גיליון מס' 408

תל אביב, אור ליום חמישי, י"א בטבת תשס"ט, 7.1.2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז, מתוך המחזור "נגיעות" (51).

זהבה גרינצוייג ז"ל: בחצי האי הירקוני בשנת 1928.

עמוס גלבוע: מלחמת עזה הראשונה או מלחמת הטילים השלישית?

יוסי גמזו: לְזִכְרָם.

נעמן כהן: מצע החמאס הנעלם.

נתי מלאכי: הנדריקס הולך איתי בשדרות שאול המלך.

דורון גיסין: במקום כותרת – למה אני מי שאני.

על אחריתם של הפוגעים בכבודה של המתלוננת אֲגָנָה וַגְנֵר.

אורי הייטנר: אחמדיניג'אד לעניים ותשובת אהוד בן עזר.

הלל ברזל על הרומאן של שמאי גולן "ואם אתה מוכרח לאהוב".

דודו אמיתי: קול קורא אודות המלחמה בעזה. "הו ואדי ערה,

 מרבד ירוק ואדי ערה."

בגלל הלחימה בעזה: מני מזוז דחה את השימוע לראש הממשלה אהוד אולמרט בפרשת ראשונטורס ואנחנו אומרים, לא! לא ולא! בלי החקירה לא ננצח במלחמה!

יחיעם פדן: ועוד לסוגיית התקווה ופתח תקווה.

אליהו הכהן: "והיו אלה כולם שירים שרוח התקווה מנשבת בין שורותיהם."

מרדכי בן חורין: שאלתם דעתי לגבי העימוד החדש של "הארץ".

פוצ'ו: בעקבות סיפורו של אבנר הרוסי  על רכבת העמק.

אסתר ראב: מתוך כל הפרוזה, ספר זיכרונות לשנת תר"ע (1909-1910), אסתר הירדנית, המהדיר אהוד בן עזר,  [ד]

ס. גרוּס: ביקור חוזר בביסטרו תמרה.

ברגע האחרון: חדשות מבית ביאליק המחודש

ומסוֹכֵן החמאס המוסרי פרופ' דן מירון.

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

אֵיךְ הֵם בָּאִים כֻּלָּם יַחַד, הַכְּאֵבִים.

כְּמוֹ אַחִים קְטַנִּים בַּחֲגִיגָה מִשְׁפַּחְתִּית.

לָמָּה חִוְּרוֹת שְׂפָתֶיךָ.

לָמָּה רוֹעֲדוֹת בִּרְכֶּיךָ.

הֵם לֹא כָּל כָּךְ מְעֻנְיָנִים בַּתְּשׁוּבוֹת.

אוּלַי הֵם מִתְכַּוְּנִים לְמַשֶּׁהוּ רוּחָנִי.

אוּלַי הֵם שׁוֹאֲלִים  לְמַשֶּׁהוּ שְׁמֵימִי.

וְהַגּוּף נִקְרָע רְצוּעוֹת רְצוּעוֹת.

מתוך המחזור "נגיעות" (51)

* * *

לשרגא ולכל בני המשפחה

איתכם באבלכם העמוק

על מות הרעייה, האם והסבתא

תהילה רבין

הלווייתה התקיימה בקיבוץ שבו נולדה, נווה איתן

ביום שני, ט' בטבת תשס"ט, 5 בינואר 2009

*

כואבים ואבלים עם שרגא וכל המשפחה על פטירתה של תהילה. משתתפים מרחוק עם כולכם בכאב על לכתה מאתנו בטרם עת.  אתכם בשעות הקשות.

חניתה ויצחק

*

קיבלנו בצער רב את הידיעה, על מות תהילה. היתה לנו תקווה גדולה שתהילה תתגבר ותבריא מהמחלה האיומה הזאת. לאכזבתנו הרבה, תיקווה זו לא התגשמה. אנו משתתפים בצערו של שרגא, בצער המשפחה ובצערם של כל חברי גרעין "שדמות".

מינה ויצחק

* * *

זהבה גרינצוייג ז"ל

בחצי האי הירקוני בשנת 1928

יאיר גדרון: אני מעביר לכם את סיפורה של אימי ז"ל, זהבה גרינצוייג לבית וייסביין, על עלייתה עם בני-משפחתה ארצה, התיישבותם על חולות תל-אביב, ועלייתם לגור בחצי האי הירקוני בשנת 1928. וכך היא כתבה:

הוריי עוד היו ציונים ברוסיה [למעשה מוצאם מדרום אוקראינה. י.ג]. בביתנו היו מתקיימות אסיפות וגם איסוף כספים, שנשלחו לקרן הקיימת בפלשתינה, והיתה התכתבות על כך. קרן קיימת הבטיחה כי כשנבוא ארצה נקבל חלקת אדמה ובית. אולם כאשר פרצה המלחמה ברוסיה בין הבולשביקים ל"לבנים" – נותק הקשר.

אנו נאלצנו לעבור לעיר אחרת ושם סבלנו מרעב ומקור. משפחתנו – הוריי, שני בנים מתבגרים, ואני ואחותי שהיינו קטנות עדיין, כולנו נסענו לקווקז ונתקענו שם כמעט שנה כי בדרך ישירה לא היה אפשר לצאת מרוסיה.

לבסוף נסענו בדרכים לא דרכים, ואגב הברחת גבולות – לתורכיה, והגענו לאיסטנבול. הדרך נמשכה שבועות אחדים. גם שם המתנו כחצי שנה לסרטיפיקטים. מאחר שאבי עה"ש היה באוקראינה צורף זהב, הרי שעתה, לפרנסת המשפחה, היה קונה בשוק זהב, מעבד אותו לתכשיטים ומוכר אותם בשוק.

במלון שבו שהינו שהה גם השגריר האמריקאי, שלדברי אבי היה יהודי. והראייה – הם דיברו ביניהם אידיש. [שנים רבות גיחכתי כאשר שמעתי את הסיפור – הייתכן ששגריר ארה"ב יהיה יהודי באותם הזמנים, חשבתי לעצמי – מה מבין סבי בשגרירויות? ייתכן שהיה זה פקיד זוטר בשגרירות. כיום אני יודע כי היה זה לא אחר מאשר הנרי מורגנטאו, שהגיע לאחר מכן להיות שר האוצר האמריקאי, ולכן יבוא סבי ז"ל על הסליחה. י.ג.]

והשגריר, לאחר שראה את מעשי ידי אבי, הציע לו להגר לאמריקה בטענה שעם ידיים כמו שלו, הוא תוך שנים אחדות יהפוך לאדם עשיר. השגריר היה מוכן לסדר את כל הניירות לכניסה לארה"ב, ואת כל הסידורים כדי שמשפחתנו לא תצטרך לעבור את "אי הדמעות" הידוע בקרב היהודים לשמצה, אלא תנחת ישר בנמל ניו-יורק. מורגנטאו ניסה לדבר על ליבו של אבי באומרו: "אתה יודע לאן אתה לוקח אישה וארבעה ילדים קטנים? מה יש בפלשתינה זו? אין איפה לגור, אין עבודה, יש שׁאקאלים [תנים], נחשים וחיות טרף, כולם חולים שם בבילהרציה, בטיפוס, במלריה ובעוד מרעין בישין. בקיצור, מידבר שממה. ולשם אתה לוקח אישה וארבעה ילדים קטנים?"

אבי ענה לו: "כל זה אני יודע אך בכל זאת נמאסה עליי הגולה."

יום אחד הגיעו הסרטיפיקטים, ובשמחה רבה עלינו על אונייה המהלכת לפלשתינה. זה היה בשנת 1923. לא היתה אפשרות לרדת ביפו בגלל סערה עזה בים, והפלגנו לחיפה. גם שם היתה סערה אולם היה אפשר לרדת. נמל עוד לא היה, אבל "זרקו" אותנו לסירות גדולות של ספנים ערביים והביאו אותנו לחוף. ומהחוף לאוהלים במחנה עולים. כל משפחה קיבלה אוהל. איתנו באונייה היתה משפחה: אב, שלושה בנים ואישה בהריון מתקדם. בלילה הראשון לבואנו ארצה, במחנה העולים, האישה ילדה תאומים. לזכותם: צברים מיומם הראשון.

התוכניות של שתי המשפחות היו הליכה להתיישבות, אולם היה צריך להמתין חודשים אחדים. אי לכך אבי עשה מה שעשו עולים אחרים – נסע ליפו, ששם היו מחסני העודפים של הצבא הבריטי או הצבא התורכי, וקנה שם אוהל גדול, שמונה מטרים אורכו, והוא מחולק לשלושה מדורים וגם קרועים בו חלונות. כולנו, כולל משפחת הידידים עם התינוקות, הגענו לתל-אביב והקמנו את האוהל על החולות בשכונת ברנר, מול מנשייה הערבית.

הזמן היה ערב פסח, רהיטים לא היו לנו. המבוגרים לקחו את הארגזים הגדולים שבהם הגיעו החפצים שלנו, הקימו שולחן ארוך ושני ספסלים וכיסו אותו במפה לבנה. קנו מצרכי מזון ובישלו אותם על גבי פרימוס ופתיליות, והתאורה היתה עששית נפט. וכך ישבנו, שתי המשפחות, לסדר ראשון במולדת, וחגגנו. שתינו ארבע כוסות והיינו מאושרים שאנו בארץ-ישראל, למרות שעדיין לא ידענו עברית. אך שמחנו שלא נשמע עוד המילה "ז'יד" ולא נרעב עוד ללחם.

בשכונת האוהלים היו תנאים קשים לכולם. השירותים היו ציבוריים. אבי הלך לעבוד במה שעבדו כולם – יישור חולות. אחרי תקופה בעבודה הזו הוא הגיע מאושר לארוחת צהריים וסיפר שקיבל עבודה כאינסטלאטור בעיריית תל-אביב – חלומם של רבים מהעולים – עבודה קבועה, משכורת קבועה.

אחי שאל אותו: "אבא, הרי אינך אינסטלאטור?!"

ענה לו אבי: "שמעתי שמחפשים אינסטלאטור במפעל המים של העירייה והצעתי את עצמי."

כיצד הוא הוכיח ידע במקצוע? ובכן, בחנו אותו בכך שנתנו לו שני צינורות ועליו היה לחברם. כצורף היו לו ידיים טובות, הסתכל על הצינורות וחיבר אותם. מאז ואז יציאתו לגימלאות (בין ראשוני עובדי העירייה שפרשו לגימלאות בשנת 1950) עבד בעירייה בתחזוקת הבארות ורשת המים.

הקיץ במחנה עוד היה נסבל, אך הגיע החורף והרוחות נדנדו את האוהל ומי הגשם טיפטפו לנו לתוך המיטות וקפאנו מקור. וכך זה היה במשך שלוש שנים. רק אחרי שלוש שנים באוהל היה כבר אפשר לקנות קרשים, חתכו את בד האוהל, ויחד עם הקרשים בנו בדון, צריף מבד. פה כבר היו תנאים יותר טובים. היתה תקרה מעץ, היתה ריצפה ואפילו מקלחת.

מדי פעם נוספו עוד משפחות עולים למחנה, וגם הם חיו בתנאים הקשים הללו עם ילדים קטנים. היו בתל-אביב כמה שכונות כאלה, ואף אחד לא ליקק דבש.

בשנת 1928 רכשו הסוכנות היהודית והעירייה את כל השטח שהיה רובו חולי – משדרות בן גוריון של היום ועד נהר הירקון. עשו פרצלציה למגרשים קטנים של מחצית הדונם והציעו אותם בתשלומים נוחים ולתקופה ארוכה ל"יושבי אוהלים וצריפים" בתנאי אחד – עליך לבנות תוך שנה בית קטן למגורי משפחתך.

נערכה הגרלה בין הרוכשים, ובוקר אביבי אחד התאספו כל הרוכשים, עלו על עגלות שהובילו זיפזיף, והראו לכל אחד את המגרש לו. המגרש שנפל בחלקנו היה בסוף רחוב דיזינגוף של היום, מול רחוב כ"ג יורדי הסירה כיום. מסביב היו שממה, חולות, גפנים יבשות, אך הנוף היה מרהיב. מצד אחד הים הגדול, מצד שני שפך הירקון לים, עצים גבוהים על חוף הירקון, ושדות שעובדו על ידי ערביי ג'מוסין ושיח' מוניס מהעבר השני.

לאחר זמן מה החליטו הוריי להתחיל בבנייה. כסף למסור לקבלן לא היה, ולכן אבי, בעזרת שני אחיי, התחילו במלאכת הבנייה. אולם לאחר יום עבודה (אחיי עבדו, האחד במאפייה בעיר והשני היה נהגו של "הנדיב הבלתי ידוע" י.ל. גולדברג ז"ל) – היה קשה להתחיל במלאכת הבניין ועוד לחזור רגלי העירה לבּדון. ואז אבי החליט לנסות לעבור לגור ליד אתר הבנייה, כדי שיוכל לבנות את הבית אחרי יום עבודתו בעירייה ואחרי הליכה בת שעה למקום. תחבורה ציבורית טרם היתה.

על חוף הירקון עמד צריף עזוב של קואופרטיב דייגים יהודיים שהתפרק. אינני יודעת אם הוא שכר מהם את הצריף או "פלש" לתוכו, ונכנסנו לגור בצריף. למי שזוכר – זה היה הצריף ששימש אחר-כך את צופי ים ועד היום עומד שם בית צופי ים ברחוב אוסישקין. לא היה חשמל, לא מים ולא תחבורה ציבורית. מים שתינו מהירקון לאחר שהרתחנו אותם. להתרחץ התרחצנו בירקון, שהמים בו היו נקיים וצלולים.

כדי להגיע העירה היינו עולים על עגלות של עגלונים יהודים שהובילו זיפזיף, וכך מגיעים לבית-הספר לבנות, כיום מתחם סוזן דלל. לאחר תקופה מסויימת קנה אבי בהזדמנות זוגות אופניים אחדים, אחד לעצמו ואחד-אחד לי, לאחותי ולשני אחינו. וכל בוקר היינו רוכבים, אבי ושני אחיי לעבודה, ואני ואחותי לבית-הספר. בקיץ לא היה קשה כי רכבנו על דרך מרוצפת אבנים, אולם כשהגיעו רוחות וסערות החורף, היינו מגיעות לבית-הספר רטובות וסחוטות עד לשד עצמותינו.

במקום היו עוברים נוהגי גמלים ערבים שהובילו זיפזיף מעבר הירקון. גשר על הירקון טרם היה, והמקום הנוח ביותר למעבר היה בשפך הירקון לים שהיה רדוד. גם תחנת רידינג טרם נבנתה.

לילה אחד גנבו לנו בגדים שנשארו בחוץ, ומוביל הגמלים אף קשר את גמלו לגדר והרס אותה. הימים ימי מאורעות תרפ"ט, 1929, ושני אחיי היו עסוקים בעיר בענייני הגנה. בבוקר לא היה קשה לנחש שעשה זאת מוביל גמלים, לפי העקבות בחול. אחיי ידעו שאם הם יקימו מחדש את הגדר הוא יבוא שוב להרוס אותה. אבל מה לעשות, שני יוצאי אוקראינה לא יוותרו ל"גוי". הם הקימו את הגדר מחדש, אבל בלילה שלאחר-מכן הם המתינו לו במארב יחד עם כלב גדול שהיה להם. בתמונות ראיתי שהכלב הגיע עד למותניהם, והם היו די גבוהים.

כמובן שהערבי חזר באותו הלילה, ורק הספיק לקשור את הגמל לגדר, וכבר אחיי שיחררו את הכלב, שהיה מאולף ורבץ בשקט. הכלב זינק על הערבי והשכיב אותו על הריצפה, לא נשך אותו אך חשף את שיניו לעומתו ולא איפשר לו להתרומם מהריצפה. אחיי הגיעו, תפשו אותו, הרביצו בו מכות נמרצות והזהירוהו שלא יעז להתקרב יותר לצריף.

ולא רק זה. בדרכנו העירה היו פרדסים וכרמים של ערבים. כאשר אחותי ואני היינו רוכבות על אופנינו הביתה, ובחודשי החורף היה זה כבר לאחר רדת החשיכה, הערבים הכירו אותנו ובירכונו יפה לשלום, כי הסיפור על אשר קרה למוביל הגמלים התפרסם די מהר ביניהם.

לאורך חוף הירקון גרו בעוד שני צריפים בחורים שהשכירו סירות למטיילים, אולם המרחקים בין צריף לצריף היו גדולים.

לפי "נבואת" האמריקאי באיסטנבול חלינו כולנו בטיפוס ובקדחת בצורה קשה. סניף קופת חולים הקרוב היה בתל נורדאו, וייזכר לטובה הרופא הטוב שהיה מגיע רכוב על אופניו לטפל בנו.

בצריף לא היה כל חימום בחורף. עכברושים רבים טיילו על התקרה. הם היו כל כך גדולים שהחתול שגידלנו פחד מהם.

כאמור החלו הוריי בבניין הבית. כיצד בנו? יצרו בלוקים ממלט שהביאו למקום בעגלות, חול לא חסר במקום, אבל מהיכן מקבלים מים? הבניין החדש היה מרוחק כחמש מאות מטר מהירקון. להתחיל לסחוב מים מהירקון? לא. ואולם, כזכור אבי עבד במפעל המים של עיריית תל-אביב, ואחד המהנדסים שם יעץ לו כי מאחר שמי התהום גבוהים ליד הירקון – ראוי לקדוח בקרקע, להגיע למי תהום ולשאוב אותם בעזרת משאבה. וכך עשו.

לאחר שסיימו לייצר את כמות הבלוקים הנדרשת, יצקו יסודות מבטון, ועליהם בנו בבלוקים. העבודה נמשכה כשנה על ידי אבי ושני אחיי, ועם גמר הבנייה עברנו לגור בבית. זה היה כבר "ארמון" – ארבעה חדרים עם חלונות גבוהים, והרצפות כמו שטיחים. רק למיטבח לא הספיק הכסף, ולכן בנו מיטבח פרוביזורי, זמני. המים למיטבח הגיעו בעזרת אותה משאבה שסיפרתי עליה.

שני אחיי היו במקימי קואופרטיב האוטובוסים "המעביר". אחי הגדול התנדב בתחילת מלחמת העולם השנייה לצבא הבריטי, נהרג בשנת 1942 בתאונה, והיה קבור בפאיד. השני זכה להגיע לגיל 92 וראה בנים, נכדים ונינים.

עד כאן זיכרונותיה של זהבה גרינציג לבית ויסבין.

הסיפור נכלל בקובץ הסיפורים "אנשים בתל-אביב זוכרים", מיבחר סיפורי חיים של גימלאים, שיצא לאור בשנת 2008 מטעם עמותת "כֹּח לגימלאים". הספר הוא פרי יוזמתו של יושב ראש סיעת הגימלאים במועצת עיריית תל-אביב מר נתן וולוך, שפנה לציבור הגימלאים לשלוח סיפורי חיים לפרסום בספר. עריכת הספר נעשתה בידי הסופר שמאי גולן, שהיה גם יו"ר ועדת השיפוט לפרסים ולציונים לשבח, ועימו הסופר אהוד בן עזר. יועץ ההפקה היה גדעון פוקרד. עותקים של הספר ניתן לרכוש בעמותת "כֹח לגימלאים", דיזנגוף 9, תל אביב, טל. 03-6201464, פקס 03-6201304.

* * *

פִּשְׁעֵי עַזָּה

ו כֹּה אָמַר יְהוָה עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ  עַל-הַגְלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם.  ז וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת עַזָּה וְאָכְלָה אַרְמְנֹתֶיהָ.  ח וְהִכְרַתִּי יוֹשֵׁב מֵאַשְׁדּוֹד וְתוֹמֵךְ שֵׁבֶט מֵאַשְׁקְלוֹן וַהֲשִׁיבוֹתִי יָדִי עַל-עֶקְרוֹן וְאָבְדוּ שְׁאֵרִית פְּלִשְׁתִּים אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה. 

עמוס א ו-ח.

* * *

ומה מציעים כל אותם צדקנים, בעלי המוסר המזוייף ושנאת ישראל, המאשימים אותנו ב"פשעים נגד האנושות" וקוראים להפסקת אש מיידית בעקבות הפגזת בית הספר של אונר"א בג'בליה, ששימש גם בסיס לירי פצצות מרגמה של טרור פלסטיני? –  הם מציעים להעניק ניצחון מוסרי ותעמולתי לחמאס, לשחק לידיו (כפי שהרוצחים האלה רצו מלכתחילה) ולעזאזל כל דרום ישראל – אזור שימשיך לחיות תחת איום הטרור הטילי החמאסי יום ולילה. ומדוע? כי דמם של יהודים לא נחשב. "העולם" עוזר למחריבי ישראל. "העולם" גם שתק בשואה ואולי לא איכפת לו אם מחרתיים תימחק ישראל בהתקפה גרעינית. הוא גם יאשים אותה בכך.

המזעזע במלחמה על עזה הוא ששישים שנה ויותר ממלחמת השחרור, שבקרבותיה ובקורבנותיה נוסדה מדינת ישראל – עדיין חיילים צעירים שלנו, חשופי חזה, חרף המיגון, צריכים להסתער על אוייב ערבי, מוסלמי, פלסטיני – בעל הריבוי הטבעי הגבוה ביותר בעולם וכושר ייצור מדהים של בשר תותחים ושל מתאבדים ושאהידים! – והניסיון המר אומר שגם בעוד שישים שנה מצבנו הביטחוני לא יהיה טוב יותר, כי המלחמה על קיומה של המדינה העברית האחת והיחידה שבעולם עדיין – נמשכת וגם תימשך. לא. הדעת לא סובלת את הקרבת חיינו הצעירים שנה אחר שנה. צריכה להימצא דרך שבה נוכל להשמיד את אויבינו באמצעים מתוחכמים – מבלי שהם יוכלו להשמיד אותנו! – וגם אם וכאשר תקום זעקה נוראה צבועה ומתחסדת נגדנו ברחבי העולם – אבל קודם כל, אנחנו רוצים לחיות!

אהוד בן עזר

שומר נידח על כבוד הספרות העברית

זו שנפשה לא הושחתה במוסריות מזוייפת

* * *

זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי

וזוהי צוואתי האישית:

החיים רעים, אבל תמיד סודיים... המוות רע.

העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.

האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.

לעם-ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד.

צריך, בכל זאת, לעבוד.

כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים

ויש רגעים מרוממים.

תחי העבודה העברית האנושית!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

יוסף חיים ברנר, מתוך "מכאן ומכאן", תרע"א, 1911, ארץ-ישראל

* * *

עמוס גלבוע

מלחמת עזה הראשונה או מלחמת הטילים השלישית?

תוצאות המהלך הקרקעי של "עופרת יצוקה" יקנו למבצע/מלחמה את ההישג המהותי האמיתי, כמו גם את ההישג התדמיתי. השם "עופרת יצוקה" נעדר מהות ותדמית, ובשפה האנגלית – cast lead – הוא אף אינו מובן. בשיחה שקיימתי עם ד"ר ראובן ארליך, האחראי למרכז המידע והטרור במרכז למורשת המודיעין, הוא העלה שלוש הצעות לשמות הולמים למבצע. השם האפשרי הראשון הוא "מלחמת עזה הראשונה". "ראשונה", מכיוון שהסיפור עם החמאס לא ייגמר, כפי הנראה, בסיבוב הנוכחי, ולאחריו תבוא מלחמה נוספת, שנייה במספר. שתי סיבות מרכזיות לכך.

האחת – שהחמאס ימשיך להיות גורם הכוח המרכזי והמדכא ברצועת עזה (אלא אם ישראל תכבוש את כל הרצועה ותישאר בה לתקופת זמן ארוכה), ואין לצפות שהוא ישתנה במהותו האידיאולוגית, בהתנהלותו וביעדיו.

הסיבה השנייה היא כי גם אם היכולות הצבאיות של החמאס ייפגעו בצורה קשה ביותר, לא ימצא שום גורם ערבי או מעצמתי שיהיה מסוגל להפעיל עליו לחצים מרסנים משמעותיים על מנת שישמור לאורך תקופה ארוכה על רגיעה והפסקת אש מלאה ברצועת עזה. אומנם מצרים השכנה מאוד מעוניינת בשקט ברצועה, אך יכולותיה לכפות את השקט הן מעטות ובעייתיות. וכאן טמון הבדל מהותי בין החמאס לחיזבאללה. את חיזבאללה מרסנת ההרתעה הישראלית, אך גם איראן וסוריה מרסנות אותו. לשתיהן יש אינטרס לרסן את חיזבאללה ולשמור על שקט מול ישראל (לפי שעה כמובן!) – ולשתיהן, בעיקר לאיראן, יש יכולות לכפות את הריסון (וכמובן גם להיפך: לעודד הפרת השקט). לכן מול החמאס הריסון יוכל לבוא בעתיד רק מצד ישראל, ובצורת לחץ צבאי מדי פעם בפעם.

השם האפשרי השני הוא: "מלחמת הטילים השלישית". המלחמה הראשונה היתה ב-1991, ב"מלחמת המפרץ הראשונה", כאשר עיראק של צדאם חוסיין שיגרה כ-50 טילי סקאד, כל אחד עם ראש נפץ במשקל של חצי טון, לעבר מדינת ישראל. מרבית הטילים כוונו לגוש דן, תל אביב שותקה, ומקצת מהאוכלוסייה נטשה לצפון ולדרום. המלחמה השנייה הייתה ב-2006 כאשר חיזבאללה שיגר אלפי רקטות, רובן המכריע לצפון המדינה; מקצת מהאוכלוסייה נטשה אז לדרום המדינה. עכשיו הנטישה היא למרכז ולצפון. היקף הירי ונזקיו במלחמה השלישית העכשווית נמוכים בהרבה מאלו שהיו במלחמה השנייה, אך ישנם בה שני המאפיינים לסוג החדש של מלחמות ישראל: העורף הוא החזית, והנשק העיקרי של האוייב הוא טילים ורקטות. קשה כמובן להתנבא מתי תהיה "מלחמת הטילים הרביעית", אך צריך יהיה כמובן לקחת בחשבון שרק הכיוון מערבה יישאר כנתיב נטישה לאלו שירצו בכך.

השם האפשרי השלישי הוא: "מלחמת ביטחון הדרום". שם זה נותן את הביטוי הכי טוב ליעד הפומבי שהציבה מדינת ישראל למלחמה: לשפר (לשנות) את המצב הביטחוני מיסודו. שלוש פעמים הצליחה עד כה מדינת ישראל במשימה של שיפור המצב הביטחוני מול טרור: ב"מבצע קדש" ב-1956 ששם קץ לטרור הפדאינים, וחתם את פעולות התגמול המפורסמות של הצנחנים שמיצו עצמן; במבצע "חומת מגן" ביהודה ושומרון, שהחל במרץ 2002 ושם קץ בסופו של דבר לטרור המתאבדים; במלחמת לבנון השנייה ששמה קץ לטרור של חיזבאללה בגבול הצפוני והביאה ביטחון לצפון המדינה. אכן, לא ניצחנו בצורה ברורה וחדה במלחמה זאת, לא מוטטנו את חיזבאללה ולא ריסקנו את כוחו הצבאי, אבל מזה שנתיים וחצי הצפון שקט. הכול כמובן בעירבון מוגבל. אם נצליח במלחמה הנוכחית להביא לתקופת שקט ארוכה כמו בצפון, לפגוע אנושות בעוצמתו הצבאית של החמאס, להקשות עליו בצורה המקסימאלית האפשרית לשקם בעתיד את יכולותיו הצבאיות, ולהעצים את ההרתעה הישראלית באזור – דיינו!

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 5.1.09.

* * *

יוסי גמזו

לְזִכְרָם

של דביר עִמנוּאלוב, אִתַּי שטרן, דגן וֶרטמָן, יוסי מוּעֲדִי, יונתן נתנאל

 ואלכּסנדר משניצקי שנפלוּ בּמערכה

כָּל הַמִּלִּים, כְּמוֹ יְלָדוֹת קְטַנּוֹת עַל סַף

אֵם שַכּוּלָה אַחַת שֶאוֹת-הַדָּם טָבוּעַ

עַל מְזוּזֹת דַּלְתָּהּ בִּצְנֹחַ בְּנָהּ הַנַּעַר

בַּקְּרָב, עוֹמְדוֹת כָּאן נִכְלָמוֹת וּשְתִיקָתָן

הִיא כְּמוֹ שַוְעָה שֶהַמַּחְנָק שֶבָּהּ נֶחְשָֹף

לְמַשֶּהוּ אִלֵּם מְאֹד, שֶהַשִּוּוּעַ

אֵינוֹ נִשְמָע בּוֹ, רַק דְּמָמָה דַקָּה כְּתַעַר,

זֶה הַנָּעוּץ עָמֹק בִּגְרוֹן מוּעֲקָתָן.

כָּל נִחוּמֵי הָאֲבֵלוּת שֶנִּתְקַהוּ

מֵרֹב שִמּוּש תָּכוּף בְּעָם זֶה, הַיּוֹדֵעַ

אִם בְּעַל-פֶּה וְאִם בַּעֲצִימַת-עֵינַיִם

אֶת תְּוַאי דַּרְכּוֹ לַחֲלָקוֹת הַצְּבָאִיּוֹת

שֶבְּאֵינְסְפוֹר בָּתֵּי-עָלְמִין –  כֻּלָּם כָּהוּ

כְּמוֹ הָעֵינַיִם הַדְּמוּעוֹת, כְּמוֹ אוֹר שָמֶיהָ

שֶל אֶרֶץ זוֹ שֶבָּהּ קוֹנִים אָנוּ עֲדַיִן

בִּמְחִיר נוֹרָא שֶל מָוֶת אֶת הַזְּכוּת לִחְיוֹת.

וְזֶה אוּלַי הַמַּר בֵּין כָּל הַמִּבְחָנִים

שֶכֵּן בָּרֶגַע הַשָּבִיר וְהַמָּתוּחַ

שֶבּוֹ הַקּוֹד הַמָּצ'וֹאִיסְטִי מְחַיֵּב כָּאן

לְהִתְקַשֵּחַ וּלְהִתְעַשֵּת קִמְעָה,

נֶאֱבָקִים פִּתְאֹם רֵעָיו הָאֵיתָנִים

שֶל אָח-לַנֶּשֶק, מוּל הַקֶּבֶר הַפָּתוּחַ

לֹא עִם קְשָיֵי הֲדִיפָתוֹ שֶל הָאוֹיֵב כָּאן

אֶלָּא עִם קְשִי הֲדִיפָתָהּ שֶל הַדִּמְעָה.

כִּי זוֹ שְתִיקַת הַלָּמָּה לָמָּה הַפּוֹקֵחַ

מֵחֶשְכָתוֹ אֶת שְתֵּי עֵינָיו שְטוּפוֹת-הַדָּם

שֶל מָה שֶאֵין לוֹ לֹא שִעוּר וְלֹא תוֹחֶלֶת

אֲבָל אֵינוֹ חָדֵל לִשְאֹל לְלֹא מִלִּים:

אִם אֲדוֹנַי נָתַן – מַדּוּעַ הוּא לוֹקֵחַ

אֶת שֶנָּתַן לְלֵב צָעִיר שֶכְּשֶנָּדַם                     

עוֹד לֹא הִסְפִּיק לִחְיוֹת מִתַּחַת שְמֵי הַתְּכֵלֶת

וּכְבָר מַגְלִים אוֹתוֹ אֶל אֶרֶץ-הַצְּלָלִים?

וְאִם הַדֶּמַע, כְּמוֹ הַתֹּם עַצְמוֹ, חָרַב

אֵיזוֹ קִינָה כְּבָר יְכוֹלוֹת כָּאן הַשְֹּפָתַיִם

לוֹמַר עַל מִי שֶרַק הֵחֵל עַתָּה לִפְרֹחַ

וְהֵעָדְרוֹ מַכֶּה בְּזַעַם נֶאֱלָם

אֶת פִּכְחוֹנָם שֶל שֻתָּפָיו לְאֵש-הַקְּרָב

בְּעוֹד הוּא סַךְ הַכֹּל רַק בֶּן עֶשְֹרִים וּשְתַּיִם

וְשַחֲרוֹ כְּמוֹ אַךְ הֵחֵל עַתָּה לִזְרֹחַ

אַךְ שוּם קִינָה לֹא תַחְזִירֶנּוּ לְעוֹלָם?

"הוּא לֹא הָיָה," אוֹמְרִים רֵעָיו הַמִּתְקַשִּים

לַחְשֹב עָלָיו בִּזְמַן עָבָר כְּשֶרַק עוֹד אֶמֶש

חָלְקוּ עִמּוֹ פֹּה אֶת אַחְוַת-הַלּוֹחֲמִים

כְּמוֹ גְמִיעַת מַיִם מֵאוֹתָהּ הַמֵּימִיָּה,

"הוּא לֹא הָיָה תְאֵב-קְרָבוֹת, אֵין אֲנָשִים

אֲשֶר שָֹנְאוּ כָּמוֹהוּ מִלְחָמוֹת, שוּם שֶמֶץ

מִילִיטָרִיזְם לֹא הָיָה בּוֹ, אַךְ תָּמִים

מוּל אִלּוּצֵי הַזְּמַן הוּא בֶּטַח לֹא הָיָה."

"וְהוּא יָכוֹל הָיָה שֶלֹּא לִהְיוֹת קְרָבִי,"

הֵם מוֹסִיפִים, "אַךְ הִתְעַקֵּש לַחְבֹּר אֶל אֵלֶּה

הַנֶּחְלָצִים לְהִתְיַצֵּב בְּיוֹם-פְּקוּדָה

אֶל נֹכַח פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה

וְזֶה, כְּכָל שֶזֶּה מַחְרִיד, מָה שֶהֵבִיא

אֶת גְּזַר-מוֹתוֹ עָלָיו בַּנֶּפֶץ וּבַהֶלֶם

אֲבָל אֶת זֶה בְּעֶצֶם הוּא תָמִיד יָדַע

וְלֹא הָיָה חוֹזֵר בּוֹ לוּא גַם לְדַקָּה."

וְזֶהוּ-זֶה, עַכְשָיו נוֹרִים מַטְּחֵי-כָּבוֹד

מִקְּנֵי רֵעָיו שֶל הַנִּקְבָּר, שֶכְּשֶהִרְעִימָה

מֶחְוַת-הָאֵש הַזֹּאת הֻחְוָר לָהֶם לְפֶתַע

מִי הַפָּצוּע מִכֻּלָּם, מִכֹּל וָכֹל –

שֶכֵּן קָשֶה לִהְיוֹת פֹּה פַיְטֶר בַּקְּרָבוֹת

אֲבָל קָשֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר לִהְיוֹת כָּאן אִמָּא

בְּאֶרֶץ זֹאת שֶתֹּם הַקְּרָב הוּא לָהּ רַק פֶּתַח

לַקְּרָב הַמַּר,

הַלֹּא-נִגְמָר,

עִם שְנוֹת הַשְּכוֹל.

* * *

נעמן כהן

מצע החמאס הנעלם

[הקורא להשמדת היהודים וישראל]

כבר כתבתי על כך מיספר פעמים רבות וזה ודאי גם ישעמם את הקוראים, אבל אני בכל זאת מנדנד וחוזר על הדברים פעם נוספת. אני עושה זאת מפני שלמרבה הפליאה שום גורם ישראלי אינו מסביר זאת:

הנה מצע החמאס:

אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית – פלסטין (חמאס) פלסטין, 1 במחרם 1409 להג'רה, 18 באוגוסט 1988

"בשם אללה הרחמן והרחום, ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה", [דברי] האימאם החלל הקדוש [במקור שהיד] חסן אלבנא, רחמי אללה עליו שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו'." ([חדית'] אשר מופיע אצל אל-בח'ארי ומסלם.

ודוק: מצע החמאס תובע לא רק את חיסול ישראל ,אלא את השמדת היהודים בעולם.

האם מאן דהו מהקוראים נתקל במסביר כלשהו בימי מלחמת החמאס בעזה, אשר הדגיש את תביעת החמאס להשמדת היהודים? מאוד מוזר. קשה להבנה, אבל עובדה סעיף ההשמדה יוק. נעלם מההסברה הישראלית.

מצע המפלגה הנאצית

להבדיל ממצע החמאס המציג בריש גלי את תביעתו להשמדת היהודים, המפלגה הנאצית לא העזה לרשום זאת במצעה הגלוי.

אז בשעות הקשות ההן אף אחד לא קלט את העומד להתרחש. אף אחד לא הבין לאשורו את המצב. כולם סברו: הנאצים אינם רוצים להשמיד את כול היהודים, הנאצים רוצים רק לנצל אותם...

יהודי צעיר אחד בלבד הבין:

תּוֹבָנוֹת

גֶטוֹ וִילְנָה 1941,

רֵאשִׁית הַכִּבּוּשׁ הָגֶּרְמָנִי,

יְהוּדִים נִלְקָחִים לְפּוֹנָאר,

הַתְּמוּנָה סְתוּמָה, לֹא בְּרוּרָה.

אַבָּא קוֹבְנֶר צָעִיר יְהוּדִי בֵּן 23,

פֶּרַח מְשׁוֹרֲרִים,

חָבֵר "הַשּׁוֹמֵר הַצָּעִיר".

הָיְחִידִי שֶׁמַּצְלִּיחַ לְהָבִין אֶת מַה, 

שֶׁהַמְּבֻגָּרִים אינם תּוֹפְסִים,

אוֹ אֵין בִּיְכוֹלְתָם לִתְפֹּס:

"הַשְׁמָדָתָם שֶׁל אֲלָפִים,

זוֹ שִׁיטָה, לֹא סְתָם גֵּרוּשׁ.

בְּעִקְבוֹת הָאֲלָפִים יָבוֹאוּ הָמִילְיונִים!"

בְּ-31.12.41 בְּמֶרְכָּז "הֶחָלוּץ",

נִּפְגָשִׁים חֲבֵרִי תְּנוּעוֹת הַנֹּעַר 

אַבָּא קוֹבְנֶר קוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל:

"בַּל נֵלֵךְ כַּצֹאן לַטֶּבַח!"

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל 1948,

שָׁלֹשׁ שָׁנִים לְאַחֲר הַשּׁוֹאָה,

חָבֵרוֹ שֶׁל הִיטְלֶר, הַמוּפְתִי,

מְעוֹרֵר אֶת הָעוֹלָם הָעֲרַבִי, 

לְהַשְׁמִיד את שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה.

צָבָא הַכִּבּוּשׁ הָמִצְרִי מִתְקָּרֵב לְתֵל אָבִיב,

נִשְׁאֲרוּ רַק עוֹד 35 קִילוֹמֶטֶר.

אַבָּא קוֹבְנֶר חָבֵר קִבּוּץ עַיִן הָחוֹרֵשׁ

קְצִין "גִבְעַתִי", מְבִין אֶת הַמַּצָּב:

בְּדַף קְרָבִי 14.7.48 הוּא קוֹרֵא בְּקוֹל גָּדוֹל:

"אַל רְתִיעָה בָּנִים: כָּלְבֵי רֶצַח דִינָם דָּם!

כְּכָל שְׁתֵיטִיבוּ לִדְרֹס כָּלְבֵי דָּמִים,

כֵּן תַּעֲמִיקוּ לֶאֱהֹב אֶת הַיָּפֶה, 

אֶת הַטּוֹב, אֶת הָחֵירוּת..."

"צֶדֶק הַכִּידוֹן וּמֻתָּר הַדָּם, 

כִּי חִזָיוֹן הַגְּמוּל אוֹמֵר נָקַם! נָקַם! נָקַם!"

השמאל הישראלי אז והיום:

אבא קובנר מראשי השמאל הישראלי, איש מפ"ם, הבין את המצב ואת סכנת ההשמדה מצידו של האוייב הערבי הפולש מעזה ותבע:

"אַל רְתִיעָה בָּנִים: כָּלְבֵי רֶצַח דִינָם דָּם!

כְּכָל שְׁתֵיטִיבוּ לִדְרֹס כָּלְבֵי דָּמִים,

כֵּן תַּעֲמִיקוּ לֶאֱהֹב אֶת הַיָּפֶה, 

אֶת הַטּוֹב, אֶת הָחֵירוּת..."

יורשו של אבא קובנר, איש השמאל הישראלי, חיים אורון (הידוע בכינויו ג'מוס), הוא בעל תפיסה שונה לגמרי. את הרשע הוא אומר, אין למגר, את הרשע יש להשאיר על כנו. יש להיכנע לו, ואז הוא יסתפק בהישגיו ולא ישאף ליותר. ואז יבוא "שלום עכשיו".

ראש מפלגת השמאל החדשה, אורון-ג'מוס, מקיים כבר זמן רב יחסי חברות עם פושע המלחמה, ורוצח ההמונים "החבר" ברגותי.

"אני מכיר את מרואן (שימו לב לקרבה המתבטאת בכינוי בשם הפרטי. מעניין אם גם מרואן קורא לו ג'מוס?) הרבה לפני שהוא נכנס לכלא," מספר החבר אורון: "היתה תקופה ארוכה שכאשר היה משעמם בכנסת הייתי עולה למכונית עם דדי צוקר ונוסע לנגב חומוס ברמאללה עם מרואן."

ממש "אחוות עמים" בנוסח "על המשמר". מנגבים חומוס בשעה שרב המחבלים ברגותי מקים את ארגון "כתאאב שוהדא אל-אקצא" (בעברית "ארגון מתאבדי הקצה") ארגון המבצע פשעי מלחמה על-ידי רצח אזרחים. בין ניגוב לניגוב חומוס עם חברו אורון, שלח ברגותי את אנשיו לרצוח יהודים. מאז הורשע ברגותי כרוצח יהודים סדרתי, מבקר אותו אורון בכלא:  "יותר ממה שאשתו רואה אותו," מספר אורון. "אולי רק העורך-דין שלו רואה אותו יותר ממני. במישור האישי בהחלט נוצרו בינינו יחסים קרובים," הוא מסכם. (מוסף הארץ 11.1.08 עמ' 30).

למרות שיוכו הפוליטי של "החבר" ברגותי לארגון ה"פתח", מבחינת הלהט הדתי לרצח יהודים אין ביניהם הבדל. (שימו לב לשם ארגון הרצח שהקים: "מתאבדי מסגד אל אקצא").

הצדק לפי אורון-ג'מוס אינו מיגור הרשע. הצדק הוא ללכת כצאן לטבח ובלבד שנצדק.

Victoire, C'est  La volonté

מעצב תורת המלחמה הצרפתית במלחמת העולם הראשונה, גנרל פרדינאן פוש, טען שהרעיון לנצח הוא תנאי ראשון לניצחון. בלשונו: Victoire, C'est La volonté – הניצחון הוא הרעיון. ראשית דבר צריך לרצות לנצח ואז להשיב אש למקורות הירי!

הבעייה הגדולה היא שבציבור הישראלי ישנם רבים שאינם רוצים כלל לנצח. רבים רוצים להפסיד. נצדק ונִיטַבַח.

* * *

נתי מלאכי

הנדריקס הולך איתי בשדרות שאול המלך

הֶנְדְרִיקְס הוֹלֵךְ אִתִּי בִּשְׂדֵרוֹת שָׁאוּל

הַמֶּלֶךְ.

הַמֵּיתָרִים נִּשְׂרָפִים מִתַּחַת לִכְנָפוֹ

הַקְּטַנָּה שֶׁל הַגּוֹזָל.

אֲפִלּוּ תְּמוּנָתוֹ בִּצְבָעִים עַזִּים

מַקְרִין מִמָּסַּךְ הַמַּחְשֵׁב, מִחוּץ

לְכוֹנָן קָשִׁיחַ.

אַחַר כָּךְ שָׁכַבְתִּי עִם בַּחוּרָה

שְׁחוּמַת עוֹר מִבֵּית-נְקוֹפָה

שֶׁמְּדַקְלֶמֶת מוֹרִיסוֹן עִם

בּוּעוֹת חַמִּים שֶׁבָּאַמְבַּטְיָה, שַׁדֶּיהָ

הַקְּטַנִּים רִגְּשׁוּ קְצָת יוֹתֵר מֵהַיָּד הַגַּרְזֶן

שֶׁל אֱלֹהִים.

הֶנְדְרִיקְס הוֹלֵךְ אִתִּי בִּשְׂדֵרוֹת שָׁאוּל

הַמֶּלֶךְ

מִתַּחַת לַפָּנָס, כְּמוֹ יֶלֶד ווּדוּ נוֹזֵף

בִּי, לְבַל אֶעֱשֶׂה טָעוּת. נֶעְלָם לְתוֹךְ

יַעַר עִירוֹנִי. עַד

לַתַּחֲנָה הַבָּאָה.

נתי: כנפו הקטנה (little wing) כמו בשיר ידוע של ג'ימי הנדריקס. לגבי יד הגרזן יש שני אלוהים של הגיטרה, הראשון זה אריק קלפטון "יד איטית", והשני זה הנדריקס שנקרא "יד הגרזן", למי שמתמצא – הנדריקס הביא טכניקה ייחודית של חפירה במיתרים ולכן נקרא יד הגרזן של אלוהים.

* * *

דורון גיסין

במקום כותרת – למה אני מי שאני

היה לי קשה וממושך להעלות את הדברים על הכתב, נדרשו ממני כוחות שלא היה ברור שנמצאים בי. לא יודע אם זה הכרחי או חייב פרסום ברבים. אין כאן קביעת עמדה אלא למי שעניינו בכך מפתח להבנה של חלק ממי וממה שאני.

מדי הגיע מועד יום הכיפורים איני מצליח להקים חומת מגן מספיק גבוהה ורחבה ולמנוע את הזיכרונות מלהציף את מוחי. גם השבוע שאחרי לא עובר מבלי שהזיכרונות יכו בי מבלי שאהיה מוכן נפשית.

המעטפה הכל כך מוכרת חכתה לי בתיבת הדואר ובה נתבשרתי שהמדינה זקוקה לי לפרק זמן על מנת שלא ישתכח ממני תלמודי המיליטרי. מאחר והקריירה האזרחית שלי באותם ימים הייתה תפקיד זניח בחשיבותו, בלשכת סגן ראש העיר, ומאחר שתפקידי הצבאי היה סמל המבצעים הגדודי בגדוד קשר שבעיתות חרום  איישו חייליו את מירב העמדות במפקדת אוגדת שריון [כלומר – ישבו בכל החמ"לים], היה זה אך טבעי שאשמח ללבוש מדים. נקראתי לסייע בהכנות לבצוע תרגיל אוגדתי "מלא" שהיה שיאה של תקופת אימונים. היחידה בה שירתתי היתה אותה יחידה שבה מילאתי את שירות החובה. כך שרוב הסגל הקבוע היה מוכר לי , חלקם של הקצינים והנגדים היו חברי עוד מזמן שירות החובה.

לא חלפו שעות מרגע שהגעתי וכבר הייתי שקוע עד מעבר לאוזני באירגון החמ"ל הגדודי. תוך יומיים כבר היינו פרושים במתכונת קרבית בשדה בור והחילונו לנהל אורח חיים שמדמה ככל האפשר התנהלות בזמן חירום. הפרטים אינם חשובים וגם אין לי ספק שעדיין חסויים אך אוכל להגיד רק זאת. כבר אז חדי העין והאוזן החלו לזהות את ההתנהגויות החריגות שאיפיינו אחר כך את ההתנהלות של המפקדים הבכירים בזמן המלחמה. הריבים, חוסר הסימפטיה ההדדי בין המפקדים, חוסר הפירגון וההתחשבנויות הקטנוניות, החלו לצוץ כבר אז. תירגלנו את המפקדות השונות ומצבים משתנים, ובתרגיל המסכם חשו כולם את העוצמה והכוח, שאנו משרתיו. מאחר שתמיד היה חסר בימי מילואים מאושרים "נתבקשנו" להתנדב עוד כמה ימים על מנת לייעל את ה"חזרה לכשירות", כלומר, פירוק כל אמצעי הקשר, בדיקתם, תיקונם ואיכסונם בצורה מסודרת. כל זה קרה בצמוד לראש השנה וכמעט שהשיק ליום הכיפורים,  כשהשלמנו את המשימה ושוחררנו מהשירות וחזרנו להיות אזרחים מן המניין.

המלחמה תפשה אותי לא מוכן ולקח לי בערך יום להתאפס ולשנות שוב את ה-mode  לחזור להיות חייל. אחרי לילה ללא שינה והתארגנות חפוזה תפסתי את מקומי במושב שליד הנהג של משאית ה-rio  הכבדה והאיטית שתשמש לי ולכמה חיילים כמשכן נייד למשך כל זמן המלחמה. תאומתה של משאית זו היא חלקו השני של מה שנקרא בעגה הצבאית, חמ"ל קשר. היינו חלק משיירה של רכבים לא ממוגנים שנעה בצמוד לכוחות הלוחמים וכונתה שיירת החמ"לים.

בערבו של היום השני מצאנו עצמנו במטעי התמרים  של העיירה דיר אל-בלאח. עובדתית רוב עוקבי המים שגררנו אחרינו היו ריקים. מזון היה מנות קרב שנמצאו פה ושם, שאריות מהתרגיל הגדול שלא פונו, במזל, למרכז המזון. מישהו נזכר שראה בדרך צינור מים שמשמש להשקיית חלקת ירקות, ובסבב מהיר נמלאו העוקבים והג'ריקנים במים ש"נגנבו" מהחקלאי שחלקתו גם נרמסה בגלגלי המשאית שנעה הלוך וחזור עד שמילאה את כל מיכלי המים. מאחר ששיירת האספקה בוששה לחבור אלינו, דריסה והשכבה של כמה עצי תמר סיפקה את מנת המזון שלא הגיעה. מאחר ורוב חיילי היחידה הם אנשי מילואים ותיקים, לא היה חסר משקה חם שהורתח על גזיות פרטיות שהאנשים הביאו איתם.

לאחר שעות מעטות המשכנו ב"מרדף" הזוי אחר הכוחות הלוחמים, כשאנו חולפים מבלי דעת על פני מקום מארב של יחידת קומנדו מצרי שפגעה ביחידת הנ.מ. שאליה היה שייך בן דודי רן שוחט ז"ל [נכדו של ברוך בן עזר ראב, נינו של יהודה ראב] שלא חזר חי ממלחמה זו. רק הרבה זמן אחרי חזרתי לאותו מקום ומצאתי שרידי רכב ופריטי ציוד שהושארו בשטח אך לא מצאתי כל שריד לנוכחותו של רן במקום.

כאשר אתה לא נמצא ישירות תחת אש, וכל מה שאתה חווה הוא את קולות הקרב כפי שנשמעים במערכת הקשר, אתה מקבל רק מימד אחד של הגיהנום שעוברים הלוחמים. לכן את ההלם הראשון שנכפה עליי מתוקף הנסיבות לא אשכח והוא חוזר אליי מדי פעם בסיוטי הלילה שאינם מרפים גם אם תכיפותם הולכת ופוחתת עם הזמן שעובר.

השיירה ה"קרבית" שלנו מפלסת את דרכה אל עבר כביש הרוחב בין הדיונות המקיפות את הדרך הצפונית, בואך מערב, אך לא מגיעה אל המבוא הצפוני של תעלת סואץ והעיר שממול איסמעליה. המידבר סוגר עלינו מכל עבר וסוללת החולות הנודדים מגבילה את הראות ואנו במתח ובחרדה מפני מארבים של קומנדו מצרי שהונחתו בשטח עם תחילת הפלישה. אך מי שמזהה אותנו כמטרה קלה הוא מטוס סוחוי מצרי בודד ש"מחפש" לו טרף קל. והיינו לכל הדעות טרף קל. מצויידים בנשקים אישיים בלבד, לא מוגנים בשום הגנה היקפית, והכלים הכבדים שברשותנו הם מקלעים בינוניים המותקנים בחזיתות הזחלמים שלנו, ויתרונם הוא פסיכולוגי יותר ממעשי. יעף אחד בודד הספיק לסוחוי המצרי לגרום מספיק נזק ואבידות בפגיעה ישירה במשאית ציוד שעלתה מיד באש ובהרוגים ראשונים ופצועים שחייבו את חבורת הקצינים ההמומים להעביר את הפיקוד המעשי לידי רבי הסמלים והסמלים, שללא היסוס מילאו את התפקיד ביעילות ובקור רוח.

כך מצאתי את עצמי מפנה לאחור גופת חייל הרוג ושני פצועים שנזקקו לטיפול רפואי. השיא היה החלטה עצמאית שלי להעלות באותו מעמד גם שתי חיילות מילואים, שאיכשהו מלאו תפקיד מבלי שמישהו יחשוב שאין להן מה לעשות שם. על אוטובוס ששימש כאמבולנס בחירום העליתי את שתי הבנות המבולבלות, והתפללתי שימצאו את דרכן חזרה לבסיס בארץ. מה שהתברר כמהלך נבון מאחר ובמפגש שהיה אחרי שוך הקרבות נפלו השתיים על כתפי בהתרגשות ובדמעות ספרו על הקורות אותן ואמרו לי שללא ספק תרמתי בהחלטה שלי לפנותן לאחור לכך שעם הגיען לבסיס שוחררו השתיים במהלך חפוז כאילו היו תפוחי אדמה לוהטים.

לצערי הזמן שחלף מקהה את הזיכרון לפרטי הפרטים, ומה שנחקק בזיכרון הם האירועים היותר טראומטיים. וכך אני מוצא את עצמי בפתחו של "תעוז" – בסיס אחורי ליחידה שאנשיה נלחמים באותה עת בחזית התעלה. התעוז היה נטוש. ובהוראת קצין הרפואה האוגדתי נשלחנו כמה נגדים לאסוף ציוד רפואי ולחלקו בין הרכבים השונים כתגבור לציוד הרפואי הדל שאותו נשאנו איתנו מאז פרוץ הקרבות. במיוחד נתבקשנו לחפש תרופה בשם קמוקין, כדורים נגד מלריה שאותו איזור היה מוכה בה.

תוך כדי שאנו מרכזים ציוד ומנסים לאתר גם פריטים אחרים שיוכלו לבוא לשימוש, נכנס אל התעוז טנק בודד שהתואר טנק היה רחוק מלתארו. ללא אנטנות, ללא מקלע צריח, מצולק מפגיעות מכל כיוון, הטנק נעמד בצמוד לאחד האוהלים, והלוחמים יצאו ממנו מכל פתח שעדיין לא נפגע . כולל פתח הגחון. מכוסים בפיח ואבק החלו האנשים לרכז את ציודם האישי כאשר היה ניכר בתנועותיהם שהאנשים על סף של אפיסת כוחות. לשאלתי נעניתי במילים המחרידות הבאות: "אנחנו הגדוד." טנק אחד פגוע שנותר מגדוד שריון. צריך היה להיות שם על מנת להבין את גודל הזוועה.

אנו הולכים ומתקרבים אל הצירים המובילים אל התעלה. שמם במפות – ציר עכביש וציר טרטור, מרוב להיטות של קציני המטה הזוטרים יותר, שלא לפספס את המלחמה, אנו מוצאים עצמנו בחזית הכוחות מבחינה גיאוגרפית, ועצרנו באחת בצד הדרך תוך התארגנות לקדם פני מתקפה של קומנדו מצרי שלא היה בכלל ספק, ושקציני התצפית הקדמיים שלו, שידענו שהם פזורים בשטח, דווחו על לו ודאי הימצאנו באיזור. הכלים המשוריינים ונושאי נשק אוטומטי חצי כבד הוצבו בהיקף, והמשאיות והכלים הרכים הוכנסו אל המרכז. בפינות החיצוניות הוצבו מי שנחשבו הנשק הכבד שלנו, חוליות של תותחי נ.מ. שסופחו אלינו. הלילה ירד במהירות. לא הודלקו מדורות לחימום קפה או תה ונכפתה עלינו האפלה ומשמעת קשר והותרה רק האזנה למכשירי הקשר.

חמוש בתת-מקלע קלצ'ניקוב שנפל לידי במהלך אחד הימים, ומצויד בפנס רב עוצמה, לקחתי חלק בפטרול היקפי אינסופי שהלך וסבב את השיירה החשוכה והדוממת בהמתנה למה שנראה אז בלתי נמנע – התקפה של כוח מיצרי. כעבור שעות אחדות היה נראה שמה שיגורנו בא עלינו. מאי-שם צצו בין הגבעות הנמוכות ארבעה טנקים שחורים בעלי צריח מעוגל אופייני שזיהו אותם בוודאות כטנקים רוסיים שהיו המרכיב העיקרי בסד''כ הצבא המצרי. דקות המתח הלכו והתקצרו עם הִתקרבם אלינו בתנועה מאיימת. מצווים על דממת אלחוט לא היה ניתן גם ליצור קשר ולבדוק הלנו הם או לצרינו ונשמנו כולנו לרווחה משהתברר לבסוף שמי שחבר אלינו הייתה חלק מפלוגת ''טירנים" של חטיבת טנקי שלל שאומצו בהתאמה על ידי צהל והיו חלק מהשריון הצהלי. מתוגברים בעיקר מוראלית קידמנו את הבוקר העולה באנחת רווחה. על מנת לסבר את האוזן אסביר כאן שבעקבות מאבק הגנרלים איש באחיו, מצא הכוח אליו נמניתי את עצמו מנהל קרבות מיותרים לחלוטין שכל אשר השיגו היה שחיקת הכלים והאנשים מבלי שהדבר יוביל למהלך מכריע . לכולם היה ברור שהמטרה הראשית היא פריצה אל תוך הכוחות המצריים והבקעת דרך אל תעלת סואץ, חצייתה והעברת הקרב לצידה המצרי. המטרה לאלץ את הפיקוד המצרי להורות על שינוי בכיוון הכוח המצרי, ואילוצו לחזור אל עבר התעלה ואז לסגור עליו את הדלת ולכתוש אותו כשגבו מופנה לחצי האי סיני – וכל זה תוכנן להתמלא בכוחות שימלאו את המרחב ויעשו את המלאכה.

אלא שדרכו של אריאל שרון אצה לו, ובניגוד לדעתו של גורודיש [מפקד פיקוד הדרום] הִפנה את האוגדה שבפיקודו להתכתש עם הארמיה השנייה, וכל מה שהשיג בשלושים ושש שעות לחימה היה ריקון בטני הטנקים מתחמושת ומדלק. בהוראת הפיקוד נעצרו משאיות התחמושת ומובילי הדלק שהיו מיועדות לאוגדת שרון, וסופחו זמנית לאוגדות האחרות בדרך. רק האילוץ הזה גרם לו לחזור ולהצטייד מחדש לקראת הקרב העיקרי. יספרו לכם הרבה סיפורים אך האמת כפי שנשמעה ברשתות הקשר האוגדתיות מגלה שהאיש היה פורק עול וחכמולוג, שנטש את אמצעי הצליחה שגרר איתו, מאחר שהם עיכבו אותו בדרכו. עם חזרתו למערך הממתין לו נהגה אחד הרעיונות היותר מבריקים אך מסוכנים של המערכה. מסדרון צר של שמונה מאות מטרים נפתח עבור האוגדה של שרון, ודרכו, מצוייד באמצעי צליחה של האוגדות האחרות, דהרו הכוחות אל התעלה ובמבצע מזהיר חצו והקימו ראש גשר שביר וקטן שהשפעתו היתה התערבות בין-מעצמתית להפסקת אש. הכוחות חתרו ללא מנוחה להגיע אל התעלה בטרם תוכרז הפסקת אש, וכך מצאנו עצמנו דולקים בעקבות הלוחמים ומגיעים אל ה"פקק" הגדול שאיפשר מעבר איטי אל מעבר לתעלה.

זה היה המצב בו מצאתי את עצמי ניצב בקדמת הרכב שהיה ביתי וממתין לתורי לחצות את התעלה. מן הרדיו הפתוח נשמעו כל הזמן דיווחים על לחץ להגיע להפסקת אש, והשעה הלכה והתקרבה לרגע בו נקבל כולנו את הפקודה שלא להתקדם יותר. מובן שהדבר לא היה מקובל ונכון מאחר שהמטות היו מנותקים מן היחידות הלוחמות, וקווי האספקה לא היו מאובטחים ומנעו תנועה חופשית בין היחידות.

פניתי אל אחד המפקדים הצעירים ואמרתי את המשפט הבא: "אם אני מפקד הכוח המצרי אני משאיר כעת מתנה לישראלים ומפגיז אותם בכל מה שיש בידי."

הפסקת האש הייתה אמורה להיכנס לתוקפה בשעה 18:00 והשעון הראה 17:55 היינו מרוחקים רק כמטחווי קשת מגשר הגלילים שנמתח בין הגדות, והשקט היה כמעט מוחלט. יכולתי ממש לשמוע או כך נדמה לי, את הגלילים נעים במים ומתנגשים בקול מתכתי אחד בשני. יכולתי לשמוע גם את זמזומם של הזבובים הנודעים של סיני שנודעו בגודלם ובעקיצתם המטרידה. יכולתי גם לשמוע את לחשושי רשת הקשר ואת הנהג התורן מתניע את המשאית ומתקדם בזהירות ובאיטיות אל עבר הגשר ובהיסוס מה עושה את דרכו אל הגדה המצרית. צווחת הפגזים הראשונים קרעה את השקט המדומה ותוך שניות הפך השטח לגיהינום שקרעי מתכת חוצים את האוויר ופוגעים בפגיעות ישירות באדם וברכב והופכים את שניהם לעיסה מדממת וצורחת את כאבה.

עם נחיתת הפגז הראשון מצאתי לי מחסה רדוד בתוך חריץ שנחרט באדמה על ידי שרשראות הטנקים. חבטות הפגזים בקרקע הרעידו את גופי והפיצוץ שבא מיד אחר-כך דוחסים אותי יותר ויותר אל תוך אדמת המליחה המסריחה מרקב ומשמני דלק שנספגו בה. הידיים מאוגרפות מגינות על העורף והאף והפה נושמים את התערובת המסריחה של עשן חומרי נפץ מי מלח רקבובית וזיעה מבחילה בלגימות שטוחות וחטופות המפסיקות באחת בפיצוץ הפגז הבא. הדבר הבא שקורה לי זה שפיצוץ קרוב במיוחד מרים אותי מתוך הקולי של הטנק וזורק אותי באוויר ואני נוחת בתוך הקולי המקביל כשאני חש בגבי את משב האש החם של הפיצוץ והאוזניים נקרעות מחבטת האוויר הדחוס. ואז זה מפסיק לרגע ואני מתרומם ודבר ראשון מעביר את ידי לאורך הגוף ומגלה שלמזל הטוב שלי היה רגע מיוחד. אפילו לא שריטה. אך השקט אינו חוזר, משאית תחמושת שנפגעה פגיעה ישירה וכלי רכב דולקים משגרים את מטענם הקטלני לחלל האוויר. פיסות מתכת גדולות וחדות חוצים בצריחה את האוויר. צעקות כאב של פצועים מנסרות בחלל, פקודות מבולבלות נזרקות ובתוך הכאוס הנורא מכניסות את הכוח לפעילות תזזיתית. אני עובר כבתוך חלום בין מה שאך לפני דקות היו כלי רכב וכעת חלקיהם שרופים ועקומים ומי שהיו אך קודם חיילים וחברים מונחים על הקרקע מי הרוג ומי פצוע צועק לעזרה.

לאחר פינוי הפצועים וההרוגים אל עבר ריכוז גורמי הרפואה, ניתנה הפקודה לזוז ולחצות את התעלה כשברקע מלווים אותנו כל הזמן טפטופים של פגזים מצריים ונענים במטחי פגזים שלנו שצובעים את שמי הלילה בגוונים של ארגמן, כשההדים המתרחקים מעידים על הדיפת המצרים.

עם השלמת החצייה, נעצרנו בשולי הדרך והחלנו במלאכה המדכאת של ספירת שארית הפליטה ואירגון הכוח מחדש. מי שעסק בדבר הלכה למעשה היו רבי הסמלים של כל פלוגה ופלוגה. עליי הוטל לרכז את כל הדיווחים ולגבשם לשם קבלת תמונה עדכנית. רק מי שישב עם רבי סמלים שבורים ודמעות בעיניהם כשהם מוסרים את הדיווחים על החיילים שלהם שאינם עוד יוכל להבין את עומק השבר אליו נקלעה היחידה, שרוב אנשיה היו חיילים ותיקים וחברים משנים של שירות משותף.

הלילה כאילו סירב להיגמר והבוקר לא בישר טובות. הבלבול שאחז בכמה מבעלי התפקידים חילחל כלפי מטה ואחת מתוצאותיו היהה הדחתו של אחד הקצינים והיעלמו מהשטח בפקודה של האוגדונר. כאן אני חייב להתוודות שתכיפות האירועים ותהפוכות הרגש מבלבלים את זיכרוני ומונעים ממני סדר במהלך הדברים. עוצמת החוויות ותכיפותן גורמות לי להתנתק רגשית ואני מוצא עצמי פועל כאוטומט, מבצע את המטלות המוטלות עליי מבלי שהדברים יחדרו אל הכרתי, מאחר שהברירה האחרת היא להיכנס למצב של שיתוק, כניסה למצב של התכנסות והתנתקות פנימית וחיצונית, כניסה למה שמכונה בפי כולם "הלם קרב".

 המטלה היותר נוראית היתה איחסון ושמירה על חפציהם האישיים של ההרוגים והפצועים שפונו אחור, אבל חפציהם האישיים נותרו בשטח, ואני מקבל עליי את המשימה המורבידית הזו על מנת שלא ילכו לאיבוד. כל תרמיל גב, כל צרור או מזוודה מסומנים ומאוחסנים בפינה של אחת המשאיות. למישהו בעתיד יהיו אלה יקרים מפז. החפצים האחרונים היו של שני קציני קשר שסופחו ברגע האחרון ופגשו את גורלם בתקיפה הכושלת והמיותרת של העיר סואץ. הקזת דם נוספת שנבעה מתפישה שגויה ומתחושת עליונות מוטעית, ללא מודיעין מספיק ומתוך הערכה שגויה שהכוחות המצריים לא יגלו התנגדות משמעותית – נכנס כוח צנחנים מלווה בשריון אל מה שהתברר אחר-כך כמארב מתוכנן בתוך שטח בנוי, ונכשל במשימתו להגיע אל הנמל של סואץ כהשלמה של תנועת מלקחיים שמטרתה לנתק שתי ארמיות מצריות מקווי האספקה היוצאים מנמל העיר סואץ. מאמץ מרוכז ורב כוחות נדרש בסופו של דבר להשלמת המשימה, ואנו במטה האוגדה משמשים כעדים לכתישה של הכוחות.

זו היתה המערכה הקרבית האחרונה שאחריה הקרבות שוככים ואנו נכנסים למצב של שהייה ממושכת בארץ אוייב. האוגדה מתכנסת וחטיבות השריון והלוחמים עוטפים אותנו לראשונה בחגורה עבה ומגינה המאפשרת לגורמי החימוש האספקה והמנהלה, לראשונה מאז פרוץ הקרבות, לבצע בצורה מתוכננת את שיקום הכוח. למרות שהמתח יורד, העבודה רק מתעצמת והלילות ללא שינה מסודרת הופכים לחם חוקנו. אני מוצא את עצמי עובר בין גופי הקשר השונים ומרכז רשימות ודיווחים המגלים לראשונה את עוצמת הפגיעה שספגה האוגדה. פנים חדשות ממלאות את המקומות של החברים הוותיקים שאינם עוד. ואנו, הוותיקים שבחיילי הגדוד, מוצאים עצמנו במיעוט ומתכנסים בינינו כמצבות חיות לאלה שאינם, ואיש זר לא יבין את ההווייה שבה אנו חיים. במבט לאחור ומבלי שחשבתי על כך קודם, שיר הרעות מקבל אצלי משמעות שלא מצאתי בו קודם ואי אפשר להבין זאת אלא מי שאיבד את הטובים שברעיו. נקודת המבט והמחשבה השתנו לעד ובאחת איבדתי את נעורי ובחרותי. הפכתי למבוגר.

* * *

ליאיר היקר

ברכות חמות-חמות ליום הולדתך ה-66

שחל אתמול

מאחלים לך הרבה בריאות וזה העיקר

"חדשות בן עזר" והמשפחה

* * *

על אחריתם של הפוגעים בכבודה

של המתלוננת אֲגָנָה וַגְנֵר

חליפת המהלומות האחרונה בין המתלוננת הסידרתית אֲגָנָה וַגְנֵר לבין העורך עוררה גל של תגובות נזעמות מצד קוראות וקוראים, וייתכן שגם הביאה לבקשה ביטול קבלת המכתב העיתי מצד שתיים או שלוש נמענות.

ברצוני אפוא להודיע שהגברת הזו מטרידה את העורך בהאשמות השווא שלה כמעט מאז ראשיתן של "חדשות בן עזר" וכי המערכת בעלת הגישה הפלוראליסטית אינה רואה עצמה רשאית לצנזר אותה או להשליך את מכתביה לסל האשפה כראוי להם, מה עוד שאין מדובר בהשמצות אישיות ופוליטיות על אחרים, אלא על העורך עצמו בלבד.

מצד שני העורך ימשיך לענות לה בשפה בוטה וקשה עד שייפסק הטירוף הזה. אין ולא היתה לו מעולם, לעורך, ילדה לא חוקית בשום מקום שבעולם וגם לא בקיבוץ של השומר הצעיר, ואני יכולה להעיד על כך חרף שדיי הגדולים, המסיחים כנראה שוב ושוב את דעתו בשעות העבודה במערכת הצפופה.

"חדשות בן עזר" איננו מכתב עיתי לאניני טעם, ופרשיות כגון אלה, המתפרסמות בו מדי פעם, באות להזהיר את הנמענים ובייחוד הנמענות – אלה שאינם מתאימים להימנות על קהל קוראיו, וגם להוכיח לקוראים שהעורך לא מצנזר את המכתב העיתי – לא לפי הצנזורה של אשתו וגם לא זו של בעלי הטעם הטוב, השולטים בחלק ניכר מן הספרות העברית החשובה.

והרשו לי אתן, הקוראות, להוסיף עוד משפט אחד, כדבֵּר אישה אל נשים והוא – שגם בתור נקבה ממוצא ייקי אני מצדיקה במאה אחוז את דברי העורך ואת סגנונם המחוספס.

מזכירת המערכת,

ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

* * *

אורי הייטנר

אחמדיניג'אד לעניים

ההתלהמות האנטי ישראלית הפנאטית של ראש ממשלת תורכיה ארדואן נשמעת מוכרת. זו אינה הפעם הראשונה שאנו שומעים טקסט מסוג זה. אלא שאנו רגילים לשמוע טקסטים כאלה בפרסית. כנראה שארדואן, ידידנו, החליט להיות אחמדיניג'אד לעניים.

מצמרר לחשוב שזה המתווך ה"הוגן", שבאמצעותו ניסה אולמרט, בפסיכוזה אובססיבית, למסור את הגולן לציר הרשע. ממש מופת של שיקול דעת.

אהוד: שנאתך לאולמרט מעבירה אותך לעיתים על דעתך. אילו באמת האמין בשלום עם סוריה בתיווך טורקיה, לא היה מאשר את מבצע "עופרת יצוקה" אלא ממשיך במרץ לפעול להחזרת הגולן לסורים, זאת אליבא דשיטתך.

לדעתי כל הפעולות של אולמרט ביוזמה הטורקית לשלום עם סוריה לא היו אלא צעד מחושב, אפילו ערמומי, כדי להראות עד כמה הסורים אינם מוכנים לשלום, וזאת אחרי שהפציץ להם את הכור האטומי שלהם, שהיה בשלבי בנייה. אולמרט מעולם לא חשב למסור את הגולן לסורים, ולדעתי הוא אפילו התעלל בהם, כאשר לאחר הפצצת הכור-בבנייה שלהם, שעליה לא הגיבו אלא בשקרים ובחירוק שיניים – נתן להם אשלייה של נכונות ישראלית כלשהי לקראת שלום, וככה הוליכם בכחש פעמיים.

ובאשר לארדואן, גם כאן אינך קורא נכון את המצב. כיסאו כמו גם כיסאותיהם של שליטים מוסלמים וערבים מתונים אחרים –מתנודד בגלל הפגנות ההמונים השואפים להשליט את האיסלאם הקיצוני, בטורקיה כמו גם במצרים ובירדן. הוא משחרר קיטור בדיבורים מתלהמים כדי שבני עמו לא יצאו לרחובות להפילו, אבל אם הם יסכנו את המישטר בטורקיה, כמו גם במצרים ובירדן – יתפוס הצבא את השלטון בכל אחת מהמדינות האלה ולא ייתן לאיסלאם הקיצוני ולאחים המוסלמים לתפוס את השלטון. אחרת יהפוך המזרח התיכון לגיהינום.

* * *

הלל ברזל על הרומאן של שמאי גולן

"ואם אתה מוכרח לאהוב"

בהוצאת כינרת זמורה 2008, 224 עמ'

א. דיוקן-על

הישגו הגדול, המובהק, של שמאי גולן ברומן על השואה הוא בעיצוב דיוקן-על שראוי לכנותו היהודי הזוכר, על דרך היהודי הנודד, או היהודי הנצחי. שמו ברומן הוא גדנקר. השם ביידיש מציין את תכונתו כמופקד על הזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי לשם כך הציב אותו המחבר בהרבה עולמות. בראש ובראשונה כאחד מן הקורבנות של השואה, רופא בחיל הרפואה הפולני שנקלע לשלטון הרוסים, השותפים של הגרמנים בכיבוש פולין. עליו לשרוף את מדיו כקצין פולני שלא יהיה גורלו כגורל אלפי הקצינים הפולנים שנרצחו על ידי הרוסים ביער קאטין. מסתתר במרתף עם רעייתו לאחר פלישת הגרמנים לרוסיה הסובייטית. יוצא מן המרתף בו הסתתר, למלא שליחותו כצופה לבית ישראל בחורבנו. הוא עצמו קורבן בדומה לקורבנות שמסביבו. צלקת השוט של הרוצח הגרמני נראית על פניו. שתי שיניו הקדמיות חסרות ממכת אקדח של אותו מנוול. ריח המוות דבק בו.

לתיאורים הריאליסטיים מתחבר רובד בדיוני. גדנקר, שלא הצליח לירות ברוצח הגרמני, הוסגר לגרמנים בלחץ היהודים עצמם. מזכרת למה שאירע בגטו וילנה והונצח בדברי הימים. בעלותו של גדנקר לאחר המלחמה לארץ-ישראל, הוא חוזר ממעמדו של חי-מת ומקדיש את חייו לטיפול ברעייתו, אף היא ניצולת שואה כמוהו. הוא מספר על קורותיו לכל מי שמוכן להטות אוזן קשבת. במשך הזמן נשארו כאלה רק בקיבוצים. וגם אלה התמעטו והלכו. הצו לזכור ולהזכיר ממשיך ללוותו וזוהי צוואתו לדורות באים.

לעיצוב הדמות בכיוון הממשי והבדיוני, בקוטב החיובי נדרש העיצוב של דיוקן-על נוסף, כדמות שמנגד, בקוטב השלילי. הרי זה אוברשטורמבנדפיהרר קלאוס. אף הוא רגליו נטועות בממשות הרצחנית וכמו כן במתכונת מעצימה, בדיונית. ברשותו שוט שבקצהו גולת כותרת מתכתית. בידיו זה הופך למכשיר של הטלת מומים, פיצוח עצמות וחיסול גמור בהוצאת הנשמה. לפנינו אב טיפוס של הרוצחים הסאדיסטיים, כגון מפקד מחנה טרבלינקה, שהסתובב עם כלבו שהיה תולש לפי פקודתו את אברי המין של האסירים.

אדון-המרצחים קלאוס עוקב במרצדס הלבנה שלו בעינויים ובהוצאות להורג. נוטל חלק בכל אלה במו ידיו או במתן פקודות למשרתיו. הוא גם ממונה כמפקח על ההסעות ברכבות למחנות המוות ועל הביצוע המדויק של הוראות ההנהגה הנאצית, שהוא חלק ממנה, להשמדת היהודים בכל דרך אפשרית. לדיוקנו נוספה הילה מיסטית, שטנית-מיתולוגית של מלאכים שאכלו זה את זה. גדנקר מעיד במשפט נוסח נירנברג, בעדות מפורטת ביותר, כמי שהיה בכל מקום ודבר לא נסתר מעיניו. בהגיעו לרגע של טירוף הוא מכתיר את הדיוקן הגרמני המפיסטופלי בתואר שנועד, באלף אלפי הבדלות, למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. גדנקר מכריז על קלאוס: מלך הכבוד.

ראשי המרצחים הנאצים, נתפסים כגלגולי נשמות שטניים מן העבר גם אצל אהרן צייטלין בכתביו הנרחבים בשירה ובדרמה על השואה. אביו הלל צייטלין, בכינויו הקדוש, היה בין הנספים בשואה. אולם שמאי גולן הפקיד את האמירה המזעזעת, מבחינה תיאולוגית, בידי היהודי הזוכר ברגע של אובדן שפיותו, ולא כניסיון שקול להסביר תופעות החורגות מכל הסבר דתי מתקבל על הדעת. דמותו של היהודי הזוכר, הרואה את תפקידו בהדלקה של נרות זיכרון. נקשרת על כן ברומן שלפנינו בצורה הברורה ביותר דמותו של פושע וסאדיסט גרמני ששקד על השמדת היהודים, שלב אחרי שלב, בגלוי ובהולכת שולל ערמומית, בלי להשאיר שריד ופליט. ברומן מתפרטת גם אחריתה של יהדות הונגריה על סף הניצחון של בעלי הברית. בדמותו של קלאוס נשקפים הימלר, היידריך, פראנק, קלטנברונר, גבלס, מנגלה במעשיהם האפלים בפקודת הפיהרר העומד בראשם. כל אלה עולים ונזכרים ברומן בסמוך לעולמו של היהודי הזוכר. צחוק הגורל, גם בפעם הזאת, שהאחראים לטבח היהודים ניצבים במרכז הזיכרון לדורות כמו העמלקי והמן האגגי מזרעו של עמלק, בעקבות מעשיהם הנפשעים כלפי העם היהודי. את שני הדיוקנאות, היהודי ורוצחו, תאר שמאי גולן בבהירות מעוררת התרגשות ובצורה מיוחדת שאין בה מן החזרה הפשטנית על הידוע ועל המתועד.

ב. הזיכרון המתעתע

כמו בזיכרון המדייק בפרטים ונעזר בהכללות בדיוניות, כך העיצוב, בהתבוננות פסיכולוגית מעמיקה, של לאה-לאורה רעייתו של היהודי הזוכר. דיוקנו של גדנקר. מצוייר לפרטיו בחלקו השני של הרומן, דמותה של לאורה מצויירת בחלקו הראשון. שניהם בגיל מתקדם, מסביב לשבעים ושש, הבעל עדיין במלוא מודעות עצמית. לא כן הרעיה המתגלה בזיכרון סלקטיבי, הזוי וממשי, כפייתי ומחזורי, מנכונות לטשטוש וחוזר חלילה. היא זוכרת את בני משפחתה שהכורת עלה עליהם. אך בטוחה שאחותה מירה נשארה בחיים. מצבה הנפשי מידרדר והולך תוך כדי העתקת מקום-המגורים מירושלים לקומה השביעית בבניין ברמת אביב. בהיפתח שערי העלייה מרוסיה היא בטוחה שאחותה נמצאת במטוס הראשון שיגיע ממוסקבה. היא נמלטת מן הקומה העליונה כדי לחפש אותה במעון לעולים הנמצא בסביבה. אחוזה בשיגעון-רדיפה היא מבחינה בכנופיה של רוצחים המתנכלים לה. כמזכרת מן העבר הלא-רחוק היא כרוכה אחרי תפקידה כאחות ראשית במחלקתו של פרופסור שימרון. היא מחכה כל הזמן לצלצול הטלפון שלו והחלוק הלבן תמיד מוכן. החלוק נלקח יחד עימה במכונית בדרך לתל אביב כדי להקל עליה את ייסורי המעבר מירושלים למקום החדש.

שמאי גולן מיטיב לתאר את התמורות ברגשותיה, המלוות את תעתועי הזיכרון. בין השאר גם באמצעות האופן המתגוון, שבו היא מכנה את בעלה. שמואל שלי, באינטימיות, שמואל מתוך מרחק, בהסתייגות, גדנקר בחשדנות ולחילופים באיבה ובקטרוג.

נוסיף לכך את האופן שבו היא מסתכלת על דמויות רקומות על בד ומעניקה להן רוח חיים. או אז הופכים המראות בפיה לפיוטיים. כך גם בהאזנה לצלילים כגון צליל של חליל-רועים ליד חומת העיר העתיקה בירושלים. חרותים בתודעתה שירים מתקופת לימודיה בבית הספר הפולני על החיילים הפולנים האמיצים. היא מרגישה בגל של חום השוטף את גופה ומערפל את ראשה. בוחנת את רגשות בעלה לפי גבותיו העולות ויורדות. היא מכסה את ראשה בשמיכה כמו אלחנן הילד הקטן, שהיה מסתיר ראשו מתחת לשמיכה ומכריז שהוא איננו כאן. ארבעים שנה חלפו מאז. היא יודעת להכריז בחרוז, בפחד מן הצפוי לה: בית אבות – בית קברות. היא מכירה ברצון בעלה לספר ולספר עד שכל הארץ תדע. ומי שלא ידע סימן שלא רצה לדעת. זוכרת את השהייה במרתף בעת שהיו לעצמם. על אף התמורות הקיצוניות במתחולל בתודעתה וברגשותיה היא מקבלת בלי ערעור את האבקה הלבנה, תרופת ההרגעה שנותנים לה יקיריה. ברגעים הקשים מתחברים הזמנים והמאורעות להתרשמות מאיימת בלי חציצה כלשהי. בצעדים שהיא שומעת היא מזהה את הקלגסים הגרמנים המתפרצים למרתף. בקול חנוק היא מכריזה שהיא רואה אותם עין בעין. חשיבותה של האבקה הלבנה מתגלה ברגעים האלה.

ג. הבגידה כמוטיב מגשר

גדנקר מאזין לקולות המאשימים את אלוהי ישראל בנעילת שערי רחמים. הוא מכיר בבגידה של הגרמנים בעמנואל קאנט, גתה, שילר ובטהובן. לאורה מכירה בחטאו של מדריך ההכשרה החלוצית בעיירת מגוריה, מיכאל לוין, שבו היתה מאוהבת, עזב את חניכיו עם פרוץ המלחמה, מאחר והיה בידיו פספורט בריטי מתאים, הבטיח לחזור ותירץ את עזיבתו בהכנות להתיישבות בקיבוץ בנגב. ברובד התשתית, לא כמו יאנוש קורצ'אק שלא נפרד מיתומיו והלך בראשם בגאווה למחנה ההשמדה.

אשמים גם ראשי המדברים ביישוב היהודי בארץ, כולל הנהגת הסתדרות העובדים הכללית שלא רצו להאמין והתכחשו זמן רב מאוד לידיעות על רצח המוני בית ישראל בבורות, ביערות, בתוך הגטאות ומחוצה להם, בתיכנון אכזרי ומחושב ובייסורי תופת. כדי ליצור המשכיות, מכפרת עוונות של התכחשות ובריחה, חיתנו גדנקר ולאורה את אלחנן בנם, שהוסתר כתינוק במנזר וניצל, עם דניאלה הבת הצברית של מיכאל לוין. ועוד בין חטאיו של מדריך ההכשרה החלוצית, זניחתו את שייכותו ליישוב בנגב ובחירה בקריירה של עורך-דין. אכן מתוך תירוץ שיוכל להגן מבחינה משפטית על זכויותיהם של ניצולי ההשמדה. חתנו הלך בעקבותיו, תחילה כמשתלם וברבות השנים כיורש מצליח.

אלחנן ודניאלה הם הנפשות הפועלות בחלק השלישי של הרומן. הבגידה היא המוטיב שמסביבו סובבת העלילה. הבעל, אב לשתי בנות ונואם מבוקש בארץ ומחוצה לה. בלילה חורץ-גורל הוא מספר לרעייתו על רצונו לחיות כמו עב"ם, עצם בלתי מזוהה, חיים קיומיים, נטולי התחייבות לשמירת אמונים למסגרת המשפחתית. ההתפתחות לא באה כהפתעה לרעייתו, שהיתה עדה להסתאבות באופן הבילוי שכפה עליה במסיבות עם חבריו הקרובים, עורכי דין, בריקודים סאלוניים, על סף גסות וזימה. בהגיע שעת הווידוי מגלה דניאלה, מורה לתנ"ך, את קשריה האינטימיים עם אברהם מורה להיסטוריה. שידע להעריך אותה ולסגוד לה כאישה חשוקה, הוא עצמו על סף גירושים, השאיר מאחוריו אישה בגליל והיא בתחושת בדידות והזנחה. דניאלה המשיכה לקיים יחסים מיניים גם עם אלחנן, מתוך חובה ורחוק מאהבה.

מסכת היחסים בין דניאלה ואלחנן, מתוארת בפירוט רב על ידי שמאי גולן, ובהרחבה גדולה של זירות התרחשות נוספות, מכסיקו וארגנטינה, לכאורה רק משום שמדובר בדור שני של ניצולי שואה. למעשה, הדברים עמוקים יותר. אלחנן בהתנהגותו ובמסלול חייו הפך לשותף מדעת בתהליך של שיכחה. הרצון לבחור באורח חיים נהנתני, מעמיד פנים, בוגדני, כמוהו כהתרחקות מלקחי השואה המצווים התעלות רוחנית וערכית. לעומתו ההתקרבות של דניאלה לאברהם, היא בין השאר מחמת תפיסתו בהוראת ההיסטוריה. תשומת לב לסובלים ולאיש הבודד, ולא אך ורק למנהיגים המתבלטים במלחמות רצחניות וברדיפות אכזריות וכל דאגתם נתונה לתוספת עוצמה ושליטה בכל מחיר.

הבגידה של דניאלה בהתמסרותה לאברהם איננה לפי זה, עניין יצרי, תאוותני, סתמי, אלא התרסה נגד גישה צינית, אנוכית. גדנקר ולאורה מציגים מחוייבות, אלחנן בנם, שלא כמובטח בשמו, רחוק מציוויים של אל רחום וחנון. מתבצר עכשיו מרחק בין דורות שהרומן מתאר ומתריע, במישרין ובעקיפין, נגד תוצאותיו, בחיי הפרט והכלל. בעוד שגדנקר הוא שליח מכוח רצונו הפטור משיקולים תועלתניים, הרי שאלחנן מתמחה בשליחויות למטרות של גיוס כספים, בנאומים של חנופה לעשירים או של תיאורי גבורה שטחיים, במהלך דברי הימים של עם ישראל. וכל אלה מיועדים למטרה עליונה אחת של גיוס תרומות בהתבלטות אישית ולא מעבר לכך.

ד. התיקון באהבה

מוכרחים לזכור, מוכרחים לאהוב, היא סיסמה בפיו של היהודי הזוכר. בפי חסידים רווח הסיפור על האדמו"ר שנשאל מה הוא יחסו לאלוהים שבגד בעמו והפקירם לגורלם המר בשואה. השיב אותו אדמו"ר: משול אני לגבר שאהב את אשתו אהבה עזה. גם כאשר בגדה בו לא יכול היה שלא לסלוח לה ולהתמיד באהבתו הגדולה. סיפור זה אינו נכלל ברומן שלפנינו, אולם מוסר-ההשכל שבו מאיר את כל הכתוב בו. הרעיון כלול בשם של היצירה ומגיע לכלל ביטוי מופתי באפילוג. הורי הזוג, שנכווה בבגידה, שומעים על האהבה הגדולה שציינה את מהלך חיי קודמיהם, ועמדה להם בשעות נוראות של חורבן ובזמן שבו השכילו להתחיל בחיים חדשים במולדת כמו בסיפור מתח בלשי, שמור לסוף-העלילה גילוי סוד כמוס. אלחנן, הבן שנחלץ מן ההשמדה, הוא התינוק של מירה ומאירקה הקומוניסט בעלה. שניהם לא שרדו ואלחנן חש עתה ביתמותו הנוראה. באהבה שכוחה לתקן ננעל המעמד המרגש בהתנהגותה ובמוצא שפתיה של דניאלה. "וחשתי לפתע את כפות ידיה של דניאלה המלטפות את ידי והיא לוחשת, אבל אצלי אינך יתום, אלחנן" (עמ' 224).

ה. סיום: רומן אנציקלופדיסטי

בצד אירועי השואה, שטרגיות חופפת עליהם, מצטיירים קורותיו של השליח מישראל במבע אירוני, מבודח ומתלוצץ, כך ביאכטה של עשיר יהודי מכסיקני, רודף הנאות שאינו מסתיר את כוונותיו לפתות את דניאלה רעיית השליח. מתוארת האווירה בארגנטינה בימים של חשדנות ורדיפות משטרתיות. ההליכה לאובליסק, המפאר את הכיכר הראשית בבואנוס איירס, המסכנת את שובו לארץ, מוסיפה גוון סמלי לבעיית הזיכרון. צד תיירי מעורר סקרנות נלווה לצדדים גסטרונומיים, מאכלים ומשקאות כמו גם הווי חיים בנופים רחוקים.

תוספת עומק, ידע ומשמעות, מוסיפה הביוגרפיה של כותב הרומן, כמחנך, שליח ומורה, בדרום אמריקה וכנספח לתרבות ברוסיה וכך, וביתר-שאת, הביוגרפיה הספרותית שלו והישגיו במכלול יצירתו ובמיוחד בכתיבתו על השואה. כל אלה חברו יחד ברומן עלילתי והיסטורי שמקומו בשורה הראשונה של הרומנים שחורבן יהדות אירופה במרכזם. מי שרוצה בתוספת תיעוד ימצא אותה בשפע. ומי שחפץ בעלילה מרתקת יבוא גם הוא על סיפוקו המלא.

הערה ביבליוגרפית:

* מספריו של שמאי גולן: ""באשמורת אחרונה", "אשָמים", "מותו של אורי פלד", "בריחות למרחקים קצרים", "חופה", "מסעותיי עם ספרים", "השואה – פרקי עדות וספרות".

* על האופנים השונים, מבחינה אמנותית, לכתיבה על השואה, ראה: הלל ברזל: "דרמה של מצבים קיצוניים – מלחמה ושואה".

מאמרו של הלל ברזל הודפס לראשונה בחוברת מאזניים 2, תשרי חשון תשס"ט, אוקטובר 2008.

 * * *

דודו אמיתי

קול קורא אודות המלחמה בעזה

לכל ידידי גבעת חביבה והמרכז היהודי ערבי לשלום בגבעת חביבה!

בימים קשים אלה, כששוב רועמים התותחים, אנו נשאבים, בין אם נרצה או לא נרצה, אל תוך מעגל דמים, והסבל המאיים להמשיך ולפגוע בהמוני האזרחים בשני צידי המערכה.

אנו חרדים עם שאר תושבי ואזרחי המדינה, יהודים וערבים, לגורל תושבי דרום הארץ ישראלים ופלסטינים, ומתפללים ומייחלים לסיום מלחמה נוראה זו במהרה.

בגבעת חביבה אנו מנסים למרות הכול להמשיך ולקיים את שגרת הפעילות של המרכז היהודי ערבי לשלום (עד כמה שזה נשמע מוזר לדבר כרגע על שלום...) ופעילות הסמינר בכלל.

גם כאשר ברקע הולך ומתפשט הרעם הנורא של קולות המלחמה בדרום מתקיימות פעילויות נוער שונות, נמשך פרויקט ההכנה לבחינות הבגרות, הקורסים לערבית נמשכים במרכז לשלום, רכזי המפגשים של נוער יהודי וערבי מכינים את המפגשים הבאים, צוות ימ"י נערכים לקראת המשך הפעילות בבתי הספר, קורסי העצמה לנשים ולמנהיגות ערבית חברתית ממשיכים בפעולתם, תערוכות "גלריית השלום" מתקיימות ותחנת הרדיו כל השלום ממשיכה בשידוריה המשותפים לישראלים ולפלסטינים.

בנוסף אנו משקיעים מאמצים להמשיך ולקיים את הקשר עם ידידינו בארץ ובעולם, ואף עם שכנינו הפלסטינים ככל שניתן.

כולנו כאן תקווה כי הצדדים המעורבים במלחמה זו ימצאו את הדרך ההולמת לעבור לשלב של דיונים והסכמים מהר ככל שניתן, על-מנת להפסיק את הפגיעה באזרחים חפים מפשע ולאפשר חיים נורמאליים ובטוחים משני צידי הגבול בדרום. אנו יודעים כי רק הסכם הנובע מהבנה וקבלה הדדית המושתת על דיאלוג בין מימשלים חוקיים אחראיים ויציבים יוכל לקדם אותנו לקראת יציבות ושקט באזור כולו.

 גבעת חביבה פונה לכל ידידינו ושותפינו להצטרף לקריאה זו על-מנת שכבר כעת נגיע לשלב בו יוכלו נציגי שני הצדדים לשבת זה מול זה, להידבר ולהעלות את האזור כולו על דרך ההבנה והשלום.

דודו אמיתי

דובר גבעת חביבה

 * * *

בגלל הלחימה בעזה: מני מזוז דחה את השימוע לראש הממשלה אהוד אולמרט בפרשת ראשונטורס

מאת תומר זרחין, "הארץ און-ליין", 5.1.09

לאחר שקבע כי השימוע בפרשת ראשונטורס ייערך בסוף פברואר – הודיע היועץ המשפטי כי בשל המערכה (בעזה), השימוע ייערך ב-22 במארס. [מתוך הכתבה].

אהוד: ואנחנו אומרים, לא! לא ולא! יש להמשיך את מסורת חקירת ראש הממשלה מדי יום שישי לפני הצהריים בידי טובי החוקרים של המשטרה, שמשום מה נשלחו עכשיו לעזור לתושבי הדרום. ויש גם להתעקש על תאריך השימוע שנקבע לסוף פברואר, כדי שיהיה אפשר להגיש בהקדם האפשרי את כתב האישום נגד ראש הממשלה המושחת והכושל ולסלקו מהשלטון מוקדם ככל האפשר – וגם להמליץ על הענקת פרס ישראל ביום העצמאות הקרוב לשלדון אדלסון הנמצא בימים אלה בארץ ולמשה מוריס טלנסקי שמסיבות שאינן תלויות בו אינו יכול להגיע. כל יום נוסף שאהוד אולמרט לא נחקר ולא עומד לשימוע ולמשפט מקטין את המוטיבציה של החיילים ואנשי המילואים להילחם במבצע "עופרת יצוקה", גורם להם להצטנן, לקבל נזלת – ולהתגעגע לציפי, לביבי, לשלדון ולמוריס!

 * * *

ועוד לסוגיית התקווה ופתח תקווה

שלום אהוד,

נראה שהמקור לעירוב הפרשיות בעניין אימבר, התקווה ופתח תקווה [גיליון 407] – הוא בביקורו של המחבר באם המושבות: בשנה שבה נדפס שירו "התקווה" ביקר אימבר במושבה וכתב את שירו "פתח תקווה", הכלול בספר "כל שירי נפתלי הרץ אימבר" בהוצאת מרדכי ניומן.

לרצונך בוודאי תוכל לצטט את שירו מאז.

בברכה,

יחיעם פדן

אהוד: הספר אינו מצוי תחת ידי אבל נדמה לי שאליהו הכהן לא היה מאשר את הסברה שלך.

* * *

אליהו הכהן

 "והיו אלה כולם שירים שרוח התקווה מנשבת בין שורותיהם."

אהוד,

במענה למכתבו של יחיעם, אני שב ומדגיש כי אין כל עדות או סימוכין לזיקה ישירה כלשהי בין הקמת המושבה "פתח תקווה" לבין חיבורו של ההמנון הלאומי "התקווה". דהיינו: אימבר לא שאל את המילה "התקווה" משם המושבה. הטיוטה הראשונה של ההמנון הלאומי נכתבה בשנים 1877-8, עוד לפני שנחרש התלם הראשון בפתח תקווה. אימבר התגורר אז בעיר יאסי ברומניה, וכבר אז היתה התקווה נוכחת בשיר.

המשפט הפותח של הבית הראשון בטיוטה הראשונה של ההמנון היה: "עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה הנושנה, לשוב לארץ אבותינו, לעיר בה דוד חנה." כעבור זמן, נדד בית זה ממקומו – לא ביוזמת אימבר אלא בעקבות התאמת הלחן – והיה לבית החוזר בין תשעת בתי השיר.

כמובן יכול כל אדם להעלות שבעים ושבע גרסאות מהיכן צצה המילה "התקווה" במוחו הקודח של אימבר. ומדוע לא בעקבות "הר התקווה" (MOUNT HOPE), החווה האמריקאית-גרמנית שקמה באמצע המאה ה-19 על גדתו המערבית של ואדי מוסררה (היום – קצה רחוב המסגר), היכן שנהג לשוטט בחלפו מיפו לראשון לציון...

כל הסורק במחשבו את כל מאמרי תקופת חיבת ציון, ותר אחר המילה הרווחת תקווה, ימצאנה מתנוססת כמעט מכל שורה.  אסתפק בדוגמה אחת:

פרץ סמולנסקין, עורכו של "השחר", החשוב בעיתוני חיבת ציון,  פרסם בשנת 1884 מאמר בשם "משפט עמי" שעורר עניין רב בעולם היהודי. המאמר דן בתקוות יישובה של ארץ ישראל ובו, מן הסתם, הכביר סמולנסקין במילות של תקווה ונגזרותיהן:

"גם המעט אשר נקווה מיישוב א"י לעת כזאת, אך תקווה היא ולא יותר. אמת הדבר, כי גם תקווה טובה יקרה לאיש ולעם. התקווה תפיח רוח חיים בלב איש לעבוד ולחיות. אבל תקווה כזאת טובה היא רק אם באמת יש תקווה כי ברבת הימים תחדל מהיות תקווה. ....ביישוב א"י, אם יצא לפועל כהלכתו, יש תקווה להושיע את ישראל."

עד כדי כך שפרופ' יוסף קלויזנר, למשל, העלה את ההשערה כי מאמר זה השפיע על אימבר בכתיבת "התקווה". אלא ששנים אחדות לפני מועד הפרסום של המאמר כבר שכנה אחר כבוד המילה התקווה בטיוטותיו של אימבר.

אימבר אמנם ביקר בפתח תקווה והקדיש לה שיר, אך אין להסיק מכך כי גם את המילה תקווה גזר משם המושבה. כי אימבר, יש לדעת, חיבר שיר המנון לכל מושבה בה ביקר. הרוצה להכיר את מושבות היהודים בארץ בתקופת העלייה הראשונה ילך אצל שירי אימבר. הוא ביקר במקווה ישראל ("מקווה ישראל מאז לך קיווינו..."), התגורר בראשון לציון ("האח ראשון לציון, עיר כוננו ידינו"), ביקר בעקרון ("נא, עמי, הביטה קורות הימים, ובעקרון השקיטה נצח עולמים"), רכב לגדרה ("תשבו בטח שלווים, שאננים, במושב בחרתם, בית הגדרה"), סייר בראש פינה ("חצבו, חצבו בהרים, חצבו ובקול רינה גולו אבנים יקרים, האבן לראש פינה") – וכולן כאחת זכו לשיר פרי עטו שנקרא על שמן. מקצתן אף זכו למנגינה והושרו. לאחדות מהן (ראשון לציון ומשמר הירדן) חיבר יותר משיר אחד. מן המפורסמות הוא שהיין שימח את לבב אימבר, וכשהוא נכנס – יצא השיר. והיו אלה כולם שירים שרוח התקווה מנשבת בין שורותיהם.

 * * *

דודו אמיתי

"הו ואדי ערה, מרבד ירוק ואדי ערה"

(בני אמדורסקי ז"ל)

 אינני יודע מיהו קלמן ליבסקינד ואיזה ניסיון אישי עומד מאחורי כתיבתו [ציטוט מ"מעריב" בגיליון 407]. כתושב האיזור אני יכול רק להעיד שביום שבת האחרון השתתפתי במפגש יהודי-ערבי ספונטני בבית פרטי בכפר קרע. ישבנו שם קבוצת יהודים וערבים (במיוחד נשים) – אנשי חד"ש, מר"צ ובעיקר בלתי-מפלגתיים שוחרי רצון טוב – וחלקנו במשותף ובמפריד בינינו מתוך הערכה וידידות והבנה שכולנו רקמה אנושית אחת ישראלית ושאין לנו תשובות פשטניות על המצב המורכב בו אנו שרויים. באנו בשלום ויצאנו בשלום מהכפר שכולנו מכירים משנים ושחלקנו שותפים בו לביה"ס הדו-לשוני "גשר על הוואדי" הממשיך בפעילותו כרגיל. גם אום אלפחם שקטה לאחר הפגנה אחת סוערת אבל זה כוחה של התקשורת שהופכת בשמחה כל אבן בודדת בכביש 65 לאיום בסדר גודל של קאסם (או מהומות פורעי חברון מגודלי הכיפות וטרופי הדעת). הרציחות האחרונות השבוע התרחשו להזכירכם בבנימינה ובקריית אתא... עד כדי כך גדול כוחה של התקשורת, שלהזמנת חברינו מקציר את חברם של בתה הגדולה המתגורר ביד מרדכי המופגזת, ענו הוריו בשלילה משום ש"בוואדי ערה מסוכן..." 

שלום/סאלאם

דודו אמיתי

גבעת עדה

 * * *

מרדכי בן חורין

שאלתם דעתי לגבי העימוד החדש של "הארץ"?

אני מציע לרכז את הכתבות של גדעון לוי, עמירה הס, עקיבא אלדר, יוסי שריד, יוסי ביילין, מאמר המערכת ותום שגב בעמוד אחד שכותרתו היא: הצד הפלסטיני.

אני מאוד נהנה לקרוא את כתבותיהם כמשקפות את דעתם של הפלסטינים ואת סבלותיהם ויש לי בעייה לחפש אותם בין שאר הכתבות.

אולי גם להכניס לאותו עמוד (או שני עמודים) גם את המודעות של שלום עכשיו, גוש שלום, קואליציה נגד המלחמה וכיוצא באלו. זה יועיל לקוראי העיתון המתנגדים למעשי "הכיבוש הביזוי והנוגש" (י.שריד).

מרדכי בן חורין

סביון

אהוד: המסאי והפובליציסט העברי שלמה גרודז'נסקי נהג לומר שהוא קורא רק את העיתונים והעיתונאים שדעתם מנוגדת בתכלית לשלו. את אלה המסכימים עימו אין לו צורך לקרוא. אבל אני מוכרח לומר שאני כבר לא מסוגל לקרוא את דוברי פלסטין הללו מעל דפי "הארץ", כי אין בהם שום דבר חדש לבד מהזיות, שקרים, סילופים וחצאי אמיתות, ודומני שהם גם לא המתקרנפים היחידים בעיתון. אני מבטיח לך שאם ייצא ספר חדש שלי הוא לא יזכה בהתייחסות תקשורתית וביקורתית כפי שיזכו לה סופרים ומשוררים המלקקים את התחת לפלסטינים, שמרחמים רק עליהם ושרואים בנו את האשמים בסכסוך. בקרוב תהיה לך הזדמנות להיווכח בכך במו עיניך.

 * * *

פוצ'ו: בעקבות סיפורו של אבנר הרוסי

 על רכבת העמק

אני מנסה לנחש מה היה ה"סידור" שהוא לא זוכר.

וכך הוא כתב בגיליון הקודם [407]:

...בהזדמנות אחרת נסעתי עם אימי לידידים בכפר יחזקאל. החלטנו לחזור לתל יוסף ברכבת. חיכינו בתחנה, הרכבת הגיעה ועלינו עליה. אימי רצתה לשלם. אחד מחברי הקיבוץ, שנסעו איתנו עצר אותה ואמר: "אל תשלמי. יש לנו סידור מיוחד עבור כל הנוסעים."

בקיצור, לא שילמנו. אינני זוכר מה היה ה"סידור". הגענו בשלום לתחנה של תל יוסף. (מרחק תחנה אחת).

ובכן, המהנדס אבנר הרוסי הוא אותו ילד שאביו המשורר עמנואל הרוסי כתב את שיר הערש שבין מילותיו נמצאות השורות:

                                            ...כל המושב ער

                                           אימא גם כן בשמירה

                                           תגן על בנה אבנר

האם הזו עם האב עמנואל והתינוק אבנר היו דיירי משנה בדירת הוריי ברחוב שלום עליכם בתל אביב. להוריי היה בית ובו שני חדרים, מאחר שאז היתה להם רק בת אחת, אחותי הבכירה אביגיל, הספיק להם חדר אחד, ואת השני השכירו לזוג הראשון שהגיע אליהם אחרי שתלו פתק במכולת של גלעדי. אבי אמנם הזהיר את אימי שלא תעז להשכיר את החדר למי שאין לו כסף, "קבצנים," כך הוא אמר לה, "יש לנו מספיק במשפחה שלנו," –  אבל אימי לא יכלה לסרב לאישה שהגיעה עם בטן בחודש התשיעי ואמרה שאין לה איפה לגור.

אחרי חודש, כשאבנר נולד וכסף למיטה או עריסה לא היה, הציעה לה אימי את גיגית הפח אשר שימשה כאמבטיה לאחותי ולחילופין כפיילה לכביסה. ריפדו השתיים את הפיילה בנסורת שאספו מהנגרייה של אבי, הניחו עליה סדין מקופל ל-8 והרי לכם עריסת תינוק מקורית. היו מקרים שאימי לא הספיקה לגמור את הכביסה, ואז אביו של אבנר היה נשלח לחצר לראות אימתי תכבה האש של דוד הכביסה, כדי שיוכל לקבל כבר את הפיילה. יש להניח שבאחד מאותן לילות שהוא צפה בלהבות שבחצר, הוא קיבל את ההשראה לאותו בית שיר מפורסם:

                               בוערת הגורן בתל יוסף

                               בשדה אלפא עולה עשן

                               אך אתה נומה בני

                               נומה שכב ויישן.

       לימים כשגדלתי ושמעתי את הסיפור הזה מהוריי, שאלתי אותם אם בסופו של דבר, הדיירים האלה שילמו להם שכר דירה. אימי לא זכרה, אבל אבי, שזיכרונו האריך עימו ימים, אמר נחרצות: "לא! כסף לשכר דירה לא היה להם, אבל  בעד זה הם הצטרפו אלינו תמיד לארוחת הערב..."

לאור זאת אני מנחש שכאשר  "הדודה הרוסי" (כך הייתי קורא לאימו של אבנר עד יומה האחרון) רצתה לשלם, אמר לה הקיבוצניק מתל יוסף, שידע את מצבה: "אל תשלמי, יש לנו סידור מיוחד," והסידור היה שהוא אסף כסף מחברים לנסיעה ושילם לקונדוקטור בלי שהיא ידעה.

 * * *

הרשמה לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר

"ספר הגעגועים"

קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל). הספר, המחזיק 350 עמודים, יצא לאור ביום חמישי האחרון, 1.1.09 – בהוצאת כנרת זמורה ביתן. לפי מועד הופעתו, יומיים לפני הפעולה הקרקעית בעזה – אתם יכולים לראות שלא תמיד אנחנו, שלושת האהודים, מתואמים בינינו.

אפשר כמובן לרכוש את הספר בחנויות הספרים, אשר בחלקן הוא כבר נמצא, במחיר של 88 שקל; ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בימים הקרובים בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח [בישראל]. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.

הראשונים שהזמינו את הספר הם הראשונים שיקבלוהו – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם תיפדנה רק במקביל למשלוח העותק אליהם. אמנם אנחנו באמצע עונת האריזה של השמוטי בפרדסים אבל מחלקת המשלוחים שלנו תשתדל לעמוד בעומס. אין צורך לשלוח את השיקים בדואר רשום. ותודה לאל, גם אהוד בן עזר מקבל מעטפות עם כסף. חלקו במזומן. ושום מעטפה עם כסף לא הלכה לאיבוד וגם לא נשארה אצל טלנסקי!

הכתובת למשלוח 50 השקלים:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

ספר זיכרונות לשנת תר"ע [1910-1909]

אסתר הירדנית

[בפתח תקווה, בהיותה בת 15-16 שנים]

[ד]

*

פנקסי האהוב, כבר ימים אחדים שאני אילמת. מה אוכל לעשות, לו [לא] תמיד אפשר לדבר. קיבלתי מכתבים כולם ריקים [ריקנים]. אני לומדת קצת, אני עצובה מאוד. גשמים חזקים, אך, אני שונאה את הגשם, כבר נמאס לי לראות את השמיים הזועפים האלה ואת הדמעות הנושרות בלי הפוגות, כאילו נפתח להם שם מעיין והן יורדות נוזלות עצובות, מדוע אתם בוכים, שמיים? גם אני בוכה – – כל היקום בוכה, העצים הגגות השמיים, הכל עטוף בדמעות – – –

דמעות – – –

אך משה [ינובסקי, לימים כרמי], כמעט שכחתיו, לא, לא שכחתיו, אך אותו הרגש שהיה לי אליו שוכן כעת עמוק עמוק בלב, שם בפינה נסתרה הפניתי לו מקום. עליי לעזוב הרבה מקום פנוי בשביל מטרות, בשביל שבי –

אך כשאסע ליפו! – – –

מרים [ברנשטיין] מתייאשת! ואני, האם אני אינני מתייאשת? לא, לא! נחוץ לגרש את הייאוש, מרים את צריכה לחיות! כולנו נחיה!

*

נו? מה? אינני יכולה לכתוב! כבר ימים אחדים שלא כתבתי, כלום יודעת אני? פשוט אין לי מה לרשום, הכל ריק, אין כל עניין, אין חומר לכתיבה, אין כל שינוי בחיים ההווים, הכל כתמול שלשום אך איזה ריקנות! – – –

אינני לומדת, אינני עושה כלום. בחוץ גשם עננים ורוח, וזה גם כן פועל עליי לרעה – – כשאני רואה את השמש את שמי התכלת את הירק כל זה מעורר אותי ואני חושבת באותה שעה, אך, כמה יפים החיים! אבל כעת אין שמש, אין אור, כל העולם מתמוגג בדמעות! – – – ולי כה עצוב כה מר – – – – אני מרגישה איזה רקבון נורא ממלא את נפשי, והעת בורחת עוברת, אך, השנים עפות! עוד מעט יימלאו לי שש-עשרה שנה! ויש לי עוד הרבה, הרבה עבודה, אלי, תן לי רצון, רצון חזק! שלא ימות הגשמים האפלים, לא רקבון נבזה, יוכל לשלוט בו, רצון ענקי! אני צריכה! – – –

*

משה! אסור אסור לחשוב אודותיו! יללי, פצע עמוק – – – אך, זה מכאיב – – – משה נשמתי, אור חיי!! – – –

*

 הוא אוהב אותה, את לורת!

*

[צרפתית:

"אני אוהב את הבלונדינית ואת השחומה – – – – – אני אוהב את הבלונדינית ואת השחומה וגם את הבקבוק – – –"]

*

זה היה כל כך פתאומי! – – ואני הרגשתי שאיזה דבר נקרע מלבבי! – – את לורת [פסקל]? את לורת? – – – משה אוהב את לורת? – – – אני בוכה – – – אני בוכה – – – מדוע? האמנם אהבתיו? כלום יודעת אנוכי? – –

כן, היא יפה – – – ומה בכך? – – אבל היא יפה, את מבינה? היא יפה – – – כן, יש לה קצת רגש – – – היא באמת רומנטית – – – רק, תמיד עצובה, שקטה – – – בוודאי יש בה איזה דבר – – אם הוא חושב אודותיה – – – אבל זה כל-כך מוזר – – – זה יפה – – – זה מכאיב – – –

כן, הוא מצא לו Sujet [נושא] יפה בעד רומן קטן, נחמד – – אבל האם באמת הוא אוהב אותה! – – אינני מאמינה, זה פשוט הרגל, לכל אחד צריך להיות רומן, לכל אחד, כל הגימנזאים יש להם רומנים והם כותבים חיבורים אודות אהבה, כותבים ספר זכרונות – – – והוא לא מצא לו Sujet יותר יפה ממנה – – – אבל לא האמנתי על משה – – – לא, לעולם לא עלה על דעתי – – – חשבתי אפשר הוא אוהב את רחל רזניק – – נו יש כבר מעט מעשיות בדבר הזה למשל, או יודעת אני? או חסיה, או אחרת, כך חשבתי – – – אבל היא?! – – – די, די, צריך לחדול לחשוב אודותיו – – אני חושבת אותו – – – והוא אותי? – – –

*

אני לא מרגישה כעת כלום, רק איזה דבר רוקד, רוקד בקרבי, לא, לא זה כלום, שטות – – אסור לחשוב הרבה – – הוא או[מר], ועכשיו אני אוהב אותה!

ועכשיו הוא אוהב אותה!? – –

מה? הוא אוהב אותה? ...

אינני יודעת – – הוא אוהב אותה! את שומעת? – – –

כן ... לא, לא – – אינני יודעת כלום – – – אני בוכה – – – משה!!! משה – – –

*

מדוע לא נותנים לי לנסוע לטייל עם ילדי הבית-ספר? מדוע, הרעה אני מיתר הילדות? – – מדוע עוזבות [עוזבים?] אותן לנסוע?

"את אינך ילדה מבית-ספר. את אינך תלמידי[ה]," כך עונה לי אבי היקר – –

מדוע אינני תלמידה כמוהן? – – הלא קטנה אני כמוהן, הלא ילדה אני כמוהן והן תלמידות והן לומדות, הן, הן והן ואני? – – –

*

אני שוב לבדי מחר בבית, בבית הארור, והן כולן תיסענה לטייל, זו ליפו, אחרת להרי אפריים, רק אני, אני לבדי אשב בבית, מדוע? אלי מדוע? – – –

*

[אמצע הפנקס, וכניראה נתלש בו דף אחד או יותר. העמוד הימני ריק, והשמאלי מתחיל מאמצע הטכסט:]

– ורק כל-כך יפה, מציון, ואני לא יכולה לכתוב, אינני יודעת מדוע חדלתי לרשום, רק זה? אם יש לי מה לכתוב אז אני יכולה למלאות עשרה דפים בבת אחת, ולפעמים עוברים עליי שבועות שלמים ואני לא כותבת מלה. אתמול עשיתי עבורו מודה אני, הוא יפה, אני אשלח אותו למשה, ולמרים.

*

האח! ארצי את יפה! יפה מאוד! ואני שלך, שלך לנצח! ארצי, ארצי! – –

אני אוהבת אותך!

אלי, אלי איזה טבע, זה נחמד, נהדר, קדוש!

השושנה החיוורת – –

שושנה היתה לי שושנה גדולה ולבנה כשלג .. ובלילה לאור הירח ואני מנשקת את עליה החיוורים ומתענגת על ריחה המשכר, פתחה השושנה את שפתיה ותאמר: "שמעי נערה, השמת פעם את ליבך לדעת מדוע כה חיוורה אנוכי, המעולם לא עלתה על דעת[ך] לשאול אותי מדוע אני חיוורת בעת שאחיותיי [הן כולן – מחוק] אדומות ומלאות?"

השושנה החיוורת – – –

שושנה היתה לי שושנה חיוורת ... עלי משי לבנים כשלג היו לה – – – שושנה נוגה וחיוורת – – – [ופעם לאור הירח – מחוק] ובלילה לאור הירח ואני מנשקת את עליה החיוורים – פתחה היא שפתיה, ותאמר:

*

יום שישי בלילה... מוצאי פורים [תר"ע]

ומדוע אין אנו יכולים להבין אחד את השני? – – – טובה אומרת שאני לא מכירה אותה, אני אומרת שטובה לא מכירה אותי. וכך כל אחד חושב את השני לריק, לאיזה גוף שאין לו שום רגש, לבהמה שנבראה רק לאכול ולשתות ודי – – – ומדוע איננו מכירים אחד את השני? – – – מדוע צריך בשביל להכיר אחד את השני, בשביל להיות מפותחים בגוף וברוח, בשביל זה צריך להיכנס באיזו אגודה –

הערה: דברי הסבר ליומן המתפרסם בהמשכים בגיליונות אלה, ראה באחרית דבר שפורסמה בגיליון הקודם 405. ומומלץ גם לקרוא את הפרקים על אותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד".

כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.  הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.

המשך יבוא

 * * *

"חדשות בן עזר" שולח איחולי החלמה לארקדי גיאדמק שחש בליבו במוסקבה ערב ראש השנה האזרחית ואושפז בבית חולים מוסקבאי. אינך יכול לתאר לעצמך, ארקדי, כמה החיים חד-גוניים כאן בלעדיך מאז עזבת אותנו לפני שלושה שבועות, לבלי שוב, בינתיים. לולא המלחמה בעזה, היינו כבר ממש מתים משיעמום.

 * * *

הזמנה

ב-15/1/09, בין השעות 18:30-9:00, יערך באוניברסיטת תל אביב

(בבניין גילמן, חדר 496) כנס שנושאו:

הילדים בראש המחנה?

ילדים ונוער בעת מהפכה ותמורה לאומית

המושגים "ילדות" ו"נעורים", ולא פחות מכך ילדים ונוער בשר ודם, היו חלק בלתי נפרד מהתהליכים המהפכניים והתמורות התרבותיות הגדולות שחלו בשלוש המאות האחרונות. החל במאה ה-18, עם תנועת ההשכלה באירופה ובמהלך המאות ה-19 וה-20, נדרשו תנועות מהפכניות ולאומיות וסוכנים של שינוי תרבותי למושגי ה"ילדות" וה"נעורים". "ילדים" ו"נוער" היו חלק בלתי נפרד מתפיסות של שינוי ומהפכה והילדים נתפסו כיעד מרכזי להנחלת השינוי וכמשאב חשוב לקידומו. הדור החדש נתפס כדור של הבטחה, דור שעם חינוך והנחיה מתאימים, יגשים את התפיסות החברתיות-תרבותיות החדשות, ויהפוך אותן לפרקטיקת חיים.    

הכנס יעסוק במקומם המרכזי של ילדים ובני נוער ובמקומם של מושגי ה"ילדות" וה"נעורים" בתקופות של תמורות ושינוי בשלוש המאות האחרונות. דגש מיוחד יושם על האופן שבו   מכוון הדור הצעיר לקידום אינטרסים חברתיים, תרבותיים ולאומיים. ישתתפו בו חוקרים ממגוון דיסציפלינות מחקריות שונות: היסטוריה, סוציולוגיה, חינוך, ספרות, פסיכולוגיה, לימודי מגדר, תקשורת ועוד:

פרופ' זהר שביט, פרופ' אבנר בן-עמוס, פרופ' אביבה חלמיש, ד"ר יעל דר, ד"ר טל קוגמן, ד"ר בשמת אבן-זהר, דר דפנה הירש, ד"ר תמי רזי, ד"ר אורית רוזין, ד"ר רימה שיכמנטר, ד"ר אלון פרגמן, ד"ר חנה לבנת, ד"ר דורון אברהם ויעל טף.

כולכם מוזמנים!!!

אפשר לפנות אל ד"ר טל קוגמן, בטל.  09-7653708 ,לקבלת לוח המושבים וההרצאות, או באימייל: talkog@post.tau.ac.il

 * * *

ברגע האחרון:

הושג הסכם משולש בין משלחי טילי החמאס מרצועת עזה, הפוליטיקאים הישראליים

 והתקשורת הישראלית והזרה בישראל!

כל פעם שפוליטיקאי ישראלי, מלווה בשומרי-ראשו וביחצ"ניו, יוצא לסיור מתוקשר בדרום הארץ – מתאמים לו מצד החמאס משלוח טילי גראד מעל לראשו, עם  אזעקה – וכך התקשורת הישראלית והעולמית יכולה לצלם אותו רץ שמן בבהלה, שוכב בפחד על הארץ, נדחף בידי שומרי-ראשו למכונית או נהדף באנדרלמוסיה ל"מרחב מוגן" שהופצץ לפני שעה או אתמול – והתמונות המבזות והמשפילות הללו, שחסרות בהן רק נעליים שתעופנה מרגלי הפוליטיקאים הגיבורים הנמלטים – לעבר ראשיהם – השידורים האלה גורמים קורת רוח עצומה לחמאסניקים והופכים את "כוח ההרתעה" של ישראל לבדיחה אנטישמית המתגלגלת בעולם ומעצימה את תדמית היהודי הפחדן!

 * * *

ס. גרוּס: ביקור חוזר בביסטרו "תמרה" בצהריים

עם נזיד מצויין של זנב שור

ב-239 שקלים  לשניים, כולל התשר

ביקור חוזר ולא בפעם הראשונה במסעדה שהותירה זיכרונות טובים מהפעמים הקודמות דומה במקצת להתרגשות שבפגישה עם אישה אהובה תוך חשש למצוא בה פגמים שיעיבו על היחס אליה. כך הרגשתי בביסטרו "תמרה" הצפוף בצהריים, עם התפריט החדש של העסקית.

העסקית: בייבי ריבס (צלעות לבן) ברוטב שום ודבש עם קערית פירה תפוא"ד בחמאה. מעולה. מעולה. מנה כה גדולה שנותר גם מה לקחת ממנו הביתה. 93 שקל. העסקית הזו כללה גם תוספת 15 שקל למנה הראשונה של נזיד זנב שור עם שעועית שחורה בניחוח קינמון, שהוגש בצלחת מרק גדולה. יחד העסקית 108 שקלים.

מנה של פטה כבד עוף מעולה עם שלושה צנימים, תאנה ברוטב ריבת תאנים, פירורי פלפל חריף שחור וענפים קטנים אחדים של זעתר שמתפוצצים בפה ומותירים טעם-ריח נעים. מעולה. 35 שקל. לשאלתנו מדוע לא צויינה מנת הפטה בתפריט, נאמר לנו כי היא שייכת לתפריט הערב, ואינה חלק מהעסקית. אז לידיעתכם בצהריים. אל תהססו לבקש מחוץ לתפריט!

מנה שנייה לסועד הנוסף: נזיד זנב שור עם שעועית שחורה בניחוח קינמון בצלחת מרק גדולה עם הרבה מרק. זוהי אותה מנה שניתנה בעסקית אולם בנפרד היא עולה 35 שקלים. מה נאמר ומה נספר – רוצו לשם בחורף! מזמן לא טעמנו כנזיד הזה! הבשר נימוח וטעים, כמוהו השעועיות השחורות בנזיד שעבר בישול ממושך. בכל צלחת גם שני פלפלים אדומים חריפים, מיובשים, גדולים, שהתבשלו עם הבשר והשעועית, ואולם אפשר לאכול גם אותם בנקל כי כבר אינם חריפים. זיהינו גם קצת קוביות גזר ועיגולי גבעול של סלרי. מומלץ. וככל שמזג האוויר בחוץ יותר גשום וקר, כך המנה הטעימה – טעימה ומשביעה עוד יותר. לא הורתנו פירור בצלחת. זה המרק שבנזידים והנזיד שבמרקים!

לחישוב התשלום לארוחה נוספו גם בקבוק דיאט סבן-אפ, 11 שקלים ובקבוק גולדסטאר 20 שקלים. הגולדסטאר היא בעיניי הבירה הטובה ביותר בעולם, ואני אומר זאת לא מסיבות פטריוטיות!

חינם הוגשו לשולחן בקבוק מים קרים וסלסלת לחם הבית עם קעריות חמאה. המשובח טעמו של הלחם הרך והכהה והמתוק במקצת עם הקרום ועם הרגשת הגרגירים בשיניים כמו חול – היה מיסתורי בתחילה, עד שהוסבר לנו שזהו לחם תאנים! אל תשכחו – אפשר להעדיף אותו על עוגה אבל הוא מתאים לכל מאכל מלוח!

 ס"ה לתשלום 209 שקלים שעליהם הוספנו תשר של 30 שקלים, ס"ה 239 שקלים שהם כ-120 שקל לסועד עבור ארוחה משביעה מאוד ויוצאת מן הכלל! כדאי לבוא לתל אביב לשם כך. אין טילים. בינתיים.

תמרה, ביסטרו, החשמונאים 95, תל אביב 67133. טל. 03-6240707. פקס 03-6241167.

* * *

קול קורא להכנסת החמאס לגדה

לאחר שצפון הארץ נמצא תחת איום טילי החיזבאללה, ודרום הארץ תחת איום טילי החמאס, אין זה צודק ואין זה מוסרי שמרכז הארץ היהודי, השבע והנהנתן, לא יהיה נתון לאיומים שכאלה – ולכן אנו קוראים למסירת השטח הכבוש הגדה המערבית לחמאס כדי שגם תל אביב וגוש דן יימצאו תחת איום הטילים של הטרור הפלסטיני מרמאללה, מפג'ה, משכם, מג'נין, מקקון ומקלקיליה.

קבוצת סופרים למען חוסן מוסרי והתאבדות לאומית

אגודת ריצוי עוונות ישראל בגויים

מרכז מלקקים בתחת לפלסטינים

ארגון ניצולי השואה הישראלית היושבים כבר עתה בארה"ב ובאוניברסיטאותיה

חברת שיפוצי גוש דן

קברנים בע"מ

 * * *

מידע על אתר שגרירות ישראל בוושינגטון

חברים יקרים,

מאחר ואנו בתקופת מלחמה אנו עובדים ימים כלילות והכנסנו הרבה חומר הסברתי לאתר השגרירות, שגרירות ישראל בוושינגטון, כדי להפיץ את הסברתנו בעולם. לכן בקשתי מכל אחד מכן, אם תוכלו לשלוח את הלינק המצ"ב לכל אחד מאנשי הקשר שלכם. זה ייצור כניסות רבות לאתר והסברה נכונה לישראל.

בתודה ובברכה,

רון שושני

מנהל אתר שגרירות ישראל בוושינגטון

http://www.israelemb.org/index.htm

Ron Shoshani

Webmaster

Embassy Of Israel

3514 International Drive N.W

Washington D.C 20008

202-364-5458

webmaster@washington.mfa.gov.il

http://www.israelemb.org

[מופץ באינטרנט]

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

* * *

ברגע האחרון: חדשות מבית ביאליק המחודש

ומסוֹכֵן החמאס המוסרי פרופ' דן מירון

שלשום בערב נחנך בתל אביב בית ביאליק המחודש בטקס שאליו לא הוזמנו סופרים נידחים, אבל גונבה לאוזנינו שמועה שבתום דבריו (היפים) של נשיא המדינה, ודברי ראש העיר, ומברכים אחרים, נשא הרצאתו סוכן החמאס המוסרי פרופ' דן מירון (שבמלחמת המפרץ הראשונה דווקא פירסם מאמר היסטרי-מיליטנטי שהפגיע בראש הממשלה שמיר ובשר הביטחון ארנס לצאת בהפצצה רבתי על עיראק, בניגוד לעמדת האמריקאים, וכדי לשמר את כוח ההרתעה של ישראל שאחרת ייעלם כליל; ולפני שנים לא רבות גם קבע הפרופסור כי מיטב הישגיה של הפרוזה שכתבו יהודים במאה העשרים היו דווקא תחת השלטון הקומוניסטי בססס"ר) –

ואילו בבית ביאליק, בסוף דבריו, התנצל פרופ' דן מירון ואמר שהערב הוא מוכרח להתייחס לאקטואליה, ולכן קרא בנוכחות הנשיא וראש העיר את השורות על רצח היהודים בפרעות קישינב, באביב 1903, וזאת מהשיר "על השחיטה" שכתב ביאליק:

"נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן

עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן – "

ואמר שהדברים נכונים באותה מידה כלפי ילדי הפלסטינים הנהרגים בשעות אלה בעזה ובג'בליה.

איש לא הפריע לפרופסור החמאסי המוסרי הנכבד לסיים את דבריו, איש לא קם במחאה לצאת ואפילו מחאו לו כפיים ולא זרקו עליו שום ביצה סרוחה. ככה זה הנימוס אצל רוצחים. אצלנו. 

על המדרכה מחוץ לבית ביאליק עמדה מקהלה של סופרי חמאס מוסריים שבהם התבלט המשורר והפרוזאיקן החשוב יצחק לאור (חתן פרס ישראל לשירה באחת השנים הקרובות) – וקראו קריאות גנאי נגד ישראל, נגד "אנשי התרבות" ונגד הנשיא וראש העיר – כל אלה החוגגים במסיבות ספרותיות בעוד שבמלחמה בעזה ישראל רוצחת ילדים פלסטינים!

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,010 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-98 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1989 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנת יובל

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל