶת עֻלּוֹ פָּרַק הוּא,
לֹא הָיְתָה צָצָה תוֹרָתו הַהֶלְיוֹצֶנְטְרִית
שֶל זֶה שֶשְּמוֹ הוּא
גָלִילֵיאוֹ גָלִילֵי.
מִיָּד עָטוֹת עָלָיו דִּיבִיזְיוֹת-הַטִּמְטוּם
הַמְּאַיְּמוֹת בְּעִנּוּיֵי הָאִינְקְוִיזִיצְיָה
וְהוּא חוֹזֵר בּוֹ מִדְּבָרָיו, בְּלַחֲצָהּ
שֶל הַבּוּרוּת שֶבְּעֶטְיָהּ הוּא שָם מֻפְלָל,
שֶכֵּן מִלְּבַד שְאִיפָתוֹ הַמַּדָּעִית
אֶל הָאֱמֶת הוּא מְחוֹנָן גַּם בְּאַמְבִּיצְיָה
לֹא לַעֲלוֹת עַל הַמּוֹקֵד הָאַפִּיפְיוֹרִי
כְּפִי שֶעָלָה ג'וֹרְדָאנוֹ בְּרוּנוֹ הָאֻמְלָל.
עַד שֶסָּמוּךְ לִשְעַת מוֹתוֹ הוֹגוֹת שְֹפָתָיו
אֶת הַמִּשְפָּט הָאַלְמוּתִי, הַלֹּא-כָּנוּע
שֶצִּדְקָתוֹ מֵאָז מוּכַחַת זֶה שָנִים
בַּעֲדַשְתָּהּ שֶל כָּל שְפוֹפֶרֶת טֶלֶסְקוֹפּ:
"עַכְשָיו, שֶאֵין פַּחְדָּם עָלַי, אֲנִי אוֹמֵר
'אַף-עַל-פִּי-כֵן הָאֲדָמָה נוֹעַ תָנוּעַ
סָבִיב לַשֶּמֶש, לֹא לְהֶפֶךְ, וְטוֹעָה
הַכְּנֵסִיָּה וְקַל וָכֹּמֶר כְּבוֹד הַפּוֹפּ'...
כִּי לִכְאוֹרָה חָזַרְתִּי בִּי, אַךְ אֵין סָפֵק
שֶהִתְגָּרֵיתִי בַּמֻּסְכָּם וְשֶהִמְרֵיתִי
אֶת פִּי הַדּוֹגְמָה הַנּוֹצְרִית הָאַבְּסוֹלוּטִית
בָּהּ הַבּוּרוּת בִּכְבוֹד תּוֹרַת-אֱמֶת כֻּבְּדָה
עֵת לְצִדָּהּ עוֹמֶדֶת סִכְלוּתָם שֶל כָּל
עֶדְרֵי שְטוּפֵי-הַמֹּחַ וּשְבוּיֵי-הָרֵיטִינְג
אַךְ לְצִדִּי, בְּתוֹךְ בְּדִידוּת מַמְאֶרֶת זֹאת
צְמוּדָה בְּלִי חַת
בַּת-בְּרִית אַחַת
וּשְמָהּ:
עֻבְדָּה".
בְּלָמֶ"ד שְבָט תַּרְנָ"ו כּוֹתֵב תֵּאוֹדוֹר הֶרְצְל
אֶת "מְדִינַת הַיְּהוּדִים" כְּהַתְחָלָה
שֶל טְרַאנְס שֶכָּל רֵעָיו-מִתְּמוֹל סְבוּרִים בְּעֶצֶב
כִּי הוּא מֵעִיד עַל הֵהָפְכוֹ לִטְרָה-לָה-לָה
וְכָל אֶחָד מִמַּכָּרָיו מַמָּש בָּטוּחַ
שֶעֲמִיתָם הַוִינָאִי, כְּמוֹ כָּל גָּאוֹן,
הוּא עִתּוֹנַאי מֻכְשָר אַךְ, נֶעבֶּעךְ, חוֹלֵה-רוּחַ
וְצִיּוֹנוּת, יִשְמֹר הַשֵּם, הִיא שִגָּעוֹן.
אַךְ הָעַקְשָן הַזֶּה (הָה, אוֹי לָהּ וַאֲבוֹי לָהּ
לִשְפִיּוּתוֹ) טוֹעֵן: "תּוֹךְ חֲמִשִּים שָנָה
יָקִים עַמֵּנוּ מְדִינָה שָם, בָּ'אַלְט-נוֹי-לַנְד'
שֶהִיא אַרְצוֹ הַחֲדָשָה-הַיְּשָנָה
וְאַף-עַל-פִּי שֶהִתְגָּרֵיתִי וְהִמְרֵיתִי
אֶת הֶגְיוֹנָם שֶל רֵיאָלִיסְטִים-כִּבְיָכוֹל
שֶכְּבָר אַלְפַּיִם שְנוֹת גּוֹלָה שוֹלְטִים בָּרֵיטִינְג
יָקוּם הָעָם מִתּוֹךְ אֶפְרוֹ כְּעוֹף-הַחוֹל".
וְכָךְ קוֹרֶה: בְּהֵא אִיָּר, בִּשְנַת תָּשָ"ח
נִפְעָם לִבּוֹ שֶל אוֹתוֹ עַם בִּסְגוֹר חָזֵהוּ
שָעָה שֶחֵרֶף כָּל מִכְשוֹל, תְּלָאָה וָקֹשִי
קָם הֶחָזוֹן הַהֶרְצְלְיָאנִי וּמֻגְשָם
וּבֶן-גֻּרְיוֹן מַקְרִיא בְּלַהַט שֶלֹּא שַח
אֶת מְגִלַּת עַצְמָאוּתֵנוּ בַּמּוּזֵיאוּם
הַתֵּל-אֲבִיבִי הָיָּשָן בִּשְֹדֵרוֹת רוֹטְשִילְד
וּבַהִיסְטוֹרְיָה דַף חָדָש פִּתְאֹם נִרְשָם.
אַךְ רַק מְתֵי-מִסְפָּר יוֹדְעִים כִּי לַיְלָה קֹדֶם
בְּסַעֲרַת-רוּחוֹת, בַּ"בַּיִת הָאָדֹם"
יָשַב מַטֵּה הַ"הֲגָנָה" עַד אוֹר הַבֹּקֶר
מוּל בֶּן-גֻּרְיוֹן והִתְאַמֵּץ בְּמֶרֶץ רָב
לְשַכְנְעוֹ כִּי הַכְרָזָה זֹו הִיא מַלְכֹּדֶת
שֶאַחְרִיתָהּ שְקוּלָה כְּמָוֶת בְּגַרְדּוֹם
וְאַף חָמוּר מִזֶּה: הִיא כְּמוֹ מִשְֹחָק שֶל פּוֹקֶר
מוּל עֲדִיפוּת כֹּחָם שֶל כָּל צִבְאוֹת עֲרָב.
הֵם טָעֲנוּ כְּלַפָּיו: "רַק נֵס יַצִּיל אוֹתָנוּ
עֵת מוּל דָּוִד נִצָּב לֹא רַק גָּלְיָת בִּרְיוֹן
כִּי אִם אֵינְסְפוֹר שֶל בִּרְיוֹנִים קוֹרְאֵי 'עֲלֵיהוּם!'"
(וְכָאן הוֹסִיפוּ בְּנִימָה שֶל פָטָלִיסְט:
"אַךְ אֵין מֻמְחֶה צְבָאִי שֶטֶּרֶם הִזְהִירָנוּ
כִּי אֵין נִסִּים בִּשְֹדוֹת-הַקְּרָב), וּבֶן-גֻּרְיוֹן
סָח: "מִי שֶאֵין לוֹ אֱמוּנָה בְּנֵס הֲרֵיהוּ
כַּיּוֹם בְּעֶצֶם הִפּוּכוֹ שֶל רֵיאָלִיסְט..."
וְהוּא בֵּאֵר: "אָמְנָם אֵינִי מֻמְחֶה צְבָאִי
וְזֶה נָכוֹן שֶהִתְגָּרֵיתִי וְהִמְרֵיתִי
אֶת פִּי כֻּלְּכֶם וְעֶמְדָּתִי עֶמְדַּת-יָחִיד הִיא
בְּעוֹד לָכֶם עֶמְדַּת-הָרֹב, אַךְ כָּל עַם חַי
מֵבִין שֶיֵּש לְכָל אֻמָּה שְעַת-מִבְחָן
שֶבָּהּ חָשוּב רַף-הָאֵיכוּת מֵרַף-הָרֵיטִינְג
וְאֵין סָפֵק שֶנּוֹרָאִים הֵם שְֹדוֹת-הַקֶּטֶל
אֲבָל אֲנַחְנוּ נְנַצֵּחַ בָּם, אַחַי."
נוּ, וְכַיּוֹם סוֹגְדִים בָּנָיו שֶל עַם מֻכָּר
כְּ"עַם-הַסֵּפֶר", בִּדְבֵקוּת חַסְרַת-רֶוִיזְיָה
לֶאֱלִילֵי טִמְטוּם-הָרֵיטִינְג בֵּין סִדְרוֹת הָ-
"רֵיאָלִיטִי" שֶהֵן סִדְרוֹת "דֶּבִּילִיטִי"
וְלֹא עוֹבְרִים מוּל הַתֵּבָה (שֶהִיא אֲרוֹן-
הַקֹּדֶש) אֶלָּא מוּל תֵּבַת הַטֶלֶוִיזְיָה
וְלֹא כִּבְנֵי מָרוֹן כִּי אִם כִּבְנֵי מוֹרוֹן
בְּאִימְבֶּצִילִיּוּת שֶל נוֹנְסֶנְס אָפְנָתִי.
כְּאִלּוּ אֵין לָנוּ תַּסְרִיטָאִים, סוֹפְרִים,
וְאָמָּנֵי-בָּמָה וְצַלָּמֵי-קוֹלְנוֹעַ
שֶרָמָתָם לֹא תִתְבַּזֶּה וְלֹא תָמוּךְ פֹּה
עַד שֵפֶל שוּנְד זוֹלוּת דַּפָּ"רִית שֶל "בִּדּוּר",
כְּאִלּוּ כָּל הָעָם הוּא חֶבֶר-מְפַגְּרִים
שֶלֹּא מַגִּיעַ לוֹ לִרְאוֹת וְגַם לִשְמֹעַ
כָּל שֶאֵינוֹ הַמְּכַנֶּה הַמְּשֻתָּף הֲכִי נָמוּךְ פֹּה
בְּבּוּרְלֶסְקָה זוֹ שֶל חַארְטוֹת-הַשִּדּוּר.
כֵּן, רַבּוֹתַי, הִגִּיעָה עֵת לוֹמַר בְּרוּרוֹת
כִּי זִבּוּלִים יֵש לָהֶם כְּתֹבֶת – בְּחִירִיָּה
וּמְשַלְּמֶיהָ שֶל אַגְרַת-הַטֶּלֶוִיזְיָה
אֵינָם אִידְיוֹטִים, אִם עֲדַיִן לֹא הִבְחִין
בְּכָךְ כָּל מִי שֶלֹּא נִגְמַל מִן הַטָּעוּת
שֶרֵיטִינְג טוֹב וְטַעַם רַע הֵם קְלָף מַכְרִיעַ
בַּפּוֹפּוּלָארִיּוּת. הַמֶּלֶךְ הוּא עֵירֹם
וְהָעֵירֹם שֶלּוֹ לֹא סֶקְסִי,
רַק מַצְחִין...
* * *
משה גרנות / גם בידיון צריך מצע הגיוני
על ספרה של ויקטוריה היסלופ
"הריקוד של סוניה"
מאנגלית – שרון פרמינגר, ידיעות אחרונות 2008, 441 עמ'
"הריקוד של סוניה" הוא רומן הפורש בפני הקורא בפרוטרוט נטורליסטי כמעט את תקופת הסבל הנוראה שעברה על העם הספרדי במלחמת האזרחים בשנים 1936-1939. הספר מתאר את הזוועות ביצע המשטר האפל של הגנרליסימו פרנקו, אך איננו מסתיר גם את מעשי הזוועה שביצעו הרפובליקנים בכמרים, בנזירות ובשבויים הפשיסטיים. קשה להאשים את הסופרת על כך שאיננה אובייקטיבית, הגם שיתרון בולט בעניין הזה נופל בחלקו של ארנסט המינגוויי ברומן שלו "למי צלצלו הפעמונים".
העלילה, בקווים כלליים, מספרת על אישה צעירה בשם סוניה, הנשואה לבנקאי מרובע ושתיין, שיוצאת יחד עם חברתה הטובה מגי (אם חד-הורית) לחגוג את יום הולדתה של זו בספרד. בחייה המשמימים מוצאת סוניה נחמה בחוג לריקודים בלונדון, עיר מגוריה, ובגרנדה, אליה נסעה כאמור, עם חברתה. נהייתה של סוניה אל הריקוד היא לצנינים בעיני בעלה, עד שלקראת סוף הרומן הוא מתנה את המשך הנישואין שלהם בהפסקת השתתפותה של סוניה בחוג זה. בגרנדה פוגשת סוניה בקשיש בעל בית קפה "אל באריל" ("החבית"), שמספר לה את קורות מלחמת האזרחים ואת קורותיה של משפחת רמירז, בעלת בית הקפה בימים הנוראים ההם. קונצ'ה ופאבלו רמירז, בעלי בית הקפה, הם בעלי דעות מתקדמות, תומכי הרפובליקה, אך מבקשים בכל כוחם להצניע את דעותיהם. מאמציהם אלה נכשלים לחלוטין – עם כיבוש גרנדה בידי הפשיסטים נאסר בנם אמיליו, עונה והוצא להורג רק משום שהוא הומוסכסואל, בנם האחר איגנסיו, פשיסט מושבע, וטוריאדור אמיץ, נרצח על ידי חבריו לשעבר שבמחתרת הרפובליקנית. האב נאסר בעוון האזנה לתחנת הרדיו הקומוניסטית, ובנם הבכור אנטוניו יוצא עם שני חבריו לחזית הקרבות נגד הפשיסטים בגזרת מדריד. עם השתלטות הפשיסטים על מדריד ועל ברלצונה – נודד אנטוניו לצרפת, שם מוחזקים הפליטים הספרדים בתנאים מחפירים. כשהוא חוזר למולדת הוא נכלא ונשפט ל-30 שנות עבודת פרך על השתתפותו בכוחות הרפובליקניים. בעבודתו בעומק ההר ב"עמק הנופלים", המפעל המגלומני של פרנקו, נופל אנטוניו למשכב, ונפטר ממחלתו. קונצ'ה נשארת בודדה בבית הקפה, שכן שכלה את שלושת בניה, ובעלה כלוא באשמתה (היא הייתה זו שהאזינה לתחנת הרדיו הקומוניסטית, והוא לקח את האשמה על עצמו). בתה הרקדנית מרסדס מתאהבת בנגן הגיטרה הצועני חבייר, ויוצאת לחפשו (בהסכמת אימה שלא יכלה לשאת את סבלה וגעגועיה של בתה לאהוב ליבה). היא נודדת למלגה עירו, ואחר כך יוצאת עם שיירות פליטים לערים שונות בספרד המופגזת והמדממת עד שהיא מגיעה לבילבאו באזור הבאסקי, שם התגורר דוד של חבייר, והיא קיוותה שתמצא אותו שם. אלא שביתו של הדוד הפך לעיי חורבות, וברור שדיירי הבית נהרגו בהפגזה. מרסדס נוסעת עם ילדי הפליטים הבאסקים לאנגליה, ועם סיום עבודתה כמטפלת בילדים אלה, היא עושה לביתה – לומדת אנגלית ומשתלבת בעבודה ובחברה המקומית. גבר נדיב וטוב לב בשם ג'ק היינס משמש לה בן זוג לריקודים (אהבת חייה) – ולאחר עשר שנים של חיזורים – היא נענית ונישאת לו. בינתיים קיבל פאבלו חנינה מהכלא, והוא חוזר לקונצ'ה כשהוא נראה כצל אדם.
סוניה מתוודעת שאותה מרסדס היא לא אחרת מאשר אימה מרי, שמתה מטרשת נפוצה, ומיגל, בעל בית הקפה, איננו אלא חבייר אהוב לבה האבוד של מרסדס, אשר שוחרר מהכלא כשכר על עבודתו ב"עמק הנופלים", והתקבל אצל קונצ'ה כבן משפחה.
הרצאת הספר אמורה להיות ריאליסטית, כי מדובר בקורותיה של משפחה שנקלעת למאורעות מכריעים בתולדותיה המדממים של ספרד, אבל רוח היצירה מבקשת כאילו להתחרות בזרם הרומנטי שפרח באירופה בתחילת המאה ה-19: האהבה של מרסדס לחבייר, בעלת הנימים המיסטיות, הנאמנות ללא גבול של מרסדס לחבייר עד כי היא מוכנה לנדוד בסכנת נפשות בכל ספרד הפצועה והמופגזת, נאמנותו חסרת הפשרות של חבייר למרסדס ואהבתו המלאכית כלפיה הדורשת ממנו להקריב את אושרו – הופכות את שתי הדמויות אלו ליצורים מיתיים ממש. האבירות של פאבלו המגן על אישתו ולוקה במקומה בשנים רבות בכלא, המאבק שבין הטוב לרע המוחלט – הלא הם הקלגסים הפשיסטיים – כל אלו סממנים רומנטיים שהמחברת אימצה בספרה זה.
עירוב בין ריאליזם ורומנטיקה יכול ליצור תמהיל ספרותי מרתק למדיי, אלא שברומן שלפנינו יש גלישות מכוונות למלודרמה, ולמה שנהוג לכנות במקומותינו בשם הגנאי – "סרט טורקי": סוניה נמשכת כמו בחבלי קסם אל קפה "אל-באריל", ולאחר שיחות ארוכות עם בעל המקום, המלעיט אותה בקורות מלחמת האזרחים – מסתבר לה שבת בעל בית הקפה, הלא היא מרסדס – איננה אחרת מאשר אימא שלה! ולא די בכך – מסתבר שהקשיש המדבר עימה, והמציג עצמו כמיגל – איננו אלא חבייר הצועני שהיה אהוב ליבה של אימה, ואשר ויתר עליה כדי לא לפגום באושרה שם באנגליה אליה היגרה בימי הרעה של פרנקו.
אבל בכך לא סגי: מיגל, הוא חבייר הצועני, שהפליא לנגן בצעירותו, שבוודאי היה אנאלפבית – מספר לסוניה (בתה של אהובתו מרסדס) בשיחות ארוכות על כוסות משקה, עד לשעות הקטנות של הלילה – את כל קורות מלחמת האזרחים בספרד ומונה תאריכים, שמות, אירועים! לעיתים נדמה לקורא שדבריו לקוחים ממש מתוך דפיו של ספר היסטוריה (ראו עמ' 139 ואילך, 148 ואילך, 189 ואילך, 198 ואילך, 209 ואילך, 223 ואילך, 248 ואילך, 258 ואילך ועוד ועוד – מאות עמודים!).
מילא, אבל כיצד ייתכן שמיגל-חבייר יודע לספר את קורותיה המפורטות של מרסדס, המחפשת אחריו בכל ספרד, ואחר כך בארץ גלותה – אנגליה? הרי אימה – קונצ'ה, קיבלה ממנה רק מכתבים לקוניים מפחד הצנזורה הפשיסטית (ראו עמ' 331)?. איך הוא יודע לספר את קורותיו של אמיליו ההומו, של איגנסיו היהיר ושל אנטוניו תומך הרפובליקה, תוך תיאור מדוקדק של הקרבות בהם השתתף? אין בספר כל מאמץ לתאר איך המידע הזה יכול היה להגיע אליו. שיא הגיחוך הוא בתיאור שמיגל-חבייר מתאר את החיצוניות שלו עצמו בעיני מרסדס שהתאהבה בו (עמ' 155 ואילך)!
זאת ועוד: ההתוודעות של סוניה אל עברה של אימה נראית על פניה בלתי סבירה לחלוטין, וכי איך ייתכן שעד מחצית חייה לא נודע לה שום דבר על עברה של אימה? ואם אימה לא סיפרה לה, כי היא נפטרה בצעירותה מטרשת נפוצה – איך ניתן להסביר שאביה לא אמר לה דבר? הכי מגוחכת בכל העניין הזה היא העובדה שסוניה מתוודעת לכך שמרסדס היא אימה, ושמיגל הוא חבייר, אהוב לבה – רק לקראת סוף הספר (עמ' 427), למרות שזה היה אמור להיות ברור לה כבר בתחילתו (עמ 17, 92-90, 111, 114; ראו בהמשך עמ' 388, 422-421).
הדמויות בספר מעוצבות בצורה שטוחה למדיי: מרסדס היא כולה ריקוד ואהבה, מיגל-חבייר הוא כולו נגינה ונאמנות, פאבלו ומיגל הם סמל האבירות וההקרבה, אנטוניו הוא סמל ללוחמי האור נגד החושך, ג'יימס הוא מרובע ושתיין – וכך בקווי אופי אחד או שניים ניתן לאפיין גם יתר גיבורים. רוב הדיאלוגים בספר "תפורים", ולעיתים חסרים מינימום של אמינות. הרי דוגמאות:
"'הם יורים בכל אלה שנכנעו...'
'חיות אדם' אמרה קונצ'ה בקול בלתי נשמע כמעט.
'כן, אני חושב שהם בהחלט הוכיחו את זה,' אמר בעלה." (עמ' 195)
"אנטוניו ניגש ישר לעניין.
'אני מוכרח ללכת, אימא. אני מוכרח להירתם למאבק. אני מקווה שזה לא יימשך הרבה זמן ואני אשוב בקרוב.'
דממה השתררה לרגע בבית הקפה הקטן.
'כך בדיוק אתה צריך לעשות', אמרה קונצ'ה לבסוף..." (עמ' 261-260)
אחטא לאמת אם אומר שהספר לא מעניין – ההיפך הוא הנכון, אך המעידות בו כל כך רבות – שהן הולמות יותר טירון בכתיבה מאשר סופרת בעלת שם עולמי, שספריה הם רבי מכר.
* * *
איליה בר זאב
מַה פִּתְאוֹם?
ל-ל.ב.י
בְּכִי הַכְּלָבִים,
עֶצֶב מַנְגִּינַת הַצֶּ'לוֹ בִּקְצֵה הָרְחוֹב,
שַׁיָּרָה הַנֶּעְלֶמֶת בְּפִתּוּלֵי הַכְּבִישׁ,
מֵעֵבֶר לְגִּבְעַת הָחֲצָבִים,
אֵינָם מַעֲבִירִים אוֹתָךְ מִדָּעְתֵּךְ.
בַּחֹרֶף הָאַחֲרוֹן נֶעֱרַם שֶׁלֶג
בֶּהָרִים הַגְּבוֹהִים,
עִצֵּב לִכְבוֹדֵךְ נּוֹף עַרְפִלִּי
בְּבִגְדֵי לָבָן.
דְּבָרִים מוּזָרִים מִתְרַחֲשִׁים
בְּלֵילוֹת שֶׁל חִלּוּפֵי עוֹנוֹת.
חוּטִים מוֹלִיכֵי כְּאֵב
נָעִים בִּמְבוּכָה אֶל אֵיבָרִים
הַנְּסוֹגִים לְאִטָּם מֵהַגֵּו,
מֻשְׁלָכִים בְּפִנּוֹת אֲפֵלוֹת.
כְּלָבִים חָדְלוּ לִנְעֹץ שִׁנַּיִם
וּבְשָׁעוֹת מְאֻחָרוֹת
שׁוֹלְחִים מַבָּט רְווּי גַּעְגּוּעִים
בִּזְנַב הַשַּׁיָּרָה –
יְלָלוֹת אֲרֻכּוֹת אֶל אוֹר הַיָּרֵחַ.
אַקּוֹרְד עָמֹק שֶׁל דִבְּיוּסִי
מַעֲלֶה לַחְלוּחִית
בְּעֵינַיִם שֶׁאֵינָן מְבִינוֹת –
מַה פִּתְאוֹם עַכְשָׁו?
פורסם ב"עיין ערך שירה" מס' 23
* * *
אהוד בן עזר
מה עדיף? להיות יהודי ועברי במאה אחוז בישראל?
או לחיות בגולה ולעסוק במדעי היהדות כביטוי לשמירת הזהות הלאומית-היהודית?
ההתמעטות של החוגים לספרות עברית ולכלל מדעי היהדות בישראל, נוכח פריחתם של מדעים אלה באוניברסיטאות בארה"ב ובשפה האנגלית, שהפכה לשפת היודאיקה אחרי הגרמנית (ובמקום התקווה שתהיה זו בעיקרה עברית) – מוכיחה שליהודים הישראלים הצעירים אין כנראה צורך ללמוד ספרות עברית ושאר מדעי היהדות – כי הם חווים את יהדותם הישראלית יום-יום ושעה-שעה, בזירה התרבותית, הביטחונית והכללית, וזוהי הזהות היהודית הדינאמית שלהם, שאינה ניתנת – כפי שאמר (מי שקרוי בשפתם של מגרדי התחת יצחק לאור והנרי וסרמן: "שמוק אקדמי כמקובל באוניברסיטאות") – פרופ' גרשם שלום – זוהי זהות יהודית דינאמית שאינה ניתנת להגדרה פורמאלית, אבל (והדימוי הוא שלי. – אב"ע) במבט לאחור ניראה היטב את התקופה היהודית-הישראלית שלנו, כמו כשיושבים בטנדר פתוח עם הגב לכיוון הנסיעה, והנוף המתרחק הוא גם הברור יותר לעומת הנוף הקרוב המתחלף במהירות.
שונה הדבר בגולה, בייחוד בארה"ב אך גם בצרפת שמגדלת גאונים יהודיים חדשים לבקרים, וגם באנגליה – במקומות אלה הזהות היהודית אינה חלק טבעי מהזהות הלאומית, כמו בישראל, ולכן העיסוק הנרחב של יהודים צעירים ומבוגרים במדעי היהדות ואפילו בספרות העברית, בעיקר בעולם האקדמי (כאשר אפילו סופרים בינוניים ובלתי-קריאים שלנו זוכים שם להכרה שאינם זוכים לה בקרב חלק מקהל הקוראים העברי בישראל) – עיסוק לועזי זה ביהדות ובעבריות בא אולי כדי להיאחז בשבבים של זהות יהודית שהיא מעבר להבחנה בין קודש לחול (אף זה ניסוח של פרופ' גרשם שלום, שהיה במאה הקודמת הוגה הדעות החשוב ביותר של היהדות ושל קורות העם היהודי, גאון שטרם קם לו יורש, אבל ב"תרבות וספרות" של "הארץ" משתינים על זיכרו) – והעיסוק של החוקרים בא גם, כמובן, כדי לבסס את הקריירות האקדמיות שלהם ביודאיקה לגווניה, הבנויות כידוע על פרסומים, על מחקרים מדעיים על ספרות עברית והיסטוריה יהודית וישראלית, שאת חלקם כותבים כיום אנשים שאינם יודעים את השפה העברית ומתבססים רק על תרגומים, לאנגלית בעיקר.
אין בכך כדי לקדש את הבורות והטמטום והשטחיות והשנאה העצמית שרווחים בחלק מהציבור הישראלי [לפחות שני מיליון שֶׁמְסָמְסוּ שלשום] וגם בעולם האקדמי ובחלק ממדעי היהדות בישראל, אבל אולי מבחינת חיוניותו ועבריותו של העם היהודי – עדיפים מיליוני יהודים בישראל שיכולים לקרוא את התנ"ך בשפת המקור – על מאות חוקרים במדעי היהדות בגולה, שמכירים אותו רק מתרגום לאנגלית או מפרשת השבוע, עם קצת עברית של שיעורים שלמדו בבית הכנסת ביום א'.
* * *
יִשְׂרָאֵל הַר
קִיר אֲני סְפוֹג סוֹפֵג
קִיר אֲני סְפוֹג סוֹפֵג
נַאַק חַיָּל מְעֻוָּל
פְּגוּעֵי נֶפֶשׁ חֵרֵשׁ אִלֵּם שׁוֹטֶה
עִוֵּר הֲלוּמֵי קְרָב וְהַלָּז שַׂר
הַטִּמְיוֹן לוֹחֵם בְּ"אִיּוּם" שֶׁלֹא
יַקְצִּיב מָמוֹן כַּדָּרוּשׁ כַּנִדְּרָשׁ
לְהַקֵּל עַל הַנִדְכָּא אֶבֶן חוּצוֹת
תִּזְעַק אֲנִי קִיר מְאַשֵׁר כָּל עַוְלָה
עד כאן. כל טוב לעורכים חדשות בגיליונות מרתקים שנחוץ רק שכל ישר וקצת חשמל והקריאה מהנה לפעמים מרגיזה אך תמיד מרתקת. עלו והצליחו אהודים יקרים. ממני ישראל הר
* * *
בוסתן סלים קאסר
שלום אהוד,
באתר פרש
http://www.fresh.co.il/vBulletin/showthread.php?t=449749
מופיע ספור על בית סלים קאסר באבו כביר . יכול להיות שיעניין אותך הסיפור הזה
את המידע מספק
salak
מכאן ניתן לשלוח לו מייל
http://www.fresh.co.il/vBulletin/sendmessage.php?do=mailmember&u=95683
בוסתן סלים קאסר
סלים קאסר היה סוחר ערבי בן למשפחה נוצרית עשירה שמוצאה באי מלטה ובעל קרקעות רבות, בעיקר באזור הירקון. את ביתו המפואר ניתן עד היום לראות במורדות הדרומיים של גבעת יפו העתיקה. אך את בית הקיץ של משפחתו הקים בפרדס דרומית לאבו כביר, על דרך עפר צפונית לרחוב גרוסמן בשכונת תל כביר (נווה עופר) של ימינו. בית זה היה מהמפוארים בבתי מחוז יפו וסביבו היה גן מרהיב.
עם עזיבת משפחת קאסר ב-1948, הפך הבית למחנה צבאי של הגדנ"ע (בית אופק בשמו הצבאי), מה שמנע את הריסתו. הבית מיועד לשימור ועל השטח הצמוד לו ממזרח (שהיה אחוזת הקונסול הצרפתי פיליברט ז'יל) המשמש מטווח צבאי של פיקוד הגדנ"ע, מקדמת עיריית תל אביב תוכנית בנייה רחבת היקף לזוגות צעירים, שנועדה לתת פתרון (חלקי ביותר) למצוקת הדיור בעיר בשנים האחרונות. האחוזה מופיעה במפת תיאודור סנדל כ"בית המגורים של סלים קאסר הצעיר". בעוד ש"בית המגורים של סלים קאסר המבוגר" מצויין במפה מערבה משם, באזור איצטדיון מכבי יפו כיום. כקונסול, ייצג קאסר ביפו לא פחות מתריסר מדינות זרות.
יצחק רוקח כותב בספרו ותיקים מספרים על האיש: "בנו של קאסר, אנטואן, הוא שסיפר לי מעשה שהיה אופייני באביו. כיצד היה מצליח בקבלות הפנים הרשמיות, לרגל יום ההולדת של הסולטן, להגיש לקיימקאם של יפו את איחוליהן של הממשלות שהוא ייצג. וכך היה נוהג: היתה לקאסר חליפה רשמית אחת, אך היו לו כובעים שונים, כמספר המדינות שייצג. הכובעים היו שמורים בחנות לטבק הסמוכה לבניין הסראייה (בית הממשלה), שם היה קאסר מתקין עצמו לפני עלותו, בלוויית הדרגומן, במדרגות אל אולם קבלת הפנים. כאן בירך את הקיימקאם בשם צרפת, היה שותה קפה בחיפזון, חוזר לחנות הטבק לחבוש את הכובע של מדינה אחרת וממהר לברך את הקיימקאם בשם הוד מלכותו מלך בלגיה... וכך חוזר ומברך בשם כל המלאכים והנסיכים שהיה מייצג אותם בעיר יפו.
בתחום שמורת הטבע מקורות הירקון ניתן לבקר בחצר חוות סלים קאסר אותה מכר למתיישבים יהודים. אתר זה הינו אבן דרך בתולדות ההתיישבות בארץ ישראל, מאחר וזהו מקום הולדתה של המושבה פתח תקוה.סיפור חייו של קאסר הסתיים בבוסתן שבמזרח יפו באופן טראגי. הוא גילה שהשומר במקום נוהג לגנוב פירות מהגן. השומר, שנתפס בקלקלתו, הרג את קאסר ביריות האקדח שהיה ברשותו ונמלט.
דבוש
כפר עזה
* * *
מתקרב מאוד-מאוד תאריך מלאת 130 שנה
לחריש התלם הראשון באדמת פתח תקווה!
חריש התלם הראשון באדמת המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח תקווה – התקיים ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.
לפי התאריך הכללי יש לחגוג לו את 130 השנה ביום שישי, 26 בדצמבר 2008.
לפי התאריך העברי יש לחגוג לו בשבת, ו' חנוכה, ל' כסלו תשס"ח [27.12.08].
גונבה לאוזנינו שמועה כי מאחר שהבחירות כבר עברו, ואנדרטת המחרשה מברזל לא תוצב מחשש פן תיגנב, ומאחר שגם לא נותר תקציב לאנדרטה חלופית מאבן – לא יהיה שום ציון לחג חריש התלם הראשון בפתח תקווה אלא ב"חדשות בן עזר" שעשויים לא מברזל ולא מאבן אלא ממילים שאי אפשר לגנוב או לשבור.
* * *
בינה ברזל
ארץ צהריים
בּוֹאִי וְאֶלְאַט לָךְ
סוֹד גַּעְגּוּעַי,
אֶרֶץ צָהֳרַיִם רוֹכֶנֶת
עַל חַיַּי.
מִבֵּית הָאֲרִיזָה בִּדְמִי הַיּוֹם
מַרְזֵב הַצֵּל הוֹלֵךְ
וּמִתְקַצֵּר,
וְצִרְצָרִים מֻכֵּי טֵרוּף
פּוֹרְטִים מֵיתָר אֶחָד
וְשׁוֹבָבבב....
עוֹמְדִים עֵצִים נוֹשְׂאֵי
חֻמָּם,
מַתְוִים הָאוֹר
בְּקַו פֶּחָם.
קִילוֹן בַּבְּאֵר אוּלַי יִרְעַד,
זְהַב-הֲדָרִים רוֹקֵב
לְאַט.
הַשֶּׁמֶשׁ, הוֹ! וּבְכֵן,
הִיא שָׁם,
בְּמֶרְכָּזוֹ שֶׁל הָעוֹלָם.
פַּרְווֹת שֶׁל זֹהַר הִיא
עוֹטָה,
גְּלִימוֹת שֶׁל חֹם
שׂוֹרְכוֹת אַחֲרֶיהָ.
וְיָם אָפֹר בָּהִיר
כְּכֶסֶף,
הוֹפֵךְ גּוּפוֹ לְאַט לְאַט
וּמִתְגַּלְגֵּל מִפֹּה לְיָפוֹ,
וַחֲזָרָה בְּבַת אַחַת.
בַּבֹּקֶר אֶת סִרְטֵי הַכֶּסֶף
הוֹתִירוּ סַרְטָנֵי הַחוֹף.
הַשֶׁמֶשׁ סַקְרָנִית הֵצִיצָה,
מֵעַל גַּגּוֹת הָעִיר לְלֹא סוֹף.
הַיָּם צָחַק מִשְׁתַּעְשֵׁעַ:
עוֹד יוֹם נוֹלַד,
עַל פִּי הַתְּהוֹם
עוֹד יוֹם נוֹלַד
וּבָרָקִיעַ
גַּלְגַּל חַמָּה מִנַּרְתִּיקוֹ
מְטַר אוֹרוֹת אֶל יָם הִבְקִיעַ
בְּצַחְצְחוֹת זָהָב
רִתְקוֹ.
הַצֵּל בְּעִיר הַחַלּוֹנוֹת
אוֹזֵל,
זוֹלֵג הָאוֹר בְּעִקְבוֹתָיו,
וּמִמִּזְרָח לְמַעֲרָב
שְׁטוּפָה הָעִיר בְּמַכְאוֹבֶיהָ.
אֶפְשָׁר שֶׁתַּרְנְגוֹל קָרָא
אֵי שָׁם רָחוֹק
בְּפַרְוָרֶיהָ,
וְזַעֲקַת מִי זוֹ הָיְתָה
שֶׁנֶּחְנְקָה בְּעִבּוּרֶיהָ?
אוּלַי פַּנְתֵּר נִסְתָּר כָּלוּא,
בּוֹכֶה אֶת בֹּקֶר צָהֳרֶיהָ.
אַחֲרֵי הָרַעַשׁ שֶׁקֶט בָּא
אַחֲרֵי הַשֶּׁקֶט – מִי יוֹדֵעַ?
אֶרֶץ צֹהַב חֲרוּלִים
וּנְחָשִׁים סְבִיב
עֵץ מִשְׁמֵשׁ,
כְּמוֹ זוּג צְפָעִים בְּעִקְבוֹתֶיהָ.
יָמִים חוֹלְפִים
וּכְמוֹשׁ וְקוֹץ
עוֹד פֹּה שׁוֹלְטִים בְּמֶרְחָבֶיהָ.
אַחֲרֵי הָעִיר – הַפַּרְדְּסִים,
גִּבְעוֹת הַחוֹל חוֹרְשׁוֹת עֵצֶיהָ.
אֵין עֲנָקִים אֵין גַּמָּדִים,
פּוּלְסֵי הַחֹם סוֹגְרִים עָלֶיהָ.
גִּבְעָה הָיְתָה זוֹ
אַתְּ זוֹכֶרֶת?
חוֹלוֹת וְאֵשֶׁל אַבְרָהָם.
דַּלֵּי קִיּוּם דַּלֵּי צַמֶּרֶת
וְשָׁרְשֵׁיהֵם מַכִּים בַּחוֹל.
מַפַּת הַחוֹל וְקַוְקַוֶּיהָ:
פֹּה חִפּוּשִׁית וְשָׁם
חַרְדּוֹן,
וְלִפְעָמִים אֶת פְּעָמֶיהָ
שַׁיֶּרֶת לַדָּרוֹם תּוֹבִיל.
וְאִם תֵּימִין יִשְׂאוּ פָּנֶיהָ
מִשָּׁם לְאֶרֶץ הַשָּׁרוֹן,
שֶׁל פַּרְדְּסִים וְרֵיחַ מְדוּרוֹת
וְעַרְבִיּוֹת בִּגְלִימָתָן,
נוֹשְׂאוֹת סוֹד-קִיּוּמָן בְּשֶׁקֶט
לְאֹרֶךְ הַדְּרָכִים כֻּלָּן.
שְׁחוֹר הַגְּלִימוֹת
גַּחֲלֵי עֵינַיִם, אֶפְשָׁר סַכִּין נִשְׁלָף בַּלָּאט.
וְשׁוּב בָּאוֹב שֶׁעַל הָעַיִן
עוֹלוֹת אֵלוֹת מֵעֲשָׁנָן.
* * *
זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי
וזוהי צוואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
יוסף חיים ברנר, מתוך "מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, ארץ-ישראל
* * *
הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר
"ספר הגעגועים"
קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 350 עמודים ועומד לצאת לאור בתחילת ינואר 2009 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר של 88 שקל, ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, במהלך חודש ינואר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח [בישראל]. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.
אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו במהלך חודש ינואר 2009! – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק בהגיע מועד משלוח העותק אליהם. לצערנו מתעכבת קצת הפקת הספר מעבר למה שצָפינו. אין צורך לשלוח את השיקים בדואר רשום. ותודה לאל, גם אהוד בן עזר מקבל מעטפות עם כסף. חלקו במזומן. ושום מעטפה לא הלכה לאיבוד!
הכתובת למשלוח 50 השקלים:
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
סיפור משפחתה של אימא מירושלים
מאת שושנה צוריאל
נכדתו של אברהם שטמפפר, אחיו הצעיר של יהושע
ד. אברהם שטמפפר, אחיו הצעיר של יהושע, והכדור שהיה תקוע בשוקו עד יום מותו
מכיוון שיצא יוסל אל העולם הגדול, החליט שלא יקפח את אסתר, בתה של אחותו דינה – היא אימי היקרה, שמתגוררת לה עם בעלה ושלושת ילדיה בפתח-תקווה.
הוא מתיישב על "הדיליג'אנס" ומגיע לשוק הגדול ההומה אדם, יוסל סבור שבשוק הגדול בפתח תקווה כולם מכירים את כולם, כמו בשוק של העיר העתיקה או אפילו בשוק של מאה-שערים. וכך הוא עובר מתושב מקומי לחלוץ שזה מקרוב בא, או פועל שהזדמן למושבה לחפש יום עבודה, ושואל: "האם אתה יודע היכן גרה הבת של דינה שלי?" – וכמובן שאיש לא הכיר את דינה שלו ולא את בתה אסתר.
עבר שם איש ירושלים בשם מיישקה, וזה הכיר את יוסל עוד מהעיר העתיקה, ניגש אליו ואמר לו: "בוא יוסל, אני אביא אותך לבת של דינה שלך."
אחיו הצעיר ממנו, מוטל, כבר היה איש העולם הגדול, הוא הגיע למושבות: רחובות, פתח-תקוה, חדרה, זיכרון-יעקב ועוד, בשליחותם של מוסדות שונים כמו ישיבות ובתי יתומים כדי לאסוף תרומות. הוא היה מגיע אלינו הביתה לעיתים קרובות, לן אצלנו וקובע את ביתנו כמרכז הגיחות שלו למושבות הללו. למרות זקנתו המתקדמת, היה במצב בריאות טוב מאוד, והבדיחות שפעו מפיו כמו בימי עלומיו בסמטאות העיר העתיקה.
בצעירותם למדו יוסל ומוטל בישיבה בעיר העתיקה, כנראה שהאם חיה לא אמרה נואש, ומהיותה אישה חזקה ונמרצת שמסוגלת להשליט את רצונה, הצליחה להושיב אותם על ספסל הלימודים לתקופה מסויימת, בניין הישיבה היה ממול בית מגוריהם, ויתכן שלאם היתה שם נקודת תצפית נוחה, מביתה, להשגיח שבניה לא יתפלחו לשוטט בסמטאות.
חברם ללימודים של יוסל ומוטל היה אברך צעיר בשם אברהם שטמפפר, הוא היה אחיו הצעיר של יהושע שטמפפר, ממייסדיה הראשונים של המושבה פתח-תקווה, יהושע הגיע ארצה ברגל מהונגריה, עלה לירושלים וראה את מצבם העלוב של היהודים שמתפרנסים מכספי החלוקה ששולחים להם נדבנים יהודים מקהילות ישראל בגולה, הוא התחבר ליואל משה סלומון, איש ירושלים, ולדוד גוטמן, אדם בעל ממון, יליד הונגריה שהיו בדעה אחת עימו שבניהם ובנותיהם של היהודים הירושלמים חייבים להתנתק מאורח החיים של אבותיהם ולקום ולייסד מושבות חקלאיות ולהתפרנס מיגיע כפיהם בכבוד, וכך נוסדה אם המושבות פתח-תקווה.
[הערה: החלום והתוכנית לעלות לארץ ישראל ולייסד בה מושבה החלו בהונגריה ולא בירושלים, ולשם כך עלה יהושע שטמפפר בשנת 1869 ברגל לירושלים, ואחריו שאר משפחות שטמפפר וראב, קרוביו, לארץ ישראל. זו היתה ראשית המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, וללא שום קשר ליואל משה סלומון. – אב"ע].
בעקבות הבן הבכור עלתה ארצה כל המשפחה מהונגריה, האב ר' בנימין שטמפפר וילדיהם: מנחם-יהודה, עקיבא, בילה, רבקה, יחזקאל, ואברהם. הם התיישבו בירושלים, המשפחה היתה מכובדת מאד בקרב יהדות הונגריה וגם בירושלים בקרב התושבים המקומיים.
אברהם היה בן ארבע שנים בעלותו ארצה. עוד בהיותו נער, הצטרף לאחיו יהושע ומנחם- יהודה שטמפפר והתיישב בפתח-תקווה.
בערבי שבתות וחגים הוצבו נערים, שעדיין לא היו להם משפחות, לשמירה על הגורן, ובאותו לילה הגיע תורו של אברהם לשמור. היתה חשכה מוחלטת, פתאום התנפלו כמה מערביי הסביבה כדי לשדוד תבואה מהגורן, הם פתחו ביריות, ואברהם נפגע מקליע רובה שספג בשוק הרגל, שהיה תקוע שם עד יום מותו, הוא השיב אש לכיוון הירי, ונלקח לטיפול רפואי בידי התושבים, שנזעקו למקום לשמע הירי.
בבוקר מצאו את אחד השודדים שרוע על האדמה ללא רוח חיים. אברהם נאלץ להימלט על נפשו מפני הז'נדרמים הטורקים שהגיעו למושבה כדי לערוך חקירה.
תושבי פתח-תקווה נתנו לאברהם סוס זקן, והורו לו להסתלק מיד מהאזור, וכשהוא פצוע יצא ברכיבה והתרחק משם.
הוא הסתתר זמן מה בצפת. וכאשר נרגעו הרוחות חזר לירושלים והמשיך את לימודיו בישיבה.
חבריו ללימודים היו שני הנערים ילידי העיר העתיקה: יוסל ומוטל, השנים השתלבו היטב בסביבה, התלבשו בתלבושת מזרחית כמנהג המקום, ומצאו שפה משותפת עם שכניהם הערבים, הטורקים והארמנים. אברהם שטמפפר היה שונה, השפעת בית הוריו בעל התרבות האירופאית היתה חזקה עליו יותר, מה שלא הפריע לו לצפות לעבר ביתם של חבריו יוסל ומוטל ולהבחין באחותם דינה שהייתה נערה יפה ולהתאהב בה.
סיפור אהבה זה היה יוצא דופן לאותה תקופה, השדכן, שהוא הינו היוזם של כל קשרי החיתון אצל עדות ישראל של אותה תקופה, לא היה מעורב במקרה הזה, אלא היתה זו אהבה ממבט ראשון.
ר' בנימין שטמפפר, שהתאלמן מאשתו עוד זמן רב לפני כן, דאג שילדיו יינשאו ויקימו לעצמם משפחות, וכאשר הגיע הבן אברהם לפרקו, החלו לשדך לו את מיטב הבנות מהמשפחות המיוחסות ביותר, אבל הוא דחה את כולן ולא אמר מדוע.
לבסוף לקחו האב לשיחה ושאל אותו לפשר הדבר, ומדוע הוא מסרב להינשא.
"לא העזתי להגיד לך אבא," ענה לו אברהם, "אבל מכיוון ששאלת אותי, אענה לך, אינני מסרב להינשא, נהפוך הוא, אני דווקא רוצה מאוד, כי חשקה נפשי בדינה בת ר' עקיבא גולדשמיד, שהוא צורף זהב, אבל חששתי ששידוך זה לא יהיה מכובד מספיק בעיניך ותתנגד לו."
כאשר שמע זאת ר' בנימין שטמפפר, הרגיע את בנו ואמר לו כי זה דווקא מכובד מאוד בעיניו להשתדך ליהודי המפרנס את משפחתו בכבוד מיגיע כפיו, "ושנית, בני, הנך יתום מאם, ואין מסרבים למשאלות ליבו של יתום." ואז שלח ר' בנימין שטמפפר שדכן לר' עקיבא ולאשתו חיה וביקש מהם את בתם לאישה עבור בנו. כמובן שר' עקיבא ואשתו חיה הסכימו מיד לשידוך המיוחס הזה בחפץ לב.
אברהם ודינה שטמפפר, שהם סבא וסבתא שלי, נישאו במזל -טוב וקבעו את מקום מגוריהם בעיר העתיקה בירושלים, שם נולדו להם ארבעה ילדיהם הראשונים ב"חוש" [בחצר] שברובע היהודי, תחילה נולדה הבכורה חנה, אחריה נולדו שלמה, רבקה ואסתר – אימא שלי.
מכיוון שידעתי לדבר בשפת יידיש, יכולתי לשוחח עם סבתא דינה, ומפיה שמעתי סיפורים מימי עלומיה ומביתו של חמיה ר' בנימין שטמפפר. כילידת העיר העתיקה, ששם קיבלה את חינוכה, היה עליה להתאמץ כדי להשתלב בבית בעל אורח חיים ונימוסים אירופאיים, היא סיפרה לי על שולחן האוכל המשפחתי, עם כלי הכסף היפים וגינוני הנימוסין שהיו נהוגים בין בני המשפחה; אבל ר' בנימין שטמפפר, ברוב נדיבותו ואצילותו, היה מתחשב בכלתו, וכדי שתרגיש מקובלת בקרב בני המשפחה, היה נוהג להבליט את יתרונותיה ומשבחה באוזני כולם על מסירותה למשפחתה ועל בקיאותה בספר התפילות ועל ברכת המזון שידעה בעל-פה.
בינתיים התחילו לבנות את השכונות החדשות שמחוץ לחומות העיר העתיקה, סבא אברהם שטמפפר, מהיותו אדם מודרני ובעל ערכי תרבות מתקדמים, עזב בהזדמנות הראשונה את העיר העתיקה, ויחד עם משפחתו עבר לגור לשכונה חדשה מחוץ לחומות. תחילה גרה המשפחה בשכונת "אחווה" שנוסדה על-ידי קבוצת אנשים מיקירי העיר, וביניהם סבא אברהם, שהקימו את חברת "אחווה" שבה מצאו חבריה הזדהות בהשקפת עולמם המתקדמת, ועזרה הדדית איש לרעהו.
מאוחר יותר עברו לשכונה חדשה שנבנתה מול מאה שערים בשם בתי-ההונגרים, שהוקמה על ידי קבוצת חסידים מהונגריה, שלמען בנייתה נשלח ר' יהושע שטמפפר לארה"ב כדי לאסוף כספים. זו היתה התקופה שתושבי פתח-תקווה נאלצו לעזוב את המושבה בגלל הקדחת שהפילה בהם חללים, והוא הסכים לצאת למסע זה רק בתנאי שיאפשרו לו לאסוף כספים גם עבור פתח-תקווה, ותושביה וכך היה.
בבתי ההונגרים [בתי אונגרן] נולדו לאברהם ודינה שלושה ילדים נוספים: מאיר, רחל ויהודית.
ר' אברהם שטמפפר היה שונה מיתר דיירי השכונה, הללו לבשו בגדים חסידיים: מעילים שחורים ארוכים, גרביים לבנות; ובשבתות, בחגים ובשמחות חבשו "שטריימלים", ואילו אברהם לבש חליפה אירופאית רגילה עם מעיל קצר ומגבעת אנגלית כפי שחבשו בלונדון.
יהודי ירושלים השתייכו לקהילות שונות בגולה, וחיו מכספי החלוקה ששלחו אליהם תורמים יהודים מקהילות אלו. הם לא עבדו אלא חבשו כל היום את ספסלי בית המדרש ולמדו תורה. לעומתם סבא אברהם סירב בכל תוקף לקבל את כספי החלוקה, והיה משכים קום והולך ל"שטיבל" לתפילת שחרית שבו היו מתפללים "עמך" אנשי עבודה, בעלי עסקים זעירים, בעלי מלאכה ושירותים שונים שמיהרו לעמל יומם.
סבא אברהם היה מוכר בירושלים כבן למשפחה מיוחסת מאוד שגם עסקה בשליחויות ציבוריות לרווחת הכלל, ודיירי השכונה עצמו עין מ"התנהגותו המוזרה", ולמרות זאת המשיכו לכבד אותו. לאחר התפילה מיהר אברהם לעבודת יומו כדי להשתכר למחייתו ולפרנס את משפחתו, הוא עבד בבית דפוס כמדפיס, וכאשר העופרת הזיקה לבריאותו, הוא עבר לחברת "זינגר" ועבד כסוכן מכירות של מכונות תפירה.
סבא אברהם שטמפפר היה אהוב על בני משפחתו, ידידיו ומכריו, הוא אהב את סבתא דינה, התחשב בה מאוד שהיא מטופלת בשבעה ילדים, ועשה הכול כדי לסייע בעדה בעבודות הבית; באותה תקופה היו אופים לחם בבית, הוא עזר לה ללוש את הבצק ולגלגלו לכיכרות, אחר-כך הניחו את המאפה בתבניות אפייה לפני לכתם לישון כדי שיספיק לתפוח במשך הלילה.
למחרת, השכם בבוקר לקח סבא אברהם את התבניות למאפייה שהיתה מול ביתם, והכניס אותם לתנור האפייה, ומשם המשיך את דרכו לבית הכנסת לתפילת שחרית. כאשר חזר מהתפילה הלחם כבר נאפה, והוא לקחו והביאו הביתה למשפחתו. בבית הכין דייסה לילדים ופרס להם את הלחם הטרי, הכין עבור הילדות הקטנות כריכים עבור בית הספר, ורק אז הלך לעבודת יומו.
בשנים ההן עדיין לא היו מים זורמים בבתי התושבים, אצל כל משפחה במטבח הבית עמדה "טנאג'ה", מיכל חרס גדול דמוי כד, ושואב המים השכונתי שאב מים מן הבור שהיה בחצר הבית, ונושא אותם על ה"אסל": מוט שמניחים על הכתפיים, ותולים עליו שני דליי מים, ושופך אותם לתוך ה"טנאג'ה", לשימושם של בני הבית.
כאשר הגיעה "שמחת בית השואבה" במוצאי שמחת תורה, החסידים מתפללי בית הכנסת היו עוברים מבית לבית, פורצים למטבחים, שולפים מתוכם את ה"טנאג'ות" החוצה למרפסות ולחצרות, הופכים אותן ושופכים את המים על הרצפה, וכולם רוקדים ומקפצים בתוך השלוליות, זכר לניסוך המים בבית המקדש שקשור בהכנות לבוא עונת הגשמים.
ועל זה אמרו חכמים: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה בימיו."
מאחורי הבית, במורד המדרגות האחוריות, היה שדה פתוח שגבל עם שכונת בית-ישראל. כל יום אחר-הצהריים הופיע שם עדר עיזים שחורות בהנהגת רועים בדואים, עקרות הבית היו יורדות וכלים בידיהן לקנות חלב ישר מעטיני העז לתוך הכלי.
שנים רבות מאוחר יותר גם אני זכיתי למלא את שליחותה של סבתא דינה, לרדת לעדר שבשדה ולהביא לה כלי מלא בחלב עיזים טרי וריחני.
את מצרכי המזון קנו בשווקים של מאה-שערים, מחנה-יהודה, או שמדי פעם הלכה סבתא דינה לערוך קניות בשוק של העיר העתיקה, ובאותה הזדמנות ערכה ביקור אצל הוריה עקיבא וחיה, אלה התגוררו בעיר העתיקה כל חייהם, באותו בית מעל שורת החנויות, עם אותה חצר עילית.
יום אחד, בעוברה דרך שער יפו, הבחינה דינה בהתקהלות, היא התקרבה למקום וראתה אנשים רכובים על סוסים אבירים לבנים, ואז התברר לה שהיתה עדה למעמד היסטורי, כאשר ראתה במו עיניה את הקייזר וילהלם השני, שנפגש עם הד"ר הרצל, השנה היתה 1898.
בגלל המצב הכלכלי הקשה בירושלים, ניסה סבא אברהם שטמפפר את מזלו ביבשת הרחוקה אוסטרליה, אבל נוכח לדעת שכדי לפרנס משפחה גדולה, יהיה עליו לעבוד שישה וגם שבעה ימים בשבוע, מה שיביא לידי חלול שבת, זו היתה התקופה של לפני מלחמת העולם הראשונה, ולפני מהפכת אוקטובר ברוסיה, ועדיין לא היה קיים שבוע עבודה מקוצר בן חמישה או שישה ימים, לפעמים פועל נאלץ לעבוד שבעה ימים בשבוע כדי לפרנס את משפחתו. וכאדם שומר מצוות – בשום פנים ואופן לא היה מוכן להתפשר על חילול שבת. הוא שהה שם משך שלוש שנים, וחזר ארצה ממש לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
המשך יבוא
* * *
צהריים עם קיגל יהודי חלוֹמי ל-4 ב"שְטֵייטְל"
ברחוב עלייה בת"א ב-300 שקל, כולל התשר
מאת ס. נידח, סופרנו לתיפקודֵי האיצטומכה, שחזר מפאריס
החברים הטובים שלנו מהמסע לפולין עשו את הדרך הארוכה מקריית אונו לתל אביב ובאו לאכול איתנו צהריים אבל היה להם תנאי אחד – במסעדה יהודית. האמת היא שלאחרונה המצב בתחום המסעדות היהודיות אינו קל, אך לא נוציא כאן דיבתן רעה. החלטנו אפוא להסתכן ולהגיע למסעדה שאיש מאיתנו טרם ביקר בה והיא "שטייטל", בית בירה ואוכל יהודי ברחוב העלייה. המקום לא היה מלא במיוחד. קיבלו אותנו בסבלנות ובמאור פנים. ואנחנו נספר נאמנה על כל אשר אל פינו בא.
1 כוס קטנה בירה גולדסטאר קרה מהחבית – 15 שקלים
1 כוס בירה גדולה כנ"ל – 17 שקלים. ותענוג לנו לחזור לציין כי בכל מקום שמגישים בו "גולדסטאר" ועוד מהחבית, אנחנו מעדיפים את הבירה הוותיקה והמצויינת הזו על פני כל בירה אחרת, למעט אולי שאנחנו חוטאים לפעמים בגינס. הנאמנות ל"גולדסטאר" מלמדת אותנו גם שהמסעדה אינה פלצנית וגם לא יקרה במיוחד.
1 בקבוק קטן בירה מאלט (שחורה) "נשר" (החלה מיוצרת בשנת 1935 ומלווה את כל חיינו ללא שינוי! ועוד קודם לכן את אימותינו כשהיו נושאות אותנו בכרסן!) – 10 שקלים.
1 גפילטא (כך נכתב בחשבון), והכוונה לקציצת דג ממולא, גפילטע פיש, עם פלחי גזר וקערית חזרת חריפה, טרייה ויוצאת מן הכלל – 22 שקלים. קציצת הגפליטע פיש היתה גדולה, בהירה, מוצקה, טחונה עם העור והעצמות, הורגש בה מאוד טעם דג הקרפ, ולדברי המיסתורית הורגש בה קצת יותר מדי לחם. אני נהניתי אבל לעומת מה שאני מקבל בבית מחווירות כל מנות הדג הממולא שאפשר לקבל בחוץ. הציר היה מימי וכמעט לא מורגש.
3 מנות של רגל קרושה – 42 שקלים. היות שאני לא יכול לגעת בדבר הרוטט והמרתיע הזה, אין לי אלא לסמוך על שלושה הסועדים האחרים שנהנו מאוד ואמרו שהמנות מלאות תוכן אם כי לדעת המיסתורית יש בהן ג'לטין. גם אלה הגיעו עם קעריות החזרת החריפה, ושתי מנות של לחם לבן אחיד טרי לכל השולחן על חשבון הבית. גם מים קרים ותוספות חזרת, חופשי.
1 צלחת מרק עוף אמיתי חם מאוד עם 3 קרפלאך (כיסונים) גדולים ממולאים בשר טחון ובצלחת הגדולה גם קצת איטריות דקות ונימוחות בפה – 26 שקלים. טעים מאוד, ואני בשתי המנות הראשונות האלה, דג ומרק – סיימתי בשמחה את הארוחה כולה. לא פעם אני מעדיף לקחת שתיים וגם שלוש מנות ראשונות טעימות במקום להיתקע במנה העיקרית שלפעמים היא ממש משעממת או גדולה מדי לאנשים זקנים כמוני.
2 מנות גולאש בשר עם סלט ירקות ומחית (פירה) תפוחי אדמה – 78 שקלים. הצלחות גדולות וגדושות והבשר טעים, מתובל הונגרי ומתפורר בפה. אני יודע זאת כי עזרתי למיסתורית לסיים את מנתה ובתמורה השארתי לה לגימות מרק אחדות עם זנב הקרפל'ה השלישי בצלחת.
1 מנה של צלי פרגיות – 39 שקלים. הוגשה בצלחת כמות רצינית של חזה עוף עשוי בגריל או במחבת-גריל, עם תוספת סלט בלבד, בגלל הדיאטה, ונצפה נאכל בתיאבון רב ולא נותר פרור בצלחת.
1 מנה קיגל עם 4 כפיות – 17 שקלים. זו היתה המנה הטעימה ביותר של הארוחה, ולשמה בלבד מומלץ לרוץ ל"שטייטל" ולהשאיר מקום בבטן למנה האחרונה. הקיגל העסיסי היה חום ועשוי היטב ומלא צימוקים, שקדים, פיסות תפוחי-עץ, עקבות ריבה וניחוחות תפוזים ולימונים, קינמון, סוכר, וכמובן איטריות אפויות היטב. מה נאמר ומה נדבר, אפילו עתה, בכתיבת הזיכרונות האלה, עולה טעמו בפי בגעגוע רב. זה היה הקיגל של הקיגלים, האי-מא של הקיגלים! מאכל מלכים יהודי. וטוב שהחבר הטוב יצא החוצה לעשן, שאז יכולנו לחלוק בינינו גם בחלקו בקיגל. אזהרה! אין זה קיגל ירושלמי ואין בו פלפל שחור נוסח מאפיית אנג'ל!
המחיר לתשלום היה 266 שקלים ועיגלנו ל-300 שקלים עם התשר.
הכתובת: שטייטל, בית בירה ואוכל יהודי, רח' העלייה 43, תל אביב, פינת ידידיה פרנקל (לשעבר עמק יזרעאל). טל. 03-6878096, 053-422769. פתוח בימי שישי ושבת, שבהם, לדברי הבעלים, נאסף כשליש מהפידיון השבועי. המזון כשר אבל למסעדה אין תעודת כשרות כי היא פתוחה גם בשישי בערב ובשבת. אפשר לעבור במכונית ולקחת טשולנט בשבת בצהריים. אין בעייה של חנייה באיזור בשבת.
הקיגל!
* * *
מאוד אהבתי את ספרו של שמאי גולן
שלום רב,
מאוד אהבתי את ספרו של שמאי גולן. הוא בן גילו של אבי, שהוא מילדי טהרן. הדמויות חיות ודווקא המילים הרזות מעבירות כאב רב עוצמה, על הישוב היהודי בארץ שאטם עיניו ואוזניו מלראות את הנעשה באירופה למרות העדויות, על החיים שאחרי השואה ובצילה. מומלץ מאוד!
בברכה,
רונית ש.ק.
* * *
"העולם ההפוך של מרכז אדווה"
על פי נחמיה שטרסלר
בראשית השבוע נתקפנו חרדה למשמע החדשות ויומני החדשות ב"קול ישראל", אשר חזרו שוב ושוב על צרור הבלים מבית מדרשו של מרכז אדווה, לפיהם אין נקודה אחת של אור בחברה ובכלכלה הישראלית, הכול שחור, נסוג, מידרדר ומה לא! – עד שנזכרנו שמדובר במרכז אדווה, שמתמחה במחקרים מוטים מבחינה פוליטית ולאומית, ואם איננו טועים גם פרו-פלסטיניים. שמחנו אפוא לקרוא ברשימה של נחמיה שטרסלר "העולם ההפוך של מרכז אדווה" את המשפטים הבאים:
"למרכז אדווה, החוקר את החברה בישראל ודוגל בשיוויון, היתה בעייה. 2007 היתה שנה טובה מדי. הצמיחה היתה 5.3%, האבטלה המשיכה לרדת, השכר עלה, האינפלציה היתה אפסית, נוצר עודף במאזן התשלומים ונרשמה אפילו ירידה קלה באחוז המשפחות החיות מתחת לקו העוני.
"איך יוצאים מזה? הרי אנחנו במרכז אדווה חייבים להוציא דו"ח קטלני על כל מה שזז, על כל ממשלה קפיטליסטית חזירית שרק פוגעת והורסת. אך 2007 טובה כל כך, שאפילו אנחנו לא נצליח להשחיר את פניה.
"ואז נמצא הפתרון. במקום להוציא דו"ח שנתי, החליט המרכז להוציא השבוע דו"ח עשור, מ-98' עד 2007. כך הייאוש נעשה הרבה יותר נוח. כי בשנים הללו יש גם את שנות האינתיפאדה עם צמיחה שלילית ואבטלה גבוהה – ואז הממוצע נראה הרבה יותר שלילי. כך ניתן לכתוב דו"ח אימתני עם עיוותים, הפחדות, חצאי אמיתות והמצאות לרוב – והמוניטין נשמרים."
נחמיה שטרסלר, במדורו "ושלא יעבדו עליכם",""דה מארקר", "הארץ", 16.12.08.
אהוד: מעניין מידי מי, בארץ או מחוצה לה, מגיעים הכספים המאפשרים למרכז אדווה "לחקור" ולהוציא את דו"חותיו המסולפים והאנטי-ישראליים, דו"חות המתקבלים בברכה ובאמון מלא מצד חלק מן התקשורת הישראלית המטומטמת והחסרה כלי ביקורת אלמנטאריים לַידיעות היחצ"ניות המרעישות שהיא מספקת לנו על חשבון השידור הציבורי!
* * *
יחיעם פדן
כל מילה אמת, ולכן ה"תוספת" מיותרת
אהוד בן עזר: המנוול שידו לא רעדה כאשר שפך חומצה על עינו של שוטר ישראלי בפינוי בית המריבה בחברון, ופצע אותו קשות – הוא טרוריסט יהודי ויש לטפל בו ביד קשה כמו שמטפלים בטרוריסט פלסטיני שמבקש לקעקע את יסודות קיומה של מדינת ישראל.
הפושעים היהודים האלה, שאינם משרתים בצבא ובוודאי רובם חיים על חשבון המדינה והציבור – [יחיעם פדן: זה לא ממין העניין; גם למשרתים בצה"ל ולמשתכרים-לחם-בעמל-כפיים אין זכות לפגוע בשוטר! מחר יהיה הפוגע [חו"ח] במיל' ועובד חרוץ...]– גורמים לעולם לחשוב שהיעדר השלום אינו בגלל רצונם הנחוש של מרבית הערבים והמוסלמים להשמיד אותנו – [וכן הלאה וכן הלאה. ראה אהוד בן עזר: "המנוול שידו לא רעדה", גיליון 401].
* * *
תקופה של פרוספריטי צפוייה לעיר טבריה
ולתיירות המגיעה אליה לאחר השלום עם סוריה
עם התגברות הסיכוי שחיילים סוריים ישכשכו רגליהם וישתינו במימי צפון-מזרח הכנרת – עולים פלאים ערך הנדל"ן והתיירות בטבריה וזאת מהסיבה הפשוטה שכאשר האיראנים יטילו פצצות גרעין אחדות על ישראל לאחר חתימת הסכם השלום שלה עם סוריה, הם לא יטילו אותן קרוב מדי לגבול הסורי עם ישראל בכנרת, וכך תהיה טבריה העיר הגדולה ביותר בישראל!
* * *
עוד ברכות ל-400
שלום אהוד,
אתה מוצף ברכות לחגיגת ה-400 ובצדק, בעיקר בשל הפתיחות למיגוון הדיעות והנושאים. מיספרים עגולים, כפי שאתה יודע, יוצרים מחוייבות שאינה ניתנת לפעמים לשליטה, לכן, בין ארוחה דשנה (ומדווחת בטיב ובמחיר) לבין הנאות אחרות (הנרמזות פה ושם) שמור על רצף, איכות והתמדה.
איליה בר זאב
* * *
וברכה מאח-לַנֶשֶׁק בבסיס הטירונים של הנח"ל
אהוד אחי לנשק, (בית דראס 1954-55),
ברכותיי לגרגרותיך על 400 מהדורות ליליות מוקפדות ומגוונות של עיתונך המדוא"ל. אין ספק כי קבין מרובין של חריצות נשקלו על ידיך. אני בעברי ילד רחובות ולאחר פרקי חיים שמשולבים בהם ירושלים, חיפה, יעדי אל-על בעולם ועוד מגורי ארעי שונים, אני מקנן מזה 40 שנה בתל-אביב. יען כי כך, אין פתח-תקווה פורטת על שום נים בקרבי ושש אני לקראת ימות יובל תל-אביב הממשמשים ובאים (אימי, רוחמה גרף, אשת לפידות נאדרה, ילדת יפו ותל-אביב הקטנה, הנחילה לי לא מעט יחס לתל-אביב), אשר מעיד אתה בעצמך כי תפנה אליהם את משאבי מרצך.
ערן גרף
* * *
כתבן בלתי נילאה
אהוד,
יישר כוח על כתיבתך הפורה. זה מזכיר לי את פרופ' הלפרין, שהיה מנהל הבנק לחקלאות ולימד פרקים בכלכלה במסגרת הפקולטה ברחובות. הוא נהג להגיע לשיעורים עם עשרות דפים בכתב ידו, אותם היה קורא לנו מילה במילה.
כאשר שאלנו אותו למה הוא טורח להעלות את כל הדברים הללו על הכתב במקום להרצותם, הוא נימק זאת בהיותו כתבן בלתי נלאה. ואין ספק, לפי מסת הדברים שאתה כותב, שאתה עולה עליו פי כמה וכמה, ואנא קבל זאת כמחמאה.
משה בר-יוסף
* * *
וורן באפט:
"רק כשהגאות נעלמת מתברר מי שחה בעירום!"
[והדבר נכון לגבי עוד תחומים. נחשו איזה! אבל מהבחינה הספרותית שחייה בעירום מעניינת יותר!]
ייתכן שהתרמית היתה נמשכת אלמלא המשבר הפיננסי הגלובלי. דרישות לפדיון כספים בהיקף של 7 מיליארד דולר, מצד משקיעים שביקשו לסגת משוקי המניות, אילצו את ברנרד מאדוף להודות שהכספות שלו ריקות. הדבר חיזק את טענתו של וורן באפט, לפיה רק כשהגאות נעלמת מתברר מי שחה בעירום.
"דה מארקר", "הארץ", 16.12.08
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
פריס או ירושלים?
זה עתה שטפתי את מיצי, חתולת האנגורה שלי, ממי-הסבון, ושערותיה הארוכות דבקו לעורה וכולה נצטמצמה על-ידי כך וגופה הקטן והרזה רעד כולו מקור – עטפתי אותה במגבת ישנה, שמתיה בשמש וישבתי לידה. לאט-לאט החלה לנהום קלות, למצמץ בעיניה ונידמה היה שהיא נרדמת, ופתאום – פקודה: "בואי!"
כשאימי היתה נותנת פקודה אי-אפשר היה לא להישמע לה. היתה לה יד קטנה ונוקשה מעבודה, שהיתה תוקעת בין כתפיי הרזות ומכוונת לאשר תרצה – וכך כיוונה אותי כשהיא מיישרת את הסרט האדום בשערותיי ומנקה את רגליי היחפות מן החול שדבק בהן, דוחפת ומכוונת ישר ל"סאלון", משם הגיע בליל-דברים ביידיש, גרמנית ורוסית – היה זה עניין רגיל בביתנו: תיירים – עסקנים ציוניים מחוץ-לארץ. כשנכנסתי עברתי על שורה שלימה של אנשים כשאני מושיטה להם את ידי לשלום – בתנועה שבה הייתי בחורף מרכסת את כפתורי נעליי הגבוהות: אחד אחר השני, אחד אחר השני, וליבי נתון למשהו אחר. כעת ידעתי בדיוק מה עליי לעשות. עליי לתת "מיספר" – עליי לשעשע את האורחים בדקלום או בשיר; הייתי למשל מדקלמת בפאתוס רב:
"שלום לך מרתה, תמתי עד נצח! הנני שב לקרב, כי נרפא הפצע."
או:
"דליה דליה, אין את ענייה.
אנה תסעי – – – "
וזאת בקול נוגה ורך, והפעם בחרתי בשיר: "אשא עיניי אל ההרים", פרק תהילים שמורתי הרוסית הצמידה אליו מנגינה אוקראינית לאומית, קשה למדי; היו שם עליות וירידות – והיה צריך "לבצע" אותו ממש. היה לי סופרן חלק, וניגשתי מיד לעניין ועשיתי את מלאכתי באמונה: פתחתי את פי ברחבות ובתמימות רבה, כמו שעושות ילדות קטנות בשעה שהן שרות, ביטאתי את המילים של הטקסט העתיק בקלות ופשטות רבה אבל במקום שרוב הילדות היו מתעייפות, מתחילות להתנשם וגומרות בפיאניסימו צרוד במקצת – עליתי אני לטונים הגבוהים של הפינאל בקלות, וגמרתי בצליל רם ונקי.
רעם של מחיאות-כפיים ניתך עליי. אני עמדתי על מקומי כברווז בתוך גשם, ובעקשנות היבטתי אל אימי. חיכיתי לאות שיינתן – להסתלק! אבל האות לא ניתן.
ומיצי ודאי וודאי שיצאה מן המגבת – היא תתגולל בחול החם ותקלוט לתוך שערותיה הארוכות והמשייות קוצים ואניצי-קש, ושוב תהיה מלוכלכת. ואני אהבתי לייבשה בשמש כדי שתהא דומה לפקעת של מוך לבן, כששתי עיניה הירוקות נתונות בו כשתי פנינים ירוקות.
ופתאום צצו לפניי שתי עיניים קרות מוזרות, וקול קשה פנה אליי:
"הגידי לי בתי, היכן היית רוצה להתגורר, בפריס או בירושלים?"
פריס או ירושלים? – עליי לענות מיד, עליי לעשות את חובתי – פריס? מעודי לא שמעתי שם כזה. במוחי עברו שמות שונים: ראש-פינה, זכרון, רחובות, גדרה... ואולי זה כפר ערבי אחרי גדרה?
עניתי בקיצור נמרץ: "ירושלים!"
מיד ראיתי לפניי את האשנב בבית סבתא, כשמתחת לאשנב עומד שולחן ועליו שרפרף, וכשעולים על השרפרף מוציאים את הראש דרך האשנב ומיד משקיפים על פני נחל קדרון ורואים מין מפה פרושה, שיצורים זוחלים עליה לאיטם: חמורים טעוני-שקים וערביות עטורות סלי-ירק על ראשיהן עולות במעלה ההר, וההרים, מסביב – אשא עיניי אל ההרים... הידהדו המילים באוזניי, ופתאום הרגשתי באטמוספירה שסביבי ונתברר לי – "שקלעתי אייזן", וכי מילאתי את חובתי לכל הדיעות, ומבלי לחכות לאות – קפצתי קפיצה גדולה אחת, ועוד אחת – ופרחתי החוצה.
אחר שנים, בימי קונגרס אחד, נמצאתי באכסניה שבה גר גם אותו "איש ברזל" בעל העיניים הקרות. ישבתי באולם ולפניי גל של מעטפות וגלויות, וכולי שקועה בכתיבה הביתה – לפתע צצו העיניים הקרות ההן מעליי:
"כותבים הביתה, מה? – 'אשא עיניי אל ההרים?'..."
*
נכתב: 1952-1951 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1903. נדפס לראשונה: "הארץ", 4.4.1952. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 105.
נוף ירושלים הנשקף כאן לעיניה, דומה לזה המצוייר בתמונת השער "דרך בין זיתים", מאת נחום גוטמן, 1927. ציור זה רכשה ממנו אסתר באותה תקופה, והיה מול עיניה שנים רבות.
בשנת תרס"ג, 1903, ביקר בארץ-ישראל המנהיג הציוני מנחם אוסישקין. ברצונו היה אז לאחד את כל היישוב באמצעות הנהלה ציבורית אחת שאליה יישלחו נבחרים מכל מושבה. הוא ביקר אז בכל המושבות, והגיע כמובן גם לפתח-תקוה, שהיתה המושבה הגדולה בארץ. בהיותו בה סר לביקור אצל יהודה ראב, אביה של אסתר. לימים סיפר יהודה ראב, בספר זיכרונותיו "התלם הראשון", עמ' 144-143, את גירסתו שלו על אותה פגישה:
מנחם אוסישקין ביקר אז בארץ, וביקרני בביתי. הוא פנה בעברית אל בתי אסתר, שהיתה אז ילדה. "היכן את רוצה לשבת?" (רצה לומר – לגור).
"בכיתה השמינית," ענתה.
"לא זה, היכן רוצה את לגור, בבירה?"
"אתה חושב בירושלים?" – שאלה, – "לא, כאן בפתח-תקוה."
אוסישקין לא הסתפק בכך, והמשיך: "כוונתי לא לירושלים, אלא לפריז. הרוצה את לנסוע לפריז?"
"לא, אני רוצה להיות בארץ אבותיי!" ענתה הילדה בכעס.
עם כל הכבוד לאוסישקין, לא שכחתי לו עד היום מיבחן זה. אוסישקין, שלא היה איסטניס ביותר, לא נמנע אפילו מלהוסיף:
"את הדברים האלה שמו בפיה..."
ובכן, לו ענתה הילדה "בפריז", הרי השערוריה הידועה על שאיפת הדור הצעיר ל"צרפתית" ולהגירה לחוץ-לארץ. כיוון שענתה מה שענתה – מסתמא הכינו אותה לכך. כאן כבר לא היה רצון "לראות", אלא לסלף...
הפרה הכחולה
אילו היו משקיפים בימים ההם על המושבה, ועל הביצה רוויית-המים שעל ידה, מ"מעוף ציפור", היו רואים כתם ירוק גדול על פני מפה של מרחבי אדמה אפורה-צהובה המשתטחת עד אין סוף.
גבעות מכוסות חילפה צהבהבה ממערב, והרי-יהודה מטורשים, מסולעים, חרוכי-שמש ממזרח; ושמש אכזרית מטיילת ומולכת על הכל; ימים ארוכים וחרוכים, ללא ענן, ורק טללים בלילה מחלישים את היקוד. אבל במושבה, בנאות-מידבר זה – הכל טרי ורענן כפליים.
צבעים לוהטים, כל צבע זועק – כל צורה בולטת באופן בראשיתי וחד-פעמי, ומאחור – אפס, מידבר, הדממה באה ממנו – מן המרחבים הריקים שמסביב, הדממה נכנסת גם ביום לתוך הבתים, היא מאיימת, בדידות בבתים; מין מציאות זרה באה, מן המרחבים הריקים היא באה; היא מורכבת מדממת-המידבר, מפחד הסביבה הערבית – והמרחבים הריקים – הורגים, בדרכים המשובשות, בפינות נידחות – מתנפלים: הם שמה, השכנים הרוצחים, יומם ולילה: חלום בלהות של אמא, ולפעמים גם שלי: ערבי רודף אחריי, ורוצה להרגני, ערבי והריגה – היינו הך, וזו מציאות של ממש וסכנה של ממש.
אבל בנאות-המידבר – המושבה – כאן, בפנים, הכל שלנו, הכל נפלא; כאן, בפנים, הכל ירוק: אוקליפטוסים, מנפנפים בשבטים רכים, ריחניים, את אוויר-הים הלא-רחוק – מול פני-אדם. החצר רחבה, גדורה בשיטה קוצנית, המתכסה בסתיו פריחה צהובה-ריחנית, לא הרחק מן הבית הרחב, במורד, עומדת אורווה אדומה, בת שתי קומות (מניין הצבע האדם הזה? והסיגנון הזה!) – בעלייה שמורה השחת הקצוצה לבהמות – לחם החורף שלהן; ולמטה – כל בהמות המשק, ולהן צבעים שונים – הסוסים צבעם אחיד, ורק גוונים מפרידים ביניהם.
שלושה סוסים, כולם חומים-אדומים: האנס, קלוץ ובראון. והפרות? כאן אני מגיעה לסיפור הפרה הכחולה – הראיתם מימיכם פרה כחולה? על "אדומה" ודאי שמעתם.
יום אחד חזר אבי משוק-הבהמות בלוד רכוב על האנס, זה היה שמו אחר-כך, ומאחוריו קשורה בחבל, לאוכף, משרכת דרכה, פרה משונה, כחולה-סגולה: רק פניה וביטנה לבנים, ועטינים ענקיים לה. וכולה דומה לאשה לבקנית בריסיה הלבנים ובעפעפיה הוורודים.
השעה – שעת-ערב, ואנו יושבים כולנו במרפסת, ואבי נכנס בשער, ברוב-כבוד, על האנס שקנה באותו יום, ואחריו נסחבת לה "הכחולה" –
"מה זאת?" – פרצנו כולנו בצחוק – "פרה כחולה?"
אבי לא הניד עפעף.
"כן, הביטו! האם איננה יפה ומיוחדת? ונוסף לזה, עטינים מצויינים לה."
שתקנו: הקנייה של אותו יום הסתכמה בכך שהאנס הצעיר התפתח לסוס גבה-גפיים ויפה-ראש והיה לפאר האורווה, ואילו רבשה (כך כינה אותה העגלון שלנו בבוז), רבשה – גורל מיוחד צפוי היה לה, ואנו עדים לו: ביום הראשון לבואה כבר קשה היה להעמידה ברפת. קשרנו אותה ליד זבחה הערבית השחורה, ומיד נדלקו עיניה של זו ברשע הרגיל שלה, נגחה בקרנה האחת (רק אחת היתה לה וזו שיוותה לה ארשת איומה), בועטת, נוגחת ומשתוללת. פרה ערבית היתה, נמוכה, רחבת-כרס ועורה כקטיפה שחורה.
קשרנו את רבשה ליד הדמשקאית: בלונדית, בהירת-עור, זהובה ומחוטבת, וזו נשפה ונבהלה ומשכה את חלבה מתוך עטיניה, וזנבה רועד מהתרגשות.
סוף-סוף מצאנו לה פינה מרוחקת ברפת, ושם עמדה רבשה רכונת-ראש, שקועה בהרהורים ולא התעניינה כלל בסביבתה – היתה כנועה בשעת החליבה כאילו פרת-חרסינה כחולה היא.
כל החורף עמדה רבשה בפינתה, מעפעפת בעצב בריסיה הלבנים, ופניה כאילו חוורו יותר ויותר. מזמן לזמן היתה מרימה ראשה, משתעלת שיעול קצר וניחר, ומשתקקת. אכלה בלי רצון כאילו לשם יציאת-חובה בלבד.
שיעולה נתגבר בחודשי-החורף, ולאחר שבועות ארוכים של גשמי-זעף עמד אבא והוציא אותה לשמש.
ריח עשבים רכים שביצבצו מסביב בישם את האוויר, ונמלים זהובות-כנף התעופפו בשמש והיו נופלות שוב ארצה, זוחלות על גבשושיות העפר שחפרו ממעמקים, ושהיו ניראות כערימות קטנות של גריסים; תלוליות טריות של חפרפרות התנשאו בין סביבונים צהובים, שעתה זה פתחו כותרות קטנות, פעמוני-הגשם כבר הצהיבו ונבלו, אבל החמציץ התחיל לפרוש עליו הירוקים, והאדמדמים, על פני אדמת-החול הזהובה והרחוצה למשעי; ובצדדים פתח התורמוז הכחול את תפרחתו, אשר נסכה ניחוח דק מתוק באוויר. כל מיני עקבות נרשמו על פני החול הטרי: משולשים של רגלי נחליאלים דוהרים, קווים דקים משתלשלים ומתפתלים, עקבות לטאות זעירות, שעתה נבקעו מן הביצים, וגוון שקוף כזכוכית, ומעיהן הזעירים משחירים בביטנן. פרפרים לבנים גדולים, שניים-שניים, וקטנים יותר, כחולים, אחד-אחד, רדפו זה את זה באוויר שעמד ככוס-בדולח שקופה מול השמיים הרחבים, הצחים – שמי בראשית, זכים כעיני-ילד. הסביונים הזעירים שעתה זה צצו מן האדמה, כרעו בפעם הראשונה תחת כובד הדבורים, שהתנפלו עליהם בצימאון רב.
האוקליפטוסים עמדו, כעצים אשר נטעם אלוהים בגן-עדן, שטופים מתנוצצים בשמש, ושבטיהם הארוכים, הרכים, לוחשים קלות באוויר הניגר כדבש צהוב.
רבשה רעדה רעידה קלה, ומילאה ריאתה באוויר צח, והתחילה משתעלת ארוכות, וצלעותיה עולות ויורדות: עמדנו סביבה אובדי-עצות. הבאתי לה סובין בלולים במים חמים, עם חופן שחת ריחני קצוץ – היא טבלה פיה במאכל, ונשאה אליי עיניים עצובות במסגרת ריסיה הלבנים והסבה ראשה הצידה.
למחרת עמד אבי והוציאה עם יתר הפרות אל עדר-המושבה שהובל אל הביצה למירעה האביב. בערב חיכינו לפרות ליד השער: הדמשקאית נכנסה ראשונה בשער, בראש מורם ובביטחון של מלכה. במרחק-מה ממנה הלכה זבחה הערבית, הנוצצת בעורה השחור ועיניים "רצחניות" לה – מפעם לפעם היתה תוקעת מכה לרבשה מן הצד, וזו היתה עומדת רגע, שואפת רוח, משפילה ראשה בעצב ומשתרכת לעבר החצר.
לא ידענו מה לעשות לה, כל האביב עבר עליה בחיים שהם חצי-תרדמה, היתה נמנעת מלהתקרב יתר-על-המידה אל הפרות האחרות, מפחד המכות שהיו חולקות לה.
האוויר הצח אחרי החורף נסך שיכרון בדמשקאית ובזבחה המרשעת, והיו שתיהן מנגחות זו את זו בשובבות. זוקפות זנבותיהן ועורכות מירוץ בחצר הגדולה, והדבר היה מעורר את הסוסים, ואלה היו מתחילים להתגלגל בחול הצח הלוך ושוב על הגב ורגליהם למעלה, עד שלפתע היו קופצים על רגליהם ופורצים בדהרה פראית מלאה נחירות וצהלות עליזות. לפעמים היו מתפרצים הרחק לתוך הרחוב, ואז היתה קמה מהומה בחוץ, עוברים ושבים היו בורחים:
"היכנסו הביתה, הסוסים של יהודה משתוללים."
התרנגולות הרועות בין העשבים היו ניבהלות ומתעופפות לצדדים בקירקור צרחני.
ניסינו להחזיק את רבשה בסוכת-קנים מלאה שמש ביום, וללינת-לילה העמדנו אותה באורווה בין הסוסים. גם הסוסים לא אהבו אותה. כשהיתה מתקרבת, היו מכרכמים את חוטמם ומפשילים אוזניהם לאחור ופולטים נחרת-נשיפה רשעית – שהיתה מבהילה את רבשה, עד-מוות, עורה היה מתחיל לרעוד כמתוך קור, ואז היינו מחזירים אותה לפינתה ברפת, וזבחה היתה שולחת בה עיניים שטופות-דם.
האביב עבר ובא קיץ לוהט, מסנוור באורו. החצר היתה מלאה תנועה ורעש, ערימה גדולה של שחת עמדה ליד הרפת ושלושה פועלים היו עובדים במקצצה. לפי תור היה כל פועל מניע את הגלגל הגדול, והחצר היתה מלאה רעש של בית-חרושת. שני פועלים היו מעלים את השחת הקצוצה לעלייה, שמעל לרפת האדומה, בחבל הקשור לסל.
להק התרנגולות גדל אותו קיץ: מווילהלמה שלחו לנו פרגיות אדומות ארוכות-רגליים, שניראו כגמלים בין התרנגולות הערביות הקטנות שהיו מלאות-חן. היו ביניהן לבנות, שחורות ואדמדמות, אחדות ציצית קטנה להן על הראש, לאחרות כרבולות ורודות צנועות, הן היו רועות בעשב, ורק לעת ערב הייתי מאכילה אותן מנת-דורה. זו היתה שעה יפה בחצר: השמש שוקעת, ואני מפטמת אותן. יחד הן דומות ללהק ציפורים מגוונות. אני מתיישבת ואורבת לאדמדמת – תופשת אותה ברגליה, היא מפרפרת ואני שמה אוזני אל ליבה ושומעת דפיקותיו, מלטפת את נוצותיה, והיא ציפור נדירה לכל דבר, ולה אותו הפלא – והתחושה שבמצוד ציפורים... אני משחררת אותה, והיא מתעופפת בצווחות שמחה.
והשמש כבר שקעה והתרנגולות נכנסות בקירקור לילי שקט לתוך הלול – ואני סוגרת עליהן את דלתו. אך יש מרדניות משתהות, מנקרות בחול, ויש גם שנושאות כנף ועולות אל אוקליפטוס נמוך לשנת-לילה – ואז הן אבודות: טרף לחתולים, לעופות-ליל ולנמיות – עליי לתופשן ולזורקן לתוך הלול.
הקיץ הלך וכבה. הימים התחילו מתקצרים, והחשיכה יורדת לפתע. צל הוצק בתוך התכלת, הוא לא בא מענן או מצילו – הוא בא מן התכלת עצמה, שכהתה והתעמקה מיום ליום. בערב הוכנסה רבשה שוב לפינתה והיתה משתעלת קשות; הפרות והסוסים חדלו להתעניין בה – היא נידונה למוות, וחיות ובהמות יש להן חוש מיוחד להרגיש בזאת, לפני בוא הדבר.
אבא קרא לרופא-הבהמות והוא בא ובדק את רבשה, השכיב אותה על צידה, קרס לידה, פתח את פיה, משך לשונה החוצה ופסק: "היא מדממת, יש לה שחפת. צריך לחסל אותה, ולא – תנגע בהמות אחרות."
אבא החוויר מתחת לשיזפון עורו, ופניו העגולים נתארכו. זו היתה עבודתו: חלתה בהמה, או חיה, ולא היה מוצא אחר אלא כדור רובה-הציד שלו, היו שמים ריתמה על אחד הסוסים, וקושרים את הבהמה המתה בחבל לריתמה, דופקים בסוס, ומוציאים אותה מחוץ למחנה. שם היו הצבועים והשועלים עושים מלאכה נקייה ומשאירים רק את השלד, וזה היה מתפורר ומדשן את האדמה.
יום כזה היה תמיד יום-אבל במשפחה. אהבנו את בעלי-החיים שלנו וטיפלנו בהם, אבי היה מקרצף את סוסיו, שופך עליהם דליים-דליים של מים וגם לוקח אותם למישחה לירקון.
שחר סתווי הסתנן דרך שלבי-התריס – שכבתי נים-ולא-נים – פתאום שמעתי ירייה. אחר-כך נכנס אבא לחדר-השינה ותלה את רובה-הציד על הקיר במקומו – הוא לא הביט בי, ואני לא הבטתי בו.
יצאתי לחצר: רבשה שכבה על ערימת-הקש הצהובה, פשוטת-רגליים, ודמתה יותר לפרפר ענקי כחול מאשר לפרה, מין יצור דמיוני – מתה היתה, אבל דומה היה לי שהנה תפרוש כנפיה ותתעופף כפרפר אשר עייף וירד לרגע ארצה.
*
נכתב: 1970 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1910-1900 לערך. נדפס לראשונה: "מאזניים", כרך ל"ב, טבת תשל"א, ינואר 1971. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 108.
זבחה התנפחה
הפרה שכבה על צידה ברגליים מכווצות כלפי הבטן הנפוחה כתוף, עיניה בלטו מחוריהן ומשהו ירקרק נמתח עליהן. היא תמות – זבחה הביירותית, מטה-הלחם של המשפחה בת שבע נפשות; זבחה – חמישים נפוליון זהב.
מכאן ומכאן עמדו מוטקה והירצל לצידי הפרה, העבירו מוט כרוך שק מתחת לביטנה, שיפשפו "היפ היפ" מחזה עד לעטיניה. הפרה גנחה, התהפכה, העור נמתח על ביטנה עד להתפקע, נחרה ועיניה יצאו מחוריהן.
"זה לא זז, היא תתפקע," רטן מוטקה, העמיד את הסמוכה והשעין את ידיו הגדולות עליה.
"בכל זאת יש לה עוד כוח, ימח-שמה. מה אכלה?" פלט הירצל בן השש-עשרה בקולו, ספק סופראנו, ספק אלט, הסתובב על נעליו המעוכות, דקות-הסוליות והוציא סיגריה.
באשנב הופיע ראשה הפרוע של שרה'קה, בפיה הפתוח תמיד: "אמרתי לכם, בטלנים, מים חמים, אלונטיות חמות. אשתקד היה כך לפרת ברגר, אמרתי לכם," ומיד נעלמה על רגליה העגולות כרגלי שולחן חדר-האוכל העתיק שבבית אביה.
האם שירכה דרכה צהובה ומכורבלת בשמלתה התחתונה, האדומה, המבצבצת מן העליונה, הירוקה, וסנדליה גוררים את כורכר החצר: "גר גרר..."
"ילדים, הוי, ילדים," ציפצפה, "חוקן, חוקן עשו לה!"
מוטקה והירצל החליפו מבטים ושתקו.
היום רד ודרך אשנבי-הרפת ריפרפו העטלפים, הלוך-ושוב בדממה.
"אלעַנאַבוקי, טפו," ירק מוטקה, "הא לך עסק, לא די בתלתן שנשטף והנה עוד זו, טפו!" – רגלו המסומרת בעטה בזבחה.
הפרה לא זזה, רק ריסיה עיפעפו והורדו במהירות אחת ושתיים וכיסו בקושי על עיניה הבולטות מחוריהן.
הירצל החליק על רגליו החוצה, ואחרי רגעי מיספר שב כשהוא נושא בשתי ידיו סיר מים חמים ועל שכמו שתי שמלות-צמר מעוכות, אחת ורודה ואחת לבנה, מגל הסמרטוטים אשר לאמא.
"נו, בלי חוכמות, נהפוך אותה מעט על גבה, מוטקה."
"וַאללה, אם תמות, אברח מן הבית," רטן מוטקה ומחה בשרוולו את הזיעה מפניו, "לא אשא את כל התולעים האלה על שכמי, כסף לסיגריות אין ב'אילה', לא שילמתי מס-חבר."
השמלה הוורודה עטפה את ביטנה של זבחה והעלתה אד. שתי רגליה הקדמיות נחו כמעט על הוורודה, ועטיניה הענקיים כוסו אף הם בשמלת הצמר. מתחת לראשה ריפד לה הירצל קומץ חילפה. זבחה שכבה, ראשה תלוי, וגנחה.
התינוקות עמדו בפתח, מנוזלים ומכוסים בהרות-קיץ. זבחה חולה. האחים גדולים, אנשי חיל. הירצל כבר מתגלח.
השמלה הוורודה והלבנה כיסו חליפות את ביטנה של זבחה. משהו בביטנה החל לזוז, לזמזם.
"נידמה לי, שהחבר'תה תטרטר תיכף," פלט מוטקה, גחן על גבי זבחה ושיפשף בשמלה הוורודה את ביטנה הקשה. קולות משונים התהלכו בביטנה של זבחה, היא גנחה, קצף עלה בשפתיה השחורות, שיניה טחנו זו את זו בחריקה.
הירצל הרים את זנבה, ולפתע פרץ זרם ירוק בקולי-קולות וכיסה את ידיו ובגדיו של הירצל בכתב-יתדות.
"אלעַנ..." חרק הירצל בסופראנו גמור ורץ כמטורף אל הברז. זבחה גנחה ארוכות בהקלה, ועיניה שבו משהו אל חוריהן. אגם ירוק נתהווה סביבה. הבטן הלכה והנמיכה, הלכה ונתרככה. הירצל שב רטוב כולו מן הברז וריח עשב שלא נתעכל נדף ממנו.
"קומי, ניג'סה," בעט מוטקה רכות, "קומי!"
זבחה התהפכה, הרימה את רגליה הקדמיות ואחריהן את האחוריות ועמדה מתנודדת כולה.
הירצל זירז, דחף, ליטף, טפח והעבירה לפינה שנייה, רפודה חילפה יבשה. מאליה רבצה זבחה, הרימה ראשה וגעתה געייה ארוכה מול הדלת הפתוחה לשדות.
"טפוי, איכס," ירק מוטקה, אסף את הכלים, פתח את הדלת בטרַאח, נעלה, וצילצל במפתחות...
*
נכתב: 1932 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1914-1905 לערך. נדפס לראשונה: "בוסתנאי", 12.10.1932. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 114.
חוץ משם הפרה, זה לא תיאור משפחתה של אסתר.
כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.
הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.
המשך יבוא
* * *
יש לנו כבר "אופציה גרעינית" אבל עדיין איננו מסוגלים לעשות את הדבר הפשוט ביותר והוא ללכוד בכבישים את מאות הנוהגים בלי רשיון ו/או עם עשרות הרשעות קודמות להפשיט את מכנסיהם ולהלקות אותם בו-במקום עד כי לא יוכלו לשבת לנהוג עוד במשך תקופה ממושכת ו/או עד שיולקו בשנית ובשלישית וברביעית ובחמישית ועד שלא תישאר להם תחת בכלל
* * *
הסכם חדש בין בריטניה לישראל
כל המוצרים של ההתנחלויות יסומנו במפורש כדי למנוע מהם להיכנס לבריטניה וליהנות מהסדר הסחר המועדף הקיים בין ישראל לאיחוד האירופי ובתמורה תעצור בריטניה כל קצין בכיר בצה"ל שיש חשד כלפיו להפרת זכויות אדם בשטחים
* * *
כשאני רואה אותה מתנועעת בסופרמרקט
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
כשאני רואה אותה מתנועעת בסופרמרקט
אני יודע איך היא מתעלסת במיטה
כשאני מביט בעיניה היפות
אני יודע כמה זמן היא תָּרְצֶה לי במיטה
ולפעמים גם על מה
כשאני רואה את אצבעות רגליה העקומות
אני יודע שאופייה מחורבן גם במיטה
כשאני מדבר איתה על דא ועל הא
אני יודע מה אינה מוכנה לעשות במיטה
כשאני רואה אותה בחולצתה
אני כבר יודע כיצד שדיה יזדקרו במיטה
וכשהיא יושבת לידי באוטובוס
אני יודע איך היא מתפשקת במיטה
וכשאני רואה אותה בתור בקופ"ח
אני יודע מה היא חטפה במיטה
וכשאני רואה אותה אוכלת
אני כבר יודע איך היא בולעת במיטה
וכשאני רואה אותה מאחור
אני יודע אם גם שם מכניסים לה במיטה
וכשאני רואה אותה שותה מבקבוק
בּוּק בּוּק בּוּק
אני יודע איך היא מתנשקת במיטה
גופי רועד לַמחשבה
ואני מתחיל לכתוב לה שירים
של אהבה
* * *
שאלה בלשנית
לאחר שיפוג הסכם הפסקת האש עם הטרוריסטים המנוולים של החמאס והג'יהאד האיסלאמי ברצועת עזה, האם הם ישלחו יותר פצמ"רים, קסאמים ורקיטות רחוקות-טווח – או ישלחו פחות מכפי מה שהם שולחים גם עכשיו יומם וליל לעבר יישובי עוטף-עזה במטרה להרוג יהודים?
* * *
בקשת עזרה דחופה –
מִמָמציאים ומִיָזמים, אולי תוכלו להמציא או לגלות סנדלים מעופפים שאפשר לרחף בהם במיטבח בלי להשאיר עקבות של הסוליות על הרצפה? זה חשוב מאוד וגורל זוגות נשואים רבים תלוי בכך.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
ב-1.12.08 נכנס לתוקפו תיקון מס' 40 לחוק התקשורת למניעת דואר זבל. באם אינכם מעוניינים לקבל מאיתנו דואר אלקטרוני, אנא שילחו במייל-חוזר הודעה: "הסר מרשימת התפוצה" ונסיר אתכם באופן מיידי. באם לא ביקשתם להימחק מרשימת התפוצה שלנו נראה זאת כהסכמה להמשך קבלת דואר אלקטרוני.
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1997 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 400 גיליונות [ובקרוב גם רב-קובץ 9, שיכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009] אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
פינת המציאוֹת: חינם!
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1989 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל