| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 407
תל אביב, אור ליום שני, ט' בטבת תשס"ט, 5.1.2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה,
המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: תמר פיש נחשון: המורה יהושע.
אורי הייטנר: א. לקח לבנון.
ד"ר גיא בכור: דיווחים ראשונים: מבצע מוגבל בהיקפו, טקטי, להשתלטות על איזור ההתנחלויות של העבר.
יוסי גמזו: עֲתִירָה לְבָגַ"ץ הַשָּמַיִם.
קלמן ליבסקינד: תומכי חמאס מבית. [ציטוט].
סוף-סוף ימצא מבקר המדינה את האשמים בפגיעות הטילים בערי ישראל!
משה שפריר: עֻבְדּוֹת וְאֶפְשָׁרוּיוֹת.
משה ברק: "משה מנבכי חולשונו", פרק י"ג. נַעַד – טרמפ.
אֲגָנָה וַגְנֵר: אל תפרסם עליי מודעת אבל!
אבנר הרוסי: עוד על רכבת העמק (זיכרונות ילדות).
דודו פּלמָה: כשאני רץ גם השמש רצה.
אלי יזרעאלי: כמה הערות לעת ביניים.
רון וייס: אני שמח מאוד שבעוד כחודשיים ניפטר מדניאל פרידמן (ומאולמרט).
את שיכולת להיות בתי במיטה, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
אסתר ראב: כל הפרוזה, המהדיר: אהוד בן עזר, ספר זיכרונות לשנת תר"ע [1909-1910], אסתר הירדנית, [ג].
אימבר, התקווה ופתח תקווה, עפר גביש, אהוד בן עזר ואליהו הכהן.
אורי הייטנר: ב. איזהו חכם? ג. פסולי חיתון.
המפקד! מאת יורם טהרלב.
לייק סקסס – ההיה או חלמתי חלום? תְּשוּבָתוֹ שֶל יוֹסִי גַמְזוּ עַל קֻשְיוֹת בָּרוּךְ תִּירוֹש. // שׂישׂי מאיר: פסטיגזה ב"מעריב".
* * *
יש לדחות את הבחירות הקרובות ולהמשיך באותה ממשלה ובאותה הנהגה אחראית עד למועד תום כהונתה של הכנסת הנוכחית וגם לבקש סליחה מאולמרט!
* * *
תמר פיש נחשון ז"ל
המורה יהושע
שעת הדמדומים התפרשה בחדרי, ואני, בכל כובד שנותיי, שקעתי בכורסה. באוזניי התנגנה מנגינה מוכרת לי, שסחפה אותי לעברי, אל ימים רחוקים שחלפו. בשורה ארוכה הופיעו לפניי זיכרונותיי, וביניהם זיכרון אחד יקר לי: המורה יהושע.
זוכרת אני את היום בו הגענו ארצה מקובנו שבליטא. היה זה בשנת 1934, ואני אז בת שבע. לאחר שחלף שבוע סוער בפגישות עם קרובי משפחה, החליטה אימי שהגיע הזמן לרשום אותי לבית-ספר.
קרובי המשפחה השפיעו עליה לרשום אותי ל"בית החינוך לילדי העובדים". זהו בית-ספר סוציאליסטי, אמרו. והיחס בו לכל תלמיד הוא אישי, ואני, תמר, ארגיש בו נוח.
אני זוכרת את היום בו הלכתי עם אימי להירשם לבית-הספר הזה, שהיה ממוקם ברחוב טשרניחובסקי בתל-אביב, בצריפים, ושסופר עליהם שבחורף תקרותיהן דולפות מים. למרות זאת, אימי ואני הגענו לשם. נכנסנו לצריף שבו היה חדר מרוהט בשולחן, ארבעה כיסאות, ארון וספה. שני מורים קיבלו את פנינו: יהושע ומשה. יהושע היה גבה-קומה, פניו מוארכים וארשת רצינית להן. ואילו משה היה שמנמן, עגלגל ועל פניו חיוך.
הוזמנו לשבת, ויהושע שאל לשמנו, מאיזו ארץ באנו, ואותי הוא שאל אלו שפות אני יודעת. מלאי התפעלות היו השניים כששמעו שאני יודעת רוסית, גרמנית, יידיש ועברית. וכשהמורה יהושע שאל אותי מניין אני יודעת עברית, סיפרתי שבליטא היתה לי מורה פרטית שבמשך מחצית השנה לימדה אותי את השפה. המורה יהושע הגיש לי ספר עברי ובו אותיות גדולות וביקש ממני לקרוא בקול את הכתוב בו. קראתי סיפור קצרצר, יהושע שאל אותי לתוכנו, ולקינוח נתבקשתי לפתור תרגילי חשבון. לאחר הבוחן הקטן הזה, השניים התלחשו ביניהם ויהושע הודיע לי שהוחלט שאלמד בכיתה בי"ת.
רגש של נועם אפף אותי, משיכה עזה ללמוד בבית-הספר הזה בו חשתי שיחס המורה לתלמיד רך יותר מאשר בקובנו.
למחרת הביאה אותי אימי לבית-הספר, והמורה יהושע הציג אותי בפני הכיתה: "הכירו בבקשה את תמר," אמר, "עולה חדשה מליטא, ויודעת עברית."
זוגות עיניים רבים ננעצו בי כמו סיכות, ואני רציתי להתחבא. והמורה המשיך: "השתדלו לתת לתמר הרגשה טובה, קבלו אותה למשחקים, והשתדלו לעזור לה בכל מה שיידרש."
הוא הושיב אותי ליד השולחן הקרוב ללוח, ליד ילד בשם זאב, והתחיל בשיעור – שהיה קריאת הסיפור "רובינזון קרוזו". המורה קרא אותו בטעם רב, הילדים ישבו קשובים ושקט שרר בכיתה. וכשנשמע הצלצול, והתלמידים פרצו החוצה, לא ידעתי לאן לפנות, ואז המורה יהושע ניגש אליי ואמר לי לבוא איתו. הוא הוליך אותי בחצר בית-הספר, הראה לי את המיטבח שבו מכינים לילדים ארוחת צהריים, הסביר שהתלמידים עוזרים בהדחת הכלים והראה לי את הכיורים הגדולים בהם מתבצעת העבודה. הוא אף הראה לי את הסינרים שהתלמידים לובשים בשעת העבודה. אני נפעמתי מיופיים. היו אלה סינרים מגומי עבה בצבע התפוז, כמשוחים בברק. העברתי את כף ידי על הסינר, והחלקלקות שלו משכה אותי ללבוש אותו. לא התביישתי לשאול את המורה יהושע מתי אוכל ללבוש סינר כזה, והוא אמר כי רק כשאהיה תורנית.
אהבנו את המורה יהושע. היה בו הכישרון לעורר בכל אחד מאיתנו תחושה של ערך עצמי. מעולם לא התנשא, תמיד היה דיבורו רך ורציני כאילו אל מבוגר הוא מדבר. הורים וילדים נתנו אמון בו ובכל מה שעשה.
באותם הימים היתה בבית החינוך, שהיה שייך לזרם העובדים, קירבה רבה בין המורה לתלמידים ולהוריהם. קראנו למורה בשמו הפרטי, שלא כמו בזרם הכללי בו פנו למורה בשם – "המורה", מה שיצר ריחוק בינו לבין התלמידים.
היה זה בשבת בבוקר כשאימי קראה: "תמר, קומי! יהושע מחכה לך למטה."
נבהלתי. חשבתי שעשיתי משהו רע ויהושע רוצה לשוחח איתי על כך. מיהרתי להתלבש ולהסתרק וירדתי לפתח הבית. ראיתי את יהושע לבוש כנער, לראשו מצחייה, לגופו מכנסיים קצרים וחולצה קצרת שרוולים, ולרגליו סנדלים. הוא חייך אליי את חיוכו החם ואמר:
"בוודאי את מתפלאה שבאתי פתאום בשבת בבוקר, אבל אני גר כאן, ברחוב יונה הנביא, במרחק של ארבעה בתים ממך, עברתי כאן ובמוחי צץ רעיון שנלך יחד לשפת הים."
ראיתי את אימי עומדת לידי, מהנהנת לאות הסכמה, מלווה בחיוך, ואילו אני נדהמתי. ללכת עם מורה לשפת הים? ועוד בשבת בבוקר? הוא המורה שלי ואני רק תלמידה שלו. הרגשתי שנהפכו סדרי עולם. אילו הייתי מספרת את הדבר לחבריי בקובנו, הם לא היו מאמינים. הם היו אומרים שאני ממציאה את זה. אבל משהו לחש לי בפנים שזה לא מוזר, שככה זה ודאי בארץ-ישראל.
וכך הלכנו שנינו לשפת הים, כשלראשי כובע להגנה מפני השמש, לגופי מכנסיים קצרים כחולים הנאחזים בגומי סביב ירכיי ובטני, חולצה לבנה, ולרגליי סנדלים.
פסענו בחול הרך והצהוב עד הגיענו לרצועת החול הלח והקשה שגובל בים. החוף היה שקט, אנשים כמעט לא היו בו. עמדנו מול הים שהיה שקט, ואני דימיתי אותו לשטיח, שטיח ענק של מים. שטיח שאפשר לרחוץ בו, לשחות בו, ולשוט בו באונייה הרחק לחופים חדשים.
לפתע יהושע שאל אותי אם אני אוהבת את הים. אמרתי שאני אוהבת אותו מאוד ושולחת לסבא שלי בקובנו שירים שאני כותבת על הים.
יהושע שאל אותי אם אני מוכנה לדקלם שיר שכתבתי, ואני דקלמתי:
"השמש שקעה בים / והחושך בא לעולם / רציתי להגיד למציל / שהוא את השמש יציל."
חיוך של שביעות רצון התפשט על פניו של יהושע והוא ביקש ממני להביא לכיתה שירים נוספים שכתבתי. המשכנו לטייל לאורך רצועת החוף, חלפנו על פני צדפים ססגוניים ועל פני חבצלות חוף לבנות. מעל לים חגו שחפים, ואנחנו המשכנו ללכת, נושמים את ריח הים המלוח ואת האוויר הצח.
לפתע החל יהושע לזמזם את השיר "אנו באנו ארצה". הוא שאל אותי אם אני מכירה את המנגינה הזו, ואני עניתי בשלילה. הוא המשיך לשיר, תחילה בשקט, אחר כך בקול רם יותר, ולבסוף בקול גדול שהפר את שלוות החוף. ואני נסחפתי אחריו ושרתי יחד איתו. וכך היינו הולכים ושרים, הולכים ושרים, כאילו בשיר את האוויר חורשים.
לאחר שעה עייפנו ויהושע אמר שהגיעה השעה לשוב הביתה. לרגעים נחנו על כיסאות-נוח, אחר-כך קמנו, ואני אמרתי שלום לים, וכשהגעתי הביתה, נפרדתי ממורי יהושע, ובהתרוממות רוח עליתי לדירתי, סיפרתי לאימי על הטיול הנפלא, והצעתי לה להצטרף אלינו בטיול הבא.
למחרת באתי לכיתה ואיתי צרור שיריי. יהושע הודה לי והכניס את הצרור לילקוטו. ומה רבה היתה הפתעתי כאשר לאחר יומיים נכנסתי לכיתה ועל הקיר אני רואה חוברת שכתוב עליה: "שירי תמר".
התרגשתי, וצמרמורת מהנה חלפה בגופי. הנה אני, העולה החדשה, זכיתי בהערכה כל כך גדולה. בזהירות פתחתי את החוברת וראיתי את שיריי מלווים איורים יפים של מאייר אלמוני. הילדים הקיפו אותי, ביקשו לראות את החוברת, אך יהושע לקח אותה מידי, הושיב את הילדים במקומותיהם, וכמו בטקס מקודש קרא את שיריי.
הילדים שתקו. רק ילד אחד אמר:
"יש לנו ביאליקה בכיתה!"
וכולם פרצו בצחוק.
לאחר ימים אחדים ראיתי על שולחנו של יהושע חוברות שילדים התקינו בעצמם, ובהם שירים שכתבו. ובסיפוק שנח על פניו, תלה יהושע את כל החוברות על הקיר.
היה זה באחד הימים שיהושע נכנס לכיתה ואמר שאנחנו כבר בכיתה גימ"ל, והוא מבקש מאיתנו לקרוא בספר "רובינזון קרוזו", שחלקים ממנו הוא כבר קרא לנו בכיתה בי"ת.
כעבור שבוע באנו לכיתה, מצויידים בחוויות הקריאה, ויהושע שאל אותנו אם חשנו בבדידות של גיבור הסיפור. כולם הינהנו. והוא שאל אותנו אם היינו מוכנים לחוש בבדידות כזו. אמרנו שאי אפשר לחוש בה בתנאי הבית או הכיתה. ואז יהושע הציע לנו להתחלק לשש קבוצות כשבכל קבוצה שישה תלמידים, וכל ערב תבוא אליו קבוצה אחרת.
אני הייתי בקבוצה הראשונה. ובשעה שבע בערב באנו לביתו והוא הוביל אותנו למגרש ריק, ליד בית הקברות המוסלמי, שכיום ניצבים עליו מלון הילטון וגן העצמאות.
הוא אמר לנו לשבת על הקרקע במרחק ניכר איש מרעהו ולשתוק. לא להוציא הזה מהפה. ולהתרכז במבטינו רק בנקודה אחת הנתונה לבחירת כל אחד מאיתנו. וכך עשינו. מסביב היתה דממה שהופרעה מדי פעם על ידי קולות אנשים ורחשי הים. ריכזתי את מבטי בגבעת יפו שביצבצה מרחוק באורותיה, וכמו שהתבקשנו, השתדלתי להתרכז בעצמי, אך מחשבותיי פרצו את רצוני, הם נדדו למחוזות אחרים, ובדידות לא הרגשתי.
לפתע נשמעה צרחה ותלמידה החלה לרוץ. יהושע הצליח להחזיק בה, שואל אותה מה קרה. נרעדת כולה אמרה שראתה איש מסתובב בין הקברים ומתקרב אליה. קמנו ממקומותינו, הבטנו לעבר הקברים ולא ראינו דבר. רכונת ראש ביקשה התלמידה לשוב לביתה, ואילו אנחנו כולנו פרצנו בצחוק מאופק, מעורב בצער על הניסיון שנכשל, והלכנו הביתה.
אבל כיום, בבגרותי, אני מעריכה את עצם הניסיון הזה, ובמשך השנים בהן הייתי מורה, הרהרתי רבות במורה יהושע שהיה בעיניי מורה עסיסי, מקורי, ותרם ברעיונותיו רבות לעבודתי כמורה וכמחברת עזרים לימודיים.
באחד הימים, ואני כבר בת תשע, הודיע לנו המורה יהושע שהוא יוצא לחופשה ועומד לנסוע לאיטליה, ובשנה הבאה ילמד אותנו מורה אחר. עצב השתרר בכיתה. אהבנו את המורה יהושע שהיה לנו מורה, חבר, ולי היה כמו אב.
חודשיים לאחר שהמורה נסע, קיבלתי גלויה מאיטליה ובה כתוב:
תרצ"ו
לתמי יונתי,
בתמונה ים ליד העיר נפולי, ומרחוק הר הגעש וזוב הפולט עשן בלי הרף. זה ההר שהחריב את העיר פומפייה לפני אלפיים שנים.
יהושע
למחרת באתי לכיתה והראיתי את הגלויה לילדים. "אז מה?" אמר יאיר והראה את הגלויה שהוא קיבל מיהושע, ואחריו רבים אחרים.
ולאחר שנים רבות הגלויה עדיין אצלי. הכתב דהה מעט אך היא יקרה לי.
הסיפור זכה בפרס השופטים בקובץ הסיפורים "אנשים בתל-אביב זוכרים", מיבחר סיפורי חיים של גימלאים, שיצא לאור בשנת 2008 מטעם עמותת "כֹּח לגימלאים". הספר הוא פרי יוזמתו של יושב ראש סיעת הגימלאים במועצת עיריית תל-אביב מר נתן וולוך, שפנה לציבור הגימלאים לשלוח סיפורי חיים לפרסום בספר. עריכת הספר נעשתה בידי הסופר שמאי גולן, שהיה גם יו"ר ועדת השיפוט לפרסים ולציונים לשבח, ועימו הסופר אהוד בן עזר. יועץ ההפקה היה גדעון פוקרד. עותקים של הספר ניתן לרכוש בעמותת "כֹח לגימלאים", דיזנגוף 9, תל אביב, טל. 03-6201464, פקס 03-6201304.
בגיליונות הבאים נביא (זאת כמובן לאחר קבלת רשות מהמשתתפים) סיפורים נוספים מבין 44 הכלולים בספר, שאיננו רק ספר נוסטלגיה ארצישראלית על תל אביב בראשיתה אלא מיבחר סיפורי חיים של גימלאים החיים בה, אשר חלק ניכר מהם עבר את נוראות מלחמת העולם השנייה באירופה, שרד, עלה לארץ והתערה בה באורח מעורר התפעלות.
אם מי מהקוראים יכול להוסיף פרטים על תמר פיש-נחשון ז"ל וכן על המורה יהושע, נשמח לפרסמם במכתב העיתי.
אנחנו מתארים לעצמנו מה היה קורה למורה יהושע היום אילו התגלה שהוא לקח תלמידה קטנה שלו לים ושמה בילה איתה בנעימים. מינימום היו מושיבים אותו על ספסל הנאשמים ליד חנן גולדבלט. היום יש גם אנשים כל כך רעים – שאינם מוכנים להאמין שהיו פעם יחסים לבביים, אנושיים, חפים מכל הטרדה מינית – בין מורים לתלמידים, בין מדריכים בתנועות הנוער לחניכיהם, וכמובן גם במשפחות עצמן. הנה אימה של תמר אינה חוששת כלל לשלוח את בתה עם המורה המבוגר הרווק לבלות בים.
* * *
אורי הייטנר
א. לקח לבנון
שנתיים וחצי אחרי מלחמת לבנון השנייה, מנהלת ישראל מערכה נגד איום דומה – ארגון טרור איסלאמי קיצוני, שלמעשה הוא השולט במדינה השכנה, מטווח בטילים ארוכי טווח ריכוזי אוכלוסיה אזרחית בישראל, בטווחים הולכים וגדלים, ומחזיק חייל ישראלי בשבי. המערכה בצפון כשלה. הכישלון בצפון, עשוי להיות מורה הדרך הטוב ביותר, לניווט המערכה בדרום לניצחון.
בתחילת מלחמת לבנון השנייה, הפתיעה ישראל את חיזבאללה בתגובה מיידית וקשה, לא "מידתית" – מתקפה אווירית מוצלחת ביותר שפגעה קשות באוייב. כך נפתח גם מבצע "עופרת יצוקה" – פתיחה מוחצת ומוצלחת מאוד.
בהמשך מלחמת לבנון השנייה, דבקה ישראל בקונספציית "האש מנגד" – יכולת לגבור על לוחמי טרור וגרילה בשטחם, באמצעות עליונותה הטכנולוגית של ישראל, בהפצצות מאסיביות מן האוויר ובהפגזות מאסיביות מן הים והיבשה. ישראל שפכה תחמושת במימדים שלא יאומנו, אך לא היה בהם כדי להביא לניצחון. במשך למעלה מחודש חיזבאללה המשיך בירי הטילים, שיתק את כל צפון המדינה, ועד היום האחרון כמות הירי אפילו לא פחתה. כוחות יבשתיים נשלחו בהיסוס לפעילות לא ברורה ותוזזו הלוך ושוב לאורך גבול ישראל-לבנון. כאשר ניתנה סוף סוף ההוראה לבצע מבצע יבשתי, היה זה כאשר התקבלה החלטה על הפסקת אש, ולא נותר זמן להגיע לתוצאות.
ההרג, ההרס והנזק לחיזבאללה היה עצום. אך הנהגת החיזבאללה היתה מוכנה לספוג זאת, שהרי ערך חיי אדם אצלם אינו דומה לערכו אצלנו. מבחינת העולם הערבי כולו, העובדה שישראל החזקה לא הצליחה להפסיק את ירי הקטיושות, היתה ניצחון לחיזבאללה. גם אם נקבל את הגדרתו של דן חלוץ, שישראל ניצחה בנקודות, במזרח התיכון פירוש הדבר כישלון ישראלי קשה. כישלון כזה פוגע באופן חמור בכושר ההרתעה של ישראל ומעודד המשך והתגברות הטרור.
תחילתו של מבצע "עופרת יצוקה" היה מוצלח מאוד. מעתה, הסתפקות בהטלת עופרת יצוקה מנגד, ממטוסים וארטילריה, היא עוד מאותו דבר, ולא תביא להכרעה. אם המערכה הזאת תיגמר כאשר מידי יום נורים עשרות טילים לעבר באר שבע, אשדוד וקריית מלאכי, תהיה זו מערכה כושלת.
לקח לבנון הוא שאין מנוס מפעולה קרקעית ואין להשתהות בהפעלתה. זה גם לקח "חומת מגן". במשך שנים נאמר לנו שאין דרך לגבור על טרור המתאבדים. בפעולה יבשתית ניצחנו את הטרור ביו"ש. אין זה מקרה, שמיו"ש לא נורים טילים לעבר ערי ישראל. אין זה מקרה, שכל העולם הערבי מודע לכך ש"חומת מגן" היתה ניצחון ישראלי.
יחידת המילואים בה שירתי עד לאחרונה, גויסה בשלב השני של "חומת מגן" כדי לפעול ברצועת עזה. בסופו של דבר המשימה בוטלה ואנו הועברנו ליו"ש. אני מאמין, שאילו המבצע התקיים, השקט מרצועת עזה היה דומה לשקט מיו"ש. היום זה יהיה קשה יותר, מחיר הדמים שנשלם יהיה כבד יותר, אך אין מנוס מהפעולה הזאת. כל יום של איחור בהפעלתה – פוגע במערכה.
הרי אף אדם רציונלי אינו מאמין עוד לתעמולת הכזב, לפיה אין בימינו משמעות לשטח ולשליטה בשטח.
אהוד: אני דווקא סבור שמלחמת לבנון השנייה, חרף כל קורבנותיה ומחדליה, הסתיימה בניצחון שלנו מבחינת ההרתעה, עד היום – בזאת מודים גם הלבנונים וזאת יודעים גם החיזבאללה, אלא שהעיתונות ודעת הקהל המוסתת בישראל עשו ועושים הכול כדי לחזק את תחושת הניצחון הרעועה של החיזבאללה וכדי להרוס את האנשים שהיו מופקדים אז על ביטחון ישראל. עובדה, אשכנזי החל את מבצע "עופרת יצוקה" בעזה בדיוק כפי שהחל חלוץ את מלחמת לבנון השנייה. זוהי אותה אסטרטגיה – ורק שעכשיו סתמו לעיתונאים את הפה, הפסיקו את מחול השדים של קצינים מתראיינים בזמן אמת בטלפונים ניידים, ואנחנו כותשים את החמאס בשעת כושר דומה לזו שהיתה לנו בכתישת החיזבאללה, ורק שלמדנו את הלקח ואנחנו לא מפסיקים אפילו אם הסכנה החמורה ביותר למפקדינו – תהיה ועדת וינוגרד שנייה, וכרגיל אצלנו שכרם על גבורתם יהיה שהם יושמצו, ילוכלכו ויודחו.
יש לקוות כי למרות ניסיונות התקשורת להכניס את כל דרום הארץ להיסטריה, ולתת בכך במה מרשימה לתעמולה של החמאס – ימשיכו התושבים להתגונן באורך-רוח במקומות הסגורים עד שירי הטילים מרצועת עזה ייפסק כמעט כליל. אני מודה ומתוודה שעד הרגע האחרון האמנתי וקיוויתי שיהיה אפשר לסיים את המבצע ללא הכניסה הקרקעית שהחלה שלשום בערב, במוצאי השבת האחרונה, ומתברר שאין מנוס ממנה.
הצרה היא שבמלחמת קרקע אין לנו יתרון מיספרי. גם אם נופלים שניים ושלושה לוחמים ערבים מול כל חלל ישראלי – הרי שבגדול – בקצב הזה הם יגמרו לנו את צה"ל, כי יש לאויבינו די בשר תותחים, שהקרבתו אינה נחשבת בעיניהם. אבל עלינו להיות חכמים מהם, להשתמש נגדם בכלי הנשק המתוחכמים שלנו, דוגמת חיל האוויר למרכיביו – כדי שמחיר הדמים מצידנו יהיה זעום לעומת הקורבנות שלהם. רק כך נוכל לנצח. באורך רוח ובסבלנות. אחרת, בלי העליונות הטכנולוגית המוחצת, ועם המוסר המזוייף של חלק מאנשי הרוח שלנו, שאיכשהו תמיד מקדמים בכך גם את יחסי הציבור לספרים שלהם – אנחנו בצרות צרורות.
* * *
ד"ר גיא בכור
דיווחים ראשונים: מבצע מוגבל בהיקפו, טקטי, להשתלטות על איזור ההתנחלויות של העבר
כפי שזה נראה מן התקשורת הערבית, מדובר במבצע קרקעי טקטי, וכפי הנראה מוגבל בהיקפו, שנועד להשתלט על האיזורים של צפון מזרח רצועת עזה, איזורים בהם התקיימו עד לפני כשלוש שנים התנחלויות צפון הרצועה, או כיום איזורי השיגור. איזו אירוניה של ההיסטוריה: ישראל שבה ותופסת את שטח ההתנחלויות, שאותו פינתה לחלוטין, עם "ההתנתקות".
על פי הדיווחים בתקשורת הערבית, תוך נטילת הזהירות המתבקשת, לנוכח לוחמה פסיכולוגית רבה שמפעיל האוייב, כולל שקרים בוטים, או אתרי אינטרנט ערביים, זו תמונת המצב בליל הראשון של המבצע היבשתי:
זהו מבצע טקטי, וכפי הנראה מוגבל בהיקפו, שנועד להשתלט על האיזורים של צפון מזרח רצועת עזה, איזורים בהם התקיימו עד לפני כשלוש שנים התנחלויות צפון הרצועה, או כיום איזורי השיגור. ישראל שבה ותופסת שטח, שהיה בחלקו בידיה, עד להתנתקות. ישראל ויתרה על השטח ופינתה את ההתנחלויות באופן חד-צדדי, ועכשיו היא כובשת אותו בחזרה, באופן חד-צדדי. הניסיון לסמוך על הפלסטינים עלה לנו במחיר כבד מאוד.
בכך יכתר צה"ל, למעשה, את העיר עזה עצמה, כפי שזה נראה בשלב הזה מבלי להיכנס אליה או לאיזורים צפופי האוכלוסייה. מה שאומר שבעיית בכירי ופעילי חמאס והג'יהאד נשארת על כנה, שכן הם מסתתרים בפנים הערים, לכן לא יהיה מנוס מלהדק סביבם בהמשך את הכיתור.
על פי דיווחי התחנות הערביות נכנס צה"ל בשעת ערב בשלושה טורים אל פנים הרצועה, איזורים המוכרים לו היטב מן העבר: באיזור בית לאהיה מצפון מערב, מחנה הפליטים ג'באליה מזרחה יותר ואלמנטאר, מעט דרומה יותר. צה"ל נכנס בחסות החשיכה שהיא מבחינתו יתרון, ומבחינת המחבלים חיסרון. הכוחות נכנסו רגלית, מלווים בטנקים ובחיפוי אווירי של מטוסים ומסוקים. למעשה, כך דווח, מעניקים המסוקים מטרייה אווירית לחיילים למטה, תוך תיאום איתם. עדי ראייה דיווחו על אש טנקים שנשמעת כל העת.
המטרה המיידית היא השתלטות על איזורי השיגור, והפחתת הלחץ מעל ערי ישראל. או אז תוכל ישראל להתפנות להמשך המצור על העיר עזה ובנותיה מדרום לה. הבעייה כאן היא שקל יותר לזנב בחיילי צה"ל לאחר הכיבוש, למשל בצורת מטענים. מן הסיבה הזו חייב צה"ל להשאיר את השטח הזה ריק לגמרי מאוכלוסייה, ואולי גם מבתים, כדי לא לחזור על ניסיון לבנון. סביר שהמחבלים ינסו לשגר מדרום לצפון הרצועה, אולי מן העיר עזה עצמה, כדי להוכיח שמשימת ההשתלטות לא הועילה. שלא ניקלע ל"רצועת ביטחון" חדשה, על כל המשתמע מכך מן העבר.
האם צה"ל מתכוון להישאר באיזור זה, או לנקותו ולצאת? טרם ברור. רצוי ליישר את השטח כולו, ולצאת. אחרת ניפול לסנדרום לבנון, כאשר חיילי צה"ל פועלים בקרב אוכלוסיה ערבית עויינת, המשתפת פעולה עם הטרור.
נושא ההרוגים הוא מרכזי כאן, כאשר מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה ייעץ אתמול לחמאס לגבות כמה שיותר אבידות מקרב חיילי צה"ל, "כי זה מה שיקבע את הניצחון," תוך שהוא סומך בכך על ניסיונו רב השנים עם החברה הישראלית שאינה מוכנה לאבידות, ורואָה בהן תבוסה. חמאס עצמו קבע אתמול בשחצנות כי אל לישראל להיכנס לרצועה, כיוון שהיא תהיה מלכודת מוות לאנשיה, דבר שחייב את צה"ל להיכנס, אחרת היה חמאס מתפאר בניצחון.
לא נותר אלא לקוות שצה"ל פועל בעורמה, תוך הטעיית האוייב, שכן לחמאס יש את יתרון הביתיות והיכולת להסתתר במבנים.
חבל שהפעולה הטקטית הזו לא בוצעה מייד לאחר הלם ההפצצה הראשון עם תחילת המלחמה, כאשר האוייב היה שרוי בבלבול מוחלט ובאנדרלמוסיה.
קשה לפי שעה לדעת מהם היעדים שאותם השיג צה"ל, שכן האינטרנט הערבי מלא דיסאינפורמציה, ולכן ויתרתי על דיווחים רבים בנוגע להתקדמות, או להיתקלויות. אך ברור שישנה אש, למרות שזו יכולה להיות בעיקר אש ישראלית, כאשר המסוקים אינם נחים לרגע מלמעלה, דבר שהיה בלתי אפשרי בלבנון. בסך הכול מדובר כאן על מרחקים קצרים מאוד, הרצועה בהחלט אינה לבנון, בעלת הזירה הרחבה, הבלתי מוכרת, ההררית, הכפרית. בלבנון היה עורף חם למחבלי חיזבאללה, בצפון לבנון, במרכז, במזרחה, ובסוריה כמובן. חמאס מבודד כאן לגמרי.
תמונת מצב איזורית: מצרים מגבה את הפעולה הישראלית ומונעת סיוע מחמאס, המכותר כולו.
חיזבאללה מאותת שאינו מעוניין להתערב צבאית, אלא מילולית בלבד, לטובת חמאס.
סוריה שומרת על פרופיל נמוך, וכך גם ירדן.
איראן מסתפקת במילים. אין לה כוונה להתערב.
מה שמותיר את המחבלים של חמאס מבודדים בעולם כולו, ונצורים לגמרי בידי ישראל. אך כיצד לשלוף החוצה את בכירי ומפקדי חמאס? כאן יש צורך בתוכנית שהצגתי במאמר קודם, ולפעול כפי שפעל אריאל שרון בביירות הנצורה בקיץ 1982. אז עזבו מחבלי אש"ף את העיר באוניות, בלית ברירה, בשל המצור הכבד.
כיבוש צפון הרצועה מתבצע, אך מערכה ארוכה, המצריכה אומץ לקבל החלטות, עוד לפנינו.
4.1.09
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
* * *
יוסי גמזו
עֲתִירָה לְבָגַ"ץ הַשָּמַיִם
אַנְ'לֹא יוֹדֵעַ אִם אַתָּה שוֹמֵעַ
(וְאִם אַתָּה שוֹמֵעַ – אִם בָּרוּר),
הַגֶּשֶם כָּאן, עַל גַּג-הַפַּח, מַצְלִיף וְלֹא דוֹמֵעַ
וְכָךְ גַּם צְלִיל הַ"גְּרָאדִים" הָאָרוּר.
כִּי אֵש-הַקְּרָב פָּרְצָה אֶת מַחְסוֹמֶיהָ
וְאִמָּהוֹת לוֹפְתוֹת אֶת עוֹלָלָן
כְּמוֹ צִ'יטָה אֶת גּוּרָהּ, וְאִם כְּבָר מִישֶהוּ דוֹמֵעַ
זֶה מִשְפְּחוֹת-הַשְּכוֹל עַל חֲלָלָן.
אַנְ'לֹא יוֹדֵעַ אִם אַתָּה מַקְשִיב לִי,
הַיְּרִי הוֹלֵךְ הָלוֹךְ וְגַם גָּבוֹר
(וְאִם אַתָּה מַקְשִיב סוֹפְסוֹף – הַאִם בִּכְלָל תָּשִיב לִי
בְּמִין "אוֹקֵי, שָמַעְתִּי. רוּת. עֲבֹר").
אֲבָל לַמְרוֹת שֶלֹּא תָמִיד שָמַעְתָּ
אֶת אֵלֶּה, הַתְּמִימִים וְהָעִקְּשִים
שֶעוֹד מִתְפַּלְּלִים לְךָ בֵּינֵינוּ כָּאן, לְמַטָּה,
מִתַּחַת לְשָמֶיךָ הַחֵרְשִים –
אֲנִי מֵעִיף, כְּמוֹ יוֹנָתוֹ שֶל נֹחַ
אֵלֶיךָ, מִמַּבּוּל הַחֲשֵכָה
תְפִלָּה שֶל עַם שָלֵם, שֶלֹּא נוֹתֶנֶת לִי מָנוֹחַ
(וְאִם אֶפְשָר – גַּם לֹא תִתֵּן לְךָ).
הִיא לֹא כְּתוּבָה בְּשוּם סִדּוּר-תְּפִלּוֹת פֹּה,
הִיא רַק כְּתוּבָה עַל לוּחַ לְבָבָם
שֶל אִמָּהוֹת וְשֶל אָבוֹת הַמַּמְתִּינִים עַד כְּלוֹת פֹּה
שֶיִּתְפּוֹגֵג הַלַּחַץ שֶסְּבָבָם.
שֶיִּתְאַדֶּה כְּמוֹ טַל בְּאוֹר הַשֶּמֶש
וּכְמוֹ דִמְעָה עִם הִתְבַּדּוּת בְּשֹוֹרַת-
אִיּוֹב, מַה שֶמַּחְשִיךְ כָּאן אֶת יוֹמָם כִּשְחוֹר-לֵיל-אֶמֶש
וְשֶלֵּילָם בְּצִפָּרְנָיו שֹרַט.
פַּחְדָּם שֶל הַהוֹרִים אֲשֶר בֵּינֵינוּ,
הוֹרֵי הַחַיָּלִים בְּקַו-הָאֵש
מוּל רֶשַע רְצוּעָה זוֹ שֶהֻתְּרָה כְּמוֹ דַם בָּנֵינוּ
בְּפֶרֶץ הָאֵיבָה הַמִּתְגָּעֵש.
הַפַּחַד בּוֹ בִּמְאוּם אֵינָה נִבְדֶּלֶת
שוּם מִשְפָּחָה שֶל שוּם לוֹחֵם צָעִיר
מִזֹּאת שֶל כָּל לוֹבֵש-מַדִּים אַחֵר, בִּנְקֹש בַּדֶּלֶת
בְּרַעַד, יַד שְלִיחָיו שֶל קְצִין הָעִיר.
אוֹתָהּ אֵימָה מָקַאבְּרִית הַזּוֹחֶלֶת
בַּגֶּנוֹם הָעִבְרִי מֵאָז דֻּוַּח
עוֹד בִּ"בְרֵאשִית" עַל אַבְרָהָם מוּל בְּרַק הַמַּאֲכֶלֶת
וְעַד יָמֵינוּ אֵלֶּה,
בָּם אֵין אַיִל אַךְ יֵש סְבַךְ.
לָכֵן, אִם גַּם תִּקְוָה הִיא מִין קָמֵיעַ
וְיֵש עוֹד בְּדַל הֶבְדֵּל בֵּין כְּסִיל לְתָם
אַנְ'לֹא יוֹדֵעַ אִם אַתָּה שוֹמֵעַ,
אַךְ אִם אַתָּה שוֹמֵעַ – שְמֹר אוֹתָם.
כֵּן, שְמֹר אוֹתָם וְהַחְזִירֵם אֵלֶינוּ
שְלֵמִים מֵחָמַא"סְטָן הָעֲשֵנָה
וּשְמֹר אוֹתָם מַמָּש כְּשֵם שֶהֵם שוֹמְרִים עָלֵינוּ
כְּשֶהוֹרֵיהֶם, בְּלַיְלָה-אֵין-שֵנָה
שוֹלְחִים, כְּמוֹ פִּתְקָאוֹת תְּחוּבוֹת בְּסֶדֶק
שֶבֵין אַבְנֵי הַכֹּתֶל, צְרוֹר תְּפִלּוֹת
אֶל בֵּית-הַדִּין הָרָם שֶלְּךָ, שֶבּוֹ אָמוּר הַצֶּדֶק
לְהֵעָשֹוֹת וְלֹא רַק לְהַשְלוֹת.
כִּי אֵין לָנוּ יָקָר מֵהֶם, שוּם עֵרֶךְ
אֶת תְּרוּמָתָם כָּאן לֹא יוּכַל לִשְקֹל
וְדַוְקָא בַּמִּבְחָן הַזֶּה שֶל אֹמֶץ וְשֶל פֶּרֶךְ
אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לָהֶם הַכֹּל.
* * *
כמה חבל שהרולד פינטר היה חולה בשנותיו האחרונות ועכשיו כבר מת שאחרת היה יכול לצעוד בראש ההפגנות הפרו-פלסטיניות שלשום נגד ישראל בלונדון וגם להמשיך לאסור על הצגת מחזותיו בישראל וככה לקלקל לתיאטרון הישראלי את חגיגת ההתרפסות בפניו שמתקיימת גם מבלי להזכיר במאומה את חלקו בתעמולה הפלסטינית נגדנו!
* * *
קלמן ליבסקינד
תומכי חמאס מבית
בכל פעם שפורץ עימות בינינו לבין אויבינו, מיד מתחילים ערביי ישראל לפרוע בנו. הגיע הזמן שנפסיק לשבת בשקט
במוצאי שבת, כמה שעות אחרי תחילת הלחימה בעזה, יצאתי עם המשפחה מהצפון בדרכי הביתה. בדרך טילפנו כמה קרובי משפחה והתחננו שלא ניסע דרך נחל עירון. "בטוח שהערבים יתפרעו," הזהירו אותנו. לא עבר זמן רב לפני שנוסעת נחלצה בנס מלינץ' על עורק התחבורה הראשי הזה.
לא צריך להיות בוגר תואר ראשון בנבואה כדי לדעת מראש שבכל עימות בינינו לבין אויבינו מבחוץ, מיד יצטרפו אליהם אחיהם בעלי תעודת הזהות הכחולה ויתחילו לפרוע. מעזה יורים קטיושות, בכביש 6 זורקים בקבוק תבערה, ביפו מיידים אבנים וקוראים "ברוח ובדם נפדה את פלסטין" וברמלה מניפים דגלי חמאס. מהמנהרה ברפיח ועד לחומוסייה באום אל פאחם, כולם רקמה אנושית אחת.
ומה אנחנו עושים בתגובה? כלום. מתייחסים לטרור הפנימי הזה כאל חלק מהחיים. אחרי הברק בא הרעם, עם הפריימריז של מפלגת העבודה מגיעים הזיופים, ועם כל מלחמה באה הצטרפות ערבים ישראלים לאויב.
לדבר נגד ערביי ישראל זה לא פוליטיקלי קורקט. גם כשהם מנסים לרצוח יהודים, לא תמצאו עליהם בעיתונים מילה רעה. הם הרי אזרחים כמונו, יש להם מנהגים מקסימים של הכנסת אורחים ומסעדות נפלאות וצריך להיזהר שלא לפגוע ב"מרקם העדין".
מאמר המערכת בעיתון "הארץ" שלשום מצא ששוב אנחנו, היהודים, אשמים בכל. "כל עוד ישראל אינה נוקפת אצבע לשיקום האמון בינה לבין אזרחיה הערבים, אל לה להאשים אותם בכך שאינם עומדים במבחני הנאמנות המדומים שהיא מציבה להם," נזפו בנו.
את הגישה שלנו לערביי ישראל צריך לחקור במחלקה ללימודי פסיכיאטריה. מי שסופג מכות רצח פעם אחר פעם, ובמקום להשיב מלחמה מלקה את עצמו, איננו יפה נפש – הוא חולה נפש. רק במדינה מטורפת יכול אחמד טיבי, שהיה יד ימינו של רוצח היהודים הגדול ביותר מאז היטלר, להפוך לסלבריטי ולככב ב"פספוסים".
אוייב הוא אוייב – גם אם יש לו אחלה פלאפל. רק במדינה מתאבדת יכול מוחמד בכרי להסית נגד חיילי צה"ל, לתקוף את המדינה – כשבני משפחתו מעורבים בפיגוע התאבדות – ולקבל אחרי כל זה סיוע מהקרן הישראלית לקולנוע. רק עיתונות מעוותת עושה את המוות לליכוד על בחירת פייגלין "הקיצוני", אבל אין לה מילה רעה לשר ראלב מג'אדלה, שלא מוכן לשיר את ההמנון.
סיפור קיפוחם של ערביי ישראל הוא בלוף אחד גדול: באופן יחסי לכלום שרוב רובם מוכנים לתרום למדינה, ולהתייצבות האוטומטית שלהם לצד אויביה, אותם ערבים מוצצים את לשדה של המדינה ומשיבים לה בדגלי חמאס. כתלמידים מצטיינים של מערכת החינוך של ממשלות ישראל הם לא שילמו מעולם מחיר ציבורי על שום פריעת חוק. כשהבעירו את הצפון בשנת 2000 – התנצלנו בפניהם על הקיפוח המתמשך. כשיצאו לפוגרום וקראו "אטבח אל יהוד" בעכו בליל יום כיפור השנה, הסבירו לנו שמדובר בתוצאה של הזנחה רבת שנים.
אילו היינו מחילים את דו"ח המאחזים הפוליטי של טליה ששון על הבדואים, לא היה נשאר אוהל אחד על תילו. אום אל-פאחם הפכה מזמן לבירת ההסתה המוסלמית, ואם קצין משטרה יספר לכם שיש לו שליטה על מה שקורה בה, אל תאמינו לו.
אם מדינת ישראל חפצת חיים, היא צריכה להתחיל להתייחס לאוייב כמו אל אוייב, גם אם הוא גר ביפו ויש לו אחלה פלאפל. אזרחות ישראלית היא זכות גדולה, ואת מי שנלחם בה צריך לגלגל לעזה מכל המדרגות. רוצים חמאס? לכו לחמאס!
נדפס לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 1.1.09.
* * *
סוף-סוף ימצא מבקר המדינה את האשמים
בפגיעות הטילים בערי ישראל!
מבקר המדינה יבדוק בזמן אמת אם המופקדים על המלחמה בחמאס עומדים בקריטריונים שלו ובכל יקל עוד יותר על הנאבקים בעור שיניהם מול טילי החמאס וגם יגרום להם למתן את פעולותיהם ולשכור עורכי דין אחרת סופם יהיה כסופו של אהוד אולמרט!
ציטוט מ"הארץ און-ליין", מיום 1.1.09 – "משרד מבקר המדינה יתחיל בשבוע הבא בבחינת היערכותם של פיקוד העורף ורשויות נוספות להגנת האוכלוסייה האזרחית מפני התקפות החמאס. הבחינה תיערך במסגרת מעקב אחר יישום המלצות המבקר בנושאי העורף, כלקח המלחמה בלבנון, שנבדקה בדו"ח מיוחד ב-2007. צוות בכיר בראשות המבקר, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, יסייר בישובים שנפגעו ויתמקד בערים שאליהן נורו טילי גראד."
סליחה, מה קרה? האם עברו כמה ימים מבלי שמבקר המדינה הוזכר בתקשורת? מדוע לא ילמד ממפקד משטרת ישראל, שהפסיק את עבודתם החשובה של החוקרים בפרשיות השחיתות של ראש הממשלה ובפרשיות חשובות אחרות (המספקות להם פרנסה נוחה וממוזגת למשך שנים ארוכות) – ושלח אותם לחיזוק כוח האדם של המשטרה בדרום הארץ? – לא לחקור, לא להתמזמז, לא להתחמם בזרקורי התקשורת – אלא פשוט לעזור!
והאם המבקר גם ילבש בסיוריו את מדי המילואים שלו ויענוד את דרגותיו הצבאיות? זה מצטלם לא רע.
* * *
משה שפריר
עֻבְדּוֹת וְאֶפְשָׁרוּיוֹת
א. עֻבְדּוֹת:
שִׁלְשׁוֹם הָיִיתִי פֹּה וָשָׁם;
אֶתְמוֹל – עוֹבֵר וָשָׁב;
הַיּוֹם אֲנִי עוֹד יוֹצֵא וּבָא,
אֲבָל מָחָר אֶהְיֶה כְּבָר מוּבָא.
בּ. אֶפְשָׁרוּיוֹת:
אִם תְּמוֹל-שִׁלְשׁוֹם חָיִיתִי מִטּוֹב עַד רָע,
כִּי עַתָּה אוּלַי מֻטָּל עָלַי לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה
כְּדֵי לְבַטֵּל אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה
– לִהְיוֹת מָחָר מוּבָא?
וּמָה עוֹד צוֹפֵן לִי סוֹד הַצָּפוֹן
(שֶׁעָלָיו נִבָּא יִרְמִיָּהוּ, כִּי מִמֶּנּוּ תִּפָּתַח הָרָעָה),
– אִם בַּסּוֹף, כְּמוֹ כָּל הַנְּחָלִים, – אֵרֵד יָמָּה?
אוּלַי פֵּשֶׁר-הַסּוֹד הוּא לָלֶכֶת כָּעֵת קָדִימָה,
כְּדֵי לָבוֹא וְלָשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ-נוֹד, בְּקִדְמַת-עֵדֶן,
וְלִחְיוֹת שָׁם בִּשְׁאֵרִית יָמַי בַּחֶלֶד?
* * *
משה ברק / "משה מנבכי חולשונו"
פרק י"ג. נַעַד – טרמפ
המילה "טרמפ" איננה קבילה בעברית לא רק בשל לועזיותה, אלא גם משום ששני שוואים בסוף המילה לא תואמים להיגוי העברי. במיוחד שהאות האחרונה היא פ"א דגושה שלא כל כך אהודה בהיגויינו ובלשוננו. כמובן שאי אפשר להטות בעברית את המלה "טרמפ", לכל היותר עשו ממנה את ה"טרמפיאדה" לפי המונח "אולימפיאדה", שזו גחמה ללא כל דבר משותף ביניהן בתוכן ובצורה, אלא סתם בגלל סמיכות המ"ם לפ"א.
כן קיים גם "טרמפיסט" ההולם את שפתנו כמו אוכף לפרה.
הצעתי היא ליצור שורש שלישוני חדש מצירוף של "נע"+"עד" שיהיה שורש עברי מובהק בצורתו "נעד" (לאחר השמטת העי"ן הכפולה).
עליי להעיר שהמילה "סעד" היתה אפילו מתאימה יותר כי היא כוללת נסיעה ליעד בתוספת עזרה לחלש. אך מילה זו תפוסה משחר שפתנו בשתי משמעויות לפחות: עזרה ואכילה, על כן הגעתי לשורש נעד ממנו נוכל להטות כל מטרה אפשרית בנושא זה בדרך עברית שורשית.
טרמפ – נַעַד (במשקל רעד)
טרמפיסט – נָעוּד
אך משורש זה ניתן להטות צורות נוספות שלא תיתכנה באנגלית שפת המקור לטרמפ, כך נאמר:
נוֹעֵד – המסיע מישהו בטרמפ
נָעַדְתִּי – נסעתי בטרמפ; אֶנְעַד – אסע בטרמפ
הַנְעָדָה – הסעה בטרמפ
מִנְעָדָה (מינעדה) – טרמפיאדה
המילה "מִנְעָדָה"(מינעדה) חושפת בדרך עקיפה את העובדה שקיים כבר "שרש" זה בשפתנו. אך זאת מבלי שנתנה הדעת על כך, כאשר הנהיגו במוסיקה את המושג "מנעד", אותו הרכיבו דווקא משתי המיליות מן+עד, שפירושו טווח הצלילים שהקול מסוגל לנוע בתוכו. בדיעבד ניתן לקבוע שלמושג זה קרבה של משמעות ל"נעד" ויהווה שם עצם נוסף הנגזר מאותו שורש.
גבת
* * *
אֲגָנָה וַגְנֵר: אל תפרסם עליי מודעת אבל!
לאהוד ה"עורך" הנחצץ,
כאחת מקומץ הקוראים שעדיין מעוניינים בדבריך המשעממים, קראתי גם אני את פרקי היומן שלך [גיליון 406], ומאחר שאני חוששת שכללת בו גם את פרשת יחסינו ואת בתי שילדתי לך ואשר לה אתה מתכחש, רציתי לדעת איך אני יכולה להגן על עצמי ועליה מפני יומניך הפורנוגראפיים ההזויים-למחצה (כמו שאתה מתעקש לספר שבאת עליי מאחור) ואם לא הגיע העת לפנות לייעוץ משפטי כדי להגן עלינו מפני יומניך. אחי-למחצה הוא עורך-דין.
בהזדמנות זו אני רוצה לבקש ממך שאם אמות לפניך, אנא אל תפרסם עליי מודעת אבל במכתב העיתי שלך אלא אם כן גם בתנו המשותפת תהיה חתומה עליה.
בכבוד רב,
אחת מנפגעותיך,
אֲגָנָה וַגְנֵר
אהוד: היומן בשלמותו, המכיל אלפי עמודים, ייפתח לעיון לרשות הציבור החל מיום 3 באפריל 2036, י"א בניסן תשצ"ו, במלאת לכותבו 100 שנה. אני מעריך שאת תהיי אז כבת 90 ומשהו, והאמיני לי שכלל לא תשתעממי בקריאת היומן הזה, שיופקד בבית הספרים הלאומי האוניברסיטאי בירושלים – ואולי אפילו את תיהני ממנו, זאת בתנאי שחוש הראייה שלך לא ייפגע בגלל גילך המופלג, ואז גם יתברר לך באיזו תנוחה היינו כאשר הרבעתי אותך (הלא היית רפתנית בקיבוץ, לא כן? – וגם סיפרת לי אותו לילה רבות על הרבעת פרות ובעצם בכך גם גירית אותי וגרמת לי לעלות על התחת השמן שלך).
* * *
אבנר הרוסי
עוד על רכבת העמק (זיכרונות ילדות)
כילד, התארחתי פעמים רבות בתל יוסף. באחת הפעמים יצאתי לעבוד עם קבוצת הילדים בגילי לקטיף אבטיחים. השעה היתה שעת הצהריים, והנה עוברת הרכבת. שאלתי את ילדי הקיבוץ : "מה השעה? באיזו שעה עוברת הרכבת?"
תשובתם היתה: "בין 12 ל-3 אחרי הצהריים."
בהזדמנות אחרת נסעתי עם אימי לידידים בכפר יחזקאל. החלטנו לחזור לתל יוסף ברכבת. חיכינו בתחנה, הרכבת הגיעה ועלינו עליה. אימי רצתה לשלם. אחד מחברי הקיבוץ, שנסעו איתנו עצר אותה ואמר: "אל תשלמי. יש לנו סידור מיוחד עבור כל הנוסעים."
בקיצור, לא שילמנו. אינני זוכר מה היה ה"סידור". הגענו בשלום לתחנה של תל יוסף. (מרחק תחנה אחת).
* * *
את שיכולת להיות בתי במיטה
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
שימרי אל תרחצי את נשיקתי התמה
במעלה לֵחְיֵך החלקה כְּתפּוּח
וטיפונת רכה
לא שטפתי שפתיי מיום שטעמתי
ריח מתיקותך בַּרגע העוצר נשימה
ובחלום הלילה נשיקתי נשאבה
אל חלקתי הטבועה בפנייך
אנחנו שתי ישויות ערטילאיות
מזדווגות שפתיים אל לחי
בִּנקודת הזמן שקפאה זה קרה
עם פרידה ברחוב בפגישה אקראית
אני כמחצית העורגת אל מחציתה
את שיכולת להיות בתי במיטה
דגדגן לך ורוד זקור
וְלח כַּציצים שלך
עורך הצעיר טרי ונפלא
אני ואת רק שנינו
ועולם ריק לחלוטין
רק אני ואת
ואין לנו דמות
רק הבהוב כחלחל
ותמצית נשמות
נדבקות זו לזו
ואין איש בא
רק ספיר של עין רחוקה
לְהוּבה אש נצח
אהוד: חיימקה, אני מפרסם את השיר שלך "במלואו" למרות שכנראה חשבת שלא אגלה שאת עשר השורות האחרונות גנבת מהשיר האחרון שכתבה דודתי אחות-אבי אסתר ראב בחייה, ושמו "נוף שלא מכאן" (טבעון, 1981, בהיותה בת 87). זה השיר החותם את הכרך "אסתר ראב / כל השירים" (בהוצאת זב"מ, 1988, עמ' 431). אני מאוד מבקש ממך שלהבא לא תיגע ולא תשתמש לצרכיך בשירים של אסתר ראב, שאתה אפילו אינך בן-משפחתה.
* * *
רותי להט (ראב בן עזר)
"מחשבה בוראת רגע"
על הספר:
ספר שירה
משרטט מודעות עצמית,
פורס יריעה של מצבים בזמן – מרים גבות,
ספוג הגיגים,
מעורר תחושות.
שירה נוגעת ללב.
"...להגיד את הכאב
את הגעגוע במלים
מעורר אמפטיה ברמה האנושית."
ד"ר אראלה בריפמן
הוצאת "פרדס" רחוב מסדה 30 חיפה, 2008. ספר שני לכותבת. הספר הראשון "מאה שמונים מעלות" (סיפורים קצרים, 2002) יצא לאור בהוצאת "טרקלין".
* * *
הרשמה לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר
"ספר הגעגועים"
קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל). הספר, המחזיק 350 עמודים, יצא לאור ביום חמישי האחרון, 1.1.09 – בהוצאת כנרת זמורה ביתן. לפי מועד הופעתו, יומיים לפני הפעולה הקרקעית בעזה – אתם יכולים לראות שלא תמיד אנחנו, שלושת האהודים, מתואמים בינינו.
אפשר כמובן לרכוש את הספר בחנויות הספרים, אשר בחלקן הוא כבר נמצא, במחיר של 88 שקל; ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בימים הקרובים בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח [בישראל]. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.
הראשונים שהזמינו את הספר הם הראשונים שיקבלוהו – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק במקביל למשלוח העותק אליהם. אמנם אנחנו באמצע עונת האריזה של השמוטי בפרדסים אבל מחלקת המשלוחים שלנו תשתדל לעמוד בעומס. אין צורך לשלוח את השיקים בדואר רשום. ותודה לאל, גם אהוד בן עזר מקבל מעטפות עם כסף. חלקו במזומן. ושום מעטפה עם כסף לא הלכה לאיבוד וגם לא נשארה אצל טלנסקי!
הכתובת למשלוח 50 השקלים:
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
דודו פּלמָה
כשאני רץ גם השמש רצה
עבר. איך נתבונן אליו, אל העבר, אל מה שיכול
היה להתרחש אחרת: אפשר לשנוא אותו, אפשר
להתגעגע אליו, אפשר לבקר אותו, אפשר להימלט
אליו וממנו, ואפשר לגלותו מחדש. אך חשוב מכל,
אפשר להתבונן בו. כי העבר הוא הנוף של הזיכרון.
אהרון הלך בשדה וחשב על גלעד. לפתע נראה לו השדה מכאיב וריק. תמיד כשהיה עובר בשדה היה נזכר בגלעד. גלעד רץ בהתרגשות של תינוק בשדה, בלי לשים לב לשלפים החדים החותכים בכפות רגליו הקטנות, המדממות, זרועותיו הקטנות שלוחות לחבק את כל התבל כולה, והוא צועק בהתלהבות גדולה "אבא, כשאני רץ גם השמש רצה."
השדה היה המקום של גלעד ושלו.
בתקופת העיבודים היה גלעד בא אליו אחר הצהריים, מטפס בזריזות על טרקטור הג'ון-דיר הענק והירוק ויושב לצידו תלם ועוד תלם ועוד תלם עד שהשדה היה נעתר להם ומשתרע מתחת לגלגלי הג'ון-דיר העצומים, כהה ומשתוקק עד לאופק.
כל זה עד שהאפיל העולם והערב היורד לאט זרק אלפי גלקסיות של כוכבים נוצצים בחשכה הצפופה והטובה. ואז אורנה היתה באה וקוראת להם לבוא לאכול ארוחת ערב.
גלעד, שהיה עירני ודרוך כארנב, היה מבחין בה ראשון וצועק בהתרגשות גדולה "אבא הנה אימא באה." ולאהרון היה נדמה שהוא מתרגש לקראתה כמו שהמלח הצופה מראש התורן בספינה של קולומבוס התרגש כשראה את היבשה שנדמה שלעולם לא תבוא עוד.
אחר כך הלכו לאכול. והכול ניראה היה שריר וקיים כמו העולם, כמו הזמן שמשלה אותנו תמיד לחשוב שגם אנחנו נצחיים כמוהו.
(כמו ברוב הסיפורים קודם היה שדה. ולשדה לא היו גבולות. גבולותיו הבלתי אפשריים היו האדמה מלמטה והשמיים מעל. וביניהם, בין שמיים וארץ, רקדו חלוצים מחול לאין קץ. רוחם הסוערת שרטטה שבילים של אש בין כוכבי השחר.
אחר כך זרח השמש וכבר נוצק בטון ההתיישבות. התיישבות חורצת גורלות וגבולות.
הגבולות נועדו להגן מאויב מבחוץ, אך גם להגדיר את קצות השדה לרוקדיו.
מעתה, ככל שירבו הגדרות, כן ילך השדה ויקטן, החלוצים הרוקדים בתוכו ילכו ויחנקו מרוב גדרות, יעשו קטנים יותר, ויותר פתטיים. לא שלא היו ניסיונות להימלט מן השדה.
אך מי שנכנס לשדה שילם את מחיר הפרדס: אחד הציץ ומת. אחד הציץ ונפגע. אחד הציץ וקיצץ בנטיעות. אחד נכנס ויצא בשלום. וקולו של ר' עקיבא עולה צודק כתמיד – "אמרתי לכם, אל תגידו מים מים").
גלעד היה מתוח ונרגש כארנב. מסביב היה חשוך ואפל. לא החשיכה הטובה של ימי ילדותו. היתה זו אפילה רעה וזוממת. משני עבריו, מוסווים היטב בין השיחים הדוקרים של כתפי הוואדי, הסתתרו חבריו לצוות כשהם דרוכים וחדים כסכין. טיל סאגר התפוצץ בקול ריסוק גדול לתוך הטנק שעמד לא רחוק מהם בחיפוי. חור גדול ומכוער נפער בצד הפונה אליהם ומתוכו בקעו צרחות איומות כל כך, שגלעד חשב שאין גרון אנושי שיכול להפיק קולות כאלה. פגזי המרגמות הכבדות ריטשו את הבתים של השכונות הצפוניות של בינת ג'בייל וקרעו רצועות של הבזקי אור באפלה הדחוסה. כמו בפאב בקיבוץ עכשיו, חשב גלעד לעצמו והתחפר עוד ועוד לתוך האדמה והריח הרטוב שעלה ממנה הזכיר לו את ריח התלמים שנפתחו אליו בשדה הרחוק של ילדותו.
חורף. מבול. העולם נברא תמיד בחורף. הנה הסתיו עבר וחורף כבד נופל על הארץ בהמון גשמיו. רעמים הולמים ברקות, ברקים שורטים באפלה משתררת וחושך על פני תהום. לעיתים תעלה שמש חיוורת ותיגע בקרניים רפות באנפות לבנות נמוגות לאט ברקיע אפרפר.
כאשר החלו מטחי הגשם הראשונים של החורף לגעת באצבעות של אוהב מתקרב באדמה היבשה והצהובה מחום הקיץ, הלכה האדמה ורוותה את המים הניגרים אליה מלמעלה ונפתחה אליהם בשקיקה גדולה.
אהרון קרא לגלעד הקטן ויחד יצאו לשדה וחצו אותו לכל אורכו כשאהרון פוסע בצעדים הולכים ושוקעים וגלעד מרקד נרגש על כתפיו: "יו אבא כמה גשם. מה יקרה כשהשדה יתמלא, לאן ילכו המים אז?"
אהרון אמר לו שהשדה שלהם לעולם לא יתמלא במים. "יש בו מספיק מקום לכל המים שבעולם," הבטיח בקולו המיושב והעמוק שהלך ומילא את גלעד המבוהל בביטחון עד כדי כך שהוא גלש בבת אחת ובאופן לא צפוי מכתפיו של אהרון (כמו שעושים ילדים בכל מקום מאז ומעולם) ירד על ארבע וקרב את פניו אל האדמה הרטובה והריחנית ולפתע לא יכול לעמוד עוד בריח האוזון הרטוב שעלה ממנה והוא דחף את פניו לתוכה ונשם כטובע. אהרון משך אותו למעלה וגלעד נשא אליו את פניו הנרגשות המכוסות בבוץ ואמר פתאום בקול מאוד מבוגר "אבא, לאדמה יש טעם של לחם רטוב."
גלעד הרים בזהירות את פניו המושחרות בצבעי אדמה שחורים, חומים וירוקים.
"בטח אני ניראה כמו גוש אדמה מלוכלך," אמר גלעד לעצמו תוך כדי שכוחות סמויים של אדרנלין מרימים אותו נגד רצונו ממחסה השיח שמאחוריו הסתתר ומאלצים אותו להסתער בראש הצוות שלו לעבר הבתים שמאחריהם עלתה ביבבה צריחת טילי הקטיושה ששוגרו לעברו השני של הגבול. "הם הולכים ליפול בשדה שלי," נחרד גלעד, כשלפתע נגמרו המטרים האחרונים של השטח הפתוח והוא ואנשיו מצאו מסתור בתוך אחד הבתים.
באביב עמד השדה ונשם את השמש המתחממת והתמלא בדשא עשב ופרחים בשלל צבעים כמו נשפכו לכל עבר על פניו המזמינות. אורנה, אהרון וגלעד היו יוצאים אל השדה שלהם וחוצים אותו לאורכו כשהעשב הרך מלטף את קרסוליהם. כאשר הגיעו אל אמצע השדה היו נשכבים על גבם ונושאים עיניהם לשמיים הכחולים שמלאו בעננים לבנים שלבשו צורה ופשטו צורה כל הזמן.
"הנה טירה," קרא גלעד בהתרגשות. "והנה סוס," אמרה אורנה בקול רך. אהרון עצם את עיניו והקשיב לקולותיהם ההולכים ומתרחקים ממנו לאט ושקע לתוך תנומה טובה.
גלעד שהתרוצץ סביב כסייח פרוע ממיצי האביב שגדשו את איבריו, צנח לפתע לתוך חיקו של אהרון שהתעורר בבהלה ומיהר לחבק אותו כדי שלא יראה שנבהל. גלעד הבין את החיבוק כהזמנה להתגוששות והחל להיאבק בו בכל כוחותיו. אהרון חיבק אותו בכוח והרגיש איך גלעד נמס אל תוכו. ואז אורנה הצטרפה אליהם והם התגלגלו בעשב האביב עד שכלו כוחותיהם והם שכבו שם ורק התנשמו אחד לתוך השני. כאשר הפרות הרועות בשולי השדה החלו לגעות את תפילת הערב שלהן, קמו שלושתם בליאות התנערו מהעשב שדבק אל גבם והלכו הביתה כשהם מלאים עד גדותיהם באותו סוג של רגע שכשהוא מתרחש אתה משתוקק, כל כך משתוקק, שימשך לעד אין-סוף.
בינת ג'בייל הלכה וחרבה. לאט ובהתמדה. פגז אחר פגז. בית אחר בית. הפגזים חלפו מעל ראשיהם לכל עבר ומכל עבר. היתה הרגשה שאיש אינו יודע מי ולאן הוא יורה.
כאשר לפתע נדלקה שמש גדולה ויוקדת שהלכה וקרבה אליהם בהתמדה עיקשת, החלו גלעד ואנשיו לרוץ לעבר מחסה אחר. "כשאני רץ גם השמש רצה," רצה גלעד לקרוא לעבר חבריו שקמלו לפתע באור הגדול שאפף אותם. גלעד הלך ונמלא באור השמש שהלכה ותפחה ומילאה את כל היקום, עד שאי אפשר היה עוד להבדיל בין גלעד לבין האור. צחנה גדולה וקשה של אבק שריפה עמדה באוויר. במקום שבו רצו קודם נפער לוע שחור גדול ושרוף וגיצי אש קטנים בערו בשוליו כנרות זיכרון ההולכים וכלים.
אהרון ישב לבד בקצה השדה שלהם, התבונן בעשב השקט ונזכר בגלעד.
כאב גדול ויציב עלה בו. הארץ הזאת, חשב לעצמו במרירות, כמו השדה הזה, שאנחנו מתים עליו וממנו, ישנו בה העניין הזה שאבות עוקדים בה תמיד את ילדיהם על איזה מזבח כלשהו. יש משהו באוויר ובנוף, שמטריף את החושים ומעמיד מיד בניסיון. תולדות הניסיון הזה חרוטים במסרקות של ברזל כצלקות מכערות על פני הארץ ושדותיה. ובנפשנו תבער העקדה ותכלה בנו ולא תרפה עד שנמצא כולנו מנוחה נכונה באדמת השדה הטובה.
"כשאני רץ גם השמש רצה," אמר אהרון בשקט לעצמו ולשדה והלך לו משם לתמיד.
* * *
אלי יזרעאלי
כמה הערות לעת ביניים
אמנם עד תום 2008 אני עסוק מדי מכדי ליהנות מהכתיבה לחב"ע. עם זאת, קראתי לאחרונה מיספר דברים, שנהניתי מהם, כמו גם הסכמתי להם.
ראשית, נהניתי מדבריו המבוססים והנכונים של אמנון הולצמן בתגובתו לדברי הייטנר (אשר לשמחתי אינו מופיע הפעם בגיליון). דבר קטן אבקש להוסיף על דבריו של הולצמן. אם הייטנר חוזר על השקר שאנשי שמאל ישראלים ובינלאומיים מיידים אבנים על חיילי צה"ל כל שבוע, הרי שמכלל לאו אנו למדים גם על ההן. הוא אינו מתייחס לאלימותם הברוטאלית והמופרעת של המתנחלים, ובעיקר מתנחלי חברון, כלפי חיילי צה"ל, אנשי מג"ב ומשטרת ישראל. טרם שמעתי שאנשי שמאל זרקו אבנים, גרמו לקציני צה"ל להגיע עם פגיעות ראש לבתי חולים ואפילו, עד כמה שזה נשמע מוזר, לא על אנשי שמאל ששפכו חומצה בפניו של שוטר המבצע את תפקידו. לצערי אנו כן שומעים, כמעט כתופעת קבע, על מעשים אלה מצד אנשי הימין.
אני מחזק את ידיהם של הולצמן ופדן, אשר הציגו את הדברים בצורה הראויה.
מעבר לכך, למרות צוק העתים, אני נהנה מהפוגה בקריאת שיריו של חיימקה שפינוזה. אכן שי נאה לסיום השנה, היה משלוח הצרופה עם שיריו.
שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולנו.
אלי יזרעאלי
אהוד: אלי יזרעאלי מבקש לציין שדבריו אלה נכתבו לאחר דבריו הראשונים של הולצמן, וזאת לפני כחודש. ומאחר שהולצמן ביקש מאיתנו ביום חמישי האחרון להסיר את כתובתו מרשימת נמענינו, מקווה המערכת שבכך נחתם בינתיים הוויכוח הזה, החוזר על עצמו לעייפה. אבל, כאמור, נשמח לפרסם כל תגובה ודיעה (אך לא השמצה אלא אם כן יש בה שמץ של סאטירה ובדיחות הדעת) – וזאת כי המכתב העיתי איננו פלטפורמה של זבל, אשר אמנם לכלים שכמותה, עם טרקטור, שמור מקום נכבד – בחקלאות.
* * *
רון וייס
אני שמח מאוד שבעוד כחודשיים ניפטר
מדניאל פרידמן (ומאולמרט)
סופר נידח שלום,
אתה חוזר וכותב שעוד נתגעגע להנהגתו של אהוד אולמרט. אני לא אתגעגע וזאת מסיבה אחת ויחידה: ניסיונו לפגוע בבית המשפט העליון באמצעות שלוחו – שר המשפטים דניאל פרידמן. הרכיב החמור ביותר היה ניסיונו של פרידמן (שלמזלנו כשל) להגדיל את מיספר הפוליטיקאים ולהקטין את מספר השופטים בוועדה למינוי שופטים. אילו הצליח במזימתו היינו חוזים בשופטים ובעורכי דין המנסים להתקרב לפוליטיקאים כדי לזכות בתמיכתם להיבחר למשרות שיפוט. זה היה מוביל לפוליטיזציה ולהרס של מערכת השיפוט.
אני שמח מאוד שבעוד כחודשיים ניפטר מדניאל פרידמן (ומאולמרט) ומקווה שראש הממשלה הבא ישכיל לבחור שר משפטים שיגן על מערכת המשפט וישיב את אמון הציבור בגוף חשוב וחיוני זה.
רון וייס
רמת-גן
אהוד: גם אני מקווה שראש הממשלה הבאה ישכיל ולא ייטפש כפי שאני חושש... וכי שר המשפטים הבא לא ייפול ברמתו וביושרו מחתן פרס ישראל פרופ' דניאל פרדימן... אך חוששני שהפרזתי לבקש...
* * *
חסוך מאיתנו את הרפש
לאהוד שלום רב,
דבריו של משה בר יוסף בעיתון 404 טוב היה אילו לא הובאו בפני קוראי העיתון. אנא ממך, למרות כל שאיפתך והאידיאולוגיה שלך לתת במה לכל אחד, חסוך מאיתנו את הרפש המסריח הזה ודומיו.
די לנו בעיתונים היומיים שנתקלים בהם יום-יום והמלאים די והותר בדברים מסוג זה, אם כי בשפה נקייה יותר.
בברכה ותודה מראש,
י"ז
* * *
איליה בר זאב
מֵעַל קַוֵּי הַמֶּתַח
סִמְטָאוֹת מַמְצִיאוֹת עִיר –
חַיִּים נוֹצָרִים,
חַיִּים נֶאֱלָמִים מֵעֵבֶר לַקִּירוֹת.
וּבְיָּמִים מְסֻכָּנִים –
בֵּין מְבוּכָה וּמְבוֹכִים, גַּגּוֹת מְבֻסִּים* בְּתַּחְתִּיּוֹת.
חִזּוּר גּוֹרָלִי אוֹ רָעָב מֵצִיק
מֵרִיץ צִפֳּרִים לְשׁוֹרֵר מֵעַל קַוֵּי הַמֶּתַח.
אַיּוֹת נוֹדְדוֹת לְמֵרָחוֹק –
מֵאַגְמוֹנֵי מַיִם לִמְּאוּרוֹת אֵשׁ.
רָחָם שְׁחוֹר אֶבְרוֹת מְרַחֵף –
טֶרֶף קַל
טֶרֶף קַל
31.12.08
* מגוללים, לא מלשון תבוסה. מְבֻסֶּה – מן בסה, בֻּסָּה – מגוֹלל, מלֻכלָך . – אב"ז.
ערב טוב אהוד,
גם אני בטווח של 40 הק"מ ו"זוכה" מידי פעם לאזעקות ונפילות לא רחוק. אין גני ילדים ובתי ספר ואין לי ממ"ד כך שבלית ברירה עליי לסמוך על מי שלא סמכתי עליו מעולם. מי שלא זוכה בלוטו אולי יינצל מהגראד. קבל שיר שהתכווץ בימים אלו.
איליה בר זאב
* * *
מה באמת חושב סייד קשוע?
האם הטור הפרו-ישראלי של הסופר העברי-הערבי סייד קשוע בעיתון "הארץ" וב"הארץ און-ליין" ביום שישי ה-2.1 מביע את דעתו האמיתית – או נכתב כפארודיה על מה שהוא סבור שהיהודים מצפים ממנו לכתוב – או שגם בפארודיה הזו הוא מביע בעצם את דעתו האמיתית הפרו-ישראלית שאותה אין הוא מעז לומר כפשוטה?
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
ספר זיכרונות לשנת תר"ע [1910-1909]
אסתר הירדנית
[בפתח תקווה, בהיותה בת 15-16 שנים]
[ג]
*
נחוץ לשכוח, לשכוח את הכל! טוב לשכוח את כל העולם! לשכוח את הצרות, את כל העבר, רק ההווה והעתיד צריך להיות בקירבי. כן, צריכה אני היטב להבין את העתיד המחכה לי. אסתר, אל תהיי סמרטוט, עבדי, ומצאת דרכך בלעדם. הן יש לך מרץ! כן, כן, את צריכה לעבוד כי לגדולות נוצרת! הרבה אבני נגף תמצאי על דרכך, ובכל זאת צעדי הלאה ישר אל כוכבך המזהיר! – – –
הבנות שוחקות מויינוס [הכוכב ונוס], לועגות לי על אשר אני מתבוננת אליו ואוהבת אותו. הן לא מבינות, הפתיות, שזה הוא האלוהים שלי. כלום אפשר שלי יהיה אותו האלוהים שלהן, ווינוס הוא רק שלי, שלי ולא שלהן! האלוהים שלהן הוא פעוט מדי בעדי, הוא לא יבין את מחשבתי את שאיפותיי ואת תקוותי. לא, לא הוא לא יבין דברים נשגבים וקדושים כאלו, ווינוס, ויינוס שלי תבין את הכל, הוא הלא כוכבי המזהיר בקצה המנהרה האפלה! אל תלעגו לו הוא קדוש! הוא שמע את כל אנחותיי העמוקות. את כל תפילותיי הזכות, הוא אוצר בקרבו את רוחי את הכל! סורו ממנו יושבי צלמוות! בריות נבזות! – – –
*
[צרפתית:
חג החנוכה, ד' כסלו, שנת תר"ע
צריך! צריכים ללמד אותך, איך להקריא!]
*
לעוף מפה אני רוצה! לשבר את חשכת כלובי, לנפצו, ולהרסו עד היסוד! – – הה! משה יקירי, למה עזבתני ברגעים היותר נוראים!? – – – מדוע?! – – – אלוהים שלי מדוע?! – –
גלמודה אני פה במידבר הגדול – – – הוי אלי אין לי רע אין לי אח, אף מי לשפוך את ליבי, וליבי מלא על כל גדותיו – – –
*
נחוץ להעתיק היום את החיבורים הצרפתים ולהראותם לאדון מוגרבי, ללכת אליו להחליף ספר ולדבר איתו אותו החגיגה. לבקש מהצ'ואל את המחברות הצרפתיות. ללכת אל חנה ולקחת אצלה את 2 Lecture [הרצאה] ואת ספר דברי ימי העמים ומחברות שונות – – ללכת אל הניה ולבקשה שתבוא אלי לעשות איתי Dicte [הכתבה].
יום ראשון – –
*
אתמול רימיתי את אבי! – – – הלכתי לבית הספרים ואגב אורחא נכנסתי אל שושנה סלור וישבתי שם כשעה ולא הלכתי לבית הספרים. בשובי הבית מצאתי לי תירוץ, אדון לבנון לא היה – – – והיום לא היה לא [לו, לאב] מה לקרוא. מדוע רימיתי? אני התחרטתי – – –
אני רוצה לסדר לי שיעורים שאני ושושנה סלור נלמד ביחד, אולי עוד אחדות תלמדנה – – אף שאני יותר חזקה מהם בכל המדעים ובכלל לא [לו] נכנסנו לבית-ספר שאז אני בוודאי לא יכולתי להיות איתן במחלקה אחד אבל מכיוון שרציתי להתחיל ללמוד והנה נזדמנו לי עוד אחדות שאין להן ספרים וגם שנחוץ לעוררן קצת – ואני מקווה שלא אהיה פשוט רק תלמידה, אני אהיה קצת מורה כי הלא הן לא יודעות כלום – – אפשר ברבות הימים זה יהיה כעין בית-ספר קטן – – – נחוץ לאגד את הכוחות, שיעורי ערב הם רק לחברי האגודה תחיה – –
*
שטות, אין לעשות איתן כלום. הן כל-כך ריקות! ואני גם כן נהיית ריקנית. נחוץ להתרחק מהן, להשתקע יותר בלימודים, זה נורא, אני רוצה להשכיח את עצמי! ולי הלא אסור זאת! כן אסור! די, לא אלך יותר איתן! אבל אי אפשר כך להתבודד בפרט לי.
משה שכח אותי! כן, גם מרים.
*
עברו ימים אחדים ואני לא רשמתי כלום. אינני יודעת בעצמי, השתקעתי כל-כך בריקנות עד ששכחתי את הכל אפילו את אותך פנקסי היקר, רק את משה לא! עשיתי טיולים אחדים וביליתי את הזמן בחברת נערים ריקים, אבל נחמדים! בנימין סלור ואליהו מער, הם ריקים ובכל זאת ברגעים שאני רוצה להשכיח את עצמי הם די טובים. רק את משה אי אפשר לי לזכור ברגעים ההם. הוא קדוש יותר מדי כדי להזכירו ברגעים כאלה, לו נתתי את נשמתי ולהם את גופי כדי להשכיח את עצמי, את גופי! – –
פנקסי היקר אתה, ויכול עוד לחשוד אותי – – – אך לא, פשוט משתובבים, רצים, קופצים בוקה, מתאבקים, נופלים אחד על השני, מעשה שטות.
היום נסעו אמא ואבא ליפו ואני בעצמי בבית. איזה דומיה עצובה שולטת כעת בבית. בחוץ מטפטף הגשם, ואני עצובה – – ליבי נלחץ – – – אני בוכה – – – מדוע? בשביל מה? אינני יודעת בעצמי – –
משה!
*
[צרפתית:
למה לאהוב אותו?! – – –
משום שהוא ראוי לזה! – – –
לא, הוא איננו ראוי לזה!
(אחרי כמה חודשים אולי אהיה ראויה – – – אינני יודעת עוד)
(אחרי חודש אחד)]
*
כך הימים עוברים ואני לא עושה כלום, כן מרים, צדקת, אני זוחלת כמו צב – – אך מה עלי לעשות? מה אני יכולה לעשות? הכל, הכל יתנגד לשאיפותיי, הכל, להילחם! – – – זה מעורר צחוק מר – – עם מי? עם ילד קטן וחלש? – – – א – –
מצבי כל-כך רע כעת,
*
אני לא לומדת, זה שקר! אח אני שקרנית. כתבתי למרים שאני לומדת לומדת ולומדת והלא זה שקר גמור, אין לי רצון, אין לי כוח, אך כן יש לי כוח אבל כוח זה מתעורר רק לפעמים רחוקות ועל רגעים מעטים. כוח! רצון! ואם לא, אז לא יקחני לירדניה, הוא כבר שכח אותי, יש לו שם את רבקה ואת רחל רזניק ולכן שכחני, גם למרים הוא נעשה זר – – –
כמה גדול כוחו של הטבע, כמה הייתי אני מתמרמרת על האנשים שמתחתנים ועושים נבלה [כזו – מחוק], וכעת אני בעצמי מרגישה כמין תאווה נכנסת בליבי, זה כל-כך מוזר לי. הנה אני רואה את פעולות הטבע, אותו המעשה שניראה לי מקודם לדבר נבזה, לשפלות רוח, מקבל כעת בעיניי צורה אחרת לגמרי, אני גודלת – – אני נהיית עלמה בוגרת – – למרות רצוני – – זה כל-כך מוזר.
כעת נפתרה לי שאלה שהטרידה זה כמה את מוחי. הייתי שואלת את עצמי איך יכולים בני האדם, אפילו היותר טובים, היותר חכמים שבהם, לעשות את אותו המעשה הנבזה שעורר תמיד בקרבי גועל נפש ושנאה לאנשים גדולים. איך אפשר לעשות דבר שכזה? ... וכעת אני רואה עליי עצמי איך שהטבע בעצם ידו מהפך אותי לאחרת ובכל זאת זה לא טוב בעיניי. פנקסי היקר לו לא ה[ת]ביישתי ממך כי אז הייתי אומרת לך עוד דברים אחדים רק לא לומדתי להיות חופשיה ביותר כידוע לך, ובכן אסתפק בזה שאומר לך, אני יראה מעצמי, אינני מכירה את עצמי, הזו היא אסתר שהמעשה הנזכר נחשב בעיניה לעוון פלילי, שגם להוריה לא יכלה לסלוח את זאת ותמיד היתה מביטה בבוז לאנשים גדולים נבזים! – דובבו שפתיי מדי פעם בפעם כשעלו מחשבות אלה על ליבי.
ואמא, כשהיתה מתרגזת פעם על אשר [אני] מדברת יותר מדי עם איזה נער או מטיילת איתו, היתה קוראת אותי גסה, באותה שעה היו הרהורים כאלה עולים על ליבי ולא יכולתי להתאפק מלקרוא לה, זונה, אַת אשר עשית מעשה נבזה כזה, את קוראת אותי גסה?! – – היא בעצמה גרמה לזה שאתחיל לחשוב מחשבות הגוף, ומה, האם לא היא? יען שלא נתנתני ללכת עם משה או עם בן-ציון ותקראני גסה. הנה האבות בעצמם אינם יודעים במה שהם משחיתים את בניהם. כן, אני מושחתה אבל מי השחית אותי אם לא הם? הם רק הם. בלילה אסור לדבר עם נער. ללכת לטייל על הגורן עם משה, הס מלהזכיר. מה איכפת להם לגדולים אם נטייל? – – והנה במעשים כאלה הם בעצמם פותחים פה לשטן, הילד מתחיל להרהר אחרי דברי האם, מדוע אסור ללכת לטייל עם משה חברי הקטן, מדוע? אהה, אני כבר יודע[ת], בשביל – בשביל שלא אהיה גסה – – – מה זה גסה ? אהה אני כבר יודעת – – – וכך הם בעצמם מביאים את הילד לידי הרהורים כאלה שהם לא לפי שנותיו. הילד רואה שהוריו אוסרים עליו את זאת, והם [הילדים] דווקא חפצים, והלא זה כלל ידוע אפילו אצל אנשים גדולים – מה שאסור זאת חפצים, אין טוב מתפוח גנוב –
*
אך נטיתי הצידה מדבריי הראשונים, ואתה חיכית כל הזמן, פנקסי היקר, עד שאמשיך הלאה את דבריי הקודמים אך לא יכולתי לדלג על פרט נכבד בחיי, על הרהורי הילדות, אף אם נאמרו מילדה קטנה [בכל זאת חושבת אני כי נכונים הם מאוד – מחוק] שאינה יודעת את תורת חינוך [ה]בנות, את הפדגוגיה, אך הלא לא יכולתי לדלג על זאת, הלא אני בעצמי הרגשתי את זאת, הלא עבר עליי אותו הניסיון ואז הרגשתי בשגיאה הגדולה הזאת כי מי יכול עוד להרגיש את זאת כמו נפש הילד המקבלת חינוך שכזה – – –
ולכן אשוב כעת לדבריי הקודמים. ראשונה, לפני שנתיים, היתה שגיאת ההורים (שהזכרתי למעלה) הגורמת למחשבות הגוף ואז הם היו שלא בזמנם, וכעת אני מרגישה את יד הטבע שחזקה עליי ועל ילדותי – – אך אינני כל-כך ילדותית, בפסח ימלאו לי שש-עשרה שנה, אלי, שש-עשרה שנה! עלמה גדולה, עלמה בוגרת! אך אני רוצה להיות קטנה! אין לי זמן ללמוד, אני כבר כל-כך גדולה! טפשה, הלא זה בידך, מפני מה אין לך כבר זמן ללמוד – מפני שעד עשרים שנה יש לך רק ארבע שנים יען שבשנת העשרים רוב הצעירות מתחתנות, אך הלא זה תלוי בך, את יכולה ללמוד גם עד עשרים וחמש עד עשרים ושש – –
כך הוא חשבוני, עד שנת השמונה-עשרה אלמד בעצמי, אשתדל בשתי השנים האלה להתכונן לאיזה בית-ספר גבוה. בשנת השמונה-עשרה אסע לשוויציה, אכנס לבית-ספר גבוה ובקונסרבטריום בשביל זמ[ה]רה ונגינת כינור, אלמד ציור, יש לי כשרון לציור. אך כמה רציתי להיות צייר! אגמור את לימודיי עד שנת העשרים וחמישה, אחר כן אשא לי איש או פשוט אקח לי רק חבר, לא, לא אשא איש, למה לי כל העול הזה. אקח לי את משה, הלא גם הוא יהיה בשוויציה, ושנינו נתור את הארץ לאורכה ולרוחבה, נראה מראות שונים, ארצות שונות, נלמד נחקור, נלַמד בכל מקום שנבוא, אחרי כן נשוב לארץ-ישראל ושם נוריד את כל הדבש שאספנו בארצות תבל, היא תהיה לנו הכוורת שכל הדבורים שכמותנו יאצרו שם דבשם ואז נבנה את ירדניה – – – – – – – – – – – – – – – – – –
הערה: דברי הסבר ליומן, גם להמשכיו בגיליונות הבאים, ראה באחרית דבר שפורסמה בגיליון הקודם 405. ומומלץ גם לקרוא את הפרקים על אותה תקופה בספרו של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד".
כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.
המשך יבוא
* * *
אימבר התקווה ופתח תקווה
עפר גביש, אהוד בן עזר ואליהו הכהן
לאב"ע שלום רב.
תודה על תקציר קורות פתח-תקווה שצורף לגיליון [404].
ברצוני לשאול, מתי ניתן למושבה שמה וממתי נודע השם בציבור העברי בארץ ובגולה?
בברכה,
עפר גביש
לעפר גביש שלום,
כידוע השם נגזר מהפסוק בספר הושע "מעמק עכור לפתח תקווה" והיה אמור להינתן למושבה שהיתה אמורה לקום באיזור יריחו בשנת 1872, והבאתי על כך אצלי את הסיפור המפורט כפי שתראה מהגיליון המצורף בזה ["בעקבות יהושע ילין: תרל"ב (1872) – האם תקום פתח-תקווה בכיכר הירדן?" המלביה"ד: דורון גיסין. גיליון 372 מיום 25.8.08], כך שמייסדי המושבה באו כבר מצויידים בשמה, שקדם לרכישת אדמותיה בשלהי תרל"ח, 1878
אני מניח שמרגע שנוסדה הקולוניה נקרא שמה פתח תקווה בכל מקום בארץ ובגולה. על כל פנים מראשיתה היא מעולם לא נקראה בשם אחר.
בברכה,
אהוד
אהוד,
תודה על תשובתך המהירה והמפורטה.
הסיבה לשאלתי היא שבמקום כלשהו (איני זוכר איפה) קראתי שפתח תקוה נתנה לאימבר את ההשראה הראשונית לשם שירו "תקוותנו" (ואולי בכלל לכתיבת השיר).
היתה לי התלבטות האם זה מסתדר מבחינת התאריכים, והאם יתכן שכבר במהלך 1878 ידעו ברומניה, שבפלסטינה הוקמה מושבה ושזה שמה.
ברור לי שעם השנים היתה לפתח תקווה התייחסות רגשית ל"התקווה" וגם לאימבר היתה התייחסות למושבה ואף כתב לה גירסה נוספת (אגב, עם עשרה בתים ולא תשעה כפי שפרסם לראשונה בברקאי).
אבל המקור והקשר הראשוני לא ברורים לי.
אשמח לשמוע את דעתך.
עפר גביש
עפר,
אעביר את דבריך גם לאליהו הכהן.
אהוד
אהוד,
לא ידוע לי על כל קשר בין הקמת פתח תקווה ובין "תקוותנו" של אימבר. מיספר ההשערות בנושא שם ההמנון הוא כמעט כמספר השערות על ראשי (שטרם התקרח).
אימבר לא היה צריך לשלוף את המילה תקווה מפתח תקווה. המילה הזו היתה בשימוש רב בתקופת חיבת ציון המוקדמת, והיא ריצדה לנגד עיניו בעשרות מאמרים שבהם הופיעה בתדירות רבה. ליקטתי פעם, כתרגיל, עשרות ציטוטים של המילה תקווה מאותם ימים – אך כל זה לא אומר שום דבר לגבי בחירת השם על-ידי אימבר. גם המשפט "עוד לא אבדה תקוותנו" נכלל במאמר שהתפרסם בעברית לפני שאימבר פירסם את שירו. הדמיון עובד לעיתים שעות נוספות.
בברכה
אליהו הכהן
* * *
אורי הייטנר
ב. איזהו חכם?
המנהיגות הלאומית הנבחרת, הממשלה ושריה ובראש ובראשונה ראש הממשלה, הם הנושאים באחריות העליונה לכל הצלחה ולכל כישלון, בוודאי בנושאי הביטחון הלאומי של המדינה.
הם הנושאים באחריות להחלטה המוצדקת לפתוח במלחמת לבנון השניה. הם הנושאים באחריות לניהולה הכושל של המלחמה ולתוצאותיה הקשות. הם הנושאים באחריות להחלטה המוצדקת ולביצוע המוצלח של הפצצת הכור הגרעיני בסוריה. הם גם הנושאים באחריות למבצע "עופרת יצוקה".
ההחלטה לצאת למבצע היא החלטה נכונה ומוצדקת. אולמרט, אהוד ברק, ציפי לבני ושרי הממשלה הם האחראים להחלטה הנכונה הזאת. אף שאני רואה בהם יריבים פוליטיים ואידאולוגיים, אני רואה כחובה לציין זאת, לשבח אותם על כך ולתמוך בהם. מתקפת חיל האוויר בראשית המבצע היתה מוצלחת מאוד. הם אחראים לכך. אם תהיה מתקפה קרקעית, ובעיניי אין מנוס מכך, אם רצוננו לנצח במערכה, הם יהיו אחראים להחלטה זו ולתוצאותיה, לטוב ולרע. הם גם אחראים להשתהות התמוהה בהוצאתה אל הפועל. שר הביטחון כשל במצמוץ הפומבי לנוכח הצעת הצרפתים להפסקת אש "הומאניטרית". שרת החוץ הוכיחה עמידה איתנה ונבונה בעמדתה התקיפה נגד הצעה זאת. ראש הממשלה ושני השרים הבכירים כשלו בהתנהלות פוליטית אישית נפסדת ביניהם, תוך כדי המבצע. אולם בסך הכול, עם כל הביקורת, הדרג המדיני מוכיח עצמו בשבוע האחרון, בהחלטה אמיצה ונכונה לצאת למבצע וגם בניהולו. על כך הוא ראוי לגיבוי מן הציבור, גיבוי שיש לדבוק בו כל עוד תמשיך הממשלה לנהל את המערכה כראוי.
התמיכה הציבורית במבצע, באה לידי ביטוי בסקרים ועשויה להשפיע מאוד על תוצאות הבחירות. עם כל התמיכה במהלכי הממשלה, אסור לנו להתבלבל, וראוי להתבונן בתמונה הכוללת. העובדה שכמעט מיליון אזרחים נמצאים היום תחת אש, ושטילים נופלים משדרות ו"עוטף עזה" ועד באר שבע, אשדוד ויבנה, אינה מכת טבע ואינה מובנת מאליה. המציאות הזאת היא תוצאה של מדיניות שגרמה לה. למדיניות הזאת היתה אלטרנטיבה.
בימים העליזים של אופוריית אוסלו, היו מי שאיימו שההסכם יביא לגלי טרור קשים ושטילים יפלו על אשקלון. מחריבי המסיבות הללו הוצגו כתימהונים הזויים, כקיצונים וכאנשי האתמול. אבל הם צדקו. בתקופת אופוריית ההתנתקות, היו מי שהזהירו שההתנתקות תיתן גב לטרור ושהיישובים החרבים יהפכו בסיסי טרור נגד ישראל. הטוענים כך הוצגו כנביאי זעם פנאטים. אך הם צדקו.
אבל למה ללכת רחוק? הרי אלמלא אותה "רגיעה" של חצי השנה האחרונה, לא היו היום בידי חמאס קטיושות שהכניסו למעגל הפגיעה את אשדוד ויבנה, את קריית מלאכי ובאר שבע. אהוד ברק נוהג לומר שאינו מצטער על אף יום של שקט שהיה לאורך הגבול. אולם האמת היא שלא היה שקט לאורך הגבול. חמאס המשיכו בירי טילים לאורך כל ה"רגיעה", רק הקטינו את המינון. באופן תמוה ישראל דבקה ב"רגיעה" החד-צדדית הזאת, כנותנת לגיטימציה למינון מסויים של ירי טילים על אוכלוסיה אזרחית ישראלית. ותחת אותה רגיעה חד צדדית, התעצם חמאס ורכש את יכולת ירי הקטיושות לטווחים של 40 ק"מ.
לפני ההתנתקות אמרו יוזמיה שאם תיירה יריה אחת לעבר ישראל מתוך רצועת עזה, אחרי שהכיבוש יסתיים לחלוטין ולא תהיה לפלשתינאים כל עילה לתקוף אותנו, תהיה לנו לגיטימציה מלאה להגיב בכל העוצמה. הירי נמשך אפילו תוך כדי ביצוע ההתנתקות וגבר מיד לאחריה. אילו הגיבה ישראל בכוח מיד לאחר ההתנתקות, היו נחסכים לנו למעלה מארבע שנים של מטווח על יישובי הדרום, ארגוני הטרור הפלשתינאיים לא היו מתעצמים כל כך, והמבצע הישראלי לא היה דורש עוצמה כזאת. היה נחסך סבל רב מהפלשתינאים, היתה נחסכת מאיתנו ביקורת בינלאומית חריפה והיה נמנע המחיר הכבד שעוד צפוי לנו בהמשך המערכה.
אני מקווה שממשלת ישראל תנהל מבצע למופת שישנה לחלוטין את המצב הביטחוני הבלתי נסבל בדרום. אבל ההבדל בין חכם לפיקח הוא שחכם אינו נכנס למצב שפיקח יודע איך לצאת ממנו. אני מקווה מאוד שאולמרט, ברק ולבני יוכיחו עצמם כפיקחים דיים כדי להוציא אותנו מהמצב הקשה אליו הם וקודמיהם לדרך הכניסו אותנו. אבל אני מעדיף שאת מדינת ישראל ינהיגו חכמים שלא יכניסו אותנו למצבים שרק פיקחים יוכלו לחלץ אותנו מהם.
ג. פסולי חיתון
המפלגות הערביות מעולם לא היו חלק מקואליציה בישראל. יש הרואים בכך טעם לפגם, כתם על צביונה הדמוקרטי של המדינה, ביטוי לגזענות. איך זה שבמשך 60 שנה, אין ייצוג בממשלה ל-20% מאזרחי המדינה? הזאת דמוקרטיה?
מול ביקורת שנמתחה בשבוע האחרון על ההפגנות של ערביי ישראל נגד המלחמה, נשמעה טענה שהגנה על עמדתם – בני עמם נמצאים במלחמה, סופגים מכות קשות, רבים מהם נהרגו, האין זה ברור וטבעי שיבטאו סולידאריות עם בני עמם?
יש סתירה בין הטענות הללו. הסתירה היא המצב המיוחד המאפיין את ערביי ישראל – מצב של מלחמה בין עמם לבין המדינה בה הם אזרחים. איזו נאמנות קודמת, הנאמנות הלאומית או הנאמנות האזרחית?
בעיניי, התשובה ברורה מאליה. ודאי שהנאמנות הלאומית קודמת לנאמנות האזרחית. ההשתייכות הלאומית היא עניין עמוק, ערכי, תרבותי, משפחתי – היא חלק מה-DNA של בני האדם, תינוק יונק אותה משדי אימו. ההשתייכות האזרחית היא טכנית. במקרה של ערביי ישראל, היא השתייכות למדינה של עם אחר, עם הנמצא במלחמת קיום עם עמם. קיומה של מדינת ישראל הוא תוצאת מלחמה בין עמם לעם היהודי, היא תוצאת הניצחון של העם היהודי על עמם, היא תוצאת תבוסת עמם במלחמה.
אין שום סיבה לצפות מהם לנאמנות למדינת ישראל. יש להבין את הסולידאריות שלהם לעמם. יש לנהוג עימם בסובלנות כאשר הם מביעים, גם בשעת מלחמה, את נאמנותם הלאומית. כל עוד הם פועלים על פי חוק, יש לאפשר להם למחות ולהפגין כאוות נפשם.
אולם דווקא תובנה זו מסבירה מדוע הם פסולים מכל וכל להשתתפות כלשהי בשלטון, למה הם מוקצים מכל קואליציה אפשרית בישראל ומדוע פסולה לחלוטין הישענות עליהם כבלוק פרלמנטרי חוסם.
המערכת הפוליטית של מדינת ישראל נועדה לשרת את טובתה של מדינת ישראל. מהי טובתה של המדינה? על כך ניתן להתווכח. על כך יכולה להיות מחלוקת עזה וחמורה בין שמאל לימין, בין ניצים ליונים, בין חילונים ודתיים. אולם המחלוקת עם המפלגות הערביות אינה על טובתה של המדינה. אין הם מבקשים את טובתה של המדינה, אלא את רעתה של המדינה, את טובת אויבי המדינה. כל עוד המדינה היא במצב מלחמה עם עמם, הם תמיד יתמכו בעמם ויתנגדו למדינה. ומצב המלחמה בין עמם לבין המדינה אינו עומד להשתנות, כיוון שאין כל סימנים ורמזים לכך שעמם מוכן להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל ולהפסיק לחתור להשמדתה.
כאשר הדמוקרטיה האמריקאית היתה במלחמה נגד יפאן, במרחק אלפי מילין מחופה של ארה"ב, כל היפאנים בארה"ב נכלאו במחנות ריכוז. מדינת ישראל היא הדמוקרטיה היחידה בהיסטוריה המגלה פתיחות כה רבה לבני העם הנלחם בה, אף שמדובר במלחמה על עצם קיומה, לאורך כל כך הרבה שנים. במקום להתגאות בכך, אנו מלקים את עצמנו ומאשימים את עצמנו באפלייה, כביכול, כלפי ערביי ישראל.
אין זה מובן מאליו, שמי שאפריורי תומכים באויבי המדינה יהיו שותפים במערכת הפוליטית, בעלי זכות בחירה ומיוצגים בפרלמנט במפלגות המבטאות בגלוי את תמיכתם ללא תנאי באוייב, גם כאשר הוא שולח מחבלים לפיגועי טרור ורוצח אלפי ישראלים, גם כאשר הוא מפגיז בטילים לאורך שנים אוכלוסייה אזרחית ישראלית. אף מדינה בעולם לא היתה מגלה כזאת פתיחות, כזאת סובלנות.
הסובלנות הזאת אינה מובנת מאליה, אבל הדמוקרטיה הישראלית יודעת להתעלות ולהכיל זאת, וטוב שכך. אבל שותפות בשלטון? שותפות בממשלה? חברות בקואליציה? התבססות של קואליציה על תמיכתם בה מבחוץ? עד כאן. הם פסולי חיתון לכל חתונה פוליטית אפשרית.
הפסילה הזאת אינה על רקע אתני, אלא על רקע פוליטי. חד"ש על גלגוליה השונים, שבעבר הונהגה בידי יהודים, והאוריינטציה שלה לא היתה לאומנית פלשתינאית אלא עבדות נרצעת למשטר הסובייטי, היתה פסולה באותה מידה. הח"כ היהודי דב חנין, איש חד"ש, פסול לכל קואליציה בשל דעותיו. מצד שני, השתתפותם של ערבים, נציגי מפלגות ציוניות, במערכת השלטונית – רצויה ומבורכת. כאשר מונה ראלב מג'אדלה לשר בממשלה, פירסמתי כאן מאמר תחת הכותרת "חג לציונות". העובדה שהוא היה שר כושל ומכשיל מצערת מאוד, אך אינה קשורה להיותו ערבי, לא חסרו לנו שרים יהודיים שנכשלו בתפקידם. עצם מינויו של שר ערבי במדינה היהודית והדמוקרטית היתה תקדים חשוב. ובלבד, שמדובר באדם שתמיכתו נתונה למדינת ישראל ולא לאויביה. מי שבחר להיות חבר במפלגה ציונית – ניתן לראות בו פטריוט ישראלי, כל עוד לא הוכח אחרת.
אולם מפלגות שמראש נאמנותם היא לאויביה של מדינת ישראל, הן מראש מחוץ לתחום לכל קואליציה בישראל.
* * *
המפקד!
מאת יורם טהרלב
אם אתה מאמין כי אתה הולך בדרך הזאת מתוך בחירה חופשית
אם אתה מרגיש יותר ויותר מעורב בה נפשית
אם אתה שלם עם עצמך, גם אם בנפשך יש לא פעם קרע
אם אתה בטוח שזוהי שליחות יותר מאשר קריירה
אם בתום לב, בינך לבינך, אתה אומר: "כנראה אני באמת ציוני
ואיך שלא תסובבו את זה – המדינה זה אני..."
אם אתה חש שאתה באמת צועד בדרך אחרת
וגם כאשר אתה יושב על הספסל – אתה עדיין בנבחרת
אם אתה מצליח להסתפק גם בשתי שעות שינה ביממה
אם אתה קשור למשפחתך בהמון רגשי אשמה
אם אתה מאמין כי הצבא צועד על קיבתו, אין ברירה,
ובכל זאת אתה מסתפק במנה קרה
אם אתה יודע לעבוד בצוות ולתת לכל אחד הרגשה שהוא שייך
אם אתה אומר לחייליך: "יכולתי להיות אבא שלכם," ובאמת מתכוון לכך
אם אינך מרגיש כמו רועה שאחריו משתרך עדר
אם אף פעם לא אמרת – בלי לבדוק זאת – "יהיה בסדר"
אם ידעת להשרות ביטחון גם כשבתוכך מנקר הספק
אם אינך נבהל לומר למישהו אחר "אתה צודק"
אם הרגשת שגם ללא הפקודה "אחריי!" חייליך יילכו אחריך באש ובמים
וכי גם מאחורי גבך לא יאמרו: "השכל שלו על הכתפיים."
אם נפלת וקמת מספיק פעמים כדי לדעת שאסור לאבד תקווה
אם הרגשת שגם במלחמה, יותר מהאמון חשובה האהבה
אם גם בעיצומו של קרב התעורר בך הספק, וניקר בך ה"שמא"
וידעת שהכוח הוא צודק, גם אם הצדק הוא דילמה
אם ידעת שמי שנראה חזק אינו תמיד חזק והחלש אינו תמיד חלש
אם ידעת שהפחד הוא חלק בלתי נפרד מהצל"ש
אם העץ והוואדי והגבעה הם לך לא למכשול אלא לעזר
אם אתה מאמין כי לעולם לא יחליף אותך לא צג המחשב ולא הלייזר
אם בשניות של קבלת החלטות, הרגשת פתאום כמו אדם בחלל
אם אתה יודע כי בשעת הצורך, היית יכול להיות הרמטכ"ל
אם אתה מרגיש כי כוחך הגדול, הוא לא רק לנצח, אלא להתמודד
כי אז אחי ראוי אתה להיקרא: המפקד!
* * *
ליבנו עם אזרחינו ביישובי הדרום ועם חיילינו ברצועת עזה – אנחנו יושבים בחדרים החמים ושמה לוחמים בגשם ובבוץ וגם נהרגים
* * *
מחווה לברברה גולדברג
נשמח לראותך בינינו בערב-מחווה למשוררת האמריקנית ברברה גולדברג,
עם ביקורה בישראל.
הערב יתקיים ביום ב', 12 בינואר 2009, החל משעה 20.30,
בגלריה עמליה ארבל, ברח' שער ציון 3, (ליד נמל ת"א).
מנחה הערב: זיסי סתוי
פותח: רוני סומק
יברכו ויקראו משיריה (לפי סדר א"ב): קרן אלקלעי-גוט, יהורם בן-מאיר (פיצ'י), אורי ברנשטיין, ברברה גולדברג (אנגלית), ורדה גנוסר, משה דור, גיורא לשם, מירה מאיר, סבינה מסג, רוני סומק, אשר רייך, ש. שפרה
נגינה על נבל: תומר בכר
הגישה לגלריה עמליה ארבל: לרכב: דרך רחוב חבקוק.
רגלי: מפינת רחוב הירקון 307.
הספר "משמרת לילה", מיבחר שיריה של ברברה גולדברג בתרגומו העברי של משה דור, וספרים אחרים של הוצאת קשב לשירה יימצאו למכירה במחיר מוזל בערב האירוע, בגלריה.
* * *
אירוע נוסף לברברה גולדברג
ביום ד' ה-7 לינואר בשעה 20.00 יתקיים במשכן האמנים
ברחוב ידפת 7 הרצליה (כניסה מנורדאו 50)
ערב קברט ספרותי
'סיבת השירה'
משוררים קוראים:
ברברה גולדברג, משה דור, אשר רייך, ישראל בר כוכב, ורדה גנוסר
תוכנית אמנותית: מאיה לבנדובסקי
זמרת, אמנית קול, רקדנית, מנהלת אמנותית של קבוצת 'לה קרוון דנס' מקנדה
* * *
המוסף הספרותי הטוב ביותר של חמאס אש"ף ופתח השבוע
היה "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בני ציפר
ובהשתתפות נתן זך, יצחק לאור, אהרן שבתאי והרולד פינטר
יַעִישׁ! מַבְּרוּכּ! קוּס-אֶמְכֹּם!
* * *
עזרה לכלבים נטושים באשקלון
[לא, הם לא מעבירים ביקורת על הממשלה!]
לצערנו, על רקע המצב הבטחוני מספר הנטישות באשקלון גדל עד מאוד. אנו מקבלים בימים האחרונים מיספר הולך וגובר של מידע על כלבים נטושים ועל בעלי חיים פצועים. לצערנו אנו לא יכולים לקיים ימי אימוץ (קיים איסור התקהלות). אי לכך אנו זקוקים לעזרתכם.
וטרינר העמותה, שמרפאתה היתה 10 מטרים מנפילת גראד – מודיע שהיא פתוחה למקרים דחופים בלבד, כך שאנו זקוקים לכל עזרה. לפרטים אתי 050-8254227. ניתן לתרום בצ'ק או דרך האתר. מי שיכול להיות משפחת אומנה (בעיקר לכלבים גדולים) אנא צרו עימי קשר. בבקשה מי שלא יכול לעזור להם כספית, אנא הפיצו הלאה. תודה בשמם. בלינק יש את כל פרטי חשבון הבית וכן דרך לתרום דרך האתר: http://www.sosashkelon.com/donations.html
[המידע באחריות המפרסם]
* * *
מה אפשר ללמוד מההיסטוריה?
עם ישראל והתקשורת הישראלית קצרי רוח
ממש כבני ישראל במידבר אחרי יציאת מצרים
מבקשים להם עגל זהב ולא מנהיגות אמיתית
* * *
לייק סקסס – ההיה או חלמתי חלום?
לאהוד בן עזר הנמרץ,
ברכה לשנים טובות ולהכרעת הטרור הערבי.
אנא בטובך הסבר להדיוטות כמוני את הכוונה וזהות "דוחי הפשרות" בשורה השנייה בקובץ המועתק כאן מהמקמה המרתקת של יוסי גמזו, שהתפרסמה ב"חדשות אהוד בן עזר" 406 –
עַל שְלֹשָה פִּשְעֵי עַזָּה
עַל גְּבוּרַת אַנְשֵי שְֹדֵרוֹת שֶמֵעוֹלָם לֹא נִכְנְעוּ פֹּה
לְצִמְאוֹן דָּמָם שֶל כָּל דּוֹחֵי פְּשָרוֹת מְדִינִיּוֹת
שֶמִּלֵּיק-סַכְּסֶס עַד הֵנָּה מֵעוֹלָם לֹא נִמְנְעוּ פֹּה
לְהַחְמִיץ שוּם הִזְדַּמְּנוּת לְהַחְמָצַת הִזְדַּמְּנֻיּוֹת.
בעוונותינו, אנו ורבים וטובים איתנו מכונים ע"י יוסי ביילין, זהבה גלאון ומרעיה בעיתון "הארץ" כ"דוחי פשרות" ומפרי השלום. ואכן, יוסי גמזו המיומן והמרתק מבעיר לי אש יוקדת מעל כובעי, למרות שכולנו היינו מוכנים ל"ויתורים כואבים" גם על חניתה אילון ונהריה, כפשרה מדממת למען פיוס הערבים והנחייתם לשלום עם הישות היהודית. בנוסף, לידיעת יוסי גמזו והמוני קוראי "חדשות אהוד בן עזר", כי ההצבעה ואישור תוכנית החלוקה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, לא נערכו בלייק סקסס, אלא באולם (החלקה על קרח) בפארק FLUSHING MEDOWS המפריד בין מנהטן וקווינס ללונג איילנד. רק כחצי שנה לאחר מכן הועברו מערכות האו"ם כמה קילומטר מזרחה, למתחם מסחרי בלייק סקסס, שהתפרסם להפליא בין אנ"ש עקב מיומנותו של יקירנו אבא אבן ז"ל, שהדהים את שומעיו ושימח אותנו, בני אסיה, בהברקותיו הלשוניות באנגלית ובעברית.
בהערכה מיוחדת,
ברוך תירוש
* * *
תְּשוּבָתוֹ שֶל יוֹסִי גַמְזוּ עַל קֻשְיוֹת בָּרוּךְ תִּירוֹש
(וּמוּבָן, עַל פִּי סִדְרָן, כִּי רִאשוֹנָה בָּהֶן – בָּרֹאש):
תְּשוּבָה א': בְּשֶל אִי הֲבָנָתוֹ שֶל הַנִּקְרָא
מִצְטָעֵר, אַךְ לֹא יָרַדְתָּ, חַבִּיבִּי, עַד חִקְרָהּ
שֶל שוּרָה פְּשוּטָה כָּל-כָּךְ שֶבָּהּ כֻּנּוּ "דוֹחֵי פְּשָרוֹת"
בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ שֶתּוֹלְדוֹת סַרְבָנוּתָם כָּאן נִקְשָרוֹת
עִם תָּכְנִית הַחֲלֻקָּה שֶכְּבָר אִתָּהּ הָלְכוּ בְּקֶרִי
עוֹד בִּימֵי מַזְכִּיר הַלִּיגָה הָעַרְבִית אַחְמֶד שוּקֵירִי
(שֶמַּזָּל שֶסִּכְלוּתָם אָז לֹא נֵאוֹתָה לָהּ, לֹא נֶטוֹ
וְלֹא בְּרוּטוֹ, כִּי קִבַּלְנוּ בָּהּ לֹא אֶרֶץ אֶלָּא גֵטוֹ)
וּבִימֵי אֶמִיר עַבְּדַאלְלָהּ, שֶדָּחָה אֶת כַּף יָדָהּ
הַמּוּשֶטֶת לוֹ שֶל גּוֹלְדָּה שֶבַּסֵּתֶר נוֹעֲדָה
עִם סַרְבַן-פְּשָרָה נוֹסָף זֶה – שוּב הוּכַח בְּרוּרוֹת לַכֹּל
מָה שֶגַּם נֶכְדּוֹ חוּסֵין הוֹסִיף לִדְחוֹת, בִּימֵי אֶשְכּוֹל
וְנִדְחָה גַם בְּקֶמְפּ דֵּוִיד בְּשֶל רַהַב שַאֲפַת
אוֹתוֹ הֶלְד סָאלָאח-אַ-דִינִי שֶשְּמוֹ יַאסֶר עֲרָאפָאת
וּמוֹסִיף לְהִדָּחוֹת כָּאן גַּם כַּיּוֹם בִּידֵי חָמָא"ס
שֶמִּלְּבַד שֶאֶת שַלְוַת יוֹשְבֵי עוֹטֵף-עַזָּה חָמַס
הוּא חוֹמֵס עַד רֶגַע זֶה אֶת בְּנֵי עַמּוֹ שֶבָּרְצוּעָה
(אֻכְלוּסְיָה דַלָּה, אֻמְלֶלֶת, שְטוּפַת-מוֹחַ וּפְצוּעָה
שֶבָּנֶיהָ לֹא תוֹפְסִים בְּטִמְטוּמָם הַמִּתְלַהֵם
כִּי אוֹיְבָם אֵינֶנּוּ אָנוּ אֶלָּא דַוְקָא מוֹשְלֵיהֶם).
תְּשוּבָה ב': וּבַאֲשֶר לְמִקּוּמָהּ שֶל לֵיק סַקְסֶס
כָּאֲתָר בּוֹ בַּהִיסְטוֹרְיָה נִתְקַבַּע וְנִתְבַּסֵּס
מְקוֹמָהּ שֶל הַחְלָטַת עֲצֶרֶת אוּ"ם – הִנֵּה צִטּוּט
(רַק אֶחָד מִנִּי רַבִּים) שֶהֶעֱלֵיתִי תוֹךְ חִטּוּט
בִּמְקוֹרוֹת בִּיבְּלִיוֹגְרָפִיִּים שוֹנִים, מִבְּלִי לִכְפּוֹת
דַּעֲתִי עַל דַּעֲתְךָ שֶלְּךָ
וְהַקּוֹרֵא יִשְפֹּט:
"בּפבּרוּאר 1947 החליטה ממשלת בּריטניה למסור בּפני האוּ"ם את ההכרעה על עתידה של א"י וּב-29 בּנובמבּר 1947 החליטה עצרת האוּמות המאוּחדות, שהתכּנסה בּלֵיק סקסס, על חלוּקת א"י לשתי מדינות: יהוּדית וערבית."
http://old.myshorashim.asp?page=67&un=GGC6295
* * *
שׂישׂי מאיר: פסטיגזה ב"מעריב"
אהוד שלום רב,
ביום שישי האחרון קניתי עיתון "מעריב" כדי לבדוק את האפשרות לעבור אליו במקום "ידיעות". בהתחלת הקריאה נראה היה לי ש"מעריב" די דומה ל"ידיעות", עד שהיגעתי לטורו של יהונתן גפן. וכך כתב, בין היתר, בטורו ב"מעריב" מיום שישי 2.1.09 – שנשא את הכותרת:
פסטיגזה
"שוב אנחנו עושים את הדבר היחידי שאנחנו יודעים לעשות:
טבח המוני שמתחיל להיראות קצת כמו רצח עם, תסלחו לי על הביטוי..."
אמירות כמו זו של גפן, הביאו אותי לעזוב לפני פחות מעשור את מפלגת מרצ, בה תמכתי שנים. הבנתי שאנשי השמאל הישראלי די דומים בטבעם לערבים. הערבים יאשימו תמיד את הצד השני, קרי את ישראל, בכל מצב, ולא משנה הסיטואציה. כך גם השמאל שלנו, בלי לבדוק, תמיד יאשים גם הוא את ישראל בכל סיטואציה.
גם אני הייתי שמחה לו פתרנו את הבעיות עם אויבינו בדרכי שלום, אבל אם אנחנו קוראים למבצע בעזה "רצח עם", למה נתפלא אם העולם יאמר זאת?
לפחות לגבי ההתלבטות בין העיתונים החלטתי: "מעריב" לא אקנה...
בברכה,
שׂישׂי מאיר
אהוד: אני מאוד מתפלא עלייך. אם את באמת רוצה להתרגז, למה שלא תעברי לקרוא את "הארץ"? יונתן גפן הוא רק ליצן-חקיין לעומת חלק נכבד מהפובליציסטיקה של "הארץ" ושל גדולי סופרינו הקלאסיים בהווה הנלמדים בכל האוניברסיטאות וכותבים גם ב"ידיעות"!
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
* * *
באבל על הריגתו של אחד מבכירי החמאס בעזה
ניזאר ריאן
עם נשותיו ובני משפחתו
מדבריו: "שאללה ייתן כוח ללוחמינו המאמינים
להכות עמוק יותר בלב הכובש הציוני!"
בנפול אויביך אל תשמח
קרא את עיתון "הארץ"
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,009 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1989 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנת יובל
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל