גיליון מס' 409

תל אביב, אור ליום שני, ט"ז בטבת תשס"ט, 12.1.2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: סיגל מגן: כְּשֶׁרוּחוֹת מִלְחָמָה מְנַשְּׁבוֹת בַּאֲוִיר (שיר).

אורי הייטנר: א. התקשורת בזמן לחימה. ב. מתי להפסיק את האש?

אילה יפתח-וַלְבֶּה: ‏מפת הדרכים של תל אביב.

אהוד בן עזר: השקרים של סייד קשוע.

קול אחר משדרות, יומן מלחמה משדרות, נעמיקה ציון, שדרות, חברה בקבוצת 'קול אחר', 8.1.09.

יוסי גמזו: אוֹלִימְפִּיאָדַת הַצְּבִיעוּת.

מ. דן: על זהבה גרינצוייג ז"ל וסיפורה בחצי האי הירקוני בשנת 1928 ועל שני הנרי מורגנטאו, האב והבן.

אדם חדש: כבשה קטנה וזאבון קטון.

ישראל הר: למכתב עיתי / חדשות בן עזר.

משה כהן: בכל זאת נשמעים עדיין קולות שפויים של אנשי רוח.

סיפור משפחתה של אימא, מאת שושנה צוריאל. ה. הד"ר ישראל דה האן, וסבתא דינה מירושלים שזכתה לחיות ארבע שנותיה האחרונות במדינת ישראל.

אסתר ראב: מתוך "כל הפרוזה", המהדיר: אהוד בן עזר, ספר זיכרונות לשנת תר"ע, 1909-1910, אסתר הירדנית. [ה].

מרק הסנר: למכתבו של מרדכי בן-חורין על העימוד החדש של "הארץ".

רן בשן: אף פעם, לא שללתי הידברות עם האוייב.

ד"ר יענקלה ניר: יש הבדל בין ג'מוס (תאו) לבין ג'ומז (שקמה).

יוסי אתר: ומעולם לא יראתי כל כך... תגובה לאחר קבלת הרומאן "המושבה שלי" חינם  בקובץ וורד באי-מייל ממערכת המכתב העיתי. 

* * *

העובדה שחיזבאללה ומפעיליו מסוריה ומאיראן אינם פותחים חזית שנייה נגד ישראל בצפון מוכיחה כאלף עדים כי כוח ההרתעה שלנו לא כל כך נפגם כאשר סיימנו בניצחון את מלחמת לבנון השנייה – והוא-הוא כוח ההרתעה שמבטיח לנו כיום ניצחון ומידה מסויימת של שקט מול החמאס בדרום – גם אם ימשיכו לירות טילים עד היום האחרון שלפני הפסקת האש – כדי להוכיח לאותו חלק בתקשורת הישראלית המאמין להם – שהם ניצחו במלחמה – אבל את האמת אנחנו יודעים, וגם הם, ואף אחד אינו מוכן להתחלף איתם, עם אלה המאבדים את עמם לדעת!

כן, המלחמה נמשכת, אבל כל יום מקרב את הציבור קצר-הרוח ואת התקשורת הישראלית להכרזה החגיגית על מפלתנו!

אהוד בן עזר

* * *

סיגל מגן

כְּשֶׁרוּחוֹת מִלְחָמָה מְנַשְּׁבוֹת בַּאֲוִיר

כְּשֶׁרוּחוֹת מִלְחָמָה מְנַשְּׁבוֹת בַּאֲוִיר

וְטִילִים מֻפְצָצִים מִמָּרוֹם,

הַמּוּזָה נֶחְבֵּאת בְּפִנָּה חֲשׁוּכָה

הַרְחֵק מֵאַדְנֵי הַחֲלוֹם.

הִיא כְּפוּפָה וּמְכֻוֶּצֶת, פָּנֶיהָ חִוְּרִים,

מַבָּטָהּ עַגְמוּמִי וְעָיֵף.

עָנָן אַפְרוּרִי, סָמִיךְ וְאָפֵל

מֵעַל יֵשׁוּתָהּ מְרַחֵף.

אַךְ בְּעֹמֶק לִבָּה עוֹד שׁוֹכֶנֶת תִּקְוָה

שֶׁבְּשׁוֹךְ סַעֲרַת הַמָּדוֹן

תִּתְנַגֵּן בְּתוֹכָהּ מַנְגִּינַת אַהֲבָה

שֶׁיָּשִׁירוּ יוֹנֵי הַשָּׁלוֹם

וְאָז הִיא תָּשׁוּב, כְּשֶׁעֵינֶיהָ בּוֹרְקוֹת

וּצְבָעֶיהָ עַזִּים וּבְרוּרִים,

לְהַשְׁמִיעַ קוֹלָה בִּזְמִירוֹת חֲדָשׁוֹת –

בְּשֶׁפַע קָסוּם שֶׁל שִׁירִים.

* * *

אורי הייטנר / שתי רשימות

א. התקשורת בזמן לחימה

מתי שמעתם לאחרונה את המילה "כוחותינו"? מתי לאחרונה נשמעה בתקשורת המילה "אוייב"? המילים הללו אינן פוליטיקלי קורקט במקומותינו ובעיתותינו. אלו מילים המתוייגות כ"תקשורת מגוייסת", רחמנא לצלן, ומה מגונה יותר מתקשורת מגוייסת?

האמת היא שגם אני איני אוהב תקשורת מגוייסת ואיני חושב שהתקשורת, גם בעת מלחמה, צריכה להיות מגוייסת. אולם אין זהות בין תקשורת פטריוטית לתקשורת מגוייסת.

מהי תקשורת פטריוטית? תקשורת שברור לה ולצרכניה שהיא אינה נייטראלית, בוודאי בעת לחימה, במאבק בינינו לבין האוייב. תקשורת פטריוטית בהחלט תופסת צד במלחמה – הצד הישראלי.

מהי תקשורת מגוייסת? תקשורת הקופצת לדום ומצדיעה לנוכח כל מילה, החלטה ומעשה של הממשלה ושל הצבא. תקשורת שאינה בוחלת בשקרים ובעיוות התמונה כדי לשרת את ההסברה שלנו. תקשורת שהופכת כלי לשירות התעמולה. תקשורת שאינה שואלת שאלות, אינה מבקרת, אינה מעלה לדיון אלטרנטיבות. התקשורת האופורית והמאתגרת בימי אוסלו העליזים ובתקופת ההתנתקות היא דוגמה לתקשורת מגוייסת במירעה. בכך, היא נושאת בחלק מן האחריות לתוצאות של ההרפתקאות הללו. כמו במהלכים מדיניים, כך גם במלחמה – אל לתקשורת לנהוג כך. תפקידה בדמוקרטיה הוא גם לבקר ולשאול.

תקשורת יכולה להיות פטריוטית מבלי שתהיה מגוייסת. התקשורת בעת מלחמה יכולה להיות אחראית בלי שתהיה מגוייסת.

האם התקשורת הישראלית במבצע "עופרת יצוקה" היא פטריוטית? האם היא מגוייסת? האם היא אחראית?

בדרך כלל, התקשורת מפגינה פטריוטיות. חרף ההימנעות התמוהה משימוש במילים לא אופנתיות כמו אלו שהזכרתי בראש המאמר, היא בהחלט מתייצבת לצד המדינה, צה"ל ותושבי הדרום. התקשורת, ברובה המכריע, הביעה תמיכה במבצע. האמת היא, שאדם צריך להיות חסר מצפון, ערל לב וחסר אחריות באופן קיצוני במיוחד כדי שלא לתמוך במבצע. שהרי אם יש משמעות למושג זכות ההגנה העצמית – מבצע "עופרת יצוקה" הוא מימושה. אם יש מלחמה בין טוב ורע – זאת המלחמה.

בדרך כלל, התקשורת אינה מגוייסת. מיומה הראשון של המערכה, התקשורת מבקרת, שואלת שאלות. כבר אחרי ההפצצה הראשונה, החל דיון על השאלה האם ראוי להסתפק בכך או להמשיך ולגלגל את המבצע. וכך, לאורך כל המבצע נשאלות השאלות האם לעצור או להמשיך, האם לבלום או להעמיק, האם לצאת לפעולה קרקעית, האם להפסיק את האש באופן חד צדדי, האם להסכים להפסקת אש בהסכם, מתי ובאלו תנאים, וכן הלאה וכן הלאה. איני אוהב את כל השאלות, איני אוהב את כל העמדות, לעתים הן מכעיסות, אך זה תפקידה של התקשורת – לשאול שאלות, למתוח ביקורת, לקיים דיון, לא להיות שופר. מה שחסר לי בדיון הזה, הוא הביקורת מהצד השני – ביקורת על כך שהמבצע מהוסס מידי, איטי מידי.

לדעתי, ביום הראשון למערכה, מיד אחרי ההפצצה הראשונה, כאשר האויב היה המום, ראוי היה לנצל הצלחה ולבצע את הפעולה הקרקעית. באותו יום נכון היה לגייס את המילואים ולהתכונן לשלב השלישי ולבצע אותו כעבור מיספר ימים. עמדות מסוג זה אינן נשמעות בדיון התקשורתי, וחבל. כפי שיש אינטרס ציבורי בביקורת הנשמעת, כך יש אינטרס ציבורי בהשמעת הביקורת שאינה נשמעת. כך ראוי להתקיים דיון בחברה דמוקרטית.

התקשורת הישראלית אינה מגוייסת, אך יש בישראל תקשורת מגוייסת. גדעון לוי ועמירה הס מ"הארץ" הם תקשורת מגוייסת לצד האוייב. מידי יום נותן להם העיתון עמודים שלמים לשירות התעמולה והלוחמה הפסיכולוגית של האוייב. הם פועלים כמכונת תעמולה משומנת – ללא שאלות, ללא ספקות, ללא תהיות, ללא ביקורת; הם פשוט שופר תעמולתי. המקום ש"הארץ" נותן להם הוא חוסר אחריות לאומית.

שיא חוסר האחריות, היה התנהגות התקשורת בערב שבו נהרגו שלושה חיילים מירי פגז ישראלי. מהשידורים, מטון הדוברים, ממראה פניהם של השדרים ומהרמזים שהם שיחררו, ניתן היה להסיק שצה"ל הסתבך בקטסטרופה נוראה.

כל אזרח וכל חייל שנהרג הוא עולם ומלואו. נפילתם של שלושה חיילים היא אסון כבד למשפחה, לחברים. אירוע זה גורם לכאב כבד לחברה הישראלית כולה. אולם אנו נמצאים במלחמה. המטרה במלחמה היא לנצח. אי אפשר לנצח בלי להילחם. ללחימה יש מחיר. מי שאינו מוכן לשלם את המחיר, לא ינצח. מחיר אי הניצחון, גם מחיר הדמים, יהיה כבד יותר. אי אפשר להילחם ולנצח כאשר התקשורת יוצרת אווירה של אסון לאומי מנפילתו של חייל במלחמה. התנהגות תקשורתית כזו זורעת דמורליזציה. זריעת דמורליזציה בעת מלחמה, היא חוסר אחריות משווע.

ב. מתי להפסיק את האש?

מה יחשב לניצחון במלחמה? ניצחון במלחמה הוא השגת מטרות המלחמה.

מהן המטרות הראויות למלחמה כזאת?

יש שלוש מטרות אפשריות. האחת, כיבושה מחדש של רצועת עזה והחזרת השלטון הישראלי. השנייה, מיטוט שלטון חמאס והחזרת השלטון ברצועת עזה לידי פת"ח. השלישית, הרבה פחות יומרנית – שקט בדרום.

התנגדתי להתנתקות, בשל עקירת גושי ההתיישבות ובשל התקדים של נסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67. אולם עצם הרעיון של הפסקת השליטה על כלל רצועת עזה, שבה מיליון וחצי פלשתינאים, היה רעיון נכון. לצערי, היישובים נעקרו, אך אין לישראל שום אינטרס לחזור ולשלוט על מיליון וחצי פלשתינאים; שליטה שאינה מתיישבת עם מטרת העל של המדינה – הבטחת ציביונה היהודי והדמוקרטי. חזרה, בצורה זו או אחרת, לשליטה ביטחונית חלקית על רצועת עזה, היא האופציה האחרונה, רק אם כל האופציות האחרות תכשלנה.

אני שולל גם את המטרה של מיטוט שלטון חמאס והחלפתו בידי פת"ח. עקרונית, אני שולל את נטילת התפקיד המגלומני של ממליכי המלכים במדינות אחרות. ישראל אינה מעצמת-על ואסור שתהיינה לה יומרות כאלו. מעשית, כל ניסיונותינו בעבר למעורבות כזאת, בעיקר בלבנון, סיבכו אותנו והשיגו מטרות הפוכות. ספציפית, שלטון פת"ח אינו עויין לנו פחות, והרי מתוך שמונה שנות ירי טילים על ישראל, שש וחצי היו תחת שלטון פת"ח (ערפאת ואבו מאזן).

בצדק הגדירה הממשלה מטרות צנועות למבצע "עופרת יצוקה" – שינוי המציאות הביטחונית והשבת השקט לדרום. זאת, באמצעות הפסקה מוחלטת של ירי הטילים והפסקת ההברחות מסיני.

איך ניתן להשיג את המטרה הזאת? ניתן להפעיל אופציה מדינית, אופציה כוחנית או שילוב בין השתיים. עקרונית, המלחמה תמיד צריכה להיות אמצעי אחרון, אחרי שמוצו המהלכים המדיניים.

מהי הכתובת למהלכים הכוחניים, ומהי הכתובת למהלכים המדיניים? הכתובת היא תמיד אותה הכתובת – השלטון. כאשר אבו מאזן שלט בעזה, הוא היה אחראי לירי הטילים על ישראל, ולכן הוא היה הכתובת הן לפעולות כוחניות והן להידברות המדינית. היום אבו מאזן אינו רלוונטי ברצועת עזה. הכתובת היא חמאס.

אולי הדברים נשמעים אפיקורסיים, אך אני רואה בחמאס כתובת מדינית, כל עוד הוא השולט בעזה, וכאמור איני חושב שתפקידה של ישראל להתערב בזהות השלטון בעזה. שלטון חמאס אינו יכול להיות פרטנר לשלום, כיוון שהוא אינו מקבל את זכות קיומה של ישראל, אך בכך אין הוא שונה במאומה מהרשות הפלשתינאית ואש"ף. אולם הוא פרטנר להסדרים פרגמאטיים, ביטחוניים, מעשיים, מקומיים, לייצוב המצב. בסופו של דבר, כל הסדר של הפסקת אש, יהיה עם חמאס.

הבעיה בהסדר עם חמאס היא העובדה שלחמאס, בדיוק כמו לפת"ח, רקורד מוכח של הפרת הסכמים. יחסם להסכמים עימנו, כמו ההודנה והתהדיה, היא כאל אמצעי טקטי במלחמתם נגדנו.

לכן, אין לישראל מנוס מהאופציה הכוחנית. ולכן, יש לדבוק במהלך הכוחני, כך שהמחיר שיגבה מהפלשתינאים יגרום להם לרצות להפסיק את ירי הטילים ולרצות לשמור על השקט בגבול עימנו. כאשר זה יהיה רצונם, ניתן יהיה להגיע להסדר הפסקת אש יציב ובר קיימא. יש לומר את הדברים באופן ישיר וללא הצטעצעות – המערכה חייבת להסתיים בכניעה של האוייב. היום אנו רחוקים מכך, ולכן טרם הגיעה עת הפסקת האש.

רחוקים, לאו דווקא בזמן. יתכן שיכולנו כבר להיות שם. אופן ניהול המבצע, מתעלם מהמחיר של התמשכותה לאורך זמן – המחיר של השבתת החיים התקינים בדרום, של פגיעה בדעת הקהל בעולם ושל חשיפה ללחצים בינלאומיים כבדים. המבצע מנוהל באופן איטי ומדורג מדי. ראוי היה לצאת לפעולה הקרקעית ביומה הראשון של המערכה, מיד לאחר ההפצצה האווירית, כאשר האוייב היה בהלם מעוצמתה. בו-ביום היה נכון לגייס את אוגדות המילואים, להכינן ולאמנן ולפתוח בתוך ימים אחדים בשלב השלישי. איבדנו זמן יקר בכך שלא נהגנו כך. כעת, יש לבצע לאלתר את השלב השלישי במלוא העוצמה. העובדה שטרם הכנענו את האוייב וטרם הכרענו במלחמה, מעידה על כך שלא הפעלנו מספיק כוח. המסקנה היא שעל צה"ל להעצים באופן משמעותי את הפעולה, על מנת להביא להכרעה מהירה ככל הניתן. הכרעה מוחצת, שתביא להפסקת אש בת קיימא ומוחלטת ולהפסקת ההברחות בציר פילדלפי.

"עופרת יצוקה" היא מלחמת מגן. מטרתה – הפסקת התוקפנות נגד ישראל. אין מטרה צודקת מזו. זו מטרה שניתן להשיג אותה, אם נהיה נחושים להשיג אותה.

אהוד: אני מציע שבפעם הבאה שייצאו למבצע גדול כ"עופרת יצוקה" יתייעצו קודם  איתך בקשר למהלכים הטקטיים וגם האסטרטגיים.

זאת ועוד, קוראים מתאוננים על אריכות מאמריך התכופים ולכן הייתי מציע שתכתוב רשימות קצרות יותר, אפילו שתיים-שלוש כל פעם בנושאים שונים.

* * *

אילה יפתח-וַלְבֶּה

‏מפת הדרכים של תל אביב

העיר תל אביב נולדה עוד לפני הולדתה של המדינה שהיא חלק ממנה. זה כמו שהייתם באים ואומרים שקודם נולדה הבת ואחריה אימה. איך זה אפשרי? עובדה, קודם נולדה תל אביב ואחר-כך ישראל. בכל אופן לי תל אביב היתה, מיום היוולדי, עיר-מדינה, ממש פוליס. כשנולדתי אליה כבר עמדו בה בתים גבוהים בני שלוש קומות שהיו בהם בלקונים או גזוזטראות או מרפסות. והיו בה חנויות מכולת בכל פינת רחוב. וגם שווקים היו בה, שוק בצלאל ושוק הכרמל, שכל העם היו פוקדים אותם. והקונים, חלקם היו פילוסופים המהלכים באגוֹרָה והוגים דברי חוכמה סוקראטיים ומחליפים אמרות שפר עם מוכרי העגבניות ומגלגלי האבטיחים על הדוכנים. והמוכרים, חלקם היו מיני משוררים שזימרו בקול, מציגים את מרכולתם רק בשני גרוש או בשני מיל ואולי בעשרה. נשים וגברים בימי חמישי היו נושאים את סליהם המלאים מכל טוב שווקים אלה, מתכוונים להכין את ארוחת השבת.

ורחובות היו בתל אביב כמו רחוב קינג ג'ורג', שהיו בו המון חנויות נעליים ורחוב שיינקין שהיו בו מסעדה, חנות נעליים אורטופדיות, ובפינת שינקין ויוחנן הסנדלר היה בית מרקחת. וממש ברחוב המקביל לשינקין, שקרוי היה על שם ברנר, הלא הוא יוסף חיים, היה "בית ברנר" ובו מסעדת פועלים או כפי שכונתה גם מטבח הפועלים, שהיו מתכנסים בו בגאווה מעמדית גברים חובשי קסקטים מיובלי כפות ידיהם, מיוזעים וסמוקי פנים, מתיישבים לאכול בכמה גרושים את סעודת הצהריים, וכמובן גם נשים שהיו פועלות בעלות גאווה והכרה מעמדית.

והיתה שם, ברחוב ברנר, חנות מיוחדת שמכרו בה עטים. אני הכרתי אותה בתום תקופת השימוש בעטי ציפורן, שבבית הספר טבלנו אותם בקסתות הדיו שהיו ישובות בשולחנות הכיתה, והיינו כותבים בהם בחרדת קודש, בפנים רציניות ובלשון משתרבבת בין השיניים כדי שהכתוב יֵצא מסוגנן ולא יחרוג בין השורות שעל הדף. בחנות הזאת שברחוב ברנר היו עטי נובע נמכרים, ועד שסיימתי את לימודיי בבית הספר היסודי כבר הספקתי לקנות בה עט כדורי.

היה גם רחוב בצלאל ששמו הוחלף לטשרניחובסקי, אחרי שזה האחרון נפטר. משורר זה שהיה גם רופא תל אביבי היה מהלך על מדרכותיה ובלוריתו מתבדרת ברוח, גם כאשר צעד נשען על מקלו. אגב, ייתכן שהמקל היה שריד מימיו ברוסיה או בברלין, שאז היה זה אבזר גברי אופנתי המעיד על מעמד רם ומכובד.

לאחר מותו הוחלף שמו של הרחוב מבצלאל לטשרניחובסקי, כפי שראוי שכך ייעשה למשורר שהיה כמעט לאומי, והוא רחוב מקביל לרחוב ביאליק שהיה על שמו של המשורר שברוב דעות הוכתר כלאומי. וביאליק וטשרניחובסקי זורמים עד היום לאלנבי, רחוב שנקרא על שמו של הגנרל הבריטי שב-1917 שחרר את העיר תל אביב מעול התורכים. וכך הפך זה להיות הרחוב הראשי, ממש דרך המלך, הקַרְדוֹ של העיר, למרות שקדם לו בשנים רחוב הרצל בדרומה של העיר. הרצל זרם אל הגימנסיה הרצליה, שבאותם ימים ניצבה במבנה שנדמה היה כאחוזת עולם ברחוב אחד העם. בצידה של הגימנסיה ניצב בשנות העשרים משכנו של האיש עצמו. אחד העם זכה בחייו שרחוב שגר בו יקרא על שמו. האיש שהגיע לתל אביב על אף ויכוחיו הפילוסופיים התוהים ושואלים האם זה הדרך וקבע כי "לא זה הדרך". ורחוב זה, לא רחוק משדרות רוטשילד, שהבתים הראשונים של העיר, שישים במספר, נבנו משני צדדיו ועצים רכים נשתלו בו כדי להפכו לשדרות שיהיו ממש אבניו כפי שראוי לה לעיר. אך זו בינתיים נקראה "אחוזת בית", שהאמינה ב-1909 שתתבגר ותצמח לעיר. ובאותם ימים עוד התורכי שלט בארץ. וראו מה כוחה של אמונה, היא אכן הפכה לתל אביב, נאמנה להרצל ולחלומותיו.

והשדרות האלה שנקראו על שם הנדיב הידוע וגימנסיה הרצלייה היו סמוכות זו לזו כאשר נפלה גזירת הגירוש שגזרו השליטים התורכיים על תושבי תל אביב בימי מלחמת העולם הראשונה. בדיוק בצומת רחובות אלה, שהיה ריק מאדם או מרכב, משום שהעיר התרוקנה מרוב יושביה, השתרע על הקרקע נחום גוטמן, שהיה נער באותם ימים, וסיפר על העיר שהתרוקנה מיושביה וכמובן שהותיר אחריו איור שמתאר חווייה זו. לימים חזרה העיר והתמלאה אדם והאנגלי החליף את התורכי וגם אחד העם לאחר מותו נקבר לאחר כבוד בבית הקברות ברחוב טרומפלדור, שבו קבורים האבות המייסדים של תל אביב.

 היה לנו בית ראש העיר בשדרות רוטשילד, שישב בו דיזנגוף, ובמזל לא נהרס בית זה, כפי שגימנסיה הרצליה נעלמה יום אחד והפכה לרב קומות מגדלי. בית זה נשתמר גם בזכות בעליו ובעיקר בזכות רבת משקל שהפך הוא למוזיאון, לאחר שנולדה בו באופן רשמי מדינת ישראל והוכרז בו על הקמתה ביום ה' באייר תש"ח. הנה תשובה חלקית המביאה את הראיות לכך שקודם נולדה תל אביב ואחר כך ישראל.

בית העירייה עבר לרחוב ביאליק ועד היום הוא עומד כמוזיאון. לימים העירייה עברה לבניין רב קומות באבן גבירול, המתנשא מעל כיכר רבין, שהפכה לכיכר המרכזית של העיר. אולם נשתמרו בו ברחוב ביאליק מיבניו השונים, כולל בית ראובן ובית העירייה הישן, על מיבניהם הייחודיים. בין בית ביאליק, שמבנהו כמו נלקח היישר מציוריו של נחום גוטמן, ובין  בית העירייה של שנות הארבעים ,חנתה מכונית שרד ענקית שהיתה של ראש העיר. רחוב ביאליק מסתיים במדרגות רחבות ורבות המשתפלות לצידו של בית העירייה עד לרחוב הסמוך למטה. הן יורדות כמדרגות פוטיומקין  באודסה אך לא אל הים אלא אל רחוב זלמן שניאור. ביאליק, טשרניחובסקי, זלמן שניאור, המשוררים, ששמותיהם יחד התקבצו כרחובות לאותה סביבה, היו על פי  עלילות חייהם חלק מחבורת הסופרים העבריים שהתקבצה באודסה בראשית המאה ה-20.

עם בוא האנגלים נוספו על אלנבי, שהיה אחד מהאישים המונצחים ברחובותינו, גם המלך ג'ורג', שהפך להיות השליט הרחוק שלנו ואפילו חגגנו באותם ימים, מדי שנה, את יום הולדתו, לפני שהתחלנו להיאבק בו ובממלכתו כדי לגרשו מהארץ.

חוף הים שלנו היה בסוף אלנבי. פעם היה שם קזינו על המים. ורציף הרברט סמואל, שהיה הנציב העליון הראשון בארץ ישראל, שהיה בריטי אך גם יהודי נציגו של ג'ורג' המלך, סבה של אליזבט המלכה דהיום. והלאה כיכר לונדון שנקראה על שם עמידתה של העיר בימי ה"בליץ" הגרמני. נוסף גם רחוב בלפור על שמו של האיש שב-1917 נתן לנו את "הצהרת בלפור", המדברת על הבית היהודי הלאומי בארץ ישראל. וכך האנגלי השאיר את חותמו על מפת הדרכים התל אביבית. הכול היה לפני 1948.

את השליטים התורכיים לא חוויתי משום שהוריי הגיעו לתל אביב רק באמצע שנות ה-20 ואני נולדתי באמצע שנות ה-30 אל הוויה לכאורה סדורה של מדרכות וכבישים. אמנם מכוניות פרטיות היו רק לשועי העיר ולנכבדיה אך היו אוטובוסים של ה"מעביר" שנסעו ברחובות.

 כאשר התחלפו השליטים ובמקום התורכים באו האנגלים, היו לנו בארץ מוסדות שלטון יהודיים: עיריות, בתי חולים, חנויות ובתי ספר וכמובן ספרות עברית, ומשחקים בעברית. אמנם האנגלי  שלט בארץ אבל אנחנו התארגנו לחיי קהילה ופיתחנו מנהיגות עברית וכמובן יריבויות פוליטיות שבאו לידי ביטוי במפלגות השונות שקמו והשמיעו קולן מעל גבי העיתונים ובאסיפות עם.

כולנו חלמנו על מדינה עברית. החלום הביא לכך שהמילה עצמאות היתה שגורה על לשוננו.

באשר לעצמאות, קודם כל מוטב שנסכים על כך שאנחנו עם של עצמאים אפילו אם לא תמיד העצמאות שלנו נגלית לעין. תיכנסו לכיתה אחת בבית ספר בישראל ומיד תראו שם כמה ילדים "עצמאיים" שחייהם מתנהלים בה על פי בחירתם. אני זוכרת שכאשר היינו בתיכון היה המורה מלמד ואנחנו היינו כמה עצמאים ועצמאיות שניהלנו את עצמאותנו במחתרת, בעיקר אנו שישבנו בספסלים האחוריים. באחת ידנו אחזה בעיפרון או בעט הנובע וכתבה במחברת את דברי המורה, ובשנייה דיפדפה בדפי ספר הקריאה שעל ברכינו. הדור שלי, שראשיתו בטרום תש"ח, אהב לקרוא. זו היתה מין אובססיה אצל רבים מאיתנו. היינו לוקחים על עצמנו פרויקטים של קריאת ספר שנכתב בעשרה כרכים ומנסים ליישמם. אנו הבנות, קראנו ונאנחנו על "הנפש הקסומה" של רומן רולן בעשרה כרכים, או "האגדה לבית פורסייט" שנכתבה גם היא באותה כמות של כרכים. ואת הספרים היינו מחליפים בספרייה וצריך היה למהר ולהחזירם כי יש תור של קוראים המחכה להם. ואז קוראים בלילה עד מאוחר ולוקחים את הספר לכיתה וקוראים "מתחת לשולחן". היינו קוראים את "זיכרונות לבית דוד", את "מגילת סאן מיקלה" של אכסל מונטה ועוד.

היינו גם דור שברגליו צעד ללמוד. לא היו להורינו מכוניות צמודות, ובתל אביב נסענו לעיתים באוטובוסים של "המעביר". אבל לבית הספר צעדנו ברגל קילומטרים עם תיק כבד על הגב. לפעמים התלוו אלינו ילד או ילדה קטנים של השכנים, כדי שנשמור עליהם בדרך. היינו צועדים לעיתים חצי שעה בדרך לבית הספר.

בחזרה מבית הספר כבר אפשר ללכת בנחת, קונים גלידה ב"ויטמן" שברחוב אלנבי ומשם ממשיכים לאלנבי פינת קינג ג'ורג. נעצרים על יד נגן המנדולינה העיוור שישב בכיכר מגן דוד, ניגן  ושר, תמיד שיר  אחד, ולידו מונח שלט ועליו שירו כתוב בכתב יד על  גבי קרטון מהוה שבו הוא מספר כי הוא עיוור ומבקש רחמים וחמלה מהציבור. לעתים הייתי מטילה מטבע לקופסה שלידו, אולי היה זה העודף מהגלידה. הנגן העיוור ישב ממש מתחת לחנות של ד"ר שול, שהיה מומחה לבריאות הרגל. בחלון הראווה של חנות זו ישבה בובת איש גדולה. האיש מחזיק בידו את רגלו האחת שהיתה מקופלת ושעונה על ברכו השנייה, והיה מנענע מוכנית את ראשו, ופניו הסובלות אמרו כי כואבת לו הרגל. שתי דמויות אלה האנושית והבובתית מתאחדות בזיכרוני לאחת הנושאת מסר ברור – יש גם סבל ומכאוב בעולם הזה.

לעיתים הייתי נכנסת לספרייה קטנטנה ברחוב אלנבי כדי להחליף ספרים. הספרן הזקן שישב שם בין מדפי הספרים היה בוחן אותי לפני שנתן לי ספר אחר לקרוא.

 בהרבה מהחנויות שהיו שם ברחוב אלנבי היה שלט שאמר: "יהודי, דבר עברית!" בשל רעיון נשגב זה, שבבית הלאומי שאנו מקימים בארץ ישראל חייבת לשלוט היטב בשפה העברית, נמנעה ממני למידת השפה הרוסית, שהיתה שפת האם של הוריי.

את שלוש שנות לימודיי  הראשונות בבית הספר ביליתי בבית חינוך לילדי העובדים, מול גן מאיר. בכיתה ד' עברתי לבית ספר שהיה ברחוב בלפור, כיוון ששכר הלימוד במערכת "הפועלית" היה יקר.

בלפור האיש זכה שגם בית הספר ישא את שמו ועד היום עומד שם הבניין וקולט מדי בוקר אנשים צעירים הבאים להשכיל עצמם בין קירותיו.

אני, כאמור, התחלתי את מסע השכלתי בבית חינוך לילדי העובדים. ביומי הראשון בכיתה אל"ף הלכתי עם אימי, ילקוט על שכם, ובנפש מרוממת נכנסתי בשערי אותו בניין שעד היום ניצב ברחוב טשרניחובסקי. באותם ימים גן מאיר, שמולו, היה ללא גדר משום שאז החלו להקימו, כך שחלקו היה נטוע וחלקו ערימות עפר. עד שסיימתי את תקופת לימודיי הוא הפך לפארק מפואר. וכשבגרתי מעט יותר, הייתי חוצה את הגן הזה בהוראת אימי אל עברו השני ברחוב קינג ג'ורג' וקונה שליש בלוק קרח ונושאת אותו במלקחיים מברזל להניחו במקרר הלא חשמלי שהיה בביתנו שברחוב טרומפלדור.

באותו יום ראשון ללימודיי בבית הספר מצאנו אימי ואני את עצמנו נידחקות על יד שולחן ההרשמה בין קהל ילדים עם אימותיהן. מה שזכור לי מאותה הידחקות זו העובדה שפרצתי בבכי תמרורים, ואת אימי המנסה לנחמני, עד שהגיעה ילדה שהייתה בוגרת ממני, בת השש, בת ידידים, שלקחה אותי תחת חסותה וניחמה אותי. כנראה שחושיי הטבעיים אמרו לי, כבר אז, שימי התום והחלום של גן הילדים עם קוביות הצעצועים וערימות החול למשחק והנדנדות חלפו הלכו, ומעתה הגיעה העת לעבוד ולעמול.

בית חינוך לילדי העובדים הייתה הפתעה נעימה ומלבבת שמלווה אותי כל חיי. בית ספר זה נבנה על פי ערכי תנועת העבודה. בכיתה היו כ-25 ילדים. למדנו בו בשיטות חדשניות, ובצהריים היינו  אוכלים ארוחת צהריים שהוכנה על ידי התלמידים. בבית חינוך קראנו למורה בשמה הפרטי והיא היתה מחבקת כל ילד ומלטפת אותו ושולחת אותו ללמד ילדים אחרים כאילו הוא מורה.

בבית ספר "בלפור", שלמדתי בו החל מכיתה ד', וזה היה בשנות הארבעים של המאה שעברה, היו הכיתות מאוכלסות ב-55 תלמידים בחדר כיתה גדול ומואר. המורה היה נכנס לכיתה וכולנו היינו קמים לקראתו בדממה. אל המורה מדברים בגוף שלישי: "המורה, הוא אמר ש..." במעלה מדרגות הכניסה לבית הספר, מדי בוקר, עמדה המנהלת הגברת יהודית הררי, בשיער מכסיף ובשמלה שחורה, דמות כבודה שמעולם לא הרימה את קולה. בחצר בית הספר היינו עם בוקר נעמדים בשורות עורפיות, כל תלמידי בית הספר מאל"ף ועד חי"ת, והמורה להתעמלות דניאל היה מעמל אותנו.

בצהרים היינו מציצים אל חצר המסדרים הזאת ורואים את תלמידי גימנסיה "בלפור", שהיתה ליד מגדל המים שבהמשך הרחוב, מתאמנים בשיעור חג"ם (שהפך לימים לגדנ"ע).  הם היו מנפנפים במקלות הקפא"פ ומבצעים כל מיני תרגילי לחימה. בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות היו מקלות הקפא"פ חלק מנשקם של החיילים הצעירים שבאותן שנים למדו להילחם.

בכיתות הגבוהות של בית הספר מחנך הכיתה שלנו התייחס אלינו כאל מדעני העתיד. המסר שהעביר לנו היה כי העולם מלא ידע וזמננו קצר ועלינו למהר ולדחוס למוחנו ידע עולם זה ככל שנוכל. הוא היה איש שרק לעיתים ראינו אותו מחייך. לא היה לו זמן לחייך ל-55 תלמידים. מה שכן, עד היום אני אסירת תודה לו על כך שבכל יום שלח אותנו הביתה עם הוראה שיש ללמוד בעל פה פרק בתנ"ך או בספרות. וכך, מיד כשהגעתי הביתה הייתי מסתובבת ובפי "שירת האזינו", לדוגמה, ועם שחר הייתי מאלצת את אימא שתציץ בספר ותראה אם "ברכת יעקב לבניו" שגורה על פי כהלכה.

אימא היתה אחות בבית החולים "הדסה" שהשתרע בין הרחובות מזא"ה לבלפור. ושם ברחוב  בלפור היתה מסעדה לעובדי בית החולים ולבני משפחותיהם. כך הסדרי האוכל המשפחתיים השפיעו על נתיב לימודיי. השפיעו גם הדי מלחמת העולם השנייה שהגיעו אלינו ואימא החליטה שיותר טוב שהיא תפקח על האוכל הנכנס אל פי ועל מעשיי. כיוון  שבית החולים היה ממש על יד בית הספר, היה הפיקוח עשוי היטב. כשחזרתי הביתה הייתי חייבת לעקוב אחרי עגלת הקרח שעברה ברחוב ולקנות רבע בלוק קרח ולהעלות אותו הביתה. עקבתי גם אחרי מוכר הנפט שהיה מצלצל בפעמון המודיע על בואו. זה היה כבר בזמן מלחמת השחרור.

היה מכשיר רדיו אחד בכל בניין המגורים שלנו, שהיה בן שלוש קומות. זה היה בטרומפלדור, רחוב שקצהו האחד היה בחוף הים וסופו הגיע עד לגבול גן מאיר. מכשיר פלא זה, הרדיו, שהיה בתיבת עץ גדולה,  היה בדירת משפחה "ייקית", שהגיעה לארץ מווינה עוד לפני קום המדינה. פעמיים הרשינו לעצמנו, השכנים, להיכנס אל דירתם ולהאזין לרדיו. הפעם האחת היתה בה' באייר תש"ח שאז באותו יום ו' בשעה 4.00 אחר הצהרים, בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל. כולנו מחאנו כפיים בסיום הטקס ומישהו הביא יין וכיבד את כל השכנים.  הפעם השנייה שחיפשנו את הרדיו הייתה כשהאנייה "אלטלנה" עלתה בלהבות, לא הרחק מחוף טרומפלדור, ואנחנו שראינו את תימרות העשן ושמענו את קול היריות, נאספנו כולנו לשמוע ברדיו את זעקתו של בגין על טביעת האנייה.

[וחזרה לתקופה של חודשים אחדים לפני כן] אימא, כאמור, עבדה כאחות במרפאת בית החולים "הדסה" ויום יום לאחר שאכלתי את ארוחת הצהרים הייתי נכנסת אל חדר המרפאה שלה להפגין נוכחות לפני ההליכה הביתה. ויום אחד, בסוף נובמבר תש"ז, חרגנו בבית הספר ממנהגינו המאופקים ובחצר בית הספר רקדנו במעגלים גדולים בשל החלטת האו"ם על הקמת המדינה. המורה שלנו, תארו לעצמכם, רקד עימנו במעגל ריקודים סוערים ופתאום גילינו שהוא יודע לחייך. זה היה ביום ה-30 בנובמבר, למחרת הכרזת האו"ם ששודרה גם היא ברדיו. גם להאזנה לשידור זה, שהונצח לימים וזכה לשם "כ"ט בנובמבר", נאספו מספר שכנים בדירה של הייקים וכולם ספרו יחד את המדינות שהצביעו בעדנו. אני לא הייתי שם בין הנאספים כי באותה שעת לילה הלכתי כבר לישון. בבוקר אימא העירה אותי בשמחה ואמרה: "תשמעי ילדה, בקרוב תהיה לנו מדינה." ומיד ציוותה עליי ללבוש כחול לבן כי יום זה יהיה שונה מכל הימים. היא סרקה את שערי בקפידה, קלעה אותו לשתי צמות שקשרה את כל אחת מהן בסרט כחול. ובאמת בבית הספר כולם התאספו בחצר והיו שם דגלי כחול לבן. והמורה למוסיקה, שהיה כבר מגוייס, הגיע  מאי שם לבוש בחאקי ועמד וניגן באקורדיון שלו.

בצהריים הלכתי כרגיל למרפאה של אימא והחלטתי שאני רוצה להביא לאימא מתנה. קטפתי בהיחבא כמה פרחי היביסקוס אדומים מהגדר החיה של בית הספר וקשרתי בסרט הכחול שהורדתי מאחת משתי הצמות  שלי. האדום הקטיפתי של פרחי ההיביסקוס וירק העלים התערבב בכחול של הסרט. דפקתי על דלת המרפאה אבל אימא לא היתה בחדר והדלת היתה סגורה. הלכתי והזר הקטן בידי ושירת התקווה ששרנו בחצר עדיין מהדהדת באוזני, ובלב הרגשה שמשהו חדש וטוב, נהדר ונשגב קורה לנו. עוד מעט האנגלים יעזבו את הארץ ואנחנו כל יום  נרקוד במעגלים ברחובות כי הרי כבר לא נצטרך לצעוק כמו שנהגנו לעשות: "עלייה חופשית, מדינה עברית, בוז לספר הלבן!" והיו ילדים שאמרו מסביב למעגלים הרוקדים שעכשיו  נפסיק ללמוד אנגלית. בשביל מה צריך את האנגלית הזאת אחרי שהאנגלים יצאו מכאן?!

 הלכתי לחפש את אימא בחצר בית החולים ברחוב בלפור. שערי הברזל של בית החולים היו פתוחים לרווחה ואמבולנסים נכנסו בשער מורידים אלונקות ועליהן גופות בני אדם שותתות דם. העבירו אותם ל"חדר מקרי אסון" ( כך היה שמו של חדר המיון באותם ימים).

 מצאתי את אימא לבושה במדי האחות הלבנים ועל ראשה כובע לבן שבחזיתו מגן דוד אדום. היא עמדה שם בין קהל הנאספים. אנשים התלחשו זה עם זה שטנדר עם נוטרים הותקף על יד יאזור. נהרגו בו שבעה בחורים.

אימא מצאה אותי בקהל שהתאסף שם על יד חדר מקרי אסון. היא חיבקה אותי ושאלה בשקט:

"איפה הסרט של הצמה שלך? איבדת אותו?"

נתתי לאימא את הזר שהיה קשור בסרט הכחול שלי. ואמרתי לה: "הכנתי לך זר."

אימא חיבקה אותי ולקחה את הזר כשעיניה מבריקות מדמעות.

אחרי שנה הקימו במקום נפילתם של שבעת הבחורים יישוב בשם "משמר השבעה". לפני שנים אחדות נזדמנתי למקום וגיליתי כי במפת הדרכים שלו מסומנים רחובות רבים. אך שבעה מהם נושאים את שמם של אותם לוחמים. כל רחוב מהשבעה נושא את שמו של אחד מאותם נוטרים שבדמם קנו להם שם עולם.

* * *

השקרים של סייד קשוע

קשוע: אתם חייבים להאמין לי כאן שאת השנאה מרוויחים המנהיגים הישראלים בעמל רב. אני מתנצל על ההכללות, אך חוששני כי אין מהן מנוס. שונה היא שנאת הערבי ליהודי מזו ההפוכה. נכון, אנחנו הערבים שונאים אתכם ברובנו, אך לא משום שנולדתם יהודים, ואף לא משום שנולדתם ישראלים. בניגוד אליכם שונאים אנו את מעשיכם ולא מתעבים את עצם קיומכם. בז אני למפגיני קריאות ה"מוות ליהודים", אך אני מוכרח לציין כי סיסמה זו מעולם לא היתה קיימת בלקסיקון הערבי, אלא הועתקה מהמנטרה "מוות לערבים". מתחנן אני בפני רעיי שלא לאמץ את "אטבח אל יהוד", עוד סיסמה ישראלית טהורה שמעולם לא עלתה מפיו של מפגין ערבי. "אטבח אל יהוד" היא מוצר ישראלי טהור שאינו נשמע כלל כמו ערבית. צר לי לבשר לכם זאת, בידיעה כי שנתם של רבים לבטח ערבה יותר בחסות הידיעה כי השנאה היא מטאפיזית וכלל אינה ארצית. ["הארץ", 9.1.09].

אהוד: בשבוע שעבר תהינו על מידת האירוניה שברשימתו ה"פרו-ישראלית" של סייד קשוע. גם הוא נבהל כנראה מכך שיובן כפשוטו ולא כמלגלג ומשטין עלינו, ולכן יצא הפעם ברשימה הזוייה, מלאה שקרים ושטויות, והשיא של בורותו וחד-צדדיותו הוא טענתו שאנחנו הישראלים המצאנו את הקריאה "איטבח אל יהוד!"

אני לא מציע לו לעבור לגור בעזה. זה מסוכן מדי גם למי שרואה את כל המלחמה בינינו לבין הפלסטינים השואפים להשמידנו כסכסוך גזעני מצידנו, אבל יעשה לנו קשוע טובה ויעבור לגור בגדה המערבית ויכתוב שם את דבריו בעיתונות הפלסטינית ויבצר לעצמו מעמד כמחמוד דרוויש השני, שגם הלה החל דרכו בדיאלוג עברי עם התרבות הישראלית, עד ששנאתו אותנו העבירה אותו על דעתו.

חלומותיו השקופים של קשוע על מדינת כל אזרחיה לא יתממשו. אנחנו לא מתכוונים להתאבד ולכן אנחנו לא ניתן לערבים לשלוט בכל המרחב שבין הירדן לים במסגרת מדינה דמוקרטית אחת בעלת רוב ערבי. בינתיים הוא יכול להמשיך לנבוח בחסות פטרוניו הפלסטיניים בעיתון "הארץ". חבל. דווקא סדרת הטלוויזיה שכתב היתה מצויינת. בשום טלוויזיה פלסטינית או מוסלמית בעולם לא היו נותנים לו חופש יצירה שכזה. אלמלא הצד העברי החזק שלו, הוא היה יכול לבלות את כל חייו בכתיבת שירי מחאה פוליטיים חובבניים שמאפיינים חלק ניכר מן השירה הפלסטינית המגוייסת.

* * *

קול אחר משדרות

יומן מלחמה משדרות

נעמיקה ציון, שדרות,

חברה בקבוצת 'קול אחר', 8.1.09

"אני מדבר עם אנשי שדרות ולכולם חזר הסומק ללחיים," התרברב פואד אצל רזי
ברקאי ביום השני למלחמה. "ככל שהמהלומה כבדה יותר – כך מתרחב הלב."

אז זהו, שלא כולם פואד, לא כולם. וגם אם אני קול בודד בשדרות רבתי, ואני לא – מן
הראוי שיישמע. לא בשמי ולא למעני יצאתם למלחמה הזאת. מרחץ הדמים המתנהל מזה שבועיים בעזה הוא לא בשמי ולא למען ביטחוני. בתים הרוסים, בתי ספר מופצצים, אלפי פליטים חדשים – הם לא בשמי ולא למען ביטחוני. בעזה אין זמן לטקסי קבורה, ואת המתים
מכניסים זוגות זוגות לתאי הקירור מרוב דוחק. הנה מוטלות גופותיהם שוטרים שוטרים, ילדים ילדים, והכתבים החרוצים מלהטטים בין טקטיקות של הסברה מול "התמונות שמדברות בעד עצמן."

מה יש להסביר, תגידו לי? מה יש להסביר? לא ביטחון ולא שקט קניתי לעצמי במלחמה הזאת. אחרי רגיעה חיונית כל כך שאיפשרה לכולנו להחלים רגשית ונפשית ולחוות שפיות מחדש, החזירו אותי מנהיגינו אל אותו מקום שרוט ועמוס חרדות. אל אותה חוויה משפילה של ריצה מבוהלת אל המרחב המוגן.

אל תטעו בי. החמאס הוא ארגון טרור רע ונורא. לא רק לנו. בראש וראשונה
לאזרחיו. אבל מעבר למנהיגות הארורה הזאת חיים בני אדם. בעמל רב בונים אזרחים
פשוטים משני צידי המתרס גשרים קטנים של מחוות אנושיות. כך עשתה קבוצת 'קול
אחר' משדרות ועוטף עזה שאני נמנית על חבריה, כשביקשה לסלול ערוץ אנושי אל
ליבותיהם של שכניה. בשעה שאנחנו זכינו לרגיעה בת חמישה חודשים, הם כרעו תחת
נטל המצור. בחור צעיר אמר לנו שאין בכוונתו להתחתן ולהביא ילדים לעולם, כי
בעזה אין עתיד לילדים. באבחת מטוס אחד שוקעות המחוות האלו אל מצולות הייאוש
והדם.

אני פוחדת מהקסאמים. מאז פרצה המלחמה כמעט ולא הרהבתי עוז לחצות את גבולות
הרחוב. אבל מפחיד אותי הרבה יותר השיח הציבורי והתקשורתי המונוליטי והמתלהם
שהוא בלתי ניתן להבקעה. מפחיד אותי כאשר חברי לקבוצת 'קול אחר' מותקף על-ידי תושבים בשדרות בשעה שהוא מתראיין ומביע עמדה ביקורתית על המלחמה, ואח"כ מקבל טלפונים
אנונימיים וחושש לחזור לרכבו פן יבולע לו. מפחיד אותי כמה מעט במה יש לקול
האחר, וכמה קשה להביע אותו מכאן. אני מוכנה לשלם את מחיר הבידוד, אבל לא את
מחיר הפחד. מפחיד אותי לראות את עירי עוטפת אור ולובשת חג ומתקשטת בדגלי ישראל, ולהקות מעודדים מחלקות פרחים ברחוב, ואנשים צופרים משמחה על כל פצצה של טון שנופלת על שכנינו. מפחיד אותי האזרח שמתוודה בפנים קורנות שמעולם לא ביקר בקונצרט,
אבל הפצצות צה"ל על תושבי עזה הן המוסיקה הכי ערבה ששמע בחייו. מפחיד אותי
המראיין הזחוח שלא סודק ולו במילימטר את דבריו. מפחיד אותי שתחת מיסוך המילים האורוולי וגופות ילדים שטושטשו במיוחד עבורנו כשירות לציבור, אנחנו מאבדים את היכולת האנושית לראות את הצד השני, להרגיש, להזדעזע, לחוש אמפטיה.

תחת מילת הקוד 'חמאס', מייצרת עבורנו התקשורת דמון אדיר ואפל שאין לו פנים ואין לו גוף ואין לו קול, מיליון וחצי אנשים ללא שם. זרם אפל ועמוק של אלימות מחלחל אל תוך הנימים הקהות של החברה הישראלית כמו מחלה קשה, והוא מתעצם ממלחמה למלחמה. אין לו ריח ולא צורה, אבל חשים בו היטב מכאן. זהו סוג של אופוריה וחדוות מלחמה וחמדת הנקם ושכרון הכוח ואהבת מארס, וקבורת הציווי היהודי האציל: "בנפול אויבך – אל תשמח."

זהו מוסר שהזדהם כל כך ודומה ששום כביסה כבר לא תוכל להסיר את הכתם. זוהי דמוקרטיה שברירית שבה אתה צריך לשקול כל מילה, פן יבולע לך.

הפעם הראשונה שהרגשתי שהמדינה באמת מגינה עליי היתה כאשר הושג הסכם הפסקת אש. אין לי אחריות על החמאס, ולכן אני שואלת את מנהיגינו: האם הפכתם אבן על אבן
כדי להשיג המשך לרגיעה? כדי להאריך את הפסקת האש? כדי להגיע להסכם הבנות ארוך
טווח? כדי לפתור את שאלת המעברים והמצור בטרם פורענות? האם נסעתם עד קצה
העולם כדי לחפש מתווכים מתאימים? ולמה נפנפתם בלי למצמץ את היוזמה הצרפתית
להפסקת אש אחרי שכבר פרצה המלחמה? ולמה אתם ממשיכים לדחות עד רגע זה כל הצעה
אפשרית למו"מ? עוד לא הגענו אל מכסת הקאסמים שאנחנו מסוגלים לספוג? עוד לא  הגענו אל מכסת הילדים הפלשתינאים ההרוגים שהעולם מסוגל לעכל? ומי ערב לנו בכלל שניתן למוטט את החמאס? לא ניסינו את התרגיל הזה במקום אחר? ומי יתפוס את מקומו? אירגונים גלובליים פונדמנטליסטים? אלקעידה? ואיך ינבטו מתוך גלי החורבות והרעב והקור והמתים קולות מתונים של שלום? לאן אתם מובילים אותנו? איזה עתיד אתם מבטיחים לנו כאן בשדרות?

וכמה זמן עוד תמשיכו לתלות על כתפנו השחוחות את ילקוט הכזבים העמוס לעייפה בכל הקלישאות: אין עם מי לדבר, מלחמת אין ברירה, תנו לצה"ל לסיים את "העבודה", זבנג וגמרנו, למוטט את החמאס ומי לא רוצה שלום. שקר הכוח והבל העוד יותר כוח, כמדריך היחיד לפתרון בעיות האזור. 

ואיך קורה שכל ראיון חטוף עם נציגי 'קול אחר' מתחיל ונגמר תמיד בשאלת המחץ
הזלזלנית של העיתונאי התורן: "אתם לא חושבים שאתם נאיבים?" – איך קרה שאופציית
ההידברות והדיאלוג וניהול מו"מ וחתירה להסכמים והבנות, גם עם הגרוע שבאויבנו,
הפכה מילה נרדפת  לנאיביות, ואופציית הכוח והמלחמה היא תמיד בחירה תבונית
ורציונאלית ואולטימטיבית?

שמונה שנים של מעגל דמים חסר תוחלת לא לימדונו דבר על הנאיביות של כוח הזרוע? צה"ל כיסח וחיסל וירה וגילח ופגע והחטיא והרעיש – ומה קיבלנו בתמורה? שאלה רטורית.

קשה מנשוא לחיות בשדרות בימים אלו. בלילה צה"ל כותש תשתיות ובני אדם, ומרעיד
את קירות הבתים. בבוקר אנו חוטפים קאסמים, כל פעם משוכללים יותר. אדם שיוצא
לעבודתו עם שחר לא יודע אם ימצא את ביתו שלם בערב. בצהרים אנחנו קוברים את
טובי בנינו ששילמו בחייהם על עוד מלחמה "צודקת". לפנות ערב אנחנו מצליחים
בקשיים מרובים ליצור קשר עם חברינו הנואשים בעזה. אין חשמל, אין מים, אין גז,
אין אוכל, אין לאן להימלט.

ורק מילותיה של נ. בת ה-14, שבית ספרה הופצץ וחברתה לכיתה נהרגה, והיא כותבת לנו באנגלית רהוטה מייל שהצליחה אימה לשגר אך בקושי: "עיזרו לנו, הרי אנחנו בני אדם," לא יוצאות לי מהראש. לא סומק פושט בלחיי, פואד, לא סומק. טון של עופרת יצוקה רובץ על ליבי, והלב צר מלהכיל.

דודו אמיתי: כדאי להאזין, לחשוב ולהעביר. נעמיקה היא ממייסדי הקיבוץ העירוני "מגון" בשדרות. שבת שלום.

* * *

יוסי גמזו

אוֹלִימְפִּיאָדַת הַצְּבִיעוּת

עַל כְּנָסִים סְפּוֹרְטִיבִיִּים נִתָּן לִכְתֹּב מַמָּש טִירָאדָה

וְיִקְצַר פֹּה הַמַּצָּע לִסְקֹר כָּל כֶּנֶס כַּיָּאוּת,

אַךְ הַפַּעַם נִתְמַקֵּד רַק בְּאִזְכּוּר אוֹלִימְפִּיאָדָה

הַשּוֹבֶרֶת כָּאן שִֹיאִים: אוֹלִימְפִּיאָדַת הַצְּבִיעוּת.

הִיא מֻמְחֶשֶת לְעֵינֵינוּ וְאָזְנֵינוּ לְלֹא הֶרֶף

כָּל אֵימַת שֶגּוֹרֵם-חוּץ בָּאֵש שֶבָּרְצוּעָה חוֹזֶה,

הִיא חוֹזֶרֶת לְהַדְגִּים לָנוּ כָּל בֹּקֶר וְכָל עֶרֶב

מָה רַבִּים הַצֶּ'מְפִּיוֹנִים בֶּעָנָף סְפּוֹרְטִיבִי זֶה.

כִּי כַּיּוֹם הֵם מִתְחָרִים אִיש בְּרֵעוֹ בְּשֶצֶף-קֶצֶף

מִי יִשְבֹּר יוֹתֵר שִֹיאִים בַּהֲטָחַת כִּתְבֵי-אִשּוּם

שֶל מַטִּיף-מוּסָר פּוֹמְפּוֹזִי הַנּוֹזֵף בָּנוּ בְּעֶצֶם

עַל פְּשָעִים שֶלּוֹ עַצְמוֹ יֵש עֲלֵיהֶם פָּטֶנְט רָשוּם.

עַל סִבְלָם שֶל תּוֹשָבֵי שְֹדֵרוֹת וּמַעֲרַב-הַנֶּגֶב

מֶשֶךְ שְמוֹנֶה שְנוֹת מַטְּחֵי פַּצְמָ"רִים, גְּרָאדִים וְקָאסָאם

שֶרָצְחוּ בְּסִיטוֹנוּת חַפִּים מִפֶּשַע – אַף לֹא הֶגֶה

וְאַף לֹא גִנּוּי מִינוֹרִי לָרוֹצְחִים וַחֲמָא"סָם.

עַל יַלְדֵי הַמִּקְלָטִים וְהַמָּמָ"דִים שֶגַּם עֹבִי

כָּל כְּתָלָיו שֶל מִגּוּנָם עוֹד לֹא הֵנִיס שוּם חַלְחָלָה

מִלִּבָּם מוּל צְלִיל כְּרִיזַת "צֶבַע אָדֹם" (רֶפְלֶכְּס פַּבְלוֹבִי

שֶל יַלְדוּת צְרוּבָה בְּהֶלֶם וְסִיּוּט) – אַף לֹא מִלָּה.

עַל עֻבְדַּת-יְסוֹד בְּרוּרָה: שֶאִיש מֵהִיפּוֹקְרִיטִים אֵלֶּה

בּשָפְכוֹ דָמִים בְּשֶפַע, שֶאוֹתָם אֵינוֹ מַזְכִּיר,

לֹא הֵגֵן עַל גְּבוּל אַרְצוֹ מֵאוֹפֶנְסִיבָה מִתְנַכֶּלֶת

אֶלָּא עַל אִימְפֶּרְיָאלִיזְם גַּס – כֻּלָּם שוֹתְקִים כְּקִיר.

וְעַל כָּךְ שֶאִיש מִכָּל אוֹתָם צְבוּעִים דּוֹבְרֵי סָרָה פֹּה

לֹא הִזְרִים לִתְחוּם אוֹיְבָיו מָזוֹן וְדֶלֶק וּתְרוּפוֹת

אֶלָּא רַק פְּצָצוֹת שֶל טֶבַח לְשֵם רֶוַח וּשְֹרָרָה פֹּה –

לֹא שָמַעְנוּ גַם צִיּוּץ קָלוּש, רַק יָם שֶל הַטָּפוֹת.

וְנִמְשֶכֶת, בֵּין נְאוּם לִנְאוּם בָּאוּ"ם, הַוַּכְּחָנַאְלָיה

בָּהּ נוֹתְנִים הַקָּנִיבָּאלִים קוּרְס בְּנִמּוּסֵי-שֻלְחָן

וְשוֹפְכִים דִּמְעוֹת-תַּנִּין וּמִתְקַשְּטִים בְּעוֹד מֵדַאלְיָה

שֶל צְבִיעוּת בִּסְטַיְל פּוֹלִיטִיקְלִי קוֹרֶקְט, וְלַדּוּכָן

נִקְרָאִים כָּל אַלּוּפֵי סַפְרָא וְזַיְּפָא עַל פִּי סֵדֶר

בְּקִיאוּתָם בִּסְפּוֹרְט הַדּוּ-פַּרְצוּפִיּוּת בֵּין הָעַמִּים,

בְּקִצּוּר: כָּל שִֹיאָנֵי הַצִּדְקָנוּת הַמִּתְחַסֶּדֶת

שֶשְֹּפָתָם נוֹטֶפֶת דְּבַש אַךְ יְדֵיהֶם נוֹטְפוֹת דָּמִים.

וְדוֹפְקִים שָם סְפִּיץ' בּוֹ כָּל סָעִיף צוֹלֵעַ עַל פְּרוֹטֵזָה,

כָּאן בְּרִיטַנְיָה וְשָם רוּסְיָה, כָּאן תֻּרְכִּים וְשָם מִצְרִים

וְכֻלָּם מַעֲמִידִים פָּנִים שֶל מִין מָאמָא תֶרֶזָה

אַךְ כֻּלָּם יוֹדְעִים הֵיטֵב כִּי לְגוּפָם שֶל הַמִּקְרִים

שוּם בַּנְדִּיט מֵאַבִּירֵי הַצִּדְקָנוּת הַמִּתְחַסֶּדֶת

הַזְּרִיזִים פֹּה לְהַטִּיף לָנוּ מוּסָר בְּטוֹן מֻדְאָג

לֹא נִלְחַם לֹא עַל הַבַּיִת וְגַם לֹא עַל הַמּוֹלֶדֶת

לֹא בְּפוֹקְלֶנְד, לֹא בְּג'וֹרְגִ'יָּה וְלֹא בְּמוּסָה דָאג.

שוּם תּוֹשָב שֶל אִיֵּי פוֹקְלֶנְד לֹא טִוֵּחַ כִּמְדֻמַּנִי

אֵש עַל לוֹנְדוֹן, שוּם גְּרוּזִינִי לֹא סִכֵּן אֶת שְלוֹם מוֹסְקְבָה

וְכָמוֹהוּ שוּם צֶ'צֶ'נִי וְאַף לֹא אַפְגָּנִיסְטָאנִי

מָה שֶלֹּא מָנַע מֵרוּסְיָה הַתְּמִימָה וְהַטּוֹבָה

הַגּוֹעֶרֶת בָּנוּ כָּאן בְּשֵם עֶרְכֵי הַהוּמָאנִיזְם

לְהַגִּיר נַהֲרֵי-דָּם בְּכָל אֲתָר אֵלָיו פָּלְשָה

וְכָמוֹהָ תֻרְכִּיָה שֶהִתְמַחְתָה בְּוַנְדָּאלִיזְם

תּוֹךְ חִסּוּל אַלְפֵי אַרְמֶנִים (שֶעָלָיו הִיא מַחְרִישָה

זֶה עֶשְֹרוֹת שָנִים) בְּעוֹד צְבָאָהּ טוֹבֵחַ לְלֹא רֶתַע

בַּמִּעוּט הַכּוּרְדִּי שֶמַּחְתְּרוֹתָיו נוֹשְֹאוֹת קוֹלָן

לְחֵרוּת, וְאֵינָה זָזָה מִשִּטְחֵי אָלֶכְּסַנְדְּרֶטָה

(אַךְ יוֹם-יוֹם דּוֹחֶקֶת בָּנוּ כִּי נֵרֵד מִן הַגּוֹלָן...)

וּמַמָּש עַל תֶּקֶן זֶה מוֹסִיף מוּבַּאַרכּ מִמִּצְרַיִם

לְגַלְגֵּל עֵינֵי קוֹזָק נִגְזָל וְסָח כְּשֶֹה תָמִים

כִּי צְבָאָם שֶל הַיָּאהוּד שוֹפֵךְ בְּעַזָּה דָם כַּמַּיִם

בְּלִי לִזְכֹּר כִּי צְבָא מִצְרַיִם מְחַסֵּל בְּלִי רַחֲמִים

אֶת פְּלִיטֶיהָ שֶל סוּדָאן שֶהָאוֹרַאקְל מֵעִיר דֶּלְפִי

לֹא יָכוֹל הָיָה לִצְפּוֹת לָהֶם טִפּוּל כֹּה מוּסָרִי

וְאוֹתָהּ שָעָה עַצְמָהּ עֵדָה גִזְרַת צִיר פִילָדֶלְפִי

לִזְרִימַת אַמְלָ"ח לְעַזָּה מִן הַשֶּטַח הַמִּצְרִי

וְשוּם עַם בְּמַקְהֵלַת-הַמַּשְמִיצִים הַזֹּאת הַצִּינִית

לֹא הִזְרִים לִתְחוּם אוֹיְבָיו, בָּהּ-בְּעוֹנָה עִם תְּקִיפָתָם

אַסְפָּקָה הוּמָנִיטָארִית, כַּלְכָּלִית וּמֶדִיצִינִית

(מָה שֶלֹּא מַפְחִית שוּם לַהַג הִיפּוֹקְרִיטִי מִשְֹּפָתָם).

שוּם תְּגוּבָה יִשְֹרְאֵלִית שֶל חִי"ר, שִרְיוֹן אוֹ אַרְטִילֶרְיָה

לֹא יָרְתָה אֶת תַּחְמָשְתָּהּ מִבָּתֵּיהֶם שֶל אֶזְרָחִים

אוֹ מִבֵּית-חוֹלִים אוֹ מִמִּסְגְּרָאד – שוּם כְּלוּם, אַךְ הַהִיסְטֶרְיָה

הַצְּבוּעָה, הָאַנְטִישֵמִית, מַחְרִישָה גַם תּוֹתָחִים

בְּשָפְכָהּ אֶת כָּל חֲמַת צִדְקָנוּתָהּ הַסֶּלֶקְטִיבִית

עַל "יוֹזְמָיו שֶל רֶצַח-עַם" בּוֹ מֻשְמָצִים אָנוּ עַכְשָו,

כִּי אֲנַחְנוּ, לְדִידָם, אֵינֶנּוּ עַם. לֹא אֶפֶקְטִיבִית

הִיא שְפִיכַת דָּמֵנוּ אָנוּ. דַּם הַזִּ'יד אֵינוֹ נֶחְשָב.

וִילָדֵינוּ וְנָשֵינוּ וּזְקֵנֵינוּ –  אֵין כָּל עֵרֶךְ

לְסִבְלָם וְלִשְכוֹלָם וּלְאֶבְלָם, הֵם יְהוּדִים

וְ"עוֹלָם נָאוֹר" שֶבִּפְנֵי נֵפְטְ עַרְבִי כּוֹרֵעַ בֶּרֶךְ

אֵין לוֹ שוּם קְשָיֵי עִכּוּל שֶל בְּלוֹף וְסִפּוּרֵי-בַּדִּים

(וּבִפְרָט שֶיֵּש לוֹ קוֹפִּירַיְט עַל כָּל צְבִיעוּת חוֹגֶגֶת

וְעֵינַיִם עֲצוּמוֹת מוּל הָאֱמֶת לְהָמִיתָהּ

שֶצּוֹפָה בָּהּ אֻכְלוּסְיַת יוֹשְבָיו שֶל מַעֲרַב-הַנֶּגֶב

כְּבָר שָנִים רַבּוֹת בָּן הַחָמָא"ס זוֹמֵם לְכַלּוֹתָהּ) –

אַךְ לְמַעְלָה מִשִּשִּים שָנָה הוּא מִתְקַשֶּה לִבְלֹעַ

רַק עֻבְדָּה אַחַת קְטַנָּה: שֶאַחַר סֵבֶל שֶל מְאוֹת

שְנוֹת פּוֹגְרוֹמִים, מַסְּעֵי-צְלָב וְאִינְקְוִיזִיצְיוֹת פּוֹשְֹקוֹת-לֹעַ

וְקָצֶטִים וְהִיסְטוֹרְיַת שְנוֹת אַלְפַּיִם שֶל דְּמָעוֹת

לֹא שֻנְתָה הָאַנְטִישֵמִיּוּת, תָּמִיד אוֹתוֹ הָרֹעַ

וְתָמִיד אוֹתָם כִּזְבֵי עֲלִילוֹת-דָּם לִפְנֵי פְּרָעוֹת

אַךְ הַזִּ'ידִים נִשְתַּנּוּ, הֵם לֹא נוֹתְנִים יוֹתֵר לִפְרֹעַ

וְלִקְטֹל בָּם בְּלִי לַחְטֹף עַל כָּךְ מַכָּה בְּרִיאָה מְאֹד.

וְעַל כָּךְ, לְנֹכַח כָּל תְּגוּבַת-תַּגְמוּל עַל הִתְנַכְּלוּת

יֵש לְכָל הַהִיפּוֹקְרִיטִים כָּאן קְשָיִים שֶל הִסְתַּגְּלוּת

וְיֶשְנוֹ גַם בְּקִרְבֵּנוּ מִי שֶלֹּא חָדַל לִשְתֹּק

שְמוֹנֶה שְנוֹת קָאסָאם וּפֶתַע הוּא פּוֹצֵחַ בִּשְֹמֹאל-talk

עַל קְטִילַת חַפִּים מִפֶּשַע בְּלִי לִזְכֹּר אֶת פִּשְעֵיהֶם

שֶל גְּדוֹלֵי הַפִילַנְטְרוֹפִּים הַיּוֹרִים מִבָּתֵּיהֶם

שֶל אוֹתָם חַפִּים מִפֶּשַע וְרוֹצְחִים כָּךְ מִשְפָּחוֹת

מִשֶּלָּנוּ שֶכֻּלָּן חַפּוֹת מִפֶּשַע לֹא פָּחוֹת,

בְּהֶבְדֵּל אֶחָד קָטָן: שֶאַף כִּי כָּל פָּגָז שוֹחֵט

וּשְחִיטָה זוֹ הִיא זְוָעָה מִשְּנֵי צִדֵּי הַגְּבוּל גַּם יַחַד

הַחָמָא"סְנִיק מִתְכַּוֵּן מֵרֹאש לִקְטֹל חַפִּים מֵחֵטְא

וַאֲנַחְנוּ אֲנוּסִים לְהִתְגּוֹנֵן מִבְּנֵי הַשַּחַץ.

זֶה אֵינוֹ מַצִּיל שוּם יֶלֶד אוֹ אִשָּה, אִם פֹּה אוֹ שָם

מִפְּגִיעָה, גַם אִם בָּרוּר הוּא כִּי לֹא בָּנוּ הָאָשָם

אַךְ יוֹאִיל כָּל מוֹרָאלִיסְט הַמִּזְדָּעֵק מִן הַיָּצִיעַ

לְהַבְהִיר לָנוּ גְלוּיוֹת: אִם כָּךְ אָז מָה אַתָּה מַצִּיעַ?

אֵיךְ אָמְרָה לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים בִּכְאֵב עָצוּר וּמְרִי

חֲבֵרָה אַחַת, צוֹדֶקֶת עַד אֵימָה, מִבְּאֵרִי:

"רַבּוֹתַי הַמַּפְגִּינִים בְּכִכַּר רַבִּין, אֲסַכֵּם

אֶת הַפַּעַר שֶבֵּינֵינוּ – אֲנִי לֹא פָּחוֹת מִכֶּם

שְֹמֹאלָנִית וְסוֹצְיָאלִיסְטִית וּכְמֵהָה כָּל הַיָּמִים

לִפְשָרָה וְדוּ-קִיּוּם הוֹגֵן וְאַחֲוַת-עַמִּים

אַךְ לִפְנֵי מְחָאַתְכֶם הַמְּהַדְהֶדֶת בְּקוֹל חַד

בּוֹאוּ נָא וּשְבוּ אִתִּי מוּל בְּרַד טִילִים רַק יוֹם אֶחָד..."

* * *

ארורים הרכים האוהבים

במאמר משנת 1913 מתפלמס ברנר עם עיתון "הארץ" והאידיוטיזם המוסרי הישראלי של שנת 2009

פרסום חוזר אקטואלי

במאמר משנת 1913, במאסף "רביבים", מתפלמס ברנר לראשונה בדפוס עם הפאציפיזם וההומאניזם של ר' בנימין: "כי אילו היה רבי בנימין שם לב בעיקר לצד זה, לא היה מדבר על העבודה העברית בארץ-ישראל כמו מתוך הזייה ולא היה מזכיר בבטיחות, שאך בראשית אנו עומדים ולא היה בא לידי מסקנותיו בשאלה הערבית ('השאלה הערבית' – כמה מגוחך נוסח זה! לאמריקאים יש השאלה הסינית ולנו השאלה הערבית!)" ("מתוך הפנקס", תרע"ג, 1913, "רביבים", קובץ ג-ד, י.ח.ב., שם, כרך ב, עמ' 322).

ר' בנימין מציע לבנות לערבים שכונה עירונית חדשה ונאה כמו תל-אביב. הוא דורש, בלשון ברנר: "אהבה גדולה, אמצעים גדולים, – – – גם הכשרת הערבים, הדאגה להם ומסירת-הנפש בעדם." (שם, עמ' 323). לדעת ברנר, דבריו של ר' בנימין הם בלתי-מעשיים מצד הביצוע, ומזיקים מבחינת ההשפעה הרוחנית שהם משפיעים:

"לא, מפורש הנני אומר: סוג מאמרים פובליציסטיים שכזה הינו מזיק, פשוט, מזיק. ואם לא מהצד המעשי (מצד זה הלא אין מה להתיירא...), הרי מהצד התוכי. אגב: בסוג זה יכולל גם המאמר 'היכל-השלום' של ר' בנימין (ב'התורן', חוב' א). כי ביחס אידאלי שכזה אל העולם, בחלומות-ילדות ויפי-נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי-עמוקים של האדם, יש, לדעתי, איזו אי-מוסריות, כן, אי-מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי-קליטה כראוי את כל מרירות-המציאות.

מה, ר' בנימין, יש לו לדבר על 'היכלי-שלום', כמו איזו מרת פון-זוטנר, בעת שאנו, עד כמה שיש עוד רוח-חיים בנו, הרי היינו מאושרים, אילו היתה לנו איזו אפשרות לשפוך את דמנו ודם-אחרים על ארץ-מולדת יהודית, אילו היתה לנו אפשרות למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי-צבא יהודים?

מה, ר' בנימין, יש לדבר על אהבה לשכנינו בני-הארץ, אם אנו אויבים-בנפש, כן, אויבים?

מה יש להכניס בכלל אידאליות ליחסים [ליחוסים – במקור] שבין עם לחברו – והיא לא תצלח?

היחס האידאלי כוזב הוא בכל, מאז ומעולם. והמצב כאן הלא ידעת: בארץ-ישראל הקטנה יושבים, מלבד יתר תושביה, לא פחות משש-שבע מאות אלף ערבים, שהם, למרות כל ירידתם ואי-קולטוריותם, אדוני-הארץ בפועל ובהכרה, ואנו באים לחדור אליהם ולגור בתוכם, יען כי ההכרח יאלצנו לזה. שינאה בינינו כבר יש ומוכרחה להיות – והיא תהיה. הם חזקים מאיתנו בכל המובנים, ובידם לשימנו כעפר לדוש, אבל אנו, בני-ישראל, כבר התרגלנו לגור חלשים בין חזקים, ועלינו, אפוא, להיות נכונים גם פה לתוצאות השינאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה.

הלא רגילים אנו, הלא מוקפי-שינאה ומלאי-שינאה – כן, מלאי-שינאה, כך צריך להיות! ארורים הרכים האוהבים! – הננו חיים מאז היינו לעם. אבל קודם כל – הבנת אמיתות-המצב, קודם כל – בלי סנטימנטאליות ואידאליות." ("מתוך פנקסי", תרע"ג, 1913, שם, כרך ב, עמ' 323).

מצוטט מספרו הנידח של אהוד בן עזר "ברנר והערבים", שיצא לאור במלאת 80 שנים להירצחו של ברנר, ובספר גם סיפורו "עצבים" בהעתקת ובהארת אהוד בן עזר (בהוצאת אסטרולוג 2001) הספר הנידח אזל ואין סיכוי שיידפס אי פעם מחדש.

* * *

מ. דן

על זהבה גרינצוייג ז"ל וסיפורה

בחצי האי הירקוני בשנת 1928

ועל שני הנרי מורגנטאו, האב והבן

למחב"ע  שלומות,

בגיליון מס' 408 מביא  יאיר גדרון  את סיפורה של אימו ע"ה  אודות עלייתה ארצה עם בני-משפחתה, התיישבותם על חולות תל-אביב, ועלייתם לגור בחצי האי הירקוני בשנת 1928.

בדרכה מרוסיה ארצה בימי מלחה"ע ה-I שהתה המשפחה באיסטנבול בירתה של תורכיה העות'מנית. ומספר י' גדרון בתוספת לדברי אימו:

"במלון שבו שהינו שהה גם השגריר האמריקאי, שלדברי אבי היה יהודי. והראייה – הם דיברו ביניהם אידיש. [שנים רבות גיחכתי כאשר שמעתי את הסיפור – הייתכן ששגריר ארה"ב יהיה יהודי באותם הזמנים, חשבתי לעצמי – מה מבין סבי בשגרירויות? ייתכן שהיה זה פקיד זוטר בשגרירות. כיום אני יודע כי היה זה לא אחר מאשר הנרי מורגנטאו, שהגיע לאחר מכן להיות שר האוצר האמריקאי, ולכן יבוא סבי ז"ל על הסליחה. י.ג.]" – עד כאן דבר המספר.

מאחר שהיו שני הנרי מורגנטאו (אב ובנו) נראה שאצל י' גדרון הם הפכו לאישיות אחת. העובדות פשוטות: האב היה שגריר ארה"ב  בתורכיה בעת מלחה"ע ה-I, ועימו הם נפגשו בדרכם לא"י בשעתו, ואילו בנו – הנרי מורגנטאו-הבן (באמריקנית – Jr. ) היה שר האוצר במימשלו של הנשיא פ"ד רוזוולט (גם במשך מלחה"ע ה- (II 

על שם מורגנטאו-הבן נקרא המושב 'טל שחר' (תרגום מילולי של ש"מ מגרמנית) והשוכן במועצה אזורית 'מטה יהודה'.

אסיים בברכת יישר כוח לכול חברי/חברות המערכת הדואגים ומצליחים לספק לנו, הקוראים, את חב"ע  מדי ימי ב' ו-ה'. משנה יישר כוח מגיע ל-ס. נידח ול-ס. גרוּס הנושאים ברוב נטל העריכה וההוצל"א.

* * *

אדם חדש

כבשה קטנה וזאבון קטון

יום אחד כבשה קטנה הלכה לה לבד ביער וחיפשה לה חבר חדש. אימה אמרה לה לא להתרחק מהבית אחרי שקראה בעיתון על המקרה של כיפה אדומה. כמובן, כבשה קטנה לא הקשיבה להוראות אימה והתחילה להתקדם לכיוון חלקת הזאבים. באותו זמן זאבון קטן נאבד ביער וחיפש את הדרך לחלקת הזאבים. בינתיים ירד הלילה, וכבשה קטנה לא יכלה לראות דבר. היא הלכה קדימה והתנגשה בעץ.

"מה זה היה?" נשמע קול.

"אני התנגשתי במשהו!" ענתה כבשה קטנה. "רוצה להיות חבר שלי?"

"איך אני יכול להיות חבר שלך אם אפילו לא ראיתי אותך?"

"אני לא יודעת... אולי נחזור לכאן מחר בבוקר כשיהיה אור ונוכל לראות אחד את השני?"

"בסדר! אז מחר ב-9 וחצי בבוקר?"

"מחר ב-9 וחצי בבוקר."

כל אחד חזר הביתה בהתרגשות ורצה לספר להוריו על החבר החדש.

"אמא, אמא," אמרה בהתרגשות כבשה קטנה לאימה. "היום פגשתי חבר חדש!"

"אני מקווה שזה לא זאב... כי אם זה זאב הוא יטרוף אותך חיה!" ענתה אימה.

"אני לא יודעת אם זה זאב או לא," אמרה כבשה קטנה, "עדיין לא ראיתי אותו."

"כשתראי אותו, אם הוא זאב, תברחי כל עוד נפשך בך!"

באותו זמן זאבון קטון הגיע הביתה ודיבר עם אביו:

"היום פגשתי חברה חדשה!" אמר זאבון קטון.

"אני מקווה שזאת לא כבשה..." ענה אביו, "אם היא כבשה, היא תקרא לרועה שיבוא ויירה בך!"

"אני לא יודע אם זאת כבשה. עדיין לא ראיתי אותה."

"כשתראה אותה, אם היא כבשה, תתחבא כמה שיותר מהר!"

למחרת, כבשה קטנה וזאבון קטון הלכו להיפגש ביער שבו נפגשו ביום שלפני כן. כשזאבון קטון ראה שכבשה קטנה היא כבשה, התחבא מהר מאחורי סלע. וכשכבשה קטנה ראתה שזאבון קטון הוא זאב, ניסתה לברוח אבל לא הספיקה.

"לאן את הולכת?" שאל זאבון קטון "את לא תקראי לרועה שיירה בי?"

"איזה רועה?" ענתה כבשה קטנה "אני גרה בכלל בטבע! ומה איתך? למה אתה מתחבא? אתה לא תאכל אותי?"

"מה פתאום!" המשיך זאבון קטון, "רוצה לשחק איתי?"

"בטח!"

זאבון קטון וכבשה קטנה שיחקו כל היום והחליטו לספר להוריהם שהם חברים טובים.

מאז הזאבים והכבשים חיים יחד בשלום.

אדם חדש לומד בכיתה ה' בבית הספר לאמנויות בתל אביב והוא בן אחת-עשרה.

 * * *

הרשמה לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר

"ספר הגעגועים"

קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל). הספר, המחזיק 350 עמודים, הופיע בראשית חודש ינואר 2009 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

אפשר כמובן לרכוש את הספר בחנויות הספרים במחיר של 88 שקל; ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בימים הקרובים בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח [בישראל]. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.

הראשונים שהזמינו את הספר הם הראשונים שמקבלים אותו בימים אלה – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם נפדות רק במקביל למשלוח העותק אליהם. אמנם אנחנו באמצע עונת האריזה של השמוטי בפרדסים אבל מחלקת המשלוחים שלנו תשתדל לעמוד בעומס. אין צורך לשלוח את השיקים בדואר רשום. ותודה לאל, גם אהוד בן עזר מקבל מעטפות עם כסף. חלקו במזומן. ושום מעטפה עם כסף לא הלכה לאיבוד וגם לא נשארה אצל טלנסקי!

הכתובת למשלוח 50 השקלים:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

* * *

ישראל הר: למכתב עיתי / חדשות בן עזר

אהודים יקרים

נסעתי בערב שבת אחה"צ באוטובוס מבית החולים שיבא לכיוון תל אביב לפניי במושב ליד הדלת ישבו זוג כנראה תימנים חרדים הגבר ליד החלון מעיין בספר "חומש, פרשת ויחי" האשה ירדה בתחנה ליד מכון מור בכניסה לרחוב רבי עקיבא בבני ברק ואחרי שצעדה במהירות אחורנית כשלושים מטרים היא שמה לב שבעלה טרם ירד מהאוטובוס והמכונית כבר נסעה קדימה כארבעים מטרים הרימה קול צעקה:

"יַא מוֹרִי! אָבָּא מוֹרִי! חַזַן בֶּן חַזַנָּה! הֲלוֹ... הֲלוֹ.."

הנהג כמובן עצר באמצע הכביש וכפסע היה בין חייו של התימני החרד הזקן לבין מותו בידי אופנוען הממהר אף הוא ל...איזה פאב... אולי לבית הכנסת גם הוא... כי הוא ניסה לעקוף מימין את האוטובוס בדיוק בשנייה שהזקן כבר הניח רגל אחת מחוץ לדלת

ככה הם שומרים על חיי אדם הנוהגים בכבישי ישראל בעיתות מלחמה ובעיתות רגיעה!! ותודה לכם עורכי גיליונות מכתב עיתי, הנותן מקום לא רק לעינייני פולטיקה, העומדים ברומו של עולם –

יִשְׂרָאֵל הַר

*

קִיר אֲני סְפוֹג סוֹפֵג

נַאַק חַיָּל מְעֻוָּל

פְּגוּעֵי נֶפֶשׁ חֵרֵשׁ אִלֵּם שׁוֹטֶה

עִוֵּר הֲלוּמֵי קְרָב וְהַלָּז שַׂר

הַטִּמְיוֹן לוֹחֵם בְּ"אִיּוּם" שֶׁלֹא

יַקְצִּיב מָמוֹן כַּדָּרוּשׁ כַּנִדְּרָשׁ

לְהַקֵּל עַל הַנִדְכָּא אֶבֶן חוּצוֹת

תִּזְעַק אֲנִי קִיר מְאַשֵׁר כָּל עַוְלָה

עד כאן. כל טוב לעורכים חדשות בגיליונות מרתקים שנחוץ רק שכל ישר וקצת חשמל והקריאה מהנה לפעמים מרגיזה אך תמיד מרתקת. עלו והצליחו אהודים יקרים.

ממני

ישראל הר

* * *

בכל זאת נשמעים עדיין קולות שפויים של אנשי רוח

קוראים יקרים,

הנני מביע הזדהות ותמיכה מלאה בעמדתו של אהוד בן עזר בענין המלחמה בעזה. [גיליון 408]. בכל זאת נשמעים עדיין קולות שפויים של אנשי רוח, קרי בן עזר, מתוך מקהלת המשת"פים השמאלנים, וזה לא מעט במקומותינו. אם ישיגו המשת"פים השמאלנים את מבוקשם, והם אינם רחוקים מכך, יתרחש עלינו חורבן הבית השלישי חלילה. נושא מחקר לרופאי הנפש: למה אנשי הרוח בעם היהודי להוטים כל כך להישמד בידי מבקשי נפשנו? הזדהותם עם רוצחים נתעבים מעוררת השתאות ופליאה. אכן רואים אנו את דברי הנביא מתממשים לנגד עינינו, מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו.

משה כהן

ירושלים

* * *

סיפור משפחתה של אימא מירושלים

מאת שושנה צוריאל

 נכדתו של אברהם שטמפפר, אחיו הצעיר של יהושע

ה. הד"ר ישראל דה האן, וסבתא דינה מירושלים שזכתה לחיות ארבע שנותיה האחרונות במדינת ישראל

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. מצב הישוב היהודי בארץ בכלל, ובירושלים בפרט – היה קשה מאוד. השלטון התורכי העריץ לא היה ידידותי כלל וכלל כלפי היישוב היהודי, הצבא התורכי ובני בריתו הגרמנים הובסו במרבית הקרבות, הם ידעו שהיהודים מצפים בכיליון עיניים ליום בו יכבוש הצבא האנגלי את ארץ-ישראל, לכן התנקמו ביהודים על כל צעד ושעל. היה רעב כבד בארץ ובירושלים. השלטון התורכי לא סיפק די מזון לתושבים, כי גם להם לא היה, וצבאם היה רעב, יחף ולבוש בלואי סחבות.

פרצו גם מגפות בירושלים שהותירו אחריהן יתומים רבים. משפחת אברהם ודינה שטמפפר, מהיותם נתינים של הקהילה האוסטרו-הונגרית, שפר מצבם, הם היו זכאים להגנתם של הקצינים הגרמנים, בעלי בריתם של התורכים, ואף חייל תורכי לא העז לגעת לרעה ביהודי שהיה נתין הממלכה האוסטרו-הונגרית. הם גם קיבלו הקצבת מזון, ולא הכריחו אותם להתגייס לצבא.

באותם ימים לשרת בצבא התורכי היה מוות כמעט בטוח, חיילים מתו ממחלות וממגפות יותר מאשר מקליעי רובה. ולכן, אנשים רבים שהיו חייבים בגיוס, הסתתרו בעליות הגג ובמקומות מסתור אחרים. אנשים הוצאו להורג בתלייה על סיוע בהסתרת עריק מהצבא, ועל כל דבר פעוט שנחשב כפשע בעיני השלטון התורכי. היו מקרים שסוחרים סירבו לקבל תשלום בשטרות נייר, כי היה ידוע לכל, שעם התבוסה הסופית, לא יהיה כל ערך לשטרות אלו, לכן דרשו לקבל מטבעות זהב, וכאשר הלשינו עליהם בפני השלטונות, הם הואשמו בביזיון של המטבע התורכי, ופסק הדין היה מוות בתלייה. באותם ימים היה זה מחזה רגיל לעבור ליד שער שכם ולראות גופת תלוי מתנדנדת שם.

מאיר, בנם של אברהם ודינה, נסע לפתח-תקווה עוד לפני פרוץ המלחמה, ונמנע ממנו לחזור לבית הוריו בירושלים. אלי-דוד בן שלמה שטמפפר מפתח-תקווה למד בישיבת המשתלמים בירושלים והיה מבוקש ע"י התורכים מפני שהיה חייב גיוס. סבא אברהם לקחו לביתו, סידר לו ניירות מזוייפים מתאימים כאילו היה בנו מאיר, ואירגן תצלום משפחתי משותף יחד עם כל בני המשפחה. מאיר, שהיה צעיר מאלי-דוד ובעל מבנה גוף צנום, והיה ברור למשפחה שהוא לא יתקבל לצבא בין כה וכה, התייצב במקומו בלשכת הגיוס בפתח תקווה, ואכן כך היה, בראותם אותו, שלחו אותו מיד הביתה.

אבל, כאמור, היה רעב כבד בירושלים, ויהודים לא ידעו מהיכן ישיגו מזון להחיות את נפשם ונפש ילדיהם, והיו גם כאלה שהיו מוכנים לעשות כל דבר למטרה זו. וכך נענה אחד היהודים, שהיה מוסר ידוע, והיה מכונה ה"קאסאבר" על-שם מוצאו מהעיר קאסאב שבפלך ווהלין – לכרוז שהוציא השלטון התורכי להסגיר לידיו עריקים תמורת פרס כספי גבוה, והוא הלשין על סבי אברהם על שהוא מחביא את העריק אלי-דוד שטמפפר מפתח-תקווה.

ובאישון לילה אחד בעטו ז'נדרמים תורכים בדלת דירתם של משפחת אברהם שטמפפר בירושלים, פתחו להם את הדלת באימה ופחד, ואלו התפרצו פנימה בזעם, ודרשו להסגיר לידם את אלי-דוד שטמפפר מפתח-תקווה.

סבא אברהם השתדל להפגין קור-רוח, ונשבע בכל הקדוש לו שזהו בנו מאיר, ואף הציג בפניהם את התעודות המזויפות ואת התצלום המשפחתי המשותף. היה אך כפסע בין החיים לבין הוצאתו להורג בתלייה של סבא אברהם, אבל למזלו הגדול, לאחר ששילשל לכיסיהם של הז'נדרמים התורכים סכום שוחד לא מבוטל, ובעזרת בורא עולם, הם שוכנעו והניחו לו.

ביום בו נכנסו האנגלים ובראשם הגנרל אלנבי לשערי ירושלים, רכובים על סוסים אבירים שטרם נראו כמותם בארץ, היתה שמחה וצהלה ברחובות ירושלים. אנשים חיוורי פנים הגיחו ממקומות המחבוא, מהמרתפים ומעליות הגג, בהם הסתתרו כדי להימנע משירות בצבא.

מספרת אימא: אבא שלה, ר' אברהם שטמפפר, לקח את ילדיו לחזות בכניסת האנגלים לירושלים. ואחר כך נעמד בפתח חדר המדרגות של אחד הבתים, פתח בקבוקי יין, וחילק לעוברים ושבים.

ילדי שכונת בתי-ההונגרים התחנכו בחומרה על-ידי הוריהם החרדים שהיו כפופים לרבני ולמנהיגי הקהילה הקנאים. הבנים למדו בחדר ובישיבה, ועל הבנות נאסר ללמוד בבית-הספר. לבית המשפחה הגיעו בלילות שני מורים, כדי שאף אחד בשכונה לא יבחין בהם, אחד לימד את הבנות עברית וחשבון, והשני לימד אותן אנגלית.

 אסור היה לדבר בשכונה בשפה העברית, כי זוהי שפת הקודש ומשמשת אך ורק לתפילה וללימוד תורה, שפת הדיבור בין הילדים היתה ביידיש.

אנשי השכונה ומנהיגיהם הקיצוניים התנגדו לציונות וציפו לביאת המשיח, ועד אז ראו עצמם כאילו יושבים עדיין בגלות.

אברהם שטמפפר שאף שבנותיו תלמדנה בבית-הספר, אבל הוא ידע שאם הוא ישלח אותן לשם, יטילו עליו מנהיגי השכונה חרם, וזאת הוא לא היה יכול להרשות לעצמו מבחינה חברתית וכלכלית. אימא שלי, אסתר, הבוגרת מבין הבנות הצעירות של המשפחה, וכנראה גם הנועזת, לקחה את שתי אחיותיה הקטנות, רחל ויהודית, בידיהן, לא אמרה להורים דבר, אף לא לאבא, כי ידעה שמוטב שהאב לא יידע, שאם במקרה תיתפסנה הילדות על-ידי משמרות הצניעות, הוא יוכל לטעון שלא ידע על כך דבר. כאשר נודע לסבא אברהם שבנותיו לומדות בבית-הספר, עשה עצמו כלא יודע אבל היה מרוצה מאוד. תחילה למדו שלוש הבנות בבית-הספר "עזרא" שנוסד על -ידי חברה מגרמניה שפתחה שלושה בתי-ספר לילדים יהודים בירושלים, ביפו ובחיפה. שפת הלימוד והדיבור היתה גרמנית, הבנות השאירו את ילקוטי הספרים אצל קרובי משפחה שגרו בעיר מחוץ לשכונה, וגם הקפידו על תלבושת צנועה כאשר הן חוזרות הביתה לשכונה מבית-הספר.

הן למדו שם כשלוש שנים, אחר -כך פרצה בירושלים "מלחמת-השפות", קם "גדוד מגיני השפה" ששלח פעילים צעירים לרחובות העיר ולמוסדות, והם העירו לכל יהודי שדיבר יידיש או שפה אחרת והורו לו בנחרצות: עברי דבר עברית!

כמובן שגם סבא אברהם הסכים עם הרעיון הזה ואמר: אם יש בית -ספר עברי, הילדות שלנו תלמדנה בבית-ספר עברי! ואז הן עברו ללמוד בבית-הספר "למל" ששפת הדיבור בו היתה עברית. משם עברה יהודית, שהיתה תלמידה מצטיינת, לבית-הספר "מיס לנדאו" (אוולינה דה רוטשילד) ששפת הלימוד בו היתה אנגלית.

סבא אברהם שטמפפר נפטר בשנת 1920 בגיל צעיר יחסית. הוא נטמן בהר-הזיתים, בקרבת מקום ל"יד-אבשלום". הוא השאיר אחריו אלמנה, שהיתה מטופלת עדיין בילדים קטנים. הצעירה בהם, יהודית, היתה רק בת אחת-עשרה שנים. על מנת להתקיים נאלצה סבתא דינה לקבל את כספי החלוקה מהכולל, שסבא אברהם סרב לקבל בחייו.

ילדיה של סבתא יצאו לעבודה כדי לפרנס את הבית, גם אימי אסתר ביניהם.

אלו היו השנים שלאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, ובירושלים נותרו יתומים רבים שהוריהם מתו במגפות וברעב, והיה צורך לדאוג להם, וכך נוסדו בתי יתומים שטיפלו בילדים אלו. אסתר עבדה כמטפלת בילדים יתומים במוסד שהקים הד"ר גולדשמיד – יהודי הולנדי, איש חינוך בעל רמה גבוהה, שהגיע לירושלים עם משפחתו, וכך הילדים זכו לחינוך מעולה.

ביוזמתו של ד"ר פייטלוביץ לקירובם של יהודי אתיופיה, הפלאשים, הובאו לירושלים חמישה נערים ושוכנו במוסד היתומים של ד"ר גולדשמיד, ואסתר טיפלה גם בהם. הם היו תלמידים מבריקים, וחלקם נשלח אחר-כך לגרמניה להמשך לימודים גבוהים במטרה שיחזרו לכפריהם באתיופיה לאחר סיום לימודיהם ויקימו בתי-ספר עבור ילדי קהילותיהם. הם היו משוחחים איתה שיחות נפש, ומביעים את דאגותיהם לעתידם כשחורים בתוך אוכלוסיה לבנה.

 בין כתלי המוסד הזה, של יתומי המלחמה, הסתובבה גם דמות נוספת כמו חיה נרדפת, זה היה ידידו הטוב של הד"ר גולדשמיד עוד מימי לימודיו באוניברסיטה בהולנד – הד"ר ישראל דה-האן, שהפך מיהודי מתבולל לחוזר בתשובה קנאי, והתחבר לחוגים החרדים הקיצונים ביותר מסוגו של הרב זוננפלד; הוא התנגד לציונות, ואף השתתף במשלחת אנטי-ציונית יחד עם הרב זוננפלד אל השלטון הבריטי, שהסבה ליישוב היהודי נזק רב.

הוא ידע שמבקשים את נפשו ומצא מקום מקלט אצל ידידו מנהל בית היתומים. לפעמים נזקק לשירותים שונים, ופנה לאימי אסתר בשפה הערבית דווקא, הוא ידע שהיא שולטת בשפה זו, והיה מעוניין להתאמן בדיבור, אבל אסתר ענתה לו בכעס גלוי, ואמרה שתענה לו אך ורק אם יפנה אליה בשפה העברית, והיא מסרבת לדבר עימו ערבית. האווירה בירושלים היתה עוינת מאד כלפיו.

את ימיו היה מבלה בתפילות כשהוא שקוע בתוך ארון הקודש בבית-הכנסת של המוסד. יום אחד הודיע לידידו הד"ר גולדשמיד שהוא חייב לגשת לדירתו, מרחק רחובות אחדים משם, וזה הזהיר אותו שלא יעז לצאת החוצה, אבל הוא התעקש וטען שהוא מכיר דרכים נסתרות ומעברים בתוך חצרות הבתים, והבטיח שיהיה זהיר, וכך הוא עזב את המקום, וכעבור זמן קצר, נשמעה הירייה ששמה קץ לחייו, הוא לא הרחיק לכת, מבקשי נפשו ארבו לו וחיסלוהו.

אימי אסתר נסעה לבקר את בני המשפחה בפתח-תקווה, הכירה שם חלוץ בשם יצחק שטרן ונישאה לו, הם היו מראשוני כפר גנים שעל-יד פתח-תקווה.

מאיר שטמפפר, האח הצעיר, חי בתקופת מלחמת העולם הראשונה בפתח-תקווה, כאשר הוצאה פקודת הגירוש על היישוב היהודי בפתח-תקווה, והחזית עם האנגלים התנהלה בסמוך, התעוררה בעייה מה לעשות עם ארכיון המושבה והיכן להחביאו.

מכיוון שעבד לפרנסתו כפועל בפרדסי המושבה, ובאופן מיוחד היו נהירים לו שבילי פרדסו של ר' שלמה שטמפפר, לקח על עצמו להחביא את הארכיון בתוך בור שיחפור במעמקי האדמה, וכך עשה. קבלני הבניין שבונים כיום באזור זה קיבלו הוראה לשים לב אם במקרה ייתקלו בחפץ כלשהו שעלול להיות השריד מהארכיון הזה, ושמיד יודיעו על כך, אבל כמובן שמאז מלחמת העולם הראשונה כבר עברו תשעים שנה, ולא היה כל סיכוי לניירת שהוטמנה בארגז שנרקב או בפח שהחליד והתפורר – לשרוד.

לאחר שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה, עבר מאיר לחדרה וחי שם בקרבת אחותו חנה ובעלה יוסף חיים פרל, ואחר-כך הצטרף לארגון "בני-בנימין" שהוקם בשנת 1924 על-ידי אנשי חזון צעירים מבני המושבות הותיקות, והיה בין מייסדיה הראשונים של נתניה בשנת 1928.

ילדיה של סבתא דינה אהבו אותה ודאגו לה גם לאחר שנישאו והקימו משפחות. אי אפשר לדבר על סבתא דינה מבלי להזכיר את קופסת הטבק שלה, שהיתה מונחת בכיס שמלתה, ומדי פעם הייתה פותחת אותה, נוטלת קמצוץ בין האגודל לאצבע, מגישה אותו לנחיריה, שואפת שאיפה עמוקה ומתמכרת לריח המיוחד הזה. כאשר אני נזכרת בסבתא דינה, עולה באפי ריחו החריף של הטבק שלה.

בתקופת מלחמת העצמאות, בזמן המצור על ירושלים, כאשר הפגזים שנורו מכיוון נבי-סמואל ומר-אליאס התעופפו מעל הבית, עמדה סבתא בגבורה ולא התלוננה, והשתדלה לא להכביד על אף אחד. היה מחסור במזון, מים היו במשורה, לא היה מקלט בבית, הניחו את מיטתה מתחת למדרגות ומילאו שקים בחול והניחו אותם בפתח הכניסה לחדר המדרגות. לאחר תום הקרבות, כאשר פינו את שקי החול, מצאו בתוכם כמות רבה של רסיסים. המצב היה קשה שבעתיים עבור אישה זקנה כבת שמונים.

הלגיון הירדני חלש על הכביש לירושלים הנצורה, ממשטרת לטרון; התנהלו קרבות קשים כדי לסלק אותם משם, אבל ללא הצלחה יתרה, והוחלט לפרוץ בינתיים דרך חלופית הידועה כ"דרך-בורמה" אשר באמצעותה ניצלה העיר מרעב ומכניעה בשל מחסור במזון, בנשק ובתחמושת.

עם פריצת המצור על ירושלים על-ידי חיילי הפלמ"ח, ופתיחת "דרך-בורמה", העביר דודי אריה שומכר, שהיה נהג "המקשר", את סבתא דינה באוטובוס שלו, שהיה מהראשונים שעברו בדרך זו, והביא אותה אלינו לשפלה, ובגילה הישיש צלחה דרך חתחתים זו בגבורה.

סבתא דינה האריכה ימים, היא נפטרה בשנת 1952 בגיל 82 שנים. היא זכתה לראות בהקמת מדינת ישראל, אבל ירושלים כבר היתה מחולקת, ונמנע מהמשפחה לטמון אותה לצידו של בעל נעוריה האהוב ר' אברהם שטמפפר שהיה טמון בהר הזיתים בקרבת מקום ל"יד אבשלום", והיא נטמנה בהר-המנוחות בגבעת שאול.

סוף

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

ספר זיכרונות לשנת תר"ע [1910-1909]

אסתר הירדנית

[בפתח תקווה, בהיותה בת 15-16 שנים]

[ה]

Avril 1910 III

האלה הם היהודים שלנו?

הזה הוא העם? –

היום נמכר ביתנו ליהודי אחד, רומני עשיר, שבא הנה לקנות אחוזות אחדות – – – מאלה תיבנה ארצנו? – – – מבנים שכאלה? .. הוא עשה עליי רושם רע מאוד, איך שהוא התנהג! על כל דבר קטן ערך התווכח שעה, עוד, עוד להוציא מידי אבא, עוד דבר, גם את לול היונים! – – – עוד להפחית נפוליונים אחדים מהמחיר – – – יהודי שבא לארץ-ישראל ורוצה להפריחה, לקנות אדמה ולעבדה, יהודי כזה עשיר ובלי שום אידאל, בלי כל רגש מיוחד לארץ-ישראל. זה היה צריך להיות אצלו יותר יקר, יותר אהוב וקדוש, ליבו לא היה צריך לתת לו להשתמש באמצעים מסחריים, בסיבובונים, שכאלה, האלה הם הבנים? – – – אוי לך אם אומללה! – – –

III Avril 1910

*

מוצאי פורים (יום שישי בלילה – – – )

ומדוע אין אנו מכירים אחד את השני? – – ומדוע נחוצה לנו אגודה? – – – ומדוע אין דבר אחר שמאחד, אותנו, הדור הצעיר? – – –

ואז, בימים הטובים ההם, כשישבנו כולנו בארצנו, הגם אז היו אגודות? – – מדוע לא נצטרפנו אז באגודות? – – והנערים והנערות כולם יחד היו יוצאים בבוקר השכם אל השדה, המגל על הכתף, ובקול זמרה היו קוצרים את התבואה ומאלמים אלומות וכולם יחד היו רוקדים שרים ומשתעש[ע]ים, או בבציר כשהיו הולכים לבצור את הענבים, מדוע אז היינו כל כך מאוחדים, מה איחד אותנו אז? – – אגודת תחיה?! – – והלא גם כעת אנו יכולים לחיות את אותם החיים שחיו הדור הצעיר בימים ההם, הלא בארצנו אנחנו!

*

[צרפתית:

ה3- באפריל

שבע קרול יצאה לחיפה, ב2- באפריל 1910, מסכנה! כאן היא היתה יכולה להיות ירדנית טובה, ושם היא תשכח כל מה שאני אומרת לה – – – ]

[בתחתית העמוד כמה ציורי דיוקנאות זעירים, בהם גברים עם זקן]

*

משה היה פה היום – – – ומרים תבוא מחר – – – אלו אילו יכולתי לאחד אותם! – – בשבילי, משה ומרים היו חברים טובים כמו שהייתם! – – – היו חברים! – – בשבילי מרים – – – משה, בשבילי – – –

*

[צרפתית:

זה אבסורדי!

ובכל זאת אינני יודעת לשם מה לעשות מעצמי יבבנית? – – – אני מכריחה את עצמי לבכות, ואני בוכה, אני מתייפחת, אני סחוטה, אינני יכולה עוד, זה כל כך זר בשבילי לראות את עצמי מפסידה כל-כך את גבורתי, אלי, האם אינני פחדנית? – – – – – – –

אני מרגישה שדבר-מה מפחיד לא קרה היום, אינני יודעת מה, אני רק מרגישה זאת, בתנאי שאבא לא יהיה מעורב בזה – – – – אסון – – – – ]

*

פתח תקוה [ד' שבט תר"ע – מחוק. המשך העמוד ריק]

*

       חלום                                                    י"ג ניסן תרס"ט

שמיים הביטו ארצה [איני – מחוק] באלוהי [אהבה ודמעות – מחוק] עיני אהבה –

*

[עמודים ריקים, צרפתית:

אילו זה היה הוא לא הייתי אומרת כלום

פוף – ]

*

[עמודים ריקים, צרפתית:

שלום יקירי!]

[ציור דיוקן זעיר]

*

חלום

שושנה היתה לי – – – שושנה גדולה ואדומה עם עלי משי רכים – – – ובלילה, וכוכבים קטנטנים הזהירו בשמיים הכחולים ורוחות עדן נשבו והביאו אתם[ן] ריחות נעימים, אז צלחה רוח על השושנה ותחל לספר לי סיפור, וקולה הלטוף השתפך במנגינה דקה – – –

פעם אחת ואני נמה את שנתי כי נלאיתי כבר לעמוד הכן על גבעולי, ואתחבא תחת העלים הירוקים ואישן שינה מתוקה – – – קול נעים העירני משנתי – – – פקחתי את עיניי והנה לבנה יפה [מביטה עלי – מחוק] – – שופכת גלי אור חיוור – – – ובגן בין העצים הסבוכים עומדת עלמה גבוהת קומה, עיניה –

איך נבראו השושנים לבנות?

  "       "           "      האדומות?

אגדה           ילדה אומללה שאוהבת ואינם

       אוהבים אותה –

*

[דפים אחדים ריקים, ולפני סוף הפנקס, שני עמודים כתובים ברצף אחד לאורכם, מלמעלה למטה, כניראה טיוטת מכתב עם מחיקות רבות:]

אוף משקה, יש לנו גורן כל-כך [יפה – מחוק], נעים והרבה הרבה כוכבים, ועוד הרבה דברים יפים. אני כל-כך משוגעת! אוף, היה היום רע – – –

משקה, [עוד – מחוק] בקרוב [אכתוב לך – מחוק] אודיעך דבר נכבד מאוד עוד מעט, [עוד מעט – מחוק] משקה, אבל כעת רע כל-כך – – – –

[מכאן כניראה התחלה לנוסח חדש של המכתב:]

שלום לרחל [נחמה – מחוק], רבקה, נחמה ומשה – – – אתם יודעים, אתמול שברו פה את דגלנו [אנחנו בעצמנו – – – מחוק] זה [היה נורא, כל-כך הכאיב כל-כך, וכעת הכוכבים בוכים גם אני – – – מחוק]

ומי, אחינו, הם בעצמם – – – זה היה נורא, וכעת הוא עומד לפני עיניי, הדגל הרצוץ, וקרעיו הכחולים לבנים, מרפרפים באוויר – – – [זה כל-כך הכאיב – מחוק] אנחנו, אנחנו בעצמנו שברנו את דגלנו – – – [והכוכבים בוכים, בוכים כל-כך – – – מחוק] איזה לעג מר מצלצל באוזניי, נידמה לי שגם הכוכבים לועגים, קורצים איש אל רעהו – – ואפשר בוכים הם, מי יודע? – – – [זה מכא, אוף, זה מכאיב – – – מחוק]

                                                                                                                   אסתר

*

  [חלק מן הכתוב על דף הכריכה האחורי, הכתום מבפנים, נכתב כניראה על ידי משה כרמי, אולי לאחר שקרא את הפנקס והחזירו לאסתר:]

אסתר, זכרי שאת נשבעת

לי לחיות! זכרי, ירדנית שלי

אסתר ראאב

אסתר הירדנית

Ester Hayardenith

Mipetach Tikvah

זכרי את הירדני שלך

[על פס בד מודבק לבן, האוגד מבפנים את גב כריכת הקרטון, נכתב:]

Ester, משה כרמי מירדניה, אסתרקה שלחי לי את פנקסך הקודם

       הירדני שלך

*

נכתב: 1910-1909, וזו גם התקופה המתוארת בספר הזכרונות. פורסם לראשונה: "מאזניים", ספטמבר 1981, אחרי מותה של אסתר ראב.

בהיות אסתר בת חמש-עשרה וחצי, בראשית שנת תר"ע (סוף 1909), חל משבר בחייה הצעירים. אביה, יהודה ראב, הוציאה מבית-הספר יק"א (לימים פיק"א) שבו למדה כשבע שנים לערך, עד הכיתה השמינית, ופקד עליה לשבת בית. רוב חברותיה וחבריה המשיכו ללמוד, במושבה או בגימנסיה העברית "הרצליה" שביפו, והיא רואה ועיניה כלות.

מה היו הסיבות להחלטת האב? בשנת 1909 לערך הנהיג מנהלו החדש של בית-הספר, דוד חיון, "מהפכה" של לימוד בנות ובנים בכיתות מעורבות. עד אז למדו בנפרד. האב, אף שהיה נאור וליבראלי בדרך-כלל, התעקש: "עם נערים לא!" בעדותה על כך לאחר שנים רבות היא מספרת: "למאורע זה היו תוצאות קשות על חינוכי ואולי משהו ממאורע זה נישאר לכל ימי חיי. האיסור החמור לערבב את המינים – היה בלתי טבעי ומתנגד לכל יישותי." (ראובן שהם, "נדודיה של אסתר ראב", משא, 6.11.1981, וכן במבוא "אסתר ראב ושירתה" לילקוט שירי אסתר ראב, מבחר ספרותנו לעם, 1982).

השנים 1910-1909 היו שנים סוערות בתולדותיה של המושבה פתח-תקוה, ונודעו בשם "מלחמת ה'צעירים' ב'זקנים'". בשלהי 1908 הגיע למושבה הרופא והעסקן הציוני ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן לכהן כרופא, ועד-מהרה עמד בראש מחנה ה"צעירים", שדרש שינוי שיטות החינוך במושבה, תיקון סדרי התברואה, וליבראליזאציה בהנהגת המושבה. ה"צעירים" הקימו אז את אגודת "התחיה", והמושבה שקעה בפולמוס מר, שהביא לבסוף להתפטרותו של ד"ר ברנשטיין-כהן ולעזיבתו את המושבה בתום כשנתיים לעבודתו בה. (הפרשה מסופרת בפרטות בפרק "תסיסה וגידול" בספרו של ג. קרסל, "אם המושבות פתח-תקוה", שהופיע ליובלה ה75- בשנת תשי"ג, עמ' 276-274).

"ההד האחרון לקיומם של 'הצעירים' בפתח-תקוה," מספר ג. קרסל בספרו, "היה במאורע הגדול במושבה עם ביקורו של הרב חיים נחום אפנדי, הרב הכולל של יהודי עותומניה. היתה זו אישיות רשמית ויהודית כאחת, ומשום כך ייחס היישוב חשיבות מרובה לביקורו, כי קיוו להיבנות ממנו בענייני היישוב, במידה שהם נחתכים בקושטא. בפתח-תקוה היתה תכונה רבה לקראת הביקור ואם כי היה כבר נסיון קודם, רע ומר, בעניין הנפת הדגל הכחול-לבן בחגיגת מתן הקונסטיטוציה ביפו, שם נאלצו נושאי הדגל הלאומי להורידו מחשש עינא בישא של הרשות, התכוננו הפעם הן הפועלים והן צעירי פתח-תקוה, לצאת ביד רמה בדגל זה. שתי פלוגות אלה ידעו על הסכנה הנשקפת להן, ואף-על-פי-כן הכניסו את עצמן בלוע זה.

"הדברים שאירעו אחר-כך ידועים: בשם הרב ניגשו מי שניגשו לנושאי הדגל ודרשו שיקפלוהו. הפועלים סירבו ועל כך באה התגובה הנודעת של קריעת הדגל, מעשה שחולל סערה עצומה ביישוב. א.ד. גורדון כתב אז את מכתבו הנודע למנחם שינקין ויעקב רבינוביץ וגינה בדברים חריפים מעשה זה, שטרם נשמע דוגמתו עד אז. שינקין ורבינוביץ יצאו אף הם והגיבו ברוח דבריו של גורדון. לכבודה של המושבה יצויין, שחלק גדול וניכר, ובראשו הצעירים, הלא היא אגודת 'התחיה', נושאת הדגל, גינה את המעשה. האגודה פירסמה גילוי דעת, בו ביקשה לגול את החרפה מהמושבה על סמך עובדות אלה: '...אנו בני 'התחיה' הנפנו דגל לאומי על שער הכבוד למרות הזהרות והתראות. ואחרי שאחד קרע את דגלנו, קרעו שישה מחברינו, שהם גם חברי התזמורת, תווי הנגינה שלהם ולא השתתפו בהנגינה עד שהבאנו, חלף הדגל הקרוע, אחר במקומו. ובראש התהלוכה הלכנו את דגלנו והגינונו עליו לא פחות ולא יותר מהפועלים. חלק מחברינו הגנו על הדגל שביד הפועלים וחלק על דגלנו אנו, מפני שלעינינו לא היה דגל מפלגתי, כי אם דגלנו הלאומי. למרות צווחת אבותינו נשאנו את דגלנו ברמה...' ("הפועל הצעיר", 12.8.1910)." (מובא אצל קרסל, עמ' 288-277).

מאורע זה, של קריעת הדגל הלאומי, מסופר בטיוטת מכתבה של אסתר בסוף פנקס הזכרונות, וקובע את תאריך סיום הפנקס לסוף אוגוסט 1910. לימים שבה והעלתה מאורע דומה לזה, אם כי לא במדוייק, בסיפורה "שני דגלים" ("משא", 28.12.1973. שב ונדפס בקובץ "גן שחרב", ספריית תרמיל, 1983).

יש לשער כי רוחות-פרצים אלה, שהחלו נושבות במושבה – בנוסף ל"מהפכה" בחינוך – גרמו להחלטת האב להשאיר את אסתר בבית ולמנוע ממנה את המשך לימודיה. אך אולי קיימת סיבה אחרת, שאותה אין אסתר מעלה בדעתה. בקטע יומנה מן ה3- לאפריל 1910 היא מספרת על מכירת הבית. ואכן, בספר זכרונותיו "התלם הראשון" מספר אביה יהודה ראב כי באותה תקופה "השתקעתי בחובות למעלה ראש" (יהודה ראב, "התלם הראשון", הספריה הציונית, 1956, 1988, עמ' 153); וכי בשנת 1911 עצמו החובות עד כדי כך שנאלץ היה למכור את ביתו הגדול שברחוב יפו (ז'בוטינסקי כיום), ובנה לו בית קטן ופשוט ממנו ברחוב ביל"ו. לא מן הנמנע הוא, אפוא, שלאב הגאה לא היתה אפשרות כספית להמשיך לשלוח את בתו לבית הספר.

אגב, אותו בית, שהוא השני בצד הצפוני-מערבי של רחוב רוטשילד, מפינת ז'בוטינסקי, ניצב על מכונו עד היום, ולו מרפסת ארוכה ומרתף; בשנת 1971 לערך ביקרה בו אסתר, ולימים סיפרה לי כי ראתה שקישוטי התקרה עדיין נותרו שם כפי שהיו בילדותה; לפי חשבון התאריכים יוצא שבבית זה ישבה אסתר וכתבה בשנת תר"ע את ספר זכרונותיה.

בדף הראשון ליומן, מיום ד' כסלו תר"ע, היא מספרת כי מביתה אפשר לראות את הדרך העולה ליפו. ואכן, בחודשי החורף היו נוסעים והולכים ליפו בדרך הזו, החולית, שעברה לרגלי הבית, והיא הדרך הראשית מפתח-תקוה לתל-אביב כיום.

התאריך ד' כסלו תר"ע, בדף הראשון של הפנקס, הוא כניראה שגיאה. הוא חוזר אחר דפים אחדים בציון "חג החנוכה" – וצ"ל כניראה כ"ד כסלו, או אולי יום ד' בשלהי אותו כסלו, כי חנוכה אינה יכולה לחול בד' כסלו, ואילו תוכן היומן מתאים לימי החנוכה.

בחנוכה תר"ע, דצמבר 1910 לערך, יושבת אפוא אסתר בת החמש-עשרה וחצי וכותבת ספר זכרונות, יומן, שאותו היא מכנה "פנקסי האהוב", ולמן הדף הראשון בוקעת ונמשכת אהבתה לנער משה, בן מושבתה, הלומד בגימנסיה "הרצליה" ביפו.

מי היה אותו משה?

ככתוב במפורש בדף הכריכה האחורית, מבפנים, היה זה משה כרמי. משה כרמי (ינובסקי) נולד בפתח-תקוה בא' טבת תרנ"ד, 10.12.1893, והיה בן גילה וכיתתה של אסתר. הוא היה מבוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה "הרצליה", ויצא עם תום לימודיו, ב1913-, לעבודה לדגניה ולכינרת. בראשית שנות העשרים יצא להשתלמות במוסיקה ומלאכת-יד בגרמניה, ומשובו ארצה ב1924- עסק בהוראת מקצועות הטבע בעין-חרוד. לאחר מותו, ב1952-, יצא לזכרו הילקוט "דליות הגפן" (משה כרמי, "דליות הגפן", כתבים ומכתבים בצירוף תולדותיו, בעריכת מ. שניר וד. מלץ, תשי"ד).

אסתר היתה לא רק מאוהבת בו מאוד אלא מושפעת מדיעותיו ומחלומותיו. אלא הוא שנטע בה את חלום ההליכה הגלילה, לייסד מושבה חדשה, ירדניה; וזו הסיבה מדוע היא מכנה עצמה – "אסתר הירדנית", ואילו הוא חותם – "הירדני שלך".

חלום זה של ההליכה לגליל עתידה אסתר להגשים בגפה כעבור שלוש שנים, והיא כבת תשע עשרה, בנוטשה את בית ההורים ובחיותה תקופת זמן בדגניה. בראיונות שהעניקה בשנות חייה המאוחרות סיפרה שברחה לדגניה בהיותה כבת שש-עשרה, שבע-עשרה, ואולם העדויות שבידי, כולל יומניה ומכתבים אליה, מאשרות מעל לכל ספק כי בדגניה שהתה מסוף שנת 1913 ועד קיץ 1914, ואילו שנת הולדתה היא תרנ"ד, 1894. הליכה זו לדגניה אירעה לאחר תקופת לימודים של כשנה שלמדה אסתר בבית-הספר החקלאי בפתח-תקוה, שמנהלו היה האגרונום ד"ר פיקהולץ, ויוזמו הסופר יעקב רבינוביץ, שגר באותן שנים בפתח-תקוה ובעין-גנים. בית הספר נוסד בשנת תרע"ג, שלהי 1912 (ג. קרסל, "אם המושבות", עמ' 280), אסתר למדה בו בשנתו הראשונה.

בכסלו תר"ע משה כרמי אינו לומד עוד במושבה אלא בא לשבת וחוזר במוצאי-שבת ליפו, לקראת שבוע לימודיו בגימנסיה "הרצליה". אורח-חיים דומה היה גם למרים ברנשטיין-כהן (נולדה בקישינב בכ"ז כסלו תרנ"ו, 14.12.1895), בתו הבכורה של ד"ר יעקב ברנשטיין כהן. מרים עלתה עם הוריה לארץ ב1907-. תחילה שהתה המשפחה ביימה, היא יבנאל, שם עבד האב כרופא. בשנים 1909-1908 התגוררו ההורים והבת הצעירה בפתח-תקוה ואילו מרים גרה בבית משפחת דוקטור ליאו כהן ביפו, ליד הגימנסיה בה למדה, ומדי יום שישי היתה נוסעת בדיליג'נס מיפו לפתח-תקוה, וכן שהתה במושבה בחופשות ובחגים. גם אחותה הצעירה סוניה התגוררה לאחר-מכן בבית משפחה יהודית ביפו, לצורך הלימודים. לימודי הבנות היו שיקול מכריע של ד"ר ברנשטיין-כהן כאשר החליט לעבור עם משפחתו מיבנאל לפתח-תקוה.

על החיים בפתח-תקוה באותה תקופה מספרת מרים ברנשטיין-כהן בספר זכרונותיה "כטיפה בים": "בבואי אל בית הוריי לפתח-תקוה הייתי משתדלת, לפני היכנס השבת, להספיק לרכוב ולו שעה בלבד. לאחד מעוזרי אבי במרפאה, ראובן לויטה, היה סוס; סוסים היו אצל מר פסקל, פקיד הפיק"א, ואף הוא היה משאיל לי סוס לזמן קצר. אבשלום גיסין, 'גיבור ישראל' זה, כיבד את זכותי לרכוב והיה משיג לי סוס – או חמור – ואף רובה ציד. עם שחר היינו יוצאים רכובים לשדות, והוא לימדני לירות בציפורים. היום לא אוכל להעלות על דעתי מעשה אכזרי שכזה, אבל אז היה ספורט זה חביב עלי. אבשלום גיסין היה חברי הטוב ביותר באותה תקופה." (מרים ברנשטיין-כהן, "כטיפה בים", זכרונות, מסדה, 1971, עמ' 36).

אבשלום גיסין (1921-1896), שבשנת תר"ע למד אף הוא בגימנסיה "הרצליה", נהרג בהגנה על פתח-תקוה במאורעות אביב תרפ"א. מרים והוא היו כמעט בני גיל אחד, וצעירים מאסתר בשנה-שנתיים. המשפט בפתיחת ספר הזכרונות: "מרים פה משני ימים כבר והיא לא היתה אצלי – – אני יודעת את הסיבה, ראשית, חבל לה לעזוב את אבשלום" – מזהה שני שמות אלה, דומני ללא ספק – כמרים ברנשטיין-כהן ואבשלום גיסין. אסתר כותבת בפנקסה על מרים שהיא "קלת דעת". הקריאה בספר זכרונותיה המקסימים של מרים ברנשטיין-כהן אכן מאשרת שהיתה שובבה למדי בנעוריה. היא מתארת, למשל, כיצד התחפשה לערביה צעירה, רעולה, על סיפון האונייה שבה נסעו ארצה ב1907-, וגרמה לסופר שלום אש, שנסע עימם בספינה, לחזר אחריה בסקרנות רבה, בחושבו אותה לאחת מנשותיו הצעירות של פחה עשיר שנסע באונייה עם הרמון נשים רעולות פנים; ומה רגז שלום אש כאשר נתגלה לו שהיתלה בו.

בעת שהחלה אסתר כותבת את יומנה, דומה שד"ר ברנשטיין-כהן כבר לא התגורר עם משפחתו במושבה אלא "נשתכן ביפו, באחת הסימטאות שבסביבת תחנת הרכבת הישנה." ("כטיפה בים", עמ' 40) והמשיך לעסוק ברפואה. בסתיו 1910, כלומר בראשית תרע"א, נחלתה מרים ברנשטיין-כהן, נשלחה לווינה לניתוח, חזרה, וזמן-מה לאחר יום-הולדתה החמישה-עשר, כלומר בסוף שנת 1910, עזבה המשפחה את הארץ חזרה לקישינב. (שם, עמ' 43-42).

חסיה היא כניראה תלמידת הגימנסיה חסיה גינצבורג, המוזכרת בספרה של מרים ברנשטיין-כהן "כטיפה בים" (עמ' 35). הצ'ואל הוא א. התשואל, שהיה לימים ממורי בית-הספר החקלאי במושבה (ג. קרסל, "אם המושבות פתח-תקוה", עמ' 280). בוקה הוא משחק בקפיצות של ילדים. מוגרבי הוא דומני מנהל בית הספר יק"א, דוד חיון.

באמצע היומן לערך מתברר לאסתר, להוותה, כי משה מאוהב בלורת. לורט, בתו של פרץ פסקל מפתח-תקוה, נולדה בג' אלול תרנ"ה, 1895, והיתה צעירה מאסתר בשנה לערך. השתיים היו חברות, ולורט, שהספיקה לבקר בנעוריה בפריס, הביאה לאסתר מרוח העולם הגדול והשפיעה עליה רבות; סיפרה לה על איזאדורה דונקן, ובחלומותיה של אסתר באותה תקופה, לפי עדות מאוחרת שלה עצמה בשיחה עימי – נצטרפו יחד אהבת הריקוד, איזאדורה דונקן, והליכה הגלילה, לירדניה. לימים, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, התחבא בבית משפחת פסקל ובפרדסם יוסף לישאנסקי, בבורחו מפני התורכים, זה היה באוקטובר 1917.

לורט פסקל איבדה את עצמה לדעת בג' תשרי תרפ"ד, 1923. אסתר הקדישה לה ולשושנה בוגן את השיר "לאחיותיי העניות, הנסערות" שנכתב שעה שאסתר התגוררה בחילואן, בתרפ"ד, 1924, ונכלל, ללא ההקדשה, בספרה "קמשונים" (1930). בחודש אלול תרפ"ה (1925), כאשר ביקרה בפתח-תקוה, כתבה אסתר לזכר לורט שיר נוסף, "ללורת", שאותו לא פירסמה. השיר נדפס לראשונה בכרך "אסתר ראב / כל השירים" (זמורה, ביתן, 1988).

פנקס הזכרונות של אסתר ראב מידותיו 9 x  14.5 ס"מ; כריכת הקרטון מבחוץ בדוגמת משבצות זעירות בירוק ובירוק-בהיר, והצד הפנימי – בכתום. הדפים הם דפי-חשבון בהירים במשבצות קטנות; כתובים בעיפרון, בכתב-יד זעיר ולעיתים לא ברור. יש הרבה עמודים ריקים. הכתיב חסר בדרך-כלל, ויש מילים שכתיבן שונה באורח עקבי: מדאי – מדי, דאי – די, איניני – אינני, אפלו – אפילו, אדתיה – אודותיה, יחפת – איכפת. כמעט אין פסיקים ונקודות, וסימן הפיסוק השגור ביותר, שעתיד לאפיין לימים את שיריה ואת מרבית הפרוזה של אסתר ראב, הוא סיום משפט באחד או שניים או שלושה ויותר קווים מפרידים – – –

בפיענוח הטכסט, לעיתים קרובות בעזרת זכוכית מגדלת, נקטתי בהעתקה לכתיב מלא והוספתי פסיקים במקומות שאחרת היה קשה לקוראם נכונה; לעיתים נדירות יותר הוספתי גם נקודה בסוף משפט. תוספות או השמטות משלי, להבהרת הטכסט, וכן מחיקות שבמקור – ניתנו בסוגריים מרובעים.

היומן פורסם לראשונה לאחר מותה של אסתר ראב, ב"מאזניים", דצמבר 1981, ללא תרגום הקטעים שנכתבו צרפתית במקור. הנוסח המובא כאן שלם יותר; קטעים אלה תורגמו עבורי מצרפתית בידי ד"ר אן לפידוס-לרנר, החוקרת את שירתה של אסתר ראב, שנעזרה בפיענוח הטכסט הצרפתי בפרופ' נתן גרוס. מאז הפרסום הראשון של היומן הוצאתי לאור מעיזבונה של אסתר ראב את הספרים "גן שחרב" (1983) ו"אסתר ראב / כל השירים" (1988), וכך יכולתי עתה להרחיב במקצת את המבוא ולפענח טוב יותר מקומות אחדים ביומן עצמו.

דומה כי מי שמכיר את שירת אסתר ראב, ובמקצת גם את תולדות חייה ואת פרקי הפרוזה שפירסמה במרוצת השנים בבמות ספרותיות שונות – יופתע לראות עד כמה היה מסלול חייה מעוצב במידה רבה כבר בהיותה נערה כבת שש-עשרה היושבת ספונה בביתה בחורף, במושבה בה נולדה ושאותה אולי עזבה עד אז רק לביקורים ביפו ובירושלים, והיא כותבת ליומנה הפרטי על אודות אהבתה, שאיפותיה, הערכת עצמה וסביבתה. פנקס זה, שהיה גנוז למעלה משבעים שנה, מעיד על עולמה האותנטי של בת-איכרים, "צברית", בשנת 1910 – ואולי יש בו כדי לשנות משהו מן התדמית המקובלת על אודות בני הדור הראשון ההוא במושבות, שנצטיירו, לדוגמה, בצורה כה שונה ושלילית בעיני ברנר, שנים מעטות אחר-כך, בסיפורו "מהתחלה".

הערה: דברי הסבר ליומן המתפרסם בהמשכים בגיליונות אלה, ראה גם באחרית דבר שפורסמה בגיליון 405. ומומלץ גם לקרוא את הפרקים על אותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד".

כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.  הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.

המשך יבוא

* * *

מרק הסנר: למכתבו של מרדכי בן-חורין

על העימוד החדש של "הארץ" [גיליון 408]

חיי יהיו הרבה יותר יפים אם לאותו העמוד המוצע שבו יכתבו כל "הצדיקים" של העתון, יוסיפו גם צדיקים מ"ידיעות אחרונות" כגון ב.מיכאל (שחושש להראות תמונה עדכנית כי חושב שהשב"כ רודף אחריו עוד מימי "ניקוי ראש") ואחרים, אבל זה לא ממש חשוב.

מה שחשוב הוא, באותו הקשר, לעיין בספרם של עמוס הראל ואבי יששכרוב "המלחמה השביעית" – שם, בעמודים 141-142, הם מראיינים את השיח' חסן יוסף, אז מבכירי החמאס שישב בכלא, ואיש זה מספר להם שמה שחיזק את החמאס להמשיך בפיגועי ההתאבדות בישראל, היה עמדת השמאל הישראלי ופעילותם של סרבני הגיוס, שכן אלה תמיד "יבינו" ו"ינמקו" מדוע החמאס עושה את מה שהוא עושה. 

הוא אמר והשמאל "הנאור" הישראלי שתק. למה? לא מאמינים לו כי הוא ערבי מוסלמי? 

* * *

רן בשן

אף פעם, לא שללתי הידברות עם האוייב

אהוד שלום,

בקוראי חלק מהמאמרים, נתקלתי במאמר מלא ביקורת שלילית על חיים אורון, נציג השמאל, שנכתב ע"י נעמן כהן [גיליון 408], ורציתי להגיב עליו.

לנעמן כהן,

 ראשית, רציתי לתקן לך טעות. חיים אורון, ראש מפלגת השמאל החדשה, הוא ג'ומס, לא "ג'מוס".  לידיעתך.

שנית, פגישותיו עם מרואן ברגותי, אפילו שיהיה ידידו הטוב ביותר, אינן מזיקות לאף אחד, חוץ מלזה שמסתכל עליהן. זכותו של כל אדם, כאזרח פשוט, וגם כאיש ציבור, להיפגש עם כל אחד, וגם אם הוא אוייבנו, שונאנו  ושנוא נפשנו, אם החוק אינו אוסר זאת. דעתך על ברגותי, אינה צריכה להשפיע על ביקוריו של חיים אורון בכלאו.

אני חייב להזכיר לך, אישים כמו נלסון מנדלה, שהיו אויבי משטרם, והפכו לבסוף לנשיאי מדינתם. או, יאסר עראפאת, שהקים אירגון טרור, ולימים ישב עם ראשי מדינתנו ודיבר שלום. גם בגין, עליו השלום, היה באירגון מחתרתי שקיים פעילות טרור נגד השלטון שהיה בארץ, ולימים הגיע למקומו הנכבד, ועשה שלום עם גדולת אוייבינו, מצרים.

 דבריך, לכן, על חיים אורון, ג'ומס, רק מחזקים את הדעה שלימים, אותו מרואן ברגותי, רבים הסיכויים, שיהיה בהנהגת עמו, יוביל אותו להסכם עם ישראל, ויזכה לביקורים נוספים, של חיים אורון, וגם של בכירים ממנו. ובמקום אחר. לא בכלא. להזכירך, דווקא אותו "מרואן", ואולי דווקא בזכותנו, מקבל אהדה לא מעטה בקרב בני עמו, ומהווה איום פוליטי מתמיד למתחריו ברשות, אפילו ממקום כלאו.

מבטך, על "ניגוב החומוס" נראה לי לכן, כקטנוני, וצר אופקים. לא שאני מחשיב את עצמי לשמאלני מדי, אבל אף פעם, לא שללתי הידברות עם האוייב,  וטוב לדעתי שיש מי שעושה זאת, בשבילך ובשבילי, ובשביל כולנו.

* * *

יש הבדל בין ג'מוס (תאו) לבין ג'ומז (שקמה)

לאהוד שלום רב,

במכתבך העיתי 408 פרסמת מאמרון בשמו של נעמן כהן. איני מתווכח עם מר נעמן כהן, אולם נפגעתי מכך שאדם היודע ומבין ערבית פוגע בחיים אורון – יש הבדל בין ג'מוס (תאו) לבין ג'ומז (שקמה).

אודה אם תפרסם זאת.

תודה,

ד"ר יענקלה ניר

* * *

הזמנה

ב-18 בינואר 2009

יום ראשון בשעה 18.00 בערב תיערך

בגלריה טובה אוסמן

רחוב בן יהודה 100 תל אביב

השקת ספרם של

פרופ' שולמית קרייטלר והנס קרייטלר

"הפסיכולוגיה של האמנויות"

נשמח לקבל את פניכם

* * *

יוסי אתר: ומעולם לא יראתי כל כך...

תגובה לאחר קבלת הרומאן "המושבה שלי"

חינם  בקובץ וורד באי-מייל ממערכת המכתב העיתי

מר בן עזר,

מה עשית לי, מעולם לא פחדתי כל כך כמו שאני פוחד עכשיו...

אני קורא את הספר שלך, מתענג על כל מילה, וסופר בחיל ורעדה את העמודים כשאני חושש מהרגע שאסיים אותו.

איזה כישרון ואיזה דמיון.

יברך אותך האלוהים ואל תפסיק לכתוב.

יוסי הפחדן

שזוכר קצת את פתח תקוה של פעם.

ליוסי הפחדן,

האם אני רשאי לצטט את דבריך במכתב העיתי, בשמך הפרטי או המלא או רק יו"ד?

אהוד

איך אני יכול לסרב לאדם שכתיבתו ממלאת אותי אושר, וגעגועים אין סופיים לעולם שנעלם ונגוז.

יוסי אתר

* * *

בזכות דרום הארץ נרגענו

בהנגר 11 בנמל תל אביב התקיים אתמול, יום ראשון, ודומני שמתקיים גם היום, שני – שוק ססגוני ועליז של יצרני וסוחרי הדרום, אלה הנמצאים ברדיוס ארבעים הקילומטרים מרצועת עזה. היו ביריד דוכנים משדרות, אשדוד, אשקלון, באר שבע – ומשפע המושבים שבאיזור, המייצרים דברי איכות.

מאחר שנתקפנו מצפון רע על שאין אנו עושים די, ובעצם לא עושים שום דבר – למען האוכלוסייה החיה תחת הפצמ"רים, הקסאמים והגראדים – קנינו כמו משוגעים גבינות יקרות ב-17 שקל ל-100 גרם, עגבניות שרי, תות שדה, קערת קרמיקה יפה, וסיימנו בדוכן של מפעל פולירון של קיבוץ זיקים, אשר על המזרן הענק שלו אנחנו ישנים. הפעם קנינו ב-190 שקל כרית מיוחדת מהחומר הקרוי ויסקו, ולה ציפית מקורית לבנה שאינה מעבירה רטיבות, והמיוחד בגזרת הכרית הוא שיש לה מעין משענת ראש קבועה שתופסת היטב את הצוואר והעורף בשינה.

חזרנו הביתה ומיד סידרנו את המיטה ונשכבנו עליה לשנת אחר-הצהריים, ומה נאמר ומה נגיד לכם – בזכות דרום הארץ נרגענו!  – ישנו שינה עמוקה ונדמה לנו, אם כי הדבר עדיין חייב בדיקה – שגם לא נחרנו! – וגם ערימת הכרים והכריות הרכים שעליה אנחנו ישנים בדרך-כלל לא שקעה תחתנו ולא עיצבנה אותנו כבכל פעם קודמת! וערבה לנו נחת הכרית כבימי עולם וכשנים קדמוניות!

כן, ככה, בזכות הקסאמים, הפצמ"רים והגראדים, ובזכות היריד של יצרני וסוחרי דרום הארץ, הנואשים למכור את מוצריהם – אנחנו נרגענו!

* * *

אגודת הסופרים העברים דורשת מאישי רוח באירופה לתמוך בישראל: אנו מגינים על הבית!!!

ההפגנות ברחבי אירופה והצטרפות של אישי רוח אליהן מחייבת אותנו לצאת בקריאה לסופרים ולמעצבי דעת הקהל: ישראל מבליגה זה שמונה שנים, ואוכלוסייה אזרחית בדרום מופגזת ללא הרף. כל פניותיה של ישראל להפסקת הירי, לא הועילו. המלחמה בעזה היא מלחמת מגן להצלת אזרחים חפים מפשע.

עזה היא מדינת אוייב, מדינה שפתחה במלחמה. ממשלה אינה יכולה לעמוד מן הצד כאשר כותשים את דרום הארץ, פוגעים ללא רחם באזרחים, בבבתי מגורים, במפעלים, בגני ילדים, במבני ציבור.

לישראל יש זכות להכות בהנהגת החמאס!

 אישי רוח באירופה נקראים לצאת נגד האכזריות של מימשל החמאס בעזה, נגד הירי הזדוני המופנה למטרות אזרחיות, נגד השימוש בבתי ספר ובבתי חולים בעזה כבסיסי קרב ומחסני תחמושת. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיות מטרה לירי רק כדי לרצות את הזרם האנטישמי החבוי בקהילה האירופית. זכותנו להגן על חיינו ועל חיי ילדינו.

הסופרים, המשוררים ואנשי הרוח תומכים בזכותה של ישראל להגן על הבית.

בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים

אהוד בן עזר: מי שמצטרף לקריאה הזו הוא סופר לא חשוב. ראו, הוזהרתם!

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,012 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1989 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנת יובל

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל