| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 406
תל אביב, אור ליום חמישי, ה' בטבת תשס"ט, 1.1.2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה,
המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
2009: שנה אזרחית טובה לנמענינו ולעולם כולו!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז, מתוך המחזור "נגיעות" (50).
יעקב מרקוביץ: מחיי כילד בנווה-שלום.
אלישע פורת: שרקייה בדצמבר (שיר).
אהוד בן עזר: פרקים מתוך היומן: א. מסע הרצאות בסיני בחודש מאי 1974.
ב. טסתי שוב לסיני.
ג. עכשיו האש הזאת תתפשט ותשרוף את כל העיר! – חלומות משנת 1974.
נעמן כהן, שני שירים: לְכוּ בְּעִקְבוֹתָם. כֶּלֶב. (פרסום חוזר).
אורי הייטנר: א. הולכי דרך החשמונאים. ב. נרטיב שכולו שקר. ג. בגין טעה.
יוסי גמזו: עַל שְלֹשָה פִּשְעֵי עַזָּה.
עזרא דלומי: לעניין הגד"ש.
עמוס גלבוע: שלוש תובנות למבצע ברצועת עזה.
יהודה גור-אריה / שני שירים: עולם אחר. לקוח מועדף.
אהוד בן עזר: ממשלת גרוסמן, עוז ו-א.ב. יהושע.
"ארורים הרכים האוהבים": במאמר משנת 1913 מתפלמס יוסף חיים ברנר עם עיתון "הארץ" והאידיוטיזם המוסרי של שנת 2009.
ליאון גרשוביץ: מהי תנועת העבודה.
אסתר ראב: מתוך "כל הפרוזה": "ספר זיכרונות לשנת תר"ע 1909-1910",
אסתר הירדנית [ב].
רציתי לגדל זקן כמו סבא שלי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
ברגע האחרון: האומנם תידחנה הבחירות למועד מאוחר יותר?
* * *
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
הַצִּפֳּרִים מֵתוּ. הַמְּחוֹגִים יָבְשׁוּ.
מַה צּוֹעֵק שָׁם, אָבִי?
זֶה רַק רַעַשׁ
הַשְּׁתִיקָה, יַלְדִּי.
מתוך המחזור "נגיעות" (50)
* * *
יעקב מרקוביץ
מחיי כילד בנווה-שלום
נולדתי בשכונת נווה-שלום בפאתי יפו בשנת 1925 לאימי שרה ילידת חברון ולאבי נתנאל יליד צפת. ביתנו היה ברחוב פיינגולד, לא רחוק משפת הים. כאשר אבי קנה את הבית לא היתה בו צנרת מים ולכן דאג לחפירת באר בכניסה לחצר בעומק רב, כעשרים מטר, ומעליה הותקנה משאבה ידנית שקראנו לה "פּוֹמְפֶּה" או בערבית "טְרוּמְבָּה", וממנה שאבנו מים לכל הצרכים – בישול, כביסה. רחצה וכדומה.
גם חשמל לא היה בבתים. התאורה בערבים היתה במנורות-נפט והבישול ב"פרימוס" דולק-אש המוּזן בנפט. במקום מקרר היה ארגז-רוח שקראו לו באידיש "לוּפְטְשַאפְקֶה", שהיה תלוי על הקיר בחצר ליד הכניסה לדירתנו, ובו הוכנסו בערב מוצרי חלב ודברי אוכל אחרים, כדי שרוחות הלילה יקררו אותם.
התרחצתי ב"פַּיְלָה" – גיגית נחושת גדולה. היו מחממים את המים על הפרימוס במיכל, ושופכים את המים החמים לַפַּילה, ובתוכה התרחצנו – הילדים.
הרחובות היו מוארים בלילה במנורות נפט, ועובד-עירייה היה עולה בסולם אל העמודים מדי ערב כדי להדליק את המנורות המוצבות עליהם. לימים הותקנו על העמודים מנורות לוּקְס וגם אותן הדליקו מדי ערב כדי להאיר את הרחובות.
ברחובות לא היו כלי-רכב, והתחבורה היתה בכרכרות רתומות לסוסים. לכרכרה כזו קראו "חַנְטוּר", והסוסים שמשכו אותה היו עם פעמונים ליד ראשיהם. כילדים היינו נתלים על הציר מאחור, שחיבר את גלגלי הכרכרה הגדולים, ונוסעים כברת-דרך מבלי שהעגלון ירגיש. ילדים אחרים, שקינאו בנו, היו צועקים לעגלון: "אוּדְרוּבּ יַא עַרַבַּנְגִ'י!" – בערבית – "הי העגלון – תכה!" – והוא היה מצליף באוויר את השוט אחורנית ואנו קופצים מהציר ונמלטים.
בבוקר היו מגיעות פלחיות מהכפרים עם טס גדול על ראשן ועליו דברי חלב – "לַבַּנֶה" וגבינות, ומתיישבות על המדרכה עם רגליים מקופלות ומוכרות את מרכולתן ולעיתים מפזמות מנגינות ערביות.
לקראת פסח היה עובר ערבי וצועק, "וַיְסֶען קֶעסַאלַח!" – באידיש: "הלבנת סירים" כדי להכשירם לפסח. ובמהלך השנה היו עוברים גם ערבים משחיזי סכינים שהיה להם מכשיר השחזה שאותו הפעילו ברגל באמצעות גלגל גדול.
בבוקר השכם היינו שומעים את הקריאות "סַחְלָבּ סוּכּוֹן!" – כלומר, "סחלב חם" בערבית, ואבי או אחותי הגדולה היו יוצאים עם סיר וקונים סחלב ועליו קינמון וקוקוס גרוס. אהבנו מאוד את הסחלב לשתייה ואפילו לאכילה עם לחם, שאת פרוסותיו טבלנו בו.
ברחובות היו עוברים ערבים שמכרו משקאות קלים: "סוּס" ו"תָמָר הִינְדִי". המשקה נמצא בכד נחושת גדול שאותו נשא המוכר על גבו והיה מוזג ממנו לקונים בספלי נחושת, שאותם נשא בחגורתו. והיו מוכרים גם גלידה שעליה היה המוכר מכריז: "בּוּזָה יַא בּוּזָה!"
והיו מאכלים שונים שאותם מכרו ברחובות כמו "בּיסַאמֶן" – אפונה קלויה עם הגבעולים, או "קַאעַכּ וּבֵּד", כעך עם ביצה קשה. ברחוב היה גם בית קפה ערבי בו ישבו אפנדים ובטלנים על שרפרפים נמוכים, עישנו נרגילות ושיחקו שש-בש, כאשר ברקע מוזיקה ערבית ומנגינות שירים.
מוקד תשומת הלב והשמחה היה כאשר עבר נער ערבי עם תיבת נגינה וקרא: "סַנְדוּק אִיל עַזַ'אבּ!" – היינו, "תיבת הקסם". היתה זו תיבת עץ מוארכת שאותה הניח על רגלי-עץ ולאורכה חורים שניתן לצפות דרכם לתוך התיבה. בתיבה היה גליל סרט מצוייר, והנער היה שר ומסובב בידו את הידית, שסובבה את הגליל – ותוך כדי כך היה מספר על הנסיכה היפה, הסוס הלבן, וככה משלב סיפור בערבית על התמונות שראו עינינו. התשלום בסוף היה בפרוטות, ופעם גם שילמתי בביצה קשה כי לא היו לי פרוטות.
בבוקר השכם היה רועה ערבי עובר עם עדר עיזים וקורא: "חַלבּ, חלבּ!" – ואימי יוצאת עם סיר ומצביעה על עז, שאותה חלב הרועה אל כלי, מזג לכלי שבידי אימי וקיבל את שכרו.
באותם הימים לא היו לוחות מודעות לפרסום מוצרים ואת מלאכת הפרסום עשה כרוז יהודי שקראו לו שייע – איש גבה-קומה בשיעור של כשני מטר, ובעל קול אדיר שנשמע למרחוק. שייע היה צועד ברחוב כאשר על גופו, מלפנים ומאחור – לוחות קרטון ועליהם באותיות גדולות פרסום המוצרים, אך הוא היה מוסיף בקולו הגבוה הסבר, ולרוב בצורה מבדחת. לדוגמה, היה מוצר שנקרא "אֶקְס-לַקְס", דמוי שוקולד, ושהיה משלשל. הכרוז היה קורא באידיש:
"אֶקְס-לַקְס אַ גוּטֶע זַאך, מְעֶסְט אַבִּיסְל מְמַכְט אַסַאך!" – שתירגומו: "אקס-לקס הוא דבר טוב, אוכלים קצת ועושים הרבה," ובאידיש לשון נופל על לשון. ועל כך היה חוזר כל זמן צעידתו ברחובות.
כאשר הגעתי לגיל שלוש לקחו אותי הוריי למירון כדי לערוך לי "חאלאקה", היינו – תספורת ראשונה. הייתי ילד מתולתל. במירון היה "שישו ושמחו" כי התקופה היתה ל"ג בעומר. שם, ליד קבר בר-יוחאי, רקדו ושרו, ואבי הרכיב אותי על כתפיו ורקד עימי. לאחר הריקוד גזזו לי את התלתלים ואבי חילק "משקה". לתוך האש שבערה זרקו סמרטוטים, ונרות דלקו בכל מקום. את התלתלים הגזוזים שמרה אימי שנים רבות. משם נסענו לצפת לבקר את סבתא – אם אבי.
באותה שנה התחלתי ללמוד ב"תלמוד תורה" ברחוב זרח ברנט, שהיה חדר מודרני כי לימדו בו גם חשבון ועברית בשפה העברית. המורה הראשון שלי שלימד אותי את האל"ף-בי"ת ולקרוא היה ר' אלתר, שאצבעותיו היו עקומות והחזיק ביניהן חוטר עץ שעימו הצביע על האות המתאימה, לדוגמה אמר: "קמץ אלף – אָ, קמץ בית – בָּ," והילדים חזרו על דבריו.
חשבון ועברית לימדו אדון כהן, אדון ויינשטיין ואדון שמחון.
דמות ציורית נוספת בנווה-שלום היה מי שקראו לו "דֶער פֶלְדשֶׁר", היינו החובש, שהיה למעשה ממלא תפקיד רופא. היתה לו מרפאה, וכאשר מישהו חלה, היה בא אליו לקבל טיפול או תרופה.
פעם לקחה אותי אימי אליו להוצאת שן חלב. היו לו כפות ידיים כמו צבת. שימוש נפוץ היה אצלו ב"כוסות-רוח" וב"עלוקות". ילד שהשתעל, השכיב אותו על הספה והצמיד כוסות-רוח לגבו. היו כאלה ששם להם עלוקות שימצצו דם ממקום נגוע. פעם אחרת לקחה אותי אחותי אליו כדי שיטפטף לי טיפות-עיניים. הוא אמר לה לשבת, השכיב אותי בגבי על ברכיה ואמר לה להחזיק חזק בידיי ובגופי כדי שלא אזוז בעת שיטפטף לי את טיפות העיניים. אחותי התרשלה כנראה וחטפה ממנו סטירה מצלצלת שאותה זכרה כל חייה.
לאחותי היתה חברה טובה, ערבייה, ששמה היה חַרְבִּיֶה. היא היתה מבקרת בביתם וחרביה ביקרה בביתנו, וכשנסעה לנבי רובין הביאה מתנה לאחותי חרוזי זכוכית שנמכרו שם. יום אחד ביקרה אחותי את חברתה בביתה וראתה דגל שחור תלוי על בית המשפחה. לשאלתה השיבה החברה כי תלו את הדגל בגלל הכרזת בלפור על מדינת היהודים. זה "דגל של בלפור," אמרה.
ביתנו היה בית פתוח אליו באו תימהונים שאימא נתנה להם כוס קפה או ארוחה כי היו דלים ורעבים. אחד מהם קראו לו "משה דער משיגינער", היינו – משה המשוגע. הוא היה חייל בצבא הצאר הרוסי. כשהיה נכנס לביתנו היה מצדיע – לחולצתו היו צמודים כמה פקקי-מתכת של בקבוקי יין, ולטענתו אלה אותות הצטיינות שקיבל. לעיתים היה לוקח את המטאטא בביתנו, משעין אותו כרובה על שכמו וצועד בחצר ביתנו הלוך ושוב תוך השמעת פקודות ברוסית. אחר-כך היה זוכה לכוס קפה מהביל.
היתה אישה שקראנו לה "בְּרָכָה דִי לַנְגֶע". היא היתה גבוהה מאוד. בעלה זרק אותה מביתם עם מיטלטליה, וכאשר שמע זאת אבי הוא שלח אותה עם עגלון וכרכרה לאסוף את המטלטלים ומשך תקופה מסויימת איכסן אותה בביתנו כבת-משפחה.
והיה "הֶרְשַלֶע דער עַאטַאל", היינו – הרשלה הסבל, שהיה הולך לשוק ושם פוגש נשים שקנו מצרכים ומילאו סלים ועוזר להן ונושא את הסלים לביתן, תמורת תשלום. תמיד הלך עם כרית מיוחדת על הכתפיים, כמנהג הסבלים. וגם הוא היה מבאי-ביתנו וזכה מאימי בחיוך, בכוס קפה ולעיתים בארוחה. מדי פעם היה אומר כי נמאסו עליו החיים והוא רוצה למות. אימי היתה מבינה את הרמז ונותנת לו ארוחה שהרגיעה אותו. פעם אמר שהוא הולך להטביע עצמו בים. כעבור שעה-שעתיים הלכה אחת מאחיותיי לטייל על שפת הים וראתה אותו שוכב על החולות בנעימים, ושאלה אותו:
"הרשלע, הרי הלכת להטביע עצמך?!"
והשיב לה: "נכון, אך המים היו קרים."
מלבד התימהונים היו באים אלינו ידידים וביניהם "אַבְרֹם דֶער שְׁפִּילֶער", היינו – "אברהם המנגן", שהיה מנגן על כלי נגינה שונים – כינור, חליל וחצוצרה. וחברו לנגינה היה אלתר, שגם הוא היה נגן, ומתופף. שניהם היו מנגנים בחתונות ובשמחות של יהודים ושל ערבים. הם דיברו ערבית שוטפת, והוזמנו לשמחות של ערבים בכפריהם, כשהם לבושים כערבים עם תרבוש וכדומה, והיו גם ישנים שם בעת הצורך. הם ידעו וניגנו את כל המנגינות הערביות.
אחת לשנה היו הערבים חוגגים את חגיגת נבי רובין. יוצאים ממסגד חסן בק ביפו עם גמלים מקושטים ועם דגלים שונים, ובראש התהלוכה צועדים אברֹם ואלתר לבושים כערבים ומנגנים מנגינות ערביות. כאשר התהלוכה הגיעה ליד ביתנו בדרכה לנבי רובין, החלו השניים לנגן "אנו באנו ארצה" – אימי היתה יוצאת מהחצר לרחוב ומנפנפת להם בחיוך. הערבים היו משתוממים לשמע המנגינה, כה שונה, ומביטים בתימהון זה אל זה...
והיה יהודי זקן ותלמיד חכם שהיה בא לביתנו לשתות ספל קפה והיה שם ידו על ראשי ומברך אותי – (והברכה אכן הועילה). קראנו לו ר' אברם.
כאמור, אבי נולד בצפת ואביו היה שען וקראו לו "איצ'ה-מאיר זֵייגֶער מַאכֶר", היינו – "יצחק-מאיר השען", וגם אבי למד ממנו והיה לשען. בשנת 1907 פתח ביפו חנות לשעונים ולתכשיטים ברחוב אסקנדר-עווד, לימים בוטרוס, אשר ליד בית המימשל התורכי ("הסאראיה"). לאחר הקמת מגדל השעון, הוא שדאג לתקינות השעונים במגדל ולדיוקם, וכאשר גירשו התורכים את תושבי יפו היהודים בשנת 1917, הרשה לו המושל התורכי להישאר ביפו, בנווה-שלום, כדי שיטפל בשעונים שבמגדל השעון.
הוא היה בין חמישים בעלי-הבתים הראשונים של שכונת נווה-צדק – השכונה היהודית הראשונה בפאתי יפו, ומשם עבר מאוחר יותר לנווה-שלום. בשבתות היה חוזר מדי פעם עם אורחים שהתפללו בבית הכנסת, ושלא היה להם היכן לאכול – וזאת כמנהג "הכנסת אורחים". כמו כן נהג לתת הלוואות לנזקקים ללא ריבית, תמורת עירבון.
אימי סיפרה כי לחנותו של אבי היה מגיע אדם לבוש כבדואי שהתחזה לבדואי אף כי היה יהודי, ובידו שעון גדול, בא כמי שרוצה לתקנו. ובמקום שמותחים את הקפיץ היה אבי מכניס פתק מגולל שעליו היו רשומים דברים. האיש היה איש-קשר ל"ניל"י" – קבוצת הריגול שהקים אהרון אהרונסון בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
אחזור להווי החברתי בשכונת נווה-שלום. כמו בקהילות אחרות, נפוצה האמונה ב"עין הרע" ולפיה בעל עין-הרע יכול לגרום למזל רע או למחלה לזולת. אמצעי ההגנה בפניה היו קמיעות שונים בצורת כף יד ועוד. כדי לבטל השפעת עין הרע על ילד נחמד או על ילדה מפותחת היו אומרים באידיש: "קיינהוּרֵע!" – היינו, בלי עין הרע.
ר' אברם הזקן, שאותו הזכרתי, לימד את אימי לומר כמה משפטים ביידיש נגד עין הרע, ואלה הם, כפי שאני זוכר:
דְרַיי וַייבֶּר זִיצְן אַף אֵין שְׁטֵיין
אֵינֶה זוֹגְט יָא אוּנְד אֵינֶה זוֹגְט נֵיין
דִי דְרִיטֶה זוֹגְט פוּן וַאנֶן סְהָאט גֶקוּמֶן דָארְט זול דֹאס אַוֶוגֶען
אִין וואַלְקן אִיז דוֹ דְרַיי שְׁפַּאלְטֶן.
דָארט הָאט דַיְין גוּטֶע-אויג זיך בהָאלְטֶן
תרגום: שלוש נשים יושבות על אבן אחת, אחת אומרת "כן" ואחת אומרת "לא" והשלישית אומרת מאין שבאה לשם היא תחזור. בעננים ישנם שלושה סדקים שם התחבאה (ונעלמה) העין הרעה (שעזבה אותך).
ולאחר דברים אלה פיהקה אימי פיהוק עמוק כסימן שהסירה את עין הרע ממני.
אסתפק בסיפורים אלה מחיי כילד בנווה-שלום.
הסיפור זכה בפרס השופטים בקובץ הסיפורים "אנשים בתל-אביב זוכרים", מיבחר סיפורי חיים של גימלאים, שיצא לאור בשנת 2008 מטעם עמותת "כֹּח לגימלאים". הספר הוא פרי יוזמתו של יושב ראש סיעת הגימלאים במועצת עיריית תל-אביב מר נתן וולוך, שפנה לציבור הגימלאים לשלוח סיפורי חיים לפרסום בספר. עריכת הספר נעשתה בידי הסופר שמאי גולן, שהיה גם יו"ר ועדת השיפוט לפרסים ולציונים לשבח, ועימו הסופר אהוד בן עזר. יועץ ההפקה היה גדעון פוקרד. עותקים של הספר ניתן לרכוש בעמותת "כֹח לגימלאים", דיזנגוף 9, תל אביב, טל. 03-6201464, פקס 03-6201304.
בגיליונות הבאים נביא (זאת כמובן לאחר קבלת רשות מהמשתתפים) סיפורים נוספים מבין 44 הכלולים בספר, שאיננו רק ספר נוסטלגיה ארצישראלית על תל אביב בראשיתה אלא מיבחר סיפורי חיים של גימלאים החיים בה, אשר חלק ניכר מהם עבר את נוראות מלחמת העולם השנייה באירופה, שרד, עלה לארץ והתערה בה באורח מעורר התפעלות.
* * *
אלישע פורת
שרקייה בדצמבר
הַשַׁרְקִיָה בְּדֶצֶמְבֶּר, יְבֵשָׁה וְדוֹקְרָנִית,
מְטִילָה עֲלָי, כְּמוֹ בֶּאֱגְרוֹף,
אֶת הַנִיחוֹחַ הַמָרִיר שֶׁל
אַקָצְיָת-הַמְשׂוּכוֹת הַצְהוּבָּה.
וּבְנֵרוֹת הַבְּרוֹשׁ הִיא מְפַרָעַת
אֶת פִּרְחֵי הַחֲבַלְבָּל הַמַסְגִילִים.
אֲנִי הוֹזֶה בַּפַּרְדֵסִים הָעֲזוּבִים
שֶׁל נְעוּרָי: כַּפּוֹת תָמָר
שָׁחוֹת בַּרוּחַ הֶעָזָה, מֵעַל
בְּרֵיכוֹת סְדוּקוֹת וּבַּיקוֹת נְטוּשׁוֹת.
וּבָמֶרְחַק, בַּבֹּהַק הַכָּחוֹל וְהַנוֹצֵץ,
מַעֲשֵׁנוֹת תַחֲנָת-הַכֹּחַ מַעֲלוֹת
אֶת עֲשָׁנָן, שֶׁנַד לָאוֹפָקִים.
אֲנִי צוֹפֶה אֶל אֲרוּבּוֹת-הַגֹבָה,
וְרוֹאֶה שָׁם בִּמְטוּשְׁטַשׁ אֶת
קְהָל שְׁנוֹתָי: חוֹמֵק וּמִתְפָּזֵר,
פּוֹקֵעַ בְּיְבוֹשֶׁת הַשַׁרְקִיָה וְאָץ
לְהִסְתָלֵק, לַחֲמוֹק אֶל הַכָּרְמֶל.
בְּדֶצֶמְבֶּר הַצַח, הַסַךְ וּמְנָחֵם
אֶת הַפְּצָעִים שֶׁל יַלְדוּתִי.
* * *
אהוד בן עזר
פרקים מתוך היומן
א. מסע הרצאות בסיני בחודש מאי 1974
במסגרת שירות המילואים במפקדת קצין חינוך ראשי
תל-אביב. 28.5.74. ז' בסיון תשל"ד. יום שלישי. חזרתי מסיני ביום ראשון, ה-26.5, עייף קצת. אנסה לתאר את הנסיעה בראשי פרקים.
יום ה. 23.5.74
לפני-הצהריים יצאתי לשדה התעופה בלוד, לאחר שחזרתי מאוחר בלילה מחיפה בערב הקודם, לאחר ההרצאה [בקיבוץ עין המפרץ]. הייתי מצוייד, כרגיל – תרמיל גב. שק שינה. מכתבייה צבאית וכל התרופות והאבזרים שאולי אהיה זקוק להם, כולל מצפן, פנס כיס, תחבושת אישית, אולר, טרנזיסטור, מכשירי כתיבה, כלי עישון ובגדים להחלפה. במטוס נורד צרפתי, ששימש בשעתו להצנחת צנחנים, טסתי לבלוזה. בשדה התעופה ראיתי את מטוסו של קיסינג'ר ממריא לדמשק. וכן אחד ממטוסי התובלה הענקיים של צבא ארה"ב, הגאלאקסיי. הטיסה נמשכה כשעה. עימי נסע עוד מרצה, גדעון נאור, ובבואנו לבלוזה החליפו בינינו וחיפשו את הסופר גדעון בן עזר, כך נכתב במכתב ההפנייה של גדוד 89, בו שהיתי כל הימים האלה. בשעת הטיסה נכנסתי לתא הטייסים והתבוננתי בהם תוך כדי עבודה. המטוס מרעיש נורא. כמו שלושים דה-שבו ביחד, צליל של פח.
לקחו אותי למאו"ג של הגדוד ושם חיכיתי עד הערב באפס מעשה. נחתי קצת. לפנות ערב הסיע אותי מ"פ נחמד, איש מילואים (כולם אנשי מילואים) בשם ישראל לנקודת תצפית של כוחותינו על סעיף מכביש בלוזה-קנטרה. יושבי התצפית מנו כשישה או שמונה איש. כולם ישנים באוהל אחד. אליהם נילווה טרקטוריסט אזרחי הדומה באופן מדהים ליורם גאון גם בהליכותיו ובדיבורו.
הצגתי עצמי בקצרה והנחתי לשיחה לקלוח בצורת שאלות ותשובות. כיבדתי אותם בשוקולד שהבאתי עימי. שוחחנו שעה ארוכה. בעיקר על זכותנו על הארץ והשאלה הערבית ועניין הדת היהודית. מאוחר יותר הלכתי לישון.
לפני כן הראה לי אחד השומרים מכשיר מופלא, תוצרת רוסית, דומני ט.ל.ס. שמו, והוא משקפת לילה כבדה, המרכזת את אור הכוכבים, ואפשר לראות בה בחשיכה תמונה המזכירה קטעים בסרטי שחור-לבן של פליני. בייחוד נחרטה בזיכרוני דמות כורסה בודדת שניצבה על גבעת התצפית, וניראתה במכשיר. וכשמכוונים אותו לעבר הכוכבים, יוצא מן הכוכבים עזי האור כמין סילון של עשן על פני התמונה המצטיירת במשקפת. המכשיר מופעל על-ידי סוללה והוא רגיש מאוד. ביום יש לסוגרו היטב, אחת יישרף תוכו מעוצמת האור. הוא מופעל כאשר גבת העין נצמדת אליו באמצעות מפוח זעיר שנקב במרכזו, וזאת כניראה כדי לשמור על כך שהמכשיר יהיה תמיד סגור. הדלקת המכשיר באמצעות הסוללה, לזמן קצר, מספיקה להפעלתו במשך חמש דקות לאחר מכן. והוא כבד מאוד. ואפשר להרכיבו על מקלע כבד ולירות בו בלילה. החייל שהראה לי אותו סיפר כי בסוף המלחמה הם קיבלו מכשיר תצפית קטן אשר באפשרותו ניתן לגלות אם מסתכלים עליך במכשיר הרוסי הזה.
יום ו. 24.5.74
בבוקר העירוני ישני האוהל, בעודי בשק השינה, עם כוס קפה ופרוסת עוגה. כך המנהג אצלם – מי שיוצא אותו יום לחופש מכין בבוקר את הקפה ומגיש למיטות, וכל מי שבא מהחופש מביא עימו עוגה.
התגלחתי ונסעתי עם מכונית למאו"ג, מפקדת הגדוד, על כביש בלוזה-רומני, קילומטרים אחדים מזרחה מבלוזה. סמל חינוך נחמד בשם מנחם קניגסברג, מהנדס גשרים במקצועו האזרחי, ליווה אותי במכונית נוחה עם נהג. נסעתי קודם לנקודת המחסום בכביש בלוזה-קנטרה, מול מחנה חיילי האו"ם, מנפאל הפרושים לאורך הקו. בכל מקום תצפית התבוננתי בחיילי האו"ם, המצוחצחים והעומדים במשמר עמידה צבאית ללא תזוזה, וכן הסתכלתי במשקפות, אלא שהנוף חדגוני מאוד – דיונות, שיחים, ופה ושם קבוצת תמרים.
ערכתי באוהל שיחה של כשעה עם חמישה איש. חזרתי על המתכונת בכל מקום – הצגתי עצמי כסופר, ועניתי לשאלות. שאלו שאלות על המצב הכלכלי של סופר, על הפצת ספרים, על יעל דיין, בן אמוץ, קישון, יונתן גפן וכדומה. השתדלתי לענות לפי הרמה, ללא אמירת דברים שאינני מאמין בהם, ועם זאת להיות מובן.
משם נסענו לרומני, ומרומני צפונה לעבר הים, דרך שעשיתיה על גבי החולות כאשר ב-68' הרציתי באיזור (אז בסיסי היה בקנטרה). על המקום בו ניצב אז צריף בטון אחד ותצפית חיילים, עומד עתה מעוז גדול וכינויו "אנטוניו". ישבנו בחדר האוכל, שהוא גם מיטבח, וניהלתי שיחה במשך כשעה. היה מעניין. אחר-כך אכלנו ארוחה מצויינת. מסתבר, הטובה ביותר בכל הסיור הזה – מרק עגבניות עם בשר ואורז. ומנה שנייה מנה ענקית של גולש טעים מבשר טרי, וצ'יפס וסאלאט ומלפפון חמוץ. ומשם המשכנו לאורך כביש החוף מערבה לכיוון פורט סעיד, אל המעוז שפיקד עליו מוטי אשכנזי במלחמת יום הכיפורים. אז היה שמו – בודאפשט, ועתה – מיורקה.
בדרך עברנו על פני המקום בו שהה במשך יומיים מארב הקומנדו המצרי שבא משפת הים והתמקם על הדרך. עקבות הקרב כמעט שאינם ניראים. רק כמה שוחות אישיות וארגזי טילי הסאגר. מצד שמאל, כלומר בכיוון דרום, משתרעות מלחות עצומות, אגמי וביצות מים מלוחים. חופיהם לבנים ממלח. והמים העומדים – צבעם אדום. והמראה מוזר ומרהיב. מצפון הים הכחול-ירקרק. הדרך במשטח החוף, חול מלוח שצבעו אפור. ואחר כך לובן המלח ואודם המים, בביצות ובאגמים.
הגענו למעוז. עליתי לתצפית וראיתי במשקפת את מחנה האו"ם, מערבה, ואת תצפית הצבא המצרי – מגדלי-תצפית, ורשתות גבוהות, של הסוואה. על פני החוף הקרוב עדיין היו פזורים כלי רכב אמפיביים, טנקים, של המצרים, עקבות התקפתם על המעוז, שנהדפה. כל המעוז היה כתוש בהפגזות. שכבות האבן קרועות ומפוררות. ושני תותחי נברון שלנו, קרועים ומופצצים בתוך בונקרים של בטון מזויין, כשלועיהם מופנים מערבה, אל המצרים. האנשים במעוז ניראו מוזנחים, מרושלים ועייפים. כאילו דבר לא השתנה מהתמונה עליה התריע מוטי אשכנזי לפני המלחמה. המפקד סבל מכאב-בטן עז. ישבנו בחדר האוכל – סככה עלובה בלי גג, והשיחה התנהלה איכשהו, היה עלינו לקצרה כדי לחזור בזמן למאו"ג. המעוז ענק במימדיו. ממש מבצר צלבני. עתה מקטינים אותו, הורסים את כל חלקו הדרומי-מזרחי, וכל השטח ניראה עיי הריסות.
אגב, בלב איזור הסאבחות מתנשא צוק חום, כמי תל מבצר עתיק, בדרך למעוז, בצד דרום. הצצתי במפה – שם המקום הוא קלעת אום מפרח. ודומני כי זה מבצר צלבני שפראוור מזכיר אותו בספרו על הצלבנים.
חזרנו למפקדת הגדוד, ומאוחר יותר הובילו אותי למחנה בכביש בלוזה-טסה, הקרוי בשם אבו-סמרה. ישבתי בערב עם כארבעים איש, משמונה עד עשר וחצי, רק שיחה של שאלות ותשובות, ולא הניחו לי, עד שהיה צורך לסיים משום שעומדים לכבות את הגנרטור. זו היתה השיחה המוצלחת ביותר בכל הסיור. הלוואי ויכולתי תמיד להרצות רק בצורה כזו. גם בקיבוצים. אולי אנסה כך גם בהם.
שבת. 25.5.74
בבונקר בו ישנתי היו עכברים, כך בכל האיזור. בבוקר שמעתי סיפור של אחד החיילים. מדי בוקר שבת הוא רגיל להתעורר בביתו עם ליטוף של ילדו הנכנס למיטתו. הבוקר חש מישהו מלטף אותו. הוא היה משוכנע שהוא בביתו וזה הילד. ולפתע התעורר, והנה עכבר מטפס עליו. ומיד זרק אותו, בבחילה (על שכנו). הבונקר הסריח עכברים מתים, עקב חיטוי. ביליתי את הבוקר באפס-מעשה. שעה וחצי התפללו אנשי הסגל ולא היה לי מה לעשות. ישבתי בחדר האוכל ופיטפטתי עם הטבחים.
לקראת הצהריים הופיע מנחם, הפעם עם נהג משאית רוסית של שלל, שנסעה לאט. חזרנו לכיוון צפון, לעבר בלוזה, וירדנו מהדרך בכביש קאולין חדש, המוליך מערבה, לעבר נקודת תצפית שלנו אל שטח ההפרדה והאיזור המצרי, ושם המקום – אבו חטאב או אבו כתאב. מקום מקסים בבדידותו. את ארבע מאות המטרים האחרונים טיפסנו ברגל בדיונה גבוהה, כי הכביש טרם הסתיים. למעלה ניצב צריף עשוי ארגזי עץ ממולאים חול (ארגזים של מוקשים) ונקודת תצפית בלב ים של חולות, וקצת שיחים ותמרים. הסתכלתי במשקפת. זנב מטוס שבור, מהמלחמה. אוהל תצפית שלנו. נגמ"ש נוסע. ורחוק – מחנות של המצרים. השיחה התנהלה בעצלתיים והיתה הגרועה מכולן, ובעצם היחידה שלא עלתה יפה. שעה קודם לכן הופיע המג"ד ו"שטף" אותם, לכן לא היה להם מצב רוח. אכלנו שם צהריים – מזון דל – צ'יפס ובשר לוף מטוגן. הם אינם מקבלים מזון טרי. השארתי להם שוקולד. וחזרנו למחנה.
בדרך עברנו, זה היה כבר אחרי הצהריים, מטה של פלוגה בה שהיתי יום קודם, הקרוי בשם "צ'רצ'יל" – לא רחוק מבלוזה, על הכביש לקנטרה. בחדר האוכל ניהלתי שיחה של יותר משעה עם אנשי המחנה, שוויתרו למעני על התוכנית "שירים ושערים" ברדיו. השיחה היתה מעניינת. ולפנות ערב חזרנו למחנה הגדוד. שם הרציתי בערב בפני החיילים, שוב בצורת שיחה, שהפליאה את כולם מאחר ולא האמינו (המפקדים) שאצליח לשוחח על אמנות וספרות עם שי"ן-גימ"לים, טבחים ונהגים, רובם מעדות המזרח. ובכל זאת זה הלך, כשהדוגמה ליצירת אמנות משמשים, בין היתר, שירי אום-כולסום.
מארוחת-הערב במחנה, נקניק וחומוס, הצלחתי לקבל שלשול. טוב שהבאתי כדורי סדיסטל. רצתי כמה פעמים בלילה ובבוקר.
יום א. 26.5.74
בבוקר טסתי חזרה במטוס הנורד מבלוזה ללוד. נמנמתי רוב הדרך. לא אכלתי בגלל השלשול. גם אילו נשארתי יום נוסף – לא הייתי פורה ביותר כי נחלשתי. נתתי שמונה שיחות-פגישות ביומיים וחצי. הצלחתי להתקלח כל יום, להתגלח. ולפי הכרת התודה של אנשי הגדוד, ובייחוד סמל החינוך המסכן, ששמע שש מתוך שמונה שיחותיי, הרגשתי כי הועלתי הפעם אולי יותר מאשר בהרצאות קודמות. ובוודאי יותר מאשר בתפקידיי האחרים והקודמים בצבא. אמנם שימשתי קצת כבדרן, אמנם תרבותי, אך, כמו שאומר מנחם: לא יזיק לאנשים לשמוע בתנאים אלה שיחה אינטליגנטית ולגלות בעצמם את היכולת לכך. ביניהם אינם מדברים על נושאים "גבוהים" כאלה.
חזרתי לתל-אביב, עייף. אכלתי ארוחה קלה, רחצתי וסידרתי את כל הציוד, שיהא מוכן לפעם הבאה, והלכתי לישון.
ב. טסתי שוב לסיני
תל-אביב. 17.6.74. כ"ז בסיון תשל"ד. יום שני. ביום שישי, ה-14.6.74, טסתי שוב לסיני כדי להרצות, במסגרת שירות המילואים. נסעתי באוטובוס לשדה התעופה בלוד, לטרמינל הצבאי, מצוייד כרגיל בכל הדרוש. המטוס, בואינג של הצבא, היה מקולקל, וחיכיתי עוד כשעתיים עד ליציאת המטוס הבא.
בטרמינל של "ארקיע", לשם סרתי כדי לשתות משהו קר, פגשתי חייל מבוגר, אף הוא מנוסעי המטוס, שעוד קודם לכן משך את תשומת ליבי, ודומני שראיתיו כבר פעם. ניגשתי אליו, והתברר לי שהוא היה הנהג של סא"ל יען ורד, מפקד גדוד הקשר באוגדה, בו הרציתי בסיור השני והאחרון שלי באפריקה. הנהג טיפל בי אז, הביא והחזיר אותי. גם זכר שאני מחפש סיפורים. וביושבנו עם בקבוק משקה קר, סיפר לי את הסיפור הבא:
ביום השני או השלישי למלחמה שהה גדוד הקשר ברפידים, שאותה הפציצו מטוסי מיג מצריים, ללא הפרעה. אנשים חיפשו מיסתור בכל מיני מקומות. הוא חלף על פני מכתש קטן של פצצה, או אולי היה זה בור חפירה – וראה בתוכו חייל צעיר מאוד, נפחד, חיוור, ששכב מקופל ורעד ולא הוציא ראש החוצה. הוא עצר לידו. הניח יד על שכמו. עודד אותו. אמר לו שההפצצה אינה דבר כה נורא. הוציא מכיסו טבלת מסטיק, קרעה לשניים, נתן את מחציתה בפיו של הבחור ומחציתה בפיו-שלו, והבחור החל לועס אחריו, כמו על פי פקודה. ולאט-לאט התגבר על פחדו.
לפני כחודשיים הלך הנהג, שהוא איש כבן ארבעים, מכפר סבא, עם אשתו לקולנוע בהרצליה. אחרי הסרט הלכו למסעדה, והוא ביקש מן הבחור שעמד וחתך מן השווארמה – שתי מנות. הבחור מיד זיהה אותו על פי קולו ואמר: "אתה הצלת את חיי, אתה נתת לי חצי מסטיק ברפידים. לעולם לא אשכח אותך." ומיד באה אימו של הבחור, ושאר בני המשפחה, ואולם הכירו את הסיפור עוד מקודם.
הנהג סיפר את סיפורו בצורה יותר חיה ועסיסית.
טסנו לרפידים, טיסה נוחה, בבואינג, עשרים וחמש דקות. משם לקחוני בג'יפ למחנה צבאי סמוך לביר תמדה, צריפי אלומיניום צבועים כתום מידברי. גדוד 198. קורס מפקדי טנקי – מט"קים. שתי פלוגות. והמג"ד – חגי, דומני ששם משפחתו כהן. סגן אלוף. שהיה מג"ד הגדוד הראשון שאותו ריאיינתי כאשר נסעתי בפעם הראשונה לאפריקה, עם הטייפ, אחרי המלחמה.
הוא קיבל אותי יפה. גם ארוחת-הערב היתה יוצאת מגדר הרגיל במחנות צבא. אבל שהותי היתה בכל זאת בזבוז. החיילים כולם בשירות סדיר. ספרות אינה מעניינת אותם. ומי שבא להרצות בפניהם בשבת – הריהו כגוזל מהם שעות מנוחה. בליל שישי הרציתי, יותר נכון שוחחתי, עם פלוגת המפקדה. נהגים, חובשים ומכונאים. חגי היה אף הוא נוכח. להפתעתי היה אפשר לדובב את האנשים – ושוחחתי עימם יותר משעה. אחר כך ביקשתי לסיים, והמג"ד ניצל את האווירה הטובה שנשתררה ושוחח עימם עוד כשעה שיחת מפקד. ענה לשאלותיהם. זה היה מעניין לשמוע, אך כי לא היה שום חידוש בבעיות המציקות להם.
למחרת נתתי לפני-הצהריים, ומיד לאחר ארוחת הצהריים, שתי הרצאות בפני שתי פלוגות המט"קים, וכאן היתה לי אכזבה. שעת ההרצאה היתה על חשבון מנוחתם. הם עובדים ומתאמנים קשה מאוד במשך כל השבוע. אנשים נירדמו מיד בתחילת ההרצאה. הורגש סירוב מצידם לבוא לקראתי בשאלות. היתה לי הרגשה שנכפיתי עליהם לקלקל את מנוחת שבתם. איכשהו יצאתי משתי ההרצאות הללו, בהרגשה שלא הועלתי הרבה, ואת שאר היום ביליתי בקריאת "מגרש השדים" – עליו כתבתי היום רשימת ביקורת. לפחות לא בזבזתי את הזמן.
ביום ראשון, אתמול, חזרתי בבוקר מרפידים [ביר גפגפה] במטוס סטרטוקרוזר, שטס קרוב לשעה, פחות נוח מן הבואינג, אך בבואנו לתל-אביב עשינו הקפה דרך רמת גן, כפר סבא, קלקיליה, מגדל צדק ווילהלמה – ובאנו ללוד ממזרח, והיה מעניין לראות כה ברור את השרון ממעוף האווירון. שדה התעופה היה מוכן לקבלת פניו של ניכסון. לא חגיגי במיוחד, ופרובינציאלי מאוד.
ג.
עכשיו האש הזאת תתפשט ותשרוף את כל העיר!
חלומות משנת 1974
תל-אביב. 26.6.74. ו' בתמוז תשל"ד. יום רביעי. היו לי שני חלומות בזמן האחרון. האחד, לפני ימים אחדים, חלמתי שאני בא למוסד סגור, אפור ולא נעים, ו-ל. נמצאת בו. אני משוחח איתה והכול כרגיל, אבל למחרת, או לאחר זמן קצר – מודיעים לי שהיא השתגעה. אינני מאמין. אני נכנס לחדר. היא שוכבת על מיטה אפורה. ראשה מסופר קצר מאוד. מדברת דברים לא לעניין. הטירוף ניבט מעיניה. ודומני שהיא רוצה להשתחרר. מה אמרה לא זכרתי.
והחלום השני חלמתי הלילה. אולי בגלל הצרבת הקשה. אני מתהלך ברחוב בן-יהודה בתל-אביב. לא רחוק מהירקון, אבל כפי שהמקום ניראה אולי לפני שלושים שנה ויותר. נוף זה כבר הופיע פעם בחלום שלי. משהו כמו – קצֶה של תל-אביב. מעבר לירקון, נוף כפרי בחלקו עדיין. גבעות, בתים קטנים, אפילו פרדסים עזובים בחלקם, משהו כמו צפון פתח תקווה, ליד תחנת הרכבת.
אני הולך ברחוב בן-יהודה ולפתע בחנות הנמצאת בפינה צפון מזרחית של בית מגורים אני פוגש אישה, מתברר שהיא ר. מ. (למדתי איתה פילוסופיה לפני חמש-עשרה שנה באוניברסיטה, ובמקרה ראיתי תמונתה בעיתון "את" לפני יומיים) והיא אומרת לי שחנות זו (אינני זוכר מה היתה במקורה) השתנתה. ובקומה העליונה יש בוטיק ובית מלאכה של כל מיני חפצים העשויים מנייר. הקומה התחתונה של החנות אכן עזובה, ו-ר. מפצירה בי לעלות עימה לקומה השנייה. אנחנו עולים במדרגות עץ צרות. לוחות דיקט מצדדיהן, ובמקום הצר אנחנו מתנשקים בתאווה רבה.
התמונה עוברת למרפסת בקומה העליונה של אותו בית (הדומה לבית הדירות בו גר אורפז [הוא גר אז ברחוב בן-יהודה בדירה גבוהה עם מרפסת הצופה לים]). אני שוכב על בחורה השרועה על מזרון נמוך במרפסת. היא נענית לי. היא צעירה ושחרחורת ואינני יודע מיהי. מהמרפסת אני מתבונן ברחוב. הפתיחות בה הנערה מניחה לי לבוא עליה ממלאת אותי אושר רב. כמין הרגשה של זכייה שאינה פוסקת.
והנה אני שוב למטה. במדרכה ממול. יש שם איזשהו עניין שקשורים בו כמה אנשים. ואינני זוכר בדיוק מהו. אולי הרגשה שאין לי בית? או שכיסיי מלאים באבנים? אני נושא עימי משהו הצריך להיות בית, או בבית, ואני מסתובב עימו ברחוב. כשהתעוררתי מן החלום זכרתי היטב תמונה זו. ועתה שכחתי.
בתמונה הבאה אני תועה בצפון רחוב בן-יהודה. פונה לצפון במקום לדרום. אך הצפון, סמוך לירקון, עדיין אינו גשר. גבעות עפר חפור מתרוממות משני צידיו ועליהן נבנות והולכות וילות בנות קומה אחת.
אני פונה דרומה ונכנס לפארק ממערב לרחוב, אך אין זה גן העצמאות. אינני זוכר כמה זמן אני מטייל בפארק. אני זוכר רק את היציאה. היציאה היא שער, כמין צריפון של שמירה הגובל במדרכה של רחוב בן-יהודה. בדיוק ביציאה אני מתבונן בתלולית עפר שחור, חפור, ורואה בה שעון-יד. אני מתכופף להרימו והנה עוד שעון-יד, ועוד אחד, כולם עשויים זהב וכסף, ללא רצועות. אני חש חמדה של זכייה מן ההפקר ואוסף כחמישה שעונים אל תיק של פלסטיק המצוי עתה בידי. (אתמול אחר-הצהריים תיקנתי את רצועת שעון-היד של י.). הדבר האחרון שאני מכניס לתיק אינו שעון אלא כלי, כמין כוס הפוכה ועגולה, מזכוכית או מחומר פלסטי, ובתוכה כמה כדורי מתכת בגדלים שונים. (אצל דן צלקה, ביום שישי בערב, היו כמה צעצועים המורכבים מפלסטיק שקוף וכדורי מתכת זעירים). אני מקיש בכוס. נוצר רעש. אני מכניס את הכוס לתיק. אך בינתיים הגיע שומר הגן, שאיני רואה אותו לכל פרטיו. הוא שואל אותי מה לקחתי. ואני, מלא הרגשה של גניבה או אשמה, ממהר להסתלק משם בכיוון דרומו של הרחוב, כאילו לא לקחתי דבר.
אני מתרחק כחמישים או מאה צעדים. הרחוב מואר כולו באור שמש. ללא כביש ומדרכות. כמו רחוב מוהליבר בפתח תקווה, או פינסקר, לפני עשרות שנים, בתמונות נושנות. מכיוון השומר מתנפל לקראתי כלב זאב שחור כזפת וגדול. אני מתמלא פחד מפני פגיעתו בי, ומניף את תיק הפלסטיק הלבן לעומתו, ממרחק של כחמישים צעד. ואכן קורה דבר מוזר. אינני משליך את התיק. אלא מניף אותו בחצי עיגול, עד היותו מול הכלב, ואז התיק נשאב אל הכלב בקו ישר. כמו אל מגנט, או כאילו יריתי את התיק כטיל. וברגע שהתיק הלבן והכלב השחור נפגשים – נשמעת התפוצצות ופורצת להבה סמיכה, כאילו היה התיק מלא חומר בעירה, בנזין ונפט, ולא שעונים. האש מצילה אותי מן הכלב. היא בוערת ובוערת ומתפשטת. משהו ממנה פונה כלפיי, אך לא נגדי במובן של איום. ואני לוקח מן האש ומדליק פאת גג קש של בקתה, ואומר לעצמי – עכשיו האש הזאת תתפשט ותשרוף את כל העיר!
* * *
נעמן כהן / שני שירים
לְכוּ בְּעִקְבוֹתָם
שְׁתֵּי דְּמוּיוֹת מוֹפֵת. סֵמֶל לָעַם כֻּלּוֹ.
אַחְדּוּת מֻסְלְמִית-נוֹצְרִית.
הַמְּשׁוֹרֵר הַלְּאֻמִּי מַחְמוּד דַּרְוִישׁ.
עֲרָבִי-פַּלֶשְׂתִּינִי-מֻסְלְמִי,
סֵמֶל הַלְּאֻמִּיּוּת הָעַרְבִית.
בְּשִׁירָתוֹ הַנֵּאוֹ-נָאצִית,
הוּא תּוֹבֵעַ לְטַהֵר אֶת הָאָרֶץ מִיהוּדִים:
"קְחוּ גַּם אֶת הַגּוּפוֹת וְתִסְתַּלְּקוּ מִכָּאן!"
הַמְּשׁוֹרֵר עוֹזֵב אֶת הָאָרֶץ,
יֵשׁ לְהִלָּחֵם בַּיְהוּדִים מִבַּחוּץ!
"בְּנֵי עַמִּי, לְכוּ בְּעִקְבוֹתַי!"
הַפִילוֹסוֹף הַלְּאֻמִּי עַזְמִי בִּישָׁארָה.
נוֹצְרִי-יְוָנִי-אוֹרְתוֹדוֹכְּסִי
(הִשְׁתַּעֲרֵב עֵקֶב הַכִּבּוּשׁ הָעֲרָבִי).
קוֹמוֹנִיסְט לְשֶׁעָבַר,
בּוֹגֵר פִילוֹסוֹפְיַת מִזְרַח גֶּרְמַנְיָה,
סוֹכֵן הַשְּׁטָאזִי,
הָפַךְ לִלְאֻמָּן עֲרָבִי פָאשִׁיסְט,
נָאצֶרִיסְט, סַאדָאמִיסְט, אַסָּדִיסְט.
הַבִּישָׁארָה שֶׁל בִּישָׁארָה:
"לֹא קַיָּם כְּלָל עַם פַּלֶישְׁתִּינִי, אוֹ,
עַם עֵבֶר יַרְדֵּנִי, סוּרִי, לְבָנוֹנִי...
יֵשׁ רַק אֻמָּה עֲרָבִית אַחַת גְּדוֹלָה.
כַּמּוּבָן שֶׁאֵין גַּם עַם יְהוּדִי."
אִי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת תַּחַת כִּבּוּש צִיּוֹנִי,
בַּיְהוּדִים יֵש לִלְחֹם מִבַּחוּץ.
"בְּנֵי עַמִּי, לְכוּ בְּעִקְבוֹתַי!"
הַמְּשׁוֹרֵר הַמֻּסְלְמִי וְהַפִילוֹסוֹף הַנּוֹצְרִי
שְׁתֵּי דְּמוּיוֹת הַמּוֹפֵת.
עָזְבוּ אֶת מְדִינַת הַיְּהוּדִים.
תּוֹרָתָם וּמַעֲשֵׂיהֶם מוֹפֵת הוּא!
בְּנֵי עַמָּם, לְכוּ בְּעִקְבוֹתָם!
כֶּלֶב
עֶרֶב חַג הַמּוֹלָד 2008.
אַחְמֶדִינִגָ'אד מַחֲלִיף אֶת הַמַּלְכָּה.
מְשַׁדֵּר בְּרָכָה לַבְּרִיטִים:
"יֵשׁוּ בְּנָהּ שֶׁל מִרְיָם, הוּא נוֹשֵׂא דֶּגֶל הַצֶּדֶק,
אַהֲבַת הָאָדָם, הַמִּלְחָמָה נֶגֶד הָרוֹדָנוּת,
הָאַפְלָיָה, וְחֹסֶר הַצֶּדֶק.
אִילוּ חַי הַיּוֹם, הָיָה עוֹמֵד נֶגֶד הַמַּעֲצָמוֹת הַבִּרְיוֹנִיוֹת,
גַּסּוֹת הָרוּחַ וְהַכּוֹבְשׁוֹת."
אֵין סָפֵק יֵשׁוּ בֵּן מִרְיָם הַיְּהוּדִי הָיָה עוֹמֵד נֶגֶד
הָרוֹדָנוּת הָאַפְלָיָה וְחֹסֶר הַצֶּדֶק שֶׁל כָּל שׂוֹנֵא יְהוּדִים,
בְּיִחוּד נֶגֶד אִירָן הַבִּרְיוֹנִית, הַגִּזְעָנִית, וְגַסַּת הָרוּחַ.
אֵין סָפֵק יֵשׁוּ הָיָה עוֹמֵד נֶגֶד אַחְמֶדִינִגָ'אד,
אֲבָל... מַגִּישׁ אֶת הַלֶּחִי הַשְׁנִּיָה.
כָּל זֶה לֹא מְשַׁנֶּה אֶת הַעֻבְדָּה
שֶׁיֵּשׁוּ קָרָא לְכָל הַגּוֹיִים "כְּלָבִים"*,
יֵשׁוּ הִכִּיר אֶת הַגּוֹיִים שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל.
אֵין סָפֵק יֵשׁוּ הָיָה אוֹמֵר:
"אַחְמֶדִינִגָ'אד הוּא כֶּלֶב, כֶּלֶב שׁוֹטֶה."
בְּמַחְשָׁבָה שְׁנִיָּה, כֶּלֶב הוּא יְצוּר טוֹב לְעֻמָּתוֹ.
* הברית חדשה, מתי 15 פסוק 26
פרסום חוזר. הפעם השירים עברו הגהת ניקוד.
* * *
אורי הייטנר / שלוש רשימות
א. הולכי דרך החשמונאים
ד"ר דובי רוזנברג, במתקפת שנאת חינם כלפי הציבור היהודי הלא-אורתודוכסי לדורותיו, מוציא דיבת מרבית היהודים בארץ ובעולם רעה. יהודים אלה אינם, כותב רוזנברג, "הולכי דרך החשמונאים". בדבריו, הוא מעוות את ההיסטוריה ומפגין בורות.
למי שאינם אורתודוכסים אין צאצאים יהודים, טוען רוזנברג בעזות מצח. האמת היא, שהזרמים הלא אורתודוכסים הם המחסום העיקרי בפני ההתבוללות. אלמלא זרמים אלה, מיליוני היהודים הקונסרבטיבים והרפורמים בארה"ב, רובה המכריע של יהדות ארה"ב, לא היו יהודים.
בין ההוגים שרוזנברג לא מוצא את צאצאיהם היהודים הוא מונה את ברנר. בנו היחיד של ברנר, אורי ניסן ברנר (1914-1993), היה ממפקדי הפלמ"ח, מפקד גדוד במלחמת העצמאות, מחלוצי ההתיישבות הקיבוצית בספר, בעמק בית שאן, בקיבוץ מעוז חיים. רוזנברג גם מזכיר את משה מנדלסון כמי שצאצאיו אבדו. הוא רק שוכח להזכיר שמנדלסון היה יהודי אורתודוכסי לעילא ולעילא. אמנם הוא היה המנהיג הרוחני של תנועת ההשכלה, שממנה יצאה היהדות החילונית, ממנה יצאו הזרמים הלא אורתודוכסים, ואף שהיא לא היתה תנועה לאומית, ממנה יצאה גם התנועה הלאומית היהודית, הציונות. אולם הוא עצמו היה יהודי אורתודוכסי, שומר מצוות והגותו היתה אורתודוכסית. העובדה שארבע משש בנותיו התנצרו, אינה מחזקת את דבריו של רוזנברג אלא להיפך, מחלישה אותם, כיוון שעובדה זו מוכיחה שגם צאצאים של מנהיגים אורתודוכסים התבוללו והמירו את דתם.
ההולכים בדרך החשמונאים, הם מי שמחוייבים לקיומו של העם היהודי ולקיומה של היהדות. לפיכך, אין מי שמתאימים להגדרה זו יותר מהציונים. הציפיה הגלותית הפאסיבית לביאת המשיח מיצתה את עצמה בשואה. האלטרנטיבה היחידה לשואה היא הציונות. ומי הם יוצרי המהפכה הציונית? אותם אנשים בהם רוזנברג משתלח.
לא בכדי כתב הרצל בפסקה האחרונה של ספרו "מדינת היהודים": "ומה רבה התהילה הצפויה ללוחמים המסורים לעניין בכל מאודם! לכן אני מאמין, כי דור של יהודים נפלאים יצמח מן האדמה. שוב יקומו המכבים!"
ב. נרטיב שכולו שקר
שום דבר מפתיע לא היה במאמרו של גדעון לוי "בריון שכונתי מכה שוב" (29.12.08). בעצם, ניתן היה לכתוב מראש מאמר תגובה. הרי מה צפוי יותר מכך שלוי יתייצב לצד חמאס ונגד מדינת ישראל? מה מפתיע בכך שהוא יאשים את ישראל בפשע מלחמה, ואת מימוש זכות ההגנה העצמית שלה יתאר כ"מסע מבעית של הרג והרס" וכ"חציית כל קו אדום של אנושיות, מוסר, משפט בינלאומי ותבונה."
מה שמטריד יותר, הוא שהמאמר שמעל מאמרו של לוי, מאמרו של צבי בראל "קסם הפעולה הרחבה," העביר מסרים דומים, גם אם סגנונו אינו מתלהם כשל לוי.
וכאילו תיאמו השניים את המאמרים, מופיע בשניהם נרטיב שכולו שקר, לפיו ישראל היא זו שהפרה את הרגיעה. לוי: "הפסקת האש הופרה לראשונה בידי ישראל, בהפצצה המיותרת של מנהרה." בראל: "באופן חד צדדי ישראל הפרה את הפסקת האש, כאשר פוצצה מנהרה."
שר התעמולה הנאצי גבלס נהג לומר שככל שחוזרים פעמים רבות יותר על שקר, הוא הופך לאמת. בקצב בו התעמולה הפלשתינאית, בעיקר בידי עיתונאים ישראליים בעברית, חוזרת על השקר הזה, חוששני שעוד מעט נתייחס אליו כאל אמת לאמיתה.
כדאי לזכור, הפסקת האש החזיקה מעמד ימים ספורים. כעבור ימים ספורים היא הופרה בירי הטיל הראשון לישראל. ואח"כ עוד טיל. ועוד טיל. וישראל ספגה והבליגה, רק סגרה ליום או יומיים את המעברים. למעשה, לא היתה הפסקת אש. או אם נדייק יותר – היתה הפסקת אש חד צדדית. ישראל הפסיקה את האש.
כיוון שהפסקת האש הופרה, היתה לישראל הלגיטימציה לכל פעולה. גם אם מבצע "עופרת יצוקה" היה מתבצע לאחר הטיל הראשון שנורה אחרי הסכם ה"רגיעה", הוא היה לגיטימי לחלוטין.
בוודאי שהפצצת המנהרה היתה מוצדקת לחלוטין. הימנעות מפעולה כזאת, היתה בלתי מוסרית ומופקרת. האם ישראל יכולה להרשות לעצמה קיומה של מנהרה סמוך לגבול עימה, כאשר היא יודעת שהאוייב מתכוון לחטוף חיילים ישראליים, תוך כדי או מיד אחרי "הרגיעה"? גם אילו נשמרה הפסקת האש, לא היה מנוס מפעולה כזאת, לא כל שכן, כאשר הפסקת האש לא כובדה כלל בידי הצד השני.
ג. בגין טעה
אח, כמה שהוא נראה מגוחך.
נביא הזעם הזה, עם התחזיות הקדורניות שלו. איש האתמול, השבוי באידאולוגיה שעבר עליה כלח ואינו פתוח לקלוט את השינויים בעולם ובמזרח התיכון. איש תמהוני, נלעג ומוזר. טרחן המתייחס ברצינות תהומית לאמירות של ערפאת בערבית, ולא מבין שאלו אמירות טקטיות שנועדו להעביר ביתר קלות בקרב עמו את מסר השלום אליו הוא מחוייב.
בני בגין.
"טילים על אשקלון," הוא אומר, התמהוני הזה. די היה להזכיר את הבדיחה הזאת כדי לפרוץ בצחוק היסטרי. העגלה נוסעת, אין עצור, והוא, התמהוני המיושן הזה, נשאר מאחור. "...שמעתם אותו? טילים על אשקלון!" אכן, קריקטורה מהלכת הבני בגין הזה, קריקטורה המהלכת עלינו אימים.
ואכן, בני בגין טעה. הוא אמנם הזהיר מפני טילים על אשקלון, כשכל מי שמבין משהו, כל שטופי אופוריית אוסלו, לעגו לו. אבל מה עם אשדוד, מה עם יבנה, מה עם קריית מלאכי, מה עם באר שבע? למה אותם הוא לא הזכיר? באמת, אדם חסר מעוף.
* * *
יוסי גמזו
עַל שְלֹשָה פִּשְעֵי עַזָּה
לעילוּי נִשמתם של בֶּבֶּר ועקנין, איש נתיבות היהוּדי
והַאנִי אַל-מַהְדִי, איש עֲרוֹעֵר הבּדוּאי,
שניהם קורבּנות מרצחי החמ"ס
עַל שְלֹשָה פִּשְעֵי עַזָּה וְאַרְבָּעָה לֹא אֲשִיבֶנּוּ:
עַל שְנוֹת גְּרָאדִים וּפַצְמָ"רִים וְקָסָאמִים מֻמְטָרִים
עַל אַלְפֵי חַפִּים מֵחֵטְא מִלְּבַד הַחֵטְא שֶבּוֹ הֻבֵאנוּ
לָעוֹלָם הַזֶּה כִּבְנֵי עַמּוֹ שֶל סֵפֶר-הַסְּפָרִים.
עַל כְּנֻפְיַת רוֹצְחִים שֶבֵּין טֵרוּף-חָמָס וְיִצְרֵי-טֶרֶף
מִתְיַמֶּרֶת לְהַוּוֹת תְּנוּעַת-שִחְרוּר לַנִּבְגָּדִים
בִּידֵיהֶם שֶל מַנְהִיגִים חוֹרְצֵי-לָשוֹן וְשוֹלְפֵי-חֶרֶב
הַשָּבִים וּמַלְעִיטִים אוֹתָם בְּסִפּוּרֵי-בַּדִּים
אַךְ מִמְּאוּם לֹא שִחְרְרוּ אוֹתָם – עַל אַף, לַמְרוֹת, וְחֵרֶף
כָּל סִסְמוֹת הָאִיסְתִּיקְלָאל שֶל מַטִּיפֵי-הַמִּסְגָּדִים
שֶדָּבָר יָחִיד שֶשִּחְרְרוּ בָּם הוּא, יוֹם-יוֹם, בְּלִי הֶרֶף,
הַחַיָּה שֶבָּאָדָם (קְרָבוֹת חָמָא"ס בַּפַתְח עֵדִים).
עַל טִמְטוּם בַּעֲרוּתָם שֶל הַסְּבוּרִים כִּי שְכוֹל וָהֶרֶג
וּמַטְּחֵי טִילִים שְלוּחִים לִרְעֹץ בְּנֶפֶש וּבִרְכוּש
יְרַפּוּ יְדֵי אֻמָּה שֶמִּישִימוֹן הִצְמִיחָה יֶרֶק
וּמִשְּנוֹת גָּלוּת וָסֵבֶל – דּוֹר קְשֵה-עֹרֶף וְנָחוּש.
עַל גְּבוּרַת אַנְשֵי שְֹדֵרוֹת שֶמֵעוֹלָם לֹא נִכְנְעוּ פֹּה
לְצִמְאוֹן דָּמָם שֶל כָּל דּוֹחֵי פְּשָרוֹת מְדִינִיּוֹת
שֶמִּלֵּיק-סַכְּסֶס עַד הֵנָּה מֵעוֹלָם לֹא נִמְנְעוּ פֹּה
לְהַחְמִיץ שוּם הִזְדַּמְּנוּת לְהַחְמָצַת הִזְדַּמְּנֻיּוֹת.
עַל רַאס-פּוּטִין (הוּמָנִיסְט נוֹדָע בִּגְרוּזְיָה וְצֶ'צֶ'נְיָה)
הַמַּזְנִיק אֶת שַֹר-חוּצוֹ, לֶבְרוֹב, בִּשְווּנְג שֶל פָּאתוֹס רָב
לְהַטִּיף לָנוּ מוּסָר בְּהַתְקָפָה שֶל נֶבְרַסְתֶּנְיָה
(מַחֲלָה שֶבָּהּ אִבּוּד-הַזִּכָּרוֹן הוּא סִימְפְּטוֹם-אָב).
וְעַל דַּעַת-הַקָּהָל הָעוֹלָמִית שֶלֹּא הֵנִיעָה
שוּם עַפְעַף מוּל הֲרוּגֵינוּ אַךְ לִבָּהּ כַּיּוֹם נִכְמָר
עַל פְּגוּעָיו שֶל פִילַנְתְּרוֹפּ מֻבְהָק כְּאִיסְמָעִיל הָאנִיָּה
הַמַּחְזִיק בִּזְכוּת הַקּוֹפִּירַיְט עַל גּוֹרָלָם הַמַּר.
עַל שְלֹשָה פִּשְעֵי עַזָּה וְאַרְבָּעָה לֹא אֲשִיבֶנּוּ:
עַל הָפְכָם אֶת אֻמְלָלוּת אֶזְרָחֵיהֶם לְמַחֲסָם
שֶל זוֹרְעֵי טֵרוֹר שֶשּוּם לוֹחֵם-חֵרוּת לֹא יַחְשִיבֶנּוּ
לִגְבוּרָה כִּי אִם לְהֶפֶךְ, לְבָשְתָּם וְלִקְלָסָם
שֶל אוֹתָם הָאַבּוּ-עַלִים מִמִּסְדַּר-הַפַּחְדָנִים
הַקּוֹבְעִים אֶת מִקּוּמָם שֶל מַשְגְּרֵי טִילֵי-הָרֶצַח
בְּבֵיתָם שֶל אֵם וְסָב תְּשוּש-זֹקֶן וִילָדִים קְטַנִּים
שֶמּוֹתָם מֵאֵש-תַּגְמוּל-צְפוּיָה-מֵרֹאש מַכְתִּים לָנֶצַח
אֶת מוּגֵי-הַלֵּב הַמִּסְתַּוִּים בְּצֵל חוֹמַת-אָדָם
שֶל הָמוֹן נִבְעָר, בֶּן-עֲרֻבָּה שְטוּף-מֹחַ וּטְרוּף-פַּחַד
שֶהַסֶּקְטוֹר הַצִּיבִילִי בּוֹ נִפְרָע תָּמִיד בְּדָם
עַל בַּרְבָּרִיוּת מוֹשְלָיו הַמּוֹבִילִים אוֹתוֹ לַשַּחַת
וּמִיָּד, בְּשִֹיא הַצִּינִיּוּת, מַרְאִים שָם לְעֵינֵי
צַלָּמִים מֵ"אַל גָּ'זִירָה", "אַל-מָנָאר" וְ-A.N.C
אֶת אוֹתוֹ מַצַּג-הַסֶּלֶף שֶל הַ-footage הַיָּעוּד
לְשַסּוֹת "עוֹלָם נָאוֹר" בְּרִשְעוּתָם שֶל הַיָּאהוּד.
עַל שְלֹשָה פִּשְעֵי עַזָּה וְאַרְבָּעָה לֹא אֲשִיבֶנּוּ:
עַל מִרְמַת הַתָּאהָאדִיָּה שֶהוּפְרָה בְּסִיטוֹנוּת
בְּמִצְוַת גְּדוֹל נַבְחָנֵי סִסְמוֹת-הָרַהַב בֵּין אוֹיְבֵינוּ,
רַב-הַשַּאטֶר חַאלֶד מַשְעָל, הָרָחוֹק מֵהִסְתַּכְּנוּת
אַךְ נֶחְבָּא לוֹ כְּעַכְבָּר זֶה בְּחוֹרוֹ בְּלֵב דַמֶּשֶֹק
וְלוֹחֵם (בְּפִיו) בְּלִי חַת בַּצִּיּוֹנִים שֶהֻרְשְעוּ
בִּנְאוּמָיו, עַד נֵטֶף-דָּם אַחְרוֹן שֶל שֻתָּפָיו לָעֵסֶק
(לֹא שֶלּוֹ חָלִילָה) שָם, בְּחָמָ"סְטָן – בְּעוֹד שֶהוּא
מְרֻחָק מִקַּו-הָאֵש בִּמְקוֹם-סִתְרוֹ רְפוּד-הַשֶּפַע
אַךְ מַזְעִיק אֶת אֲסַפְסוּף פְּלִיטֵי הָעֹנִי וְהַשְּחִין
לְשַמֵּש בְּשַֹר-תּוֹתָחִים לַמַּשְֹטֵמָה, אוֹתוֹ הַצֶּפַע
הַמַּכִּיש, יוֹתֵר מִכֹּל, אוֹתָם עַצְמָם, בְּאֵין מַבְחִין
בֵּין קָנוֹן שֶהוּא תוֹתָח לִכְלִי-מֵיתָר שֶהוּא קַנּוּן
וּבֵין אֵש עַל תּוֹשָבֵי שְֹדֵרוֹת לְאֵש עַל בֵּית-חָנוּן,
בֵּין הַסַּבְלָנוּת לַגְּבוּל בּוֹ מַפְגִּיזִים בְּקַבְּלָנוּת
אֶת נִיר-עָם וְנַחַל-עֹז – וּבֵין הַגְּבוּל לַסַּבְלָנוּת.
כִּי זֶה הֵם, אַנְשֵי חָאן-יוּנֶס, דִּיר-אֶל-בַּאלַח וְרָפִיחַ
נִקְנָסִים כָּאן בְּרִבִּית עַל כָּל שִֹטְנָה שֶהוּא מֵפִיחַ
וְזֶה הֵם, בִּטְוַח אֵש צַהַ"ל, וְלֹא הוּא בְּמַחְבּוֹאוֹ,
מְשַלְּמִים בְּחַיֵּיהֶם וּמַרְחִיקִים אֶת יוֹם בּוֹאוֹ
שֶל חֲלוֹם רִבּוֹנוּתָם שֶהֵם דּוֹחִים אֶת הִתְגַּשְּמוֹ
בְּשַלְּמָם עַל כָּל קָסָאם, בּוֹ הַפָּטֶנְט רָשוּם עַל שְמוֹ
וְזֶה אָנוּ, בְּלִי הֶבְדֵּל שֶבֵּין יָמִין, מֶרְכָּז אוֹ שְֹמֹאל,
לֹא רַק כָּל יוֹשְבֵי עוֹטֵף-עַזָּה וּמַעֲרַב-הַנֶּגֶב
נִצָּבִים כַּיּוֹם מוּל דַּעַת-הַקָּהָל שֶלֹּא תַחְמֹל
עַל חַיֵּינוּ בְּעוֹלָם צָבוּעַ הָעוֹמֵד מִנֶּגֶד
וְרוֹשֵם בְּזִכְרוֹנוֹ הַסֶּלֶקְטִיבִי אֶת סִבְלָם
שֶל אוֹתָם חַפִּים מֵחֵטְא בְּאַל-בּוּרֵיג' וּבֵית-לָהִיָּה
אֲבָל לֹא אֶת סִיּוּטֵי יַלְדֵי שְֹדֵרוֹת וְאֶת אֶבְלָם
שֶל עֶשְֹרוֹת מֻכֵּי-הַשְּכוֹל מִכְּפַר-דָּרוֹם וְעַד כַּרְמִיָּה
וְזֶה אָנוּ הַצְּרִיכִים כָּעֵת מוּל סַכִּינָהּ הַחַד
שֶל שְעַת-מִבְחָן כָּזֹאת
לְהִתְלַכֵּד
כְּאִיש אֶחָד.
* * *
עמוס גלבוע
שלוש תובנות למבצע ברצועת עזה
א. החמאס מתנהג ומתרברב כמו חיזבאללה, מחקה אותו בטקטיקות הלחימה, ובעיקר ביצירת עולם של מנהרות לחימה; חיזבאללה עצמו מעודד עכשיו את החמאס להמשיך ולירות קסאמים כאות ומופת לאי כניעה. אבל, ישנם שלושה הבדלים בולטים בין החמאס לחיזבאללה ולזירה הלבנונית, המקלים על ההתמודדות של צה"ל ומדינת ישראל נגדו.
הראשון שבהם הוא שבמלחמת לבנון השנייה אנחנו נלחמנו נגד חיזבאללה ולא נגד מדינת לבנון ותשתיתה; לחיזבאללה לא היתה שום אחריות ממלכתית, ולכן לא היה אכפת לו אם נגרם נזק וסבל ואם נהרגים אזרחים לבנוניים. לחמאס, מאז השתלט על הרצועה בקיץ 2007, ישנה אחריות לגורלה של הרצועה. הוא בעל הבית של המדינה העזתית.
ההבדל השני הוא שלחיזבאללה היה עורף אסטרטגי של סוריה ואיראן, שסיפקו לו כל הזמן נשק, תחמושת, מודיעין וכדומה. זה נתן לו כוח עמידה; סוריה עצמה שקלה אז את האפשרות להתערב לטובת חיזבאללה. לחמאס אין שום עורף אסטרטגי. יש לו ממערב את הים ואת מצרים. לכן אין לו, למשל, שום תחליף זמין ומהיר למאגרי תחמושת שהושמדו.
ההבדל השלישי הוא שרצועת עזה הינה שטח גיאוגרפי קטן, מישורי, לעומת דרום לבנון ההררית והגדולה ממנה פי כמה בשטח.
לעומת שלושת ההבדלים הללו, שהם לרעת החמאס, ישנו הבדל רביעי המשחק מאוד לטובתו: אוכלוסייה מהצפופות ביותר בעולם. מיליון וחצי איש, שבתוכם נטמעים אלפי הלוחמים של החמאס כמו גרגירי חול. להשוואה קטנה: בינת ג'ביל המפורסמת ממלחמת לבנון השנייה הייתה עיירה של 30 אלף איש. במחנה הפליטים א-שאטי שברצועה (אחד מתוך 8) ישנה אוכלוסייה של מאה אלף איש! המשמעות היא: קושי עצום בלחימה קרקעית, אם להשתלטות ואם לטהור.
ומילה עלינו. לדעתי ההבדל הכי משמעותי ממלחמת לבנון השנייה הוא בדמותם של רמטכ"ל ושר ביטחון אחרים וראש ממשלה לפני סיום תפקיד ולאחר ניסיון כואב ומלמד.
ב. מצרים ביצעה תפנית אסטרטגית נגד החמאס, והיא עומדת בראש המחנה הערבי הפרו-מערבי, המתון, המרגיש מאויים על-ידי האסלאם המדיני הקיצוני. לצד החמאס מתייצב, כמובן, כל המחנה הקיצוני, מחנה "ההתנגדות". בולטת סוריה, שהסיתה את החמאס לא לחדש את הרגיעה, קוראת לפעולה ערבית נגד ישראל, מתאמת עמדות עם איראן ושופכת על ישראל נאצות אנטישמיות. מעניין שגם ההנהגות של ערביי ישראל מציבות עצמן תמיד במחנה הערבי-איראני הקיצוני .
ג. והשאלה המטרידה: איך גומרים את המבצע? ראש הממשלה ושר הביטחון הגדירו את המטרה של המבצע: שיפור המציאות הביטחונית (מול רצועת עזה ) באופן יסודי, והבאת שקט ושלווה לאוכלוסייה שלנו. מהגדרה זאת די ברור שלמבצע אין יעדים מדיניים מרחיקי לכת והוא אינו מיועד לכבוש הרצועה. אבל, לא הכי ברור מה המשמעות המעשית של המונח "שיפור המציאות הביטחונית באופן יסודי." ניתן להניח שהכוונה היא לכך שיהיה הסכם רגיעה חדש, משופר מבחינת ישראל, ולפיו ייאסר על החמאס וכל הארגונים האחרים לבצע כל פעולה צבאית מכל סוג שהוא (כמו הנחת מטענים על הגדר, הברחת נשק) ואילו ישראל מצידה תפתח עבורם את המעברים למעבר סחורות.
איך מביאים לכך שהחמאס יסכים לכך? חייבים לומר ביושר: לכך אין לפי שעה תשובה ברורה. גם למקבלי ההחלטות אין כנראה מענה חד-משמעי. מרכיב האי-ודאות במבצע מסוג זה הוא גדול. "מבצע מתגלגל" כזה עלול להתגלגל לכיוונים שונים שקשה לחזות אותם אחרי היומיים הראשונים.
פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 29.12.08.
* * *
עזרא דלומי: לעניין הגד"ש
בעבר נהגו להפריד בין פלחה (גידול בעל: חיטה, חמניות, סורגום) לשלחין (גידול מושקה: כותנה, תירס וכו', שם נהוג היה "להעביר קווים" – עבודה מבוקשת ומפרכת). לימים, עם ייעול מערכות ההשקיה והכנסת כלי עיבוד גדולים וגידולים חדשים, הוחל באיחוד ובמיזוג שני תתי ענפים אלה לענף אחד: במקומות מסויימים קראו לו "פלחין", אבל לבסוף השתלט הגד"ש – גידולי שדה. אלה כוללים גם עגבניות, בצל, כרוב, שום וכו' המוגדרים כירקות, אך גדלים בשיטות מתועשות.
* * *
יהודה גור-אריה / שני שירים
עולם אחר
"הָעוֹלָם מַצְחִיק, אָז צוֹחֲקִים"
צִיְּנָה שְׁלִישִׁיַּת "הַגַּשָּׁשׁ הַחִוֵּר".
אֲנִי מַבִּיט סְבִיבִי –
וּבָא לִי לִבְכּוֹת.
הַאִם אֲנִי חַי
בְּעוֹלָם אָחֵר?
לקוח מועדף
בְּכָל-בּוֹ הַקָּרוּי "חַיִּים"
אֲנִי נֶחְשָׁב
לָקוֹחַ מָעֳדָף.
כָּל מוּצָר הַמֻּצָּג
עַל גַּבֵּי הַמַּדָּף
יֵשׁ לוֹ תַּג-מְחִיר
שֶׁנִּקְבַּע מִלְּמַעְלָה.
וְאִם אֶקְנֶה אוֹ אֲמָאֵן
בְּמֵילָא אֲשַׁלֵּם
– טָבִין וּתְקִילִין –
מְחִיר מֻפְרָז.
וְאִם אֶקְנֶה, אוֹ אֶמָנַע
יֻטַּל עָלַי בְּמֵילָא קְנָס.
מְלֹא הַסַּל.
יָד נִשְׁלַחַת מְהַסֶּסֶת
אֶל עֵבֶר דָּבָר
שֶׁהַלֵּב מִשְׁתּוֹקֵק;
אַךְ רְאֵה זֶה פֶּלֶא:
הַמַּדָּף – רֵיק...
לֹא כֹּל דָּבָר
בְּכָל-בּוֹ הַחַיִּים
אֲנִי רַשַּׁאי לִקְנוֹת.
כְּאֵלֶּה הַחֻקִּים,
הַתַּקָנוֹת
בְּכָל-בּוֹ הַחַיִּים,
שֶׁבּוֹ אֲנִי
– אֶרְצֶה אוֹ לָאו –
לָקוֹחַ מָעֳדָף.
* * *
ממשלת גרוסמן, עוז ו-א.ב. יהושע
ממשלת גרוסמן, עוז ו-א.ב. יהושע החליטה על סיום מבצע "עופרת יצוקה" והודיעה על כך לראש הממשלה החלול, לשר הביטחון שעבר זמנו ולרמטכ"ל שהולך וגם יילך בקרוב בעקבות קודמו לאחר שיבזוהו בוועדת חקירה. (ונא לא לערבב זאת עם אפשרות של הפוגה זמנית של 48 שעות בגלל פגעי מזג-האוויר, "גנרל חורף" – שכנראה לא נלקחו דיים בחשבון מלכתחילה).
החלטתם פורסמה בתקשורת הישראלית הכתובה והמשודרת וגם בחו"ל, ובייחוד בארצו-לשעבר של מוסוליני, מה שלא יזיק לעוד קצת קידום לספריהם בדרך לפרס נובל לאחד מהם. השלושה האלה (ס. יזהר הרפ"יסט כבר מת) יודעים יותר טוב מכל אחד אחר איך לערער את המוראל הישראלי, האזרחי וגם הצבאי, איך להציג חלופות שקר ואיך לטרפד מהלכים חיוניים לביטחונה של ישראל.
הם כמו רוקחים של המוסר, שיודעים בדיוק כמה טיפות מרות אפשר לטפטף בהתחלה על ההתקפה על עזה, בתמיכתם ובאישורם ובפלבול עיניים פטריוטי כביכול – וכיצד המשך הטפטוף הופך את ישראל, בעזרת הפשקווילים שלהם – למבצעת פשעי מלחמה באמצעות הרג מיותר. לשיטתם, הלא ממילא נהרגים מדי פעם ישראלים מירי הטילים. אז לשם מה ההרג המיותר של מאות פלסטינים?
לא צריך להיות ימני כדי להתנגד למאמריהם החסודים, צריך רק לא להיות אידיוט. אבל מוזר גם כיצד איש מהסופרים ומהאינטלקטואלים שלנו לא מעז לצאת נגדם –אולי פן השלושה יטלו ממנו את הכשר המוסריות, שחותמתו מצויה רק בידיהם הנלוזות!?
אהוד בן עזר
* * *
ארורים הרכים האוהבים
במאמר משנת 1913 מתפלמס ברנר עם עיתון "הארץ" והאידיוטיזם המוסרי של שנת 2009
במאמר משנת 1913, במאסף "רביבים", מתפלמס ברנר לראשונה בדפוס עם הפאציפיזם וההומאניזם של ר' בנימין: "כי אילו היה רבי בנימין שם לב בעיקר לצד זה, לא היה מדבר על העבודה העברית בארץ-ישראל כמו מתוך הזייה ולא היה מזכיר בבטיחות, שאך בראשית אנו עומדים ולא היה בא לידי מסקנותיו בשאלה הערבית ('השאלה הערבית' – כמה מגוחך נוסח זה! לאמריקאים יש השאלה הסינית ולנו השאלה הערבית!)" ("מתוך הפנקס", תרע"ג, 1913, "רביבים", קובץ ג-ד, י.ח.ב., שם, כרך ב, עמ' 322).
ר' בנימין מציע לבנות לערבים שכונה עירונית חדשה ונאה כמו תל-אביב. הוא דורש, בלשון ברנר: "אהבה גדולה, אמצעים גדולים, – – – גם הכשרת הערבים, הדאגה להם ומסירת-הנפש בעדם." (שם, עמ' 323). לדעת ברנר, דבריו של ר' בנימין הם בלתי-מעשיים מצד הביצוע, ומזיקים מבחינת ההשפעה הרוחנית שהם משפיעים:
"לא, מפורש הנני אומר: סוג מאמרים פובליציסטיים שכזה הינו מזיק, פשוט, מזיק. ואם לא מהצד המעשי (מצד זה הלא אין מה להתיירא...), הרי מהצד התוכי. אגב: בסוג זה יכולל גם המאמר 'היכל-השלום' של ר' בנימין (ב'התורן', חוב' א). כי ביחס אידאלי שכזה אל העולם, בחלומות-ילדות ויפי-נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי-עמוקים של האדם, יש, לדעתי, איזו אי-מוסריות, כן, אי-מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי-קליטה כראוי את כל מרירות-המציאות.
מה, ר' בנימין, יש לו לדבר על 'היכלי-שלום', כמו איזו מרת פון-זוטנר, בעת שאנו, עד כמה שיש עוד רוח-חיים בנו, הרי היינו מאושרים, אילו היתה לנו איזו אפשרות לשפוך את דמנו ודם-אחרים על ארץ-מולדת יהודית, אילו היתה לנו אפשרות למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי-צבא יהודים?
מה, ר' בנימין, יש לדבר על אהבה לשכנינו בני-הארץ, אם אנו אויבים-בנפש, כן, אויבים?
מה יש להכניס בכלל אידאליות ליחסים [ליחוסים – במקור] שבין עם לחברו – והיא לא תצלח?
היחס האידאלי כוזב הוא בכל, מאז ומעולם. והמצב כאן הלא ידעת: בארץ-ישראל הקטנה יושבים, מלבד יתר תושביה, לא פחות משש-שבע מאות אלף ערבים, שהם, למרות כל ירידתם ואי-קולטוריותם, אדוני-הארץ בפועל ובהכרה, ואנו באים לחדור אליהם ולגור בתוכם, יען כי ההכרח יאלצנו לזה. שינאה בינינו כבר יש ומוכרחה להיות – והיא תהיה. הם חזקים מאיתנו בכל המובנים, ובידם לשימנו כעפר לדוש, אבל אנו, בני-ישראל, כבר התרגלנו לגור חלשים בין חזקים, ועלינו, אפוא, להיות נכונים גם פה לתוצאות השינאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה.
הלא רגילים אנו, הלא מוקפי-שינאה ומלאי-שינאה – כן, מלאי-שינאה, כך צריך להיות! ארורים הרכים האוהבים! – הננו חיים מאז היינו לעם. אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידאליות." ("מתוך פנקסי", תרע"ג, 1913, שם, כרך ב, עמ' 323).
מצוטט מספרו הנידח של אהוד בן עזר "ברנר והערבים", שיצא לאור במלאת 80 להירצחו של ברנר, ובספר גם סיפורו "עצבים" בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר (בהוצאת אסטרולוג 2001).
* * *
"מיסטיקה וסימבוליקה" מאת פרופ' הלל ברזל
ערב חגיגי לכבוד הופעת הספר
למפעל הספרותי הגדול "תולדות השירה העברית מחיבת ציון ועד ימינו" מאת פרופסור הלל ברזל, התווסף בימים אלה כרך נוסף, התשיעי, "מיסטיקה וסימבוליקה", העוסק ביצירות המשוררים ש. שלום, זלדה מישקובסקי ואבא קובנר. כמו הסדרה כולה גם התשיעי הופיע בהוצאת ספרית פועלים.
לכבוד הספר ומחברו יתקיים ב-18 בינואר ערב חגיגי בתיאטרון "ענבל" במרכז סוזאן דלל. התכנסות וכיבוד משמונה בערב, התוכנית-מתחילה ב-8.30.
בתוכנית: ד"ר רזי אמיתי, מנהל להקת המחול "ענבל" והמרכז האתני הרב תחומי בדברי ברכה.
על הספר: הסופר אברם קנטור, עורך ראשי ספרית פועלים.
פרופ עוזי שביט, אוניברסיטת תל אביב.
פרופסור טובה כהן, אוניברסיטת בר אילן.
פרופסור חנה יעוז אוניברסיטת בר אילן תראיין את מחבר הספר.
בתוכנית האמנותית: הזמרת והמלחינה תקוה חמוטל, שתבצע גם שיר בכורה שהלחינה לכבוד האירוע.
מנחה הערב: שמעון אביזמר.
כן יתקיים במקום דוכן ספרים בו ימכרו ספרים בהנחה ובחתימת מחבריהם.
הציבור מוזמן. דמי כניסה 25 שקלים
* * *
קבלת שבת בצוותא / יום ו' 9.1 בשעה 12.00
שנת 2009 היא שנת המאה לייסוד העיר תל אביב. קבלת השבת לפרשת 'ויחי' תוקדש כולה לעיר העברית הראשונה. נפנה מבטים להיסטוריה, ספרות, אמנות ושירה, מאז תל אביב הקטנה שעל החולות ועד העיר של רבי קומות הסוגרים עליה מכל צדדיה.
אורחי קבלת השבת הם ההסיטוריון פרופ' יעקב שביט, מחבר ספרים על תולדות תל אביב. ד"ר רוחמה אלבג, חוקרת הספרות העברית, על העיר בשירה ובסיפור, מעגנון לשבתאי מאלתרמן לעלי מוהר. הפסל דני קרוון, יליד תל אביב ישוחח על העיר באמנות הפלסטית, וקובי לוריא יסחוף בזמר משירי תל אביב, מאז ועד היום.
עורך ומנחה:
ד"ר יואל רפל
שירה וליווי מוסיקלי: גילה חסיד. קריאה: צביקה סלטון
כרטיסים מוזלים במחיר 40 ש"ח כולל קפה ועוגה בכניסה.
הזמנת כרטיסים בקופות צוותא 6950156
יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר" לקבלת ההנחה.
* * *
ליאון גרשוביץ
מהי תנועת העבודה
"מאי חנוכה?" כך שאלו חז"ל (בבלי, שבת כ"א ע"ב) דורות לאחר האירועים ההיסטוריים שהובילו לקביעת חגיגות החנוכה בלוח השנה של עם-ישראל. היה צורך בהדגשה מחודשת של רעיונות היסוד העומדים בבסיס חג החנוכה. בעצם כל תופעה נמשכת זקוקה לרענון ולבחינה מחודשת של רעיונות יסוד, בחינה מחדש של רעיונות ראשית כפי שהינם ועל יסוד כך גם הכרעה מה ראוי לשימור ומה לשינוי.
ברשימה זו אני מבקש "להחזיר עטרה לישנה" לחזור להבנת המושג המקורי של תנועת העבודה כפי שראוה האבות המייסדים של תנועה מפוארת זו שמכוח חזונה, רעיונותיה ורוחה הוגשם המפעל הציוני בראשיתו (אם כי לא במלואו כמובן) והוקמה מדינת-ישראל.
האמת צריכה להיאמר – "תנועת העבודה" איננה מושג חד-מימדי או חד-ערכי אלא ספקטרום מגוון, ספקטרום של מפלגות ותנועות אידיאולוגיות בעלות גישות שונות, ודאי בשלושה תחומים הנחשבים לעיקריים במדינת-ישראל: התחום המדיני-ביטחוני-התיישבותי, התחום הכלכלי-חברתי (היחס לסוציאליזם), וכן התחום הדתי/מסורתי (עניין היחס לדת ולמסורת ולסוגיית הפרדה בין הדת למדינה).
בתחום המדיני היו הבדלים תהומיים בין גישתו של "הקיבוץ המאוחד" (להלן הקבה"מ) בהנהגתו של טבנקין (וכן "התנועה לאחדות העבודה" ולאחר-מכן "אחדות העבודה-פועלי ציון" – מפלגות בת של הקבה"מ) שגרסו באופן ברור מדינה יהודית בארץ-ישראל השלמה ותפיסה ביטחונית והתיישבותית אקטיביסטית ומקסימליסטית – לבין גישתו של "השומר הצעיר" (להלן השוה"צ) שדגל במדינה דו-לאומית בא"י שלמה, ולאחר הצהרת גרומיקו ובייחוד לאחר הקמת המדינה, נסוג מהעמדה של הדבקות בשלמות הארץ ואימץ גישה המצדדת בקיומה של מדינה יהודית בחלק מארץ-ישראל תוך תפיסה מעורפלת למדי לגבי האופי היהודי של מדינת-ישראל ותוך אימוץ תפיסה לא-אקטיביסטית ומינימליסטית (ביחס להגשמה הציונית על כל רבדיה) הולכת וגוברת.
(על הבדלי הגישות בין הקבה"מ לבין השוה"צ ראה – י' ישי, 'ייסודה של מפלגת הפועלים המאוחדת', (ש' דרך – עורך), שורשים – קבצים לחקר הקיבוץ ותנועת העבודה ב' (תש"ם), עמ' 136-117).
בתחום הכלכלי-חברתי היה ניגוד בולט בין גישת "העובד הציוני" הליברלי, שהסתייג באופן ברור ומוחלט מהסוציאליזם, כך למשל כתב משה סיגי בתיאור של השקפת העולם של תנועת "הנוער הציוני" – "הננו פועלים בעלי הכרה, כי הפכנו לפועלים מתוך הכרה ציונית וסוציאלית כאחד. אך בהצטרפותנו למעמד הפועלים לא הנפנו את הדגל האדום ואת האחד במאי לא קידשנו כחגנו, כי האינטרנציונליזם והתורות הסוציאליסטיות לא שבו את ליבנו. באינטרנציונליזם ראינו צביעות או בגידה באינטרס הלאומי..." (מ' סיגי, 'הנוער הציוני', הפרט והחברה – חוברת הדרכה לשכבות הבכירות בהוצאת הסתדרות הצופים העברים בישראל, חיפה תשכ"ה, עמ' 24), – לבין גישת השוה"צ שב"שיאה" גרסה אימוץ מלא ופורמאלי של מרקסיזם-לניניזם כתורה מחייבת (אחת הסיבות שהביאו לפילוגה של מפ"ם בשנת 1954).
בתחום הדתי/מסורתי היה ניגוד בולט בין הזרם הדתי-סוציאליסטי שהתארגן במסגרת "הפועל המזרחי" לבין הרדיקלים בשוה"צ (בעיקר שם, אך גם בזרמים אחרים).
אם כן, מדוע אני כולל את כל הזרמים השונים ואף המנוגדים הללו במסגרת המושג "תנועת העבודה"? התשובה נעוצה בעיני בסעיף א' של חוקת ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בא"י – גוף הגג בו לקחו חלק כל חלקי תנועת העבודה – "ההסתדרות לקחה על עצמה לאחד את כל הפועלים והעובדים בארץ, החיים על יגיע כפיהם ובלי לנצל את עבודת זולתם,לשם סידור העניינים היישוביים, הכלכליים וגם התרבותיים של כלל העובדים בארץ, לבניין חברת העבודה העברית בארץ-ישראל" (מובא בתוך – ר' פורת, החינוך בקבוצות ובקיבוצים – מהעלייה השנייה עד העלייה הרביעית – היבט היסטורי חברתי, רמת-השרון תשל"ז, עמ' 59) ומגובה בדבריו הבאים של יגאל אלון – "העבודה. עבודת הגוף ועבודת הרוח; עבודה לא ככורח קיומי, כנהוג בחברות נצלניות, אלא כמקובל בחברה אנושית עמלנית, שהעבודה בה היא ביטוי נעלה של האדם למען רווחתו האישית והקולקטיבית; עבודה שפירותיה הם כל הנכסים החומריים שבעולמנו, אולם מקורותיה הם: האידיאל, היצירה, ההשכלה והתרבות..." (י' אלון, כלים שלובים, תל-אביב תש"ם, עמ' 9).
אם כן, המושג "תנועת העבודה" מתייחס לכל היהודים הרואים בעבודה יצרנית ללא ניצול הזולת כדרך הראשית להגשמת הציונות. המושג המכריע של מה שעשה את "תנועת העבודה" ל"תנועת העבודה" נעוץ בשמה – עבודה. כיצד זה קרה שעובדה בסיסית זו נשתכחה בקרב הציבוריות הישראלית? כיצד קרה שמפלגה שמבחינה ערכית ורעיונית אין לה ולא כלום עם תנועת העבודה וערכיה יכולה לשאת את שם העבודה לשווא ואין איש מוחה (מי זוכר מתי לאחרונה הח"כים של "מפלגת העבודה" העלו על סדר היום הציבורי את אתוס העבודה? את העבודה כערך? את ההכרח במעבר היהודים לעבודה? הם מאמינים בכלל בערך שכזה? וכמה מהם היו או הינם אנשים שעבדו בעבודה פיסית בכלל ותוך תודעת שליחות שבעבודה שכזאת בפרט)?
הכיצד זה קרה שאין כמעט איש במערכת הפוליטית-הציבורית שמדבר על ערכי תנועת העבודה ורעיונותיה? הכיצד זה קרה שמדינת-ישראל והחברה היהודית-הישראלית התרחקו כל-כך מרעיונות היסוד עליהם הושתתה מדינת-ישראל? אין לי ספק – חלק מהמשבר התודעתי והערכי העובר על החברה היהודית-ישראלית ועל התנועה הציונית נעוץ במישרין בהתרחקות, מודעת וסטיכית כאחד, מאותם הערכים ורעיונות היסוד.
מהי מטרת העל של תנועת העבודה? "כל התורה על רגל אחת... הפיכתו של 'היהודי הנודד' למתנחל במולדתנו ההיסטורית, המשקיע מחדש בפיתוחה את כל כוחות היצירה הגנוזים בו והמתקיים עליה מפירות עבודתו הפיסית והרוחנית – היא תמציתה של המהפכה הציונית המיועדת לגאול את הקיום היהודי מעיוותיו הלאומיים והאנושיים של אורח-חיים הגלותי הרה האסונות" (מ' טבנקין, אל נוכח פנינו: עיונים ורשימות, תל-אביב תשמ"ג, עמ' 134-133).
לצורך כך יש הכרח במעבר היהודים לעבודה ובאותם ערכי יסוד לאומיים ואנושיים שבעולם המערבי לרוב מזוהים כ"שמאל": חזון הצדק החברתי (במקרה שלנו המושתת על חזון נביאי ישראל), שוויון ערך האדם, הערבות ההדדית (סולידאריות) כעיקרון מארגן של כוחות היצירה האנושיים והלאומיים הקולקטיביים. אין לי כל ספק כי שיבה לערכי יסוד אלה היא תנאי הכרחי לחזרה לדרך המלך של הגשמת הציונות אולם לצורך כך, הכרח להשתחרר מקיבעון המחשבתי המקשר, באופן מוטעה לחלוטין, בין דרכה הכושלת של מפלגת "העבודה" מזה שנים רבות, דרך המנוגדת לדרכה הרעיונית והערכית של תנועת העבודה ההיסטורית על כל זרמיה. יש הכרח לחזור אל-המקור, להחזיר עטרה לישנה, ולחזור לדרך המלך של תנועת העבודה ההיסטורית מה שיוביל לשיבה לדרך המלך של ההגשמה הציונית באופן כללי.
בתוך כך יש לזכור את המאפיינים העיקריים של ההשקפה הרעיונית וערכי היסוד של תנועת העבודה ההיסטורית:
העם היהודי הוא העיקר ואילו המדינה היא כלי חשוב והכרחי המשמש כמנוף להגשמת הציונות.
מסירות קנאית להגשמה חלוצית של מצוות יישוב הארץ (לא כמצווה דתית אלא כמצווה לאומית).
דבקות במאמץ היצירה המשקי-חברתי היוצר חברת מופת יהודית-הומניסטית (במובן המקורי של מושג זה המעמיד במרכז את האדם לא כפי שהוא אלא כפי שראוי שיהיה) המקרינה מערכיה הלאומיים והאנושיים אל מעבר לגבולותיה.
קיבוץ גלויות ומיזוגם לעם אחד – "עם עובד".
אקטיביזם ביטחוני והתיישבותי הצמוד לצרכי ההעזה העצמית ביצירת עובדות של גאולת הארץ וגאולת העם תוך שלילת המשיחיות הדיפלומטית והסתמכות על הכוחות הריאליים הגלויים והגנוזים בעם היהודי בלבד.
בהגשמת הציונות על-פי דרכה זו של תנועת העבודה – "משתלבים אורגנית שורשי האקטיביזם החלוצי-משקי, והאקטיביזם החלוצי-פועלי עם פאתוס העבודה וההתיישבות. פאתוס זה הזין את דור מייסדיה של ההסתדרות הכללית ואת סמכות המנהיגות הלאומית שנתגלתה בהם" (מ' טבנקין, אל נוכח פנינו: עיונים ורשימות, תל-אביב תשמ"ג, עמ' 138).
בכוח חזונה הצליחה מנהיגות זו לשבור ולעצב את המציאות הריאלית שבעין, וכמעט כנגד כל הסיכויים, ולמרות השואה והשמדת שליש מהעם היהודי, להביא לתקומתה של מדינה יהודית לאחר 2000 שנות גולה ופזורה.
כיום יש הכרח לחזור לעקרונות יסוד אלה על-מנת לשמור על קיום מדינה זו ועל-מנת להמשיך את הגשמת הציונות במלואה. התרסקותה הצפויה של "מפלגת העבודה" בבחירות הקרובות מחד וכניסתם של אישים שהתחנכו על ברכי ערכי תנועת העבודה ב"ליכוד" ואולי גם מפלגות אחרות מאידך, מזמנים שעת כושר נדירה לעשיית חשבון נפש לכל מי "שצרת האומה בלבבו נגעה" (ח"נ ביאליק). לחזור אל דרכה ההיסטורית של תנועת העבודה – לחזור אל דרך של הגשמה ציונית-חלוצית!
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
ספר זיכרונות לשנת תר"ע [1910-1909]
אסתר הירדנית
[בפתח תקווה, בהיותה בת 15-16 שנים]
[ב]
*
נחוץ לשכוח, לשכוח את הכל! טוב לשכוח את כל העולם! לשכוח את הצרות, את כל העבר, רק ההווה והעתיד צריך להיות בקירבי. כן, צריכה אני היטב להבין את העתיד המחכה לי. אסתר, אל תהיי סמרטוט, עבדי, ומצאת דרכך בלעדם. הן יש לך מרץ! כן, כן, את צריכה לעבוד כי לגדולות נוצרת! הרבה אבני נגף תמצאי על דרכך, ובכל זאת צעדי הלאה ישר אל כוכבך המזהיר! – – –
הבנות שוחקות מויינוס [הכוכב ונוס], לועגות לי על אשר אני מתבוננת אליו ואוהבת אותו. הן לא מבינות, הפתיות, שזה הוא האלוהים שלי. כלום אפשר שלי יהיה אותו האלוהים שלהן, ווינוס הוא רק שלי, שלי ולא שלהן! האלוהים שלהן הוא פעוט מדי בעדי, הוא לא יבין את מחשבתי את שאיפותיי ואת תקוותי. לא, לא הוא לא יבין דברים נשגבים וקדושים כאלו, ווינוס, ויינוס שלי תבין את הכל, הוא הלא כוכבי המזהיר בקצה המנהרה האפלה! אל תלעגו לו הוא קדוש! הוא שמע את כל אנחותיי העמוקות. את כל תפילותיי הזכות, הוא אוצר בקרבו את רוחי את הכל! סורו ממנו יושבי צלמוות! בריות נבזות! – – –
*
[צרפתית:
חג החנוכה, ד' כסלו, שנת תר"ע
צריך! צריכים ללמד אותך, איך להקריא!]
*
לעוף מפה אני רוצה! לשבר את חשכת כלובי, לנפצו, ולהרסו עד היסוד! – – הה! משה יקירי, למה עזבתני ברגעים היותר נוראים!? – – – מדוע?! – – – אלוהים שלי מדוע?! – –
גלמודה אני פה במידבר הגדול – – – הוי אלי אין לי רע אין לי אח, אף מי לשפוך את ליבי, וליבי מלא על כל גדותיו – – –
*
נחוץ להעתיק היום את החיבורים הצרפתים ולהראותם לאדון מוגרבי, ללכת אליו להחליף ספר ולדבר איתו אותו החגיגה. לבקש מהצ'ואל את המחברות הצרפתיות. ללכת אל חנה ולקחת אצלה את 2 Lecture [הרצאה] ואת ספר דברי ימי העמים ומחברות שונות – – ללכת אל הניה ולבקשה שתבוא אלי לעשות איתי Dicte [הכתבה].
יום ראשון – –
*
אתמול רימיתי את אבי! – – – הלכתי לבית הספרים ואגב אורחא נכנסתי אל שושנה סלור וישבתי שם כשעה ולא הלכתי לבית הספרים. בשובי הבית מצאתי לי תירוץ, אדון לבנון לא היה – – – והיום לא היה לא [לו, לאב] מה לקרוא. מדוע רימיתי? אני התחרטתי – – –
אני רוצה לסדר לי שיעורים שאני ושושנה סלור נלמד ביחד, אולי עוד אחדות תלמדנה – – אף שאני יותר חזקה מהם בכל המדעים ובכלל לא [לו] נכנסנו לבית-ספר שאז אני בוודאי לא יכולתי להיות איתן במחלקה אחד אבל מכיוון שרציתי להתחיל ללמוד והנה נזדמנו לי עוד אחדות שאין להן ספרים וגם שנחוץ לעוררן קצת – ואני מקווה שלא אהיה פשוט רק תלמידה, אני אהיה קצת מורה כי הלא הן לא יודעות כלום – – אפשר ברבות הימים זה יהיה כעין בית-ספר קטן – – – נחוץ לאגד את הכוחות, שיעורי ערב הם רק לחברי האגודה תחיה – –
*
שטות, אין לעשות איתן כלום. הן כל-כך ריקות! ואני גם כן נהיית ריקנית. נחוץ להתרחק מהן, להשתקע יותר בלימודים, זה נורא, אני רוצה להשכיח את עצמי! ולי הלא אסור זאת! כן אסור! די, לא אלך יותר איתן! אבל אי אפשר כך להתבודד בפרט לי.
משה שכח אותי! כן, גם מרים.
*
עברו ימים אחדים ואני לא רשמתי כלום. אינני יודעת בעצמי, השתקעתי כל-כך בריקנות עד ששכחתי את הכל אפילו את אותך פנקסי היקר, רק את משה לא! עשיתי טיולים אחדים וביליתי את הזמן בחברת נערים ריקים, אבל נחמדים! בנימין סלור ואליהו מער, הם ריקים ובכל זאת ברגעים שאני רוצה להשכיח את עצמי הם די טובים. רק את משה אי אפשר לי לזכור ברגעים ההם. הוא קדוש יותר מדי כדי להזכירו ברגעים כאלה, לו נתתי את נשמתי ולהם את גופי כדי להשכיח את עצמי, את גופי! – –
פנקסי היקר אתה, ויכול עוד לחשוד אותי – – – אך לא, פשוט משתובבים, רצים, קופצים בוקה, מתאבקים, נופלים אחד על השני, מעשה שטות.
היום נסעו אמא ואבא ליפו ואני בעצמי בבית. איזה דומיה עצובה שולטת כעת בבית. בחוץ מטפטף הגשם, ואני עצובה – – ליבי נלחץ – – – אני בוכה – – – מדוע? בשביל מה? אינני יודעת בעצמי – –
משה!
*
[צרפתית:
למה לאהוב אותו?! – – –
משום שהוא ראוי לזה! – – –
לא, הוא איננו ראוי לזה!
(אחרי כמה חודשים אולי אהיה ראויה – – – אינני יודעת עוד)
(אחרי חודש אחד)]
*
כך הימים עוברים ואני לא עושה כלום, כן מרים, צדקת, אני זוחלת כמו צב – – אך מה עלי לעשות? מה אני יכולה לעשות? הכל, הכל יתנגד לשאיפותיי, הכל, להילחם! – – – זה מעורר צחוק מר – – עם מי? עם ילד קטן וחלש? – – – א – –
מצבי כל-כך רע כעת,
*
אני לא לומדת, זה שקר! אח אני שקרנית. כתבתי למרים שאני לומדת לומדת ולומדת והלא זה שקר גמור, אין לי רצון, אין לי כוח, אך כן יש לי כוח אבל כוח זה מתעורר רק לפעמים רחוקות ועל רגעים מעטים. כוח! רצון! ואם לא, אז לא יקחני לירדניה, הוא כבר שכח אותי, יש לו שם את רבקה ואת רחל רזניק ולכן שכחני, גם למרים הוא נעשה זר – – –
כמה גדול כוחו של הטבע, כמה הייתי אני מתמרמרת על האנשים שמתחתנים ועושים נבלה [כזו – מחוק], וכעת אני בעצמי מרגישה כמין תאווה נכנסת בליבי, זה כל-כך מוזר לי. הנה אני רואה את פעולות הטבע, אותו המעשה שניראה לי מקודם לדבר נבזה, לשפלות רוח, מקבל כעת בעיניי צורה אחרת לגמרי, אני גודלת – – אני נהיית עלמה בוגרת – – למרות רצוני – – זה כל-כך מוזר.
כעת נפתרה לי שאלה שהטרידה זה כמה את מוחי. הייתי שואלת את עצמי איך יכולים בני האדם, אפילו היותר טובים, היותר חכמים שבהם, לעשות את אותו המעשה הנבזה שעורר תמיד בקרבי גועל נפש ושנאה לאנשים גדולים. איך אפשר לעשות דבר שכזה? ... וכעת אני רואה עליי עצמי איך שהטבע בעצם ידו מהפך אותי לאחרת ובכל זאת זה לא טוב בעיניי. פנקסי היקר לו לא ה[ת]ביישתי ממך כי אז הייתי אומרת לך עוד דברים אחדים רק לא לומדתי להיות חופשיה ביותר כידוע לך, ובכן אסתפק בזה שאומר לך, אני יראה מעצמי, אינני מכירה את עצמי, הזו היא אסתר שהמעשה הנזכר נחשב בעיניה לעוון פלילי, שגם להוריה לא יכלה לסלוח את זאת ותמיד היתה מביטה בבוז לאנשים גדולים נבזים! – דובבו שפתיי מדי פעם בפעם כשעלו מחשבות אלה על ליבי.
ואמא, כשהיתה מתרגזת פעם על אשר [אני] מדברת יותר מדי עם איזה נער או מטיילת איתו, היתה קוראת אותי גסה, באותה שעה היו הרהורים כאלה עולים על ליבי ולא יכולתי להתאפק מלקרוא לה, זונה, אַת אשר עשית מעשה נבזה כזה, את קוראת אותי גסה?! – – היא בעצמה גרמה לזה שאתחיל לחשוב מחשבות הגוף, ומה, האם לא היא? יען שלא נתנתני ללכת עם משה או עם בן-ציון ותקראני גסה. הנה האבות בעצמם אינם יודעים במה שהם משחיתים את בניהם. כן, אני מושחתה אבל מי השחית אותי אם לא הם? הם רק הם. בלילה אסור לדבר עם נער. ללכת לטייל על הגורן עם משה, הס מלהזכיר. מה איכפת להם לגדולים אם נטייל? – – והנה במעשים כאלה הם בעצמם פותחים פה לשטן, הילד מתחיל להרהר אחרי דברי האם, מדוע אסור ללכת לטייל עם משה חברי הקטן, מדוע? אהה, אני כבר יודע[ת], בשביל – בשביל שלא אהיה גסה – – – מה זה גסה ? אהה אני כבר יודעת – – – וכך הם בעצמם מביאים את הילד לידי הרהורים כאלה שהם לא לפי שנותיו. הילד רואה שהוריו אוסרים עליו את זאת, והם [הילדים] דווקא חפצים, והלא זה כלל ידוע אפילו אצל אנשים גדולים – מה שאסור זאת חפצים, אין טוב מתפוח גנוב –
הערה: דברי הסבר ליומן, גם להמשכיו בגיליונות הבאים, ראה באחרית דבר שפורסמה בגיליון הקודם 405.
כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.
המשך יבוא
* * *
הזמנה לשיעור ניסיון חינם בסדנת כתיבה יוצרת
שלום לך,
עד היום התלבטת אם זה הכיוון שלך או לא? מזמין אותך לשיעור ניסיון, חינם אין כסף, שיתקיים בשדרות ח"ן 44 בתל-אביב ביום שני 5.1.09 בשעה 19.00.
אשר\י הגעה במייל busid@bezeqint.net
בברכה,
דודו בוסי
סופר ומנחה סדנאות כתיבה
* * *
ברכות לאביבה דורון ולמירון איזקסון
לקבלת פרס קוגל לשירה מטעם עיריית חולון
מי ייתן ושִירוֹתֵיכם תעפלנה אִתכם לפרס ישראל
* * *
הרשמה מוקדמת לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר
"ספר הגעגועים"
קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל) והמחזיק 350 עמודים ועומד לצאת לאור באמצע ינואר 2009 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
יהיה אפשר כמובן לרכשו בחנויות הספרים, במחיר של 88 שקל, ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בדואר, במחצית השנייה של חודש ינואר הקרוב, את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח [בישראל]. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.
אין מה למהר בהזמנות. יש להתאזר בסבלנות. אבל הראשונים שיזמינו יהיו הראשונים שיקבלוהו לקראת סוף חודש ינואר 2009! – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק בהגיע מועד משלוח העותק אליהם. לצערנו מתעכבת קצת הפקת הספר מעבר למה שצָפינו. אין צורך לשלוח את השיקים בדואר רשום. ותודה לאל, גם אהוד בן עזר מקבל מעטפות עם כסף. חלקו במזומן. ושום מעטפה עם כסף לא הלכה לאיבוד וגם לא נשארה אצל טלנסקי!
הכתובת למשלוח 50 השקלים:
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
ברגע האחרון: חדשות ממועדון שלושת האֵהודים!
האומנם תידחנה הבחירות למועד מאוחר יותר?
לאור התמשכותו של מבצע "עופרת יצוקה", שאין לדעת מתי ואיך יסתיים. ואם לאחר סיומו או הפסקתו – לא תימשכנה הפצצות הטילים החמאסיות על ערי הדרום של ישראל, ולאור העניין המועט שמגלים הבוחרים הצעירים ואולי גם הציבור כולו בהצבעה לכנסת, ובייחוד עכשיו, ולאור השתבשות כל מערכת התעמולה של המפלגות לקראת הבחירות עקב המלחמה המתמשכת (וכמובן גם עקב היעדרם מהארץ של משה מוריס טלנסקי, ארקדי גידאמק ושלדון אדלסון) – שמועות עקשניות אומרות כי מתארגנת יוזמה המקיפה חוגים רחבים בציבור וגם אצל חברי כנסת – לדחות את מועד הבחירות שנקבע לפברואר – ולהמשיך בממשלת המעבר עד קרוב לתום הסיום החוקי לארבע שנות כהונתה של הכנסת.
הפחד של הבוחרים והח"כים הוא שבאמצע המלחמה מול עזה, שמִי יודע לאיזה כיוונים תתפתח – יוחלף צוות ההנהגה המעולה שמנווט את המדינה עכשיו – בציפי לבני בעלת הניסיון בהפניית גב פומבית לאולמרט בפאריס, ובנתניהו שכבר הוכיח את כישוריו, ובקושי נפטרנו ממנו כראש ממשלה כושל וחסר כושר עמידה בתנאי לחץ. ומה שלא פחות גרוע הוא –ששאול מופז או בוגי יעלון יהיו שר הביטחון הבא.
העובדה שמאמר המערכת של "הארץ" מאתמול [31.12] יוצא נגד היוזמה לדחיית הבחירות – מוכיחה עד כמה יוזמה זו היא במקומה.
* * *
פרס ישראל לתקשורת – לחלק מן התקשורת הישראלית, המגיע לשיאים חדשים של זריעת פחד והיסטריה וקוצר רוח בציבור אחרי חמישה ימי לחימה בלבד, ומלבה בפומבי גם את חילוקי הדיעות הענייניים בהנהגת המדינה – לכדי מראית עין של פיק ברכיים מתמשך – וזו מעניקה ניצחון תקשורתי ותקוות רבות לחמאס. אתם לא למדתם דבר מערעור המוראל הלאומי שבו התמחיתם במלחמת לבנון השנייה, כמו גם לפניה ולאחריה!
* * *
ברכות עידוד לתושבי דרום הארץ הנמצאים תחת מתקפת טילים אכזרית של טרוריסטים פלסטינים שמתמחים ברצח אזרחי ישראל יהודים, דרוזים ובדואים – וכן ברכת עידוד וחיזוק לחיילי צה"ל התקועים מול הרצועה בנעליים של בוץ, בטנקים, בתותחים מתנייעים, בגשם, ברכבים צבאיים, בקור מצמית, בשקי-שינה ובבגדים רטובים, בחוסר-מעש יחסי ובאי ודאות – ואנחנו יושבים וחושבים עליכם בבתינו המחוממים בשנת המאה של תל-אביב הצפונית הרחוקה!
* * *
לא יסולח לכל מי שאחראי על כך שההוצאה לאור של משרד הביטחון – נסגרה! – זוהי שערורייה בלתי נסבלת! שר הביטחון לא טרח אפילו לענות לְסופרים שפנו אליו בנדון!
* * *
אהוד שלום,
אני חושב שכתב עת פלורליסטי, כפי שהצהרת פעמים רבות בעבר, חייב לפרסם גם עובדות שלא נוחות לבעלי כתב העת. אתה עצמך התרעמת על כתבי עת אחרים שלא הסכימו לפרסם את מאמריך כלשונם. במידה ואתה עומד עדיין על דעתך לא לפרסם את תגובתי כלשונה אנא פרסם את תגובתי הבאה:
אמנון הולצמן
תגובה לאורי הייטנר: "הס קטגור", גיליון 405
אהוד בן עזר מסרב לפרסם את תגובתי כפי ששלחתי אותה. הוא דורש ממני להשמיט את הפסקה שבה אני מציין עובדות חדשות בטענה ש"אין להטריד בכך שוב את הקוראים".
קוראים/ות שמעוניינים/ות לקבל את תגובתי המלאה מוזמנים לשלוח לי מייל לדוא"ל amnonh7@inter.net.il
בברכה,
אמנון הולצמן
31/12/08
אהוד: אני מפרסם את תגובתך זו רק משום שאיימת בתביעה משפטית אם לא אפרסמה. אין כאן שום סתימת פיות מצידי. הבהרתי לך שבעבר פירסמתי את הדיעות והתגובות שלך, אבל אינני מוכן שאתה תציג את אורי הייטנר ואותי כשקרנים כאשר מדובר היה בטעות פשוטה של פרסום תגובה אחת שלו לך פעמיים, ושאותה הסברנו חזור והסבר. אם היית רק מביע שוב את דיעותיך ואת השגותיך בוויכוח עם הייטנר, לא היתה שום בעייה לפרסמן כלשונן.
ישפטו הקוראים שיפנו אליך לקבל את תגובתך המלאה.
* * *
רציתי לגדל זקן כמו סבא שלי
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
רציתי לגדל זקן כמו סבא שלי
בתמונת פורטרט שבה הוא בן גילי
שצייר שמואל עוֹבּוֹדוֹבְסְקִי
אבל נזכרתי שלא אוכל להגיש לחי זיפית
לנשיקת נימוסים הכרחית
אלא אצטרך להתנשק פה אל פה
עם שפתיים זרות
מוצצות לפעמים תוקעות לשון
זה מגעיל וקצת מסוכן
בגלל מיקרובים מהפה
לכן אני מתגלח כל בוקר למשעי
נקי וחלק מול ראי
יש נשים לא אַלרגיות
שאוהבות דגדוגי שפמות וזקן
בין ירכיהן
אבל פניי תישארנה חלקות כעכוזי
גם שם לא אגדל זקן
לונדון לא מחכה לי
* * *
אירוח משפחות מהדרום
שלום רב,
בעקבות ההסלמה בעזה צפויים תושבי עוטף-עזה והדרום (כולל אשקלון, ואולי אף אשדוד) להיות נתונים תחת מתקפת טילים מתמשכת. על כן יהיה צורך לפנות אלפי משפחות לאזורים אחרים, בטוחים יותר, ברחבי הארץ.
אנו מבקשים את עזרתכם המיידית .כל משפחה המוכנה לארח משפחה ו/או ילדים, וכל אדם שמוכן להתנדב לעזרה, נא לשלוח מיד אי-מייל לכתובת tenkatef@gmail.com ולציין: שם מלא. מספר סלולרי ליצירת קשר. עיר מגורים. שומרים כשרות כן / לא. מיספר נפשות שאתם מסוגלים לקלוט. מעדיפים לארח משפחות / רק ילדים / לא משנה.
מתנדבים מתבקשים פשוט לציין שהם מוכנים להתנדב לפעילות ולצרף שם מלא, מיספר סלולר ועיר מגורים. אנו ניצור איתכם קשר בהקדם על מנת לחבר לכם משפחה מתאימה.
נא להפיץ לכמה שיותר אנשים!
תודה רבה,
חברי "תן כתף"
לבירורים: נפתלי בנט – 0544660621. לילך ריבנר – 0528344868. איילת בן שאול – 0524233659. בשל העומס נעדיף שתשלחו לנו את הפרטים באי-מייל .
[המידע באחריות המפרסם]
* * *
ענבל – מרכז אתני רב-תחומי מייסודה של שרה לוי-תנאי
נשמח לראותכם בערב חגיגי המוקדש לפרופ' נורית גוברין
לרגל צאת ספרה "קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה", כרכים ג-ד
בתוכנית
משוררים קוראים משיריהם
המשורר ארז ביטון – שירים ראשונים – התחלות
המשורר רוני סומק – ביכורי שירה
פרופ' אבידֹב ליפסקר – דברים על "קריאת הדורות"
המשורר מירון איזקסון – תל-אביב קטנה גם כשהיא גדולה
פרופ' שמואל רפאל – הקול המזרחי וספרות השואה – מהתחלות להמשכים
המשוררת חלי אברהם איתן – שיר
המשוררת אסתר שקלים – שיר
פרופ' נורית גוברין – הילדות היא מולדת הסופר
בתוכנית אמנותית – הזמרות טליה סולן ומור שאול
מנחה: הסופר בן-ציון יהושע
הערב ייערך בתיאטרון 'ענבל', מרכז אתני רב-תחומי,
רח' יחיאלי 6, מרכז סוזן דלל, נווה צדק תל-אביב,
ביום ראשון ח' בטבת תשס"ט (4.1.2009) בשעה 8 בערב
דמי כניסה: 25 ₪
כרכי הספר "קריאת הדורות – ספרות עברית במעגליה"
יימכרו בהנחה במעמד זה
* * *
עוד נתגעגע להנהגתו של אהוד אולמרט!
עוד נתחרט על איוולת הדחתו!
עוד נבוא חשבון עם האחראים לה!
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,006 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-94 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1989 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנת יובל
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל