גיליון מס' 412

תל אביב, אור ליום חמישי, כ"ו בטבת תשס"ט, 22.1.2009

בצרופה מאמרו של פרופ' חיים הררי באנגלית על החמאס

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

מאחר שהשרברבים הסיניים הקטנים הקדימו את מועד הגעתם לניקוי צינורות האינטרנט של המכתב העיתי ייתכן שיוקדם מועד הופעתו לאור ליום ראשון, ואילו הבא אחריו יתאחר במקצת

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (53).

ברוך תירוש: אגדת "סן מיקלה" בעיני אנשי הפלי"ם.

אהוד בן עזר: גם אני מצדיע לנשיא היוצא בוש!

רות ירדני כץ: "ספר הגעגועים" לאהוד בן עזר.

אביחי פאוזנר: אין ברירה אלא נתניהו.

דוד מלמד: ראש הממשלה נתניהו מדווח לחברי מרכז הליכוד על תוצאות פגישתו הראשונה עם הנשיא אובמה בבית הלבן.

הכול בגלל סטירה אחת, ישראל זמיר. // אלישע פורת: חמסין בגבעות (שיר).

עמוס גלבוע: מלחמות ומצבי משבר מרסקים בדרך כלל קונסצפיות מקובעות.

יוסי גמזו: חַיָּל חוֹזֵר הַבַּיְתָּה מִן הַתֹּפֶת. // אורי הייטנר: מוסר המלחמה בטרור.

משה גרנות: רשעות לשמה, הכתבה של יאיר גרבוז על גיליון "מאזנים"

 במלאת 100 שנה לעיר תל-אביב. // נעמן כהן: חמש רשימות קצרות.

אדלינה קליין: תִּעוּד (שיר) לנשמת גרשון ברגסון.

י"ז: בין טוּש וקָנדון לדוּש וקוֹנדום. // יען ורד: נעמן כהן, חיים רמון והג'מוס.

ד"ר חדווה רבינזון בכרך: שָלוֹם אָהובָתִי (שיר).

אמנון בי-רב: האמת, כל האמת ורק האמת על "זיכרונותיה של נערת ליווי".

פוצ'ו: איך איבדתי את הסיכוי להיות פרופסור לספרות באוניברסיטה?

אסתר ראב: מתוך כל הפרוזה, ספר זיכרונות לשנת תרע"ג, 1913, [ב].

אוסף כיתוביות מכרטיסי נערות הליווי בתל אביב לצד הצילומים הצבעוניים שלהן אך ללא ציטוט מיספרי הטלפונים. קטלוג זמני לאספנים מבוגרים וגם לילדי הגן והכיתות הנמוכות של בתי הספר האוספים את הכרטיסים ומחליפים ביניהם.

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

קוֹל תַּנִּים מִלִּפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת

בְּחוֹלוֹת מַגְדִּיאֵל חָזַר אֵלַי הַלַּיְלָה

וְלֹא יָדַעְתִּי

שֶׁהֵם קְרוֹבִים כָּל כָּךְ.

מתוך המחזור "נגיעות" (53)

* * *

מכתב לרבותיי מכוכב הלכת מאדים

"לא על הכוח לבדו"! כותב מאמר המערכת של העיתון הפלסטיני "הארץ" מיום אתמול (בקשר ל"מדיניות החדשה" של הנשיא ברק חוסיין אובמה – בניגוד למדיניות "הכוחנית" של קודמו בוש), וראה זה פלא, גם כל הכותבים האחרים בעמוד המאמרים של אותו עיתון מתנבאים באותה שפה פרו-עזתית ואנטי-ישראלית –

ובכן, רבותיי מכוכב הלכת מאדים – מדינת ישראל קמה ומתקיימת במזרח התיכון רק בזכות כוחה, וביום שבו יחדל להיות לה כוח, ובעיקר כוח צבאי – היא לא תתקיים! וגם אתם, תומכי הטרור הפלסטיני, שכבשתם בחוצפתכם את עיתון "הארץ" כמו שהחמאס יקירכם כבש בחוצפתו את עזה – גם אתם תצטרכו לבחור בין סידור נוח בגולה לבין שחיטה מקומית!

מחב"ע

* * *

ברוך תירוש

אגדת "סן מיקלה" בעיני אנשי הפלי"ם

בשלהי חודש יוני 1948, הגענו לחופי תל אביב באונייה "מאסטרלה", עמוסה לעייפה בנשק הצ'כי – עשרת אלפים רובים, אלפיים וחמש מאות מקלעים, חמש מאות מקלעי "בזה" כבדים, ותחמושת – כארבעים וחמישה מיליון כדורים.

המטען היקר והחיוני, שיועד לחימוש כוחות הפורצים לטיהור הפרוזדור לירושלים, הועבר מצ'כיה על גבי דוברות בנהרות וברכבות דרך יוגוסלביה ההרוסה, עד נמל שיבניק הממוקם על אגם מקסים ממנו הובילה תעלה לעבר הים האדריאטי. כיום מפוארת העיר שיבניק במלונות ובאתרי תיירות, אך באותה העת היתה שוממה וניכרו בחוצותיה מוראות המלחמה.

ליד האונייה, שעגנה למעשה במרכז העיר, שוטטו כעשרים ילדים, יתומי מלחמה, מהם פגועים ונכים שציפו לאוכל החם שאנחנו, מלווי האוניה – יהודה פרא, שאול ביבר, יונה ז'אבין ואנוכי ברוך תירוש, היינו מורידים להם פעמיים ביום, למגינת ליבם של השלטונות שחששו מהפגיעה ב"שם הטוב" של אזרחי שיבניק.

לאחר הטענת רבבות ארגזי הנשק, הוטענה האונייה במאות טונות של לוחות עץ, באורח שימנע גישה למטעני הנשק ויסתירם ממפקחי האו"ם שנהגו לעלות על כל אונייה שהתקרבה ארצה, בכדי למנוע החדרת נשק ועולים חסונים לישראל. [מדובר כנראה בתקופת "ההפוגה הראשונה" – אב"ע].

בהגיענו לחופי תל אביב, עלו על הסיפון עשרות סווארים, בני סלוניקי, שהרעיפו עליו נשיקות וחיבוקים והחלו לפרוק במרץ את רבבות לוחות העץ, אוצר יקר בעת ההיא, שהוטענו שתי וערב להסוואת הנשק, ופריקתם היתה קשה ונמשכה כיומיים.

ברגע מרגש הגיעו הסווארים לארגזי הנשק, ושאגות שמחה וצהלה ליוו כל מטען שהורם מאפלת המחסנים והורד תוך מחיאות כפיים לדוברות בצד האונייה. דוברה אחר דוברה נגררה לפריקה במעגן הנמל, ולהטענה על משאיות שהובילו את הנשק למחנה שרונה בפאתי תל אביב, שם עסקו מאות חיילים ונשקים בהסרת ה"גריז", ובהכנה מזורזת של כלי הנשק להעברה לחזית.

יהודה פרא, כיום בן צור, ואני, שבשעתו כוניתי "בוטרוס", היינו מיועדים לחזור לאיטליה על האונייה, ולקראת השלמת הפריקה יצאנו בחשיכת הלילה ל"ביקור קרובים" קצר, וכמובן מיהרנו לקפה "כסית" לראות את החבר'ה. הלב נחמץ לשמע החללים הרבים, מבין חברינו, שנפלו בקרבות הפריצה לירושלים, חבורת הל"ה ושיירות נבי דניאל ויחיעם. אך גם נהנינו לשמוע על נפלאות הנשק החדש שהגיע ברגע הנכון; ומובן שלא סיפרנו שאנחנו הבאנו את הכלים. והנה התגלה לנו יוחאי בן נון כשהוא מדדה על רגל חבושה כולה בגבס. "נפצעתי בקרב על נבי סמואל," הוא סיפר. למעלה משלושים מחברינו נהרגו בקרב הדמים, ואיתם גם "פוזה" שהיה המפקד, ו"פוקסי" הוא צבי מונש ידידנו הטוב, המתנדב מארה"ב.  

משהתברר שיוחאי מרותק לגבס לשבועות אחדים, הציע לו שאול ביבר להצטרף אלינו לנסיעה לאיטליה, תוך שאנחנו מבטיחים לזלמן פרח וליגאל אלון, שהיו נוכחים בכסית, להחזיר את יוחאי במועד, בריא ושלם.

הגענו לנאפולי שחורים מאבק הפחם שכיסה אותנו, ולאחר רחיצה ברותחין במרחצאות הנמל, יצאנו בספינה, ללא תעודות, לביקור באי קאפרי, ששכיות החמדה בו התפרסמו בספר "מגילת סן מיקלה" של הסופר השוודי ד"ר אקסל מונטה.

לאחר שייט במערה הכחולה שוטטנו בעיירה הקסומה ועלינו למרומי "אנא קאפרי" בפיתולי דרך מעל תהומות שכמותם לא ראינו מעולם.

לפתע, באחת מסימטאות "אנא קאפרי", נתקלתי בשלט נחושת קטן ועליו המילים "וילה סן מיקלה". רעד עבר בגופי ונזכרתי בשעות הארוכות והמרתקות שביליתי בקריאת הספר האגדי בהוצאת "אמנות" בתל אביב, שהיה מנוקד, ובתרגומו של י.ל. ברוך.

משכנו במצילה שעל השער, והופיע שרת בחליפה שחורה. "האם הד"ר אקסל מונטה בבית?" שאלנו, "רצינו לשוחח איתו."

 "הדוקטור חולה מאוד ולא יראה איש," הפטיר השרת וסגר את השער בפנינו.

יהודה רצה להמשיך בטיול אך אני לא ויתרתי וצלצלתי שנית: "אנא אמור לדוקטור שאנחנו אוהדיו, מירושלים, ארץ הקודש – טרה סנטה!" הכרזנו באיטלקית.

השרת נעלם מאחורי השער הנעול וחזר תוך דקה.  

הדוקטור שואל אם אתם "עברים", איבראי באיטלקית, רטן השרת, ואני הססתי; אולי יתנער מאיתנו אם ישמע שאנחנו יהודים. מכל מקום התמלאתי אומץ והשבתי בחיוב, "איבראי, יהודים!"

השער נפתח לרווחה, ואנחנו צעדנו ביראת כבוד לעבר חדר בוהק בלובן קירותיו ובאור השמש המסנוור. הסופר המהולל שכב על מיטת נזירים כשהוא מכוסה בסדין לבן, וסביבו פסלים רומאים ויוונים. ממול נשקף נוף הרים ותהומות ים תכול, מבעד לגינה פראית משובצת בעמודים עתיקים ופסלים אין ספור, ביניהם הספינקס המצרי הנודע.

השרת הושיב אותנו מסביב למיטה ואני לא ידעתי את נפשי מהתרגשות. לא חלמתי שאזכה לראות את האיש שחשף את צפונות האי קאפרי במערות שמתחת ומעל פני המים, את שרידי ארמונו של הקיסר טיבריוס שקיווה למצוא באי, באור המבהיק של השמש ובצבע התכול של גלי הים, רגיעה לנפשו הסוערת.

לפתע נשמע בלחש קולו של אקסל מונטה: "האם אתם ציונים?" הוא שאל באנגלית.

"כן," השבתי בכנות ובנחישות, "אנחנו מקדישים את חיינו לציונות!"

גם אני הייתי פעם ציוני גדול," השיב הסופר בלחש, "האם שמעתם על הסופר הרוסי הגדול מקסים גורקי? בשנת 1928 סייעתי לו להקים באמלפי הכשרה," אמר בעברית, "לחלוצים רבים בדרכם לארץ ישראל, ועד 1936 הכשרנו שם מאות חלוצים שהתכוננו לעלות להתיישבות בקיבוצים."

קולו של הסופר נחלש והוא נרדם לעינינו. ובעוד אנחנו משתאים ונדהמים, הופיע השרת בחטף והוציא אותנו מהחדר ודרך הגן לעבר השער והרחוב.

מצאנו את עצמנו בין כפריים מובילים עיזים לבנות ומיהרנו אל הרכבל, שם הכרנו נערה יהודייה מנאפולי שהזמינה אותנו לביתה, והיתה זו תחילת ידידות שהסתיימה בעליית בני המשפחה ארצה.

אני, מכל מקום, הייתי נרעש ורציתי להגיע במהרה לרומא ולספר שם לממונים ולחבורה על התגלית המרעישה.

לדאבוני, איש לא האמין לי ובעצם הכול לעגו לי ולתמימותי.

"איזה מעשיות אתה מפיץ?" טענו, "אקסל מונטה ומקסים גורקי ציונים? מכשירים חלוצים? ודווקא באמלפי הקסומה? ובכלל, הרי גורקי היה אז מבכירי בריה"מ, ומה לו ולחלוצים היהודים?"

בהגיעי ארצה נסיתי לתאר את המסכת המופלאה שנמסרה לי, ונתקלתי באותו לעג ועלבון, מה גם שמלחמת העצמאות היתה בעיצומה, כך שחדלתי מלספר ושמרתי את האגדה בליבי.

עברו ארבעים שנה ויותר, ורוסיה נחשפה בפני מבקרים וחוקרים מהמערב וגם מישראל.  והנה אני מוצא בכתב העת "נתיב" תיאור ביקורו של פרופסור מירושלים בארכיון מקסים גורקי במוסקבה או בלנינגראד, שם מצא החוקר הישראלי למעלה ממאה מכתבים משנות העשרים, בין מקסים גורקי לביאליק וטשרניחובסקי, אוסישקין ז'בוטינסקי ווייצמן. במכתבים מתעניין גורקי בנעשה בארץ, בהתפתחות היישוב ובשירים של ביאליק וטשרניחובקי שתורגמו עבורו לרוסית ע"י זאב ז'בוטינסקי.

מתוך המכתבים המרתקים מתברר שמקסים גורקי היה מעורב בהסדרת אישור, כמעט בלתי אפשרי, ליציאה מבריה"מ עבור חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי. התיאור החזיר אותי לסיפור ששמעתי בשנת 1948 מפיו של הסופר השוודי אקסל מונטה. מיהרתי לעיין באנציקלופדיה, ואכן מצאתי שם שגורקי יצא לגלות בשנת 1928 ושהה ב"בדידות" באמלפי עד שנת 1936, כאשר "התפייס" עם ראשי המשטר הקומוניסטי וחזר הביתה "בכבוד גדול". תוך כמה חודשים הוא חלה ב"שחפת" ושבק חיים. [זה היה גם גורלו של דב בר בורוכוב, שהתפתה לחזור לבריה"מ בשנות ה-30, ותוך כמה חודשים נפטר מ"מחלה קשה" בגיל 37. – ב.ת.].

כך התבהרה לי ההתרחשות שאותה תיאר לי אקסל מונטה בלחישה, חודשים אחדים לפני מותו. נראה שמקסים גורקי, שהיה בקשרים אמיצים עם ראשי הציונות, מצא אצלם תמיכה ופרנסה בעת מצוקתו באמצעות החווה באמלפי שהועמדה לרשותו, ואותה הוא ניהל יחד עם ידידו הסופר אקסל מונטה.

ייתכן שעדיין שרדו כמה מהחלוצים שהכשירו עצמם במורדות אמלפי הקסומה – לעלילות ההתיישבות בחום הלוהט של עמק יזרעאל, ושמעתי כי אחדים מהם היו בין מקימי בלפוריה.

האם נצליח אי פעם לאתרם? האם אי פעם תחשף התעלומה? האם יצליח חוקר חרוץ למצוא רישומים וקבלות בגנזך ההסתדרות הציונית, המוכיחים את הקשר עם מקסים גורקי ואקסל מונטה לפני 70 שנה?

ימים יגידו, וייתכן שמצוי כאן חומר עשיר לסיפור מרתק מעלילות ראשית הציונות המעשית.

נ.ב. סיפורי פורסם בין חוקרי "נתיב" וע"י אוניברסיטת ת"א, ואכן "חוקר חרוץ" השכיל לאתר בספרייה כתב עת משנות ה- 20, המתאר את מסירותו של "הנסיך הציוני" אקסל מונטה, לחלוצים.

*

 לאהוד שלום וברכה להצלחת המערכה בעזה,

תודה לך על פרסום הטור המקסים "אולימפיאדת הצביעות" של יוסי גמזו [גיליון 410], המזכיר טורים מרתקים ומכוננים של נתן אלתרמן. האם תוכל להעביר לי את הדוא"ל שלו?

בנוסף, גם חיבורה – "‏מפת הדרכים של תל אביב" – של אילה יפתח-וַלְבֶּה, מזכיר לרבים את ימינו בתל אביב בירת "המדינה בדרך" של הישוב היהודי התמים ומתחזק. מאחר שהיא מזכירה את קריאת הספר "סן מיקלה", אם אינני טועה בהוצאת "אמנות" ובתרגומו של ד"ר י.ל. ברוך, ייתכן שתמצא לנכון לפרסם תיאור תרחיש מימי מלחמת העצמאות שבמהלכו נפגשתי עם הסופר האציל אכסל מונטה. קשה היה להאמין, אך על ערש דווי הוא סיפר לנו על פעילותו הציונית בשנות ה-20 יחד עם הסופר מקסים גורקי, כפי שאכן התברר בארכיון גורקי עם נפילת המשטר הסובייטי. 

בהערכה,

ברוך תירוש

* * *

אהוד בן עזר: גם אני מצדיע לנשיא היוצא בוש!

הנשיא, שמעון פרס, קיים בערב יום שני האחרון שיחת פרידה טלפונית עם נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש. פרס אמר לבוש כי "אין צורך להמתין לספרי ההיסטוריה כדי להבין שהינך מנהיג אמיץ. לו העולם היה פועל מול היטלר כמו שאתה פעלת מול סדאם חוסיין – חייהם של מיליוני בני אדם היו ניצלים."

אני חותם בשתי ידיים על דבריו של הנשיא פרס. הנשיא בוש אולי היה אדם קטן אבל הוא מילא נכון ובאומץ וללא פשרות תפקיד גדול בתקופה הרת גורל וזאת דווקא בזכות שכלו הפשוט! אני משוכנע שההיסטוריה תזכור לו לטובה את הפלת סאדם חוסיין, את שיקומה האיטי והמאוד-בעייתי של עיראק (שהיא למעשה שלוש מדינות נפרדות), וגם את מלחמתו חסרת הפשרות בציר הרשע של הטרור העולמי.

אגב, גם בעיניי, עד אחרי ה-11 בספטמבר 2002 – הוא נראה קצת ריקא, לא חכם, בעל עבר של שתיין, מצח נמוך, איש בינוני ועילג לשון שאינו מתאים לתפקידו הרם.

ואני משבח אותו רק מנקודת מבטה של ישראל, ולא של מאות מיליוני האמריקאים שעשו כסף רב מכלום וחיו מעבר ליכולתם בשנים העליזות של כלכלת בוש, עד שפקע הבלון. למי שרוצה להבין את העיקרון, אני ממליץ על כל הגירסאות של "המפיקים" של מל ברוקס הגאוני! –  אנחנו לפחות לא ביזבזנו את הסיוע האמריקאי שניתן לנו בשמונה שנות בוש בבית הלבן.

והלוואי שממשיכו המבריק ברק חוסיין אובמה, שנואם באנגלית פי אלף טוב ממנו, ואפילו יותר טוב מאבא אבן – ויבדל"א שלמה אבינרי, עמוס עוז וביבי נתניהו –  הלוואי שברק חוסיין יהיה ניחן באותו אומץ ונחישות להילחם בציר הרשע ולא לזרוק לכלבים את מדינת ישראל, שאותה לא הזכיר אפילו במילה אחת בנאום ההכתרה המרגש שלו!

את הנאום הוא נשא כולו בעל פה, ממש פלא, וללא מעיל עליון, בקור של מינוס חמש מעלות, אדם צעיר, בודד, רזה, גבוה, נרגש, שחור, עם משפחה קטנה, שחורה וכמו מנותקת מכל סביבתה, והוא לא קירח, לא בעל שיער שיבה כמרבית האח"מים המימסדיים הלבנים המבוגרים הסובבים אותו, לא שייך לחבורות הנפט, התעשייה והבנקאות. הוא נואם כעילוי של החוג לרטוריקה חיובית באוניברסיטה הטובה ביותר בעולם, שגם קיבל פרס בחגיגת סיום השנה – אבל הוא נשיא ארה"ב ומנהיג העולם החופשי! ויש לי הרגשה כי איש אינו יכול לשער לאיזה כיוון תוביל מנהיגותו את ארה"ב ואת העולם או לאיזה כיוון וגורל ארה"ב והעולם יסחפו אותו! 

* * *

רות ירדני כץ

"ספר הגעגועים" לאהוד בן עזר

כנרת זמורה, 2009, 350 עמ'

פורסם לראשונה באתר של נורית: http://www.nuritha.co.il

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קַלְמָנִיָּה." פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודמיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

רוצים לדעת איך מכינים חמין, ומה זה לזיין?  –  קיראו ב"ספר הגעגועים":

"הייתי ילד מוזר. שקט ומוזר. בכל מקום שהייתי נמצא – מחשבותיי נשאו אותי למקום אחר ולדברים אחרים. ממש כפי שקורה לי עכשיו בספר המוזר הזה. תמיד היה נדמה לי כי כל הסובבים אותי מתייחסים אליי בסלחנות ובסובלנות שאין להן גבול, שהרי תמיד אני נמצא-ולא-נמצא עימם בעת-ובעונה-אחת. חלומות עזים ומומשכים היו לי בהקיץ, וגם בטרם אירדם, וזו היתה השעה האהובה עליי ביותר מכל שעות היממה. תארו לעצמכם: כיצד לא-כלום שכמוני יכול להיות כול-יכול במחשבותיו, ואפילו חזק ומרושע?!..." (שם, עמ' 89).

פוצ'ו, סופר הילדים, כתב במכתב העיתי של אהוד בן עזר לפני ימים אחדים את הדברים הבאים: "מעניין שמכל החורים שיש בעולם בחרת להיזכר דווקא בימים שבעגבנייה היה חור. מיד הוצאתי את העגבניות שהיו לנו במקרר ולא מצאתי אף אחת עם חור. אח, איפה הימים ההם... מה שרציתי להגיד זה שלא הזמנתי את הספר מפני שיש לי בבית את המקור 'לשוט בקליפת אבטיח' ואפילו כשהעברתי סדנת כתיבה בימים של העגבנייה, השתמשתי בו כדוגמה אופיינית לספר שלא נגמר, מפני שכל סיפור מזכיר לסופר סיפור אחר. בינתיים הצצתי קצת לתוכו וראיתי שיש בו קטעים חדשים שלא היו בספר המקורי."

"ספר הגעגועים" הוא מהדורה חדשה, מתוקנת, לספר שיצא לאור בשנת 1987 בהוצאת רכגולד-שגיב, שנקרא "לשוט בקליפת אבטיח". כבר בתחילת הספר בן עזר מתאר לנו איזה ילד הוא היה. קראן אובססיבי שמרוב קריאה קיבל סחרחורות. אביו קיווה שיהיה בעל מקצוע והכריח אותו לצאת לעבודה בבציר ענבים. הגיבור שלנו שראה כמה קשה היא עבודת כפיים החליט שהוא יהיה סופר.

הספר, שהוא חזרה לימי נערותו במושבה שגר בה, מתאר פרקים מאותה תקופה, תקופה שבה לא היו בקבוקי פלסטיק, ועצי פרי וירקות גדלו בגינות הבתים ובשדות וטעמם היה טעם של פעם. ספר שמגלה לנו מי היו חבריו בתקופה ההיא, ואיזה הרפתקאות עברו. המחבר לא חוסך את שבטו מעצמו ומספר לנו בכנות על עצמו, אופיו וחולשותיו הפיזיות. בפרק 18 הגיבור שלנו חוטף שיעור מחברו הטוב צבי על כך שהוא סובל מרגשי נחיתות: "כבר שמנו לב שאתה מסתגר, מתבודד, מסמיק בחברת בנות, ובכלל אתה די חלש ומוזר, אפילו כדורגל לא מעניין אותך. ואתה לא רוקד... זה מראה שיש לך רגש נחיתות... ואני חושב שצריכים לעזור לך להתגבר. להיות גבר."

לאותה שיחה היו תוצאות חיוביות.

לא אפסח על תחביביו למין ואוכל. כשהיה קטן הוא כמעט לא אכל והיה רזה כמקל. אבל כאשר שימש כאופה בקיבוץ עין גדי, ואפה לחמים ובישל חמין שריחו התפשט עד המידבר – גופו הלך והשמין והשמין. כן, אהוד בן עזר לפי התיאורים בספרו, יודע גם יודע להעריך אוכל ולבשל. מה בקשר למין? הו, הו, הו! ההורמונים שלו עבדו שעות נוספות... לאורך כל הספר ישנם תיאורים מוחשיים בשפה ישירה  על סקס. בעמ' 193, מביא לנו הסופר שיחה על מה זה זיון ואיך מזיינים. איה הילדה היפה מרשה לגיורא לזיין אותה למרות שאהבה את צבי, והוא וחברו צבי עדים למעשה.

ובנוסף הסיפורים והאגדות הערביות השזורות בספר מוסיפים הרבה חן. כל מי שיקרא את הספר יחזור לילדותו ולנעוריו ויאמר: גם אני הייתי... גם לי זה קרה... גם לי היו חברים שאיתם ביליתי ימים ולילות... גם אני זוכר את האהבה הראשונה.

כדאי לקרוא ולהתענג.

* * *

אביחי פאוזנר

אין ברירה אלא נתניהו

עורך המכתב העיתי הלילי המכובד פותח את גיליון 411 בכותרת מאירת עינים, המכוונת לבחירת מר ברק, במסווה, לתפקיד שר הביטחון, במילים אחרות הביטחון שינחיל לנו מר ביטחון.

ברצוני לציין כאן עובדה "קטנה" – שהבחירות הן למעשה לראשות הממשלה, וכמובן, כמו כל דבר במחוזותינו, בדרך מעוותת של בחירות למפלגה ולא לגופה של אישיות. בבחירות אלו לא מעניין איש מי המועמדים מהמקום השני ברשימה והלאה.לכן, מאחורי הפרגוד, בקלפי, יש לשקול ולהכריע מי עשוי להיות ראש הממשלה הטוב ביותר (במקרה שלנו הרע במיעוטו). כששיקול לא פחות חשוב הוא במי, לדעתך, הוא ייטיב לבחור כשר הביטחון, ולא פחות חשוב, כשר החינוך, וארחיק לכת לא לזלזל בבחירה נכונה לשר האוצר.

אני סבור, והפעם בהסכמה מלאה עם עורכנו המכובד, ששר הביטחון העדיף, שבנושא זה הוא משכמו ומעלה בהשוואה לשאר המועמדים – הוא מר ברק. אך מה אפשר לעשות שסכוייו להיות ראש ממשלה שואפים, במקרה הטוב, לאפס. ולכן לא תינתן לו האפשרות למנות עצמו לשר ביטחון. לכן הבה נדרימה ונשאל עצמנו האם הגברת ציפורה לבני תמנה את מר ברק כשר בטחון בממשלה שהיא תעמוד בראשה? וזאת מבלי להביא בחשבון את כישוריה ויכולותיה לשמש בתפקיד, והתשובה היא לא באלף רבתי. היא מחוייבת, באם לא תרצה במלחמה אטומית [במפלגתה?], למנות את "הגאון והראשון-באנשי הביטחון" מר מופז – כשר הביטחון.

לא נשאר לנו אלא לפנות לאופציה השלישית, והיא מר נתניהו. אני סבור, ובמידה רבה של ביסוס על הרוחש בסביבה, שבאם הוא ייבחר לראשות הממשלה, הוא יבחר במר ברק כשר ביטחון. אינני יודע, אך אני סבור שנושא זה הועלה בלא אחת משיחותיהם הרבות, המתנהלות בעת האחרונה. לכך יש להוסיף את מיומנותו של מר נתניהו בנושאי כלכלה שגם הם, אל לנו לשכוח, נמצאים בלב האג'נדה הלאומית והבינלאומית שלנו.

דבר אחד אינו שנוי במחלוקת – שמכל המועמדים לראשות הממשלה בנושאי כלכלה – נתניהו הוא הטוב מכולם. או אז לא נשאר לנו אלא לקוות ולהאמין שהוא יתעלה ויבחר באישיות מדרג ראשון במעלה, כמו למשל פרופסור רייכמן, לתפקיד שר החינוך. והבחירה לנושא תפקיד זה היא החשובה ביותר.

ולבסוף, כרגיל, בנימה אישית, מר נתניהו איננו הבחירה האידיאלית והמושלמת לראשות הממשלה, אך בין המבחר הרדוד העומד בפנינו ומאותו ארסנל עלוב הוא הפחות גרוע. אין לנו ברירה אלא לאטום את אפינו לבחור בו לקוות ולהתפלל לטוב.

אהוד: להערכתי ברק וליבני יכולים לעמוד בראש גוש חוסם נתניהו, ובכל מקרה ברק ומפלגתו עשויים להיראות כמנצחים בבחירות גם אם לא יהיו המפלגה הגדולה ביותר; והכול זמני עד לכנסת הבאה אחריה, שאז יוכל אהוד אולמרט לחזור על תקן של מושיע לאומי ושל געגועים לראש ממשלה שלא היה טוב ממנו בשנים האחרונות.

* * *

דוד מלמד

ראש הממשלה נתניהו מדווח לחברי מרכז הליכוד על תוצאות פגישתו הראשונה עם הנשיא אובמה בבית הלבן:

חברות וחברים,

חזרתי זה-עתה מארה"ב מפגישתי עם הנשיא אובמה.

הפגישה היתה ידידותית ומצויינת. הנשיא שיבח את האנגלית שלי ואמר שטוב לפגוש ראש-ממשלה ישראלי שיודע טוב אנגלית ולא יכול להתחזות כאילו הוא לא מבין בדיוק מה נשיא ארה"ב רוצה ממנו.

הוא אמר שאינו לוחץ עליי, חס וחלילה, רק מציע לי כמה הצעות לחיזוק ביטחונה של מדינת ישראל.

הוא הציע לי בנימוס שנצא מה שיותר מהר מיהודה ושומרון ושגם נחזיר את הגולן לסורים, לפי העיקרון המצויין שקבע מורנו ורבנו מנחם בגין ז"ל: שתמורת שלום מחזירים הכול עד המילימטר האחרון.

השר בני בגין, אתה פה? טוב מאוד, תקשיב.

ואם לא נעשה את זה, הוא לא לוחץ עלינו חס וחלילה, רק אומר שיכול להיות עיכוב קל של 9-8 שנים במתן הסיוע של 3 מיליארד דולר לשנה, ושל אספקת מטוסי ה"אפ 35" שהבטיחו לנו, ושל צילומי הלוויין האמריקאי שעוזרים לנו, ושאם ירצו במועצת הביטחון לנקוט נגדנו סנקציות ונזדקק למדינה שתטיל על-כך וטו, אז שנפנה לזימבאבבה.

בקשר לירושלים, אמרתי לו חד-משמעית ששמעון פרס יחלק את ירושלים. הוא ענה לי שארה"ב לא רוצה שיחלקו את ירושלים חס וחלילה, רק שנוציא ממנה 9-8 שכונות ערביות מיותרות ונמסור אותן לפלשתינאים, והאמת היא שהוא צודק: מה אנחנו צריכים אותם אצלנו עם תעודות-זהות כחולות וקופת-חולים וביטוח לאומי?

אמרתי לו מיד שאני מודה לו ומסכים להצעות המועילות שלו ושאני בטוח שגם חברי מרכז הליכוד, שהם אנשים נבונים ואינטליגנטים, יתמכו בכך.

אתה יכול לצאת החוצה, פייגלין, אתה לא תלמד אותי מה זה ארץ-ישראל השלמה.

חברות וחברים, מי בעד שינוי המילה "נסיגות" ל"פעימות", ירים את ידו?

תודה, להוריד. מי בעד ביצוע פעימה אחת גדולה ביהודה ושומרון, ופעימה אחת גדולה בגולן ירים את ידו?

תודה, להוריד. ומי בעד יישום הסכם חברון גם על מזרח ירושלים ירים את ידו?

תודה, יש רוב מוחץ בעד כל ההצעות.

לילה טוב, חברות וחברים, נתראה בשביעיות.

* * *

הכול בגלל סטירה אחת

מאת ישראל זמיר

אהוד יקר, אך התחלתי לקרוא את ספרך החדש "ספר הגעגועים" וגיליתי שתי נקודות המשותפות לשנינו: אופים בראשית הדרך בקיבוץ, וניסיון להקנות לנו מקצוע: לך ב"שבח" ולי ב"מכס-פיין".

ברשותך אספר הפעם על עבודתי במאפייה ובהזדמנות על "המקצוע" שלא רכשתי.

נשאלתי לא פעם אם חברותי בקיבוץ נבעה מהחלטה אידיאולוגית, והאם מעולם לא חשבתי לעזוב את הקיבוץ או שמא נסחפתי לחיי קיבוץ לאתר הצבא – ומן ה"שוונג" נשארתי שם עד עצם היום הזה?

ניסיתי לחטט בזיכרוני. זכרתי את ימי תנועת-הנוער, כשהבטחנו במיפקד-אש חגיגי מרשים להגשים בקיבוץ-השומרי, אך אלו היו החלטות בוסר של בני שש-עשרה, שבע-עשרה, שלרוב לא עמדו במבחן החיים. כשהיינו בכתה י"ב פרצה מלחמת-השחרור, ובסיומה שבתי ממנה הלום ומותש, והדבר היחיד שהיה לי אז בראש – לשקוע בעבודה קשה ולשכוח הכול. זמן רב לאחר המלחמה עדיין כל ירייה או התפוצצות הקפיצו אותי מהמיטה.

יום אחד בכל-זאת החלטתי לעזוב את הקיבוץ והמעשה שהיה כך היה:

בשנת 1950 חזרתי מהצבא יחד עם רוב בני גילי, ששבו לענפים שבהם עבדו עוד בימי המוסד-החינוכי: פלחה, מספוא, גן-הירק, ואילו לי לא היה אז ענף קבוע. באותה עת פעלה בקיבוץ ועדת כוח-אדם, שבראשה עמד גידי אילת, מג"ד מהפלמ"ח שהשתחרר מהצבא כמחאה על פירוק הפלמ"ח על-ידי בן-גוריון. הוא שאל כל אחד מבני כיתתי היכן היה רוצה לעבוד, ולרובם היתה תשובה מובנת מאליה. משהגיע תורי החזרתי בשאלה:

"האם מותר לי לחלום?"

לרגע נדהם, אך עד מהרה התעשת וחייך:

"בגילך מותר לך הכול."

"הייתי רוצה להיות עיתונאי."

בצבא סקרתי כמה משחקי כדורגל שנערכו בין הגדודים בחטיבה, ושלחתי את החומר למדור הספורט של "על המשמר", הכתבה פורסמה וזכיתי לשבחים מפי עורך המדור, ישראל פז ז"ל.

"אינני רואה כל בעייה. אדבר עם עורך העלון המקומי," הגיב גידי, "אני מאמין שהוא יצרף אותך בשמחה למערכת העיתון, אך זה כמובן לאחר יום העבודה. והיכן היית רוצה לעבוד במשך היום?"

משכתי בכתפיי. "אלך לכל מקום שזקוקים לי," השבתי כפי שחינכו אותנו להשיב.

"אתה ילד-חוץ ואנחנו מעוניינים מאוד שתיקלט היטב," אמר לי גידי.

"גם אני."

למחרת היום הוזמנתי לוועדת-עבודה. רכז הוועדה חזי פרנקל דיפדף בניירותיו ולאחר זמן-מה אמר:

"יש לנו בשבילך אתגר מאוד-מאוד חשוב ורציני. בקיבוץ יש מאפייה שעובד בה אופה שכיר, מרדכי בורנשטיין, והחברים רוטנים, בצדק, שאין זה נאה שבקיבוץ סוציאליסטי אוכלים לחם שפועל שכיר אופה. אנחנו מציעים שתלמד ממנו את המקצוע ולאחר חפיפה סבירה תחליף אותו ולא נחיה מניצול הזולת. זהו מקצוע מאוד חיוני לקיבוץ. שמעתי מפי רכז ועדת-כוח-אדם שאתה מתעניין בעיתונות, ועבודה במאפייה, לפי הערכתי, תותיר לך פנאי לכתיבה. כבר דיברתי על כך עם העורך והוא יפנה אליך."

היו אלה ימי הכפור והשלגים של חורף 1950 וברגע הראשון דווקא שמחתי. באוהלים שבהם התגוררנו באותם ימים שרר קור עז ואילו המאפייה היתה המקום הכי תם בקיבוץ.

נכנסתי למאפייה שמח וטוב לב, בהרגשה שאני ממלא משבצת חשובה וחיונית שנועדה לטהר את הקיבוץ מעבודה שכירה. אך עד מהרה התברר שניפוי קמח גורם לי להתעטשויות בלתי פוסקות ולנזלת חריפה. אפי דלף, עיניי דמעו וריאותיי השמיעו חרחורים וצפצופים קולניים. מהר מאוד הבנתי כי העבודה במאפייה אינה בדיוק כיכר הלחם שלי. בלילות עבדתי ובימים ישנתי. הייתי אז בודד מאוד. החבר'ה נסעו בערבים לסרטים, לקומזיצים, ואני אפיתי לחם.

לא עברו חודשים אחדים וקלטתי את עומק המלכוד שאל תוכו נקלעתי. הקיבוץ משקיע בי ומצפה שאחליף במהרה את האופה השכיר, ואני יודע שהמקצוע אינו מתאים לי ואין בי האומץ להתייצב לפני רכז-העבודה ולבקש העברה. הפגישה עם עורך העלון המקומי אף היא דיכדכה. הגשתי לו רשימה ובה ניתוח של אחד הקרבות שעברנו בנגב על מחדליו, והוא הסביר לי שעליי לשכוח מהמלחמה ולהתמקד בנושאים קיבוציים כמו "תרבות הקיבוץ – כדרך לסוציאליזם" או "תרומת החינוך-המשותף בעיצוב 'האדם החדש'", ואם יש את נפשי, כילד-חוץ – אוכל גם לכתוב על "יתרון הקיבוץ על פני העיר המנוכרת". ריאליזם סוציאליסטי במיטבו. לא הייתי מסוגל לכתוב על הנושאים שנתבקשתי ופרשתי מהמערכת.

יום אחד, בפיזורי כי רב, שכחתי לכסות את פי המערבל, שאל תוכו הכנסתי את כל החומרים להכנת העיסה, וחולדה הסתננה פנימה מבלי שהרגשתי בה. הדלקתי את המערבל והמלוש החל ללוש את העיסה. הלכתי לזמן-מה ובשובי – הבחנתי במלוש המתרומם כשהוא חושף רגל רוטטת של חולדה וסביבה דם. כמעט שהתעלפתי. בעיני רוחי כבר ראיתי חברה ותיקה, למחרת-היום, חותכת כיכר לחם במכונה ולפתע בליבת הפרוסה נתח מבשרה של חולדה – וצעקותיה מחרידות את חדר-האוכל. קראתי בבהלה למרדכי האופה, שנענע ראשו בתדהמה.

"זרקת הרבה כסף," המהם ואני כבשתי פניי מבושה. החלטנו לקבור את הבצק בפרדס, שאיש לא יידע על כך. ארגנתי שתי מריצות, שתי טוריות ובחצות העמסנו את הבצק וחרש צעדנו לפרדס.

הקמח, כאמור, גרם לי לאלרגיות קשות, ויום אחד שלחה אותי אחות-הקיבוץ לבדיקת רגישויות במרפאה ליד חיפה. הרופא חשף את זרועי, טבל את המחט בתמיסות השונות, דקר כעשרים דקירות וראה פלא, כל עשרים נקודות הדקירה התנפחו באחת, ללמדך שאני אלרגי לכל החומרים. הרופא זקר גבות שעירות מהתפעלות. עוד לא נקרה בדרכו בחור רגיש כמוני, טען. הוא הציץ בכרטסת שלי ומלמל ספק אליי ספק אל עצמו:

"ידידי הצעיר אני רואה פה בעייה. אתה מקיבוץ, נכון?"

"נכון."

"ובכן, עליך להתרחק מאבק של קדחת-השחת, מתערובות ברפתות, בלולים ומזבל-עופות. ואם קיימת בקיבוצך שדרת עצי חרוב – אל תטייל בה בתקופת הלבלוב."

"דוקטור, האוהל שלי ממוקם מתחת לעץ חרוב."

"אז סלק את האוהל למקום אחר. אתה צריך לגור במקום סטרילי מאבקני חרובים."

התחלתי להרהר אם ועדת-הדיור תאשר לי את העתקת האוהל משדרת החרובים לחורשת הזיתים.

"דוקטור, מה לגבי זיתים? הוא עיין ברשימת התגובות והעיר,

"דקירה מספר שבע קובעת שפריחת הזית אף היא רעה-חולה ועליך להימלט מפניה כמו ממגיפה. אני גם ממליץ שלא תשב על הדשאים באביב ובתחילת הקיץ."

"דוקטור, הקיבוץ שלנו הוא דשא אחד גדול. ליד כל בית-מגורים שתול דשא ועל כך גאוות החברים."

הדוקטור הבין את מצוקתי ושב למשש את משטחי הנפיחות של זרועי ואפילו שלף זכוכית-מגדלת, שמא הגזים באבחנותיו. לאחר הרהור ממושך ועיון חוזר במסמכיו העיר:

"אדוני הצעיר, אני מעריך מאוד את הקיבוץ. בצעירותי הייתי חבר בתנועת-נוער בגרמניה ואחר-כך עלינו ארצה לקיבוץ. יש לי משם זיכרונות מ-צו-יני-ם," הדגיש בעגה יקית ועיניו נצצו. "אני יודע שקיבוץ הוא מקום חלוצי, אבל לא בשבילך. הבדיקות המדיצינליות מחייבות אותי לומר לך את האמת: אם אתה רוצה להיות בריא בארץ-ישראל – עליך לגור בעיר. אני יודע שעצוב לך לשמוע זאת," פרש את ידיו, כשהוא מנענע את ראשו הקירח.

המלצתו בילבלה אותי לחלוטין. בלילות עבדתי במאפייה, ובימים התקשיתי להירדם, כשאני נלחם בדלקת סימפונות-הריאה. לעזוב קיבוץ באותם ימים פירושו לבגוד בחינוך שקיבלת, לכפור בערכים שבהם האמנת, ובין-יום להיהפך מחלוץ לקרייריסט עירוני. ידעתי שלא יהיה בי האומץ להתייצב בשיחת-קיבוץ ולהסביר את מניעי עזיבתי.

"אז בגלל נזלת עוזבים קיבוץ? יטיחו בי החברים.

החלטתי לעזוב בחשאי, מבלי לספר לאיש. ידעתי שאני עורק ולעולם לא אוכל להראות את פניי בקיבוץ. באותם ימים עוזבי-קיבוץ התביישו מאוד והתהלכו עמוסי רגשות אשמה.      

באחד הלילות, בשתיים לאחר חצות, עמסתי תרמיל על הגב ויצאתי לכביש. המתנתי לטרמפ ובלי בושה ספדתי לעצמי: "בן-אדם, ארבעה חודשים לאחר שהשתחררת מהצבא אתה קם ועורק. אז מה שווה כל החינוך שקיבלת? אתה נמלט כמו פחדן, כמו מוג-לב עלוב. מה יגידו חבריך, שביחד רבצתם במשלטי הנגב ונשבעתם זה לזה, שאם אחד ייפצע – השני לא ינטוש אותו? אז בגלל אלרגיה, אתה עוזב השקפת-עולם, דדך-חיים ציונות-סוציאליסטית-מהפכנית שבה אתה מאמין?"

שני רכבים חלפו ולא עצרו. בעיני רוחי ראיתי עצמי עומד בשיחת-קיבוץ ומנסה לתרץ את עזיבתי ומגמגם כמו ילד-מפגר.

השעה היתה רבע לארבע לפנות-בוקר. בקרוב יופיעו הפלחים, חבריי לכיתה, בדרכם לשדות וישאלו לאן אני נוסע. המשכתי להתלבט והאופק אט-אט התבהר. הרי הגלעד החווירו ובעוד זמן קצר השמש תזרח. וכך, מבלי שהרגשתי, מצאתי עצמי נוטש את הכביש ושב לאוהל.

למחרת-היום, כהרגלי, התייצבתי במאפייה, חיממתי את התנור, ניפיתי קמח והלכתי לאכול ארוחות-בוקר. אחרי הארוחה חזרתי למאפייה ולמרבה תדהמתי התנור היה מלא בתבניות. איטק'לה מבשלת הדיאטה החליטה לנצל את חום התנור לאפיית צנימים לדיאטיקנים, ומבלי לחשוב פעמיים, לקחתי מרדה ושלפתי את כל תבניותיה מהתנור. משסיימתי היא הופיעה בפתח.

"מה עשית?" שאלה, כשעיניה בוערות מכעס.

"ולמה לא שאלת רשות?" הרמתי מעט את קולי וניפחתי חזה, כיאה לבעל-בית.

"שמענדריק, ממך אני צריכה לבקש רשות?"

"אלא ממי? את הלא יודעת שבקרוב האופה השכיר ילך מפה ואני אהיה האופה של הקיבוץ."

"אתה?" ולפני שהספקתי להתגונן, היא הסתערה עליי בחמת זעם והחטיפה לי סטירת-לחי מצלצלת.

נפגעתי קשות, אך תא אחד זעיר במוחי הקודח קלט בדרך כלשהי, כי מעז ייצא מתוק, אולי בזכות אותה סטירה נפתח פתח תקווה להסתלק מהמאפייה.

ידעתי כי איטקל'ה מוכרת כבריונית, המפליאה פליקותיה לכל דכפין.

"תדעי לך, שבגללך, אני עוזב את המאפייה."

"אופה ממילא לא ייצא ממך, שטיק שלימז'ל שכמוך! אתה חושב שסיפור העכבר לא ידוע בקיבוץ?" והוסיפה לחשבוני סידרת קללות עסיסית בפולנית וביידיש.

"מניין נודע לך סיפור העכבר?"

"שאלתי יום אחד את מרדכי מה הם סיכוייך להחליפו והוא סיפר על העכבר שלך."

מרדכי החליט לעשות הכול שלא יפוטר.

החלטתי להשיב מלחמה שערה ואמרתי לה: "איטקל'ה, את בכלל יודעת שמרדכי האופה משתין לתוך הביוב," והצבעתי על מתקן הביוב שמעליו ברז מים. ריח של בית-שימוש נדף משם.

"הוא פישר ואתה קקר. אתם זוג משמיים!"

בארוחת-הצהריים ניגשתי לפילק, מזכיר הקיבוץ, ואמרתי לו, שאיטק'לה נתנה לי סטירה ואני לא חוזר למאפייה. המזכיר נדהם. ריחה של פרשה עגומה עלתה באפו.

"אתה מדבר ברצינות?"

"שאל אותה."

המזכיר המבוהל רץ אליה וזו אישרה ועוד הוסיפה שהגיע לי הרבה יותר. המזכיר המודאג מיהר לכנס כמה מחברי המזכירות לישיבה שבה צוין כי אני ילד-חוץ והמדיניות היא דווקא להשקיע בילדי-חוץ. לחץ כבד הופעל על איטק'לה לבקש ממני סליחה ולאחר הפצרות ולחצים, היא ניגשה אליי ואמרה, שעל פי החלטת המזכירות, היא אמנם מבקשת ממני סליחה, אך אינה חוזרת מאף מילה שאמרה, ולפני שטרקה את הדלת סיננה ביידיש:

"ביסט שטיק גורניש," שפירושו: "אתה חתיכת כלום."

"איטקל'ה, דעי לך, שאני לא סולח ולא חוזר למאפייה, וזהו."

"שוין, מצאת לך תירוץ."

סדרן-העבודה קיבץ את חברי ועדת-העבודה לדיון. ככלות-הכול, ארבעה חודשי עבודה הושקעו בהכשרתי, ולהערכתו כבר לא ירחק היום שבו אוכל להחליף את האופה השכיר, ולפתע פתאום, הכול השתבש. נתבקשתי לבוא לשיחת פיוס וסירבתי. הנושא הועבר לרכז ועדת כוח-אדם, גידי אילת, שהציע לערוך "סולחה" ולחש לאוזני, שהאחראי על מחסן-הנשק ידאג לתרנגולת... חבריי הציעו לערוך דיון על הנושא ב"חטיבה-הצעירה", ולא הסכמתי. הסטירה מבחינתי מילאה את שליחותה בהצלחה גדולה.

בארוחת-ערב ישבתי ליד הדייגים ושאלתי אותם אם יש מקום במדגה.

"בוא, אנחנו זקוקים מאוד לצעירים," השיבו בהתעוררות.

למחרת היום רתמנו את הסוסה צביה לעגלה ויצאנו לבריכות הדגים. נכנסתי למים, בצבצתי בבוץ, משכתי רשתות, שפכתי לסירה תערובת של קמח-דגים, מילאתי שקים של זבל-עופות בלולים ופיזרתי בבריכות הדגים. לעיתים התנדבתי להעמיס חבילות חציר על משאית ושאבתי מלוא ריאותיי אוויר רווי קדחת-השחת. המשכתי להתגורר באוהל, מתחת לעץ חרוב, ולרבוץ על הדשאים באביב, בקיץ, בסתיו ובחורף. עשיתי כל מה שהדוקטור אסר עלי והאלרגיות פרחו כלא היו. הייתי, כדברי עורך העלון, "אדם חדש".

במרוצת-השנים, הגעתי למסקנה, שאלרגיות מקורן בראש. אם אתה עושה דבר שאינך רוצה לעשותו – הגוף מגיב בדרכו...

הייתכן שבזכות אותו "פליק" שהחטיפה לי איטקל'ה, נשארתי בקיבוץ עד עצם היום הזה?

* * *

אלישע פורת

חמסין בגבעות

אַתְּ זוֹכֶרֶת אֶת הַחַמְסִין

הַהוּא שֶׁבַּגְּבָעוֹת? אֶת הַזְּרוֹעוֹת

מְלֵאוֹת-שִׂכִּים שֶׁשָּׁלְחוּ אֵלֵינוּ

שִׂיחֵי שֵׁיזָף צְמֵאִים? אֶת

הַסְּלָעִים הַלּוֹהֲטִים וְאֶת הָרֵיחַ

שֶׁל מַחֲטֵי הָאֹרֶן הַקְּלוּיוֹת?

הַסֹּמֶק שֶׁעָלָה בִּלְחָיַיִךְ, וַאֲגָלִים

שֶׁל זֵעָתֵךְ הַעֲדִינָה? נַפְשִׁי

יָצְאָה  אֵלַיִךְ אָז אֲהוּבָתִי.

וְלֹא נִחַשְׁתִּי שָׁם שֶׁכָּךְ

יִהְיוּ חַיֵּינוּ: זֵרֵי קוֹצִים,

וְלַהַט הַחַמְסִין, וְסֹמֶק שֶׁל

זֵעַת הָאַהֲבָה. וְצַעַר מְכַרְסֵם

בִּפְנִים עַל מְהִירוּת הַזְּמַן

הַחֲמַקְמַק וּמְעוּף בָּרָק שֶׁל

זִכָּרוֹן כּוֹאֵב, הַמִּתְרָחֵק בְּטִיסָתוֹ.

* * *

עמוס גלבוע

מלחמות ומצבי משבר מרסקים בדרך כלל קונסצפיות מקובעות

מלחמות ומצבי משבר מרסקים בדרך כלל קונספציות מקובעות. כך גם קרה במלחמה הנוכחית. מאז ההתנתקות, ובעיקר מאז תפס החמאס את השלטון ברצועת עזה, הקונספציה שמשלה בכיפה בשיח הציבורי הישראלי, במערכת הביטחונית והמדינית היתה זו: פעולה צבאית רחבה ברצועת עזה, הכוללת הכנסת כוחות קרקעיים גדולים, היא גרועה ביותר; זאת אומנם אופציה, אך כזאת שעלויותיה ונזקיה עולים בהרבה על יתרונותיה; אם מדינת ישראל תנקוט באופציה הזו, אזי צפויה לה קטסטרופה. קונספציה זו הלכה והתקבעה לכדי אמונה דתית, שמזמוריה מלאו את התקשורת שלנו.

המרכיבים העיקריים של הקונספציה היו אלו:

* לחמאס יש עוצמה צבאית איכותית; לוחמיו, שאומנו באיראן, מחכים לצה"ל בעיניים מלאות רצח; יש לו מערכי הגנה אימתניים, שסטלינגרד היא משחק ילדים לעומתם.

* צה"ל יספוג אבדות כבדות ביותר, מאות הרוגים (ומכאן שגם אלפי פצועים); הלחימה, מרגע מעבר הגדר, תהיה איומה. טנקים יבערו.

* העורף יהפוך לגיהינום, עם אבדות כבדות ונזקים חמורים ביותר. לא יהיה קונצנזוס למהלך קרקעי גדול רווי קורבנות.

אם ניכנס לרצועה – לא נדע איך לצאת. המונח הלועזי "exit" (יציאה) נהפך למילת קסם המנטרלת מראש כניסה רחבה לעזה. ובהקשר זה חזרה ועלתה מילת הלחש: בוץ. "הבוץ הלבנוני", כך אמר הפזמון הדתי "יראה כשלולית לעומת משקעי הבוץ העזתי."

* הפלסטינים ביהודה ושומרון יתקוממו, תפרוץ שם אינתיפאדה שלישית אכזרית ואבו מאזן ייפול.

* ובכלל , אי אפשר לנצח! בעידן הפוסט מודרני שלנו צה"ל לא יכול לנצח, פשוט לא יכול. פילוסופיה שלמה התפתחה סביב קוצר ידינו לנצח.

 סיבות העומק לקונספציה הזו (שחלק ממרכיביה עשוי אולי להיות נכון!) מצריכות מחקר חברתי, פוליטי ופסיכולוגי מיוחד. די ברור שהיו בה כמה הנחות לוגיות כושלות, ובמרכזן אי הרצון המובנה להבחין בשונות, בשוני שבין חיזבאללה לחמאס ובין לבנון לרצועת עזה. ודי ברור שלקונספציה הזו היו השלכות שליליות. היא זו שגרמה לכך שמדינת ישראל הפקירה את ביטחון תושבי הדרום; אמרו להם בערך כך: ליבנו אתכם, אך עליכם להמשיך ולסבול ולנשוך שפתיים עד שנפתח עבורכם את "כיפת הברזל"; עליכם להקריב קצת קורבנות מדי פעם בפעם, כי אם ניכנס לרצועה, אזיי יהרגו המון חיילים. וברמה האופרטיבית צה"ל איבד את ההרתעה, הוצג כצבא חלש המפחד להתמודד פנים אל פנים עם לוחמי החמאס עזי הנפש.

 והקונספציה קרסה, התנפצה. פתאום הסתבר שהחמאס הוא נמר של נייר, שבכירי מפקדיו מסתתרים, שאין לו שום תשוקה לבוא במגע קרוב עם צה"ל; פתאום הסתבר שאבידותיו של צה"ל היוזם הן מינימאליות, רובן מאש כוחותינו; שבטקטיקות נכונות צה"ל הצליח להימנע מכל השואות שהובטחו לו; פתאום הסתבר שהעורף איתן ואבידותיו ונזקיו מינימאליים; פתאום התחוור שעם ישראל מלוכד, תומך במהלך הקרקעי; פתאום התחוור שיהודה ושומרון לא בוערות עדיין; פתאום עלתה התובנה הפשוטה שכאשר מנצחים, אין בעייה של יציאה. מחליטים לצאת ויוצאים; ופתאום התגלתה לה עוד עובדה: צה"ל יכול לנצח, ורק לצחוק למראה העתידי של מנהיגי החמאס יוצאים ממחילותיהם ומכריזים כמו העכבר ששאג על האריה: ניצחנו בעזרת אללה.

להוריד את הכובע בפני צה"ל ובפני העורף. ובו בזמן אסור להשתכר מהניצחון. אסור להתחיל ולהאמין שמה שהיה נכון וטוב לזירה העזתית יהיה נכון לזירות לחימה אחרות. ויש לזכור היטב: הניצחון הצבאי טרם תורגם עדיין להישג מדיני ממשי. המבחן המדיני האמיתי עוד עומד בפני הצמרת המדינית המשולשת שלנו, וזאת העתידית.

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 19.1.09.

* * *

יוסי גמזו

חַיָּל חוֹזֵר הַבַּיְתָּה מִן הַתֹּפֶת

חַיָּל חוֹזֵר הַבַּיְתָּה מִן הַתֹּפֶת

שֶל עַזָּה, אַל-בֻּרֵיג' אוֹ נֻסֵירָאת

וְהוּא רוֹאֶה אֵיךְ מִתַּמֵּר בָּאֹפֶק

עָשָן מִן הַקַּוִּים בָּהֶם שֵרַת.

וְהוּא מַרְגִּיש כִּי הָאֲוִיר נָשוּב עוֹד

בְּרֵיחַ דָּם וָאֵש, וְהוּא זוֹכֵר

פְּנֵי רֵעַ שֶנָּפַל וְלֹא יָשוּב עוֹד

כָּמוֹהוּ, הַחוֹזֵר כְּאִיש אַחֵר.

כְּאִיש שֶכְּבָר בְּתֹם הַקְּרָב יוֹדֵעַ

שֶכְּלוּם לֹא תָּם בְּעֶצֶם, רַק יַמְשִיךְ

כָּל עוֹד יוֹסִיף טִמְטוּם מְתַעֲתֵעַ

אֶת דַּעַת בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ לְהַחְשִיךְ.

כָּל עוֹד שַלִּיטֵיהֶם הֵם הַגָּרוּעַ

בְּאוֹיְבֵיהֶם וּגְדוֹל נִגְעֵי מוּמָם,

כָּל עוֹד שִֹנְאַת חָסְנֵנוּ, גוּף וָרוּחַ

גְּדוֹלָה אֶצְלָם מֵאַהֲבַת עַמָּם.

כָּל עוֹד צִמְאוֹן-הַדָּם הַקָּנִיבָּאלִי

יוֹסִיף לְהַכּוֹתָם בְּסַנְוֵרִים

עַל אַף מוֹרְאוֹת הַהֶרֶס הַפָטָאלִי,

עַל אַף הָחֳרָבוֹת וְהַקְּבָרִים.

עַל אַף שִלְטוֹן הַפֶּשַע בָּאֵין-יֶשַע,        

עַל אַף הָפְכָם אֶת כָּל אֶזְרָחֵיהֶם

שָֹעִיר לַעֲזָאזֵל בְּיַד הָרֶשַע

כִּבְנֵי-בָקָר גְּרוּרִים בְּחַחֵיהֶם

בְּיַד שוֹחֵט אֶל בֵּית-הַמִטְבָּחַיִם,

קְשוּרֵי-עֵינַיִם וּמֻכֵּי-אֵימָה

לִתְהוֹם הַשְּכוֹל, הָעֹנִי, הָאֵין-בַּיִת

וּשְאַר פַּלָּצֻיּוֹת הַמִּלְחָמָה.

וְהוּא חוֹשֵב עַל אֵלֶּה שֶמָּכְרוּ לוֹ

פַנְטַאזְיוֹת עַל מִזְרָח תִּיכוֹן חָדָש

וְעַל רוֹצְחִים שֶאֶת חַיָּיו עָכְרוּ לוֹ

עַד כִּי גַּם גְּבוּל-סַבְלָנוּתוֹ הֻגְדַּש.

וְעַל שִירֵי-הָעָם אֲשֶר הִבְטִיחוּ

שֶזֹּאת הַמִּלְחָמָה הָאַחְרוֹנָה

וּשוּב וָשוּב אֶת רָאשֵיהֶם הֵטִיחוּ

אֶל קִיר הָאַכְזָבָה וּפִכְחוֹנָהּ.

וְהוּא תוֹהֶה בְּמִין קַדְרוּת נִחֶרֶת

מוּל טוּר פְּצוּעִים שֶעַל קַבָּם דִּדּוּ

הַאִם סוֹפְסוֹף לָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב

וּבְנֵי-הַדּוֹד –  מָתַי כְּבָר יִלְמְדוּ?

וְאֵין לוֹ אַשְלָיוֹת: הֲרֵי הָרֹעַ

שוּב צָץ, כְּמִין יַבְּלִית אַחַר עִשֹּוּב

וְעַזָּה זֹאת תָּשוּב וַדַּאי לִפְרֹעַ

וְשוּב צַו-שְמוֹנֶה וּנְקֻדּוֹת-אִסּוּף.

וְשוּב הַהַקְרָבָה בְּלִי גְבוּל וָקֵצֶה

מִלְּבַד הַגְּבוּל בֵּין מָוֶת לְחַיִּים

וְלַחַץ מְדִינִי הַמְּקַצֵּץ אֶת

תּוֹצְאוֹת הַהֶשֵֹּגִים הַצְּבָאִיִּים.

וְסִכְלוּתָהּ (שֶחֹשֶךְ רָב הֵמֵשָה)

שֶל דַּעַת-הַקָּהָל הָעוֹלָמִית

שֶלֹּא תָפְסָה, עוֹד בִּ-39

שֶהַטֵּרוֹר, אִם אֵין אַתָּה מַצְמִית

אוֹתוֹ בְּטֶרֶם עָט עַל פְּרָאג וּוַארְשָה

סוֹפוֹ לִגְבּוֹת, עַל פַאשְלָה חֶלְמָאִית

שֶל חֹסֶר-נֶחְרָצוּת, מְחִיר יָקָר שָם

מִלּוֹנְדּוֹן זוֹ, הַצֶּ'מְבֶּרְלִינָאִית

וּמֵאֵירוֹפָּה זוֹ הַמִּתְלַקַּחַת

בְּתַבְעֵרוֹת-אֵימִים,  שֶלְּאוֹרָן

חַיָּב כַּיּוֹם כָּל צְלוּל-דֵּעָה לָקַחַת

דֻּגְמָה מוּל עַזָּה, סוּרְיָה וְאִירָאן.

וְהָעוֹלָם הַמִּתְקָרֵא (בְּלִי צֶדֶק)

"עוֹלָם נָאוֹר", שֶכְּלָל אֵינוֹ נֵעוֹר

גַּם כְּשֶלּוֹחֵץ טֵרוֹר זֶה עַל הַהֶדֶק

וְהָעֻבְדּוֹת חוֹשְֹפוֹת עַצְמָן לָאוֹר, –

כֵּן, הָעוֹלָם הַזֶּה גוֹרֵר רַגְלַיִם

וְסַרְקוֹזִי סָבוּר כִּי סַרְקָזוֹת-

בּוּשֶר יַמְתִּינוּ לוֹ עַד שֶבֵּינְתַּיִם

יַחְלִיט הוּא (אִם יַחְלִיט) לִפְעֹל עַזּוֹת.

וְגוֹרְדּוֹן בְּרָאוּן, בִּתְמִימוּת-מַעַפֶן

שָכַח כְּבָר אֶת הַ"בְּלִיץ" שֶבּוֹ כָּל אִינְץ'

הוּעַד בְּלוֹנְדּוֹן לִפְשִיטוֹת "לוּפְוַאפֶה"

כְּשֶצֶּ'מְבֶּרְלִין הוֹבִיל לְצֶ'מְבֶּרְלִינְץ'.

וְעַד שֶלֹּא יָבִין בָּרָק אוֹבָּאמָה

מָה שֶאָמְרָה דְבוֹרָה עוֹד לְבָרָק

בֶּן אֲבִינֹעַם, תִּתְחוֹלֵל פֹּה דְרָאמָה

בָּהּ כָּל מַטַּח-קָאסָאמִים שֶשָּרַק

מֵעַל שְֹדֵרוֹת, אַחַר שֶכְּבָר הֻכְרָזָה

כָּאן הַפְסָקַת-הָאֵש הַחַד-צְדָדִית

יְהֵא סוֹפְסוֹף רַק פְּרוֹמוֹ נֻסַּח עַזָּה

לְמִתְקָפָה אָטוֹמִית הֲדָדִית

בֵּין צִיר-הָרֶשַע רַב-הַפְּרוֹבוֹקַאצְיוֹת

לְהִסּוּסֵי "עוֹלָם חָפְשִי" אָטוּם

לַ-clash הַבָּא, בֵּין שְתֵּי צִיבִילִיזַאצְיוֹת:

שֶל טֶהֶרָן, דַּמֶּשֶֹק וְחַרְטוּם

וְשֶל חָאמָא"ס, אֶל-קַעִידָה וְיֶתֶר

כֹּחוֹת הַשְּחוֹר –  מוּל מַעֲרָב תָּמִים

שֶלֹּא תָפַס מָה עָט עָלָיו בַּסֵּתֶר

עַד הֶרֶס מִגְדְּלֵי הַתְּאוֹמִים.

וְלֹא מֵבִין שֶאֵין זֶה רַק נֶגְדֵּנוּ

שֶהַטֵּרוֹר מִסָּיו יוֹם-יוֹם גּוֹבֶה

כִּי גַם נֶגְדּוֹ, וְהֶעָבָר עֵדֵנוּ

שֶיֵּש בּוֹ הַשְלָכוֹת גַּם לַהוֹוֶה.

וְשוּב, מוּל עֵזֶר רָב, הוּמָנִיטָארִי

שָב וְנִפְגָּע אֶצְלֵנוּ עוֹד בִּנְיָן

מִמַּטְּחֵיהֶם שֶל גְּרָאדים וּפַצְמָ"רִים

הַמּוֹכִיחִים עִם מִי כָּאן יֵש עִנְיָן.

וּבְעוֹד אָנוּ מוֹנִים כִּמְעַט שָבוּעַ

מֵהַפְסָקַת-הָאֵש הַשַּבְרִירִית

שָב עַל עַצְמוֹ אוֹתוֹ תַקְלִיט קָבוּעַ

שֶל הִתְיַחְסוּת קְלוּשָה וְאַוְרִירִית

מִצַּד אֵירוֹפָּה וְאַרְהַ"בּ גַּם יַחַד

הַמִּזְדָּרְזוֹת לָעוּץ לָנוּ "אִפּוּק",

"מִדָּתִיּוּת" וּשְאַר עֲצוֹת הַשַּחַת

בְּעוֹד אִירָאן שוֹקֶדֶת עַל נִפּוּק

אַמְלָ"ח מִסּוּרְיָה לִלְבָנוֹן בְּלִי הֶרֶף

וְכָךְ סוּדָאן לְעַזָּה, מִסִּינַי,

וְהַחַיָּל שֶלָּנוּ שָב עִם עֶרֶב

הַבַּיְתָה וְזוֹכֵר בִּשְעוֹת הַפְּנַאי

כִּי אֵין נִגּוּד בֵּין פְּרַאקְסִיס לְתֵאוֹרְיָה

וּבֵין לִקְחֵי-מַצָּב לְטִיב-הָאַקְט.

מִי שֶאֵינוֹ לוֹמֵד מִן הַהִיסְטוֹרְיָה

נִדּוֹן לַחְזֹר עַל שְגִיאוֹתֶיהָ,

פַאקְט.

* * *

אורי הייטנר

מוסר המלחמה בטרור

החברה הישראלית התגאתה כל השנים ברמתו המוסרית הגבוהה של צה"ל, ובהקפדתו על ערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה. תמיד הצגנו את עליונותנו המוסרית על האוייב, כאחד ממקורות העוצמה שלנו. תמיד ראינו במוסר הלחימה שלנו, ביטוי לערכינו כיהודים. מהו מוסר הלחימה של צה"ל? עיקרו – התמקדות במלחמה באוייב, צבא האוייב או מחבלים, והימנעות מפגיעה באוכלוסיה אזרחית. והנה, במבצע "עופרת יצוקה" חלק בלתי מבוטל מן ההרוגים הפלשתינאים הם אזרחים, ומה שחמור יותר – רבים מהם ילדים. זה עצוב, זה מצער, זה כואב, זו עובדה המנוגדת לאתוס מוסר הלחימה שלנו, זו עובדה הגורמת לביקורת חמורה על ישראל בעולם, ולכן איננו פטורים מבחינה באומץ וביושר של עצמנו. האם צה"ל באמת צבא מוסרי? האם אנו מקפידים על מוסר לחימה? האם הטענות נגדנו מוצדקות?

השאלה הראשונה שאותה עלינו לשאול את עצמנו, היא האם הפגיעה באזרחים היא מכוונת, או היא אילוץ של תנאי הלחימה הספציפיים למבצע זה? אציג זאת בצורה מוחשית – אילו חמאס לא היה פועל בתוך אוכלוסיה אזרחית, אלא ביחידות צבאיות באזורים פתוחים או מתוחמים, האם צה"ל היה מתמקד במלחמתו באותן יחידות, או היה פוגע באוכלוסיה האזרחית בערי רצועת עזה? לי אין כל ספק, שבמקרה כזה צה"ל לא היה תוקף את ריכוזי האוכלוסייה האזרחית. מי שטוען אחרת, משקר ביודעין.

מכך נגזרת הבנת אופן הלחימה בעזה – הפגיעה באזרחים אינה מכוונת, אינה מתוך רצון לפגוע באזרחים, אלא פועל יוצא מן העובדה שהאוייב פועל מתוך אוכלוסיייה אזרחית, ובצורה צינית הופך אותה למגן אנושי. וכאן הדילמה המוסרית היא, האם במצב זה ראוי להימנע מירי על האוייב, כדי לא לפגוע באזרחים, או ראוי לירות באוייב גם במחיר פגיעה באזרחים. תהיה העמדה כלפי הדילמה הזו כאשר תהיה, ברור שרב המרחק בין המציאות הזאת, לבין מצג השווא לפיו ישראל טובחת באזרחים; מצג אותו מציגים גורמים אנטי ישראלים, כמו התעמולה הערבית, המפגינים האנטי ישראליים באירופה וגדעון לוי ועמירה הס ב"הארץ".

ההתמודדות עם הדילמה המוסרית, כרוכה בשאלות מהי סיבת המלחמה, האם זו מלחמה צודקת ומה האלטרנטיבה לאותה מלחמה. אם המלחמה אינה צודקת, ודאי שאין מקום לירי על האוייב, שעלול לפגוע באזרחים. אם יש אלטרנטיבה למלחמה, ודאי שאין מקום לירי כזה. האם מבצע "עופרת יצוקה" הוא מלחמה צודקת? האם יש לו אלטרנטיבה?

המבצע הוא נגד אוייב, שמושגי מוסר הלחימה אינם קיימים אצלו. אוייב, שהיעד שלו הוא אזרחים וילדים. אוייב, שבמשך שנים עיקר פעולתו היתה פיגועי התאבדות המוניים בישראל, ושבמשך 8 שנים יורה במכוון טילים על אוכלוסייה אזרחית ישראלית. חובתה המוסרית העליונה של מדינה היא להגן על חייהם ושלומם של אזרחיה. לכן, מלחמה באוייב הפוגע באזרחיה היא צודקת בעליל. ואם מחיר הפגיעה באוייב הזה הוא פגיעה באזרחים, עם כל הצער והכאב, המחיר הזה מוצדק.

גם כאשר מלחמה היא צודקת, ראוי לשאול האם יש לה אלטרנטיבה. במקרה זה, ניסינו הכול. פעם הוצגה האש על שדרות כתגובה על ישיבתנו בעזה. הם יורים על שדרות כדי לסלק אותנו מגוש קטיף. נסוגונו מעזה עד המילימטר האחרון ועקרנו את כל היישובים. עוד בזמן ביצוע ההתנתקות נמשך הירי ואחרי ביצועה גבר והלך. ישראל הגיבה על כך בהבלגה, אח"כ באש לעבר שטחים פתוחים, בסגירת המעברים וכו'. ישראל הסכימה להסכם "הודנא" שהופר אחרי 46 דקות, והיא המשיכה לכבד אותו באופן חד צדדי. ישראל הסכימה להסכם "תהדיא" שאף הוא כובד באופן חד צדדי. ישראל התחננה להמשך ה"רגיעה", אף שהרגיעה לא היתה באמת רגיעה, אך הפלשתינאים החליטו להפסיק אותה וירו עשרות טילים מדי יום על אוכלוסייה אזרחית ישראלית. לא, לא היתה אלטרנטיבה.

כאשר ניצב מולנו אוייב היורה במכוון על אזרחים ישראליים, מסתתר בתוך אוכלוסייה אזרחית ומתוכה יורה על אזרחינו, וכל ניסיונותינו למנוע את המבצע עולים בתוהו, יש צידוק מלא למלחמתנו, והמחיר הכואב – הרג אזרחים וילדים פלשתינאיים, כולו באשמת האוייב ועל אחריותו.

במלחמה בטרור הכללים שונים מאשר במלחמה נגד צבאות. אי אפשר לדבר על fair fight במלחמה נגד אוייב ציני, שפועל מתוך אוכלוסייה אזרחית ומכוון את פגיעתו לאוכלוסייה אזרחית. אי אפשר, בסוג כזה של מלחמה, להמנע מפגיעה באזרחים.

האם במלחמה בטרור אין כללים? לדעתי, הכלל המוסרי צריך להיות השתדלות להימנע ככל הניתן מפגיעה באזרחים, תוך ביצוע המשימה.

האם צה"ל עומד בעיקרון זה?

דרך לבחון זאת היא השוואה לצבאות אחרים. לא נשווה את עצמנו למדינות כמו רוסיה, וחס וחלילה – למדינות ערב. למדינות ערב אין כל עכבות, וגם בפעולתן נגד הטרור האסלאמי הן לא בחלו בהשמדה המונית של אוכלוסייה אזרחית שבתוכה פעל אותו טרור (ראו הטבח של רבבות אזרחים בעיר חמה בידי המשטר הסורי, או הטבח במחנות פליטים פלשתינאים בידי צבא לבנון שדיכא את תנועת פת"ח אל אסלאם לפני חודשים אחדים). ההשוואה שלנו צריכה להיות למדינות העולם החופשי, עימן ישראל נמנית – מדינות אירופה וארה"ב.

בתגובה להאשמות הקשות כלפי צה"ל, התפרסמו בשבועות האחרונים מאמרים אחדים שהציגו במספרים את המיספר והאחוז של הרוגים אזרחיים במלחמות צודקות של מדינות אלה. דני רשף הציג במספר אתרים את הקרב של צבא ארה"ב בפלוג'ה שבעיראק. בן דרור ימיני הציג במאמרים ב"מעריב" וב-NRG נתונים על המלחמות של צבאות אירופיים בקוסובו ובאפגניסטן. מול הנתונים הללו, אין לנו מה להתבייש. בניגוד אליהם, אנו נלחמים באוייב השוכן לגבולנו ומשגר טילים על אוכלוסייה אזרחית שלנו, ואף על פי כן, אחוז הנפגעים האזרחיים במלחמתנו נמוך לאין ערוך מאשר במלחמותיהם.

אין לי ספק שצה"ל הוא צבא מוסרי, והוא מקפיד ככל הניתן על מוסר לחימה, גם בתנאים הייחודיים של מלחמה זאת. עם זאת, על צה"ל לבחון את עצמו תמיד, לבדוק האם הוא פגע באזרחים במקרים שניתן היה להימנע מכך, וללמוד כיצד בתנאי המלחמה השונים כל כך, הוא יכול להשתפר ולהמעיט ככל הניתן את הפגיעה באזרחים.

אולם יש לזכור, שאין דבר פחות מוסרי מלאפשר פגיעה באזרחינו ובילדינו. במשך שנים עשינו זאת, והיתה זו מדיניות בלתי מוסרית. ההחלטה להתנער ולהשיב מלחמה שערה, היא ההחלטה המוסרית והצודקת ביותר.

*

תשובה לדודו אמיתי: את רשימתי כתבתי בעקבות הגירסה הראשונה של דובר צה"ל. לזכותו ייאמר, שכאשר התבררה הטעות, הוא חזר בו והציג את הגירסה השנייה. מכל מקום, גם על פי הגירסה השנייה, אין ספק שלא היה ירי מכוון של צה"ל לבית הספר על מנת להרוג אזרחים וילדים, אלא היתה השבת אש לעבר מקורות ירי במרחק 30 מטר מבית הספר – לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית. זהו פשע מלחמה כפול – גם ירי מכוּ           ון אל אוכלוסייה אזרחית וגם ירי מתוך אוכלוסייה אזרחית. ההשוואה של ירי צה"ל – לטבח המכוּון של הילדים ממעלות, היא נואלת וחולנית, ועל כך הגבתי.

אורי הייטנר

אהוד: אבל אתה שוכח שבעולם הרחב וגם אצל אבירי המוסר שלנו, ואצל חלק מאזרחינו הערבים – דם ישראלים ובעיקר יהודים אינו נחשב, רק דם פלסטינים!

* * *

משה גרנות

רשעות לשמה

הכתבה של יאיר גרבוז על גיליון "מאזנים" במלאת 100 שנה לעיר תל-אביב

במדור הספרות של העיתון ידיעות אחרונות מיום ו', 16.1.2009 פרסם יאיר גרבוז כתבה ארסית ממש על הגיליון חגיגי של "מאזנים" במלאת 100 שנה לתל-אביב, גיליון שנערך בכישרון רב על ידי ציפי שחרור. לא אחזור על כל ההשמצות של הכתבה, כדי לא לתת במה נוספת לכתב הפלסתר הזה – אזכיר רק מעט מזה כדי לתת מושג לרשעות המפעפעת בכתבה זאת: את גיליון "המאזנים" הביאו לו "שליחי  מצווה ופיצה" (!), כתב-העת נראה קשיש מתל-אביב, עיתון פקידותי-הסתדרותי המחזיק בתוכו גנים רדומים של "דבר הפועלת" ו"הד החינוך", ניתוח גרפומאני וכו' וכו'.

ואיך היה רוצה יאיר גרבוז,המומחה לעכשוויות, שכתב העת ייראה? הרי המתכון שלו:

"לא מצאתי ב'מאזנים' מילת ביקורת אחת, אפילו לא על נושא חשוב ביותר – צפון מול דרום, תל-אביב מול יפו... נעלמו מהעיר הפועלים הזרים, הפועלים הערבים יצאו לחופשת מולדת, הים התנקה זמנית מזיהומו, ובתי המלון נעמדו על צידם לאפשר זרימת אוויר לעיר, הצעירים לא עוזבים יותר את תל-אביב לטובת ספקולנטים מצרפת, והרכבת התחתית נעשית נוחה מיום ליום, ובשל כך נפתרו גם בעיות החניה."

הבנתם את זה? יאיר גרבוז רוצה ש"מאזנים" יהיה עיתון של "ירוקים", עיתון בעל אוריינטציה סוציאליסטית. מה פתאום הוא החליט לכתוב על ספרים ועל סופרים? חוצפה!

ועוד משהו: אני צנצנת אם גרבוז קרא עמוד אחד מתחילתו ועד סופו מהגיליון המושמץ. לפי עדות עצמו, הוא התרכז בעיקר בכותרות. ואני, קראתי את הגיליון לאותיותיו, יכול להעיד שמדובר בגיליון משובב נפש בגיוון ובעיצוב, וגם – עם כל הכבוד ליאיר גרבוז – לא ייתכן להאשים בגרפומאניות גיליון שמאכלס בין דפיו את נתן זך, חיים באר, אהרן מגד, נורית גוברין, משה דור, יהודית קציר ורבים וטובים אחרים, אשר כתבו ביצירותיהם לא מעט מן הנושאים שיאיר גרבוז חיפש ב"מאזנים", ולא מצא. אלא מה? איך ימצא אם לא קרא?

 * * *

רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול." [נדפס על העטיפה האחורית].

מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 50 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

 * * *

נעמן כהן

א. להתברך בבל"ד ורע"ם-תע"ל

בתו של הסופר עמוס עוז, פניה עוז, ובעלה עלי זלצברגר, סבורים ש"הדמוקרטיה הישראלית צריכה להתברך בנוכחותן של סיעות בל"ד ורע"ם-תע"ל בכנסת, מפני שהן מציבות לה אתגר מרגיז ומרתיח, ומפני שהן מנצלות עד תום את חופש הביטוי, וסילוקן – משמעותו חיסולו." (Ynet 20.1.09).

מובן מאליו שברכת חופש הדיבור ה"מבורך" אינה שמורה לכהנא, למשל. התפיסה המזוכיסטית של פניה עוז מתירה חופש דיבור פשיסטי רק לאויב הערבי. התפיסה של פניה עוז ודומיה היא בעצם סוג של גזענות. תפיסתם הגזענית את הערבים גורסת שהערבים חייבים להיות אויבים. הערבים חייבים לתמוך בחיסול מדינת היהודים. לא יתכן שיהיה ערבי שאינו אנטי ציוני, כל הערבים הם תמיד כאלו.

הערבים אינם יכולים ואינם צריכים להיות ציוניים, אבל הם בהחלט לא חייבים להיות אנטי ציונים. ערבי זכאי ללחום פוליטית למען האינטרסים שלו. למען שוויון אזרחי ופוליטי, אבל  מאבק שהוא רק בתוך מסגרת מדינת ישראל ולא מאבק בפנים שמטרתו שלילת המדינה.

מפלגות ערביות הן לגיטימיות ובלבד שאינן בעד חיסול המדינה.

מדובר רבות על מדינה יהודית ודמוקרטית, אבל כשם שיש 23 מדינות ערביות שאינן דמוקרטיות ואיש לא מערער על הלגיטימיות שלהן כך גם מדינת ישראל. לגיטימיות קיומה אינו צריך להיות מותנה במשטרה. מובן מאליו שעם חיסולה של ישראל תחוסל בה גם הדמוקרטיה.

ב. האוייב של אויבי הוא ידידי – הידיד של אויבי הוא אויבי

יממה לפני החלטת בג"ץ האם לפסול את מפלגתו מלהשתתף בבחירות לכנסת, התארח חבר הכנסת אחמד טיבי (רע"ם –תע"ל) בוואלה! (19 בינואר 2009) אשמת המלחמה לדידו, היא על ישראל: "בגלל התקפי פאניקה בשדרות יצרה ישראל נהר של דם בעזה." טיבי סירב בכל תוקף להגדיר את חמאס כארגון טרור. "מה שנראה לך כאוייב הוא לא בהכרח האוייב שלי... מפני שאני פלסטיני. ארגון חמאס," ממשיך טיבי, "נבחר בבחירות דמוקרטיות ולכן על העולם לדבר איתו."

יש צדק בדבריו, החמאס אכן נבחר בבחירות דמוקרטיות ע"י רוב העם הפלישתינאי.

קיימים שני הבדלים בין הנאצים לחמאס:

הנאצים בניגוד לחמאס לא העזו להוסיף למצעם את התביעה להשמדת היהודים.

הנאצים לא קיבלו בבחירות 1933 את רוב קולות הבוחרים כפי שקיבל החמאס.

שיעור בלוגיקה:

האוייב של אויבי הוא ידידי. הידיד של אויבי הוא אויבי.

"האוייב של ישראל, לא האוייב שלי."

טיבי הוא אוייב.

ג. הדמוקרטיה האנגלית המתגוננת מול הדמוקרטיה הישראלית המובסת

הפוליטיקאי וחבר הפרלמנט הבריטי אוסוולד מוזלי הקים מפלגה בשם "האיחוד של הפשיסטים הבריטים". מוזלי תמך באויב הגרמני. ב-23 במאי 1940 נשלח מוסלי ביחד עם אלפי חברי מפלגתו, למחנות מעצר, ומפלגתו פורקה.

מה שהבינו השופטים הבריטים, נשגב מבינתם של שופטי ישראל. שמירה על הדמוקרטיה מחייבת הוצאת המתנגדים לה.

שופטי אנגליה מעולם לא עסקו בשאלה מה יגידו עליהם בעולם. הם דאגו רק לאינטרסים של הדמוקרטיה האנגלית.

דמוקרטיה כזו תשרוד יותר שנים.

השארת נציגי האוייב בכנסת מחלישה את הדמוקרטיה גם בכך, שהיא תורמת לעליית כוחות אנטי דמוקרטיים בצד היהודי, למשל ליברמן.

ד. גרוסמן אנא לך והצלח! דבר עם החמאס!

"מוכרחים לדבר עם החמאס," כותב הסופר דוד גרוסמן. ("הארץ". 20 בינואר 2009). "התנהלות שלנו מימים ימימה," הוא מוסיף, "היא שגויה, לא מוסרית ולא חכמה, ובעיקר מלבה פעם אחר פעם את האש המאכלת אותנו. גם כאשר הפלסטינים פועלים בתוקפנות לא מובחנת – כמו פיגועי ההתאבדות וירי הקסאמים – עדיין יש לישראל, החזקה מהם בהרבה, יכולת השפעה עצומה על מידת האלימות של הסכסוך כולו, ועל כן, גם על תהליכי ההרגעה שלו וההיחלצות ממנו. המבצע האחרון לא הראה שמישהו בהנהגה מבין באמת, במודעות מלאה, באחריות מלאה, את המרכיב הקריטי הזה של הסכסוך. יש לדבר גם עם מי שאינם מכירים בזכותנו להתקיים כאן... ליזום דיבור, להתעקש על הדיבור, לדבר עם הראש בקיר, לדבר גם אם הדיאלוג נראה מלכתחילה חסר סיכוי. לטווח הרחוק עשויה ההתעקשות הזאת לתרום לביטחוננו הרבה יותר ממאות מטוסים המטילים פצצות על עיר ואנשיה."

דוד גרוסמן צודק לחלוטין. יש לדבר עם החמאס. מן הראוי הוא, שגרוסמן עצמו ייתן את הדוגמא ויתחיל את הדיבור. כדאי שייקח לו לעזרה את אורי אבנרי, שגם הוא מטיף להידבר עם החמאס. לאבנרי יש את הניסיון הדרוש לקים מפגשים מסוג זה. אבנרי הצליח להגיע לבירות בזמן מלחמת לבנון ולהיפגש עם עראפת.

ייסעו גרוסמן ואבנרי לעזה (הם יוכלו להיכנס דרך המנהרות) יגיעו לעיר, וייפגשו עם ישמעאל הנייה. הן גרוסמן והן אבנרי נחונים בכושר שכנוע רטורי מוכח. ינסו שניהם לשכנע את הנייה שהיהודים אינם חזירים וקופים שיש להשפילם, לענותם, ולרצחם. ישכנעו את הנייה שעל החמאס לבטל את אמנתו הקוראת לחיסול מדינת ישראל ולהשמדת היהודים. אין ספק, אם יצליחו בכך, תהא תודת האומה שלהם להם לנצח.

גרוסמן אנא לך והצלח! דבר עם החמאס!

ה. היש עוד שמוצניק כמו דודו?

כמיטב המסורת הבולשביקית שולח אותי דודו אמיתי ל"פסיכולוג פוליטי" (גליון 411) להתייחס עניינית לתוכן, זה קשה. הרבה יותר קל לשלוח את הכותב לפסיכולוג...

מן הראוי היה באמת שפסיכולוג פוליטי יבדוק את האובססיה של אנשי השוה"צ למתן כינוים אינפנטילים לחברי התנועה. אובססיה זו מהווה אף לדידו של אמיתי, מקור לגאווה: "אני עצמי", הוא, כותב, "בעל השם הילדותי (אינפנטילי בלע"ז) "דודו". ובכן לדידו של "דודו", "ג'ומס" (ולא "ג'מוס") הוא "חכם", "נקי כפיים", "נחמד", ובעיקר "חבר אמיתי". הסופרלטיב האחרון הוא החשוב ביותר. אין ספק, ג'ומס הוא חבר אמיתי. וההוכחה לכך? חברות אמיתית נבחנת בביקורים בכלא. ג'ומס הוא "חבר אמיתי" של פושע המלחמה ורוצח ההמונים, ברגותי. (השומר הצעיר הוא הרי תמיד: "אחיעזר ואחיסמך"). אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה.

מייסדי תנועת "השומר הצעיר", מאיר יערי (שכונה סתם מאיר) ויעקב חזן (שכונה סתם חזן) לא הוסיפו לשמותיהם כינויים אינפנטיליים. הם התייחסו לעצמם ברצינות.

מעניין מה היה אומר חזן ליורשיו. "משמר העמק" קיבוצו של חזן, עצר בהרואיות את חיילי הכיבוש של "צבא ההצלה הערבי", והציל על ידי כך את צפון הארץ. "משמר העמק" קיבוצו של חזן, כבש את הכפר הערבי (אז עוד לא היה קיים המושג כפר "פלסטיני") השכן, "אבו שושה", טרינספר את תושביו הערבים, וסיפח את אדמותיו לקבוץ. מעניין איך היה מגיב חזן ליחסו החברי של ג'ומס לברגותי?

מעניין מה היה אומר "מאיר" (יערי), הסוציאליסט, על כך שג'ומס יורשו, מסר בחצי חינם את נכסי "חברת העובדים" לראשי הקפיטליסטים במשק?

בימינו כמובן, ההתייחסות לאידיאולוגיה אינה חשובה. העיקר שכולם חברים מהילדות, ובעלי כינויים אינפנטיליים מאז. אין כמו החברים מאז.

הגישו פינג'אן והגידו – אין עוד שמוצניק כמו דודו.

* * *

י"ז: "אני גם ממשיך לחייך מהשפה שלך!"

שלום רב לך אהוד,

אני ממשיך בקריאתו של ספר הגעגועים שלך/שלנו. כי זה בהחלט מעורר את הגעגועים מכל צד ותקופה.

אני גם ממשיך לחייך מהשפה שלך שלא עושה חשבון לאף אחד, החופשיות שלך מרשימה והיא גם נעימה לעין ולקריאה.

זהו סגנונך בדרך כלל ולא שינית את עורך...

יפה שלא שמרת את כל זה לעצמך ואתה משתף בזה את האחרים ומביא אותם חזרה למחוזות ילדותם לסיורים והרפתקאות.

כה לחי,

בברכה

י"ז

* * *

אדלינה קליין

תִּעוּד*

לנשמת גרשון ברגסון

הַיּוֹם הוּא נָתַן לִי

אֶת תִּשְׁעִים שְׁנוֹתָיו

בְּהַרְבֵּה מְאֹד

עַמּוּדִים מְלֵאִים

וּצְפוּפִים;

גַּם תְּמוּנוֹת,

גַּם אִיּוּרִים.

יֵשׁ תֵּעוּד

לְכָל הַתִּשְׁעִים.

אִישׁ יָקָר.

הוּא נוֹתֵן יָדוֹ בְּיָדִי,

כְּאוֹמֵר:

תּוֹבִילִי הָלְאָה...

אֵיךְ מוֹבִילִים אָדָם

בִּשְׁעוֹת הַזְּמַן

הַזָּקוּק לְחִבָּה מְחַזֶּקֶת...

מֵאַיִן מַתְחִילִים

אֶת הַהֶמְשֵׁךְ

שֶׁל מַעֲבָרִים חַדִּים?

נֶעֱצָרִים לְפֶתַח

מַעְיַן חַיִּים – מְפַעְפֵּעַ

אִם בֶּן תִּשְׁעִים שָׂחָה

גַּם אֲנִי אֶשְׂחֶה.

* השיר נכתב בעקבות ספרו האוטוביוגרפי של גרשון ברגסון: "תשעה עשורִים במראָה".  חייו ופועלו כאיש חינוך ועורך השנתון: "ספרות ילדים ונוער" במשרד החינוך, כפי שהם מתועדים בספר.

* * *

בין טוּש וקָנְדוֹן לדוּש וקוֹנְדוֹם

שלום אהוד היקר, 

מה לעשות וספרייתי משופעת במילונים וראשי משופע משהו בעברית. Douche (גם בגרמנית) הוא המתקן שמתיז מים על המתרחצים במקלחת.

טוּש – הדיו הסינית בה משתמשים ברישומים ושרטוטים. 

אין אנו אומרים שעשינו טוש כי לא פיזרנו על ראשינו דיו סינית.

אם כבר – עשינו דוּש, כי בשפה העברית ישנן כמה מילים גרמניות אותן הביאו לכאן האירופאים. 

טוש עושה העולה החדשה מרומניה שקוראים לה קרולה. זו שגרה ברחוב החלוץ בחיפה בקומה השנייה ויש לה במרפסת כמה ארגזי עץ של ירקות בהם היא מגדלת גראניום ובעלה יושב שם אחר כך בגופייה לשחק קלאאאפים עם החברים שלו.

ואל תשכח שכפי שהדפסת בעיתונך 411, הרי שבאתי מבבל וישבתי ללמוד דקדוק עברי עד חמש בבוקר!

 בברכה ובתודה,

שלך,

י"ז

אהוד: י"ז היקר, ידוע לי היטב שצריך לכתוב דוש ולא טוש, ואגב נדמה לי שמקור המילה הוא צרפתי ולא גרמני. אבל כאשר מדברים על תקופות רחוקות בארץ, מלפני קום המדינה ומשנותיה הראשונות, איש לא אמר אז לעשות דוש אלא רק לעשות טוש כמו שאיש לא הלביש על אברו קוֹנְדוֹם – אלא רק קָנְדוֹן, שאותו היו שוטפים ומייבשים לשימוש נוסף בגלל נדירותו.

שגיאה שהיתה שגורה בתקופתה נשארת אצלי במכוון בספריי כפי שהיתה ואינני מתקן אותה על פי מה ששגור היום ובשנים האחרונות. כך גם החופש הגדול ולא החופשה הגדולה או חופשת הקיץ.

* * *

יען ורד

נעמן כהן, ג'ומס, חיים רמון והג'מוס

למען הגילוי הנאות איני מכיר את נעמן כהן [גיליון 411] ואינני מחסידיו של חיים אורון, אבל שבירתה של ההגמוניה הפועלית ושבירתה של ההסתדרות החלה בימיהם של ירוחם משל, ישראל קיסר וחיים הברפלד.

המועד המדויק של התמוטטותה של ההסתדרות הינו בשנת 1977 לאחר עליית הליכוד לשלטון ושנוי מעמדה של ההסתדרות על מוסדותיה ביחס לשלטון הישראלי, ובעיקר השתנותה של מדינת ישראל ממדינת הכלל הדואג לכולם למדינת הפרטים הדואגים לעצמם – וחוסר יכולתה של ההסתדרות דאז להתמודד עם המצב החדש שנכפה עליה, ובעיקר בגלל הרגלם של ראשיה להישען על המדינה בכל בעייה כלכלית שפגעה במוסדותיה. חוסר יכולתם של משל, קיסר והברפלד בלט בנפילתן של כור, קופת חולים וקרנות הפנסיה השונות, שהעניקו למנהיגי ההסתדרות המורמים מעם פנסיות מוגדלות (חישוב של 4% שנתי במקום 2%).

חייים רמון ניסה לתקן את קופות החולים וזכה לקיתונות של שופכין אבל העובדה שאילולא הצעותיו והחוקים שהעביר כשר בריאות – המערכת היתה מתמוטטת לחלוטין, ואילו ההיסטוריה מראה שהיא ניצלה. חוסר הנכונות של השלטון הישן להבין שצריך לנהל את מערכות הכלכלה ההסתדרותיות על בסיס הבנות כלכליות ולהתאימן לרוח הזמן – הפיל את כל המערכת. להפיל את התיק הזה על כתפיהם של רמון ואורון, ולאחריהם על עמיר פרץ – זו רשעות והבלות. יש מספיק דברים לומר עליהם, ולא צריך להטיל עליהם את כל שעשו קודמיהם.

* * *

מתוך מכתב לאהוד בן עזר מאת יוסי גמזו,

שמתנצל על הוספת תיקון לשיר ששלח:

אמנם, מה שמותר ליופיטר לא תמיד מותר גם לַשור, אך ודאי ידוע לך הקוריוז הבא מתולדות הספרות הרוסית:

טולסטוי שיגר ערב אחד את כתב-היד של "אנה קארנינה" במִרכבת-הדואר למו"ל שלו בסט. פטרבורג. שעה לאחר-מכן הציק לו סדר-המילים במשפט מסויים, וּבִמְקום "הִשקיפה אנה אל הגן המושלג בעצב" רצה לשנות זאת ל"בעצב השקיפה אנה אל הגן המושלג."

מיד מסר עמוד מתוקן למשרתו וציווה עליו לדהור על סוסו ולעצור את מרכבת-הדואר ולוא גם באיומי אקדח.

המשרת הדהיר את סוסו, הִדבּיק את המרכבה, ירה באוויר וגרם לעצירתה על-ידי הרַכָּב, שהיה בטוח כי עלה על מארב של ליסטים. מתחת למטרייה שעצרה את פתותי השלג, ולאור פנס, אילץ המשרת את הרַכָּב להחליף את העמוד הקודם בעמוד החדש – והמרכבה המשיכה בדרכה.

לרַכּב ולנוסעיו נגרם כמעט התקף-לב אך הגראף טולסטוי יָשַן במיטתו אשר באחוזתו "יאסנאיה פּוליאנה" בשלוות-נפש ספרותית כל אותו הלילה.

* * *

"ספר הגעגועים" נקרא כל כך בקלות,

כמו שיחה נעימה של זיכרונות

אודי היקר,

קיבלתי בדואר הפתעה נהדרת – את "ספר הגעגועים" שלך עם סיפורים של הבית והשכונה הראשונים שאני נולדתי אליהם וניחוח של פרי הדר כפי שרק ההורים והסבים שלנו ידעו להעניק לנו.

הספר נקרא כל כך בקלות, כמו שיחה נעימה של זיכרונות, כפי שנהגנו לעשות במוצאי שבתות בחצר של אבא ואמא שלי.

תודה לך על היכולת להעלות את המחשבות והזיכרונות אל הכתב.

שלך כתמיד,

שלומית דוטן-גיסין

[שלומית היא בתם של מרים ואברהם גיסין, נכדתם של שלמה זלמן גיסין וברוך בן עזר ראב, ונינתו של יהודה ראב בן עזר, כולם היו אנשי פתח-תקווה].

* * *

ד"ר חדווה רבינזון בכרך

שָלוֹם אָהובָתִי

שָלוֹם אָהובָתִי

חָזַרְתִּי בּחָגוֹר אֵלַיִך

חָגוּר חָלוֹמוֹתַי הָאָרוּזִים לְיַד רִימוֹן

וְלֹא גַוָּון רִימוֹן שְׂפָתַייך, ולֹא גַרְגֵר פִּטְמַת שַׁדָּיִיך

רִימוֹן הַמִתְנַפֵּץ

וּמְפוֹצֵץ כָּל אוֹן

ֹשָלוֹם יַלדָּה שֶׁלִי – אֵינֶנִי אִישׁ שׁלוֹמוֹת

אֵינִי מָמָשׁ.

יוֹדֵעַ –  לֹא אוּכַל עוֹד לֶהֱרוֹת

גֶּבֶר הוּא הַר סַלְעִי – וְלֹא הוֹרֶה, וְלֹא מוֹרֶה

וְלֹא יוֹלֵד עוֹד

חָלוֹמוֹת וּנְבוּאוֹת

יַלְדָּה קְטָנָה וּנְבוֹכָה

וְעוֹד אִישָה

רכָּה, חוּמָה פָּשַׁט בִּכְּפוֹר עוֹרְקַי

יָרַקְתִּי זֶרַע הָאֵיבָה

נִרְעַדְתְּ וְשָׁתַקְתְּ – חָלָל פָּעוּר בּמַבָּטֵך

כִּי בּמִיטָה רוֹבֵץ הַגֶּבֶר – חָגוֹרוֹ עַל הַכָּתֵף!

* * *

אמנון בי-רב

האמת, כל האמת ורק האמת על

"זיכרונותיה של נערת ליווי"

פרק אחרון

באפריל של 2001 יצא לאור הספר "זיכרונותיה של נערת ליווי".

כחצי שנה קודם לכן התקשרה אליי טלי – הבטחתי לה ששמה יישאר חסוי תמיד – וסיפרה לי שכתבה יומן אישי. ומאחר ששמעה שיש לי הוצאת ספרים, היא רוצה לשלוח אלי את כתב היד, כדי שאחווה דעה ואם אסכים – אוציא אותו לאור כספר.

שבוע לאחר מכן הגיע אלי כתב היד. זה היה צרור די חבוט ומרוט של דפים בצבעים שונים, אבל כתב היד היה ברור מאוד, נשי מאוד, כמעט מצוייר.

אחרי שקראתי שלושה פרקים היה ברור לי שאוציא אותו לאור. אמנם כתב היד היה זקוק לעריכה רבה ולהשלמה של אירועים שונים בחייה. אבל הוא היה מעניין ומרתק. הצצה שלא מן העולם הזה אל עולמה של בחורה צעירה, שנגררה כמעט בעל כורחה – אבל בהכרה מלאה – אל חיים שהיא בחרה בהם.

כתבתי לה – אל תיבת דואר שצירפה לכתב היד – מה דעתי וביקשתי שניפגש, כדי שנוכל להשלים את הדורש השלמה. היא סירבה בתוקף. לדבריה, אפשר לעשות את כל זאת גם בטלפון. היא הבטיחה להתקשר אליי בעוד מיספר ימים, כדי שנוכל לקבוע ימים ושעות להשלמת הפרטים שלדעתי חסרים בכתב היד.

כך החלה סדרת שיחות טלפון מרתוניות, בהן סיפרה לי טלי את קורותיה במשך אותם חודשים עליהם סיפרה גם בכתב היד שלה.

היה לה קול נעים. היא ידעה להתבטא בבהירות, בגילוי לב, בכנות ובכושר סיפור ותיאור יוצאי דופן. כאשר סיימנו את השיחות הללו, כחמש או שש במספר, היה עליי לשכתב את כתב היד שלה מראשיתו עד סופו. הייתה זו עבודה לא מעטה, אבל אחרי מיספר שבועות סיימתי אותה ושלחתי אל טלי את כתב היד המוגמר.

היא אישרה אותו, בשינויים קלים בלבד.

וכך, באפריל 2001, יצא לאור הספר "זיכרונותיה של נערת ליווי", מאת טלי מ.

הספר הודפס ב-3000 עותקים, שאזלו תוך חודש. מאחר שלא היה ביקוש לספרים נוספים, לא הדפסתי מהדורה שנייה. כתבים משני עיתוני הערב התקשרו אליי וביקשו לראיין את טלי. מובן שלא יכולתי לעזור להם. וכך נעלם הספר, ללא פרסום וללא יחסי ציבור.

עד היום אינני יודע את שמה האמיתי של טלי מ.

כדי לקבל את התמלוגים המגיעים לה ממכירות הספר שלה, היא נתנה לי מספר חשבון בבנק הפועלים בתל אביב.

ומאז לא שמעתי ממנה.

*  *  *

לפני כחצי שנה התקשר אלי גבר ושאל אם אני המו"ל שהוציא לאור את הספר "זיכרונותיה של נערת ליווי" מאת טלי מ.

כשעניתי בחיוב, הוא שתק דקה ארוכה ואחר כך אמר:

"אני אבא שלה."

לא ידעתי מה להגיד לו. לאחר מחשבה קצרה שאלתי:

"למה אתה מתקשר אליי?"

"כי רק היום קראתי את הספר," הוא אמר בקול חנוק, "מצאתי אותו בספרייה שלה."

ואז שמעתי אותו בוכה בקול. המתנתי שיירגע. לבסוף הוא אמר:

"היא מתה. לפני שבועיים היא תלתה את עצמה."

הוא לא ידע – או אולי לא רצה – לספר לי פרטים נוספים. לעומת זאת, הוא שאל שאלות רבות על הספר, על ההיכרות שלי עם טלי ועל הדרך שבה הוצאתי את ספרה לאור.

סיפרתי לו בקצרה את מה שידעתי. הוא הודה לי במילים נרגשות ואחר כך ניתק.

*  *  *

במשך שבועות אחדים חשבתי איך להנציח את זיכרה של טלי מ.

לדעתי, היא חשפה את סיפורה באומץ נדיר וכתבה ספר מיוחד במינו. ומן הראוי היה שיזכרו אותה בדרך נאותה.

לבסוף החלטתי להציע לאהוד בן עזר לפרסם את פרקי הספר שלה בעיתון האינטרנטי שלו.

אחרי הכול, חשבתי לעצמי, כאלפיים קוראים נבחרים, רובם אנשי תרבות, יוכלו לשפוט נכונה את כנותה של טלי, את גילוי ליבה, את תיאורי החוויות שעברה במשך חודשים ארוכים ואת ההעזה להעלות על הכתב דברים שאחרים היו בוחרים להצניע, אם לא להסתיר ולהתעלם.

ואולי גם לזכור אותה.

* * *

פוצ'ו

איך איבדתי את הסיכוי

 להיות פרופסור לספרות באוניברסיטה?

לאהוד,

לקחת סיכון והרשית לי לחשוף את מה שסיפרתי עליך לרדיו עוד לפני שהיכרתי אותך, אז הנה הדברים:

מתוך הבוידעם / פוצ'ו

לקראת יום העצמאות תשמ"ו (תעשו אתם חשבון לפני כמה שנים זה היה) פנה מדור הספרות של רשת א'  לכמה אנשים, ואיני יודע לפי איזה קריטריונים, שיספרו על הספר האחרון שקראו. כנראה שהיה להם גם הטלפון שלי, אחרת אין לי הסבר למה כללו גם אותי באותה נבחרת. ביקשו, אז סיפרתי, והדבר נשכח ממני עד לפני שלושה ימים, כשעליתי לבוידעם לראות אם נשארו בו עגבניות מהימים שהיה בהן חור ומצאתי דף מקושקש, שממנו סיפרתי בטלפון לרשת א' על הספר האחרון שביקשו. וזה מה שאמרתי:

הספר שאני עומד להמליץ עליו, עתיד לגזול ממני את מעט הקרדיט שהיה לי אצל מומחי הספרות שלנו, אבל מאחר שהוא במילא כל כך מועט – אז אין לי כמעט מה להפסיד. ולמה אני אומר את זה? מפני שהספר שייך לאותם ספרים המוקצים מחמת מיאוס, ספר שכל המבקרים גמרו עליו את הקלל ואילו אני הקטן דווקא קראתי, נהנתי ואפילו צחקתי בקול מדי פעם. וכי מה יוצא לי מספר שיש בו מסר אדיר – אם מיספר השורות שלו, משתווה למספר הפיהוקים שלי.

טוב, אז הספר שעליו אני רוצה להמליץ – אם נשאר לי זמן... נשאר?

אז הספר הוא "הנאהבים והנעימים" מאת אהוד בן עזר.

זהו. עכשיו אני יודע שאין לי שום סיכוי להיות מרצה על הספרות העברית באוניברסיטה, אבל מה אני אשם שאהבתי את הספר? אהבתי – אולי מוגזם, אבל הוא תפס אותי, אולי בעיקר מפני שעדיין לא היכרתי את הסופר מקרוב וחיכיתי לספר מעניין ורציני אחרי שקראתי את "המחצבה", ופתאום הפתעה שכזאת – משהו אחר לגמרי. ספר שמיספר המישגלים שבו הוא כמעט כמספר הדפים. עם מי היא לא שוכבת גיבורת הספר? עם מציל, עם ראש ישיבה, עם שני כושים (בבת אחת) עם העורך דין שלה, עם ערבי, עם אביה החורג ועם חבר כנסת מכובד על שולחן הישיבות. רק אל ראש הממשלה והנשיא היא עוד לא הגיעה, אבל אולי יהיה לספר חלק שני.

 אז למה נהניתי? אולי מפני שלסופר הזה אין קווים אדומים – ויוצאים לו, כנראה לא בכוונה, תיאורים מצחיקים עם עלילות בלתי אפשריות כמו... לא. לא אספר. צריך אומץ כדי לחזור ולתאר אותן ואני פחדן אני.

זה מה שסיפרתי לרדיו בטלפון, ומאחר שלא היה זה שידור חי, אינני יודע אם דבריי שודרו, אני יודע רק שמאז לא פנו אליי יותר ממדור הספרות ונדמה לי שגם לאהוד לא. האמנם?

אהוד: לי לא ידוע על שידור שיחה זו שלך על ספרי. גם אין לי רישום מדוייק מתי הזמינו או לא הזמינו אותי לדבר על ספרים במדור הספרות. מכל מקום, "הנאהבים והנעימים" אזל כליל, ואם יימצאו מתנדב או מתנדבת שיסכימו להקלידו בווֹרד, אוכל לפרסם אותו בהמשכים במכתב העיתי גם אם תתפלצנה אחדות מן הנמענות.

דבר נוסף, אני אדבר עם פרופ' פלוץ בן שחר, הרקטור של אוניברסיטת בת שלמה רבתי, ואנחנו נסדר לך שאתה תהיה אצלם פרופסור לספרות עברית וסטנד-אפ קומדיסט על תולדות חייך וגם תוכל לפגוש בהרצאותיך סטודנטיות שיכלו להיות נכדותיך והמה מהשנתון המפרכס של אבישג השונמית בעלת אגן ירכיים רחב ודגדגן מתירני ולח שמותיר מקום גם לשפמך הלבן מעליו.

* * *

קרדיט לעבודה שלא עשיתי

לאחרונה קיבלתי הזמנה להשתתף בטקס בתיאטרון ירושלים לסיום הפרוייקט "סיפור נולד" תשס"ט ולהענקת פרסים לתלמידים הזוכים מטעם המחלקה לחטיבות ביניים, גף לתרבות ולאמנות בשכונות, אגף שח"ר במשרד החינוך. ובעמוד האחורי של ההזמנה, תחת הכותרת "תודות לכל הסופרים והעוסקים במלאכה" נכתב גם שמי.

ברצוני להודיע שמחוץ לפגישה מכינה במשרד החינוך בתל אביב לפני חודשים רבים, איש לא פנה אליי לקחת חלק בפגישות עם תלמידים – ושום בית ספר לא הזמין אותי למפגשים אצלו. לא נתבקשתי לנקוף אצבע בפרוייקט – ושמי השתרבב להזמנה בטעות.

למה דווקא לי קורים תמיד דברים כאלה? בסוף עוד ייצא לי שם של "עושה צרות"!

אהוד בן עזר

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

ספר זיכרונות לשנת תרע"ג, 1913

 [בפתח תקווה, בהיותה בת 19]

[ב]

סוף טבת

יש סוף סוף עניין, הלימודים בבית-הספר הולכים ומתפתרים ומתהווים יותר מעניינים. ינק'לה כבר עזבנו, במקומו בא מורה צעיר דיזנדרוק – הוא כך דומה, זה משונה הלא – אבל כך הוא – הוא דומה לאברהם [גרין, בן-דודתה של אסתר. – אב"ע] כל-כך דומה לו עד שזה מסב לי עונג להימצא בחברתו, להביט, רק להביט עליו, הפה, קמטי הצחוק – העיניים האלה מזכירות איזה אושר רחוק, התנועות וSon bien etre- [הנינוחות שלו – אב"ע].

הילד – החביב ––– ושערותיו – רק עוד פעם אחת לנשק את עיניו, להרגיש את נשימתו החמה על פני, את ידיו הרועדות התועות כאז – כאז – – –

מה יתנו לי כל אלה אבל, ההכנות האלה לעתיד, אם אתה אינך נמצא שם, ככה לא אהבתי מעודי – – –

זה מוצץ כך בלב, מעודי לא אהבתי באופן משונה כזה, מיוחד, איני יודעת מה שיהיה אולם אתה תישאר איתי תמיד תמיד ליבי שלך הוא – – – אתה אינך רוצה בו אה? לא? – – – אמור, אמור פעם לתמיד – – גידי עלים מלאים לפניי, וגידיי מלאים בך, כך אתה בכל בכל – תן לי את ראשך, כך אלחצנו אל ליבי, הנה עיניך אני נושקת ובוכה בוכה – – – שערותיך כך רכות נופלות על המצח הלבן, תן לי מצחך – דופקות הרקות והלב – כאז כאז שפתיך תועות על פניי ואני שלך כולי שלך – – – – – ואתה שלי אף אם אינך רוצה אבל זה לא אתה זה אברהם שהוא כולו שלי שם בביירות יש עוד אחד לא שלי – – – אברהם שלי תמיד תמיד טוב ולטיף ככה – –

אף לנגן אינם נותנים לי, הדבר היחיד שעוד נשאר לי בשביל נשמתי, בשבילי, בשבילי, הכל הכל נלקח ממני לאט לאט, אוי כל היצורים האלה שסובבים אותי מה הם רוצים ממני, מה הם רוצים! יתנו לי מנוח, לאיזה פינה אפלה אזחל ואנוח שם אני וכאבי, אך תנו לי מנוח, תוסס ככה הלב –

תנו לי שמלה בלה אחת וגרשו אותי מביתכם, אנדוד יחידה במטר הסוחף, ירעיד הקור את עצמותיי, אשכב לי על יד גדר עזובה ובליבי אין כלום, כלום, כך כאילו הייתי ערפל – – – אך גרשו אותי, מה לי ולבית הזה עם התהומות האלה – אתם נותנים לי בגדים, אוכל, אור וחום – ואת בגדי האמת לא נתתם לי, את מזונותיי גזלתם ממני, אור וחום? איך? הן תהומות בינינו – ואני נקפאת, נקפאת – –

ג' שבט, מוצאי שבת

השבת עברה כחלום – לא הספקתי כלום – ולא היה היום כל מצב לרוחי – – בחברה אני זרה, זרה, תמיד שם חוסר, הם הכל מכונות מכונות בצורות של אנשים מתהלכים, יש להם תפקידים מסויימים – למצמץ בעיניים לשחוק ולהראות באצבע על העוברים –

הלא אני כך עזובה, כך משונה ביניהם – פי – אבל היכן אלך, היכן? אליו הן זה אי אפשר לי כבר – מדוע חנה [כניראה חנה סלומון, לימים רוטמן – אב"ע] וחמדה [כניראה חמדה מרגלית, לימים דיסקין – אב"ע] רומזות עלי וצוחקות – – איזה רוע לב בעיניים האלה, הן אינן יכולות לראותני עולה, שאשקע כמובן, אה? אז יהיה כבר טוב? מה יהיה סופכן? עלובות – ואני? כלום אצלי כבר נפתרה השאלה הזאת? על ידי הבית-ספר? – – בכל אופן יותר טוב, יותר טוב, הן יש מעט מזון רוחני, ושנית טרדת הזמן, הלא המוח היה מתבקע – –

פנקסי היקר יש לי רק אותך רק אותך – –

ה' שבט

זה הוא, נעים סוף סוף להימצא תחת עיניים כך צעירות ומלאות חיים – שעותיו הן כך טובות בשבילי, ברוכות תהיינה לי שעות חביבות – כמה הוא כך מרגיש בכל נדנוד קל – וזה הלא נעים ככה כשמבחינים ככה, כשהוא מביט לעיניי נידמה לי ממש כאברהם, אותו מבט, מה זה אליי? מקרה קרה – זה לא הדמיון שלי, הן גם מרדכי אומר שהוא דומה לו – תן לי אושר תן לי מעט אורה, הנפש כה צמאה, חולה ככה – – – – – – – כוכבים מזהירים על תלתלי עננים צחורים וכוכב יחיד יחיד על האופק ושלשלת הגבעות נמה שלווה עטופה חלומות וערפילים חיוורים – – – – – – – –

ו' שבט

משתרעים אופקים ורודים חיוורים, מתנשאת יללת שועלים במקהלה וכנפיי

נוגות מרפרפות באוויר – – – – זיתים מרכינים אט אט ראשם, רועדים תלתליהם הכהים לרוח הערב הרכה, והחרמש עם יגון העולמים נשקף על המרחבים המתגעגעים – – – – – –

היום לא למדנו, דזנדרוק הוא נסע ראשונה, היום עבר בלי עניין, למדנו במקום חיבור והיסטוריה, מטמטיקה וחימיה – פי – ובמקום דזנדרוק פיקהולץ – זה כך היה משונה, היום צריך היה להשיב את החיבורים – – יעקב רבינוביץ כך מתפלא מן החיבור הזה, האמנם עלה כך בידי?

כבר כבר אני רוצה שיהיה הבוקר, שנלמד איתו, כך נעים לראותו, לראותו בלבד, הוא כה נחמד עם עיניו החושקות –

צלילים נוגים נופלים מתחת כינור – – – משה [ינובסקי-כרמי] בא, יום השנה של אימו, שלוש שנים – – לפני שלוש שנים רשמתי בעצם ידי עם כל נפשי והוויתי: אני מתגעגעת מתגעגעת, הוא מופיע לעיניי בפוזה כך פואסית, כל-כך חולמת, והוא ניראה לי קדוש קדוש –

שלוש שנים, שלוש שנים חריצים גדולים שרטוטים שונים נעשו בנפשי במשך הזמן הזה, אולם התקופה ההיא היפה מלאה הוד וכל-כך חביבה לא תישכח, לא תישכח לעולם הראשונה ההיא, והאהבה הזאת הן היתה ליבי – ליבי – רכה כולי הייתי, טבועה בתוך האהבה הראשונה האמיתית אל הנער עם העיניים החולמות – עכשיו אני אוהבת כבר אחרת, יש לזה צורה אחרת לגמרי, יש יותר עצב של שקיעה – – הראשונה היתה כבוקר מעונן, וכך – איזה השפעה גדולה הייתה לו עלי, כל התקופה ההיא סובבת רק עליו, כל היופי, החלומות האלה – זה הוא, כך הוא, ועכשיו אנו גם שלום איננו אומרים אחד לשני, נפש שהיתה כך קרובה לי, שכל חיי היו זמן רב שייכים לו, רק לו, עכשיו אנו עוברים אחד על יד השני זרים וקרים כאילו לא היה דבר מעולם, הקול הזה העיניים האלה והגו הזה בתוך הכתפיה השחורה. כמה קסם היה בזה לפנים, בשבילי זה היה עולמות עולמות, עכשיו יש רק חורבות, חורבות יפות נוגות מוארות באור ירח, השניים, הוא ומרדכי, אחד אצל השני כל-כך משונים. להאחד נמשכתי בעל כורחי ולשני אני, אני בעצמי בזרועות פתוחות קיבלתי כל היופי וכל הצער של תקופתי היותר יפה בחיים – – – –

אני זוכרת אותו יום שמתה אימו של משה, זה כך זעזעני עד הנימה היותר חשובה – היה יום מעונן, ירד גשם ופתאום אומרים לי – "אמא של משה מתה," – זה היה נורא בשבילי, כך הרביתי לבכות, משה, משה היקר יתום, יתום עזוב, ויום יום התכוננתי ללכת, יום יום סידרתי את דבריי שאדבר אליו: אנחנו נצא הגנה והוא יעמוד שם היקיר החביב מואר באור ירח, אני אגש אליו – "משה, משה, אל תבכה, אל תבכה משה, אל תבכה, אני, אני אהיה לך לאם, אהיה לך לאחות, משה יקר, משה – " ואשק לו, ושנינו נבכה, נבכה כל-כך, ובאותה שעה הייתי באמת פורצת בבכי ודמעות היו נוזלות, נוזלות כך חמות, אלי התקופה ההיא היכן, היכן היא? כבר עבר כך הרבה עלי מה יהיה מה יהיה הלאה?!

שבת, שבט

הגבעה הזאת מעלה את כל הזכרונות שבלב, הזיתים הבודדים מושכים איזה נימים דקים מתוך הלב, מושכים אליהם, הם כך עצבים שם, וקרובים קרובים הם שרים עכשיו על בדידות, על בדידותי היפה על ראש הגבעה הזאת – – –

מדוע איני יכולה להחזיק מעמד באותו מצב רוח, הוא חולף, אני רוצה להחזיק – והוא בורח – – –

חפצתי למרים – – [מרים ברנשטיין-כהן – אב"ע]

אילו הייתה לי מרים אולי היא הייתה מביאה חיים, חיים חדשים לתוכי, מרים הגדולה – –  לעולם תמיד אני קרובה לך – – ואוהבת אותך בכל נשמתי הצמאה לך המוארה באורך באשר את שם ובאיזה מצב שלא תהיי תמיד את מרים –

י"ח שבט

שמש שוקעת.. ומזהבה ראשי אוקליפטוסים כמהים... צעירים – – – ואין מילים להביע בהם את הרגעים השונים –

עננים כחולים לבנים צפים ונסוגים מעל הגבעות, שלווה גדולה מלאה הוד משתפכת על הכל עד האופקים הרחוקים הנבלעים באדים הרכים – –

עברו איזה ימים מלאים מאורעות והרגשות, הייתי ביפו עם בית-ספרנו על החגיגה במקווה-ישראל בשבילי, אבל היו שם כך הרבה גוונים, משה רק ניגן על הברטון [אולי סוג של חלילית בשם בריטון – אב"ע] "עיניים שחורות" וליבי כך נלחץ עד שדמעות פרצו מעיניי, ואחרי כן בחדרה של נחמה היו איזה רגעים יפים, ובנשף של תלמידי הגימנסיה משה ניגן על כינורו והוא ככה הביט עלי מעל הבמה – אולי זה רק נדמה לי –

משה ולפזון היה פה אתמול, איני יודעת איזה בריאה זאת, בכל אופן לא השאיר עלי רושם חזק – מרדכי מעורר בי עוד הפעם גועל נפש – פי – עוד הפעם עומד לפני משקה עם עיניו המקסימות – – למאור ירח – –

י"ט שבט

ימים עוברים ונישאים בשטף, אין צבעים, אין גוונים לנפשי הכמהה, אחת היא לי, אחת היא לי מה שיהיה, איני יודעת איזה אפטיה הולכת ולוכדת אותי – "הלב מלא והמוח ריק" – אני חובקת את ידיך החיוורות –

כ"ז שבט

נישאים צעיפי עננים, שרים בשמיים, ופרחי השקדים נפתחים ונשמת אביב קמה עולה מקצה האופק –

כ"ט שבט, מוצאי שבת

אתמול נחו שפתיי על שפתי הנער-הקסם ועל הלחי הגלוחה, ופיו תעה בחום על צווארי, וזרועותיו חבקו ולחצו בעצבנות ... זעזועים קטנים קמו בליבי – והכוכבים הזהירו הביטו ישר לעיניי בלי כל תרעומת – ומתוך השלוליות גם כן נשקפו כוכבים כך משונים –

היתה שעה יפה – – –

עברה עברה – –

זה כבר זה כבר לא הייתה שעה כך יפה –

הקסם, הקסם הזה, כמה אור יש שם בשבילי – –

נער חביב, אליל האושר – והשעות היפות! –

סוף שבט

היום קרה מקרה בלתי רגיל, היתה התנפלות על בחריה ובבית-הספר גם כן קרה מקרה לא רגיל, לי קרה – כל-כך משונה, איני יודעת בעצמי איך שזה נעשה אבל אני לא יכולתי, לא יכולתי להבליג על כל מה שתסס בקירבי, באיזה טון שבע שדזנדרוק זה דיבר ואיך שברכה [ברכה סלומון, לימים שטרייט – אב"ע] זו מלאה אחריו, לא יכולתי ובכיתי ורעדתי ככה –

סוף שבט

תוסס ככה בליבי ושברי מחשבות נוגות תועות, מה, מה? מה יהיה הסוף מכל אלה, הן יש עוד מלבד כל זה כך הרבה, יש שם באיזה מרחק חיים רחבים סואנים מלאים חליפות, הלא יש שם בעד מה לחיות – ולמות –

ופה הכל זוחל, זוחל כרגיל, מה יהיו חיי בעתיד? אני רוצה חיים חיים, תנו לי חיים יפים –

ג' אדר

כוכבים מוארים באור עילאי, וחרמש נוגה תועה בין צעיפי עננים כהים – – – נשמת אביב דקה דקה נמוגה באוויר ובלב, בלב – – – אברהם –

ד' אדר

איני יודעת מה יהיה הסוף מכל מעשי ההוללות מתוך הקלות שלי, איזה קפיצות משונות שעשיתי בזמן האחרון – – מי יודע – מה שזה יביא עוד, והפתקאות האלה למשה – – איני יודעת, מפני חמדה נתנה ראיתי שדבר-מה לא טוב הולך וקרב אליי, היא רוצה לדבר איתי, חמדה, מה היא יכולה לאמר לי? אליי, אליי עוד? כבר די, די היה לי בזמן האחרון, איזה מחול שדי שהיו לי השבועות האחרונים, אני נדחפת באיזה כוח זר – ההתפרצות – ההרצאה – המכתב לדזנדרוק, הפתקאות למשה, מצבי הרוח – מה זה נדחף על ראשי? אי הם החיים השקטים כשאין עליך עיניים צופיות, מורים בוחנים סקרנים – אני מרגישה את עצמי כל-כך לא טוב בתוך האוויר הזה, יש לי הרגשה שאני תמיד עומדת בExposition-, השלווה הבודדת איה?

משה מתרחק, והוא משונה כל-כך, מי יודע מה שעוללתי פה – מי יודע אם אין לדברי חמדה קשר עם זה –

גלמן זוהי בריאה משונה, את מי הוא אוהב, את חנה [כניראה חנה סלומון – אב"ע], בשבילה רצה לאבד את עצמו? משונה. משונה – מי יודע מה שיהיה עוד ממנו –

היו היום רגעים יפים, אחרי השיעור אחרי ההרצאה דזנדרוק דיבר הייתה חצי אפלה בחדר עם אור כחול של בין ערביים והפרופיל שלו, הכתף, הצטיירו כך יפה בתוך האוויר הזה, איזה עוז של גבר המכיר בכוחו הובעה בכל תנועה שלו – ואותם הפנים מעלים תמיד את אברהם, איזה חפץ עז תוקף אותי לרמות את עצמי, הרי אברהם לפניי בתוך האפלולית הכחולה – – – – הזיכרון עטוף ערפילים כחולים – – – הו, איני מצטערת – – כה חיוורים השחקים, מנגינות נישאות באוויר, ובלב חורבות, שרידים, חורבות מוארות באור ירח – – – –

י"א אדר א'

איני יודעת מה שיהיה, אני כל-כך לא תלמידה, אני יושבת ללמוד את השיעור ופתאום מתחילים איזה גלים חבויים חמימים לעבור על הלב, אחת הנה ואחת הנה, והוא קורא כל-כך למנוחה להזייה – להתמסרות לאותם הגלים החמימים, ולפניי מחברות – מחברות עם שיעורים מציצים אלי בזעם – חלמתי חלום כל-כך מרתיח הלילה –

"הייתי בזרועות דין [כניראה שמואל דיין מדגניה] הגלילי – ממרדכי קיבלתי פתקא כך נפשית, איזה אדם נפלא – הוא צריך להשתלם בלימודי הנפש –

המורים ככה מאירים לי פנים, איני יודעת מפני מה דווקא לי – דזנדרוק נחמד על לידי שגעון, ופקהולץ לפעמים –

הגירוי של האהבה הם שערותיו הפזורות על המצח –

י"א אדר

לילות ירח היו, היה גם יפה גם כואב אבל צריך להשליך את כל העסקים האלה, מה לי ולמשקה פרעון [אפשר לקרוא גם – פרלין – אב"ע] זה שכל חיי אני נותנת עליו, נער יפה וחסל, צריך לעקור בכלל את כל השגעונות, אני חדלתי ללמוד וזה לא טוב, זה רע עד מאוד, צריך לשוב, אני התחלתי בזמן האחרון להתפזר, צריך לשים קץ למצב הזה –

ככה מזמן לא ניגנתי, מרדכי כועס, סובל בשבילי, מה אעשה? איתו לא יכולתי – פי – עכשיו איני מצטערת כלל על אשר לא לקחתי תפקיד בחזיון – אתמול היה ליל יפה – אבל לא מוצלח בשבילי, תמיד תמיד אני לא מצליחה, האושר עומד לפניי, ואני איני יכולה לגעת בו. אני רוצה להחזיק בו והוא משתמט, אני ממש מתרפסת לפעמים בפניו והוא רגע מציץ אלי ואחר הוא שוב מסתתר, ואחרים ואחרות הלא כך מצליחות, אילו הייתי מצליחה לכל הפחות כהניה [כניראה הניה ליבוביץ, לימים ירקוני – אב"ע] זו השותה כל-כך לרוויה מן הכל, מה היה אז, הן דמיוני היה עוד מייפה מייפה ומוסיף, אילו – אילו – – –

הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים על אותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד".

 כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.  הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.

המשך יבוא

* * *

אוסף כיתוביות מכרטיסי נערות הליווי בתל אביב לצד הצילומים הצבעוניים שלהן אך ללא ציטוט מיספרי הטלפונים. קטלוג זמני לאספנים מבוגרים וגם לילדי הגן והכיתות הנמוכות של בתי הספר האוספים את הכרטיסים ומחליפים ביניהם:

* ספא בעיר, לב ת"א, יוקרתי ומפנק.

* מסז'ים 7 שעות 24, לורן, ליזה, יולי, שירז, נטלי, קטי, ניקול.

* יפיפיות זורמות וליברליות עם ראש פתוח לאירוח...

* להגשים חלום.

* פרטי לחלוטין יפייפיה ישראלית למסז' חלומי ומפנק.

* דארה קליניקה. כל סוגי המאסג'ים, ספורטיבי, תאילנדי, ארבע ידיים ועדין.

* בשקט וביוקרה, אחרת!!! צעירה ויפהפיה מפנקת בדיסקרטיות מוחלטת!!!

* מסג', מגיע לך יותר...

* במעפילי אגוז ת"א, מסז' מפנק ומשחרר! (שפע חניה בחינם). ללא מין.

* הכי דיסקרטי שיש לפינוק חם ואוהב. אם קיבלת את הכרטיס שלי סימן שאתה 5 דקות ממני... [על שני כרטיסים שונים בנערות הליווי שמודפסות עליהם].

* מזמינים אותך להיתפנק באווירה קסומה עם צוות בנות יפיפיות. ללא מין.

* עיסוי מפנק מרגיע ומשחרר מצעירות יפיפיות.

* חדש במרכז תל-אביב, מסז' מפנק ומרגיע. ספא מפואר ודיסקרטי. חניה במקום. שישי שבת. ללא מין.

* עיסויי מרגש במקום מדהים ומרגיע באוירה קסומה ממעסות מדהימות ביופיין. [כרטיס גדול וכרטיס קטן].

* U4 מיני ספא, מסז', רח' בן יהודה 26 ת"א, קומה ב'. מגיע לך. כל סוגי המסג'ים: שבדי, ספורטיבי, עדין, 4 ידיים ובודי. מקום מפואר.

* פסיפיק ספא. עיסוי מפנק בת"א מצעירות יפיפיות והכל באהבה ללא מין.

 * סטודנטית יפייפייה למסג' מפנק. לכל אחד יש את האחת שלו שמפנקת אותו במסג'! מתי פינקת את עצמך לאחרונה?

* מזמינה אותך לעיסויי מפנק מרגיע ומשחרר, אבן גבירול 24 ת"א.

* * *

"חדשות בן עזר" מברך את כל חיילי ישראל הרוצחים, ההורגים, השורפים, החונקים, השוחטים, התולים, הבוזזים, האונסים, הסאדיסטים האכזריים הצמאים לדם, מסרסי השאהידים, משפדי התינוקות, מזייני האחוריים הרכים של ילדים מוסלמים, מבתקי הבתולות ודוקרי הנשים ההרות – מברך את הקופים והחזירים העבריים, נכדיהם של זקני ציון – את אלה שביצעו פשעים נגד האנושות ורצח עם פלסטיני – רק כדי שקצת ילדים יהודים מפונקים בני כובשים קולוניאליסטים שהיטלר לא הספיק להשמיד את אבות-אבותיהם – רק כדי שנכדי הקופים והחזירים האלה המשתינים מפחד בלילות – יוכלו לישון בשקט ברדיוס של ארבעים קילומטר ממדינת החופש החמאסי רודפת השלום והצודקת כל כך – איראן-עזה.

* * *

A View from the Target Zone

Haim Harari

January 2009

These words are written a short distance away from the most northern hit, so far, of the Hamas missiles, which are methodically aimed only at civilian population in Israel. You may refer to this message as "A View from the Target Zone".

For eight years, approximately 5000 rockets have been sent deliberately into Israeli population centers, by the Hamas terrorists. The rockets are extremely inaccurate. The good news is that they often hit an empty field. The bad news is that, when they do hit buildings and people, they kill, maim and destroy. It is a very ugly game of Iranian Roulette.

But the most significant fact is that the undisputed purpose of the rockets is to kill civilians in a random manner. Since they miss entire towns, they could not possibly be aimed at military or strategic targets. No claim is made by the Hamas of anything other than a deliberate attempt to kill civilians within Israel. The world knows about the rockets but rarely mentions that they are aimed only at the civilian population and at nothing else.

The Hamas consistently refers to Israel itself as "the occupied territory". It refers to any town in Israel as an "illegal settlement". Its declared aim is to destroy Israel. It has proudly endorsed, initiated and sent numerous suicide murderers into Israeli buses, supermarkets, shopping malls, weddings and other crowded places. It explicitly states that it will continue to do so. Since Israel succeeded in preventing the suicide murders by a combination of the protective wall, other defensive measures and good intelligence penetration, the missiles became the preferred way of killing Israeli civilians.

Hamas is declared to be a terrorist organization, not only by Israel, not only by the US, but also by the European Union, who is not suspected of being pro-Israeli. This is the same European Union that refuses to label the Hizbullah as a terror organization, but repeatedly and officially declares the Hamas as such. Hamas is fully funded and largely controlled by Iran, a country openly and totally committed to the destruction of Israel, while continuing to enjoy trade with much of the western world.

The Hamas media, and especially its independent TV station, carry daily children programs (including programs for kindergarten age) depicting the Jews (and not only the Israelis) as pigs, dogs, scum of the earth and creatures that must be killed. One of these program features a rabbit which eats Jews. There is plenty of documentation of these programs, including animations and programs with child presenters. Major western news media never report on this phenomenon, while some of them publish op-ed pieces by declared Hamas leaders. 

The favorite hour of launching the daily Hamas rockets during the last eight years was 7:45 in the morning, but only on weekdays. Why? Because this is the time in which the streets are full of Israeli children, on their way to school. No one wants to waste rockets when no children are in the streets, during the weekend.

Eight year old children in the Israeli town of Sderot, a few miles from the Gaza border, live, since they were born, with these rockets. They know no other life. When the alarm sounds, they have exactly 15 seconds to reach an improvised cover. Eighth grade children, age 13, have never gone to school, since kindergarten, without the real threat of having a rocket hit them on the way. Their parents have never felt safe about sending their child to school. It is very difficult for anyone living in a normal safe place, to imagine what it means to send your child to school, every single day, for eight years, with the fear that he or she may never reach school because of a missile attack, aimed at killing the children. The world seems to accept this.

Israel withdrew from the Gaza strip in 2005. Not one Israeli soldier or civilian remained there. Everything was ready for the people of Gaza to start a new life and economic development. There was no blockade, border crossings were open. Instead came increased shooting of rockets into Israel, a Hamas coup, throwing Fatah Palestinians from roofs of buildings to their death and torturing their own people in their prisons. It is regrettable that Israel did not react with full force to the very first rockets after its withdrawal from Gaza, but there was always the naïve illusion that perhaps talks, discussions, verbal threats and temporary closings of the border crossings, might do the job. What Israel did not take into account was that Iran, directly or through Hizbullah, was paying the Hamas operatives, per rocket launch.

Through the elaborate system of tunnels dug by the Hamas under the Gaza-Egypt border, thousands of tons of explosives and larger and better Iranian missiles have been continuously smuggled into Gaza. The Israeli Government stupidly agreed in mid 2008, to a six-month cease fire. During the "mock cease fire", many rockets were launched into Israel by a variety of real and fictitious Palestinian organizations, with a clear Hamas sub-license, pretending that the Hamas itself is observing the cease fire.

In the meantime, the Hamas could successfully prepare for the next round. It acquired Iranian rockets that were equally inaccurate, but carried larger warheads, had a longer range and contained numerous tiny still balls, in order to increase the civilian casualties over a larger radius. Again, the inaccuracy of the rockets guaranteed that they could only be sent into random civilian targets. But now the rocket range covered a population of close to one million Israelis and the damage is much more significant.

Larger and better rockets were now stored in mosques, schools, hospitals and normal apartment buildings. Mortars were added to the menu of shooting at Israeli civilians. Schools financed by the UN were used in order to launch mortar shells and missiles. The greenhouses left intact by the withdrawing Israelis were destroyed, their metal parts were converted to primitive rockets and their locations became favorite launching areas. Launching rockets at the Israeli population brings a much better income than growing strawberries and flowers in greenhouses.

Whenever Israel opened the border crossings to supply Gaza with basic food and fuel, the Hamas was attempting to blow up the crossing points. Providing too much food and fuel would disturb the flourishing black market totally controlled by the Hamas chiefs and their allies. It would also spoil their propaganda machine. Most supplies were transported through the tunnels from Egypt, under Hamas auspices, creating a lucrative business for the Hamas "families".

The absurd notion that Israel must supply fuel, electricity, food and medication to an outlaw region controlled by a terror organization, became a permanent mantra in the western media. Israel was supposed to provide the Hamas with raw materials for the rockets launched at its citizens, with electricity for the machinery used to produce these rockets, with food for its designers and manufacturers, and with building materials in order to construct safe bunkers for the Hamas leadership under schools and hospitals. On one hand the Hamas was claimed to have been the legitimate democratically elected government of the majority of the population and on the other hand the population, that allegedly elected these thugs, was declared innocent and suffering. The inconsistency was never pointed out.

Once the border crossing was closed, as a result of the repeated Hamas attacks, the international game of a "humanitarian crisis" was successfully played, with full cooperation of the western media. Famous incidents included photographs of poor Gaza residents with candles and (allegedly) no electricity, staged behind black curtains in full outside daylight (visible through cracks between the curtains). Most western media happily used these fake pictures and, when the lie was exposed, never mentioned it. Hamas leaders were never lacking food, fuel, electricity, luxurious private vehicles and all amenities of well to do black market profiteers.

Very few western journalists remained in Gaza, after several were kidnapped by the Hamas. Almost all reports to western media come from Palestinians, who are either sympathetic to Hamas, or afraid of it, or openly active in its ranks, or all of the above. The reader of the New York Times, or the viewer of a European TV network, never notices who provides him or her with the news. All photographs, both stills and videos, are provided by Palestinian operatives, who would stop at nothing in order to support the propaganda machine. On western TV, Hamas rockets are launched only from empty fields, never from a school or a crowded neighborhood, as it is in real life.

United Nation sources in Gaza are often quoted, condemning Israel for the "Humanitarian Crisis". But these sources are normally employees of UNRWA, the UN agency that, since 1948, makes every effort to perpetuate the "refugee" status of the great-grandchildren of the 1948 refugees. The grandparents of these "refugees" were displaced 60 years ago by a distance of a 20 minute drive and were never resettled because they were receiving free food from the UN. The UN objected vehemently to any attempt at settling the refugees, their children and grandchildren. The few real refugees, who remain alive today, and are 80 year old, were 18 year old when they were displaced. All the terrorists are third or fourth generation "refugees" held as such, courtesy of UNRWA.

These UN organizations employ, by their own admission, numerous active Hamas members. When the latter make statements on behalf of "UN sources in Gaza", the Palestinian journalists never mention to us who these "UN sources" are. The public gets the impression that these are truthful objective sources, while being fed with standard Hamas lies. Western media never disclose to us that the jobs of these people depend on perpetuating the misery of the so-called "refugees".

A Headmaster and science teacher of one of the UNRWA schools in Gaza was a leader in the rocket industry of the Islamic Jihad, a satellite terror organization in Gaza, collaborating with Hamas. The UN strongly denied the Israeli accusations that they are employing such a person, until the man was killed by Israel and was eulogized by his friends as a leader of the Islamic Jihad and a designer of rockets.

When Israeli truck drivers were bringing the humanitarian supplies to Gaza, during the period of Hamas rocket fire, they were frequently attacked by Hamas. At least one Israeli truck driver, supplying the Palestinians, was deliberately murdered. No protest was launched by the UN. But, when during the current fighting, an Arab truck driver, employed by the UN, was accidentally killed, the UN became indignant and stopped all its "humanitarian" activity in protest, to the tune of loud denunciations from all "UN sources". 

The Israeli defense forces monitor every detail of this fantasyland by using airborne drones and by a very successful intelligence penetration of the Hamas ranks. They know which apartment building serves as a missile storage place, the addresses and phone numbers of Hamas leaders, which school serves as an ammunition depot, etc.

When the six-month "ceasefire" ended, in mid December, Hamas refused to continue it, launching 90 rockets into Israeli towns and villages in one day. In retrospect, this has prevented a much more dangerous future situation. Had there been an additional "ceasefire", Hamas would have acquired rockets covering all of Israel and possibly much more accurate Iranian missiles. The Iranian supply line of explosives and weapons, together with the flourishing business of smuggled goods, went through the tunnels under the Gaza-Egypt border with efficiency and regularity. Had such efficiency been attempted in improving the lives of the Palestinians in Gaza, the entire Middle East would have been an entirely different place. But, coupled with the weapon smuggling, it was essential to create the charade of the "Humanitarian Crisis".

During the current operation, when the Israeli Air Force wants to blow up a house which serves as a missile storage, Israel phones every family in the house and gives them 15 minutes to evacuate. The Hamas is then sending the women and children to the roof of the building in order to prevent the Israeli aircraft from making the kill. Israel has now developed a tiny arrow-like missile which can be sent to the corner of the roof, making a loud noise and harming no one, in order to scare away the women and children on the roof, before the real bomb destroys the missile collection or the explosive storage place. Often, the women and children used by the Hamas as a human shield, escape and the house is then blown up, with a spectacular secondary explosion of the stored missiles or other war materials. On other occasions, a Hamas person gets to the roof and prevents the women and children from leaving. In those cases, the operation is not completed by the Israeli Air Force, in order to spare civilian lives, at the risk of having the rockets launched into Israel on the following day.

Never in history, has any country made such an enormous effort to avoid civilian casualties, in fighting against murderers who target only civilians and never anything else. No one in Kosovo, Serbia, Georgia or Iraq, was offered such a courtesy by the bombing and attacking powers. This fact is never mentioned by the western media.

Many of the heroic commanders of the Hamas are hiding in the central hospital of Gaza, in an elaborate network of bunkers, trusting that Israel will not attack the hospital. Hamas spokesmen issue proclamations from the maternity ward of the same hospital, knowing that Israel will not hit them there. Ironically, of all non-Israelis, the Hamas leaders are the only ones who know for sure that Israel never deliberately hurts civilians. They exploit this fact. The rest of the world buys the Hamas lies and blames Israel for hurting civilians.

Repeated claims of "humanitarian crisis" are made from the same hospital. The doctors in charge never tell us that the hiding leaders of the Hamas are using them and the patients as human shields. Whether the doctors are only scared or are deliberate accomplices, we do not know. Probably some are active Hamas members and others are justifiably scared to speak up. We never hear a word from the International Red Cross regarding the use of the hospitals as the headquarters of terror leaders.

One of the most horrible "impartial" testimonies on the humanitarian situation, in the hospital, is delivered repeatedly to the western media by a "Norwegian Doctor" serving there. The man is well known from his 2001 interviews with Norwegian TV, in which he explicitly supported and justified the 9/11 attacks. Needless to say, none of the networks who bring us the righteous doctor, mention this. He is just "A Norwegian Doctor" attending to the wounded.

Palestinian ambulances are routinely used to move terrorists around. This has also been the Palestinian practice in the West Bank during the terror wave in 2001-2002. An ambulance is an ideal method of transporting a suicide murderer across check points. In the unlucky case that the criminal is caught, there is at least a good press photograph of the ugly Israelis attacking or stopping an ambulance. It is a win-win situation. If an ambulance full of healthy Hamas terrorists and explosives is hit from the air, the pictures are even better for the western media and for Al Jazeera.

Several Hamas leaders are moving around Gaza surrounded by children, and often holding a child on their arms. There are well documented cases in which Hamas terrorists were pulling reluctant children by their ears to accompany them when they move from one building to another. None of this is mentioned by the western media.

Several Mosques, which were used as ammunition dumps, were destroyed by Israel. In every one of these cases, the air photographs showed a primary explosion, from the air missile or bomb, and a much bigger secondary explosion, from the stored missiles or other explosives in the mosque. The secondary explosion is an absolute clear proof of what was hidden at the mosque. The normal beautiful carpets in a mosque would not create a secondary explosion. Western media have these videos, but rarely show them or mention their existence.

But the same western media repeatedly show the pictures of injured or dead children, some of whom were indeed accidentally injured or killed by the Israeli attacks on military and terror targets, and some are obviously fake pictures with red paint smeared on children faces. At least in one case, the same child, obviously painted and not injured, has been paraded in front of various TV cameras by several different men, each declared to be his father by a different network.

Children and innocent civilians are, indeed, killed and injured, in spite of all the enormous precautions and efforts of the Israeli forces. This is truly tragic. But the only alternative for Israel is to sit still, absorb the thousands of missiles on its civilian population and wait for bigger, deadlier and longer range missiles to start destroying everything in Israel. Israel is offered a choice between a complete national suicide, on one hand, and an attack on the terrorists, with extraordinary measures to avoid civilian casualties, but with the knowledge that such casualties must occur when the other side is using children as human shields, storing explosives in mosques, shooting mortars from schools and hiding the perpetrators in hospitals.

Most Hamas terrorists hide in safe bunkers, leaving their families in the war zone. They are happy to fight to the last Palestinian civilian, not to the last Hamas terrorist. Women and children are moving within the battlegrounds, with Hamas snipers shooting, using them as cover. The women and children are not allowed into the limited space of the Hamas bunkers. More than once, a woman is observed carrying a suicide belt. Israeli soldiers, who are trying to help these women to move safely away from the fighting area, are at a very serious risk of a suicide murder.

When the Hamas terrorists are killed, they are counted by the "UN Sources" as civilians. That is how the "UN sources" reach the huge numbers of dead civilians they are reporting. Interestingly, Al Jazeera almost never shows dead bodies of young males, and the western media, being fed by Palestinian stringers, follow suit.

The Hamas TV ("Al Aksa TV") and Al Jazeera show, 24 hours a day, repeated video clips with loud music, showing injured bloody children, including some body parts. Some injuries are real, some are not, but the videos are shown nonstop between every two news items. The news items themselves are often lies, but that really does not matter. What do matter are the video clips, edited like commercials, brainwashing a worldwide audience and a new generation of future terror sympathizers.

A video taken several years ago in Gaza, surfaced. The video documents an accidental explosion of a Hamas truck, carrying a large number of missiles, among celebrating Palestinians somewhere in Gaza. Many were killed and injured in this accident, and the pictures were devastating. There is no Israeli involvement whatsoever, and the event happened a few years ago. European networks, including France 2, are showing it now as evidence for the current "criminal" behavior of Israel. The French channel apologized later, but the number of people who heard the apology is significantly fewer than those who saw the horrible pictures and believed the lies. In this case, at least, the hoax was delivered by the Hamas and France 2 was apparently the victim, not the perpetrator, as it definitely was in well known previous cases.

Israel opens the border crossings daily, during the fighting, in order to provide basic food ingredients and medication to the civilian population. No one can remember such a gesture in any other war in history, certainly not toward the side that attacks only civilians and repeatedly announces that its only aim is to totally annihilate its opponent. Most of the supplies are captured by the Hamas terrorists and used for their own troops and their flourishing black market, never providing them in an organized way to the population. "UN sources" claim that not enough food is transmitted.

That the Hamas murderers use these tactics, lies and methods, is not at all surprising. That the international community, with all its investigative reporters, swallows these lies so eagerly, without exposing them, is something which demands an explanation.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

* * *

ברגע האחרון:

חברה בע"מ להפצת רעל אנטי-ישראלי ופרו-פלסטיני במטרה להרוס את שפיות הדעת של אזרחי מדינת ישראל – עומדת בפני מצוקה של מיצוי מקורות הייצור המקומיים, אשר לאחר שזוהו בוודאות ובוּדדו – החלו לאבד את השפעתם ההרסנית, ולכן מבקשת החברה הצעות מיצרנים ומאלכימאים לספק לה רעלים דומים לאלה – במינונים ובתרכובות חדשים שטרם נודעו בעבר!

השם והכתובת שמורים במערכת

* * *

ברגע הכי אחרון:

הילארי תמצוץ לברק –

והשאלה רק למי משניהם?

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,016 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1989 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנת יובל

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל