חדשות בן עזר

במלאת 130 שנה לחריש התלם הראשון בפתח תקווה

תל אביב, אור ליום חמישי, כ"ח בכסלו תשס"ט, 25 בדצמבר 2008

שנת ה-130 לייסודה של "אם המושבות" פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה (תרל"ח, 1878); שנת ה-60 להקמתה של מדינת ישראל (תש"ח, 1948); שנת ה-60 לפטירתו של יהודה ראב בן עזר (ל"ג בעומר תש"ח, 1948) מחריש התלם הראשון באדמת המושבה ב-1878 – ועד כשבועיים אחרי הקמתה של מדינת ישראל

לקראת שנת ה-100 לתל אביב, העיר העברית ה-1 והמטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (49).

אהוד בן עזר: מחר תימלאנה 130 שנה לתלם הראשון שחרש יהודה ראב.

אורי הייטנר: א. מסעו של פושט רגל. ב. מטהר את השרץ.

דוד מלמד: "יום חמישי השחור", האם העיתונות העברית הזדעזעה מהמשבר הגדול בשנת 1929? // דליס: רצפה בת איה (שיר).

היום הראשון והאחרון שלי כנהג קטר, מסיפורי חיים קרבי, מתוך הספר "חזרה לרכבת העמק" מאת ד"ר מרדכי נאור.

דבורה קוזוינר: גם ראש פינה חוגגת 130 שנה לייסודה. יום התלם הראשון.

דודו פלמה: רשימות חצר (רשימות נמוגות מנוף הזיכרון).

משה בר-יוסף: עוד על טעם של פעם, בעקבות בן כפיר, עץ האפרסמון.

שושנה ויג: אל תלכי לי, דנקה (שיר). // יואל רפל: התייוונות היום.

יעקב זמיר: מבגדאד לישראל ללא חזרה, פרק ה, שולייה של נגר, ותרנגולת.

פרופ' זיוה שמיר: הקריסה וחרחורי הגסיסה של חקר הספרות העברית

[קטעים ממסתה החשובה בכתב העת "כיוונים חדשים"]

אסתר ראב: מתוך "כל הפרוזה", א. מחלת המוזיקה. ב. שני דגלים.

צבי מכבי פרוש: ביום הזה אין מלך בישראל, יום קסום (שיר).

הַסִּכּוּי שֶׁלָּהֶם לָמוּת צְעִירִים אָבַד מִזְּמַן

אֲבָל הָאוֹר הָרַךְ שֶׁל הַשְּׁקִיעָה רוֹחֵץ אֶת פְּנֵיהֶם הַמְּחַכִּים.

ביום ד' חנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, ירד הגשם הראשון בכמות זעומה, אף על פי כן החליטו מייסדי פתח-תקווה לצאת לחריש ולזריעה. יומיים לאחר רדת הגשם, ביום חמישי, ו' חנוכה, רתמו את השוורים ויצאו לחריש הראשון, שעל משמעותו כתב לאחר 80 שנה דוד בן-גוריון:

"המדינה לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך."

מיקומו המדוייק של השדה שבו נחרש התלם הראשון מתחיל בזווית שבין רחוב שטמפפר לרחוב פינסקר, וממנה כמה עשרות צעדים צפונה ברחוב פינסקר, ובקו ישר מזרחה, במקביל לרחוב שטמפפר, עד בניין המשטרה לערך. המלבן הזה הוא חלקת השדה של התלם הראשון. החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

על מעמד התלם העברי הראשון מספר יהודה רַאבּ (בן עזר) בספרו "התלם הראשון": "התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [היה אז בן 20]. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום [1930] את המושבה, ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו. בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: 'אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.'

"כולנו נרעדנו לשמע הדברים, וכשעינינו דומעות מהתרגשות ומשמחה, תפשנו חליפות את המחרשה מיד ליד, בלהט ובדביקות של יהודים לספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה. ככה חזרו ה'הקפות' כמה וכמה פעמים ללא כל דיבורים נוספים.

לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת החולין הרגילה."

יהודה ראב (בן עזר) "התלם הראשון", עמ' 63. הוצאת מ. ניומן והספרייה הציונית, 1956, מהדורה חדשה בהוצאת הספרייה הציונית, 1988. עדיין ניתן להשיג את עותקיו באמצעות מוסד ביאליק.

הקלטה של תיאור המעמד המרגש, מפי יהודה ראב בקולו-הוא, על גבי תקליט "קול ירושלים" משנת 1943, במלאת 65 שנה לחריש התלם הראשון, מצוייה בארכיון המשפחה וגם בידי מוזיאון פתח-תקווה, צרובה על גבי תקליטור. לתקליטור צורפה גם קריאתה של אסתר ראב בקולה-היא את שירה "לאב", שנכתב במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה.

בליל הסדר האחרון בחייו, בפסח 1948, קם יהודה, שהיה כבן תשעים ואמר לבני משפחתו: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מֶלַבֶּס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה," וכאן צעק בקול רם: "חלום חיי התגשם. שהחיינו קיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!" – ובל"ג בעומר תש"ח, שבועיים לאחר שחזה בהקמת המדינה, נחה דעתו ושקע בתרדמת הנצח*.

המכתב העיתי "חדשות בן עזר" הוא המקום היחיד בישראל ובעולם שבו נזכר תאריך מלאת 130 שנה לתלם הראשון – במועדו הנכון, ובכלל.

בפתח תקווה שכחו על כך וגם לא הצליחו עדיין להקים את האנדרטה לחריש התלם הראשון.

* הפרק היה אמור להיכלל בתוכנית הלימודים של בתי הספר העבריים בישראל אבל התברר שמשבצת זו תפוסה בלימוד שיריו של המשורר הלאומי מחמוד דרוויש.

בראיונות ראש השנה, בהם קרא ראש הממשלה אולמרט לנסיגה מכל הגולן, הוא אמר ש-200 מטרים לא ישפיעו על ביטחון ישראל. היתה זו עקיצה כלפי אהוד ברק, שכראש ממשלה הציע נסיגה מכל הגולן, אך התעקש על רצועת חוף של כמה עשרות מטרים לחוף הכינרת. בשל התעקשות זאת, דחה אסד האב את הצעת השלום של ברק. כאשר מדבר היום אולמרט על פריצת דרך, כוונתו ברורה – הוא נוסע לתורכיה כדי להבטיח לאסד את כל הגולן וחוף הכינרת. "מכרתי לו בית שלא היה שלי" – כך, בשורה מהשיר "אדוני השופט", ניתן לתאר את מסעו השערורייתי, של הגרוע בראשי הממשלה בישראל, איש מושחת מן היסוד, פושט רגל מוסרי ופוליטי, שאיבד את אמון העם, אמון הכנסת, אמון הממשלה, אמון מפלגתו, ושבועות ספורים לפני רדתו, בשעה טובה, מבמת ההיסטוריה, מרשה לעצמו ברוב חוצפה להציע לציר הרשע את הגולן וחלק נכבד מן הכינרת.

מישהו הופתע מדרישותיו של אסד ובהן נסיגה ישראלית מחופה הצפון מזרחי של הכינרת? לבטח לא מי שעוקב אחרי המו"מ הישראלי – סורי מראשית שנות ה-90. לאורך כל השנים, לא זזו הסורים כמלוא הנימה מן התכתיב שלהם – נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67.

חשוב להבהיר את ההבדל בין הגבול הבינלאומי לקווי 4.6.67. הגבול הבינלאומי הוא הגבול שנקבע ב-1923 בחבר הלאומים בין המנדט הבריטי על ארץ-ישראל לבין המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון. גבול זה נקבע כקו שביתת הנשק בין ישראל לסוריה ב-1949, בתום מלחמת העצמאות. קווי 4.6.67 הם הגבול בין ישראל לסוריה ערב מלחמת ששת הימים.

לכאורה, לא אמור להיות הבדל בין קווי שביתת הנשק לקווים של ערב מלחמת ששת הימים, שהרי בין שתי המלחמות לא היתה מלחמה נוספת בין ישראל לסוריה. מה, אם כן, הסיבה להבדל? בשנים 1949-1956 השתלטו הסורים במעשי תוקפנות אלימים על שטחים בתוך מדינת ישראל, כמו רמת הבניאס, חמת גדר והחוף המזרחי של הכינרת מעין גב ועד שפך הירדן (וכך הם שלטו, בפועל, על רבע מהכינרת, אף שכולה היתה בריבונות ישראלית).

האבסורד הוא, שסוריה דורשת את נסיגת ישראל מהגולן בטענה שכיבוש שטח הוא מעשה בלתי חוקי, ובעת ובעונה אחת תובעת נסיגה ישראלית גם משטחים שהיא עצמה כבשה. יתר על כן, ישראל כבשה את שטח הגולן במלחמת מגן מול תוקפנותם של הסורים, בעוד הסורים כבשו שטחים במעשי תוקפנות גרידא, ללא כל התגרות ישראלית.

אחת הטענות המרכזיות של מצדדי הנסיגה מהגולן, היא שאין ברירה – העולם מכיר אך ורק בגבול הבינלאומי, וכל דרישה לגבול אחר אינה לגיטימית. והנה, הסורים דורשים במפגיע לאורך עשרות שנים, נסיגה ישראלית מעבר לגבול בינלאומי, והעולם אינו נופל מהכיסא אלא מתייחס לכך כאל דרישה לגיטימית, סבירה ומקובלת. יתר על כן, אפילו ישראל אינה נרעשת. אולמרט הוא ראש הממשלה החמישי שדן על כך.

איך זה קורה? מדוע העולם מקבל דרישה סורית לעיצוב גבול שלא על בסיס הגבול הבינלאומי (שבעיני סוריה הוא קו שרירותי שנקבע בין קולוניאליסטים ולכן אין הוא לגיטימי)? הסיבה לכך היא אחת – הנחישות הסורית. כיוון שסוריה עקבית בעמדתה ונחושה בעמידה עליה, העולם משלים עם כך.

מכאן ניתן להסיק, שהטענה שהעולם אינו מוכן לקבל כל קו גבול למעט הגבול הבינלאומי חסרת שחר. אין כל סיבה, אם כן, שישראל לא תעמוד על האינטרס הלאומי החיוני שלה בגולן. שהרי מכל בחינה שהיא יש תוקף רב הרבה יותר לתביעה הישראלית לעומת התביעה הסורית.

הגולן היה בידי סוריה, ותחת שלטונה הוא היה בסיס לתוקפנות מתמדת נגד מדינת ישראל. רק שחרור הגולן במלחמת ששת הימים שיחרר את יישובי הגליל והעמק מהסיוט הסורי. אלמלא תוקפנותם, הגולן היה בידי הסורים עד היום. אין כל סיבה לתת פרס לתוקפן.

הגולן היה בידי סוריה 21 שנים בלבד (1946-1967). בידי ישראל הגולן כבר כמעט 42 שנים – פרק זמן כפול באורכו. מזה 27 שנים הגולן הוא שטח ריבוני של מדינת ישראל ואין מדינה בעולם המוותרת על שטח ריבוני שלה. הגולן הוא אזור התיישבות שבו פזורים 33 יישובים ישראליים. הגולן הוא חלק מא"י, עמוס באלפי שנות היסטוריה יהודית.

האם יש סיכוי שהעולם יקבל עמדה זאת? הנחישות הסורית לנסיגה לקווי 4.6 כשמולה הרפיסות הכנועה והמושפלת של ממשלות ישראל, גרמה לכך שהעולם משלים עם תביעותיה החצופות של סוריה. ברגע שנחליף דיסקט, נגלה נחישות ולא נסכים לשום דיון על הגולן – הנחישות תשתלם, והעולם יקבל זאת. וכפי שהנחישות התורכית לא לדון על תביעותיה של סוריה לנסיגה תורכית מחבל אלכסנדרטה הביאה בסופו של דבר לוויתור של הסורים, כך יהיה בסופו של דבר גם עם הגולן. בסופו של דבר, מי שיהיה נחוש יותר – ינצח.

ארבע שנים אחרי מותו, מונה ליאסר ערפאת פרקליט חדש, בהתנדבות, אמנון הולצמן. בשילוב של דמגוגיה, חצאי אמיתות, שקרים וצביעות, יוצא הולצמן, פרקליטו של השטן, מגדרו, כדי לטהר את השרץ, ולנקות את ערפאת מאחריותו לטרור הרצחני נגד אזרחי ישראל.

בין השאר, טען הולצמן [גיליון 401] שנאומו של ערפאת, בו צרח לקול אקסטזת המוני מעריציו, כשהוא אוחז בידו את ידיו של ח"כ אחמד טיבי "מיליון שאהידים בדרך לירושלים" הושמע ב-24.4.04, למעלה משנתיים אחרי מבצע "חומת מגן", כלומר לא בתקופת פיגועי ההתאבדות, ומכאן שכלל לא התכוון למתאבדים פלשתינאים.

אני מציע להולצמן ולקוראים, לפתוח את עיתוני יום א' 10.2.02 (או להקליק בגוגל ערפאת, אחמד טיבי, מיליון שאהידים בדרך לירושלים) ואז יגלה שהנאום הזה הושמע בשבת 9.2.02, חודש לפני "חומת מגן", בתקופת השיא של פיגועי ההתאבדות. אז, כאשר ערפאת חש בשיאו, והפופולאריות שלו בקרב בני עמו עלתה על גדותיה, הוא כינס את העצרת בה שאג, שיכור ניצחון, את קריאות הקרב הללו. בסיטואציה הזאת, אין אדם שלא הבין בדיוק למי ולמה הוא מתכוון, כאשר הוא מדבר על השאהידים.

ובאשר למשליכי האבנים על חיילי צה"ל בבלעין ונעלין – לטענתו של הולצמן, הישראלים המפגינים עם הפלשתינאים במקום אינם מיידים אבנים על חיילי צה"ל. יידוי האבנים הוא משימתם של הפלשתינאים. יופי. מי שהולכים להפגנה יחד עם הפלשתינאים, מתוך ידיעה ברורה שהפלשתינאים מיידים בה אבנים וסלעים לעבר חיילי צה"ל, הנם שותפים מלאים למעשה.

אֲבוּקָה חֲנוּקָה מִתְקַיֶּמֶת בַּחֲדָרֶיךָ, שָׁאוּל.

מְלַקֶּטֶת פֵּירוּרִים שֶׁנָּשְׁרוּ עַל מַרְבַדֵּי מַלְכוּתְךָ,

שָׁחָה עַל עֲפַר רַגְלֶיךָ נָמוּךְ נָמוּךְ.

אֶת בְּדִידוּתָהּ מְרַכֶּכֶת בְּעֵת סִפּוּרֵי הַבָּנִים,

אַרְמֹנִי וּמְפִיבֹשֶׁת מְדַבְּרִים בְּךָ אַהֲבָה,

אֵלֶיךָ, בָּנֶיךָ, שֶׁנִּתְרָצֵיתָ לִרְאוֹת,

אַךְ רִצְפָּה בַת-אַיָּה מְסֹרֶבֶת בְּפָנֶיךָ, בְּחַיֶּיךָ.

מְשַׁחֵר בַּפְּרוֹזְדוֹרִים אַחַר פִּילֶגֶשׁ הַמֶּלֶךְ,

הוֹלֵךְ בְּמַעְגָּלִים וּבָא אֶל הַפְּתָחִים.

רִצְפָּה בַת-אַיָּה, שׁוֹמֶרֶת דַּלְתּוֹת אֲדוֹנִי,

מֵגֵן גּוּפָהּ אֵשׁ מִצִּפֳּרְנֵי עוֹפוֹת הַצַּיִד

גַּחֶלֶת שֵׁם-שָׁאוּל מִפְּנֵי הָאֹפֶל, זְמַן שָׁאוּל בַּחֲדָרֶיךָ.

הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר

קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 350 עמודים ועומד לצאת לאור בתחילת ינואר 2009 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר של 88 שקל, ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, במהלך חודש ינואר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח [בישראל]. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.

אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו במהלך חודש ינואר 2009! – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק בהגיע מועד משלוח העותק אליהם. לצערנו מתעכבת קצת הפקת הספר מעבר למה שצָפינו. אין צורך לשלוח את השיקים בדואר רשום. ותודה לאל, גם אהוד בן עזר מקבל מעטפות עם כסף. חלקו במזומן. ושום מעטפה לא הלכה לאיבוד!

האם העיתונות העברית הזדעזעה מהמשבר הגדול בשנת 1929?

בעוד זמן-מה תחל שנת 2009 ובה ימלאו שמונים שנה לשפל הכלכלי הגדול ביותר במאה הקודמת. ראשיתו של שפל זה היתה ב-24 באוקטובר 1929 ביום שזכה לכינוי "יום חמישי השחור", היום שבו קרסה הבורסה של ניו-יורק. כעבור חמישה ימים, ב-29 באוקטובר, התרחשה מפולת נוספת שכונתה "יום שלישי השחור".

שפל זה, שעירער את היציבות הכלכלית והפוליטית בעולם, נחשב כידוע לאחד הגורמים שזירזו במישרין ובעקיפין את פרוץ מלחמת-העולם השנייה.

סיפורו של אותו משבר מוזכר עתה מדי יום ביומו ומהלך אימים לאור השפל המחודש הפוקד את הבורסה הניו-יורקית ובעקבותיה את שאר הבורסות בעולם.

מה כתבו על כך עיתוני הארץ בשנת 1929? – באותה שנה היה בארץ-ישראל המנדטורית עיתון אחד לענייני כלכלה בשם "מסחר ותעשיה", אך דיווחים עדכניים על המתרחש מצאו את מקומם בעיקר בעיתונות היומית, אם-כי לא בהרחבה מיוחדת.

"מסחר ותעשיה" כינה עצמו "עתון לעניניה הכלכליים של ארץ ישראל". עורכו היה אלכסנדר יבזרוב, ועורך הסגנון היה הבלשן יצחק אבינרי (רבלסקי). הוא יצא-לאור משנת 1923 ועד 1933, והכריז על עצמו במודעת-פרסום בשנות הופעתו הראשונות: "העתון הכלכלי היחידי (בעברית) בארץ-ישראל ובכל העולם כולו".

יבזרוב, יליד רוסיה, היה נציג היהודים בבית-הנבחרים הרוסי, ועם עלותו ארצה החל להטיף לכך שעתידה של מדינה מודרנית תלוי בתעשיה. מלבד כתב-העת "מסחר ותעשיה", ייסד יחד עם שני שותפים את חברת "יריד המזרח" שהקימה את היריד המפורסם בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת. לאחר שעבר מתל-אביב לירושלים, החליף את שמו מ"יבזרוב" ל"עזר", והיה מיוזמי הקמת בנייני האומה.

בשנת 1929 מגדיר העיתון את עצמו כ"עתון לשאלות המסחר, החרושת, והחקלאות בארץ-ישראל". אך באשר למשבר הקשה בארצות-הברית אין העיתון נדרש לעסוק בכך. רשימת הנושאים בגיליונות אוקטובר עד דצמבר כוללת נושאים אחרים: "נזקי צפת והדרך לבנינה והרחבתה", "צפת כמקום מרפא", "על החיאת הר כנען", "המצב הכלכלי ועמדת הממשלה מסחר-חוץ בשנת 1928", "למצב מסלות הברזל בא"י". "כרוניקה כלכלית בא"י/בסוריה", ו"מפרובלמות הפרדסן בא"י". במוסף לענייני רכב שנקרא "המוביל" יש מאמרים על: "המסחר באוטומובילים משומשים", "מוטוציקל שאין טוב ממנו בשביל א"י" ועוד.

בינואר 1930 היה גיליונו הראשון מוקדש ברובו לסקירת המצב הכלכלי של א"י בשנת 1929. העיתון פותח בכך ש"שנה זו, שבראשיתה נראו בה סימני-התקדמות מובהקים, הועב מזלה ע"י מהומות אב תרפ"ט. ואעפ"י כן, מבחינה כלכלית בלבד קובעת שנת 1929 התחלת פרשה חדשה בהתקדמותה הכלכלית של הארץ."

מסתבר שבעיני העיתון היתה שנת 1929 דווקא שנת התקדמות כלכלית, שנת גיאות במושגי המחזוריות של גיאות ושפל, לאחר השפל של שנת 1928. הבעייה העיקרית בשנת 1929 היתה נעוצה לדעתו במאורעות תרפ"ט שעליהן דנו במאמר: "פגיעותן של מהומות אב". העיתון קובע ש"המהומות שאירעו בארץ באב תרפ"ט השביתו את מהלך ההתפתחות הכלכלית של הארץ", והוא סוקר בהרחבה את השפעת "המהומות" על ענפי הכלכלה לסוגיהם.

אין איזכור לשפל הכלכלי שפקד את ארה"ב ונתן אותותיו גם מחוצה לה. "ואלמלא המאורעות העגומים שאירעו באב תרפ"ט" – כותב העיתון – "כי עתה הצדיקה שנה זו בשלמות את התקוות המאששות שתלו בה."

לעומת "מסחר ותעשיה", בעיתון "הארץ" מופיעה ב-28 באוקטובר ידיעה, הנראית כאירוניה מקרית, ובה נמסר ש"הבסיס הוא בריא": "הנשיא הובייר הודיע בשיחה כי היסוד המסחרי והתעשיתי של ארצות הברית הוא בריא מאוד, ודבר זה הוכח על-ידי העובדה כי אף על פי שהתוצרת גדלה והבקוש נתרחב לא עלו המחירים על הצרכים הרגילים."

אך יומיים לאחר-מכן, ב-30 באוקטובר, משתנה התמונה לחלוטין. הדיווח של "הארץ" מניו-יורק נושא את הכותרת: "יום שחור בבורסא של ניו יורק", והסיפור נראה מוכר גם למי שלא חי באותם ימים. צריך רק "לתרגם" את המונחים המיושנים למונחים עכשוויים.

"אתמול היה בבורסא של ניו יורק היום השחור ביותר מכל ימי הזעזועים באמריקה. נירות ערך על סכומים של מיליארדים דולאר ירדו פלאים. המניות של חברות הטלגרף והטלפון הפסידו קרוב ל-45 מיליון דולאר מערכם הכללי. בתי הספסרים של הבורסא פנו בבקשות נמרצות לבנקאים שיתערבו היום בעניני הבורסא ויפסיקו את ירידת נירות הערך. סוברים, כי השקעות חדשות שיעשו הטרוסטים הכספיים שנוצרו לפני זמן מה יוכלו להציל את המצב, הואיל ובידי הטרוסטים יש מזומנים."

ב-31 באוקטובר מתפרסמת עוד ידיעה מניו-יורק: "הבורסא תפתח ביום ראשון, רק לאחר הצהרים ותהיה סגורה בראשון בנובמבר כדי לתת אפשרות לבנקאים ולספסרים לסדר את העבודה. היום חל שינוי לטובה בשוק נירות הערך."

ועוד ידיעה באותו יום מבורסות אחרות: "הבורסאות של מונטריאל ושאר ערי קנדה נזדעזעו עד היסוד מחמת הבהלה בבורסא של ניו יורק. הנזק מגיע לכמה מיליארדים דולאר, אבל נירות הערך עברו לידים יותר חזקות. בניו יורק ירדו כמה נירות ערך בעשרים ויותר נקודות. הבנקאים מתאמצים להקל על המצב."

עיתון אחר המדווח על המצב בבורסה הניו יורקית הוא "דבר" המודיע בכותרת ב-30 באוקטובר: "יום אפל בבורסה בניו יורק". וגוף הידיעה: "אתמול היה אולי היום האפל ביותר בדברי ימי הבורסה. נירות ערך מהחשובים ביותר נפלו תהומות. סוכני נירות הערך מתחננים לפני הבנקאים שיתערבו בדבר, כדי למנוע תוצאות שלא תשוערנה לקושי. חברות הטלגרף והטלפון בין המפסידים הגדולים ביותר, הן איבדו 450 מיליון דולאר ע"י ירידת ערך ניירותיהן. גורם מעודד היא התקוה, שהטרוסטים הגדולים אשר נוסדו בזמן האחרון לא הוציאו עדיין את כל כספם המזומן."

ב-31 באוקטובר מתרחבים הדיווחים אל הבורסות באירופה ובצפון אמריקה, והידיעות הנרחבות כבר מופיעות בעמוד הראשון: "מפלת הספסרות מתגלגלת עד קנדה ואנגליה".

בידיעה ממונטריאל נכתב: "המצב בשוק ניירות הערך שבניו יורק זעזע עד היסוד גם את הבורסה במונטריאל ובבורסות קנדיות אחרות. היתה סערה פרועה של מכירה שעוד לא היתה כמוה. היום בלבד נמכרו חצי מיליון מניות, דבר שלא קרה כאן עד כה. ניירות הערך הפסידו במשך השבוע מיליארדים דולארים. אבל לעת הסגירה ניכר, שהדבר הגיע עד תחתיתו וכי הניירות נשארו עכשיו בידי החזקים ביותר, בעוד שהקונים הקודמים של הניירות על יסוד אשראי מוכרחים היו למכור."

בידיעה מלונדון נכתב: "הירידה החדשה של הניירות בניו יורק שלא חכו לה, גרמה לזעזועים גם בבורסת 'הרחוב' בלונדון, וכל המניות שניו יורק מעורבת בהן ירדו מטה מטה. חושבים, כי אבדן האמון בוול סטריט הוא רציני מזה שחשבוהו בראשונה. משפיעים לרעה על הבורסה בלונדון גם הקשיים בניירות ערך באמסטרדם ובמרכזי אירופה אחרים. מצד אחר חושבים, כי כל ההופעה הזאת תגרום לירידת הספסרות בניירות, דבר שיבריא את התנאים הכספיים הבין לאומיים. גם בשעת נעילה היה מצב הניירות לא בסדר."

מניו יורק עצמה מדווחים למחרת: "מקח וממכר ענקי נעשה הבוקר בבורסה מיד להיפתחה. רבים מניירות הערך החשובים ירדו בעשר נקודות... בהלת שגעון היתה היום בבורסה מפני ההתחרות להיפטר מניירות ערך. הדבר הגיע לשיעורים שלא נשמעו עד כה. יש ניירות ערך שאיבדו 70 נקודות, אם כי אח"כ חזרו ועלו במקצת. הבנקאים משתדלים להקל על המצב ע"י הפחתת אחוז הבטחון המזומן שנדרש מכל נייר ערך מ-40 ל-25 אחוזים וע"י קניות שקנו בעצמם בהזדמנות שונות.

"כל זה לא הספיק להקל את נחשול מכירת הניירות. רק אחה"צ חזרו ועלו בשעור ניכר מספר ניירות ערך מהחביבים ביותר על הקהל, אם כי גם הם היו למטה מהמחיר שהיה להם בבוקר...

"תוצאות המשבר בבורסה עוברות את המשוער. אומדים את הנזק לכמה מיליארדים דולר. בחוגים הפיננסיים מוכי תמהון. כמה מאדירי התעשיה הביעו את דעתם, כי המשבר עלול להביא זעזוע בתעשיה הכבדה, וביחוד בתעשיות המותרות. ממאמרי הערכת המצב שבעתונות הבוקר והצהריים נושבת רוח של הרגעה."

עיתון אחר שהופיע בארץ, "דואר היום", לא התייחס כלל למשבר הפיננסי שהרעיד את ארה"ב והעולם כולו. להיפך, ב-11 בנובמבר 1929 מספר העיתון על "עליית ערך הנכסי דלא ניידי בניו יורק" ומדגים את מחיריהם הגבוהים של מספר נכסים מסוג זה.

מסתבר שהעיתונות הארצישראלית לא התעלמה מהמשבר הכלכלי בארה"ב ובעולם. היא דיווחה עליו לקוראיה בידיעות שקיבלה מחו"ל, אך לא הירבתה לעסוק במשבר ולא גילתה סימנים של פאניקה וזעזוע קשה.

אהוד: הלוואי עלינו כיום. הרי אצלנו מרבית העיתונות מתפרנסת מליבוי ההיסטריה והפאניקה, המתפשטות כאש בשדה קוצים.

אני מרשה לעצמי לשלוח לך קטע מספר חדש שכתבתי וערכתי, ואשר הופיע בימים אלה ממש. שמו "בחזרה לרכבת העמק" והמיוחד שבו שכמה חלקים ממנו נולדו ב"חדשות בן עזר". לפני כשנה אספתי חומר לתצוגה על רכבת העמק שעמדה להתקיים בתחנת הרכבת המשופצת בכפר יהושע. לשם כך פירסמתי "קול קורא" במכתב העיתי שלך וקיבלתי כמה וכמה תמונות ופרקי זיכרונות. חומרים אלה נכנסו גם לספר שהופיע לאחרונה. התצוגה עצמה נפתחה ביוני השנה והיא פתוחה לקהל. כדאי להזכיר שהספר הופיע במסגרת ספריית יהודה דקל של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.

מתוך הספר "חזרה לרכבת העמק" מאת ד"ר מרדכי נאור

ב-1 ביוני 2005 נערך ביישוב אלרואי ערב לכבוד חנוכת תחנת הרכבת המשוחזרת במקום. חיים קרבי, איש טבעון, הקסים את הקהל בסיפוריו על רכבת העמק. אחד מהם עוסק בבן אלרואי, שכל חייו רצה להיות נהג קטר, זכה לכך ו...

הרכבת הזאת הייתה בדמי. כשהייתי ילד ידעתי שאהיה שומר מסילה כשאגדל. אחר כך החלטתי: אני אהיה נהג קטר. גדלתי והתבגרתי והגיע הזמן שאתחתן, אבל מי תרצה להתחתן איתי? המוח'תאר של אלרואי נתן לי מכתב המלצה לרכבת, שיקבלו אותי לעבוד אצלם. הוא כתב עליי, שאני "משוגע על הרכבת". זה עזר וקיבלו אותי כשומר המסילה באלרואי. השכר שלי היה נמוך במיוחד – שלוש וחצי לירות לחודש. מה עושה שומר המסילה? מחבר קרונות, עובד בתחנה ועוד כל מיני דברים.

עבדתי בתחנה ונהניתי. אבל כשרציתי להתחתן, אפילו אז, אף אחת לא רצתה להתחתן עם עובד רכבת שמשתכר שלוש וחצי לירות לחודש.

אמרתי לשדכן: מצא לי אישה שאוהבת לנסוע ברכבת, כי אם היא תתחתן איתי, יהיה לה כרטיס-חינם ברכבת.

השדכן מצא אישה, זהב ממש. התחתנו. גרנו באלרואי ואני הייתי מיודד עם כל נהגי הקטרים. כשהם עברו אצלנו בלילה היו צופרים ומעירים אותי מהשינה. אחרי שהתעוררתי, אתם מבינים, לא יכולנו להירדם ובגלל ההתעוררויות האלה נעשינו משפחה מרובת ילדים.

שאלו אותי: "איך אתה, עם משכורת עלובה של שלוש וחצי לירות, מפרנס משפחה כל כך גדולה?"

עניתי להם: "באלרואי אין חנות. לפעמים היו מגיעים דרוזים מדליה ומעוספייה ומוכרים ירקות ופירות. אשתי לא קנתה אצלם. היא היתה עולה בבוקר יום ראשון על הרכבת, נוסעת לחיפה, קונה רוטל (שלושה ק"ג) עגבניות בגרוש אחד, חוזרת ומוכרת אותן באלרואי. ביום שני היתה גם כן נוסעת לחיפה, קונה 36 ביצים בשילינג (חמישים מיל), חוזרת ומוכרת. וכך גם בימים הבאים. ביום רביעי היא היתה מגיעה עד בית שאן, שם היתה קונה חצילים בשני מיל האחד. כל יום חמישי היא היתה נוסעת לצמח, קונה דגים לשבת."

בלילות נפגשתי עם נהגי הקטרים ולמדתי לנהוג קטר. המוח'תאר שלנו באלרואי ראה שאני מצליח בזה וכתב להנהלת הרכבת שיתנו לי להיות נהג קטר. הסכימו. והיום הראשון שנתנו לי לנהוג ברכבת הגיע. בדיוק אז מנהל הרכבת הזמין את הנציב העליון לטיול לאורך מסילת העמקים. קודם כל זרקו הצידה את כל הקרונות והביאו קרון מיוחד, יפה, כולו עץ מהגוני ובפנים מקושט. הביאו עוד שלושה קרונות ושמו עליהם דגלים, סרטים ופנסים. באו הנציב העליון וכל מיני מכובדים, וגם קציני משטרה וקציני צבא וגברות עם כובעים גדולים. בפנים הרכבת סידרו מזנון עשיר. ומי נהג ברכבת – אני!

הרכבת הזאת לא עצרה בשום תחנה. נסענו בלי לעצור מחיפה לצמח ובחזרה. בדרך כלל היתה מהירות הקטר 40 קילומטר בשעה, אבל אני חיממתי את דוד הקיטור כך, שהקטר נסע באותו יום 60 קמ"ש – מהירות שטנית, שאף אחד לא תיאר לעצמו שקטר ברכבת העמק יכול להגיע אליה. מניסיוני ידעתי שאפשר לפתוח את ברז הקיטור עד הסוף, שייתן יותר קיטור.

באותו יום גדול נתנו לי פקודה – Go! – זאת אומרת: סע. פתחתי ספיד ואנחנו נוסעים. מה פירוש נוסעים? הדגלים התנופפו, הרוח שרקה וכולם היו שמחים. ובתוך הקרונות אכלו ושתו ועשו חיים, ואני משגיח על המהירות: 60, 60, 60.

כשעברנו את אלרואי, והפעם ללא עצירה, פתאום מישהו משך בשרשרת החירום של הרכבת. נבהלתי נורא, סגרתי את ברז הקיטור ויחד עם המסיק משכנו את המעצור עד שיצאו מהגלגלים ניצוצות והרכבת נעצרה.

כל מה שהיה בקרונות נפל. כל הכוסות, הצלחות והבקבוקים עפו מהשולחנות ונשברו. היתה שם מהפכה שלמה. אבל זה היה מצב חירום, העצירה הזאת, ולא היתה ברירה.

כשנעצרה הרכבת לגמרי, כולם הביטו מהחלונות. אף אחד לא ירד. רק מהקרון האחרון ירדה פתאום אשה שמנה, בידיה שני סלים ותרנגולת. היא ניגשה אל הקטר והתחילה לצעוק עליי:

"משוגע! איך אתה נוסע?! לא יכולתָ לעצור באלרואי?!"

הנציב העליון שאל את מנהל הרכבת: "מי זאת הגברת הזאת?"

אתם זוכרים שסיפרתי לכם בהתחלה, שתמיד ידעתי שיום אחד אני אנהג קטר? זה היה היום. היום האחד והיחיד שהייתי נהג קטר. כי למחרת חזרתי להיות שומר המסילה.

ברכות – ברכות מקרב לב לגיליון ה-400 של "חדשות בן עזר" אני מצאתי בו מקום אוהד לשירים, סיפורים ורשימות, שלא פעם הביאו לתגובות, שהביאו למערכות התכתבות שונות ומרגשות.

גם ראש פנה חגגה השנה 130 שנה ליסודה, כולל 4 שנות גיא-אוני שקדמו לראש פנה. אנשי ראש פנה טוענים שהקדימו את פתח תקווה בשבועיים. זה היה באמת בבוקר לח בשנת תרל"ח, מפני שזה היה בסתיו ושתי המושבות עלו בלי לדעת אחת על השנייה, וראש פנה הקדימה את פתח תקווה בערך בשבועיים, כך סיפר לי אביב קלר, בן קרוב ל-90.

"אבל מאיפה אתם יודעים? הרי לא היו שם אנשי כל הערוצים צמודים למיקרופונים ולמצלמות בזמן אמת?" שאלתי אותו.

"את לא יכולה לתאר לעצמך כמה מהר עברו ידיעות בארץ, כמו אש בשדה קוצים וכמו על גלי מברקים."

"אבל גם מברקים שלחו מבית הפוסטה בצפת וגם זה לקח זמן," טענתי.

אבל זאת עובדה," קבע אביב בביטחון, ונראה לי שלא היה מרוצה מכך שאני ממשיכה לשאול, כאילו אני מפקפקת...

אביב קלר הוא נכדו של אהרון קלר , שהיה אחד מ-17 האברכים מצפת שמאסו בחיי "הכולל" ו"החלוקה" בצפת והחליטו לשנות את אורח חייהם. הם קנו אדמות מערביי הכפר ג'עוני והתיישבו במקום. לא היה להם מושג בעבודת אדמה, מים היה צריך להביא מרחוק ובעקבות הקשיים עזבו המתיישבים.

שלוש משפחות נשארו במקום: פרידמן, שוורץ וקלר, שאביב הוא אחד מנכדיה, עד שבשנת 1882 הגיעה קבוצה גדולה של כ-30 משפחות ממוינשט ומבוטושן שברומניה, ובראשה ר' דוד שוב. אליהם הצטרפו עוד משפחות מצפת, שהגיעו מרומניה לא בתוך הקבוצה הגדולה, ומיספר משפחות מרוסיה.

את "יום התלם הראשון" כמושג, הגה יצחק זיו אב, מראשי ומפעילי התאחדות האיכרים, שהיה מקורב לבן גוריון. כשנה לפני 1962, שנת ה-80 למושבות הבארון, דרש, בפגישתו עם בן גוריון, לקדם את המקום הנידח שהיה אז למושבות הוותיקות בתודעה הישראלית, בתקופת ההגמוניה של מפא"י. "אנשים חושבים שההתיישבות בארץ ישראל התחילה מן העלייה השנייה," טען, "מפני שההיסטוריה נכתבה בידי מי שכתב אותה."

אנשי העלייה הראשונה היו אנשים דתיים, בעלי משפחות, מטופלים בילדים, שדיברו בעיקר יידיש, שלא ביקשו מהפכות מעמדיות, אלא להיות איכרים בארץ ישראל, שעבדו קשה מאוד, בתנאים קשים של חוסר מים, קדחת, בצורת, התנפלויות והתגרויות מצד השכנים, רבים מתו במלריה ולא היה להם זמן וכוח לעסוק בכתיבה "היסטורית" לעיתונים דאז. את זאת הם השאירו לעיתונאים המתפעלים שביקרו אותם פה ושם וכתבו את רשמיהם ב"החבצלת" ודומיה.

אנשי העלייה השנייה היו ה"אינטליגנטים" שכבר למדו במוסדות חינוך, היו חברי מפלגות שונות עם מודעות חברתית, ידעו עברית ורוסית, ברובם אנשים צעירים ורווקים, ובעצמם הרבו מאוד לכתוב למען ההיסטוריה ולתאר ממקום התיישבותם את החברים, את הצרות והקשיים והסבל והייאוש. וכך זה נקלט בציבור.

בן גוריון קבל והסכים ברצון. וכך נקבע יום התלם הראשון בחנוכה.

(באותה שנה 1962 התקיים המופע הגדול "היה היו זמנים" – ערב שירי ראשונים, שירי העלייה הראשונה: שאו ציונה נס ודגל, חושו אחים חושו, אל ראש ההר, מה יפים הלילות בכנען, (בקול הבס הנפלא של אילקה) ורבים רבים אחרים ועל כך יכול בודאי להרחיב יקירנו-היודע-כל אליהו הכהן.

כששודרה, כעבור שנים, סיפר יצחק גרציאני, בתוכנית "חיים שכאלה", שהופקה לכבודו, שכאשר ניצח באותו ערב של היה היו זמנים על התזמורת בשיר באה מנוחה ליגע, שמע, להפתעתו, מאחוריו, מן הקהל זמזום שלווה את השיר. בהחלטה רגעית פנה אל הקהל וניצח עליו ועל התזמורת לסירוגין, כשהקהל עונה בהתלהבות את הפזמון: מה, מה לילה מליל. לדעתו, הוסיף, הערב ההוא התחיל מסורת של סדרת תוכניות נוסטלגיה, שנמשכו אל תוך שנות השבעים כמו "שרתי לך ארצי" ו"על הדשא").

זיו-אב עצמו כתב מיספר ספרים, בהם תבע את עלבונן של המושבות הראשונות ותיאר את הקשיים שאותם עברו המתיישבים בשנים הראשונות. בין ספריו: "יפים הלילות בכנען" ו"שלנו עד עולם," שבראשו שם כמוטו את שתי השורות האחרונות של השיר שלי "כל הנחלים", שהופיע במדור הספרות "סייפא וספרא" של "מעריב": "כל התקוות נולדות מחדש, / באורו של שחר עולה."

בראש פנה מציינים את יום התלם הראשון בב' טבת, נר שמיני של חנוכה.

כשהתחילו ההכנות לחגיגות ה-80 בראש פנה, ביקש ממני דב גולדשטיין, סגן ראש המועצה דאז ומוביל ראשי בהכנות, באחת הישיבות, תכתבי משהו על תולדות ראש פינה לחוברת קטנה שנחלק לכל האורחים בחגיגה, למזכרת.

לא ידעתי אפילו איך לגשת לעניין. לא היה לי הרבה זמן. עבדתי כגננת, הייתי מעורבת חזק בהכנות לחגיגה, ארכיון מסודר לא היה, לכן התמקדתי בעיקר בספרו של דוד שוב, "זיכרונות בית דוד", וליקטתי סיפורים מזקני המושבה ומוותיקיה. הסיפור התחיל במשפחות הראשונות שעלו לארץ ישראל באוניה "טאטיס". הם הפכו את שמה ל"טיטוס", לאמור: "טיטוס הגלנו מארץ ישראל וטיטוס מחזירנו אליה" וממשיך בהגעה לביירות ומשם, בחמורים וברגל, למקום הזה. את פניהם קידמו סלעים ואבנים אך הם קראו פה אחד: "אבן מאסו הבונים הייתה לראש פנה".

יום ב' בטבת, תרמ"ג. היה יום שמחה כפולה במושבה: ברית האדם עם האדמה – החריש הראשון והמשכו – ברית איש עם אשתו. החתונה הראשונה בקרב המתיישבים החדשים על אדמת ארץ ישראל. אבל השמחה הפכה לאסון כאשר ביריות שמחה לכבוד הכלה, נהרג בשגגה בנאי ערבי מצפת ובלשונו של שוב: "החג היה לחגא" ורק כופר רב החזיר את השלום לסביבה.

את מה ששמעתי מפי הזקנים והוותיקים על התקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה סיכמתי במשפטים קצרים המתחילים בכוכבית:

* לכאן בא בשנת 1925 "הלורד האציל" לבית בלפור, אבי ההצהרה, לראות בעיניו איכרים יהודים. ובני המושבה כ-25 פרשים רכובים על סוסים, ערכו לו קבלת פנים נלהבת, כדין.

* כאן נוסדה בשנת 1929 המעבדה לחקר המלריה בראשות פרופ' מר.

* כאן פעל בית משפט עברי ראשון, שדברו היה חוק לכל יישובי הגליל.

* מכאן יצא שלמה בן יוסף לנקום דם יהודי שפוך במאורעות 1936, והיה לעולה הגרדום הראשון.

* וכאן היה המרכז לכוח העברי הראשון במדים, למשטרת היישובים העבריים, בגליל.

כל הדברים האלה באמת נכונים. ספרו לי על כך עדי ראייה והשתתפות. אבל לא היתה לי על כך שום אסמכתה בכתובים ומעולם לא חשבתי שזה עשוי להיות מסמך מדעי-היסטורי. את המשך הכתוב, פעולות המועצה בהווה ותוכניות לעתיד השארתי למזכיר ולדובר.

החוברת יצאה בפורמט קטן של רבע גיליון 4A, על נייר עיתון, שהצהיב בינתיים מרוב ימים, שמונה דפים קטנים בסך הכול. עם הקדשה: לכל תושבי ראש פנה, מוגש על יד המועצה המקומית, ובלי שום קרדיטים. גם לא שלי. הכול נעשה בהתנדבות.

כעבור כעשרים שנה, ואנו כבר עסוקים בהכנות לקראת יובל ה-100, נתקלתי בספרים על ראש פנה שכבר נעשו על בסיס מחקרים, מסמכים ומובאות. ביניהם ראיתי, לתדהמתי, את הקטע המכוכב שלי כחלק מן המחקר, כמובן ללא ציון שמי, כי הרי מלכתחילה לא הוזכר שמי בחוברת הקטנה. וחשבתי לעצמי: הנה כך כותבים היסטוריה.

בספרו של דוד שוב יש פרט פיקנטי ומעניין: "בנסוע המשפחות מביירות דרך עיר צידון, עד כפר חלדה, והנה אחת מהחלוצות, אשת ר' משה רוזנפלד, שהייתה הרה ללדת, תקפו עליה חבלי לידה. על הנוסעים היה להתעכב לטפל עם היולדת, שילדה למזל טוב בת. אחר כך המשיכו את דרכם לראש פנה."

היולדת הייתה ה"בובע מרים", אם המשפחה המסועפת והענפה, רבת נכדים ונינים, שזכתה לאריכות ימים ונפטרה בגיל 86 בשנת 1934. בתה רות-רוסל (ת' רפויה נשמעת ביידיש כמו ס') נישאה לדוד קוזוינר, אבי המשפחה הנרחבת שלנו.

אני, עם הרקע הפולני שלי, אין לי, מה לעשות – שרשים בראש פנה. ילדותי עברה בתל אביב והגבול הצפוני ביותר בשבילי היה אז גשר הירקון. אימא שלי רטנה: לאיזה גלות משרד החינוך הזה שולח אותך? ואני דווקא שמחתי. אבל ילדינו ונכדינו יכולים להתגאות בהיותם נינים וחימשים למייסדים.

ראש פנה היתה בשנים ההן של תחילת המדינה, באמת חור נידח, "אק ועלט", מושבה מנומנמת קטנה ומשפחתית מאוד. איפה שלא הלכת תמיד היו קשרי משפחה מסועפים, שאף פעם לא זכרת איך הם מקושרים ביניהם, אחים או דודים או גיסים או תת-קשרים שמקורם בדור או שניים קודמים. (כמו אצל אהוד: בכל פעם שהוא מפרט קירבה כזו או אחרת – אני יודעת שבסופו של דבר, זה יגיע לאבי המשפחה יהודה ראב).

ומה אגיד לכם? התקנאתי במשפחתיות הזאת , עד שגיליתי שמתחת לפני השטח, לא תמיד שררה שם אחווה ורעות. לשמחתי, הקנאה הזו ממש מיותרת ובטלה. כשעסקנו, כמה נציגי המשפחה בראש פינה, בארגון כנס משפחתי גדול של צאצאי אותה בובע מרים, זאת שילדה בדרך מצידון לראש פינה, הסתבר שהמשפחה חובקת ארץ ועולם.

היום, כשאני, בעלי, או ילדיי מזכירים שאנחנו מראש פנה, אנחנו יודעים שמיד תבוא איזו תגובה, כמו: "איזו מקום יפה, ממש פינת חמד," או: "יש לי – היו – יהיו לי שם קרובים-ידידים" – "הייתי שם בצימר" – "היינו שם בטיול באור-קולי" – בגלריות. והולך אחורה בזמן: שירתתי במחנה פילון בהמתנה של 67'"– "בעלייה לגולן ב-73'" – ועוד אחורה: "פלמ"ח – נוטרים" – "אכלנו אצל גיטל." אפילו בפגישות בסומליון אומרים לי: "באת מכל-כך רחוק," ואני נהגתי לענות: "זה שום דבר, 25 דקות במטוס, יקר אבל שווה." והיום חבל שארקיע ביטלה את הקו .

כיון שהנשים בדור הקודם ולפניו קיבלו עם נישואיהן שמות אחרים והגברים עיברתו את שמם, נשארנו אנחנו, היחידים, עם שם המשפחה הזה, וכל הקוזוינרים בעולם, שמבקרים בארץ ומחפשים עקבות ושורשים בראש פנה, מתנקזים אלינו בשמחה. ויש מקרים ממש משעשעים או מרגשים.

בלונדון, טיילנו בקבוצה של ישראלים שנאספו מבתי מלון שונים עם מדריך, ישראלי לשעבר. כששמע שאנחנו מראש פנה סיפר בהפתעה שגם משפחתו משם. הצלבנו מידע וכמנהג יהודי ישן הושיט בעלי את ידו חייך ואמר: "שלום עליכם, אנחנו קרובים."

בתי הסטודנטית דיברה עם מזכירת החוג בטלפון, "מאיפה את?" שאלה המזכירה, "מראש פנה," ענתה בתי וחיכתה כהרגלה לתגובה, שלא איחרה לבוא: "באמת?" שמחה המזכירה, יש לי שם משפחה – קוזוינר." – "אני קוזוינר," ענתה בתי, שבעקבות נישואיה היא עכשיו בעלת שם אחר. היו שמחה וששון בטלפון ואני שאלתי אותה אם המזכירה זיכתה אותה לפחות באיזו הקלה...

נכדתנו, גל קוזוינר, סיפרה לי כי מישהו מפרנקפורט התקשר אליה דרך הפייסבוק, שמו דוד קוזוינר, איש לא צעיר, שסבו בן ראש פנה, והוסיף פרטים רבים מזהים. אמרתי לה: "גלי, הוא מספר לנו את סיפור הנרטיב של המשפחה שאנחנו יודעים משנים. ושמו כשם אביך, על שם אותו סב מדור המייסדים. הוא נכד ואת – דור חמישי, לשני אחים."

הוא שאומרים: כפר גלובלי קטן שבו כל היהודים אחים.

אהוד: לא אתייחס לדיוקם של כל הפרטים שאת מביאה בדברייך המרתקים, ורק אעיר כי הסיפור על ייסוד ראש פינה והתלם הראשון, בתאריך שאת מביאה – נסב על שנת 1882 ולא 1878, וכי המותג "התלם הראשון" לציון ראשית העלייה הראשונה החל עם פתח תקווה, וכי ספרו של סבי "התלם הראשון" הופיע כבר בשנת 1956, נכתב במקורו בראשית שנות ה-30 למאה הקודמת וגם התפרסם בהמשכים בעיתון "הדור" בשנות ה-50. כל זה קודם לאותה חגיגה משנת 1962, כדברייך, (אני זוכר חגיגה זו או מאוחרת יותר של "התלם הראשון", שעשה זיו-אב בבית הנשיא לציון התלם הראשון של פתח תקווה, ושאליה, כדבריו, בגלל דיעותיי השמאלניות שאינן ראויות לנכד של יהודה ראב, לא הוזמנתי אני – אלא קרובי משפחתי).

מכל מקום, יש דימיון מסויים בתהליך ייסודן של שתי המושבות הראשונות הללו בשני גלי מתיישבים, וגם נדהמתי לגלות שתאריך חריש התלם הראשון של פתח תקווה, ב' בטבת, הוא גם יום ייסודה הרשמי של ראש פינה, שחל כמובן כארבע שנים אחרי ייסוד פתח תקווה.

מההתחלה, מרגע שלקבוץ הייה חצר היה בו גם חצרן, לעובדה ולשומרה.

ומרגע שהוכר ככזה על ידי החברים, היה אותו אדם עומס על שכמו ללא לאות את ענייני החצר.

אגב, לא כל אחד ראוי היה להיות חצרן. צריכה להיות באדם החפץ להיות חצרן, מזיגה בלתי אפשרית של יכולת לחבב גרוטאות ולראות אותן בעין שוויונית החושפת את ערכן הבלתי הירארכי, הברדקיסטי משהו, ומצד שני צריכה להתקיים בו רדיפה חסרת פשרות אחר סדר.

חצרן ראוי לשמו יוצא לעמל יומו השכם בבוקר אל חצר הפוכה ומבולגנת, כמו שיודעים להשאיר אותה אחריהם בני אדם שמנהלים בה חיים חסרי מודעות לערכי ניקיון וסדר, ובסוף יומו, כאשר החמה נחבאת הוא מותיר אחריו חצר נקייה ומסודרת למשעי. כמובן שעד למחרת תשוב באורח פלא לאותו מצב נורא שהייתה שרויה בו בבוקר הקודם.

כלומר, חצרן הוא בעצם אדם שנגזר עליו כל ימיו לחבר בין צונאמי סוער לשעון קוקייה שוויצרי. לעולם לא יראה החצרן בגרוטאה "משהו שעבר זמנו". תמיד ימצא עילה לתקנה ולהשיבה למצב עבודה. מין אלוהי מכונה שכזה הגואל ערמות מתכת מחלידות ומשיבן לחיי יצרנות ועמל.

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא שהייתי מציץ בעבודתו במחסן מרחוק (מפחד ידו הכבדה – תמיד אהב מכונות מקולקלות יותר מילדים מקלקלים), היה חולף על פניי כשהוא נוהג בגאון בטרקטוררתום לעגלה עמוסת אלומות רהיטים שבורים, חתיכות קרשים מנומרות במסמרים חלודים, וערמות מצהיבות של יבלית מקשטות הכול מלמעלה, וכל המיצב הסביבתי המרהיב הזה יסיים עוד מעט את השלב האסתטי של קיומו הרגעי, באתר האשפה השוכן אי שם הרחק מעבר לתחומה של החצר. וכך חוזר חלילה עד קץ כל הימים.

היום בעידן המוניציפאלי, שירד עלינו יחד עם מיסי הקהילה, ירדה גם קרנם של החצרנים. מעטים הקיבוצים שעוד נותר בהם אחד כזה. לאותם חצרנים מופלאים, העוברים והולכים לאט לעולמם מעולמנו, ושרוחם הבלתי נלאית משוטטת היום בחצר שקיימת אולי בעיקר בזיכרוננו הקודח, מכולנו ששכחנו, אותם ואת החצר.

כשאנחנו נושאים עיניים משתאות, ומתבוננים ללא מורא וללא משוא פנים אל ההשתנות המהירה של העיתים ולמה שהיא מעוללת בנו, אי אפשר שלא להבחין מבין לדפיו המתלעלעים של הזמן, שזוהי בעצם שעתם היפה של שליחי הציבור האחרונים בחברתנו. ואני מתכוון למודדי הגשם ולספרנים. אותם אנשים שעל אף שאין כל שכר בצד עמלם הם ממשיכים בעבודתם נטולת ההדר, השכר והלחות ובהתמדה גדולה וראויה להערצה, הם ניצבים שם תמיד על משמרתם, כמו כוכב הצפון "למשמרת שלישית אחרונה". ואם תחשבו על זה, למודד הגשם הרי אין כל כך הרבה גשם למדוד, ממש כפי שלספרן נותרו מעט מאוד צרכנים של ספרים.

בעין שוחרת טוב, אפשר לסכם שמי שהיום הם שליחי-ציבור שעל כתפיהם נישא בעצם הקיבוץ, הם לאו דווקא "מנהל-הקהילה" ו"המנהל-העסקי" (שהם לכל הדעות מין פיגורות מילטון פרידמניות, מותגים קפיטליסטיים כמו "מקדונלד דק" ו"איקאה"), אלא האנשים הפשוטים והשגורים האלה.

וכשאני מחפש הסבר מניח את הדעת למה בחרתי דווקא בהם, שרידים אחרונים ומכמירי לב של ציבור, שפעם שליחות היתה שמו השני, אנשים כביכול אפורים וקטנים שאינם בולטים ומרשימים במיוחד – שכל מלאכתם היא כירטוס סיזיפי של ספרים ורשימה דקדקנית של כמה מילימטר ירדו ומה הייתה מהירות הרוח הממוצעת בשנת 1968 – אינני מוצא כזה שעשוי דווקא להתקבל על דעתכם.

קלוד לוי שטראוס כתב פעם שאנו חווים חווייה אסתטית כאשר אנו פוגשים במיניאטוריזציה (הזערה) של מעשה הבריאה, ונדמה לי שגם ויליאם סארויאן אמר משהו דומה ב"קומדיה האנושית" הזעירה והמופלאה שלו. בתקופה שבה העין האנושית מתרשמת רק מהעצום והגרנדיוזי, באים אנשים פשוטים אלה ומזכירים לי שפשוט וצנוע זה גם יפה. ועל כך אני מודה להם. מאוד.

ובכן, בואו וניזכר לרגע, יחד, בימים בהם טרם היתה טלוויזיה בכל בית, והימים ימי רדיו בלבד. השעשוע המרצד היחיד, שהעניק הזדמנות לחבר העייף מעמל השבוע בגד"ש [בגדי שבת?] להירדם מול מסך, היה בשבת, כשהיו מקרינים את הסרט השבועי בחדר האוכל.

באותה תקופה שלטה בעסקי הזוהר "מחלקת הקולנוע" ששכנה [ברחוב ברנר] בתל אביב. הסרט היה מגיע באמצעות "אגד" בקופסה חומה מהודקת היטב ברצועות שחורות. המקרין היה מוציא בחרדת קודש את הגלגלים מהקופסה ומתקין אותם על מכונת ההקרנה. אחר כך היה מתמתח לו בכיסא וממתין בשקט מתוח לחברים שיגיעו לחדר האוכל לאחר השכבת הילדים (לינה משותפת זוכרים).

וכך כאשר אדם ומכונה נמצאים להם דרוכים ונצורים בחדר האוכל, נדמה היה שהכול מוכן לאירוע הגדול. אך מרגע זה ואילך נעו הדברים, כגזירת גורל בטרגדיה יוונית, לקראת התרסקות בלתי נמנעת.

בימים ההם היה מעין חוזה לא כתוב בין החבר לקיבוץ: כשחבר בא לראות סרט בשבת, הוא בא בתביעה בלתי מתפשרת שהכול יהיה "בסדר" (כלומר, שהאורות יאפילו אט-אט, גלגלי הסרט יתחילו לנוע באיוושה חרישית, התמונות תרצדנה על המסך באור כחלחל, והוא יוכל סופסוף לשקוע בתנומה מבורכת). בסך הכול ה"בסדר" הזה היה הבסיס האיתן והבלתי ניתן לערעור של חייו במקום הנהדר שנקרא אז קיבוץ. וכשה"בסדר" הזה היה מתנפץ לרסיסים בגלל איזו תקלה, מיד היה חרב עליו עולמו. ככלל, תגובת החברים, במקרים כאלה, נעה בקשת רחבה מקוצר רוח עד לתגובות של רשעות גלויה.

ולעומתם המקרין, בלט תמיד בבדידותו המזהרת. בסך הכול היה לנו כאן עניין עם חבר שמשחר ילדותו חלם לעסוק בקולנוע כשיהיה גדול. והנה סופסוף הגיע היום המיוחל והוא ניצב לצד המכונה המסובבת שני גלגלים וזורקת קרן-אור צבעונית שהופכת, בהיתקלה במסך הלבן, לעולם מופלא של צבעים ומאורעות מעולמות רחוקים – ואז לפתע נשברו ההרמוניה והקסם ומהחושך בקעה קריאה – "מאניאק, מה עם הפוקוס", ולאחר מכן עלה קול עבה מתוך חדר האוכל החשוך והתלונן – "אידיוט, אתה לא שומע שהקול לא עובד?"

וכך הסרט היה ממשיך להתגלגל איכשהו אל סופו והחברים היו הולכים בזעף לבתיהם ומותירים אותו לבד יחד עם הזן ואמנות אחזקת מכונת ההקרנה. עד אשר הגיעה הטלווייזיה והרגה את הסרט בחדר האוכל, וזרקה גם את המקרין לפח האשפה של ההיסטוריה.

לכן אני בא היום להזכיר ששבת אחרי שבת מילא נאמנה את עבודתו כפוית הטובה ומחל על כבודו האבוד, ועל אף כל זאת הניח לנו לגעת ולו לרגע בעולמות קסם רחוקים.

אחד הדברים שתמיד עשו לי את זה בימי ילדותי הנידחים, היה מעשה ההתגנבות לאסם ולמכון התערובת המקומי ששכן בבני מעיו.

אחרי הצהריים, כאשר הלכתי מבית הילדים לחדר ההורים ("לך ישר הביתה!" היתה באה הוראתה הקשוחה של המטפלת) סטיתי לי כמו תמיד (ממש כמו "יוסי ילד שלי מוצלח"), מן המדרכה שהוליכה בדרך-הישר לחדר ההורים, אל האסם הגבוה והלבן ששכן באזור המרוחק ו"המסוכן" של הלולים והאיר כמגדלור את ימי ילדותי. בתוכי הרגשתי כמו כיפה אדומה שירדה מן השביל ונכנסה אל היער, או לפחות כמו פטר שהתגנב אל האחו כדי לפגוש בזאב.

כשהייתי מגיע לאקליפטוסים, הייתי יכול להריח כבר ממרחק את ריח המכון שהתאבך באוויר. ריחות של גרעיני דורה, חיטה ושמן דגים שהתערבבו בחלל המהביל של הקיץ והתגבשו לניחוח כבד ושמנוני.

ערמה מרשימה של שקים מלאי תערובת, הראויה לפחות למכחולו האימפרסיוניסטי של ון- גוך, התרוממה ונגלתה אלי לאט מהאפלולית הניחוחית של האסם. הבד של השק היה גס ומחוספס, וכשנגעת בו חשת שאתה נוגע במשהו חזק ויסודי לפחות כמו האדמה שכל כך התרחקנו ממנה בזמן האחרון.

מאחורי ערימת השקים המגובבת התגבשה לאט דמות של משהו שניראה באפלולית האסם כמו טרינוזאורוס רקס שנרדם בעמידה. בלב מפרפר מהתרגשות התקרבתי אליו עד שנהפך להיות ל"ג'ירפה", שהייתה למעשה עגלת חלוקה ארוכת צוואר, שבאמצעותה היה האחראי על אספקת התערובת (שתמיד עלה ממנו ניחוח טוב וחם של חלות-שבת) מחלק את התערובת למכלים הגדולים של הלולים. לפעמים היה נעתר לתחנוני ומרשה לי להצטרף אליו לחלוקה וההתרגשות הייתה גדולה.

היום האסם הפך להיות גוויה של בניין. חללו הריק גדוש בזיכרונות מאובקים ועל גגו הגבוה, שפעם הייתה בוערת עליו חנוכייה חשמלית בחג החנוכה, שוכנת אחר כבוד האנטנה של סלקום, אולי כדי שחברי הקיבוץ יוכלו לתקשר יותר טוב איש עם רעהו. האסם שסיים את תפקידו ולא היה לו לאן ללכת, נותר תקוע באמצע הקיבוץ, משמים כמצבה מתקלפת ואילמת לימים בהם היינו קרובים יותר לאדמה ולגרעינים שבאים ממנה (גם גרעיני החיטה והדורה, וגם גרעיני הנח"ל שהיו משאירים לזיכרון עולם את שם הגרעין במקומות בלתי אפשריים על קירות האסם התלולים). מצבה דוממת לימים בהם היה בין החברים הרבה "קשר" במקום הרבה "תקשורת".

זהו האסם של ילדותי, שמצטרף עכשיו בעצב גדול אל שאר האובייקטים שזוהרים עכשיו באור יקרות בשדות השיתוף הנצחיים. וזוהי עוד הזדמנות בשבילי להבין למה התכוון המשורר כשכתב ש"לעד לא תיעקר ממני אלוהינו תוגת צעצועיך הגדולים."

עוד על טעם של פעם, בעקבות בן כפיר, "עץ האפרסמון"

לפני יובל שנים באוהלי הנח"ל הסתובבה בדיחה שהתחילה בשאלה: מהו שחור, מתחת למיטה ומתחיל בא'? – והתשובה המבוקשת היתה –"אחד נעל," וכאן באה שורת המחץ: ומה שחור ומתחת למיטה ומתחיל בע' והתשובה היתה: "עוד אחד נעל."

נזכרתי בכך כאשר בא לי להתחיל באינעל אבוק (במובן המטפורי ולא כקללה חלילה) בעקבות הרשימה המרגשת על עץ האפרסמון ועל טעמם המופלא של האפרסמונים של פעם.

ואנסח את השאלה בשפת הצעירים בימינו מה הקטע בהשמצות הגורפות הללו על ירידת איכות הפרות בשנים האחרונות. עד שלפעמים נדמה כי כשם שבעיתון "הארץ" כל מאמר במוסף או בענייני ספרות, בין ביקורת ספר, סרטים או מחזות, חייב לכלול במקום כלשהו בכתבה משפט אחד ורצוי יותר על סכנת הכיבוש, אומללות הפלסטינים ורשעות המתנחלים, כך גם ולהבדיל אלפי הבדלות הסופר המלומד בתולדות פתח תקווה מתחיל כל עונת תפוזים בהשמצת פירות ההדר שמגדלים בארץ מאז הפסיק להיות ילד בן כעשר* וכך גם נעשה בכתבה הזו לאפרסמונים.

אגב פירות האפרסמונים זכו כבר לפני כעשרים שנים לשחיטה רבתי לאחר שרופא מהמפורסמים כאן גילה בקול תרועה ובכותרת גדולה בעיתוני הערב כי כמה מהפציינטים שלו, שסבלו לא עלינו מתופעת הדבקת המעי, אכל/ו קודם אפרסמונים.

הוא רק שכח לספר כמה אפרסמונים אכלו החולים ועוד היה חסר בפרסום המזיק הזה נתון לפיו אצל אנשים רבים, שעברו ניתוח מעיים, תופעת ההדבקה מתרחשת גם ללא אכילת אפרסמונים. והתוצאה היתה פאניקה מיותרת בקרב ציבור הצרכנים ופגיעה קשה ומיידית בפרנסת המגדלים, והפרי המשובח הזה נשאר תקופה ארוכה ללא דורש. כי מי יחפוץ לאכול פירות שיגעו במעיו? – ונדרשו בעקבות הפרסום הזה שנים רבות עד שהפרי המובחר הזה חזר ונדרש.

והסיפור הזה היה מוזר מלכתחילה כי עץ האפרסמון מוצאו ביפאן, ושם אוהבים את פריו ומעריכים אותו כמוצר בריאות. והרי אצל היפאנים עולם הרגש מוצפן בקיבתם, וכאב או שיברון הלב בשפתנו – נקרא אצלם כאב בטן. ובגלל הרגישות הרבה למעיהם ולבטניהם, היפנים היו ודאי נמנעים מלטעום מהפרי הזה באם באמת ניסיונם הממושך באכילתו היה מראה ולו ברמז על השפעה כלשהי על בריאות מעיהם.

בעניין הטעם של פעם יש מעט מאוד אמת ויותר מכך ופי כמה וכמה אי הכרת טובה להישגים הרבים של המעשה החקלאי בארץ ובעולם. שאלו את הזקנים ששמעו את סיפורי הרעב של אנשי העלייה השנייה ותשמעו מהם על הטעם המופלא של כמה זיתים דפוקים ואפילו של פרוסות לחם עבשות. ובאוזניי שמעתי בוגר מקווה ישראל מלפני כשישים שנים שהתגעגע לעוגת החנק שנהגו לאכול שם בשבתות בבוקר.

והסיפור הזה על הו הימים הטובים כאשר לעגבניות ולתפוזים של אז היה טעם מופלא ואילו היום... חזרו עליו מספיק מספרים כדי להפכו למיתוס מונצח בבלוקי הקרח שוודאי גם הם היו מרעננים פי כמה מדופן הפלסטיק של המקררים החדשים.

וכך, לפני כעשור, כאשר שימשתי חבר בוועדה מכינה של כנס וירולוגיה (מחלות נגיפיות) בינלאומי גדול שהתקיים בירושלים ורואיינתי על מהות הכנס באחת מתחנות הרדיו המרכזיות, השאלה המרכזית בווירולוגיה שהטרידה את המראיין הייתה מדוע טעמן של העגבניות אינו כשהיה. הסברתי אז כי הבעייה היא פחות בעגבניות ויותר בטועמים שבלוטות הטעם של רובם נשחקו במרוצת השנים והרבה דברים שנהנו מהם בעבר נראים להם פחות משעשעים היום.

כמובן שזו תשובה חלקית והיו מהפכות חקלאיות בשישים השנים האחרונות שכללו גם חיפוש זנים בעלי צורה וחיי מדף מאריכי חיים ולעיתים תוך ויתור מסוים בנושא הטעם. אך השינוי הזה במטרות הטיפוח וודאי לא היה גורף, ואחרי שהמגדלים וחברות הזרעים גילו כי ציבור הצרכנים לא היה מרוצה מספיק מסגולות הטעם של זני העגבניות שגודלו בשנות השמונים, חזרו וכללו את נושא איכות הפרי כמרכיב דומיננטי בתוכניות הטיפוח החדשות. ולכן זני העגבניות היום, ובוודאי זני הצ'רי השונים – בעלי טעם מעולה שעולה פי כמה על טעמו של המרמונד, זן העגבניות שנהגו לגדל כאן בעבר.

הוסיפו על כך שאת המרמונד ניתן היה למצוא בשוק רק חודשים מעטים בשנה ואילו בחודשי החורף היו מגיעים ממנו רק טפטופי משלוחים מעמק הירדן שהיו יקרים ומעטים בלבד יכלו לרכשם. ואילו בשנים האחרונות ובוודאי בימים אלה השוק מוצף בשפע של זני עגבניות איכותיות שאף אחד מעשירי פתח תקווה** לא היה חולם למצוא על שולחנו בחודשי החורף.

וכך גם בענף ההדרים המצב היום טוב פי כמה מאשר אי פעם יש לנו זני אשכוליות אדומות שטעם פריים מתוק וחסר מרירות לעומת הזן המארש הצהוב שהיה מוכר בארץ בעבר. וכך גם המנדרינות של השנים האחרונות ובמיוחד הזנים מיכל שטיפח חקלאי מכפר נטר וכך האור והמור שפריים דבש טהור והם חסרי חרצנים לאחר שטופחו על ידי חוקרי מכון וולקני ונחשבים מזה כמה שנים כזני הקליפים המבוקשים ביותר בשווקי הייצוא.

גם בקרב זני התפוזים הייתה עליית מדרגה וזני הטבוריים החדשים דוגמת הניוהול וזני אמצע העונה עסיסיים ומתוקים ובוודאי עולים באיכותם על התפוזים שהיו מוכרים כאן בעונה המקבילה בשנים שגידלו עדיין פרדסים בפתח תקווה. אך בין מחצית ינואר למחצית מרץ נמשיך למצוא בשווקים את פרות השמוטי, זה פרי הג'פה האורגינל שיש בו לטעם בעלי החיך האירופיים איזון מצוין בין מתיקות לחמיצות ובזכות קילופו ופילוחו הנוח נחשב היה כאחד מזני התפוזים המעולים בעולם. והנה מתברר כי הזמן משפיע גם על בלוטות הטעם והזן המצוין הזה, שכה טעם לדורות הקודמים בשווקי אנגליה, נדחה על ידי זני תפוזים מתוקים יותר ובוודאי על ידי הקליפים שנוחים יותר לאכילה תוך צפייה במסכי הטלוויזיה. וזו לא שאלה של גיאוגרפיה שזקני פתח תקווה ניסו להטעימנו לגבי איכות השמוטי, פרי נהדר של הזן הזה מגדלים היום גם בפרדסי הנגב המערבי ואפילו בקפריסין ובדרום טורקיה. לאגדה המפורסמת כי השמוטי מצליח רק בין גדרה לחדרה יש כנראה בסיס מסחרי מעניין ואעסוק בכך בדיון אחר.

ובחזרה לאפרסמונים – השווקים היום מלאים בפרי הזה, ששטחי גידולו בארץ התרחבו בשנים האחרונות והוא מיוצא בהצלחה רבה גם לארצות רבות. דרך אכילתו בארץ ודרך אכילת פירות הזן העיקרי המיוצא מכאן שונים מדרך האכילה המקובלת של אפרסמונים בארצות רבות בהם הוא מוגש לשולחן רק לאחר שהפרי התרכך והפך לעיסה זהובה כתומה שנאכלת בכפית. אצלנו נוגסים בו כבתפוח וטעמו ערב, אלא אם כן בבית סבך, בן כפיר – היה זן אחר שספק באם היה ראוי לשיווק מסחרי. כי מטפחי עצי הפרי הסובטרופיים כאן חיפשו תמיד אחר העצים שפריים היה ראוי, והם היו וודאי מאמצים אותו בהתלהבות רבה במידה שסגולותיו היו דומות לטעם המצוין שנשאר בזיכרון הנכדים.

ולסיכום לפני כעשרים שנים הזדמנתי לחתונה של בת של חברים וכאשר התבוננתי בחברות הכלה שהקיפוה בערב ההוא הופתעתי לגלות כי כולן ללא יוצא מן הכלל היו יפות ומצודדות. בדרכנו חזרה ניסיתי לפענח את החידה כיצד חל השינוי האבולוציוני הזה של מחזור שלם של בנות יפות בעוד שבזמננו רק חלק מהבנות שהכרנו נחשבו כיפות. חשבתי על קוסמטיקה וחשבתי על צירוף מקרים ולבסוף הגעתי למסקנה אישית פשוטה, השינוי לא היה ביופיין של הצעירות אלא בגילו המתקדם של המתבונן, ואת הזיקנה ניתן גם להגדיר כשלב בו כל הבנות הצעירות נראות לנו יפות.

אמור מעתה סימן נוסף לזיקנה כאשר טעם העגבנייה התפוז והאפרסמון נראים לך פחות טובים משל אלה שאכלת בצעירותך.

* אהוד: שקר וכזב שכך אמרתי אי פעם. דיברתי על ירידת איכותם של השמוטי, ושל הקלמנטינות, ויש לי לכך חיזוקים של מבינים מכל צד, שבכך אני צודק. אבל כבר שמתי לב שאצלך, משה בר-יוסף, הדיוק איננו הצד החזק.

אגב, אנשי העלייה השנייה דווקא התאוננו על הזיתים המרים שאותם לא הכירו קודם. ובאשר לעגבניות – על כך כבר נמאס לי לכתוב. אין הזנים שמגדלים היום ראויים לסלט, אלא ראוי רק חלק קטן מעגבניות השרי, שיש לטעום אותן קופסה-קופסה לפני שקונים, ולעיתים אין מוצאים קופסה איכותית בחמיצותה-מתיקותה וטריותה בשוק כולו וגם לא בחנויות הרגילות. ההסבר שלך שלא העגבניות השתנו אלא חוש הטעם של האנשים השתנה – הוא הסבר שגובל בסכלות קשה וגם מופרך מעצם זני העגבניות הלא-טעימות שמגדלים היום מבלי להתחשב בטעם הקונים. איך אפשר לכתוב בבקיאות אקדמית שטויות שכאלה?

אני לא בהרבה רחוק מגילך ועדיין אני מבחין בין צעירה יפה למכוערת. אולי אתה צריך ללכת לאופטיקאי? מעולם לא שמעתי שבעיני גברים מזדקנים ניראות כל הנשים יפות!

אבל אולי התכוונת ראויות לזיון? להטרדה מינית? – זה כבר משהו אחר. ובכך אין הבדל בין זקנים לצעירים, שכאשר הם מיוחמים אזיי כל מי שנותנת להם – יפה בעיניהם. לפחות פלג-גופה התחתון.

** תגובתי זו שלוחה לך בשם "עשירי פתח-תקווה" השנואים עליך, שאליבא דשטויותיך שכתבת על אודותיהם במאמריך הקודמים – רוב בני-גילם כבר היגרו בנעוריהם לאוסטרליה.

בְּמִטַּת חָלְיֵךְ לֹא מוֹצְאִים אֶת סַבָּא כְּרִיסְמֶס

תייר שהיה פותח את סיורו בארץ ישראל בשנת 100 לפנה"ס, ימי 'תור הזהב' של ממלכת החשמונאים, בעיר מודיעין, איזו ארץ היה מגלה? הדעת נותנת כי אילו הגיע מרומא או מאלכסנדריה, מאתונה או ביירות, לא היה חש הבדל של ממש בין המתרחש בארץ ישראל לבין המתרחש במרחב הים-התיכון. מרחב שנשלט על-ידי יוונים-הלניסטים. הסממנים הייחודיים לחברה הארץ-ישראלית היו מקדש אחד, אמונה באל אחד וקיומו של חוק בלתי מוכר– מצוות התורה.

התייר המדומה היה מצטרף לקבוצה ששפת האם של המדריך היתה יוונית, שמו, אף אם היה יהודי, היה גם כן יווני, למשל, אנטיגונוס, אולי מנלאוס או חוניו, שמות שאינם נזכרים כידוע בתנ"ך. הוא היה נכנס למסעדה בשם יווני, אולי אקרופוליס, ובאגורה של העיר היה קונה סחורות שבאו מיוון, מצרים, סוריה וירדן, שנמצאו כולן תחת שלטון ותרבות יווניים.

כאשר היה מפשפש בכיסו היו עולים לידיו מטבעות כסף שדמו מאוד למטבעות שהוטבעו גם בארצות אחרות. חיקוי המקור היווני נועד לבטא את הרצף השלטוני בין בית סלווקוס לבית חשמונאי וליצור זיקה תרבותית וכלכלית. אם התייר המזדמן היה מרחיב את סיוריו על פני ארץ ישראל כולה, יורד לבית גוברין ומבקר באשקלון, עולה לירושלים ומתרחץ בחוף יפו – הוא היה מגלה שהחברה היהודית הארץ-ישראלית סיגלה לעצמה סגנון ארכיטקטוני הלניסטי ואורחות חיים שיובאו מתרבות המערב.

המקבים – החשמונאים, יצאו למלחמת אזרחים כדי להיאבק בהתייוונות שפגעה בחברה היהודית, אך תהליך ההתייוונות שהוגדר על-ידי אוריאל רפפורט כגורם לאדם או לקבוצה שינוי התנהגות, ערכים ומוסדות, ואשר היה תולדה של המגע עם ההלניזם – פגע בהם עצמם. נס המרד שהורם במודיעין ירד ושקע ככל שהשלטון החשמונאי התבסס, הרחיב את ממדי ממלכתו וקלט יותר ויותר אזרחים לא יהודים.

תהליך ההתייוונות שפגע בחברה היהודית לפני אלפיים מאה שבעים וחמש שנים הוא סכנה לחברה היהודית של זמננו. לפני שנים רבות הייתה זו נעמי שמר שהביעה את סלידתה משמות בשפת לעז לחנויות, למסעדות ולמרכזי קניות. "האם העברית," – כך אמרה – "אינה מספיק עשירה שלמרכז קניות צריך לקרוא דיזנגוף סנטר או די-מול?"

בחנוכה אנו מדליקים נרות כתזכורת לנס שלא ברור האם התרחש, אך חנוכה הוא חג שראוי לבחון בו את העימות בין התרבות היהודית לבין התרבות הכללית. ככל שנוקפות השנים מתברר שזו האחרונה גוברת, והראשונה-היהודית נגררת מאחור. ההתעוררות המתרחשת בשנים האחרונות, מצד מבוגרים, ללימודי היהדות מקורה ככל הנראה בהרגשה ש'גונבים' להם את הזהות העצמית, שהם חלק מתהליך של התייוונות בת-זמננו. הנסיעה ברחובות הערים בישראל והעיון במודעות העיתונים מעלים, שאלמלא האותיות העבריות היינו יכולים לראות את עצמנו בלונדון או בניו-יורק, במלבורן או בלוס אנג'לס.

ההתייוונות של ימינו היא איבוד הזהות העצמית – במוסיקה, במחזאות, בסיפורת ובשירה. היכן הוא מתתיהו החשמונאי של ימינו, שיכריז על מרד נגד התרבות הזרה שהשתלטה על כל מחוזות היצירה? היכן הוא יהודה המקבי שיילחם כדי לתת תשובה לדברים שכתב ח.נ. ביאליק "אותו היום שנעקר כוח היצירה העברית מבית חייו, ובא לדור בלשונות נוכריות דירת קבע – אותו היום קשה בעיניי משני החורבנות גם יחד. שקול הוא בעיניי כיום של סילוק שכינה מישראל. עם שהפר ברית הלשון – תמהני אם יש לו תקנה עוד. את הקדושה בבריתותיו הפר! ניתק בידו את הקשר האחרון שבינו לבין שכינתו ורוח קודשו. לכל יש תמורה חוץ מן הלשון. וצא ובדוק: כל קיבוץ ישראלי שאתה מוצא בו עקירת הלשון – סופו לכלייה." ("על חוכמת ישראל").

אהוד: אני תמיד חששתי שהיתה הרבה יותר התייוונות בארץ ישראל בימי המלכים החשמונאים שבאו שאחרי מרד המקבים – מאשר לפני המרד ההירואי. כל הפרק ההיסטורי הזה הוא בעיניי מלא פרדוקסים וקשה להסבירו. אבל אני אופטימי. מה שקורה אצלנו כיום, אפילו הטמטום, לא רק השיאים – איננו התייוונות וגם לא תרבות עמים ושפות זרים. זוהי התרבות הישראלית שרובה עברית וציונית והיא בעיניי הפרק היהודי החשוב ביותר של המאה העשרים וכנראה גם של המאה העשרים ואחת. ובכלל, אני חושב שעם ישראל כיום הוא הרבה פחות גרוע מעם ישראל ויהודה בתקופת התנ"ך. ראה דברי הנביאים. והם לא היו עמוֹס עוֹזים. הם דיברו אמת. אם כי ההיסטוריוסופיה שלהם היתה דפוקה. יהודה וישראל היו חוטפים אותה מנה של הרס וכיבושים מכל המעצמות שסבבו אותם גם אם הם עצמם לא היו חטאים, עושקי איש את אחיו ועובדי אלילים בחלקם.

הכול היה מעורפל ולא ידעתי כמה קשה תהיה הדרך, ושעליי לעבור הרבה מאוד מכשולים, אך אני זוכר היטב את ההרגשה: מאותו הרגע ואילך כל הקשיים שנתקלתי בהם התגמדו יחסית, ותמיד אמרתי לעצמי הלא כל זה זמני ואמצעי למטרה. שיהיה קשה שיהיה אבק שיהיה לכלוך שיהיה ניצוּל, עוד יום ועוד יום עוברים והישגיי, גם אם הם איטיים, הרי זה מקדם אותי להגשים את שאיפתי שקבעתי לעצמי.

עוד לפני בואי העירה מהרי הגליל העליון, חיפש אחי שבקריית חיים בקדחתנות מקום מגורים כלשהו שבו אוכל להסתדר לפי יכולתי ומצבי. המצב בארץ היה קשה ביותר מן הבחינה הזו. על כן הפתרון האידיאלי והמעשי לאדם כמוני אז היה באמת הקיבוץ, אלא שהפרק הזה בחיי כבר נגמר לי.

סוף שנמצא פיתרון. בין קריית ביאליק של אז ובין קריית אתא הפרידו שטחים חקלאיים רחבי ידיים. בתוך השטחים האלה עברה דרך עפר ששימשה את הטרקטורים ויתר המכונות החקלאיות. הרחק מעבר למשקיה האחרונים של קריית ביאליק, הלאה בואכה קריית אתא, בצד הדרך, גודרה חלקת אדמה של דונם או שניים, שאותה רכש אדם בשם אנטמן. איש מבוגר, פנסיונר של חברת החשמל שהתגורר בקריית חיים. מן הסתם רכישה לשם השקעה. הוא היה איש חרוץ, ולאט לאט הקים במו ידיו באותה חצר צריף עץ קטן ופשוט שהכיל חדר אחד ולידו פינה קטנה ששימשה שירותים. על מים וחשמל לא היה, כמובן מה לדבר. מדי פעם הוא סחב מהמשק הקרוב (מרחק מאות מטרים) ג'ריקאן מים, והתאורה סופקה בעזרת פנס רוח. הצריף עמד ריק והוא היה מוכן להשכיר לי אותו תמורת כמה לירות לחודש. רחוק מן היישוב, בלי מים וחשמל ובלי שכנים, וכמובן בלי טלפון ובאמצע של שום מקום, אבל לא היתה ברירה.

העברתי את מעט מטלטלי לשם וחזרתי לצריף לישון אחרי העבודה. מהכביש עד אליו הייתי צריך לעבור דרך שדה רחב מידות וחשוך לחלוטין והאמת שהיה זה די מפחיד. בלילה חגגו העכברושים הענקיים שבסביבה, התנים והשועלים ערכו מסיבות רעים, ואני התכווצתי בתוך השמיכות העלובות שהיו ברשותי וחיכיתי לאור הבוקר. עם חלוף הימים התרגלתי לצריף של אנטמן ורק הציקה לי בעיית המים. לא יכולתי לשאת על כתפי ג'ריקאן מלא מרחק מאות מטרים. את זה עשה אנטמן בלי שום קושי ועוד עם חיוך על השפתיים, לאמור – אתה עוד תלמד לסחוב משאות בארץ הקודש חביבי.

במשך היום לא היה אפשר לשהות במקום כי החום בצריף היה בלתי נסבל. לעומת זה הלילות היו קרים מאוד. החצר היתה מלאה קוצים ודרדרים אך בעל הבית, שנהג לבקר מדי ימים אחדים באחוזתו, עשה למען רווחת הדייר שלו והיה בא ומנכש העשבים ואף נטע עצים ליד הגדר, כאלה שלא דורשים הרבה מים. הוא הבחין כנראה במצוקת דיירו, ותמיד עודד אותי בדברים וסיפר איך הוא נקלט בארץ ישראל כאשר בא לפני כך וכך שנים. "סבלנות, והכול יהיה בסדר!"

(במקרה לגמרי, נתקלתי לפני ימים אחדים במכתב מאבי ז"ל ששלח לי מהקיבוץ בו שהה בנגב באותם ימים, ובו הוא מעודדני ואומר שלא אפול ברוחי בגלל העכברושים והחום וכו'. ללמדך שכתבתי לו קודם לכן איזו קינה בעניין).

הקיץ הסתיים והסתיו והחורף הראשונים שלי בארץ עמדו בפתח. בינתיים התייאשו הוריי מן החיים בקיבוץ בנגב והחליטו לצאת העירה ולחיות כמו כל יתר בני אנוש.

המזל שיחק להם להוריי ונמצא מין חדרון קטן בנוי לבנים, שהוקם בזמנו לצורך החיילים הבריטים, שהסיקו והעלו עשן שחור סמיך סביב מתקני הזיקוק אשר במפרץ חיפה. זאת על מנת להפריע למטוסי האוייב לראות את המטרות שבאו להפציץ בזמן מלחמת העולם השנייה. מיספר מטרים הרחק מאותו החדר עמד מעין תנור גבוה וארובה שתימרה את העשן. בזמן ההוא, כאמור, לא היה כמעט שום חומר בנייה בארץ, והתושבים והעולים החדשים, בצר להם, פירקו כל דבר שניתן לפירוק בבניינים הנטושים: אבנים מקירות בבתי כפרים ערביים, קורות עץ מתחנות רכבת נטושות ואפילו מסילות ברזל באזורים מרוחקים ועזובים, והחומרים שימשו לבנייה. כך גם החדרון האמור, שנמצא עבור הוריי, היה ללא גג או דלת או חלון. בכל זאת התלבשנו עליו, רכשנו עצים לגג רעפים ולדלתות ולכל היתר, והפינה הותקנה למגורים. יש לשים מרכאות גדולות כאן. מים לא היו וגם לא חשמל או ביוב. אבל בכל זאת קורת גג פרטית באמצע שטח רחב ידיים ומלא עשבים. לשם גם אני העתקתי את מגורי.

בסמוך לאותו מבנה, מרחק כמה עשרות מטרים, היתה משתלה של הקרן הקיימת לישראל. מדי יום הלכנו לשם והבאנו מיספר דליי מים, באדיבותם של העובדים.

בור גדול שחפרנו באדמה החולית ומילאנו באבנים גדולות, פתר את בעיית הביוב. ובאין כסף לחיבור לחשמל השתמשנו במנורות נפט ובפנסי רוח. מים חמים למקלחת חיממנו על פתיליית הנפט שהבאנו מעיראק, ישבנו בתוך גיגית ושפכנו על עצמנו בספל את המים הממוזגים, ממש כפי שרואים בסרטים על המערב הפרוע.

אבי, שעבד בנגריה של הקיבוץ חודשים אחדים, נקלט כנגר זמני בנגרייה של סולל בונה במפרץ חיפה. אני עבדתי יום, ועשרה ימים הסתובבתי מחוּסר עבודה עם תרמיל על כתפי ובו שני תפוזים וארבע פרוסות לחם וחיפשתי עבודה כלשהי. כמובן שלא מצאתי. נרשמתי בלשכת העבודה וגם זו לא הציעה מאומה. מחסור ומחסור.

בין היתר יעצו לי ללמוד מקצוע. שולייה. הסכמתי ובלבד שאוכל להתפרנס ממשהו.

כך הגעתי למספנת העוגן אשר בנמל חיפה, ושובצתי כשוליית נגר. שכרי היה לירה אחת ליום (לשם השוואה אציין שפועל בניין השתכר שבע לירות ביום או אף יותר). ונהניתי מקיצור יום העבודה בשעה אחת, כי הייתי בחזקת נער עובד ולומד.

רשמית נחשבתי פועל בנמל חיפה, כבוד גדול בימים ההם (ועד יומנו אנו). קיבלתי על כך כרטיס רשמי אשר זיכה אותי בין היתר לקבל קילוגרם בשר נוסף בחודש. את זה רכשנו מחנות מיוחדת בחיפה התחתית.

הנגרייה היתה בבעלותו של סולל בונה, ומכאן שזכויות החברים היו מעוגנות היטב וממולאות כלשונן. הטבות, זכויות סוציאליות, קרן חופשה וקרן מחלה וכל כיוצא באלה.

באופן בסיסי בנו בנגרייה סירות דיג ואחרות וכן רהיטים. וזה היה די מרתק לראות את העצים מיובאים מחוץ לארץ כשהם גולמיים. גזעי עץ אדירי מימדים נישאים על גבי משאיות ענק ומורדים לחצר עם מנוף. ואחר, מנוסרים עם מסור עגול ומסתובב שכל שן שלו אורכה כחמישה עשר סנטימטר. כך נתקבלו לוחות בעובי שונה, שאותם ניסרו שוב ללוחות ששימשו לרהיטים או לסירות כאמור.

בדרך כלל הוצמדתי לנגר בכיר בשם צימרמן, אדם נחמד וסבלני, קרח לגמרי ודייקן, שאהב את עבודתו. הוא הוציא מתחת ידיו רהיטים יפהפיים, שבנה לפי תוכנית שקיבל מהמתכנן. היה בכך מהנאת היצירה. בימים ההם הכול נעשה ידנית ולא היו לוחות מוכנים כבימינו, או דיקטים סנדויץ' וכל ההמצאות של היום. לפעמים הייתי מסייע לנגר אחר שבנה את הסירות. תחילה את השלד ואחר כך הציפוי בלוחות, והפְּנים, ואף החומר דמוי החבלים שאותו דחסו לסדקים שבין הלוחות כדי להפכם למקשה אחת עמידה בפני מי הים.

בסוף החודש קיבלתי את שכרי: עשרים לירות ארצישראליות. זה היה סכום די קטן שבקושי הספיק לקיום, אך אני הלא הייתי רק שולייה!

בערבים קראתי ספרים ולמדתי מילים חדשות. ואגב כך התעניינתי בלימודים סדירים כלשהם שיוכלו להוביל אותי בסופו של דבר לאוניברסיטה.

גם כאן חייתי בבדידות, למרות שאחי הגדול גר בקרבת מקום לאותו חדרון. לא היו לי חברים ורק לאט לאט ובעמל רב הצלחתי לעלות על עקבותיהם של חברי שבאו גם הם מעיראק ולהתכתב איתם. מדי פעם אף נסעתי לבקרם למעברות בהם גרו, אור יהודה, ראשון לציון, ועוד. אחיותיי עם משפחותיהן בוססו בבוץ של המעברות בעכו ובנהריה. הקשיים והמחסור הקיפונו מכל עבר, אבל חיינו עם החלומות אותם התאמצנו להגשים.

אחי השני, שהיה אז קיבוצניק שרוף, המשיך להאיץ בי במכתביו הרבים ששיגר אליי שאצטרף לקיבוץ בו אוכל לחיות חיי הגשמה ציונית אמיתית בארץ ישראל המתחדשת. כאמור הוא היה ממקימי קיבוץ חצרים שליד באר שבע בשנת 1946, ומן הפעילים בו. אידיאליסט מכור עד כדי כך שעבד בשלוש משרות. אף על פי שלא היה חייב בכך. היה רפתן אמיתי שקם בשעה שלוש לפנות בקר (טמטום של המערכת החקלאית שהשתנה עם הזמן) לחלוב את הפרות ולהאכיל אותן, וכך גם אחרי הצהריים ובערב. ובין לבין היה אחראי על המאפייה לאפות לחם, לחמניות ועוד. שני מקצועות אלו למד בכפר הנוער על שם מאיר שפייה שם שהה שנים אחדות בבואו ארצה בעליית הנער בשנת 1942. כמו כן תיקן נעליים כסנדלר של הקיבוץ.

באחד מימי הבטלה הרבים בהם הייתי משופע קמתי ונסעתי אליו לקיבוצו בדרום, להיות מעט איתו וגם לראות שוב את חיי הקיבוץ, אולי אמצא את עצמי משתלב. שם מצאתי ראשית כל שממה אמיתית ודיכאון מוחלט. זה היה באמת באמצע של שום מקום. וכדברי אבא באחד ממכתביו אליי כאשר הוא שהה שם: "אני כותב לך ממקום אחד שנמצא בארגז הכי חבוי של המחסן הנידח ביותר," (דימויים מעולם המסחר הבגדאדי).

היתה זו תחילת חורף ולמרות היובש, הרגיל שם בדרך כלל, דווקא אז החליטו לרדת גשמים שופעים ולהפוך את כל הסביבה למגלשת טין אחת גדולה. מיד שובצתי בעבודה במשק. במקרה זו היתה עבודה בחפירת תעלות עמוקות להנחת צינור הביוב אל הלאה משם. לפי גילי הייתי אמור לעבוד רק שש שעות ביום, אלא שאחי האידיאליסט חשב שכדאי לי לעבוד דווקא שמונה שעות, כמו בעיר. יתירה מכך, הציע לי ללמוד גם את מלאכת החליבה. וכך, זמן קצר לאחר שהייתי חוזר מהחפירות, הלכתי לרפת בחושך ובקור כדי לחלוב את הפרות.

בחדר בו התאכסנתי שם, היו ארבע מיטות. האחת של אחי, השנייה של חייל נח"ל אחד בשם ישראל, איש שקט ומכונס, ואת המיטה השלישית תפסה לא אחרת מאשר שרה גורביץ, צעירה חברת משק ממש כמו אחי.

הקיבוצניקים הלכו נגד כל רעיון ומנהג שהיה נהוג בכל העולם. הם רצו לבנות חברה חדשה ושונה מכל אשר ידע המין האנושי עד אותם הימים. ועל כן, לטענתם, אפשרית לינת בחורים ובחורות באותו חדר, מבלי שזה יפגע בפרטיותו של איש מהם. אני הרגשתי מאוד לא נוח עם זה כי כל פעם שגברת שרה גורביץ רצתה להוריד חולצה או להחליף בגדים, היתה אומרת לכולם להסתובב. "ישראאאל אל תסתכל..." וחייל הנח"ל היה מתקפל ומתכנס בתוכו עוד יותר מהרגיל. וגם אני הייתי צריך להסתובב כלפי הקיר מבלי לדעת מתי יוסר העוצר.

לאחר ימים אחדים אזרתי אומץ לומר לאחי שיואיל למצוא לי פתרון דיור חלופי בחדר שכולו בנים. ה"סובלנות" הזו הוכיחה עצמה כמובן במשך הזמן כקשקוש גדול, והדברים ידועים.

העלמה גורביץ, כרבות מבנות מינה בגיל הזה, כתבה שירה. אחי מאוד התפעל ממנה וגם קצת התיידד איתה. שיר אחד שהקריאה מן המחברת ואני זוכרו היה בערך כך:

יום אחד קיבלה חנה גורביץ מברק מהוריה אשר בחיפה עירם לאמור, בואי דחוף הביתה כי סבא חולה מאוד. כך היא נעלמה לאיזה, שבוע ובחזרתה העתיקה מיד את מיטת מגוריה לחדר אחר. המעשה היה, שציפור קטנה לחשה להוריה שאחד, קיבוצניק רפתן ממוצא עיראקי, מחזר אחרי בתם ואף גר איתה באותו חדר. והאצילים הפולנים האלה נזדעזעו קשות והחליטו לשים קץ לסכנה ומיד. שלחו את המברק עם הסיפור המפוברק של מחלת הסבא, וקראו אותה אליהם לסדר. היא במרדנותה סירבה תחילה לשמוע להם, אלא שידם היתה לבסוף על העליונה, והיא שוכנעה שעליה להתנתק לאלתר ואף להעתיק את מיטתה למקום אחר כדי למנוע תקלות.

גם בקיבוץ היה קיצוב מזון. וידוע שמי שמייצר את התוצרת החקלאית נהנה ממשהו יותר מן הצרכנים האחרים. כך יצא שבקיבוצים ובמושבים אכלו מעט טוב יותר מאנשי העיר. באותה העונה היבול המבורך היה של כרובית. וכך אכלנו כל יום בצהריים דייסת כרובית ומרק כרובית, בערב ממרח כרובית, ובבוקר שוב שאריות כרובית מיום האתמול, וכך שבועיים תמימים. בשלושים השנים שלאחר מכן לא באה כרובית אל פי.

באותם הימים התרחשה שביתת הימאים בנמל חיפה, אליה שלחו אבא חושי ואלמוגי את פלוגות "הפועל" (קרי: כנופיות הביריונים שבשליטתם) כדי לשבור להם את העצמות וגם כדי לשבור את השביתה. כל זמן הארוחות דיברו חברי המשק על השביתה ועל כך שגם שלונסקי היה שם. ואני שלא ידעתי אז מיהו שלונסקי שאלתי: "האם שלונסקי גם הוא ימאי?"

בצוק העיתים, בימים ובערבים ההם בקיבוץ שבנגב השומם פיזית ומוראלית, חשבתי הרבה איך לצאת מן המיצר. זמן מה דימיתי אף להצטרף לאיזה קיבוץ, אלא שלא הרגשתי משיכה ממשית לכך, ואם הייתי בוחר בדרך זו של חיים כי אז זה היה מתוך חוסר ברירה, והמחשבות קדחו בראשי כל העת.

בין לבין עייפתי מהשהייה שם ומן העבודה במשמרת וחצי של אדם מבוגר כל יום. מועד חזרתי הביתה לקריית חיים נקבע ליום ראשון הקרוב עם האוטובוס היחיד שפוקד את המקום בשעה שבע בבוקר. אחי אמר שישתדל לקבל אישור ממזכירות המשק להעניק לי תרנגולת לקחתה להורי הרעבים שם בצפון הארץ.

הוא השכים קום כרגיל בשלוש בבקר לחליבת פרותיו, ובדרכו חזרה הביא איתו תרנגולת חיה מן הלול, מסרה לידי ואמר לי לך למקלחת טול סכין גילוח ושחַט אותה ותזדרז לאוטובוס. בדפיקות לב מהירות הלכתי עם התרנגולת למקלחת השוממה בבקרו של יום לחפש סַכִּין גילוח. סכינים משומשות מצאתי הרבה, אלא שידַי רעדו ולא יכולתי לשחוֹט את התרנגולת. כי עד לאותו יום מסרתי תרנגולות לשחיטה אצל השוחט, וזה היה בבגדאד. וכאן בארצנו המתחדשת לא הוצרכנו לשחוט תרנגולות כי לא זכינו לקבל כזו. התחלתי להזיע ולהתרגש. יצאתי לחצר המשק לחפש מישהו מן החברים לעזור לי במשימה ולא מצאתי. הזמן דחק וידעתי שאני עלול לאחר לאוטובוס. בדחקי חזרתי לצריף ומצאתי את אחי זועף וכועס ושואל להיכן נעלמתי. עניתי שלא יכולתי לשחוט התרנגולת כי לא מצאתי סכין גילוח. תן! הוא תלש את העוף מידי ובתנועת סיבוב מהירה וחדה מלק את ראשה והשליכו הרחק אל השדה הסמוך. הנה! תארוז אותה בתרמיל ורוץ.

הרגשתי מאד רע עם הסיפור הזה וכמעט פרצתי בבכי. באותו הרגע הצטערתי על בואי לשם בכלל וגם על רעיון לקיחת התרנגולת להוריי.

נעלב וננזף, עם דמעות שחיכו להזדמנות כדי לפרוץ ממקומן, למרות התרנגולת שבתרמילי, ישבתי באוטובוס שהובילני לתל אביב. בדרך נגוזו הרעיונות שעלו בי בימים ההם להצטרף בעצמי לקיבוץ, וגם חשבתי מה אספר לאימא על התרנגולת מלוקת הראש. (וראה הכתוב בספר "תרנגול כפרות" של אלי עמיר בעניין הזה ממש.)

לאחר שובי הביתה כתבתי לאחי מכתב תודה על האירוח, והבעתי תרעומת על התפרצותו וכעסו הרב ברגע עזיבתי. אף הוא ענה במכתב פליאה כיצד זה אחיו הבחור התגלה כלמך חסר אונים שלא היה יכול להסתדר בכאלה קטנות. עד היום הזה לא אמרתי לו בדיוק מה קרה, שפשוט לא יכולתי לשחוט התרנגולת עם סכין גילוח משומש, כי לא הספקתי לעשות את הקפיצה "לעולמה המתורבת" של ארץ ישראל בתקומתה. (ועיין דברי ימי קליטתם של העולים מאתיופיה בשנים האחרונות).

הקריסה וחרחורי הגסיסה של חקר הספרות העברית

"לָשִׁים את העובדות כדי שתתאמנה לתבניות מוכנות מראש."

השיח הבין-תחומי, שהשתלט בשנים האחרונות על כל חלקה טובה, כמעט וביטל את האפשרות הזו, כי הדיסציפלינה כמעט שאבדה בתוך שלל האפשרויות החדשות שהשיח הבתר-מודרני מציע לחובביו. עיסוק בין-תחומי הוא עניין טוב ומבורך, בתנאי שקיימת ברקעו דיסציפלינה מוצקה. בלעדיה, אין מחקר, כי אם "שיח" בלתי מחייב. תחומי דעת חדשים, שהתפתחו בחוגים לספרות בדור האחרון, כגון לימודי נשים ולימודים בתר-קולוניאליסטיים, יכולים היו להיות תחומי מחקר פורים ומפרים, אלא שהם על-פי-רוב אינם כאלה, כי רוב העוסקים בהם יודעים מראש את תוצאות תחקיריהם, ולשִׁים את העובדות כדי שתתאמנה לתבניות מוכנות מראש. הללו נועצים את החץ, ומשרטטים סביבו את מעגלי המטרה, והם עצמם מדברים על "שיח", לא על "מחקר".

אפשר שבעתיד ייערכו בתחומי הדעת אלה מחקרים רציניים ואמינים, אך בשלב הפורמטיבי שבו מצויים תחומים אלה, שבו העיסוק פוליטי יותר מאשר אקדמי, מעידים החיבורים על מבוכה גדולה הגובלת באבדן כיוונים.

מחוגים בעלי דיסציפלינה מוצקה ותוכנית לימודים מושכלת הפכו החוגים לספרות עברית לאוסף מקרי של קורסים, שבהם אין היצירה ויוצרה משמשים אלא קולב לתליית דעות פוליטיות קיצוניות, שבינן לבין האובייקט הנחקר אין ולא כלום. הפוליטיזציה הנפרזת של החוגים למדעי הרוח בכלל, ושל החוגים לספרות עברית בפרט, גורמת למחקר פשיטת רגל מתמשכת, שכּן פוליטיקה ומחקר הם תרתי דסתרי: לכל פוליטיקאי יש באמתחת תשובות מוכנות מראש לכל שאלה עם סימן קריאה בסופן, ואילו החוקר חייב לצאת למחקרו בידיים נקיות ועם סימני שאלה בלבד, אף להיות מוכן לשנות את דעתו לפי תוצאות המחקר.

לעיתים מתעורר החשד שהתחומים הפוסט מודרניים הם הזנייה של האקדמיה, כי הללו משרתים אינטרסים של "מיעוטים" מדוכאים ומתחנפים אליהם כדי לשלוט בהם ובממונם. זהו סוג של קולוניאליזם במסווה אנטי-קולוניאליסטי, וניתן לראות שחלק ממשרדי האקדמיה הפכו למטה של עסקנים, עטויי גלימה אקדמית, המשתמשים במתקני האוניברסיטה ובתקציביה לקדם את מטרתם הפוליטית. כך יצא שמחוגים בעלי דיסציפלינה הפכו החוגים במדעי הרוח והחברה, והחוגים לספרות עברית בתוכם, לחוגים שרלטניים שבהם הולכים ומתרבים העוסקים בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה בלי ידע סדור בתחומים אלה, ובינתיים בעלי "השיח" הללו שוכחים ומשכיחים את מאגר הידע הדיסציפלינרי הייחודי שעליו היה צריך להישען כל חוג לספרות ראוי לשמו.

מתוך כתב העת "כיוונים חדשים", חוברת ינואר 2009, קטעים ממסתה החשובה של פרופ' זיוה שמיר: "חקר הספרות העברית הולך לבית עולמו".

מי זה העיתונאי ניצן הורביץ שיציל את מר"צ ממפלתה? מעודי לא שמעתי עליו!

מדוע אין משתמשים בכישוריו של מופז כדי להעלות את מחירה של חבית נפט, שצנח אל למטה מ-40 דולר? בפעמיים הקודמות שמופז יצא בהכרזות נגד איראן – קפץ מיד המחיר פלאים!

המוזיקה היתה מעין מחלת משפחה אצלנו – משהגיע אחד מאיתנו לשנת השש-עשרה, החלה רוח בטנו להציק לו. לא די היה לו בהשתפכות קולו, ולא בקונצרט ליל השבת – כשאבא מנצח עלינו בבריטון שרוצה להיות טנור, ואמא בסופראנו גרוני – והרפרטואר היו זמירות אשר נעימתן קטעים מאופרות בשניים-שלושה קולות, וקטעי חזנות הנגמרים בהימנון האוסטרי, מס למלכנו פרנץ יוסף ירום הודו, כי על כן יוצאי אונגריה היינו.

החלונות היו פתוחים והמקהלה שלנו הלך קולה על פני הרחוב, ולאחר ימים נודע לנו כי גם קהל מקשיב יש לנו מעבר לחלונות – ואולם גם אחד מאיתנו לא אמר די בזה. משהגיעה שעתו – חלה במוזיקה בדיוק כמו באדמת. היתה זאת מחלה שהיתה נמשכת כמה שנים – עד שבא משהו והיה טופח על פניו, איזה הכרח חיים, ומפנה אותו לצד אחר, מי לפרנסה, מי לעבודה, מי לספורט –

על השולחן בחדר-האורחים האפל-למחצה היה מונח קלרניט שחור כשכפות המתכת שלו מספרות על סיבובים, דילוגים, קולות וצלילים – סימפוניה שלימה היתה עולה ממראהו – לא פחות מאשר אילו היה פסנתר-כנף גדול פתוח לפניו –

ואולם בערב לאחר העבודה היה אחינו הבכור [ברוך] תוקע לפיו את הצינור השחור הזה, שהיה משפיע געיות ונהיות משונות, גאמות בלע"ז – ולידי מנגינה לא הגיעו – יוסל'ה שפילר הכלי-זמר – היה רבו – ורבי זה, שהיה בחתונות מנגן כיד המוזיקה הטובה עליו, עיניו ואפו היו אדומים מאי-שינה ושתייה, יוסל'ה זה היה בשעתו המוזיקאי הכי גדול בתקופה ההיא. לאחר שנים באו פסנתרים למושבה, וצלילי שופן ובטהובן היו משתפכים על ברושים ואוקליפטוסים שהספיקו בינתיים לגדול.

השנייה למחלת המוזיקה הייתי אני עצמי – במושבה החל מהדהד פסנתרו הגדול של רופא המושבה, וכנר מושך בשרביט אמנים אמיתי בא ארצה, לא כלי-זמר, וצ'ייקובסקי היה מנוגן ערב-ערב, כשהרופא מלווה בפסנתר [את הכנר]. בפעם הראשונה שמעו גדרות האקציה מין נגינה כזאת, ואף אני – כה גדול היה הרושם – שהבשיל גם בי את מחלת המשפחה – כינור, החלטתי, ויהיה מה, זה הקול – קול אנוש עולה ממעמקים, זו שירת הלבב של האדם, הן זה נוצר עבורי ואני עבורו (כך חשבתי) –

ובנווה-שלום חנות יחידה לכלי-זמר, ו[שם] הכינור נקנה. מראהו היה מרומם אותי: חום-אדמדם היה, מותניו דקות והחריצים החתוכים בו מלאים סוד, אוזניו שחורות-שחורות, וראשו הקטן הכפוף פנימה – היה מזמר לי במראהו בלבד –

היה זה סמל אזי יותר מכינור – כל אשר תסס והחל מבשיל – בדחילו הייתי נוגעת בו, מראהו היה מעלה את כל הצלילים הנפלאים ששמעתי מן האמן הכנר החדש – ובחרדה הייתי מחזיקה בו, וליבי מלא כים – ואולם מתחת אצבעותיי היו יוצאות חריקות דקות, וצורמות – תוך ייאוש הייתי מתחילה לזמר לעצמי איזה קטע מבטהובן, וקול סופראנו צלול היה פורץ מפי ומגלגל איזה שיר עברי שגור בפי –

נדהמה הייתי מניחה אותו – מודדת את הדרך אשר עלי לעבור בכדי להגיע לצליל משהו – וייאוש היה תוקפני. נלחמתי עוד כמה חודשים – שנה כמעט – והכינור הוזנח.

ואז הגיע שעתו של אחי השני [אלעזר]. הוא היה מביא קנים מקנים שונים, פוצל וחופר וקושר, ובונה לו בעצמו את כלי-נגינתו – זה צנוע היה במשאלתו מן המוסיקה – רק שיר רועים קטן ורועד ונוגה מאוד, ואולם הרבה ממחלת-הנעורים שלו רעד בתוך הצלילים האלה –

והשלישי [בנימין, הוא אבי. – אב"ע] – שיחקה לו השעה – במושבה כבר היו תזמורת ומקהלה, ובא בית-ספר לנגינה ומורים – וגונו ומסנה נוגנו, וקונצרטים – וכינורות לרוב. זה הזמין לו חליל מופלא מבית-מסחר גרמני מפורסם, חליל שחור ומבריק, ושוב היה על השולחן בחדר-האורחים כלי נגינה, ובערב היה מפכה נחל שירה אמיתי מחליל זה – מסנה, גונו, גלוק – היו מתארחים סוף-סוף בחדר, ששמע כל-כך הרבה צריחות וגעיות מפי כולנו, [והיה בעל] אקוסטיקה טובה. ואולם גם [אח] זה ניצל ממחלת-ילדותו, ואימן ידיו בהרכבת עצים ובהשקאתם.

נכתב: ראשית שנות ה30- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1920-1910 לערך.

בני-המשפחה הנזכרים הם הוריה של אסתר, יהודה ולאה, אחיה הבכור ברוך, ושני אחיה הצעירים אלעזר ובנימין.

הרחוב צר וקרקעיתו חול, בתים קטנים כבתי שאגאל עקומי-גג, עטויי מרפסות קטנות כקיני סנוניות, דבוקות בקירות, ביתנו מוקף אוקליפטוסים ואין רואים הרבה ממנו, שקט, רק העצים הענקיים מרשרשים –

באוויר החם והרדום-למחצה נישא קולו של מוכר-הירקות, איסא הלודאי, "אבאלאך, מראלאך," (תפוחים, גזר), צועק הוא ביידיש-ערבית.

לפתע איזה המיית קולות רחוקים, הרחק, למעלה, מקצה הרחוב הוא בא: קהל אנשים מתקרב, משהו לא רגיל בשעה זו של יום, שעת-לפני-הצהריים. כבר ימים אחדים לפני-כן שמעתי על ראשון במאי, "חג הפועלים", אלה האנשים החדשים שבאו מרוסיה. הם אומרים שזה "סוציאליזם": כולם שווים בכסף, בכישרון, בדירות: זה מוצא חן בעיניי.

הקהל הולך וקרב, בראשם נושא מישהו דגל לבן-כחול, ועל ידו איש קטן נושא דגל גדול אדום, אדום כדם. מה זה? מעודי לא ראיתי דגל אדום. דגל לבן-כחול אני מכירה מבית הספר. הגברת בסביץ עם נעמי גולדשטיין תפרו אותו ומאז הוא מופיע בט"ו-בשבט, בחגיגות חנוכה וגם בטיולים.

שני הדגלים מתנופפים ברוח. מדי פעם מתעכבת התהלוכה והצועדים שרים ביידיש שיר רבולוציוני. אינני מבינה הכל, אבל נידמה לי שאני שומעת קול המונים. מדי פעם הם קוראים: "יחי הסוציאליזם, יחי העם!" את החיבור בין שתי מילים אלה עדיין איני תופסת. ופתאום, מנגד, באותו רחוב, מופיעה קבוצת אנשים, והם מהירי תנועה, רצים כמעט לעומת התהלוכה, נגד הדגל הלבן ונגד הדגל האדום. בראש המתפרצים מנגד: אברהם שפירא. כל זה מסחרר לי את הראש ופתאום קריאת-אמא, קצרה ונמרצת: "הביתה," והיא מתכוונת אליי, ואני יודעת את משמעותה. אם לא אחזור אקבל את מנת ידה של אמא, וידה קשה, אבל כיצד אוכל לסגת ברגע זה? הנה רץ אברהם שפירא ישר אל הדגל האדום, תופס אותו מידי רוצ'קין, שובר את המקל ומשסע במחי-יד את האריג האדום לשניים. אני מחליקה מתחת לגדר חוטי-הברזל הדוקרנים, ואני ממש ליד התהלוכה, ושצף-קצף של שני המחנות שוטף אותי, ואני שומעת את קול הבד האדום הנקרע לשניים ובתוכי כאילו נקרע משהו, ואיני מבינה, אני מרגישה כאילו הרגו אדם. כולם צועקים ומתווכחים. אני אינני מתווכחת, אני בת-עשר, אבל גם אני צועקת, צועקת, מול התוקפים.

ועיזוז צועק ובוכה, ודמות מתגלגלות מעיניו השחורות הגדולות, ואני רועדת כעלה ולא יודעת על מה. הקהל רוטן ומתפזר לאט-לאט.

אני חוזרת הביתה: שוב מחליקה תחת חוטי-הברזל שבגדר. אמא מביטה בי ואני מושיטה לה את פניי כדי שתעשה בהן כרצונה כתמיד – – – לתמהוני היא מביאה לי לימונדה קרה מן המיטבח: "שתי ושיכבי כאן, על מיטתך, ואל תזוזי עד שארשה לך לרדת."

"אבאלאך מראלאך – " קולו של איסא ממרחק רב, ואני נירדמת.

נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1910 לערך, בהיות אסתר כבת שש-עשרה. נדפס לראשונה: "דבר", 28.12.1973. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 124.

מעשה קריעת הדגל התרחש בפתח-תקוה בקיץ 1910, בעת קבלת הפנים לכבוד החכם-באשי, הרב חיים נחום אפנדי, הרב הראשי של יהודי עות'מניה. ואולם הדגל שהונף על-ידי הפועלים היה כחול-לבן בלבד, ולא אדום. ממרחק השנים ומנטיות-הלב עירבבה אולי אסתר פרשיות היסטוריות שונות. קשה להניח שבאותן שנים העיזו להניף דגל אדום במושבה, כאשר אפילו הנפת הדגל הכחול-לבן היתה בבחינת התגרות בשלטון התורכי.

מיהו "עיזוז" אינני יודע. אסתר מציגה עצמה בסיפור צעירה מכפי שהיתה בעת קריעת הדגל ב1910-, אולי משום שב1973- כבר היתה נחושה בטענתה שנולדה ב1899-! – ועל כך ראב ב"ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של אסתר ראב מאת אהוד בן עזר, "עם עובד", 1998. טרם אזל.

כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.

דוּמִיַת הָעֲשִׂיָּה חוֹרֶשֶׁת לָהּ תַּלְמֵי קַאסַם

מְהַלֵּךְ בֵּין קוֹצֵי הַיַּעַר – יוֹשְׁבֵי כִּסֵּא מֵאָה עֶשְׂרִים פְּסָלִים,

מִסְפָּר עֶשְׂרִים וְשָׁנִים בִּרְשִׁימָה עוֹטֶה מַסֵּכָה

צוֹעֲדִים עַל הַבָּמָה – הֶבֶל אֶל עֶבְרֵי פָּחַת,

זוֹכֵר אַבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם – כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מְנוֹרַת הַשֶּׁמֶן

הַפַּח לֹא נִגְמַר אֶלֶף יוֹם וְהַנַּעַר לֹא חָזַר,

יַעֲקֹב מַבְכֶּה אֶת בָּנָיו וְיוֹרֵד מִצְרַיְמָה

תגובה לאורי הייטנר: "פרקליטו של השטן", גיליון 403

במאמר תגובה "פרקליטו של השטן" בגיליון 403 אורי הייטנר אינו מתייחס כלל לנקודות שבהן האשמתי אותו בסילוף עובדות. במקום להתייחס למה שכתבתי בגיליון 401 בחר הייטנר לשלוח מאמר שקרי שכבר התפרסם בחדשות בן עזר בגיליון 285. שוב הוכח שהייטנר אינו אמין. הוא מנסה להונות את הקוראים בכך שהוא טוען שכתבתי בגיליון 401 את הדברים שהוא מייחס לי, דבר שלא היה ולא נברא.

הייטנר גם מתגלה כאדם לא הגון. הוא לא גילה גילוי נאות לקוראים שהמאמר ששלח ופורסם בגיליון 403 כבר פורסם, מילה במילה, בגיליון 285.

אהוד, אני פונה אליך בבקשה. אנא למען ההגינות, פרסם גם את תגובתי (שכבר התפרסמה בגיליון 286) למאמר המכפיש של הייטנר:

תגובה לאורי הייטנר: "פרקליטו של השטן", גיליון 285

הייטנר מכנה את הדברים שכתבתי על אחריות ברוך גולדשטיין לחלק מהטרור שלאחר הסכם אוסלו כך: "אחד המאמרים ההזויים והמגוחכים שנתקלתי בהם", "דברי ההבל שכתב" ו"פרקליטו של השטן" אולם לא מביא אפילו בדל של נימוק שיסתור את מה שכתבתי בדבר אחריותו של גולדשטיין לחלק מהטרור שהיה לאחר אוסלו.

"כשרצונו הוא לרצוח כמה שיותר ערבים, שאשמתם היא היותם ערבים" כך מסביר אורי הייטנר את הטבח שביצע ברוך גולדשטיין. הייטנר מתעלם מהדברים הבאים שפורסמו במאמרי בגיליון 284: " ברוך גולדשטיין פעל כדי להכשיל את הסכם אוסלו ולסכל את העברת חברון לאחריות הרשות הפלשתינית, עם יתר הערים הגדולות בגדה. בתאריך 3.3.94 פורסם בידיעות אחרונות ראיון שערכה כתבת העיתון "Newsday" עם מרים, אלמנת ברוך גולדשטיין. בראיון אמרה מרים, בין היתר: "ברוך לא פסיכופאט. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא תכנן לעשות את זה כדי להפסיק את שיחות השלום. הוא עשה את זה למען העם בישראל."

כך כותב הייטנר: "אנו זוכרים לדיראון עולם אותו, את עמי פופר, את נתן זאדה, את בן שימול, כיוון שהם היחידים שהתנהגו כמעשה יום יום של הפלסטינים".

האם באמת הם היו היחידים? בודאי שלא. שוב מטעה הייטנר. יש עוד שמות רבים של יהודים טרוריסטים (שהורשעו בבית משפט) ואסתפק רק בעוד עשרה שמות: אלן גודמן, מיכל הלל, דני אייזנמן, גיל פוקס, נועם פרידמן, אלכס רבינוביץ', אלירן גולן, דני טיקמן, דוד אמויאל ויורם שקולניק. בנוסף היו גם עשרות מעשי רצח של פלסטינים חפים מפשע על רקע לאומני שבהם הרוצחים לא נמצאו ו/או לא הורשעו. דוגמה אחת. 13 פלסטינים חפים מפשע נרצחו במספר אירועים בתחילת האינתיפאדה השניה כאשר נסעו בכבישי הגדה. הנשקים שבהם השתמשו למעשי הרצח נמצאו בישוב בת-עין אך אף אחד לא הועמד לדין.

כך כותב הייטנר: "הולצמן בוחר להיות פרקליטו של השטן ולמצוא צידוקים לרצח המשתולל". להייטנר לא מפריע שבמאמרי לא הופיע אפילו קצה רמז שמצדיק את מעשי הרצח. הייטנר יודע שיש הבדל בין להבין ובין להצדיק אך הוא בוחר להכפיש ומאשים אותי בהצדקת רצח. שאלה רטורית. האם אני מצדיק את יגאל עמיר ברצח רבין משום שאני מבין את המניע לרצח (כדי להכשיל את אוסלו)???

ולסיום כותב הייטנר: " הולצמן שכח להסביר למה אחרי שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד המילימטר האחרון, עקרה את כל יישוביה עד הבית האחרון, גירשה את כל אזרחיה עד היהודי האחרון, הפלסטינים יורים מידי יום טילי קסאם לעבר שדרות ויישובי הנגב המערבי. מה קרה, הולצמן, לא מצאת דבר סנגוריה מתאים"?

אני כתבתי מאמר בנושא הפיגועים לאחר אוסלו ולא על נושאים אחרים. גם "שכחתי" לכתוב על מלחמת לבנון וגם "שכחתי" לכתוב על תחינות אסד לשלום. אבל אם הייטנר מרים לי כדור להנחתה אשתמש בו. קודם כל גם אני התנגדתי לפינוי גוש קטיף במתכונתו הנוכחית. אני העדפתי פינוי עם הסכם. אבל מסתבר שהמצב הבטחוני היום הרבה יותר טוב בחזית עזה מאשר לפני הפינוי. גם לפני הפינוי היו קסאמים וגם הרבה יותר פצמרי"ם. אולם הנתון הבא ימחיש כמה המצב השתפר מאז הפינוי. בשנתיים וחודשיים שלאחר הפינוי נהרגו בחזית עזה 12 ישראלים. בתקופה המקבילה שלפני הפינוי נהרגו בחזית עזה יותר מ – 65 ישראלים. עוד שאלה רטורית. מה עדיף?

ולסיום נקודה קטנה למחשבה. כאשר במקום טיעונים כותבים הכפשות מעיד הדבר יותר על המכפיש מאשר על המוכפש.

אהוד: לטענתך הנמהרת "הונאת 'חדשות בן עזר' וקוראיו" אין כל יסוד. פשוט, הייטנר שלח לי בטעות תגובה לדבריך, תגובה שאותה כבר פירסם פעם, וזאת במקום לשלוח את התגובה שכתב לדבריך האחרונים, ושנשאה אצלו גם היא אותה כותרת, והיא אכן מתפרסמת לעיל בגיליון היום.

אני לא שמתי לב לכך שתגובת הייטנר הקודמת כבר פורסמה, כי אינני יכול לזכור את כל אלפי העמודים של המכתב העיתי ובוודאי לא את כל מאמרי הייטנר. על טעות ההדפסה החוזרת אני מתנצל בשם המערכת, וגם הייטנר התנצל במכתב אליי על הטעות שבמשלוח תגובה שכבר נדפסה.

האם מישהו מכל המתלהמים בתקשורת ובפוליטיקה שם לב לכך שתגובת צה"ל ביבשה ובייחוד באוויר תלוייה גם במזג האוויר – שלא יהיה מעונן וגשום כמו עכשיו? והלא החמאס והגי'האד האסלמאי מנצלים בדיוק את מגבלותינו במזג האוויר הזה כדי להכות באזרחינו! יש לקוות שבהתבהר השמיים הם יחטפו כפל-כפליים אבל באופן ממוקד וחכם!

רון וייס: לולא נתניהו וברק היה ניתן להגיע לשלום עם הפלסטינים בהסכמי אוסלו וביוזמת ג'נבה

אורי הייטנר טוען במאמרו "פרדוקס המיעוט הכרוני" (גיליון 403) כי: "מה שגרם לכך שמר"צ נשארה מיעוט קטן היא סיבה אחת – העובדה שדרכה נוסתה."

אכן הסכם אוסלו לא הבשיל לשלום כולל בשטח בינינו לבין הפלסטינים. הייטנר מסיק מכך שהכול באשמת הפלסטינים ולכן לא ניתן להגיע לשלום. אכן, לפיגועי ההתאבדות של מחבלי החמאס חלק נכבד בהכשלת הסכם אוסלו. אך גם לבנימין נתניהו ולאהוד ברק "תרומה" להכשלת ההסכם, וזאת בעיקר עקב המשך הבנייה בהתנחלויות, הסירוב לבצע את ה"פעימה" השלישית, שהיא עיקרו של הסכם אוסלו, וההתנגדות לפתור חילוקי דעות במימוש ההסכם באמצעות בוררות, ככתוב בהסכם אוסלו.

יוזמת ז'נבה שעליה חתומים נאמניו של אבו מאזן, מחזקת את האפשרות שניתן להגיע להסכם שלום עם הרשות הפלסטינית, שימומש בגדה המערבית.

אהוד: לא היה לי ספק בכך שרק אנחנו, היהודים בישראל, יחד עם מנהיגינו נתניהו וברק (וכמובן גם שרון ואולמרט, ובל נשכח את שיח' איברהים מיכו, בן גוריון והרצל) – אשמים בכל פיגועי ההתאבדות ובהתקפות הטרור בישראל ובעולם בכלל ועל יישובי עוטף עזה בפרט, התקפות הנמשכות עד עצם הרגע הזה שבו נכתבות מילותינו. היה צריך לתלות את נתניהו וברק, ואז היה בא כבר השלום על פי הסכם אוסלו וגם על פי יוזמת ג'נבה, יוזמה שנוסדה כדי לתמוך באחד מגדולי המנהיגים בעת החדשה ובעולם המערבי בכלל, הלא הוא ד"ר יוסי ביילין.

אהוד בן עזר: אני יודע שאהיה מאוד-מאוד לא פופולארי בדעתי ובייחוד בימים אלה – אבל לאור מתחריו אני תומך באהוד ברק ואצביע בבחירות עבור מפלגת העבודה בתקווה שסיעתה תהיה השנייה בגודלה בכנסת ואני מקווה שאהוד ברק ימשיך להיות שר הביטחון בכל ממשלה שתקום אחרי הבחירות המיותרות האלה שאיש אינו יודע על מה ולמה הן

לאן הגענו? ירי הטילים מתגבר, ושר הביטחון שלנו עסוק בהופעות בידור משעשעות להנאת ציבור הצופים [הכוונה לשלשום בערב בתוכנית "ארץ מטומטמת" – אב"ע]. הוא דווקא מוקיון די מוכשר. אותי זה לא משעשע. אותי זה מזעזע. אני מניח שגם תושבי עוטף עזה אינם משועשעים במיוחד. שר ביטחון מוקיון?

מה קרה? מתרחשים דברים כל כך קשים –ואולמרט ראש הממשלה המושחת כבר לא אשם בהם?! עכשיו משפדים את ברק?!

הטקסטים על פי "הזמרת הקרחת" מאת אז'ן יונסקו

מלחין: ישראל שרון. במאי: דני ארליך. עיצוב: ניב מנור

ההפקה משותפת לאופרה קאמרה, אנסמבל קפריזמה ומרכז פליציה בלומנטל למוזיקה. זוהי הפקתה הראשונה של אופרה קאמרה – קבוצת אופרה למוסיקה קאמרית מקורית, לתיאטרון ולמוסיקה, ולביצוע אחר וצעיר

המבצעים הם: נגני אנסמבל קפריזמה בניצוחו של ישראל שרון

והזמרים: קארין הוכמן, שני מרגולין-כהן, זוהר אגמון, אסיף עם דוד,

הצגות הראשונות במרכז המוסיקה פליציה בלומנטל בתאריכים:

יום חמישי 1 ינואר 2009 20:30 / יום שבת 3 ינואר 2009 20:30

מרכז פליציה בלומנטל למוסיקה, רחוב ביאליק 26 תל אביב

כרטיס 50 ₪, לנמעני חדשות בן עזר 35 ₪ להזמנת כרטיסים: 03-6201185

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,000 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 400 גיליונות [ובקרוב גם רב-קובץ 9, שיכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009] אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-30 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1989 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנת יובל

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל

עודכן 3.11.08

אהוד בן עזר

קיצור תולדות פתח-תקווה

התוכן:

1. קיצור תולדות פתח-תקווה

2. ביבליוגרפיה

3. סיור היסטורי בפתח-תקווה, 8.11.2004

4. הבאר הראשונה, תרל"ט, 1878

5. התלם הראשון, חנוכה תרל"ט, 1878 / מתי באמת החלה העלייה הראשונה?

6. מה מידת האמת ההיסטורית בבלדה של יורם טהר-לב?

7. שנת השמיטה הראשונה בפתח-תקווה,

תרמ"ב, 1881-1882– ושנת השמיטה השנייה, תרמ"ט, 1888-1889

תל-אביב, נובמבר 2004 – אוקטובר 2008

כל הזכויות שמורות

הנוסח השלם והמורחב לפרק "פתח-תקווה – אם המושבות" מתוך הספר "סיפורי מושבות", סיפורן של חמישים ושתיים המושבות בא"י, בעריכת זאב ענר, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, תל-אביב, 1996.

"אם המושבות" פתח-תקווה נוסדה ב-1878 על ידי עולים חדשים, רובם יוצאי הונגריה, שעלו ארצה במטרה לייסד מושבה חקלאית. הם שהו פרק-זמן בירושלים עד שנמצאה האדמה המתאימה לקנייה בכספו של הגביר דוד מאיר גוטמן, אף הוא "עולה חדש" מהונגריה. יואל משה סלומון, היחידי מבין מייסדי פתח-תקווה שנולד בארץ, עזר בקנייה אדמתה לאחר שיהודים אחרים בירושלים ניסו לרמות את הגביר גוטמן ולתווך לו לקנייה לשם הקמת המושבה אדמות שאינן עומדות למכירה.

המשלחת הראשונה שמתכוננת לראות את אדמת מלאבס, שעל גבול הירקון, יוצאת מיפו רכובה על גבי סוסים בקיץ 1878, תרל"ח. משתתפים בה רק דוד מאיר גוטמן ויואל משה סלומון, ועימם רכב ערבי בשם זאכרי, שהוא פקידו ונציגו של הסוחר הערבי-נוצרי מיפו, טייאן. בבעלות טייאן נמצאים שלושה רבעים מאדמת הכפר – כך מבטיחם המתווך חיים אמזלג, שהוא סגן הקונסול הבריטי.

שעות אחדות מסתובבים השלושה, בחום היום, לאורכה ולרוחבה של נחלת טייאן. האדמה מעוררת בלב גוטמן וסלומון חשק רב לקנותה. היא דשנה ופוריה מאוד, מישורית, ומי נהר הירקון שוטפים על גבולה הצפוני ומבטיחים השקייה לשדות ואולי גם דגים למאכל – ממש כמו בכפרי אירופה.

אבל כאשר חוזרים השניים ליפו מצפה לגוטמן ולסלומון אכזבה. מתברר כי הקרקעות שרכש טייאן במלאבס טרם חולקו וטרם נרשמו כחוק בספרי האחוזה של השלטון התורכי, ויש חשש כי חלקן שייך עדיין לפלאחים, תושביהן בעבר. השניים מודים לאמזלג, שגם מארח אותם לישון בביתו, אך מודיעים שבתנאים האלה אינם מוכנים לבצע את הקנייה. גוטמן למוד כישלונות. הוא איבד חלק מכספו בניסיונות הקודמים לקנות קרקעות שלבעליהן לא היו שטרי-מכר מאושרים על-ידי הממשלה, ולפיכך מחליט הפעם להיות זהיר יותר.

גוטמן וסלומון חוזרים לבתיהם בירושלים, מכנסים את בני החבורה הקטנה והנלהבת של המייסדים: גוטמן, סלומון, שטמפפר, גרינגארט, בלומנטל וכ"ץ, ומוסרים דין-וחשבון משליחותם. על דעת כולם מוחלט להמשיך במאמץ הרכישה של אדמת מלאבס ולהיעזר בקשרים הטובים של אמזלג עם הסוחרים הערבים העשירים ביפו. סלומון, שהוא בן-הארץ היחיד בחבורת "העולים החדשים" הללו, ויודע לדבר ערבית – הוא יד-ימינו של גוטמן במשא ומתן ושוקד שהפעם לא ירמו את שולחו.

לאחר ביקורים נוספים ביפו ובמלאבס, יחד עם יהושע שטמפפר וסלומון, רוכש גוטמן בסוף הקיץ, על שמו ובשם כולם, את הרבע האחר, הדרומי, של אדמות הכפר. השטח, 3,400 דונם לערך, שרשום כחוק בספרי האחוזה ושייך לסוחר הערבי-נוצרי מיפו, סלים קאסאר – נקנה במחיר אלף ומאה נפוליון זהב. הקרקע נמצאת מרוחקת מן הירקון, דבר שעליו מצטערים תחילה שלושת המייסדים, אך לימים נתברר שהיה לברכה למושבה הצעירה. עתה נחוץ לחפור באר על הגבעה שבמרכז החלקה החדשה ולמצוא בה מים בהקדם – כדי שיהיה אפשר להתיישב על הקרקע ולחרוש אותה אחרי הגשמים הראשונים של שנת תרל"ט, שלהי 1878.

פירוש המילה הערבית מלאבס הוא בגדים, מלבושים. וגם שקדים מצופים סוכר נקראים בשם מלביס. מכאן גם נובע שם הכפר. מדי תקופה היו יורדים אליו להתיישב בו פלאחים בריאים ורעננים מהרי אפרים, מסביבות שכם. אדמתו השחורה, הטובה, משכה את ליבם. אך עד מהרה היה אוויר הביצות הרע, ומי הירקון – מביאים עליהם מיני קדחת ודלקות מעיים קשות, והם היו נחלים ומתים. לא היה עובר זמן רב והכפר הנטוש-למחצה היה מלאבס, כלומר: מתלבש, בגל חדש של מתיישבים מן ההרים, וחוזר חלילה, ומכאן שמו הרע. אך מתיישבי פתח-תקווה מקווים כי עימם תתחיל תקופה אחרת. מלאבס הישנה התלבשה באנשים – פתח-תקווה החדשה תמשיך להתלבש – אבל בשדות, בעצים, ברחובות, בחצרות ובבתים. היא תהיה כפר חקלאי מסודר למופת כמו מושבות הטמפלרים הגרמנים שבארץ-ישראל, שרונה ליד יפו, ורפאים בירושלים.

אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, הבאר הראשונה

אחרי החגים של שנת תרל"ט, שלהי 1878, נפרד יהודה ראב (לימים בן עזר) מלאה אשתו, מלאזאר אביו ומשאר בני-משפחתו, ויורד מירושלים ליפו. כך הוא נוהג על פי ההוראה של גוטמן, שיצא מירושלים יחד עם שטמפפר, מיד לאחר חג הסוכות, דרך יפו, אל הגבעה שבאדמת קאסאר בכפר מלאבס, שתיקרא מעתה – פתח-תקווה.

ביפו מוטל על יהודה ראב לפגוש ערבי מוגרבי, שמוצאו מצפון-אפריקה, ושמו חג' סלאמה; שטמפפר שכר אותו לשומר על הנחלה החדשה וגם כממונה על התחבורה בינה לבין יפו. יהודה ראב לן לילה אחד ביפו, ולמחרת בבוקר כבר מחכה לו חג' סלאמה, בראש שיירה של חמורים עמוסים קרשים וחומרי בנין אחרים, לצורך חפירת הבאר הראשונה אשר גוטמן ושטמפפר כבר עסוקים בה.

השניים יוצאים מיפו בכיוון צפון-מזרח כשהם פוסעים בחולות, בין פרדסים ומשוכות-צבר מלאות אבק. כאשר יורדת השיירה מהגבעה האחרונה, לעבר הנחלה החדשה, נשקפת לעיני יהודה ראב ערבה אפורה-צהובה שמשתרעת לכל מלוא-העין, עד לרגלי הרכסים המכחילים של הרי אפרים במזרח. שום אדם, שום עץ – אינם ניראים בכל המרחב הזה. רק לרגלי ההרים, במרחק, נשקפת כיכר ירוקה ולידה תל ומבצר עתיק בראשו: אנטיפטרוס, הוא מבצר אפק, הניצב על מוצא הירקון, ליד ראס-אל-עין, ראש העין, המעיינות שמהם נובע הנחל.

יהודה ראב וחג' סלאמה ממשיכים אל הגבעה שבנחלת קאסאר. שם, ליד ערימת אבנים מסותתות, מוכנות לדיפון הבאר, נמצא אוהל מלבין, בודד. זו ראשיתה של פתח-תקווה: אוהל-מגורים וחפירה טרייה, שמעליה נטוייה קורת עץ גדולה ובאמצע – גלגלת וחבל כרוך עליה וקצהו משתלשל כלפי מטה. מסביב לבאר משתרעת אדמה שחורה שמצמיחה שיחי ימבוט ושרידי קנים של דורה שנזרעה בקיץ האחרון. הקנים הקטומים כבר שחורים מרטיבות הטל בבקרים ומיקוד שמש הקיץ המייבשת, בצהרי-יום.

עוד באותו יום משיל יהודה ראב מעל רגליו את הנעליים, יורד בחבל אל קרקעית הבאר ומתחיל חופר בה. גוטמן ושטמפפר עוזרים לו מלמעלה בהעלאת דליי העפר באמצעות הגלגלת, ובריקונם. כאשר רואה הקבלן הערבי כי היהודים ממשיכים לחפור את הבאר בכוחות עצמם, הוא מתפשר על מחיר העבודה ומסכים להמשיך בה ככל שיידרש, והפעם יחד עם פועליו על בסיס של שכר יומי.

במשך שבועיים ממשיך יהודה ראב לרדת מדי יום אל קרקעית הבאר ולחפור בה, עד אשר נמצאים מים בעומק של כעשרים וחמישה מטר. יום זה הוא יום חג לחבורת הגברים הקטנה שמתגוררת באוהל – גוטמן, שטמפפר, יהודה ראב, ומיכל ליב כ"ץ, כולם מיוצאי הונגריה. הפועלים הערבים מבקשים מיד מתנת-כסף נוספת על המוסכם עימם, "בקשיש", גמול מקובל, לדבריהם, לכל המביא את בשורת המים.

לא חולפים ימים רבים ולאזאר בא מירושלים, ועימו מתיישבים נוספים, ובהם עוד עולה חדש מהונגריה, דוד רגנר. רגנר הוא איש גדול, שמן וטוב-לב, בעל נסיון קודם בניהול אחוזה חקלאית רחבת-ידיים בהונגריה. גוטמן גוטמן הזמין אותו במיוחד מהונגריה לבוא להיות מנהל העבודות החקלאיות של המשק בפתח-תקווה. רגנר מקבל עליו את התפקיד ברצון, ומיד מזמין אצל המתיישבים הגרמנים בשרונה מחרשות אירופיות גדולות, ומהונגריה – משדדות כבדות ומכונת קצירה. הוא אומר שאסור לחרוש את האדמה במחרשת ה"מסמר" הפשוטה, ולעבד אותה בשיטות הפרימיטיביות של השכנים הערבים.

יהודה ראב וחבריו בונים רפתות לשוורי-העבודה, שאותם הם מבקשים להביא כדי לחרוש את האדמה במחרשות הכבדות. מחוסר יכולת להקים מיבנה גבוה, שיהיה חזק דיו לעמוד בנגיחות השוורים, הם מתחכמים וחופרים מחפורות גדולות ומכסים אותן מלמעלה בגגות קש וחימר. הם קובעים את תוכנית המושבה שתוקם – מחלקים את הקרקע לעשרים וארבעה מגרשים בנחלת קאסאר, בקו עולה מן הבאר צפונה, לאורך דרך הקיץ ליפו, שלימים תיקרא בשם רחוב פינסקר. הבתים עתידים להיבנות בחלקים הפונים לרחוב, האורוות והרפתות בצד החיצוני, וקיר-חומה יחבר את כל האורוות מסביב, לשם ביטחון.

ביום ד' חנוכה תרל"ט, שלהי 1878, יורד הגשם הראשון בכמות זעומה, אף על פי כן מחליטים מייסדי פתח-תקווה לצאת לחריש ולזריעה. יומיים לאחר רדת הגשם, ביום ו' חנוכה, לקראת סוף חודש כסלו, הם רותמים את השוורים ויוצאים לחריש הראשון, שעליו כותב לאחר 80 שנה דוד בן-גוריון: "המדינה לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך."

אותו בוקר, מתאספים רגנר, שטמפפר, מיכל, גוטמן, לאזאר ובנו יהודה ראב, ועוד מתיישבים שרואים עצמם מעתה איכרים אף כי לחרוש אינם יודעים עדיין. לאזאר ויהודה ראב רותמים שני שוורים למחרשה האירופית הגדולה שקנה רגנר בשרונה, וכולם יוצאים לשדה הקרוב, שמקומו נקבע מזרחה-צפונה לרחוב הראשון של המושבה, שלימים ייקרא רחוב פינסקר.

בתור חקלאי מנוסה מנעוריו, וצעיר המתיישבים, מוטל על יהודה ראב (בן עזר) לנעוץ את המחרשה ולמתוח את התלמים הראשונים, תלמי המענית, התוחמים את השדה החרוש, שמקומו משתרע כיום מזרחה מפינת רחוב פינסקר וכיכר המייסדים, לעבר בניין המשטרה.

רגנר, ענק שמן וטוב-לב, בעל שפם צהבהב וקול נשי מעט, מתהלך חגיגי ומשגיח על הנעשה. הוא מסמן ליהודה ראב בדייקנות את גבול השדה. לאחר שנחרשים תלמים אחדים, ויהודה ראב חוזר מפאת השדה אל החבורה, כולו שטוף זיעה, מורה לו רגנר לעצור בשוורים, ומבקש את גוטמן להתכבד בחרישה.

גוטמן אינו מנוסה בעבודת האדמה, ולפיכך הולך אחר המחרשה כשהוא תופס בה בעזרת יהודה ראב. עד מהרה מתחילים גם הוא גם השוורים להזיע ולהתנהל בכבדות, אף שזה יום חורף קריר. החברים אינם שמים ליבם לקושי שבו מתנהלת העבודה. הם מלווים את השניים בהתרגשות, כשהם עוקבים אחר להב המחרשה הפולח את הקרקע ומהפך אותה באיוושה רכה. מאחוריהם מרפרפת להקת אנפות, דרורים מדלגים על רגבים לחים, טריים, ומנקרים מתוכם תולעים לבנבנות שמתפתלות חסרות-אונים, לעיתים חתוכות-למחצה, על המישטח החלק, הנוצץ כזגוגית, שהותיר להב המחרשה באדמה השחורה.

גוטמן משלים הקפה אחת, ויהודה ראב מעביר את המחרשה לידי בן-דודתו שטמפפר. שטמפפר נירגש שעה שהוא תופס בידית המחרשה, דמעות חונקות את גרונו בדברו: "כאשר צעדתי ברגל מהונגריה... לארץ-ישראל, חלמתי על הרגע שבו אחרוש את אדמתי... במושבה... ולא האמנתי שאזכה להגיע ליום הזה... תחת שמים אלה... חברים... עתה עלינו להיות מאושרים שזכינו להיות הולכים אחרי התלם הראשון... שחורשת מחרשה יהודית באדמה שעליה הלכו הנביאים... וזאת לאחר שנעדרנו מארץ-אבותינו במשך שנות הגלות הארוכה... ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"

"אמן!" עונים בני-החבורה, שנרעשים לשמע דבריו. ובעוד עיניהם דומעות מהתרגשות ומשמחה, הם הולכים אחריו בתופסם ובהעבירם מיד ליד את המחרשה בלהט ובדבקות של יהודים המחזיקים ספר-תורה בהקפות שמחת-תורה.

יחידים הם במרחב כולו, בבקעת פתח-תקווה המשתרעת עד הרי אפרים המכחילים במזרח. ללא עץ. ללא שיח. להקה בודדה של יהודים בעלי זקנים, חלקם לובשים עדיין מעילים כהים ומגבעות שחורות בנוסח הירושלמי וחלקם במגפיים, בחולצות איכרים בהירות ובכובעים רחבי שוליים, כדרך המתיישבים הטמפלרים בשרונה, והם מתנהלים בכבדות אחר מחרשה גדולה, רתומה לשני שוורים כבדי-בשר. הציפורים, שחיכו כל החורף למזון שימציא להם החריש הראשון, מנתרות-מקפצות בעקבותיהם כעדת חסידים קטנים.

ההקפות נמשכות פעמים אחדות. הדיבורים משתתקים והזיעה רבה. הנאספים עייפים לצעוד בתלמים הטריים. הם מתפזרים חזרה לעבודותיהם, מי להקמת בתי המושבה הראשונים, על-פי תוכנית החצרות והחומה המשותפת, ומי לטיפול במשק החי. בשדה נשארים רק לאזאר ויהודה ראב, להמשיך בעבודה הרגילה, ללא חג ובלי נאומים. אבל המחרשה זזה בקושי. השוורים מתנהלים בכבדות כאילו הם סוחבים אחריהם הר.

למחרת מביא יהודה ראב פרדות משרונה, והעבודה מתחדשת בשתי מחרשות. הוא חורש בזוג פרדות אחד. פועל ערבי בזוג השני. ולאזאר, לאחר שחותך את המענית בתלמים ישרים כמיתר דרוך, הולך לפניהם וזורע חלקות של חיטה ושעורה.

במשך כשבועיים נזרעת כיכר גדולה, מסביבת הבאר מזרחה-צפונה, עד גדות ואדי אבו-לג'ה. בינתיים חוזר מיכל עם השוורים הדמשקאיים, ועבודת החריש נעשתה קלה יותר.

גשמים רבים אינם יורדים בין חנוכה לפורים, ואולם החריש העמוק מצליח להפוך ולהצניע כראוי את הזרעים ברטיבות הדלה של הקרקע, בעוד אשר הפלאחים הערבים השכנים ממעיטים לזרוע בגלל עצירת הגשמים. השדות מוריקים, גבעולי התבואה הרכים מרימים ראשיהם ומפתחים שיבולים, שהן עדיין רכות ומלאות עסיס חלבי. את חג הפורים הראשון במושבה חוגגים הגברים כשהם יורים באויר באקדחים וברובים, חלקם דוהרים על סוסים סביב לבאר וברחוב היחיד, שעדיין אינו אלא דרך-עפר המתמשכת צפונה. מיפו מובאים, בדרך החול שבין גבעות באב-אל-האווה, יין, מיני-מאפה ותבשילים שהכינו הנשים, והשמחה רבה.

ככל שמוריקים השדות ויפים, כן מתרבות דאגות המתיישבים להגן על יבולם. כבר היו נסיונות גניבה אחדים בחצרות, ואולם עתה צריך לשמור על השדות הרחבים, אשר ערביי הסביבה היו רגילים עד כה לראותם אדמת הפקר. זוהי תקופת האביב, רביע בלשון הפלאחים, עונה שבה מניחים לא רק לצאן ולבקר אלא גם לבהמות-העבודה: סוסים, פרדים וחמורים – לרעות בשדות כאוות-נפשם כדי ליהנות מן העשב הטרי שהארץ מצמיחה בשפע. ואם אפשר ללחך בהזדמנות זו שדות זרים – אדרבה! וכך, עוד בטרם מבשילה התבואה, כבר יש צורך להגן על השדות מפני עדרי הרועים והבהמות השלוחים חופשי.

על יהודה ראב, צעיר המתיישבים, מוטלת מעתה האחריות לשמירת המושבה. בשעות היום הוא מסייר, רכוב על סוסו, בשדות, מגיע עד גדת ואדי אבו-ליג'ה וחזרה, לאורך גבולותיה של נחלת קאסאר. בלילות כוללת השמירה גם את החצר, האוהל, בניין לבני-הטיט, והאורווה החפורה באדמה. עם יהודה ראב משתתפים בהגנה, בכל שעת צורך, גם שאר הגברים, שאותם הוא מזעיק כאשר מתעורר חשש מפני פריצה או התנפלות.

כמעט מדי יום יש נסיונות לפלוש לשדות פתח-תקווה: ערביי מלאבס, שמתמלאים קינאה למראה הקמה הצומחת על אדמתם-לשעבר; ערביי שוייכה העזים מהרי אפרים; ערביי הכפר יהודיה, מדרום למושבה, שבשנים קודמות היו רגילים לזרוע חלקות מאדמת פתח-תקווה ולרעות עליה באין מפריע; ובני שבט ערב ג'ראמנה, שמאהלם נמצא ליד הירקון והם מתקיימים על שוד בדרכים ועל גניבות. בשעות היום מתנכלים השכנים ליבול, ובלילות – מנסים להתנפל על החצר, כדי לגזול את הבהמות. יהודה ראב וחבריו מפעילים לעיתים קרובות את רוביהם, אך היריות לא תמיד מועילות. השודדים יודעים כי המתיישבים המעטים לא יעזו להרוג בהם, מחשש להסתכנות בנקמת-דם שעלולה לגרור את המושבה לסכנת נפשות, להוצאה כספית גדולה לשם תשלום הכופר, ולהסתבכות ממושכת אצל השופטים התורכיים, רודפי-הבקשיש. אין ברירה אלא להשתמש לעיתים במהלומות הנבוטים, האלות, בתגרת פנים-אל- פנים עם התוקפים. כל החברים קמים אז כאיש אחד ובאים לעזרת יהודה ראב.

ביפו גר יהודי יליד העיר, ממשפחה מרוקאית, יעקב מימון שמו, והוא מפורסם בכוחו ובאומץ-ליבו, מסופר עליו כי מימיו לא היה חולה. הוא עבר ברגל את מידבר סיני, כשהוא נוהג מארץ-ישראל למצרים שיירות של פרדים למכירה, והדרך – מידבר שממה. הוא נדד יחידי חודשים רצופים במידבר סוריה, הרחק מעבר להרי לבנון, חדר בין שבטי בידואים פראים וקנה מידיהם סוסות אצילות מן המובחר. ותמיד חזר מן המקומות המסוכנים ההם כשהוא שלם, בריא ורענן, כאילו שב מטיול מהנה. כאשר שומע יעקב על קשייהם של מתיישבי פתח-תקווה – הוא עוזב את קשריו עם שבטי הבידואים הפראיים, מוותר על המסחר בפרדים ובסוסות, ובא אל גוטמן כדי להציע עצמו לעזרה בשמירת המושבה. גוטמן מקבלו בשמחה, בהסכמת כל החברים, ששמעו בסמטאות יפו רק טובות על אודות מימון. יעקב מבוגר כפליים מיהודה ראב, הוא כבן ארבעים, והשניים, רכובים על סוסיהם וחמושים ברובים, מתחלקים מעתה בעבודת השמירה ומוצאים עד מהרה שפה משותפת.

חג האסיף הראשון בירושלים, חג שבועות תרל"ט, 1879

התבואה של השנה הראשונה עולה יפה. המתיישבים מחליטים להעלות מעשרות ותרומות לאנשי ירושלים, ולהביא את חלקם-ביבול לחברים שטרם מתגוררים בגופם-ממש במושבה החדשה אלא רק שדותיהם מעובדים בה במשותף, בחלקות הקרקע שניקנו בנחלת קאסאר.

לקראת חג השבועות, חג האסיף, עושה דרכה שיירה של גמלים מפתח-תקווה לירושלים, עמוסים כל אחד משני צידי דבשתו שקיים רחבים, גדושים חיטה ושעורה, פולים ועדשים, ומעליהם ירקות חיים. השיירה מעלה אבק. הגמלים מקושטים בפעמונים, בכפות תמרים ובגדילי-צמר צבעוניים. שקי התבואה נושאים כולם את הכתובת: "פתח-תקווה".

בשכונה החדשה מאה שערים, שבנויים בה רק עשרים בתים מצד אחד של הדרך, מפנים בית גדול כדי לאחסן בו את התבואות והמעשרות. יהודים רבים יוצאים מבין חומות הרובע שבעיר העתיקה ופוסעים לעבר מאה שערים, לראות את תהלוכת הביכורים, כיצד שבים ומביאים, בראשונה מאז חרב בית-המקדש, איכרים עבריים מעשר מיבול אדמתם לירושלים, ממש כבימי קדם.

השיירה מתקדמת לאיטה לעבר הבית. החמרים משמיעים קול חרחור, הגמלים נענים והם מוברכים בזה אחר זה ליד בור מים גדול שזה עתה נסתיימה בנייתו, במרכז השכונה. עיני הגמלים, המסתכלות כל אחת לצד אחר, סוקרות בהשתאות את שפעת היהודים שחובשים מגבעות שחורות, לובשים חלוקים מפוספסים, סובבים את הגמלים, הרובצים בצוואר נטוי, ובודקים וממשמשים במטענם, כלא-מאמינים. השקים הגדולים מוכנסים פנימה על כפיים, בזימרה ובריקודים, כספרי-תורה.

טרם בואם שלחו המתיישבים כרוז להודיע בחוצות ירושלים: "קול קורא לכל הכוהנים והלוויים, בואו לקחת את חלקכם קודש מתבואת אדמתה של הקולוניא פתח-תקווה, אשר בירכנו ה' בה בשובנו, אחרי כאלפיים שנות החורבן, לעבוד את האדמה הקדושה ולשמרה!"

עתה מקבל כל חבר וחבר, מאלה שגרים בירושלים והם בעלי "נומרים", חלקות, באדמת פתח-תקווה – את חלקו בתבואה. יש שמחזיקים ב"נומרים" אחדים, ומקבלים יבולם בהתאם. למשפחות הכוהנים והלוויים מקרב תושבי העיר, שבאות ומתאספות בעקבות הכרוז, מחולקים המעשרות לפי שיקול דעתם של בעלי ה"נומרים".

לאחר חלוקת התבואה, שהפעם היא אחרת מה"חלוקות" שידעה ירושלים אצל תקיפי ה"כוללים", נערכת סעודת מצווה חגיגית שהוכנה ביד רחבה. בראש השולחן יושבים המארחים, דוד מאיר גוטמן, לאזאר ראב, נתן גרינגארט וסלומון, ומוזמנים אליה רבים מנכבדי היהודים בירושלים. בחוץ נקהלים רבים שלא נמצא להם מקום בבית, מאזינים ומסתפקים בלעיסת שיריים מהכירה שעורכים המתיישבים, הנקראים בשם-חיבה "אחינו הקולוניסטים".

שלושה ימים רצופים נמשכת החגיגה ומושמעות ברכות, אך יש להתכנסות גם מטרה מעשית. גוטמן וחבריו לא מוותרים על חלומם לקנות את החלקה שראו לראשונה במלאבס, נחלת טיאן, המשתרעת מהגבעה עד לירקון. הם יודעים כי התרחבות היישוב חיונית להצלחתו, אך לשם כך נחוץ לשכנע יהודים נוספים מקרב הירושלמים, מאלה שקודם התנגדו להתיישבות, כי זו אפשרית וגם כדאית. נחוץ למשוך אותם להשקיע כספם בקניית האדמות. הצלחת יבול השנה הראשונה היא התעמולה הטובה ביותר לרעיון הרחבת המושבה.

כיצד מתייחסים יהודי ירושלים להצלחת המתיישבים? יהודי העיר חיים בעוני רב, בין השאר גם כתוצאה ממלחמת קרים, שהמעיטה את יבוא התבואה. כספי החלוקה ניתנים בצמצום ורק הקרובים לקערה יכולים להתקיים בכבוד. הצלחת מתיישבי פתח-תקווה נוטעת תקוות בלב ירושלמים רבים – הנה נמצאה דרך הפלאים להיטיב את מצבם הכלכלי. אנשים אלה רחוקים מאוד מרעיון יישוב ארץ-ישראל. הם חסרי ידע וניסיון בחקלאות. לפני חודשים לא רבים השתתף חלקם בחרם שהוכרז על העי"ש, ובהתנגדות ובלגלוג לייסוד המושבה.

אבל עתה, לאחר שמודיעים מייסדי המושבה על כוונתם להרחיבה ולמכור בה חלקות תמורת דמי-קדימה צנועים, מצטופפים אצלם רבים מיהודי ירושלים, בהם חסרי-האמצעים, ונרשמים לקניית ה"נומרים". מי שנכלל ברשימה הוא בעיני עצמו כמוצא שלל רב.

שמחים וטובי לב שבים המתיישבים אחרי החג לפתח-תקווה. הם לא משערים בנפשם כי הצלחתם זו, ששינתה את דעת הירושלמים עליהם לטובה – עתידה להיות בין הגורמים להתמוטטות המושבה הצעירה.

שנת תרל"ט, 1879, קרבה לקיצה. למרות רושם הצלחה שעשתה בירושלים תבואת המתיישבים, מצבם דחוק למדי. רוב השוורים הדמשקאיים, שעלו הון רב, מתו במגפה. מן היבול היה צורך לנכות את ה"עושר", מס המעשר לממשלה התורכית. לשחד את המא'מורים המושחתים, אלה הפקידים שחוכרים את גביית המס מטעם הממשלה התורכית, שלא יקחו יותר מן המותר וגם זאת לא מן הדגן המשובח ביותר. ובייחוד להשתדל שהם ואנשיהם לא ישהו זמן רב מדי במושבה, כי מנהגם להאביס מדי יום את סוסיהם בשעורה, ולתפוס תרנגולות ושאר דברי מזון לעצמם, על חשבון המושבה.

דרכם של המא'מורים להציק לפלאחים בהגיע עונת הדיש. מתחילת הקציר ועד ליום לקיחת ה"עושר" – הם נוהגים לשלוח את חיילי הממשלה אל כל הגרנות, להשגיח על הבעלים שלא יגנבו את התבואה שלהם-עצמם ולא יעלימו אותה מהממשלה. על הבעלים, הפלאחים המסכנים שהביאו את התבואה הגורנה בזיעת- אפיהם – מוטל לכלכל כל אותה תקופה את החיילים, לספק את צורכיהם וצורכי בהמתם, וגם להשגיח שה"המשגיחים" הללו, בכבודם ובעצמם, לא יגנבו.

ליד המא'מורים פועלים סרסורים שבאים עימם לגורן ומבקשים לשקול על ידיהם בקשיש בסכום הגון, ולא – לא ירשו חוכרי-המס לפלאחים לדוש, ויהיה עליהם להתענות עד בוא הגשמים, המשחיתים את התבואה בגורן.

כך מרוויחים המא'מורים כסף רב לא רק מעסק הקבלנות עצמו, ממה שהם שוללים ובוזזים בגרנות, אלא גם מבקשישים שהם לוקחים לעצמם תמורת מתן הרשות לדיש. רע ומר גורלם של אותם פלאחים קשי-יום, שלא השתוו עם קבלני-המס ולא שיחדו אותם. עליהם לשמור על תבואתם מפני הגנבים בלילה והשודדים לאור היום, וגם לספק את מזונם של החיילים, שמוכנים לבלות בכפר עד תחילת ימי הגשמים.

איכרי המושבה הגרמנית שרונה היו הראשונים שהצליחו, בכוח החסות שהעניק להם הקונסול הגרמני – לפרוק מעליהם את העול הכבד של המא'מורים. כאשר תבואתם מוכנה לדיש – הם מודיעים למא'מורים שיבואו להשתוות עימם על הערכת היבול כולו בכסף, ומשלמים להם במזומן את ערך החלק העשירי של כל גורן וגורן. אם מסרבים המא'מורים להסדר – מזהיר אותם הקונסול הגרמני, באמצעות הפחה התורכי, כי עליהם להתיר מיד את הדיש, ויקבלו רק מאוחר יותר את חלקם בתבואות.

גוטמן מחליט לנהוג כדרך המתיישבים הטמפלרים משרונה. הוא מזמין את המא'מורים למושבה. כאשר הם מגיעים, בחברת חייליהם, וסרסוריהם מקרב השיח'ים והמוכתרים של הכפרים בסביבה – מקבלים הפתח-תקוואים את פניהם בכבוד, מאכילים ומשקים אותם, ומשתווים עימם על התשלום, בדיוק כנהוג בשרונה, מאיר להם גוטמן פניו והם נפרדים בשלום.

צרה נוספת מלווה את המתיישבים כמעט מתחילת עלייתם על הקרקע. ערביי מלאבס אינם משלימים עם מכירת נחלת קאסאר ליהודים, נחלה שאדמותיה עמדו קודם לכן לרשותם, לזריעה ולמרעה. הם עצמם היו אריסים על אדמת הסוחר היפואי טיאן. הצלחתם של מתיישבי פתח-תקווה, שקנו את נחלת קאסאר ולא את אדמתו, מרגיזה את טיאן. הוא יודע שברצונם לקנות גם את שאר חלקות הכפר מלאבס, שהצליח להעבירן לבעלותו. הוא אדם ערמומי ורב-השפעה, ומסית את אריסיו במלאבס להציק למתיישבים; פועל בשני כיוונים מנוגדים-לכאורה: מצד אחד מחפש תואנות לסלק את המתיישבים מעל אדמת קאסאר ומנסה להוכיח שאין להם בעלות מלאה על חלקים ממנה, מצד שני הוא רוצה לדרבן אותם שירכשו את אדמותיו, ומשתדל להעלות ככל האפשר את מחירן.

במרכז המושבה, על צלעות הריבוע שפאתו הדרומית-מערבית היא הבאר הראשונה, ואשר לימים ייקרא בשם כיכר המייסדים, מתחילים להיבנות בתי המתיישבים הראשונים. הבתים עתידים להתחבר יחד, ליצור מעין חומה ולבצר את היישוב הקטן, כטירה.

אך התקוות הטובות מתבדות. המתיישבים מפסידים את הכסף המזומן שהשקיעו בשנה הראשונה. לקראת העונה החקלאית השנייה, בשנת תר"מ, שלהי 1879, מתפרדת החבורה ומתבטל העיבוד המשותף של אדמות המושבה. הקרקע מחולקת חלקות-חלקות וכל איכר ממשיך בעבודה על חשבונו הפרטי. חלקותיהם של השותפים מן החוץ, שלא באו להתיישב במושבה, נותרות בלתי-מעובדות או שהן מוחכרות לאריסים ערביים ממלאבס ומכפרים אחרים בסביבה. התוצאה היא שמוחרפת בעיית הגניבות וסכסוכי-הגבולות בין האיכרים שמעבדים את אדמתם לבין האריסים שמעבדים אדמת אחרים.

כך חולפת שנה ראשונה. את חג הסוכות תר"מ, שלהי 1879, חוגגים המתיישבים יחד עם נשותיהם ובני-משפחה אחרים, שבאים מיפו. הם מקימים סוכה גדולה, שנתמכת במגרפות ובקילשונים, ולסכך משמשים להם צמחי קנה וסוף שהובאו מוואדי אבו-לג'ה הסמוך. הם שוחטים כבשים ואוכלים בשר רב, כדרך הערבים הזובחים בחגיהם זבח. חודשים ארוכים לא טעמו המתיישבים בשר, ועתה הם כה רעבים לו, שהם נחלים מאכילה גסה. אלה ימים שלאחר איסוף החיטה מן הגורן, הובלתה לטחינה בטחנת פרוחיה, שעל גדת הירקון, ובטרם החריש להכנת הזריעה של תבואת החורף. למתיישבים יש זמן פנוי והם מנצלים אותו כדי לטייל עם נשותיהם, ברכיבה על גבי סוסים, בסביבות המושבה, להראות להן את גבולות הנחלה, ואת הירקון ומבצר אנטיפטרוס. לאחר שמסתיים חג הסוכות לא חוזרות הנשים ליפו אלא נשארות לגור במושבה החדשה עם בעליהן.

העונה החקלאית בקיץ השני של פתח-תקווה, גרועה למדי. יבול התבואה של שנת תר"מ, 1880, אינו עולה יפה. בחורף ירדו גשמים רבים וגם שלג אבל השדות, שלא היו מנוקזים, עמדו מוצפים במשך שבועות ארוכים ודמו לביצה. גם הקור פגע קשות בחיטה ובשעורה. אך יותר מכישלון התבואה מעיקה מכת הקדחת. אלה שנחלים בה – ידיהם ורגליהם מתנפחות ככריות. פניהם מצהיבים. הם סובלים מצמרמורות קשות. מתכסים בשמיכות-צמר, אפילו באמצע הקיץ – אך הרגשת הקור נמשכת. לאט-לאט החום עולה עד ארבעים מעלות, הגוף מתכסה זיעה. את המצח מנגבים לחולים במטליות טבולות בחומץ. אז באה הרגשת הקלה מעטה אבל אבקת החינין המרה, שנלקחת כתרופה, גורמת לזמזום חזק ומציק באוזניים. במשך הזמן הגוף נחלש, וההתנגדות למחלה פוחתת.

המתיישבים אינם יודעים שחיידקי המאלאריה מוחדרים לגוף על ידי עקיצות יתושים החיים בביצה, הסמוכה לירקון. הם סבורים שהאוויר מורעל בסביבת הנחל והביצה, והוא הגורם לקדחת – כפי ששתיית מי הירקון מביאה עימה את מחלת הבילהרציה. למזלם קנו וקבעו בתחילה את מקום יישובם על הגבעה, בנחלת קאסאר, שהיא מפולשת לרוח ומרוחקת מהירקון. אילו היו קונים תחילה את נחלת טיאן, כפי שרצו, והולכים על פי הדוגמה של הכפרים באירופה, שממנה באו – היו מתיישבים ודאי על גדת הנחל המסוכן. אמנם, הם לא יכלו לדעת שגם ישיבתם באזור המרוחק מן "האוויר המורעל" – אינה מעניקה להם הגנה מספקת כנגד עקיצות היתושים, שלעיתים הן קטלניות.

מתיישבי פתח-תקווה הקודחים מובלים לבית-החולים בירושלים. מראה החולים נפוחי הידיים והרגליים, מלאי עקיצות וגרדות, מצחיהם לוהטים בחום, שפתיהם מבוקעות ביובש, מראה הסבל שעובר עליהם – מחזקים את ידי הירושלמים שמתנגדים ליישוב פתח-תקווה. כל חולה חדש, ומלוויו, שעוברים את סמטאות הרובע היהודי, המוליכות לבית-החולים, מתקבלים במנוד-ראש ובקריאות משונות על-ידי קהל לובשי החלוקים המפוספסים, המעילים והמגבעות השחורים, שיוצא לפוש מעט מתלמודו:

"אוי וי! אמרנו לכם! אוי וי! הזהרנו אתכם! גוואלד! יהודים! איזה חוסר-אחריות! לפתות אנשים לגור בחיק המוות! כמו הפלאחים ממלאבס! העראברס! אוי וי! אמרנו לכם – "

ובינתיים מתחוללים במושבה שינויים קשים והרי-אסון

ובינתיים מתחוללים במושבה שינויים קשים והרי-אסון. בסוף קיץ 1880, שנת תר"מ, באים אליה מתיישבים חדשים – רובם מירושלים, אולם יש גם שעלו מפולניה, מבולגריה, מרוסיה ואפילו אחד שבא מאמריקה. עוד קודם לכן הושלמה בניית בתים אחדים, העדה גדלה לכדי שני מניינים ויותר, וגם נשים אחדות.

בידי הוועד של המתיישבים הראשונים, בראשות גוטמן, נמצאת נחלת קאסאר. חלקותיהם של החדשים הן בנחלת טיאן, הסמוכה לירקון ולביצה – אלה מקורות המאלאריה. לחדשים לא ניתנים מגרשים לבנות עליהם בתים בגבעה, זו שאווירה בריא יותר, היא מפולשת לרוח, ובמרכזה ביר-שוע, הבאר הראשונה, שנקראת על שמו של שטמפפר. מי הבאר זכים וטהורים ובזכותה שפר גורלם של הפתח-תקוואים משל ערביי מלאבס נפוחי-הכרס, ששותים ממי הירקון.

המתיישבים החדשים טוענים שמקפחים אותם, ודורשים אף הם מגרשים לבניין בנחלת קאסאר, ליד הבאר, בנוסף על חלקותיהם שרכשו בנחלת טיאן. גוטמן, גרינגארט וסלומון, קוני נחלת טיאן, תובעים מהמתיישבים החדשים לשלם קודם את יתרת מחיר שלושים הנאפוליונים, שהתחייבו עליו בעת הקנייה, אז יקבלו חלקם גם בגבעה. אולם רבים מהחדשים שרויים בעוני, מהם ירושלמים שקודם לעגו ובזו להתיישבות, ואחר הסתנוורו מהצלחתה קצרת-הימים, ונרשמו לקניית ה"נומרים" מבלי שהיו בידיהם אמצעים לגייס את כל דמי הקנייה. וחלקם יהודים שהגיעו למושבה ישר מן האונייה העוגנת ביפו, מבלי דעת מה תנאי המקום וכיצד יוכלו להתקיים בו ולשלם עבור חלקותיהם.

השלושה, קוני נחלת טיאן, מצויים במצוקה קשה. הם שקועים בחובות ומסובכים במשפט על ה"רבע", וצפויים למאסר. לא את כל החלקות הצליחו למכור, ולא את כל התשלומים הצליחו לגבות עבור החלקות שכבר מכרו. כיצד יעמדו בהתחייבויותיהם הכספיות למוכרים הערביים, ובסכומים שדורשים מהם השופטים בתור בקשיש, כדי להסדיר את הבעלות על הנחלה כולה?

זו הסיבה שבמצוקתם הם מוכרים חלקות לכל יהודי שמסכים לתת דמי-קדימה, ומכאן נובעים ההבדלים הגדולים בין סוגי המתיישבים במושבה הקטנה. המוכרים לא בדקו אם הקונה מתאים להתיישבות, מוכן לגור על אדמתו-ממש, או מתכוון להישאר בירושלים ולתת את חלקתו בחכירה לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול, כפי שנוהגים האפנדים והסוחרים ביפו. הירושלמים זה-מקרוב-באו להוטים לשנות את חייהם ולהצליח ומתנהגים כאילו נגלו להם עפרות זהב בנחלה שעל גדות הירקון – אבל מושג כלשהו בחקלאות אין להם.

לאחר סכסוכים וטענות מתפלגים המתיישבים החדשים. חלקם נשאר בגבעה אבל הרוב מחליט להגר לגדות הירקון ולהקים שם מושב חדש. הם טוענים כי כמו בחוץ-לארץ, חוף הנהר הוא המקום המתאים ביותר להקמת כפר. שם אפשר ליהנות משפע מים לשתייה ולהשקאה, ולהעשיר את תזונתם בדגים שיועלו מהנהר ברשת או בחכה. כל זה היה יכול להיות יפה וטוב, אלמלא הקדחת הממאירה והשיטפונות בחורף. החדשים לא שמו לב לאזהרות שהשמיעו באוזניהם הוותיקים, למודי הניסיון המר. הם יוצאים לשפת הירקון ומקימים בתי-חימר וכוכים, ולהם גגות עשויים קש וטיט.

בגלל משפט הבעלות על ה"רבע", נחלת טיאן עדיין אינה מחולקת. כל אחד מהירקונים בוחר לו בה חלקה כחפצו ומתיישב עם משפחתו כחפצו. תחילה הם חשים עצמם חופשיים כבגן-עדן, בחלקתו של אדם הראשון. איזה שינוי לאחר המחנק והצפיפות שהיו מנת-חלקם בין חומות ירושלים! – אבל איש מהם אינו יודע כיצד מעבדים את האדמה. רובם עניים מרודים ואין להם אמצעים לעבדה גם אילו ידעו את העבודה.

בניסיון אחרון להרתיע את הירקונים – משפיעים גוטמן וסלומון, קוני נחלת טיאן, על הרופא היווני המפורסם מיפו, ד"ר מזוריקה, שיבוא אל המתיישבים שעל גדת הירקון ויניא אותם מלבנות את בתיהם במקום הנגוע בקדחת.

הרופא יורד מעל סוסו, אוסף סביבו את קהל המתיישבים העני והנבוך, מטפס ועולה על תל גבוה ומשקפת בידו, שם הוא שוהה כמחצית השעה, וביורדו אליהם קורנות פניו כאילו הצליח לאבחן מחלה קשה:

"דעו לכם כי חקירת האקלים של סביבה היא אחת הפרובלימות הקשות והמסובכות ביותר שבמדע המדיציני. ואולם סימן אחד כללי ישנו, שעל פיו אפשר לפסוק בהחלט אם מקום זה או אחר כדאי וראוי ומוכשר למושב אדם – או אם כל שומר נפשו ירחק מעליו ככל אשר יוכל. והנה ניצבתי כל העת על רמה זו ועיני תרו בלי הרף על פני רחבי הרקיע לראות אם יש שם ציפורים עפות, ואולם על פני כל המרחב הכחול והשקט הזה לא ראיתי גם עוף פורח אחד. והרי נמצאים אנו בארץ שמש, והרי רואים אנו המון גרעיני תבואה פזורים בכל מקום, והרי יש גם תולעים וכל מיני רמשים – מאכל כה טעים לעוף השמיים... אין זאת כי אם רע ומושחת הוא אוויר המקום הזה עד כי גם העוף, הנשמע לאינסטינקט הפנימי הער בו תמיד, נזהר לנפשו מלקרוב אל סביבות נחל עוג'ה, המרעילות את הגוף בקדחת איומה – ונמנע מלשתות את מימיו! ראו את יושבי הכפר מלאבס, על גבול הביצה, שאתם חושבים אותה בטעות לאגם גדול. הם בעלי טחולים נפוחים! בטניהם צבות! רגליהם וידיהם כשחיפי-עץ! אתם יודעים מה פירוש השם מלאבס? – מתלבש. הכפר מתלבש מדי פעם בתושבים חדשים, כי הקודמים מתים בקדחת הנוראה..." – לפתע משמיע הדוקטור שריקה מוזרה מריאותיו ומסיים: "לכן רגילים הערבים בסביבה לומר שהציפור השותה ממי מלאבס, תשיר את נוצותיה מיד!"

ד"ר מזוריקה מיטיב את כובע-השעם על ראשו, מקפל את משקפתו, עולה על סוסו ומסתלק ברכיבה חזרה ליפו.

הירקונים מתבוננים כה וכה, רואים ציפורים, רואים חסידות החונות בביצה, בדרכן דרומה, אל ארצות-החום – ונישארים במקום.

בשנת תרמ"א, שלהי 1880, לקראת החורף השלישי לקיומה, פתח-תקווה, המושבה העברית הראשונה והיחידה בכל ארץ-ישראל, אשר מונה בקושי כמה עשרות מתיישבים – מפולגת לשני יישובים עוינים: הגבעה והירקונים. גם בשנה זו החורף גשום יותר מהרגיל. שיטפונות עזים מציפים את ה"בתים" של הירקונים ואת כל האדמות שבין הירקון לבין ואדי אבו-ליג'ה, שנעשות כאגם אחד, זהו כיום השטח שבין פסי-הרכבת לירקון, בכביש המוביל מפתח-תקווה לכפר-סבא. הירקונים רעבים, מצטננים, נחלים, קודחים ומתים בזה אחר זה. יש ימים שבהם תושבי הגבעה אף אינם יכולים לגשת לעזור להם או להוציא את מתיהם – בגלל השיטפונות העזים. בית-קברות טרם נוסד במושבה, והירקונים – חלקם נקבר ביפו, חלקם מקום קבורתם לא נודע, ומתקיימת בהם אזהרת הירושלמים למתיישבים – שבתיהם ייהפכו לקברותיהם; ואחרים, שמובאים חולים לירושלים ומתים בה – גם נקברים בה.

ירושלים, שהיתה עדה לפני כשנתיים לתהלוכת הביכורים ולחגיגה המפוארת שערכו מייסדי פתח-תקווה במאה שערים – רואה עתה מחזות קשים. אחד-אחד מובאים הירקונים החולים העירה, ועול הטיפול בהם נופל על הירושלמים, שהם עצמם עניים מרודים. החולים מפתח-תקווה מוטלים על חשבון הציבור היהודי, שמתקשה לטפל בהם ולכלכלם. רבני העיר, שחלקם מתפרנסים היטב מהיותם הממונים על החלוקה, מפרסמים הודעה פומבית:

"כל החולים של פתח-תקווה על החברה פתח-תקווה הם ואין לנו רשות והיתר לקחת דמי עניים ואלמנות ויתומים ולפזרם בעד אנשים, אשר לא חסו על נפשם ועל זרעם והשליכו עצמם למקום אשר הוא דראון לכל בשר!"

כאשר מגיע הקיץ של שנת 1881, נשארים רק מעטים מבין הירקונים על שפת הירקון. הם ממשיכים לעבוד בגידול תבואה וירקות, ולרעות את סוסיהם בעשב הגבוה שצומח על שפת הנחל. האדמה פורייה מאוד. המים מצויים בשפע. המירעה דשן. אבל אנשים כמעט שלא נותרו שם. רובם ניספו בקדחת.

כך חרב יישוב הירקונים, ובסוף השנה עוברים שרידיו לירושלים או שבים לפתח-תקווה ה"ישנה", שעל הגבעה, שגם מצבה נידרדר ונעשה עד-מהרה בכי-רע: נותרות בה שלוש משפחות בלבד!

כיצד חרבה גם הגבעה? – מה הקללה, מה האסון שמביאים לנטישתה של פתח-תקווה כולה?

האווירה במושבה, החל משנת תר"מ, 1880, הלכה ונעשתה מורעלת ונרגנת. המתיישבים החדשים לא הסכימו לקבל את מרותה של קבוצת המייסדים, רובם מן "החבורה ההונגרית", שבראשם עמד גוטמן. במקום הקטן הדהדו צעקות על כך שבאשמתו לא הושלמה הקנייה, ועתה אין איש מהחדשים יודע היכן נמצאת חלקת אדמתו.

גוטמן, שהוא בן יותר מחמישים ועומד בגבורה בכל התלאות, בעבודה, בתנאים הקשים ובקדחת, ומנהיג את המושבה הקטנה –אינו מעלה כלל על דעתו שמפעלו הולך ונהרס לנגד עיניו, וכי תוכניתו להקים מושבה חקלאית – התפוררה. הוא מפרסם ברבים תוכנית חדשה לשיקום המושבה, שיסודותיה – הצורך להיפטר מן הקונים שלא עמדו בתשלומיהם ושאינם מתכוונים לגור בה, ניקוז השדות, ותכנון משק מעורב, כגון גפנים, פרי-הדר ופלחה. אבל פתח- תקווה היא כבר כספינה שמיטלטלת בסערה – וקברניט אין לה.

לאחר התוספת של נחלת טיאן בשנת 1880, והמכירה החפוזה של חלקות ממנה, בעיקר לירושלמים, נתברר שהבעלות על מרבית חלקות האדמה במושבה מצוייה בידי אנשים שאינם גרים ואינם מעלים על דעתם לגור בה אי-פעם!

בהשפעת בעלים-שותפים חדשים אלה נערכו בחירות לוועד הראשון של "החברה פתח-תקווה". זכות ההצבעה ניתנה לא על פי היושבים במושבה בפועל אלא על-פי מחזיקי החלקות. ליהודה ראב וללאזאר אביו לא היתה זכות בחירה. הם הפסידו את כל כספם בשנה הראשונה, ולא נותרה ברשותם חלקת שדה. לירושלמים שלא גרים במושבה, אך מחזיקים בחלקות אדמה ומחכירים אותן לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.

בוועד החברה שנבחר נהפכו המתיישבים בפתח-תקווה למיעוט: רק שניים – לעומת חמישה חברים המתגוררים בירושלים. בכך נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכים ענייניה על-פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי ה"נומרים" הגרים בעיר הקודש, ועל-פי הנהגת רבניה הקנאיים, בראשות הרב יהושע ליב דיסקין. הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת 1878 והיה למנהיגו של המחנה החרדי, שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו מתרכזים אנשי "כולל אונגארן", תקיפי החלוקה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים, שרובם המכריע אנשים מתונים בדעותיהם, דוגמת יהודה ראב.

לאחר כשלון הירקונים, מושפעים מאסונם רבים מקרב הירושלמים ורואים בכך הצדקה לחששות ולאזהרות שרווחו אצלם מלכתחילה כלפי מפעל ההתיישבות.

זאת ועוד, שנת תרמ"ב הקרבה ובאה, שנת 1881-1882, עתידה להיות שנת שמיטה. הרבנים הירושלמים הקנאים ראו מלכתחילה את קניית החלקות בפתח-תקווה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, כגון תרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים. הם לא ראו בכך מפעל התיישבות לאומית. לכן הם מחליטים ללא היסוס כי בשנת השמיטה יופקרו השדות ואין רשות לשום מתיישב יהודי לחרוש ולזרוע את אדמתו. לרוע המזל, דעתם מחייבת את כל המתיישבים, שרובם החל נואש כבר מישיבתו במושבה, עקב שאר הצרות.

כך נגזר דינה של פתח-תקווה בירושלים. מתיישבי פתח-תקווה אינם חילונים אבל יודעים כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות על חסדי החלוקה – הם מצויים במיעוט ודעתם אינה נשמעת. מצוות הדת חזקה על הרבנים החרדים ותקיפי ה"כוללים" בירושלים יותר מחלום התחייה של שיבת העם לחיות חופשי על אדמתו.

ליום הכיפורים של שנת תרמ"ב, שלהי 1881, נותר בקושי מניין מתיישבים בגבעה. לנגד עיני מייסדה הנדהם, גוטמן, הולכת המושבה בת השלוש ונחרבת. הדבר החל עם כשלון הירקונים. הערבים השכנים עוקבים בעיניים פקוחות אחר המתרחש בשני היישובים. עוד קודם לכן עיבדו חלקות רבות כאריסים ותרמו בכך לערעור מצב הביטחון במושבה הזעירה. לקונים שלא גרו בפתח-תקווה, וקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא איכפת שהמושבה פרוצה לכל גנב ושודד, שלעיתים הוא המעבד את אדמתם!

עתה מתחילים שכנים אלה לפשוט בגלוי על השדות, הרכוש, וגם על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן חוזרת לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים, ובייחוד הירקונים, נמחים כמעט כליל.

באמצע חורף תרמ"ב, 1882 – עובר גוטמן ליפו, שם הוא ממשיך להפיץ את תוכניתו לשיקום המושבה, ואינו נואש מחיפושיו אחר קונים חדשים לחלקות, שנותרו להלכה בבעלות חברת "פתח-תקווה", אם כי למעשה חזרו לרשות הערבים תמורת חלק מהיבול. הוא, הגביר, שכל אדמות פתח-תקווה רשומות על שמו, מהיותו נתין אוסטרי – שקוע עתה בחובות כבדים. וכדי לפרוע אותם הוא נאלץ למכור את מגרשיו ושאר נכסיו שבירושלים.

לימים ימסור גוטמן, האיש אציל-הנפש, שבזכותו קמה המושבה העברית הראשונה בארץ-ישראל, את כל הרכוש שרשום על שמו – לארלנגר, הפקיד הראשי של הברון רוטשילד בארץ-ישראל. גוטמן חשוך-בנים, ואלמלא היה עושה כן – היו האדמות עוברות אחר מותו לידי הממשלה, על-פי החוק העות'מני. את החובות הרבים שחבים לו קוני הקרקעות היהודים, חלקם עניים וחלקם רמאים – הוא אינו מנסה לתבוע. ובשנים הבאות ידעו הוא ואשתו מחסור, עד כדי רעב, שעה שיתגוררו ביהוד ויתקיימו על אכילת תאנים בלבד. הוא נפטר ביפו בשנת 1894, מתוך עוני ובדידות, ומובל לקבורה בירושלים.

חבורת המייסדים אינה חדלה ממאמציה לשקם את המושבה

אך חבורת המייסדים של פתח-תקווה אינה חדלה ממאמציה לשקם את המושבה. זרח ברנט נוסע שוב ללונדון, להרוויח כסף במסחר ולחזור ולהשקיעו בארץ. שטמפפר מרחיק עד אמריקה, ומטרתו לגייס אמצעים לחידוש המושבה. עוד בקיץ תרמ"ב, 1882, השנה בה ניטשה פתח-תקווה, קנו השלושה, דוד מאיר גוטמן, סלומון ונתן גרינגארט, חלקת אדמה גדולה מערביי הכפר יהודיה, וקראו לה בשם – יהוד. בבית הדפוס של סלומון הדפיסו הוא ופינס כרוז בשם "חברת פתח-תקווה", המציע למכירה את אדמות הכפר יהוד, המפורסם באווירו הזך והבריא ובמימיו הטובים. כוונתם היתה שהמתיישבים יגורו ביהוד, המרוחקת ממקורות הקדחת – הירקון והביצה, ויסעו מדי יום לעבד את נחלותיהם בפתח-תקווה, כפי שנוהגים ערביי פג'ה, שהיגרו ליהודיה מאימת הקדחת.

כדי לפתות קונים חדשים להתיישב ביהוד ולעבד את נחלותיהם בפתח-תקווה, שולח פינס בשנת 1883 שליח אל יהודי העיר ביאליסטוק שברוסיה. עיר זו היא מרכז לתנועת חובבי-ציון ובה פעילים רבים שמחפשים דרך להתיישב בארץ. פינס בוחר באברהם קופלמן, אדם שמטבעו הוא בעל נטייה להפריז בדבריו ולגדוש אותם בצבעים ובתיאורים, שכל עיקרם ראיית הרצוי ולא תיאור המצוי. באיש הזה בוחר פינס לשליחות הקשה, אשר תוצאותיה עתידות לקבוע את גורל חידוש היישוב בפתח-תקווה.

קופלמן מתארח אצל משפחת אחד היהודים בביאליסטוק, בן-ציון שאטיל, שמשתכנע לקנות אדמה בפתח-תקווה. שותה קופלמן תה, מקנח בעוגת ליקח טעימה, מחליק זקנו העבות, מפטם מקטרתו ונועצה בין שיניו – מקטרת-עץ קטנה וכהה כעין הפחם שמעולם לא משה מפיו והיא לו כאחד מאיברי גופו, ומספר לנוכחים על נפלאות ארץ-ישראל:

"יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. ופותח לו היהודי חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה-לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן-האלוהים בעדן."

שואל אותו בן-ציון, שכבר עומד באריזת חפציו לשם העלייה לארץ-ישראל: "ר' אברהם, האם להביא עמי את החליפה וכובע הצילינדר לארץ-ישראל? או שהולכים שם לבושים בחלוקים, כמו הערבים?"

"צילינדר?!" מרעים עליו קופלמן בצחוקו הסוחף. "אתם שואלים אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: הארץ זבת חלב ודבש, וכל עץ וכל שיח ענפיהם שם מטפטפים עסיס. ולמה לכם צילינדר? רק כדי ללכלך אותו? השאירו אותו בגולה, חביבי, אין צורך בו."

"ומה טיב אדמות המושבה?" מקשה יהודי אחר. "קראנו בעיתונים שמועות זוועה על מצב הירקונים, השיטפונות, הבצורת, הארבה..."

"אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב בעיתונים." עונה להם קופלמן. "קוראים בעיתון גם על נשים מופקרות בפאריס. אז מה – כל הנשים מופקרות? רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק מאכל לשובע למשפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכה של המחצית נאכל עד תומו – מנגבים אותה, פורשים שטיח, שמים משוט; מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם ציד דגים; אלה דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם..."

בשנת 1884 מגיעים הביאליסטוקאים ליהוד, חידוש פ"ת

בשנת 1884, כאשר מגיעים הביאליסטוקאים ליהוד, וממנה לפתח-תקווה, ורואים שהמושבה חרבה-עדיין וכי המציאות שונה לחלוטין מגוזמאותיו של קופלמן, הם באים אליו בטענות קשות.

עונה להם קופלמן: "אתם הייתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הכנסתי אתכם לארץ-ישראל..."

בראשית החורף תרמ"ה, שלהי 1884 מתאחדים הביאליסטוקאים לחברה שיתופית, כפי שנהגו מתיישבי הגבעה בשנתם הראשונה. הם מעבדים את נחלותיהם כחלקה אחת. רובם בעלי-בתים אמידים ברוסיה, ועתה לומדים הם ובניהם את עבודת האדמה, מיהודה ראב. בשיא העונה החקלאית, בחריש, בקציר ובעונת הדיש בגורן – שוהים העובדים כל השבוע בפתח-תקווה, בצריפים או בבניינים ההרוסים-למחצה, חיים על לחם יבש ומים, ורק לשבתות הם חוזרים אל משפחותיהם הגרות ביהוד.

רק אחד מן האנשים הנכבדים שגרים ביהוד, הרב פרומקין, (שאינו קשור לפרומקין הירושלמי, עורך ה"חבצלת"), עובר לגור בפתח-תקווה, בה הוא מנהל ומעבד את נחלתו הגדולה של הגביר לחמן מגרמניה. הוא בונה בגבעה, ממזרח לבאר, בית-מידות ולו חצר גדולה ומוקפת חומה, המשמשת כמיבצר למתיישבים בעת-צרה.

וכמו בתקופת הירקונים, נופלים שוב סכסוכים בין שני היישובים. אותם ימים בא לארץ הגביר קלמן זאב ויסוצקי מרוסיה, ובידו סכום כסף מאת תנועת חובבי-ציון, לתמוך ביישובה-מחדש של פתח-תקווה. פורץ ויכוח בין היהודאים לפתח-תקוואים – לביסוסו של מי יינתן הכסף. ויסוצקי מחליט בסופו-של-דבר להקדיש את כל הסכום שבידו לצורכי פתח-תקווה – ובכך נותן דחיפה גדולה לחידושה ולביסוסה. ואילו המושב יהוד מתקיים רק עוד שנים מעטות, ולאט-לאט מתרוקן מיושביו. רובם עוברים לפתח-תקווה, והשאר חוזרים לירושלים או למקומות אחרים, ולבסוף הוא ניטש וחרב לגמרי.

וכך, לאחר מתיישבי הגבעה, והירקונים, ויהוד שהיתה גלגול שלישי, בא בראשית חורף תרמ"ו, שלהי 1885, תור גלגולה האחרון של מלאבס – היא פתח-תקווה, שהתלבשה שוב במתיישביה המקוריים, שחזרו אליה ועימם חבורת הביאליסטוקאים מיהוד. משלהי 1878 ועד לראשית 1885, תקופה של כשש שנים בלבד – הוקמו אפוא ארבעה יישובים! – לשניים מהם, הירקונים ויהוד, אין ולא יהיה המשך, ואילו פתח-תקווה המחודשת לא תינטש עוד ולימים תיעשה לעיר וצאצאי מתיישביה, דור חמישי ושישי – יושבים בה עד עצם היום הזה.

בסוף השנה הראשונה ליישוב יהוד התעוררה בקרב האיכרים המגמה לשוב לפתח-תקווה כדי להתגורר בה ממש. חבורת הביאליסטוקאים התפרדה, הם רכשו ניסיון חקלאי, האדמות חולקו ביניהם, וכל אחד התחיל לעבד את נחלתו על אחריותו ולבנות את ביתו בפתח-תקווה. עם יישובה מחדש נחלקה פתח-תקווה שוב לשני יישובים: ה"דמוקרטיה", האיכרים עובדי-הכפיים ומשפחותיהם ומעט הפועלים, גרים במושבה, ואילו ביהוד יושבת ה"אינטליגנציה" – יואל משה סלומון, יחיאל מיכל פינס, זאב יעבץ, דוד מאיר גוטמן אשר אינו חוזר לגור בפתח-תקווה, הרב מרדכי גימפל יפה, אליהו ספיר ואחרים. אדמות לעיבוד אין במקום, והקבוצה הזו עוסקת בלימוד ובתורה וחולמת על המשך קיומו של המושב בתור "מרכז רוחני" לכל מושבות העלייה הראשונה.

חובבי-ציון מרוסיה מתחילים לבנות בתים לאיכרי פתח-תקווה. ניבנה הרחוב הראשי, רחוב חובבי-ציון, כולו בתים בני קומה אחת, וניטעת בו שדרת עצי אזדרכת. צורת המושבה היא כמין רי"ש של שני רחובות, פינסקר וחובבי-ציון, ובמרכז כיכר המייסדים, הבאר הראשונה, הבית הגדול של אחוזת לחמן, תחנת הדיליג'אנסים ליפו, וצריף הפוסטה, מקום חלוקת הדואר. כל העומד בפינת שני הרחובות, ליד הבאר, יכול להקיף במבט אחד את בתי המושבה כולה.

התיישבותם המחודשת של איכרי פתח-תקווה על אדמתם שבה ומביאה אותם לסכסוכים עם שכניהם. ה"רבע" מנחלת טיאן, שהפתח-תקוואים שילמו את מלוא מחירו, נמצא עדיין ברשות כפרי הסביבה, הם רועים בו את בקרם, ובדרכם אליו עוברים עם עדריהם את שדות המושבה הזרועים, ומשחיתים אותם. סיבה נוספת לסכסוכים היתה שמתיישבי פתח-תקווה, בלכתם מיהוד לנחלותיהם, היו נאלצים לעבור בשדות ערביי הכפר יהודיה.

הרועים הערבים טרם התרגלו לעובדה שאדמת מלאבס אינה הפקר, והם ממשיכים לרעות את בקרם גם באדמה הזרועה. בייחוד עתה, באביב, בעונת המירעה, כאשר האדמה מעלה שפעת ירק, נמשכים אליה הרועים מכל עבר. פעם אחר פעם מתרחשים מקרים של התכתשות עם האיכרים בשעות היום, בשדות המושבה. האיכרים מצליחים להניס את אויביהם. יום אחד הם מתגברים על חבורת גנבים מבני יהודיה. אלה מקבלים את עונשם בסופגם מכות נאמנות מיד הפתח-תקוואים, שכלל אינם טורחים לפנות למשפט התורכי. בראות הערבים כך, הם מתחילים להעלות בחסות החשכה את עדריהם על שדות המושבה, לרמוס ולהשחית את היבול.

כתריסר צעירים, ובראשם סנדר חדד ויהודה ראב, יוצאים בלילה לארוב לרועים ולתפוס את עדריהם. הם מרחיקים אל גבול המושבה, ובאשמורת אחרונה הם מתנפלים על עשרות רועים שחוזרים, בלא חשש, עם בקרם השבע מן המירעה הלילי. ההפתעה מוחלטת. האורבים אינם משתמשים בנשק חם אלא במהלומות בלבד. סנדר חדד מצטיין בגבורתו. לבסוף נסוגים רוב הערבים ומתפזרים לכל עבר, ואיכרי המושבה לוקחים בשבי נערים אחדים, בקר וחמורים. עוד באותו בוקר הם מוליכים את כל הכבודה לבניין הסראיה ביפו, להסגירה למשטרה התורכית.

כאשר נודע הדבר ביהודיה, יוצאים כל בני הכפר כאיש אחד, מאתיים כפריים מזויינים באלות, ומתנפלים על המושבה אשר מרבית מגיניה אינם נמצאים בה. לאושרם של הנשים והילדים נישארו במושבה שלושה גברים עזי-נפש: ליב סלומון, בנו של סלומון, זאב בלומנפלד והרב פרומקין. המתנפלים מכים כל מי שהם מוצאים ברחוב. שוברים חלונות בבתים, עוקרים עצים צעירים שניטעו ברחובות, ומוציאים שלל – כלים מתוך הבתים. הרב פרומקין קורא לנשים ולילדים לסגת ולהתאסף אצלו ב"חוש" – חצר הבית המבוצר שבאחוזת לחמן, במרכז המושבה. שניים מהאיכרים עומדים בפתח החצר ובידיהם חרבות שלופות, שנישארו בידיהם ממשחק הפורים, ובהיאבקות קשה עם המתנפלים אינם מניחים לאיש מהם לחדור אל החצר המוקפת חומה.

רק הרב פרומקין, אשר דאג קודם-כל לאחרים ובדק שמא נותרו אישה או ילד בחוץ – אינו מספיק להגיע לחצר במועד הנכון. הוא מנסה להתגנב פנימה דרך הפשפש האחורי – ואז תופסים אותו המתנפלים ומכים אותו מכות נאמנות. למרות המכות שספג, הוא קורא כל הזמן לנשים שבפינות החצר:

"אל תפתחנה את השער! הנחנה להם להכותני, אל תפתחנה ואל תפחדנה! אני אעמוד בזה!" – כך הוא צועק מעבר לגדר-החומה, עד שמתעלף מרוב מכות. הערבים חושבים אותו למת ומניחים לו. ובראותם שלא יצליחו לחדור אל חצר האחוזה, וכי הנשים, ושני הגברים בפתח – איתנים בדעתם שלא לפתוח את השער, אפילו מוטל אחד מהם מת בחוץ – תופסים המתנפלים באין-מפריע את עדר הבקר של המושבה, בן מאתיים ראש, ולוקחים אותו עימם אל כפרם כדי להובילו ליפו, אל הממשלה התורכית, בתואנה שמצאו אותו רועה בשדות יהודיה.

אחד מאנשי המושבה, מן הזקנים, מצליח להימלט ממנה בתחילת ההתנפלות ובא ליפו, להודיע לגברים על ההתקפה. מיד ממהרים כולם לחזור לבתיהם כשהם מלאי חרדה. למרבה המזל, לא היתה ההתנפלות נוראה כל כך. שמשות אחדות נופצו, עצים נעקרו מהשורש. אבל פרומקין נפצע באורח פחות חמור מכפי שנראה בתחילה. מתברר שהשים עצמו מתעלף, בכוונה – כדי שתוקפיו ייבהלו ולא ימשיכו לענותו כבן-ערובה וללחוץ בכך על הנשים שתפתחנה את שער החצר. ואכן, התכסיס הצליח – הערבים, שחשבו כי הרגוהו, מיהרו לברוח מן המקום. הנשים והילדים שרויים בפחד מוות, וכאשר מגיעים הגברים לחצר הבית שבאחוזת לחמן, הם תופסים בהם בהתרגשות ובבכי.

בהשתדלותם של באי-כוח חובבי-ציון, ושל סגן-הקונסול האוסטרי פאסגל ביפו והקונסול הכללי גראף קאבוגה בירושלים – שולחים התורכים שוטרים והללו אוסרים כעשרים מאנשי יהודיה, ואת עדר הבקר מחזירים למושבה.

מתחילה פרשה של משפטים, בעזרת הקונסולים, שעולה הון רב, כמו בפעם הקודמת, מפני הצורך הקבוע לשחד במתנות הבקשיש את השופטים. המשפט נמשך שבועות וחודשים ואוכל את כספם של הפתח-תקוואים, עד אשר הם נוכחים כי מוטב לסיים את הסכסוך בדרך המקובלת ולעשות שלום עם אנשי הכפר יהודיה. באחד הימים מתאספים אנשי המושבה ואנשי הכפר, זובחים זבחים וכורתים ברית אחים ביניהם, וככה מסתיים ה"משפט". ואולם המאורע אינו עובר ללא רושם. גם הגל החדש של המתיישבים במושבה, הביאליסטוקאים, נוכח שאין להישען על הממשלה התורכית ומוטב שלא להגיע כלל למשפט אלא לסמוך על עצמם וכוחם. ואילו הערבים לומדים שלא כדאי, בסופו-של-דבר, לגרום צרות למושבה.

עשרים ושמונה איכרים בפתח-תקווה, בעלי חלקות אדמה גדולות שרובן משמש לפלחה, לזריעת תבואה בלבד, לוקח הברון תחת חסותו בשנת 1892. עם זאת דואג הברון לתשתית לכל המושבה – בית-הפקידות, ההופך להיות בית ועד-המושבה, בית-ספר, בית-מרקחת; מאמצים מושקעים בפיתוח חקלאי שיבסס את המושבה מבחינה כלכלית, וקרוי – התאכרות. לא עוד משק פלחה בלבד, כמו בפסוק "עובד אדמתו ישבע לחם" החקוק על סמלה של המושבה, אלא אלפי דונמים של גפנים, זיתים, שקדים, וגם פרדסים ראשונים. נחפרות בארות חדשות. לאורך חופי הביצה והירקון ניטעות חורשות איקליפטוסים, שׂג'ר אל-יהוד, עץ היהודים, כפי שמכנים אותו הערבים.

פקידי הברון, אותם מנהלים הקרויים דירקטורים, רובם יהודים מתבוללים שנשכרו בצרפת, ובהם טיפוסים מתנשאים – מתייחסים אל האיכרים כדרך ששליט אירופי מתייחס לילידים באחת המושבות הנידחות. המנהל פארב, יהודי-צרפתי מאלזאס, מנהיג מפקד-בוקר שבו הוא מונה את כל העשרים-ושמונה לפני היציאה לעבודה. מי שמאחר רגע, נשלח הביתה ומפסיד שכר יום-עבודה על אדמתו שלו, שנמסרה לפקידות הברון. יום אחד גוזר פארב עונש מלקות על איכר הנתון למרותו, ומטיל את ההוצאה לפועל על אחד השומרים הערבים של המושבה, שמשכורתו משולמת על-ידי הברון.

למען האמת, גם האיכרים אינם טלית שכולה תכלת. התלות בהנהלה שמינה הברון יוצרת תופעות של עצלות, התרפסות ושחיתות. אחד האיכרים מוכר לשכן ערבי את הפרדה שקיבל מהפקידות, אך מתייצב מדי יום לקבל בשבילה את קצבת המספוא, ולבסוף מודיע שהפרדה מתה, ובא לקבל אחרת במקומה.

שלא כבמושבות הברון זיכרון-יעקב וראשון-לציון, האחרונה כונתה "פריס הקטנה" – הפתח-תקוואים נלחמים ברוח הצרפתית, הזרה בעיניהם, שמכניסה הפקידות. חלקם אף מסרבים לשלוח את בניהם ללמוד בבית-הספר שהקימה.

אחד מבניה המתבגרים של משפחה פתח-תקוואית, שאנשיה היו אנשי-כפר עוד בחוץ-לארץ והביאו עימם ארצה אפילו את כלי-העבודה החקלאיים – נתפש יום אחד ליצר הגנדרנות וקונה לו ביפו עניבה וצווארון מגוהץ ונוצץ. בשבת עונד אותו לצווארו ומתהלך כטווס על גזוזטרת בית-הכנסת הגדול. מה עושה אביו? תופש למחרת את כלבו, עונד לו את הצווארון והעניבה – ומשלח אותו החוצה, אל הרחוב הראשי של המושבה.

בראשית שנת 1900 מסתלק הברון מניהול המושבות בידי פקידיו ומוסר את המשך מפעלו בארץ לחברת ההתיישבות היהודית יק"א, שמתמחה בהקמת מושבות יהודיות בארגנטינה. המעבר כרוך בקשיים רבים. יק"א מנסה לדלל את מספר האיכרים במושבות הברון ומעודדת אותם להגר מן הארץ, כדי לבסס את הנשארים. הפתח-תקוואים דוחים הצעה זו. מתחילה המאה העשרים ועימה תקופת העלייה השנייה. המושבה שוב איננה מה שהיתה עד כה.

גל נטיעות הפרדסים, שהתחזק משנת 1900 ואילך, מעמיד תוך שנים אחדות את המושבה על בסיס כלכלי איתן, פיצוי על השנים הקשות ועל הכישלונות שהסבו להם שדות הפלחה, כרמי הגפנים והשקדים, עצי התות לתעשיית המשי ועצי השיטה לתעשיית הבושם. מעתה נעשית פתח-תקווה הן במספר תושביה והן בשטח פרדסיה לגדולה ולמבוססת במושבות הארץ, אשר קולטת את המספר הרב ביותר של צעירים יהודים שעולים ארצה, אנשי העלייה השנייה.

הביסוס מתרחש בד בבד עם המהפך החקלאי שחל במושבה. מייסדיה חלמו על פלחה באדמות בעל, ונכשלו. פקידות הברון חשבה לבססה על כרמי גפן, ובאה מחלת הפילוקסרה – והכרמים נעקרו. אחר-כך היתה תקופה של נטיעת שקדים, ונסיונות אחרים. ואולם רק לקראת סוף המאה ה-19, כאשר נפט מובא לארץ, ומתחיל השימוש במנועים לשאיבת מים, מתאפשר לנטוע בפתח-תקווה פרדסים של תפוזי השאמוטי, כמו במזרחה של יפו, רווי-המים – ובתוך שנים אחדות נעשית פתח-תקווה למושבת הפרדסים הגדולה בארץ. ערב מלחמת העולם הראשונה היא המושבה העשירה והגדולה ביותר, בשטחה כמו גם באוכלוסייתה.

שנות פריחת הפרדסנות הן גם שנות העלייה השנייה ותקופת מלחמת "הזקנים" ב"צעירים" במושבה. מייסדי פתח-תקווה, אנשי ראשיתה של העלייה הראשונה, נחשבו פורצי גדר בעיני המימסד הדתי-החרדי בירושלים, ואולם בעיני צעירי העלייה השנייה, ובעיני צעירי המושבה – נחשב דור המייסדים לדתי ולשמרן.

במושבה ניטש סכסוך מר בין "הצעירים" לבין "הזקנים"

במושבה ניטש סכסוך מר בין "הצעירים" לבין "הזקנים". בראש "הצעירים" עומד הרופא והעסקן הציוני ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן, שבשנת 1908 נקרא לעבוד במושבה. הוא מבקש לתקן את תנאי-החיים ולהעמידם על יסוד בריא יותר. ועד-המושבה, שמורכב כולו מ"זקנים", מצר את צעדיו. הרופא מתחיל בפעולה לשיפור המצב בבתי-הספר, שתנאי ההיגיינה בהם ירודים, ועיני הילדים מלאות טראכומה. הוא מרצה על שמירת ההיגיינה, בליווי פנס-קסם, בפני המורים וקהל רב של נוער המושבה. הדבר מבעיר את חמתו של ועד-המושבה ובייחוד הקנאים והאדוקים בו. הם טוענים שהרופא מכנס את הנוער, בחורים ובחורות, מכבה את האור, מראה תמונות פורנוגראפיות, ואלה שרים בהדרכתו שירים לא-הגונים.

הרופא מארגן חוג של בנות-המושבה לעזרה רפואית, ומסביר להן מה מתרחש בגופן בתקופת ההתבגרות. הוא מספר להן על הווסת ועל דברים נוספים שהאימהות מהססות לדבר איתן עליהם. בא ועד-המושבה וטוען שמעשי הרופא יביאו את הגברים לידי פריצות על-ידי כך שהצעירות תתחלנה להביט לתוך עיניהם, ויש בזה גירוי היצר. ובכלל, איזה רשות יש לרופא לצאת מתחום הרפואה, ולהסעיר את המושבה ולהשחית את הנוער?

המלחמה נגד הרופא מחריפה בשנת 1909. הוועד מסדר תהלוכה של נשות המושבה, שבאות להפגין לפני בית הרופא בטענה שהוא גוזל מהן את הבנות ומשחית את נשמת הנוער בהצגות שמתרחשות בחדרים חשוכים. צעירי המושבה נזעקים לשמע התהלוכה שמאיימת על הרופא החביב והאהוד. מתחילה התכתשות, יד בנים בהוריהם. המושבה מתפלגת לשני ועדים, אחד של "הצעירים" ואחד של "הזקנים", הצעירים מקימים אגודה בשם 'התחייה', ו"הזקנים" – משמרת "מגיני המושבה".

הוועד הקודם, של "הזקנים", סוגר בפני ד"ר ברנשטיין-כהן את בית-המרקחת של המושבה, הנמצא בפינת הרחובות מונטיפיורי וחובבי-ציון, ומפקיד עליו משמרת של "המגינים". "הצעירים", חלקם מהדור הצעיר שנולד במושבה, מבקשים לפרוץ אל בית-המרקחת בכוח. חילופי הדברים נעשים קשים ונראה שעומדת לפרוץ תיגרה. למקום מזדמנים שיח' מוחמד אבו-קישק, העומד בראש השבט ששוכן על הירקון, ושיח' איברהים אבו-ימן מפג'ה. הם סבורים שפרצה במושבה מלחמה על השלטון בין שתי חמולות או שושלות של יהודים, ומציעים מיד את תיווכם, כנהוג אצלם במקרים כאלה.

בעיצומן של הצעקות והרמות הידיים, באים כשישים פועלים למקום התיגרה, ולוקחים על עצמם תפקיד של שוטרים. הם מודיעים שלא באו לעזור לשום צד, והתערבותם היא כדי לשמור על השלום ועל כבוד המושבה. משני הצדדים יש שמגדפים אותם וגם תוקפים אותם במכות, אך לבסוף עולה בידי הפועלים להפריד בין המחנות הניצים, להשפיע עליהם לעזוב את "שדה-הקרב" של בית-המרקחת ובית ועד-המושבה, ולחזור איש-איש לביתו כדי שיישמר כבוד המושבה, ולא יחשבו שכניה שנעשתה הפקר.

ההד האחרון למאבק "הצעירים" מתרחש בקיץ 1910, בשעת ביקורו במושבה של החכם-באשי, הרב חיים נחום אפנדי, הרב הראשי של יהודי עות'מניה. הרב נחשב לאישיות ממלכתית ויהודית כאחת, ומשום כך מייחס היישוב העברי חשיבות רבה לביקור הרשמי. מקווים להיעזר בהשפעתו באותם ענייני היישוב אשר נחתכים בעיר הבירה קושטא.

במושבה מורגשים תכונה רבה ומתח, לאור ניסיון קודם, רע ומר, שהתרחש לפני יותר משנה, ביפו, בעת הנפת הדגל הכחול-לבן לצד הדגל העות'מני, בחגיגת מתן הקונסטיטוציה; זו, ה"חוריה" בפי הערבים, מבשרת כביכול מתן יותר חירות לעמי הממלכה העות'מנית תחת שלטון השולטן עבדול-חמיד, לאחר שנאלץ להתחלק בסמכויותיו עם קבוצת גנרלים בשם "התורכים הצעירים", שתפסה את השלטון. בתהלוכה ביפו אילץ שפירא את הצעירים, נושאי הדגל הלאומי, להוריד אותו בגלל חשש מתגובת השלטונות להפגנה ציונית. הפעם מתכוונים גם הפועלים וגם צעירי פתח-תקווה לא לוותר אלא לצאת ביד רמה עם הדגל.

ועד-המושבה פונה מראש לכל האגודות והקבוצות במושבה, בשמו של החכם-באשי, להודיע שהלה מתנגד להנפת הדגל העברי, כי הוא פקיד של הממשלה התורכית. הדרישה מעוררת את כל הפועלים ובאסיפה כללית מיוחדת הם מחליטים להניף את הדגל עד שהחכם-באשי עצמו יצווה להורידו.

חברי הוועד, נכבדי המושבה וקבוצת רוכבים ושפירא בראשם יוצאים לקבל את פני החכם-באשי. מכינים לו קבלת-פנים פומבית עם תזמורת בגן-המושבה, היא כיכר המייסדים, המקושטת לכבוד המאורע בירק רב ובדגלי עות'מניה הירוקים.

למן הרגע הראשון לתהלוכה, המתלווה לחכם-באשי בהיכנסו למושבה, נמצאים נרגנים אחדים מקרב האיכרים, שמתפרצים בחוזקה לתוך מחנה הפועלים כדי לקרוע את הדגל, אך הדבר אינו עולה בידם. מצב זה של מהומה נמשך עד אשר התהלוכה מגיעה לכיכר המייסדים. חלק מהפועלים הולכים כל הדרך ודמעות זולגות מעיניהם בראותם את עבדות אחיהם האיכרים, שפלותם וגסותם, בהעיזם לרמוס ברגליהם את הסמל הלאומי. אחדים גם מתעלפים מרוב כאב.

עוד בטרם חוזר החכם-באשי לסטאמבול היא קושטא, עושה לה כנפיים שמועת הדגל הכחול-לבן מפתח-תקווה. פקיד חרוץ ב"מחלקה הציונית" של מיניסטריון הפנים העות'מני בבירה מוסיף עוד פרט מרשיע לתיק העדויות המתארות את הציונות וההתיישבות העברית כתנועה בדלנית החותרת תחת שלמות הממלכה העות'מנית ושואפת להיפרד ממנה ולתבוע עצמאות לאומית. ד"ר ברנשטיין-כהן מתפטר זמן לא רב לאחר קריעת הדגל, ולמרות הפצרות "הצעירים" הוא עוזב את המושבה.

תחושת הרווחה הכלכלית, והרוחות החדשות הנושבות במושבה, שנעשית גם מרכז למפלגות הפועלים הצעירות – שוקעות עד מהרה בתלאות מלחמת העולם הראשונה, שמגיעה גם לארץ. תחילה מכלה הארבה של שנת 1915 את יבול המושבה, ופוגע קשות בפרדסיה. אחר-כך באה תקופת מחסור, החרמות, מאסרים והתעללות של השלטון התורכי, ומגיעה לשיאה בעקבות גילוי פרשת הריגול של ניל"י, והתקרבות החזית הבריטית. התורכים מבקשים להגלות את תושבי המושבה צפונה, אך אינם מצליחים. ב-22 בדצמבר 1917 כובשים הבריטים את המושבה, אך החזית מתייצבת למשך חודשים ארוכים על גדת הירקון, ומרבית התושבים מוגלים לתל-אביב, מטעמי ביטחון, וחוזרים רק לאחר שגנרל אלנבי פותח במיתקפה לכיבוש צפון ארץ-ישראל וסוריה, בספטמבר 1918.

ההתקפה על המושבה בכ"ז בניסן תרפ"א, ה-5 במאי 1921

טרם מספיקים אנשי פתח-תקווה להתאושש מפגעי המלחמה, והנה נופלת עליהם צרה חדשה. בכ"ז בניסן תרפ"א, ה-5 במאי 1921, כאשר הארץ כבר נמצאת תחת שלטון בריטי, והנציב העליון הוא יהודי, הרברט סמואל – מתנפלים על המושבה ערביי הסביבה, ובראשם שבט אבו-קישק השכן, ומבקשים להחריבה. בראש הגנת המושבה עומד ראש השומרים הוותיק אברהם שפירא, אשר במשך שנים הצליח לנווט את יחסי המושבה עם שכניה בביטחון יחסי, בשלבו בקיאות במנהגי הערבים יחד עם יכולת להרתיעם. גם הפעם הוא סבור שיעלה בידו לעצור את ההתנפלות, ויוצא בראש פרשיו אל מול התוקפים. העזתו נכשלת, ומבין מגיני המושבה נופלים ארבעה: אבשלום גיסין, חיים גרינשטיין, זאב אורלוב ונתן רפופורט. את ההתקפה עוצרים מגינים מאנשי המושבה, בהנהגת יוצאי הגדוד העברי, שמאומנים במלחמת עמדות; לעזרתם באה מראס-אל-עין בשעה הקריטית פלוגת פרשים הודית של הצבא הבריטי.

לאחר כשנתיים מצליח שפירא להביא להסכם שלום בין המושבה לשכניה. מאורעות 1929 כמעט פוסחים על המושבה, אך לא כן מאורעות 1936-1939. בטחון המושבה נמסר למפקדת ההגנה, המשותפת לאיכרים ולפועלים כאחד, ונקראת המפגו"ש, מפקדת הגוש – וכך עד למלחמת תש"ח, כאשר גדוד "העין" המורכב מאנשי פתח-תקווה, נלחם מזרחה לה בקרבות עם הצבא העיראקי.

עם קום המדינה, פתח-תקווה עדיין שומרת על תוארה כמושבת הפרדסים הגדולה בארץ, אך במשך השנים התפתחו בה ובסביבתה אזורי תעשייה, שכונות ויישובים. אדמותיה החקלאיות היו שייכות למועצה הכפרית, והחלק המיושב קיבל מעמד של עיר עוד בתקופת המנדט.

בפתח-תקווה העיר חיים היום (נכתב בשנת 1994) כ-170,000 תושבים, מן העבר של המושבה לא נשמר כמעט דבר, גם פרדסים כבר אין בה. תולדותיה חקוקות על המצבות הישנות בבית-הקברות, ובשפע הספרים שנכתבו עליה מראשית העלייה הראשונה ועד ימינו, חלקם הגדול בידי הסופרים שנולדו בה.

בפתח-תקווה העיר חיו בשנת 1948, במלאת לה 70 שנה – 21,900 תושבים.

בפתח-תקווה העיר חיים בשנת 2003-2004, במלאת לה 125 שנה – 174,300 תושבים.

אביצור, ש', "תרומתה של פתח-תקווה לקידומה החקלאי והתעשייתי של הארץ בשלבים הראשונים לקיומה (1878-1918), קתדרה, 10, טבת תשל"ט.

אליאב, מ', "חבלי בראשית של פתח-תקווה", קתדרה, 9, תשרי תשל"ט.

בן עזר, א', "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", עם עובד ויד יצחק בן צבי, 1993.

בן עזר, א', "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", עם עובד, תל-אביב, 1998.

גוברין, נ', " פתח-תקווה זירת ההתרחשות", פורסם ביוני 1977 וחזר וכונס בספר "כתיבת הארץ. ארצות וערים על מפת הספרות העברית", הוצאת כרמל, תשנ"ט/1988.

יואלי, ז', "פתח-תקווה – שעתה הגדולה", חוברת, הוצאת עיריית פתח-תקווה, 1971.

יזרעאל, ר', "לביקורת ההיסטוריוגראפיה של שנותיה הראשונות של פתח-תקווה", קתדרה 9, תשרי תשל"ט.

יערי (פולסקין), י', חריזמן, מ', "ספר היובל, למלאת חמישים שנה ליסוד פתח-תקווה, תרל"ח-תרפ"ח", יצא לאור על-ידי ועדת ספר היובל שעל-יד המועצה המקומית, התרפ"ט.

כץ, ש', "'התלם הראשון' – אידיאולוגיה, התיישבות וחקלאות בפתח-תקווה בעשור השנים הראשונות לקיומה", קתדרה, 23, ניסן תשמ"ב.

קניאל, י', "הוויכוח בין פתח-תקווה לראשון-לציון על הראשוניות בהתיישבות ומשמעותו ההיסטורית", קתדרה 9, תשרי תשל"ט.

קרסל, ג', "שבעים-וחמש שנות חיים", בתוך: "אם המושבות פתח-תקווה – תרל"ח-תשי"ג, (1878-1953)", תשי"ג.

ראב (בן עזר), י', "התלם הראשון", הוצאת מ. ניומן והספרייה הציונית, 1956. מהדורה חדשה עם אחרית-דבר מאת אהוד בן עזר, נספחים ומקורות, הספרייה הציונית, תשמ"ח, 1988.

ראב, א, "כל השירים", המהדיר: אהוד בן עזר, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994. הדפסה שנייה ממהדורה שנייה, 2001. שיירם רבים מוקדשים למושבה ולנופיה.

ראב, א. "כל הפרוזה", המהדיר: אהוד בן עזר, כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001. סיפורים רבים מוקדשים למושבה, נופיה, וזיכרונות ילדותה של המשוררת בת פתח-תקווה.

מקורות ספרותיים: אהוד בן עזר

בן עזר, א. "אנשי סדום", רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001. התייחסות חלקית למושבה וקשריה עם הטמפלרים. תרגום לגרמנית, "Menschen von Sodom", Melzer Verlag, Germany, 2004

בן עזר, א. "לא לגיבורים המלחמה", רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000. המושבה היא חלק מילדותו של גיבור הרומאן.

בן עזר, א. "הפרי האסור", סיפורים. אחיאסף, 1977. בין השאר, סיפורים מאספקטים שונים על המושבה ועל ילדותו של המספר.

בן עזר, א. "אוצר הבאר הראשונה", סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982, צייר: דני קרמן. תיאור חלקי של המושבה, שבכיכר המייסדים שלה נמצא האוצר.

בן עזר, א. "בעקבות יהודי המידבר", סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983, צייר: דני קרמן. תיאור חלקי של המושבה, וסיפורו של דאוד אבו-יוסף.

בן עזר, א. "לשוט בקליפת אבטיח", רומאן. רכגולד-שגיב, 1987. בין השאר תיאור של מושבה, חלקה פתח-תקווה וחלקה כפר-סבא. מרבית הרומאן מתרחשת בקלמניה.

בן עזר, א. "ערגה", סיפורים. זב"מ, 1987. תיאור המושבה בכמה מן הסיפורים, דוגמת "מאדאם אום-אל-טאך ובנותיה", שנכתב בעקבות מקרה המסופר בספר יובל ה-50 לפתח-תקווה.

בן עזר, א. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון", רומאן. "משכל", ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994. בין השאר תיאור של מושבה, חלקה פתח-תקווה וחלקה כפר-סבא. מרבית הרומאן מתרחשת בקלמניה.

בן עזר, א. "המושבה שלי", רומאן. אסטרולוג, 2000. מעין סאגה של מושבה על גדת הירקון מבלי להזכיר אפילו פעם אחת את השם פתח-תקווה.

בן עזר, א. "ברנר והערבים", במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001. התייחסות למושבה בכמה נושאים כגון אסתר ראב, לואידור וברנר.

בן עזר, א. "חנות הבשר שלי", רומאן, אסטרולוג, 2001. תיאור חלקי של המושבה ופרשת שנת השמיטה הראשונה. מרבית הרומאן מתרחשת בגבעתיים, העיר בעלת השם הסקסי ביותר בארץ לאחר שביטלו את רמתיים.

בן עזר א. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002. בספר מופיעה דמותה של צעירה ממפתח-תקווה שאותה שדה אהב מאוד.

שנערך ביום שני, 8.11.04, עם עובדי הארכיון המקומי ונילווים

הרשימה מעודכנת ומורחבת בעקבות הסיור ותוכניתו המקורית

נפגשנו בשעה תשע בבוקר ליד המצבה של הברון, והלכנו לבית שהיה בתקופת השנים 1901-1910 ביתו של יהודה ראב (בן עזר) ברחוב רוטשילד בפתח-תקווה. "הבית החדש" בשעתו, אף הוא חד-קומתי כבית הקודם ברחוב פינסקר 21, שנראה בעיני אסתר כארמון, נבנה ברחוב רוטשילד על עשרה הדונמים שקיבל יהודה ראב מפקידות הברון, בסיום עבודתו אצל הברון ובסיום תקופת הברון בארץ והעברת הטיפול ליק"א.

השטח היה קודם גן ניסיונות לעצי פרי נשירים. הוא משתרע מרחוב יפו (רחוב ז'בוטינסקי כיום) עד ביתו של שאטיל, שבו גרה המשפחה עד שהושלמה בניית הבית החדש. זיהוי נוסף: בית שני ברחוב רוטשילד, צפונית לרחוב ז'בוטינסקי, בקטע המערבי, בחצר פנימה, חזיתו לכיוון צפון. בינו לבין רחוב ז'בוטינסקי ניצב לימים על הרחוב בניין נוסף, שנבנה כניראה על מקום האורווה של יהודה ראב. ואולם את חלקו הדרומי היה אפשר לראות גם מרחוב ז'בוטינסקי. כיום הוא נקרא בשם בית אלישיוב, והוכרז כבית לשימור.

זה אינו הבית שבו אסתר נולדה, אלא גרה בו מגיל 7 עד 16. היא נולדה בבית הראשון של יהודה ראב, ברחוב פינסקר 21, כמפורט להלן.

אני מספר קצת על ראשיתה של פתח-תקווה, על תקופת הברון רוטשילד וסיומה, על מלון "הירקון" של משה גיסין והשתקפותו ברומאן "נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ, שגם גר בו שנים אחדות, וב"המושבה שלי" שלי, וכן על הנופים שסביב הבית הזה, מגרש טלושקה וגן הניסיונות לעצי פרי של פקידות הברון, שמפרנסים רבים מסיפורי הילדות של אסתר ראב, ואני קורא מתוך "המרתף", בייחוד את החלק האחרון, כל זאת על רקע חלונות המרתף, הקיים עד היום, ושרידי מעקה העץ העתיק של המרפסת מעל.

המרתף שהשתרע מתחת כל הבית היה מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על-ידי אשנבים מקבילים, מסורגים.

אצטבא גבוהה, מטוייחת יפה, נמשכה לאורך קיר אחד ועליה היו מונחות, בזו אחר זו, חביות עבות-כרס, מסומנות בגיר אדום, מהן בעלות ברז, הנפתח ונסגר לפי הצורך, ומהן סגורות וסתומות בצידן בפקק-עץ עבה. על אחדות מהן היה כתוב שם היין ותאריך לידתו באותיות לטיניות: והB- הגדול של Bordeau היתה האות הלטינית הראשונה שנחקקה בראייתי. היו שם גם בקבוקי-ענק מזכוכית, נתונים בכלי-נצרים, בעלי שתי ידיות, להסעה; וחביות קטנות, שהיו מגרות את הסקרנות ביותר. הקנקן זעיר, משמע – תוכנו ודאי יקר מאוד. וכשנזדמנו בשעת פתיחתן היינו תוקעים את האף ומריחים ומרחרחים כגורים סקרנים – אבל דבר לא העלינו – רק ריח חריף, שגרם לנו סחרחורת.

לתוך חור החבית היו תוקעים צינור של גומי, מושכים קצת לתוך הפה, יורקים וממהרים להכניס את הצינור לבקבוק, העומד מוכן על הרצפה; והיין מבעבע ועובר מן החבית לבקבוקים המצטברים מסביב.

היין לא עניין אותנו אבל מיץ-הענבים הטרי, הקודם ליין, היה נפלא והכנתו העסיקה אותנו לא מעט: בתוך ארגז-עץ חזק היו נתונות כמה כברות של חוטי-ברזל, קלושות וצפופות יותר, ומעל לכולן רשת-עץ חזקה. לתוכן היו שופכים את סלי-הענבים, והדורך בענבים היה אחי הבכור; רגליו הארוכות היו, כפי הניראה, מתאימות ביותר לעבודה זו, ואנו היינו מלווים את הכנותיו במתיחות רבה. לראשונה היה נוטל את ציפורניו, לאחר זה היה רוחץ רגליו במים חמים, מסתבן, ומתקרצף, מנגב, ומשמן אותן בשמן-זית – ממש כאשר ייעשה לחלקי-מכונה חשובה, המתכוננת לפעול. את מכנסיו הישנות והמכובסות יפה היה מפשיל ממעל לברכיו (מכנסיים קצרות עוד לא היו נהוגות אזי), ובכוונה רבה, וביראת-קודש, היה נכנס לארגז המלא ענבים, ואז החלה הדריכה. אנו הבטנו עליו בהערצה: שעות על שעות נעו רגליו באותו קצב, ללא-ליאות, ולאט, לאט, האדימו רגליו. המיץ ניתז על בגדיו, ובגרשו מעליו את הזבובים נתלכלכו גם פניו באדום; וכך היה נע תחתיו, אדום כולו, והיה מטיל עלינו אימה באפלולית המרתף.

המיץ היה נוזל בזרזיף דק לתוך גיגיות, שעמדו מסביב, מלאות מיץ אדום שריח חמצמץ עלה ממנו, ואנו דולים ספלים-ספלים ומריקים לפינו. פתאום היה אחי קופץ מתוך הארגז, כשד, רץ אל הברז ושוטף מעליו את האודם ואת אפלולית-המרתף, ושוב היה כאחד מאיתנו.

במרתף היתה אצטבא מיוחדת לכדי-החלב הערביים, כדי-חרס שחורים, שתחתית שלהם דקה, ובה היינו מבשלים את חלב-הפרות שלנו לשמנת צהובה ודחוסה. לאורך הקיר, על הרצפה, עמדו ג'ארות [כדי-חרס] גדולות מלאות דבש-אזוב ודבש-תפוזים, הכל לפי העונה, וערימות-ערימות של מסגרות מלאות דונג, מן הכוורות שבחצר.

בבוא הבציר היינו מורידים למרתף את הכדים הנמוכים, העגולים והכרסתניים, שתוכם מזוגג זיגוג קשה ואדום, והיינו ממלאים ריבת-ענבים, זו הריבה השחורה הכבדה, שהיינו רודים אותה בחורף גושים-גושים שחורים ומסוכרים; חוטי-ברזל דקים היו מתוחים מקצה אחד של המרתף עד קצהו השני, ממש מתחת לתקרתו, שהיתה עשוייה קורות-עץ עבות, שתי-וערב; ועל חוטים אלה היינו תולים בסוף הקיץ את אחרוני ענבי המוסקאט הלבן, אשכולות-אשכולות של ענבר שהיו משתמרים כל חודשי-החורף, על טעמם ועל בושמם. בפינה אחת היו מסודרים שורות-שורות של פטישים, משורים, מזמרות גדולות וקטנות וריח ברזל קר נדף מהן.

ליד הכניסה שבמרתף עמדה מערכת-גיגיות-נחושת עצומה: שש במיספר, למן הגדולה – שהכילה את כל כביסת המשפחה – ועד לקטנטונת, כולה לבנה, אשר שימשה ללישת בצק-הלחם. מערכת-גיגיות זו היתה משמשת לנו מעין קסילופון, או עוגב. במקל-חזרן היינו מקישים עליהן והיינו מוציאים מקירבן צלילים דקים ועבים, ולפעמים היינו מצרפים אליהם את קולנו בזמר שהבאנו מבית-הספר. הדוד היה לו באס מדהים, וכשהיה מגיע תורו, היתה אמא צועקת מעל המרפסת:

אבל אוי למי שסרח וזכה פעם לעונש: באישון-לילה היה מושלך למרתף זה.

ואני זכיתי בו פעם אחת ויחידה: הושלכתי בעצם הלילה למבוא. הדלת נסגרה, המפתח השמיע חריקה, והדלת נעולה.

הירידה למרתף היתה עשוייה אדמת חמרה פשוטה ועליה נשתטחתי לכל אורכי: טחב וריח-יין עלה מעמקי המרתף, וחשיכה גדולה וקור ירדו עליי. בכיתי זמן רב, התייפחתי עד לאפיסת כוחות והשתתקתי; ופתאום, מבלי משים, נגעה רגלי בגיגית אחת והיא השמיעה צליל רך, נגעתי בה שוב, והתחלתי מזמזמת בלאט, לעצמי, איזה זמר מתוק אשר עלה מתוך גרוני, מתוך חזי, מכל יישותי. חלצתי את הסנדל והקישותי בו בגיגית, ושרתי משהו לא ידוע, משהו שלא שמעתי מעודי, שעלה לפתע, חם וצלול, לאחר הבכי. מצאתי עוד גיגית בחשיכה והתחלתי "לנגן", לשיר וללוות עצמי.

וככל שהעיזותי להרים את קולי יותר ויותר – כן הרגשתי שהנני מתקרבת לסליחה הגדולה, ושקולי נשמע במרומים, ובמרומי-הבית. המרתף נתמלא קול זמר עז ורם; כל קרביי נשתפכו בו. ליוויתי את עצמי בדוד ובגיגית הקטנטונת. הבאס השתפך לתוך הצלילים הדקים של הגיגית הקטנטונת, חסד גדול ירד עליי – – – ולא שמעתי בהיפתח דלת המרתף – – – שתי זרועות חמות הקיפוני, הרימוני ונשאוני למעלה, כשאני רדומה-למחצה.

נכתב: 1968 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1902-1905 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 29.11.1968. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 74, ושב ונדפס ב"אסתר ראב / כל הפרוזה" עמ' 92.

שמרנו על ה"כרמ'ל" (הכרם הקטן), זה שהיה במרכזה של המושבה, עשרה דונם של גן-עדן, וכנראה שליבו של אבא לא נתן לעוקרו. כשהיה נפתח השער ל"כרמ'ל" – שם חיבה לכרם, הייתי נופלת כמו לתוך ים של ירק וצל, ממש שוחה בו. שתי שקמות עתיקות-יומין שנמצאו במקום זה עם בואו של אבא לפתח-תקווה, נשמרו בקנאות רבה ונכללו ב"כרמ'ל", תאנות מסועפות וייתכן שגם הן עמדו שם כבר לפני נטיעת הכרם – הכרם היה נטוע כולו מוסקאט שחור, מוסקאט לבן (זה כבר לא קיים בכלל בארץ) והעיקר "איזבלה", וביידיש קראו להם "איזאבעלער", קשה לתאר את בושמו וטעמו של זן זה – מאוחר ולאחרונה מצאו אותו בכרם שברחוב ביל"ו, שהיה כולו מזן זה. היה בו מריח הדבש והפלפל, מעורבים בריח-שושנים – הוא היה מאחר להבשיל והיה בו מריח סתיו בחוץ-לארץ – כאילו טעם גשם –

והתאנות גדולות, סמירנאיות, נדמה שאבא הרכיב אותן לכאלה, לבנות גדולות, אחת בלבד היתה ממלאה את פיך מיץ ובושם של מסטיק, והשחורות היה בהן ריח ערבי, בהחלט.

בכרם זה תפש אחי הבכור את הגנב היהודי הראשון בפתח-תקווה, את "אברהמל'ה גנעב", כך קראו לו, והוא דווקא בן משפחה מכובדת – כשהוא ממלא סל ענקי מתנובת הכרם. הם נאבקו, שני בני פתח-תקווה, והגנב נשך את אחי בחזה.

מקומו של הכרמ'ל היה בין השוק הישן לרחבת פינסקר. זמן רב עוד עמדה שם שקמה אחת, וכעת גם זו נעקרה, ומר בטון מולך ללא גבול.

נכתב: ראשית שנת 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1903-1910 לערך. זהו אחד ממחזור של שלושה סיפורים-ציורים קצרים: "השוורים" ו"הכרמ'ל" – שניהם "לפרסום", ועוד דף אחד, "לא לפרסום", שקראתי לו בשם: "שני מחזרים". הסיפור נדפס ב"אסתר ראב / כל הפרוזה" עמ' 95.

מהבית ברחוב רוטשילד עלינו דרך השוק הגדול, תוך שאני מספר החלקה שהיתה הכרם של יהודה ראב, לפי הסיפור של אסתר, ועל הקפה שבו היה יושב אברהם שפירא לפני-הצהריים, מעשן נרגילה, שותה קפה מפינג'אן ומשוחח עם שכניה הערבים של פתח-תקווה, שראו בו מעין שֵייך של המושבה. הגענו לפינת המזרחית-דרומית של הרחובות שטמפפר ופינסקר, מול כיכר (גן) המייסדים, שהיתה הזווית הדרומית-מזרחית של החלקה שבה נחרש התלם הראשון.

מיקומו המדוייק: הזווית שבין רחוב שטמפפר ורחוב פינסקר, וממנה כמה עשרות צעדים צפונה ברחוב פינסקר, ובקו ישר מזרחה, מקביל לרחוב שטמפפר, עד בניין המשטרה לערך.

המלבן הזה הוא החלקה של התלם הראשון. החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

על פינת הרחובות אין שום ציון לתלם הראשון – אבל יש לוח מתכת, אחד מיני רבים מסוגו, המציין שכאן היה מועדון של בית"ר. רק במושבה ששוכחת את עברה, כמו פתח-תקווה, יכול להתרחש דבר אבסורדי שכזה, והוא מסמל את הבורות השוררת בעיר לגבי כל הקשור בעברה.

אנחנו נכנסים פנימה מהמבואה הפנימית מול כיכר המייסדים בבניין של משפחת מיכאל שפירא (אחיו הגדול של אברהם שפירא) ויצחק-הירש שפירא, ושם עומדים על חלקת אדמה שממנה, מבין כל המוסכים והבניינים ועצי האיקליפטוס, המאוחרים-יחסית, ניתן לראות מזרחה עד מעבר לרחוב בר-כוכבא, לכיון המשטרה. ואני קורא את התיאור הנרגש והמדוייק מעמד התלם הראשון על פי ספר זיכרונותיו של יהודה ראב (בן עזר) "התלם הראשון", עמ' 63.

"התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [היה אז בן 20]. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום [1930] את המושבה, ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו. בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: 'אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'.

הקלטה של תיאור המעמד מפי יהודה ראב, על גבי תקליט בקולו-הוא, משנת 1943, במלאת 65 שנה לחריש התלם הראשון, מצוייה גם בידי מוזיאון פתח-תקווה, על גבי תקליטור שאליו צירפתי גם את אסתר ראב קוראת את שירה "לאב", במלאת 50 שנה לעלותו על אדמת פתח-תקווה.

בשנת 2008 התתעוררה הוועדה לשימור אתרים בפתח תקווה יחד עם גופים אחרים כדי לציין מלאת 130 שנה לייסוד המושבה. הם עשו זאת, בין השאר, על-ידי לוחית מתכת לציון חפירת הבאר הראשונה סמוך למקומה ההיסטורי, בפינה הדרומית-מערבית של כיכר המייסדים, אך מבלי להזכיר במילה אחת את מי שחפר את הבאר הראשונה, יהודה ראב בן עזר. אפילו לא פנו להתייעץ עם המשפחה לשם כך, ובוודאי שאיש מן הבורים ועמי הארצות שקבעו את השלט ה"היסטורי" לא קרא את "התלם הראשון" שבו מופיע מפי יהודה ראב סיפור חפירת הבאר.

כמו כן מילאו את כיכר המייסדים בפסלי אבן מכוערים של ארבעה או חמישה רוכבים על סוסים, והרוכבים נראים כמו יהודים עבדקנים מימי הביניים, וזאת לפי הבלדה על יואל משה סלומון ושלושת רעיו שכתב יורם טהרלב, והיא המקור ההיסטורי היחיד שהיה ידוע לחבורת הבורים ועמי הארצות בפתח תקווה, שאיש מהם אינו יודע לאמיתה את ההיסטוריה של ראשית המושבה.

לשיא הגיע הדבר במאבק על הנצחת התלם הראשון. מאבק מכוער שכל עיקרו היה ניסיון למנוע מיהודה ראב את ציון זכותו כחורש התלם הראשון, וזאת מהיותו צעיר המתיישבים ומנוסה מנעוריו בעבודת האדמה. המקום לאנדרטה נקבע בפינה הצפונית-מזרחית של כיכר המייסדים, ושם, על רקע של פסל של סוס אבן ומחרשת ברזל, עתיד להיקבע השלט הבא, וזאת לאחר מאבק מר עם הבורים ועמי הארצות:

כאן, במקום זה, ו' חנוכה, ל' כסלו שנת תרל"ט, דצמבר 1878, יומיים לאחר רדת הגשמים הראשונים, התאספה קבוצה ממייסדי המושבה, לבצע את החריש והזריעה הראשונים.

נעיצת המחרשה לביצוע התלם הראשון נפלה בגורלו של יהודה ראב, אחריו אחזו במחרשה דוד מאיר גוטמן, יהושע שטמפפר, דוד רגנר, נתן גרינגרט, ואליעזר ראב, אביו של יהודה.

יהושע שטמפפר, בתפסו במחרשה, התרגש ופרץ בבכי ואמר: "אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו, משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה."

למעשה נחרש התלם הראשון לא בנקודה הזו אלא כמאתיים מטר צפונה, בקו אווירי ניצב לרחוב פינסקר, מקביל לרחוב שטמפפר, ומגיע עד מקום בניין המשטרה כיום. כך מספר יהודה ראב בספרו "התלם הראשון", וכך הראה בשעתו בנו של יהודה, אלעזר בן עזר ראב – לבנו עמנואל בן עזר ראב, נכדו של יהודה – על דרך-עפר או שביל שיצא מרחוב פינסקר מזרחה בנקודה הזו ואמר לו שכאן, לפי מה שנמסר לו מאביו יהודה – נחרש התלם הראשון.

מאחר שכל ה"מונומנטים ההיסטוריים" רוכזו בכיכר המייסדים המחודשת לתפארת הכיעור, לא היה טעם להפריד ממנה את ציון התלם הראשון ולתיתו במקומו המדוייק כמאתיים מטר צפונה משם, במדרכה ברחוב פינסקר.

הבית בנוי על מקום ביתו של זרח ברנט, לימים הבית של פינסון. מגגו היה אפשר לראות את התפרסותה של פתח-תקווה מן המרכז ולכל עבר, לפי התקופות ההיסטוריות. עדיין בשנת 1978, כאשר לצורך סרט על ראשיתה של פתח-תקווה, שעשה נדב לויתן – עלינו על גג הבית ושם צילמו אותי מתאר את המושבה מראשיתה ומכל ארבע רוחות השמיים.

היום, כ-26 שנים מאוחר יותר, מתברר שהעיר פתח-תקווה כה גדלה בשטחה הבנוי ובגובה בנייניה, שכמעט אין רואים תוואי קרקע של מקום היסטורי כלשהו, לבד מהסביבה הקרובה של כיכר המייסדים. הסוללה של מצלמת הווידאו נגמרת, והמשך הסיור, שבו אני כמעט שלא סותם פי לרגע, כבר לא מונצח אלא נרשם בלבד.

אני מספר, לצד צפון, על הביצה, הירקון והירקונים, טחנת הקמח של שייך אבו-רבח, הכפר הערבי פרוכיה, אזור התע"ש של רמת-השרון, שבו ניצב עדיין ביתו הדו-קומתי של שייך שאקר אבו-קישק, התגלגלות ההתקפה על פתח-תקווה במאי 1921, תחנת הרכבת, בית הקברות, רחוב פינסקר, בית רוזוב, הוטל רבינוביץ של הפועלים שבו התגורר פרק-זמן גם ברנר. וממשיך ומספר לצד מערב ודרום-מערב פרקים מתולדות המושבה ומהדרכים מיפו אליה, בחורף דרך החולות וגבעות הכורכר של ואדי אל-עָסָל הוא גיא-הדבש (בני-ברק), ובקיץ בכביש התורכי הישן שיוצאים אליו צפונה מרחוב פינסקר ומשם ממשיכים במקביל לגדה הדרומית של הירקון. ועוד דרך היתה "טאריק אל-שוואכת", דרך השקתות, מהאזור הדרומי ביותר של רחוב רוטשילד, דרך הפרדסים, אזור שנקרא בשם חורזרזור, קינו של הזמיר, דרך האזור של כפר ענא, קריית אונו כיום, עד ליפו. ומפתח-תקווה מזרחה, לכיוון שכם.

הצטלבות הרחובות פינסקר ושטמפפר, באזור כיכר המייסדים, ומשם רחוב חובבי ציון, הם מרכזה וראשיתה ההיסטורית של המושבה, עם אחוזת לחמן מצד מזרח של כיכר המייסדים, היכן שמאחור ניצב שריד ליקב, והפינה הצפונית-דרומית היתה תחנת האוטובוסים של "איחוד רגב" לתל-אביב. מדובר כמובן בתקופות שונות.

אנחנו יורדים מהבניין הגבוה וחוצים את כיכר המייסדים. משתתפי הסיור יושבים על ספסל האבן הסהרוני שמול הברזייה לזכר הבאר הראשונה. ואני מספר, בהסתמכי בעיקר על "התלם הראשון" אך גם ממקורות אחרים:

המשלחת הראשונה לבדיקת הקרקע, זו של סלים קאסאר, קרוב לירקון, היתה כנראה בראשית יולי 1878, תמוז תרל"ח, השתתפו בה רק דוד מאיר גוטמן, יואל-משה סלומון וזכרי אפנדי, סוכנו של טאיאן. לבסוף קנו ראשונה את הקרקע של סלים קאסאר. הכוללת את "כיכר המייסדים" והשדה של התלם הראשון. לא מן הנמנע שהיו יותר ממשלחת אחת באותו קיץ.

לפי עדות יהושע שטמפפר, קניית הקרקע נעשתה ביפו בערב ראש-חודש מנחם-אב תרל"ח. יום א' באב חל ביום רביעי, 31 ביולי 1878. כלומר הקנייה נעשתה יום לפני כן, ביום שלישי, שנאמר בו "פעמיים כי טוב," והוא יום כ"ט בתמוז תרל"ח, 30 ביולי 1878.

לפי עדות שטמפפר, הוא הגיע ליפו רק ביום שלישי, י"ב באלול תרל"ח, 10 בספטמבר 1878, כדי להשגיח על העבודות הראשונות של חפירת הבאר ובניית הבתים בנחלה החדשה, פתח-תקווה.

סביר להניח כי לתקופת החגים חזרו שטמפפר וחבריו, בהם גם מיכל לייב כ"ץ, מיפו או כבר גם מהנחלה החדשה בפתח-תקווה, למשפחותיהם בירושלים. חג שמחת תורה חל בשנת תרל"ט בשבת, כ"ב בתשרי. ורק אחרי החגים של שנת תרל"ט, כלומר, אחרי יום ראשון, כ"ג בתשרי תרל"ט, 20 באוקטובר 1878 – הגיעו ראשוני המתיישבים למקום המיועד לחפירת הבאר בנחלה החדשה, באחוזת קאסאר. לפי יהודה ראב הם היו רק שניים: שטמפפר וגוטמן. הם בנו סוכה והחלו או המשיכו לידה בחפירת הבאר בעזרת קבלנים ערבים, ונתקעו.

בסוף חודש תשרי תרל"ט, כנראה ביום ראשון, ל' בתשרי, 27 באוקטובר 1878, ירד יהודה ראב מירושלים ליפו, וכבר באותו יום או למחרת יצא יהודה מיפו לפתח-תקווה בראש שיירת חמורים עם ציוד ובלוויית חג' סלאמה, שמונה על ידי שטמפפר ומיכל לייב כ"ץ לשומר הנחלה החדשה. יהודה הגיע למקום הבאר (כיכר המייסדים) ב-28 באוקטובר 1878, שהיה יום שני, א' חשוון תרל"ט, או אולי יומיים-שלושה קודם.

החפירה נמשכה כשבועיים, על פי יהודה ראב, עד שנמצאו מים. במקום אחר בספרו "התלם הראשון" הוא אומר שהחפירה נמשכה חודשיים, והכוונה כנראה שהמשיכו להעמיק ולשכלל ולתמוך את הבאר גם לאחר שנמצאו המים הראשונים.

שאיבת המים מהבאר הראשונה החלה אפוא לערך ביום שלישי, ט"ז בחשוון תרל"ט, 12 בנובמבר 1878. כלומר, באמצע חשוון תרל"ט, באמצע נובמבר 1878, ורק אז יכלו להגיע למקום מתיישבים נוספים, שחלקם כבר חיכו ביפו. לכן הקביעה שחריש התלם הראשון היתה בז' חשוון תרל"ט, (3 בנובמבר 1878), עוד בטרם נמצאו המים בבאר – אינה מתקבלת על הדעת. תאריך ז' בחשוון מתאים בדוחק למציאת המים בבאר הראשונה.

חשוב להדגיש, למי שאינו בקיא בחקלאות, כי מי הבאר שימשו לשתייה בלבד, לאדם ולבהמה, אך לא להשקאת השדות. הפלחה היתה תלוייה כולה בגשמים, ואין קשר של השקאה בין חפירת הבאר לחריש התלם הראשון.

אני מסביר את הסיבות לנטישת המושבה בשנת השמיטה, תרמ"ב, 1881/1882 – ובהן המצב הבריאותי, הכלכלי, הביטחוני, ובייחוד היעדר ההיתר מצד הרבים הירושלמיים לעבד את האדמה בשנת השמיטה, עד כי נאלצו להחכיר אותה לערבים.

ומספר גם כיצד לפני שנים לא רבות, כאשר בנו מחדש את כיכר המייסדים, הצבעתי בביטחון על מקום הבאר, המכוסה גגון פח, צמוד צפונית למבנה של מוניות "המקדים", וכיצד ביקשתי לקרוא לי כאשר יפתחו אותה, וכיצד פתחו ומילאו אותה עפר וקברו אותה בו-ביום, וכשאני הוזעקתי לבוא מתל-אביב – ראיתי רק שרידים של עיגול האבנים, והבור היה מלא אדמה. ואולם לדעתי היא עדיין קבורה תחת הבטון, מרחק מטרים אחדים מזרחה-צפונה מהברזייה העלובה שהוקמה לזכרה.

ואני ממשיך ומספר את סיפור הבידואית היפה שהתאבדה בבאר, לפני ביקורו של יהודה בל"ג בעומר של קיץ תרמ"ב, כלומר י"ח באייר, 7 במאי 1882, "התלם הראשון", עמ' 84-85. אין טעם לחזור כאן על הסיפור כולו.

במהלך הסיור אני נשאל בשתי סוגיות, האחת – פתח-תקווה והעלייה הראשונה, והשנייה – מידת האמינות של הבלדה היפה על יואל-משה-סלומון ורעיו שכתב יורם טהר-לב, ואשר על פיה מלמדים את סיפור ראשיתה של המושבה.

באשר לסוגייה הראשונה אני מביא כאן את שני נוסחיה של רשימתי שנדפסה ב"ידיעות אחרונות" במלאת 125 שנה לתלם הראשון.

[לפרסם ב"ידיעות אחרונות" ביום חמישי, ו' חנוכה, 25.12.03,

שזה בדיוק 125 שנה לתלם הראשון באדמת פתח-תקווה]

ביום ד' חנוכה תרל"ט, שלהי 1878, ירד הגשם הראשון בכמות זעומה, אף על פי כן החליטו מייסדי פתח-תקווה לצאת לחריש ולזריעה. יומיים לאחר רדת הגשם, ביום ו' חנוכה לפני 125 שנה – רתמו את השוורים ויצאו לחריש הראשון, שעליו כתב לאחר 80 שנה דוד בן-גוריון: "המדינה לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך."

על מעמד התלם העברי הראשון מספר סבי יהודה בן עזר (ראב) בספרו "התלם הראשון": "התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [היה אז בן 20]. יצאנו לשדה, שמקומו נקבע צפונה מן הכביש לחיפה החוצה כיום [1930] את המושבה, ומזרחה מרחוב פינסקר של עכשיו. בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים. ר' דוד גוטמן נתכבד הראשון, ובעזרתי הלך אחרי המחרשה כשכולם מלווים אותו. השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: 'אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'.

עודי זוכר כיצד בליל הסדר האחרון בחייו, בפסח 1948, קם סבי שהיה כבן תשעים ואמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מֶלַבֶּס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה," וכאן צעק בקול רם: "חלום חיי התגשם. שהחיינו קיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!" – ובל"ג בעומר תש"ח, שבועיים לאחר שחזה בהקמת המדינה, נחה דעתו ושקע בתרדמת הנצח.

אז מהיכן צצה שנת 1882 ולא 1878 כשנת ראשית העלייה הראשונה?

שותפים לכך במשך הדורות היו פרנסי ראשון-לציון, שעשו הכול כדי לקחת את כתר הראשונות מפתח-תקווה, וחברו אליהם היסטוריונים שלא יכלו להתמודד עם העובדה שהעלייה הראשונה החלה לפני הפרעות של שנת 1881, ונבעה מרצונם של יהודים לעלות לארץ-ישראל ולכונן בה מושבה חקלאית עברית ותחילתה של יישות לאומית – ולא בגלל רדיפות ופרעות. עולי הונגריה שהיו במייסדי פתח-תקווה הושפעו בין השאר מההתעוררות הלאומית בהונגריה ומהאמניציפציה שניתנה בה ליהודים באותה תקופה.

הנזק של קביעת 1882 כראשית העלייה הראשונה הוא שכאשר חוזרים על כך בתוכניות הלימודים בבתי-הספר, לומדים הילדים שאבות-אבותיהם לא החלו שבים ארצה מרצונם החופשי ומתוך אמונה לאומית ודתית עמוקה, אלא רק לאחר שבעטו בהם וגירשו אותם מאירופה. וכי אלמלא הפרעות של שנת 1881 ואילך – היו העולים לארץ-ישראל נשארים בשקט ובשלווה בארצות מזרח-אירופה, לפחות עד השואה.

בשעתו התראיין ראש העיר ראשון-לציון, מאיר ניצן, לתוכנית "הכל דיבורים" (1.1.2002), והודה כי שנת 1882, המתנוססת שנים רבות על כל הבקבוקים של יקבי "כרמל מזרחי" – היא תאריך מטעה שאין לו אחיזה במציאות. ראשון-לציון נוסדה ב-1882 כמושבת פלחה (בעקבות הניסיון החקלאי של פתח-תקווה). ואילו נטיעות הכרמים וחסות הברון רוטשילד באו בשנים מאוחרות יותר, שבמהלכן נוסד היקב. מייסדי ראשון-לציון הגזימו בקביעת תאריך ייסוד היקב כדי להקדים, לדברי ניצן, את תאריך נטיעות הגפנים ליין, ולקצר בכך את שנות העורלה שבהן הבציר אסור לפי ההלכה היהודית.

יש כנראה לאנשי ראשון ניסיון בקביעת תאריכים מדומים.

הרשימה הודפסה בקיצורי עריכה ב"ידיעות אחרונות" ביום 28.12.2003

ביום ד' חנוכה תרל"ט, שלהי 1878, ירד הגשם הראשון בכמות זעומה, ובכל זאת – בו' חנוכה, לפני 125 שנים וכמה ימים, רתמו מייסדי פתח-תקווה את השוורים ויצאו לחריש הראשון, שעליו כתב לאחר 80 שנה דוד בן-גוריון: "מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך."

על אותו מעמד כתב סבי יהודה בן עזר (ראב) בספרו "התלם הראשון": "התאספנו: דוד גוטמן, דוד רגנר, נתן גרינגארט, אבי אליעזר ראב, יהושע שטמפפר ואנוכי – הצעיר שבחבורה [בן 20] … בתור חקלאי מנוסה בנעוריו, נפל הגורל עליי לנעוץ את המחרשה הראשונה ולמתוח את התלם הראשון. מתחתי כמה תלמים לשם הכנת המענית ולאחר כך התחילו הכיבודים ... השני לכבוד היה ר' יהושע שטמפפר, אשר בתופסו במחרשה נתרגש ופרץ בבכי, ויאמר בערך כך: 'אשרינו שזכינו לכך, היותנו מהלכים אחרי התלם הראשון שחורשת מחרשה יהודית באדמת הנביאים, לאחר שנעדרנו מארץ אבותינו משך שנות הגלות הארוכה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. כולנו נרעדנו לשמע הדברים … לאחר זמן-מה התפזרו הנאספים ונשארנו רק אבי ואנוכי בשדה, להמשיך בעבודת החולין הרגילה."

עודי זוכר כיצד בליל הסדר האחרון בחייו, ב-1948, קם סבי בן ה-90 ואמר: "זכות גדולה היתה לי שאני, שזכיתי לחרוש את התלם הראשון באדמת מֶלַבֶּס ולראות בהיווסדה של המושבה העברית הראשונה, זוכה לשמוע באחרית ימיי על הקמתה של המדינה," וכאן צעק בקול רם: "חלום חיי התגשם. שהחיינו קיימנו והגיענו לזמן הזה. תחי מדינת ישראל!" בל"ג בעומר תש"ח, שבועיים לאחר שחזה בהקמת המדינה, הלך לעולמו.

פתח-תקווה נוסדה ב-1878 ע"י עולים חדשים, רובם יוצאי הונגריה. הם שהו פרק-זמן בירושלים עד שנמצאה האדמה המתאימה לקנייה בכספו של הגביר דוד גוטמן, אף הוא "עולה חדש" מהונגריה. יואל משה סלומון, היחיד מבין המייסדים שנולד בארץ, עזר בקנייה וחילץ את הגביר גוטמן מידי נוכלים בירושלים. אבל משום-מה נוהגים רבים לציין את 1882 כראשית העלייה הראשונה.

שותפים לכך במשך הדורות היו פרנסי ראשון-לציון, שרצו את כתר הראשונות לעצמם, וחברו אליהם היסטוריונים שהתקשו להתמודד עם העובדה שהעלייה הראשונה החלה לפני הפרעות של שנת 1881, ונבעה מרצונם של יהודים לעלות לארץ-ישראל ולכונן ראשית של יישות לאומית.

כאשר חוזרים על כך בתוכניות הלימודים בבתי-הספר, הדור הצעיר לומד שאבות-אבותיו לא החלו לשוב ארצה מרצונם החופשי ומתוך אמונה לאומית ודתית עמוקה, אלא רק לאחר שבעטו בהם וגירשו אותם מאירופה.

דרך אגב, לפני כשנתיים הסביר ראש עיריית ראשון-לציון, מאיר ניצן, בראיון רדיו, כי אפילו לתאריך 1882, המתנוסס על כל הבקבוקים של היקב המקומי מאז היווסדו, אין אחיזה במציאות. עירו קמה ב-1882 כמושבת פלחה, ואילו נטיעות הכרמים באו רק כעבור כמה שנים. ה"תיקון" נועד להקדים את תאריך הנטיעות, כדי לקצר את שנות העורלה שבהן הבציר אסור מן התורה. עינינו הרואות, יש שם ניסיון בקביעת תאריכים מדומים.

באשר לסוגייה השנייה, הציפורים, ומהי מידת האמת ההיסטורית שבבלדה של יורם טהר-לב? – אני ממליץ לקרוא בעיון את אחרית הדבר שלי למהדורה החדשה של "התלם הראשון" משנת 1988, בייחוד בעמודים 206-207, וכן את גירסתי לסיפור "הירקונים" ונאום הרופא היווני ד"ר מזוריקי, בספרי "פרשים על הירקון", 1989.

לדעתי ד"ר מזוריקי כלל לא הובא לנחלת טאיאן (שליד הירקון) או לנחלת קאסאר (שסביב לכיכר המייסדים) בקיץ תרל"ח, 1878, אלא כשנה מאוחר יותר, כאשר כבר נקנתה נחלת טאיאן מדרום לירקון וסמוך אליו, ובאו להתיישב עליה "הירקונים".

המייסדים הראשונים, שגרו כבר באזור "הגבעה", כיכר המייסדים, נחלת קאסאר – הביאו כנראה את הרופא היווני כדי להזהיר את "הירקונים", והוא אכן צדק במאה אחוז בתחזיתו הקשה.

ועוד אני מביא קטע מעניין מרשימתה של זהבה בן-דב (נינתו של יהושע שטמפפר) "124 שנים לקניית אדמת פתח-תקווה" שנדפסה בעיתון "הצופה" ביום 9.7.2002. והנה דבריה בסוף הרשימה:

הבלדה על הציפורים ושלושת המייסדים שנכתבה [כלומר, מקור הסיפור לשיר של יורם טהר-לב] על ידי נכדו של סלומון, לא נאמנה לעובדות ההיסטוריות. אגדת הציפורים האמיתית היא זו: אחיו של [יהושע] שטמפפר [הכוונה לאחיו הצעיר, מנחם-יהודה שטמפפר] שאל אותו: "מאין לקחת את העוז לקנות אדמה וליישב בה אנשים, למרות שהרופא היווני אמר שהמקום מלא מחלות ואפילו הציפורים לא באות?"

ענה לו שטמפפר: "כששמעתי את דברי הרופא, נזכרתי באגדה על רבי עקיבא וחכמים שראו את חורבן המקדש ושועלים מהלכים בו. חכמים בכו ורבי עקיבא מצחק. שאלוהו: "למה אתה מצחק?"

אמר להם: "אני מצחק כי כשם שהתגשמה נבואת החורבן כן תתגשם נבואת הגאולה. והנה בהפטרה כתוב: 'ראיתי ואין האדם וכל עוף השמיים נדדו." (ירמיהו ד', ב'). אין כאן ציפורים כי אין אדם. אנחנו נהיה האדם ובעקבותינו יבואו הציפורים."

[בן-דודי עמנואל בן עזר מוסיף כי לכתוב על "בציר הענבים" בארץ-ישראל המוסלמית של 1878 ובייחוד באיזור יפו – זוהי בורות גמורה שבאה לשרת רק את החרוז של "שלושת הרוכבים"!]

אהוד בן עזר: מתוך אחרית הדבר למהדורה החדשה

עיוות אחר שנכנס להיסטוריה של היישוב, לתוכניות הלימודים ולשירי-הזמר הוא עניין קנייתה של האדמה הראשונה בפתח-תקווה, נחלת קאסאר, ערבי נוצרי מיפו, בקיץ תרל"ח / 1878.

רמי יזרעאל מביא קטעים מיומנו של יואל משה סלומון, שמהם עולה כי במשלחת הראשונה, שיצאה לבדוק את אדמת הכפר אימלבס שעמדה למכירה, השתתפו רק שלושה אנשים: יואל משה סלומון עצמו, הרד"ג – הלא הוא ר' דוד גוטמן – ואדם ששמו זאכרי, או זכרי אפנדי, סוכנו או פקידו של הסוחר היפואי טייאן, בעל הנחלה הקרוייה על שמו, שאף היא נקנתה לימים בפתח-תקווה.

ביומן אין זכר ליהושע שטמפפר ולזרח ברנט, כגירסת עורכיו של ספר היובל [הראשון, משנת 1929] בעמוד ט"ו. יואל משה סלומון, אומר יזרעאל, אף לא הזכיר ברמז את ד"ר מזוריקה, שאיים, כביכול, על שלושת הקונים לבל יעזו לרכוש את האדמה. ביומן גם אין שום ידיעה, שיואל משה סלומון נותר במשך כמה ימים לבדו בקרב הפלחים על-מנת לאמת את השמועות בעניין הקדחת, כמסופר בספר היובל [הנ"ל].

לבסוף נרכשה תחילה נחלתו של קאסאר, הלוא היא "הגבעה", "כיכר המייסדים" דהיום. רק בשנת 1879 נקנתה נחלת טייאן, והתיישבו עליה ה"ירקונים".

דברי-אמת ניכרים אפוא דווקא ביומנו המקורי של סלומון, שנשתמר בחלקו בכתב-ידו. בעל ההון היה ["העולה החדש"] דוד [מאיר] גוטמן, ולכן נדמה שסלומון שימש לו גם מתווך, בהיותו בן הארץ ומעורה בקרב תושביה. מכל מקום, הגביר גוטמן נכווה מאוד בניסיונות הרכישה הקודמים, כעדות יחיאל מיכל פינס במכתב משנת תרל"ט [1879] המובא בספר היובל [הנ"ל, וראה עמ' 207 ב"התלם הראשון"].

מניין צצה אפוא פרשת הרופא היווני, ד"ר מזוריקה, היוצא, כביכול, עם משלחת של קוני הקרקע ומזהיר אותם מפני הקדחת, כפי ש"תיעדו" אותה צאצאיו של יואל משה סלומון בספר היובל [הנ"ל]?

שמו של הרופא היווני, המזהיר את תושבי פתח-תקווה מפני הירקון, מופיע בכתבה של יעקב גולדמן, שנתפרסמה בשנת תרמ"ה / 1885. וכך כותב [רמי] יזרעאל:

"מתוך ההקדמה עולה שגולדמן הולך בתלם שבו הלכו כבר סלומון ופינס, בעיקר בכל הנוגע לתיאור פרשת הפולמוס החברתי. כקודמיו ראה גם גולדמן את תחילת הדרך בפרשת יריחו [ניסיון קניית אדמות שלא הצליח אך נתן למושבה את שמה, "מעמק עכור ל פתח-תקווה"] והאדיר את חלקו של סלומון. מכאן ואילך עומעם חלקו של גוטמן בכל פרשה. תיאורו הוא שהניח כנראה את היסוד למסורת הידועה על אזהרת הרופא היווני לשלושת הקונים, כפי שעוצבה לאחר מכן בידי טוביה סלומון בספר היובל (עמ' י"ז). כאן לראשונה מוזכר ד"ר מזוריקה, המזהיר את היושבים מפני הירקון, אלא שאצל גולדמן מדובר ב"ירקונים" [בשנת 1880] ואצל טוביה בשלושת המייסדים – – –

גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.

המייסדים, ובראשם גוטמן וסלומון, "הביאו ביוזמתם את ר"י ריבלין לפתח-תקוה, וזה ניסה לשכנע את החדשים, בעזרת הרופא ד"ר מזוריקי, לבל יקימו את בתיהם במקום הנגוע בקדחת."

[מתוך "התלם הראשון", מהדורת 1988, מתוך אחרית הדבר מאת אהוד בן עזר, עמ' 206-208. בהוצאת הספרייה הציונית. הערות השוליים והביבליוגראפיה המלאה מצויים בכרך עצמו ולא הובאו כאן.

יסלחו לי הסלפנים, הפטפטנים והבּוּרים – אבל רק מי שקורא או קרא את המהדורה החדשה של "התלם הראשון", עם המחקרים הנילווים לכרך הזה, יכול לדעת ולהבין לאשורם את תולדות פתח-תקווה].

עד כאן (לעיל, מלפני הקטע מן "התלם הראשון") היה סיפור הסיור שנערך בלב אזור ראשיתה של פתח-תקווה, ונמשך כשלוש שעות. רשמתי בתוכנית המקורית עוד כמה מקומות, וראשי פרקים למה שהתכוונתי לספר בהם, וזאת אעשה בפעמים אחרות:

דמותו של אברהם שפירא ומאורעות 1921 לפי ספרי "ג'דע, סיפורו של שומר המושבה".

מצבות גיבורי 1921. סנדר חדד. יהודה ראב. אסתר ראב. משפחת פסקל. הסיפור על לורט פסקל ואסתר ראב.. אהוד בן עזר "ב פתח-תקווה אחרת".

יהודה ראב על דאוד אבו-יוסף וכיצד לימד אותו כאן לעשות אמבוש, וכן השימו עצמם כמתים כאשר הותקפו מכיוון גבעת העדשים על ידי רוכבים בידואים. (חלק סיפרתי מגג הבניין הגבוה).

1894-1897 – פתח-תקווה. בבית אביה ואימה, יהודה ולאה ראב, בית חד-קומתי שעמד ברחוב פינסקר 21, נולדה אסתר ראב ב-25 באפריל 1894, אביב תרנ"ד (יום ד', י"ט בניסן. במקומות אחרים סיפרה שנולדה בפורים ולכן שמה אסתר), להוריה יהודה ולאה ראב (בן עזר).

אביה של אסתר, יהודה ראב (1948-1858), עלה לארץ-ישראל ב-1875, תרל"ה, (או 1876, תרל"ו), ולאחר שהות של שנתיים-שלוש בירושלים, היו יהודה ואביו אליעזר ראב במייסדי המושבה העברית הראשונה, פתח-תקווה, בשנת תרל"ח, 1878. ילדותה ונעוריה עברו עליה בבית האב, איכר חרוץ ואדם משכיל, שאותו העריצה כל ימיה: "הוא היה לא רק אבי הביולוגי אלא גם אבי הרוחני. היינו מבינים זה את זה בשתיקה."

הבית עמד על נחלתו של אליעזר-לזר ראב, אביהם של יהודה ומשה-שמואל. האחד הציער משה-שמואל ראב ומשפחתו המשיכו לגור בו במשך עשרות שנים.

1897-1901 – פתח-תקווה, רחוב רוטשילד. בבית חד-קומתי שכור של בן-ציון שאטיל. הבית נמצא בצד המערבי של המשך רחוב רוטשילד, צפונה לרחוב יפו (רחוב ז'בוטינסקי כיום), ומיקומו שלושה או ארבעה בתים מהפינה.

1901-1910 – פתח-תקווה, רחוב רוטשילד. הבית החדש, כמסופר לעיל.

1911-1913 – פתח-תקווה. הבית החד-קומתי ברחוב ביל"ו, שבו גר יהודה ראב עד יום מותו ב-1948. יהודה נאלץ למכור את ביתו ומשקו הגדול ברחוב רוטשילד ובנה את הבית ברחוב ביל"ו על חלקת אדמה שהגיעה עד רחוב פיק"א 7 (כיום 10). התקופה הכלכלית הקשה של יהודה ראב מקבילה גם לתקופה שבה הוציא את אסתר מהלימודים בבית ספר יק"א המעורב. אסתר גרה בבית עד ההליכה לדגניה, אבל חזרה אליו לסירוגין בימי מלחמת העולם הראשונה ועד אחרי מאורעות 1921. הבית וחלקת האדמה היו השלישיים מרחוב רוטשילד, בצד דרום, אחרי חלקותיהם של יטקובסקי וגולומב. רואים אותו בברור בתצלום אוויר ממטוס צבאי גרמני בשנת 1917.

תרמ"ב, 1881-1882– ושנת השמיטה השנייה, תרמ"ט, 1888-1889

שנתיים לאחר שנוסדה המושבה שלנו רכשו המייסדים קרקע נוספת ומכרו ממנה בחיפזון חלקות לאנשי ירושלים. הבעלות על מרבית החלקות במושבה הצעירה היתה מצוייה מעתה בידי אנשים שלא גרו ולא העלו בדעתם לגור בה.

בהשפעת השותפים החדשים נערכו בחירות לוועד הראשון של המושבה. זכות ההצבעה ניתנה לא רק לאלה היושבים בה ומעבדים את אדמתה אלא לכל מחזיקי החלקות. לירושלמים, שלא גרו במושבה, והחכירו את חלקותיהם לאריסים ערביים תמורת חלק מן היבול – היו בהצבעה קולות כמיספר החלקות שברשותם.

בוועד המושבה הנבחר נהפכו האיכרים-המייסדים למיעוט: רק שניים לעומת חמישה חברים שהתגוררו בירושלים. כך נזרע זרע ההרס של המושבה. מעתה נחתכו ענייניה על-פי המחלוקות והמריבות שבין בעלי החלקות שגרו בעיר הקודש, ועל-פי הנהגת רבניה הקנאיים האשכנזיים בראשות הרב יהושע ליב דיסקין. הרב דיסקין עלה לירושלים מבריסק בשנת הקמתה של המושבה, והיה למנהיג המחנה החרדי שהתנגד ליישוב הארץ. סביב חצרו התרכזו אנשי "כולל אונגארן", תקיפי החלוקה. אלה עסקו רק בלימוד תורה בישיבות, לא עבדו בעבודה יצרנית אלא חיו על חשבון התרומות של העם היהודי בגולה. כך נוצר פער של ממש בין הקונים החדשים לבין חבורת המייסדים של המושבה, שהיו אנשים דתיים אך מתונים בדיעותיהם.

שנת תרמ"ב, 1882-1881, היתה שנת השמיטה הראשונה במושבה העברית הראשונה והיחידה אז בארץ. רבני ירושלים האשכנזים, שהיו חרדים וקנאים לדת, ראו מלכתחילה את קניית החלקות במושבה כעניין הקשור רק במילוי מצוות התלויות בארץ, כתרומות ומעשרות, או בסידור פרנסה לעניים, הם לא ראו בה מפעל התיישבות לאומי. לכן לקראת השנה הרביעית לקיומה, שנת השמיטה, פסקו שיש להפקיר את השדות ואין רשות לשום איכר עברי לחרוש ולזרוע את אדמתו.

דעתם חייבה את כל האיכרים, שלרוע המזל רובם כמעט נואש מישיבתו במושבה בגלל כל הצרות שנפלו עליהם – החולים והחללים שהפילה המלריה, השטפונות, עול המיסים לממשלה התורכית, מות השוורים הדמשקאיים ששימשו לחריש הראשון, כשלון היבולים, התנכלויות השכנים הערבים והיעדר תמיכה לתשתית ציבורית – כביש ליפו או לרמלה, בית-מרקחת, בית-מרחץ, בית-ספר ובית-כנסת.

יהודה ראב וחבריו, שהיו אנשי-כפר עוד בטרם עלותם ארצה, ידעו כי לא תיתכן התיישבות חקלאית אם כל שנה שביעית יהא צורך להפקיר את השדות ולחזור לחיות בחסדי ה"חלוקה" – אבל הם היו במיעוט ודעתם לא נשמעה. המצוות שהיה בכוחם של הרבנים ותקיפי ה"כוללים" הירושלמיים לכפות על המתיישבים היו חזקות מחלום התחייה על שיבת העם להיות חופשי על אדמתו. ובכלל, חקלאות היתה לדעת הרבנים עניין ל"עראברס" ולא ליהודים, אלה צריכים ללמוד בישיבות ולהתפרנס מכספי התרומות הבאות מהגולה.

בירושלים החרדית נגזר דינה של המושבה הצעירה, שהלכה ונחרבה. השכנים הערבים עקבו בעיניים פקוחות אחר המתרחש בה. עוד קודם לכן עיבדו חלקות רבות של קוני-קרקע ירושלמיים, וגרמו לערעור מצב הביטחון במושבה הקטנה. לבעלי החלקות הירושלמיים, שקיבלו תמורת ההחכרה חלק מהיבול, לא היה איכפת שהמושבה פרוצה לכל גנב ושודד, ולעיתים הוא המעבד את אדמתם! עתה החלו השכנים האלה לפשוט בגלוי על השדות, על הרכוש, על הבתים שבעליהם עזבום ונמלטו בבהלה לירושלים. השממה ביישוב הקטן שבה לקדמותה, ועקבות המתיישבים החדשים נמחו כמעט כליל.

לקראת שנת השמיטה הבאה – תרמ"ט, 1889-1888, כבר התקיימו בארץ שמונה מושבות נוספות על מושבתנו שהתחדשה, והשאלה עמדה שוב במלוא חריפותה. איכרי המושבות, אנשים מסורתיים ברובם, ביקשו חוות דעת מהרבנים, כי לגבי רובם היתה זו שנת השמיטה הראשונה בארץ-ישראל.

הוויכוח התלקח בכל תוקפו. תנועת חובבי-ציון, שתמכה במושבות אחדות, והפטרון של מרבית המושבות, הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד, שהיה אדם דתי – חיפשו פתרון שלא ישבית את העבודה החקלאית למשך שנה ואף יותר, שהרי בשנת השמיטה אסור גם להכין את השדות לקראת השנה שאחריה.

רבני ירושלים החרדים, האשכנזים, ובראשם הרב יהושע לייב דיסקין והרב שמואל סלאנט, התנגדו נמרצות לכל תיקון או הקלה בדיני שנת השמיטה. מצידם, שתעבור החקלאות לידי הערבים, והמושבות תהיינה לשממה. ממילא הן מתחרות במימסד החרדי הירושלמי על תרומות העם היהודי בגולה. יהודים מוטב שילמדו בישיבות ובכוללים ולא יעסקו בעבודת האדמה.

רבני ירושלים הספרדים, ובראשם הראשון לציון הרב רפאל מאיר פאניז'ל, נטו דווקא למצוא פיתרון אך חששו לפעול לבדם. הופעל עליהם לחץ מצד הפחה של ירושלים, מוחמד רעוף, ששלח מכתב לרב פאניז'ל ובו הביע חשש שהשבתת החקלאות היהודית למשך שנה עלולה לגרום נזק להכנסות הממשלה התורכית ממיסים, ולכן ביקש מהרב הראשי הספרדי "למצוא אופן להרים המכשול הזה לפי הדת היהודית."

הפתרון אכן הושג אך הרחק מגבולות הארץ. ביוזמתו ובתרומותיו של הברון רוטשילד, ובהשפעת חובבי-ציון, פירסמו שלושה רבנים אשכנזים נודעים במזרח-אירופה – הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, הרב ישראל יהושע טרונק מקוטנא והרב שמואל זנוויל קלפפיש מווארשה – "היתר עבודה בשמיטה" בארץ-ישראל, שהיה כלול בו היתר מכירת קרקע לנוכרי, זאת אמנם לשדותיהם של יהודים עניים בלבד. לדעתם הצטרף באיגרת נפרדת אחד מגדולי הרבנים בדור ההוא, הרב יצחק אלחנן ספקטור מקובנה. כל זאת חרף התנגדותם העזה של רבני ירושלים האשכנזים.

אבל דווקא הפעם רבים מקרב האיכרים במושבות העלייה הראשונה, שהתרגלו לעבוד כפועלים אצל פקידות הברון, ששלטה במושבות, צידדו ברבנים הירושלמיים משום שאלה המשיכו להתעקש על קיום מצוות שנת שמיטה כהלכתה. [יש עדויות על איכרי מזכרת בתיה, היא עקרון, שדווקא דבקו בדתיותם בשנת השמיטה, וכן על איכרי גדרה, שנאלצו לבסוף לצאת לעבודה בלחץ פקידות הברון]. האיכרים, שאיבדו את עצמאותם ונעשו עצלים, קיוו לזכות בשנת שבתון ומנוחה "עלא חשב [שי"ן שמאלית] אל-בארון," על חשבון הברון. ואולם כוחו של הברון, באמצעות פקידיו במושבות, עמד לו להפר את עצת הבטלנים ולהעמיד גם בשאלת השמיטה את מפעל יישובה של ארץ-ישראל על יסוד איתן לדורי-דורות.

במכתבך העיתי "חדשות בן עזר", גיליון 377 (מיום 11.9.08), פרק שמונה-עשר "הירקונים" [מתוך ספרך "פרשים על הירקון", 1989], הערה לקוראים, עמ' 25 – ציינת שהבלדה שרקם יורם טהר-לב "אינה אלא צ'יזבט!" ושעל פי הבלדה מלמדים את תולדות ייסודה של פתח תקווה.

במסגרת תחקיר שאני עורך אודות הירקונים ניסיתי, בין השאר, לבדוק גם את מקורות סיפור התרשמותו של הד"ר מזראקי ופסיקתו, ואני נאלץ לחלוק על דעתך.

סיפור זה מופיע לראשונה, למיטב ידיעתי, בחיבורו של יעקב גאלדמאן, "שאר ישוב" בשנתון "האסיף", כרך ראשון בעריכת נ' סוקולוב ווארשא 1884. בעמ' 137 נכתבו הדברים הללו: "ובשנת תר"ם [...] ואחרי עבור ימי החורף אמרו בני האגודה [=הירקונים] לבנות בתים למושב, ויביאו את הרופא היותר גדול בציון – 'אזראייקע' היוני שמו – אל הנחלה, למען יורם המקום אשר שמה יטהר האויר" וכו'

בספר יובל החמישים של פתח תקוה (תרפ"ט), עמ' מ"ד נכתבו הדברים הבאים: "אז הציע לפניהם [=הירקונים] סלומון שאם הוא וחבריו חשודים בעיניהם בהנאה פרטית – יפנו אל ראש הרופאים בירושלים, הוא הד"ר מזוריקה היוני, והוא ימסור להם את תוצאות חקירתו את הסביבה [ההדגשה שלי] למען ידעו דבר. הצעתו של סלומון נתקבלה אך אהה – כי ניצח השטן."

משפט זה מאשר את שנכתב בספר היובל, עמ' י"ז ולפיו: "אז פנו לשם יתר בטחון אל הרופא היוני המפורסם בעת ההיא, ד"ר מזוריקה, ויזמינוהו לבוא ולחקור את מצבה האקלימי של סביבת אמלבש". בהמשך נמסר כי המייסדים הגיעו עם הרופא למקום ולאחר פרק זמן "סיים הרופא את תוצאות חקירתו ונסתלק לו" ואת מסקנותיו מסר לחבורה.

אם כן, לפי המקורות הללו, יורם טהר לב לא צ'יזבט לנו צ'יזבאט והד"ר הנכבד – מזראקי [ניקופוריי או אחיו קרליאמו? לא הצלחתי לברר] ביקר פעמיים בפתח תקוה; בפעם הראשונה בתרל"ח ובפעם השנייה בתר"ם, או בתרמ"א, ובשני המקרים נדחו המלצותיו.

א. מונטיפיורי היה סר אך לא שר (השר הוא המצאת המשורר ורבים אחרים).

ב. ז"ד ליבונטין אכן היה מייסד ראשון לציון בהיותו יו"ר "ועד חלוצי יסוד המעלה". אך ראשון לציון לא היתה מושבת הביל"ויים, למרות שהצטרפו אליה אנשי תנועת ביל"ו. את התואר מושבת הביל"ויים יש לשמור לגדרה.

ג. מבלי לנקוט עמדה בשאלה האם פתח-תקווה היא בכורת העלייה הראשונה אם לאו, ברצוני להסב תשומת הלב לכך שבספר העלייה הראשונה, כרך ב' בעריכת מ' אליאב וח' הראל, ירושלים תשמ"ב הובאו מקורות לא מעטים מאת אנשי פתח תקוה כגון: י"מ סלומון, יהושע שטמפפר, א"ל פרומקין ועוד.

ואף על פי כן יורם טהר-לב כתב צ'יזבאט, אמנם יפה,

שאחרת לא היו יודעים כלום על תולדות פתח-תקווה!

אני מתפלא עליך שאינך מרגיש שעדויותיך רק מחזקות את הגירסה שד"ר מזוריקי הובא ליירא את הירקונים בשנת 1880 לערך, ולא היה במשלחת ההזוייה שרקם יורם טהר-לב מעדויות שונות, שאותן צירף יחד בחוסר אחריות היסטורי, ובעצמו הוסיף "אולי זו אגדה".

ב"התלם הראשון" של יהודה ראב, שהוא לדעת חוקרים רציניים אחת העדויות המוסמכות ביותר לראשיתה של פתח תקווה, אין מוזכר כלל ד"ר מזוריקי. ובעצם ספרו נכתב כדי לתקן הרבה שיבושים שקיימים בספר היובל של שנת 1929, כפי שאתה יודע שהרי צילמת את הערותיו בעותק המקורי של ספר היובל, המצוי בידי. אני חוזר ואומר שהביקור בהרכב של כל הארבעה האלה יחד עם ד"ר מזוריקי בקיץ תרל"ח, 1878 – לא היה ולא נברא!

אגב, זו פעם ראשונה אני שומע את הגירסה שד"ר מזוריקי הובא לפתח-תקווה בראשיתה פעמיים! – שהרי ממך נפשך – אם בא פעם ראשונה, ואזהרתו לא נתקיימה, מה היה להם לפתח-תקוואים להביאו פעם שנייה[!] כדי להפחיד באמצעותו את ה"ירקונים"? – הלא בצדק יכלו אלה לומר להם שנבואתו ה"ראשונה" לא נתקיימה!

אמנם, נכון, המייסדים התכוונו תחילה, בקיץ 1878, לקנות את נחלת טאיאן שעל גדת הירקון הדרומית, ולא הצליחו, ולכן קנו, למזלם, את נחלת קאסאר, היא "הגבעה", אזור כיכר המייסדים המרוחק מהירקון; ורק מאוחר יותר הרחיבו ורכשו גם את מרביתה של נחלת טאיאן, שאליה הגיעו להתיישב ה"ירקונים".

ליתר ביטחון אני חוזר ומביא לפניך את הפרק המפורט יותר שאותו כבר הבאתי בחוברת הזו. [ר' פרק 6 לעיל].

א. נראה לי שהביטוי "השר מונטיפיורי" הוא ביטוי היסטורי שגור ביותר עוד לפני השיר היפה של יורם גאון. אולי אני טועה, אבל לא נראה לי שהיהודים בארץ בתקופת ביקוריו בה קראו למונטיפיורי סֶר!

ב. אינני חושב שיש להשמיט מראשון לציון את התואר "מושבת הביל"ויים" שבו היא מתגדרת, ובצדק, כל השנים. וכך גם מספר עליה סבי יהודה בזיכרונותיו, כיצד התרשם מקבוצת הביל"וים שבאו אליה.

ג. "ספר העלייה הראשונה" של יד יצחק בן צבי הוא שערורייה אחת גדולה. אינני יודע באיזו מקריות הוזכרו שם אחדים ממייסדי פתח-תקווה, אבל כאשר הודיעו ברבים על תיכנון הספר, ופנו לציבור בבקשה לשלוח להם מסמכים ומקורות, כתבתי להם והצעתי את כל החומר המתועד המקורי והבלעדי-בחלקו שיש בידי על תולדות פתח-תקווה, וענו לי שפתח-תקווה אינה שייכת לעלייה הראשונה וכי הם מקבלים לספר העלייה הראשונה מקורות ועדויות רק משנת 1882 ואילך! אפילו כתבתי על כך בשעתו בפומבי! אז על תנסה להחליק את המחדל שלהם – כי הם אלה שנתנו ידם המדעית האקדמית להדרתה של פתח תקווה מן העלייה הראשונה!

ובהרבה תודה על עיסוקך המסור בתולדות פתח-תקווה,

מדוע ללכת כל כך רחוק [גיליון 386 של "חדשות בן עזר"], והרי את התשובה נתן המחבר בעצמו.

האמן (משורר, סופר, מחזאי, פזמונאי, צייר...) נעזר בהיסטוריה אבל לא כותב היסטוריה.

ובאשר לבלדה על קום פתח-תקוה מתוודה המחבר למפרע (ובחזותו את ויכוחינו): "כתבתי אותו בצורה של אגדה בה שילבתי למעשה שני סיפורים שונים – אחד על הסיור לקראת קניית אדמות פתח תקוה בחברת ד"ר מזרקי והשני על ישיבתו של סלומון לבדו בכפר הערבי במשך ימים אחדים." (ראיון עם ירון לונדון בהקדמה לספרו לאוהבים את האביב, משרד הבטחון ההוצאה לאור 1981).

ובהקשר זה לא נצא נקיים אם לא נאמר עוד, שדוקא ההיסטוריונים ואפילו השחקנים העיקריים במעשה, הם החלוקים בדיעותיהם והם המביאים עובדות חלוקות, ומה לנו להלין על פזמונאי שלא התיימר ולא חטא ולא טען לכתיבת היסטוריה.

אהוד: בדבריי ציינתי, כפי שגם אמר לי יורם טהר-לב בעל-פה, שכבר בבלדה עצמה כתב את המילים "אולי זו אגדה." הבעייה איננה בבלדה היפה, השירית, הספרותית, הלגיטימית מכל קנה-מידה שהוא, שיורם כתב. הבעייה היא שהבורות כל-כך שלטת עד שמערכת החינוך בבתי הספר, כלומר כותבי ספרי הלימוד וכמובן גם המורות, קיבלו את הבלדה כמקור המוסמך היחיד ללמוד ממנו על תולדות פתח-תקווה, ואפילו הממונים על הצבת הפסלים המכוערים בכיכר המייסדים אינם יודעים כנראה על תולדות ראשיתה של המושבה יותר מהכתוב בבלדה הבידיונית הזו. זה כאילו היו לומדים את תולדות מלחמת השחרור רק לפי "מגש הכסף" של אלתרמן ומבלי להתייחס להיסטוריה של אותה תקופה. אבל אולי בעוד שנים גם תולדות מלחמת השחרור תישכחנה, ויישארו רק השירים, ובייחוד המולחנים. וה"אליהו הכהנים" של העתיד ישתמשו בהם כבנקודת מוצא לספֵּר את קורותינו במשולב בתולדות הזמר העברי.

ברצוני להוסיף על הכתבה שפורסמה בעיתונך בתאריך 7.10.08 בעניין ד"ר מזאראקי.

בירושלים חיו שני אחים רופאים: הבכור ד"ר ניקופורי מזאראקי ואחיו ד"ר קרלמו מזאראקי. רבים טעו לחשוב שהם היו אב ובנו. שני האחים עבדו בבית החולים היווני וכן ב"משגב לדך". בספרות נקראו האחים מזאראקי, מזוריקי ועוד כהנה וכהנה שמות מוזרים.

3. סבי, הרב חיים מיכל מיכלין שהיה מזכיר ומנהל בית החולים "משגב לדך" במשך למעלה מארבעים שנה . ראה 'דואר היום', ארכיון הציוני המרכזי A435/48 . (סבי הכיר את שני האחים מזאראקי).

בימים אלה לפני 130 שנה חפר יהודה ראב את הבאר הראשונה בכיכר המייסדים בפתח תקווה

בסוף חודש תשרי תרל"ט, כנראה ביום ראשון, ל' בתשרי, 27 באוקטובר 1878, ירד יהודה ראב מירושלים ליפו, וכבר באותו יום או למחרת יצא יהודה מיפו לפתח-תקווה בראש שיירת חמורים עם ציוד ובלוויית חג' סלאמה, שמונה על ידי שטמפפר ומיכל לייב כ"ץ לשומר הנחלה החדשה. יהודה הגיע למקום הבאר (כיכר המייסדים) ב-28 באוקטובר 1878, שהיה יום שני, א' חשוון תרל"ט, או אולי יומיים-שלושה קודם.

"ברוך הבא לפתח-תקווה!" קידמו ר' דוד מאיר גוטמן ויהושע שטמפפר את פני יהודה. "הגעת בזמן. אנחנו אובדי עצות."

"הקבלנים הערבים הפסיקו את חפירת הבאר, כי לא מצאו מים בעומק שעליו סיכמנו בעת תחילת העבודה."

"יש לנו מורה טוב, אבל קצת יקר." אמר יהודה. "והוא ילמד אותנו לעשות במו-ידינו כל עבודה נחוצה."

וכך היה. עוד באותו יום השיל יהודה מעל רגליו את הנעליים, ירד בחבל אל קרקעית הבאר והחל לחפור בה. ר' דוד ויהושע עזרו לו, בעמדם למעלה, בהעלאת דליי העפר באמצעות הגלגלת, ובריקונם. כאשר ראו הקבלנים הערבים כי היהודים ממשיכים לחפור את הבאר בכוחות עצמם, התפשרו על מחיר העבודה והסכימו להמשיך בה ככל שיידרש, הפעם כפועלים יומיים.

במשך שבועיים המשיך יהודה לרדת מדי יום אל קרקעית הבאר ולחפור בה, עד אשר נמצאו המים, בעומק של כעשרים וחמישה מטר. אותו יום היה יום חג לחבורת הגברים הקטנה שהתגוררה באוהל – ר' דוד, יהושע, יהודה (בן-דודו של יהושע), ומיכל ליב כ"ץ, כולם מיוצאי הונגריה. הפועלים הערבים ביקשו מיד מתנת-כסף נוספת על המוסכם עימם, "בקשיש", גמול מקובל, לדבריהם, לכל המביא את בשורת המים.

ר' דוד נהג בפועלים הערבים רוחב-לב, ובשכר זה יעצו הללו למתיישבים לשאוב את מי הבאר הראשונים, מי הבתולים – ולהביאם שי לנשותיהם, סגולה בדוקה ומקובלת להריון ולפריון.

[מתוך "פרשים על הירקון" לאהוד בן עזר המבוסס על "התלם הראשון" ליהודה ראב].

שאיבת המים מהבאר הראשונה החלה אפוא לערך ביום שלישי, ט"ז בחשוון תרל"ט, 12 בנובמבר 1878. כלומר, באמצע חשוון תרל"ט, באמצע נובמבר 1878, ורק אז יכלו להגיע למקום מתיישבים נוספים, שחלקם כבר חיכו ביפו. לכן הקביעה שחריש התלם הראשון היה בז' חשוון תרל"ט, (3 בנובמבר 1878), עוד בטרם נמצאו המים בבאר – אינה מתקבלת על הדעת. תאריך ז' בחשוון מתאים בדוחק למציאת המים בבאר הראשונה.

חשוב להדגיש, למי שאינו בקיא בחקלאות, כי מי הבאר שימשו לשתייה בלבד, לאדם ולבהמה, אך לא להשקאת השדות. הפלחה היתה תלוייה כולה בגשמים, ואין קשר של השקאה בין חפירת הבאר לחריש התלם הראשון באדמת פתח תקווה, חריש שנעשה מאוחר יותר באותה שנה בידי יהודה ראב, ואחריו חבורת המייסדים ואביו – ביום חמישי, ו' חנוכה תרל"ט, 26 בדצמבר 1878.

גם אליאב סוקר את פרשת הסכסוכים בקיץ תר"ם / 1880 בין "אנשי הגבעה", המייסדים, לבין ה"ירקונים", המבקשים להתיישב על גדות הירקון.

ומאחר שמעולם לא היתה ולא נבראה משלחת "חמישה רוכבים" מיפו לפתח תקווה בקיץ תרל"ח, 1878, לכן יהודה ראב, המונצח כיום גם הוא בשמו בפסל הרוכב על סוסו בכיכר המייסדים (מה שראוי לו בהחלט על פי חלקו בייסוד המושבה!) – מעולם לא היה אחד מ"חמשת הרוכבים" ההזויים האלה שבבלדה של יורם טהרלב. איש מפרנסי פתח-תקווה גם לא התייעץ איתנו בקשר ל"פסל הרוכב" של יהודה ראב, סבֵנוּ, ובקשר לכיתוב הלא-מדוייק הצמוד לו – וכל הדבר נודע לנו לראשונה רק אתמול בערב!

אהוד בן עזר: התואר "השר מונטיפיורי" היה קיים עוד בטרם כתב חיים חפר את שירו הנהדר

"השר משה מונטיפיורי"! – עוד תשובה ליוסי לנג

בגיליון 386 (22.9.08) ביקש ההיסטוריון ד"ר יוסי לנג לתקן טעויות אחדות שנפלו לדבריו בגיליונות המכתב העיתי:

"מונטיפיורי היה סֶר אך לא שר (השר הוא המצאת המשורר ורבים אחרים)."

באותו גיליון, 386, עניתי לו כי נראה לי שהביטוי "השר מונטיפיורי" הוא ביטוי היסטורי שגור ביותר עוד לפני השיר היפה של יורם גאון [כתב חיים חפר והלחין דובי זלצר]. "אולי אני טועה, אבל לא נראה לי שהיהודים בארץ בתקופת ביקוריו בה קראו למונטיפיורי סֶר!"

והנה קיבלתי מקרוב-משפחתי הרב יואל בן-נון את ספרו החדש "נס קיבוץ גלויות", שהוא מקראה דתית-ציונית מעניינת מאוד שמאגדת יחד תרבות עברית חילונית ודתית לדורותיה, וראוייה לדיון מיוחד, ובה מופיע בין השאר קטע מתוך "ספר מאה שנה" [לציונות] שיצא לאור בשנת 1938:

"הוא [מונטיפיורי] היה אל נכון מחולל הרעיון של ישוב חקלאי עברי בא"י. בסוף ספר המסע של יהודית אשתו אנו מוצאים 'העתקות קצרות ממכתבים רבים, שמועות ובשורות, אשר נדברו ונכתבו ונחקרו על דבר חנוך עבודתה אדמה, אשר בו יחונכו היושבים בארץ הקדושה, אשר קבץ השר מונטיפיורי בעת אשר הלך למסעו שם.'" (עמ' 151 בספרו של בן-נון).

אני משוכנע שאפשר למצוא עוד עשרות מובאות שקדמו לכתיבת השיר בידי חיים חפר ואשר בהן מכונה מונטיפיורי בפי היהודים "השר" ולא "סֶר". ולכן אני מתייחס קצת בחשדנות לתגליותיו ההיסטוריות של ד"ר יוסי לנג, גם כשהן נוגעות בעלייה הראשונה ובפתח תקווה.