חדשות בן עזר

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עקב בעיית ניקוי צינורות האינטרנט בידי האינסטלטורים הסיניים הגמדיים ייתכן שהגיליון הבא יופיע לא אור ליום חמישי הקרוב אלא במהלך יום החמישי עצמו

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מִכְתָּב גָּלוּי לְאָב עַרְבִי שַכּוּל.

מסיפורי צפת – זיארה לסוג'וד. ביקורים בקברי צדיקים, המספר:

דודו פלמה: רשימות חצר: על אברהם סוסקין צלם של פעם.

אורי הייטנר: א. ...זה כל כך 1992. ב. הניתוח הצליח.

ברק חוסיין אובמה: "אפעל באגרסיביות להשגת שלום במזרח התיכון!"

אל אהוד בן עזר מאת אמציה פורת בדבר טולסטוי ויוסי גמזו.

דודו פלמה: כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב עָלֶיךָ (שיר).

דבורה קוזוינר: 1. והפעם ראש פינה מארחת את תושבי הדרום. 2. לקורות משפחת רֵבּ מאיר הולצברג, השוחט מראש פינה.

יעקב זמיר: מבגדאד לישראל ללא חזרה, פרק ו, גינת הירקות ועליבותו של אבא.

אסתר ראב: מתוך כל הפרוזה, המהדיר: אהוד בן עזר, ספר זיכרונות לשנת תרע"ג, 1913, [בפתח תקווה, בהיותה בת 19], [ג].

מרדכי בן-חורין: אילו הבריחו מחשבים ואמצעי מניעה.

משה כהן: האם בנותיו של הרופא העזתי נפגעו מטיל גראד?

"ד"ר עז א-דין אַבּוּלעֵיש, תושב עזה, רופא ועורך עבודת מחקר בבית חולים בישראל, וּמי שמשפּחתו שיכּלה בּקרבות האחרונים את שלוש בּנותיו ואת אחייניתו, אומר גלוּיות: 'מאז שהחמא"ס עלה לשלטון מצבנוּ הולך וּמחריף, מיום ליום נעשֹה כּאן יותר גרוּע. ולמרות הזעם והכּאב הנורא, אם אֶרְאֶה מחר חייל ישֹראלי פּצוּע – אגיש לו עזרה ואטפּל בּו."

שֶקָּבַר אַרְבָּעָה קָרְבָּנוֹת שֶל טְרָגֶדְיָה סָרַת-רַחֲמִים,

"מִשְתַּתְּפִים בִּיגוֹנְךָ," כִּי אֵין זָר בָּעוֹלָם

לְשַתֵּף אֶת עַצְמוֹ, גַם אִם שֶבַע יִטְרַח,

שֶל הוֹרִים שַכּוּלִים שֶאֶבְלָם צְלוּק-בַּגְרוּת

הֶעָשֹוּי לְהַפְחִית אַף לְרֶגַע יָחִיד גַּם פְּרוֹמִיל-יִסּוּרִים מִלִּבְּךָ,

הַדִּמְעָה מַחְנִיקָה אֶת הַכֹּל בִּשְתִיקָה

זֶה מֵאָה וְיוֹתֵר שְנוֹת שִֹנְאָה עֲקֻבָּה

כְּקָרְבָּן-אֵין-תַּכְלִית לְמִין מֹלֶךְ שַלִּיט –

רַק שֶאֵין הֵם זוֹכִים, כְּמוֹ בְּפֶרֶק כ"ב בִּבְרֵאשִית, לִצְפּוֹת עַיִן בְּעַיִן

בַּתַּחְלִיף הָאַדְמוֹן שֶל דְּמֵי אַיִל קַדְמוֹן

וְאַתֶּם וַאֲנַחְנוּ זוֹרְעִים בְּאַדְמַת-עִצְבוֹנוֹת זוֹ בָּהּ נֵצַח מוֹלֶכֶת

קִלְלַת מַשְֹטֵמָה וְאֵימָה, מְרִיבָה וְאֵיבָה וְרָקֵטוֹת-חֲטָף

חֲדָשוֹת לַבְּקָרִים מַצֵּבוֹת וּקְבָרִים בִּמְקוֹם שְֹדוֹת שִבֳּלִים הֲרוֹת-לֶחֶם

וְקִינוֹת אֲבֵלִים בִּמְקוֹם שְֹחוֹק עוֹלָלִים וּכְמִיהוֹת אִמָּהוֹת הֲרוֹת-טַף.

לָאָרֶץ בָּהּ שִֹנְאוֹת עַמֵּינוּ נֶהֱפְכוּ לִשְאוֹל

(שֶלָּנוּ, אֲדוֹנִי, וְשֶלָּכֶם) נוֹשְֹאִים עֵינֵינוּ

בְּהִנָּטַּח טִילֵי אַחֶיךָ כָּאן עַל כָּל מִשְעוֹל

לַיּוֹם שֶבּוֹ יֵרֵד הָאֲסִימוֹן לִבְנֵי דּוֹדֵנוּ

וְעֵינֵיהֶם תֵּאֹרְנָה וּמֹחָם יָחֵל לִפְעֹל.

לַיּוֹם בּוֹ עַם אֲשֶר בְּתוֹר-זְהַב-סְפָרַד הַפֶּלִי

הָיָה לָנוּ מוֹפֵת וְהַשְרָאָה וּדְמוּת-חִקּוּי

בְּתַרְבּוּתוֹ, שֶשּוּם אֻמָּה אֵירוֹפִּית, כָּךְ נִדְמֶה לִי,

לֹא נִשְתַּוְּתָה לוֹ אָז וְלֹא הָיָה לָהּ שוּם סִכּוּי

לִדְמוֹת לוֹ, אִם בְּמַדָּעִים וְאִם בְּכָל עֲתֶרֶת

שִירָה, דִקְדּוּק וּפִילוֹסוֹפְיָה, רֶמֶז, פְּשָט וּדְרוּש –

יֶחְדַּל לִנְהֹג כְּחוּלִיגָאן צְמֵא-דָם וְחַיְתוֹ-טֶרֶף

וְיִזָּכֵר בְּאִיבְּן סִינָא וּבְאִיבְּן רֻשְד.(*)

שֶבֵּינְתַיִם שְרוּיִים בְּנֵי עַמּוֹ הַדְּווּיִים בְּרָעָב, בַּעֲרוּת וּמָגוֹר

אִם בְּשֶל מְרַצְּחָיו הַיּוֹרִים מִבָּתֵּי אֶזְרָחָיו בְּעָרְמַת-מוּגִים צִינִית

טִילֵי גְּרָאד וְקָאסָאם (שֶבָּהֶם כְּאָסָם הֵם חוֹזְרִים גַּם עַכְשָו לֶאֱגֹר

כִּבְאוֹתָהּ תָאהָאדִיָה, כָּל מָה שֶיַגִּיעַ לִטְוַח-הַפְּגִיעָה בְּכֻלָּנוּ

וְנוֹעָד לַהֲלֹם, בִּמְקוֹם יָד לְשָלוֹם, גַּם בְּטַף חַף מִפֶּשַע וְתָם)

וְאִם דַּוְקָא מִפְּנֵי שֶבְּכָךְ הֵם פְּגִיעִים לִתְגוּבַת מַטָּחֵינוּ שֶלָּנוּ

שֶאֵין כָּל עֲרֻבָּה כִּי כִּבְנֵי-עֲרֻבָּה שֶוַּנְדָּאלִים יוֹרִים מִבֵּיתָם

לֹא תִפְגַּע אֵש נִפְצָם, גַם אִם לֹא בְּחֶפְצָם, בַּיָּקָר גַּם לְךָ וְגַם לָנוּ:

בִּילָדֶיךָ שֶלְּךָ שֶהַיָּד שֶשָּלְחָה בָּהֶם אֵש לֹא רָצְתָה בְּמוֹתָם.

זֶה אֵינֶנּוּ מַחְזִיר לְחַיִּים אַף אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ, זֶה עָוֶל שֶאֵין לוֹ

לֹא כִּפּוּר, לֹא נִחוּם, לֹא פִּצּוּי וְלֹא אֶפֶס קָצֵהוּ שֶל בְּדַל מְחִילָה

וַאֲפִלּוּ פְּגִיעַת לוֹחֲמֵינוּ מֵאֵש חַבְרֵיהֶם שֶהַלֵּב לֹא יִתֵּן לוֹ

לַיָּגוֹן עַל נָפְלָם לְהַגְלִיד לְעוֹלָם כִּי לַלֵּב אֵין תְּרוּפוֹת-הֲקָלָה

אֵין בּוֹ מָה שֶיָּשִיב אֶל בֵּיתְךָ הַפָּגוּעַ אֶת צְחוֹק יַלְדוּתָן שֶל בְּנוֹתֶיךָ

כְּפִי שֶאֵין בּוֹ כְּדֵי לְהָשִיב לְהוֹרֵי חֲלָלֵינוּ אֶת מָה שֶנִּגְדַּע,

אֲבָל כָּל עוֹד צִמְאוֹן-הַדָּמִים הָאָרוּר הַזֶּה לֹא יֵעָקֵר מִמּוֹשְלֶיךָ

שֶרִשְעָם הוּא אִיּוּם עַל כָּל שְבִיב דּוּ-קִיּוּם – אֵין שוּם אַנְטִי-טוֹקְסִין כְּנֶגְדָּהּ

שֶל מַכַּת הַטֵרוּף שֶל שִסּוּי וְחֵרוּף שֶתִּמְנַע מִיּוֹשְבֶיהָ שֶל עַזָּה

לַהֲפֹךְ שָם עֱנוּת שֶל עָרֵי-מִסְכֵּנוּת לְעָרֵי-מִסְכְּנוֹת (אַסְמֵי-בָּר)

וְלִרְאוֹת אֵיךְ חֲלוֹם שֶל אַחְוָה וְשָלוֹם נֶהֱפָךְ מֵאוּטוֹפְּיָה וּפְרָאזָה

לִמְצִיאוּת בָּהּ מוּמָר הַפִּגּוּר בְּקִדְמָה וְהַסְּלַאמְס בִּנְאוֹת-אוֹר בַּמִּדְבָּר.

וְכֵיוָן שֶנִּכָּר, עַז אָ-דִין הַיָּקָר, כִּי נֵחַנְתָּ בְּיֹשֶר וְאֹמֶץ

שֶרַבִּים בְּעַמְּךָ חֲסֵרִים אוֹתוֹ, אֹמֶץ לוֹמַר בְּקוֹל רָם וְגָלוּי

כִּי שִלְטוֹן הַחָאמָא"ס לֹא הֵיטִיב, רַק רָמַס אֶת כְּבוֹדָם שֶל אַחֶיךָ, לֹא קֹמֶץ

אֶלָּא שְלַל אֻמְלָלִים הָרוֹאִים וְכָלִים אֵיךְ שְלוֹמָם מִדַּרְדֵּר וְתָלוּי

בִּשְרִירוּת רוֹבֵיהֶם שֶל גְּדוֹלֵי אוֹיְבֵיהֶם הַמּוֹשְלִים בָּם בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַ

וְעִקְּשוּת הָאֱוִיל לְעוֹלָם לֹא תוֹבִיל לִרְוָחָה מִדַּלּוּת וּמִדְּחָק

מִי יִתֵּן וְיִרְבּוּ פְּקוּחֵי-עַיִן כְּמוֹתְךָ מוּל טֵרוֹר צְמָא-הַדָּם וְהָרֹעַ

וְרוֹפְאִים מִסּוּגְךָ יַעֲלוּ אֲרוּכָה לְפִצְעֵי יִשְמָעֵאל וְיִצְחָק.

(*) איבּן סינא (1037-980) ואיבּן רֻשְד (1198-1126) – שני פילוסופים מוּסלמיים דגוּלים. ספר-הרפוּאה של הראשון, "הקאנון", נלמד באוניברסיטות אירופּה בּימי הבּיניים ובתחילת העת החדשה. מבּין כּתביו של השני נתפּרסמוּ בּעיקר פּירוּשיו לַפילוסופיה האריסטוֹטֶלית, שמלוּמדי ימי-הבּיניים ראוּ בּהם אוּרים ותוּמים לרוּח יוון הקלאסית.

עבור בוגרי מלחמות לבנון השם סוג'וד נקשר לתקריות הרבות שהתרחשו שם עם אנשי אירגון חזבאללה. אך לפחות בקרב תושביה הוותיקים של צפת, לסוג'וד היתה משמעות נוספת ועל כך מעניין לספר בשורות הבאות.

המצ"ב מבוסס על סיפוריה של סבתי, סבתא פרחה, שנולדה בשנת 1868 ונפטרה בשנת 1942. סבתי עסקה בייצור גבינה צפתית ולצורך כך נסעה רבות בין הכפרים הערביים שבסביבות צפת וליקטה סיפורים שלאחר מכן העבירה לבני משפחתה בלילות הקרים של צפת.

סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, תחת שלטון העות'מנים והמנדט הבריטי, היתה תקופה בה סבלו תושביה של צפת ממגיפות, קשיי פרנסה ועוני. לא מפתיע איפוא כי אחת מדרכי ההתמודדות הפופולאריות בקירבם הייתה לעלות לקברי צדיקים – זיארה, בלשונם הערבית – ולבקש סיוע ומזור.

אחד הפופולאריים ביעדי עלייה לרגל זו היה הכפר סוג'וד שבדרום לבנון – כפר שיעי, ממנו תצפית מרשימה על עמק הליטאני ועל העמק העילי של הזהראני. בכפר מיבנה עם כיפה (המוכר גם לכל מי שהסתובב באזור גם בשנים האחרונות) המכונה נבי סוג'וד, שעפ"י המסורת הינו קברו של אהליאב בן אחיסמך, מבוני המשכן. (קצת תמוה מיקום קיברו של אחד מבוני המשכן בתקופת נדודי בני ישראל במידבר במיקום צפוני כמו לבנון אבל עם אמונות לא מתווכחים).

עדות מעניינת לאמונתם הרבה של יהודי צפת בסגולות המקום ניתן למצוא בשפתם, עת אחת השבועות החזקות והאמינות עבורם היתה השבועה "בחיאת סוג'וד" (בחיי סוג'וד). לתפילה במקום נקשרו לפיכך תקוות רבות ומגוונות, בכללן הבאת מזור לכל החוליים וחשיפת גניבות וגנבים.

בה בעת, זיארה לסוג'וד עבור יהודי צפת בתחילת המאה ה-20 לא היתה נסיעה פשוטה. על רקע התהפוכות הפוליטיות שחווה האיזור בתקופת מלחמת העולם הראשונה, משמעות נסיעה ללבנון היתה נסיעה לחו"ל. ראשית לכל לפיכך היה צורך בהוצאת דרכון משלטונות המנדט הבריטי, ולאור הסכנות שבדרך, העדפתם היתה נסיעה בקבוצות. ההגעה לסוגו'ד עצמה היתה כרוכה בהתקשרות לקבלני הנסיעות, החמרים, (קבלני חמורים שנקראו מקארייה), והכנת הצידה לדרך הארוכה.

סבתי, שהיתה כאמור המפרנסת של המשפחה, לא יכלה לעשות זיארה לסוג'וד אלא בשנת 1925. (ברשותי תעודת המסע שהונפקה לה ע"י רשויות המנדט לצורך כך). כל תושבי צפת הנשארים ליוו בקנאה את היוצאים למסע.

היום הראשון של הנסיעה הוקדש להגעה לתחנת הגבול, על יד מטולה. לאחר לינת הלילה במקום היו ממשיכים לדרכם לסוג'וד. דרך העלייה לסוג'וד היתה מאוד קשה, עם עליות תלולות בשביל-החמורים הצר, כשמתחת "התהום". תושבי סוג'וד, מוסלמים-שיעים באמונתם, קיבלו את העולים לרגל בשמחה ובכבוד ואף סייעו להם במקרה הצורך.

לרוב השהות בקבר נמשכה כשלושה ימים, במהלכם התפללו, אכלו, רקדו ובעיקר שטחו בקשותיהם ותחינותיהם בפני הקבר הקדוש. סיפורים רבים נפוצו סביב הניסים שקרו בזמן ולאחר השהות על יד הקבר. אחד מהם כפי שסיפרה סבתי, שחזתה בו במו עיניה, הוא על ילדה חולה שהובאה על ידי הוריה על מנת שתתברך ותבריא. על יד הקבר נמצא בור מים והילדה התרחקה מהוריה ונפלה לתוך בור המים. ההורים והמתפללים ההמומים בכו וזעקו על פי הבור והנה צפה הילדה ועלתה מהבור שלמה ובריאה. סיפור הנס סופר והועבר הלאה על ידי החוזרים מהזיארה, סיפור שרק הגביר את חשיבות נבי סוג'וד בעיני תושבי צפת לדורות רבים.

אנחנו תושבי גוש דן ותל אביב רבתי אוהבי השלום תובעים לסיים את שלטון הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ולתת לחמאס להשתלט עליה כדי שגם אנחנו נוכל לחיות ולסבול בצל הקסאמים והגראדים ואז תהיה לנו סיבה טובה מאוד לכבוש את הגדה מחדש ולכתוש אותה ולחרוש אותה ולרצוח בה נשים וילדים כאוות נפשנו ואנחנו גם לא ניטוש אותה כי צמאי דם אנחנו ואוהבי השלום ושינינו מחודדות והזין שלנו קשוח כמו מגדל האנטנות הסודי בקריה בתל אביב ואם היינו יכולים היינו תופסים את הגדה ומנקנקים אותה בכל המובנים!

לִמְרכֵּז פעילות סומליו"ן הסופר יליד טבריה

מאחלים לך באהבה חבריך הסופרות והסופרים לילדים ולנוער בסומליו"ן

אני חותם על כל מילה מדבריך על בוש ועל תקופת כהונתו. [גיליון 412].

לימים יבין העולם החופשי שאתה (ועוד כמה מפוכחים מעטים) צדקת. מה שמדהים זה שהיום, שיעור עצום (אולי רוב) האינטלקטואלים במערב לא מבינים את מה שאתה מבין. זו תופעה מרתקת מבחינה סוציולוגית, ויש לה בוודאי הסברים רבים. אחד מהם ניתן אולי לתימצות באוקסימורון "בורות האינטליגנציה". הבורות הזאת – המשועתקת בתקשורת ההמונים – היא בעיקרה בורות סוציולוגית, קרי: חוסר הבנה של הבדלים בין-תרבותיים ושל תהליכים היסטוריים.

קטעי "יומן צפייה" בתערוכה של אברהם סוסקין, שהתקיימה לפני זמן במוזיאון הצילום בגן התעשייה בתל חי:

העבר, יהיה אשר יהיה, מרבה להעסיק אותנו ואין טעם להכחיש זאת, אולי בעיקר משום שההווה לא משהו, בלשון המעטה.

התערוכה של אברהם סוסקין היא אחת מגלולות הנוסטלגיה המשובחות שהגיעו למקומותינו.

סוסקין, בתודעה התרבותית הישראלית קולקטיבית, נתפס כצלם המצלם את ארץ ישראל, כמו שנחום גוטמן אייר וצייר אותה, בעין רחימאית ואוהבת המתבוננת אל המציאות החולפת במבט שהוא, כבר, מלא געגועים אל מה שעדיין לא חלף.

נדמה לי שהיה זה העיתונאי והפובליציסט אורי קיסרי, שהיטיב מכולם לתאר את סוסקין האיש ויחסה של ההיסטוריה אליו. ברשימה שפרסם בעיתון מעריב בשנת 63,לאחר מותו של סוסקין, הוא כותב: "...כמובן, שאיש לא פסח גם על אותה מטבע עוברת לסוחר כל כך בימינו, מטבע 'ראשונים' מטבע של 'היו זמנים". מי כסוסקין ראוי היה לבוא בקהלם של ראשונים, כאנשים וכזמנים! הן הוא היה, בעצם, פועל ונפעל באקלים זה של היסטוריה, שהיא קרובה מדי כדי שיבחשו בה באובייקטיביות, ורחוקה מדי כדי שיעברו על פניה ללא נקיפת לב. הוא היה שייך לשני עברי המתרס ההיסטורי. הוא היה מן הראשונים, אמנם היה מן הצעירים שבהם, והוא היה גם מאלה שעליהם הוטל להכין עדות של זמנים ראשונים ואנשים ראשונים. אף על פי כן עשה זאת באותה עניוות רוח מיוחדת שסימלה אותו, בצניעות רבה, ואם כתב על פני זכוכית הנגטיב שלו ביוגרפיה של נופים ותאריכים, הנה לא ניסה מעולם לעשותה אוטוביוגרפיה."

קיסרי, שמכנה את סוסקין – "פוזיטיבי בין נגטיבים", נוגע כאן בעדינות אופיינית בנקודה הארכימדית של השקפת הדור של סוסקין על הוויית המציאות החדשה המתגבשת.

כנראה שכך נגזר, מטבע האדם או מצוק העיתים, שהראשונים יתבוננו תמיד אל המציאות בעין צנועה של ביוגרף מתעד, בעוד שאנו, הלכודים היום בהווה המעיק, המחניק וחסר המוצא, במעמקי ההפרטה החברתית שאליה אנו שוקעים לאט ועל בטוח, נתבונן אל המציאות בעין אוטוביוגרפית, כזו שמסמנת את העצמי ה"אנוכי", עין המבליטה את הצופה ומסמנת אותו כעילת העילות וכסיבת הסיבות לכל מה שמתקיים ומתרחש כאן.

מהדברים שכותב על סוסקין גיא רז ("תיאטרון סוסקין" – גיא רז), אוצר התערוכה המשותפת, או המפוצלת, בין מוזיאון תל אביב למוזיאון הצילום בגן התעשייה שבתל חי, עולה שסוסקין צילם מתוך מודעות, או לפחות מתוך "...מחשבה על הדורות הבאים, על זמנים שיבואו לעתיד לבוא." (מדברים שנשא סוסקין בפתיחת תערוכת צילומים שלו בבית העירייה הישן בשנת 61'). גיא רז מגדיר את סוסקין כצלם במאי, או כצלם בעל מודעות תיאטרלית: "...סוסקין, כפי שמרמזים דבריו אלה, היה בעל מודעות היסטורית ורבים מתצלומיו נעשו מתוך תחושה של שליחות היסטורית. סוסקין היה גם שחקן חובב בקבוצת התיאטרון 'חובבי הבמה העברית', ובתצלומיו – המבוימים ברובם – ניכרת מודעותו התיאטרלית כצלם. ההיקף הנרחב של תצלומי סוסקין ומגוון הנושאים שתיעד עושים אותו אפוא למעין במאי-על של ארץ ישראל, יישוביה ותושביה באותה תקופה. מנקודת מבט זו אפשר לראות בהיסטוריה המצולמת שהותיר אחריו סוסקין מעין הצגת תיאטרון גדולה, שבה נופיה של ארץ ישראל משמשים תפאורה מתחלפת ושחקניה הם תושבי הארץ בערים, בקבוצים ובכפרים."

ואכן התערוכה שבמוזיאון הצילום משובחת כמו יין ישן נושן, וההגדלות שעשה סאצ'י מן התשלילים המקוריים של סוסקין, הן יצירות אמנות בפני עצמן שעשויות לתפארת מדינת ישראל ממש.

חוויית הצפייה בתערוכה מענגת מאוד. ואין ספק שהדוגמאות הספורות והרטובות מהנאה, שאביא מ"יומן התערוכה" שכתבתי תוך כדי צפייה, תעדנה על הנאה זאת:

קבוצת ילדים בגורן. הכל כל כך "מייצג" עד שזה כואב בשיניים. רחוב ראשי במשמר הירדן, רחוב ראשי עאלק, פתוח לנוף גבעות חשופות, צחיחות. כמו עיירת מערבונים מכסיקנית. הכל מדוד, ספור, הילדים שבתצלום נראים כילדים היחידים בארץ, אולי אפילו בעולם...

אלכסנדר זייד, בריכת בוץ, וילדים מתפלשים במים – אלכסנדר זייד, הוא אתר בנוף הזיכרון כמו בריכת הבוץ, כמו הנוף בשחור לבן. הכל ניראה כל כך אנונימי כמו צילומים מארץ רחוקה ונידחת בירחון נשונל גיאוגרפיק, או כמו בתצלומים ישנים שנתגלו מכיבוש המערב הפרוע.

ודאי כך נראים אנשים הבאים אל המזרח הפרוע, אנשים משופמים המישירים מבט רציני ומלא מודעות לגודל השעה, לבלעדיות הראשונית שלהם – אל המצלמה של אדון סוסקין, שבא במיוחד מתל אביב כדי להכניס אותם להיסטוריה...

בתמונה אחרת, הנה אלתרמן ושלונסקי (המכונה גם לשונסקי). שניהם יושבים (כל אחד לחוד) מאחורי שולחן כבד בארשת מהורהרת, רואים עליהם שהם משוררים, ביד אחת סיגריה מעלת עשן, בידם השנייה כלי כתיבה. צעירים ויפים, בלתי מתכלים כביכול, רגע לפני שהזמן ינעץ בהם את שיניו והם יתבלו ויתכלו במאות לילות השתייה שעוד נכונים להם...

ההתבוננות אל הצילום של הצריף באום ג'וני, שצולם בשנת 1912, טומנת בחובה כאב מר מתוק המזומן למי שמתבונן במשהו שהוא כל כך שייך וכל כך מוכר, ובעת ובעונה אחת כל כך אבוד, סותר ורחוק. ממרחק המאה, האנשים האלה שבתמונה, ש"דופקים פוזה", ניצבים נינוחים וקפואים, כפי שהם נראים בפינות הנידחות שאליהן השליך אותן הזיכרון הציבורי, מלבד הפרש על הסוס שבמרכז התמונה, שסוסו זז לפתע פתאום בדיוק בשנייה בה לחץ אברהם סוסקין על הדק המצלמה, ושניהם, הסוס ורוכבו שטושטשו פתאום על רקע החדות הקפואה של שאר הדמויות, יוצרים איבחה של תנועה בלב היסטוריה שקפאה בעוצם התהוותה. התמונה ברובה מוארת, אך ישנן בה פינות אפלות, מסתירות שלדים לעתיד לבוא. בצריף שבקומה העליונה שני חלונות, אחד מוגף ואחד פתוח אל המרחב, אל העתיד, הכול חשוף ומצפה, הכול בראשיתי, לא נגוע, עדיין, ולא מקולקל.

עד כאן דברי היומן. (הלוואי שיכולתי לצרף לכם גם את הסאונד הישן והשרוט של יומני הרצליה). אבל נדמה לי שכבר תפסתם את הפרינציפ. הרי אין כמו איזה רטרוספקטיבה של עברנו הזוהר כדי להכניס מעט פרספקטיבה ומשב רוח של אוויר חמים ומשיב נפש אל חיינו המשתנים והולכים. בעיקר משום שחורף עכשיו וקר, ומשום שהתענגתי על התערוכה הזאת, באמת, ואני ממליץ לכם בכל לב ללכת ולהשיג באיזה שוק פשפשים נידח ספר צילומים מצהיב של סוסקין, לצלול אל בין דפיו ולנשום עמוק ולריאות את הצהוב הישן והטוב הזה. ועשו לי טובה, לכו לחפש לאט, העבר לא בורח לשום מקום, זה רק אנחנו שנסים ממנו כל הזמן.

מעורבותם של סופרים, משוררים ואנשי רוח בשיח הציבורי והפוליטי, חיובית וחשובה מאוד. תרומתם הרבה לשיח, היא יכולת הביטוי המעולה, היכולת לנסח היטב, בצורה מדוייקת, באופן מעורר השראה את העמדות השונות שבציבור. אין דין דיון ציבורי המנוהל בידי עילגי שפה, כבדי פה וכבדי לשון, כדין דיון ציבורי המנוהל בידי אמני הרטוריקה הכתובה והמדוברת.

אולם באשר לדעות עצמן – אין לסופרים ולאנשי רוח כל עדיפות על פני שרברבים, מהנדסים, מורים, טכנאי מחשב, מחלקי תה ומובטלים. עובדת היותם סופרים, אינה הופכת את עמדותיהם לצודקות יותר, לחכמות יותר, למוסריות יותר. דעותיהם צודקות, חכמות ומוסריות כמו דעותיהם של מטאטאי הרחובות ופקידי הבנק, הן רק מבוטאות בצורה ראויה יותר.

העובדה שהתפלגות הדעות בקרב הסופרים ואנשי הרוח שונה משל כלל הציבור, הומוגנית יותר, אינה עומדת לזכותם. להיפך, היא מעידה על תופעה של עדריות ברנז'אית. ולא אחת, העדר מתברבר ומגיע למחוזות שבראיה לאחור אין לו סיבה להתגאות עליהם.

בשנות החמישים של המאה שעברה, רבים מהסופרים ואנשי הרוח והאקדמיה במערב, ובכלל זה בישראל, סגדו לסטלין. בשם ה..."שלום", הם תמכו ברודן צמא דם, השני רק להיטלר ברצחנותו ובאכזריותו ובפשעיו נגד האנושות. לכן, כדאי שנהיה חשדניים כלפי אותם אנשי רוח, נקרא את דבריהם בעניין אך בביקורתיות, ולא נלך שבי אחריהם.

דוד גרוסמן הוא אחד הסופרים הטובים בישראל. הוא כתב כמה מן החשובים והטובים שבספרים שנכתבו בישראל (לטעמי, היפה והחשוב בספריו הוא "עיין ערך אהבה". לא קראתי הרבה ספרים ברמתו ובאיכותו).

ב-20.1 פינה עיתון "הארץ" את הכותרת הראשית למאמר פרי עטו, "הסיפור שאנו כלואים בו". במאמרו תקף גרוסמן את הסולידריות החברתית והלאומית ואת הפטריוטיות שגילו אזרחי ישראל בימי המערכה בדרום, או בלשונו: "גל ההתלהמות הלאומני ששוטף כעת את הארץ," וגינה את מלחמת המגן אליה יצאנו מחוסר ברירה "עוד תחנה אחת בדרך שכל כולה אש ואלימות ושנאה... המוליכה בסופו של דבר לאבדון." את התנהלותה של ישראל כאן באזור, מימים ימימה, הוא מכנה "דבר מה עמוק ובסיסי שגוי, לא מוסרי ולא חכם ובעיקר – הוא עצמו מלבה פעם אחר פעם את האש המאכלת אותנו." יש לציין, שבניגוד לכותבים אחרים ב"הארץ", כמו גדעון לוי ועמירה הס, גרוסמן אינו פוטר את הפלשתינאים מאחריות לשגיאות ולפשעים שלהם.

גרוסמן אינו מסתפק בהשמעת ביקורת, אלא גם בהצעת פיתרון. המעניין בפיתרון שהוא מציע, הוא המקוריות, היצירתיות והחדשנות שלו: "לדבר עם הפלשתינאים." – כל כך פשוט! איך לא חשבנו על זה קודם? "לדבר עם מי שאינם מכירים בזכותנו להתקיים כאן." אכן, זה בדיוק מה שעוד לא ניסינו. "ליזום דיבור, להתעקש על הדיבור, לדבר עם הראש בקיר לדבר גם אם הדיאלוג נראה מלכתחילה חסר סיכוי."

השנה היא 1992. ישראל שקועה כבר 5 שנים באינתיפאדה. דומה שהגענו למבוי סתום – אין מנוס מפריצת דרך, מניסיון לפתור את הבעייה. "אין לבעייה פתרון צבאי," אנו שומעים. "חייבים לדבר, כיוון שכאשר מדברים לא יורים," אומרים לנו. לדבר עם מי? "שלום עושים עם אויבים." ואין אויב יותר מובהק מאש"ף, מיאסר ערפאת.

זה נשמע כל כך הגיוני, כל כך צודק, כל כך נכון. ואכן, הדרך הזו התקבלה ונוסתה. ב-1992 החל מו"מ עם אש"ף. ב-1993 נחתם הסכם אוסלו. ב-1994 ערפאת ומפקדות אש"ף הוכנסו לשטחים, תחילה לעזה וליריחו ואח"כ לשאר הערים המרכזיות ביו"ש. ערפאת התחייב להפסיק את הטרור והמאבק המזויין, אבל הטרור גאה למימדים שלא ידענו כמותם בעבר. הביטוי החזק ביותר לירח הדבש שהוליד הדיבור, היה הסיורים המשותפים של חיילי צה"ל וחיילי המשטרה הפלשתינאית. והנה, בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכו, ב"מהומות מנהרת הכותל" ב-1996, הורה ערפאת לשוטריו לפתוח באש לעבר שותפיהם לסיור עד אמש.

לנוכח הכישלון החרוץ של אוסלו, ניסה אהוד ברק דרך אחרת, שגם היא בנויה על העיקרון של "לדבר עם הפלשתינאים". במקום רעיון הסדר הביניים עליו התבסס הסכם אוסלו, הוא פנה לדרך פתרון הקבע. אהוד ברק עקף משמאל את דוד גרוסמן וחבריו, והרחיק לכת אף מעבר למה שהם הציגו תמיד כפתרון שברגע שרק נציע אותו, יהיה שלום. והנה, לא זו בלבד שערפאת דחה את ההצעה, הוא פתח במתקפת טרור שלא היתה כדוגמתה – תחת קריאותיו המתלהמות על "מיליון שאהידים בדרך לירושלים," יצאו מידי יום מרצחים מתאבדים, חדורי אמונה ותקווה שמצאו את הדרך לנצח אותנו, יצאו לפיגועי התאבדות רצחניים וזרעו מוות המוני בערינו וברחובותינו. וגם תחת האש הזאת, כל הזמן המשכנו לדבר, ולהציע בטאבה הצעות עוד יותר מרחיקות לכת, ולהגיע לעוד ועוד הסכמים על הפסקת אש שהופרו תוך כדי החתימה עליהם.

אז על מה גרוסמן מדבר? איפה הוא היה בעשור וחצי האחרון? האם טחו עיניו מלראות את המציאות? איני אומר שצריך להפסיק לדבר עם הפלשתינאים, איני חושב שצריך להפסיק לנסות להגיע איתם להסדר, אבל ככה להתעלם מן המציאות? לכתוב היום, ב-2009, את אותן סיסמאות שהן כל כך 1992, כאילו לא קרה דבר מאז?

את ספרו הנפלא של גרוסמן "עיין ערך אהבה" קראתי בתוככי העיר עזה, בעת שירות מילואים בשנת 88'. היה זה בימים הקשים של האינתיפאדה הראשונה. באחד מימי המילואים, עליתי עם כמה מחבריי לתפוס עמדה מעל גג בניין גבוה ברחוב הראשי של עזה. בעלייתי, נתקלתי בשתי ילדות קטנות עומדות בפתח ביתן. כשהן ראו את חבריי ואותי עולים במדרגות, הן רצו מבוהלות להוריהן בקריאות פחד "אל יאהוד, אל יאהוד." לא ידעתי את נפשי מרוב כאב ורחמים על הילדות הללו, ומתוך תחושת מיאוס על כך שנגזר עליי למלא תפקיד נורא כזה, שילדות נבהלות מפניי, מפחדות ממני. היה לי ברור שאסור לנו להמשיך לשלוט בעזה. לא רציתי שעוד דור של ילדות פלשתינאיות תפחדנה פחד משתק מחיילים ישראליים.

ואכן, כעבור שנים אחדות, אחרי הסכם אוסלו, ישראל יצאה מעזה ומן הערים הפלשתינאיות והרשות הפלשתינאית קיבלה את השלטון. כמי ששירת בחטיבה דרומית, המשכתי לבלות כמעט מידי שנה בתעסוקה מבצעית ברצועת עזה, אך כבר לא בתוך הערים. אולם תחת לבנות את עזה, העדיפו הפלשתינאים להפוך אותה לבסיס טרור. בסופו של דבר, בהתנתקות, יצאנו מכל רצועת עזה ואף עקרנו את כל היישובים. אחרי שכל הדיבורים נכשלו וכל ההסכמים הופרו, ואחרי שנואשנו מהיכולת להגיע להסכם, החלטנו על נסיגה חד צדדית מכל השטח. לשיטתם של מי שמאמינים שמה שהפלשתינאים רוצים הוא רק לסיים את הכיבוש, מילאנו את מבוקשם במלואו. אנו יודעים לאן זה הוביל. שירות המילואים האחרון שלי, היה אף הוא ברצועת עזה, בתוחמת הצפונית של הרצועה, זמן קצר לפני ההתנתקות. והנה, במבצע "עופרת יצוקה" חבריי ליחידה נאלצו לשוב לעזה.

אז אחרי כל זה, גרוסמן עדיין ממחזר את הסיסמאות של 1992? בספרו "הזמן הצהוב" השתמש גרוסמן לראשונה בביטוי "מכבסת מילים", לתיאור השפה הנקייה שבה, לטענתו, ישראל מייפה את מציאות הכיבוש. נדמה לי שעוד לא המציאו מכבסה משוכללת מזו, שבה מכבס גרוסמן את ההיסטוריה של 15 השנים האחרונות.

בספרו "דבש אריות" (לא מהעמוקים והמשובחים בספריו) מטפל גרוסמן בסיפור שמשון והפלישתים. בין השאר הוא עסק בהרחבה בפרשת 300 השועלים הבוערים. לדימוי זה הוא חזר במאמרו ב"הארץ": "כמו צמדי השועלים בסיפור התנ"כי של שמשון, הקשורים זה לזה בזנבם ובתווך לפיד בוער, כך אנו והפלשתינאים גוררים איתנו זה את זה – על אף פערי הכוחות וגם כשאנו מתאמצים מאוד להינתק זה מזה – ותוך כדי כך אנחנו מבעירים את האחר העקוד אלינו, את כפילנו, את אסוננו, ואותנו עצמנו."

גרוסמן אינו הראשון המשתמש בסיפורי שמשון והפלישתים לתיאור מצב המלחמה בינינו לבין הפלשתינאים בעזה. הקדים אותו ב-53 שנים הרמטכ"ל משה דיין, בהספד על קברו של רועי רוטברג, חבר נחל עוז שנרצח בידי מסתננים מעזה. ברמזו לשמשון שנשא את שערי עזה על כתפיו, דיבר דיין על "קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, ונושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים שמעבר להם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים."

בניגוד לגרוסמן, דיין הביט על המציאות בעיניים פקוחות, או אם לדייק יותר – בעין פקוחה, ואמר את האמת שלא כהתה כהוא זה עד עצם היום הזה. למעשה, בנאומו משנת 1956 השיב דיין המפוכח למאמרו של גרוסמן המוכה בסנוורים משנת 2009: "איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול, גואה ים של שנאה ומאווי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו... האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב."

נעים יותר לרחף בין אדי האשליות של גרוסמן, אך עלינו להביט נכוחה למציאות, כפי שעשה משה דיין. זאת גזירת דורנו.

אהוד: אתה לא מספיק מדגיש שגרוסמן הוא סופר חשוב, כמעט נביא, אולי משיח וגם מנהיג פוליטי, ושהוא בשום פנים ואופן לא סתם אידיוט מוסרי מהשורה הראשונה (והמתוגמלת היטב) של סופרים, אנשי רוח ונביאי שקר שלנו – ושעל כן אסור לערער על מה שהוא אומר.

רוח הפטריוטיות, הסולידריות החברתית והחוסן הלאומי שאיפיינה את החברה הישראלית במהלך מבצע "עופרת יצוקה" והמוטיבציה הגבוהה של חיילי צה"ל בסדיר ובמילואים, לא היו שונות מאלו שהתגלו בשלביה הראשונים של מלחמת הלבנון השניה. ההבדל המכריע בין שתי המלחמות היה בתפקוד ההנהגה. במלחמת הלבנון השנייה ההנהגה המדינית, הצבאית, המוניציפלית, הכלכלית והתקשורתית כשלה והובילה לתוצאות העגומות. במבצע "עופרת יצוקה", תפקודה של ההנהגה הזאת היה טוב לאין ערוך, ולכן גם התוצאות היו הרבה יותר טובות.

ביומה האחרון של מלחמת הלבנון השנייה כתבתי מאמר, בו קראתי לאולמרט להתפטר. במאמר זה טענתי שהנושא באחריות לכישלון, הוא מי שהיה מקבל את התהילה בניצחון. על פי אותה אמת מידה, לפיה העומד בראש המערכת נושא באחריות לכישלון, כך ראוי אולמרט להערכה על הצלחת המבצע. כל השותפים, בדרג הצבאי והמדיני, אחראים להצלחה, אך עיקר הקרדיט מגיע לעומד בראש המערכת.

עם זאת, אין לשכוח את הכלל החשוב, שהמנצח הגדול ביותר במלחמה הוא זה שהצליח למנוע אותה. המציאות שאילצה אותנו לצאת למלחמת אין ברירה, היא תוצאה של מדיניות שראשי השלטון הנוכחי היו שותפים להובלתה. הם אינם מכים על חטא, אלא ממשיכים לדבוק בדרך שכשלה.

ברמה הצבאית, הלקח המרכזי שהופק ממלחמת הלבנון השנייה, היה שינוי הקונספציה של אש מנגד. מלחמת לבנון השנייה הוכיחה שאין די באש מן האוויר ובאש ארטילריה מן היבשה והים, תהיה עוצמתה אשר תהיה, כדי להביס את האויב, אלא יש צורך במערכה יבשתית ובהשתלטות על השטח. הטעות הגדולה של מלחמת הלבנון, היתה הדבקות בקונספציה הקודמת לאורך חודש וחצי, אף שכבר בשבוע הראשון ניתן היה להבין את מופרכותה. הטענה שבעידן המלחמה הפוסט מודרנית, הבליסטית, אין משמעות לשטח היא שטות מוחלטת.

איני שותף לביקורת על ההחלטה להפסיק את האש. נכון שניתן היה להשיג יותר, אך תמיד ניתן להשיג יותר ובאיזשהו שלב יש לעצור. הימים האחרונים של המבצע כבר התאפיינו בתמורה שולית פוחתת – התועלת שהופקה מכל יום נוסף של לחימה הלכה ופחתה והרצון לסיים את המבצע טרם כניסתו של אובמה לתפקידו בארה"ב היה שיקול מדיני נכון, ולכן היה צורך בהפסקת האש, ובהתבססות על ההרתעה שנוצרה.

אם ניתן היה להשיג יותר, לא היה זה בהארכת המלחמה, אלא בניהולה בדרך אחרת דווקא בשלביה הראשונים. אילו המתקפה היבשתית נפתחה מיד לאחר מתקפת האוויר הראשונה, כאשר האויב היה המום לחלוטין, ושלב ג' היה מתבצע כעבור שבוע, ניתן היה להכריע את האויב באופן מוחץ הרבה יותר, בזמן קצר יותר. מכאן, ניתן להסיק שהפקת הלקח הנכון ממלחמת הלבנון השניה היתה חלקית בלבד.

גם התנהלות הדרג המדיני לקתה בחסר. המחדל החמור ביותר היה הדלפת הוויכוח הפנימי אודות הפסקת האש. כאשר אנו מאיימים על האוייב בהרחבת המבצע וחטיבות מילואים דרוכות ומחכות לפקודה, אסור שוויכוחים כאלה ידלפו. הדלפת התנגדותו של שר הביטחון להרחבת המבצע ותמיכתו בהפסקת אש, עמעמה את תוקף האיום ואיפשרה לאוייב להחזיק מעמד ולא להישבר.

ערב המבצע איימו עלינו במאות הרוגים אם צה"ל יכנס לעזה – כל עזה ממולכדת, לוחמים עזי נפש המכירים טוב מאיתנו את שטחם יהרגו בנו ועוד איומים מבהילים. כך בדיוק היה גם ערב מבצע "חומת מגן". אז ועתה הוכח שאלה איומי סרק, ואני מתאמץ לתת אשראי למאיימים, שלא היה זה איום פוליטי שקרי במכוון. במבצע "חומת מגן" בוטל החלק העזתי מחשש למספר הנפגעים. אלמלא הפחד המשתק אז, שמנע את הפעולה, יתכן שהיו נחסכים מתושבי הדרום אלפי רקטות. יתכן שהיו נחסכים גם מהפלשתינאים מאות אזרחים הרוגים.

עשרה חיילי צה"ל נהרגו במבצע. כל חייל הרוג הוא עולם ומלואו, והכאב עליו אינו רק אישי ומשפחתי אלא לאומי. אך אומה הנלחמת על קיומה חייבת להיות נכונה לשלם את מחיר החירות והעצמאות. הפעם המחיר היה נמוך. חשוב מאוד שהמחיר הזה לא יטעה אותנו. אם חלילה תהיה פעם נסיגה מהגולן, מחיר שיחרורו מחדש לא יהיה עשרה הרוגים, לא מאה וגם לא אלף. כדאי לזכור זאת.

המבצע הצבאי היה מוצלח מאוד. המכה שחטף חמאס – קשה ומוחצת. האם הושגה ההרתעה שתעניק לנו שקט ארוך טווח? הניתוח הצליח – האם החולה החלים? מבחן התוצאה הוא ההרתעה.

הפסקת האש החד צדדית העבירה את הכדור לידי חמאס. אין זה מן הנמנע, שקרוב היום בו יחזור וינסה אותנו בשחיקת הפסקת האש. אז יהיה המבחן האמיתי שלנו. אם נגיב בעוצמה רבה גם על פצמ"ר בודד שיפול בשטח פתוח ולא יגרום לנפגעים בנפש ולנזק לרכוש, נשיג את ההרתעה האמיתית.

נ.ב. אובמה לא נאם בעל פה, אלא באמצעות שני מסכי טלפרומפטר. אבל אין ספק שהוא נואם גאוני. אוּרי

רק מי שלא מבין לעומקם את תולדות הסכסוך והמלחמות בין יהודים למוסלמים במזרח התיכון במאה ושלושים השנים האחרונות, מראשית דרכה של ההתיישבות העברית החיבת-ציון והציונית בארץ-ישראל – יכול לומר, בצד דברי הרגעה ותמיכה בישראל, גם דברים מופרכים כאלה שפירושם – החלשת ישראל! – וזאת כי אין ולא יהיה שלום בעתיד הנראה לעין בין העולם הערבי-המוסלמי-הפלסטיני לבין ישראל – כי העולם המוסלמי טרם איבד את תקוותו תלולת המסלול להתיש אותנו עד למחיקתנו מן המפה של המזרח התיכון.

כל מה שאפשר לעשות מצידנו ומצד האמריקאים הוא לנהל בתבונה ובזהירות את הסכסוך – עם עליות ומורדות, ועם מכות כואבות ומונעות, דוגמת מלחמת לבנון השנייה, דוגמת "עופרת יצוקה", דוגמת חשיפת משחקה הדו-פרצופי של מצרים בציר פילדלפי שההברחות בו מתקיימות מהשטח הריבוני שלה, ודוגמת הצורך להשמיד את הפוטנציאל הגרעיני של איראן –

ומה שעוד אפשר לעשות הוא לבקש ממישל, שאולי לא כל כך אוהבת את ישראל, שתקרא לברק חוסיין כל ערב את הערכות המצב והניתוחים של ד"ר גיא בכור. אולי זה ירגיע אותו מן העיסוק המוגזם באזורנו, ויוכל להשקיע את מיטב כוחו וזמנו בהתמודדות עם הבעיות החשובות של ארצו ושל העולם.

סיפרו לי שאובמה השתמש בנאום הכתרתו בטלפרומטר, ממש כקרייני החדשות בטלוויזיה! – איזו אכזבה! גם לא כתב את הנאום. גם לא אמר אותו בעל-פה מתוך שיכנוע עצמי עמוק. אז מה כן יש לקוות מברק חוסיין אובמה, המשחק באנגלית מצויינת את תפקיד נשיא ארצות הברית והעולם החופשי!

וגם הרביעייה המוסיקלית עם יצחק פרלמן ויו יו מה לא נתנה הופעה חיה אלא מוקלטת! – ואף שנאמר לכל העולם שג'ון ויליאמס כתב את היצירה במיוחד להכתרה, לי היא נשמעה כקטעים מתוך "אל סלון מקסיקו" של אהרון קופלנד.

מצד שני, אומרים יודעי אנגלית – למילה אגרסיביות שבפי אובמה אין באנגלית אותה משמעות קשה ומאיימת כפי שהיא נשמעת בתעתיק העברי, אלא הכוונה היא לנחישות ולנחרצות, ולכן היא מאוזנת ומתאימה לשאר דבריו שבהקשר המזרח-תיכוני.

הסיפור שסיפר לנו יוסי גמזו (גיליון 412) על התיקון למשפט אחד בכתב היד של "אנה קרנינה" ששלח טולסטוי ביד שליח רכוב על סוס אחרי הרכבת המובילה את כתב היד, הזכיר לי מעשה שהיה ביוסי גמזו ובי. פעם אחת נכשלתי בהבנה של משהו בדבר ששלח לי יוסי, ומאחר שיוסי הוא מיחידי הסגולה שאינו מתכתב בדוא"לים אלא במכתבים בלבד, כמנהג הימים הטובים ההם (מה שקרוי היום באנגלית "דואר שַבּלוּל"), מיהרתי לשלוח לו (ביום 24.8.06) מכתב הצטדקות על שלא היטבתי לקרוא, ובין שאר דברים אמרתי לו בזה הלשון:

"על כל פנים שמחתי שאיננו חיים בימיו של קולומבוס – תתאר לך, להמתין אולי שנה תמימה ויותר ליציאתה של אונייה לדרך, ועוד חודשים של מסע בים, עד שהיה מגיע אליך מכתב ההתנצלות והתיקון, ולחשוב שכל אותו הזמן אתה סבור שאני תמוה, ושמא אף משובש..."

איזה מזל היה לו לטולסטוי שהוא חי בעידן הסוסים והרכבות...

את עלייתנו לישראל אירגנה תנועת הנוער "גורדוניה מכבי הצעיר" שמרכזה, באותה תקופה, היה בברטיסלבה. חלוקתם של בני הנוער לקבוצות נעשתה על פי גילם. אחותי הצעירה כרמלה צורפה לקבוצה של ילדים, שיועדה לקיבוץ כפר המכבי ואילו אני הצטרפתי לקבוצה שכבר היתה בקיבוץ גניגר.

משנת 1949, ומיספר שנים לאחר מכן, הגיעו לארץ מאות אלפי עולים. על אף שלא ניתן היה לספק להם את צרכיהם הבסיסיים, כגון אוכל ומגורים, במידה ראויה ומספקת, הרי שעדיין החיים בקיבוץ היו קלים יחסית מן החיים שבחוץ.

בדרך לארץ מוניתי כאחראית על קבוצת חניכים שעלו לבדם, משום שהיו יתומים, מהורה אחד או משניהם, או משום שהוריהם התכוונו להצטרף אליהם מאוחר יותר. הרכבת נסעה דרך וינה, שם נפגשנו עם הדוד לוץ. לוץ שרד את השואה במקומות שונים והספיק כבר לחזור לעיר הולדתו וינה. מווינה המשכנו לאיטליה, שם עלינו על אונייה ובשבת, כשהיא עגנה, הצלחנו לצפות אל ונציה. כל-כך רציתי לעזוב את האונייה ולבקר בוונציה, אך זה היה כמובן בלתי אפשרי. שם האוניה היה "קמפידוגליו". אוניה ישנה, הצפיפות בה היתה גדולה, היו בה מיטות בנות ארבע קומות, לידינו משלוח של בצל שכבר החל להרקיב (הריח!!) וארגזים מלאים בתפוחי עץ. כשהגענו לחיפה ריחם פועל נמל אחד על הילדים – ונתן לכל ילד תפוח מארגז אחד שהתרסק. יש לציין כי "התפריט" באונייה לא כלל פירות כלל. הים היה מאוד סוער, אפור וחום – צבע תכלת כלל לא נראה. כשהגענו לקפריסין – החלפנו עם הדייגים היווניים את קופסאות הסרדינים שהבאנו איתנו, תמורת תפוזים. איזה תענוג!

שוב הגיעה השבת. האונייה עוגנת כמה מאות מטרים מתל אביב, מחכים שהשבת תצא ונוכל לרדת מהסיפון. ביום ראשון בבוקר הים היה עדיין סוער. נמל תל אביב כה רדוד, שאונייה גדולה אינה יכולה להיכנס אליו ולכן נאלצנו, גברים, נשים, זקנים וילדים, לרדת, בסולמות חבלים רעועים, לספינות דייגים, וכל זאת בזמן סערה קשה.

כאשר הגענו ארצה בחודש מרץ 1949, היו לנו פה הרבה קרובי משפחה. את המבוגרים שביניהם הכרנו באירופה; והיו הרבה צברים, ילידי הארץ.

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול." [נדפס על העטיפה האחורית].

מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

זו לא היתה מרפסת, רק דלת במקום החלון, שנפתחה פה בקומה השלישית ישר החוצה, אל חלל האוויר. היא היתה פתוחה עכשיו, בערב האביבי. סטודנט התהלך בחדר הנה והנה ולמד, בכל פעם שהיה מגיע אל החלון-הדלת, היה מעביר את סוליית נעלו מבחוץ על המפתן, כמו שמלקקים חיש מהר בלשון משהו מתוק שהונח בצד לאחר כך. (פרנץ קפקא, היונה שעל הגג)

כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב עָלֶיךָ אֲנִי חוֹשֵׁב עַל עַצְמִי

סוֹבֵב וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁאֲנִי פּוֹגֵשׁ אוֹתִי

בַּפִנּוֹת הָאֲפֵלוֹת שֶׁל הַכָּרַתְךָ לְפֶתַע

נִפְעָם מֵהַתְּנוּעָה בָּהּ מָסַרְתָּ נַפְשְׁךָ

פִּתְאֹם אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁכָּאן אֶצְלֵנוּ הַיֹּפִי

מַה בְּעֶצֶם מָנַע מִמְךָ לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי

כְּמוֹ שֶׁרָאָה אוֹתוֹ רוּבֶּנְס מַחֲרוֹזוֹת

שֶׁל נָשִׁים לְבָנוֹת וְעָבוֹת בָּשָׂר מְפַרְפְּרוֹת

עַל גַּבֵּי סוּסִים פְלֶמִיִים שְׁמֵנִים וּשְׁרִירִיִּים

יֹפִי שָׁלֵו וּבוֹטֵחַ כִּמְעַט מְשַעֲמֵם הָיִיתִי אוֹמֵר.

בְּאֵיזֶה שָׁלָב שֶׁל גּוּפְךָ הַמִּתְנַוֵּן מִכַּדּוּרִים

אָסַפְתָּ אֵלֶיךָ אֶת שִׂנְאַתְךָ וְעֶרְגַּתְךָ לָאָדָם

כְּצַלְבָּן הַחוֹגֵר שִׁרְיוֹן וְחֶרֶב וְהָפַכְתָּ אוֹתָם

לְכֹחוֹת הֶרֶס צִבְעוֹנִיִּים שֶׁנָּשְׂאוּ

אוֹתְךָ מִתְעַוֵּת לְשָׂדֶה שֶׁל וַן-גּוֹךְ.

לִחְיוֹת מִתּוֹךְ יִסּוּרִים לִהְיוֹת דָּן עַצְמְךָ

לְזַכֵּךְ אֶת הַטִּינוֹת הַקְּטַנּוֹת וְאֶת

לְשׁוֹן הַשְּׁמוּעוֹת הַנּוטְפוֹת אֶרֶס עָדִין

לַחֲלָפִים מֻשְׁחָזִים הֵיטֵב לַחֲתֹּך בַּבָּשָׂר הַמַּמְתִּין

הַמְיַחֵל לַיּוֹם בּוֹ יִתְאַחֵד עִם הַיֹּפִי הַכּוֹאֵב

בְּבָרָק עָצוּם שֶׁל אוֹר וּמִתּוֹךְ בְּשָׂרִי הַמִּתְקַלֵּף

יַעֲלֶה אָז נוֹרָא רֵיחָם שֶׁל רַחֲמִים עַצְמִיִּים

וְאַתָּה תִּכְאַב וּתְנַצְנֵץ בַּאֲוִיר כְּדֵי לְהַזְכִּיר

לִי אֶת הָעֶרְגָּה וְהַכִּסּוּפִים לַמָּוֶת.

נשלחים פעמיים בשבוע ליותר מ-2,000 נמענים שמבקשים לקבלו,

כלומר, יותר מ-4,000 עותקי גיליונות נשלחים כל שבוע,

או כשישה מיליון עותקי גיליונות וירטואליים בשנה!

והכול כמעט באפס מחיר, באמצעות מנוי רגיל על השרת נטוויז'ן

כאשר כל עבודת המכתב העיתי, הכתיבה בו וגם הנמענות – חינם!

ולעורך זה ריפוי בעיסוק מנקז תסכולים חוסך טיפול נפשי

וגם מונע את שיגעון הרדיפה האופייני לסופרים

עם פרוץ הפסקת האש ולקראת הבחירות הקרבות, ברצוני להציע סיסמאות קצרות וחסכוניות למפלגות, שימנעו בזבוז כספים רבים למודעות-ענק וליחצני"ם.

ואחרון חביב, ראש הממשלה היוצא אהוד אולמרט: "תיקנתי לכם!"

בתגובה על התבטאותו האנטי-ישראלית של ראש-ממשלת תורכיה והתפרצותו של הקהל התורכי במגרש הספורט, הוצע להפסיק את הנסיעות של תיירים ישראלים לתורכיה כדי לפגוע בכיסם של התורכים.

לפגוע בכיסם של התורכים יותר חזק בכך שדווקא נגביר את קצב הנסיעות של תיירים ישראלים לתורכיה, ואז ניקח לתורכים את כל המגבות.

הרשימה הזאת [גיליון 412] כתובה ברוח ה"בון טון" המקובל במקומותינו והיא נשמעת אמיתית. חוששני שדרושה מידה מסוימת של תחכום כדי להבין את הסרקזם הגלום בה.

הקוראים עלולים לקחת אותך ברצינות ולסבור שלדעתך חיילי צה"ל רוצחים וכו'. זהירות.

אהוד: הרשימה הסרקסטית הזו היא מבחן לאינטליגנציה של קורא המכתב העיתי. מי שמקבל אותה כפשוטה – גם סבור מן הסתם כי השמש סובבת את כדור הארץ, והא ראייה שהיא שוקעת מצד מערב בערב וזורחת שוב בבוקר מצד מזרח.

עכשיו, שכולם מתו, אני מתחילה להיזכר בפרטים, אבל אפשר שאני בודה את הזיכרון. וכי מי יוכל לסתור את הדברים? כל הדמויות ששימשו בסיפור הלכו לעולמם ורק הֵדַם אצור בליבי. אחי, שהיה תלמיד מבריק ומצטיין, וכבר למד בעצמו לטינית בחופש הגדול כדי לתרגם את אובידיוס, ידע את הפרטים, אבל גם הוא כבר איננו.

מערָפֶל העבר עולה בי אותו יום שֶבּו התקיימה בחינה בבית הספר ואימא ציוותה עלי לצאת ברגל ימין וציידה אותי במטבעות שהיה עליי לחלקן לעניים בדרך הארוכה כדי לפייס את המזל במעשה צדקה.

העניים נהגו לפשוט את ידם במרכז העיר, במקומות שעוברים בהם בעלי פרוטה, אבל דרכי לבית הספר התפתלה בשדות נרחבים ושוממים וגם האביונים אינם אוהבים לבטל את זמן בַּטָלָתם לריק. העננים כבדים ודולפים, הדרך לבית הספר ארוכה, הילקוט רצוע לגב מתחת לשכמיה, ובטריינינג של אז לא היה כיס לשים בו דבר מה, כך שהמטבעות נשארו לפותות ביד הקמוצה. היד חפצה לנער את אצבעותיה ולהרים אבן מיוחדת או שבלול ריק מחילזון כדי לצרף לאוצרות שבמגרה, אבל שום קבצן לא הזדמן בדרך עד שער בית הספר ולא היתה דרך לפרוק את המטען. אילו היה פנאי להקיף את בית הספר אל צידו שנשען אל רחוב ראשי אולי היה מבוקשי נמצא לי אבל כבר נשמע קול הפעמון הכבד בידו של הַשַּמָּש מצלצל לתחילת הלימודים.

קצרת נשימה נכנסתי לבניין ותליתי את השכמייה ונחלצתי מהילקוט ופערתי מתוכו את הקלמר בידי הפנוייה ושמתי בו את המטבעות. עימלתי בחופזה את האצבעות שקפאו סביבן בדרך כדי שיוכלו לאחוז בעיפרון ולנווט אותו על פני דף המיבחן.

הניירות חולקו והשאלות נכתבו על הלוח, אבל בי חילחלה חרדה מפני דְמי הצדקה שלא נמסרו ליעדם ולא יכולתי להתרכז. השאלות לא היו קשות וידעתי שהתכוננתי לחלקן, אבל במקום תשובות עלו לעיני רוחי דיוקנאות של עניים שנֶעֶשקו מתרומתי כפי שזכרתים מאותו יום שנסענו העירה לפני החגים לקנות נעליים. הם נמנמו באכסדרת בניין העמודים עטופי סחבות, מהם שפשטו רגליהם קדימה אל העוברים ושבים ומהם שכינסו אותן תחתם, ואחד היה בכלל קיטע רגלו האחת, והשנייה היתה מכוסה בעיתונים.

היה עליי להיפטר מהדמויות המציקות ובמקום לענות על השאלות ציירתי אותם בשולי הדף של הבחינה. מאחר שזכרתי את נמנומם, לא היה עלי לצייר להם עיניים, פרט שהתקשיתי מאוד בעיצובו. גם לא הייתי צריכה לצייר לקיטֵע אלא רגל אחת. אבל המלבושים העסיקו הרבה את עפרוני. קשה היה לדעת אם היו בהם שמלות או שַרְווַאלים, גלימות או מכנסיים או סמרטוטים שניצלו מהאשפה. ניסיתי לתאר את קווי הגוף של האביונים מתחת לאריגים כדי לחסוך מהם עליבות ולהלביש אותם בבגדים ראויים יותר, אבל לא יכולתי לנחש איפה יש להם מותניים בתוך הערימה ואיך מתחברת לכתפם יד מחורצת קמטים שכַּפָּהּ מציצה מן היריעות ליד קופסה ריקה של פח.

קל היה לצייר את סלילי אניצי השיער שהשתרבבו לצידי הפנים, לעומת זאת טרדה אותי שאלת כיסויי הראש. היו שעטפו את עצמם בצעיף של צמר והיו שחבשו גם צעיף וגם מגבעת, והיו שכִּרְבְּלוּ את ראשם בכַאפִיות, אבל לא נראה הגיון בצורת העיטוף והקשירה ולא נראו הקצוות, וקשה היה מאוד לצייר את זה. אשר על כן ניסיתי להציע לאחדות מהדמויות כובעים אחרים, כאלה של אדונים, ליצנים או מכשפות. ועוד ניסיתי לצייר כובע טמבל באחת הפינות וראיתי שהוא אינו מתאים. על כן שרטטתי בראש הדף, מעבר להישג ידם של העלובים, מדף כובעים והינחתי עליו כובעים שאינם מתאימים, כמו כובעי קצינים, מַלָּחים ותיירים מחוצלארץ.

לא היה לי נוח להשאיר את קופסת הפח לצד ידו של קבצן בריקנותה והחלטתי לצייר בה מטבע. הוצאתי מהקלמר אחד ממטבעותיה של אמי והנחתי אותו מתחת לדף ושפשפתי מעליו בעפרון כדי שיעתיק את התבליט וההטְבָּעָה. המטבע היה גדול מן הקופסה המצויירת ושמחתי בשמחתו של הקבצן המצוייר שזכה בה.

נתתי בידו של הקיטֵע פרוסת לחם מצויירת וריחה משך לשם אחד מחתולי האשפתות, שהתקרב וריחרח בה. שאלתי את עצמי אם הקבצן יפקח את עיניו לראות את החתול, ומה יעשה: האם יקרא 'קישטה' וינפנף מעליו את החתול או שהוא ידבר אליו טובות ויחלוק איתו את הפת. בכל ליבי לא האמנתי שיכול אדם להתאַנֵף בחתול, שיודע לבטא נינוחוּת או כעס ללא מילים אלא בתנועות שפם וזנב בלבד. בשאלה זו התעסקתי בהרהוריי כאשר נשמע הצלצול ונצטווינו להניח את העפרונות.

המורה עבר בצעדים קצובים בין השולחנות ואסף את הדפים. היו ילדים בטוחים בעצמם שהושיטו לו את ניירותיהם בנפנוף מנצח והיו שהשפילו את פרצופם והניחו למורה לעשות את שלו. ליד שולחני נעצר המורה, העלה את משקפיו מאפו אל פדחתו והעביר מבט חוזר ושב מן הדף אל פניי כשאישוניו שטים בלובן עיניו. כבשתי את נשימתי והחזרתי רק הרף עין והרגשתי שהחיוָורון מַלְבִּין את פניי.

המורה לא אמר דבר והמשיך במסעו לאורך טורי הספסלים.

בשובי הביתה החזרתי לאמא את המָּעוֹת. היא שאלה איך היתה הבחינה ואני לא ידעתי לשקר. היא אמרה: "אין דבר. בפעם הבאה תצליחי יותר." הטלתי ספק גדול בדבריה וכבשתי את תשובתי.

ימי בית הספר נקפו לאיטם כמו טפטוף איטי של ברז שעדין אינו בבחינת מקולקל אבל כבר אינו אוטם למשעי. עבר שבוע ואותו מורה פתח יום לימודים חדש באומרו:

"אתמול היתה ישיבת מורים ואנחנו דַּנּוּ בכל אחד מכם. לרחל אין מזל, תמיד משווים אותה לאחיה. הוא תלמיד למופת, והיא – מה לעשות..."

לא הבנתי שעליי להיעלב כי שמחתי מאוד באחי המצטיין שזכיתי בו ואין לאחרים כמוהו. אבל סיפרתי את הדבר לאימא והיא רתחה. היא חתרה מול הרוח והגשם דרך השדות הארוכים, התייצבה בחדר המורים וארבה לצלצול ההפסקה.

אינני יודעת אם בדיתי את זיכרון הבחינה ההיא מליבי, או שאספתי אירועים שונים לאחד, או שהיה אמת שנצרבה. אך אני יודעת את המשכו בביטחון גמור מפני ששנים רבות אחרי כן שמעתי את הסיפור מזקני מוֹרֵי בית הספר, והכול חזרו על אותן המילים בדיוק.

"הרי אתה מורה לתנ"ך," אמרה אימי לאותו מורה בחרי אף כשאך נכנס לחדר, "ואתה יודע היטב את אבני החושן שבספר שְמוֹת, בינהן לֶשֶם, שְבוֹ וְאַחְלָמָה. גרסו חכמים: לֶשֶם שֶבּוֹ, וְאַח לָמָה? היא-היא והוא-הוא. שני הילדים הם אבנים טובות בחושֶן האִמָהוּת שלי ואין צורך לחַכַּך אותם זה בזו. וחוץ מזה, אדוני, לא הקפדן מלמד."

אם ענה ואם לאו אינני יודעת. בנעליה הדקות ובצעדה הנמרץ שבה וחצתה אימא את השדות המבוצבצים אל עמדתה שבמטבח. כשחזרתי מבית הספר כבר ההביל מרק של גריסים על הפתילייה ואני נצטוויתי לשפשף היטב את סוליותיי המרופשות בסמרטוט וליטול ידיים. אחרי שאכלתי, הניפה מול עיניי את דף הבחינה המצוייר.

"מה יהיה איתך? למה את לא מרוכזת? אני עובדת כל כך קשה כדי שאתם תוכלו ללמוד!"

גם הפעם חטאתי לאימא, אפילו ממקומי הרחק בַּכִּתָה, אבל החתול שרשמתי ליד פיתו של הקבצן הביט בי מן הנייר וידעתי שהוא לצידי, הוא הבין שלא התכוונתי.

אהוד: אני מחכה ליום שבו מו"ל אמיץ יגלה את הרומאן הגנוז שלך (שפרקים ממנו הבאנו אצלנו) ואת סיפורי ילדותך המקסימים מירושלים עירך.

קיבלתי בהפתעה בדואר את ספרך, ושקעתי מיד בקריאה.

אני חוזרת אל הקלישאה הישנה , המשומשת והחבוטה כל כך – ואין נכונה, אמיתית ותקפה ממנה, כאילו היתה יצוקה בעופרת בתוך הדי-אן-אי של עם ישראל. אני מתכוונת למשפט: כל ישראל ערבים זה לזה.

בדרך כלל, בימים רגילים ואפורים של שיגרה, היא שרירה וקיימת, לעיתים נראית ונקראת ולעיתים מצטנעת בצידי הדרכים של החיים ובשוליה הנחבאים של המציאות שלנו. תמיד יש רבים וטובים העוסקים בכך. אך בימים של מבחן לאומי והתמודדות קיומית היא סוחפת ומלכדת את האוכלוסייה כולה וזוהרת כאבן חן בימי העננות העוטפים אותנו וסוגרים עלינו.

ואני – מה לעשות – מתרגשת מגילוי תופעות כאלה.

לפני שנתיים, בקיץ2006, ראש פנה וצפון הארץ כולו היו נתון בדם ואש ותמרות עשן והרס והרג ובכי ואבל. אחרי ימים רבים כאלה, הוצאו וותיקי ראש פנה והגליל כולו, מחזורים- מחזורים, בסיוע הסוכנות והג'וינט, להתאווררות ולרגיעה במרכז ובדרום הארץ.

לפני שבועיים, בעיצומה של העופרת היצוקה, יזמו תושבים בראש פנה יחד עם המועצה המקומית שלנו הזמנת 30-40 משפחות, קרוב ל-100 איש, מעוטף-עזה לבוא להתאוורר ולהירגע בראש פנה. בעלי הצימרים פתחו ברצון את בתיהם, הוכנו חבילות שי, צעצועים, יינות, פירות ופרחים. האורחים הוזמנו להדלקת נרות שבת ולארוחת ערב שבת משותפת ב"בית היקב" – הוא המועדון המקומי – עם ברכות ותוכנית אמנותית. למחרת נערכו פעילויות לילדים, סדנאות למבוגרים, סיורים וטיולים, ושוב ארוחת שבת משותפת.

הרבה שותפים נתרמו לנושא: יקבי רמת הגולן, כפר השעשועים, קייטרינג מקומי, בית הקירור של פירות ראש פנה, המשתלה המקומית, ובעיקר התושבים והמועצה המקומית. היו הרבה התרגשות ותודה ותפילה ותקווה לימים טובים יותר.

אני בטוחה שמקומות רבים אחרים בארץ לקחו חלק ב"ערבות זה לזה" הנוכחי.

2. לקורות משפחת רֵבּ מאיר הולצברג, השוחט מראש פינה

יחד עם כל עם ישראל צפינו לפני כחודשיים, בטלוויזיה, בלבבות הולמים וכואבים בדרמה המזעזעת בבית חב"ד במומבאי ומחינו דמעות כשהתינוק מויש'לה קרא, בזרועות המטפלת שלו, לאימו, שלעולם כבר לא תענה לו.

כשנראתה על המרקע תמונתם של הרב גבי הולצברג ואשתו רבקי, קרא בעלי, נכד למייסדי ראש פנה, בהתרגשות:

"הולצברג?! הולצברג, היה שם משפחתו של השויחט שלנו, רֶבּ מֵאייר שויחט, ואני נשבע לך שאני רואה את החיוך של רֶבּ מאייר בפנים של הרב גבי הזה! אני בטוח שיש קשר לרב שלנו, רֶבּ מאייר!"

האיש שלי חזר על הדברים פעמים אחדות ואני ביטלתי את דבריו במחי מספרי טלפון: "הולצברג, גולדברג, גרינברג! לך תראה כמה הולצברגים יש בדפי זהב! כל שם שיש לו קשר עם ראש פנה, אתה תיכף מוצא לו סימוכין. באמת! מכל ההולצברגים שבעולם דווקא הוא קשור לראש פנה!"

כעבור כשבועיים-שלושה צילצל הטלפון בביתנו, בעניין פרטי. הדובר, אדם דתי, מנתניה, שלא ידע בדיוק לאן הוא מדבר התרגש מאוד תוך כדי השיחה:

"מראש פנה? אתה מראש פנה? אתה יודע שהרב שלנו, ר' גבי הולצברג ז"ל, זה שנרצח במומבאי – היה במקור מראש פנה? הוא היה רב בקהילה שלנו בנתניה, לפני שנשלח בשליחות חב"ד למומבאי ואנחנו קראנו לו: 'דער ראש פינער'!"

הדובר בצידו השני של הקו היה נרגש ביותר ואני חטפתי באותו רגע מבט ברור של "אמרתי לך!"

"אביב, אתה יודע שר' גבי הולצברג, זה שנרצח במומבאי, היה ממשפחת רֶבּ מאייר שויחט?"

"בוודאי," ענה אביב, "וגם היינו ב'שבעה' אצל משפחת האישה רבקה ז"ל בעפולה."

"ראש המועצה, אני ושני רבני חב"ד, המקומיים והאזוריים.

"חבל," אמרתי," אם אבנר היה יודע היה מצטרף. וסיפרתי לאביב, בנקיפת מצפון, את הוויכוח בינינו.

אביב סיפר שבנו היחיד של רֶבּ מאייר, מוישה, זה שהתינוק קרוי על שמו, למד בישיבה בירושלים, כיהן בה כרב באחת השכונות וכינויו היה "דער ראש פינר". הוא נשלח לאנגליה בשליחות חב"ד. [לאחר] מות אביו, בנו היה בארץ לפני כמה שנים לחפש שורשים בראש פנה.

טפחתי לעצמי על המצח: "נכון, אביב, נזכרתי, גם אצלנו הוא היה ואפילו צילם מהמקור את תמונת החתונה של דרורה, אחותו של אבנר, שרואים בה בבירור את רב מאייר שהשיא אותם."

"כן," הוסיף אביב, "והנכד, גבי, נינו של רב מאייר, עלה לארץ, נשא לאישה את רבקה, נו, ואת הסוף אנחנו כבר יודעים. מוישלה התינוק, הוא שימשיך לשאת את השם הולצברג, כשם סבא רבא שלו מראש פנה," סיים אביב את דבריו.

הוא שאמרנו, מה שכבר אמרנו מזמן: הקשר היהודי העולמי.

"מה קרה לנו? מתי איך ולמה הפכנו לחסרי חמלה?"

זועקת כותרתו על פני כל העמוד הראשון של המקומון המיותר "העיר"

ובכן, כל זה קרה לנו, בין היתר – מאז שחלק ניכר מן התקשורת המשודרת והכתובה בישראל הפך, כמוכם, לצינור תעמולה ושטיפת-מוח פרו-פלסטיני המזדהה בצדקנות עם אויבינו ומטייח את שפיכת דמנו ואת הסכנות האורבות לפתחנו – במילים מזוהמות שאינן אלא זבל מוסרי!

המצב הכלכלי בבית היה דחוק ביותר כי אבי רוב הזמן היה מובטל ומחפש עבודה, כך שהיה עלי לחץ מצד בני המשפחה האחרים לנטוש את עבודת הנגרות עם השכר הזעום שלה לטובת עבודה בבניין, למשל, שהיתה הרבה יותר משתלמת מבחינה כספית. סוף שעשיתי זאת, אלא שאחר כך הצטערתי על צעדי זה הרבה מאוד פעמים, אפילו עד היום הזה.

כי למרות היותי מתלמד, הרי בסופו של דבר יכולתי לרכוש מקצוע שהיה מאפשר לי תמיד לעבוד בו ולהתקיים. לעומת העבודה בבניין שאמנם הכניסה יותר כסף, אך היתה קשה הרבה יותר מבחינה פיזית וחברתית, כי מי שעבד בבניין בימים ההם היו ברובם חלאת המין האנושי. העבודה היתה מלוכלכת ומלכלכת מאוד, שלא לדבר על הניצול הציני שהקבלן נהג ונוהג לנצל את עובדיו. וכמו כן לא היתה בה שום קביעות, היום יש ומחר ומחרתיים אין, ותדיר אחר כך מצאתי את עצמי מסתובב בטל ומחוסר עבודה הרבה ימים שבין לבין.

גם יותר מאוחר, כשהייתי חייל בחופשה או סטודנט נצרך ומחוסר עבודה, כל כך קינאתי באחרים שהיה להם מקצוע כלשהו ולא נזקקו לחזר על כל הפתחים ולהציע את עצמם לעבודות מזדמנות, ושחורות בדרך כלל.

שנים רבות אחר כך, באמצע שנות השמונים, ביקרתי אצל קרובַיי בלונג איילנד שבניו יורק, שגרו בסביבה מפוארת ויפה. מצאתי נגרים עובדים אצלם בבית להתקין כל מיני ספריות וארונות ועוד. הם היו עולים חדשים ממקסיקו שמקרוב באו לארצו של הדוד סאם. לא ידעו מילה אחת באנגלית. למחרת בואם הביאם קרובם, אף הוא היה נגר, לעבוד איתו. ותוך שבוע ימים היו להם הזמנות למספר חדשי עבודה, מהשכנים והחברים שראו את מעשי ידיהם והתפעלו. לא אסתיר שקינאתי בהם שלא הזדקקו לתעודות, מבחנים, ועדות, חידוש רישיונות ועוד.

אחיי הבוגרים עשו כל מאמץ לעזור להוריי ולהקל עליהם את הקליטה הקשה, בכל המובנים ובכל הדרכים האפשריות. וכן גם לי. בחיפוש עבודה, בהדרכה ובתמיכה חומרית ומוראלית.

יום אחד קרה לנו נס. בהיותי מובטל ודבק בעקרון שכלב מסתובב עדיף על אריה רובץ, עשיתי סיור חוקר סביב לאותו חדרון ששימש עתה ביתנו. זה היה כאמור שטח גדול מאוד של כמה דונמים, נטוש בוּר ולא מעובד שאיש לא התעניין בו. בחלקים ממנו היו פזורות גרוטאות שונות שהושלכו שם עוד בימי הבריטים. בעיקר ידיות חלודות של ג'ריקאנים שהיו עשויים אז מפח. מאלה היו ערימות גדולות שכוסו בינתיים על ידי עשבים שגדלו בסביבתן והסתירום מעין רואה. פתאום נפל מבטי על.. ברז שהיה קרוב לאדמה. פתחתיו והנה פרצו ממנו מים חיים ואמיתיים! בזינוק מטורף רצתי הביתה ובצעקות שמחה בישרתי על התגלית. "מצאתי מים, מצאתי מים"!! כבר לא היינו צריכים יותר ללכת למשתלה של הקרן הקיימת מרחק עשרות רבות של מטרים ולסחוב דליים במשורה.

תוך מיספר ימים רכשנו בדוחק צינורות בעזרתם משכנו את הנוזל המבורך ממש עד לבית, ומאותו רגע היו לנו מים זורמים בבית.

אימי עליה השלום היתה צריכה להיות אמנית ממש כדי לעשות משהו אכיל ממוצרי המזון המוזרים שניתנו לנו בקיצוב. כגון אבקת ביצים, מיונז או דגים מעושנים. קופסת שימורי בשר פעם בחודש, בלי ירקות או פירות. אפילו תפוחי אדמה לא היו בכמות מספקת. אך היא עשתה פלאים והוציאה מתחת ידיה הברוכות מאכלים טעימים וראויים לאכילה, וכל זה בעזרת פתיליית הנפט שהבאנו מבגדאד.

קרה שהרבה פעמים הלכה לצרכנייה בקרית חיים הסמוכה בתקווה לקנות משהו, וחזרה בידיים ריקות ובוכייה בגלל המחסור שלא ראתה כמותו בחייה.

פעם אחת חזרה כך מן הצרכנייה, סל ריק בידיה ודמעות על לחיה, פתאום היא רואה מחזה כאילו בתוך חלום. חולף לידה כלב בגודל בינוני רץ לדרכו ובפיו תרנגולת מפרפרת אותה חטף זה עתה מאחד הלולים במשק כלשהו בקרית חיים. היא התכופפה בתנועת איום וזרקה על הכלב איזו אבן קטנה. זה הספיק להפחידו ולשחרר את התרנגולת שנתפסה מיד על ידי אמא. היא מחתה את דמעתה וחזרה הביתה כולה צוהלת ושמחה. תרנגולת שלמה! כולנו היינו באופוריה ממשית בגלל המאורע, והבעייה שעמדה בפנינו היתה איך למצוא שוחט אמין אצלו נוכל לשחוט אותה בלי שאלות מיותרות. באותו סוף שבוע חגגנו כלנו באכילת חמין ריחני עם עוף אמיתי, מאורע נדיר בהחלט בימים ההם.

נאמר שעובד אדמתו ישבע לחם. בימים ההם של מחסור במזון ובכול, עודדה הממשלה את "המשק הזעיר" [משקי העזר]. עשו תעמולה רבה שכל מי שיכול יגדל לו מעט ירקות ליד ביתו. ואף חילקו זרעים ושתילים בחינם וגם ייעוץ למי שנזקק לו.

עתה, שהיתה אדמה זמינה וגם מים חופשיים, למה זה לא נתאמץ גם אנו בזה? קניתי כלי עבודה ובימים החופשיים הרבים שהיו לי התחלתי להכשיר את הקרקע שלידנו, לנכש את העשבים ובעיקר לסלק הרחק את הגרוטאות הרבות. אחרי פינויו של שטח כלשהו מיד הייתי זורע בו איזה ירק. רכשתי לי ספר שמדריך בנושא והוספתי ידע. וכך לאט-לאט גדלה גינת הירק שלנו למימדים לא מבוטלים כלל. היא הניבה פלפלים ירוקים, חצילים, תפוחי אדמה, פטרוזיליה, סלק אדום, קולורבי, צנון, חסה, כרוב, כרובית, אפונה, שעועית, לוביה, עגבניות, מלונים, אבטיחים ועוד. טיפחנו והשקינו והעמל השתלם. האבטיחים הצליחו מעל המשוער ופעם צמחו לנו חמישה או שישה בגודל ענק, וכל יום הייתי בודק אותם וחושב מתי כדאי לקטפם. עד שבא הסוס המשוחרר של העגלון אדון לוי, שנטה את אורוותו מעבר לכביש, ובלי בושה ריטש שלושה מהם ואכלם לשובעה. למחרת הסברתי לעגלון שעדיף סוס חי בלי אבטיחים מאשר סוס עם רגליים מרוסקות שאכל את אבטיחַיי שלי. הוא הבין את הרמז והסוס נקשר כמקודם.

הגיע המצב לידי כך שהגינה סיפקה את כל תצרוכתנו ואף היו עודפים אותם מכרנו ביישוב הקרוב הוא קריית חיים. לא את כל העודפים יכולנו למכור. על כן שימרנו כמה שיכולנו. ייבשנו לוביה, חצילים, פלפלים, עגבניות, אפונה, שעועית ופולים. אלא שלא היה לנו מקום וגם לא ידענו איך לשמור תפוחי אדמה להרבה זמן. והנה אחי הגדול התעניין ובא שמח לבשר לנו על שיטה שנמסרה לו והוא גם עזר ביישומה. לקחנו חבית ריקה ועשינו בדופנותיה נקבים-נקבים עם המכוש. אחר מילאנו שכבת חול ושכבת תפוחי אדמה וכך הלאה עד למעלה. זה אמור היה להשאיר אותם טריים ורעננים חדשים ארוכים עד העונה הבאה. אלא שהם הרקיבו והסריחו ויצאה לי אחר כך הנשמה כדי להיפטר מתכולתה של החבית.

בחצר האחורית נטענו עצי פרי, רימונים, לימון, גויאבות ועוד. לאחר מכן גם הקמנו לול של כמה עשרות תרנגולות שהטילו ביצים לתצרוכתנו הביתית וגם למימכר. ואחי, שהפך בינתיים קיבוצניק-לשעבר ועבד כרפתן בקיבוץ יגור הסמוך לחיפה, הביא לנו ידע איך להזין התרנגולות בלי להתאמץ. הערמנו ערימה של זבל תרנגולות, ערבבנו עם חול וטמנו בתוך הערימה תולעים, שרשורים, השקינו את הגבעה הזו מדי יום והשרשורים הלכו והתרבו. כאשר שיחררנו את התרנגולות הן עטו על הגבעה, נברו ואכלו את התולעים להנאתן. בידי מכתב ארוך מאחי שכתב לי פעם, כאשר בא הביתה "לביקורת" והטיפול בערימת השרשורים לא מצא חן בעיניו. במכתב הוא נוזף בי קשות ומוכיח אותי על שלא עשיתי כמצוותו בדיוק. והאמת שבחינה קשה בספרות עברית שהתכוננתי אליה ימים ולילות השכיחה ממני את הדבר.

כל הדברים האלה הניבו מה שהניבו והקלו על המצוקה הכלכלית. בימי האבטלה הרבים שלי טיפלתי בגינה ובלול וגם נתאפשר לי ללמוד לבגרות.

יום אחד עצרה ליד ביתנו מכונית וממנה ירד איש אחד שתר את המקום ושאל שאלות. הסתבר אחר כך שהיה עובד "מקורות", שכן זמן קצר אחר כך באו ואמרו שאנו לוקחים מים ללא רשות ושעלינו להשיג אישור לכך. ממי האישור? מן הקרן הקיימת. אחרי לך ובוא כמקובל, התייצב אבי בפני האחראי על העניין וזה אמר לאבי שאסור לנו בכלל להיות שם כי זו אדמה של הקרן הקיימת. אבי ענה: "והלא אתם קרן קיימת לישראל נכון? ואני מה אני לא ישראל?"

הלה צחק וציידו במכתב שאין לו מניעה שחברת מקורות תתקין לנו שעון מד מים ותגבה תמורה כספית וכדומה.

יש לציין שבתנאים של אז, כולם הסתכלו עלי כעל משוגע ולא מעשי: במקום לחפש פרנסה עכשווית, אני משחית את זמני בלימודים תיכוניים.

עם הזמן "התעשרנו". רכשנו מעט לוחות עץ והקמנו מין מקלחת עם דוש. מבנה של מטר על מטר ועשרים עם גג מכוסה בנייר זפת. המקלחת הלא אינה תפוסה כל היום, כך שיכולתי להשתמש בה אחר כך כחדר לימוד.

כאמור, הפרנסה לא היתה מצויה בשפע לאבא, שהזדקן לפני זמנו בגלל כל התלאות שעברו עליו עם המעבר לארץ ישראל. הוא קרא לקריית חיים "קריית מתים". שכן היא באמת היתה כזו והתואר הגיע לה בהחלט. מקום קטן על טהרת הסוציאליסטיות והמפא"יניקיות. לא היה בה בית קפה או מרכז חי אחר. בנק פועלים (כמובן!), צרכנייה, בית דואר, תחנת אגד ובית תרבות של מועצת הפועלים, שם היו שומעים הרצאות לחיזוקה של מפא"י ולתפארת המפלגה. אבא סלד מזה, וכאיש שחי עשרות שנים בעיר גדולה ותוססת כמו בגדאד, הרגיש בדידות נוראה. כל חבריו חיו באזור תל אביב, וכאן לא היתה לו חברה. החלפת מקום מגורים היתה עבורו משימה בלתי אפשרית, מחוסר כסף. משפחתו לא איתו ובניה מפוזרים ורחוקים ממנו. נוסיף לזה את מצבו הכלכלי שכולו מחסור, והירידה במעמדו הפטריארכאלי הכול יכול, והנה אדם שבור וממורמר, אם כי לא הפגין זאת כלפי חוץ בגלל הגאווה שלו. עם העלייה לארץ ישראל אבדו לו ללא שוב ההגמוניה והשליטה ללא מצרים שהיו לו שם. מילתו כבר לא היתה חקוקה בסלע. הוא יצא מבגדאד ללא רכוש כלשהו, ואת הבית, העסק וכל אשר בם הותיר אחריו כפי שהיו מבלי לקבל עבורם תמורה כלשהי. הוא בא לכאן בלי מקצוע, והמעבר וכל שנלווה אליו שבר אותו נפשית ומוראלית. פתאום נאלץ לאחוז בטורייה ובמעדר ולנכש עשבים בעבודת דחק או לחפור בורות בבית הקברות שבסביבה, והלא הוא לא היה מורגל בעבודת כפיים בארץ מוצאו. וכמוהו היו רבים שבאו מאותו מקום.

ומעשה באביו של חברי שהיה בעל משרה בכירה בבנק בבגדאד, ועם האנדרלמוסיה שהיתה בבואו לארץ הקודש כל שיכול היה לקבל מלשכת התעסוקה דאז היה, בקושי, עבודה בפרדס לעשות צלחות סביב העצים. לעבודה הלך כמובן עם בגדיו שהיה רגיל להופיע בהם לבנק. קרי, חליפה עם עניבה וכובע לבד. זה האחרון הינו תוספת, כאמור לעיל.

יום אחד, בחזרו בתום יום עבודה, כלו מזיע והטורייה על שכמו, הוא פוגש את חברו אבו-ששון בא לקראתו, והלה שואלו: "אני רואה שחזרת מן העבודה, איזו עבודה קיבלת והיכן?"

"אני גורף את הכסף בטורייה ומערימו לערימות ממויינות, השטרות הגדולים בצד ימין והמטבעות והשטרות הקטנים בצד שמאל... איזה שוטה אתה, אתה לא רואה שכולי מלא אבק ומזיע? וכי מה עושים בטורייה, אני שובר את הגב שלי בפרדס..."

בבגדאד היה אבי יותר מבעל בעמיו. היתה לו עמדת כוח גדולה, מכרים במשרדי הממשלה, בקהילה ועם שועי הארץ. מילתו היתה מילה וכלם כיבדו והעריצו אותו. הוא אהב לעשות למען הזולת מבלי להתחשב בעצמו וב"מה ייצא לו אישית מזה." איש מצפון שלא נרתע מלאסור מלחמה רבתי בכל מיני עניינים אם היה משוכנע שנעשה עוול. מוסדותיה השונים של הקהילה נתמכו במידה זו או אחרת על ידו, בכך שהיה מתרים את בעלי היכולת הכלכלית מבני הקהילה, ואלה לא העיזו לסרב לו. כל אימת שהיה איזה משבר ("בְּרוֹךְ" בלשום עכו"מ) גדול כקטן, היו פונים אליו, והוא תמיד נחלץ לעשות ומעולם לא דחה איש שזקוק היה לעזרה מכל סוג שהוא. רק על מעלליו היה ראוי לי לכתוב מגילה שלמה ומיוחדת.

מה פתאום שיסכים למה שהילדים אומרים? אם עשינו משהו בגינת הירק, שבתקופה מסויימת כילכלה אותנו, הוא דרש את ההיפך. לדוגמא, כפי שהזכרתי לעיל, הכשרת הקרקע ליד הבית כדי שתהיה ראויה לעיבוד חקלאי כגן גידול ירקות שפירנס אותנו, דרשה מאמצים גדולים מאוד. הכול היה מלא גרוטאות ברזל חלודות שכוסו עם השנים בשכבת חול ובעשבים שוטים עם נחשים ביניהם ועוד. ואני, בסבלנות רבה וללא לאות, ניקיתי סנטימטר אחר סנטימטר בזיעה רבה ובשבירת גב. וכל מטר רבוע שניגלה לעינינו ויכולנו לזרוע בו משהו גרם לנו שמחה גדולה. אירגנו ממטרות ניידות, שאותן היינו צריכים להזיז מדי פעם מחלקה אחת לשנייה. אז לא היו השיטות של הטפטפות.

אבי, שרוב הזמן לא עבד, נתבקש לסייע, בהשקאה למשל. אלא שהוא סירב בטענה שיש לסדר קודם לכן שבילים רחבים של שישים או שבעים סנטימטרים בין חלקה לחלקה כדי שיהיה אפשר ללכת בהם בנוחות. כמובן שזה היה רעיון שלא התקבל על הדעת! אפשר בהחלט ללכת בין הערוגות בשביל של שלושים סנטימטרים, ואת היתר לנצל כאדמה לזריעה, ולא לקישוט. והוא בשלו, לא ישקה ולא ישים יד בגינה עד שיסודרו קודם השבילים לפי דרישתו.

אני חזרתי הביתה בסוף יום עבודה מפרך בבניין (באותם הימים שבהם זכיתי לעבוד) רצוץ ושבור גב, ומוצא שהגינה יבשה כמו מידבר שממה והכול כפוף ונבול. לא הושקה, בגלל שלא סודרו השבילים. גם כאשר נדמה שהכול שכך ואבא הסכין לנעשה (בלית ברירה), הסתבר אחר כך שהוא אצר בליבו את המרירות מבלי יכולת לראות את החיובי במעשינו.

הכל – כל זה אינו כלום, הלב נשאר ריק, ומוצץ, מוצץ שם – דזנדרוק נחמד, מגרה, מזכיר את האושר שנשתמט ועוד ועוד – – –

הוא היה כך פזור היום בשבתו על הקטדרה, לא אדע מה חשב, הפעם הראשונה שישב על הקטדרה הוא היה שקוע באיזה חלום – מה חשב? מי מה היה נושא חלומו? אליי הוא פעם מאיר פניו ופעם הוא כך אי נוגע, מבטו כך מלבב – בכלל זוהי החמדה בעצמה! –

הלב מנגן מנגינה ממושכה נוגה, הלב כואב, כואב ומוצץ והעיניים מתמלאות, מה יהיה, מה יהיה? יש את נפשי לבכות לבכות עד שייקרע הלב לגזרים – – –

יש את נפשי ללחוץ ראשך אברהם, יש את נפשי לנפצו על ליבי –

ערפל אפור ירד אלי וכאב נעכר, כאב ארוך ומשונה עם טיפות נוגות אלה, מה הן בוכות ככה – אלי, הכל בוכה בכייה ממושכה חסרת-אונים, יבבה ארוכה אחת הכל הכל – – –

ליבבות טיפות יחידות בצינורות, איזה סימפוניה נוגה, את כל מיתרי הלב היא מותחת, מונחת לפני תמונתי – איזה תמונה משונה, כל-כך נוגה והעיניים ככה תובעות תובעות, משונה כל-כך הובע מצבי בתוך התמונה הזאת, כן כן זאת אני עלובה עלובה עם העצב שלי, דומה שעוד רגע יתגוללו הדמעות מן העיניים התובעות –

משונה כמה מתבוננת אלי התמונה הזאת, היא כך מדברת אלי, נערה זו כך קרובה לליבי, אני אוהבת כך את התמונה הזאת, אני כך משונה, הכל משונה, כל זאת –

אני לומדת חימיה, רצה לבית הספר על בוקר, מה? לשם מה? הן הכל צריך פתרון, הכל ככה עלוב, אין לי כלום, כלום, מה יועיל לי כל זה – והלב חלל חלל, זה משונה, משונה, מה אני עושה, זה לא אני, זה כך משונה נורא, כמה התרפסתי בזמן האחרון לאושר ואין, אין –

בשבוע העבר בזמן הזה היה הנער ההוא משקה, נושא האושר אצלי, שנינו היינו תחת הזית בתוך הלילה האפל עם כוכבים מזהירים אולם זה היה נורא – פי – כל-כך מעורר גועל נפש, זה לא היה משה עם עיני הקסם עם הפרופיל המחוטב, זאת היית חיה, חיה, פי, איך שנדחק אלי, באיזה תאווה, פי, לא יכולתי, זה עורר בי גועל נפש, קמתי והלכתי לי, אצלי לרגליי שכב נושא חלומות אושרי, ואני עזבתיו והלכתי לי – – – מפני שאיני יכולה, אני את ראשו, את ראשו ונשיקות ולטיפות רכות, לזה צמאתי, ככה ככה – והוא גס, גס –

מרדכי אינו רוצה לדבר איתי כלום. אשמה אני? אני כבר מתגעגעת אחריו, כך קשה בכל זאת לחיות כשהוא אינו הולך לימיני, איזה רוח טובה מלווה, כשישנה אני סולדת בה, אבל מיד שהוא מסתלק אני מרגישה בחסרונו –

יש לי הרגשות משונות בזמן האחרון, יש כל-כך הרבה מעברים של מצבי רוח משונה –

משונה, אתמול הייתי בבית ינובסקי, משה ניגן – אנו השלמנו – הוא רצה לאמר לי שלום בראותו אותי, כך אמר למרדכי – הוא כל-כך היה מזועזע, עיניו היו רטובות כל הזמן – והוא הרגיש את עצמו כך לא חופשי, משונה, הוא צעק כל-כך מתוך הנגינה, מה יהיה הדבר הזה בעתיד איני יודעת, אבל אתמול היה יפה – – – ריחות דקים דקים עלו מן החלומות הבוכים, איזה הד רחוק רחוק עלה באוזניי – – – אפשר ששמע גם הוא את ההד הזה ולכן בכה, יש לו נשמה עטופה ערפילי הוד – – – אפשר שנהיה עוד חברים – – – –

הערב קיבלתי מכתב מקיפניס, הוא מתוודה באהבה אלי – איני יודעת מה – יכול היות שזה נעים לי, איני יודעת, הוא כל-כך מגמגם, אבל שם יש לב דופק בשבילי, משונה למה דופקים בשבילי דווקא אותם הלבבות שאיני רוצה בהם – והלב שאני כמהה לו, שכולי משועבדת לו בלי יודעים – הלב הזה עומד, שותק שותק ואולי לעולם בשבילי לא ידפוק, לעולם עולמים –

צריך להשיב לו, בכלל צריך לגמור עם קפניס [יצחק קיפניס – אב"ע] זה אף שאני מוכרחה להודות שנעים לי כשסובלים בשבילי, אולי מפני שאני סובלת בשביל אחרים – לא, בכלל איני יודעת מה מצב ליבי עכשיו, כמדומני שאיני אוהבת אותו כלל, כך כשאני ממששת בשכבות העליונות בליבי, דומה שאין שם כלום, אבל איזה דבר משתקף מתחת, מי יודע מה יהיה עוד מאותו זיק שם מתחת לשכבות האי נוגעות האלה, כן אני יודעת אני בטוחה שהוא יכול להיות לשלהבת שתשרפני עד לבלי קום עוד – – – – –

כל מצב מרוחי אני יראה שלא תתפתח אצלי שכבה של שומן, אותה השכבה השמנה – פי –

היה יפה הערב, במחלקה דווקא, קרני השמש האחרונות נפלו על הלוח ואחר החלו גוועות אט אט, איזה רגשות דקים החלו להתרומם מאיזה פינה חבויה, דומה לי שגם דזנדרוק הרגיש בזה, ומתוך כך אמר לי אולי לקרוא דווקא את אותו החלק היפה "מיתת נשיקה", משונה, נידמה לי, לפעמים, שהוא כך מרגיש בי, יש שאנו מדברים אחד אל השני מבלי הוציא הגה, בפרט כשהוא יושב על הכיסא לשתוק, אז הוא כך שקוע עפיס, כך משונה, עיניו תועות ופתאום הן נחות עליך ואתה קורא בהן כבספר פתוח –

על מה אני ערה בלילות, מה יהיה הסוף? לא יבוא, לא יבוא איזה דבר יפה? אה? אני כך רוצה איזה דבר יפה חדש –

מצאוני השומרים, היכוני פצעוני, קרעו רדידי מעלי – – – – –

מדוע העולמות כה נוגים – – – כל הפנים מכווצים וכל העיניים תועות, עיני חמדה זאת עיני גלמן ומרדכי, ואני, ואני בתוכם – – – איזה עדר נרדף – – – אנה לפנות מה לעשות – – – האלה הם החיים? או אולי זאת טעות, אולי צריך לחיות אחרת, מה עלינו לעשות, מה?

אנחנו טועים טועים, בוודאי אפשר להועיל לזה, צריך לדעת רק לפתוח את הקשרים המסובכים, כל זה כל-כך מסובך – כל חיינו משונים, תלויים על בלימה, מה יהיה מכל האומללים האלה, צריך, צריך למצוא, אני אשאל –

דבר גדול עלה בדעתי אבל איני יודעת אם יש בי יכולת לעשותו, מפני טבעי או אולי מפני הזיוף, יכול היות, אני רוצה לעשות את ספר זכרונותיי זה לאמיתי, אמיתי בלי נטיות חסדים לעצמי ובלי לעקם את הקו הישר. צריך לתת דין וחשבון, צריך להיות פתוח לאמת לכל הפחות לפנקסי במקום המיוחד הזה –––––

בחוץ כך הרבה ירחב, וכוכבים לאור ירח וענני כסף, ואיני מוצאת לי מקום, הלא צריך לעשות דבר-מה, ללכת לאיזה מקום בליל כזה, ולי אין מה לעשות והיכן ללכת – – – כל הגעגועים החמים האלה, למי אתנם, היכן אלך, את מי אשק, ראשו של מי אלחץ לליבי ועיני מי אסגור בלאט, נורא נורא –

ירד הסוד החמים על הגבעות הירוקות האגדתיות, עלה על צעיפי עננים ורודים כמהים נדים בין קבוצות אוקליפטוסים דקים עורגים, אדמו אדמו הפרחים וכל אודמם נדחק ללחייהם, והאדמה מושיטה אלפי שפתיים אדומות ומוצצת מוצצת לאט מתוך התעלפות מתוקה את האד החמים – – כוח הסוד החמים – – – אט דובבים עשבים קטנים מתוך שיכרון, דובבים הסוד החמים – – – ציפור חבויה זורקת עיגולי שירה רוויים וחמים, וכרמים זיתים ופרדסים ופס ים כחול שעל האופק נחים ופותחים זרועות לסוד החמים – – – – –

גבעות הירק שטופות חלומות אביב דקים, הגבעות מצד ביירוט כבר הלבינו מן הפרחים הקטנים, כבר כבר פורחים הפרדסים וריחותיהם נוסכים מין געגועים משונים בלב, מעוררים איזה תמונות שחוורו כבר מרוב זמן עתיק, גזוזטרא קטנה שם בבית ההוא ועוד שברי תמונות שראיתי ולא ראיתי, מייבב ערבי צעיר בקולו המלא והמסולסל, ציפור חבויה מצפצפת רגע ומשתתקת, ילדים צוחקים, ועננים קטנים על האופק –

כל-כך מזמן לא הבטתי אליו ועכשיו הוא נראה לי כחבר שלא ראיתי זה כבר – כן, כן, אני יודעת אותו והוא גם יודע אותי, הוא חרות בליבי, הכוכב הזה, הכל קשור בו, כל עברי, אלי, אלי, איך אפשר להתפזר באופן כזה, אני בזמן האחרון כל-כך ריקה –

הוי האורות האלה מעל הגבעות שמול ביירות, האורות האלה מושכים נשיקות וגלי כאב נוגה מתוך ליבי – – – –

אורות רכים, אורות בודדים, הלא יודעים אתם, הוי מה קרובים אתם לי – – כמוהו, כמוהו –

אילו בא, אילו הופיע עכשיו פתאום מן האופק החיוור, אני כלום לא הייתי אומרת לו, רק –

"אברהם, הבה לי ראשך, בליבי אורות מהבהבים בשבילך וכבים, אבל תן לי ראשך, שערותיך, עיניך – "

האפלולית יורדת, יורדת על הגבעות, על אקלפטוסים, זמרה ערבית מזמזמת זמזום עמוק ואפלולי, גלי הכאב משיחים ביניהם, ומשתרעים שדות ירק וחיים –

היום צריכה הייתי לנסוע לרחובות, הם עזבו אותי, נו, זה הכאיב לי אבל לכאורה זה טוב, הן טוב לי כשאני לעצמי וכשאיני נמצאת תחת המון עינים – פי, עכשיו טוב שלא נסעתי, אבל בכל זאת דבר-מה מוצץ בלב, הצבעים שמה בוודאי מרובים, והרשמים, אני בוודאי הייתי מקבלת שם רשמים, ודוד שם, הילד החביב הזה –

הייתי נפגשת עם קפניס, נו, זה אפשר לא נעים כל-כך אבל דוד זה היקר, והמון גדול כזה, והדרך, והתכלת הזאת שאחרי הגשם, לעזעזעאל, אצלי צריך תמיד הכל להיות מהופך כלומר את הכל מהפכים אצלי, אני, רצית היות מעט מאושרה, לשמוח קצת, באים ומקלקלים לי את זה –

אני פותחת את ילקוטי והמון מחברות מביטות עלי, בחינות רציניות מזכירות חובה, ואני כה רחוקה עכשיו מכל זה – פי, החג הזה עבר עלי באופן נורא כמו כל החגים, כמו תמיד כשכולם שמחים ומאושרים אז אני בודדה אומללה, זה נורא, העלבונות האלה מצד הכל מפתחים בי מין אפטיה רעה, זה נורא –

ואחרי כל זה צריך עכשיו לשבת ללמוד כימיה, אבל צריך להתגבר, אני אשתקע בלימוד באופן כזה שישתכח הכל, צריך, צריך לחיות, להחל הכל מחדש, הלא אני כל-כך צעירה עוד וכבר מתחילות רוחות סתיו להתגנב אל ליבי, נמלאו לי תשע עשרה שנה לפני שבועיים, תשע עשרה שנה! מה? מה? – מה היה? והחיים כל-כך ארוכים עוד, מה יהיה שם אליי – הלב כל-כך מעורפל, מה לעשות, מה לעשות, אי אפשר להתגבר – זה נורא, דבר-מה כך זורם מתוך הלב, מי זה ממית בי את השאיפה לחיים, ערפל קר ואפטיה כזאת אני היו לי, מה זה אני? אני? לפני זמן-מה הייתי עוד מלאה חיים, מה זה נורא – איזה עצב משונה מלווה אותי בכל, אבל כשאני שמחה וכשטוב לי אני יודעת, יודעת, זה הוא, הוא ואהבתי האומללה, המיתר העצוב רועד בלב בלי הכרתי, בלי הסכמתי, מאליו, מאליו, נו, די לך, די, צריך ללמוד, ללמוד היטב –

אין דבר, תראי, תסבלי, החיים רק עתה החלו, יש עוד כל-כך הרבה לפנייך –

הערב קיבלתי מכתב מדין, כמה הרבה אליי יש שם, כל-כך הרבה נפש וחיים, הוי אלי, הלא יש חיים תחת השמיים, ואני? חדרי היום כל-כך נעים עפיס, הווילון כבר עוד הפעם מסתיר סוד – וזה נעים נעים, הלוואי שיתאספו כבר מעט סודות עליו, כל-כך פרוזאי נהיה בזמן האחרון –

כל-כך טוב לחיות, חיי! זה טוב, כל-כך נעים, זיתים אלה, הערימה הזאת, השבילים האובדים בין הגבעות – – –

הערימה כה ריחנית, יונים הוגות למראשותיי, ועל הזיתים משתפכים שירי עגבים ככה חמימים, צופני חן, אלה מעוררות בי שוב את התשוקה לחיים ולמרחב –

דוד'ל הילד, הן גם הוא ציפור חן קטנה, שם על יד הירקון בין קני הסוף, שמעתי, האזנתי לליבו הדופק, לב ציפור קטנה, חיי – חיי – זכורני כשהייתי קטנה והייתה לי פעם ציפור ותמיד תמיד אהבתי להקשיב לדפיקות המהירות של ליבה הקט –

הדרך בין הזיתים כך קיצית עם החול הזה ועקבות הבקר וצפצופים עליזים ושובבים של אנקורים מתפלשים בעפר וניצים ביניהם ופרר... פרר... רגע על הבד רגע בחול ופרר...

ומעופן של היונים כך עדין, צנוע, פהי... פהי... וחוצות הן באוויר הכחול – – –

וקול הזמרה דומה לזמזום העמום של דבורים וזבובי הקיץ, ומתערבב איתו – וראשי האקליפטוס, כובד עליהם מרוב מיץ ודמים ירוקים, והם מרכינים אותם בחן על כתפי, את ראשיהם המסולסלים הפרועים –

והמערות הקטנות שבין השיבולים כל-כך אפלות ומסתירות סוד, שם ציפורת זעירה שקופה נמה בצל עלה דקיק, והשיבולים באפילות, ומסתירות על גוה הקטן, שם שני זבובונים גמישים מתנשקים שם, ציק – עוד טרם צמחו כנפיהם – ולחש חיים עולה בסדקי הערימה האפלים ....

צללים מתחלפים, ערב, מתקרב קץ, קץ כל בשר בא, מחר לבית הספר, קץ לשעות היפות, כל-כך חפצתי שיחל עכשיו החופש מחדש, מחר ספסלים, מורים, שיעורים, היום גלים חמימים, זיתים, מוצפת ערגה וכל טוב – – – – – –

בוקר על גבעות וגיאיות, על פרדסים וכרמים מעורפלים, אוקליפטוסים עוד שומרים אפלולית רטובה ורזי לילה, שלום לחופש: הנה הבית-ספר נשקף אלי, תיכף אהיה שם, אשב על ספסל, כמה זה מוזר!

זה אם בכלל מה זה איכפת לי, זה מנעים עלי עוד יותר את עולמי, את שעותיי החופשיות והיפות, מתוך הכימיה פתאום עולות הכנפיים הלבנות בתוך, בתוך הכימיה כל ... לא מתוכה אלא מתוכי שיושבת בתוך הכימיה –

לא מרדכי, הלא יש חיים עשירים מגוונים – זה נורא, נורא, אפשר להיחתך – בתוך כל זה יש פתאום עם משה, לי כל-כך צר, כה צר, אני מתחילה להישגע לצחוק ולפטפט, יש את נפשי ברגעים כאלה לנפץ את ליבי – שוב אחת נחנקת בתוכי בתוכי – מרדכי זה, הוא הוא?

אי החיים הגדולים, איים? יהיו קצרים קצרים, בלבד שיהיו יפים, שיהיו יפים, מרדכי אני רוצה עכשיו איזה דבר גדול – אמור איזה מלה גדולה או מרדכי, לך לגליל –

רגשות משונים מכבידים על ליבי, אני כופפת תחתם, אולי אפול, אני יודעת, הלא צריך לפתור פעם לתמיד, הלא אין אני זאת לובשת הצורה הארורה שמדברת אליך אלא אני אני, הלא יש בי כוח [לגמור את הכל – מחוק] – למות, אבל אין יותר בכוחי להתאבק להתפתל ככה, זה קטנות ככה, והאהבה הפעוטה הזאת – פי – זה נורא, יש את נפשי לפעמים לנפץ את הראש הזה הזעיר אל ליבי החולני, ליבי, ששם שדים בדרך מרקדים עכשיו, הלא יש כל-כך הרבה חיים, חיים, מרדכי, מדוע כל-כך צר לי ומדוע אי אפשר לי לבאר מה שנעשה אצלי שם –

מרדכי אתה רואה שושנים כל-כך אדומות ומלאות, אני לא אתן מהן בכוס שתיבולנה שתיבולנה בעודן מלאות אדמומית, אדומות –

ובת [הנפש – מחוק] הלילה הקטנה הזאת תאיר להן באורה הנוגה המיישן, לא, אין בכולם שמים שושני זהב גדולות, לא, לא אתן אתן לכן שתיבולנה, שתיבולנה ובעודכן אדומות, אדומות – אבל לא, לא, אל תיגע – מין אדם אני להחביא להסתיר ששונים [שושנים?] אתן [נשים נשים גדולות! – מחוק], יש לכן לב [אשה – מחוק] רך, פי, פי – אתן נוגות, נוגות, פי, פי, פי, נורא –

האפלולית כותבת בעצבעות [?] כחולות חוורות לתוך כל קמטי הווילון הלבן ולקמטי נשמתי החולה –

הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים על אותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד".

כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.

"כמה דקות לאחר שצה"ל עזב את הרצועה, החלו הברחות השק ממצרים דרך המנהרות לרצועת עזה."

הייתי יותר מודאג אם לא היו מבריחים נשק אלא ספרי לימוד, תרבות ומדע, מיקרוסקופים, מעבדות וציוד רפואי, מכונות תעשייתיות, מחשבים, ציוד חקלאי, אמנות ומוסיקה קלאסית ואתנית ואמצעי-מניעה וכיוצא באלו מוצרים וחומרים של בני תרבות, שוחרי שלום, קידום ופיתוח.

"קבוצת ה-105" נקראה כך, משום היותם מאה וחמישה צעירים שיצאו יחד את רדום, כאשר הלחץ על היהודים גבר. בדרך לארץ הם נתקעו בדרום איטליה ועבדו תקופה מסוימת באי קאפרי, אצל אקסל מונטה, רופא שבדי מבית המלוכה שבנה את ביתו במרומי הכפר אנה-קאפרי. כאשר סיימו את עבודתם נתן להם ד"ר מונטה תעודה המופנית לכל שגרירויות שבדיה, בה הן מתבקשות לעזור לנושאי התעודה.

האם בנותיו של הרופא העזתי נפגעו מטיל גראד?

ראינו בטלוויזיה את הכתבה על הרופא מעזה שבנותיו נפגעו מטיל גראד. על כך מעידות הכדוריות שנמצאו בגופות הילדות. ישראל קיבלה את בנותיו לטיפול בבית חולים שלה. ולאות תודה מנצל הדוקטור כל במה, לרבות הטלוויזיה הישראלית, כדי לקטרג ולהעליל על מדינת ישראל. שיתבייש! קבלת הילדות לטיפול היא מעשה הומאני, אך למה צריך גם לתת לו במה לקטרג? די להלקאה העצמית.

השנים המתוארות בפרק זה מקבילות לשנים אותן מתאר אלון חילו בספרו. תולדות החיים המתוארים כאן הם חלק ממחקר רחב אודות האיש ופועלו. את המחקר ערכה -

המחלקה לגאוגרפיה וסביבה והמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה, אוניברסיטת בר אילן

לרשימה של מנהלים, מעצבי המפה ההתיישבותית בארץ ישראל והאידיאולוגיה החברתית מצטרף שמו של חיים מרגלית קלווריסקי. האיש לא פרסם מאמרים בנושאי רכישת קרקע והתיישבות, ושמו נזכר רק מעט בספרים ובמחקרים העוסקים בהתיישבות. לעומת דלות זו, נזכר שמו לא אחת במחקרים ומאמרים מדיניים הדנים בניסיונות למצוא פיתרונות מדיניים לדו-קיום בארץ-ישראל בין שתי אוכלוסיות - הערבית והיהודית.

באפריל 1944 כתב קלווריסקי לבן אחיו אברהם צבי מרגלית (הרמן): "איש פוליטי אני מנעורי. הייתי ציוני בזמן שמספרם בעולם לא היה גדול ביותר. זו היתה האבקות חזקה ואידאולוגית. בארץ-ישראל היתה מלחמה בלתי פוסקת עם הקולוניסטים. המכשולים עם הציונות ועם חצרות הקולוניסטים שאצלן עבדתי - הברון רוטשילד,יק"א[1], פיק"א[2] וגם הממשלה העות'מאנית. בזמן המלחמה הקודמת הגיעה פעולתי לשיא. אפילו מתנגדי הפוליטים מודים כי לולא באתי לעזרת היישוב בזמן ההוא היה היישוב נחרב כולו. ביננו לבין עצמנו מוכרחים אנו להודות שעשינו שטויות בזמן ההוא לאין ספור. תיכף אחרי המלחמה נרתמתי לעבודה הקשה והמייגעת למצוא Modusvivendi בין היהודים והערבים. בשביל זה עזבתי את הברון[3] ואת העבודה הקולוניזטורית והתמסרתי לעבודה פוליטית קשה".[4]

מן המכתב עולה שקלווריסקי תפס לא רק את תורתו ואת קריאתו לפתרון הבעייה היהודית-ערבית כמפעל פוליטי, אלא גם אל מפעלו ההתיישבותי התייחס כאל מפעל פוליטי. ובמילים אחרות - עשרים שנה של פעילות ברכישת קרקע , בהקמת יישובים, בניהולם ובפיתוחם בחבל ארץ אחד, הגליל המזרחי, נחשבו אצלו כתחילתו של נתיב לפתרון בעייה מקיפה יותר - דו-קיום של שתי אוכלוסיות, שוות וזו לצד זו, בארץ-ישראל. "כדי לאזן ולחזק את ההתיישבות, רכשתי קרקעות והרחבתי את ההתיישבות היהודית. כאשר שתי הקבוצות נאחזו בקרקע ולא עליונים היו אלה על אלה הגיע שלב של ההידברות בין שני עמים ומציאת פיתרון מדיני באותה קרקע ובאותה ארץ.[5]"

בראשית 1940, ימים אחדים קודם שפורסמו תקנות הקרקע שהגבילו מכירת קרקעות ליהודים חזר וטען קלווריסקי:

"ריכוז אוכלוסיה גדולה של יהודים בארצנו ובארצות מסביבנו הולם יותר את פתרון השאלה היהודית בכל העולם ובארצנו. ולשם כך נחוצה לנו לא מדינה קטנטונת בארץ-ישראל אלא ארץ-ישראל כ ו ל ה (ההדגשה במקור, ע.ע) בשביל עלייה גדולה של יהודים ולשם אותה המטרה עצמה נחוצות לנו גם הארצות השכנות. נחוץ רק למצוא ד ר ך להשלים בין שתי התנועות הלאומיות" הציונית והערבית הנראות כמתנגדות וסותרות זו את זו ולאמתו של דבר הן משלימות אשה את רעותה ויכולות לדור בכפיפה אחת.

ד ר ך ז ו אני מחפש זה שנים רבות ובשתי תקופות פעלתי בחיי כדי למצאה, זו שלפני המלחמה (מלחמת העולם הראשונה, ע.ע) וזו שלאחריה.[6]"

ההבחנה שעשה קלווריסקי עצמו בין שתי התקופות בחייו מצד אחד והתייחסותו למפעלו ההתיישבותי כאל מפעל פוליטי מצד שני, מקלים על תיחום המחקרים אודותיו: הפרק ההתיישבותי-פוליטי בחייו בשנים 1896 ועד לשנת 1923, והפרק הפוליטי-החברתי, לאחר שעזב את משרת המנהל והאגרונום בחברת פיק"א והתפנה לפעילות מדינית במוסדות ההסתדרות הציונית והנהלתה בארץ-ישראל. בפעילות המדינית דבק קלווריסקי עד ליום מותו בשנת 1947. בשתי התקופות הוביל והנהיג. בראשונה – עיצב את מפת הקרקעות והיישובים בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית בגליל המזרחי; בשנייה – עיצב גישות ואידיאולוגיה בחברה הארץ-ישראלית. מבט מעמיק יותר, מאפשר חלוקה נוספת, לחמש תקופות:

1. גישושי דרך - בשנים 1896 ועד סוף 1899. בתקופה זו קלווריסקי חבר באגודה הסודית "בני משה", מגבש את יחסו לציונות ולהתיישבות היהודית, עולה לארץ-ישראל, מתיישב ביפו ונשלח להיות אגרונום במושבה משמר הירדן.

2. תחילתה של שנת 1900 ועד שלהי שנת 1905. בראשיתה של התקופה מקבל קלווריסקי את תפקיד מנהל חוות סג'רה והאחראי על רכישת הקרקעות באזור הגליל התחתון המזרחי מטעמה של חברת יק"א. בסוף שנת 1901 ועד לסוף התקופה הוא יושב בנצרת ומקבל את תפקיד מנהל ההתיישבות החדשה בגליל התחתון. על פי שיטתה של חברת יק"א, ניהול חוות סג'רה מופרד מן הניהול הכללי של החבל ונמסר לאליהו קרוזה.

3. בראשית שנת 1906 ועד סוף שנת 1922 הוא יושב בראש פינה ומנהל את מושבות הגליל העליון המזרחי. בשנים האחרונות של מלחמת העולם הראשונה לצד הפעילות ההתיישבותית משמיע קלווריסקי את עמדותיו המדיניות, ולקראת סוף התקופה עובר לחיפה ומשמש מעתה פקיד בחברת פיק"א, המחליפה את מפעלה של חברת יק"א בארץ-ישראל.

4. 1923 ועד יום מותו בשנת 1947 משתייך קלווריסקי לוועדות ולאירגונים של ההסתדרות הציונית, מתחבר למפלגות ומשמיע את עמדותיו המדיניות בדבר הפתרון לבעייה היהודית-ערבית בארץ-ישראל.

קלווריסקי נולד ב-18 לחודש מרץ שנת 1863, באחוזה שהיתה שייכת לאביו ליד העיירה פשירושלי בפלך סלובק אשר בפולין. אביו - רבי אשר מרגלית, כונה על-ידי אנשי הסביבה "קלווריסקי" בגלל מוצא המשפחה מקלווריה. האב, שהיה נין לרבי יום טוב ליפמן הללר - בעל התוספות "יום-טוב" - וגם חניך בתנועת חובבי ציון ומלוחמי החופש לשחרור פולין במרד של שנת 1863, השפיע רבות על אורחות החיים של משפחתו; לצד נאומים פובלציסטיים על דרכה של תנועת חיבת ציון, כתב, בסוף ימיו, את "הביאור הרציונאלי לאגדות התלמוד".

וכך בבית בו מנשבת אווירה תלמודית עם רוח חדשה של תנועת חובבי ציון, בבית שמתקיימים בו מפגשים של רבנים ולומדי תורה, של בעלי האחוזות והאצולה הפולנית ושל אלה ש"חושבים רציונלית ומחפשים פתרון לעם היהודי", נולד חיים מרגלית[7].

האב נפטר בשנת 1887 והותיר חמישה בנים. כמו כל הבנים למד גם קלווריסקי ב"חדר" עד גיל שלוש-עשרה, ואחר-כך התקבל ל"גימנסיון" הרוסי בסוואלקי. הנער למד לימודים כלליים ואהב את השיעורים והדיונים הארוכים אודות תנועת השחרור הפולנית ומרד הבולגרים של שנת 1878, אך בעיקר משכה אותו קבוצת צעירים יהודים שהשתייכו לארגון "בני ציון" בעיר וציטטו את "האוטואמנציפציה" של אריה (ליב) פינסקר, ואת דבריו של משה ליב ליליינבלום (מל"ל), וקראו לתנועת חיבת ציון להתארגן ו"לאחד את הכוחות לתנועה לאומית אחת". באותן שנים החל קלווריסקי רוכש את השפה העברית, וחזר והדגיש בפני שומעיו, ש"תחייה לאומית ללא תחיית השפה העברית איננה נחשבת תחייה"[8]. כאשר סיים את לימודיו בגימנסיה, ביקש לשרת בצבא הרוסי, ולתמהים על מעשהו הסביר: כדי לא להתקרא "משתמט ולנהוג ככל העמים.[9]" הוא שירת בצבא שנה אחת, ובסיומה נרשם ללימודים בבית הספר הגבוה לחקלאות שעל-יד מוסקבה. קלווריסקי הצעיר לא התקבל לבית הספר במוסקבה, ונרשם לבית הספר לחקלאות במונפלייה שבצרפת ובחר להתמחות בצמחיית ארצות הים-התיכון ובשיטות לפיתוח חקלאות באזורים צחיחים.

באפריל 1890 התחיל בלימודי החקלאות, ובמקביל גיבש את דעותיו ביחס לתנועת "חיבת ציון". במיוחד הושפע ממאמריו של אחד-העם שהחלו מופיעים בעיתון המליץ החל משנת 1889. כמוהו טען, וגם חזר וציטט את דברי רבו, שהבעיה המרכזית של העם היהודי היא לא הבעייה החברתית והכלכלית, כפי שקבע לילנבלום, ולא דיכוי פוליטי - כפי שטען פינסקר, אלא "העדר חיים לאומיים[10]". כדי לשפר את מצבם של היהודים, יש לחנך ולהדריך את העם ו"להכינו וליצור אצלו רוח לאומית, וכזה צריך להיות תפקידה של תנועת חיבת ציון עוד קודם לעשייה המדינית[11].

בשהותו במונפלייה ריכז סביבו קלווריסקי חבורה של סטודנטים יהודים, שקראה לעצמה "עתידות ישראל" וחרטה על דגלה את הסיסמא: "למען החייאת העם והשפה בארץ-ישראל". חברי האגודה השתייכו ללשכת בני משה שבמונפליה והכריזו על מטרתם "להקים איגוד של כל אגודות הנוער האקדמאי הלאומי היהודי בעולם כולו". בכך הצטרפו לקריאתה של הלשכה בפריס, ושלחו מפרי עטם לעיתון "קדימה", שהיה לשופר לעמדותיהם, והופץ בין הקהילות היהודיות ברחבי צרפת[12].

בשנים אלה, כמו רבים מהצעירים היהודיים הושפע קלווריסקי מרעיונותיו של אחד העם ומהתנועה אותה ייסד בשנת 1888 - בני משה. בשנת 1898 הצטרף קלווריסקי ללשכת בני משה במונפליה. כדי לממש את מטרות המסדר בתוך המסגרת האקדמית, הכריז על מטרותיה של האגודה "עתידות ישראל", שנקבעה להיות נושאת הדגל הרעיוני של בני משה במונפלייה: להרחיב את השימוש היום-יומי בשפה העברית ולמלא את עיקרי משנתו של אחד-העם "הכשרת הלבבות" ו"חינוך הדור הצעיר לקראת יצירה לאומית בארץ-ישראל[13]". האגודה במונפליה שמרה על קשר הדוק עם אגודה דומה ("שפה ברורה") שקמה בירושלים ובה חברים אליעזר בן-יהודה ודוד ילין, ואגודה נוספת שקמה באודיסה, וכמותן הדגישה את חשיבותה של השפה העברית כביטוי לאומי.

הקמת הוועד האודיסאי והאישור של השלטון העות'מאני לעלייה יהודית עודדו עלייה רחבה לארץ-ישראל בשנים תר"ן ותרנ"א. ולמרות אזהרותיו של אחד-העם, שהעם עדיין לא מוכן[14], נסחף קלווריסקי כמו רבים מחובבי ציון וראה בחידוש העבודה המעשית בארץ-ישראל כחלק מתחיית הלאומיות היהודית[15]. אלא כמו רבים אחרים, התפכח עם המשבר הגדול של העלייה לארץ-ישראל שפרץ בסוף שנת תרנ"א (משבר טיומקין). מכיוון שבראש הסניף של הוועד האודיסאי בארץ-ישראל עמדו חברים שהשתייכו למסדר "בני משה" (ולאדמיר טיומקין נבחר בלחץ אחד-העם ובתמיכת מוהילבר, כמו כן נבחרו י"מ פינס וי' בן-טובים, גם הם מאוהדי המסדר ולצדם הוסיף לפעול יהושע איזנשטאדט), הופנו חיצים נגד אחד-העם וכל מי שהיה קשור וחבר ב"בני משה". גם במונפלייה תהו מה הדרך הנכונה ואם יש להוסיף ולתמוך בהתחזקותו של אחד-העם ולהוסיף ולדבוק בתורתו - שאכן יש להקדים את ההכנה הרוחנית לעשייה ההתיישבותית. קלווריסקי התלבט גם כן. ובשעה ששקע בלימוד אגרונומיה וחיזק את ידיעותיו בשפה העברית גם גיבש עמדה, שאין להפריד בין עם-ישראל, ארץ-ישראל והשפה העברית, ויש לחזק את הקשר בין הגולה לארץ-ישראל[16].

בקיץ 1891 החליטו ראשי בני משה להעביר את מרכז המסדר ליפו, ועל פי המלצותיהם נבחר לעמוד בראש הוועד של חובבי ציון בארץ-ישראל מנחם שטיין, ולצדו מאיר דיזנגוף ולוין אפשטיין.

ההחלטה להעביר את המרכז ליפו[17] השפיעה על הלשכות השונות וגם על הלשכה במונפליה. לחברים היה ברור שמעתה לא רק יצטרכו להכשיר את הלבבות בגולה ליצירת רגש לאומי, אלא מתפקידם לקדם את הרעיון הדוגל בהקמתו של מרכז לאומי-רוחני לעם היהודי בארץ-ישראל ולממש זאת בפועל. וקלווריסקי, כמו אחרים, החל לתכנן את עלייתו לארץ-ישראל[18].

למרות התכניות, עלייתו של קלווריסקי נדחתה עד לסיום הלימודים, אבל הוא הוסיף לשמור על קשר הדוק עם ראשי הלשכה ביפו, התכתב עמם והשמיע את עמדותיו. בפברואר 1894 קיבל קלווריסקי מכתב מד"ר הלל יפה (1936-1864), חובב ציון, שהקדים לעלות לארץ-ישראל (1891), היה רופא בטבריה ועבר ממנה לזכרון יעקוב, וגם -השתייך ל"בני משה". במכתב סיפר הרופא על מפעליה של חברת יק"א בארצות השונות וגם שאל: מהי עמדתו של קלווריסקי ביחס להתיישבות בארגנטינה ובקנדה[19].

תשובת קלווריסקי היתה: "אין לפזר את הכוחות. מעשה ההתיישבות בארגנטינה נועד לתחרות עם מפעלות הברון רוטשילד בארץ-ישראל, ותחרות ברונים היא פיזור כספים לבטלה. הגיעה העת לאחד את הכוחות ולעשות בארץ-ישראל ולא בגולה, וידעו כולם שהיהודי אינו כלי משחק.[20]"

תשובתו של קלווריסקי הופצה בין חברי הלשכה בארץ-ישראל והגיעה גם לפריז, לברלין ולוורשה, ומצאה חן בעיני חברי המסדר. בעיני הפעילים נתפס קלווריסקי כמי שיכול לתרום ולהאדיר את הרעיונות והמפעלים של המסדר באירופה. בדצמבר 1894 חזר ועלה שמו של קלווריסקי, והפעם בעניין אחר - הפולמוס סביב מאסרו של העיתונאי אליעזר בן-יהודה.

בסוף שנת 1894 סיים קלווריסקי את לימודיו במונפליה וחזר לפולין, ובראשית 1895 נשא לאישה את אסתר גליקשטיין, רופאת שניים בעירו. בחודשים הראשונים לחזרתו ניהל קלווריסקי לדבריו[21] משא ומתן עם ועד חובבי ציון ביפו ועם העומדים בראש לשכת "בני משה". מכיוון שבינשטוק, מי שעמד בראש הוועד הפועל של חובבי ציון ביפו ומהמקורבים ל"בני משה", נפטר, חיפשו לו מחליף[22], וקלווריסקי קיווה שהלשכה תתמוך בו בגלל פעילותו הענפה וגם תממן את עלייתו לארץ-ישראל.

ואכן, בחודש מאי 1895 נבחרו לוועד החדש: הלל יפה, קלווריסקי ואייזנשטאדט - שלושה המוכרים בקרבתם ל"בני משה". בסופו של דבר ביקשה הלשכה ביפו לחסוך בהוצאות הבאתו של קלווריסקי ומינתה את הרופא הלל יפה לשמש יושב ראש ל"בני משה" בארץ-ישראל, לצדו אייזנשטאדט וקרייזמן, שהיה פעיל בוועד היפואי של חובבי ציון ולא נתפס על-ידי החרדים כמזוהה עם אחד-העם[23].

מכיוון שקלווריסקי לא נבחר, הוא החליט לעלות בכוחות עצמו לארץ-ישראל, ובקיץ 1895 עלה לארץ, התגורר ביפו ובמשך שנה וחצי היה חסר עבודה קבועה. באותה תקופה לימד שעות מספר בהוראת החקלאות בבית הספר ביפו הנתון לחסות "בני משה", וביתו היה לבית וועד לצעירי "בני משה". לצד הקריאה ל”תחיית הלבבות" וחיזוק "הרגש הלאומי" החל באותה עת להדגיש את העבודה המעשית בארץ-ישראל: "תחיית היהדות מבחינה מוסרית, רוחנית וגופנית, ומרכז פעולתנו ארץ-ישראל,[24]" וגם הדגיש: "לא רק להכשיר לבבות נועדנו, הגיע העת ליישב את המוכשרים.[25]"

הקריאה לחזק את ההתיישבות ולהכלילה במטרות המסדר על חשבון הרוחניות נפלה בתקופה בה התלבט אחד-העם אם לפרק את מסדר "בני משה”[26]. אמנם המסדר החזיק מעמד עד סוף שנת תרנ"ז, אבל קלווריסקי וחברים נוספים כמו הלל יפה ויהושע אייזנשטאדט, שוב לא הסתפקו בחינוך הדור, הדגישו יותר ויותר את העבודה המעשית וגם חיפשו אחיזה התיישבותית כדי ליצוק לתוכה את עיקרי תורתם. למרות מרכזיותו של קלווריסקי בחיי הרוח של יפו לא מצא לעצמו עבודה, ובחיפוש אחר פעילות התיישבותית קיווה לא רק לממש רעיונות אלא גם למצוא פתרון למצוקה הכלכלית אליה נקלעה משפחתו.

באפריל 1896 כתב ד"ר הלל יפה למאיר דיזנגוף, שהיה מראשי הוועד היפואי:

"דבר לי אליך. כבר כתבתי לך על קלווריסקי היושב בארץ זה שנה בלי עבודה קבועה. יש לתמוה שאיש כזה, המלא מרץ ורצון טוב, המסור לארץ עוד מלפני בואו הנה, המוכן לתת לה את כל כוחותיו, המכיר היטב כבר עתה את כל תנאיה, אינו יכול למצוא לו פה מקום אחיזה. הדבר הזה פשוט לא יאה לנו. גרינברג[27] יסע לפריז בעניין קסטינה, ובוודאי תראה אותו. מן הראוי שכל ידידנו יעזרו לו. מדברים בבראגין[28], אני אוהב מאוד את בראגין ומכיר בערכו, אבל קלווריסקי כבר פה, ולו לא כל כך קל לעזוב את הארץ.[29]"

קסטינה זכתה ליחס מועדף על ידי "בני משה". אדמת המושבה נקנתה בשנת 1887, אך ההתיישבות בה התעכבה בגלל סירובן של רבות מן המשפחות לחתום על חוזה עם פקידות הברון רוטשילד, המקנה להם מעמד של שכירי-יום. עובדה זו שבתה את לבם של "בני משה". רק משפחות אחדות עלו להתיישבות וגם הן לא החזיקו מעמד. חובבי ציון רכשו את אדמת קסטינה מידי הברון בשנת 1890 וקיוו להקים בה מושבה לדוגמה המתבססת על ניהול עצמי של האיכרים ועל אחריותם. בין המייסדים ומתכננים החדשים היה גם הלל יפה, וב-1896 חיפש מנהל למושבה. מכל מכריו האמין ביכולתו של קלווריסקי, בידיעותיו ובהשקפת עולמו לחדש את ההתיישבות במושבה ולהבטיח את הצלחתה.

קלווריסקי ידע על נסיונותיו של הרופא להעמיד אותו בראש המושבה המתחדשת, אלא שבאותה עת הוא בעצמו התחיל לגשש אצל חברה אחרת, גדולה יותר ומבוססת יותר - חברת יק"א, והוא כותב לאחיו:

"קבלתי ידיעה מפריז שבחרו בי מורה פרופסור לתורת עבודת האדמה במקווה ישראל. אותה עת הציע לי הוועד הפועל לקבל משרת אגרונום אדמינסטרטור בקסטינה, אך ההצעה הראשונה נראית לי יותר." ועוד הוא כותב "לאליאנס תכנית לעשות קולוניות בארץ ישראל וסוריה. הברון הירש השאיר לה כסף רב מאוד. שני מכתבים כבר באו בעניין זה לניעגא[30], אבקש אחי לא לגלות את הסוד הזה לשום איש. ראשית דבר נקנה אדמה בעד הגומרים את חוק לימודיהם במקווה ישראל ואחרי כן בעד האנשים מרוסיה, כך אמר היושב ראש דאליאנס. ממקווה נשלחים כעת שלושה מורים לצרפת להכשירם לימים הבאים. ניעגע עומד וצועק כי אין לנו אנשים לנהוג דבר גדול כמו הקולוניזציה בפלשתין.[31]"

העדפתו של קלווריסקי את משרת המורה במקווה ישראל על פני ניהול קסטינה נבעה מתפיסת עולמם של בני משה - לחנך ולהכשיר את הלבבות, קודם למימוש התיישבות. השקפת עולם זו באה לידי ביטוי באותה שנה בקריאה של ארגונים שונים ושל אישים שונים להקים חווה להכשרת פועלים המיועדים להתיישבות עצמית.

בחודש נובמבר 1896 כותב הלל יפה לידידו ברמסון "ערכתי תכנית מושבה בצורת חווה אחוזה.[32]” על פי התכנית יעבדו האיכרים בשנים הראשונות בפיקוח של "משגיחים", שידריכו אותם בעבודת האדמה בכל שלביה, וכאשר יוכיחו שהם מסוגלים לעמוד ברשות עצמם ישלחו מהחווה ותנתן להם קרקע לעיבוד עצמי. בחווה על פי הלל יפה יעבדו קבוצה מבוגרי מקווה ישראל, מהערים צפת וירושלים, "קצת תימנים" ו"שניים שלושה צעירים מרוסיה", שלמדו בחווה חקלאית באודסה והשיטה אינה זרה להם. קלווריסקי כותב לאחיו באותו עניין בדצמבר 1896: "צריכים לעשות פרמה בה יעבדו בני האיכרים, קודם ילמדו את תורת האדמה ואחר כך יקימו קולוניות.[33]" ונייגו, שהיה לנציג יק"א בארץ-ישראל, מחפש בסתיו 1896 קרקעות עבור חברת יק"א בגליל התחתון המזרחי "להקמת חוות פועלים עבור תלמידים ממקווה ישראל המוכנים להתיישב ואין בידם כספים.[34]"

חיפוש הקרקעות על ידי יוסף נייגו היה בעקבות קריאה של אמיל מאירסון באוקטובר 1896 לרכוש “אחוזה בעלת שטח מסויים" בה יעבדו פועלים במעמד ארעי, יוכשרו וכאשר יגלו יכולת להגיע לביסוס כלכלי עצמאי יעברו ממעמד של מתיישב למחצה למעמד של מתיישב עצמאי[35].

רעיון החווה שהסתובב בקרב ראשי חובבי ציון, פקידות יק"א ובני משה היה תשובה למשטר הפקידות של הברון רוטשילד במושבות. מכיוון שלדעתם של המתנגדים לפקידות, האפוטרופסות היתה תוצאה של מתיישבים לא מתאימים להתיישבות חקלאית, הרי הכשרה מתאימה, מיון ובחירת המתיישבים היותר מתאימים וניהול יעיל וחסכוני - אלה יובילו להתיישבות יהודית יציבה ובריאה[36]. לרעיון זה שותף היה קלווריסקי והוא ביקש לממשו ולהצטרף לחבורת המורים והמדריכים המכשירים צעירים לעבודה חקלאית, לקראת התיישבות עצמאית.

במהלך שנת 1897 עבד קלווריסקי במקווה ישראל, לימד את תורת הקרקע וחיכה להזדמנות, שהובטחה לו, להישלח מעבר לים או להצטרף ל"משגיחים" בחווה העתידה לקום בארץ-ישראל בקרקעות בגליל, שנייגו התעניין באפשרויות לרכשן[37].

בפברואר 1897 נשא הלל יפה את רבקה גליקשטיין לאשה, אחות אסתר אשתו של חיים מרגלית קלווריסקי. הקירבה החברית הפכה לקירבה משפחתית והלל יפה החל מגייס ביתר שאת את קשריו בקרב חובבי ציון לסידורו של קלווריסקי בעבודה קבועה[38].

במהלך אותה שנה התקרב קלווריסקי לנייגו המנהל את מקווה ישראל וגם קשר קשרים חזקים עם אמיל מאירסון. את קשריו ניצל לטובת עבודתו במקווה ישראל וביקש מנציגי אליאנס ציוד כדי לפתוח מעבדה חקלאית ומטראולגית בבית הספר, וגם נענה בכך[39]. במכתביו למאירסון באותם חודשים שירבב תכניות והגיגים, ובעיקר דן עימו בדבר מיון התלמידים המגיעים לבית הספר החקלאי:

"באליאנס פשרנים מדי בבחירת המועמדים להתיישבות. הגיע הזמן לבחור רק את המוכשרים, ורק את אלה שמגלים יכולת להחזיק מעמד בתנאיה של ארץ-ישראל, ואתה הרי מכיר היטב את קשייה, וגם יודע שרק המוצלחים יוכלו להגיע בה להתיישבות נאותה וגם להחזיק מעמד ולבסס את עצמם, ולא להתדפק על דלתות של פילנטרופים.[40]"

מאירסון שמחשבות אלה אינן זרות לו, וגם הציג תכנית לניהול אחוזה קרקעית בארץ-ישראל באוקטובר 1896, בה יוכשרו פועלים, ורק אלה שיחזיקו מעמד בתנאי האחוזה יגיעו להתיישבות[41], מסכים עם כל מילה כתובה של קלווריסקי.

לקראת ספטמבר 1897 מתהדקים הקשרים בין השניים אף יותר, וזאת בעקבות התערערות היחסים בין נציגי הוועד הפועל ביפו לבין ההנהלה והמורים במקווה ישראל, ובעיקר בין אלה שאוהדים את אחד-העם לבין המתנגדים לו. לאור הקונגרס הציוני הראשון שנערך רק שבועות אחדים קודם לכן (31.8.1897) ציפו רבים לעשייה חדשה בארץ-ישראל, אבל אחד-העם ביקר את הקונגרס ואת החלטותיו, ובעיקר את הקריאה לפתור את בעיית היהודים בהתיישבות רחבה[42]. עד שלא יוכשרו הלבבות, ולא יתפתח מרכז לאומי תרבותי בארץ-ישראל, אין "לייסד שם מדינה"[43].

קלווריסקי, שעל-פי שיטתו, הכשרה ומיון צריכים להקדים התיישבות, וההתיישבות צריכה להתבצע בשלבים, נתפס אצל נציגי חובבי ציון ביפו כמי שמתנגד להרצל ולקריאתו. יחס זה התחזק כאשר, המורה החל מתכתב עם אמיל מאירסון, אשר השמיע עמדה דומה וגם החל מממש את השקפתו על-ידי עידודה של חברת יק"א לפעילות התיישבותית בארץ-ישראל. יק"א החלה במתן הלוואות לאיכרי משמר הירדן, נס-ציונה וגדרה, ונייגו התבקש לחפש קרקע עבור יק"א להקמת חווה להכשרת פועלים להתיישבות.

בספטמבר 1897, השמיעו נייגו וקלווריסקי את עמדתם בקול נגד הוועד האודסאי ואיימו להתפטר מתפקידיהם במקוה ישראל. ראשי כי"ח בפריס ביקשו מהשניים לחזור בהם:

"קיבלנו היום את התפטרותך וגם את התפטרותו של נייגו," כותב הרב צדוק קהאן לקלווריסקי ב-24.9.1897. "לאמיתו של דבר פעלת כראוי, ובפריס נוכחו לדעת מזמן בכושר ההבחנה הלקוי ובחוסר פעילותם של נציגי הוועד האודסיאי בפלשתינה [...] ולמרות המרירות שבלבך, אסור לך להתפטר. הוועד ביפו אינו יכול לנזוף ולא לגעור בך או בנייגו, בלי לקבל את ההסכמה בפריס, ואלה מכירים בערככם לקידום ענייני ההתיישבות בארץ-ישראל.[44]"

קלווריסקי ונייגו אמנם נשארו במשרותיהם במקווה ישראל, אך קלווריסקי החל מחפש ברצינות רבה משרה חדשה. בפברואר 1898 אכן קיבל מינוי חדש - "פקיד נבחר בחברת יק"א לנהל את המושבה משמר הירדן וללמד את איכריה הלכות התיישבות בארץ-ישראל.[45]" אמנם התפקיד הרחיק אותו מהמרכז האידאולוגי אליו השתייך, אך איפשר לו לשלב בין התמחותו לבין האידאולוגיה ההתיישבותית בה דגל: להיות "אגרונום אדמינסטרטור במושבה שדרכה לא צלחה עד כה. תפקיד שנראה קשה מאוד, וגם המוכשרים נדחקים ממנו. אבל אם אצליח יכירו בעובדה, שמושבות בארץ-ישראל קמות לא באופן מקרי אלא בשיטה ובמחשבה תחילה.[46]"

[1] J.C.A Jewish Colonization Association

[2] P.I.C.A Palestine Jewish Colonization Association, החל משנת 1924, המחלקה שעסקה בענייני ארץ-ישראל בתוך חברת יק"א היתה לגורם הדומיננטי בהתיישבות בארץ-ישראל וקיבלה על עצמה לנהל את ענייני יק"א בארץ-ישראל.

[3] הברון רוטשילד לאחר מסירת מושבותיו לחסות יק"א הוסיף לשמש בתוך חברת יק"א נשיא הוועדה הארצישראלית (Commission Palestine) למרות זאת לא שייך אותו קלווריסקי לפקידות יק"א הרשמית, ולא פעם פנה אליו ישירות כדי לפתור בעזרתו חילוקי דעות שהתעוררו בינו לבין הפקידים הממונים עליו ויושבים בבירות או ביפו.

[4] הארכיון הציוני המרכזי (להלן אצ"מ) A113/16

[5] ח.מ.קלווריסקי "דרך לפתרון השאלה הערבית" הרצאה בכינוס, ערב פרסומו של הספר הלבן 1939, בראש המאמר נאמר "פרטי - לא לפרסום" בתוך עזבונו של המורה הראשון בסג'רה, שלמהויינשטיין, ארכיון מקומי אילניה.

[6] ח.מ. קלווריסקי "שלוש פגישות ודרישת שלום אחרונה" מאמר לזכרו של ד"ר שהבנדר, עיתון במות היום גליון י' 3.11.1940.

[7] "זכרונות קלווריסקי", תדפיס המופיע בכתב יד ובדפוס, אצ"מ A113/1.

[8] שם.

[9] שם.

[10] על משנתו של אחד העם וקביעותיו בראשית 1890, ראה: י. גולדשטיין, אחד העם, כתר, ירושלים 1992, עמ'90-88. הציטוטים מובאים ב"זכרונות קלווריסקי", שם.

[11] ח.מ.קלווריסקי "הלאומיות היהודית" מזרח ומערב, חוברת ב. תרנ"ד. מזרח ומערב היה צריך להיות בטאונה של אגודת בני משה. ראובן בריינין נקבע לעורכו של העיתון, ואת השם נתן אחד-העם. המטרה היתה להוציא ירחון ספרותי גדול ובו מקום להגיגי החברים המשתייכים לאגודה. בהגדרה לעיתון הודיע בריינין שהמטרה היא "לבסס את רעיון תחיית ישראל על אדמתו ועל יסודות מדעיים." כתב העת הופיע רק פעם בשנה, ולא באופן רציף (תרנ"ד-תרנ"ו, ובתרנ"ט). העיתון הכיל רק מעט מן הרעיון של תחייה לאומית, יישוב הארץ ו"הכשרת הלבבות". קלווריסקי פרסם את המאמר שלו בתרנ"ד, ומאמר זה פירסם אותו בין עסקני "בני משה"

[12] לא רק קלווריסקי מפרט בעניין זה בזכרונותיו. על אגודת "עתידות ישראל" במונפליה נכתב בעיתון המליץ, 12.4.1892, גיליון 191. וראה גם י. קלויזנר, מקטוביץ עד בזל, כרך ג', הספריה הציונית, ירושלים תשכ"ה, עמ' 322. כותב שם על פעילותו של קלווריסקי באוניברסיטה במונפליה "הם מתארגנים לאגודה עתידות ישראל ומשפיעים על חבריהם בפריז שהתארגנו בתרנ"ב תחת השם 'אגודה של סטודנטים יהודים מרוסיה.'" עוד הוא כותב שבין מטרותיה של האגודה במונפלייה היה להפיץ עיתון לאומי בקרב המשכילים בצרפת. היתה להם ספריה וגם אולם קריאה, ורבים מן הסטודנטים היהודים נהגו להתכנס שם.

[13] זכרונות קלווריסקי, שם, עמ' 3.

[14] אחד-העם, "אמת מארץ-ישראל", המליץ יג-כד סיוון תרנ"א (19.6.1891). מאמר הסוקר את רשמיו של אחד-העם בעת ביקורו בארץ-ישראל. רשמים שליליים, בהם הוא צופה את כשלון העלייה וההתיישבות החדשה.

[15] קלווריסקי, "הלאומיות היהודית", שם.

[16] דברים אלה משמיע אחד-העם בכינוס הרביעי של בני משה בשנת 1892. באותו כינוס הוחלט להעביר את הלשכה המרכזית מווארשה ליפו.

[17] אצ"מ, A35/9/1.

[18] קלווריסקי, זכרונות, שם.

[19] הדברים עולים ממכתב ששלח הלל יפה לקלווריסקי 12.2.1894, הלל יפה, דור מעפילים, דביר, תל אביב תרצ"ט, (להלן דור מעפילים), עמ' 78.

[20] 22.2.1894, דור מעפילים, שם, עמ' 79. דברים דומים משמיע הרצל במכתב לברון הירש שנה וחצי אחר-כך (27.7.1895) "אתה מעורב במפעל היהודי רק מתוך ספורט. כשם שאתה נהנה מתחרות סוסים כך אתה מסייע ליהודים להגר. ולזה אני מתנגד לו ביותר. היהודי אינו כלי משחק." י. פטאי (עורך) יומן הרצל, כרך י, ניומן, תל-אביב תש"ט, עמ' 218. לימים נוצר קשר בין הרצל וקלווריסקי, ועל כך ראה להלן.

[21] קלווריסקי בזכרונותיו משנת 1938 מספר שהוצע לו תפקיד בוועד חובבי ציון וגם לעמוד בראש לשכת "בני משה". מלבד הזכרונות (אצ"מ A113/1) אין חיזוק לעובדה זו.

[22] על הוויכוח בין חברי בני משה סביב המחליף לבינשטוק בסוף 1894 תחילת 1895, ראה מכתבו של פינס לסלוצקי, י"א כסלו תרנ"ה, אצ"מ A35/13. י. גולדשטיין טוען שאחד-העם חשש ליסד ועד על טהרת "בני משה", וכדי שחובבי ציון, המתנגדים לעמדותיו, לא יחרימו את הוועד היפואי, החליף את קלווריסקי והעמיד במקומו את קרייזמ. אחד העם, שם, עמ' 201.

[23] אצ"מ A35/8/13.

[24] דור מעפילים, שם, עמ' 123-121, וראה זכרונות קלווריסקי, אצ"מ A113/1.

[25] קלווריסקי, זכרונות, אצ"מ A113/1.

[26] מכתב אחד-העם לראשי הלשכות בוורשה ובווילנא ב' חשוון תרנ"ו (אוקטובר 1895). בתוך, כל כתבי אחד-העם, עמ' תמח.

[27] אברהם גרינברג מראשי חיבת ציון, מקורב לפינסקר וללינבלום, היה לגזבר ראשי של האגודה בהיווסדה. בפי כל נקרא "הגביר" ואכן מעמדו הכלכלי אפשר תרומות רבות לחיזוק תנועת חיבת ציון.

[28] י"ס בראגין ממוסקבה שנשלח לארץ-ישראל על ידי חובבי ציון בקיץ 1891 לבדוק את אפשרות ההתיישבות בה. שמו נקשר בטיומקין ובמשבר שידעה ארץ-ישראל בשנים תרנ"א ותרנ"ב.

[29] 12.4.1896, דור מעפילים, עמ' 148.

[30] בשנת 1896 ניהל יוסף נייגו את מקווה ישראל בהתכתבות ענפה בינו להנהלת יק"א בפריס מתברר מקומו המרכזי בפעילות החברה ובכניסתה לפעילות בארץ-ישראל. התומכים בחברת יק"א בפעילות התיישבותית בארץ-ישראל פונים לנייגו, והוא מקבל על עצמו באופן רשמי להיות נציג יק"א בארץ-ישראל.

[31] קלווריסקי לאחיו צבי, 5.4.1926, אצ"מ A113/6.

[32] דור מעפילים, מכתב מיום3.11.1896, עמ' 145-144.

[33] קלווריסקי לאחיו 5.12.1896, אצ"מ A113/6.

[34] לבוגרי מקווה ישראל קשה היה להשתלב במושבות הברון רוטשילד. נרסיס לוון שהצטרף להנהלת יק"א והיה לנשיאה ובמקביל שמר על תפקידו כסגן נשיא בחברת כי"ח, מי שניהלה את מקווה ישראל, חיפש פתרון לבעייה זו. פתרון מצא בקריאה ליק"א להשתלב בבפעילות התיישבותית בארץ-ישראל ראה בעניין זה מכתבו של נייגו להירש, פקיד הברון, 26.6.1895, ארכיון מרכזי לתולדות העם היהודי, האוניברסיטה העברית, גבעת רם, ירושלים (להלן אמתע"י) ארכיון יק"א תיק 279a.

[35] י' מיורק, "אמיל מאירסון וראשית המעורבות של חברת יק"א בארץ-ישראל" קתדרה 62, (טבת תשנ"ב), עמ' 79-67. ראה שם בעיקר הערה 29: בה מפנה למכתב מארסון ללוון 13.10.1896, אמת"י, ארכיון יק"א (לונדון).

[36] ראה בעניין זה דו"ח של מאיר מאירסון להנהלת יק"א בעקבות ביקור במושבות ארץ-ישראל, אוקטובר 1899. אמתע"י, ארכיון יק"א (לונדון), ק' 273.

[37] קלווריסקי מספר במכתב לאחיו 4.5.1897 שהצליח בעבודתו במקווה ישראל, ובעקבות הצלחתו הציע לו המפקח מטעם אליינס על מורים בבתי ספר יהודים, ללמד בבית הספר "אור יהודה" בסמרינה. הוא שקל אפשרות זו במלא הרצינות. חודשים אחדים אחר-כך הציעו לו לנהל את משמר הירדן והוא עזב את יפו. אצ"מ A113/1.

[38] 5.2.1897, מכתב רבקה לאסתר אחותה, אצ"מ A31/37, וראה גם "זכרונות רבקה יפה", שם.

[39] מכתב קלווריסקי למאירסון, 21.3.1897, מכתב מאירסון לקלווריסקי 7.4.1897, אצ"מ J15/6468.

[40] מאירסון לקלווריסקי, שם.

[41] מאירסון אל לוון 13.10.1896, אמתע"י, ארכיון יק"א - לונדון.

[42] ראה בעניין זה י. גולדשטיין, אחד העם, עמ' 251-246.

[43] אחד-העם, "לשאלת היום", השלח ג (1898), עמ' 6.

[44] קהאן לקלווריסקי 24.9.1897, אצ"מ J15/7162.

[45] אגרת של מאירסון לקלווריסקי 12.2.1898, אצ"מ J15/4338.

[46] קלווריסקי במכתב לאחיו, 15.2.1898, אצ"מ A113/1.

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,016 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1989 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנת יובל

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל