גיליון מס' 403, א' חנוכה תשס"ט

חג אורים שמח גם לתושבי עוטף-עזה לאור קסאמים ופצמ"רים

תל אביב, אור ליום שני, כ"ה בכסלו תשס"ט, 22 בדצמבר 2008

שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

לקראת שנת ה-100 לתל אביב, העיר העברית ה-1 והמטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: איליה בר זאב: אִיב מוֹנְטָאן.

נעמן כהן: הבה נלך כ"צאן לטבח" וניסע לאנגליה.

עוז אלמוג: ההטיות והסילופים של מרכז אדווה.

עמוס כרמל: "ריטואל פאגאני" של "חגי הציונות" ב"הארץ"?

יוסי גמזו: דַם הַמַּכַּבִּים [סיפור לחנוכה].

אורי הייטנר: א. פרקליטו של השטן. ב. פרדוקס המיעוט הכרוני.

ד"ר גיא בכור: האימפוטנציה בעזה: צה"ל צבא העם? לא, זה הצבא

 שכבר פוחד מן העם.

עמירם בן עזר: אקוויפר חדש – אקוויפר החקלאים.

אביחי פאוזנר: לבני גילנו: בריאות ונחת.

אהוד בן עזר: בקשו סליחה מאולמרט! וממני! שהטלתם עליי קיתונות של שופכין ורפש מפני שהגנתי על חפותו ועל תיפקודו כראש ממשלה!

 אלי יזרעאלי: רוח מרעננת נושבת

 [אלה שתי תגובות לדברי יואל מרקוס בזכות אולמרט].

זיכרונותיה של נערת ליווי כפי שסיפרה לאמנון בי-רב, פרק עשירי, אילנה.

יוסף דוריאל: הדרך לחיסול סכנת החמאס מעזה.

אסתר ראב, מתוך "כל הפרוזה": שושנים.  עלים ירוקים בהירים מופזים בשמש.

* * *

"שאנסון אחרון" לאיב מונטאן

שלום אהוד,

בנובמבר 1991 נפטר איב מונטאן. ב"מעריב", אותה שנה, כתב יוסי בנאי כתבה מרגשת: "שאנסון אחרון". ארבע עשרה שנה שמרתי את הכתבה בצמוד לארון ספרים בחדרי, חשופה לעין כל. לפני שלוש שנים כתבתי את השיר המצורף, ובנוסף צירפתי את תמונת איב מונטאן כפי שפורסמה בכתבה. שלחתי את השיר ליוסי בנאי יותר מאוחר, והוא חזר אליי בשיחת טלפון, מאוד נרגש, ולא ידעתי שאלו ימיו האחרונים.

 איליה בר זאב

איליה בר זאב

אִיב מוֹנְטָאן

כְּבָר אַרְבַּע עֶשְׂרֶה שָׁנָה

אַתָּה מְחַיֵּךְ אֵלַי מִגְּזִיר עִתּוֹן מַצְהִיב,

 ("מַעֲרִיב", נוֹבֶמְבֵּר 1991).

"שַׁאנְסוֹן אֲחַרוֹן" כּוֹתֵב יוֹסִי בַּנַאי,

כּוֹתֶרֶת יְצוּקָה בְּאוֹתִיוֹת קִדּוּשׁ אֲבֵלִים.

תְּמוּנָתְךָ נְעוּצָה בְּקִיר אָרוֹן סְפָרִים,

"שָׁלוֹם לְיָדִיד" אַתָּה לוֹחֵשׁ בְּעֵינִַים חַמּוֹת,

מְקָרֵב כַּפּוֹת יָדַיִם לִשְׂפָתַיִם שֶׁיָּדְעוּ אַלְפֵי נְשִׁיקוֹת.

בְּפָנֶיךָ אֲנִי קוֹרֵא אֶת כָּל הַסִּפּוּר וּמִתְמַלֵּא קִנְאָה –

"תֵּן לִי רַק פַּעַם אַחַת לָשִׁיר" (אֲנִי מְבַקֵּשׁ):

“c’est une chanson Qui nous ressemble…"

("אוֹתוֹ שָׁאנְסוֹן, דּוֹמֶה לָנוּ כָּל כָּךְ")

אַתָּה מְחַיֵּךְ וּמַפְטִיר:

"c`est le ton qui fait la musique mon ami,

C`est le ton…"

11/2005

* * *

נעמן כהן

הבה נלך כ"צאן לטבח" וניסע לאנגליה

בעיתונות סוף השבוע הופיע ציטוט מ"קצין בכיר" (מי זה הקצין הבכיר? האם הרמטכ"ל?):

"קצין בכיר בצה"ל אומר, כי הצבא לא יירה ברצועת עזה אש תותחים לעבר שטחים בנויים. כיוון שאש ארטילרית היא נשק סטאטיסטי ולא מדוייק, וקיים סיכון רב לפגיעה באזרחים חפים מפשע. לכן חוות הדעת המקצועית של קציני התותחנים קובעת שצריך להימנע מירי בשטחים צפופים."

שרת החוץ, צפורה שפיצר-לבני, והשר חיים וישניה-רמון, העלו דרישה לדון מחדש בקבינט, במדיניות הירי הארטילרי לרצועה ודרשו לאפשר לצה"ל להגיב באש ארטילרית גם לשטחים בנויים, במקרים שבהם ישוגרו מתוכם רקטות ומרגמות לעבר הנגב, במטרה לפגוע במשגרים ולהרתיע את ארגוני הטרור הפלשתינאים מפני המשך הירי.

שר הביטחון אהוד ברק מתנגד להצעתם. אהוד ברק התייעץ עם עורכי דינו.                      היועץ המשפטי של מערכת הביטחון, עו"ד אחז בן-ארי, נתן חוות דעת משפטית, לפיה אין לירות בתותחים בשל החשש מפני פגיעה באזרחים. ודוק: אסור להשיב אש למקורות הירי על מנת לשתק את האש, שמא חלילה יפגעו גם אזרחי האויב היורה.

הסכנה, ממנה חושש ברק, מסבירים גורמים משפטיים, היא, שקצינים ישראלים לא יוכלו יותר לצאת לחו"ל, לאנגליה למשל, מפני  שהם ייעצרו שם כפושעי מלחמה.

מעבר לסוגייה המשפטית, אם אכן חוות דעת משפטית זו תקפה היא, דומה שמצבנו באמת קשה. מסתבר שאין איש צבא ישראלי המוכן למען ארצו ועמו להקריב, לא את חייו חלילה, אלא רק נסיעה לאנגליה...

חכמי המשפט הישראלי קבעו כי מוטב ומוסרי הוא, שייהרגו אזרחים וחיילים ישראלים ואפילו אלפי ערבים-פלשתינאים בעזה, ובלבד שיהרגו בקרב פנים אל פנים ולא מארטילריה או חיל אוויר. אולי מוטב אם כן באמת, שנהיה צדיקים גדולים, ושנלך כולנו  כ"צאן לטבח", ובלבד שנוכל לנסוע לאנגליה...

למזלה של מדינת ישראל, תפיסה משפטית צדקנית זו לא היתה מקובלת בעבר. מנהיגי ישראל דאז לא נרתעו מקביעת תקדימים משפטיים: בראשית ימי המדינה, ערך בן גוריון ישיבה עם יעקב שמשון שפירא – היועץ המשפטי לממשלה. הנושא היה – מעמד השטחים הכבושים שנכבשו על-ידי ישראל במלחמת השחרור, למשל הגליל והמשולש. בן גוריון אמר: "אני רוצה שעל השטחים האלה יחול המשפט של מדינת ישראל."

שפירא ענה לו: "אבל מבחינת החוק הבינלאומי, צריך לחול על שטחים מוחזקים המשפט שהיה בתוקף לפני שהוחזקו." שפירא הפנה אותו לספר של אופנהיים. אז בן גוריון אמר: "נו, אז בהוצאה הבאה, אופנהיים יאמר שבישראל נהגו אחרת..."

גם עתה אין לחשוש מיצירת תקדים משפטי. על ישראל להודיע לכל הרשויות הבינלאומיות שאם יימשך הירי על אזרחי ישראל, יש בידיהם חודש להפסיק את הירי ולהביא את מנהיגי החמאס בעזה לבית המשפט הבינלאומי בהאג כפושעי מלחמה. אם לא יעשו כן, ישראל תשמור על זכותה להגנה עצמית ותגיב, בארטילריה ובכל אמצעי אש אחר, אל עבר מקורות הירי, על מנת לשתקם. מסקרן האם ברק מסוגל בכלל לתעוזה כזו?  

האם יסכן ברק את נסיעותיו לאנגליה למען חייהם של אזרחי ישראל?

* * *

עוז אלמוג

ההטיות והסילופים של מרכז אדווה

אהוד היקר,

לצערי (וחבל שלא לצערם של רבים מהקולגות שלי) דבריך ודבריו של נחמיה שטרסלר, על ההטיות והסילופים של מרכז אדווה, מדוייקים [גיליון 402]. לא אחת, כשאני קורא את הדו"חות שלהם, קשה לי להחליט מה יותר מרגיז: הנזק החברתי שהם גורמים (כי זה מעודד שיח שטחי) או הנזק המדעי (כי אלה נורמות מחקר גרועות). חייבים לציין ביושר, שלא כל המתפרסם על ידם נגוע, ויש גם דברים חשובים ומועילים. אבל כמעט בכל דו"ח מסתתר איזה פיתיון קטן, שאותו בולעים רוב אנשי התקשורת (ובעצם גם רוב מדעני החברה).

אסתפק בדוגמא אחת. כאשר מרכז אדווה מדווח לנו על פערים בין "אשכנזים" ל"מזרחיים" הוא בדרך כלל לא מזכיר לקוראים, שהשיוך העדתי של האדם נקבע (על פי הלמ"ס) על פי מוצא האב בלבד (האם כלל לא רלוונטית עבורם). כלומר, "מזרחי" הוא מי שאביו נולד מחוץ לישראל בארץ אסייתית או אפריקאית (נדלג לרגע על השאלה: כיצד מתייחסים לדרום אפריקה) ו"אשכנזי" הוא מי שאביו נולד מחוץ לישראל ביבשות אמריקה, אירופה או אוסטרליה (נדלג לרגע על השאלה: כיצד מתייחסים לארצות כמו תורכיה, יוון, בולגריה והרפובליקות האסייתיות של ברה"מ). "משום מה" איש מכותבי הדו"חות לא מציין לקוראים שהיום רוב היהודים בארצנו הקטנטונת (כ-70%) נולדו בישראל לאב יליד ישראל. כלומר, המוצא שלהם הוא "ישראלי" (כך מגדיר אותם הלמ"ס). המשמעות היא שהדור השלישי (צברים בני צברים) כלל לא נכלל בסטטיסטיקה על הפער העדתי. זו הטעיה נוראית, משום שלא זו בלבד שה"ישראלים" הם היום רוב באוכלוסיה בעוד ש"המזרחיים" ו"האשכנזים" הם מיעוט, בתוכם חלו תהליכי מוביליות משמעותיים (בעיקר בצעירי הערים הגדולות), הרלוונטיים מאד לתמונת הפער העדתי בישראל. אבל כאמור, אסור לבלבל אותם עם העובדות ואסור להרוס להם את האג'נדה (אל תשכח, שדו"ח חיובי עלול לפגוע בתרומות למרכז...).

שמחתי לראות שבדו"ח האחרון טרחו וציינו (כמובן רק בסוגריים...), אנשי מרכז אדווה, שהסטטיסטיקה שלהם מתייחסת לדור השני בלבד (אף שכהרגלם, נמנעו מלציין שמדובר בכשליש בלבד מהאוכלוסייה היהודית). אבל זה כמובן לא הפריע לעיתונים הגדולים לצאת בכותרות צעקניות על פערים עדתיים שלא הצטמצמו במהלך העשור. העיתונאים אפילו לא שמו לב לסוגריים, או שמא עצמו עיניים במתכוון...

שלך בידידות,

עוז אלמוג

* * *

עמוס כרמל

"ריטואל פאגאני" של "חגי הציונות" ב"הארץ"?

אהוד, שלום,

גם זה מחידושי "הארץ" בימינו אלה. בכתבה שהופיעה בעמוד הראשון ביום ו' 19 בדצמבר 2008 בנוגע לבטלה-מאונס של עובדי משכן הכנסת בשנת בחירות, סופר כי הם ישובו לעבודה מלאה לזמן קצר לאחר הבחירות ואז תתחיל הפגרה של "פסח וחגי הציונות".

ייגעתי את מוחי במחשבה מה הם ימי המועד טעוני הפגרה שמסתתרים תחת השם "חגי הציונות", כאילו נותרו לנו מאיזו כת פאגאנית מוזרה, ומצאתי בדוחק פריט אחד ברשימה. סביר שמדובר ביום העצמאות, אם כי עד היום סברתי לתומי שזהו חג לאומי של המדינה כולה, משהו כמו 4 ביולי בארה"ב.

 ועדיין, החידה בעינה עומדת, מה מצטרף אליו כדי ליצור "חגים" בלשון רבים? ככל הנראה, ב"הארץ" מתכוונים למה שישראלים מהזן המיושן מכנים בשמות יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. אכן, הישראלים ההם לא בדיוק חוגגים בשני הימים האלה, אבל כאשר העורכים הנאורים של "הארץ" מתבוננים בריטואלים הפאגאניים של הציונים, קשה לדרוש מהם להפגין יכולת רזולוציה גדולה עד כדי כך...

עמוס כרמל

* * *

הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר

"ספר הגעגועים"

קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 350 עמודים ועומד לצאת לאור בתחילת ינואר 2009 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר של 88 שקל, ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, במהלך חודש ינואר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח [בישראל]. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.

אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו במהלך חודש ינואר 2009! – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק בהגיע מועד משלוח העותק אליהם. לצערנו מתעכבת קצת הפקת הספר מעבר למה שצָפינו. אין צורך לשלוח את השיקים בדואר רשום. ותודה לאל, גם אהוד בן עזר מקבל מעטפות עם כסף. חלקו במזומן. ושום מעטפה לא הלכה לאיבוד!

הכתובת למשלוח 50 השקלים:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

* * *

יוסי גמזו

דַם הַמַּכַּבִּים

בַּיום שנִתאַלמנתִּי, בּחנוּכּה תשס"ג, הביאה בּתי רוויטַל מגן-הילדים בּשכוּנת מגוּרינוּ חנוּכּיה שדוּגמתה לא נזדמן לי עוד לראות, אותה עיצבה בּמו ידיה הקטנות עיצוּב מפתיע. היה זה כַּן של עץ שמעליו נִסתעפוּ תִשעה זרדים גדוּמים מִגזע מנוּסר של גפן. אראלה, הגננת המאוד יצירתית, גילתה זמן קצר לפני חג-האוּרים כּי קבּלן מקומי, ניסים בַּדַש, עומד להקים בּית-קומות מפואר על מִגרש שהיה פּעם כֶּרֶם, מגרש שהיה מכוּסה כּל-כּוּלו בִּגפנים נטוּשות שקמלוּ. מי שמכּיר את הגפן יודע שהיא מִסתרחת לַרוחב, מתוך גִזעהּ האנכי צומחת לה אופקית שיפעה של שָֹריגים בִּדמוּת מנורה שֶשְלַל קנים לה וכל קנה כּזה הוּא בּפּוטנציה מין פּמוֹט. אראלה, שלמדה תכשיטנוּת בּ"בצלאל", הבינה מיד כּי מִגרש סְבוּךְ-גפנים זה טומן בּו אוצר פּדגוגי: היפה עִם המועיל, מרחיב-הדעת עִם הפּראקטי, וּבפרט שאותו חג המִזדהר בּאור נרות ניצב כּבר כּמעט על סִפֵּנוּ ממש וילדי הגנים נוהגים כּאן לקראת יום כ"ה בּכִסלֵו להתקין כּל אחד חנוּכּיה המפגינה מקוריוּת. היא הציעה לַקבּלן עיסקה תמוּהה אך משתלמת: בִּמקום להזמין דחפּור שיעקור את הגפנים (מה שהיה אמוּר לעלות למר בַּדַש בּבּוּכטה של כּסף) תבוא כּיתה ט', כּיתתו של בּנה גיא, וּבסכוּם זול בּהרבּה מִשְֹכַר דחפּור תכשיר לו שטח לְמיפלצת הנדל"ן שלו שֶאֶת יסודותיה הוּא יניח על קִברן של הגפנים העקוּרות. כּך יֵהָנֶה מר בַּדַש ממִגרש חלק וטוב, מישטח של עפר מגוּלח למִשעי משִלדֵי עִזבונו של הכּרם, וכך יתווסף לקוּפּת כּיתה ט' סכוּם של דמי חנוּכּה מִמר בַּדַש, תמוּרת הרחקת שְלַל-גפנים מיוּתר זה שֶיֵּש בּו חומר-גלם להרבּה חנוּכּיות.      

אמת, חנוּכּיה שהוּתקנה משָֹרִיג-גפן אינה מוּצר סטאנדארטי כּחנוּכּיה קנוּיה. אין בּה סימֶטריוּת, אין בּה בּרק מתכתי, אִם של בּדיל או של כּסף – אך יש בּה עֵדוּת למידת דמיונו היוצר של הטבע עצמו. נכון, גידוּל הגפן מן הסתם אינו כּולל לימוּד תכשיטנוּת בּ"בצלאל" כּמו של אראלה. אך גם פַּסָּל דגוּל כּמו הנרי מוּר או ג'קוֹמֶטִי עוד יש לו מה ללמוד מעָרַבֶּסקוֹת פּיתוּלן של דָּלִיּוֹת הצמח המוּפלא הזה, המִיתִי, שכּבר לנֹחַ וּללוֹט שִֹמַּח לבב אנוש. מה גם שגפן נִמנֵית בּין שבעת המינים שבּורכה בּם ארצנו ואין לנוּ חג יהוּדי שאינו מִתבּסם מיֵּינהּ המתוק.

כּך או כּך, כּאמוּר, גם בּתי רוויטל הביאה אותו יום חנוּכּיה מענפי גפן מִגן-אראלה אל בּיתנוּ בִּשכוּנת גִילֹה מבּלי שיעלה אף לשניה אחת בּודדת על דעתה או דעתי כּי לא הרחק מכּאן, בּערוּצו של ואדי תְלוּל קירות סדוּקים של סלע, ימצא בּעלי, סרן עוּזי עֵילָם, את מותו בַּמירדף הפאטאלי אחר מחבּלים שניסה לחסל שם עִם צבי'קה, סגנו לפיקוּד.

מאז חלפוּ כּבר שש שנים, בּתי כּיום בּת עשֹר, ואני לא נישֹאתי, גם לא מתכּוונת, וּשתינוּ מְכַתְּפוֹת, כּמו משפּחות רבּות של שְכוֹל, את נטל היַתמוּת, האלמנוּת ואותו פּצע שלא מגליד אף פּעם גם אם התמימים חושבים שהשנים הן מין חֲדַר טיפּוּל אַמבּוּלָטוֹרי ושהזמן מצליח לעצור את הדימוּם. בּתי, נסתבּר, מוסיקאלית מאוד וּבכך, גם אִם חלקית, היא משקיעה את תיסכּוּליה. נכון שצלילים (ואפילו אם הם ההארמוניים מִכֹּל) אינם תחליף לדמוּת של אב. אך כּמו שאני משקיעה את יגון בּדידוּתי בְּטירדות המקצוע (רופאת-ילדים בּ"הדסה" עין-כָּרֶם) כּך היא, על קְלִידֵי הפסנתר.

רשמתי אותה לאקדמיה על שם רוּבִּין, ללמוד יסודות ההארמוניה (היא מראה סימנים של כִּשְרוֹן הלחנה וגם זה מין תחבּושת אישית). בּחוּפשת-הקיץ האחרונה לקחנוּ טיוּל מאוּרגן לפֶּטְרָה, היא ואני, כּמֶחְוָה לחלום נעוּריו של אביה המת. עוּזי גדל, כּמו רבּים בּני דורו, על המיתוס ההירואי-אובדני ההוּא של פֶּטְרָה, זה של המאצ'ואיזם של אותם עזי-הרוּח שעברוּ לא-חוּקית את הגבוּל והגיעוּ לשם (ולרוב לא חזרוּ). אך מאז השלום עם ממלכת ירדן, ניטלה מרבּית הנופך הרומאנטי מֵאֲתָר זה. פֶּטְרָה אמנם היא מֵעֵבֶר לגבוּל אבל גבוּל שאישוּר בַּדרכּון ואוטובּוס נוח, רְפוּד-מושבים ועתיר מיזוּג-אוויר חוצים אותו יום-יום בּנחת בּלי שוּם סיכּוּן הירואי או עוז-רוח מאצ'ואיסטי ולא אומַר שצר לי על אובדן האגדה. עוּזי אומנם לא זכה בּחייו להעיף בּו, בּפלא זה, עין – אך שְתֵּינוּ, אשתו וּבתו שהותיר כּאן, חזינוּ בָּאטראקציה, איך אומרים, "גם בשבילו."

פֶּטְרָה, המסוּתֶּתֶת כּל-כּוּלה בּאבן נוּבִּית, כּוללת בּתחוּמיה קאטאקוֹמבּוֹת נסתרות. כּשנכנסנוּ לאחת מהן אמרה בּתי לפתע: "אמא, עכשיו, שֶרַק שתינו לבד פֹּה, תשמיעי לי, אם לא איכפּת לָךְ, צליל בּודד של do". עשיתי איפוא כּרצונה וּפלטתי do שנשמע די פַאלְצֶטִי. הוּא פּרח מִשֹפתַי כּגוֹזָל מקינו שבּקושי מצליח לעוּף. "אַל תפסיקי!" קראה רוויטל והוסיפה לַ-do שלי sol מתוך פִּיהָ. שני הצלילים נִתעַמתוּ זה מול זה, מרעידים שָם אדווֹת של הֵדִים. ואז, בּעוד שְתֵּינוּ פּולטות, כּנזיר הינדוּאיסטי את לחן ה"מַאנְטְרָה", את ה-do שלי וה-sol שלה, נצטרף בּפתאום עוד צליל. זה היה mi שָקֵט אך בּרוּר בּתכלית, אף כּי לי עצמי בּרוּר היה שמשהוּ נסתר כּאן: אִם היינוּ בַּניקרה ההיא רק שתינוּ לבדנוּ – מהיכן בּא הקול השלישי, הנוסף? מי פּלט את ה-mi ההוּא, מי? רוויטל, שכּבר למדה בּאקדמיה על שם רוּבּין, הִסבּירה לי: "אמא, אין שוּם מיסתורין כּאן, זה מין צירוּף אקוּסטי שקוראים לו over tone. תופעה די טיבעית, אם לסמוך על דברי המורָה להארמוניה שלנוּ". והוסיפה מיד, בּקריצה ממזרית: "אִם זוכרים שהטיבעי הוא בּנו החוּקי של העל-טיבעי..."

בַּלילה, כּשחזר האוטובּוּס לירוּשלים, עצר אותנוּ מוּל חברון מחסום צבאי בַּכּביש. חייל שלנוּ ושוטר מן הרשוּת הפלסטינית עלו על כּלִי-רִכבֵּנוּ וקראוּ בּקול נִרגש: "נוסעים נכבּדים, אם נמצא בּיניכם איזה דוקטור, יואיל נא לומר זאת. יש כּאן עניין של חיים או של מוות. אם יש כּאן רופא, שיָקוּם!"

קמתי מיד, מבוהלת קימעה אך כּפוּיה בּשבוּעת-הִיפּוֹקְרָטֶס.

"איזו רופאה אַתּ?" שאל החייל בּחופזה אך בִּצליל-הקלה.

"רופאה פֶּדִיאַטְרִית," אמרתי מיד אבל הוּא, די נבוך, לא קלט זאת. כּך שמיהרתי לזרוק לו, כּמו חֶבֶל, תרגוּם-בּגוּף-הסרט: "דוקטורית לילדים."

כּאן ניאורוּ פּניו כּמו אירע לו פּתאום נֵס-פּך-שֶמֶן שכּלל לא ציפּה לו: "יותר טוב מִזה לא יכול כּבר להיות", והורה לי לבוא אחריו.

"מה עם בִּתִּי?" שאלתי, "וּמה עם האוטובּוּס?"

"שניהם יחכּוּ לָךְ כּאן עד שנגמור," נזדרז החייל להבטיח.

הרגעתי איפוא את בּתי שאותות-דאגה כּבר ניכּרוּ בּפָנֶיהָ ותיכף שמעתי את קול הנהג: "לא נזוּז בִּלְעָדַיִךְ, גבירתי." זה, החייל שירד לפָנַי וצעד על הכּביש לוּט-החושך, האיר את דרכּי בּפנס שחָבַר לקרני אורות-הדרך של קדמת האוטובּוּס. כִּשלוש מאות מֶטרים מאור פּנסיו של האוטובּוּס נִתקלנוּ בּפתאום בִּדמוּת רועדת. משהוּ דק, גִבעולי ושביר כּמו קְנֵה-סוּף על שְֹפַת ואדי גואה. אֶת הואדי ייצגוּ דמעותיה שלא נִתלַווּ, בּמוּזר, לשוּם הגה. כמו איזה סרט אילם עם קלוֹז-אַפּ ועם מֶתַח אך לא עִם פּס-קול. היא חיכּתה לרופא, נתחוור, כּבר קרוב לשעה, אבוּדה ונואשת (איך היה צץ לה רופא בִּשממה הררית ולילית זו פּתאום?) אבל אִם, כּדברי החייל שחיפּשֹ לה רופא וּלפתע נִתקל בּי, "יותר טוב מִזה לא יכול כּבר להיות," ייתכן שאירע לה, בִּי, נֵס.

היצצתי בַּדמוּת וראיתי מוּלי נערה מרעידה ודומעת. ידיה לפתוּ חבילה של סחבות כּילדה החובקת בּוּבּה. עד מהרה, כּשהחלה אותה הבּוּבּה להשמיע קול בֶּכִי, נִגלה גם תינוק חוורוור ואֲנֶמִי: יַלְדָהּ של אותה היַלְדָּה...

כּיוָן שמשפּחת הורַי זכרונם לברכה מוצאהּ ממִצְרַיִם, יכולתי לדובב את הורתו המפוּחדת של התינוק שלא חדל לִדמוע כּמו אִמו. היא מסביבות אֶל-בּוּרְג', סיפּרה. לא ממש מן הכּפר, קצת מִחוּץ לו. מה מיקוּמו של אותו ה"מִחוּץ לו"? – את זה התחמקה מִלומר. אל-בּוּרג', חור נידח, לא הרחק מסָמוֹעַ, הלא היא אֶשְתָמוֹעַ הקדוּמה, המיקראית, היא כּפר עתיק בִּדרום-מערבוֹ של הר חברון, ואיך הגיעה עד סביבות חברון מִשם – פּליאה היא. הילד חולה וּכבר בּן אחד מת לה, מִזמן, היא פּולטת בּבֶכִי. יש בּמאדינת-ח'ליל (היא חברון) אמנם דוקטור, אך לא בִּשבילה.

"למה לא בשבילֵךְ?" התעקשתי לשאול.

"כּי בּלי כּתובת, בּלי רישוּם, בּלי תעוּדות אַתּ לא נֶחְשֶבֶת."

"נחשבת לְמָה?"

"לאדם," היא גונחת, "ולנוּ אין שוּם כּתובת, אין שוּם בּית, כּמו חיות."

"איך זה?"

"אנחנוּ גרים בִּמערה. עם אבי ועם בּני," היא אומרת.

"וּבעל? אין לָךְ בּעל?" כּך אני, וּכבר נִכלמת.

"לא," היא עונה, "הִצטרף לַחמא"ס. ונורה. על ידי היָאהוּד."

לכאן, אל המחסום הזה על כּביש חברון-בּית לחם, הגיעה בָּרֶגֶל, עם בּנה בּחיקהּ, בּין הרים, ואדיות, שְֹדוֹת-קוצים. מישהי, אשת בּן-דוד מִסָּמוֹעַ, הִציצה בִּבנהּ ואמרה לה: "אִיסְמַעִי מִנִּי יא סָאנָא, לפני שיָמוּת לָךְ הבּן השני תלכי אל היָאהוּד ותשאלי על המוּסְתַּשְפָא (בּית-החולים) שקוראים לו 'הדסה', ששם מקבּלים כּל חולה."

הילד משתעל וכל שיעוּל שלו משמיע צליל של קוּנְבּוּלָה (פּצצה) שיוצאת מִקָּנֶה של תותח-ראמאדאן. מי מְגַדֵּל ילדים בּניקרה אפלה וטחוּבה פֹּה בַּואדי? רק מטוּמטם שמִלבד חוסר-מוח גם יש לו, מַלְעוּן, חוסר-לב. רק שֶקַּל להיות חכם אִם יש לְךָ דירה וּכתובת. לה וּלאבּא שלה אין לא זה ולא זה, פּוצצוּ את בּיתם. כּבר כּמעט שנואשה מהצלת חיי הילד אבל אבּא הביא לה מחִירְבֶּת סוּסִיָא מין מכשֵף של הוֹקוּס-פּוֹקוּס, מין רופא-אליל. זה, הקוסם, הֶעֱלָה את האש בַּטַּבּוּן שעליו אפתה פּיתות, מֵעַל לאש לִבֵּן היטב פּרסת-בּרזל של פּרד, עד שדָּמְעוּ עיניו שלו עצמו מרוב החוֹם. כּשראה זיק-חֲשָד בּעיניה ציווה שתרוּץ ותביא מן הוואדי דלי של מי-נחל לצורך המשך הטיפּוּל בָּעוֹלל החולה. עד שחזרה עם הדלי כּבר מָלְאָה הסביבה שוועותיו של הילד. נִראֶה כּי ניצֵל ה"רופא" את עוּבדת הֶעֶדְרָהּ והפיק את זממו. "זממו" הוא מגע הפּרסה שלוּבּנה בּשלהבת האש הבּוערת, זו שהִצמיד מכשֵף נטוּל-לב זה לְעור הפּעוֹט האוּמלל.

"מַאכְּוֶּה (מִכְוָה) היא ריפּוּי רב-תועלת," אמר לה אדון הוֹקוּס-פּוֹקוּס (תועלת רבּה לרופא-האליל, אם לשפּוט על פּי גובה שֹכרו). "רוצח!" צרחה על אותו מְעַנֵּה-תינוקות שעיניו רק לַבֶּצַע.

 אך אבא סטר על פּניה: "שִתְקִי!" ושילם ל"רופא" את שֹכרו. הוּא בּאמת האמין ש"ריפּוּי" מסורתי זה יבריא את הילד, מה שמראֶה כּי ימי-הבּיניים חלפוּ מן העולם כּוּלו אך לא מֵהַר חברון. היא עצמה, כּל הלילה, ישבה עם הילד, עֵרָה, מייבּבת כּמוהוּ. מרחה על חזהוּ מישרת-עשֹבים שרקחה ידעונית מֵאֶל-בּוּרְג': בְּלִיל של שורשי וָלֶרְיאָן ושל צמח-מַרפּא מִדבּרי, אַלוֹ-וֶרָה, כָּתוּש בּמכתש ומָהוּל בִּקצת סַאמְנֶה (חמאה בּיתית מוּתֶּכֶת), להקל על ייסוריו. עד שיצא שָם רופא-האליל נרדמוּ הפּעוֹט ואביה: זה – ללא כּסף, וזה – ללא כּוח, אפילוּ לא כּוח לבכּות. רק היא, כּחיה שאינסטינקט אִמָּהִי להציל את גּוּרָהּ מְפָעֵם בּה, בּרחה עם אור-שחר ראשון, בּעוד אבּא יָשֵן, העולל בּחיקהּ.

הוריתי לחייל שפּנסו האיר את סָאנָא להכניסם, אותה ואת ילדהּ, לָאוטובּוּס. נהג כּלִי-הרכב צוּוָה להדהיר את רִכְבּוֹ ל"הדסה" עין-כָּרֶם, איש מִנוסעיו לא גילה הִתנגדוּת והִתחלנוּ לדהור בּפוּל-גאז. לא היוּ איתי שוּם מכשירים וּתרוּפות בּטיוּל זה שלנוּ לפֶּטְרָה, וטובת התינוק האוּמלל לא הותירה ספק: רק טיפּוּל בּית-חולים. מיד בּהגיעי למחלקה הפּדִיאַטְרִית בּיקשתי מִבִּתִּי כּי תחכּה בַּמסדרון. אני עצמי עטיתי כּבר חלוּק לבן, סטרילי, גוררת אל הקליניקה את סאנא ואת בּנה. דבר ראשון מיהרתי שם למדוד את חום הילד, קורבּן "ריפּוּיו" הבּרבּרי של מר הוקוּס-פּוקוּס, רופא-האליל. לאור הניאון, וכעת מִקָּרוֹב, נתגלתה לי זוועת אותה "מַאכְּוֶּה". כּך מחתימים אות-קִניין על גוּף עגל: אוּמצה של בּשֹר ושל אש. היא שימרה את צוּרת הפּרסה כּמו מִנהג חייתי זה את קוצר-הדעת, את כּל מחשכֵּי הטימטוּם הפּאגאני, את כל בַּעֲרוּת האדם.

סאנא חַמָאמִי, זה שְמָה המלא של האֵם, התייפּחה מוּלי, חֶרֶש: צביה רדוּפה, מבועתת מִמה שצפוּי לו לָעופר הרך. מִפְלַס-החימה שֶבִּי שב וירד, מִתְאַפֵּס לחמלה מתוּסכּלת. מִפְלַס-הכּספּית, בַּמדחום הקודח, טיפּס בּעכּוּזו של הפּעוט עד ארבּעים. מאוּחר קצת יותר, להיבהוּב הניאון החיוור כּמו פּניה של סאנא, נִגלוּ לעינַי, בּחדוּת מצמררת, גם יתר הסימפּטומים, כּמִסדַר-זיהוּי פּלילי: שיעוּל, הפרעות-נשימה, הֶעְדֵּר-תיאבון וכִחְלוֹן-השֹפתיים. יותר מִכּל אלה קרע את לבּי השיעוּל שחזר ותָכַף. הִרתחתי, מתוּחה מאוד, מחט-מַזְרֵק בּוהקת (פֶּניצילין וּסטרֶפּטומיצין) וּפיללתי, נואשת, לְנֵס.

עיניה של סאנא ליווּ את יָדַי העושֹות בַּמלאכה, כּמין אמבּוּש. כּל יִחוּלֶיהָ נִתלוּ בַּנוזל הנִגרע מֵחֲלַל המזרֵק. כשמרחתי כְּלוֹרָאם-פֶנִיקוֹל, לשיכּוּך הכּאב, על זוועת אותה "מַאכְּוֶּה", בּיקשה שאשוּב ואמדוד את חוּמוֹ של הילד, הילד בּער. אפילוּ בּרמז קלוּש, בּהסבֵּר פּופּוּלארי לְבוּר מדיציני, כּלוּם לא גיליתי לה, כּלוּם מאותה אבחנה שעלתה בּי מיד. מה שזיהיתי, זיהיתי בּרוּרות וּממנוּ יָגוֹרְתִּי בּעצם, היה מה שֶקֶרֶן-הרנטגן גילתה כּשנלקח הפּעוט לְשיקוּף. אֶמְפִיאֶמָה, מין סוּג של מִצבּור מוּגלתי בּין קרוּמֵי ריאותיו של הילד, סיבּוּך מן הסוּג המוּכּר, הנפוץ בּמִקרים של דלקת-ריאות. חיטֵאתי מיד בּפיסת צמר-גפן סְפוּג-יוֹד את עורו של עולל זה, ממש בַּמקום שתחתיו נתגלה לי, בָּרנטגן, מִצבּור-המוּגלה. אף שנוּסֵיתי בּכך לא אחת ויָדִי היתה יד מיוּמנת, עצמתי עינַי אינסטינקטיבית שעה שהמחט חדרה לִבשֹרו. שלושה cc לִידוֹקָאִין, הרדמה מקומית מאסיבית, אלה היוּ אמוּרים, אִם בּכלל, לאפשֵר את בּואו של הנֵס. עכשיו העברתי משֹמאל לימין, כּלפּיד בּמירוץ-שליחים קריטי, מזרֵק מחוּטא וארוך עוד יותר, שֶיחדור בין קרוּמי-הריאה. תיכף שאבתי אל פְּנִים-המזרק את נוזל תמציתו של החולי. גוֹן-הַמוּגלה הלבן-צהבהב כּמו נוּקַז מן הילד, אט-אט.

"זה בּטוּח," הִלחיתה לי סאנא, נפחדת, "שהוּא, המַסכּין, לא ימוּת לי?"

"סאנא," נטלתי את יד-הקטינה שלה, "אַל תדאגי, יהיה טוב."

"אני אשה פּשוּטה אני. סתם בָּאסִיטָה, יא דוקטור."

"מה זה אומר?" לא הבנתי לאן היא חותרת, רועדת כּוּלה.

"זה אומר," התאמצה לבטא זאת כּאילוּ לפלוט מגרונה איזה כִּיחַ, "שיש דברים רעים שמפחידים אותי נורא..."

"מה למשל?"

"למשל," נלחצה אלי, "עַיִן הרע, דוקטור. עונש."

"עונש על מה?"

"על החטא שחטאתי והוּא משלם עליו, הוּא..."

"הוּא. מי זה הוּא?"

"זה הילד שלי. הוּא חולה בִּגללי, גברת דוקטור. מה שעשֹיתי אני זו סיבּת הקללה שרובצת עליו."

"מה כּבר עשֹית?" לא הִצלחתי לתפּוס, "ועל מה אַתּ בּכלל מדבּרת?"

"על מה שקרה בַּשנה שעברה ורודף אחֲרַי כּל הזמן."

"סאנא, מספּיק לדבּר בּחידות, פִּתחי פִּיךְ ותגידי לי דוּגרי: מה העניין? מה רודף אחרַיִךְ? אני מקשיבה לָךְ. דַבּרי."

היא צנחה על גבי הכּיסא הסמוּך וחידשה את בִּכְיָהּ שמִקודֶם. רק לאחר שהשקיתי אותה בּכוס מים פתחה את לִבָּהּ. היה זה, סיפּרה, בּאותה מערה של אביה, שלה והילד. פַארֶס, אביה, נחר שם בִּפְנִים נַחֲרַת-צהריים שליווה. שֶקֶט רוגע אפף את הוַאדִי, קצת קר אך לא זֵכֶר לגשם. היא עצמה בּישלה בַּאמְיָה על אש-גחלים, משגיחה על בּכורהּ שניעור. רַאמְזִי, הבּן השני שכּרגע הִזרקתי לו מה שהִזרקתי, עוד טרם נולד אותה עת אף כּי שמו כּבר ריחף בּחלל, כּגורל. בְּשֵם זה עצמו נתקרא, היא אומרת, גם בּנהּ הראשון, המנוֹח, זה שאיתו נפתחה הקללה הרודפת אותה כּל

הזמן. ואז, בּלי התראה, בקע היֶּרִי מן הוַאדִי: צרור אחר צרור של חימה אוטומאטית מַכָּה ריקושֶטים של הֵד.

"זה הם," נִנְעַר אביה משנתו כּדֹב מוּחרד זה, "או היָאהוּד או אנשי הליגיון. מְזַנְּבִים בַּחמא"ס. סימן נַאחְס..."

היא כּלוּם לא שאלה, היא כּבר ידעה, היתה מוּרגלת: מִשֹחַק-השִֹנאה הוּא מִשֹחק עקלקל וּפתלתוֹל, כּמו שבילי הר חברון. לא רק היָאהוּד והחמא"ס אויבים בַּדם הם, גם הליגיון של מלכוּת אַל-אוּרְדוּן לא בּוטח בּזה או בּזה. זו הסיבּה, סח אביה (בִּפני בּעלה, טרוריסט חמוּם-מוח, נמנע היה מכּל פּוּלמוס פּוליטי או צבאי) שבּספּטמבּר שנת 70 הוּכּוּ הפאתאחיסטים בּאש ליגיונו של המלך חוּסיין שטבח בּהם בּלי רחמים. הִגיעוּ דברים לידי כּך שאנשי עראפאת שבּרחוּ מערבה חצוּ את מימי הירדן ונִשקם המוּגבּה צץ מעל ראשיהם, בּעוד שִֹפתיהם מְמַלְּטוֹת זעקות-לעזרה לָאויב שֶמִּנֶּגֶד. "אִישְֹרָאִיל!" זעקוּ, משוועים לעזרה כּאילוּ אישֹראיל טובה להם מֵאַל-אוּרְדוּן...

שוּב נורוּ יריות. היא חיכּתה בּאימה בּלי לדעת לְמַה מצַפָּה היא. הילד לטש מוּל עיניה שתי אי-הבנות נוצצות, את עיניו. בּפֶרֶץ חמלה אִמהית, כּחיה מגינה על גוּרהּ טְרוּף-הפּחד, נטלה אותו בּין זרועותיה, חולצת לו שָד בּתקווה כּי ישקוט. אך פּתע, בּאותה פִּתאומיוּת בּה חל כּל הֶלֶם, החשיך זוּג צללים את פִּתחהּ של אותה מערה וּבְרַק נשק היבהב. שני מחבּלים נתפּרצוּ אל הפְּנִים האפל, מתנשפים כּמפּוּח.

"נַאגִ'י שולח לָךְ ד"ש," סח אחד מהם, "הוּא בּעמאן. שלומו טוב."

 היא הצליחה מהר להסתיר את שָדָהּ החשֹוּף אבל לא את ההלם. מִנַּיִן ידעוּ שהיא כּאן, דווקא כּאן, הרי יש פֹּה הרבּה מערות. וּמִנַּיִן ידעוּ שאכן אשת נאג'י היא, מי הם וּמה רצונם כּאן? רגע תלתה בּאביה מבּט של תמיהה, של קריאה-לעזרה. אך פַארֶס הזקן, אָמוּן על צֹפֶן-הכָּנוּעַ, זה המחניף לחזק מֵחֲשָש פּן תוּנחת עליו נחת זרועו, מיהר והזמין את פּורציו שפּלשוּ לו כּפיל לחנוּת של חרסינה: "תְפַאדָלוּ, אנא, בּרוּך בּואכם תחת צֵל קורתי הדלה..."

וכאן נשמעה צעקה פּוֹלחנית, מִבַּחוּץ, מעוּמקו של הוַאדי, זה הנפתל לרגליו של ההר שאותה מערה בּצלעוֹ. "צאי מיד החוּצה, יא אשה!" שאג קול גֶבֶר, "יודעים שאַת שם, חבוּיה בּניקבּה זו ממש כּעכבּר בּחורו."

אף להסס לא היה לה סיפֵּק. או לדחות. או למחות. או לברוח. קְנֵה-מַקלֵעוֹ של אותו מחבּל שנגח בּגבּהּ מאחור, נילווה לו מיד לַחֲשוֹ הנבעת של ההוּא, בּן-זוּגו הסמוּך לו: "יאללה, תצאי אל הפֶּתַח, אשה! עִם הילד! וּתני לו לינוק!"

"הילד?" בּקעה זעקה מגרונה, אך ההוּא כּבר חסם לה את פִּיה בּמלוא כּף ידו שהִדיפה ריחות של זיעה ושל שמן-רובים.

"כּן, עִם הילד!" נהם, "למה אלה, התֶּסִים ההם, היָאהוּדִים, לא יורים על תינוק ועל אֵם, אז שניכם תשמשוּ לנוּ כּאן מַחֲסֶה..."

שוּב חזרוּ הקריאות מִתחתית המידרון, מעוּמקו הסמוּי של הוַאדִי. הפּעם, שעה שיצאה עם הבֵּן אל הפֶּתַח, קלטה עוד מילים. "ראיתְ שני גברים מסתתרים בּאחד הנקיקים?" נצטעק אותו גבר. מכאן נסתבּר לה כּי אין הוּא בּטוּח אִם שני המחבּלים אמנם אצלה, בַּמערה.

"לא," צעקה אליו, "כּלוּם לא ראיתי. הייתי בִּפְנִים, יא חאוואג'ה..."

ההוּא שם, למטה, נמלך בּדברים עם רֵעוֹ, בִּשֹפתם הזרה. אך כּאן, בּמפתיע, הוּבהר לה שדווקא ראה, וּמבין, ויודע. "ראינוּ," צעק, "איך שניהם נכנסוּ לַנָקוּרָה שלָךְ, שקרנית..."

מכּאן, ממש מרגע זה, הוּאַץ פּתאום הקֶצֶב. קצב הדם הפּועם בִּצדעיה וקצב כּל מה שקרה. "תסתלקי מהפֶּתַח לפני שנִירֶה, לא מקום בשביל אמא וילד..." שני היָאהוּדִים, בּאצבּע על הֶדֶק, קצבוּ לה אַרְכָּה, שתזוּז.

"אין כּאן איש," עוד הספּיקה לצעוק, מבועתת, "תבוא ותבדוק פֹּה, יא סִידִי." אך כּבר היה זה, הנחבּא בּצילו של גבּהּ, מְשַפְּדָהּ בּנִשקוֹ. מה שליחֵך את עורפּה מאחור כּפרסה מלוּבּנת, כּ"מַאכְּוֶּה", היוּ אִיוּמיו: "אִם תזוּזי, שרמוּטה, אִירֶה גם בַּילד, גם בָּךְ..."

"אמרתי לָךְ: זוּזי משם!" נשתאג היאהוּדי ההוּא, מן הוַאדִי, "גם אני, גבירתי, אבּא, חבל לסַכֵּן גם אותָךְ, גם את בּנֵךְ שם. שמעת?"

היא שמעה, עד צמרמורת שמעה, אבל לא את קולה שהִפְגִיעַ "רק רגע!" כּי אִם את מַפַּץ אותו צרור שֶיָּרָה בּו ההוּא המוּסתר בּגַבָּהּ.

 זה, היאהוּדי, צנח פּתאום ארצה על פּני ערוּצו של הואדי בּעוד חֲבֵרוֹ משיב אש אך גם הוּא נתמוטט בּתוך רגע, יָרוּי. אִלמלא נחרטוּ בּלִבָּה מילותיו של ההוּא שאמר שהוּא אבּא, לא היתה מתייראת מנִקמת הגורל הרודפת אותה עד היום.

"מה פּירוּש רודפת?" לא הבנתי מה היא סחה.

"ממש בּאותו ערב, דוקטור, מת לי בּני הבּכור... ניסינוּ הכּל, מכשפים, ידעונים, רופאי-אליל, עשֹבי-מרפּא, כּלוּם לא עזר, הוּא מת לי. שנה אחֲריו, בּמירדף של יָאהוּד, נהרג לי גם נאג'י, אביו. עכשיו תורו של ראמזי השני," אמרה, דומעת, "בּגלל אותה קללה שנדבּקה אלי, למוּת..."

"סאנא," אמרתי לה, "סאנא, זו שטוּת. סתם אמוּנה טפלה ואין בּין זה לזה שוּם קשר."

"קשר עִם מה?" שאלה נואשות.

"עם הילד הבּכור ועם נאג'י. הם מתוּ בּמִקרה וכל אחד מִקרה אחֵר פֹּה. אין כּאן קללה ואין עין רעה ואין נַאכְס, זה הכּל חנטאריש."

"אַתְּ לא תופסת, דוקטור," סיננה בּין דמעותיה, "אין בָּעולם מִקרים, הכּל מַכּתוּבּ (נִקבּע מראש). רימיתי את ההוּא, את היָאהוּדִי שצעק לי לזוּז עם הילד, שלא נִפָּגַע. 'גם אני, גבירתי, אבּא,' אמר. אפילוּ פּניו, כּשהיה כּבר הרוּג וירדנוּ למטה לַואדִי לראות אם אפשר להוציא מכּיסיו וכיסי חברו קצת שלל, הבּיטוּ עלי בּמבּט כּזה נַאכְס, האשימוּ אותי, גזרוּ עונש. עין רעה, וּבִפרט אם זו עין של מת, מטילה בָּךְ כּישוּף..."

"איזה כּישוּף? המתים לא רואים כּבר שוּם כּלוּם," הִזדרזתי לומר לה.

"לא, גברת דוקטור. סליחה, אַתּ טועה. הם רואים וַּאַבּוּהֶם. הכּל. 'מַאן חַאפַר חוּפְרַאתַן,' אומר הפּיתגם, 'לֵאַחִיהִי,' (החופר בּור לאחִיו) 'וַּאקַעַא פִיהַא' (הוּא שנופל לתוכו של הבּור שחפר שם בּעצם ידיו)."

"אז מה מצאתם בּכיסם של המתים?" שאלתי.

"זה לא אנחנוּ שמצאנוּ," מיהרה לומר. "זה אלה שיָרוּ בּהם ישר מתוך הפֶּתַח שבִּשבילם אני וּבני שימשנוּ מַחֲסֶה." רגע אחד נִשנקה בּשתיקה וגמעה לאיטה מן המיים. "רק לאחר שהשקט חזר אל הוואדי ירדנוּ איתם. הם לא התנגדוּ שאני ואבי נצטרף לפשיטת-השלל שם, רק שידענוּ מראש שאִם יש שם דְבַר-ערך יקחוּ אותו הם."

"היה שם דְבַר-ערך?"

"עוד איך, גברת דוקטור. אחד מן ההם שליווינוּ מצא בַּתרמיל הצבאי של אחד היָאהוּדִים מכשיר של קסמים."

"איזה מכשיר?"

"הם קראוּ לו 'אִל קַאמֶרָה'. משהוּ מוּזר כּזה ששמו 'פּוֹלָארוֹאִיד'. אני אשה פּשוּטה אני, רק בָּאסִיטָה, יא דוקטור. אז כּל מה שהבנתי היה רק שזה יקר."

"אז איך זה ה'אִל קַאמֶרָה' הזאת קשוּרה," שאלתי, "לקסם, לכישוּף, לכל אותם ההבלים?"

"קשוּרה מאוד ואין בּזה שוּם הֶבֶל, גברת דוקטור, כּי תיכף האחד מהם לחץ שם על כּפתור בַּגוּף של ה'אִל קַאמֶרָה' הזאת, מכשיר-הקסם, מה שהוציא לו שם סָוָּאר (תמוּנות) של המתים."

"למה היה להם צורך בִּכלל בּתמוּנות של מתים?" הִשתוממתי.

"בּשביל להראות – כּך הסבּירוּ לאבּא – לאלה ששלחוּ אותם, שלא שלחוּ לשווא. רק מה, זמן קצר לאחר שהלכוּ נתקלוּ שם בּאמבּוּש יָאהוּדִי, כּכה שכּמו בַּפּיתגם הם נפלוּ אל הבּור שחפרוּ בּעצמם. רק לאחר שיצאוּ היאהוּד מן הואדי וּבא כּבר הערב, הרבּה אחֲרֵי שחזרנוּ לתוך מערת- מגוּרינוּ בּהר, ירד לשם אבּא שנית בּתִקווה שימצא על גוּפות היָאהוּדִים מה שנשאר אם נשאר שם דבר-מה שעוד לא שדדוּ רוצחיהם. רק מה, אותה עין רעה ואותו מזל נַאכְס איכזבוּ גם הפּעם: שתי הגוּפות לא היוּ שם, כּאילוּ בּלע אותם שֵד מיסתורי. אבּא אמר שוודאי נאספוּ על ידי חבריהם עוד מִקודם, כּך שיצליחוּ לקבּור אותם כּמו שֶדַּת-מוּסָה דורשת מהם. ואז, ממש בָּרגע שעמד לחזור הבּיתה, הִבריק דבר-מה בּאור-הדימדוּמים מוּל שתי עיניו. היה זה ריבּוּע קטן של נייר שקשה להבחין מה שֶיֵּש בּו. אבּא לקח אותו בּלי היסוּסים וחזר אל אותה מערה. רק בּשעה שקירבתי אליו את ה'לוּקס' השחור מרוב פּיח ראינוּ את מה שהיה בָּריבּוּע ההוּא והִתחלנוּ לרעוד. היתה זו תמוּנת הגוּפות של אותם היָאהוּדִים ששוּב לא היוּ שם, לא בַּמקום שנוֹרוּ וצנחוּ על הארץ ולא בַּחיים, רק בּאותם חלומות נוראים שפּקדוּ אותי כּל אותו לילה. 'הכּל עַלָא חְסָאבּ, יא מַלְעוּנָה,' קראוּ אלי שתי הגוּפות, 'יש חשבּון'...

"בַּבּוקר הלכתי לַכּפר, לאֶל-בּוּרְג', אל אותה ידעונית שהִזכּרתי. זאת שלימדה אותי איך שרוקחים בִּשביל 'מַאכְּוֶּה' מישרת-עשֹבים. אמרתי לה: 'יא חַ'אלְתִּי, יש לי פּחד על הילד. שתי רוּחות-מת שחלמתי הלילה כּישפוּ לי עליו מזל נַאכְס.' תקעה ההיא עיניים בַּתמוּנה של היָאהוּדִים, זאת שקירבתי אליה בְּיָד שרועדת לי כּאן עד עכשיו. אמרתי לה שבַּתמוּנה הם דוממים כּמו אבן אבל בַּסיוּטים שלי הם עוד חיים מאוד. ואז, כּשרק שמעה איך שהינקתי את הילד ואלה הִסתתרוּ לי שם מאחורי הגב, אמרה לי: 'יא בִּינְתִּי, שִמרי אותה טוב את תמוּנת המתים, כּמו קמיע. שוּם מזל נַאכְס לא יפגע בָּךְ כּל עוד אַת שומרת עליה חזק.' כּכה הבטיחה אותה ידעונית אך גם זה לא עזר, גברת דוקטור. עוּבדה שהבּכור וּאַבּוּהוּ כּבר מתוּ לי בּין הידיים גם הם..."

היא שלפה מִמִּפְתַח-שֹמלתה הבּלוּיה איזה צרור מלוּפּף בּחוּט-צמר. כּלוּם לא הבנתי מִמָה שבּיקשה להראות לי, כּוּלה בּעתה. בַּצרור היתה שֹקית וּבַשֹקית היה ה"פוֹטוֹ" של שתי גוּפות ההרוּגים ההם, מן היָאהוּד. היצצתי בַּתצלוּם וכל דָּמִי קפא לפתע. עוּזי שלי, סרן עוּזי עֵילָם, שכב מת שם, עִם צבי'קה, סגנו...

הדַחַף הראשון, החייתי, האינסטינקטיבי, היה לחנוק את הניבזָה הזאת בּשתי ידַי. לא לטפּל בּו בִּבנה שוּם טיפּוּל, שיסלח לי אדון היפּוֹקרָטֶס. רק בּגללה אין לַבּת שלי אבּא ולי את האיש של חיי. אבל תיכף זכרתי את כּל סיוּטי-האַשְמָה שלה, כּל הקולקציה. זה שגם היא אלמנה, יתומה מאביה ואֵם שכּוּלה. אוּלי, אִם לא אנהג בּה כּרופאה, רק כּנוקמת, יוּכפּל השְכוֹל שלה גם עם הילד השני.

"אַתּ יודעת?" אמרה לי מִבּלי שתקלוט מה עובר בּי ממש אותו רגע, "שבוּע לאחר שנהרגוּ שני היָאהוּדִים על קרקעית הואדי, בּאותו מקום ממש, יצאוּ שם מתוכו של העפר אחר הגשם פּרחים קטנים כּאלה, אדוּמים כּמו טיפּות דם. תיכף הבנתי שיש לזה קשר עִם מה שאני אשֵמה בּו: דם היָאהוּד שסָפַג העפר ההוּא רק בִּגללי, בּגללי..." היא שלתה לי, ישר מִכּיסהּ, איזה פּרח מעוּך, ואמרה: "זה הפּרח." פַּחַד נורא נסתמן בּפנֶיהָ. כּמי שממתין לעונשו.

זיהיתי את הפּרח בּנקל, מיד היכּרתי. שמו הבּוטאני, כּלומר בּלטינית נוּקשה של מגדיר-צִמחי-בּר, הוּא שֵם ארוך מאוד, שובר-שיניים, Helychrysum, ואילוּ בּעברית שלנוּ "דם המכּבּים". בּכל חנוּכּה נוהגות רוויטל ואני לקוטפו שם בַּואדי (הואדי מוּל "הדסה", לא ההוּא, עקוב-הדם), לשֹים בּאגרטל ליד חנוּכּיית-הגפן, לזכר החשמונאים של אז ושל עכשיו. עוּזי שלי הוּא אחד מִמינם. אִם כּי לי וּלבִתִּי הוּא האחד שאין תחליף לו. עכשיו, שכּאן בַּבּית, בּשכוּנת גִּלֹה שלנוּ, בִּרחוב הָאֲנָפָה שלא מִזמן ירוּ עליו, נחוג אצלנוּ חג-אוּרים על רקע הקאסאמים שנוחתים כּמעט יום-יום על תושבי שֹדרות, אני מִתְקַשָּה, מתקשה עד מאוד לא לשמוט כּאותה פּיסת "פוֹטוֹ" שאבּא של סאנא מצא בַּמקום בּו נורוּ בּעלי וּסגנו – את זיק האופּטימיוּת, זה שלמרות אפֵלת השֹינאה היוקדת, זאת שמִשני עֲבָרָיו של הגבוּל, יפזר פּה פּרחים ולא דם. פלא ה-mi, הוּא הקול השלישי הנוצָר מצירוּפם של do ו-sol למין הארמוניה, למין over tone מיוּחל וכָמוּהַ שכּל הדיסונאנסים מתלכּדים בּו לְתקווה, נלחם בּי בּקושי הולך וגובר על מימוּש אותו נס-פּך-השֶּמֶן: נס שקורטוב השְפִיּוּת וה-common sense איכשהוּ יספּיק, להם ולנוּ, לִזְרוֹת אור...

[הניקוד החלקי וההתקנה לדפוס נעשו בידי המחבר]

* * *

אורי הייטנר / שתי רשימות

א. פרקליטו של השטן

(תגובה לאמנון הולצמן: "להלן עובדות שאורי הייטנר לא מזכיר", גיליון 401)

ברוך גולדשטיין הוא אחד המנוולים הנתעבים ביותר שצמחו בעם ישראל בדורות האחרונים. הוא מחבל, שביצע טבח נורא במתפללים מוסלמים במערת המכפלה. בשפלות הוא ירה בגבם של המתפללים, כשרצונו הוא לרצוח כמה שיותר ערבים, שאשמתם היא היותם ערבים. אין די מילים במילון העברי כדי לבטא את הסלידה ממעשיו של המחבל הזה.

די במעשה שעשה כדי להעמידו על עמוד הקלון של תולדות מדינת ישראל. אין כל צורך להוסיף על כך ולהעניק לו קרדיט על פיגועי הטרור הפלשתינאים. הניסיון הזה, שעשה הולצמן, הוא אחד המאמרים ההזויים והמגוחכים שנתקלתי בהם. כשקראתי את המאמר, ממש נעתי על כסאי במבוכה, נבוך בשמו של הולצמן על דברי ההבל שכתב.

הבה נאמר את האמת – מה עשה גולדשטיין? מדוע מעשהו כל כך נתעב? פשוט, הוא התנהג כמו מחבל פלשתינאי ממוצע. מדוע אנו זוכרים כל כך את האיש, את שמו ואת מעשהו, אף שחלפו מאז 13 שנים? בשל נדירות המעשה. אנו זוכרים לדיראון עולם אותו, את עמי פופר, את נתן זאדה, את בן שימול, כיוון שהם היחידים שהתנהגו כמעשה יום-יום של הפלשתינאים. איננו זוכרים את שמותיהם של המחבלים הפלשתינאים, כיוון שהדבר בלתי אפשרי. מדובר במאות פיגועים לאורך השנים, והמשך ניסיונות הפיגוע מידי יום ביומו עד היום.

כאשר גולדשטיין עשה את מעשהו הנתעב, נעו אמות הסיפים בתוכנו. כולנו (למעט קומץ מטורף) חשנו סלידה וכלימה. הגינוי למעשהו היה מכל עבר, שמאל וימין כאחד. כאשר בני דמותו הפלשתינאים "מצליחים" כמותו, הפלשתינאים יוצאים במחולות ומחלקים סוכריות ברחוב. כאשר גולדשטיין התנהג כמו פלשתינאי, נשיא המדינה עזר ויצמן אמר שזה האסון הגדול ביותר בתולדות הציונות. כאשר בכל יום התפוצצו גולדשטיינים פלשתינאים ומאות ישראלים נהרגו באוטובוסים ובקניונים, הנשיא הפלשתינאי ערפאת זעק לקול תרועות האספסוף הפלשתינאי הפרוע: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים".

הפלשתינאים מחנכים את ילדיהם מגיל הגן להיות שאהידים. הגיבורים הלאומיים שלהם הם המתאבדים המוכנים להיהרג כדי לרצוח כמה שיותר יהודים. ארגוני הטרור, ובראשם פת"ח וחמאס, מכשירים לאורך שנים את המרצחים, מאתרים את המתאבדים, שוטפים את המוח לציבור כדי למצוא מתנדבים ובונים בשיטתיות את מכונת הרצח הפלשתינאית.

והנה, הולצמן בוחר להיות פרקליטו של השטן ולמצוא צידוקים לרצח המשתולל. בגלל גולדשטיין, בגלל הוראתו של פרס לחסל את יחיא עייש, בגלל ביקורו של שרון בהר הבית. דברי סנגוריה כל כך פאתטים. הפיגועים לא היו תגובה לחיסול עייש, אלא חיסול עייש הוא תגובה לפיגועים. עייש הוא רב מרצחים שעמד בראש מנגנון פיגועי ההתאבדות שהביאו לרצח המוני מתמשך בתוכנו. הצדקת רצח המוני של מאות יהודים, בכך ששרון ביקר בהר הבית, היא דבר נתעב ונקלה. אוי ואבוי, רגל יהודיה טימאה את המקום הקדוש למוסלמים, שכידוע ליהודים אין כל קשר אליו. באמת, הפיגועים הפלשתינאים היו מעשה של אין ברירה. מה חשבנו, שרגל יהודית תטמא את הר הבית, ולא ירצחו בעקבות זאת מאות יהודים? ... כל כך מגוחך.

הולצמן כותב שלאורך כמעט חצי השנה שבין הסכם אוסלו לטבח במערכת המכפלה, מיספר היהודים שנרצחו היה דומה לתקופה שלפני אוסלו. להלן עובדה שהולצמן לא הזכיר: בהסכם אוסלו התחייב ערפאת בשם העם הפלשתינאי לשים קץ למאבק המזויין. לשם כך הסכימה ישראל לוויתורים מרחיקי לכת. והנה, גם לשיטתו של הולצמן, אחרי ההסכם לא חל שינוי במערך הטרור. יהודים המשיכו להירצח גם אחרי ההסכם. ההישג הגדול של ההסכם, הוא בכך שהם לא רצחו יותר מכפי שרצחו לפניו. יתר על כן, הם הצליחו להתאפק ולא לרצוח יותר מכפי שרצחו לפני ההסכם, עד הטבח בחברון. איזה הישג!

הנה עוד עובדה שהולצמן שכח להזכיר – גל הטרור הנורא של מרץ 96' היה מיד לאחר שישראל נסוגה ממרכזי הערים הפלשתינאיות. יצחק רבין עיכב את הנסיגה הזאת, בשל פיגועי הטרור הרצחניים. כאשר הגיע מועד הנסיגה, הצהיר רבין שאין תאריכים קדושים, ושכל עוד הפלשתינאים מפרים את ההסכם, הוא מעכב את הנסיגה. אחרי הירצחו, שינה פרס את המדיניות ובהחלטת בזק ישראל נסוגה מן הערים. היה זה באותה תקופה בה חוסל הארכי רוצח עייש. לאחר הנסיגה היה גל הטרור הגדול.

ועוד עובדה שהולצמן דילג עליה – גל הטרור והרצח "שאחרי ביקור שרון בהר הבית", בא מיד לאחר פיצוצה של ועידת קמפ-דיוויד. באותה ועידה ברק הציע לפלשתינאים הצעות מרחיקות לכת עד טרוף, אולם בתמורה הוא דרש מהם להכריז על סוף הסכסוך. התגובה היתה גל טרור שלא היה כדוגמתו לאורך למעלה מ-130 [133. – אב"ע] השנים שמשפחתו של אהוד בן עזר נמצאת בפלשתינה.

אגב, הולצמן שכח להסביר למה אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד המילימטר האחרון, עקרה את כל יישוביה עד הבית האחרון, גרשה את כל אזרחיה עד היהודי האחרון, הפלשתינאים יורים מידי יום טילי קסאם לעבר שדרות ויישובי הנגב המערבי. מה קרה, הולצמן, לא מצאת דבר סנגוריה מתאים? מה, שכחת את הרצח של נתן זאדה בשפרעם?

ב. פרדוקס המיעוט הכרוני

במאמרו "אופסימיזם" מציג אבישי גרוסמן את הפרדוקס האלקטורלי של מרצ – איך זה שעמדותיה של מפלגה זו התקבלו והיו למיינסטרים, והמפלגה נשארה מפלגת שוליים קטנה כשהיתה בעבר? בלשונו של אבישי: "מי שהגה, נאבק, שילם והושמץ על תפיסותיו החברתיות והמדיניות, כאשר אלה לא היו מקובלות על ידי רוב רובו של הציבור, דינו להישאר במיעוט גם כאשר עמדותיו הופכות לנחלת רבים, לעתים גם של יריבים היסטוריים מרים." פתרונו של אבישי לפרדוקס הוא פסיכולוגי: "הקבוצה, שגרמה לתחושת אי ביטחון קיומי וערערה על המקובל והמוסכם, נוטה להידחות על ידי מרבית הציבור גם כאשר צדקת עמדותיה הישנות הופכות לנחלת הכלל."

אני רוצה להציע לאבישי, ידידי, פתרון אחר לפרדוקס. ראשית, אין ספק שעמדותיה של מרצ, שהיו מוקצות בשנות השבעים והשמונים, שהיו נחלת מיעוט קטן וקיצוני, היו לדרך המלך של מדינת ישראל בעשור וחצי האחרונים. יש לכך ארבע סיבות מרכזיות. א. המיעוט שדגל בדרך הזו היה נחוש בעמדתו ונאבק עליה ללא כחל וסרק, בלי התייפיפות ובלי למתן את גישתו כדי שתהיה קלה לעיכול. בכך הוא יצר לה לגיטימציה ציבורית. ב. מצדדי האג'נדה של מרצ היו אמנם מיעוט קטן בעם, אך רוב גדול בתקשורת ובאקדמיה. לאלה השפעה רבתי, בפרט כאשר הם פועלים כמונופול. ג. האינתיפאדה הראשונה יצרה בקרב חלק ניכר מהציבור מיאוס מישיבתנו ביש"ע, ורצון עז לשנות את המצב הזה. ד. הכמיהה לשלום היא מרכיב מרכזי בזהותו של הישראלי, והוא רצה לתת צ'אנס למחנה שהבטיח להביא שלום למדינת ישראל.

האמת היא שהאג'נדה שהציבור קיבל לא היתה בדיוק דרכה של מרצ, אבל הציבור אימץ עמדות יוניות הרבה יותר מבעבר, ובעיקר – נתן להן צ'אנס.

מה שגרם לכך שמרצ נשארה מיעוט קטן, היא סיבה אחת – העובדה שדרכה נוסתה. כל עוד היתה זו אלטרנטיבה אופוזיציונית למציאות, היה בה קסם. ברגע שהיא נוסתה, היא כבר נבחנה במבחן התוצאה. ובמבחן התוצאה, מה לעשות, כל הנחות היסוד שלה קרסו כמו מגדל קלפים.

הנחת היסוד של תפיסת מרצ ו"שלום עכשיו" היא שהשלום הוא בהישג יד והוא תלוי בנו. "רק תצאו מהשטחים, ויהיה טוב, הו יהיה טוב, כן," כפי ששורר יהונתן גפן בשירו "יהיה טוב". בהסכם אוסלו ישראל הכירה באש"ף והחלה לסגת מחלק ניכר מן השטחים תמורת התחייבות להפסקת הטרור והמאבק המזויין. הטרור רק גבר למימדים שלא היו כמותו. אולי הסיבה לכך היא שמדובר בהסכם ביניים? אהוד ברק ניסה את הדרך של הסדר הקבע – בקמפ-דיוויד ובטאבה הציע הצעות מרחיקות לכת יותר משל מרצ (בבחירות 99', שבהן נבחר ברק, יוסי שריד שיכנע את מועצת מרצ שלא לקבל את הצעתה של זהבה גלאון להכניס למצע את חלוקת ירושלים. שנה לאחר מכן ברק הציע לחלק את ירושלים), אך דרש תמורתן הסכם שלום וסיום הסכסוך. ערפאת דחה בבוז את ההצעות ופתח במתקפת הטרור שלא היתה כמותה מאז קום המדינה. משהתברר שאין פרטנר להסכם קבע, ניסה אריק שרון דרך אחרת – נסיגה חד צדדית. הוא נסוג מרצועת עזה עד המילימטר האחרון, ועקר את כל היישובים, עד היהודי האחרון, כך שלא יישאר אפילו בדל תירוץ לפלשתינאים לתקוף. והנה, מיד אחרי הנסיגה היו חורבות היישובים שנעקרו בסיס לירי בלתי פוסק של טילים על אוכלוסייה אזרחית ישראלית. ובין לבין, היו בין ישראל לפלשתינאים מספר רב של הסכמי הפסקת אש, הודנא, תהדיא וכו', וגם הן לא כובדו אפילו יום אחד.

הציבור בישראל רוצה בשלום ומוכן לשלם מחיר כבד בעבורו, אבל הציבור הישראלי מתפכח מהנחת היסוד של האג'נדה המרצית. לא, אין לנו פרטנר לשלום, ונסיגה מהשטחים אינה מקרבת את השלום, כיוון שהסכסוך אינו על קו גבול זה או אחר, אלא על עצם קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. הפלשתינאים אינם מוכנים לקבל זכות זו ואף אינם מוכנים להשלים דה-פקטו עם מציאות זאת, ולכן הם ממשיכים להילחם בישראל, כאשר התהליך המדיני הוא חלק מן המלחמה הזו, ומטרתו להחליש את ישראל ולהשיג הישגים מדיניים וביטחוניים לפלשתינאים. זה המצב היום, זה המצב בעתיד הנראה לעין, וספק אם אי פעם המצב הזה ישתנה.

הציבור הישראלי, ברובו, מפוכח היום מבעבר. היותה של מרצ מיעוט כרוני היא תוצאת ההתפכחות.   

* * *

ד"ר גיא בכור

האימפוטנציה בעזה: צה"ל צבא העם? לא, זה הצבא שכבר פוחד מן העם

איך הגענו למצב שהצבא שלנו הוא גורם כמעט-פוליטי, המפעיל לחץ שלא להתמודד צבאית; שבורח מעימות בכל החזיתות, למשל הסורית, כאשר בכירי הצבא לוחצים על הדרג הפוליטי להיכנס למשא ומתן עם סוריה, כולל החזרת רמת הגולן, העיקר לא להילחם. איך הצבא שלנו איבד את ה"קילינג אינסטינקט", שהיה פעם למפקדיו, חדורי הביטחון העצמי, שהשמידו את חילות האוויר של צבאות ערב כבר על הקרקע ב-1967? איך קרה שהצבא חושש אפילו מעימות מוגבל עם כנופייה קטנה של טרוריסטים לא ממש מאומנים, לא בלבנון אלא ברצועה הזעירה של עזה, ולוחץ להמשך הרגיעה בכל מחיר, אפילו במחיר ריבונות חלקית סביב הרצועה, במחיר השפלתנו, ובמחיר הקרבת האזרחים?

איך אפשר להסביר את העובדה המדהימה, שצה"ל הגדול שלנו, המהולל והאהוב על ידינו, בורח מעימות בעזה כמו מאש? שהוא מתפלל כל בוקר שה"רגיעה" תימשך, ואולי האירגונים הפלסטיניים לא מתכוונים למה שהם אומרים? הרמטכ"ל הנעלם רב-אלוף גבי אשכנזי, זה שאמרו שהפך את צה"ל למשהו אחר לגמרי, מצוטט כאומר שאין להיכנס לעימות בעזה כמעט בשום מחיר.

בעצם צה"ל לא השתנה, ובדיוק כמו במלחמת לבנון האחרונה הוא פשוט לא רוצה להילחם. צבא פאציפיסטי. בלית ברירה שלחו אז את חיל האוויר לעשות את המלאכה מול חיזבאללה המחופר בשיטת הווייטקונג, למרות שלמטכ"ל היתה תוכנית מגירה מפורטת כיצד להתמודד במלחמה מול חיזבאללה יבשתית. כיום, בלית ברירה שולחים את חיל האוויר לתקוף בעזה, בתגובה שבלונית, מפוהקת, ללא שאר רוח, ללא חשיבה, ללא שום תכנון.

אז, כמו היום, זה לא הצבא ששומר על האזרחים, אילו האזרחים ששומרים על הצבא, שחייליו מאופסנים בקסרקטינים כמו חיילי שוקולד שמורים היטב, ואם חלילה בסיס טירונים ניזוק מקסאמים, אז מפנים אותו פנימה. אך את האזרחים, כמובן, משאירים בשטח. בשיח הישראלי חיילים הרוגים שווים יותר מאזרחים הרוגים, ולכן נזהרים בהם יותר. אבל זהו "צבא ההגנה לישראל", לא "ישראל להגנת הצבא", הלו? מישהו שוב התבלבל שם!

איך הגענו למצב שהצבא שלנו, כן, צה"ל של כולנו, הוא גורם כמעט-פוליטי, המפעיל לחץ פוליטי שלא להתמודד צבאית; שבורח מעימות בכל החזיתות, למשל הסורית, כאשר בכירי הצבא לוחצים על הדרג הפוליטי להיכנס למשא ומתן עם סוריה, כולל החזרת רמת הגולן, העיקר לא להילחם. איך הצבא שלנו איבד את ה"קילינג אינסטינקט", שהיה פעם למפקדיו, חדורי הביטחון העצמי, שהשמידו את חילות האוויר של צבאות ערב כבר על הקרקע בשנת 1967.

איך קרה שהצבא אפילו חושש מעימות מוגבל עם כנופייה קטנה של טרוריסטים לא ממש מאומנים, לא בלבנון אלא ברצועה הזעירה של עזה, ולוחץ להמשך הרגיעה בכל מחיר, אפילו במחיר ריבונות חלקית סביב הרצועה, ובמחיר הקרבת האזרחים. איך כל זה קורה לנו, על מיליארדי השקלים שאנו משקיעים בצבא בשנה. מדוע הביצועים שאנו מקבלים כל כך ירודים בחוסר המעוף שלהם, בינוניים, עם מטכ"ל מפוהק, מפונק, שמן מתקציבי ענק, שלא רוצה להתאמץ יותר מדי, ללכלך את הידיים, בדרך אל האזרחות והמנכ"לות בארגוני הסקטור הפרטי.

איך קרה שצבא המתוקצב בלא פחות מ-50 מיליארד שקל בשנה (2007), כאשר התקציב הזה אינו כולל את תקציבי המוסד, שב"כ, פיקוד העורף, משמר הגבול וסיוע לתעשיות ביטחוניות במשבר, המסתכמים בעוד כמה מיליארדי שקלים, צבא כזה אינו פועל? תשאלו בשביל מה אנחנו משקיעים סכום שהוא 17% מהתקציב הלאומי שלנו, על אי-עשייה, ואפילו על אי-הרתעה? האם לא חבל על הכסף?

כדי להבין את התוצאה המחרידה הזו, יש לרדת לסיבות, ואלו אחדות מהן:

עודף משפטיזציה גמר את היוזמה העצמית בצבא. למה להסתכן אחרי המלחמה בוועדות חקירה מבזות נוסח וינוגרד ואגרנט, בעריפת ראשים, ובסיכון הקריירה כולה. והרי כל עימות יוגמר ממילא בוועדת חקירה, כיוון שיהיו נפגעים. בג"ץ של אהרון ברק, כאשר זה הכריז שהכול שפיט, גמר את הצבא. שום מפקד בכיר לא ייקח עוד סיכון, ההיפך – כולם מסתתרים מאחורי היועצים המשפטיים. האם "אימא" מרשה להפציץ בעזה, או לא. מי ששולט היום בצבא אינו הרמטכ"ל אלא היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שהכריז כבר כי מלחמת לבנון האחרונה היתה "מלחמה משפטית", ובמלחמה כזו אסור להמר, אסור להפתיע ואסור להציג גאונות צבאית. ממילא הדרג המשפטי צריך לאשר זאת קודם. בג"ץ ניצח את הצבא, ובעצם בג"ץ ניצח לנו את הניצחון.

רסן של אירגוני "זכויות אדם" שמטרתם אינה בהכרח טובת ישראל, הקיף את הצבא שלנו בשני העשורים האחרונים – הם מגייסים כספים בחו"ל ומתפרנסים מלזנב בצבא מבפנים. כולכם מכירים מי הם אירגונים אלה. באכיפת בג"ץ האפקט שלהם בגימוד הצבא היה, מתברר, מרתיע, ואפילו קטלני.

דעת הקהל בישראל רואה היום הכול דרך הפריזמה של הנפגעים. עבורה זה הפך להיות המדד היחיד להצלחה או לכישלון צבאי, ולכן הצבא אינו רוצה להיכנס למלחמה או לעימות, מתוך ידיעה שבמלחמה יש נפגעים, מה לעשות. הצבא אינו פוחד מן האוייב, הוא פוחד מן האימהות, מהטוקבקיסטים הצווחניים, ממשפט הרחוב, מכרמלה מנשה, מכתבי התקשורת, שבשבילם להביא ראש של אלוף זה הישג אישי.

עבור החברה הישראלית של היום, אם יש קורבן אחד, הפסדנו במלחמה, כפי שיש גלעד שליט אחד. הכול נעשה בפריזמה של הפרט הלוחם. במלחמת ששת הימים, שנתפסת עד היום כניצחון מזהיר, נהרגו לנו בתוך שישה ימים כ-800 חיילים! במונחים של היום – התקשורת היתה מכתירה את המלחמה הזו כ"שואה" וכתבוסה נוראה. אנו מדווחים מיד על כל הרוג, והידיעה משודרת במהלך יום שלם, וכך נוצרת דמורליזציה ותחושת הפסד נורא. במלחמת ששת הימים המתינו עם הידיעה על ההרוגים עד לסיום המערכה, לא קרה כלום.

צה"ל יודע זאת. הוא לא מעוניין לפתוח במערכה צבאית כלשהי, קטנה או גדולה, כי הוא יודע עם מי יש לו עסק, לא מבחינת האוייב, אלא היריב שבפנים, הצרחות שיקומו כאן, אם יש נפגעים, חלילה. אוהו! – כאשר אנו מצפים לאפס נפגעים, אזיי נפגע אחד פירושו – הפסדנו. צה"ל פועל היום על מיזעור נזקים ותבוסות, לא עוד על שיטת ההישגים והניצחונות.

האוייב קלט את התכונה המוזרה הזו שלנו, והוא מנצל אותה, כמובן, כך עשה נסראללה במלחמת לבנון האחרונה, כאשר מיהר להכתיר את העימות כניצחון שלו, ואנו, מתוך תחושת הכישלון הפנימית, אמרנו אחריו אמן.

תהליך הפרטה נפשי, שעברה בעשור האחרון החברה הישראלית, ולא לחיוב. עודף של אינדיבידואליזם הרסני, כאשר רק הפרט מעניין אותנו, ולא עוד המדינה, או הצבא. המונחים פטריוטיות ואהבת המולדת נתפסים ככינוי גנאי בשכבות רחבות, והצבא נתפס כלא רלבנטי, נצלני, כובש ומטומטם. אין זה תהליך ישראלי מקורי, ייבאנו אותו כרגיל מאמריקה. שם התהליך של אנטי-מיליטריזציה בתקשורת ובקולנוע החל בעקבות מלחמת קוריאה, ואחר כך מלחמת וייטנאם. הצבא נתפס כרע, מיותר וקטלני. החלה בכך הסידרה מ.א.ש, שעשתה זאת בזהירות (1972-1983, הסרט במקור 1970), כאשר המתנתחים והרופאים, בזמן מלחמת קוריאה, עושים צחוק מן הצבא, אם כי בתמימות שובת לב, ומאוחר יותר בצורה הבוטה והנוראה ביותר, המחזמר ואחריו הסרט – "שיער" (1979, במאי מילוש פורמן). אה? כמה כיף להיות בעד השלום והפיוס בעולם! עם השיער המגודל וסימלי השלום. אחח, איזה כיף במחנה הזה, וכמה לא בוגר, ולא אחראי.

מי מאיתנו לא דמע כאשר ברגר הצעיר, שבסרט נהרג בוויטנאם, ואז הסצנה המזעזעת של תחיית המתים, על צלבי בית הקברות הענקיים של וושינגטון הבירה. זה היה באמריקה בשנות השבעים של "ילדי הפרחים", ואלינו כפרובינציה מרוחקת וקרתנית זה הגיע עם ההתבוססות בלבנון בשנות השמונים והתשעים.

כמה מצמרר היה לשמוע את ראש הממשלה יצחק רבין שר את שיר לשלום, שנכתב בהשראת "שיער", דקות אחרות לפני שנרצח. הקהל שלו לא רצה עוד מלחמות וצבא, הוא רצה הסדר שלום בכל מחיר. בכל מחיר, אפילו של השמדתנו.

ישנם ציבורים שלמים שכבר מתנתקים אט-אט מן הצבא ומכל מה שהוא לכאורה מסמל, כך ששכבות לוחמות חדשות נכנסו כיום לבצע את העבודה, בעיקר הציונות הדתית, שמאוד בולטת במימד הצבאי, ועולים חדשים, שעבורם זהו מסלול של מוביליות חברתית.

הרמטכ"ל יודע כל זאת, ואין הוא מעוניין לפתוח הכול מחדש כמו במלחמת לבנון האחרונה או הבוץ הלבנוני במשך 18 שנה לפני כן, בעקבות טיפשות של פוליטיקאים שהנהיגו אותנו אז. הוא יודע ששקיעה במחנות הפליטים בעזה תפנה את החברה מחדש נגדו ונגד צה"ל, ותזרוק את הצבא למוקד זעם ציבורי ותקשורתי מחודש. הוא יודע שהישראלים יקריבו את שדרות, את אשקלון ועוד, העיקר שהבורסה והרווחים האישיים יעבדו. הצבא יודע שאין לו גיבוי אמיתי בעורף. בישראל של היום, של רק "אני" ו"אני" ולעזאזל הסולידאריות החברתית, מבלי שאותם ישראלים מבינים שהיום זו שדרות מחר זו תל אביב.

תקשורת צמאה לטרף, אפס נכונות לנפגעים, אינדיבידואליזם מתאבד, הטובים שעוזבים החוצה את הצבא בשל איבוד היוקרה, ומשפטנים טורפים שמחכים בפינה – אלא מונעים מצה"ל לפעול. לא חיזבאללה ולא חמאס. צה"ל של היום אינו מסתכל קדימה בחשש, הוא מסתכל אחורה, לעורף, בחשש הרבה יותר גדול. החשש הגדול ביותר שלו שהוא יישאר פשוט – לבד. צה"ל אינו עוד "צבא העם". הוא הצבא שפוחד מן העם. מי שגוזז את מחלפותיו של צה"ל אינו האויב אלא אנו עצמנו.

אלא שכאן זו לא אמריקה הגדולה, כאן זה המזרח התיכון, שמחכך ידיים בהנאה לנוכח תהליך ההרס העצמי וסירוס הצבא הגדול באיזור. הם כבר לא צריכים לעשות את העבודה. אנו כבר עושים זאת בעצמנו טוב יותר – עבורם.

18.12.08

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

אהוד: השכל אומר שאתה צודק במאה אחוז בכל מילה שכתבת, אבל הרגש – אם אני הייתי צריך ללכת מחר למלחמה, או בני-משפחתי – הרגש אומר שצריך לעשות כל מה שאפשר כדי לדחות את המלחמה. הרגש מתייחס לאפשרות שמחר ישמידו את כולנו כמו אל תאונת דרכים גדולה, שאנחנו כמובן לא יזמנו אותה ולא שלחנו חיילים צעירים להיהרג לקראתה. אבל ליזום ולשלוח חיילים שלנו לקרבות שרבים מהם ייהרגו בהם וגם אנחנו, העורף, נספוג טילים ואבידות? לא! זה לא! – יותר טוב שנחכה כולנו חיים עד שניהרג יחד בבוא עת האסון הבלתי נמנע כי חבל לנו לסכן חיינו בטרם בואו.

* * *

עמירם בן עזר

אקוויפר חדש – אקוויפר החקלאים

למר גדעון עשת, ידיעות אחרונות,

שלום,

כתבתך ב"ידיעות אחרונות" מיום 16.12.08 בעניין המים – "כינרת או גינה" – צודקת בעניין אחד ומנציחה עוול בעניין אחר:

מר שמחון הוא אכן ראש וראשון למחדל המים – "ראש קטן" כדבריך. קולו נשמע היטב כמפשר בין מפלגות וכיוצ"ב פוליטיקה, אך כשר החקלאות היה עליו להקים קול זעקה מרה כנגד המחדל בהקמת מתקני התפלה נוספים, ולא רק.

למשמע הפרסומת המתבכיינת "מדינת ישראל מתיבשת – מה לעשות?" – אכן בא לבכות אבל לא בגלל "מה עושים" אלא מדוע לא עושים. מי ים לא חסרים, הקמת המיתקנים נעשית מבלי שהממשלה תוציא אגורה מכיסה ועלות ההתפלה היא כמחצית מחיוב הרשויות המקומיות.

הציניים מסבירים את המחדל ב"גילוי" אקוויפר חדש – אקוויפר החקלאים, אשר על גבם ניתן לספק עוד ועוד מים לצריכה עירונית הגוברת והולכת עם גידול האוכלוסייה והעלייה ברמת החיים. על חשבון עמלם של חלק בלבד מתושבי מדינתנו ותוך פגיעה קשה ברכושם.

מיותר להרצות כאן על כיסוי חוקי המפקיע את המים מידיהם והופך אותם לרכוש המדינה. זה כנראה נכון רק כשמדובר בחקלאים ונקל לשער מה היתה תגובת הציבור אילו העלו את מיסי ההכנסה בשיעור דרמטי הגוזל את עיקר פרנסת הנישומים, או אילו נחקקו חוקי הגנת דייר חדשים הגוזלים את ערך דירותינו – הכול בכיסוי של חוק, הכול דרך חור המנעול המשפטי בלבד. ולמה להרחיק? האם ייבוש גינות וסגירת בריכות היא גזרה שהציבור יהיה מוכן לקבל? – ורק כאשר הדבר נוגע לרכושם ולפרנסתם של חקלאים יש הצדקה לכול. פעם הם כונו "מפריחי השממה", "מיישבי הארץ", "אם חקלאות כאן מולדת כאן", והיום המפעל הציוני בגד, מתעלמים מתרומת החקלאים בעבר ומחשיבותם בהווה – ודמם מותר.

לא רק במתקני התפלה המחדל אלא גם בניצול מי קולחין מטוהרים: מי קולחין, כידוע לכול, מטוהרים לא למען החקלאים אלא למען האקולוגיה. אלא שבמקום להזרים המטוהרים לים, נמצא להם שימוש טוב בהרבה בחקלאות, ועוד בתשלום נכבד עבור כל מ"ק צריכה; החקלאים משלמים טבין ותקילין עבור מוצר שלא יוצר עבורם ושההוצאה ליצורו היתה קיימת בכל מקרה.

והנה מסתבר שיש עדיין מי קולחין מטוהרים שמוזרמים לים, ומי קולחין שכלל לא מטוהרים וגורמים למפגעים קשים, רק מחמת העדר מאגרי קולחין להשקייה בימות הקיץ. המחדל בהקמת המאגרים הוא עוד מחדל, עם הרבה הסברים בלתי הגיוניים ותירוצים בלתי נסבלים, בשעה שהחקלאים משוועים לעוד מים כאלו.

בכל זאת יש מי שמצא לנכון (כתבתך) לתת למר שמחון קרדיט, כאילו התנגדותו לקיצוץ נוסף היא הסתכלות "דרך המיכסה שמקבל החקלאי, וכל השאר – ממש לא מענין אותו." יש לזכור כי הקיצוץ שרוצים עתה לקצץ ממיכסת המים של החקלאי הוא קיצוץ על קיצוץ על קיצוץ – ממיכסת המים המקוצצת ממילא. אילו החקלאי היה בראש מעייניו של שר החקלאות, לא היינו מגיעים כלל למצב בו יש לדון בקיצוץ.

עד כאן העדר מנהיגות. יתרת ה"קרדיט" (למחדל) מגיעה לחקלאים עצמם; קשה להתפרנס מחקלאות וגם העבודה קשה, ונראה שמצוקת הקיום לא מאפשרת להם להרים ראש ולהקים קול זעקה בגאון – לקיים דיון ציבורי, אידיאולוגי לשם שינוי, לגרום לממשלה להתחיל למשול. החקלאים כדרכם, מתנגדים לעוד קיצוץ, במקום לנער מוסדות שלטון לעשות את המובן מאליו – עוד התפלה ועוד מאגרים.

אין מנהגם זה של החקלאים שונה ממה שנתגלה בעניין הקרקעות – עוד אחוז לכאן ולכאן מנתח ההפשרה, במקום דיון אידיאולגי נוקב, זכות שווה ליהנות מהצלחת המפעל הציוני, חיסול האנומליה של מישטר החכירות, דרישה לבעלות רגילה ומקובלת על המקרקעין באשר הם, לא חינם חלילה אלא בתמורה מלאה, לפי הערכת שמאי בהתחשב בהיות הקרקע תפוסה ואם ירצה הציבור גם בהתחשב בתרומתם לישוב הארץ, במשכנתא ארוכת טווח ובתשלומי ריבית שכנראה אינם עולים בהרבה על דמי החכירה, בערבות ממשלתית (הקרקע היא הבטוחה הטובה ביותר), ואם תרצה גם מס מיוחד על קרקע מינהל במקרה הפשרה (שלא יתעשרו חלילה, שהרי רק לעירוניים מותר). והס מלהזכיר מה זכות קיום יש למינהל מקרקעי ישראל בתקופתנו, מה הצורך שהוא משרת בכל הקשור בקרקעות המוחכרות – מלך ערום.

לא זכות בקרקע ועתה גם לא זכות להתפרנס מהקרקע. על התחזקות האיסלאם ועל רצונות הפלסטינים ממילא אין לנו הרבה השפעה. אילו לפחות עשינו דברים שיש כן ביכולתנו לשנות – התפלת מים והקמת מאגרי קולחין, ומיד!

בכבוד רב,

עמירם בן עזר

17.12.08

* * *

אביחי פאוזנר: לבני גילנו: בריאות ונחת

"איש חיל מי ימצא" – לא מצלצל אבל מתאים. אנחנו מצאנו את ההקבלה ב"עורך-סופר נידח" המבלה את לילותיו, ואני מניח שגם חלק נכבד מימיו, בעריכה, בכתיבה ובהפקה של כתב העת הזה, שלעניות דעתי רמתו והערך המוסף שלו הם מהגבוהים והמכובדים.

הגעת ל-400 גיליונות. 400 = ת, תיאורטית אתה בסיום האלף-בית, אך זאת רק להלכה, אני סמוך ובטוח שאתה בתחילת הדרך.

גילוי נאות – אני, ידידך, הדל במנשה, הרוח היתה אוזלת מקירבי, אי-שם בעבר הרחוק, ולכן לך על ההתמדה, הדבקות במטרה והנחישות – מגיעה ברכת יישר כוח.

אהוד, נערי, אני יודע שגם ללא מילות עידוד אלה, אתה תמשיך בדרכך הברוכה, אך למרות זאת ראיתי חובה לעצמי לתמוך ולברך.

ואסיים בברכה היקרה מפז לבני גילנו: בריאות ונחת.

אהוד: אגלה רק לך את הסוד – אצלי העיסוק במכתב העיתי יומם וליל הוא ריפוי בעיסוק. אחרת הייתי מתוסכל מאוד. תאר לך איזו הנאה יש, למשל, לידידי חיימקה שפינוזה – לכתוב בבוקר שיר ולדעת שאחרי חצות הוא כבר נשלח לאלפיים קוראים. וכמו שנחום גוטמן ממליץ לכל אדם לכייר, כך אני ממליץ לכל קורא לעשות עיתון. פעם היו מתי מעט אנשים שכותבים ומפרסמים ספרים, היו כל אדם שני מפרסם ספר. אז מדוע לא כל קורא שני יוציא עיתון?

* * *

מהי הונאת מאדוף?

אני משקיע אצלך אלף דולר תמורת רווחים של עשרה אחוז שהם מאה דולר לשנה, וכך, במשך עשר שנים – אני מקבל ממך חזרה אלף דולר, בהנחה שהקרן קיימת וממנה באו הרווחים. בתום עשר השנים מתברר שאין כלום בקרן. אז איפה כאן ההונאה? הלא לפחות קיבלתי את כל כספי בחזרה? ואיפה הריבית? ועל הכספים שקיבלתי ממך חזרה השקעתי וקיבלתי ריבית?

ועוד שיטה: ישראלי בא לבית זונות מסויים בפאריס ושואל אם יש אצלם עובדת בשם אילנה לוי. יש. הוא נכנס אליה, מזיין ומשאיר מאה יורו. וכך למחרת. חמש פעמים מזיין. אחרי הפעם החמישית, כשהיא מתנגבת, היא שואלת אותו מדוע הוא חוזר אליה כל ערב. "את אילנה לוי מפתח-תקווה?" הוא שואל. "כן," היא עונה. "ויש לך אח חיים?" – "כן!" – "אז חיים ביקש ממני להעביר לך את החמש מאות יורו."

* * *

גאידמק עזב את ישראל! האם היה סוכן זר?

ברוך שפטרנו מעונשו של זה!

א. ואתם צחקתם ממני כאשר הזהרתי כאן מפניו פעם אחר פעם, ואתם אמרתם שהוא יותר טוב מממשלת ישראל בדרך טיפולו באוכלוסייה הישראלית בימי מלחמה ומצוקה, וכי אתם גם תצביעו עבורו מפני שהוא עשה משהו, ולא חשוב אם הכסף שהשקיע ושחילק היה כסף גנוב, כי הוא לא כמו המושחתים האלה שמנהלים לנו את המדינה! הוא טוב ליהודים!

ב. אדם עולה על מטוסו הפרטי ונעלם מבלי כוונה לחזור. האם לא היו לו משרדים? פקידות ועוזרים? בית אמיתי? חפצים אישיים? משפחה? מאהבת? ביוגראפיה אמינה? מזכרות מבית"ר ירושלים? משהו שמעבר למזוודת נסיעות שאולי מלאה דולרים או יורו? האם הוא מנהל לבד-לבד את כל עסקיו, גם בבנקים ברחבי העולם, גם עם המכונית של אורי שני – רק בעזרת מחשב נייד וטלפון סלולארי? ככה לא מתנהג אדם מן היישוב. ככה מתנהג סוכן זר שיש לו מפעיל בחו"ל שקרא לו לחזור – או חשוד בפלילים הנמלט מן החוק. 

* * *

רוצח רבין ישוחרר תמורת גלעד שליט?

ואם החמאס יציב תנאי לשיחרורו של החייל הלוחם השבוי גלעד שליט – את שיחרורו של החרא הקטן, רוצח רבין (הלא את החרא הגדול סמיר קונטאר כבר שיחררנו תמורת שתי גופות שידענו שהן גופות!) – האם גם אז תגידו שיש "לשלם כל מחיר" תמורת שיחרורו של החייל הלוחם השבוי שלנו, המשרת את מולדתו גם בסבל העובר עליו בשבי!?

* * *

אהוד בן עזר: בקשו סליחה מאולמרט! וממני! שהטלתם עליי קיתונות של שופכין ורפש מפני שהגנתי על חפותו ועל תיפקודו כראש ממשלה!

יואל מרקוס: אחרי שמתחתי כאן ביקורת על כך שאהוד אולמרט ממשיך לתפקד כראש הממשלה אף על פי שהוא חשוד במעשים פליליים, אני משנה עתה את דעתי. מה שהביא אותי לכך הוא, שהתברר שפרשת בנק לאומי, שבה נחשד אולמרט כמי שסייע בתפקידו כשר האוצר לידידו פרנק לואי לרכוש את הבנק, הוכרז עתה על ידי הפרקליטות כ-"no case to answer". אחרי מהומות זליכה ומבקר המדינה, אחרי החקירות הארוכות של המשטרה והסחבת בהנפקת כתבי אישום בנושאים אחרים, המשך כהונתו של אולמרט מוצדק. ולוּ כלקח לפרקליטות.

אולמרט פועל למען השלום. הוא קורא לנסיגה מרוב השטחים ומתקבל בכבוד אצל בוש וראש ממשלת בריטניה. אילו לא רצו בביקורו, היו להם די דרכים לרמוז שאינו רצוי. הוא אינו אשם בכך שלבני וברק גרמו להקדמת הבחירות והשאירו אותו בתפקידו עד שייבחר ראש ממשלה חדש. אולמרט לא גורם שום נזק. את הנזק האמיתי גורמת הסחבת המחפירה של מערכת אכיפת החוק, שעליה צריך לומר "אם אתה רוצה לירות תירה, אל תדבר".

יואל מרקוס: 5 הערות על המצב. "הארץ", 19.12.08

אהוד: וגם יש רגליים לסברה שאילו הוגש כתב אישום נגד אולמרט היה צריך להעיר מקברותיהם את שרי האוצר אשכול וספיר ולהגיש נגדם כתבי אישום על כל משקיע שהביאו ארצה לביסוס הכלכלה ומשק הכספים (כולל השילומים מגרמניה) ועל כל הטבה שנתנו למשקיע – לתפארת מדינת ישראל.

התחזית שלי והתקווה שלי היא שלמרות שהליכוד יזכה במקום הראשון בבחירות הקרובות, הרי העבודה ולא קדימה היא שתזכה במקום השני, ויחד עם קדימה במקום השלישי ואולי עם מרצ המדולדלת ועם הימנעות הסיעות הערביות – הן תצלחנה להקים גוש חוסם לממשלה בראשות ביבי, וכתוצאה מכך תמשיך הקואליציה הקיימת של קדימה והעבודה והפעם עם אהוד ברק כראש הממשלה ושר הביטחון, ציפי לבני שרת החוץ ומתן וילנאי סגן שר הביטחון.

ואם ח"ו ביבי יצליח להרכיב ממשלה, התחזית שלי שתיערכנה תוך שנה-שנתיים בחירות חדשות כדי להיפטר ממנו וייתכן שעד אז יתגברו הקולות הקוראים לשובו של אולמרט לראשות הממשלה. ביבי לא יעמוד בלחצים שמזומנים לראש הממשלה הבא. ואני חושש שגם על ציפי לבני גדול התפקיד בכמה וכמה מיספרים.

* * *

אלי יזרעאלי

רוח מרעננת נושבת

בעבר מתחתי ביקורת על יואל מרקוס מ"הארץ", אשר משנה דעתו כשבשבת וכותב על פי רוח הציבור הנשמעת ברחוב ולא כפובליציסט בכיר, אשר ניתן לצפות ממנו לדעה עצמאית. בתור שכזה, התלהם לא פעם כנגד אולמרט (וגם כלפי מדיניותו), כפי שנוהגים טיפוסים תימהוניים והזויים, אשר אינם מנסים לרדת לעומק ההסתה כנגד אולמרט והולכים שבי אחר חקירות חסרות פשר, שאינן מחזיקות מים וגם לא אבנים. בין המתלהמים ניתן למצוא אספסוף עלוב ושוטרים, חלקם מושחתים, אשר מוּנעים, ככל הנראה, גם מסיבות פוליטיות (הרי המיניסטר שלהם מעומת עם אולמרט). הפעם ("הארץ", 19.12.2008) לשם שינוי, הביע מרקוס דעה עצמאית וברורה, שעל כך לא ניתן אלא לברכו ואין טוב יותר מלהביא את דבריו כלשונם.

אחרי שמתחתי כאן ביקורת על כך שאהוד אולמרט ממשיך לתפקד כראש הממשלה אף על פי שהוא חשוד במעשים פליליים, אני משנה עתה את דעתי. מה שהביא אותי לכך הוא, שהתברר שפרשת בנק לאומי, שבה נחשד אולמרט כמי שסייע בתפקידו כשר האוצר לידידו פרנק לואי לרכוש את הבנק, הוכרז עתה על ידי הפרקליטות כ-"no case to answer". אחרי מהומות זליכה ומבקר המדינה, אחרי החקירות הארוכות של המשטרה והסחבת בהנפקת כתבי אישום בנושאים אחרים, המשך כהונתו של אולמרט מוצדק. ולו כלקח לפרקליטות.

משמעותו של "no case to answer", הינה שלא זו בלבד שהסיכוי להרשעה פחות מעלוב, אלא שכלל אין צורך לענות על האישום, מכיוון שאין לו כל שחר. אין זו חקירה שבה הנחקר מצליח בסיוע להטוטים משפטיים לחמוק ממנה. בוודאי שאין זה משפט שאיכשהו יוצא ממנו הנאשם זכאי. "no case to answer", הינו מצב, שבו ההאשמה העומדת בבסיס החקירה כל כך אווילית, חסרת יסוד והזויה, עד אשר אין צורך כלל לענות לה. אז הנה, זליכה, לאחר הרעש האווילי שעורר ועשה לעצמו יחסי ציבור, שקע בתהום השכחה. במקרה כדאי לזכור, שגם נגד זליכה הועלו חשדות בשלהי כהונתו הציבורית, ובעצם נגד מי לא. לא זליכה ולא מבקר המדינה מעניינים כרגע. הם אינם מנהלים את המדינה. מי שמנהל אותה וצפוי לנהל אותה לפחות עוד חודשים אחדים, זה אהוד אולמרט, אשר עושה מלאכתו נאמנה. וממשיך מרקוס בדבריו:

אולמרט פועל למען השלום. הוא קורא לנסיגה מרוב השטחים ומתקבל בכבוד אצל בוש וראש ממשלת בריטניה. אילו לא רצו בביקורו, היו להם די דרכים לרמוז שאינו רצוי. הוא אינו אשם בכך שלבני וברק גרמו להקדמת הבחירות והשאירו אותו בתפקידו עד שייבחר ראש ממשלה חדש. אולמרט לא גורם שום נזק. את הנזק האמיתי גורמת הסחבת המחפירה של מערכת אכיפת החוק, שעליה צריך לומר "אם אתה רוצה לירות תירה, אל תדבר."

נראה כי אין צורך להוסיף על דבריו אלה של יואל מרקוס, אשר מכריז כי "אולמרט לא גורם שום נזק." לא זו בלבד שאינו גורם נזק, אלא מועיל. אני חוזר על מה שהבעתי בעבר, כי טרם היה לנו ראש ממשלה ראוי ואיכותי כאולמרט. לבני אינה עושה רושם שהיא מסוגלת לנהל כראוי שכונה. סיכוייו של ברק עלובים. נתניהו כבר יותר מרמז, כי ימשיך את מדיניותו של אולמרט.

אולם בל נשכח. אנו חיים בישראל. ברק כבר לא ימריא. לבני תשקע. נתניהו יסתבך. לא ירחק היום ואנשי קדימה (או מבנה מפלגתי חדש שיקום) ואליהם, כך סביר, יצטרפו לא מעט אנשי תקשורת, אשר יחלו את פניו של אולמרט ויבקשו ממנו לשוב אל הגה השלטון. אני מקווה כי אולמרט ייענה בחיוב.

* * *

זיכרונותיה של נערת ליווי

כפי שסיפרה לאמנון בי-רב

פרק עשירי

אילנה

"איכפת לך להיפגש עם אישה?"

קולו של איציק בטלפון נשמע לי יבש וענייני, כאילו הצעתו היתה חלק משיגרת השיחות הכמעט יומיות שקיימנו בינינו.

"אישה?!"

היה נדמה לי שהשאלה נפלטה מפי בצריחת הפתעה.

"כן, למה?"

"מה פתאום אישה?"

"שוב פעם את עם השאלות שלך," הוא דיבר במלוא הרצינות, "מה קרה לך? עם כל הגברים הסוטים והמופרעים שאני שולח לך אין לך בעיות, ועם אישה פתאום יש לך בעייה?"

שתקתי דקה ארוכה, מהרהרת בהצעה החריגה.

"יש לך מושג מה בדיוק היא רוצה?" שאלתי לבסוף.

"לא," הוא כמעט נבח לתוך השפופרת, "לא שאלתי אותה וזה גם לא מעניין אותי. היא ביקשה בחורה צעירה, יפה, עם גוף מושלם. את עונה על כל הקריטריונים האלה. עכשיו רק תגידי לי אם את מוכנה להיפגש איתה, או ממשיכה לשחק לי את האיסטניסית."

"בסדר," אמרתי לו לאחר מחשבה קצרה, "איפה אני אמורה להיפגש איתה?"

"אצלה בבית."

"מתי?"

"היא מוכנה אפילו הערב."

"או. קיי., תגיד לה שאהיה אצלה בשעה תשע. ועכשיו, תן לי את הכתובת המדוייקת."

היא גרה בפנטהאוז טבול בירק בקומה העליונה של אחד המגדלים החדשים שצמחו לאחרונה בצפון תל אביב. ליד מספר הדירה היתה מדבקה מודפסת ועליה השם אילנה ב. הנחתי את אצבעי על הלחצן וקולה נשמע מייד באינטרקום:

"כן?" היא שאלה.

"כאן טלי."

"תעלי במעלית לקומה השש-עשרה," היא אמרה בקיצור ומייד נשמע הצרצור המוכר של דלת הכניסה. דחפתי אותה קדימה ומצאתי את עצמי באולם כניסה ענקי ומפואר, מרוצף באריחי שיש מבהיקים. עציצים גדולים עם צמחים ירוקים ניצבו מצידו האחד. ראי גדול במסגרת תבליט אמנותי כיסה קיר שלם. עצרתי לפניו לשניות אחדות וסקרתי את עצמי.

קיוויתי שאמצא חן בעיניה.

דלת המעלית נפתחה אל תוך הסלון שלה. היא המתינה לי ליד הדלת וחייכה אלי כשראתה אותי.

לא התפעלתי מהדירה שלה. הכול בה היה שיגרתי וצפוי. כורסאות רגילות, שולחן סלוני מלבני, שטיח צבעוני על הרצפה, נברשת מצועצעת תלויה ממרכז התקרה, טלוויזיה גדולה על שולחן נמוך וכמה תמונות נוף חסרות ייחוד על הקירות.

אבל היא היתה אישה מדהימה.

ממבט ראשון נראתה לי כבת שלושים ומשהו. עורה היה לבן ונקי ופניה בעלי התווים היפים והמעודנים כאילו נחקקו בתוך מסגרת השיער השחור והארוך שעטר אותם. קומתה היתה גבוהה למדי וגופה, שהיה עטוף בתוך חליפת עור הדוקה, נראה לי חטוב ורענן. היה לה חזה גדול למדי והחליפה הגזורה לפי מידותיה הצליחה להבליט אותו ואת החריץ העמוק שבין שדיה.

"אני שמחה שבאת," היא אמרה, "תשתי משהו?"

קולה היה נמוך מכפי שציפיתי, אבל נעים ולבבי.

"משהו קר יהיה בסדר."

היא נכנסה למטבח ולאחר זמן קצר חזרה עם שתי כוסות קוקה קולה, שעל שפתן היו תקועים פלחי לימון.

"שבי בבקשה," היא אמרה כשהגישה לי את הכוס, "מצאת בקלות את הבית?"

"כן," חייכתי אליה.

ישבנו זו מול זו, לוגמות בשתיקה. היא סקרה את גופי בעיניה השחורות ויכולתי להבחין בהן ניצוץ של שביעות רצון.

היא החלה לדבר על הבית שלה. סיפרה שתמיד רצתה לגור במרכז העיר, אבל בתנאי שתוכל לשלב את הדירה שלה עם הניתוק מהשכנים ועם הירוק הנפלא הזה שיש רק בכפר. עד שאחרי חיפושים רבים הצליחה למצוא את הפנטהאוז הזה, שעונה על כל דרישותיה.

"יש כאן הכול," אמרה תוך שהיא מסתכלת אל תוך עיני במבט גלוי וישיר, ידיה מונחות על רגליה באצבעות שלובות, "גם פרטיות, גם שפע של ירק וגם את כל הנוחיות והפינוקים שרק עיר גדולה יכולה לספק כמוהם."

ציפוריה היו צבועות בכחול עז ועל שתי ידיה היו צמידים מוכספים.

היא ניגשה אל החלון והסתכלה אל הנוף שנשקף ממנו. אחר כך חזרה והתיישבה מולי.

"נפגשת כבר עם הרבה נשים?" שאלה לפתע ושוב היישירה את מבטה אל תוך עיניי.

"לא," עניתי בכנות, "את הראשונה."

לא היה לי מושג אם תשובתי הניחה את דעתה. אם קיוותה לפגוש בעלת ניסיון, ודאי התאכזבה, אבל היא לא הגיבה ולא אמרה מאומה. על פניה היה כל הזמן חיוך מרומז וארשת נינוחה ונעימה, שגרמו לי להרגיש רצויה, אולי אפילו יותר מזה.

"את ודאי יודעת שאני נשואה," אמרה כבדרך אגב.

"לא," עניתי, "לא ידעתי."

"כן," המשיכה בנימה טבעית, כאילו סיפרה לי על בגד חדש שקנתה היום אחר הצהריים, "בעל בבית הוא ההסוואה הטובה ביותר לנטיות המיניות שלך."

היא השתהתה שניות אחדות ומייד הוסיפה:

"בתנאי שאת רוצה להסתיר אותן, כמובן."

"כמובן," שוב חייכתי אליה.

האמת היא, שהמבוכה היתה התחושה היחידה שאפפה אותי. לא ידעתי מה לומר לה, איך להגיב לדבריה, איך להתייחס לבעלה, אם פתאום יפתח את הדלת וייכנס הביתה, וגם לא מה בדיוק עליי לעשות כאשר ודאי תזמין אותי לחדר המיטות שלה, כדי לממש את הסיבה שבעטייה הזמינה אותי לכאן.

היא כאילו קראה את מחשבותיי.

"אין לך ממה לחשוש," החיוך שהופיע על פניה גילה שני טורי שיניים לבנות והיא קמה ממקומה, "בעלי בחוץ לארץ. הוא נוסע פעמיים בחודש לטפל בעניינים שלו ומשאיר אותי כאן, חופשייה כמו ציפור דרור."

קמתי גם אני ועמדתי מולה. קומתה היתה דומה מאוד לשלי. היא התקרבה אלי והניחה את שתי ידיה על מותניי. לבשתי חולצת בטן דקיקה ומכנסיים ארוכים בעלי גיזרה נמוכה, כך שחשתי את מגע אצבעותיה על עורי. הן היו חמימות. היא ליטפה אותי והניחה את כף ידה על הטבור שלי, חופנת אותו לתוכה בעדינות.

חשבתי שאירתע כאשר תיגע בי לראשונה, אבל להפתעתי מגע ידיה ואצבעותיה היה נעים ומרגיע. היא התקרבה עוד קצת, עד כי כמעט נצמדה אליי. שפתיה נגעו בשפתיי, ריפרפו עליהן ברכות ואחר כך נצמדו אליהן. פיה היה פתוח ושפתיה החליקו על שפתי בעדינות, מנסות לתפוס אותן ביניהן.

היו לה שפתיים עבות וחושניות ומגען היה רך ומעודן.

לא ידעתי למה היא מצפה ממני, ולכן החלטתי לעשות כמוה. פתחתי את פי לקראתה ושפתיי פגשו את שפתיה ברכות, כשהן מרטיבות זו את זו ומנסות להתמזג יחד בנשיקה מוזרה ובלתי מוכרת. בעקבות שפתיה, נשלחה אל תוך פי גם לשונה. היא היתה ארוכה ורכה, מתפתלת ומתלקקת, חודרת אל בין שיניי ומנסה לאתר את לשוני, כדי לפגוש אותה למגע קרוב והדדי.

הנשיקה הנשית הראשונה בחיי שחוויתי זה עתה, לא היתה רחוקה במהותה מהנשיקות הגבריות שכבר היכרתי כל כך טוב. אבל היא היתה עדינה הרבה יותר, רכה הרבה יותר ולגודל הפתעתי – לא פחות נעימה, אם כי לא מעוררת כמוהן.

ידיה עדיין המשיכו ללטף את גופי, חדרו אל מתחת לחולצתי ופילסו דרך אל שדיי. התרחקתי ממנה מעט, כדי שיהיה לה נוח יותר לעשות כרצונה. היא התירה במיומנות את הקרס היחיד שהידק את החזייה והניחה את שתי ידיה על השדיים שלי, מלטפת אותם בתנועות רכות, אצבעותיה העדינות צמודות זו לזו ומנסות לתפוס ביניהן את הפטמות, שעדיין לא הגיבו למגען.

בין נשיקה לנשיקה, כשהפסקנו לשניות אחדות כדי לנשום אוויר, היא פקחה את עיניה ולכדה בתוכן את מבטי.

"בואי למיטה," לחשה באוזני בקול צרוד מעט, כאילו חששה שמישהו עלול לשמוע את דבריה.

שוב הניחה את ידה סביב מותני ונהגה אותי אל מדרגות שהתפתלו בצידו הרחוק של הסלון והובילו אל הקומה השנייה. חלפנו דרך מסדרון קצר והגענו אל חדר גדול, שבמרכזו עמדה מיטה זוגית רחבה. שתי מנורות קריאה מסוגננות דלקו משני צדדיה. על שולחן סמוך דלק נר עגול והשלהבת המהבהבת שלו ריצדה על פני הקירות.

היא משכה את החולצה שלי מעל לראשי והסתכלה במבט שוקק אל שדי, מלטפת אותם תחילה בעיניה ואחר כך בידיה. אחר כך התירה את הכפתור העליון של מכנסי, משכה את הרוכסן כלפי מטה ויחד איתו את המכנסיים.

עכשיו עמדתי מולה, כשרק התחתונים הסקסיים שקניתי לא מכבר על גופי, ממתינה לצעד הבא שלה.

"תפשיטי אותי," היא לחשה לי בתשוקה בלתי מוסתרת.

השתדלתי לעשות זאת בתנועות עדינות, רכות ומתחשבות ככל האפשר.

חליפת העור שלה היתה סגורה בכפתורים קטנים שהחלו באמצע החריץ העמוק שבין שדיה והסתיימו קצת מעל החריץ שבין רגליה. אצבעותי נעו על גופה, מתירות אט אט כפתור אחר כפתור. עם כל כפתור שנפתח נחשף עוד חלק מגופה. היא התבוננה באצבעותי בעיניים נוצצות, ממתינה שיסיימו את מלאכתן. לאחר שהתרתי את הכפתור האחרון, הנחתי את שתי ידיי סביב כתפיה והורדתי מהן את החליפה. היא משכה את ידיה מהשרוולים הקצרים ואני כרעתי לפניה וקילפתי את לבוש העור הצמוד לגופה, עד שהגעתי לרגליה. היא הרימה אותן בזו אחר זו, עד שנותרה לעמוד לפני כשלגופה רק חזייה הדוקה ותחתונים ורודים, קטנים וצמודים.

הכפתור שמהדק את החזייה שלה היה מלפנים. הרמתי את שתי ידי לעומתו ובתנועה קלה התרתי אותו. החזייה נפתחה לרווחה וחשפה שני שדיים עגולים ויפים, שבמרכזם שתי פטמות גדולות וחומות.

החזקתי אותם בשתי ידי, ליטפתי אותם בעדינות והצמדתי את שפתי אל שדיה, כשאני עוברת מאחד לשני לסירוגין. היא נאנחה בהנאה ותוך שניות ראיתי איך שתי פטמותיה מזדקרות כלפי, ומשני עיגולים שטוחים, נהפכו באחת לפטמות בולטות וקשוחות, מוקפות בעטרות עגולות ועדינות.

העברתי את שתי ידי בליטוף מרפרף לאורך גופה, עד שהגעתי לתחתונים שלה והחלקתי אותם כלפי מטה, עד שנותרה לעמוד מולי עירומה.

צעדתי צעד אחד לאחור והסתכלתי בה. היה לה גוף מושלם. שדיה היו סימטריים ועל אף גודלם, עדיין היו בולטים וזקופים. היו לה כתפיים עדינות ונשיות, מותניים צרים ומעוגלים ורגליים ארוכות, חלקות וחטובות. שיער הערווה שלה היה מלא וצפוף, אבל מעוצב בצורת משולש מדוייק, שצבעו השחור בלט על רקע עורה הלבן.

היא התקרבה אליי, חיבקה אותי בשתי ידיה והצמידה אותי אל גופה.

לראשונה בחיי הייתי כל כך קרובה לאישה עירומה ומגעם הצמוד של שדינו ועורנו דווקא נעם לי.

שפתיה שוב חיפשו את שפתי. הפעם היתה הנשיקה שלנו ממושכת ולוהטת הרבה יותר, כאילו כבר היכרנו טוב יותר זו את זו. ייתכן שהתחושה של גופה המתחכך בגופי תרמה לכך, אבל לפתע חשתי שגם אני מתעוררת לקראתה.

ידיה ליטפו את גופי ואחת מהן נשלחה אל תוך התחתונים שלי, נדחקת ומחפשת, מתמקדת בשיער הערווה שלי ומעבירה את אצבעותיה בתוכו. תוך שאני עדיין צמודה אליה, משכתי מעליי את התחתונים וידה החמימה נצמדה בשקיקה לשיפולי בטני, כשאצבע אחת שלה חותרת להיכנס אל החריץ שבין רגליי.

עכשיו היינו שתינו עירומות לחלוטין. הנחתי את שתי ידי על עכוזה. הוא היה עגול וחלק, נעים למגע. התלטפנו ארוכות, מניחות לידיים שלנו לגלות זו את גופה של זו. לא מיהרנו. הכול היה פשוט וענוג ונעים, ולהפתעתי הגדולה, גם מהנה מאוד.

ואז היא משכה אותי לאחור והשתרעה לאורך המיטה על גבה, רגליה פשוטות לפנים בפישוק מזמין, עיניה עצומות למחצה ולשונה מלקקת את שפתיה המלאות.

היא החזיקה בידה הימנית מכשיר קטן ולחצה על כפתור שבמרכזו. תחילה עקבתי אחרי מעשיה בתימהון, עד שהבנתי שהיא שוכבת על מיטה מתכווננת, הנענית לשלט הפיקוד שבידיה. ואמנם, המזרן התרומם והעלה יחד איתו את חלקו התחתון של גופה, עד ששכבה לפניי, רגליה הארוכות רחוקות זו מזו והכוס שלה פרוש לפניי, פתוח, ורוד, לח ורוטט.

מכאן והלאה שוב לא הייתי זקוקה להדרכה ולהכוונה שלה. ידעתי בדיוק מה בדיוק עליי לעשות כדי שאוכל לענות על כל ציפיותיה. התמקמתי בין רגליה והנחתי את שתי ידיי בשקע הפעור בין ירכיה, פותחת את הדרך אל המחילה הצרה שהמתינה לי שם.     

תחילה ליטפתי באצבעותי את השפתיים העדינות שהציצו לעברי. כבר ממגע ראשון נוכחתי לדעת שהיא רטובה כפי שאני לא הייתי מעודי. הפתח הסגלגל שקידם אותי דמה למעיין מפכה, רווי עד גדותיו בנוזל הסמיך והחמים, שאיים לגלוש אל מחוץ לגבולות האיבר העדין שאצר אותו בתוכו.

התכופפתי אליה והעברתי את לשוני על שפתיה הוורודות והרוטטות. תחילה בהתלקקות כמעט חיצונית, אך לאט לאט המשכתי וחדרתי עמוק יותר, כשאני נעזרת באצבעותי כדי  לחפש את הדגדגן שלה. מובן שמצאתי אותו בקלות. הוא כבר היה מוכן לקראתי, ולאחר שגילגלתי בעדינות את לשוני סביבו, מזיזה אותו מצד לצד ומעסה אותו בקצות אצבעותי, הוא התקשח והזדקף, ארוך ומוצק, עד כי דמה לאיבר גברי מוקטן, אך מגורה ולוהט.

עכשיו הכנסתי את שתי אצבעותי הארוכות ביותר אל תוכה וסובבתי אותן בתוך המחילה החמימה והרטובה, כשאני מכניסה ומוציאה אותן שוב ושוב. בקצות האצבעות חשתי את הדפנות הגליות והחלקות, תחילה כאילו נמסות למגעי, אך מייד לאחר מכן נענות לו בדחיפות נגדיות, שהלכו וגברו משנייה לשנייה.

היא כופפה את שתי רגליה ויישרה אותן לסירוגין. מדי פעם הצמידה אותן זו לזו, כשהיא לוחצת את ראשי ביניהן, ומיד פתחה אותן שוב, דוחפת את עצמה בחוזקה לעבר אצבעותיי הבוחשות בתוכה.

הרמתי את מבטי אליה. היא שכבה בעיניים עצומות, שתי ידיה מונחות על שדיה, לשות בתשוקה את פטמותיה. הבעה של הנאה עילאית היתה פרושה על פניה וטיפות קטנות של זיעה ניקוו על מצחה.

הוצאתי את ידי הרטובות מתוכה והרטבתי בהן את הנקב הקטן של עכוזה. אחר כך החדרתי באיטיות ובזהירות אצבע אחת לתוכו, בעוד שתי האצבעות של ידי השנייה חוזרות למקומן בתוך המינהרה העמוקה שהובילה אל תוך גופה.

היא השמיעה אנחה קטועה ולרגע חשבתי שהכאבתי לה, אך מייד לאחר מכן חזרה להניע את גופה לקראתי, דוחקת אותו לעברי בתאווה בלתי מוסתרת, נאנקת בקול, מזיזה את ראשה מצד לצד, מתרוממת מדי פעם על שתי ידיה וחוזרת ומפילה את ראשה על הכר, פיה קפוץ במאמץ והעוויה הדומה לחיוך נסוכה על פניה המיוזעים.

לפתע התקשח גופה. רגליה נמתחו לפנים. יללה מוזרה וממושכת נפלטה מפיה. איבריה הפנימיים לחצו בחוזקה על אצבעותי התחובות בהם. שניות אחדות לאחר מכן החל גופה לרטוט בשורה של התכווצויות לא רצוניות, שטילטלו אותו בלא שיכלה לשלוט עליו. הן באו בזו אחר זו, תכופות וסוערות, חוזרות ונישנות, מרעידות את רגליה בפירפורים מהירים, כאילו היתה אחוזת תזזית. רק לאחר דקה ארוכה, לאט לאט שככו תנועות גופה, עד שלבסוף פסקו לחלוטין. היא נותרה לשכב על המיטה, רפויה ועייפה. רק נשימותיה עדיין היו כבדות ועמוקות, אך גם הן חזרו בהדרגה להיות שקטות ורגועות.

אחר כך היא החזירה את המיטה למצבה הקודם והזמינה אותי לשכב לצידה. ידיה הקיפו את גופי ושתינו שכבנו זו ליד זו, חבוקות וצמודות, כמעט ללא תנועה, שותקות.

פנינו היו קרובים מאוד ומדי פעם היא קירבה את שפתיה לשפתי ונשקה אותן נשיקות רכות ורגועות.

לא חשתי את עצמי מגורה וגם לא חשקתי בה. אבל השכיבה הזאת ליד גופה, כשכל איברינו צמודים זה לזה ומרגישים זה את זה, העבירה בי רטט של נעימות ותחושה של קירבה ושייכות.

באותן דקות ניסיתי להיזכר אם פעם היתה בי תחושה כזאת כאשר שכבתי ליד גבר, ומהר מאוד הגעתי למסקנה, שזו הפעם הראשונה בחיי שאני מפיקה מקירבתו של גוף עירום הנאה כל כך גדולה וכל כך אמיתית.

היא ליטפה את גופי בידיה העדינות ושדיה הצמודים לשדי העבירו אלי את פעימות ליבה.

"זה היה נפלא," היא לחשה אל תוך אוזני וליקקה אותה בשפתיה הרכות והרטובות.

"אני שמחה," אמרתי, "השתדלתי שיהיה לך טוב."

"וזו באמת הפעם הראשונה שהיית עם אישה?" שאלה בקול נמוך ונעצה בי עיניים לא מאמינות.

"ממש כן," חייכתי אליה.

"ונהנית?"

"אני חושבת שאני מעדיפה גברים," עניתי בגילוי לב.

היא שתקה.

"מותר לשאול שאלה עדינה?" זקפתי את ראשי לעומתה.

"בבקשה," אמרה והביטה אל תוך עיני בסקרנות, "אבל אני לא בטוחה שאוכל לענות."

שקלתי בדעתי שניות אחדות כיצד לנסח את השאלה שהטרידה אותי. אחר כך אמרתי:

"אם את מעדיפה נשים וכל כך נהנית מחברתן, מדוע אינך מוצאת לך חברה קבועה? אחרי הכול, הרי פגישה חד פעמית עם בחורה זרה יכולה להיות גם אכזבה גדולה."

היא חייכה אלי, ידה עדיין ממשיכה ללטף את גופי בתנועות רכות ומענגות.

"למה את חושבת שאין לי חברה קבועה?"

הופתעתי.

"יש לך?"

היא הביטה אל תוך עיני והיה נדמה לי שאני מזהה בעיניה ניצוץ זוהר של שובבות חיננית.

"כן," ענתה בקיצור.

"אם כך, מדוע הזמנת אותי?"

"מדוע?" חזרה על השאלה, "ומדוע את חושבת שגברים נשואים, שמחכה להם בבית אישה זמינה, ואולי אפילו נאמנה ואוהבת, מזמינים אותך לאיזה חדר מנוכר בבית מלון, כדי לשכב איתך?"

עכשיו הגיע תורי לשתוק.

היא נעצה בי מבט שואל.

"אני מבינה," אמרתי לבסוף.

ידיה הפסיקו ללטף אותי והבעת פניה נעשתה לפתע רצינית ועניינית.

"אני בטוחה שאת מבינה," אמרה בהחלטיות, ניתקה ממני וקפצה מהמיטה, "רוצה להצטרף אלי לאמבטיה חמה?"

הצצתי בשעוני. השעה היתה אחת עשרה. על פי ההסכם הבלתי כתוב, הייתי אמורה לשהות במחיצתה לפחות שלוש שעות.

"בהחלט," הסכמתי.

נכנסנו לחדר רחצה מרווח, שאמבטיה גדולה ועגולה ניצבה בצידו האחד וראי ענקי מעל כיור עגולה בצידו השני. היא פתחה את ברז המים ושפכה לתוכם סבון מקציף. ישבנו שתינו בתוך האמבטיה, זו מול זו, בעוד המים החמימים עולים ומציפים אותנו במהירות.

היא לקחה שני סבונים ריחניים, נתנה לי אחד מהם והתחלנו לסבן זו את זו.

מכל החוויות שצברתי עד כה בפגישותי הרבות, זו היתה אולי הנעימה, המעודנת והמענגת ביותר. ידיה החליקו על גופי, כששיכבת הסבון המרוחה עליו גורמת להן להיות חלקות ונעימות למגע. היא ליטפה אותי על כל גופי, סיבנה והקציפה את שיער הערווה שלי והחדירה את אצבעותיה עמוק בין רגליי.

השתדלתי לעשות כמוה ואף יותר מכך. סיבנתי את שדיה ואחר כך החלקתי עליהן בשתי ידי, לשה אותן ברכות ומעבירה את אצבעותי בעדינות על פטמותיה. משם עברתי אל בטנה, כשיד אחת שלי מלטפת אותה בתנועות מעגליות, בעוד ידי השנייה מחליקה על עכוזה, חודרת באצבע אחת אל החריץ שבתוכו ומלטפת אותו לכל אורכו הלוך ושוב.

אחר כך עמדנו במרכז האמבטיה, צמודות זו לזו, ואני החדרתי את אצבעותי המסובנות אל בין רגליה. היא השמיעה אנחת עונג, חיבקה את גופי בשתי ידיה, כממתינה שאמשיך לענג אותה. אצבעותיי חפרו בתוכה בעדינות, מפלסות לעצמן דרך אל מעמקיה. היא הרימה רגל אחת והשעינה אותה על שפת האמבטיה. עכשיו היתה הדרך פתוחה בפני. שלוש מאצבעותי היו בתוך הכוס שלה ואצבע אחת של ידי השנייה פילסה עכשיו דרך מסובנת אל תוך עכוזה. הרגשתי את הדגדגן שלה זקור ומגורה כפי שהיה קודם לכן, אבל אני החדרתי את אצבעותי עמוק יותר, מסובבת אותן בתוכה, מכניסה ומוציאה אותן לסירוגין.

שמעתי את נשימותיה נעשות כבדות ומהירות. היא דחפה את עצמה אל מול אצבעותיי, כבשה את פניה בכתפי, שדיה צמודים לשדיי. תנועות גופה הלכו ונעשו מהירות ותכופות יותר, חזקות ופראיות יותר. חששתי ששתינו נתחלק באמבטיה המוקצפת וניפול למים. אלא שאז היא השמיעה צריחה דקיקה וגמרה בעוויתות של התכווצויות שטילטלו אל גופה וכלאו אצבעותי בתוכה.

חלפו שניות ארוכות עד שנרגעה מעט ושתינו התיישבנו בתוך המים, עדיין חבוקות וצמודות זו לזו. אחר כך התרחצנו בשתיקה, שטפנו מעצמנו את הסבון, יצאנו מהאמבטיה וניגבנו זו את זו במגבת גדולה.

"היית רוצה לישון אצלי?" היא שאלה.

לא רצית לפגוע בה. "אם לא איכפת לך," אמרתי בנעימת שאלה, "אני אלך עכשיו הביתה."

"איך שאת רוצה," לא היתה בקולה נימת אכזבה.

אחר כך ישבה מולי והתבוננה בי כשהתלבשתי.

לפני שיצאתי, היא התקרבה אלי, הניחה את שתי ידיה על מותני וריפרפה ברכות עם שפתיה החושניות על שפתי.

"תתנגדי אם אזמין אותך אליי שוב?" שאלה בסקרנות גלויה לאחר שניתקה ממני.

חייכתי אליה ולא עניתי.

המשך יבוא

* * *

יוסף דוריאל

הדרך לחיסול סכנת החמאס מעזה

אין צורך לסכן חיילים ואין צורך לסכן יחסים בינלאומיים כדי לחסל את סכנת החמאס מעזה. חיסול הסכנה גם לא מותנה בחיסול החמאס.

במשך שמונה שנים של תוקפנות רצחנית מרצועת עזה נגד ישראל, כולל חטיפת החייל גלעד שליט מתוך "הקו הירוק", לא מצאו קברניטי הביטחון שלנו את הדרך להגן על אזרחי ישראל מטרור החמאס. ולא מפני שלצה"ל אין יכולת לעשות זאת. עם פתיחת האינתיפאדה מצאו מתכנניה את המרשם הבטוח לקשירת ידי צה"ל מלחסל אותה במהירות: הפצת הסתה ארסית נגד ישראל והעם היהודי ברחבי העולם, הנעזרת בעלילות דם, מהסוג שהזין את גלי הפוגרומים באירופה ובעקבותיהם – את מסע הטבח ההמוני של היטלר. קברניטי ישראל נלחצו לפינה ממנה היו צריכים להצטדק על "הזוועות" שלא ביצעו, במקום להחזיר מלחמה שערה, לחסל את מתקפת ההסתה על ידי הסברה התקפית ואת כנופיות הרצח – בפעילות צבאית מקצועית, משוחררת מפחד הזעם של עולם מוסת.

שר הביטחון של ספטמבר 2000 לא הבין את זה, כפי שאיננו מבין זאת כיום. במקום להשתמש בדוח מקצועי שהיה בידיו בזמן אמת וחשף את עלילת הדם שבה נפתחה אינתיפאדת אל-אקצה והיא – "רצח הילד מוחמד א-דורה" – הוא בחר בדרך ההתנצלות וההתרפסות "שלא תרגיז את העולם". וכך, עם מערך הסברה משותק וידי צה"ל כבולות, הגענו למצב שבו הפכו יישובי דרום הארץ לברווזים במטווח של כנופיות שמצהירות בגלוי על הצורך להרוג יהודים ולהשמיד את מדינתם, כנופיות המרגילות מזה שמונה שנים את "העולם הנאור" למצב בו להן מותר הכול אך לישראל אין זכות להתגונן. כל תגובה של ישראל נמדדת מיד בעולם במושגים של "מידתיות העונש", כאילו חיינו עדיין בעידן של "פעולות תגמול", במקום בעידן של מדינה ריבונית החייבת לחסל את הסכנות לחיי תושביה וחייליה.

קברניטי המדינה לא הסמיקו כשבישרו לנו, לאחרונה, על הפתרון שמצאו למצב הבלתי נסבל: יוציאו 600 מיליון שקל מקופת המדינה המידלדלת, כדי "למגן את עצמנו לדעת" (זכויות היוצרים למונח  שמורות לראש הממשלה), ברצועה של 4.5 ק"מ לאורך גבול רצועת עזה. הם לא הנידו עפעף כשהודו שהפיתרון יהיה אפקטיבי רק בעוד שנתיים. אז הנה עצה בחינם ממי שלמד משהו גם בכלכלה וגם באסטרטגיה: אפשר לחסוך 90% מסכום ענק זה, ולתת פתרון מיידי לרצועה הבעייתית של 4.5 הק"מ. את ה-10% שנותרו יש להשקיע בבניית מערך הסברה התקפי ומסע משפטי נגד מפיצי עלילות הדם, שילוו אולטימאטום חד-משמעי לחמאס: אם לא תופסק תוקפנותכם – אנו מכריזים על אותה רצועת שטח, אך בצד שלכם של הגבול, כ-CORDON SANITAIRE, בו לא תורשה נוכחות אנשים, כי איננו רוצים לפגוע באוכלוסייה אזרחית, שבתוכה מסתתרים יורי הטילים והפגזים. לאכיפת איסור זה תופעל הפגזה של הרצועה האמורה, בקצב נמוך, של מרגמות 120 מ"מ. ואם הם יטענו שיש כאן התחלה של "נכבה" חדשה – סימן שקלטו את המסר, מבלי שחייל ישראלי אחד חצה את הגבול.

    ולמה אסור לחסל את צמרת החמס בעזה? שתי סיבות לכך, אחת מנהלית והשנייה רפואית:

בשטח הגובל בישראל חייב להימצא גוף שלטוני שיכול להטיל את מרותו על תושביו, והחמס הוא היחיד שיכול לעשות זאת.

ראשי החמס ודובריו הם הספק היחיד שלנו לתרופה נגד סמי ההזיה הממכרים של "שלום-עכשיו-בכל-מחיר-כולל-ניגוב-חומוס-בדמשק". זה לא ירפא את החולים הסופניים אך יכול לעצור את התפשטות המחלה, המסוכנת יותר מטילי הקסאם להמשך קיום המדינה.

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי.

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

שושנים

שושנים אלה – שאני רוצה לספר עליהן, נמוגות כערפל מדי בואי לנגוע בהן.

אולי היתה מנגינה אוורירית, קלה – כזו של שופין, הולמתן יותר. הן היו ורודות בהירות, שקופות; כותרתן – קלושה ולבנה כמעט, ורק בשפת עליהן הצטבר קצת מן הוורוד, בהיסוס ובכתמים דקים כעומד לעוזבם ולפרוח – כאבק או כקרן שמש שוקעת.

גוון בן גוון זה, המעודן והרועד, היה מציץ מאחורי גדר ירוקה צפופה של קוצים דוקרניים, מהודקת ומתוקנת בכמה שורות חוטי-ברזל קיפודיים.

עם בוקר היו שתי ילדות קטנות עוברות לאורך גדר זו, משרכות דרכן לבית-הספר; אך בראשית – היתה הגדר, ובין סבכיה, רחוק מאחוריה בחביון חשרת עלים, התנוססו שתיים שלוש שושנים עם עטרת ורוד ענוג בקצותיהן – זורחות היו בין ירק-סבכיהן ומתלהלהות ככוכבים רחוקים...

הכפתור היה נפתח אט ובשהות מתאפקת; בבוקר הזדקרו שני עלים ענוגים, בצהריים כשעברנו עבר עטה זוך עגול – כהילה קטנה, את לב-הכפתור, ולמחרתו עמדה שושנה גדולה אשר רוח נשב כבר בין עליה – היא היתה כפורשת כנף, כעומדת להתעופף, ובערב היה גל לבן מונח לרגלי השיח –

"חבל – " היתה לוחשת חברתי בקול לא-קול.

יום אחד היינו שוקדות על השיחים לראות בפלא – מונות את הכפתורים: "זה עתיד להיבקע מחר – כולו תפוח ומעוגל עד 'להתפוצץ'," – היתה אומרת חברתי. אחד כבר "התפקע" ושילח לשון ורודה מחוץ לכיסוי הירוק. ואחד קטן קשה ונוצץ, "וזו, ראי זו." ואחת גדולה וטלולה התנוססה על גבעול ארוך, והאודם הענוג על שפתה וריחה הדק, זכר של ריח כמשהו מתפוח בשל הנמצא הרחק-הרחק באיזה מזווה נעלם. "הה, מי יתננה בידינו!"

מי יתננה...

הגעגועים היו גדולים, מין כוסף מהול בכאב, ושתינו מאוחדות בו, כגוף אחד, והשושנה רחוקה-רחוקה כאילו היא בעולם אחר, לא זה שבו אנו עומדות כעת וילקוטינו על השכם הדק.

הימים היו מצועפי-עננים, טפוחים מזרזפים פה ושם אגל-מטר אחרון. איש לא שעה אליהם כעת, מתנהלים היו בתהלוכות-פאר וצרים צורות מצורות שונות בתוך התכלת הלחה. והאדמה היתה עמוסה ירק עבה ודומם, רק שטחי הפרגים היו מתחילים לצלצל בנגוע בהם השמש, באפרים רחוקים...

והלילה היה מתנדנד על פני ריחות תפוחי-הזהב הפורחים – ונירדם לקול קירקור צפרדעים בביצה.

שתינו היינו יחפות באותו בוקר, והחול שספק כבר החל להתחמם היה מתוק לכף-הרגל הערומה – כחלב לגרון החולה.

ה"סעסעה", האפונה הפיראית בצידי הגדרות זה עתה פתחה את "פרפריה" הגדולים והזהובים ואנו הלכנו הלוך ותלוש. כל "פרפר" היה מתוק ופושר מחום השמש ובא אל קירבנו כדבש. תלשנו מכל הבא ביד. חמציץ שהיקהה את שינינו מרוב חומץ – ומיד פלטנוהו בסילון ירוק שהשתפך על שמלותינו.

תלשנו יקינטונים כחולים כבדים, ושלוויות נוטפות חלב לבן, וזרקנום מירמס לרגלי העוברים. התפלשנו בחול עם האנקורים המזוהמים ונכנסנו לתוך שלולית של בוץ קריר ודביק – עד לברכיים. השתוללנו כסייחות והסרט האדום על גב חברתי היה מפזז כמטורף. לפתע עמדה על מקומה. היבטתי בה וראיתי אש בעיניה הירוקות. היא תפסה בידי והובילתני לגדר שמאחוריה פרחו השושנים.

הסייג העבות היה מאיים ושחור, דחוס מקוצים ואולם היו בו אי-אלו "מנהרות" מפולשות – מקום עבר בו כלב או חתול. שתי שושנים טלולות גדולות כיצוקות מחרסינה שקופה הסתתרו עמוק בתוך ירק השיח, אפלולית היתה שורה עליהן – והן רמזו ולהלהו כשמחי חיים רחוקים טמירים...

"בואי – " אמרה חברתי בהחלטה, "נקטוף אותן."

דמי עמד מזרום.

"לקטוף אותן!" – אמרה בביטחה, מתחה את עצמה ונעשתה מאורכת ודקה, הרחיבה בידיה את הפתח הצר, הרחיבה והתפתלה כחתול-בר, נידקרה וליקקה את אצבעותיה מכאב, זחלה והתקדמה, ואני אחריה, והנה אנו ליד השיח, והוא גבוה מן המשוער, ואנו כה פעוטות ומבוטלות. השד נכנס בה בחברתי בראותה את משאת-נפשה מקרוב, התנפלה על השושנה הקרובה ביותר והחלה תולשת במהירות ובעצבנות, תלשה ותלשה, אולם הגבעול היה עיקש ומלא-קוצים, ולא ניתק מהרה, עד שתפשה את השושנה בראשה וכל עליה – מפוררים בכף-ידה...

אני לא הספקתי לשלוח יד, עיניי נמלאו על גדותיהן מן הזוהר הוורוד, קירבתי את פניי אליו, נגעתי בו בלחיי, ועדנה רכה, כמעיין סתרים, זרם ממנו אליי...

"השומר!" – פרצה צעקה מפי חברתי. מיד קפצה אל הפתח הצר, נדקרה, צעקה אליי דבר-מה, זחלה ועברה, ואני נישארתי קפואה על מקומי, ועד שהתאוששתי לא נישאר ממנה אלא הסרט האדום שנשר מצמתה, והיה מונח לאורך השביל שעברה בו – כשלולית דם ארוכה.

*

נכתב: 1946-1945 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905-1903 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 13.4.1946. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 118.

עלים ירוקים בהירים מופזים בשמש

הלכנו בשורה ארוכה: שתיים, שתיים, אחת ליד השנייה, ילדות קטנות: שחורות, בהירות; פנים עגולות, פנים מוצקות, פנים רכות, לבושות בכחול, ורוד וסגול, וסלי-אוכל קטנים בידיהן.

המורה הלכה לצידנו פעם בראש השורה ופעם בסופה, וכאשר היתה אחת משבשת את השורה, היתה מצליפה לה על עכוזה הקטן בשמשייתה האדומה.

המורה היתה עלמה בלונדית שמנה ושפם בהיר קטן על שפתה העליונה. פיה היה תמיד פעור ומתוכו נשקפות שיניים גדולות לבנות; וכאשר הייתי אני מקלקלת את השורה, היתה דוחפתני ספק בחיבה, ספק ברצינות – מבלי להשתמש בשמשייתה; הפלייה זו גרמה לי מיד צרות: זו שמאחוריי, שהכינים היו שורצות בשערותיה, משכתני בצמתי הארוכה, משכה בסרט עד שהעניבה היפה הפכה לשני זנבות ארוכים סתם – מדולדלים; אחר-כך לקחה את שני הקצוות בשתי ידיה והחלה דופקת בי כמו בסוס: "דיו!" "דיו!" –

נעצתי בה עיניי והשתדלתי שרק זעם יהיה בהן, ואף לא שמץ של דמעה.

החול היה כבר עמוק, אם כי לא הגיע עדיין למצבו הדק והשחוק והנוזל-כמעט שאליו הוא מגיע בקיץ. בצידי הדרך עוד היו השבילים קשים במקצת, ואנחנו הלכנו סגורות בה, בוססות באמצע הדרך, כששמשייתה האדומה של המורה מנחה אותנו כדגל בראש השורה.

גדרות-השיטה סגרו עלינו משני צידי-הדרך ולא ראינו דבר מן הנעשה מעבר להן. ידעתי, שם כרמים נטועים, כרם שלנו, וכרמי שכנינו. הדרך החלה להיתלל ואנו שירכנו דרכנו ועלינו נושפות לראש הגבעה – מימין נמצא מחוז-חפצנו – הגענו: היו אלה מטעי-תות מן הימים אשר עסקו במושבה בגידול תולעי-משי – חלום המשי התנדף יחד עם התולעים ונשתיירו רק המטעים – היה זה מטע גדול שניראה היה לי כיער – העצים זה עתה החלו ללבלב, הפקעות נפתחו מיספר ימים לפני-כן והעלים היו עוד רכים ושקופים, ירקותם בהירה והשמש מסתננת דרכם ומזהיבתם – הענפים העירומים עוד למחצה היו רוויי מיץ והיוו סבך אפור-לבנבן – הענפים והעלים הרכים התערבבו והיוו מין רשת דקה של אור ירקרק-ומוזהב, והצל, שאינו צל אלא איזה שפך של אור ירקרק-זהבהב, מעורב בקרקע בהיר ונע ונד מתחת לרגליי – ואיני יודעת אם אני בשמיים או על פני האדמה או תלוייה בין אלה לאלה.

וכל זה זורם ונע בחמימות שאינה עדיין חום, וכתמים ורודים, סגולים, כחולים, פזורים על רקע זה, ואין אלה ילדות מקפצות בין העצים אלא מיני פרחים רכי-גוון, הנעים על גבעולים, ונמוגים ושוב מתרכזים בתוך האור הירקרק. והריח הוא של תותים, תות-זכר שפירותיו הדבוקים קרוב לעלים הם רק גדילי-אבקנים – ריח דק מן הדק, שאינו נבדל הרבה מריח העלים, והוא נמוג ואי-אפשר לתופסו. מתערב הוא ומתאים להפליא לאור הזהוב-הירוק עד שאיני יודעת להבדיל עוד בין צבע לריח...

הייתי שטה באור ובריח הזה, וחשתי שאני הולכת ונמוגה בתוכו – סל-האוכל נשמט ממני מבלי שארגיש – רגליי נשאוני מאליהן בין שורות העצים, ואני הולכת והופכת למשהו קל כנוצה, נישאת ברוח, האור הירוק נושר על פניי, על ידיי, חודר לעורי ואני מהלכת בו כמו במים כשכל חושיי ספוגים בהם – הלכתי או עפתי – ההרגשה היתה שיש לי כנפיים מרשרשות שקופות ירוקות-בהירות, הנושאות אותי כבדל-עשב, כנוצה שפרחה מקן-אנקורים, והעלים הרכים איתי ובתוכי, ואני שטה ביניהם כאחד מהם וכנפיים רכות לי כעלים... הרחקתי לכת או עוף – איני יודעת בדיוק – ופתאום נעלמו הכתמים הכחולים-הוורודים, הילדות-החברות, מן האופק, והיה רק רשרוש כנפיים דקות שקופות ככנפי צלצלים... איני יודעת כיצד הוחזרתי לעדר-הילדות... איני זוכרת כיצד באתי הביתה, נישאר רק הרשרוש וההרגשה שהייתי אי-פעם עלים ירוקים בהירים מופזים בשמש...

*

נכתב: 1959 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1910-1905 לערך. נדפס לראשונה בשם: "הטיול", "גזית", כרך י"ז, חוב' ז-י"ב, תשי"ט-תש"ך, דצמבר 1959 – מרץ 1960. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 121.

כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.

הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

הפצמ"רים והקסאמים עוזרים להבנת השלום

הודעתו של הנשיא אסד שאינו מוכן להפסיק את תמיכתו בחיזבאללה וכי לא ימשיך ב"שיחות השלום" עד לבחירות בישראל, והתחדשות [או המשך?] האינתיפאדה השנייה (או מלחמת לבנון השנייה?) במטר הקסאמים והפצ"מרים על יישובי עוטף-עזה תוך הבטחה להגדיל טווח ולהפעיל גם טרור מתאבדים בערים הגדולות – הם הוכחה ניצחת לכך שאין שלום ולא יהיה שלום ולא יוזמה סעודית ולא יוזמת ג'נבה-ביילין ולא שלום עם סוריה ולא נבואות השקר של מרצ, תומכיה ונספחיה הפאתטיים – אלא נמשכת המלחמה האכזרית על הישרדותנו כמדינה העברית היהודית האחת והיחידה שבעולם; היום המחיר הוא בעוטף עזה, מחר בפעולת טרור בלב ירושלים או תל אביב, ומחרתיים בטילי טרור ארוכי טווח על קריית גת, אשדוד, באר שבע, הכור בדימונה, צפון הארץ וחיפה.

וברכות למרוויחים היטב מהמודעות ומשלטי הפרסום הכוזבים בעברית של יוזמת השלום של ערב הסעודית בישראל. על הצגת שלטים כמו אלה להצגת עמדתה של ישראל בסעודיה היו כורתים את ידיכם ללא הנד עפעף.

* * *

רוסיה החלה להעביר לאיראן טילי נ"מ

 מסוג אס 300

סוכנות הידיעות הרשמית של איראן הודיעה כי העיסקה בין שתי המדינות, שבמסגרתה תקבל איראן מערכות טילי נ"מ המתקדמות ביותר בעולם – כבר בשלבי מימוש. מדובר במשגר טילים נייד שניתן להכשירו לירי בתוך דקות ספורות. הטילים מסוגלים לפגוע במטוסים בגובה מקסימלי של קרוב ל-30 ק"מ ובטווח של כ-150 ק"מ. המכ"מ של המערכת מסוגל לזהות עשרות מטרות בו זמנית ולשגר אליהן טילים.

לאחר שהטילים יסכלו את המתקפה של חיל האוויר הישראלי על המיתקנים הגרעיניים באיראן, ותהליך השמדתה של ישראל (על מיליון הרוסים החיים בה) יקבל תאוצה – תוכל גם רוסיה להתחיל את תהליך כניעתה לאיראן הגרעינית וזאת בזכות הטילים המשוכללים שסיפקה לה באיוולתה כי רבה; רק ברק חוסין אובמה יוכל להציל את העולם מתוהו ובוהו, ואותנו ואת רוסיה מידי איראן האיסלאמית המטורפת.

* * *

http://www.zemereshet.co.il/
  אוצר בלום של 600 משירי הארץ מכל הזמנים, עם מלים וביצועים.  פתחו את הלינק ושמרו אותו.  זמרשת – פרוייקט חירום להצלת הזמר העברי המוקדם

 * * *

מתקרב מאוד-מאוד תאריך מלאת 130 שנה

לחריש התלם הראשון באדמת פתח תקווה!

חריש התלם הראשון באדמת המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח תקווה – התקיים ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

לפי התאריך הכללי יש לחגוג לו את 130 השנה ביום שישי, 26 בדצמבר 2008.

לפי התאריך העברי יש לחגוג לו בשבת, ו' חנוכה, ל' כסלו תשס"ח [27.12.08].

למיטב ידיעתנו לא ייערך שום טקס לציון התאריך כי מדובר בפתח תקווה.

* * *

כל מי שיש לו חומר בארכיון על מכבי אבשלום פתח תקווה מתבקש להעביר זאת לאבי שמואלביץ

לאהוד שלום,

מכבי אבשלום פתח תקווה הולכת לקיים טכס ב-22 לאפריל 2009 במלאת 100 שנה לאגודה. האם יש לך חומר בארכיון שלך. או שאתה יכול לבקש שיכתבו לי ואני אדאג להעביר לוועדה המארגנת.

תודה,

אבי שמואלביץ

aviruth@netvision.net.il

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

ב-1.12.08 נכנס לתוקפו תיקון מס' 40 לחוק התקשורת למניעת דואר זבל. באם אינכם מעוניינים לקבל מאיתנו דואר אלקטרוני, אנא שילחו במייל-חוזר הודעה: "הסר מרשימת התפוצה" ונסיר אתכם באופן מיידי. באם לא ביקשתם להימחק מרשימת התפוצה שלנו נראה זאת כהסכמה להמשך קבלת דואר אלקטרוני.

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-1999 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 400 גיליונות [ובקרוב גם רב-קובץ 9, שיכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009] אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

פינת המציאוֹת: חינם!

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1989 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל