גיליון מס' 410

תל אביב, אור ליום חמישי, י"ט בטבת תשס"ט, 15.1.2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (52).

עמוס גלבוע: עד שייכון שלום בינינו לבין הרשות הפלסטינית.

יוסי גמזו: chapeau  לְדֵיוִיד פִּיטֶרְסוֹן, מוֹשֵל מְדִינַת נְיוּ-יוֹרְק.

אהוד בן עזר, משה כהן: ברכות ליוצרי הסרט "ואלס עם באשיר" על זכייתם בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר.

"אחוזת דג'אני", הערת המחבר המצורפת למהדורה השישית.

שולה וידריך: הכזבים של אלון חילו.

דורי טובים: הערות לסיפורה של אילה יפתח ולבה "מפת הדרכים של תל אביב".

פרק שני מהרומאן החדש של נגה מרון "אישה בגילהּ".

אורי הייטנר: 3 הערות.

יוסי אחימאיר: א. דין הנייה כדין סדאם. ב. צאתך לשלום, ג'ורג' בוש.

רות ירדני כץ: א. טיסה בטוחה. ב. הלב מתכווץ והעין דומעת.

נגה מרון: הנדון: ביטול חתימתי על עיתון "הארץ" בעקבות גדעון לוי.

בן בן ארי: כל הכבוד לאהוד אולמרט!!!

נעמן כהן: א. בין ג'מוס לווינינגר. ב. ג'מוס וברגותי. סינדרום וינינגר. ג. בֶּרְל בנה – אורון הרס.

משה ברק: חזון הקיבוץ שסירס את חבריו.

חיילי ישראל ברצועת עזה עומדים בתוקף על הגשת כתב אישום נגד משה קצב,

מאת סופרנו הצבאי ס. נידח.

אסתר ראב, מתוך "כל הפרוזה": א. לזכר מרדכי שניר. ב. מניה וילבושביץ כפי שראיתיה בביתנו. ג. טניה ופייגלה. ד. האימהות של "אימהות עובדות". ה. יחיה.

מאמר של העיתונאית פילאר ראולה מספרד בזכות ישראל.

קובי הוברמן: מכתב לנעמיקה משדרות.

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

לֹא יֵאָמֵן אֵיךְ יָפִים הָיוּ

כְּשֶׁהֶאֱמִינוּ. יָפִים וּמַרְעִידִים

כְּמוֹ צִפּוֹר בַּכַּף.

יָבוֹא רוּחַ

וְיַהֲפֹךְ אֶת הַדַּף.

מתוך המחזור "נגיעות" (52)

* * *

עמוס גלבוע

עד שייכון שלום בינינו לבין הרשות הפלסטינית

 ממשלת ישראל חזרה וקבעה כי היעד של המבצע בעזה הוא "לשנות את המצב הביטחוני מיסודו" על מנת להביא שקט ארוך טווח לתושבי הדרום. הייתי מתמצת את המשמעות המעשית של היעד הזה במילים:no rockets out of Gaza, no rockets into Gaza .

כלומר, במצב החדש שישרור בדרום, לא ישוגרו רקטות מרצועת עזה, ולא יוכנסו רקטות לרצועת עזה, כאשר יש זיקה הדדית הדוקה בין השניים.

 מה הושג עד כה בשני מרכיבים אלו?  החמאס איבד את כל מנגנוני השלטון והמינהל שלו; יכולותיו הצבאיות נפגעו: מערך הייצור העצמי של הרקטות הושמד כמעט כולו, מאגרים רבים של אמצעי לחימה ותחמושת הושמדו, מאות לוחמים נהרגו, בכללם כמה בכירים, אבל, ההנהגה המדינית והצבאית שלו לא נפגעה לפי שעה. כמות הרקטות ארוכות הטווח שהיתה בידו התדלדלה, אך ככל הנראה נשארה בידיו כמות גדולה של קסמים מתוצרת עצמית. כלומר, אם המבצע יסתיים בקרוב, ולא יתרחב, תישאר לחמאס יכולת שיגור רקטות לא קטנה. מה עשוי למנוע ממנו לשגרם בעתיד הנראה לעין? לדעתי, בעיקר ההרתעה הישראלית והרצון להשתקם, אזרחית וצבאית.

 וכאן השאלה הגדולה והכי קריטית והיא – האם החמאס יוכל להחדיר רקטות לרצועה על מנת לשקם עצמו ולרכוש רקטות בעלות טווח ארוך שתגענה לגוש דן? אין צל של ספק כי זה יהיה האינטרס העליון שלו, כמו גם של איראן, שכבר עכשיו מכינה כמויות גדולות של טילים ואמצעים אחרים על מנת להבריחם לרצועה. בהקשר זה יש הבדל תהומי בין חיזבאללה לחמאס. החלטת מועצת הביטחון 1701, שהביאה לסיום מלחמת לבנון השנייה, אסרה הברחת נשק לחיזבאללה. אבל, זו היתה בדיחה. לא ישראל ולא אף גורם אחר היה יכול לעצור את הברחת הנשק מסוריה ללבנון, לאורך גבול הררי של מאות קילומטרים.

המצב שונה בגבול שבין רצועת עזה למצרים, לאורך הציר המכונה "פילדלפי", שתחתיו עוברות המנהרות מהעיר רפיח המצרית לעיר רפיח הפלסטינית שבתוך רצועת עזה. זהו ציר שאורכו כמה ק"מ בלבד, כאשר למצרים אמור להיות לכאורה אינטרס מובהק למנוע הברחות משטחה לחמאס שבעזה, וגם יכולת לממש אותו.

 לישראל יש אינטרס עליון למנוע הברחות. הבעייה מבחינתה, לדעתי, היא כפולה: ראשית, מצרים היא מדינה ריבונית וספק רב אם ניתן יהיה להביאה לכך שתהיה לה מחוייבות מלאה למנוע בכל האמצעים בניית מנהרות חדשות (במקום אלו שהושמדו על ידינו) והברחות הנשק משטחה. ניסיון העבר עימה בסוגיה זאת הוא עגום. שנית, הכנסת כוחות בינלאומיים עם יכולות וסמכויות, שימנעו באמת הברחות היא לא ריאלית.

לכן, לדעתי, חייבת ישראל לנהוג לפי הכלל: "אם אין אני לי – מי לי." כלומר, להשתלט מיידית על ציר פילדלפי שבצד רפיח הפלסטינית , להרחיב אותו לכיוון מזרח, ובכך ליצור איזור חיץ בין הגבול המצרי לרצועת עזה. זאת תהיה רצועה של no-man's-land תחת משטר פיקוח של ישראל, שתממש בכך את זכותה להגנה עצמית. עד מתי? עד שייכון שלום בינינו לבין הרשות הפלסטינית!

 זה כרוך כנראה בלא מעט בעיות משפטיות ומדיניות, אך כל פתרון אחר, שיסתמך בעיקרו על הבטחות מצריות – לא יהיה אמין, יחמיץ את היעד המצומצם של המבצע, ויבטיח כי "מלחמת עזה השנייה" לא תאחר לבוא. ואז – עם טילי חמאס גם לגוש דן!

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 12.1.09. 

* * *

יוסי גמזו

chapeau לְדֵיוִיד פִּיטֶרְסוֹן,

מוֹשֵל מְדִינַת נְיוּ-יוֹרְק

לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים,

מַמָּש בְּלֵב מַנְהֶטֶן,

בְּצֹמֶת Forty Second Street וּרְחוֹב Avenue Third

קָרְאוּ עֲשֶֹרֶת אַלְפֵי אִיש קְרִיאַת-עִדּוּד לוֹהֶטֶת

(תּוֹךְ הִתְעַלְּמוּת מִקֹּר וּמֵהֶפְסֵד בַּ-revenue

שֶל עִסְקֵיהֶם הַמֻּשְבָּתִים) לְצִדְקָתָהּ שֶל אֶרֶץ

קְטַנָּה, שֶחֵרֶף שֶצֶף הַשְמָצוֹת צְבוּעֵי עוֹלָם

הוֹלֶמֶת בְּרוֹצְחֵי בָּנֶיהָ בְּעָמְדָּהּ בַּפֶּרֶץ

וּמַכְנִיסָה סוֹפְסוֹף לְמִתְנַכְּלֶיהָ כִּגְמוּלָם.

הָיָה שָם גַּם מוֹשֵל הַסְּטֵיט, עִוֵּר אַךְ פְּקוּחַ-דַּעַת

שֶחָש, בְּבִקּוּרוֹ הָאַחֲרוֹן בְּאֶרֶץ זוֹ

מָה הֵם מַטְּחֵי קָאסָאם וּגְרָאד, אוֹתָם גִּנָּה בְּלַהַט

אַף כִּי אֵינֶנּוּ יְהוּדִי אֲבָל בִּשְֹמֹאל-חָזוֹ

פּוֹעֵם לִבּוֹ שֶל אִיש-מַצְפּוּן שָחֹר, מוּדָע לְסֵבֶל

עַמּוֹ, שֶכְּמוֹ עַמֵּנוּ הוּא קָרְבָּן לְגִזְעָנוּת

אַף בְּיָמֵינוּ אֵלֶּה בָּם כֻּלָּם עוֹסְקִים בְּאֵבֶל        

יוֹשְבֶיהָ הַצִּיבִילִיִּים שֶל עַזָּה וּבִגְנוּת

תְּגוּבַת הַמֻּתְקָפִים שְמוֹנֶה שָנִים (שֶאִיש מֵאֵלֶּה

הַנִּזְעָקִים עַל עֲנִישַת מִתְנַכְּלֵיהֶם כַּיּוֹם

אַף פַּעַם לֹא מָחָה עַל נִרְצָחֵינוּ, הַס וָאֵלֶם,

דַּם אֶזְרָחֵינוּ-אָנוּ הוּא הֶפְקֵר, מָה שֶאָיֹם

הוּא רַק דָּמָם שֶל אֵלֶּה, מְאַבְּדֵי-עַמָּם-לָדַעַת

הַמַּמְטִירִים בְּצִינִיּוּת טִילִים מִתּוֹךְ בֵּיתָם

שֶל בְּנֵי-עֲרֻבָּתָם הָאֻמְלָלִים, חַסְרֵי-הַסַּעַד       

שֶמּוֹשְלֵיהֶם הֵם אוֹיְבֵיהֶם הֲכִי מָרִים). כְּשֶתַּם

נְאוּם אוֹתוֹ צַדִּיק מִלּ"ו, נִשְמַע בְּלִי חַיִץ

קוֹלוֹ שֶל יְהוּדִי שֶסַּח: "מוּזָר, אֵיךְ לְפָרֵש

עִוֵּר זֶה הַמֵּיטִיב לִרְאוֹת מִכָּל פְּקוּחֵי-הָעַיִן?"

עָנָה רֵעוֹ: "הָאִיש עִוֵּר

אַךְ הָעוֹלָם חֵרֵש..."

* * *

ברכות ליוצרי הסרט "ואלס עם באשיר"

על זכייתם בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר

אני מקווה שאתם יודעים שהצלחתכם נובעת מכך שהפקתם סרט אנטי ישראלי שמבוסס על העלאה מחדש של טבח סאברה ושתילה שבו ערבים (נוצרים לבנוניים) רצחו ערבים (פלסטינים ומוסלמים לבנוניים) שרצחו ערבים (נוצרים לבנוניים, כולל את נשיא לבנון הנוצרי), וכי העיתוי של מתן הפרס היה ממש מושלם לנוכח תמונות הזוועה המופצות ברשתות הטלוויזיה ברחבי העולם בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" של הצבא הישראלי ברצועת עזה.

זו הסיבה שקיבלתם את הפרס!

זו הסיבה שקיבלתם את הפרס!

זו הסיבה שקיבלתם את הפרס!

אם הייתם עושים סרט אנימציה על כיפה אדומה או על מלחמת יום כיפור – איש לא היה מתעניין בכם ומעניק לכם פרסים!

ישראל היא אולי המדינה היחידה בעולם שגאה וצוהלת [התקבלה אצל פולמן גם שיחת ברכה בטלפון מנשיא המדינה ישראל!] – על הישגיהם של אזרחים המשתינים עליה ומוציאים דיבתה רעה בעולם כדי לשמח את כל שונאיה ולתת בידי אויביה נשק תעמולתי נגדה!

אהוד בן עזר

ציטוט: פולמן אמנם לא התייחס בדבריו ישירות ללחימה המתרחשת בימים אלה בדרום, אך מאחורי הקלעים של הטקס, לאחר שקיבל לידיו את פרס גלובוס הזהב שמעניק תא הכתבים הזרים של הוליווד, ציין לפני המצלמות כי "למרבה הצער, הסרט הזה תמיד רלוונטי. יש בו הצהרה מרכזית אחת, אנטי מלחמתית, שרלוונטית עכשיו ושלמרבה הצער היתה רלוונטית גם לפני שנתיים, בזמן שעבדנו על הסרט." עם זאת הוסיף כי הוא עצמו נשאר "מאוד אופטימי, אחרת לא הייתי עושה את הסרט הזה."

הארץ און-ליין, 13.1.09

* * *

מכובדי,

הידד, סרט על הטבח בסברה ושתילה ("ואלס עם באשיר") זוכה בפרסים. צריך להגדיל את תקציבי הקולנוע בישראל כדי להרבות סרטים על מעשי טבח כביכול של ישראלים, למה לא דיר יאסין, חירבת חיזעה, טנטורה, לוד ורמלה, יפו, הקאסטל ועוד כיוצא באלו? אז מה אם הטבח בסברה ושתילה ביצעו במקרה או שלא במקרה ערבים ולא יהודים? אנו לא נחמיץ שום הזדמנות להלקאה עצמית ונאמץ בחום כל עלילת דם נגדנו. אז מה הפלא שאנו אהודים כל כך בעולם, ושנגד הקצינים שלנו, מכל אנשי הצבא בעולם, מוצאים צווי מעצר בחו"ל? אולי יש רופאי נפש היכולים להסביר תופעה חולנית זו? 

משה כהן

ירושלים

* * *

אחוזת דג'אני

הערת המחבר המצורפת למהדורה השישית:

"לקראת המהדורה השישית של אחוזת דג'אני, ברצוני להדגיש כי בניגוד למשתמע מהקדמתו של המביא לבית הדפוס ובניגוד לרושם העלול להיווצר בעיני הקוראים, אחוזת דג'אני היא יצירה בדיונית לחלוטין.

אמנם, הפרטים הביוגראפיים המרכיבים את דמותו של הגיבור היהודי הם נאמנים במידה רבה לאמת ההיסטורית...

אולם עיצוב אישיותו והתכונות המיוחסות לו באחוזת דג'אני, כמו גם עיצוב דמות אשתו ודמויות גיסיו, יחסיו עם שאר הדמויות, ובכלל זה עצם המפגש שלו עם משפחת דג'אני – הם כולם פרי דמיוני ולא היו ולא נבראו.

מעבר לכך, דמותו של צאלח היא פיקטיבית לגמרי, ומכאן שכל מערכת היחסים של קלווריסקי עם ילד פלסטיני רואה עתידות היא בידיונית לחלוטין. הספר כלל לא מתבסס על יומנים של הדמויות השמורים בארכיון הציוני בירושלים, וככל הידוע יומן פרטי של קלווריסקי לא נכתב מעולם.

בניגוד למשתמע מן הספר – קלווריסקי היה הראשון להציע פיצוי כספי לאריסים המנושלים ונכון שהיה בין המקדימים להכיר בקיומה של התנועה הערבית.

קיצורו של דבר אחוזת דג'אני אינה בשום פנים ואופן מסמך היסטורי אלא יצירה ספרותית וככזו אני מבקש מן הקוראים לקוראה."

אלון חילו (הפעם ללא כחל ושרק)

* * *

שולה וידריך: הכזבים של אלון חילו

לוּ אלון חילו היה מגדיר זאת כך במהדורה הראשונה, אז היינו נותרים עם עוד סיפור שהרי "מיטב הסיפור כזבו."

אך אלון חילו היטעה את ציבור הקוראים בכך שהצהיר מפורשות שבתהליך כתיבת הרומן נעזר במכתבים ויומנים שנשמרו בארכיון הציוני.

הייתי מסתפקת בזאת. אך תגובות הקוראים למשמע ההצהרה החדשה שוות התייחסות.

רובם המומים וחלקם מאוכזבים שלא כך היה. מעטים חשו בתרמית ולא העזו לשאול ורק אחד טען שחילו עשה עוול לדמותו של קלווריסקי, הלוטש עיניו אל האחוזה, והוא מעוות את אירועי התקופה ואת זכות קיומנו לחיות בארץ הזאת.

ברצוני לציין רק שלושה כזבים עיקריים:

חילו משתמש במונח ילד פלסטיני בספר המתאר את תקופת העלייה הראשונה. מושג שעוד לא נולד אז. לא היה עם פלסטיני ולא מדינה פלסטינית.

הוא מתאר את יופייה של הארץ בשנת 1896 עם מישוריים פוריים ואגמים קטנים המנקדים את החורש... בעוד שעולי רגל ומסיירים השאירו זיכרונות על גבעות חשופות וצמחייה דלה.

ולדעתי, רומן סוער של עסקן ציוני בולט עם אישה ערבייה נשואה ואם לבן מעורר תהייה מה היה עולה בגורלה על ידי בני עמה.

ולסיכום, ציטוט הנבואה של הילד הערבי צאלח שהיא המוטו של הספר – "במלחמה הגדולה יקומו היהודים ויחריבו את האחוזה ולעתיד לבוא יבנו על אדמותיה מגדלים שלושה, גבוהים עד מאוד, ראשיהם בשמיים, מגדל אחד צורתו מרובע, מגדל שני צורתו משולש, מגדל שלישי צורתו עיגול. המגדלים עשויים זכוכיות לכל אורכם."

הספר זכה לשבחים, הביקורת היללה וציינה שהוא שופך אור על שורשי הסכסוך הערבי יהודי!

לידיעתכם –

מרכז עזריאלי הינו פרויקט מסחרי של חנויות, מסעדות ומשרדים שהוקם לאחר תחרות בינלאומית שערכה עיריית תל אביב בראשית שנות ה-90.

המגדל המרובע בן 41 קומות מעל הקרקע, המגדל המשולש 45 קומות והמגדל העגול 58 קומות.

עורך התוכנית: א. יסקי – י. סיון אדריכלים, א. עטייה אדריכל הקונספט, ד. עזריאלי מתכנן קונספט המסחר.

המגדלים הוקמו על שטח מתחם התברואה העירוני ששימש כמגרש חנייה של מכוניות הזבל.

בתחילת המאה היה שטח זה חלק משדות המושבה החקלאית הטמפלרית שׂרונה.

* * *

דורי טובים

הערות לסיפורה של אילה יפתח ולבה

"מפת הדרכים של תל אביב" [גיליון 409]

העיר תל אביב נולדה לפני קום המדינה וכמו כן גם אנכי, והוריי, שהיו ציונים מלאי חלומות לעתיד, קראו לי  דורי כאומרים – דור שלי לעתיד... ולאחי קראו יגאל שכן האמינו שהגאולה תבוא ותהיה לנו מדינה.

אילה מספרת על בתים בני שלש קומות שהיו להם בלקונים או גזוזטראות או מרפסות... אז אני, מאז שפקחתי את עיניי, זוכר את רחוב אלנבי ממעוף ציפור שכן משפחתי גרה בקומה השלישית של בית הוריי שאותו בנו בשנת 1925 ברחוב אלנבי 11, מהלך שתי דקות משפת הים, אליו היינו יוצאים כל בוקר לטבול במים מלוחים: "כי זה בריא."

הפרטים שאילה מספרת מוכרים לי היטב ועם קריאת סיפורה עברה בי צמרמורת, השנים והזמן והמקום בו אני חי כיום (קנדה המושלגת) היו כלא היו, ואני שוב בשוק הכרמל או ברחוב שינקין או בנקניקיה "אס" לאכול סנדויץ' עם "נקניק תה" שעוביו היה שני מילימטר והיה טעים יותר כשהיה מלווה בכוס תה.

ואיך אשכח את העיוור שהיה מוסד לאומי, וסבתא היתה נותנת לי חצי מיל לשים לו בקופסת הפח עד שיצאו שמועות שהוא בעצם לא עיוור ובכלל עשיר גדול שיש לו כמה בתים. סקנדל ממש... היה לו קול צרוד והמנדולינה שלו בכלל לא היתה מכוונת ואני מצטער שאף פעם לא נעצרתי לשמוע שיר שלם מההתחלה עד הסוף, אבל לבטח אני שומע את קולו ומבקש ממנו סליחה אם האמנתי לשמועות, אחרי הכול הוא שלימד אותי לעזור לעני.

יותר לא ארבה במילים כי מה שיש לי להגיד נאמר  ב"מפת הדרכים של תל אביב". גורלו של הבית ברחוב אלנבי 11 היה די עלוב שכן הוא עבר ידיים והוזנח עד כי הועמד להריסה אלא שברגע האחרון נחרץ לו גורל חדש והוא הוגדר כבית היסטורי, נמכר למשקיעי הון, אשר עומדים לשחזרו להדרו והוא נקרא "בית עמנואל טובים" לשמחתי הרבה.

פרנקוויל, אונטריו

קנדה

* * *

פרק שני מהרומאן החדש של נגה מרון

אישה בגילהּ

 בהפסקה, לאחר שנדמו מחיאות הכפיים, אנשים קמים ממקומותיהם והקהל זורם החוצה.

 דפנה קמה ומושכת בשרוולו של בעלה, "גילי, בוא נתאוורר קצת. נצא לפואיֶה. נפגוש אנשים. לא בריא לשבת כך בלי תנועה כל כך הרבה שעות."

אך הוא נאחז במשענות כיסאו, כאילו היא עלולה להוציא אותו בכוח.

"צריך למתוח קצת את הרגליים," היא מנסה להפציר.

"הרגליים שלי כבר מספיק מתוחות," הוא נצמד למושב, אינו מוכן לזוז. "גם לא מעניין אותי לראות ולהיראות."

"איך שאתה רוצה. אני יוצאת לשירותים. עוד מעט אני חוזרת."

היא יוצאת בלעדיו. קצת לא נעים להסתובב לבד, אבל אסור להיכנע לשטויות שלו. היא פוגשת מכרים, זוגות-זוגות, רובם צועדים שלובי זרוע, מטיילים באכסדרה. "אהלן, מה נשמע?" קונצרט לא רגיל הפעם, ועומדים לפטפט דקה או שתיים. "ומה עם יגאל? הוא לא בא היום? לא מרגיש טוב או משהו?" והיא עונה: "יגאל מאה אחוז! רק שהעדיף להישאר באולם. לקרוא בעיון את התכנייה."

אישה שפניה מוּכָּרים צועדת לקראתה. מה שמה, לעזאזל?! עומד לי ממש על קצה הלשון! היא נבוכה. גם האחרת מביטה בה בהיסוס, חוששת לגשת. אבל דפנה אסרטיבית. "היי! אני דפנה ארדשטיין!" היא מתקרבת ומציגה את עצמה, מצביעה על מצחה בחיוך קליל. "אבל הראש שלי כבר לא מה שהיה!"

"אוי, דפנה'לה! גם שלך?!" האישה פורסת לקראתה את זרועותיה. "אני גאולה, גאולה פרנקו!" היא קוראת בעיניים נוצצות. השתיים למדו יחד בירושלים, עד שנפרדו דרכיהן והקשר נותק. "לאן נעלמת?! לונג טיים נו סי!" בוחנות בעיון זו את פניה של זו, ודפנה מקווה שהמייק-אפ המשובח שעל פניה מכסה את הכתמים ואת חריצי הגיל. עד שבין חיבוק לנשיקה היא מבחינה במכשיר שמיעה זעיר חבוי מאחורי עגיל באוזנה של גאולה – ונרגעת.

"את מי מהבנות את פוגשת, גאולה?"

"רק את כרמלה, לפעמים. הרי גם בעלה חבר 'אגד', כמו אבנר שלי."

"הוי, כרמלה! פעם היא היתה חתיכה הורסת! איך היא עכשיו?"

"הורסת, אולי. לפחות את בעלה היא הורסת," גאולה צוחקת ברשעות: "כשכרמלה מגישה קפה לשולחן, הכלים מרקדים בין כפות ידיה כמו קסטנייטות," ומוסיפה באנחה: "ככה זה. כולנו ככה. נשחקים, אין מה לעשות, אבל האלטרנטיבה גרועה יותר..."

"בחייך, גאולה, מה התבוסתנות הזאת? כבר שכחת שלגיל שלנו יש המון מעלות!?" דפנה משתדלת להעלות חיוך על השפתיים שאודם בוהק מדגיש את חריציהן. "תראי איזה כיף לנו! בכל יום פוגשים חברים חדשים, שומעים בדיחות חדשות – " אמרה והשתתקה באמצע המשפט. הבדיחה השחוקה לא הצחיקה את חברתה, וליבה נחמץ למראה מאמציה להיראות צעירה ונחשקת, כאשר ראתה שפניה התעוותו בחיוך מריר שנמוג כהרף עין.

למה שלא נקבע לנו להיפגש בבית קפה באיזה בוקר? בהחלט, למה לא? דפנה רושמת את מספר הטלפון של גאולה. נזמין אותם אלינו באיזו שבת לפנות ערב. אינה מעזה לשאול מדוע גם היא כאן לבדה. מה עם אבנר? האם הוא חי עדיין? לא ראיתי בעיתון, אם כי בכל בוקר אני עוברת על מודעות האֵבל. אולי כשהיינו בחוץ-לארץ...

"אבנר אוהב רק שירים עבריים. מוזיקה קלאסית הוא לא סובל," גאולה משיבה על השאלה שלא נשאלה. "תארי לעצמך ששָנים היה משתעמם ומתענה, ובא לקונצרטים רק בגללי. כך הוא טוען עכשיו, ואני האמנתי שהצלחתי לחנך אותו ליהנות ממוזיקה טובה. אבל לעת זִקנה הוא החליט פתאום שכבר אין לו סיבה לבוא למעני כי הגיע הזמן להיות, יעני, עצמאי. לעשות מה שמתחשק לו!"

"והוא צודק. בגילנו המופלג כבר מותר לנו!" דפנה מטיפה, ושובל דק של קנאה צהובה מזדחל אל ליבה, מעכיר את העמדת הפנים הצוהלת. הלוואי על יגאל החלטה שכזאת. לו כבר לא מתחשק לעשות דבר. אבל גאולה ממשיכה ומתקצפת: "אבל איך אפשר?! אבנר פשוט מתנוון! רובץ מול הטלוויזיה כל היום! לא רוצה לצאת, לא קורא ספר. בקושי מציץ בכותרות בעיתון! רק תני לו לראות את ערוץ הספורט והוא יהיה מאושר!"

"מה אכפת לך? תני לו! בגילנו הכול מותר. מה שרוצים! העיקר שבן אדם מרגיש טוב עם עצמו!" אומרת דפנה, וגאולה מכריזה בקול רם:

"אני נותנת! בטח שאני נותנת לו!"

חייל וחיילת שחלפו על פניהם נעצרו ועמדו להקשיב, כאילו גונב לאוזנם קטע וידוי מחדר המיטות. "ראית אותם? מה הם חושבים עלינו?" קראה דפנה, "את נותנת לו, והוא נותן לך!" וגאולה ענתה: "הלוואי אמן!" ושתיהן נתקפו בצחוק היסטרי, צחוק מתגלגל עד דמעות, ובין פרצי הצחוק נאנקה גאולה: "די כבר, הפסיקי! אנחנו נראות כמו שתי אידיוטיות! כולם מסתכלים!" ודפנה השיבה: "צחוק טוב לבריאות! כתבו על זה בעיתון!" וגאולה אמרה: "השחור כבר נוזל לי על כל הפרצוף!" ומחתה את פניה בטישיו ששלפה מהארנק. "אז מה נתת לו?" המשיכה דפנה שהצחוק היטיב עימה. וגאולה המשיכה ללהג: "אז פשוט קניתי עוד טלוויזיה, ועכשיו הוא יכול לראות כמה שירצה. ואני הולכת לקונצרטים לבד! ואת יודעת מה? בכסף שאני חוסכת על הכרטיס שלו אני מזמינה לי טקסי. אין לי שום בעייה לצאת לבד – "

"אני חייבת לחזור אל יגאל," דפנה גורפת את אפה ונפרדת בנשיקה, "היה נחמד לפגוש אותך. נהיה בקשר!" היא מוסיפה, ומתכוונת לכך באמת.

היא זורמת בתוך הקהל השב אל האולם, חותרת אל מקומה הקבוע, עיניה משוטטת לחפש את יגאל, וליבה מחסיר פעימה. כיסאו ריק. היא שולפת את הכרטיס, ניגשת ובודקת שוב את מספרי הכיסאות. המקום נכון, אבל יגאל נעלם ואיננו... אולי הלך לשירותים ותעה בדרך חזרה, היא ממהרת לצאת מן האולם, שועטת במדרגות לעבר שירותי הגברים, ושוב צלצול, מזרז את אחרוני האנשים להיכנס, בעוד רגע מתחילים, וכבר סדרן גברתן מניף את ידו: "גיברת, בקשה ליכנס פנימה! אני סוגר דלת עכשיו!"

"בעלי עדיין לא חזר מהשירותים, תיתן לו להיכנס!" היא מתחננת מבוהלת. "גבר לא גבוה, ג'ינג'י. לא, בעצם קירֵחַ, בחליפה כהה וחולצת תכלת."

והסדרן לא מבטיח דבר. רק מאיץ בה: "גיברת! בקשה! בקשה!" והיא עדיין מהססת. איך ימצא את המקום שלו? הרי הכרטיסים נשארו אצלה... והסדרן קצר רוח, דוחק בה בשפתו העילגת: "בקשה ליכנס, גיברת, אם לא, את מחכה בחוץ, אחר כך לעלות למעלה! עוד רגע מתחילים קונצרט! אני סוגר דלת!" וכבר הוא מגיף מאחוריו את הדלתות הכבדות ודפנה בחוץ, באכסדרה הריקה.

לרגע היא נותרת המומה, ומיד מתעשתת ורצה אל שירותי הגברים. אולי הוא תקוע באחד התאים? היא אינה מעזה להיכנס, אך מצליחה לאתר סדרן צעיר, זה נעתר להפצרותיה ונכנס פנימה. היא עומדת במסדרון ושומעת אותו קורא: "מר יגאל ארדשטיין, יגאל! יגאל ארדשטיין!" וחוזר אליה בתנועה של השתתפות בצער: "הוא לא שם, גברת. בדקתי בכל התאים. תשבי קצת, גברת. יהיה בסדר," הוא נוגע בעדינות בכתפה, מוליך אותה אל כיסא הסדרנים שליד הדלת. "אנשים לא נעלמים סתם. הוא בטח יגיע בעוד רגע." ודפנה צונחת אל הכיסא, אבודה. היא משעינה את ראשה בייאוש אל משקוף הדלת הכבדה, שמאחוריה בוקעים צלילי המוזיקה כאילו לא קרה דבר.

מה אני עושה עכשיו? איפה הוא יכול להיות? אולי לצלצל לילדים? צחי יעזוב הכול ויגיע, אבל הוא אינו עונה. לברק אין מה לצלצל, הוא באיילת השחר, ומשם לא יוכל לעזור. ואולי ישר למשטרה? ריקי, חברתה מילדות, סיפרה לה סיפור נורא על בעלה של מישהי שנעלם בדיוק כך, בתאטרון, ולאחר שעות מצאה אותו המשטרה בנתיבי איילון, צועד ברגל ואינו זוכר מאין ולאן. למה אין ליגאל נייד צמוד? כן. זה מה שצריך לעשות. שתמיד יהיה לו טלפון פתוח, שיהיה אפשר להתקשר אתו בכל עת.

למה הייתי צריכה להשאיר אותו לבדו שם? בשביל לפגוש את גאולה פרנקו? היא מתמלאת רגשות אשמה. אלוהים! עשה שיחזור בריא ושלם ומחר בבוקר אני ניגשת להתייעץ עם מישהו מוסמך שיודע אם יש טיפול שלפחות יעצור את ההידרדרות הזאת, אם לא ירפא...

"אני יכולה לעזור לך, גברתי?" קול עדין של סדרנית צעירה מתערב בשרעפיה.

"בעלי נעלם. כנראה לא מצא את הדרך חזרה מהשירותים... יש לו לפעמים קצת קשיים בזיכרון," בפעם הראשונה היא מוציאה מפיה את המילים הקשות. "אולי תוכלי לעזור לי למצוא אותו?" היא נאחזת בהצעה האדיבה.

"בדקת באולם?"

"הוא לא היה שם."

"אל תדאגי, גברת. בכל ערב יש כאן אנשים שהולכים לאיבוד. בסוף כולם נמצאים. בואי נעלה וניכנס בשקט. תסתכלי שוב מסביב."

מגעה של הסדרנית הצעירה מרגיע לרגע, ודפנה מובלת אל היציע העליון. משם היא משקיפה אל האולם, עיניה מתרוצצות בין השורות, ולפתע פתאום – הנה הוא! יגאל יושב במקומו, והכיסא שלצידו ריק. הכיסא שלי. איך הגיע לכאן? הרי הכרטיסים בארנק שלי. והוא כנראה זכר להגיע למקום הנכון גם ללא הכרטיס. האם הבהלה שלי מוגזמת? אולי אני היא שהולכת ומידרדרת, והוא השפוי?

ראוול. זה הוולס של ראוול, היא מתיישבת בכיסאה ומניחה לכתפיה לשקוע אל המסעד. המוזיקה זורמת תחילה באקורדים שקטים ושלווים, אך השלווה ממנה והלאה. עיניה נעוצות בנקודה הרחוקה, כל מעייניה מרוכזים בדמותו של יגאל, שאין ספק כי הוא יוצא מדעתו מרוב דאגה. הוא לא יכול לראות אותי משם, היא קמה על רגליה, לבלוט בשטח. אולי יישא את עיניו לכאן ויזהה אותי.

"גברת, תואילי לשבת בבקשה!" מישהו מאחוריה טופח קלות על שכמה, והיא צונחת ומתיישבת, רואה ואינה נראית. עיניה נעוצות בבעלה, דמות בודדת בתוך המוני הראשים למטה, ראשו מוטה לאחור וקשה להבחין מרחוק אם עיניו עצומות, אבל הוא חי, ואני טיפשה. לא הבנתי שיצא לשירותים וחזר למקומו מכניסה אחרת... איזה טמטום...

היא מנסה להתרכז במוזיקה, אך אינה מצליחה. גאולה חכמה ממני. היא משאירה את בעלה בבית והולכת לקונצרט לבדה. אומרת שאין לה בעיה... לסבתא שלה שתספר שלא אכפת לה לצאת לבדה. הרי המרירות ממש נוטפת מפיה...

גאולה הייתה הראשונה שנישאה מכל בנות כיתתנו. דווקא היא, התמימה מכולנו. בתולה מבית מסורתי, שאפילו חבר לא היה לה לפני שדודתה הכירה לה את אבנר פרנקו. ופתאום היא מתחתנת, ועם גבר מבוגר ממנה בשתים עשרה שנה! הוקסמה מהמתנות שהיה מביא לה, ואולי גם מן השפם הדק שטיפח מאז שירותו בצבא הבריטי במלחמת העולם, שם גם התרגל לעשן סיגריות אנגליות. הוא היה מצליח להשיג אותן גם בתקופת הצנע, כאשר כל החברים מהכיתה הסתפקו בסיגריות מתוצרת הארץ. חוץ מזה הייתה לו דירה בת שני חדרים וחצי ביד אליהו, וגם מניה ב'אגד'.

לחתונה היא לא הזמינה אותי, אפילו שהיינו חברות הכי טובות. זה משום שבאותם ימים גם אני הייתי תמימה, וחשבתי שחובתי להגיד לה את דעתי על הצעד הנמהר שלה. אמרתי לה שאולי היום אבנר מוצא חן בעיניה, אבל הוא מבוגר מאוד, ויום אחד היא תתעורר ותמצא במיטה שלה בעל זקֵן. היא הסמיקה מרוב כעס, ואמרה שזה לא ענייני ושאני פשוט מקנאה... מאז ועד היום לא דיברנו.

אני לא קינאתי. היה לי אז חבר מהכיתה. אודי. ואפילו לא חלמתי על חתונה. לא יכולתי לשער אז שזמן קצר אחרי מסיבת הסיום גם אני אפגוש גבר מבוגר. לא בשתים עשרה שנה. רק בעשר. ומה שאמרתי לגאולה התקיים בי. גם לי יש בעל זקֵן, כשאני עדיין צעירה ותוססת. ואני אהבתי את יגאל, ולו לא הייתה דירה ולא מניה. ליגאל לא היה דבר חוץ מאימא נפלאה שעזרה לנו לגדל את הילד שפתאום נולד לנו, בלי שום הכנה.

בכל זאת טוב שפגשתי את גאולה. כדאי לחדש את הקשר. דפנה מחטטת בארנק למצוא את מספר הטלפון שרשמה. טוב שיגאל יפגוש מישהו חדש שעדיין לא שמע את סיפוריו הישנים מימי מלחמת השחרור. אולי גם זיכרונו של אבנר כבר בוגד בו פה ושם, ומפני גאולה לא אצטרך להתבייש. זה זוג שמתאים לנו להתחבר אתו עכשיו. אף אחד חוץ מהילדים לא נכנס אלינו כבר חצי שנה אולי. רק פה ושם שכנה שחסרה לה ביצה או כוס סוכר והשליח מהסוּפּר. ופעם בחודש מישהו מוועד הבית. החברים הותיקים שלנו, רובם צעירים מיגאל, נוסעים לטיולים, משחקים ברידג', רוקדים במסיבות. דברים שאנחנו כבר לא מסוגלים לחלום עליהם. אני אזמין אלינו את גאולה ואבנר. יגאל זקוק לחברה, וגם אני צריכה לשמור על עצמי שלא להתנוון על ידו.

היא מציצה בשעון. עוד מעט יסתיים הקונצרט, ובדרך החוצה הוא עלול שוב לתעות. יהיה קל מאוד לאבד אותו בתוך זרם הקהל. מהיציע העליון אפשר להסתלק בלי להפריע לאיש. היא מחליקה מכיסאה ויוצאת לאכסדרה, אל הכניסה הסמוכה ביותר למקום ישיבתו. לא אגיד לו דבר. לא אתייחס למה שקרה. גם לנטע לא אספר. היא מעריצה את אבא שלה, ואין סיבה להזעיק אותה לחזור ארצה בגלל אי-הבנה פעוטה. אחת מני רבות שקורות יום-יום לקשישים בגילנו.

* * *

ראש הממשלה אהוד אולמרט עשה צעד נכון בשיחתו הדחופה עם הנשיא בוש כדי למנוע את הצבעת ארה"ב בעד ההצעה במועצת הביטחון של האו"ם, הצעה שהיתה לא טובה לישראל, אך למרבה הצער השתתפה בהכנתה קונדוליסה רייס, שעמדה להצביע עבורה. צעדו של אולמרט הוכיח את קשריו הטובים עם המימשל היוצא בוואשינגטון, את יכולתו להשפיע ואת תבונתו.

אבל חלק מנוול מן התקשורת שלנו אינו מאמין לו אלא לקונדוליסה, ומכל פינת שידור וקרן רחוב אתם שומעים לגלוג על השקרן אולמרט, וברדיו מגישים לכם את רשימת פליטות הפה והכשלים הקודמים שלו – שהרי הוא מושחת ואפשר לזרוק עליו חרא כמה שרוצים!

איזה מנוולים יש בתקשורת! חרא בלחייאתְכּוֹם! שידבַּק בלחייכם החרא שאתם זורקים על אהוד אולמרט!

אהוד בן עזר

* * *

אורי הייטנר / 3 הערות

1. השוואה נואלת

תגובה למכתבו של ד"ר דוד סנש "הילדה מג'בליה, הנערה מאביבים", "הארץ" 11.1

התמונה ההיסטורית המפורסמת של החייל הנושא על כפיו נערה, היא לא מאביבים, אלא מהטבח בביה"ס במעלות (מאי 1974). הנערה היא אחותו של החייל.

ההשוואה שעורך ד"ר סנש בין התמונה הזאת לתמונת הילדה מג'באליה ובין שני האירועים נואלת ומרושעת. הטבח במעלות היה אחד ממעשי הטרור הנוראים ביותר בתולדות המדינה – רצח בכוונה תחילה של 22 ילדים. הרוצחים השתלטו על בית ספר, חטפו ילדים כבני ערובה, ומילכדו את הכיתה.

בג'באליה, טרוריסטים ירו מתוך בית ספר אש מרגמות מכוונת לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית. זהו פשע מלחמה כפול – גם ירי מכוון על אזרחים, וגם ירי מתוך בית ספר. צה"ל השיב אש למקור הירי, כדי לשתק את המרגמה ולהרוג את חוליית הטרור. מאותו ירי נהרגו ילדים. זה נורא. אך מי שירו מתוך בית הספר ומי ששלחו אותם, הם האשמים בתוצאות האירוע.

יש מקום לדיון האם ראוי היה להסתכן בהרג אזרחים וילדים כדי לשתק את עמדת הטרור, או להסתכן בהרוגים בצד שלנו כתוצאה מהמשך הירי באותה עמדה, ולהימנע מן ההרג ההמוני. יש מקום לשאלה האם ניתן היה למצוא דרך תגובה מדוייקת יותר, שתמנע את הרג האזרחים.

אך להשוות בין האירוע הזה לטבח במעלות, או לרצח הילדים באביבים?! ד"ר סנש ראוי לבוז על ההשוואה הנואלת הזו.

2. מה היה קורה אילו

אילו בנימין נתניהו היה ראש ממשלת ימין והיה מוציא את צה"ל למבצע "עופרת יצוקה", בדיוק לאותו מבצע, מה היה קורה במדינה?

הארץ היתה סוערת. התקשורת היתה מכסחת. כיכר רבין היתה גולשת מרבבות המפגינים.

ומי היו שלושת הנואמים הראשיים?

אהוד אולמרט, אהוד ברק וציפי לבני.

3. שבפעם הבאה יתייעצו איתי

אהוד, שלום!

הרעיון שלך, שבפעם הבאה יתייעצו איתי בנוגע להחלטות האסטרטגיות והטקטיות של המלחמה [גיליון 409], מוצא חן בעיניי מאוד. האם תוכל לקדם את היוזמה הברוכה?

אורי הייטנר

* * *

יוסי אחימאיר / שתי רשימות

א. דין הנייה כדין סדאם

הבה נשים את הדברים היישר על השולחן: כל עוד אנו שומעים בחדשות את המשפט "רקטות נפלו הבוקר ב(מלא את החסר)" – פירוש הדבר שמבצע "עופרת יצוקה" טרם השיג את יעדו העיקרי. נזכור: הלחימה פרצה בעקבות שמונה שנים של ירי טילים ופצצות לעבר יישובי עוטף עזה ובמיוחד שדרות הסמוכה קילומטר אחד לגבול הרצועה.

למרות זאת, תעמולת האוייב שידרה כל הזמן כי הירי הוא "כנקמה על", או כ"תגובה על". מנגד הסברת ישראל נרדמה בשמירה. אולי משום ששדרות ובנותיה היו רחוקות מליבם של ראשי המדינה הספונים במשרדיהם בירושלים. העולם קלט את המסר החמאסי, ולא קם להפגין על הרג אזרחים ישראלים על לא עוול בכפם. על אחת כמה וכמה בלט האבסורד הזה, עיוות זה של המציאות, לאחר נסיגת ישראל מתחומי הרצועה ועקירת היישובים העבריים.

מזה שבועיים ויותר נמשך ירי הרקטות הרצוף בעוד כוחות צה"ל פועלים בתוככי הרצועה. הדבר מלמד כי עד כה טרם למד החמאס את לקח "עופרת יצוקה". עד כה טרם נשמע קול אחד מתוך הרצועה היוצא נגד שלטון הטרור שהשתלט על מיליון וחצי ערבים (וישראלי אחד – גלעד שליט), הפכם לבני ערובה בידיו, המיט עליהם מוות, הרס וחורבן. מיליון וחצי תושבים הממוסגרים בשטח הלחימה, שהעלו "דמוקרטית" את שלטון החמאס, משלמים על כך מחיר כבד ביותר.

נכון לעכשיו הממשלה עומדת היטב בלחצים הבינלאומים והפנימיים. אולי משום שמאחורי הקלעים הדיפלומטיים יש מי שמעודד את ישראל לסיים את המלאכה שבה החלה לפני למעלה משבועיים, ובאיחור של חודשים ושנים. אפשר להיות סמוך ובטוח שלא בארה"ב ולא בכמה ממדינות אירופה, עם כל גילויי האנטישמיות כלפינו והחמלה המאוסה כלפי השלטון הרצחני בעזה, יצטערו אם שלטון החמאס ירוסק ובכך יושם קץ לשלוחה המסוכנת הזאת של איראן בגבול ישראל ומצרים. נראה שבירושלים יודעים משהו על עמדה נסתרת זו.

עם זאת, גורם הזמן הוא עתה קריטי יותר מאשר בימיה הראשונים של הלחימה. מכבש הלחץ הצבאי צריך להיות השבוע מכביד יותר, כדי שהשיגורים יילכו ויפחתו, כדי שחלילה וחס לא יתרחש אסון כבד באחד מיישובי ישראל הסופגים בסבלנות (בינתיים) את הטילים. בנוסף, הן בעוד כשבוע נעמוד מול מימשל חדש בוושינגטון שעלול למנוע מאיתנו את הנצחון המוחלט.

המשך יכולת הירי על מערב הנגב פירושה, כאמור, שמלחמת "עופרת יצוקה" עדיין לא השיגה את יעדה. אבל לא רק סיום הירי יסמן את הניצחון המיוחל. גם חיסולם של כמה מנושאי השמות המוכרים לכל אזרח בישראל ובראשם איסמאעיל הנייה. במשך כל תקופת רודנותו התגרה הלה בעם ישראל, איים עלינו ברוב שחץ, איפשר את הירי ללא הבחנה, ועשה שפטים באלה מבני עמו שלא הסכינו עם השלטון החמאסי בעזה. עתה יהיה עליו לשלם את המחיר.

 המודיעין שלנו לבטח יודע היכן מסתתרים טרוריסט זה וחבר מרעיו, עושי דברו של השלטון האנטישמי בטהראן. מי אינו זוכר את תמונת לכידתו של סדאם חוסיין בידי חיילי צבא ארה"ב. זהו המחזה שאנו מייחלים לראותו בעזה: חיילי צה"ל שולפים מתוך אחד הבונקרים איש מזוקן ומסוכן, האחראי יותר מכל לפרוץ המלחמה הזאת, אותה מנהל צה"ל ביעילות, באחריות, בזהירות ומתוך שליחות.

ב. צאתך לשלום, ג'ורג' בוש

שלום לך ג'ורג' בוש.

צאתך לשלום מן הבית הלבן אל חוותך בטקסאס. עול כבד יוסר בשבוע הבא מעל שכמך. אתה בוודאי נושם לרווחה. אינך עוד אחראי לשלום העולם ולשלום אומתך הגדולה. אינך עוד האיש החזק בעולם. השדה היחיד שבו תתמודד מעתה הוא שדה הגולף.

לעולם ישאר התואר שאין נכבד ממנו, "נשיא", צמוד לשמך, אבל לכל ברור כי  אתה נשיא-לשעבר. בדיוק כמו אביך, שכיהן רק ארבע שנים ועשה לנו צרות צרורות. אתה, לעומתו, נחשבת לידיד. ידיד אמת. יש אומרים: גדול ידידי ישראל מבין נשיאי ארה"ב. אינני בטוח בכך, אבל בהחלט היית ידיד וגילית הבנה לעמדותינו.

אבל הבה נזכור: לא היו לך בעיות עם ראשי הממשלה בישראל שמולם ניצבת. הסיבה היא פשוטה: הם עשו לך את העבודה. הם אימצו בקלי קלות את הרעיון שלך בדבר "חזון שתי המדינות", ערבית-פלשתינית וישראלית-יהודית, ואף הרחיקו לכת ממך. הם דיברו על נסיגה לקווי 67, ואריק שרון אפילו התנדב לבצע זאת ברצועת עזה, עם הנסיגה החד-צדדית שאת פירותיה הבאושים אנו אוכלים כיום, במלחמה מול הטרור החמאסי. תאר לך, הם דיברו ומדברים על חלוקת ירושלים ועל ירידה מן הגולן.

אתה בוודאי התפלאת על כך בסתר ליבך, אבל לא טרחת לעצור בעדם. אמרת בוודאי לעצמך: אם הישראלים "מתנדבים" למסור הכול – מי אני כי אתערב ואמנע זאת מהם? שמחת על הגדרתך כנשיא הידידותי ביותר לישראל. רכשת לעצמך תואר זה בזיל הזול. שרון ואולמרט עזרו לך בכך, כששילמו על הידידות הזאת במטבע ישראלי, בוויתורים מרחיקי-לכת (חלקם בפועל, חלקם במלל) ישראליים.

אין ספק בדבר אחד: ידידותך הכנה לישראל עלתה על זו של אביך. ג'ורג' בוש האב, שזכה השבוע שנושאת-מטוסים חדשה נושאת את שמו, ניסה לכופף את ישראל, אך מולו עמד ראש ממשלה שהיה "כסלע איתן". הוא לא מיהר לעשיית ויתורים שמסכנים את עתיד ישראל. הוא עמד היטב בלחצים הגסים שהפעיל עליו אביך, ויחד עם זאת ידע לשתף פעולה עם הנשיא של המעצמה הגדולה במלחמת המפרץ ובוועידת מדריד. הוא שמר על ההתיישבות ועמד על משמר האינטרסים של ארצו.

מאז יצחק שמיר – אין לנו עוד ראשי ממשלה מן הזן, שבאמריקה באמת מעריכים ומוקירים.

אתה עוזב כאשר מלחמת "עופרת יצוקה" עודנה מתנהלת ברצועת הטרור. לך מעולם לא היו ספקות איך יש להתנהל מול גורמי הטרור, בוודאי לא לאחר שטעמתם אתה ובני עמך את הנורא שבפשעי הטרור האיסלאמי-פונדמנטליסטי – פיצוץ מגדלי התאומים בניו-יורק, הפגיעה בפנטאגון ורצח 3,000 אמריקאים, וזאת בפתח כהונתך בת שמונה השנים.

פעלת בנחישות בעיראק, המרוחקת אלפי קילומטרים מגבולות ארצך, והפלת את השלטון הרודני של סדאם חוסין. בדומה-משהו, אנחנו פועלים לאחר שמונה שנים ואלפי רקטות, כי השלטון אצלנו גמגם והסס כל אותה תקופה ארוכה. גם הפעולה הנוכחית, שאתה בוודאי מברך עליה, מתנהלת בהיסוס-מה, בזהירות, כאשר היעד הסופי אינו ברור. ואתה בוודאי שואל בסתר לבך: האם לא ברור להם למנהיגי ישראל הנוכחיים, שיש לשים קץ לשלטון "סדאם" שלהם, הלא הוא איסמאעיל הנייה הרודן החמאסי?

בשנים האחרונות, אדוני הנשיא,  למדת להכיר את אהוד אולמרט "שלנו". נפגשתם לעיתים מזומנות, התחבקתם והסתודדתם לעיתים מזומנות. הוא הולך הביתה כמה ימים אחריך. כלום באמת חשבת שהיכרת אותו, שראית בו מנהיג אמין ושקול? בימים האחרונים קיבלת את התשובה, כאשר הלה חשף פרטים משיחה שלו עימך.

אני מבין את הצורך שלכם, המימשל האמריקני, להכחיש כאילו הלחץ שלו עליך, ובעקבותיו הלחץ שלך על קונדי, הביא את שרת החוץ שלך, לשנות הצבעת ארה"ב באו"ם. שהרי גם אם אמת דיבר אולמרט, אסור היה לו להתפאר בכך, ולפגוע ביחסי ארה"ב-ישראל.

אתה יודע, יהיו אצלנו בחירות בקרוב, למרות "עופרת יצוקה". מפלגתו של אולמרט תלך בעקבותיהן לאופוזיציה. הליכוד קרוב לוודאי יעלה לשלטון בישראל, עם נתניהו כראש ממשלה. כבר לא תהיה לכם הזדמנות לעבוד ביחד. אבל אני מקווה כי למרות שעל פניו הצמד אובאמה-נתניהו עלול לעלות מיידית על מסלול של התנגשות, הם ימצאו ביניהם הבנה שתבסס היטב את יחסי שתי מדינותינו ותעמידם על בסיס כנה ואמיתי, ללא ה"שטיקים" של חברך אולמרט.

אז צאתך לשלום ג'ורג' בוש, הנשיא בוש, וד"ש לרעייתך המקסימה, לורה.   

* * *

רות ירדני כץ

א. טיסה בטוחה

טילפנתי לחברת נסיעות וביקשתי לטוס בחברה שנקראת "טיסה בטוחה" כי נודע לי שיש להם מטוסים מיוחדים ומהירים שמגיעים לכל מקום בעולם.

"שלום," בירכה אותי סוכנת נסיעות, "איך אפשר לעזור לך?"

 "אני רוצה להגיע לג'נבה עוד היום." אמרתי

"אין בעייה גבירתי, איזה מטוס את רוצה?"

"הכי מהיר," השבתי.

"אין בעייה גבירתי. אפשר לדעת למה את כל-כך ממהרת?"

"זכינו בנכד חדש." השבתי כשחיוך גדול על פניי.

"מזל טוב גבירתי, מזל טוב! נכד ראשון?"

"לא. נכד שלישי, אבל נכד ראשון מהבן השני..."

"ואיך קוראים לו?"

"יונתן."

"שם יפה. אני מבינה גבירתי שאת לא יכולה להתאפק ואת מבקשת להגיע היום. אין בעייה גבירתי. מתי את רוצה להיות באוויר?"

"בעוד שעה."

"בסדר. תני לי את כתובתך המדוייקת."

נתתי.

"יש לך גג שהמטוס יכול לנחות עליו?"

"כן." השבתי.

"בסדר גבירתי. המטוס שיגיע אליך במהרה הוא מדגם 993, מהירות טיסתו היא 2500 קילומטר לשעה, זאת אומרת שתוך שעה וחצי תהיי בג'נבה. מה הכתובת של הנכד שלך בג'נבה והאם יש להם גג שאפשר לנחות?"

נתתי את הכתובת ואישרתי שיש גג.

"רשמתי. שם הטייס הוא ברק, ושם הדיילת שתטפל בך הוא רעמה. טיסה נעימה ותודה שבחרת בנו."

המזוודה היתה מוכנה ובתוכה: זעתר, שוקולד למריחה, קפה, צנוברים, זיתים ירוקים דפוקים, צעצועים וכמה בגדים בשבילי. עליתי לגג ותוך שניות נחת מטוס קטן קטן קטן וממנו יצא טייס קטן קטן בשם ברק, ודיילת קטנה קטנה בשם רעמה ובחיוך מאוזן לאוזן קיבלו את פניי בברכות והעלו אותי למטוס. הטייס, שהיה יפה כמו שצריך להיות טייס, הושיב אותי לידו. רעמה הגישה לי כוס שמפניה, המטוס המריא והטייס אמר: "זו פעם ראשונה שסבתא שוכרת מטוס מהיר... אני מבין שנולד לך נכד חדש..."

"נכון," השבתי, והטייס המשיך: "אנחנו רגילים להטיס אנשי עסקים שאין להם זמן ויש להם הרבה כסף. יש לנו לקוח קבוע מיליארדר, שמעדיף לשכור אותנו ולא לרכוש לעצמו מטוס פרטי מפני שאנחנו יותר זולים מלהחזיק מטוס פרטי. ללקוח הזה יש 17 ילדים ועשרות נכדים וכולם מפוזרים בכל העולם. פעם שאלתי אותו אם הוא זוכר את שמות ילדיו ונכדיו והיכן הם גרים? האיש הוציא מכיסו פנקס וקרא לי את כל השמות לפי הסדר מהבת הבכורה עד אחרון הנכדים. לקח לו רבע שעה."

צחקתי.

כבר היינו גבוה גבוה מעל העננים ורעמה הגישה לי ארוחה עם יין אדום ואני מודה שהארוחה היתה טעימה במיוחד אולי בגלל שהייתי מאוד רעבה.

המטוס טס והטייס לא סתם את הפה.

"יש לנו עוד לקוחה שטסה מסביב לעולם. היא כל הזמן בין שמיים לארץ, כמובן עשירה מאוד והיא התעשרה מקניית בניינים ישנים ומתפוררים, משפצת אותם ומוכרת במחיר אסטרונומי. מאות אנשים עובדים בשבילה והיא מנהלת ביד רמה את עסקיה. את צריכה לראות את האישה הזו. היא שמנה, מכוערת, מתלבשת בחוסר טעם מופלא, אבל יש לה ראש. היא חכמה ויודעת בדיוק מתי לקנות, להפוך את הבניין לבניין פאר, ולמכור. לגברת הזאת יש בן אחד נשוי, ולו יש בת. הנכדה שלה היא כל עולמה בסך הכל בת ארבע, והיא כבר ראתה את כל העולם ויש לה את כל העולם... איך קוראים לנכד שלך?"

"יונתן".

"בקיצור יוני."

"לא, יונתן," אמרתי בטון סמכותי. והטייס חייך ואמר: "תראי, תראי שיקראו לו יוני..."

רעמה פתאום קפצה ממקומה והצטרפה לשיחה: "לנכד שלך קוראים יונתן? גם לאחותי לי, קיצור של ליאורה, יש בן בשם יונתן. ליונתן של אחותי יש עיניים יפניות והיא הדביקה לו את השם יונו-סאן והשם תפס את כולם, וכולם קוראים לו יונו-סאן. יונתן של אחותי הולך למעון ואפילו שם קוראים לו יונו-סאן. הוא כזה חמוד, למות. ילד חייכן, טוב לב כזה, וכשהוא מחבק החיבוק שלו מחמם את הלב והנשמה. תשמעו, אבא שלו, שקוראים לו איתמר, מטורף עליו עד כדי כך שאם יונתן יבקש שיוריד לו את הירח הוא יוריד. תשמעי, ההורים של יונתן בן אחותי, מאמינים שהבן שלהם הוא הבן הראשון שנולד מאז ומעולם."

ברק הביט בי ואמר: "בעוד שתי דקות נוחתים. האם הנכד החדש שלך ממתין לך על גג ביתו?"

ב. הלב מתכווץ והעין דומעת

כל חברה פרטית יכולה לשלם לעובדיה שכר על פי ראות עיניה. חברה פרטית עושה כסף, ומשלמת למי שעוזר לה לעשות את הכסף. היא שוכרת את מיטב האנשים בתחום שבו היא פועלת ועל פי כישוריהם היא קובעת את שכרם. אלה כללי המשחק. לדוגמה, מגישי חדשות, מגישי תוכניות אקטואליה, בדרנים כמו צביקה הדר, טל ארז ומפורסמים נוספים מביאים הביתה כל חודש בין 130 ל-150 ועד 200 אלף שקלים כל חודש!!!

 הנה, יעקב אילון ומיקי חיימוביץ מרוויחים כל אחד סכום כזה. לונדון וקירשנבאום 100 אלף שקלים לחודש. גיא זהר בין 80 ל-100 אלף לחודש. דרוקר ושלח בין 60 ל-80 אלף לחודש, והמסכן דני רופ משתכר "רק" בין 30 ל-40 אלף שקלים לחודש וכל זה אחרי שהם הסכימו לקיצוץ במשכורותיהם בין 25 ל-30 אחוזים. משכורות נאות, ואם נעשה הערכה שנתית, הרי שסך הכל העלות היא למעלה ממיליון וחצי שקלים לכל אחד. נניח שמס הכנסה גובה מהם את המכסימום ובכל זאת... בנוסף למשכורתם המכובדת הם גם עושים חאלטורות כמו פרסומת שמכניסה להם עוד כמה עשרות אלפי שקלים. זה בסדר גמור. הם עצמאיים, עובדים בחברות פרטיות וחברה פרטית רשאית לשלם כל סכום אסטרונומי לעובדיה. אלה שמקבלים משכורות כאלה מפוארות ממש לא צריכים להתבייש. מגיע להם ושיהיה להם רק טוב. אני רוצה להאמין שהם תורמים כל חודש מעשר ממשכורתם לילדי חולי סרטן, לילדים אוטסיטים, לילדים במצוקה ולעיוורים.

מי שצריך להתבייש הם המעסיקים הגדולים כמו המדינה, והמעסיקים במיגזרים השונים האחרים.

בתאריך 8 בינואר פירסם עיתון מעריב את טבלת השכר החודשי הממוצע. בואו נבכה ביחד. מי שעובד בתעשייה משכורתו היא 10,500 שקלים ברוטו. עובדי מדינה משתכרים 11,600. בנקים וביטוח 13,100 אנשי חברת החשמל שמובילים את הטבלה משתכרים ב-18,900 אלף שקלים לחודש. מסעדות ומלונות 3,700. חקלאות 5,300 שירותים קיהלתיים 5,400 ומורים 6,200 שקל לחודש. גימלאים אחרי עשרות שנות עבודה מקבלים מביטוח לאומי קיצבה בערך 1,500 שקלים. סטודנטים שחייבים לעבוד כדי לממן את לימודיהם ולשרוד, משתכרים כ-25 שקלים לשעה! מי שקורא את הנתונים האלה מתפוצץ.

אין לי טענות לחברות הפרטיות. יש לי טענות לפערים הבלתי ניתפסים. הייתכן שמורה יתקיים במשכורת כה מעליבה? הייתכן שמורה שמשתכר סכום שבקושי אפשר להתחיל בו את החודש יקדיש את כל כולו להוראה וחינוך? מישהו באמת מאמין שאפשר להעלות את רמת החינוך וההוראה אם השכר שלהם כמעט בתחתית סולם המשכורות?

ואיך מגיב אותו חקלאי שמצליח להביא הביתה 5,300 שקלים בחודש כשהוא שומע שמר אילון מרוויח 150 אלף שקלים בחודש? הרי זו מחצית משכורתו השנתית של החקלאי. תעשו חשבון, 5,300 שקלים בחודש כפול 12 חודשים יוצא 63,600 שקלים בשנה. ואתם יכולים לחשב את משכורתו השנתית של מורה...

 אין לי טענות כלפי החברות הפרטיות. מותר להן לשלם כל סכום שמנהליהן חושבים שמגיע למי שמכניס להם הרבה כסף. אבל בואו נדמיין שמשכורתו של מורה תעלה רק ל-20,000 שקלים לחודש, אז יגיעו למערכת החינוך הטובים שבטובים.

מי שקרא רשימה זו וחושב שיש לו סיבה להגיב, שיגיב.

* * *

האם לבטל חתימה על עיתון "הארץ"?

לכבוד

מר דב אלפון

עורך "הארץ"

13 בינואר 2009

הנדון: ביטול חתימתי על העיתון

בסוף ינואר יסתיים המנוי שלי על "הארץ" ואני מודיעה לך בזה שאינני מחדשת אותו.  לאחר שמצאתם לנכון להדפיס את המאמר של גדעון לוי מאתמול, 12 בינואר, "כשהתותחים ישתתקו", איני  רואה עוד ב"הארץ" עיתון  שאני מעוניינת  להמשיך לחתום עליו.

עלי להדגיש שאני במפורש שייכת לאגףהשמאלי של המפה, ואני מכירה בעובדה  שבמשטר דמוקרטי  זכותו של כל  אדם להביע את דעתו,  ואני גם יודעת שאין  מחייבים איש לקרוא  כל  מאמר שמופיע בעיתון.

 מה שקומם אותי היא ההחלטה של מערכת "הארץ"  לפרסם  את כתב הגינוי  הזה כנגד מה  שגדעון לוי מכנה "מעללי צה"ל"!  כאילו  הכותב נחת כאן מן המאדים ואינו  יודע  ממה נובעת הפגיעה בחפים מפשע.  כאילו אינו יודע  כמה  סבלנות  והתאפקות והתנתקות  נעשתה מצדנו, כמה ניסיונות הידברות נעשו ועדיין נמשכים, בעוד החמאס רק הגביר את התעללותו בנו, עד שגמלה ההחלטה לצאת למבצע שיעקור את הטרור מן השורש.

הבוקר פתחתי את העיתון  בציפייה לשפע של תגובות נזעמות של קוראים  שהזדעזעו כמוני  מן המאמר של אתמול.  אלא  שדווקא היום,  במקום המדור הקבוע  של  "מכתבים למערכת",  הקדשתם  לא פחות משני שלישי עמוד להצעות  הקוראים –suggestions   –  בנושא המכריע העוסק בפורמט החדש של "הארץ"...

אודה לך אם תעביר את הודעתי זו למחלקת המנויים,  שיפסיקו לשלוח לי את העיתון  החל מיום 1 בפברואר 2009.

בכבוד רב,

נגה מרון

אהוד: את מכירה היטב את מאבקי הממושך במגמה הפלסטינית של עיתון "הארץ", גם במדור הספרות, וזה עיתון שהיה ביתי במשך שנים רבות, ואשר בשנים האחרונות אני מוחרם בו הן מהצד הפובליציסטי והן מהצד הספרותי, ובכל זאת אני לא מסכים לצעד שלך, כי אם נחליש את העיתון והוא ייסגר, זו תהיה אבידה נוראה לתרבות העברית ושום עיתון אחר לא ימלא את מקומו.

צריך להיאבק על דמותו של העיתון, להגיב, לא לשתוק, ואני מצפה ליום שבו אני אוכל להכתיב להם תנאים אם ברצוני להתראיין אצלם או לפרסם אצלם את דבריי, אבל בינתיים אני לא מפסיק את המנוי שלי אצלם – גם מפני שאני כבר לא מסוגל לבלות את חירבון הבוקר בלי הדבר הפרוש בין ברכיי אשר נקרא "הארץ".

* * *

בן בן ארי

כל הכבוד לאהוד אולמרט!!!

 אולמרט מוכיח מדי יום, בתקופה קשה זו, עד כמה הוא מצויין בתפקידו כראש ממשלה. כל הכבוד לו!

ובהמשך לדבריי בעיתונך בקשר לציד המכשפות ה"פלילי" עליו כתבתי, תודה לאל, שכבר חלק מההאשמות נגדו סולקו מהדרך, כפי שצפיתי. כן ירבו.

אני זוכר את אולמרט שהתמחה (כמוני, אך מעט לפני הגיעי לשם) במשרדו של שמואל תמיר ז"ל, אלא שאולמרט תמיד אהב פוליטיקה, ואני ממש לא.

* * *

נעמן כהן

א. בין ג'מוס לווינינגר

ד"ר יענקלה ניר נפגע ממני עמוקות. "נפגעתי," הוא כותב, "מהכינוי 'ג'מוס' שנתת לחיים אורון," מפני ש"יש הבדל בין ג'מוס (תאו) לבין ג'ומז (שקמה)." [גיליון 409].

לא ברור לי כלל מדוע מעדיף ד"ר ניר את הכינוי "ג'ומס" (שקמה) על "ג'מוס" (תאו), האם חיים אורון דומה יותר לעץ שקמה? אבל שיהיה כך. בכל מקרה, ד"ר ניר, אינני נוהג לפגוע באף אדם, ומעולם לא המצאתי כינויים לאנשים. על מנת שלא תיפגע, לך ובדוק מהו באמת הכינוי המקורי הנכון של החבר אורון, לצורך זה, יש לשאול ישירות את "פי הסוס" (הג'מוס). ובכן, בראיון שנתן החבר אורון לעיתון "הארץ", הוא מספר, "כי בשכונה ובתנועת הנוער ברמת גן קראו לו, "ג'מוס", כי הוא היה "שחור וגדול", (רק אחר כך שונה הכינוי לג'ומס).

והנה הקישור לראיון עם חיים אורון ג'מוס:

http://themarker.captain.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?more=1&itemNo=943179&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=0

ד"ר ניר, אם נפגעת ממני אני מתנצל בפניך, אבל דומני שאת עלבונך עליך להטיח לא בי, אלא בחברי תנועת "השומר הצעיר", חבריו של אורון, שהמציאו לו את כינויו זה.

בשורה התחתונה דומני שכל הכינויים ה"כאילו" חבריים של אנשי "השומר הצעיר" כגון: "ג'מוס", "ג'ומס", "אבו וילן", וכדומה הם קצת ילדותיים ונלעגים ושייכים לתקופה אחרת.

ב. ג'מוס וברגותי

הקורא רן בשן, גם הוא מעדיף לתת לאורון את הכינוי "ג'ומס" (שקמה) על "ג'מוס" (תאו) אבל הוא מוסיף וכותר לו שירי תהילה. "פגישותיו של אורון עם מרואן ברגותי, אפילו שיהיה ידידו הטוב ביותר," כותב בשן, "אינן מזיקות לאף אחד. זכותו של כל אדם, כאזרח פשוט, וגם כאיש ציבור, להיפגש עם כל אחד, וגם אם הוא אויבנו, שונאנו  ושנוא נפשנו."

ברגותי, לדידו של בשן, הוא "כמו מנדלה," ואפילו כמו "יאסר עראפאת, שהקים ארגון טרור, ולימים ישב עם ראשי מדינתנו ודיבר שלום..." ר"ל...

ובכן, מר רן בשן, הוויכוח אינו על זכות הביקור, אלא על משמעות הביקור. הפגישות עם ברגותי כן מזיקות. הן מזיקות מפני שהן נותנות לגיטימציה לרוצח המונים ולפושע מלחמה.

מעניין אם היית מר בשן, מעיר את אותה הערה, אם אישיות פוליטית כלשהי בארץ היתה נפגשת תדיר עם יגאל עמיר, למשל.

שלושה עשר חודשי מאסר ישב היטלר בכלא "לנדסברג" לאחר כשלון הפוטש בבית הבירה במינכן. "לנדסברג," אמר היטלר, "היתה האוניברסיטה שלי במימון המדינה." בדומה לברגותי, היטלר ישב ברווחה בכלא. קיבל ביקורים מחסידיו, וניהל את מפלגתו. כל מבקריו של היטלר בכלאו נתנו לו לגיטימציה פוליטית. ביקור אסיר בכלא מצד אישיות פוליטית הוא תמיד הבעת תמיכה.

ברגותי הקים ארגון רצח מוסלמי "כתאאב שוהאדת אל אקצא" – ארגון השהידים של מסגד אל אקצה. ברגותי שלח מרצחים לרצוח את מר בשן ומשפחתו ומר בשן נותן לו לגיטימציה הרי ברגותי הוא "מנדלה"...

אהבת יהודי את הבא לרוצחו הינה תופעה ייחודית ליהודים. זהו סינדרום וינינגר.

היטלר אמר שיש רק יהודי אחד שהוא מעריך. היטלר העריך את היהודי אוטו וינינגר.

סִינְדְרוֹם וַינִינְגֶר

וִינָה, 4 אוֹקְטוֹבֶּר, 1903 

אוֹטוֹ שְׁלֹמֹה וַינִינְגֶר

ד"ר לְפִילוֹסוֹפְיָה, בֵּן 24,

יוֹרֶה בְּאֶקְדָחוֹ יָשָׁר אֶל הֶחָזֶה.

שׂוֹנֵא נָשִׁים וִיהוּדִים

(הַיַּהֲדוּת הִיא דָּת נָשִׁית), 

הוּא מִתְנַצֵר לָפּרוֹטֶסְטָנְט.

הַמַּטָּרָה שִׁיחְרוּר עַצְמוֹ 

מִיַּהֲדוּת וְנָשִׁיּוּת.

כְּשְׁהַשִּחְרוּר לֹא בָּא

שִׁחְרֵר אוֹתָם מִמְנוֹ.

הִיטְלָר בִּשְׁעַת סְעֻדַּת צָהֳרַים,

אוֹמֵר כִּי וָיְנִינְגֶר הוּא הַיְּהוּדִי 

הַיחִידִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת קִיּוּם.

בְּרֹב אָצִילוּתוֹ הֵבִין כִּי 

מֵחוֹבָתוֹ לְשַׁחְרֵר אֶת הַגֶּזַע הָאֲרִי 

מְנוֹכְחוּתוֹ הַמַטָמֵאת.

סִינְדְרוֹם וָינִינְגֶר הוּא מְאֵרָה

בָּהּ נוֹפְלִים רַבִּים וְגַם טוֹבִים,

וְלֹא רַק טַיָסִים.

ג. בֶּרְל בנה – אורון הרס

כמה עצוב לראות כיצד חיים אורון (ג'מוס-ג'ומס), ממשיך דרכם של מאיר יערי, יעקב חזן, אבא קובנר ושאר ראשי מפ"ם, מחסל את כוחו של השמאל הישראלי.

אורון (ג'מוס-ג'ומס), אינו רק חברו של רוצח ההמונים ופושע המלחמה ברגותי. אורון (ג'מוס ג'ומס), הוא גם הוא אחד האחראים הראשיים לחיסול השמאל הישראלי וליצירת הפער החברתי הגדול שנוצר בחברה הישראלית. חיים אורון הוא גם בין האחראים העיקריים לתהליך ההפרטה שחל בחברה הישראלית. החבר אורון שימש כגזבר ההסתדרות תחת הנהגתו של חיים (וישניה) רמון. ביחד הובילו שניהם את תהליך הפרטה. ביחד פעלו שניהם למען הגדלת הפער החברתי.

החבר אורון (המתנאה כסוציאליסט) מסר כגיזבר ההסתדרות את פרי עמלם של פועלי ישראל לבעלי ההון. הרכוש שצברו פועלי ישראל בזיעת אפיהם בעשרות שנים של חלוציות, נמסרו כמעט בחינם לבעלי ההון הגדולים.

בֶּרְל יצר את ה"הסתדרות" ואת נכסי "חברת העובדים" ואורן מסר בחצי חינם.

תהליך ההפרטה הזה, מן הראוי היה שייחקר עד תומו. ויוברר מי הרוויח ממכירת חיסול זו.

אין להסתפק רק "בדין התנועה", מן הראוי היה שאורון יתן את הדין על מעשיו לא רק בתנועתו, אלא גם בבתי המשפט של המדינה.

* * *

משה ברק

חזון הקיבוץ שסירס את חבריו

האופנה הסוציאליסטית בראשית המאה ה-20 חדרה גם לתנועה הציונית, ופיצלה אותה בגדול ל"ציונים כלליים" שהם "בורגנים, נצלנים" לבין "תנועת עבודה ציונית" של "העמלים השכירים".

שני אגפי הציונות שיבחו את "החלוצים", הנוטשים את מקצועם וחייהם הטובים יחסית בגולה, למען חיי סגפנות, המתחייבים מביצוע קיבוץ גלויות העם ושיבה לאדמתו. אכן נדרשה התחלה של עבודה מפרכת בייבוש הביצות, בטיוב הקרקעות, בעיבודים הראשוניים, בפילוס הדרכים, בבניין הבתים. כך החלו בכל מושבה, ושכונה שהוקמו בארץ, במטרה להגיע לחיי קבע קלים יותר וביתר רווחה. אלה הקימו את כל הישובים הקיימים בארץ. אך אנשי המושבות חדרה, ראשון לציון, רחובות, עשו את השלב החלוצי ככורח טבעי, עד להתבססות. כשהתבססו והחלו להרחיב, ביצעו זאת "מדרך הטבע" על ידי פועלים ועובדים זמניים, המוכנים להשקיע את אונם אפילו בתמורה לשכר דל. במשטר כזה כל מי שהמעיט בשכר – זכה והתבסס טוב יותר. כוח האדם הזול, כלל קודם כל בני כפרים ערביים וחורנים ולצידם החלוצים הציוניים.

לעומת הבורגנות – הפכו הציונות העובדת והתנועה הקיבוצית את המעבר לחקלאות ולעבודה גופנית בכלל, לדגל. בורוכוב קרא לזה "להפוך את הפירמידה" שהיתה עם בסיס רחב של מתווכים, אנשי "פרנסות אוויר" ולמדנים, ועם קודקוד צר של חקלאים ועובדי כפיים; "ההפיכה" תיצור תשתית רחבה של אנשי עבודה גופנית, שבראשה רק עילית קטנה מתווכת משכילית ומנהלית. בדרך זו היינו אמורים להפוך ל"עם ככל העמים" בדגם רוסיה וארצות מזרח אירופה.

להלכה הלמדנית ההכרתית של בורוכוב, חברה תהילת עבודת הכפיים פרי דמיונו היוצר-ההוזה של א.ד. גורדון, שגרס, גם ברמה האישית, עבודה גופנית למען הנשמה, באמירה התמה שלו: "בעבודה לקינו – בעבודה נרפא."

 בורוכוב וגורדון לא בחנו את ההיבט הכלכלי של תפנית זו. במיוחד ברור עתה שלא נתנו את הדעת באם היהודי כאדם יזדהה עם המעבר לתחתית הפירמידה כעובד כפיים ואדמה. האם ישתכנע לעזוב את מנעמי שכבת הביניים, כדי להיות בבסיס הדל?

אכן, רוב הראשונים עשו-עבדו אישית בפרך עד שהתבססו. כך גם במושבים ואפילו בין ראשוני כל פרבר עירוני, הקריבו תקופה של שנתיים עד עשר שנים בתנאים קשים לביסוס יישובם, גאים לתרום את חלקם בו. בשלב זה היו בערים, במושבות ובכפרים חלוצים פועלים עבריים בבניין, בסלילת כבישים, בייבוש ביצות. טבעי היה שכעבור שנים מיספר זה פחת והלך, כשהחלוצים הסתדרו בעבודה נוחה ומשתלמת יותר כאן בארץ או ששבו לגולה. כי גם "בעל הכרה" לא יעבוד מרצונו החופשי כל החיים בתחום שאיננו מעניין במיוחד, בשכר רעב. זה למעלה מכוחו של אדם.

אני מתמקד בקיבוצים שלנו, שהיו בשר מבשרי. הם לא רצו לוותר על יעד הפיכת חבריהם לעמלי כפיים ולעובדי אדמה שאינם מנצלים את זולתם. אך מכיוון שזה היה מנוגד לטבע האדם, המיר חלק מבעלי הכישרון הדעתני והארגוני את חיי הקיבוץ בחיי עיר. חלק נכבד אחר השתבץ בכל קיבוץ במשרות המקומיות ובמינהלה הארצית. כי גם עבודת כפיים בחקלאות, נזקקת למנהלים, שבלעדיהם אי אפשר. אך מיספר בעלי היכולת היה גדול יותר והוא מצא את מקומו בתפקידים בהסתדרות, בהגנה, במוסדות הציוניים וכדומה. זהו הסבר אפשרי נוסף לנכונות החריגה של חברי הקיבוץ להירתם לתפקידים ציבוריים, בהיענות ל"צו התנועה", נטשו את עבודת הכפיים, אך נותרו "נציגי החקלאים עובדי הכפיים".

עד כמה תימהונית היתה ההשקפה על חקלאות ועמל כפיים, יעיד הרכיב השלישי: "עבודה עצמית", שאינה קיימת בעולם הרכושני. בחקלאות היא אף בלתי אפשרית, כי "העונות הבוערות" מחייבות עובדים רבים נוספים. לכן גויסו החברים בשבתות ובשעות פנאי, בנוסף לגיוס ילדיהם. למרות זאת נדרשו עוד עובדים מהחוץ.

זאת פתרו תנועות הנוער.

עשרות שנים היתה לכל זרם קיבוצי תנועת נוער ש"אירגנה" ילדים רכים מגיל 12-10, בהם ראו "חומר גלם" – התנועה היתה כחממה לצעיר כל ימי נעוריו. מסגרת כובשת לב עם מדריכים כישרוניים כדגם לחיקוי. הם נזקקו לצאת עם החניכים לקיבוץ לבילוי במרחב, לגיוון וכיעד להזדהות. הם שהו בקיבוצים לימים בודדים ולמחנות עבודה עד חודש ימים. לכיסוי ההוצאות עבדו בעבודה ההמונית, וכך נעלם אז המחסור בכוח אדם. התנועות רצו לחשל אדם קיבוצי מגשים. "הגשמה" זו כללה מגזר משימות מצומצם וממוקד והוא: יציאה להכשרה ולקיבוץ.

את יעוד "ההגשמה", אותה טפטפו ללא הרף. שטיפת מוח תמה מוצנעת, שעברה בשלום עד גיל 14, כשהוכרז כי "חבר שאינו 'מגשים' בוגד בתנועה." חלק התנגד בשקט, אחרים יצאו נגד זה בגלוי, כדברי אחי יעקב בגיל 14, שאמר למדריכו: "לוּ קראת לי לתנועה, בתנאי שאחיה בקיבוץ, לא הייתי בא..."

כבוגרים, קלטו הנערים שהם נקראים לקורבן, שימנע מהם להתפתח. לכן היתה נשירת קבע, כך שמתוך 50 חברים בגיל 13, היו בגיל 16 כ-10 ול"ההגשמה" יצאו 5-3. הנשירה נמשכה בהכשרה ובקיבוץ. כך הביאה התנועה את ה"הכשרות", שלמעשה היו בקיבוץ עתודת קבע של כוח אדם בוגר זול, לעבודה ההמונית המפרכת והחד גונית. כי בינתיים גם עובד הכפיים הקיבוצי התמחה והפך למנהל.

אך גם זה לא הספיק למשק שגדל, והפסיד לרוב בשל המחסור בכוח אדם. אז "גילתה" עילית הנוער בעולם המערבי את הקיבוץ ובאה בהמוניה ליישוביו להזדהות, לעזור. בתחילה שמחו הצדדים על הקשר האמיץ. שהותם בת החודש, התארכה בהדרגה ל-3 חדשים ועד שנה ויותר. שהותם הפכה להרגל ו"שיחררה" עוד חברים למינהל. המחנה שלהם הפך מוקד גם לבני גילם בקיבוץ, מרכז על-לאומי לחיי חברה הרפתקניים לעתים פרועים של צעירים. כך הפכו המתנדבים למעמד המחפש לקבל עד כמה שיותר ולתת כמה שפחות. כעת, היה כבר קל להחליף אותם בעובדים זולים מהעולם השלישי וכך עשו.

כיום, בדור השלישי, אנו הולכים בעקבות פתח תקווה ומושבות "הציונות הכללית" הרכושנית שהוקענו, כחלוצי "הפיכת הפירמידה". הן התעצמו בענק במיספר תושביהן.

מעוררים שאלה: למה הקיבוץ זניח בשוליים. לכך היתה לנו תמיד תשובה מנצחת: "כי רק עם קיבוצים יכולנו לכבוש את הארץ." חיי קיבוץ מגוייס היו דרך זולה למימוש הציונות, וכבסיסים במלחמה. אך גם נהריה, עפולה וגדרה, שלא ניזקקו לצורת חיים בלתי טבעית זו, עמדו במשימה כמו נגבה וגשר. אכן, גוף חלוצים קטן המסתפק בצנע, יכול להיאחז במקום נידח. כך נכבשו דגניה, בית אלפא ורביבים, אך כך גם ראש פינה, גדרה, רמת גן, נהריה ועוד שכונות במושבות ובערים. כך זה התחיל. אחר כך, במירוץ הטבעי של "פחות מאמץ ויותר תמורה," נוצר הפער. המגזר הפרטי שנענה לסגפנות ראה זאת כדרך זמנית להנחת היסוד. אך הקיבוץ החליט, על השותפות השוויונית כחיי קבע, אף שהיה ידוע, כי זו נוגדת את טבע האדם.

באשר לקיום הקבע צדקו "הציונים הכלליים" במושבותיהם, בהן חיו כ"עם נורמלי". המון הפיליפינים, סינים ואחרים העובדים בחצי חינם, הם הוכחה לצדקתם. במושבים הפורחים, שקמו בהון ובלהט ציוני רק ארבעים עד שישים אחוז מאוכלוסיהן הם חברים, כשהשאר "זמניים" שמיספרם קבוע. אני יודע שזו "חוכמה שלאחר מעשה" כי גם אני כחניך ומדריך הייתי קנאי לעבודת הכפיים העצמית, אליה חשבנו בתום להעביר את המוני היהודים, ללא מחשבה על ההיבטים החברתיים:

ראשית – עבודת כפיים לכל החיים לא יכולה להעניק סיפוק נפשי לאנשים בעלי רמה, כמו חברי הקיבוץ וכמו היהודים בכלל.

שנית – לעבודה גופנית יש היצע בלתי מוגבל של כוח אדם בעולם השלישי, ולכן היא מתוגמלת בשכר רעב, לעומת הון תועפות שעשו בעלי משקים, ספקי הזרעים, דשנים, סיטונאי השיווק וכולי.

הנהגת תנועת העבודה חשה בבעייה והקימה בשנות ה-20 את "תנובה", "המשביר" ודומיהם, אך אלה התנתקו מבעליהם ומצרכיהם, והפכו כיום לעסקים פרטיים של עשירי העולם הרכושני.

כל מה שאמרתי עד כה זו רק הקדמה לתמיהה העיקרית והיא: הנהגת התנועה הקיבוצית בעיוורונה התעלמה מההשכלה והמדע, כשגודאר שלח טיל ב-1924; כשמחשב דיגיטלי החל לפעול ב-1940; כשאנריקו פרמי ביקע אטום ב-1942 וב-1945 הפעילו פצצת אטום; וב-1954 החלו בהשתלת אברים – באותן שנות ה-30 וה-40 רתמו הם אותנו לתנועת הנוער, תוך שטיפת מוחנו בסיסמת "עבודת כפיים ולא השכלה גבוהה".

למה ב-1940 סיפרה ההנהגה לי, למשה ברקו, שעליי להיות פועל בעבודה גופנית חרף מגבלותיי הגופניות, אף שהצטיינתי בלימודים? הנהגת הקיבוץ עשתה אז צעד ענק לאחור בתרבות האנושית. ממנהיגי הדור מצפים, שלא כמותנו, שיראו לטווח ארוך. הם לא ראו כי התנאי שב"עם נורמלי" הרוב הם חקלאים התאים עד סוף המאה הי"ט, כשנוצר הקומביין שהוריד את מיספר מגדלי הדגן ואפיית הלחם לאחד חלקי חמישים עד מאית מהאוכלוסייה.

היו בינינו אנשים שהבינו, כי גישה זו היא איוולת ועזבו את הקיבוצים עם כל ההילה שלהם, השתלמו במדעים שונים. והשמות מוכרים. למזלנו, הם העריצו את מנהיגי הקיבוץ אלילי נעוריהם, ולכן העמידו את כישוריהם, כעירוניים, לרשותנו וכך יכולנו לשרוד למול הקידמה. היו גם חברים בינינו שבזמנם הפנוי הגיעו בלימוד עצמי להישגים, אך אלה היו מועטים שעשו מאוחר מדי, בהרבה פחות, ממה שיכלו אילו למדו למידה מסודרת.

אך הדבר המזעזע ביותר ואות הקלון על מנהיגי התנועה הקיבוצית, שבניגוד לתנועת העבודה העירונית, שטפה את מוחותינו ללא גבולות בשלילה של בוז לכל עיסוק "כלכלי": סוחר, מתווך, מלווה בריבית, סיטונאי וכדומה, נחשבו בהווי שלנו כמוקצים מחמת מיאוס. זה היה לפני הפרסומת ברדיו ובטלביזיה, שלא יוצרת דבר, אך הפכה לתעשייה של כותבים, צלמים, מאפרים, בראשות מנהלים, המתמקדת רק בסחר החליפין של "העסקים" תוך התעלמות מהיוצרים העובדים.

גם הקיבוצים גילו עתה, ש"שיווק" זה העיקר, כפי שאמר לי כבר בשנות ה-70 יאמין מלכין מראשוני גבת: "לא חשוב אם זה הכי טוב, יעיל או יפה. העיקר שמוכרים מה שמייצרים." הבנו סוף סוף, ששיווק חייב לעמוד בראש דאגותינו.

כאן חובה להזכיר לעמיתי "החלוצים הציונים הסוציאליסטים", שאת יתרון השיווק והמסחר הכירו היהודים מזה 2000 שנה. הם הבינו כבר אז את מה שהנהגתנו קלטה רק כיום: "העיקר עסקים", הבינו שעמל כפיים, הוא כורח מכובד אך אין בו כדי לקיים בכבוד. לכן דאגו שאחרים יבצעו את העמל והם כמתווכים וכמנהלים קטפו את הפירות.

מכאן יוצא שהציונות העובדת חזתה דרך חיים, שלשם מימושה סירסה למשך כמאה שנים, את יצר הקיום הטבעי שהיה גם לנו כיהודים "גלותיים", בלא עידוד התפתחות אישית, תוך סגירת הדרך לגמול חומרי לחיי רווחה בכבוד. זה קרה בשעה שהאחרים מחוץ לתנועה עשו חייל ב"עסקים הבזויים", טיפסו בסולם הכלכלי בזכות עיסקאות מחוכמות בבורסה, ובניצול מחפיר של עובדים מדוכאים מהארץ ומחו"ל, וגם בעיסקאות שלא כחוק, בהן הצליחו בעזרת אותו הון, לצאת זכאים... היום ליבנו מלא תודה כשהם מסכימים לשכור או לקנות בנזיד עדשים מפעל שלנו, בו השקענו את כל חיינו. ראיתי אפילו מקרים בהם מעניקים להם "חברות של כבוד בקיבוץ"!

* * *

שלום וסלאם עליכם!

11.1.09

בשבת שעברה התכנסנו כ-25 איש יהודי וערבים בביתה של אמנה כנעאנה בכפר קרע, למעגל שיתוף, שמתוכו קמה יוזמה להפגנת נוכחות שקטה בוואדי ערה.

אתמול, בשבת, כבר היינו שרשרת אנושית של כמה מאות יהודים וערבים – נשים, גברים, צעירים ומבוגרים - נוכחים בצומת כפר קרע.

היתה שם תחושת אחווה ושיתוף מרגשים ביותר.

בשבת הבאה, 17.1.09 ניפגש באותה צומת – רק נהיה רבים הרבה יותר. נעמוד שרשרת אנושית, יד ביד – אחים לארץ ולגורל משותף החיים כאן יחד. נעמוד בשתיקה למשך שעה:  13:30 –12:30 – נוכחות שקטה,  עוצמתית של התנגדות לא אלימה. אנו מבקשים לבטא התנגדות לכל אלימות באשר היא, כסמל לאחווה הקיימת בינינו – בני אדם מכל דת גזע ומין.

הנכם מוזמנים להצטרף. התכנסות במגרש החנייה ליד ארומה. נא לבוא לבושים בלבן או בשחור עם צעיף לבן. עם פרח או ענף קטן של זית בדש הבגד. אנו מתחייבים לעצמנו, שמול כל הערה, פרובוקציה, משטרה – אנחנו עומדים שקטים!!!

אנא התחייב לבוא לשעה של עמידה שקטה משותפת.

מי אנחנו: אנחנו קבוצת חברים ללא השתייכות פוליטית מיישובי ואדי ערה והסביבה, אשר מקיימים יחסי שכנות, חברות ושותפות כזו או אחרת בחיינו. אנחנו בוחרים לאמץ דרך שמוכרת בעולם כולו – של התנגדות לא אלימה, של שתיקה, נוכחות של בני אדם הרוצים לחיות את חייהם בשלווה. זו דרכנו. ברצוננו לבטא שינוי בשפה ובהרגלים שלנו. אין יותר הפגנות, אין מלחמה למלחמה ואין מלחמה לשלום אלא נוכחות של שותפות העוקפת את מכשול השפה, התרבות וההבדלים, כי אחים אנחנו.

אנו רוצים לבטא מול כל העוברים ושבים בכביש ואדי ערה ובעולם כולו שאת היחד שלנו אנחנו מבקשים לברוא מתוך אמונה כי הדבר קורה עכשיו ותמיד. אנו מוחים בנוכחותנו השקטה על אלימות, סבל ושכול באשר הם. אנו מוחים על הפחד שמנסים לזרוע בליבנו. אנו מוחים על הפגיעה במרקם החיים המשותף אותו אנחנו מנסים לברוא כאן. אנו מוחים על שימוש ציני בשפה, בשמנו, בדתותינו ובאמונותינו לצרכים פוליטיים.

אם את/אתה מאמינים בדרך זו ומתחייבים לשמור על איכות זו – הנכם מוזמנים להצטרף. מי שחש כי קשה לו והיה רוצה להגיב, לצעוק, להפגין – שייצא מהשורה, ינשום עמוק ויחזור. הגיע הזמן כבר מזמן להשיל מאיתנו את הדרכים הישנות. בכל אחד מאיתנו ישנה עוצמה גדולה. אנחנו רוצים להביא עוצמה זו דרך החיבור האנושי.

להתראות בשבת.

נורית

הערת מערכת חב"ע: קיבלנו הודעה זו לפרסום מדודו אמיתי אך איננו אחראים לתוכנה.

* * *

חיילי ישראל ברצועת עזה עומדים בתוקף על הגשת כתב אישום נגד משה קצב

מאת סופרנו הצבאי ס. נידח

התמרמרות גדולה עולה ותוססת בקרב לוחמי צבא ישראל ברצועת עזה עקב העיכוב הממושך מצד הפרקליטות בהגשת כתב האישום נגד משה קצב.

"איך נוכל להמשיך להילחם בחירוף נפש על כבוד מדינתנו ועל ביטחונה," הם אומרים, "אם זנאי ואנס השולף אברו מול נשים במשרדיו ימשיך להלך חופשי ולחלל את כבוד בנותינו, אחיותינו ונשותינו! המחשבה על הסכנה שהן תיאנסנה בידי משה קצב המהלך עדיין חופשי מפריעה לנו ללחום ופוגעת במוראל של כוחותינו. זו תהיה שערורייה גדולה אם כתב האישום נגד ראש הממשלה המושחת שלנו אהוד אולמרט יוגש לפני כתב האישום נגד האנס של בנותינו, אחיותינו ונשותינו – קצב! שהרי אולמרט לפחות לא אנס ולא שלף אברו במשרדיו מול עובדותיו!"

* * *

מכתב מפרופסור חבר

אהוד,

מזל טוב על הספר ["ספר הגעגועים"]. שום דבר לא דחוף [במשלוח]. קח את הזמן. ותיזהר עם הגב כשאתה אורז – למרות שזה יכול להיות גם אימון כושר טוב (שיחזיר אותך לכושרך בימי התחת השמן והמגרה של אֲגָנָה וַגְנֵר).

* * *

ההרצאה של גרט ויילדרס באנגלית

נמצאת בידינו בקובץ אי-מייל ההרצאה של גרט ויילדרס המדינאי ההולנדי שאותה הבאנו לפני גיליונות אחדים בעברית ואפילו הואשמנו על כך ב"פאשיזם". כל המבקש לקבל את הנוסח האנגלי יפנה במייל אלינו ויקבלו מיד במייל חוזר.

נמענים שביקשו מאיתנו משלוח קבצים באי-מייל ו/או תקליטור בדואר וטרם נענו –מתבקשים לשוב ולשלוח לנו תזכורות ובקשותיהם תיעננה.

* * *

אהוד בן עזר: אתם יודעים שתמכתי בברק עוד בטרם החל מבצע "עופרת יצוקה", וכאן אני חוזר על כך – מוטב היה לדחות את הבחירות עד למועדן החוקי (שהוקדם בגלל ההדחה הנבזית של אהוד אולמרט) ולהמשיך עם אותה ממשלת מעבר בראשותו ועם אהוד ברק כשר הביטחון – אבל אם נלך בקרוב לבחירות

אני מצביע אמת

ותומך במאה אחוז באהוד ברק

להמשך כהונתו כשר ביטחון ואולי גם ראש הממשלה הבא

וקורא לכל מי ששומע לעצתי להצביע כמוני

לא ביבי, לא ציפי, ובייחוד לא כעת!!!

* * *

"מיסטיקה וסימבוליקה" מאת פרופ' הלל ברזל

ערב חגיגי לכבוד הופעת הספר

למפעל הספרותי הגדול "תולדות השירה העברית מחיבת ציון ועד ימינו" מאת פרופסור הלל ברזל, התווסף בימים אלה כרך נוסף, התשיעי, "מיסטיקה וסימבוליקה", העוסק ביצירות המשוררים ש. שלום, זלדה מישקובסקי ואבא קובנר. כמו הסדרה כולה גם התשיעי הופיע בהוצאת ספרית פועלים.

לכבוד הספר ומחברו יתקיים ב-18 בינואר ערב חגיגי בתיאטרון "ענבל" במרכז סוזאן דלל. התכנסות וכיבוד משמונה בערב, התוכנית-מתחילה ב-8.30.

בתוכנית: ד"ר רזי אמיתי, מנהל להקת המחול "ענבל" והמרכז האתני הרב תחומי בדברי ברכה.

על הספר: הסופר אברם קנטור, עורך ראשי ספרית פועלים.

פרופ עוזי שביט, אוניברסיטת תל אביב.

פרופסור טובה כהן, אוניברסיטת בר אילן.

פרופסור חנה יעוז אוניברסיטת בר אילן תראיין את מחבר הספר.

בתוכנית האמנותית: הזמרת והמלחינה תקוה חמוטל, שתבצע גם שיר בכורה שהלחינה לכבוד האירוע.

מנחה הערב: שמעון אביזמר.

כן יתקיים במקום דוכן ספרים בו ימכרו ספרים בהנחה ובחתימת מחבריהם.

הציבור מוזמן. דמי כניסה 25 שקלים

[הערה: הסיבה שלאחרונה יש לשלם עבור כניסה לערבים ספרותיים נעוצה בחוק העמותות שאינו מאפשר להן לקיים ערבים ספרותיים חינם אלא אם כן הסופר עצמו או ארקדי גיאדמק או שלדון אדלשטיין שוכרים את האולם ומשלמים לעמותה על השימוש באולם שלה באותו ערב]

* * *

אני מבקשת להודיע למכותבי המכתב העיתי ולסופרי הילדים והנוער

 על פטירתו של גרשון ברגסון ז"ל ביום רביעי, 14.1,  בירושלים.

רננה גרין-שוקרון, המרכז לספרות ילדים, המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין

הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער – סומליו"ן

אבלים על פטירתו של גרשון ברגסון

 מנהל מחוז ירושלים במשרד החינוך

וראש המדור לספרות ילדים במשך שלושים שנה

ושולחים תנחומיהם למשפחתו

הלווייתו תתקיים ביום ראשון, כ"ב בטבת תשס"ט, 18.1.09

בשעה 11.00 בבית העלמין בגבעת שאול, ירושלים

ההתכנסות בבית המספד "קהילת ירושלים" 

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

לזכר מרדכי שניר

מרחבים גדולים – ריקים – יישובים מרוחקים, בתים פזורים, ופה ושם אדם – כגרגיר על פני האין-סוף...

שטחים, שטחים – רק שטחי חול, שטחי ביצה...

אדם בא לארץ – הצטייר על האופק כצללית: לכל פרטיו, לכל אופיו ועצמיותו.

ובאו אנשים: כל אחד – כמפתח לאיזו תעלומה עתיקה שחיכתה לו כאן, כל אחד ראש לפרק של באות; כל אחד נושא אבוקה; והדבר ניראה לעין-כל ומוחש בלב. תמצית של כל מה שעתיד היה לבוא – כבר נמצא כאן בימים ההם.

זרם כוחות רוחניים פיכה כאן בעוצמה רבה, וכל אשר אוזן לו, וכל אשר לב לו – אינו יכול לעמוד בפני נחשול עז זה.

מאוחר יותר נתברר לי שברובע הסטודנטים בפריס היתה מעין אטמוספירה דומה; מקום שהנוער המעניין שבעולם – מתרכז; מפכות אידיאות, נוצרות סיסמאות אוניברסאליות על-ידי מתח, הגיון ורגש, ועל-ידי סערת-נעורים מתפרצים.

גם לדממתה של פתח-תקוה, העייפה מנפתולי-קיום, דור ראשון לאחר אלפי שנות גלות המוציא לחם מן הארץ – לא מלתא זוטרא היא – לדממה זו פרצו אותם נחשולים סוערים ומסעירים: אנשי העלייה השנייה.

זהו הרקע שעליו היכרתי את מרדכי שניר, ואנו ילדים כמעט – כולו עמקות, טהרת-נפש ומטען יהודי עשיר: נער צעיר, חיוור, בעל עיניים נפלאות – התרשמתי ממנו; בדור ההוא היינו כולנו "ילדים מתבגרים לפני זמנם", אך לא היה בין בני המושבה הנאים והזקופים אחד שהיה קרוב לרוחי כמרדכי; הוא דיבר איתי על החסידות, סיפר לי על ברנר וגורדון, קרא לי מאמרים מתוך "הפועל הצעיר", העלה בדחילו את דת-העבודה למרומי חיי, והכניס את כולי ורובי בסוד קדושת תנועת העבודה. כן, היתה קדושה בימים ההם.

לאחר זה הלכתי לדגניה.

א.ד. בא לדגניה ומוסר לי דרישת שלום ממרדכי כמו שמוסר שלום מבן חביב.

המציאות הפרידה בינינו –

הנוף נשתמר במלואו,

בנוף זה מרדכי הוא אחי-הרוחני הבלתי נשכח...

*

נכתב: ינואר 1962 לערך. תקופת ההתרחשות: 1913-1912 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: "דבר הפועלת", אדר א' תשכ"ב, פברואר 1962, ומובאת כאן בשינויים אחדים, על פי הנוסח שנמצא בעיזבון, מועתק במכונת-כתיבה.

א.ד. הוא א.ד. גורדון. מרדכי שניר (קושניר, 1961-1894) היה בן-גילה, וידידה, של אסתר, ולמד עימה כשנה, ב1913-, בבית הספר החקלאי בפתח-תקוה. בשולי הרשימה, לצד השם של אסתר ראב, נדפס: "פתח-תקוה".

מניה וילבושביץ

כפי שראיתיה בביתנו

מניה בילבושביץ [כך במקור!] היתה מבקרת בביתנו. הייתי אז ילדה בת שמונה, עשר – אבל התרשמתי ממנה מאוד.

היא היתה באה בעיקר אל אבי, אמא לא עניינה אותה, והיא לא הסתירה זאת – ולאמא היה יחס בוטה גלוי אליה, היא קראה לה: "דער 'חצי זכר'". אם כי [אמא] לא ידעה עברית, מצאה לה את השם הקולע הזה.

ואמנם היתה גברית. אני זוכרת את קולה, מעין אלט נמוך, ולבושה היה גברי, ובעיקר לראשה חבוש תמיד כובע גבר. בוודאי שהיתה בולטת ושונה מכל הנשים הרכרוכיות, הלבושות מלמלה ווולנים – אזי –

אמא קינאה בה בגלוי – וכפי הנראה שאבא נמשך אל האשה בעלת האופי הגברי, והיה יושב איתה שעות בסלון האפלולי שלנו – כשאמא עוסקת בעבודת-בית ואינה שמה לב אליהם כלל, והשניים שקועים בשיחות בשפה הגרמנית, כי אז עוד לא דיברו עברית.

לפעמים היו מתווכחים בקולי-קולות ובחום, ואז היתה אמא מביאה את הקפה לסלון, והשניים נידמים; אם כי לא הבינותי את הכל – הבינותי שיש ביניהם מלחמת דיעות; אבי היה אז כבן ארבעים, במלוא-אונו וחיותו, ועיניו הירוקות נצצו בתוך פניו השזופים, הבריאים, רחב-כתפיים ומגלה מפתח הכתונת חזה גברי רחב – בטרזנות לא פחות מהיפי של ימינו.

לאחר שהיתה מניה נפרדת מאיתנו (הייתי מקבלת צביטה קלה בלחי ממנה) – היתה משתררת דממה – ואז היתה אמא אומרת בחוכמה ובקרירות:

"נו, מה סיפרה לך החצי-זכר?"

אבא היה מחייך לתוך זקנו ומושך בצחוק את קצה סינורה הלבן של אמא, ואז היה הכל שב למקומו.

פעם נכנסתי לחדר-השינה של ההורים ומצאתי את אמא עומדת לפני הראי (היחיד בבית) כשהיא מודדת לראשה את כובעו של אבא, רחב-השוליים, סובבת אותו לכל הצדדים, מעווה את פניה ומסתכלת בהן מזוויות שונות – כשראתה אותי פרצה בצחוק ואמרה:

"מניה בולבושביץ!"

והראתה על עצמה.

*

נכתב: 1975 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1913-1907 לערך.

טניה ופייגלה

[מסיפורי אנשי העלייה השנייה]

שתיהן גרו יחד בחדר אחד, והיה זה צירוף משונה ביותר – טניה ופייגלה.

טניה היתה גבהת-קומה, גרמית ויבשה, רגליה היו נתונות בנעליים מיספר ארבעים, גדולות וכבדות, וצעדיה גבריים ובטוחים. שערה מדובלל-קצר, ועל עיניה קצרות-הרואי – משקפיים. אמרו עליה שהיתה רבולוציונרית ברוסיה ונידונה לגלות לסיביר, ואולם התחפשה לגבר והצליחה להימלט מאודיסה לקושטא. תמיד היתה שקועה בספריה.

פייגלה, לעומת זה, היתה גוצה שמנמונת, ראש מלא תלתלים שחורים מבריקים – עיניה היו שחורות ונתונות במסגרת של ריסים ארוכים בתוך פנים צחורים ששתי "שושנות-הצפון" פרחו בתוכם – ידיה לבנות, מרופדות, ליד כל אצבע גומת חן, והאצבעות קטנות; זריזה וחייכנית וכולה חופן נשיות פורחת.

שתיים אלה נזדמנו ליעל ב"קלוב הפועלים", וביקשוה לבקר אצלן.

שתיהן גרו בחדר שבתוך בית ריק, שנעזב מבעליו שזנח את משקו. מסביב עמדה חלקת פרדס גוסס ורפת ריקה מאובקת, גם בבית היתה העזובה רבה, רעפים שמוטים, חלון תלוי על ציר אחד –

החדר הקדמי היה מיושב על-ידי שתי הפועלות.

יעל סרה אליהן ערב אחד – טניה שכבה על המיטה וספר בידה, ופייגלה טרחה במטבח הקטן והריק. על ארגז-נפט אחד עמד פרימוס. היא הכינה סלט, טיגנה חביתה, ערכה את השולחן בחדר, כשתנועותיה זריזות, צרות ומלאות-חן –

"בואי לאכול, טניה – " זירזה אותה פייגלה.

ואילו טניה לא מיהרה להישמע לה.

לאט התמתחה, הסתכלה בפייגלה וביעל, וניגשה לשולחן.

הן אכלו בשקט, ויעל הסתכלה בהן, וכתמיד, בראותה את הבנות העולות החדשות, היתה מחשבה מנקרת במוחה – האם גם אני הייתי יכולה לעזוב את אבא ואמא ולנסוע לארץ רחוקה, ולו גם ארץ-חלומותיי? – לעבוד כן, אבל בלי בית-אבא מאחורי הגב? – בית שתמיד יכול אתה לחזור אליו ולהתקבל בזרועות פתוחות – לנתק הכל ולנסוע מעבר לים? – צמרמורת עברה בגבה. היא היתה מלאת הערצה לנערות, שעזבו את בית הוריהן ונדדו לארץ רחוקה, ולו גם לארץ חלומותיהן – בלי בית-אבא מאחורי הגב, ורבות מהן ילדות כמעט –

טניה ישבה שאננה ואכלה לתיאבון, ופייגלה רטטה והתלבטה כה וכה – עד שגמרו ארוחתן.

"למען השם, אל תשאירי כל שיירים במטבח – ולא תהיה לנו שוב חגיגה גדולה הלילה!" אמרה טניה.

"כל הלילה התרוצצו עכברים בחדר. אני קפצתי בבהלה על המיטה, ואילו טניה רצה אחריהם במטאטא והרגה שניים. ברררר... נורא!" אמרה פייגלה.

לאחר שביקרה בחדרן פעמים אחדות נתברר לה שהאחת היתה כקלונס עץ יבש, והשנייה היתה צמח רך, שהתפתל וניתלה עליו, וכך השלימו האחת את השנייה.

*

נכתב: שנות ה60- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1916-1910 לערך.

שני עמודים ודף טיוטה משלים, שמהם נערך הסיפור. ייתכן שטניה היא במידת-מה בת-דמותה של מניה וילבושביץ-שוחט.

האימהות של "אימהות עובדות"

נפשו של אדם היא עולם רחב-ידיים, מלא נופים שונים ואקלימים מכל המינים – יריעה כבירה.

והביטוי הסארקסטי "ילדות שנייה" – יש בו גם צד אחר של המטבע, צד האמת: אדם מעלה את תקופת נעוריו, תקופת הסער והדחף – דווקא בסוף ימיו, כשמעיינותיו כאילו נידלו כולם והוא עומד עייף, עומד לסיים. והנה לפתע הוא מוצא מעיין אחד מן העבר שלא נידלה עדיין כלל, שהוא מבעבע, מלא חיות, שופע עוד חידוש וכוח. וכך קורה לאדם מבוגר שהוא עובר פתאום להווייה אחרת, להלך-נפש אחר. זהו כוחו של מעיין שלא נידלה, שכוסה באבק בצוק העיתים, במהומת החיים, בהלקאות גורל.

הרשו גם לי להעלות זכרונות מתקופה חשובה בחיי. אני רוצה לספר לדור צעיר-יותר על האימהות של "אימהות עובדות", או יותר נכון על בנות עובדות שהיו אימהות לתנועתכן.

הבנות אשר היו באות אלינו מרוסיה בימים הרחוקים ההם – הן היו באות מרובנה ומברנוביץ, מקיוב, מגרודנה ומאודיסה, בנות הערים הגדולות היו מביאות איתן את טולסטוי ואת טורגנייב, את תרבות הגימנסיות הרוסיות; ובנות העיירות – את תרבות בית אבא היהודי, שלא היתה פחות שורשית ודשנת-ערכים מן הראשונה. הן היו באות לבנות-עור, מעודנות, ובלחייהן פרחי-אודם של ארץ צפונית – וכאן היינו כולנו ירוקים ממלריה. אבל לאט-לאט נעלמו השושנים, העור הלבן התקלף, ועור חדש, חום, קרם על לחייהן. הידיים כוסו שריטות ופצעים, והיבלות בכף-היד היו להן מעין תעודת עבודה, תעודת גאווה, ידיים שלא היו עליהן יבלות – לא היו כשרות.

פעמים רבות שאלתי אז את עצמי, אם גם אני הייתי יכולה לעזוב את בית-אבא החמים ולנדוד לארץ רחוקה, קשת אקלים וקשת תנאים. ולא שקטתי עד שעשיתי זאת גם אני, ולו באופן חלקי.

הן גרו יחדיו שתיים-שלוש בחדר ריק כמעט, שבלילה היו עכברים מרקדים בו. הן ישנו על מיטות קרשים ואכלו על שולחן עשוי ארגזי-נפט ריקים. הן דיברו רוסית. "ווי ראבוטאייטא?" (את עובדת?) – היו שואלות זו את זו ברטט.

זכור לי כיצד עברו עליהן חבלי קליטה ראשונים, כיצד היו תוהות שאין נחל, שאין יער, ושיירי המולדת הישנה עוד מפעפעים בנפשן. נקלטו בזכרוני שמות פרחים, שהיו מזכירות בגעגועים: לאנדיש, סיראן, פיאלקי. היו ביניהן בעלות נפש פיוטית, ואני זוכרת תיאורי יער וראשית-אביב ברוסיה, שהנחילו לי בנות אלה...

אבל לאט-לאט ניטשטשה המולדת הישנה והן התחילו להכות שורש. בפינות חדרן עמדו סלי הנצרים שהיו לוקחות איתן לעבודה, ובסל פת דלה או תפוזים. אבל העיניים היו לוהטות ומלאות ניצחון על כיבוש העבודה במזמרה ובראפיה ולפעמים גם בטורייה. הן נשאו בקירבן את חזון העתיד.

רבות מבין הבנות הללו כבר אינן, אבל רבות, שבנו מושבים וקיבוצים, עודן גזעים איתנים למשפחות מעונפות, יושבות על אדמתן מוקפות נכדים ונינים. על כל אלה נבנתה תנועתכן, אשר יצרה מוסדות ואשר ממנה יצאו שרות וחברות-כנסת ומשתפות פעולה ברוכה בכל ענפי החיים שבמדינה.

*

נכתב: 1964. נדפס לראשונה: "דבר הפועלת", שנה ל, חוב' 8, אוגוסט 1964, אלול תשכ"ד.

אלה דברי אסתר ראב, במסיבה לכבוד ספרה "שירי אסתר ראב", שנערכה במועדון "מאשה פרי" בתל-אביב, ב13.3.1964-.

יחיה

טרַך... טרַך...

שתי העיזים עמדו זו מול זו, התרחקו-מה ושבו לקפוץ אשה מול רעותה כשרגליהן הקדמיות באוויר וקרניהן נוקשות אלו באלו:

טרך... טרך...

"ימח-שמכן, ישלח הקדוש-ברוך-הוא שטן עליכן – " מגרגר שמעיא הזקן, ויוצא מתנדנד על שתי רגליו הדקות, שדופות רוחות-תימן. בידו האחת ה"נרגילה" ופיו דבוק לפי הצינור בהתמדה רבה, לבל תאבד, חלילה, נשיפת-בלבול אחת מן העשן הריחני היקר של ה"טומבַק". בידו השנייה הוא אוסף רגבים מן החצר וזורקם בעיזים המתקוטטות.

"חי חי חי..." – גונח הוא מתוך הנאה, משלשל ידיו מתחת ל"ארבע כנפות" ומנגבן אי-שם – יתברך השם, העיזים חלב הן נותנות, מהן משקה ומאכל לכל המשפחה. והרשעים, הגויים, ימח-שמם, גם הם אינם כאן, בארץ-הבחירה. טול, לך ועשה כאוות נפשך. רק ה"שיכנז", ימח-שמם, כגויים המה.

הנערה אשר "אחז" לו על אשתו בדיחה הישישה, הינה כעת אשה כהלכה. "הביאה" בן. שמנה, בעזרת-השם. וחלב-העיזים, שהיא שותה לרווייה, מחלחל דרך שדיה המלאים ישר לפיו של התינוק, הדומה לגור שחור, מפוטם ונוצץ. קמיע כחול מתנוסס לו על מצחו וגרעיני "אבני אודם" תפורים בשביסו הקטן והמזוהם.

משתלת חושחשים מורכבים מתנוססת לתפארה בלב החצר, מעשה ידי יחיה, הבן. בן גדול לו, לשמעיא, בגילה של אשתו הצעירה, ממש. עינו של שמעיא רעה בבנו זה. מנהג גויים נוהג הוא, מגלח פאת זקנו, משחק בבודבול ומטייל עם נערות-המושבה. אל אשת-אביו, היא אימו, שולח הוא מבטי-לעג, מבליט חזהו מתחת לגופייה הלבנה; שרירי-זרועותיו קופצים כעכברים כלואים מתחת לעור השחור והנוצץ מדי הניפו את המעדר.

אוף... ליל כבד היה לו, ליחיה, הלילה שעובר בתוך הצריף המהביל מריח התינוק ואולי מגופה של אימו-חורגתו, הצעירה. זקן אשמאי, את כספו של הבן לקח וקנה לו אשה זו, עמל שנה תמימה. והן גם הוא, הבן, עליו לקנות "אחת".

אוף... הרגבים עפים כעורבים מתחת למעדרו. ואשה זו עם חלבה על פני התינוק-הגוש. לא, סוף לדבר! עוד הלילה יעזבם, יעזבנו את ה"תרח", ניראה מה יעשה בלעדיו.

סוכות-השכונה הטילו צללים ארוכים ומעוקמים על פני ה"רחוב", שכולו שלולית בימות הגשם. על הגגות שכן העוף, ובהמה ואדם הוכנסו לסוכת-נצרים, סוגר השער של קני-סוף ונקשר בחוט לביטחון בלילות.

יחיה הבן עלה וטפח מרוגז עצור, עיניו הקטנות, השעירות, לא ידעו מנוחה מתחת למצחו, ידיו ורגליו כבדו עליו מאוד, כאילו משכוהו מטה-מטה.

שטן... שטן... וכי אשם הוא, שזו מוטלת שם שרועה במיטה והגור לידה – כלבה, ימח-שמה! והזקן לקח את כספו. הרי שלו, שלו היא אשה צעירה זו לפי היושר. אהה, משפחת תימן! – חרק שן – לעזאזל! – ילך אל ה"שיכנז" על אפם וחמתם של אלה. כאן חלוצה ישא לו, ישא ולא יקנה.

ופתאום זזה הכלבה השמנה וחזה-החלב, חלב ודבש, ניגלה לעיניו. יחיה זינק מעל משכבו כקוף ישר אל מיטת אימו-חורגתו, הוריד את שתי ידיו הגרומות ישר על חזה, לש, צבט, היכה. זו התחילה פולטת צריחות של חיית-בר צעירה שנתפסה. קולותיה החדים התגוללו מעל לגגות העקומים, ובלבוש ובלי-לבוש, צנומים כקהל-רפאים, נהרו יושבי-השכונה אל הבית, שממנו עלו הקולות. בפתח הבית נתקלו באב המתנודד מפחד, כלולב שדוף, וחוסם את הדרך בפניהם. הבן הסורר פרץ לחלון, בידיים זריזות ניפצו לרסיסים וברח לעבר מושבת ה"שיכנז"...

*

נכתב: 1932 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1921-1911 לערך. נדפס לראשונה: "בוסתנאי" 7.12.1932. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 129.

כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.  הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.

המשך יבוא

* * *

האתר החדש של מינהלת שנת המאה לתל אביב-יפו – כבר באוויר

אתם מוזמנים להתרשם, להעיר ולהעביר לחברים:

www.tlv100.co.il

* * *

את האמת אנחנו יודעים

אהוד שלום,

בזיקה לרשימתך הקצרה [גיליון 409] על התקשורת שממתינה ל"מפלתנו", אלו בדיוק היו מחשבותיי לפני שעה קלה, כשצפיתי בשידור לווייני של ערוץ 10 בצמד שקר ושלומיאל, או אם תרצה שתום-העין וסתום השכל.

אמנם "עוד רבה הדרך עוד רבה המלחמה" אך חשוב מכול לדעת, כדבריך, "את האמת אנחנו יודעים!"

בברכה,

חזי רפופורט

* * *

מאמר של העיתונאית פילאר ראולה מספרד

 בזכות ישראל

מסתובב באינטרנט

למה לא רואים מחאות בפריז, לונדון או ברצלונה נגד דיקטטורות איסלמיות? למה אין הפגנות נגד העבדות של מיליוני נשים, שחיות ללא כל הגנה מצד החוק ?

למה לא מפגינים נגד השימוש בילדי הפצצות? למה אף אחד לא מתרגש מהקורבנות של פיגועי הטרור בישראל?

למה לא יוצאים להגנת זכות הקיום וזכות הגנה של מדינת ישראל?  למה מערבבים בין ההגנה של הפלסטינים לבין הצדקה של הטרור הפלסטיני ?

ושאלת המיליון: למה השמאל האירופאי, וכל השמאל העולמי, יש לה אובססיה להילחם נגד שתי הדמוקרטיות בכדור הארץ, ארה"ב וישראל – ולא נגד הגרועות שבדיקטטורות? שתי הדמוקרטיות שסבלו מהפיגועים הכי רצחניים בטרור העולמי. והשמאל לא מודאג מכך. 

אני קוראת בפורומים של הפלסטינים האירופאים שכותבים בלהט: "אנו בעד חופש של כל העמים!"

זה לא נכון!

אף פעם לא הדאיג אותם החופש של תושבי סוריה, איראן, תימן, סודן וכדומה. ואף פעם לא הדאיג אותם החופש שנלקח מהפלסטינים שחיים תחת הקיצוניים המוסלמים של החמאס. רק מדאיג אותם להשתמש בקונספט של חופש פלסטיני כנשק נגד החופש הישראלי.

לבסוף, העיתונות הבינלאומית עושה לא פחות נזק. בנושא הערבי הישראלי לא מדווחים, אלא עושים פרסומת. רוב העיתונות, כאשר היא מדווחת על ישראל מתעלמת מכל הקודים האתיים של העיתונות, וכך כל פעולת הגנה של ישראל הופכת לשואה. נכתבו ונאמרו כל כך הרבה דברים מגוחכים שכבר אי אפשר להאשים את ישראל בדברים יותר גרועים.

במקביל, אותה עיתונות אף פעם לא מדברת על התערבות של אירן וסוריה בזכות האלימות נגד ישראל, על שטיפת המוח הקיצונית שעושים לילדים. וכאשר מדברים על קורבנות, אם הם פלסטינים זה טרגדיה ואם הם יהודים לא מדווחים או בזים להם.

 מסקנה: אני לא יהודייה, אני משוייכת אידיאולוגית לשמאל ואני עיתונאית. למה אני לא אנטי ישראלית, כמו רוב הקולגות שלי?

משום שאני לא יהודייה, יש לי אחראיות היסטורית להילחם נגד השינאה ליהודים, ובהווה נגד השינאה למדינתם, ישראל. המלחמה נגד האנטישמיות לא שייכת רק ליהודים, זו חובתם של הלא יהודים. כעיתונאית, אני מחוייבת לחתור לאמת, ללא דעות קדומות, שקרים ומניפולאציות. ועל ישראל לא נאמרת האמת. כשמאלנית, שאוהבת את הקידמה, אני מחוייבת להגן על החופש, התרבות, הדו-קיום, החינוך של הילדים, על עקרונות עשרת הדיברות שהפכו לעקרונות אוניברסאליים. עקרונות שהאיסלאם הפונדמנטליסטי הורס באופן שיטתי. ז"א כלא-יהודייה, עיתונאית ושמאלנית – יש לי מחוייבות מוסרית משולשת לישראל כי אם ישראל היתה מנוצחת, היו מנוצחים גם המודרניזם, התרבות והחופש.

המלחמה של ישראל, למרות שהעולם לא רוצה לדעת זאת – היא המלחמה של העולם כולו!

* * *

קובי הוברמן

מכתב לנעמיקה משדרות

דודו אמיתי ידידי שלום,

שמחתי על שהעברת לי את המכתב [של נעמיקה, פורסם אצלנו בגיליון 409] כדי שאוכל להגיב עליו. בעיקר כדי להוציא החוצה את כאב הבטן שלי.

אני אישית מצוי היום בצומת כואבת ובלתי אפשרית. ארבע תובנות רצות אצלי בכל רגע במקביל – אני משקיע את רוב זמני בקידום הידברות עם ערבים במזרח התיכון ועם ערביי ישראל, אני מאמין שישראל תוכל לעשות שלום רק אם תהיה חזקה, אני דואג לחבריי בדרום, ואני אבא של גיל החייל שצריך להיכנס לעזה.

בתור הדגמה לשילוב הבלתי אפשרי הזה – המלחמה תופסת אותי באום אל פחם בשבת בצהריים, בכנס שמטרתו לקדם פרוייקט חינוכי ענק לקירוב יהודים וערבים, ותך דקות אני מקבל הודעה על ההתקפה בעזה, אני שומע מהרחוב למטה את הרמקולים המסיתים של התנועה האסלאמית באום אל פחם, ובני גיל מודיע לי שהוא צריך לחזור לצבא.

נדמה לי שלא צריך להסביר יותר.

אז תרשה לי להציג עמדה קצת יותר מורכבת.

מאד חבל לי על מה שכתבה נעמיקה. היא בוודאי חווה מציאות לא פשוטה בשדרות, אבל נדמה לי שאיננה מחוברת למציאות המזרח התיכונית. לצערי רק לחלק אחד מתוכה.

אז מה יש לי לומר לנעמיקה? דבר פשוט – כדי שנתקיים כאן שנים רבות נצטרך לעשות שלושה דברים ללא כחל ושרק – וכולם בנחישות:

להתפכח. מכל האשליות והנאיביות – הן אלה שמכר לנו השמאל ("שאסור להילחם ושיהיה שלום אם רק נדבר ונוותר") והן אלה שמכר לנו הימין ("שאין על מה לדבר ורק בכוח נבטיח את קיומנו").

להילחם. באוייבים הקיצוניים שלנו בעוצמה וללא פשרנות ולהפעיל כוח הרתעה צבאי – קרי, הפעלת כוח בהיקף מרחיק לכת כנגד הקיצוניים במזרח התיכון.

להתפשר. לחבק את השותפים המתונים שלנו ולהציע יוזמות להתפשרות מדינית מרחיקת לכת – קרי, הפעלת דיפלומטיה גמישה בהיקף מרחקי לכת, כדי להגיע לשלום עם המתונים במזרח התיכון.

אז, נעמיקה, ראשית מילה על התפכחות.

את כותבת: "לא ביטחון ולא שקט קניתי לעצמי במלחמה הזאת. אחרי רגיעה חיונית כל כך שאיפשרה לכולנו להחלים רגשית ונפשית ולחוות שפיות מחדש, החזירו אותי מנהיגינו אל אותו
מקום שרוט ועמוס חרדות. אל אותה חוויה משפילה של ריצה מבוהלת אל המרחב המוגן."

סליחה?!

מנהיגינו החזירו אותך למרחב המוגן?

אני אגיד לך מה החזיר אותך לשם: המשך הברחות מאסיבי בחסות איראנית ובהעלמת עין, שבה בידואים מסיני מעבירים גראדים לעזה וחומרי נפץ בכמויות (לא ספרי קריאה, לא תערוכות, לא מזון, לא חומרי לימוד, לא כספים לשיקום כלכלי של הפליטים – גראדים).

היערכות מאסיבית של המערך הרקטי של חמאס ובניית נקודות שיגור חמות שניתן לשגר אלייך טיל ללא מדע יד אדם אלא ע"י שלט.

שטיפת מוח לילדים של עזה ברמות של שנאה אדירה ומטורפת (יש לי תמונות אם תרצי) – תוך כדי ימי השלווה.

כל כך כואב לי לכתוב לך את האמת. בזמן שאת חוזרת לחוות שפיות, כדברייך, כי במרחק 20 ק"מ משם ישבו אנשים ותיכננו איך להוציא אותך מהשלווה, ותאמיני לי – הם עשו זאת בשפיות מלאה.

ועכשיו התפכחות אישית.

לפני מיספר שבועות נכחתי במפגש הידברות מזרח תיכוני ואז הבנתי סופית שהחמאס לא יהיה פרטנר למו"מ ולשלום – לא עכשיו ולא בדורות הבאים. מטרתו במקרה הטוב היא להגיע להסכם זמני עם ישראל על הפסקת אש, ללא הכרה בה, ולהמשיך לנהל סכסוך בלתי פוסק כך שבסופו של דבר ישראל תתפורר בפני כוח איסלאמי רחב וגרעיני. לא רק זה, אלא שלאור המהלכים שהוביל חמאס בתוך החברה הפלסטינית, מנוי וגמור איתו להפוך את רוב הפלסטינים לבני-ערובה של תנועת האחים המוסלמים וגם של איראן, ובעצם להפוך את המאבק הפלסטיני לחוד החנית במאבק הג'יהאד האיסלאמי.

זוהי לא רק סכנה לישראל, זו סכנה לפלסטינים השפויים, לרוב מדינות ערב, לאירופה ולעולם החופשי. זו הסיבה שכאשר אנחנו סוף-סוף מתעשתים ומחליטים להילחם באוייב האמיתי שלנו, אומרים בעולם הערבי שהיו רוצים לראות את חמאס נעלם או סופג מכה, או למשל – זו הסיבה שהרוסים לא מגנים אותנו (הם כבר הראו מה עושים כשיש איום מבחוץ עליהם – בצ'צ'ניה ובגרוזיה).

אני לשמחתי מבין ערבית וכבר 35 שנה לומד ומכיר את השכנים שלי – ואני מכבד את מה שהם אומרים ומאמין להם.

אני מבין את מה שאומר החמאס ואני מאמין להם.  הם רוצים לחסל אותי ואת ילדיי (וגם את נעמיקה). אינני יכול או רוצה לייפות את הדברים. הם חדים וברורים והם לא מסתדרים עם קיומי שלי (או של נעמיקה). ולכן – למרות שאני דואג לגיל בני ולחבריו המדהימים – אני יודע שללא לחימה נחרצת לא יהיו להם חיים כאן – לא להם ולא לילדיהם.

אני גם מבין במקביל את מה שאומרים רוב חבריי ערביי ישראל, חבריי הפלסטינים וחבריי מארצות ערב השונות ואני מאמין גם להם. הם רוצים להגיע לשלום ולחיים שלווים לצד משפחתי וילדיי.

 אינני רוצה לכער את הדברים. הם חדים וברורים והם כן מסתדרים עם קיומי שלי (וגם של נעמיקה). ולכן – למרות שאני מבין את חוסר האמון ואת הכעס של גיל וחבריו ורוב חבריי הישראליים – אני יודע שרק אם ישראל תלך לפשרה מדינית אמיתית ומרחיקת לכת – יובטחו החיים והעתיד הקיומי שלהם ושל ילדיהם. ולכן איני מוכן לקבל שום עמדה חד צדדית ופשטנית – לא משמאל ולא מימין. לא את הצדקנות המזוייפת וההזוייה משמאל, שלא מבינה שיש עלינו איומים שרק בכוח נרתיע, ולא את האפוקליפסה שחוזה לנו הימין והשיתוק המדיני שלו.

מה אני מתכוון לעשות?

אני אמשיך לתמוך בלחימה באויבים המרים מהחמאס, ללא פשרות, כדי להגיע להכרעה וליצור ביטחון. אני אמשיך לכאוב את ההרס לחימה זו תמיט על חפים מפשע. אני אמשיך להתפלל שזה ייגמר מהר. אני אמשיך לתבוע מממשלתי לגלות יצירתיות מדינית ודיפלומטיה אמיצה וגמישה כדי להגיע לפשרה עם מי שכן ניתן. אני אמשיך בכל הפרוייקטים שבהם אני עסוק בשיתוף פעולה יהודי ערבי כי להמשיך לבנות גשרים של חיים משותפים כאן.

וכמובן אני אמשיך לדאוג כל היום לגיל ולחברים שלו, אבל אגיד להם – מה שהם יודעים בצורה הכי בריאה – שיש כאן מלחמה על הבית ועל הקיום שלהם והם חייבים לנצח (וברשותך, נעמיקה, גם אם לא יצאו לשם בשמך, הם  נלחמים שם למענך).

אבל אנחנו לא יכולים להפעיל רק את הזרוע החזקה שלנו בלי להושיט זרוע מחבקת ונדיבה. כי המשוואה פשוטה:

צריך להילחם ולנצח את הקיצונים

וצריך להיות נדיב ולהתפשר עם המתונים

זה האומץ המנהיגותי האמיתי הנדרש היום.

*

קובי הוברמן הוא תושב גבעת עדה ואיש מעורב ומחוייב מאוד לשיתוף הפעולה היהודי-ערבי.

בברכה,

דודו אמיתי

 * * *

הרשמה לרכישת הרומן החדש של אהוד בן עזר

"ספר הגעגועים"

קוראים שואלים לא פעם במה הם יכולים לגמול לנו על המכתב העיתי הנשלח להם חינם פעמיים בשבוע. ובכן, על ידי רכישת הרומאן החדש שלנו "ספר הגעגועים" (שנכתב בעקבות "לשוט בקליפת אבטיח", 1987, שאזל). הספר, המחזיק 350 עמודים, הופיע בראשית חודש ינואר 2009 בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

אפשר כמובן לרכוש את הספר בחנויות הספרים במחיר של 88 שקל; ואולם כל השולח 50 שקל, בשטר, או בשיק לפקודת אהוד בן עזר – יקבל בימים הקרובים בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין גם יותר מעותק אחד. אין לנו בכך כל רווח אלא החזר הסכום שבו אנחנו רוכשים את הספר מההוצאה, בתוספת דמי המשלוח [בישראל]. כך נהגנו בשעתו בהפצת כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, שכמעט כבר לא נשארו לנו ממנו עותקים.

הראשונים שהזמינו את הספר הם הראשונים שקיבלו אותו בימים אלה – ותודה לרבים שכבר תשלום שלחו – ולא יישכחו! – אך המחאותיהם נפדות רק במקביל למשלוח העותק אליהם. אמנם אנחנו באמצע עונת האריזה של השמוטי בפרדסים אבל מחלקת המשלוחים שלנו תשתדל לעמוד בעומס. אין צורך לשלוח את השיקים בדואר רשום. ותודה לאל, גם אהוד בן עזר מקבל מעטפות עם כסף. חלקו במזומן. ושום מעטפה עם כסף לא הלכה לאיבוד וגם לא נשארה אצל טלנסקי!

הכתובת למשלוח 50 השקלים:

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,013 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-99 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1989 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנת יובל

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל