גיליון מס' 411

תל אביב, אור ליום שני, כ"ג בטבת תשס"ט, 19.1.2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

הצרופה: הנה מה טוב ומה נעים שבת כרוביות גם יחד, צילם שאול חומסקי בתערוכת משוב

ולקראת 20 בינואר, יום הכתרתו של ברק חוסיין אובמה לנשיא ארה"ב

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: לקראת הכתרת ברק חוסיין אובמה לנשיא – האם בתקופתו יהפוך Hosni the Dreamer  של אהוד בן עזר, הנפוץ עתה במקראות לכיתות הביניים בבתי הספר ברחבי ארה"ב – למשל על פרשת חייו של הנשיא החדש? והאם ישלב אובמה את הסיפור בנאום ההכתרה שלו? // נוסח הסיפור בעברית.

רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה: ספר הגעגועים.

אורי הייטנר: א. הזדמנות לשלום? ב. להניח את דעתו של גדעון לוי. ג. אויבו של הטוב.

 יוסי גמזו: בָּלָדָה עַל יַלְדֵי הַמִּקְלָטִים.

רות ירדני כץ: לכבודו של גרשון ברגסון ז"ל.

יעקב זמיר: "שמן כמו חזיר וכותב דברי שירה..."

פוצ'ו: בימים שבעגבנייה היה חור.

גם לְאֲגָנָה וַגְנֵר יש מה להגיד על "ספר הגעגועים".

אריה דרוקמן: שלושה אירועים מעוררי עניין שנחשפנו אליהם בימים אלה.

דודו אמיתי: שתי הערות. // ניצה וולפנזון: נשיאים ורוח (שיר).

אחמד בדיר: דבר המרכז היהודי-ערבי לשלום  על פסילת המפלגות הערביות.

יעקב זמיר: מבגדאד לישראל ללא חזרה, פרק ו, הלימודים בתיכון-ערב בחיפה.

זיכרונותיה של נערת ליווי כפי שסיפרה לאמנון בי-רב, פרק אחרון [בינתיים].

השערורייה של סגירת ההוצאה לאור של משרד הביטחון – בושה וחרפה!

אסתר ראב: מתוך כל הפרוזה, המהדיר: אהוד בן עזר, ספר זיכרונות לשנת תרע"ג, 1913 [בפתח תקווה, בהיותה בת 19] [א].

אבנר הרוסי: שיר ערש לאבנר.

יעקב פדהצור:  על "הארץ" והרעל של גדעון לוי.

.

* * *

מי האיש שהייתם רוצים לראותו עומד בראש מערכת הביטחון של ישראל אם יגיע היום שבו לא יהיה מנוס מלתקוף את התשלובת הגרעינית של איראן שמאיימת להשמיד את ישראל?

ציפי ליבני? ביבי נתניהו או אהוד ברק?

זיכרו היטב את התשובה – בקלפי!

* * *

לקראת הכתרת ברק חוסיין אובמה לנשיא מחר, 20.1

האם בתקופת ברק חוּסֵין אובמה יהפוך "חוּסְנִי החולם" של אהוד בן עזר, הסיפור הנפוץ עתה במקראות לכיתות הביניים בבתי הספר ברחבי ארה"ב –

למשל על פרשת חייו של הנשיא החדש?

תזכורת: הסיפור Hosni the Dreamer של אהוד בן עזר

נכנס כחומר לימוד במיקראה הכל-אמריקאית

Glencoe Backpack Reader, Course 2

בהוצאת מקמילן, מקגרו-היל וגלנקו

ויופץ באלפי עותקים בבתי-הספר בארה"ב

בשנת 1997 הופיע בהוצאת פראר, שטראוס אנד ז'ירו, בניו-יורק, ספרו של אהוד בן עזר Hosni the Dreamer שצוייר בידי חברו, הצייר-המאייר והסופר עטור השבחים – אורי שולביץ. הספר נבחר במישאל המבקרים של ה"ניו-יורק טיימס בּוּק רוויוּ" כאחד מעשרה הספרים המצויירים המצטיינים לשנת 1997 ובאותו גיליון נדפסה בהרחבה גם ביקורת נלהבת לציורים ולטקסט כאחד. הספר יצא לאור גם בתרגום לקוריאנית.

והנה לאחרונה נדפס הסיפור כטקסט לימודי במיקראה המיועדת לרמה השנייה בבתי-הספר ברחבי ארה"ב ושמה: "Glencoe Backpack Reader" – בהוצאת מקמילן, מקגרו-היל וגלנקו, 2009. נדפס הטקסט בשלמותו, עם ציון שנת הופעתו לראשונה, 1997, אך לא ציון ההוצאה הראשונה – פראר, שטראוס אנד ז'ירו וללא איזכור הצייר אורי שולביץ. עורכי המיקראה לקחו את הטקסט בלבד והוסיפו לו אפאראט של ביאורי מונחים והפעלה לתלמידים הקוראים בו ונדרשים לענות על שאלות וגם לכתוב על עצמם בעקבותיו. המהדורה בכריכה קשה והדורה מאוד אם כי בשני צבעים בלבד, שחור וכחול לגווניו, ונראה כי נועדה לרכישה על ידי בתי הספר ברחבי ארה"ב ולהשאלה חוזרת לתלמידים בתקופת לימודיהם. מדובר בגיל ביניים שבין 9 ל-12. לסיפור עצמו אולי תהיה עכשיו תפוצה רבה יותר, ולאורך זמן, מאשר היתה לספר המצוייר, שאמנם הופיע בשעתו בשלוש הדפסות ונמכרו ממנו כחמישה עשר אלף עותקים.

להלן המקור העברי של הסיפור שאותו לומדים באנגלית התלמידים בבתי-הספר בארה"ב.

* * *

אהוד בן עזר

חוסני החולם / סיפור-עם ערבי

[הציורים במקור האמריקאי, 1997: אורי שולביץ]

חוסני היה רועה אצל אחד השיח'ים. כל היום רעה לבדו את העדר, ומאחר שלא היה לו עם מי לדבר, התרגל לדבר אל הכבשים.

לאחר העבודה נהגו הרועים לבלות את הערב כשהם מספרים בדיחות או מתווכחים מה היו קונים אילו היה להם כסף. כולם, חוץ מחוסני.

חוסני העדיף לבלות את ערביו בהקשבה לזקני השבט המספרים על מסעות ועל הרפתקאות בערים רחוקות. הוא גר כל ימיו במידבר, והמעשיות שלהם מילאו אותו חלומות.

לילה אחד חלם חוסני שהוא הגיע לעיר. החלום ניראה בעיניו כה אמיתי עד שהרגיש שהוא ממש נמצא שם. הוא רצה לספר על כך לרועים האחרים, אבל פחד פן יצחקו ממנו.

לכן, במקום לספר להם, הוא סיפר את חלומו לכבשים.

אחד הרועים שמע אותו ואמר לכל השאר: "חוסני מדבר שטויות אל הכבשים שלו!"

 "מוזר מאוד," אמר האחד.

 "וגם טיפשי מאוד," אמר רועה אחר, וכולם התחילו לצחוק על חוסני.

יום אחד ביקש השיח' למכור אחדים מגמליו בעיר. הוא החליט לקחת לדרך כמה מן הרועים שלו, אבל חוסני לא נכלל בהם.

כאשר ביקש חוסני מהשיח' להרשות לו לבוא איתם, ענה השיח': "אני מצטער. אולי בפעם הבאה."

ואז, בדיוק כאשר הם היו מוכנים לצאת לדרך, חלה אחד הרועים. השיח' החליט להרשות לחוסני למלא את מקומו של הרועה החולה.

הם רכבו במשך ימים, עברו בגיאיות וטיפסו על הרים. חוסני חש עצמו בר-מזל על כך שהוא הולך ומתקרב אל העיר, ואפילו לא הרגיש כמה חם ויבש הכל מסביב.

לאחר שחצו ואדי רחב ויבש הגיעו לבסוף אל העיר.

השיח' מכר את גמליו. הוא העניק לכל רועה דינר זהב אחד והירשה להם לצאת לבלות כרצונם את שארית היום וליהנות מפלאי העיר.

הרועים מיהרו ללכת יחדיו, כשהם עוזבים את חוסני לבדו.

חוסני נדד ברחובות העיר, בתוך ההמון הרועש. ככל שהירבה ללכת, כן ניראתה לעיניו העיר דומה יותר לחלומו ולסיפוריהם של זקני השבט. אלא שעכשיו היא היתה ממשית, ואפילו מרגשת ומפתיעה יותר מכפי ששיער.

הוא הלך לשוק, עבר על פני חנויות ודוכנים בהם הוצגו בגדים צבעוניים, שמלות רקומות, שטיחים, סירים וצלחות נוצצים. ריחות האורז בצנובר ובצימוקים, הקבאב, הפלאפל, הקוסקוס והחלווה המתוקה מילאו את האוויר. אבל חוסני לא קנה דבר.

לפתע הבחין בשלט על חנות קטנה: "פסוק תמורת דינר זהב."

חוסני הרגיש שהוא מוכרח להיכנס.

כאשר נכנס, מצא את עצמו בעולם אחר, מקום שאליו לא חדרו הרעש והמהומה של השוק.

איש זקן ישב שם לבדו.

חוסני נתן את דינר הזהב לזקן. האיש לקח את המטבע, התבונן היטב בחוסני, ואז אמר לאיטו: "אל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם."

חוסני חיכה. לבסוף שאל, "האם זה הכל, אדוני?"

האיש הזקן שתק ולא הוסיף דבר.

למחרת בבוקר חוסני, השיח' והרועים, עזבו את העיר ורכבו אל המידבר.

בדרך דיברו הרועים על כל מה שאכלו וכל מה שקנו בעיר. הם שאלו את חוסני מה קנה הוא. חוסני לא ענה. הם התחילו ללעוג לו על כך שלא רכש דבר וביזבז את ביקורו בעיר.

לבסוף התפרץ חוסני וגילה, "אני כן קניתי משהו. פסוק!"

 "פסוק?" הם ממש לא האמינו למשמע אוזניהם. וכאשר חוסני חזר בפניהם על הפסוק, פרצו כולם בצחוק.

 "הוא בזבז את כל כספו על שטות חסרת-ערך," אמר האחד.

 "איזה טיפש מטופש!" צחק האחר. והשיח' צחק גם הוא.

הם המשיכו לצחוק גם כאשר הבחינו בענני הגשם הכבדים שהתקדרו במרחק. על פי הברקים והרעמים היה עליהם לדעת שגשם שוטף יורד בהרים שמעליהם. אבל הגשם היה רחוק מאוד, ואף טיפה לא נפלה עליהם.

עד מהרה הם הגיעו אל הוואדי, שהיה יבש בדרכם אל העיר, ועתה שטפו בו מי הגשם מן ההרים.

השיח' והרועים לא היססו. הם נכנסו למים עם גמליהם טעוני המשא, והחלו לחצותם.

חוסני נזכר בפסוק שאותו קנה, ועצר. "אל תעבור במים בטרם בדקת את עומקם," שב ואמר לעצמו. הוא קרא לשיח' ולרועים לעצור ולחזור, אבל השיח' ענה לו בחוסר סבלנות, "מהר ובוא, חוסני!"

אותה שעה, אדם לבוש בגדים יקרים עמד גם הוא על גדת הוואדי. הוא הוליך גמל בחבל ארוך. על דבשת הגמל התנוסס אפיריון מפואר.

כאשר ראה האיש את השיח' ואת הרועים מתחילים לחצות את הוואדי, נכנס גם הוא אל המים הזורמים. חוסני ניסה להזהיר גם אותו, אבל האיש רק משך בכתפיו והמשיך ללכת.

חוסני לא רצה אמנם להישאר מאחור, אבל הפסוק חזר והיכה שוב ושוב במחשבתו והוא לא היה מסוגל להביא את עצמו להחלטה לחצות את הוואדי.

האחרים לא הספיקו להתרחק הרבה כאשר לפתע

שטף אותם זרם פתאומי וחזק, והמים הסוערים בלעו אותם.

חוסני נבהל נורא כאשר ראה את מה שקרה.

ואז שמע קול מתוך האפיריון שעל דבשת הגמל. "משרתי, משרתי המסכן! הו, כמה נורא!"

חוסני ניגש אל האפיריון וגילה בו עלמה צעירה.

"אדוני רב החסד," אמרה. "שמי זוביידה. עכשיו, לאחר שהמשרת שלי נעלם, אני לגמרי אבודה. בבקשה, עזור לי."

 "אל תדאגי," אמר חוסני בעדינות. "אוכל לקחת אותך חזרה לעיר."

 "הו, לא! לא לשם," אמרה, "אני לא רוצה לחזור אל האמיר. הוא שלח אותי, למרות רצוני, בתור מתנה לנסיך שאני לא מכירה. לאן מועדות פניך?"

 "אין לי משפחה," אמר חוסני. "עכשיו, כאשר השיח' מת, גם אין לי עבודה. חוץ מזה אני מעדיף ללכת למקום חדש לגמרי מאשר לחזור למקום שבו לא היה לי רגע של אושר."

 "בבקשה, הרשה לי ללכת איתך," אמרה זוביידה.

חוסני קשר את חבל הגמל של זוביידה אל הגמל שלו. הוא לא ניסה לחצות את המים הגועשים. במקום זאת עקף את הוואדי לכל אורכו.

הם המשיכו בדרכם זמן רב. הימים היו חמים מאוד והלילות קרים.

חוסני סיפר לזוביידה את הדברים שלמד מזקני השבט, כיצד חלם על העיר עוד בטרם ראה אותה, ואיך מכר לו האיש הזקן פסוק שהציל אותו מהאסון הגדול שהם היו עדים לו.

זוביידה סיפרה לחוסני, "אבי עבד אצל האמיר. אחרי שהתייתמתי, גידלו אותי בארמונו של האמיר. החיים שם לא היו כה שמחים כפי שאתה אולי חושב. אני מזועזעת ממה שקרה בוואדי אבל מאמינה שזה היה סימן לכך שאני לא הייתי צריכה לחיות בארמון זר עם נסיך שאני בכלל לא יודעת מיהו."

לבסוף, הם הגיעו לעיר אחרת.

חוסני וזוביידה התאהבו.

לא עבר זמן רב והם התחתנו. בכסף ובזהב שנשא הגמל של זוביידה הם קנו בית גדול ושדות.

הם הקימו משפחה וחיו באושר שנים רבות. חוסני לא שכח לעולם את האיש הזקן ואת הפסוק שלו.

פורסם גם בגיליון 383 של המכתב העיתי  מיום 2.10.08

* * *

בריג'יט גבריאל בווידאו

את הווידאו הזה, שאינו הראשון שמופיעה בו את בריג'יט גבריאל, הנוצרייה הלבנונית החיה ופועלת כיום בארה"ב, ראיתי מתוך התרגשות רבה. מעטים הדברים המרגשים והמשכנעים ששמעתי אי פעם על סכנת האיסלאם הקיצוני ועל המזרח התיכון, כהרצאה הזו שלה. מומלץ ואפילו חובה לראות ולשמוע:

Dear all,

Please watch this important video and pass it to all the people you know, This is especially relevant now.

Thanks,

A MUST WATCH VIDEO !!!

http://multimedia.heritage.org/content/wm/Lehrman-092706a.wvx

 * * *

רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."  [נדפס על העטיפה האחורית].

מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר,  יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 50 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

* * *

אורי הייטנר

א. הזדמנות לשלום?

ב-26.3.79 נחתם הסכם שלום בין ישראל למצרים. תמורת חתימה על הסכם שלום עם מדינה ערבית, הגדולה והחשובה במדינות ערב, שילמה ישראל מחיר כבד וכואב – נסוגה מכל סיני עד גרגר החול האחרון, תוך ויתור על נכסים ביטחוניים וכלכליים בלתי רגילים (הנפט שישראל מצאה בסיני הוא אחד המרכיבים המרכזיים בכלכלה המצרית) והחמור מכל – לראשונה בתולדות הציונות, מדינת ישראל עקרה שני חבלי התיישבות, חבל ימית ומרחב שלמה. השלום עליו דובר התבסס על יחסי שכנות וידידות כמו בין ארה"ב לקנדה. בין שתי המדינות נחתמו עשרות הסכמי נורמליזציה בתחומי הכלכלה, החקלאות, התרבות, התיירות, החינוך, הסכמים למניעת השמצות והתקפות הדדיות ועוד. ארבע פעמים ביקר הנשיא סאדאת בישראל, וראש הממשלה בגין ביקר במצרים מספר ביקורים דומה.

הסכם השלום בין ישראל למצרים החזיק מעמד בדיוק שנתיים וחצי ועשרה ימים. ב-6.10.81, נרצח הנשיא סאדאת, ועימו – נרצח השלום. סגנו של סאדאת, מובארק, התמנה במקומו, ומיום כניסתו לתפקיד, את מקום השלום החם החליפה מלחמה קרה. כל הסכמי הנורמליזציה היו לאות מתה. מובארק סרב לבקר בישראל במשך למעלה מ-28 שנות שלטונו (למעט גיחה קצרה להלווייתו של רבין). מצרים מובילה מדיניות עויינת לישראל, מובילה את המתקפות נגד ישראל באו"ם, הובילה את הוועידה האנטישמית, הגזענית והאנטי ישראלית הקיצונית בדרבן. התקשורת המצרית ומערכות החינוך במצרים היו לגורמי הסתה אנטי ישראלית ואנטישמית קיצוניים וחריפים ביותר. אפילו את המינימום הפורמלי – היחסים הדיפלומטיים, מצרים מרבה להפר.

ארבעה חודשים בלבד לאחר השלמת הנסיגה מסיני, ניצלה מצרים תירוץ ראשון שנקרה בדרכה (מבצע "שלום הגליל") כדי להחזיר את שגרירה סעד מורתדא למצרים, לתקופה של למעלה משלוש שנים. בראשית מתקפת הטרור הרצחנית של ערפאת והרש"פ נגד אזרחי ישראל ב-2000 ("האינתיפאדה השנייה") שבה מצרים והחזירה את שגרירה בסיוני למצרים, לתקופה של כחמש שנים, בתגובה על מימוש זכות ההגנה העצמית בידי צה"ל. הסעיף היחיד בהסכם השלום שמצרים מקפידה לקיים הוא פירוז סיני, אך בהעלמת עין מהברחות הנשק ממצרים לרצועת עזה, היא מפרה גם את ההסכמים הביטחוניים בינה לבין ישראל.

והנה, במבצע "עופרת יצוקה", לראשונה מתייצבת מצרים לצד ישראל בעימות בינה לבין ישות ערבית כלשהי. לצד מס שפתיים רפה נגד "התוקפנות הישראלית", מצרים מאשימה בגלוי את חמאס באחריות למלחמה, תוקפת אותה על ירי הקסאמים ועל הפסקת ה"רגיעה", ומשדרת כמעט בגלוי את תקוותה שישראל תכה קשות את חמאס. לראשונה מאז עלייתו של מובארק לשלטון ולאחר השלמת הנסיגה מסיני, מצרים מתבטאת ונוהגת כמדינה שלה יחסי שלום עם ישראל.

מובארק לא נעשה ציוני, ולא שינה את גישתו היסודית. מדיניותו נובעת מאינטרסים מצריים מובהקים. האינטרס הראשון הוא ההבנה שלו, שהסכנה המרכזית לשלטונו ולשלומה של מצרים, היא התחזקות ציר הרשע שמרכזו איראן, המלהיבה את הגורמים האסלאמיים המיליטנטים בארצו. התחזקות חמאס ברצועת עזה, בחצר האחורית של מצרים, מסוכנת, מבחינה זאת במיוחד.

אינטרס נוסף הוא חיזוק מעמדה האזורי של מצרים, ובעיקר חיזוק מעמדה בעיני הממשל האמריקאי החדש, אם תצליח לתווך ולהיות שותפה מרכזית בעיצוב מציאות ביטחונית חדשה בגבול ישראל-עזה. מובארק מבין, שלא יוכל להיות מתווך, אם ידבק במדיניות אנטי ישראלית בלתי מאוזנת (כפי שלטעמי נשיא תורכיה ארדואן לא יוכל עוד למלא תפקיד כלשהו של תיווך במזה"ת, לנוכח עמדתו הקיצונית והבוטה נגד ישראל במהלך המבצע).

האם ניתן לראות בהתנהגותה של מצרים במשבר הנוכחי, הזדמנות לשינוי דרמטי ביחסים בינה לבין ישראל? האם זאת הזדמנות, סוף סוף, לשלום, 28 שנים אחרי שישראל שילמה את המחיר הכבד של הסכם השלום? העובדה שמה שמניע את מובארק הוא אינטרסים, אינה מקשה על ההזדמנות הזאת, אלא להיפך, מחזקת אותה. יש להניח שמה שהביא את סאדאת לביקורו בירושלים ארבע שנים בלבד אחרי תוקפנותו במלחמת יום הכיפורים, לא היה שינוי בבסיס אמונתו, אלא אינטרס לאומי. אינטרסים הם הבסיס העיקרי (לא היחיד, יש גם בסיס ערכי, כמו ביחסי ארה"ב עם ישראל) ביחסים הבינלאומיים.

אם מובארק הבין והפנים שהאיום המרכזי על מצרים הוא איראן וציר הרשע הטרוריסטי, יש סיכוי לברית אינטרסים בין מצרים לישראל, שתוביל למצב של יחסי שלום אמיתיים בין המדינות (גם אם לא ברמה של הסכמי השלום והנורמליזציה. מהפנטזייה הזאת כנראה נצטרך להיגמל). יש לקוות שכך יהיה, יש לנצל את ההזדמנות כדי לנסות לשפר ולטפח את היחסים בין ישראל למצרים. אולם לא במחיר ביטחונה של ישראל. ישראל חייבת לעמוד על כך שמצרים תמנע את המשך ההברחות לאורך ציר פילדלפי.

ב. להניח את דעתו של גדעון לוי

במאמרי התעמולה שלו נגד ישראל, מרבה גדעון לוי לכבול על הפער הבלתי מידתי בין מספרי ההרוגים בצד הישראלי ובצד הפלשתינאי.

חשבתי, שאולי יש צדק בדבריו וכדאי לעשות משהו בנדון. במקום להמנע משליחת הילדים לגנים ולבתי הספר (עליהם נפלו לא מעט טילים), במקום מיגון, במקום אמצעי ההגנה והזהירות, אפשר לנהוג כמו הפלשתינאים, ולעשות הכל כדי שיהרגו מקסימום אזרחים וילדים שלנו.

אולי כך נגיע למספר הרוגים בתוכנו, שיניח את דעתו של גדעון לוי.

ג. אויבו של הטוב

איני אוהב את הביטוי "המצוין הוא אויבו של הטוב." זהו מוטו של בינוניות, של ויתור על המוטיבציה והאמביציה להצטיין, להשיג את ההישגים הטובים ביותר. אולם בוויכוח הציבורי על החלטת הקבינט להפסיק את האש, אני מאמץ את הביטוי.

אין ספק שיש צדק בביקורת המוטחת בידי האופוזיציה ובידי המיעוט מבין שרי הקבינט על ההסכם. בניגוד לדבריהם של אולמרט וברק, אין זה נכון שישראל השיגה יותר מאשר את מלוא היעדים שהציבה לעצמה. עצם העובדה שעד היום האחרון למבצע לא חוסל כושר שיגור הטילים לעבר ערי ישראל, היא עדות לכך. אין ספק שגם שרי הקבינט היו שמחים להגיע להישגים גדולים יותר, לסידור ברור יותר בנוגע לציר פילדלפי, להשבתו של גלעד שליט במחיר סביר.

אולם החלטת הקבינט על הפסקת האש היתה מוצדקת. ההישגים במבצע היו גדולים מאוד. המכה לחמאס – קשה מאוד. הימים האחרונים למבצע כבר התאפיינו בתמורה שולית פוחתת – התמורה מכל יום נוסף של קרבות היתה פחות ופחות משמעותית. למעשה, הברירה שעמדה בפנינו היתה הפסקת אש או הרחבה משמעותית של המבצע, כיבוש רצועת עזה וכו'. במציאות כזו, ראוי היה לתת צ'אנס להפסקת האש.

אם הצד השני ינצור את אישו – השגנו את המטרה, ולשם מה יש לסכן את חיילי צה"ל בהמשך המבצע ולהאריך את סבל יישובי הדרום? אם הצד השני יחדש את האש, תהיה לנו כל הלגיטימיות להמשיך במתקפה ולהעצים אותה.

המבחן החשוב של המבצע בכלל ושל הפסקת האש בפרט הוא השקט מן הצד השני ויותר מכך – אופן התגובה שלנו במקרה של הפרתו. כאן עלינו להיות חד משמעיים – "המידתיות" מתה. כל פרובוקציה פלשתינאית תיענה בעוצמה רבה. אמחיש זאת כך – אם במשך שנה וחצי יישמר השקט וכעבור חצי שנה ישוגר פצמ"ר בודד לעבר ישראל ויפול בשטח פתוח, יהיה על ישראל להגיב באותה עוצמה כפי שתגיב על מטח גראדים לעבר כל ערי הדרום בשבוע הבא. החרב המתהפכת של תגובה בלתי מידתית חייבת לרחף תדיר מעל ראשי הפלשתינאים. בעברית קוראים לזה הרתעה.

* * *

יוסי גמזו

בָּלָדָה עַל יַלְדֵי הַמִּקְלָטִים

זֶהוּ הַשִּיר עַל יַלְדֵי הַמִּקְלָטִים

שֶלָּנוּ וְגַם אֵלֶּה שֶמֵעֵבֶר

לְקַו-הָאֵש בִּקְרֹס כָּתְלֵי בָּתִּים מִתְמוֹטְטִים

עַל יוֹשְבֵיהֶם וְהֵהָפְכָם לְקֶבֶר

לְיַלְדּוּתָם שֶל הַחַפִּים מִפֶּשַע שֶעוֹד לֹא

הִסְפִּיקוּ כָּאן לִחְיוֹת אֲבָל מִתַּחַת

לְגַג נִבְקָע הִסְפִּיקוּ בְּהֶחְלֵט לָחוּש בִּמְלוֹא

עֻמְקָם שֶל הַמִּלְכּוּד וְשֶל הַפַּחַד.

זֶהוּ הַשִּיר עַל הַזְּוָעָה שֶאֵין לָהּ שֵם

שֶל סוֹף בְּטֶרֶם הַתְחָלָה, שֶל עָוֶל

שֶאֵין לוֹ שֻתָּפִים שָוִים לְתֹאַר הָאָשֵם

אַךְ כָּל מִי שֶיָּעֵז לָשֵֹאת עֵינָיו אֶל

אוֹתָן גְּוִיּוֹת קְטַנּוֹת-קוֹמָה מִשְּנֵי צִדֵּי הַגְּבוּל

יוֹדֶה, גַם עַל כָּרְחוֹ, כִּי זֶהוּ פֶּרֶק

שֶמַּרְאוֹתָיו הוֹפְכִים אֶת כָּל רוֹאֶָם אָסִיר כָּבוּל

לְסִיּוּטֵי-אֵין-קֵץ שֶל דָּם וָהֶרֶג.

וְזֶהוּ שִיר אֻמְלָל עַל שְלַל גּוּפוֹת מְרֻטָּשוֹת

שֶל טַף נִקְטָף בַּנֶּפֶץ וּבַיֶּרִי

וְעַל פְּקִיעַת סַבְלָנוּתוֹ שֶל עַם נִפְרָע קָשוֹת

מֵאֵלֶּה הַהוֹלְכִים עִמּוֹ בְּקֶרִי

בֵּין בְּרַד קָאסָאם וּגְרָאד שֶלֹּא נָדַם וְלֹא יִדֹּם

כָּל עוֹד לֹא יְרֻצַּץ קָדְקוֹד-הַצֶּפַע

וּבֵין מִכְווֹת אֵימֶיהָ שֶל כְּרִיזַת "צֶבַע אָדֹם"

בְּדוֹר שֶנִּשְמָתוֹ צֻלְּקָה בְּשֶפַע.

אַךְ זֶהוּ גַם הַשִּיר עַל עַם יָחִיד בֵּין כָּל אֻמּוֹת

עוֹלָם מֻשְחָת, צָבוּעַ וּבַרְבָּארִי,

עַם הַמַּזְרִים בְּלִי הֶרֶף אֶל הַזּוֹמְמִים אֶת מוֹת-

בָּנָיו שַיְּרוֹת צִיּוּד הוּמָנִיטָארִי

הַנִּבְזָזוֹת בִּידֵי כְּנֻפְיוֹת שֶל בָּרוֹנֵי-טֵרוֹר

בִּמְקוֹם לָנוּעַ אֶל שְכוּנוֹת-הָעֹנִי

בָּהֶן קוֹרֵאת הַגַּ'אהֲאלִיָּה הַמּוֹדֶרְנִית דְּרוֹר

לְכָל יִצְרֵי הָאֹפֶל הַדֵּמוֹנִי;

עַם שֶבָּתֵּי-חוֹלָיו מְאַשְפְּזִים אוֹיְבִים פְּצוּעִים

שֶמַשְֹטֵמַת-עִוְעִים אוֹתָם הִטְרִיפָה

בְּעוֹד שֶמְּרַצְּחֵי בָּנָיו מֻסְוִים בְּמַחְבּוֹאִים                

בְּבֵית-חוֹלִים עַזָּתִי וּשְמוֹ "שִיפָא".

אֵיזוֹ אֻמָּה אַחֶרֶת בֵּין אוֹתָן צִדְקָנִיּוֹת

הַנִּזְעֲקוֹת בְּשֶצֶף אַנְטִישֵמִי

עַל הֲשִיבֵנוּ מוּל הִתְנַכְּלֻיּוֹת קַטְלָנִיּוֹת

תְּשוּבָה עַזָּה מִכָּל טִעוּן פּוֹלֶמִי

הָיְתָה מַטָּה בְּנַחַת אֶת הַלֶּחִי הַשְּנִיָּה

כְּמִין שֵֹיָה נִרְצַעַת לְטוֹבְחֶיהָ

וְכָךְ, תּוֹךְ הֵעָנוּת לִצְבִיעוּתָן הַמַּחְלִיאָה

נִמְנַעַת מִגּוֹנֵן עַל אֶזְרָחֶיהָ?

הֵן אֵין עוֹד אֶרֶץ בֵּין הַמַּטִּיפִים לָנוּ כַּיּוֹם

אֶת פַארְסַת מוּסָרָם הַהוֹטֶנְטוֹטִי

שֶלֹּא שָבְרָה שִֹיאֵי-עוֹלָם בָּרֵיטִינְג הָאָיֹם

שֶל הַשְמָדַת חַפִּים מֵחֵטְא: כָּזֹאת הִיא

מִצְרַיִם שֶעָצְמָה בְּפִילָדֶלְפִי אֶת עֵינָהּ

מֵהַבְרָחוֹת אַמְלָ"ח בְּכָל מִנְהֶרֶת-

סְתָרִים, וְכָךְ בְּרִיטַנְיָה שֶמַּכְבֵּש-עֻלָּהּ עִנָּה

מִילְיוֹנִים בְּאִימְפֶּרְיָה מִתְאַכְזֶרֶת

לְכָל אַרְצוֹת הַנֵּיְטִיבְס שֶגַּם אָנוּ כַּמּוּבָן

טָעַמְנוּ טַעֲמָהּ בְּכֶלֶא עַכּוֹ

וּמַחֲנוֹת-הֶסְגֵּר בִּימֵי הַסֵּפֶר הַלָּבָן,

וְתֻרְכִּיָּה שֶמֵעוֹלָם לֹא זַכּוּ

יָדֶיהָ מִדְּמֵי מוּסָה דָאג שֶשְּחוֹר זִכְרוֹ הֻלְבַּן כָּאן

אוֹ רוּסְיָה שֶהִגִּירָה לְמַכְבִּיר

דְּמֵי רִבְבוֹת חַפִּים מֵחֵטְא בְּמַרְתְּפֵי לוּבְּיַאנְקָה

וּבֵין גִּדְרוֹת-הַתַּיִל שֶל סִיבִּיר.

וּבוֹ, בְּבֵית-הַדִּין הַזֶּה שֶל חֶבֶר אַלּוּפֵי

הַדּוּ-פַּרְצוּפִיּוּת עַזַּת-הַמֵּצַח,

אֲנַחְנוּ אֲמוּרִים לְהִשָּפֵט כְּמַתְקִיפֵי

כָּל צַדִּיקֵי חָמָא"ס צְמֵאֵי-הָרֶצַח;

וּבוֹ, בִּטְרִיבּוּנַאל-הַקָּנִיבָּאלִים הַגְּרוֹטֶסְקִי

הַזֶּה, הַמִּתְחַזֶּה כְּמוֹעֲדוֹן

שֶל צִמְחוֹנִים צָפוּי לָנוּ הַתֹּפֶת הַדַּנְטֶסְקִי

בּוֹ אָנוּ בְּיָדָם, כְּפִקָּדוֹן.

בַּיּוֹם בּוֹ יֵחָקְרוּ כָּל אַלּוּפֵי הַהִיפּוֹקְרִיטִים,

כָּל הַטּוֹפְלִים עָלֵינוּ רֶצַח-עָם:

מִצְרִים רוֹצְחֵי פְּלִיטֵי-סוּדָאן נָסִים מֵאֵש, אוֹ בְּרִיטִים

שֶעָטוּ עַל בְּנֵי פוֹקְלֶנְד לְבָלְעָם,

תֻּרְכִּים שֶלֹּא חָדְלוּ לִטְבֹּחַ, קֹדֶם בָּאַרְמֶנִים

וְאַחְרֵיהֶם בַּכּוּרְדִים, אוֹ רוּסִים

שֶיְּדֵיהֶם נוֹטְפוֹת דְּמֵיהֶם שֶל גְּרוּזִים וְצֶ'צֶ'נִים

וּשְלַל כְּלוּאֵי-גוּלָאגִים רְמוּסִים, –

בַּיּוֹם בּוֹ הָאֱמֶת תִּקֹּב כַּדִּין אֶת הַרְרֵי

הַשֶּקֶר, הַמִּרְמָה וּזְדוֹן-הַסֶּלֶף

שֶל כָּל מוּגֵי-הַלֵּב הַמַּצִּיבִים אֶת מַשְגְּרֵי-

אִשָּם בֵּין אֶזְרָחִים, בַּיּוֹם בּוֹ אֶלֶף

דּוּ"חוֹת וְתַצְלוּמִים יְתַעֲדוּ אֶת אַשְמָתָם

שֶל הָעוֹשִֹים מֵאֵם וְסָב וְיֶלֶד

בְּנֵי-עֲרֻבָּה חַפִּים שֶל אֵלֶּה הַהוֹפְכִים אוֹתָם

קָרְבָּן לְשִּפְלוּתָם הַמִּתְעַלֶּלֶת

בַּחֲלוּשִים וּבַתְּשוּשִים וּבִשְטוּפֵי-הַמֹּחַ

הַמֻּרְעָבִים וְנִבְעָרִים מִקְּלֹט

כִּי שוּם שִחְרוּר, אַף פַּעַם, לֹא יוּכַל לָהֶם לִצְמֹחַ

מִלְּבַד שִחְרוּר מִן הַחַיִּים, עַד כְּלוֹת,

מֵאֵלֶּה שֶכְּפָאוּם לִהְיוֹת בְּשַֹר-תּוֹתָחִים אֵין-יֶשַע

לְזַעַם מְגִינָּיו שֶל כָּל חָבוּל,

אִם אֵם אוֹ סָב אוֹ יֶלֶד לֹא פָּחוֹת חַפִּים מִפֶּשַע

בָּעֵבֶר הַנֶּגְדִּי שֶל קַו-הַגְּבוּל, –

בַּיּוֹם שֶבּוֹ יִבָּחֲנוּ כָּל הַטּוֹרְפִים כְּעַיִט

אֶת כָּל שְחוּטֵי חַרְבָּם בְּסִיטוֹנוּת:

הַאִם הֵגֵנוּ מֵאוֹיֵב, כָּמוֹנוּ, עַל הַבַּיִת

אוֹ רַק, בִּשְלַט-רָחוֹק, עַל רוֹדָנוּת,

נִשְאַל אוֹתָם אִם אַנְקָרָה, מוֹסְקְבָה, קָהִיר אוֹ לוֹנְדוֹן

טֻוְּחוּ, וְלוּא רַק פַּעַם, בְּטִילִים

שֶל אֵלֶּה שֶאוֹתָם שִלְּחוּ שָנִים לַאֲבַדּוֹן דֹּם

בְּעוֹד שֶהֵם עַצְמָם מְגַלְגְּלִים

עֵינֵי קוֹזָק נִגְזָל, שוֹמְרָם הַתָּם שֶל חֹק וָסֵדֶר

שֶמִּן הַיֹּשֶר מֵעוֹלָם לֹא סָר,

מָה שֶאֵינוֹ מַקְנֶה לִצְבִיעוּתָם הַמִּתְחַסֶדֶת

שוּם זְכוּת פֹּה לְהַטִּיף לָנוּ מוּסָר.

נִשְאַל אוֹתָם מַדּוּעַ זֶה דָמָם שֶל יְלָדֵינוּ

נֶחְשָב בְּעֵינֵיהֶם פָּחוֹת מִדַּם

יַלְדֵי רְצוּעַת עַזָּה, שֶמִּתּוֹךְ בֵּיתָם, עָלֵינוּ

יוֹרִים רוֹצְחֵי בָּנֵינוּ שֶנֶּגְדָּם

אֲנַחְנוּ אֲנוּסִים לְהִתְגּוֹנֵן מִשִּפְלוּתָם שֶל

כָּל הַחוֹסִים בְּסֵתֶר גַּבֵּיהֶם

שֶל אֶזְרָחִים מֻכֵּי-גּוֹרָל שֶכָּל אַַשְמַת מוֹתָם שֶל

בְּנֵיהֶם הִיא אַשְמָתָם שֶל מוֹשְלֵיהֶם.

בַּיּוֹם הַהוּא יִשְּרוּ לְפֶתַע כַּעֲלֵי שַלֶּכֶת

כָּל מַסֵּכוֹת הַבְּלוֹף וְהַכָּזָב

מִפַּרְצוּפָם שֶל כָּל צְבוּעֵי אִימְפֶּרְיָה וּמַמְלֶכֶת

שֶלֹּא הִשְמִיעוּ קוֹל שָעָה שֶזָּב

דָּמָם שֶל יְלָדֵינוּ אַךְ נוֹתְנִים לָנוּ בְּלַהַט

קוּרְס מְזֹרָז בְּהוּמָאנִיזְם זַךְ

שֶאִם יִטְּלוּ קוֹרָה מִבֵּין עֵינֵי גְּנֵבַת-הַדַּעַת

שֶבָּהּ הֵם מִתְמַחִים זְמַן רָב כָּל-כָּךְ

וְאִם יִרְאוּ לְרֶגַע אֶת עַצְמָם בָּאַסְפַּקְלַרְיָה

וְיִתְגַּבְּרוּ עַל הֶלֶם-הַבּוּשָה

אוּלַי יַרְפּוּ סוֹפְסוֹף מֵהַטָּפוֹת הַקִּיש-קִיש-קָרְיָא

שֶאֵין בָּהֶן לִסְתֹּר אֱמֶת קָשָה:

כָּל יֶלֶד, כָּל אֶזְרָח עַרְבִי הָרוּג עַל לֹא כָּל אָוֶן

אֵין לְמוֹתוֹ כִּפּוּר אוֹ נִחוּמִים

אַךְ כָּךְ גַּם מוֹת כָּל יֶלֶד מִשֶּלָּנוּ, מַר-הַמָּוֶת

אַף פַּעַם לֹא מַבְדִּיל בֵּין הַדָּמִים;

מָה שֶמַּבְדִּיל הֶבְדֵּל נֶחְרָץ וְעֶקְרוֹנִי גַם יַחַד

–  אַף כִּי שוּם מֵת לֹא שָב בּוֹ לִתְחִיָּה  –

הוּא מִי עוֹשֶֹה הַכֹּל לְהִמָּנַע מֵאוֹתָהּ שַחַת

וּמִי עוֹשֶֹה הַכֹּל לְהַחְבִּיאָָהּ.

אֲנַחְנוּ, הַשֹּוֹנְאִים לִשְֹנֹא, אַף פַּעַם לֹא נִסְלַח

לְחָמָא"סָם שֶל חַיְתוֹ-טֶרֶף אֵלֶּה

לֹא רַק אֶת דַּם מוֹתָם שֶל יְלָדֵינוּ שֶקָּלַח

שְמוֹנֶה שָנִים מָרוֹת בֵּין אֵש וָהֶלֶם

אֶלָּא, כְּמוֹ שֶאָמְרָה כְּבָר פַּעַם גּוֹלְדָּה לְסָאדָאת,

גַּם אֶת מוֹתָם שֶל יַלְדֵיהֶם. בַּחֶלֶד

עוֹד לֹא נוֹלְדָה כַּת-מוּגֵי-לֵב נִתֶעֶבֶת כַּעֲדַת-

רוֹצְחִים הַמִּסְתַּוִּים בְּגַב שֶל יֶלֶד.

* * *

רות ירדני כץ

לכבודו של גרשון ברגסון ז"ל

גרשון ברגסון איש רב פעלים ומעשים בתחום החינוך וחקר ספרות ילדים ונוער הלך לעולמו. עד גיל 92 הופיע כל בוקר למשרדו במשרד החינוך בירושלים, והמשיך להשקיע את כל כוחו ומרצו בחוברת שייסד "ספרות ילדים ונוער", שבו לקחו ולוקחים מיטב הסופרים וחוקרים, ואת כוחו ומרצו השקיע גם ב"פרס זאב", הפרס הנחשב.

הוא כתב ספרים, מאמרים, הקים קרנות למתן פרסים על שם בנו לסופרים ומשוררים לילדים ובני-נוער. בגיל 90 יצא ספרו "תשעה עשורים במראה" בו הוא מספר לנו את קורותיו. הוא הקדיש לנו עותק ובו הוא כותב: "למאיירת את ספרי 'הפעמון מצלצל פעמיים' על קורצ'אק, למטפלת בנאמנות לזכר בני שנפל במלחמת יום הכיפורים, לסופרת ילדים ונוער, לך ולפרופסור, בהוקרה, גרשון ברגסון."

לא איירתי את הספר, ציירתי את העטיפה. כן, אני שמחה "להשוויץ".

ידידות אמיצה וקרובה ביותר נרקמה בין גרשון, מניה רעייתו שתחיה, וביני ומשפחתי, בנסיבות מעציבות. בנו אביחי, שאותו הכרתי אישית, עבד כמדריך לטיסנאות במסגרת בתי תלמיד בירושלים שאז ניהלתי. הוא נהרג במלחמת יום הכיפורים, ואנחנו החלטנו לקיים פעם בשנה תחרות לטיסנאות על שמו. כך היכרנו.

את כניסתי לעולם הכתיבה אני חייבת לגרשון ברגסון. ומעשה שהיה כך היה. בן זוגי הפיסיקאי הוזמן לבריסל על ידי עמיתו אשר זכה בפרס נובל. חתן הפרס המאושר ערך סעודה חגיגית ודאג להזמין אנשי תקשורת מהטלוויזיה, רדיו, עיתונות, קולגות, מפורסמים ואותנו. חתן הפרס היה שיכור מהכבוד שנפל בחלקו, והתנהגותו הביכה את כל המוזמנים. כמו שנאמר, השתן עלה לו לראש. את האירוע תיארתי בכתב, בהומור, ושלחתי לידידיי הקרובים מניה וגרשון. מגרשון קיבלתי תשובה בכתב בת שתי שורות: "קחי עט ונייר וכתבי סיפורים לילדים ולנוער." – לקחתי עט ונייר וכתבתי סיפור ושלחתי אליו. ברגסון שלח אותו ל"דבר לילדים" והסיפור פורסם!  

קטע זה מופיע בספרה של מירי ברוך "סודות של סופרים" שיצא לאור בשנת 2000 כאשר גרשון ברגסון היה במלוא אונו ומרצו. זאת היתה תודתי.

אני יודעת שגרשון עודד ופירגן לעוד כותבים בתחילת דרכם. קצרה היריעה מלתאר את תרומתו האדירה בחקר ספרות וילדים ונוער. פרק זה אני משאירה למומחים. אני בטוחה שכל מי שהכיר אותו בצד המקצועי שלו, ימצא דרך להנציח את שמו. אולי פרס לסופרים ומשוררים לילדים ולנוער על שמו?

*

אהוד היקר, כמו שתראה גרשון ברגסון היה אדם שאותו אהבתי והכרתי מקרוב קרוב.

* * *

יעקב זמיר: "שמן כמו חזיר וכותב דברי שירה..."

שלום רב לך אהוד,

קיבלתי בתודה את "ספר הגעגועים" שלך. חן חן על המשלוח. ספר חמוד ומעניין אם לשפוט לפי ההתחלה שעניינה ולא הכזיבה.

ואני בתור פמיניסט קנאי יש לי טענות: אותו איש אשר שב לביתו ומצא מאן דהו רוכב על זוגתו, ובתגובה הוא רץ אחריו עם כלי נשקו... מה הוא חשב לו, כלום אשתו הוא קניינו הבלעדי? האם הוא מדמה אותה לעז שבאו לגנוב אותה מן הדיר? זה שנמצא רכוב על אותה הזוגה, לא נתפס במעשה אונס. היא התמסרה לו מרצונה ומחשקה הבלעדיים. כל סצינות הקינאה והרציחות בעניינים הללו במשך כל ההיסטוריה מקורם בתפיסה הגברית הנפסדת שהאישה הינה קניין של בן זוגה. הגיעה העת שכולכם תדעו שלא עוד!!

אם התמסרה לאחר, הוא יכול לבוא בטענות רק לעצמו על שכך עלתה לו. והוא יכול לקנא בזה אשר נבחר להחליפו בעניין סיפוק התענוגות האופקיים. 

ודבר שני, יצא לי להכיר משורר ישראלי חשוב ונחשב אשר שימש גם מורה לתנ"ך בבית ספר תיכון מכובד. הוא נהג לצאת עם תלמידיו למרחבי ארץ ישראל, לאותם המקומות אשר הוזכרו בספר הספרים. הוא הראה לי תמונה שלו בה נראה שמן בכעשרים קילוגראמים עד כי לא הכרתיו, והסביר שיום אחד בעת הפסקה של אחד השיטוטים שלו העירה מישהי מן התלמידות, מבלי לשים לב שהיה במרחק שמיעה ממנה, לאמור: "תראו תראו שמן כמו חזיר וכותב דברי שירה..." –  מאותו היום הנהיג לעצמו משטר רזון "בריא" שגרם לחיטוב גזרתו.

אתה כמובן יכול להישאר עם הקילוגראמים שלך ולא נבוא אליך בטענות,

עד מאה ועשרים,

בברכה,

יעקב זמיר

רמת גן עיר הפיז'אמות

* * *

פוצ'ו: בימים שבעגבנייה היה חור

לאהוד שלום,

תודה על הספר ובעיקר על ההקדשה. מעניין שמכל החורים שיש בעולם בחרת להיזכר דווקא בימים שבעגבנייה היה חור. מיד הוצאתי את העגבניות שהיו לנו במקרר ולא מצאתי אף אחת עם חור. אח, איפה הימים ההם...

מה שרציתי להגיד זה שלא הזמנתי את הספר מפני שיש לי בבית את המקור "לשוט בקליפת אבטיח" ואפילו כשהעברתי סדנת כתיבה בימים של העגבנייה, השתמשתי בו כדוגמה אופיינית לספר שלא נגמר, מפני שכל סיפור מזכיר לסופר סיפור אחר. בינתיים הצצתי קצת לתוכו וראיתי שיש בו קטעים חדשים שלא היו בספר המקורי, אז אולי בכל זאת הייתי מזמין אותו, אבל מה לעשות וכבר שלחת. בעייה. (האם גם לך יש ערימות של ספרים שסותמים את חדר השינה?)

ובהזדמנות זאת –

עליתי לבוידם לראות אם יש בו אולי עגבניות עוד מהימים ההם ומה מצאתי? – טיוטה של דברי ביקורת שהכנתי לקול ישראל אחרי שפנו אליי בבקשה להמליץ על הספר האחרון שקראתי. ואיזה ספר קראתי?

לא תאמין "הנאהבים והנעימים" מאת אהוד בן עזר. ספר שכתבת פעם ואף אחד לא שמע ולא ידע. הייתי שולח לך את אותם דברים שאמרתי ברדיו, אבל אתה אולי מטעמי צניעות, לא יהיה לך נעים להדפיס דברים המתייחסים לספריך, אז נשאיר אותם בבוידם עד שתתרצה.

שלך,

פוצ'ו

אהוד: אז ככה, ערימות הספרים לא סותמות את חדר-השינה אלא את המרפסת הקטנה אשר ליד חדר העבודה שלי, ואני מזמין עותקים חדשים מההוצאה במשורה, לא לפני שאני שולח לנמענים את הקודמים. ככה זה אצלנו, הבן עזרים, אורזים, רק שאצלי אין פרדסים, רק ספרים.

באשר ל"הנאהבים והנעימים", הרומאן שתרם רבות להגדרתי כסופר לא-קנוני, אני עומד מאחוריו בהנאה גם כיום ואולי הגיע זמן להדפיסו מחדש אף כי הדבר יכול לעלות לי בכמה ביטולי נמענויות מצד נמענות צדקניות שגם כך סובלות לפחות פעם בשבוע מהגסויות של המכתב העיתי. אנא, שלח לי את ביקורתך מאז, כי היא בוודאי משעשעת. הרומאן יצא בתקופה הפרה-מחשבית, ולכן עדיין קשה לי לתיתו בהמשכים מעל גבי המכתב העיתי כי לשם כך עליי להקלידו מחדש. כמובן, אם יימצא או תימצא מתנדבת להקלדתו בוורד, אשלח לה ברצון את "הנאהבים והנעימים" אבל עליי להזהיר מראש שזהו גועל נפש של ספר.

* * *

* * *

גם לְאֲגָנָה וַגְנֵר יש מה להגיד

על "ספר הגעגועים"

לסופר המופרע אהוד בן ערז,

ידעתי שלא תשלח לי ולבתנו המשותפת את הרומאן החדש שלך "ספר הגעגועים" (שכתבת מחדש בעקבות "לשוט בקליפת שמוטי") וקניתי אותו בחנות והכרחתי את עצמי לקרוא בו (בין היתר כדי לבדוק אם לא הוצאת דיבתי רעה, כדרכך בפרוזה) – ואל תחשוב שלא מצאתי אחת לאחת את כל הגסויות המיותרות שהכנסת בו.

ואני רוצה להגיד לך שכאשר קוראים היטב את תיאורי הסקס והכמו-סקס שלך (אכסהביציוניזם, אוננות, משמושי זובי עם הקינאה בנערים הערביים וגם הסצינה בירושלים עם איה העיזה והזרג שלך) – מתחילים להבין את סטיותיך המיניות ואת הקיבעון שלך לעלות עליי מאחור שירשת כנראה מהפר שהיה עולה ברפת של קלמניה על הפרות, וכמובן גם כן מאחור, (ושאתה מספר שכמעט הרג אותך, מה שלא היה משנה הרבה בתולדות הספרות העברית).

ואני מבינה קצת ברפתנות מהתקופה שלי בקיבוץ, למרות שכבר אז כל ההזרעה היתה מלאכותית, וכאשר הייתי בשבוע שעבר בתערוכה "אגרו משוב" של החקלאות בגני התערוכה בתל אביב (והרי יכולנו להיפגש שם במקרה!) – וראיתי את הפרות עם העטינים המדהימים בגודלם – אני רוצה להגיד לך שכאשר אנחנו היינו צעירים לא היו לפרות עטינים כאלה! זה ממש לא אנושי... חרף העובדה שגם החזה שלי לא קטן במיוחד, גם אז, בקיבוץ, והפטמות, אני גאה – כאצבעונים של תופרת, זוכר? – אבל אני רוצה להגיד לך שבסופו של דבר, אִם, אִם בכל זאת היינו נפגשים, גם היום, אני הייתי מרשה לך לעשות עמוק בתנועת המושבים שלי כל מה שאתה רוצה כמו אז, באותו לילה בקיבוץ, כי, אני כבר ממש בוכה... שתלך קיבינימאט... אני לא הפסקתי לאהוב אותך במשך כל השנים הרבות שחלפו מאז, יא חתיכת חרא מתכחש שכמוך!

ממני, המטומטמת שעדיין זוכרת אותך מלפנים ולפעמים גם מאחור, ונשיכותיך באצבעונים, כשהיית חולב אותי...

אֲגָנָה וַגְנֵר 

* * *

אריה דרוקמן

שלושה אירועים מעוררי עניין שנחשפנו אליהם בימים אלה:

האירוע הראשון, מדינת ישראל היא מדינה שמעודדת ומהללת את יוצריה שזכו בפרס גלובוס הזהב על סרט שיצרו. למרות שתוכן הסרט ממשיך בשטיפת המוח השקרית לפיה אנו אחראים לטבח שעשו הפלנגות בתושבי המחנות סברה ושתילה בלבנון.

לאור הזכייה, לבטח יתרבו הצופים שינהרו לצפות בסרט, למרות חוסר האיזון שבו. ביקורת על ישראל היא טרנד מקובל בחו"ל ומתכון מבטיח להצלחה ואמפטיה. אין זו הפעם הראשונה. זכור לנו גם הסרט ה"כאילו" דוקומנטארי, "ג'נין, ג'נין", שנעשה ע"י מוחמד בכרי. הסרט התבסס, ללא נקיפות מצפון, בשכתוב העובדות במבצע חומת מגן שערכה ישראל בעיר ג'נין.

האירוע השני, מדינת ישראל היא מדינה שחברי כנסת נבחרים מהמיעוט הערבי, נשבעים אמונים בה למדינת ישראל, וחלק מהם, ללא מצמוץ קל, גומלים למדינה על הגישה הסובלנית בקיום קשר רצוף עם מדינות אוייב. לפי העיתונות, אחד מחברי הכנסת גם נחשד בהדרכה של  אויבי ישראל לגבי מיקום מתקנים שראוי להפציצם ברקטות.

האירוע השלישי, אויביה של מדינת ישראל ברצועת עזה – פעולותיהם ההתקפיות נגד ישראל זוכות להבנה ולאהדה אצל חלק מחברי הכנסת הערביים – למרות שחלק מפעילותם מעיד על חוסר מחשבה משווע. דוגמאות. הם מכוונים רקטות למתקן חברת החשמל ליד אשקלון המספק חשמל לרצועת עזה. הם חופרים מנהרה למסוף הדלק בכרם שלום במטרה לפוצץ את המסוף שמטרתו היחידה היא לספק דלק וסולר לרצועת עזה.

ועל כך יש לי שלוש הערות:

הראשונה, אני שמח שאנו מאפשרים ליצור סרטים מהסוג של "ואלס עם באשיר". זה מראה על סובלנות לדעה אחרת, גם כשהקשר בין תוכן היצירה לבין העובדות – רופף. קוראים לזה חופש אמנותי.

השנייה, אינני מתפלא או מצר על התנהגותם של חברי הכנסת הערביים. אני יודע שבסתר ליבם הם יודעים שאין סיכוי שהתנהגותם היתה נסבלת או מתאפשרת להם בכל מדינה ערבית בעולמנו. אני שמח שאנו שונים מכל מדינה ערבית.

והשלישית, הפסקתי להביע תמיהה על ההיגיון שמדריך את הפעילות של החמאס. מעשיו דומים לעקיצתו האוטומטית של העקרב את הצפרדע המובילה אותו על גבה מעבר לנהר. העקרב (החמאס) אינו יכול להתגבר על טבעו לעקוץ ולהחריב כל דבר, גם אם הוא מועיל לו.  

כל אחד משלושת האירועים שהבאתי משכנע אותי פעם נוספת עד כמה אנו סובלניים, הוגנים ומתחשבים. וזה שונה לחלוטין מהעמדות שמציגות אותנו כמדכאים וכפוגעים בחלשים. תודה לערבים שנמצאים באזורנו כדי להמחיש לנו שוני זה.

אורנית

* * *

דודו אמיתי: שתי הערות

אהוד שלום,

שתי הערות ברשותך: הראשונה – מבלי להשוות בין האירוע הנורא בג'בליה לאירוע הנורא במעלות, הרי ראוי היה לציין שמול גירסתו של אורי הייטנר עומדת גירסתו המתוקנת של דובר צה"ל(!) לגבי הירי כביכול מבית הספר. אני משאיר את השיפוט לקוראים ומציע לאורי הייטנר לרסן את סיגנונו הצדקני. קצת ענווה לא תזיק לכולנו ובמיוחד לנוכח הסבל הנורא וההרס משני צידי הגבול.

גרסת הייטנר (גיליון 401): "בג'באליה, טרוריסטים ירו מתוך בית ספר אש מרגמות מכוונת לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית. זהו פשע מלחמה כפול – גם ירי מכוון על אזרחים, וגם ירי מתוך בית ספר. צה"ל השיב אש למקור הירי, כדי לשתק את המרגמה ולהרוג את חוליית הטרור. מאותו ירי נהרגו ילדים. זה נורא. אך מי שירו מתוך בית הספר ומי ששלחו אותם, הם האשמים בתוצאות האירוע." 

גרסת דובר צה"ל על-פי אתר "קשב": "מדאיגה במיוחד היא ההתעלמות המוחלטת של חמישה מתוך ששת כלי התקשורת המרכזיים בישראל מתחקיר צה"ל, שהודה כי הגירסה הראשונית שמסר הייתה שגוייה. התחקיר מצא כי הירי הישראלי החטיא את יעדו בכ-30 מטרים וכי מערכת איכון של צה"ל זיהתה שיגור רקטה מחצר בית הסמוכה לחצר בית הספר של אונר"א, שבו שהו האזרחים – ולא מחצר ביה"ס עצמו, כפי שטענו דוברים ישראלים תחילה."

תחקיר זה זכה לפרסום רק בכלי תקשורת אחד, הפעם היה זה ב"הארץ". המאמר המלא:

http://www.keshev.org.il/Site/FullNews.asp?NewsID=177&CategoryID=9

והערה שנייה בנוגע לנעמן כהן ולאובססיה שלו לגבי ג'ומס – השם והדמות – הייתי מציע שיפנה לפסיכולוג פוליטי (יש כאלו) להתייעצות ולקביעת בנק מטרות חדש. אשר לי (בעל השם הילדותי "דודו"?) אני שמח על ההזדמנות שניתנה לי להיפגש ולעבוד עם אחד האנשים החכמים, הראויים, האחראיים, נקיי הכפיים ובמיוחד הנחמדים בתנועה, בקיבוץ ובפוליטיקה הישראלית. חבר אמיתי שמי יתן והיו סביבנו יותר מסוגו.

ג'ומס הוא "השומר הצעיר" במיטבה, אותה תנועה "סמולנית" הן של נעמיקה ציון משדרות והן של מפקד צוות ב"אגוז" שנפל השבוע בעזה עומר רובינוביץ ז"ל מערד, חניך ומדריך בקן ערד אשר הקדיש את השנה לפני גיוסו לצה"ל להדרכה במוסדות החינוכיים "עמקים" (מזרע) ו"מעלה הבשור" (מגן). יהיו זכרו ומורשתו ברוכים.

 חזק ואמץ!

דודו אמיתי

גבעת חביבה וגבעת עדה

אהוד: היטב אני זוכר שבכתבת-ראיון ארוכה עימו במוסף השבועי של "הארץ", לא לפני זמן רב, סיפר חיים אורון עצמו שתחילה כונה "ג'מוס" בגלל מיבנה גופו הגדול, ומאוחר יותר התגלגל ג'מוס בג'ומס.

* * *

אחמד בדיר: דְבר המרכז היהודי-ערבי לשלום

 על פסילת המפלגות הערביות

הוויכוח שהתחולל אתמול בכנסת בין חברי הכנסת הערבים לבין עמיתיהם מועדת הבחירות לכנסת לא הוסיף כבוד לאף צד. חמור מזה, הדבר עורר הרבה שאלות והוסיף לחשדנות ולאיבה בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הערבים.

הזכות לבחור ולהיבחר היא זכות בסיסית של אזרחים במדינה דמוקרטית. יש בחוקי היסוד של ישראל אפשרות למנוע ממפלגות להתמודד בבחירות אם הן מהוות סיכון למדינה ולאופייה הדמוקרטי. להפעלתו של סעיף זה  נדרשת תשתית ראייתית מוצקה. לדעתי במקרה הזה של מפלגת בל"ד ומפלגת רע"מ-תע"ל היא לא קיימת. על כן אני מקווה שבג"ץ יפסול את ההחלטה המבישה של ועדת הבחירות.

בשנים האחרונות פסילת מפלגות ערביות נהפכת לטקס מגונה כל ערב בחירות. הפעם הטקס הזה נערך בצל הוויכוח הקשה סביב המלחמה בעזה. מפלגות הימין והימין הקיצוני מבקשות לפסול את המפלגות הערביות כחלק מהתעמולה ובניסיון לקבל קצת כותרות. יותר מזה הן מעוניינות בפסילת הלגיטימציה של 20% מאזרחי המדינה וזכותם להשתתף במשחק הפוליטי הדמוקרטי, להשפיע ולבחור את נציגיהם לכנסת. החלטה זאת יש בה בגדר פסילה של אזרחותם של האזרחים הערבים. הרצון העז של התומכים בהחלטה זאת  לא לראות אותנו כחלק מאזרחי המדינה.

מדי כמה שנים קמה בישראל ועדה לבדיקת מצבו של המגזר הערבי. המסקנות תמיד מצביעות על פערים, אפליה וניכור. המצב מחמיר מפני שכל ההבטחות הממלכתיות לסגור את הפער הכלכלי-חברתי מופרות.

דמוקרטיה חסונה אינה אמורה להיבהל מוויכוחים ומאי-הסכמות – גם לא בעת משבר ומלחמה – אלא לפעול לפירוק גורמי הניכור.

אחמד בדיר

המרכז היהודי-ערבי לשלום

גבעת חביבה

* * *

ניצה וולפנזון

נשיאים ורוח

בקונצרט התזמורת הסימפונית חיפה

"עונות השנה" –חורף

מנצח ומנחה: רוני פורת 16.1.2009

רוּחַ יְבֵשָה, קַר בְּיָנוּאָר

וְגֶשֶם אָיִן.

אוּלַם אוֹדִיטוֹרְיוּם גָּדוּש –

בָּאנוּ לְהַאֲזִין

ונִמְצֵאנוּ מִתְפַּלְּלִים.

רָאשִים עֲטוּרֵי שֵׂיבָה

מִקְדָּש מְעָט.

סֵפֶר תְּפִלָּה – דַּף הֶסְבֵּר

"קְלָאסִי בְשִשִּי".

הַכּהֵן הַגָּדוֹל עַל הַבִּימָה

בְּיָדוֹ יַד-שַרְבִיט.

בִּגְדוֹ בוֹהֵק –

רִבּוּעֵי חוֹשֶן לְעֵת מְצוֹא.

תּוֹרָתוֹ פְרוּסָה לְפָנָיו,

מְדַפְדֵּף בְּיָד אֲמוּנָה.

עַמּוּד מַגְבִּירֵי הַקּוֹל

מַצְמִיחַ שִבְעָה קָנִים

וְהַתִּזְמוֹרֶת מַשְמִיעָה

מַקְהֵלַת לְוִיִּים זַכָּה.

הִנֵּה הַשַּרְבִיט הוּנַף! –

הַתֻּפִּים רוֹעֲמִים כִּרְעָמִים

(וּבְעַזָּה רוֹעֲשִים הַתּוֹתָחִים)

הַקְּסִילוֹפוֹן מִתְנַגֵּן כְּבָרָד

הַוִּיּוֹלוֹת מְתָאֲרוֹת פְּתִיתֵי שֶלֶג

וּבַעֲרָבוֹת לְבָנוֹת, רְחוֹקוֹת –

מִזְחֲלוֹת וּפַעֲמוֹנִים.

שְטְרָאוּס הַבֵּן מֵיטִיב לְהַבִּיעַ

אֲבָל בְּרָקִים קָשֶה לְתָאֵר.

מַבְרִיק הַזִּכָּרוֹן – כָּאן בַּכַּרְמֶל

הִלֵּךְ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא.

הִתְפַּלֵּל לְגֶשֶם. הוּא בָא

לְאַחַר שְפִיכוּת דָּמִים.

אוּלַי מָחָר תַּגִּיעַ הַעֲנָנָה

"עָב קְטַנָּה כְּכַף-אִיש

 עוֹלָה מִיָּם."

* * *

יעקב זמיר

מבגדאד לישראל ללא חזרה

פרק ו

הלימודים בתיכון-ערב בחיפה

הבנתי שכהתחלה הדבר שיכול לבוא בחשבון עבורי הואת ספר תיכון ערב. חיפושים הובילו אותי אל אחד משובח ורציני, "חבר מורים מוסמכים", אשר שכן בבניין בית הספר אליאנס בהדר הכרמל בחיפה. ניהל אותו מרצה מן הטכניון שצירף יחדיו קבוצת מורים מצויינים. הלכתי לשם עם התעודות שלי, שחלקן היה בערבית מממשלת עיראק וחלקן באנגלית מבית הספר "שמָש" בבגדאד.

המנהל קיבל אותי בחיוכים ממזריים בעיינו בתעודותיי (שאמרו שהייתי תלמיד מצטיין שם) בחן את ידיעותיי באנגלית, במתמטיקה, באלגברה, בטריגונומטריה ועוד. לבסוף אמר שאתקבל לכיתה י"א. דבריו נראו לי שכן הערכתי שתוך שנה אחת של לימודי ערב לא אוכל להתגבר על מכשול הספרות העברית, הדקדוק, ההיסטוריה והתנ"ך.

הלימודים בבית הספר התיכון עלו כמובן לא מעט כסף, אז לא היה הלימוד חינם על חשבון הממשלה. הקבלות על התשלומים שמורות עימי עד היום. ביום הראשון הלכתי לבית הספר עם מילון ביד כי חששתי שלא אבין את כל אשר ייאמר בכיתה. לא היה נייר בשפע, ומחברות היו יקרות עבורי, כך שאת התרגילים והטיוטות כתבתי על צידם השני של כל מיני גיליונות של מודעות וכל כיוצא בזה. לא יכולתי לרכוש את כל הספרים שהיה מן הראוי שיהיו ברשותי, ותדיר הייתי יושב בספריית העיון של בית הכנסת המרכזי בהדר הכרמל בחיפה ומעתיק את הנחוץ. יתר הספרים קניתי בחנות לספרים משומשים, כגון בהיסטוריה, בספרות ועוד, והם איתי עד היום.

המורה לפיסיקה הביע מורת רוח וכמעט נזף בי על שאני כותב את התרגילים "שלו" על צידן השני של מודעות, והמורה להיסטוריה דאג לשאול אותי בכל שיעור אם קניתי כבר את ספר העזר בהיסטוריה אשר המליץ עליו קודם. כמובן שלא היה לי נעים לענות להם שאין לי כסף לעשות את הרכישות.

לא ידעתי מהו דקדוק עברי ולכן חילקתי פתחים וקמצים כאוות נפשי. הציון היה כמובן קו אלכסוני על כל עמוד הבחינה. לאט-לאט תפסתי את העיקרון, ובבחינה השנייה כבר קיבלתי 40 מתוך מאה ועד סוף השליש קיבלתי עובר. (עד הבגרות הייתי הראשון). השיטה פשוטה בתכלית: ללמוד דקדוק עברי כל הלילה עד שעה שלוש ארבע או חמש בבוקר!

במקצוע התנ"ך השתלבתי היטב שכן עוד מילדותי המוקדמת פקד את ביתנו מלמד שלימד אותנו עברית וכן פרקים שלמים בעל פה, וידיעותיי אלה הרשימו את המורה הנחמד של המקצוע. רק שלקח לי הרבה זמן כדי לדעת מה פירוש המילה שהיתה שכיחה בפיו כאשר לימד את הספר "איוב" וחזר ואמר והסביר את שאמרו "רֵאָיו" של איוב. כך זה נשמע לי, שכן אוזניי עוד לא התרגלו אז ל"א" במקום "ע" כפי שזה נהגה על ידי האשכנזים.

כמו כן חדשים היו עבורי כל פרשנויות ספר הארבעה ועשרים למיניהן. החל מפירושי רש"י ועד קאסוטו, גורדון ואחרים. לא הבנתי למה צריכים לדעת יותר מפירוש אחד ולמה לא מספיק לקרוא את אלה של גורדון שהם פשוטים, ברורים, קצרים וישר לעניין. הייתי צריך להתמודד עם כמה מהם. היום אני יודע שלכל אחד מהם היה ייחוד משלו, ולרש"י היו את העסיסיות והחוכמה שמעבר לפירושה הפשוט של המילה. קיללתי את הפשט, את הדרש, ואת כל מי שהמציא את השיטות הללו והשית את החובה לדעתם על תלמידי התיכון. אבל ישבתי וגם דגרתי עוד ועוד כדי לשננם היטב ולדעת אף להסבירם למי מחבריי שגם התקשה בדבר.

צוות המורים היה באמת מעולה ואני נהניתי מן הלימודים והשקעתי בהם שעות נעורים שלא ייספרו, כולל לילות שלמים ממש, ערבי שבתות ושבתות.

כל התלמידים והתלמידות בכיתה היו נערים עובדים בכל מיני משרות. על פי רוב מנהלי חשבונות ופקידים ועוד, ורק אני לבדי הייתי נער קשה יום, עובד עבודה שחורה או לא עובד בכלל. אז עוד לא המציאו את דמי האבטלה שמחלקים היום. הלימודים החלו בחמש אחרי הצהריים והסתיימו בעשר בלילה. ואם קרה והשגתי לי עבודה באיזה בניין (כמו בבניין הממגורות של דגון המתנשא בחיפה), דרשו ממני המעסיקים להישאר שעות נוספות ולא התחשבו בי כאשר אמרתי שאני חייב ללכת ללימודים. כמובן שפוטרתי בגלל עובדה זו, למגינת ליבי.

גם שמעתי מחברים שישנה אפשרות לקבל סטיפנדיה מארגון עולי עיראק, שנוהל בידי בנקאים שעלו מארץ שני הנהרות. לפנייתי אליהם ענו וביקשו כמובן אישור שאני תלמיד וכולי. הלכתי עם זה למנהל בית הספר, ואחרי עיון במכתבם הוא נטל דף מוכן, משוכפל בסטנסיל של הימים ההם, ובו הוסיף את שמי וחתם. אחר נטל חותמת גדולה במיוחד ועגולה והחתים את דף הסטנסיל בהדגשה כשהוא מחייך לעברי ואומר: "זה יעשה רושם על הפרענקים!!"

רק שנה מאוחר יותר קיבלתי מאותם "הפרענקים" סטיפנדיה (אותה החזרתי יחד עם כל היתר לאחר סיימי את לימודַי כרופא וכאשר התחלתי להשׂתכר).

כאשר עבדתי בנגרייה שבנמל חיפה קרה פעם אחת שהוצרכנו לבצע עבודת נגרות על סיפונה של אונייה שעגנה במפרץ חיפה ונקראה "אברהם גרץ". נשלחתי לשם יחד עם הצוות והיה ממש שמח. באונייה לא היה קיצוב ואנשיה אכלו ארוחות של בני אדם עם בשר וכל יתר המטעמים עליהם יכולנו רק לחלום. כמובן שהנגרים ניסו למשוך את העבודה כמה שיותר ימים כדי שיבואו שוב ושוב ויאכלו ממטעמי האונייה. שם ראיתי הרבה לוחות עץ ששימשו חיץ להפרדה בין חביות שהובלו באונייה. אחר כך הם הפכו למעשה למיותרים, והנהלת האונייה רצתה לסלקם. לבקשתי ניתנה לי רשות ליטול מהם. לקחתי שניים מהם הביתה בשמחה. אחרי ששייפתים והקצעתים הם נראו יפים והדורים שכן הם היו מעץ אגוז, ושימשו לי כשולחן כתיבה באותה פינת מקלחת. משני צידי אותה פינה קבעתי שני מקלות בקירות, וכאשר רציתי ללמוד, הורדתי את הלוחות שהיו על התקרה והפכתים לשולחן. הקפדתי גם לא לשכוח לתלות על הטוש קופסת שימורים ריקה כדי לאסוף את טיפות המים שמדי פעם טיפטפו להם על קרקפתי או על החיבור בספרות עברית שאותו נאבקתי לכתוב בעמל רב. בצד, על הקיר, תליתי מנורת נפט, ובעזרת מראות ממול העצמתי את התאורה.

כאמור, מנהל בית ספר תיכון ערב הבחין בחריצותי ובהתקדמותי בלימודים העבריים הקשים, והעניק לי מיוזמתו סטיפנדיה להקלת מצוקתי. זה היה משמעותי מאוד עבורי, ותמיד אזכרֵנּוּ לברכה על כך. זה כמובן נתן לי תמיכה מוראלית וחיזק בי את דבקותי במטרה. נהניתי גם "לפצח" את אותם המקצועות שכה חששתי מהם, כגון הספרות העברית, התנ"ך והדקדוק והחיבור העבריים. המאמץ השתלם ועד סוף כיתה י"א כבר קיבלתי ציונים טובים מאוד, דבר שעורר כמובן את קנאתם של "הוותיקים".

במקצוע התנ"ך הצטיינתי. ראשית, ידעתי תורה ועברית עוד מחו"ל. ושנית, זה היה די מעניין כי אפשר לשנן פרקים גם כשהראש עייף מדקדוק או ממתמטיקה. כנ"ל גם במקצוע ההיסטוריה, שהפלאתי בבחינותיו וקיבלתי אפילו מאה נקודות עם ציון לשבח של המורה.

אחד התלמידים בכיתה, עולה חדש מרומניה שלא כל כך התעניין בלימודים והיה בדרך כלל מפריע בשיעורים, לא התאפק פעם אחת מלהתנגש איתי ולצעוק לעברי "חתיכת פרענק!" – למזלו זה היה בסוף ההפסקה, וכאשר רצתי לעומתו, מנעו ממני האחרים וגם המורה שנכנס באותה העת לכיתה, וגם אילץ אותו לבוא להתנצל וללחוץ לי יד.

(כעשרים שנה אחר-כך פגשתיו ברחוב בחיפה. הכירני ובלבביות לחץ את ידי וסיפר על עצמו. עבד כנהג או שק"מיסט במקום כלשהו. בין היתר שאל למעשיי. עניתי שאני רופא מומחה, סיימתי כבר את ההתמחות שלי ואני במשרה בבית חולים. "מה! אתה?! והלא לא היית מי יודע מה גאון בכיתה?!" – "נכון, לא הייתי גאון, אבל למדתי רפואה באוניברסיטה בירושלים ועכשיו אני רופא מומחה ובכיר," עניתי בצניעות. הוא החוויר והחליף צבעים וראיתי בהנאה רבה כיצד מתהפכים לו בני מעיו. הרגשתי ש"המכה" הזו חזקה הרבה יותר ממה שיכולתי להחטיף לו אז, כאשר צעק לעברי מילות גנאי בכיתה בבית הספר התיכון שנים לפני כן.)

מה שעינה אותי באמת היה מקצוע הספרות העברית, שם גם צריכים לכתוב חיבורים על השתפכות נפשו של ביאליק ומשוררים אחרים בעת הסתכלם על הקמה בשדות רוסיה הדרומית ובאודיסה. ואני לא יכולתי בשום אופן להיכנס למעמקי נפשם המיוסרת של הסופרים הללו באוקראינה בתחילת המאה, וגם לא ידעתי איך לנתח את השירים ואת הסיפורים שלהם. וכפי שנאמר באלף לילה ולילה: "אַל תִּיכְּרָאר עַלַּמָּא אַל חִימָאר" – כלומר החזרות והשינון ילמדו גם את החמור! – חרשתי בעל כורחי את ספריהם בנושאים אלה של לחובר ואורינובסקי. חוזרים וחוזרים על השתפכות נפשו של ביאליק עד שיודעים משהו. גם קראתי חזור וקרוא את סידור התפילה שלנו במלואו וכן את ספר התנ"ך מאלף ועד תו עוד ועוד.

מובן שמאמצים מרובים אלה לא הותירו לי זמן לפעילות חברתית כלשהי, כך שלא יכולתי להצטרף לתנועת נוער או למועדון כלשהו, למגינת ליבי. קינאתי באחרים בני כיתתי שהיו מספרים חוויותיהם מן הנשף שהיה להם יומיים קודם או מהמסיבה של ערב שבת האחרונה, כאשר אני ישבתי לשנן דקדוק וכללי ניקוד.

על הקיר של אותה מקלחת בה ביליתי שעות נעורים רבות וטובות כתבתי מספר משפטי עידוד כגון האחד הנזכר לעיל מאלף לילה ולילה, והאחר מדברי חז"ל: "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה – כאילו מתחייב בנפשו..." ועוד.

המשך יבוא

* * *

זיכרונותיה של נערת ליווי

כפי שסיפרה לאמנון בי-רב

פרק אחרון [בינתיים]

איציק התקשר אלי יומיים לאחר מכן, בשעת בוקר מאוחרת.

"הכול בסדר אצלך?"

"כן," עניתי, "למה אתה שואל?"

"סתם."

כמו תמיד, הוא לא ניגש ישר לעניין.

"מה את עושה הערב?"

"לומדת למיבחן לקראת סוף הסמסטר. יש לי פיגור עצום בכמה מקצועות."

"אולי תדחי את זה למחר?"

"תפסיק לנדנד," אמרתי לו, "מה יש לך להציע?"

"לא מישהו מיוחד," הוא צחק, "סתם אחד שביקש משהו מיוחד."

"ואין לך מישהי אחרת בשבילו?"

"אמרתי לך, הוא ביקש משהו מיוחד."

"באיזו שעה?"

"שמונה, תשע, עשר, מתי שתגידי. הוא כבר יחכה לך."

"או. קיי., תגיד לו בתשע."

"בסדר."

"בבית או במלון?"

"בבית."

"שיט," אמרתי באכזבה, "טוב, תן לי את הכתובת שלו."

הוא הקריא לי את שם הרחוב, הבית ומספר הדירה, ואני כתבתי אותה על פתק כמו אוטומט, בלי לשים לב למה שאני כותבת. רק כשקראתי פעם נוספת את מה שכתבתי, נפל לי האסימון.

תחילה רציתי להתקשר לאיציק ולבטל את הכול, אך לאחר מחשבה נוספת החלטתי להיענות להזמנה ולהתמודד עם הפגישה הבלתי צפויה שחיכתה לי.

ברבע לתשע יצאתי מהבית. הלכתי עד קצה הרחוב והרמתי יד למונית, שנעצרה בחריקת בלמים. נכנסתי למושב האחורי ואמרתי לו את שם הרחוב.

"זה רחוב ארוך," הוא אמר לי, "איזה מספר את צריכה?"

"סע," הרגעתי אותו, "אני כבר אומר לך מתי לעצור."

הוא הזניק את המכונית והשתלב בתנועה הצפופה. מפעם לפעם הרים את עיניו והציץ בי מבעד לראי, אך אני התעלמתי ממבטיו.

"זה הרחוב," הוא אמר לאחר שפנה ימינה, "תגידי לי מתי לעצור."

הבטתי מבעד לחלון בשתיקה. לאחר שתי דקות אמרתי לו:

"בסדר, אתה יכול לעצור כאן."

זה היה פחות ממאה מטרים מהכתובת שאיציק מסר לי.

הוא הסיט את המכונית ימינה ועצר ליד מעבר חציה. הושטתי לו שטר של חמישים שקל ואמרתי לו:

"שמור לך את העודף."

"גברת," הוא אמר לי, "הנסיעה עולה שנים-עשר שקל. חמישים זה לא קצת יותר מדי?"

"מה איכפת לך," עניתי, "זה על חשבוני."

"בסדר," הוא קיפל את השטר והכניס אותו לכיסו, "תבואי כל יום."

"אין סיכוי," אמרתי לו, "זוהי הפעם האחרונה."

צעדתי לאט לאורך המדרכה הרחבה, מסתכלת על הבתים שטבלו בסבך של עצים.

'שיחכה קצת,' חשבתי לעצמי, 'שום דבר לא בוער.'

כמעט כל הדירות היו מוארות. האורות התכלכלים של הטלוויזיות ריצדו על הקירות וקולות הקריינים נשמעו ברחוב. כשהגעתי לכתובת שקיבלתי מאיציק, נעצרתי לרגע וסקרתי את הבית. היה זה בית רגיל, דומה לכל הבתים ברחוב.

אחר כך נכנסתי לחצר, צעדתי לאורך המדרכה עד שהגעתי לחדר המדרגות. עליתי לקומה השנייה, המתנתי דקה אחת עד שכבה האור ואחר כך לחצתי על הפעמון.

הדלת נפתחה כמעט מיד ואני צעדתי פנימה אל תוך הסלון המואר.

"היי, אבא," אמרתי לו בעליצות מעושה, "מה נשמע?"

"טלי," הוא היה מבולבל וקולו צרוד וחסר אונים, "מה... מה את עושה כאן?"

"סתם," הסתובבתי אליו והעפתי בו מבט משועשע כביכול, "עברתי לא רחוק מכאן והחלטתי להיכנס לראות מה שלומך."

"אני... אני  בסדר..." כמעט ריחמתי עליו, "איך בדיוק הגעת לכאן דווקא עכשיו?"

החלטתי להמשיך במישחק שלי עד הסוף.

"למה אתה מתכוון כשאתה אומר דווקא עכשיו? אמרתי לך, הייתי בסביבה, ואז חשבתי לעצמי: אם אני כבר כאן, אז זה יהיה רק יפה אם אכנס לאבא שלי ואגיד לו שלום."

הוא שתק ונעץ בי עיניים נבוכות.

"מה העניינים?" שאלתי, "אתה לא מכיר אותי? אני הבת שלך."

"לפחות היית יכולה לצלצל לפני שבאת," שמעתי את הכעס מחלחל לקולו, "בדיוק התכוננתי לצאת. יש לי פגישה חשובה."

"ככה התכוונת לצאת?" צחקתי בקול והרגשתי שהצחוק שלי צורם ומלאכותי, "עם החלוק הדפוק הזה התכוונת ללכת לפגישה חשובה?"

הוא השפיל את עיניו והסתכל על עצמו. החלוק שלבש לא היה מכופתר עד הסוף ויכולתי להישבע שמתחתיו הוא עירום לגמרי.

"בחייך, אבא," הפסקתי לצחוק, אבל עדיין לא רציתי להפסיק להתעלל בו, "תפסיק לספר לי על פגישות חשובות. אז מה אם מצאתי אותך לא לבוש. לא נורא. אחרי הכול, זאת לא הפעם הראשונה, נכון?"

פניו התכרכמו. הוא התיישב על הכורסה שהיתה מוכרת לי כל כך טוב והביט ברצפה.

"למה אתה שותק?" המשכתי, "חשבתי שלפחות תשמח לראות אותי. שכחת שאני הבת האהובה שלך?"

התיישבתי מולו על הספה הארוכה ונעצתי בו מבט קפוא ורווי שנאה.

הוא הניח את מרפקיו על רגליו והסתיר את פניו בין ידיו, שותק. אגב כך הזיז את רגליו לצדדים ואני ראיתי שבאמת אינו לובש מאומה מתחת לחלוק שלו.

"אתה רוצה להגיד שבאמת אין לך שום דבר לומר לי?" דחקתי בו.

הוא הרים את ראשו. ראיתי ששפתיו רועדות. מבע עיניו היה  עכור וקודר.

"מה את רוצה?" שאל בכעס.

"מה אני רוצה?!" קולי היה דק וצרחני, "מה אני רוצה, אתה שואל? אני רוצה שתגיד לי למה עשית לי את זה. למה לקחת ילדה קטנה והפכת אותה לשפחת המין שלך. למה האבא שתמיד אמר שהוא כל כך אוהב אותי, הרס לי את החיים בצורה כזאת."

הרגשתי שעיניי מתמלאות דמעות ושאיני שולטת בעצמי. לא זה מה שהתכוונתי שיקרה. חשבתי שאוכל להפתיע אותו ולהשפיל אותו ולפגוע בו. חשבתי שאוכל לנתב את השיחה שלנו לפסים שבהם אני אהיה זו שקובעת את סדר היום והוא יהיה זה שנגרר ומתנצל וכואב.

אבל עכשיו הכול סטה מהמסלול שקבעתי לעצמי. הטחתי בו את כל הכאב שהיה בי. פגעתי שוב בנקודה הכואבת שאימללה את חיי. פצעתי את עצמי פעם נוספת והרגשתי שאני מתחילה לדמם את הזיכרונות הקשים והנוראים שמלווים אותי כמעט מאז שאני זוכרת את עצמי.

ואילו הוא נשאר לשבת מולי, בוהה בי בעיניים טרוטות ואינו מוציא מילה מפיו.

ואז התחלתי לבכות.

שכבתי על הספה המוכתמת שהיתה מוכרת לי מימי ילדותי ונערותי ובכיתי בקול רם.

היום אני כבר לא יודעת כמה זמן בכיתי. אולי דקות. אולי הרבה יותר מזה.

אבל פתאום שמעתי את קולו מדבר אליי.

"תלכי מכאן, טלי," הוא אמר בקול עבה וכועס, "תלכי מכאן מיד ויותר אני לא רוצה לראות אותך בבית שלי."

אני זוכרת שקמתי מהספה ובעיניים דומעות גיששתי את דרכי אל הדלת. הוא הלך בעקבותיי, כאילו דאג שאני עוד עלולה להתחמק אל אחד החדרים בבית שלו. אחרי שסגר אותה אחריי בטריקה, הדלקתי את האור בחדר המדרגות והפסקתי לבכות. ניגבתי את עיניי, הוצאתי מהתיק שלי את כלי האיפור והסתכלתי על עצמי בראי הקטן.

ייתכן שרציתי לראות בתוכו את הילדה הקטנה בת השמונה, אבל כשראיתי את הפנים שניבטו לעברי, החלטתי להתנהג בהתאם לגילי. תיקנתי מעט את האיפור שנמרח בשטף הדמעות ואחר כך ירדתי במדרגות ויצאתי מהבית, צועדת בפעם האחרונה על המדרכה המובילה אל הרחוב.

למחרת לפנות ערב התקשרתי לאיציק.

"שלום ילדה," הוא באמת שמח לשמוע את קולי, "מה שלומך?"

"תודה," עניתי.

"הכול בסדר?" שאל בדאגה כמעט אבהית.

"אחלה," עניתי, "הכול מצויין."

"יופי," הוא אמר.

"יש לי בקשה," אמרתי.

"מה שתרצי."

שתקתי כמה שניות ואחר כך אמרתי:

"אני רוצה שתמחוק את מספר הטלפון שלי מהנייד שלך."

"מה אמרת?!"

"אמרתי שאני רוצה שתמחוק את מספר הטלפון שלי ושיותר ללא תתקשר אליי."

"למה?" הוא נדהם, "מה קרה?"

"לא קרה שום דבר."

"תגידי לי אם קרה משהו. את יודעת שאני יכול לסדר דברים."

"אמרתי לך, לא קרה שום דבר."

"אז אני לא מבין."

"אין כאן הרבה מה להבין."

"טלי מותק, אני לא קולט אותך. תסבירי לי מה נפל עלייך."

"ממש כלום."

"את רוצה יותר כסף?"

"בחייך, איציק, אתה הרי יודע שיש לי היום בבנק יותר ממאה אלף שקל."

"אז מה עוד?"

"כלום. ממש כלום. צילצלתי כדי להגיד לך שלום."

 "אולי תיכנסי ונדבר?"

"בהזדמנות," עניתי לו, "בינתיים אני רק רוצה להגיד ביי."

הוא שתק דקה ארוכה ואחר כך אמר בשקט:

"ביי, טלי."

*

להבנת הפרק האחרון, שבו מחליטה טלי הנחמדה, טובת הלב ובעלת הניסיון –להפסיק לעבוד בתור נערת ליווי, אנו שבים ומדפיסים קטע מתוך הפתיחה של "זיכרונותיה של נערת ליווי" מאת אמנון בי-רב כפי שנדפס, לראשונה בהיסטוריה, בגיליון 378 של המכתב העיתי מיום 15.9.2008.

*

ערב אחד – הייתי אז בת אחת-עשרה וחצי – לאחר רחצה משותפת ומהנה, שנתמשכה לה שעה ארוכה, ניגב אותי אבא במגבת הרכה והמלטפת, הרים אותי בידיו החזקות, הצמיד אותי אליו ונשק לי על לחיי.

לפתע הרגשתי בין רגליי משהו שלא היכרתי קודם לכן. שלחתי יד סקרנית ומצאתי את עצמי מחזיקה באיבר המין שלו. הוא היה גדול וזקור ונוקשה, תחוב בין שתי רגליי, וקצהו בולט מאחורי הישבן שלי. משכתי את ידי בבהלה. אבא המשיך להחזיק אותי בזרועותיו, מצמיד את גופי העירום אל גופו.

עיניו היו עצומות למחצה, מופנות כלפי מעלה, כמנסות להתחמק ממבטי.

תחילה שתקתי.

בגיל אחת-עשרה וחצי ילדוֹת כבר יודעות כמעט הכול על יחסי בנים ובנות. אבל באיזשהו מקום, הן עדיין לא יודעות הכול – בעצם, הן יודעות מעט מאוד – על יחסי אבות ובנותיהם. אולי לכן המשכתי לשתוק, חבוקה בזרועותיו, כמעט יושבת על הזין שלו, המומה מהמצב הבלתי מוכר, לא יודעת מה לעשות, שלא לדבר על מה לומר.

ואז חשתי שאבא מתחיל להתחכך בי, להניע את חלק גופו התחתון קדימה ואחורה. תחילה בתנועות רכות, עדינות, כמעט בלתי מורגשות. אבל מיד לאחר מכן התחזקו התנועות, נהפכו להיות מהירות יותר. ולא חלפו אלא שניות מעטות עד שאבא השמיע קול של אנחה כבדה, עמוקה, הוריד אותי אל הרצפה וסובב אותי עם הגב אליו, כנראה כדי שלא אראה את הדבר הזה שהזדקר בין רגליו. הוא המשיך לנגב אותי באותן תנועות רכות ומוכרות, ואחר כך עזר לי להתלבש.

אבל הפעם בלי להישיר את עיניו אל עיניי, שנשלחו לעברו תמהות ומבועתות.

כל אותו ערב שתקתי.

* * *

השערורייה של סגירת ההוצאה לאור

של משרד הביטחון – בושה וחרפה!

מעל דפים אלה פירסם הסופר וההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור מכתב זעקה נואשת שלא זכתה לתשובה. גם אני פירסמתי כאן מכתב בשמי ושלחתי אותו לשר הביטחון אהוד ברק, ולא זכיתי לקבל תשובה. בימיו של חיים ישראלי, עוזר שר הביטחון והמשנה למנכ"ל, זה לא היה קורה!

חיים ישראלי כיהן כ-52 שנה במשרד הביטחון. בביקוריי אצלו הייתי מכנה אותו ביני לביני בשם "הלורד שומר החותם" וזאת בשל הכספות הענקיות שהיה מופקד עליהן ובהן מן הסתם נשמר חלק ניכר מסודות המערכת. (ומדוע ביקרתי? כי הוא היה שותף ליוזמת כתיבתם של שניים מספריי, הביוגראפיות – "שרגא נצר" ו"אומץ, סיפורו של משה דיין"). אני משוכנע שהוא לא היה נותן לשערוריה הזו להתרחש, וגם דואג שתינתן תשובה הולמת למכתביהם של סופרים שיצאו להגנת ההוצאה לאור וכתבו על הנזק התרבותי, ההיסטורי, ההשכלתי וגם הצבאי שייגרם בגלל סגירתה.

לא רבים מהמבקרים בסיורים המודרכים, הנערכים לאחרונה באולמות ובמרתפים הענקיים של היקב של הטמפלרים בשרונה, (הנמצא בחלק הדרומי המשופץ של הקרייה) – יודעים שאלה היו המחסנים הגדולים של ההוצאה לאור של משרד הביטחון ובהם בין השאר עשרות אלפי העותקים של מאות הכותרים של ספריית תרמיל בהוצאת קצין חינוך ראשי ובעריכתו המסורה, הראוייה לפרס ישראל, של המשורר ישראל הר. המלאי של "ספריית תרמיל" חוסל לפני שנים אחדות במחיר שקל העותק, והקונה מכר אותו  לגריסה למפעלי נייר חדרה, וכך הלך לאיבוד אוצר תרבותי שערכו בל ישוער. עכשיו ודאי יילך בדרכו כל מה שנשאר במלאי של ההוצאה האומללה הזו, שהסתבכה כנראה גם בפרוייקטים מיותרים, זאת במקום להישאר הוצאה "רזה" שכל עיסוקה בספרות צבאית, היסטורית, אוניברסיטה משודרת, והיסטוריה של ארץ-ישראל.

אבל החיסכון המיזערי בתקציב הביטחון בזכות סגירתה, לעומת הערך הוודאי של המשך הפעלתה – מביאים, כפי שכבר נכתב במקומות אחרים, לחששות כבדים באשר לאיכות החלטותיהם של הממונים על מערכת הביטחון, לרמת שכלם, להשכלתם, או יותר נכון לַבּורות השלטת בהם, וכן למידת הקשר שיש להם לספרים, אם בכלל!

בושה וחרפה!

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

ספר זיכרונות לשנת תרע"ג, 1913

 [בפתח תקווה, בהיותה בת 19]

[א]

טבת תרע"ג

יום אחרון לחנוכה

ב' טבת

זה כבר עזבתיו, את יומני – מרוב גלים מרוב צבעים או אולי בחוסר כל אלה, איני יודעת – ימים עוברים, נישאים בשטף לבלי שוב, עוד ימים עוברים ומשאירים נקודות, קווים – יום יום וסימנו, יש יום כוכבים מפתיעים, יום של גלים חזקים ונהדרים, ויש יום של קווים דקים בהירים העוברים על הלב לאורכו ולרוחבו, ויש יום של שקיעה ורודה וקטנות הנפש –

הנה אין לי יש לי כך איזה תבונה משונה של הרבה רכות יופי מעורב בחלאה –

בי יכול לחיות רק העבר, כל מה שעובר עלי בהווה קטן ודל, אולם אך יעבור ויצטרף אל העבר, כבר יפה הוא וגדול –

עתידי – איני יודעת, משונה, הלא אני רכה, חסרת צורה קבועה, ומתרשמת, סופגת הכל ומסתגלת לכל, מה אני – איך אהיה בעתיד?

זה כך מעורפל, אין לי כל השגה מעתידי, אף היותר קרוב, אף ליום המחרת – אני חיה במעין ערפל – אי החשבונות? – חשבונות הנפש –

אמנם הערפל הזה יפה פה, אבל איך יהיה אחר כך –

האוכל תמיד לחיות כך – יכול היות שאעבור כך את דרכי בחיים ובתוך הערפל היפה שהכל, כל היפה הטוב והרע שיבוא יצטיירו לעיניי רק בצורה שהדמיון יתן להם – – –

ואולי זה יתפזר – ואני אהיה בת הממשיות והפזרון הרע? – –

הערפל הטוב – יכול היות שחיי לא יהיו עשירים, התמונות לא תהיינה גדולות ומרהיבות, אולם הערפל הזה שאני מרגישה בו, יודעת אותו, הוא יעטוף ייפה ירומם יהפוך כל קטן לענק יפה – – –

לא, לא אתן לפזרון הרע לכבוש אותי, לא לא אובד – לא אטבע, איני רוצה –

הנרציסים הלבנים מביטים אלי – – –

חורף, חורף ונרציסים שלו, נרציסים שלפני שלוש ארבע שנים עטופי חלומות ילדות מזהירים –––

נרציסים שלפני שנתיים, עם ציץ ראשון של האהבה המשונה ואך אות בהירה לעתיד רחוק ורודי –

נרציסים של החורף העבר – –

התרוממות מתוך מרידת הכל כלפיי – – מתוך ייאוש משונה שהיה בו ממש נקודה של ביטחון בכל זאת לעתיד –

–––– ונעמדים נרציסים לפניי וריחם חודר לתוך נשמתי –

והוודאי גמור, גמור –

והפצע מתמתח בפני ריח הנרציסים –

הפצע המשונה חסר הגוון –

אפשר לחשוד שאין שם כלום –

אולם אך תבוא רוח הערב הלוחשת – יגיע ריח הנרציסים לבנים ונעשה כבר בלב הדבר המשונה ההוא הנוגע ולא נוגע בפצע –

ה' טבת

נטרפו השמיים פתאום והירח הופיע אחרי גשמים כך רבים, אפשר היה לחשוב כבר שאין כלל תכלת שמיים בהירים, והנה פתאום כל-כך הרבה יופי ומרחבים וקולות שירה וחליל מאחד הבדואים – – –

הכל שר עם השמיים העמוקים עם הכוכבים האלה –

מצבי מבחוץ אינו משתנה, מפנים יש רק קמטים קטנים, זה מכאיב סוף סוף מדוע אין לי כל מעמד בחברה אחרי שחייתי כל-כך הרבה זמן בחברה, אחרי שסבלתי כך הרבה בשבילה, אמת היא בתוכה לא סבלתי, רק מחוץ לה – אבל מדוע הם כך דוחים אותי, לועגים לי, כלום גרועה אני מאחרות, הלא אפשר לי לכשארצה, להיות כאחת מהן, ועל פי רוב איתי כך בחברה ובכל זאת עפיס יש דבר-מה עומד בינינו – ואולי זה טוב –

אבל לעת עתה אני באמת בודדה, אין לי אף אדם אחד פה שיהיה לי איזה קשר איתו שאוכל לתת לו או לקחת ממנו דבר-מה –

הלא יש כך הרבה אצלי בלב בשביל איזה אדם, יהיה מי שיהיה – איזה נפש קרובה – או לא קרובה באמת רק שאחשבנה לקרובה, משה זה – הנער הריק אך נחמד כה עם כתפיו ועיניו המלאות חיים, אילו היה זה לכל הפחות לי – אף לזה לא זכיתי, אני והוא – ואני הלא קינאתי, קינאתי ממש באותו ערב, הם רקדו רקדו ובליבי גם כן רקד הכל, הלא אני כך אוהבת חיים, למי אני משתעבדת, איזה שטות! לשלד החי שסתיו, סתיו נושב ממנו, מתנועותיו הבטלניות האי-בטוחות והעיניים התועות, איני יכולה, לא, בשום אופן –

אל הגו הבטוח והראש הזה של משקה – ואני בשבילו לא רקדתי, כלומר בשבילו לא הזמינו אותי לרקוד ואני רציתי למצוא חן בעיני השלד הזה – הוא נורא – כל-כך משונה מגוחכך, אי אפשר מהיראות איתו בחברה, פשוט – אני מתביישת – ואני עוד אסבול ואסבול בשבילו, הכל רואים אותי הולכת אליו וחושבים וחושבים – ילכו לעזעזעאל – תנו לי מה שאני צריכה, לא אלך אליו יותר –

יש בו נפש אבל אילו היה נשאר נפש בלבד – אבל הוא רוצה יותר וזה לא מתאים לו, זה מעורר בי גועל – פי – הנשיקות האלה כמה הן שדופות, מבט עיניים אחד של משקה החי מפזר אותן כקש –

הוא היה כבר Insupportable [בלתי נסבל] בשבת "הוא אינו רוצה שאלך" ובאופן כל-כך משונה ובביטחון – "את לא תלכי, איני רוצה שתלכי" – אני לא קניינו, הוא לא רוצה אבל אני רוצה ללכת, טיפש – אין אתה יכול למלא את צמאוני בנשיקותיך היבשות – ובנפשיות שלו? – היא מגיעה כבר לידי חיטוט כזה חולני – פי – ובחוץ היו שמיים כה רחבים והחברה הצוהלת, נערים עם בלוריות פרועות ושרירים ממותחים רצים ומתאבקים, וקולות בריאים בוקעים ועולים, מלאי חיים הם מתפזרים בכל העמק –

אני כלל לא רוחנית, אוהבת את החיים המלאים השלמים וכשאני בתוכם ולא חוצה מהם עם החיטוטים והגאווה והמבט מגבוה – לא! בתוך, בתוך המחול, ביניהם, וליד משק'ה – בתוך בתוך החיים ולא חוצה מהם.

ז' טבת

כל הקסמים כל היופי הזה שלאחר הגשמים – הכל חי רענן, צבעים חזקים ולחים כאילו זה עתה יצא הכל מתחת המכחול ––––––

אותו יום לפנות ערב

הערב יורד אט על הגבעות, צמרות האוקליפטוסים כאילו דבוקים אל האופק האדום, אט יורד הערב המלטף –

ציפורים תועות באוויר, יורדות ומסתתרות בעשבים, אט יורד הערב המלטף, המתגעגע, ואחר –

והנער ההוא בבגדי השומר והרובה על הכתף, הגו הזה והרצינות שבפנים באותו רגע, וממעל השמיים האלה והמרחב הנאבד רחוק באפלה –

רעד של סוד עברני כשהחביא בתוך קוצי הגדר את חבילת האוכל – – –

הוא היה נוגה קצת שונה – – – הוא שומר – בלילות הלבנים בלילות השגעון ואני על ידו, שנינו בתוך הגודל והמרחב הנעזב, ואחר – שנינו בתוך סוכה קטנה חבויה כשאש דועכת מהבהבת לפני פתחה, עיניו וכתפיו מול האור הזה, וקצה הרובה הבוקע מעל שכמו במין גאווה והכרה עצמית – כמה ביטחון בכוחו –

לילה לבן אחד בזרועותיו השריריים ––––––

כאז, כאז – זה רחוק ממעט אשר מעט אור – – –

עשרה בטבת

כבר מצפצפים הזמירים בפרדסים, ובכרמים החבויים אפי כבר מחפש את ריח פרחי הפרדסים באביב, אולם האביב עוד לא בא, לא בא, בלב עוד הומים ערפילי סתיו נוגים, צפרדעים מקרקרים רחוק בביצה, וצעיפי עננים בתכלת, אולם אני יודעת, האביב לא בא – –

היבוא, היבוא?

רחוק שם מאחורי הגבעות האלה שעל קצה האפר יש דבר-מה – – – לא שלי – או שלי שלי כולו כולו בדמיון הטוב והברור שלי –

כן כן שם הוא הפצע, מאחורי הגבעות –

הירח הזה, הכל הוא מלווה, הכל הוא רואה, והחיים עוד רחבים וגדולים והירח הזה מלווה –

י"ב טבת

עדרי עננים מכסים את השמיים, דבר-מה עצב מורגש בלב –

אתמול שחטו את הבריה הקטנה והנחמדה, את העגל שנתייתם, חתיכת בשר ורוד תלויה בחלון, מוכנה עתה לצלי-בשר של אותו עגל שרק אתמול פיזז כך עליז עם עיניו הטובות –

אלי, אלי ––––

היום החלו השיעורים עם יעקב רבינוביץ – עינו האחת כה מלאה הבעה –

היום ראיתי מרחוק משקה כשגופו החסון חוצה באוויר הדק ––––

י"ג טבת

משקה נתן לי היום את תמונתו, כמה קסם, איזה חדווה של חיים איזה רעננות – הוא היה כה נחמד היום, העיניים האלה בצל הכאפייה הנופל עליהן, הוא צפצף – כך הרבה געגועים היו בצהריים הזה, אני הולכת לבית-הספר דרך הכרמים ובקצה השביל תמיד מלבין דבר-מה, מעיל של משקה – אני הולכת והשביל נמשך, נמשך, משני הצדדים הגדרות המלאים סוד, ומרחוק מן הביצה עולה קרקור צפרדעים ונדמה שזה יימשך כך הרבה הרבה זמן בתוך השיכחה, העזבון הזה, אני אגש, שם, בקצה השביל, הוא עומד, הנער – אגש אליו ואומר –

"בוא נער, נתעה לערבות הנשכחות, הרחק הרחק, אין שם איש, הכל עזוב, משקה, משקה, הכניס אותי לסוכתך המלאה אופל, המסתירה, ושם משקה תישק לי, תלחץ אותי בזרועותיך החזקות – אני אמוץ את חום שפתיך ואת אור עיניך עד לשגעון עד – "

משקה הנער היפה –

הוא תקע את הנרציסים שנתתי לו בתוך העגאל, וקו אור עברני – – –

ט"ז טבת

הנשמה רועדת מקור, מכאב עכור, השמיים בוכים וטיפות הדמע נופלות על השמשות וכל טיפה מתהווית לפלג קטן השוטף לאורך השמשות לאיטו ובעצב כאילו רוצה הוא להידבק אל השמשה, להיאחז בה רצונו, הוא מתגלגל מטה מטה –

אני קוראת את מה שכתבתי עד היום בפנקס הזה והכל נדמה לי כך זר, האני כתבתי זאת? אך יעבור מצב-הרוח ההוא ואני כבר זרה לכל זה, זה הלא משונה – מה יהיה הסוף מכל זה – הבית-ספר אינו ממלא את החלל ההוא, זה מוצץ תמיד, בכל רגע שאני רק פנויה, ומה הם חיים כאלה של עבודה תמידית בעת שאין לך אף רגע אחד חופשי בשבילך את, בשביל עצמך – תמיד אתה צריך להיות נכון לענות לשני – – – השיעורים האלה, כל הלימוד הזה, האם לא היה זה צעד שלא בא בחשבון – אבל אני לא ידעתי, לא ידעתי שלא יהיה שם דבר-מה בשביל נפשי. הן השם הזה היה לי איזה ניצוץ קדוש מן האפר החביב של חלומותיי –

חשבתי שהבית-ספר הזה ישא בקרבו את נשמת חלומותיי החרבים, ועכשיו כימיה מטמטיקה ופיקהולץ, והקירות האלה עם התלמידים האלה כמה כל זה רחוק ממני –

לעצמי לא יהיה לי זמן, לדאוג לחיות גם כן לא יהיה זמן, צריך ללמוד מטמטיקה וכימיה וזה במשך ארבע שנים רצופות, משנת השמונה-עשרה עד העשרים ושתיים, התקופה היפה האחת היחידה שתהיה לי בחיי, מה יבוא בה? מה? איני יודעת, כלום, כלום, רק כימיה ומטמטיקה והגשמים הדולפים האלה והלב המתמוגג בכאב משונה –

הפרחים האלה קוראים לחיים ופותחים את כל פצעיי – החיים בגדו בי – הכל הכל כאילו בא לאסור –

הבית המשונה הזה, ההורים האלה עם הרבה אגואיזם שלהם, ומצבי בבית הזה עם כל התהומות ההולכים ומתרבים, הן אני כך רחוקה ולא מובנה ונידחה – ומי שמבין קצת עובר עלי ואינו רוצה, ואני הן כל-כך הרבה יופי נתתי כבר כל-כך הרבה לב ודמעות והם הלא אינם שווים לזאת ובכל זאת לא שמו לב אלי, עזבו אותי –

ובתוכי אני גם כן קרועה, הנשמה הזאת שיש בי כמה היא נלחמת עם היצור השני שיש בי, כמה קרעים ושניות, והמעברים האלה שישנם אצלי, ומצבי-רוח רוממים מתוך קטנות ויום יומיות –

כ"ד טבת

וקופצים גרגרי ברד מעורבים בטיפות מים ונבלעים בפיות הפעורים העגולים של שלוליות השוטפות, כמה זה מקפץ ומלא חיים –

אפשר לא רשמתי – רחל ויתקין הייתה אצלי, והמון שיעורים, כך בין השמשות מתעורר דבר-מה בלב, אתמול היה הכל כך עלוב ובלב מצץ ככה, השמיים היו מעוננים, ואוהלי הבדואים נשקפו מעל הגבעה כך בודדים ועזובים –

רחל לא נתנה ולא תיתן כלום, היא מונוטונית חסרת גוונים, מסכנה, כמה ענייה היא והיא מרגישה בזאת –

הגשמים והשמיים האלה מעוררים תמיד דבר-מה, אני רוצה להתכנס להתקבץ לאיזה פינה אפלה ונשכחה, לבד, כך אני ומחשבותיי והרגשותיי החמימות – בדד נשכחה ושוכחת להאזין, רק להיות לבד –

הלימודים לפעמים קשים, בפרט המטמטיקה, ולפעמים אני כך פזורה באמצע השיעור וכל התאמצותי להתרכז בוגדת בי, המחשבות מתפזרות ורגשות מתחילים זוחלים על הלב ופתאום והכל מקבל צורה אחרת בעיניי – פיקהולץ אינו מורה מטמטיקה כי אם צעיר סימפטי עם עיניים חביבות השולחות לי לפעמים מבט צדדי כך טוב – ופתאום – פעם – הם .....

היום למדנו אגדות כה נחמדות וינקלה ילד מצוין, אבל אי הוא החקלאי הרוח האמיתי, הערוגות עומדות שם עלובות – והרי יהודה הכחולים נשקפים מרחוק לי – – –

עולים צלילים מתוך הנגינה בערבוביה ואחר השיר ברור – "הכניסיני תחת כנפך" והשעה היא בין הערביים והשירה מעלה ים, ים צער וגעגועים להוד, ימים שעברו לבלי שוב – והרחק הרחק נקבצים עננים על הגבעות, עננים רובצים ומתרפקים עליהן, והאפלולית הכחולה מעטפת יורדת ומסתירה –

מה זה מפעפע בלב, דמעות תלויות בתריסי החלונות נופלות אחת אחת –––

ושמורים ניירות בארגזי, מעטפות מלאות מכתבים, מעטפות – ורודיות כחולות לבנות, וסרטים דקים עוטפים אותן וקושרים היטב – הן יכולות עוד לפרוח להן, הנשמות השמורות שם, לא, איתי תישארנה, איתי, ילדי דמיוני החביבים, כשהלב יהיה כבר רך ורוחות הסתיו כבר תתגנבנה אז יש עוד בארגזי אוצר, אוצר של רגשות, של קווי אור כתובים על נייר באותיות וכתב-יד שונים, כתבי הנך המת [הניך פסלוב, אשר לזכרו ולזכר רבקה צ'יז'יק הקדיש ברנר בחורף 1911 את סיפורו "מכאן ומכאן" – אב"ע], אברהם [אברהם גרין – אב"ע] הגוסס בעדי, מרדכי [כניראה מרדכי קושניר – אב"ע] החבר היקר, מרים [מרים ברנשטיין כהן – אב"ע] הירדנית ... ומשה כרמי עם כוכב קטן ראשון מאיר על ראשו – ומכתב עם הרבה נקודות ועוד מכתבים בודדים כנקודות אור רחוקות ואובדות באפלה – – – ומונחים הם בארגז, אחד על גבי השני, ולחש סתרין עולה מן הארגז, הנשמות משוחחות ביניהן – – – –

מוצאי שבת, כ"ו טבת

משונה, משונה, מונחות לפני פתקאות ורשימות של מרדכי, של הנפש היפה הזאת, זה יפה, יפה, סוף סוף, וזה חדש, הלא חדש, לא חיכיתי לזאת – – זה מעורפל, ידעתי ולא ידעתי אבל גם זה בא לידי ביטוי בהיר –

"בנשמתי אני קורא לאור נשמתך" –

קרניים צנועות ורכות אני רואה עולות מתוך המילים האלה – אהבתי דבריך, יפים, יפים כאלה, איני רוצה להטיל בך מרה ולא סערה. מיליי ינסכו בך שלווה טהורה... אני סוגרת את עיניי וריח נרציסים שוטף עלי – אולם שם בארגז מונח צרור מכתבים, שם המה בשבילי לב ואחר כבה, כבה –

"אני לוחץ את ידך ואני ידידך לנצח ואת ילדה קטנה וחשובה שלי" –

מה עושה כעת אותה יד שלוחצת את ידי – מחבקת שם, הלב מתמוגג טובע בים דמעות חמות –

אורות תועים בחשכה, עוברים בדרכים חבויות, שם בקצה האופק, על שפת הים הכחול, כבה זיק יפה, בעמק, מול הרי יהודה, עלה לאיטו הניצוץ – –

מה היא הפורמליות הזאת, הלב יכתוב פשוט פשוט – זה משונה, מרדכי כותב – "אני אוהב אותך" – וזה חדש בעיניי? איני יודעת, חשבתי שזה לא יצא לאורה, והוא – – – מדוע לי כל זה – – – איזה ערך יש לזה – אני לעולם לעולם לא ימצאו הדברים האלה הד בנפשי, בתור אהוב? – מרדכי זה – ואפילו בתור אוהב? איני יודעת, בכל אופן זה יביא שינוי בידידותנו, לא, הוא צריך להישאר חברי כי מי מבין אותי כמוהו, אני צריכה לו, צריכה לו – אילו היה שותק – והוא חושב וחושב – – –

מהיום והלאה לא יגע בי, אחרי שאני יודעת או אחרי שהוא ביטא את זה כל-כך – לא, רעים אנו לתמיד, רק רעים. מרדכי בתור נשמה קרובה, מבינה, מרגישה, אבל מרדכי בתור אוהב? לא ידעתי, לא ידעתי, "הזיק היה לשלהבת" – ממש ממש? האמנם חיי סבבו ועוד גם עכשיו על-פי רוחו – בחיי הרוחניים הוא משפיע כל-כך, באמת, ואני לא כבר נודע לי זאת, כשאני רושמת אני רושמת כמעט תחת השפעתו, כאילו עמד הוא על גבי והתבונן לתוך הפנקס, ואני לפעמים משתדלת למצוא חן בעיניו, להיעשות, לכתוב – א-לא מרדכי, זה משונה כי לא צריך –

מה יהיה הקו הזה בשבילי? איני יודעת, אבל זה נעים, נעים, סוף סוף בי הפצע שמה – – – ריח נרציסים שוטף עלי, ריח מלאך – מלאכים קטנים – שאו זאת לאברהם:

מכתביך פזורים על שולחני וריח נרציסים שוטף עליהם וכאב שלא מתבטא תועה בליבי מפינה לפינה כי ריקות הן, ויש לי מקומות כך חתומים וטובים בשבילך, יש לי כך הרבה אושר בשבילך – ואתה?

יום של מאורעות היתה שבת זו. היו פה תלמידי גימנסיה ואנו טיילנו – כך הרבה עיניים צעירות נישאו אלי – והאחד והוא נער נחמד, ובלילה, שלשום בלילה, וקולו רך ככה ושפתיו מלאות והוא שר כך מעומק הלב, גלי אורה עברוני ... כמה חיים בתוך כל העיניים והתנועות האלה, הזכיר איזה חיים רחוקים שלא ראיתי אולי מעודי – של לילות חורף בהירים, מגרשים מכוסים שלג ונערות רעננות בזרועות גימנזיסטים יפים – או חדר קטן בקומה – – – באיזה רחוב שקט, על השולחן מוארים ספרים אחדים באור מנורה קטנה, הווילונים הכהים מורדים ועל הספר נער עם ראש גדול מתולתל, ואצבעות ארוכות וחיוורות תועות עליו – – –

איזה רוח קבקי שפוך על זה, שטות, כל אלה הן חורבות, חורבות, המכתבים האלה וזה וזה, חורבות עתיקות הן כל המכתבים האלה, כלום לא בא בשבילי, בשבילי אין כלום –

כ"ז טבת, בפרדס

מייבב צפצוף מרחוק ומשתפך על העצים הערומים –

"אבריבאלע דער מאמען אי אבריבאלע מיר – " [מכתבון מאמא, מכתבון אלי – אב"ע] ילד של שמשות היית מוריד לי מכתב קטן אחד ממך –

רועשים עלי סתיו מתלחשים ובוכים – – – והצפצוף מדבק – – – גלי עננים רכים נישאים בתכלת, אנה תסעו – עננים שלווים שאו סבלות תוגתי העמוקה אליו – נסכו אל תוך ליבו מה שכולם נוסכים בי, אמרו – הוא הבטיח, הבטיח, בפירוש אמר, הנה זה שחור על גבי לבן – אמרו לו – הנה העץ על ידו עמד, בירח תמוז, וקטף מעליי שזיפים, ואני הייתי על ידו והוא לא אמר כלום לא אמר, ושיירי עלי סתיו, מתלחשים עליו עליך, ולבלוב עלים נובלים, מה תלחשו סתיו סתיו – לא הוא יבוא? לא יבוא??

[במקום זה מוצמד לאורך הדף פרח זעיר אחד, מיובש, שהוטמן כנראה בפנקס בשעת הכתיבה, שהתרחשה בפרדס האב, יהודה ראב, בחורף 1913. הפרח עדיין בפנקס בארכיון שלה]

[אחרית דבר]

נכתב: 1913, וזו גם תקופת ההתרחשות. פורסם לראשונה לאחר מותה של אסתר ראב: "ספר זכרונות לשנת תרע"ג, 1913", פרק ראשון, "הארץ", 13.9.1991. "ובלב חורבות, שרידים, חורבות מוארות באור ירח", פרק שני, "הארץ", 17.9.1991. "חלומות לא מכאן אני חולמת", פרק שלישי, "הארץ", 20.9.1991. "לא, אין שפה לנפש", פרק רביעי, "הארץ", 22.9.1991.

בהיות אסתר בת חמש-עשרה וחצי, בראשית שנת תר"ע, סוף 1909, חל משבר בחייה הצעירים. אביה יהודה ראב הוציאה מבית-הספר יק"א (לימים פיק"א), שבו למדה כשבע שנים לערך, עד הכיתה השמינית, ופקד עליה לשבת בית. רוב חברותיה וחבריה המשיכו ללמוד, במושבה או בגימנסיה העברית "הרצליה" שביפו. בשנה שבה ישבה בבית כתבה אסתר בפנקס קטן יומן שעליו חתמה בשם "אסתר הירדנית", ("ספר זכרונות לשנת תר"ע", שפוענח ופורסם על ידי ב"מאזניים", דצמבר 1981, זמן לא רב לאחר מותה, בספטמבר 1981). ביומן היא מביעה בין היתר את אהבתה העזה למשה ינובסקי, לימים כרמי, מפתח-תקוה, שהיה בן-גילה וכיתתה, ובהשפעתו חלמה על הליכה לגליל כדי לייסד מושבה חדשה, ירדניה. כן מוזכרת חברתה הטובה מרים ברנשטיין-כהן, בתו של רופא המושבה. כשנתיים ישבה אסתר בבית, כניראה מבלי ללמוד.

בשנת 1908 נסע ללמוד רפואה, באוניברסיטה האמריקאית בביירות, בן-דודתה של אסתר, אברהם חיים גרין (1918-1892), שהיה מבוגר מאסתר בכשנתיים. הוא למד שם שנים אחדות וכניראה התראה עם אסתר בביקוריו במושבה. בארכיונה מצויות גלויות רבות ששלח לה מביירות ובהן סיפר על עצמו, בעיקר בשנים 1911-1909. בשנים 1912-1911 פחתה אהבתה למשה כרמי והיא התאהבה בבן-דודתה אברהם גרין. ב1914- נשא אברהם אשה, שימש כרופא בצפת, ונפטר בה במגפה בשלהי מלחמת העולם הראשונה. אסתר נישאה לאחיו יצחק, בקהיר, בסוף שנת 1921. אח אחר, ברנרד, מוזכר ביומן, בחלומה.

בראשית שנת תרע"ג (סוף 1912) נוסד בפתח-תקוה בית-ספר חקלאי אשר מנהלו היה האגרונום ד"ר חמיאל פיקהולץ, ויוזמו הסופר יעקב רבינוביץ, שגר במושבה. הכיתות שכנו בצריף ארוך בחצר משפחת גלמן, בפינה המערבית-צפונית של צומת הרחובות סלומון ורוטשילד. ב1913- עלה ארצה הסופר צבי דיזנדרוק (אסתר מאייתת את שמו לרוב – דזנדרוק) בן ה23- ולימד אותה שנה בבית-הספר החקלאי במושבה.

ספר הזכרונות של אסתר ראב לשנת תרע"ג מקביל לשנה האחת שלמדה בבית-הספר החקלאי. באפריל 1913 מלאו לה תשע-עשרה שנה. היא מתאהבת בדזנדרוק הצעיר, שמזכיר לה בדמותו את בן-דודתה אברהם; אך עדיין נמשך הקשר בינה לבין משה כרמי. כרמי מסיים בחודש אב תרע"ג, 1913, את לימודיו במחזור הראשון של הגימנסיה העברית ביפו ("הרצליה"), יחד עם משה שרתוק, דב הוז, אליהו גולומב ואחרים (הפועל הצעיר, ט"ו אב, תרע"ז. "ארץ ציון וירושלים", עמ 220), והוא יוצא עם חבריו לעבוד בדגניה ובכנרת; ייתכן שהוא גם משקה הנער השומר, בעל הגוף החסון, וכן "אהובי הגלילי"[?].

לפי היומן מתאהבים באסתר גם בן-גילה מרדכי (קושניר, לימים שניר, חברו של משה), ויצחק קיפניס, יליד יפו, המבוגר ממנה בשנה (ר' תדהר, כרך ו', עמ' 2502). השומר שנהרג ברחובות הוא שמואל פרידמן, שנפל בגבול רחובות-זרנוגה בי"ח תמוז תרע"ג. "עוד שומר נהרג ברחובות" – זהו דוד לויתן, שנפל בכרמי רחובות ביום ב' בחודש אב, תרע"ג.

לפי עדותה של מירונה גרינברג, בתו של אברהם גרין, (בשיחה עימה מיום 4.12.1991) ניראה שבשלהי שנת 1913 כבר שימש אברהם גרין כרופא בצפת, זאת לאחר שסיים את לימודיו בביירות. הוא נמצא בצפת עם אשתו-לעתיד, חיה ינוביץ. לדברי מירונה, אימה סיפרה לה שאסתר ביקרה אותם פעם אחת בצפת, בתקופה שהיתה בדגניה, והיא, אסתר, היתה אז גלוחת ראש.

בארכיונה של אסתר מצוי מכתב משמואל (דיין?), שנשלח אליה באביב תרע"ג, 1913, מעמק-הירדן, בטרם עזבה את פתח-תקוה לגליל. בחלומה ה"מרתיח" מיום י"א באדר א', תרע"ג, היא כותבת ביומנה: "הייתי בזרועות דין הגלילי". ובאסרו חג פסח תרע"ג מצוי ביומנה אישור לקבלת המכתב משמואל: "הערב קיבלתי מכתב מדין, כמה הרבה אלי יש שם, כל-כך הרבה נפש וחיים, הוי אלי, הלא יש חיים תחת השמיים, ואני?" לפי המכתב היתה היכרות בינה לבין שמואל (דיין?) עוד לפני לכתה הגלילה. שמואל מוסר במכתבו שלום גם למרדכי (קושניר?).

היומן מתאר את המתח המצטבר באסתר ומבשיל בה בסוף תרע"ג או בראשית תרע"ד (עדיין 1913), ואת ההחלטה לעזוב את הבית ולהצטרף אל חברי קבוצת דגניה, משם חזרה למושבה רק בקיץ 1914, לאחר שפרצה מלחמת העולם.

דפי הפנקס כתובים בעיפרון שנשא כניראה את המותג "ונוס"; הכתב לעיתים לא-ברור, אולי כתבה בלילות, באור דל, בחדרה. הפיענוח לא קל, גם הקריאה. אסתר ראב ידעה כל חייה כמעט רק סימן פיסוק אחד – קו-מפריד, אחד או יותר. בהעתקה הרשיתי לעצמי לשים פסיקים ולהעביר לכתיב מלא, אך שמרתי על צורות הלשון המיוחדות לה, וגם על שגיאות אחדות שאולי מלמדות על שפת התקופה. לא לי להעריך את היומן מבחינה ספרותית, אך דומני שאוהבי שירתה ימצאו בו את הסדנה האותנטית שממנה צמחה בתוך כשבע-שמונה שנים משוררת "קמשונים".

הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים על אותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.  הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.

המשך יבוא

 * * *

אבנר הרוסי

שיר ערש לאבנר

  אבי, עמנואל הרוסי, היה ממייסדי תיאטרון "המטאטא" ומכותבי מערכוניו, שיריו ופזמוניו. תקופה מסוימת גם השתתף כשחקן בהצגות. הוא גם כתב את המחזמר העברי הראשון בארץ: "המנון לתוצרת הארץ" שהוצג על ידי "המטאטא" בשנת 1933. שניים מהשירים "דודה הגידי לנו כן" ו"למה עזבתיני" מושמעים עד היום.

  שיר הערש "שכב בני" שהושר גם הוא ב"המטאטא", נכתב בתקופת מאורעות תרפ"ט, 1929, שפרצו ב-23 באוגוסט ונמשכו עד ה-1 בספטמבר. היום היו קוראים לזה אינתיפאדה. אני נולדתי בתקופה זו.

בימי הריונה האחרונים של אימי , גוייס אבי על ידי ה"הגנה" לשמירה בגבול תל-אביב יפו. היו בעמדה כתריסר בחורים מצויידים במקלות. היה גם אקדח בסליק כדי שלא יוחרם על ידי הבריטים. אימי ונשים נוספות ישבו בבית החולים וגילגלו תחבושות מסדינים שנקרעו לרצועות. כשנולדתי, הגיעה הודעה לעמדה  שבה היה אבי: "עמנואל נולד לך בן." החבר'ה החליטו לקרוא לרך הנולד בשם "נורקה", על שם חבר אהוב שנרצח ימים אחדים לפני כן בירושלים.

  נורקה או בשמו המלא שלום נחום (נודל) יודלביץ, היה סרג'נט במשטרת ירושלים,  וכמוזיקאי מחונן ניגן בכמה כלים, ניצח על תזמורת המשטרה והיה גם ספורטאי אהוד על קהל חסידי הכדורגל בירושלים. הוא נרצח. נורה בגבו מיספר ימים לפני הולדתי, כניראה על ידי הקולגות שלו, בעמדו על משמרתו בעיר.

  אימי החליטה שלא ייתכן כי לילד עברי שנולד בארץ ייקרא בשם לועזי, והיות שנולדתי בחודש אב, נקרא שמי אבנר – ונשאר גם הכינוי "נורקה".

  השיר עצמו שיר לא קל, ואם מקשיבים למילותיו אפשר לשמוע על החיים הקשים בארץ באותה תקופה, חיים של עבודה קשה והגנה על החיים והרכוש.

  המנגינה איננה "עממית" כפי שנכתב במיספר מקומות אלא הולחנה על ידי שלום חריטונוב שהיה שו"ב (שוחט ובודק) של הרבי מלובביץ', חותנו של הרבי האחרון, והיתה כמנהג חב"ד מנגינה או יותר נכון ניגון ללא מילים. הרבה פעמים תהיתי בנפשי איזה אדם היה חריטונוב. מצד אחד אמור היה להיות בעל גוף – שוחט, מצד שני בעל נפש עדינה שיכלה לחבר לחן כל כך יפה.

  בשיר הערש מוזכר גם השם שלי, אבנר, וכל פעם שאני שומע אותו הוא בשבילי דרישת שלום מאבי שנפטר כבר לפני הרבה שנים (ב-1979).

שכב בני שכב במנוחה

כל המושב ער

אמא גם כן בשמירה

תגן על בנה אבנר.

ובהמשך:

בוערת הגורן בתל יוסף

מבית אלפא עולה עשן

אך אתה לבכות אל תוסף

נומה שכב וישן.

אנשי כפר יחזקאל טוענים שקטע זה נכתב ממקום תצפית במושב שמשם נתן היה לראות את הגורן בתל-יוסף ואת העשן מבית-אלפא . ייתכן.

 על הקטע הבא:

לילה לילה לילה אש

תאכל חציר וקש

אסור אסור אסור התייאש 

מחר נתחיל מחדש.

שמעתי ממיספר אנשים שהבית הזה בשיר ששרו להם בילדותם, עזר להם בזמנים קשים להתגבר ולהמשיך – בחיים. אסור להתייאש, מחר נתחיל מחדש.

יום שישי אחד אחר הצהרים, כשנחתי את מנוחת סוף השבוע, צילצל הטלפון.

"האם השיר הזה שמושמע כעת ברדיו הוא עליך?"

פתחתי את הרדיו. "כן . זה עליי."

"כבר שנים שאני רוצה להכיר אותך. אבי היה שר לי אותו בילדותי וחשבתי שהוא נכתב בשבילי. אולי אתה מוכן להגיע אלינו?"

"היכן אתם גרים?" שאלתי.

"בשילת."

 איך אני מגיע לשילת, בלילה מעונן וחשוך, בדרך שאינני מכיר?

הצעתי למטלפן שיבוא לבקר אצלנו.

ובאמת, אחרי כשעה וחצי הגיע פרופסור יאיר פרג. פרופ' למיקרו-ביולוגיה באוניברסיטה העברית, גם הוא יליד שנת 1929.

היינו בידידות רבה עד שנפטר לצערי לפני מיספר שנים.

פרופ' יאיר  פרג, כתושב מכבים, היה ידוע במלחמתו לשמירת גבעת התיתורה במודיעין כדי להשאירה כחלק מפארק לאומי לשמירת הצמחייה האנדמית שבה ולשמירת העתיקות שבמקום.

דברים שנאמרו בערב שירה בציבור שנערך במשכן העירוני למוסיקה ואמנויות, רעננה, במוצא-שבת, 10.1.09, בהנחיית יהודה בלכר, בנושא: שירי הבמה הקלה והסאטירית – "הקומקום", "המטאטא" ו"לי-לה-לו".

 * * *

"לתת לטיפוס הזה זמן אוויר על מנת לשחרר את הרעל"

אהוד שלום,

הרשה לי שלא להסכים עם עמדתך בקשר למנוי לעיתון "הארץ" (תגובתך לנגה מרון). בכל מדינה מתוקנת  היה טיפוס כמו גדעון לוי מובטל, במקרה הרע, או מאחורי סורג ובריח, במקרה הטוב, בגלל הסתתו הפרועה והשקרית כנגד מדינת ישראל. בכל מדינה מתוקנת ישנו סעיף המתייחס לעזרה לאוייב (בגידה) בעיתות שלום, ועל אחת כמה וכמה בעת מלחמה. כואב לי לראות שדן מרגלית מוצא לנכון לתת לטיפוס הזה זמן אוויר על מנת לשחרר את הרעל שלו גם על גלי האתר. חובתו של כל לקוח (ללא קשר לסוג המוצר) להביע את מחאתו כאשר המוצר אותו רכש פגום. זו הסיבה שביטלתי את המנוי לעיתון "הארץ" כבר לפני מיספר שנים, וזו הסיבה שאינני צופה בתוכניתו של דן מרגלית, למרות שאישית אני  מעריך אותו. הטיעון ה"תרבותי" שלך, בהקשר למנוי [שלא להפסיקו] – ממש לא רלוונטי.

בברכה

יעקב פדהצור

 * * *

עם ישראל, בקש סליחה מאולמרט!

ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה לך בשנים האחרונות

ואתה לא הפסקת להשמיץ אותו ולזרוק עליו רפש

ועכשיו אתה עוד תתגעגע אליו!

עם ישראל, אני – לא צריך לבקש סליחה מאולמרט

כי ידעתי את ערכו וחפותו ותמכתי בו לאורך כל הדרך

גם כשאתה ערכת לו משפט שדה וזרקת גם עליי רפש!

אהוד בן עזר

* * *

אין שמוטי!

טיילנו בימים אלה ברדיוס של כקילומטר מבניין העירייה של תל אביב ולא מצאנו אפילו שמוטי אחד – לא במרכולים ולא בחנויות הירקות הפרטיות! ואפילו ירקנים ערבים צעירים כבר לא יודעים בדיוק מה פירוש השם! יש רק כל מיני פירות הדר מתוקים, קליפים, טבוריים ומגעילים ברובם, אבל שמוטי – יוק! וזה אחרי אמצע ינואר, בשיא העונה של תפוח הזהב הטוב ביותר בעולם שנתברכה בו ארץ-ישראל!

אין ברירה, רק יתבהר מזג האוויר וניסע למשק גולדשטיין בכפר מעש לקנות את השמוטי היישר מהפרדס המשפחתי שלהם על אדמת פתח תקווה!

* * *

היכונו! היכונו! עם הפסקת האש החד-צדדית!

לחגיגות הניצחון של החמאס

בשיתוף חלק מהתקשורת הישראלית ותעמולת הבחירות לכנסת

ובסיוע ממשלת איראן שתבנה ותחמש מחדש את עזה

קורבנות בנפש לא נחשבים אצלם כי אלה חלק מניצחון מוסלמי

והריבוי הטבעי הפלסטיני הוא נשק להכחדת ישראל

 * * *

רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

* * *

שלום אהוד,

תודה על ספר הגעגועים עם ההקדשה. אני גומעת ממנו בהנאה טיפין טיפין כל לילה.

נעמי

 * * *

שלא תהיינה לכם אשליות בקשר להקמת המרפאות לפלסטינים על ידי ישראל במחסום ארז. המרפאות שהקמנו ונאומי השרים הישראליים, שנזעקו בתמימותם לקחת חלק בחגיגה – רק יחזקו בתקשורת העולמית, שנציגיה היו באירוע הפתיחה אתמול – את הדימוי של ישראל כאשמה בניסיון להשמיד את העם הפלסטיני וכמנסה לתקן במקצת את העוול שחוללו פשעיה!!!

 * * *

קבלת שבת בצוותא

חגיגת ט"ו בשבט

תשעים (90) שנה ל'מר טבע' – עזריה אלון

ט"ו בשבט הוא חג הטבע של ארץ שראל. קבלת שבת  לפרשת 'בשלח' – "שבת שירה". מזמנת יום חג לאוהבי ארץ ישראל – נופה, טבעה, טיבה ומעלותיה.

אורח 'קבלת שבת' הוא עזריה אלון, ממייסדי החברה להגנת הטבע וחתן פרס ישראל, המציין בימים אלה את יום הולדתו ה-90.

משתתפי קבלת השבת הם הסופר: מאיר שלו, פרופ' אמוץ זהבי, שותפו על ע. אלון בייסוד החברה להגנת הטבע, הד"ר יוסי לשם שיספר על 'הציפור הלאומית'.

צבי סלטון יקרא וגילה חסיד תשיר עם הקהל משירי ארץ ישראל.

עורך ומנחה: יואל רפל / שירה וליווי בפסנתר : גילה חסיד / קריאה: צבי סלטון

יום שישי,  6 בפברואר 2009 בשעה 12:00 צוותא תל אביב

מחיר מוזל לקוראי "חדשות בן עזר" 40 ש"ח לכרטיס כולל קפה ועוגה.

 כרטיסים בקופות צוותא 6950156

יש להזדהות כקוראי בן עזר לקבלת ההנחה

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,014 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-102 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1989 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנת יובל

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל