| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 414
תל אביב, יום חמישי, ד' שבט תשס"ט, 29.1.2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
האינסטלטורים הסיניים הגמדים איחרו לסיים את שטיפת הצינורות האינטרנטיים של המכתב העיתי ולכן הוא נשלח לקראת צהרי יום חמישי ולא אור ליום חמישי.
עוד בגיליון:
יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (54).
יוסי גמזו: הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה.
דודו אמיתי: ישראל ביתנו הדמוקרטי.
לאה טרן: להיות אישה – כבוד הרחם.
ד"ר גיא בכור: האם יש עוד מקום לקיום יהודי ביבשת אירופה החולה? מכתב אל יהודי היבשת הישנה.
צפירה יונתן: בואו נחפש את המילים.
גדעון אור: "ספר הגעגועים".
רון וייס: לחזק את גוש מרכז-שמאל ע"י הצבעה ל"מרצ".
רות ירדני כץ: הקוסם והשיכור.
עמוס גלבוע: נגד השיבוש של השכל הישר!
אורי הייטנר: א. אל תתנו להם קתות. ב. שר החינוך הבא. ג. תו תקן ז'דנוביסטי.
בנדלה: לא פסה מידת הרחמים!...
אסתר ראב: מתוך כל הפרוזה, המהדיר: אהוד בן עזר, ספר זיכרונות לשנת תרע"ג, 1913, [בפתח תקווה, בהיותה בת 19] [ד].
* * *
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
'מוֹלֶדֶת' הִיא סוּג שֶׁל כְּנִיעָה לְלֹא תְּנַאי:
לִכְאוֹרָה אַתָּה חָפְשִׁי לְוַתֵּר עָלֶיהָ, לְמַעֲשֶׂה
אַתָּה גּוֹרֵר אוֹתָהּ אִתְּךָ לְכָל מָקוֹם.
מתוך המחזור "נגיעות" (54)
* * *
באבל כבד על מותו של אביר הפרדסנות
בן פתח-תקווה, איש רב-פעלים
יעקב בן עזר (רַאבּ)
נין ונכד למייסדי המושבה העברית הראשונה
שהיו גם מחלוצי הפרדסנות הארצישראלית
לרחל, עמירם, שרונה וארנה
ולכל בני המשפחה המסועפת והגדולה
תנחומים מיהודית, בנימין ואהוד בן עזר
* * *
יוסי גמזו
הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה
"הַסִּסְמָה (סיסמת-הקרב) הָיְתָה לְחֶרֶב בְּיָדֵינוּ – וּכְנֶגְדֵּנוּ..."
(מחמוּד דרוויש: "אחד-עשֹר הכּוכבים")
...וְרַק תִּימוֹרָה שֶל עָשָן נִתְאַבְּכָה שָם מֵעַל חָרְבוֹתֶיהָ שֶל עַזָּה
וּמוּסְטָפָה גִ'יהָאד, כְּחֹלֶד צָץ מִן הַמַּחְתֶּרֶת
הֵגִיחַ מִמְּחִלָּה תַּת-קַרְקָעִית אֶל אוֹר הַיּוֹם
בִּרְחוֹב שֶלֹּא נוֹתְרוּ בּוֹ עַל כַּנָּן אֶבֶן עַל אֶבֶן
אַחַר אוֹתוֹ הַדַּארְבּ (הַהַפְצָצָה) שֶל הַיָּאהוּד.
הוּא חִכֵּךְ בְּאֶגְרוֹף מְעֻפָּר אֶת עֵינָיו שֶסֵּרְבוּ לְהַסְכִּין אֶל הַהֶלֶם
שֶגָּרַם לוֹ הַיֵּש-שֶאֵינוֹ שֶהָפַךְ פֹּה לְאַיִן-מַחְרִיד-שֶיֶּשְנוֹ
כְּמוֹ וָאקוּם-אַדִּירִים שֶל פַּלָּצוּת, כְּמוֹ חִיל הַתֹּפֶת
בְּסוּרָה 101 שֶל בְּשֹוֹרַת יוֹם-הַדִּין בַּקֻּרְאָן הַקָּדוֹש
וְרָאָה יְלָדִים חוֹטְטִים בְּעִיֵּי הַבֵּטוֹן בְּתִקְוָה לְאַתֵּר אֶת
תְּמוֹלָם שֶנֻּפַּץ לִגְזִיזֵי אַשְלָיוֹת וּמוֹצְאִים אֶת בֻּבַּת אֲחוֹתָם
שֶשּוּב לֹא תְשַֹחֵק בָּהּ כִּי נֻפְּצָה אַף הִיא בָּרֶגַע
שֶבּוֹ נַעֲנָה הַקָּאסָאם שֶנּוֹרָה מִבֵּיתָהּ בִּתְגוּבַת הָאוֹיֵב
וְקֵרֵב אֶל עֵינָיו שֶרִשְתוֹת נִימֵי-דָּם
הִתְווּ בָּהֶן קוֹאוֹרְדִּינָטוֹת שֶל שֵנָה נוֹדֶדֶת,
שֶל פַּחַד הַקְּבוּרִים חַיִּים בְּמִנְהֲרוֹת הַחֹשֶךְ,
אֶת שְתֵּי עַדְשוֹת מִשְקֶפֶת-הַשָֹּדֶה שֶבִּשְֹמֹאלוֹ.
"שוּ הַאדָא?" סִנֵּן מְבֹעָת וְנִדְהָם בִּצְפוֹתוֹ אֶל הַגְּבוּל מִמִּזְרָח לוֹ.
בִּטְוַח קִילוֹמֶטְרִים סְפוּרִים נִתְגַּלָּה לוֹ אֲגַם מִתְנוֹעֵעַ שֶל דָּם.
"מוּש פַאהֶם," מִלְמֵל ("לֹא מֵבִין") בִּרְאוֹתוֹ אֵיךְ אַדְווֹת הָאָדֹם שֶבָּאֹפֶק
מַטּוֹת, רוֹטְטוֹת אֶת נִצְנוּץ אוֹר הַשֶּמֶש בָּרוּחַ הַבָּא מִן הַיָּם
מַעְלָה וּמַטָּה בְּקֶצֶב גַּלִּי שֶהֵרִיץ בּוֹ זְרָמִים שֶל צְמַרְמֹרֶת,
"מוּש מוּמְכֵּן," קָרָא פִּתְאֹם, ("לֹא יִתָּכֵן") אַךְ אֲגַם-הַדָּמִים לֹא חָדַל
לָנוּד וְלָנוּעַ כְּדֶבְּקָה קְצוּבָה שֶל חֲלוֹם-בַּלָּהוֹת לְהוּט-סֹמֶק,
גַּם כְּשֶקִּנֵּחַ בִּקְצֵה שַרְווּלוֹ אֶת עַדְשוֹת הַמִּשְקֶפֶת לֹא מָש
כֶּתֶם-הַדָּם הַזֶּה, עַז וּמַבְעִית, מֵעֵינָיו הַקָּמוֹת עַד שֶפֶּתַע,
עִם שֶהֵיטִיב לְמַקֵּד אֶת הַפוֹקוּס, הֵבִין כִּי טָעָה בְּגָדוֹל.
מִנֶּגֶד – רַק עַכְשָו הִבְחִין בְּכָךְ– וּכְבָר בְּעֹמֶק
תְּחוּם שְלִיטָתָם שֶל הַיָּאהוּד, מֵעֵבֶר קַו-הַגְּבוּל,
רָחַש וְהִתְנַחְשֵל בְּרִבְבוֹת עֲלֵי-כּוֹתֶרֶת
עִם כָּל מַשָּב חוֹזֵר וָשָב, כְּמוֹ יָם שוֹצֵף דָּמִים,
מַרְבַד-עֲנָק, כֻּלּוֹ שָנִי וְאֹדֶם רִקְמָתַיִם
שֶל הֲמוֹנֵי פַּעֲמוֹנֵי כַּלָּנִיּוֹת חַכְלִיל.
"וַּאלְלַהּ," סָח מוּסְטָפָה, "לֹא יְאֻמַּן (לַא יוּסַאדַק) כֵּיצַד הָעֵינַיִם
כְּמוֹ תַעֲתוּעַ-שָרָב מְשַטּוֹת בְּמֹחוֹ הַטּוֹעֶה שֶל אָדָם,"
וְשָב וְסָח נִרְעָש אֶל לְבָבוֹ הַמִּתְפָּרֵעַ
כְּעוֹף חוֹבֵט כְּנָפַיִם בִּכְלוּבוֹ שֶל הֶחָזֶה:
"חָשַבְתָּ: זֶה אֲגַם שֶל דָּם וּמִסְתַּבֵּר: שָגִיתָ,
נִתְקַפְתָּ פַּחַד-מָוֶת וְהִנֵּה: רַק שְֹדֵה-פְּרָחִים,
כְּמוֹ נֶחְשָלִים בְּמִגְרַש-מִכְשוֹלִים כָּךְ אָדָם מְקַרְטֵעַ בְּלִי הֶרֶף
בֵּין טָעֻיּוֹת וְאַף פַּעַם אֵינֶנוּ בָּטוּחַ בַּמֶּה שֶנָּכוֹן."
וּמִתּוֹךְ שֶהָיָה כְּבָר כֻּלּוֹ מְבֻלְבָּל וּכְבָר כְּלוּם לֹא נִרְאָה לוֹ בָּטוּחַ:
הָאֵין-שֶהוּא-יֵש לֹא הָיָה אוֹתוֹ יֵש-שֶהוּא-אֵין, הַבָּתִּים שֶקָּרְסוּ
הָפְכוּ מִבָּתִים לְקִרְעֵי זִכְרוֹנוֹת פְּעוּרִים כְּאוֹתָהּ שַוְעַת-אֵלֶם
שֶל כָּל מַכְתְּשֵי-הָאֵימָה שֶכָּרוּ פִּצְצוֹת מְטוֹסֵי הָעוֹנְשִין,
אֲפִלּוּ הוּא עַצְמוֹ כְּבָר לֹא הָיָה עַצְמוֹ, הָעֵסֶק
הַזָּר וְהַמּוּזָר הַזֶּה הַמִּתְקָרֵא גִ'יהָאד
נִרְאָה לוֹ כְּמָבוֹךְ תַּת-קַרְקָעִי שֶהַתְּקוּעִים בּוֹ
תוֹעִים כְּחֹלֶד מְסֻמָּא, תְקוּף-הֶלֶם וְזַב-דָּם –
פִּתְאֹם הִתְגַּנֵּב אֶל לִבּוֹ, כְּחַבְּלָן עִם מִטְעַן דִּינָמִיט הֲרֵה-הֶרֶס
הַמִּזְדַּחֵל בְּחָסוּתָהּ הָאֲפֵלָה שֶל כְּסוּת
הַגָּלַבִּיָּה הַשְּחוֹרָה שֶל לַיְלָה-אֵין-יָרֵחַ
אֶל גֶּדֶר-מַעֲרֶכֶת בֵּין נִירְעָם לְבֵית חָנוּן
הַהוּא, הַגָּדוֹל בְּאוֹיְבָיו, הַסָּפֵק הַנּוֹרָא שֶל הָאֵיפֹה-טָעִינוּ,
רַק שֶכָּעֵת לֹא זָמַם לְמוֹטֵט אֶת גִּדְרוֹת מַעַרְכֵי הַיָּאהוּד
אֶלָּא אֶת כָּל מַעַרְכֵי בִּטְחוֹנוֹ שֶל עַצְמוֹ, בְּהַרְבֵּה מֵגָאטוֹנִים
שֶל לָמָּה-הָיִינוּ-צְרִיכִים-אֶת-כָּל-זֶה? מָה-הִרְוַחְנוּ? לְאָן-זֶה-מוֹבִיל?
הֲלֹא בִּמְקוֹם אוֹתוֹ אֲגַם שֶל דָּם, אִם מִשֶּלָּנוּ
וְאִם מִשֶּלָּהֶם, יָכְלוּ לִפְרֹחַ לָנוּ כָּאן
לֹא רַק כַּלָּנִיּוֹת, גַּם תַּיָּרוּת, מִסְחָר וְהַי-טֶק,
שֹבַע בִּמְקוֹם רָעָב וּמִכְלָלוֹת בִּמְקוֹם בּוּרוּת
וְלֹא מַחֲנוֹת-הַפְּלִיטִים מַנְצִיחֵי הַמַּחְסוֹר, הַתִּסְכּוּל, הַטְּרָכוֹמָה
אֶלָּא שְכוּנוֹת הַטּוֹבְלוֹת בְּגַנִּים וּבִמְקוֹם דּוּגִיּוֹת-הַדַּלּוּת
בַּחוֹף – נְמֵל סְפִינוֹת-פְּאֵר הַמַּנְחִיתוֹת אֵלֶינוּ
אוֹרְחִים הַגּוֹדְשִים אֶת בָּתֵּי-הַמָּלוֹן וְאֶת שֶפַע כִּיסֵי עוֹבְדֵיהֶם.
שוּם מְדִינָה פָלַסְטִינִית הֲרֵי לֹא תִשְֹרֹד לָנוּ כָּאן בֵּין קָאסָאמִים
שֶאָנוּ נוֹסִיף לְיַדּוֹת אֶל מֵעֵבֶר לַגְּבוּל וְנַחְטֹף תְּמוּרָתָם
הֶרֶס מַזְוִיעַ כְּמוֹ זֶה שֶסְּבִיבֵנוּ, כִּדְבַר הַפִּתְגָּם הַיָּדוּעַ
"אַל עַיְנוּ בִּלְעַיִן וַּסִינוּ בִּסִין וַּאל בַּאדִי אַדְ'לָם" (שֶפִּשְרוֹ
גַם בִּשְֹפָתָם שֶל בְּנֵי-דוֹדֵינוּ "עַיִן תַּחַת עַיִן
וְשֵן תַּחַת שֵן וְהַצַּד שֶהֵחֵל בָּרָעָה הוּא הַצַּד הָאָשֵם
בְּאַכְזָרוּת מַעֲלָלָיו" –
וְכָאן, פִּתְאֹם, מִנֶּגֶד,
רוֹאֶה הוּא נִדְהָם בְּעַדְשוֹת הַמִּשְקֶפֶת כֵּיצַד מִצִּדָּהּ הָאַחֵר
של גֶּדֶר-מַעֲרֶכֶת זוֹ, בְּלֵב אֲגַם-הָאֹדֶם
שֶל שְֹדֵה כַּלָּנִיּוֹת זֶה שֶבְּשֶטַח הַיָּאהוּד
יַלְדָּה קְטַנָּה שֶעַל זְרוֹעָהּ כְּרוּכָה פִּסַּת תַּחְבֹּשֶת
("אֶפְשָר פְּגִיעַת רְסִיס פַּצְמָ"ר שֶלָּנוּ," הוּא חוֹשֵב)
יוֹשֶבֶת עַל כִּתְפֵי חַיָּל צָעִיר, אוּלַי אָבִיהָ,
הַמִּתְבּוֹנֵן מִבַּעַד לְמִשְקֶפֶת-הַשָֹּדֶה
הַצַּהֲ"לִית שֶלּוֹ אֵלָיו, אֶל מוּסְטָפָה, כְּאִלּוּ
הֵם מַכִּירִים מִזְּמַן וְלָאו דַּוְקָא כִּשְנֵי אוֹיְבִים.
"וַּאלְלַהּ," סָח מוּסְטָפָה, "לֹא יְאֻמַּן (לַא יוּסַאדַק) כֵּיצַד הוּא מֵנִיף לִי
יָד, אַף שֶיֵּש לוֹ, תָלוּי עַל כְּתֵפוֹ, רוֹבֵה-סַעַר מִדֶּגֶם 'גָּלִיל'.
מִן הַסְּתָם הוּא טוֹעֶה בִּי, אֵינוֹ מְזַהֶה מִי אֲנִי אוֹ אוּלַי, עַס בַּאן עַאנִי
(דְהַיְנוּ, כִּדְבַר הֶעָגָה הַשַּלֶּטֶת בְּפִי עַרְבִיֵּי פָלַסְטִין:
דַוְקָא הַפַּעַם, שֶלֹּא בִּרְצוֹנִי, וְיוֹתֵר מִכָּךְ אֲפִלּוּ: עַל אַפִּי וַחֲמָתִי פֹּה)
מִי שֶטּוֹעֶה כָּאן מִשְּנֵינוּ סוֹפְסוֹף זֶה אֲנִי
וְטוֹעֶה בְּגָדוֹל..."
* * *
דודו אמיתי
ישראל ביתנו הדמוקרטי
מודרכת ע"י פחדיה מעדיפה קבוצת הרוב בחברה הישראלית (בעזרתה הנדיבה של המדיה) להפוך הפגנה סוערת אחת באום אלפחם לאיום בסדר גודל אירני ולהתעלם לחלוטין משגרת החיים בוואדי ערה וממשמרות השלום המשותפות הניצבות שם כבר שבת שלישית ברציפות.
לתוך הקרקע הפורייה הזו נזרעים בשקדנות זרעי הפשיזם ע"י יצירת זהות לכאורה טבעית ולמעשה חסרת כל-תוקף הכרחי בין אזרחות לנאמנות (כלומר בין זכות מוקנית לערך סובייקטיבי), מבית היוצר של הפירומן הפוליטי ליברמן. "אשרי הגפרור" הוא שמו השני של איווט בעזה ולבנון, שם מייחלים שסוף סוף נמצא האיש שיצית את התבערה האולטימטיבית בין אזרחי ישראל הערבים והיהודים וכך ידרדר את החברה הישראלית למשבר שמלחמת לבנון השנייה והמבצע בעזה לא הצליחו להשיג.
ויש לפטריוט המפוקפק הזה תומכים: מפלגת העבודה באמצעות נציגה בוועדת הבחירות ומזכ"ל המפלגה – איתן כבל. ויש לאמן התבערות הזה תומכים שבשתיקה: יו"ר המפלגה אהוד ברק, שלא מצא לנכון להגיד מילה נגד ההצבעה בזכות החרמת המפלגות הערביות. זה אותו אהוד ברק שבבחירות של 1999 זכה לתמיכתם של מעל ל-90% מהבוחרים הערביים, להזכירכם. אפשר לתמוך בזכותה של מדינת ישראל להגן על תושביה מפני האיום החמאסי ועדיין להיות שותף לכאב סבלה של אוכלוסיה אזרחית שנלכדה בין הפטיש והסדן ולאבלם של ערביי ישראל על בני עמם שנהרגו מבלי יכולת לברוח למעשה מהאש.
אפשר להתייחס בביקורתיות לסדר היום הלאומני של מנהיגי הציבור הערבי בלי לוותר על ההבנה שהשתתפות ערביי ישראל במשחק הדמוקרטי וקבלת כלליו היא אינטרס עליון של כולנו. בין כל מפלגות המחנה הציוני, היחידה שלא כשלה במבחן הקריטי הזה על דמותה ועתידה של החברה בישראל היא מר"צ. היחידה שלא התפשרה על עקרונות הייסוד של חברה מתוקנת גם בזמן משבר וסירבה לקריצותיה של פטריוטיות מזויפת. הפשיזם הליברמני מאיים להמשיך ולחלחל למאגרי מי התהום של הדמוקרטיה המאוימת שלנו. המחסומים ב"קדימה" וב"עבודה" נטושים והשומרים המובטחים שומרים על מרחק בטוח. במבחן התוצאה ולא הקמפיינים יש רק בחירה מוצקה אחת לכל מי שחרד במחנה השמאל הציוני מהתגברות הפשיזם – מר"צ.
גבעת עדה
* * *
לאה טרן
להיות אישה – כבוד הרחם
המחזה "ירמה" (פירושו בספרדית:יבשה), מוצג על-ידי אנסמבל הרצליה בביתו החדש והיפה במרכז הרצליה, רחוב בן-גוריון 5.
"ירמה" הוא מחזה מאת המשורר והמחזאי הספרדי פדריקו גרסיה לורקה, גדול משוררי ספרד, בתרגומו של שמעון בוזגלו, ובביומה של אופירה הניג, הנותנת לו פירוש מקורי, עכשווי, מודרני. היא עושה זאת באמצעים תיאטראליים אחדים, כמו: ליהוק שלושה גברים המגלמים תפקידי נשים, בכך היא משיגה אירוניה דקה, המזכירה לצופה, כי אין מדובר כאן בחיים ממשיים, ריאליים, אלא בתיאטרון. לא את העתקת המציאות לבמה מבקשת אופירה הניג לעשות, אלא תיאטרון לשמו. הגברים על הבמה מיועדים גם להעצים את הדרמה בחברה פטריאכלית שמדובר בה כאן, הלא היא החברה הספרדית, שלורקה בא ממנה ודיבר עליה. חברה שבה האישה, מקומה בבית, ותפקידה ללדת ילדים ולטפל בהם, ואילו הגבר תפקידו להיות בחוץ, במקרה זה בשדה, ולדאוג לרווחה הכלכלית של המשפחה.
ליהוק הגברים במחזה, מבטא את תפיסת עולמם על הדימוי הנשי, וכן את דימוי האישה בעיני עצמה. באינטרפרטאציה המודרנית, על פי תפיסת אופירה הניג, נשאלת השאלה האומנם? ירמה מרגישה כלואה בבית, נפשה יוצאת החוצה, היא רוצה לדבר עם אנשים ומתעכבת לשוחח איתם, (האישה הזקנה, ויקטור, האיש שאהבה בילדותה), דבר, המרגיז מאוד את חואן בעלה, הרואה בכך פגיעה בשמו הטוב. הוא אף חושד בה בחוסר נאמנות. וכדי להסיר ספק מליבו מביא חואן אל ביתו את שתי אחיותיו, שישמרו על אשתו ויתלוו אליה לכל אשר תלך. כדי להמחיש את כניעותן של השתיים על הבמה, מכוסות האחיות ברעלות שחורות על פניהן, הן לא פוצות פה, גם מפני כבודו של הגבר-האח, המאכיל אותן לחם חסד. האחיות גם מקבלות את פניו בבואו הביתה בערב מן השדה, ואף משפשפות את גבו (בזרדים), בעוד אשתו נמצאת מחוץ לבית. מתמהמהת להגיע.
סיפורה של ירמה וחואן הוא סיפור על בדידות כפולה, הן מצד האישה, שאינה מתמלאת ברצונה האובססיבי להביא ילד לעולם, והן מצד הגבר, שאינו מקבל בביתו יחס חם ואהבה. אשתו הצעירה ממנו בשנים, ואף חסרת חוכמת חיים, רואה בו כלי שרת למילוי רחמה ולעיבורה. היא אינה מוכנה להשלים עם מצבה ומקוננת עליו כול הזמן. האובססיה הזאת מעצימה והולכת עד כדי הריגתו של בעלה, בתמונת הסיום ירמה בשיגעונה אומרת: הרגתי את בני. כלומר לא יהיה לה יותר זרע מבעלה שנחנק על ידה.
ירמה הוא מחזה אחר, הדורש מהצופה מחשבה וניתוח. זה אינו מחזה פולקלוריסטי, ואף אינו מחזה פמיניסטי. זה מחזה המתעסק בתכנים. דימוי הפריון כאן מופרך. ירמה היא קורבן לעקרות, לחוסר מיצוי נשיותה. היא יכלה לבחור אחרת. האישה הזקנה במחזה מציעה לה ברמזים מיספר דרכים אפקטיביות לעקוף את גורלה. כמו למשל: לקחת מאהב, לאמץ ילד או לברוח מן הבית, אך ירמה באובססיה שלה אינה מוכנה להניח לכול אלה, היא אף לא נעתרת לבעלה לחיות איתו בשקט, בנוחות, באהבה. ירמה אינה מעוניינת בפתרון הבעייה, אלא מרוכזת בכול גופה ונפשה בבעייה עצמה. ירמה רוצה לממש את נשיותה אך ורק בתחום התא המשפחתי, בכך היא בעצם חורצת את גורלה האומלל, והכבוד שהיא מייחסת לו חשיבות כה גדולה, כפי שגם בעלה עושה זאת, בעצם מכריע את שניהם.
המחזה מתרחש על במה כהה, שרוב הזמן האור בה קלוש. החלל ריק, עצוב, נזירי, מינימליסטי. צורה ותוכן מתאחדים בו. בצד מוצבים שלושה כיורי נירוסטה מודרניים, שהמים לא זורמים בהם, ואיש אינו משתמש בהם. הם מסמלים את יובש רחמה של ירמה, את חוסר החיים, שאינם זורמים בה. רמז סמלי אחר על הבמה הן שלוש מכונות הכביסה. הנשים שהם בעצם גברים באים לכבס ולרכל על ירמה ובעייתה. מכונות הכביסה המודרניות מחליפות את מרכז הכפר הפולקלוריסטי, בו פיכה מעיין ולשם הלכו הנשים לכבס ולרכל.
כאמור אין במחזה שמץ של פולקלור. הוא שולל את קטעי השירה היפים, ההופכים למונולוגים ארוכים של פרוזה דיבורית, המנסה לחקות דיבור יום יומי. לעיתים מייגעים במידת מה.
כאמור המחזה מאלץ אותנו לחשוב על צורה ותוכן, הוא מקורי, עכשווי, אחר, אך דומני שהוא מחמיץ את מהותו, הדרמה הלירית שבסגנונה הוא נכתב, (אפילו המוסיקה של יהודה פוליקר אינה מספיקה), והוא משאיר את הצופה ללא קתרסיס רגשי וחווייתי.
* * *
ד"ר גיא בכור
האם יש עוד מקום לקיום יהודי ביבשת אירופה החולה? מכתב אל יהודי היבשת הישנה
עיזבו את היבשת הישנה, הנזכרת בפעימות לב מוגברות באנטישמיות שלה, המוצפת במיליוני מוסלמים הכובשים אותה. אנו בישראל זקוקים לכם, ואתם זקוקים לנו. תוספת של מאות אלפי יהודים משגשגים, תחזק את ישראל באופן נצחי, ותעניק לכם קיום לאומי גאה. תעניק לילדים שלכם עתיד. אתם מבינים, בניגוד למה שהתרגלתם לשמוע בתקשורת העולמית: עבורכם, יהודי אירופה, ישראל אינה הבעייה. היא הפתרון. עכשיו אתם מבינים עד כמה חשובה היא הציונות.
קשה להאמין שאני כותב את הדברים בדיוק ביום השואה הבינלאומי המצוין ברחבי העולם, אך אבוי, לאחר 70 שנה שוב נולד הצורך לשאול: האם יש עוד מקום לקיום יהודי באירופה? 65 שנים לאחר השמדת יהודי אירופה, האם בשנת 2009 יהודים יכולים להתקיים כציבור יהודי גאה באותה יבשת בעלת הזיכרון הנורא?
התשובה לאור השבועות האחרונים, אך לא רק, היא שלילית. יהודי אינו יכול עוד להתקיים ביבשת אירופה כיהודי גאה, ללכת ברחוב עם סממנים יהודיים, עם מוסדות יהודיים שאינם מוקפים שוטרים ושומרים, נעולים מאחורי סורג ובריח, מפוחדים כקולקטיב. כן, מי שמתעלם מכל סממן יהודי ונטמע בחברה, יתקיים, עד שיגיע לאי-הנעימויות עם חבריו לעבודה, בבית הספר, בחיים.
בחודשים האחרונים יצא לי לבקר ולהופיע בפני כמה קהילות יהודיות ביבשת אירופה, בין היתר בתורכיה, בצרפת ובבריטניה, עוד לפני המבצע בעזה, וראיתי במו עיניי את עליבות הקיום היהודי. כן, אם מסתירים את המגן דוד, את סממני הלבוש המיוחד, ומסכימים שבתי הכנסת יראו כמו מבצרים נעולים, כמו גיטאות, אם נאלצים לקרוא ואולי גם לחוות איומים ברחוב, לשמוע על מקרים אנטישמיים מתרבים והולכים, אז כן, יש קיום יהודי. מפוחד, מבויש, כנוע. אך להרגיש בטוחים בארצותיהם? ממש לא.
האנטישמיות אינה קשורה כלל בישראל, היא כבר תופעה אירופית, כאשר מיליוני המוסלמים ששוטפים את היבשת הופכים את הסכסוך עם ישראל והיהודים לקרדום לחפור בו, כדי לשפר את אחיזתם באירופה. את כיבושם את אירופה. המשבר הכלכלי העולמי מנוצל להסתה נגד היהודים, אותם בתי השקעות שהעולם נהנה מהם חצי מאה, ועכשיו, כאשר יש הפסדים, "הכסף היהודי עדיין שולט בעולם," כפי שקבעה באופן מדהים סגנית שר החוץ של דרום אפריקה. המגמה הזו הולכת ותופסת תאוצה בעולם, ואין לה שום קשר לישראל. ישראל היא הכלי דרכו משיגים הישגים. ישראל היא היהודי של פעם.
כאשר בתורכיה יש כבר כאלה המסמנים חנויות של יהודים, כדי שהמקומיים לא יקנו שם, איזה עתיד יש לילדים של כשלושת רבעי מליון יהודים הפזורים במערב אירופה? אתם עובדים למען מדינה, שתזכור תמיד שאתם זרים. העשרתם לאחר מלחמת העולם השנייה מדינות, שמפנות הפגנה יהודית שקטה, בבירה השבדית, רק מפחד אלימות המוסלמים שם. איזה עתיד יש לכם ביבשת הזו, ההולכת ומתאסלמת?
האמת הנוראה היא שגם למקומיים אין שם עוד עתיד, והם כבר מבינים את זה, ומהגרים בהמוניהם, ראו את המקרה של הולנד, שבניה קמים ובורחים ממנה. אז ליהודים?
ומה ההבדל בין שנת 1939 לבין 2009? שכיום, בניגוד לאז יש מדינה ליהודים, מדינה מצליחה, עשירה, שרמת החיים בה אינה נופלת כבר בהרבה מזו שבאירופה. התל"ג לנפש בבריטניה הוא 39,000$ (נתוני ה"אקונומיסט" הבריטי, דצמבר 2008) ובישראל 29,000$ לנפש באותו חודש.
עיזבו את היבשת הנזכרת בפעימות לב מואצות באנטישמיות שלה, שהוזזה הצידה חצי מאה, אנו בישראל זקוקים לכם. תוספת של מאות אלפי יהודים משגשגים, תחזק את ישראל באופן נצחי. תסתיים אשליית מי מערביי ישראל שחולם לנצח דמוגרפית, ועוצמתה הכלכלית של ישראל תיהפך למוחלטת. אתם שתגיעו עכשיו לכאן תהפכו את ישראל לא לאחת מ-20 המדינות העשירות בעולם, זה כבר הושג, אלא לאחת מעשר המדינות העשירות בעולם.
יש לכם מולדת, מדוע תסכימו להיות אזרחים סוג ב' או ג'? מדוע תפחדו להראות שאתם יהודים? שתותקפו בתחנות מטרו בלילות? זה ההבדל הגדול. לא רק למען ישראל אתם תגיעו, אלא למען הזהות שלכם, למען עתיד הילדים שלכם. חישבו עליהם, ותבינו.
היישוב היהודי צמח תמיד בתקופות של רדיפות יהודים, זו הרי מטרת הציונות, ובכך אנו חוזרים את הבסיס הרעיוני הפשוט ביותר של התנועה היהודית הלאומית: לשמש בית ליהודים נרדפים בעולם. אתם מבינים, בניגוד למה שהתרגלתם לשמוע בתקשורת העולמית: עבורכם, יהודי אירופה, ישראל אינה הבעייה. היא הפתרון.
אין זה קל ל"עשות עלייה", אך זה יותר קל כיום מאי פעם בעבר: ישראל היא מדינה מערבית, קפיטליסטית, חלק חשוב מן הגלובליזציה, והיום קוראים לכך relocation – זו כבר לא ההגירה הכבדה של הורינו. זה הרבה יותר קל.
אין לכם עתיד ביבשת הישנה, בעוד שאנחנו מחכים לכם כאן, ביבשת החדשה, עם עולם הזדמנויות טכנולוגי, יזמי, חדשני ומסעיר, שלא תמצאו כמוהו בשום מקום ביבשת החולה. אמריקה זה כאן. הצַלַתכם תהיה הצַלַתנו. הצלחתכם תהיה הצלחתנו. אנחנו העולם החדש שלכם, ישראל היא העתיד.
29.1.09
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
* * *
צפירה יונתן: בואו נחפש את המילים
בואו נחפש את המילים המתאימות –
'מלחמת יום כיפור', או מלחמת אוקטובר', או אולי... מלחמת המחדל??
'מלחמת סיני', או אולי משהו מאוד לא ברור שתיכתבו לנו, באוקטובר 56?
וכן הלאה.
נראה לי שאין צורך לפרט, כי מישהו שאיננו, וודאי לא זוכר, הוא פשוט טמון אי-שם.
והנשארים – צעירים אולי מכדי לזכור ו
ואני, עם ימיי שלי, זוכרת – 1948-1956 – 1970 – 1973 – 1982 ועד ימינו אלה, בהם רק הפעוטות חשו את האימה, אם אכן שרדו בחיים.
והנה, "נרגעו" הרוחות. זועקים ההורים וכל אשר להם, על ההרג, גם פה וגם שם. 'זו אשמתם'!
'כי נקמת ילד קטן, לא ברא השטן' – (על-פי ח.נ.ביאליק) וניתן לפרשם לכאן או לכאן.
ומה עכשיו?
צריך ואפשר, כך אני מאמינה, לחפש כל דרך של ניחומים, אולי של התנצלות. עזרה וגשר של הידברות.
ולא אסכים עם מי שאומר שוב ושוב "שאין עם מי לדבר" – כי יש לנער את עובש הכיבוש, ויש לשחרר אסירים כדי להציל את גלעד שליט וניתן ביטוי ועשייה לטוב שבנו – אתה בחרתנו" אומר הפסוק, אדרבא...
אני את שלי אמרתי, אולי יאזינו לי מי שלקח חלק במבצע המתלהם כשמו ויתנו לי קשב, שיביא עלינו את האפשרות להביט נכוחה אל המציאות.
צפירה יונתן
אימו של ליאור, 6 לאוקטובר 1973 – סואץ
קיבוץ שריד – 24/1/2009
* * *
גדעון אור: "ספר הגעגועים"
אהוד,
קראתי בהנאה רבה את "ספר הגעגועים" שלך. בהיותי הילד הראשון שנולד ב-1935 בכפר "בהדרגה", היום כפר "מעש", כל נופים והאירועים שבספרך מוכרים וחביבים עליי וזכורים לי היטב. אפשר להוסיף עוד כהנה וכהנה, למשל: לזחול בשדה תבואה כדי לתפוס חסידה ברגליה לפני שתתחיל לעוף (תמיד "כמעט" הצלחנו). ללכת באביב בפרדס "פסקל" למצוא קיני תורים שקראנו להם יוני בר, לאסוף את הגוזלים אחרי שהעלו נוצה ולגדלם וללמדם לעוף...
בנוגע להלכות אריזת פרי הדר: האורז היה ראש הקבוצה, מתחתיו בסדר המקצוענות העוטפות, ומתחתן המבררות. ייחודו ומקצוענותו של האורז היו בכך שארז בו זמנית שלוש ארבע תיבות לגדלים השונים של הפרי.
פיסדה מאטי זה קוס אמק ברומנית.
שלום ולהתראות,
גדעון אור
אהוד: נכון, טעיתי, חשבתי שזה ברוסית. אני לא מבין איך זה קרה לי, והרי יש לי פרק שלם משולב בקללות רומניות ברומן שטרם הסתיימה כתיבתו אבל קוראי "חדשות בן עזר" כבר זכו לפני כשנה או יותר לטעום ממנו:
סיימתי לארוז את תרמיל החאקי הצבאי הלא-גדול שלי, שעליו עוד היה רשום באנגלית בכתב-יד מימי מלחמת העולם השנייה: "פרייבֵט פורד", וניגשתי למיטבח כדי לומר לה שלום. היא די הגעילה אותי אחרי שהתפרקתי בתוכה כמו ניאגרה, אבל לא רציתי שתחשוב שאנחנו, בעלי הציטרוסים, הפלנטאטורים – כפי שפרץ פסקל הפרדסן המומחה היה מכנה את משפחותינו בלעג עצמי – איננו מנומסים.
ויולטה לבשה חלוק רפוי וענדה סינר כפרי. על פניה הבעה של חתול שסיים ללקק את השמנת. היא חייכה במלאכותיות וולגארית ולא התביישה לדרוש מיד את האתנן – פרשה על שולחן האוכל את ניירות המשכנתא, והגישה לי עט לחתימה. "צָרִיכָה אני בחיים פְּיֵיד אַ-טֵר," אמרה דווקא בצרפתית.
"קה סה?"
"מקום אפשר תמיד לשים את הרגל. לא נשארת באוויר. לא בא שוטר לגרש אותך מבית."
"אני נורא מצטער אבל אסור לי," התנצלתי, "אני חבר קיבוץ ובלי אישור המזכיר שלנו אני לא יכול לחתום על שום דבר כספי שיכול לחייב גם את עין-גדי."
"מה? איזה מין גברים אתם, קקטוסים? אפילו לעזור חֲברה אסור?"
"אסור. ואני לא קקטוס ולא ציטרוס," איך היא מתנהגת! הלא אם הייתה אומרת קודם שתגבה תשלום, הייתי מוותר, "אני סָבְּרֶה וחבר-קיבוץ!"
"חבר-קיבוץ מזיין בתחת עולה חדשה עוזרת באה מרומניה לעיר יפה של אבא חושי ומשפחה שלו לא יכולים חתוֹם לה את אפילו משכנתא קטנה פִּיזְדָמַנְטָא?"
הסמקתי. עוד הרגשתי ברקטום שלי את שריטות ציפורניה. והיא הלא הבטיחה שתכניס לי שם עם פיטמה. לך תסמוך על רומנייה שאבא שלה היא חצי צועני.
"טוב, לָרֶוֶודֶרֶה... [שזה להתראות, בפרידה]" אמרתי בשפה רפה, כמתנצל.
אך דבריי הרגיזו אותה עוד יותר. ואחרי שנוכחה סופית שלא אחתום לה על הערבות לקבלת ההלוואה לקניית הדירה שלה ושל אימה – לקחה הזונה ביד את המטאטא ואיימה להכות אותי אם לא אסתלק מיד מן הבית, וכך גירשה אותי מקן החלומות של משפחת ג-ץ כשהיא שופכת אחרי שטף של קללות נוראות [שרק לאחר שנים רבות הצלחתי לתרגם אותן בעזרת הידידה הרומנייה שהייתי מביא לה פרחים בהיותי כבר סטודנט בירושלים ושלימים נעשתה לשר בממשלה, וליתר ביטחון הסבירה לי גם באנגלית, וזה קרה כאשר כבר ישבה עליי].
"דָה-טֶה-אֶן פּוּלָה מִיאָה! – [לך תזיין את עצמך, גו פאק יורסלף]. פוּטוּ-טִי פִּיזְדָה מָה-טִיִי! – [קוס אימך, דפוק את ערוות אימך, פאק יור מאדר'ס פוסי]. סָה אוֹ פוּט פֶּה מָאטָה! – [פאק יור מאדר!] – פוּטוּ-טִי מוֹרְטִיאִי מָאטִי! – [דפוק את קרוביה המתים של אימך!] – מָה קָק פֶּה טִינֶה! – [אני אחרבן עלֶיךָ] – "
הנחיתה עליי את המטאטא. כָּאב.
"מָה פִּיס פֶּה טִינֶה – " [אני אשתין עלֶיךָ] –
תפסה בסיפוֹן הסודה, כיוונה אותו כלפי והפעילה, מה שהרטיב גם את ניירות המשכנתא שלה והעלה את חמתה כפליים.
"דָה-טֶה-אֶן פּוּלָה מִיאָה! – [לך תזיין את עצמך], פוּטוּ-טִי פִּיזְדָה מָה-טִיִי – " [דפוק את קוס אימך, פאק יור מאדרס פוסי].
מה יכולתי לעשות? צעקתי לה: "אני יודע וְיוֹלֶטָה! אבא שלך בכלל לא-יהודי, הוא חצי צועני וחצי רומני!"
"אתם שונאים עולה חדשה! אתם רק רוצים לֵמֵזָיֵין אותה בתחת, ככה יפה? ככה עושה בעל ציטרוסים זהב של מיליונים!"
"ואת מזדיינת עם אפרים! – אז שיחתום לך הוא על המשכנתא!"
היכתה אותי על הראש במטאטא.
"מלנכולי ישמח שומעת מה עשה פּוּלָה שלך בַּסֶגוּלָה!"
"פִּיזְדָמַטִי..." קראתי.
שוב היכתה, אבל – טראחחח... בתנופת המטאטא נפלו כלי-חרסינה מהמדף ונשברו. זה הוציא אותה בכלל מדעתה והיא צרחה עליי בפנים סומקות מכעס מוקפות זר שיער ג'ינג'י פרוע: "בּוּלֶה!פיזדה שלה פָּתוּחָה כמו שלי, בּוּלֶה! בּוּלֶה!"
"קוּס-אֶמָּכְּ אַת וְקוּס-אֶמָּכְּ הַפָּפָּנַשׁ שלך ג'ינג'ית מסריחה! שקרנית... זה לא נכון, זה היה רק בחוקן, בקליסמה!.. היא עוד סגורה."
"סגורה פיזדה כמו נמל קונסטנצה..." עכשיו עף לעברי כל המטאטא מלווה קולות צחוק אכזרי, היסטרי, כאילו כל מה שעשיתי לא כיבה את בעירת התאווה בחלציה.
טרקתי אחריי גם את דלת הרשת ובא לי לבכות. ככה בחיפה, בחוץ. פיתו אותי. צחקו עליי. סיפור האהבה נעשה פתאום מכוער כל כך. מלנכולי, פתוחה? – אצלה בבית? נמל קונסטנצה? עם מי? עם מי? עם מי...
* * *
לחזק את גוש מרכז-שמאל ע"י הצבעה ל"מרצ"
סופר נידח שלום,
בגיליון 412 מסביר אביחי פאוזנר שאין ברירה אלא לבחור בנתניהו לראשות הממשלה. מהסברו אי אפשר להבין מה נתניהו יעשה, לאן הוא חותר ומה יעדיו הסופיים. האם הוא בעד ניהול מו"מ שיוביל להסכם שלום עם הרשות הפלסטינית השולטת בגדה המערבית, שבו ייקבעו, סוף סוף, גבולות הקבע בין ישראל לבין המדינה הפלסטינית שתוקם?
לפי התבטאויותיו, הוא בעד הסכם שלום כלכלי, שאף אחד אינו מבין מהו, והאם בכך יוקפא המו"מ המדיני?
בעיניי נתניהו פסול מפני שיעדיו הסופיים אינם ידועים ודרכו המדינית תוביל לקיפאון שיוביל להתחזקות החמאס. דרכו הכלכלית חסרת החמלה מוכרת וכללה, בין השאר, את קיצוץ קצבאות הזיקנה לקשישים!
המועמדים האחרים לראשות הממשלה, ציפי לבני ואהוד ברק, ימשיכו בניהול המו"מ המדיני עם אבו מאזן, אך בגלל רצונם לספח שטחים נרחבים מדי, לא יגיעו להסכם שלום.
היעדר הסכם שלום עלול לדרדר את המצב הביטחוני. לכן לדעתי, לבוחר המתון אין ברירה אלא לחזק את גוש מרכז-שמאל ע"י הצבעה ל"מרצ", שדרכה המדינית ("יוזמת ז'נבה") מוכיחה שניתן להגיע להסכם לפי מודל זה.
רון וייס
רמת-גן
* * *
רות ירדני כץ
הקוסם והשיכור
נורבגיה שוכנת באירופה הצפונית ותיירים רבים מגיעים אליה מכל קצוות העולם כדי לראות את תופעת הפיורדים. איזה יופי! הפיורדים הם מפרצים ארוכים, צרים ועמוקים החודרים מהים אל היבשה והמראה מרהיב. הפיורד הארוך והמפורסם ביותר קרוי סונגנה ואורכו כ-180 קילומטר. הרבה חוויות חווינו בנורבגיה, על כולן עלתה החוויה שהתרחשה באוסלו הבירה, שמשופעת בחנויות, מסעדות, מוזיאונים, תיאטראות וכיכרות.
היה זה יום יפה, יום שבת, יום מנוחה. מזג אוויר אביבי, השמש שלחה קרניים ארוכות וחמימות והכיכר הגדולה ורחבת הידיים המתה בני אדם. ילדים התרוצצו בכל הכיוונים על סקטים, קורקונטים וסקייטבורדים. זוגות צעירים טיילו יד ביד, אחרים ישבו להנאתם וניצלו כל קרן שהשמש שלחה אליהם. אווירה של חופש שררה בכיכר הגדולה. לפתע שמענו מישהו צועק: "קוסם, יש קוסם!"
אנחנו אוהבים קוסמים וכמובן הצטרפנו לזרם האנשים שצעדו למקום ההופעה. יצרנו חצי גורן והקוסם תפס מקום במרכז.
הוא נראה די צעיר. גבוה, פניו ארוכים, שיער ראשו קצוץ בתספורת של חייל ועיניו הכחולות התרוצצו ללא מנוח. הוא חבש כובע שחור גבוה של קוסמים, לבש חליפה שחורה, חולצה לבנה ועניבת פרפר בצבע סגול שסגרה את צווארון חולצתו. הקוסם לא הוציא מילה מפיו רק הקסים אותנו בקסמיו.
הוא הראה לנו מטה שחור קצר חלול מקצה לקצה וכולנו הסכמנו איתו שהמטה ריק. אין בו כלום. הוא העביר את כף ידו מעל המטה והופ! שפע של מטפחות ירוקות, אדומות, כחולות, סגולות וצהובות קשורות זו לזו פרצו בזו אחר זו מתוך המטה השחור והקצר. הקוסם החזיק בשרשרת המטפחות בשתי ידיו, העיף אותן כלפי מעלה והן חזרו אחת אחת נפרדות לתוך כף ידו. הקוסם זכה במחיאות כפיים סוערות.
גם השיכור שישב על הרצפה מחא כפיים בהתלהבות. אי-אפשר היה להתעלם מהעובדה שהוא שיכור, גם אי-אפשר היה להתעלם מהופעתו המסכנה. לבוש בגדים גדולים ממידותיו, בלויים, שערו ארוך ופרוע ועל פי ידיו ניכר שהן לא פגשו מים וסבון זמן רב.
הקוסם המשיך: הוא הוריד מראשו את כובעו השחור ועבר בין הקהל והראה בידו שהכובע ריק ואין בו ארנב, ציפור או יונה. כדי לשכנע אותנו סופית שהכובע ריק, הוא נתן לגברת שמנה בשורה הראשונה להתבונן טוב-טוב אל תוך הכובע. היא קירבה את פניה אל הכובע הסתכלה פנימה ואישרה שאכן הכובע ריק. אבל הגברת השמנה לא מבינה דבר וחצי דבר בענייני קוסמות, כי שניות אחרי שהיא הצהירה שהכובע ריק, לקח הקוסם מטפחת אדומה, כיסה את פתח הכובע, העביר יד ובבת אחת משך אותה, וארנבת יפה ולבנה החליקה אל ידו וחייכה אלינו חיוך ארנבי חמוד. תנועה מהירה נוספת ועוד ארנבת חייכנית התיישבה על ידו והקהל היה מאוד מרוצה. השיכור ניסה לעמוד על שתי רגליו. בקושי רב הצליח להתייצב לכמה שניות, מחא כפיים בכל כוחו והתיישב חזרה. הקוסם הביט בו, והאיש החזיר לו מבט מלא אהבה ושניהם חייכו.
הקהל ביקש עוד להטוטים והקוסם הניח כובע על הרצפה וכולנו הבנו את הרמז. מטבעות ושטרות נזרקו לתוך הכובע.
הקוסם המשיך בקסמיו. הוציא מכיס מקטורנו חפיסת קלפים חדשה, עירבב אותם במהירות כפי שרק קוסמים יודעים לערבב, הפריד ביניהם, איחד אותם, הפכם מצד לצד, זרק אותם כלפי מעלה והם חזרו אחד-אחד אל כף ידו. הוא המשיך להפתיע. ניגש לנערה צעירה, נמוכת קומה ועגלגלה והורה לה, בלי לדבר כמובן, לקחת קלף אחד. הנערה מילאה אחר בקשתו ולקחה קלף. ללא מילים ביקש ממנה להראותו לקהל בלבד, ולא לו. ראינו את הקלף והקוסם ביקש ממנה להכניסו לכיס מעילה. הוא עירבב את חפיסת הקלפים, עשה הוקוס פוקס וביקש מהנערה להחזיר לו את הקלף. הנערה הכניסה את ידה לכיס מעילה והקלף לא היה שם. נעלם. הקוסם שלנו בהליכה אצילית ניגש לנער שעמד בסמוך לנערה וסימן לו שיבדוק את כיסיו אולי הקלף נמצא אצלו? הנער המופתע, חייך, ובארשת של חוסר אמון מוחלט חיפש בכיסיו והנה הקלף נמצא בכיסו האחורי. הקוסם ביקש מהנער להראות את הקלף לקהל, ואכן הקלף היה אותו קלף שהנערה הראתה לנו. מחיאות הכפיים היו חזקות ולתוך הכובע התווספו מטבעות ושטרות.
ואז השמיע הקוסם את קולו לראשונה ואמר:
"לסיום גבירותיי ורבותיי, הרשו לי להקדיש את הקסם האחרון לאיש הזה, הוא היה מורי ורבי, לצערי, החיים לא היטיבו עימו." והוא הצביע על האיש שישב על הרצפה ולגם מהבקבוק.
הקסם האחרון היה מקסים. הוא הראה לנו כדור פינג-פונג שבשנייה נצמד בין שתי אצבעות יד שמאל. בתנועה מהירה התווסף עוד כדור ועוד כדור ושמונה כדורי פינג פונג מילאו את אצבעות שתי ידיו. תנועה מהירה נוספת והכדורים נעלמו, תנועה נוספת והם חזרו, נעלמו וחזרו, נעלמו וחזרו והקסם הרשים והלהיב את כולם. מחיאות הכפיים היו סוערות וקצובות, וכסף הונח בתוך הכובע.
הקוסם קד קידה והודה לכולם. הקהל הרב החל להתפזר. אנחנו נשארנו לידו, וראינו אותו מרים את הכובע המלא בכסף, מעבירו לשקית בד, קושר אותה ונתן למורו ורבו. הוא גם נישק אותו על מצחו, ואמר לו בשקט: "אני חייב לעזוב, יש לי עוד הופעה, שמור על עצמך."
* * *
עמוס גלבוע
נגד השיבוש של השכל הישר!
כשבוע חלף מאז הפסקת האש בעקבות ניצחון צה"ל והעורף האזרחי, ואנו מצויים עתה בראשיתה של מלחמה מסוג חדש: המלחמה על התדמית ועל ההישגים המדיניים של מבצע "עופרת יצוקה". החמאס הוכה אומנם קשות, אך הוא פתח מעמדת נחיתות במלחמה נמרצת המיועדת לקבע בדעת הקהל (הפלסטינית, הערבית, העולמית וגם הישראלית) תדמית של ניצחון מול כישלון אסטרטגי של ישראל; וכיוון שכך, העולם צריך להסיר מעליו את החרם ולהקנות לו לגיטימיות. על פי מרכז המידע למודיעין וטרור של המרכז למורשת המודיעין, המערכה שמנהל עכשיו החמאס, בסיוע צמוד של אלג'זירה, "ציר הרשע" ואירגונים וגופים בינלאומיים שונים ומשונים, מתבססת על חמישה מרכיבים:
הראשון שבהם, אפולוגטי במהותו, קובע כי לא החמאס הוא שפתח במלחמה, ולא הוא האשם בה; אשמה ישראל שרקמה מזימה לחסל את הבעיה הפלסטינית, ובראש ובראשונה לרסק ולמוטט את החמאס המגלם את ה"התנגדות" לכיבוש הישראלי ועומד בראש המאבק נגד ישראל.
המרכיב השני, שקרי ומעליל במהותו, מציג את התמונה שלפיה צה"ל פגע במכוון באזרחים, ובמיוחד בילדים; ביצע פשעי מלחמה רצופים, הפעיל אמצעי לחימה אסורים; הרס במכוון בתים ומוסדות ציבוריים, וכמעט שלא נלחם ולא פגע בלוחמי החמאס. במסגרת עלילות אלו מכין כבר החמאס זירת לחימה חדשה מול צה"ל: תביעות משפטיות במדינות המערב. במערכה על מרכיב זה זוכה החמאס לא רק לסיוע "אווירי" של "אלג'זירה", אלא גם לסיוע "ארטילרי" של ישראלים שונים.
המרכיב השלישי, כלכלי ושלטוני במהותו, מדגיש את מחוייבותו של החמאס לשיקום הרצועה ולמתן סיוע כספי מוגדר לכל משפחה עבור בית שנהרס או נפגע, ועבור כל הרוג או פצוע. החמאס כבר החל במאבק למימוש האינטרס המרכזי שלו: לפתוח את כל המעברים לרצועה בפיקוח שלו, ולהיות בעל הבית על כל הכספים והסיוע שיופנו לרצועה. הוא ולא אבו מאזן או אחר.
המרכיב הרביעי, אף הוא שקרי במהותו, מציג מצגי שווא על עלילות הגבורה של לוחמי החמאס; על יכולותיהם הצבאיות שהחזיקו מעמד מול מכונת המלחמה הישראלית שהיתה יכולה ל"כבוש עשר מדינות" ורק לא את עזה הגיבורה.
המרכיב החמישי, מתריס במהותו ומתווה כיוון לעתיד, מציג את תחילת שיקום המנהרות ומצהיר למעשה: איש לא יעצור בעדנו לחזור ולהבריח ולהתחמש, כי אנחנו תנועת התנגדות שליבתה היא האלימות כלפי ישראל
מול טיעוני החמאס ומהלכיו נערכת אומנם ופועלת ישראל, אך נראה שהצמרת המדינית שלנו נערכת בראש ובראשונה לבחירות, וזה די מובן. הצרה כמובן היא, שזה מקנה, לפי שעה, יתרון לחמאס ולכל תומכיו. במקרה אחד, לעניות דעתי, התעורר הרושם שממשלת ישראל ממש רוצה להעניק לחמאס את הניצחון המדיני. לפתע, על רקע הערכות "פרשנים" כי רק שחרורו של גלעד שליט עשוי להטות את הכף בבחירות לטובת "קדימה", התבשר עם ישראל בתקשורת, ברעש ובכותרות ענק, שראש ממשלתנו הנוכחי, ועימו שרי צמרת בכירים, שינו את דעתם בסוגייה. אם עד למלחמה הם התנגדו לדרישת החמאס לשחרר את כל הרוצחים הגרועים והנאלחים ביותר תמורת שליט – הרי שהמלחמה הגמישה את עמדתם. עתה הם מוכנים להפגין "נדיבות של מנצחים", וללכת לקראת דרישותיו של החמאס מלפני המלחמה. העיקר שייווצר הרושם ששליט עומד לחזור הביתה עוד לפני הבחירות.
האם ממשלת ישראל הנוכחית באמת מוכנה לתת לחמאס את הישגו הגדול ביותר ולהראות לעולם שהוא המנצח האמיתי ואנחנו המפסידים? קשה להאמין לכך, אלא אם הציניות הפוליטית של ערב בחירות משבשת את השכל הישר.
נדפס לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 27.1.09
* * *
רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול." [נדפס על העטיפה האחורית].
מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 50 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
אורי הייטנר
א. אל תתנו להם קתות
במאמר ב"ידיעות אחרונות" לפני חודשים אחדים כתב אהוד ברק: "לפני הבחירות ב-99' הלכתי לרמת הגולן, ובאצטדיון בקצרין, בנוכחות רוב מוחלט של החלוצים הנפלאים שלנו שם, תיארתי לפניהם את המציאות בלי כחל ושרק. אחר כך נבחרתי שם ברוב גדול יותר מהרוב לו זכיתי בכל המדינה."
העובדות אינן מדוייקות. הבחירות היו ב-17.5.99. הנאום של ברק באמפיתיאטרון בפארק קצרין העתיקה היה ב-10.6.97, בעצרת לציון 30 שנה להתיישבות בגולן. אכן, רוב גדול של תושבי הגולן השתתפו באירוע. במהלך הנאום, בו העלה על נס את המעשה החלוצי שלנו, אמר ברק משפט על כך שלמען שלום יתכן וניסוג מהגולן. הוא נענה בקריאות בוז רמות מאלפי המשתתפים. עד הבחירות חלפו שנתיים. הבחירות התמקדו בהתנהלותו של ביבי בשלטון, בשחיתות, במצב החברתי, ב"זקנה מהמסדרון בביה"ח בנהריה", ב"רק לא ש"ס" ועוד. סוגיית הגולן נעדרה לחלוטין מסדר היום של הבחירות. הבחירות התמקדו במיאוס משלטון ביבי וברצון להפילו. אנו, ב"דרך השלישית", עשינו מאמץ נואש להעלות את סוגיית הגולן על סדר היום, מתוך הבנה מפוכחת שניצחונו הוודאי של ברק יביא לחידוש המו"מ על נסיגה, אך קולנו נפל על אוזניים ערלות. זה לא עניין איש. בבחירות לראשות הממשלה, ניצח ברק גם בגולן, באחוז דומה מאוד, אולי זהה, לניצחונו בכל המדינה.
אבל העובדות אינן רלוונטיות. מה שרלוונטי הוא הפירוש שברק נתן להצבעה בעדו בגולן, והחשיבות שייחס להצבעה זאת (אף שכל המצביעים בגולן גם יחד רחוקים מלהעניק אפילו מנדט אחד), עד כדי כך שהוא ראה לנכון לציין זאת במאמר כעבור 9 שנים. ברק ראה בהצבעה בעדו בגולן לגיטימציה של תושבי הגולן למדיניותו ולניסיונו האובססיבי לסגת מהגולן. הלגיטימציה הזאת חשובה לו, כדי לומר שאם תושבי הגולן תומכים במהלכיו, קל וחומר שמי שאינו תושב הגולן יתמוך במהלכיו. ההצבעה בעבורו היתה כמעט תעודת כשרות גולנית לנסיגה מהגולן. כולנו יודעים עד כמה הטענה הזאת מופרכת, אבל מי שאינו חי כאן ואינו מכיר אותנו, עלול בהחלט להשתכנע שיש דברים בגו.
הדברים האלה מבהירים את כובד האחריות המוטלת על כתפינו בבחירות. הגולן אינו עסק פרטי שלנו, הוא של עם ישראל כולו, אנו מגשימים את אמונתם של מרבית אזרחי ישראל בישיבתנו כאן. האחריות למנוע נסיגה מהגולן אינה מצטמצמת לכתפינו בלבד, אלא היא על כתפיהם של האזרחים בכל רחבי הארץ.
אבל איננו יכולים להתחמק מכך, שבעצם החלטתנו לבנות את בתינו בגולן ולהגשים את חלומם ואמונתם של רבים, נטלנו על עצמנו אחריות על הבטחת שמירת הגולן בידי ישראל. עובדה – את המאבק על הגולן בעת המו"מ בשנות ה-90 אנו ניהלנו. אלמלא הנהגתנו, הציבור הישראלי לא היה מתעורר למאבק העממי שהביא לניצחוננו. גם החלת ריבונות ישראל על הגולן ב-81' לא היתה מתבצעת ללא המאבק שהובילו תושבי הגולן.
האחריות עלינו בעת בחירות כפולה: א. לא לתת קולנו למפלגה התומכת בנסיגה מהגולן. ב. לא פחות חשוב – למנוע מראית עין של נכונות שלנו לנסיגה, שעלולה להעניק רוח גבית לשוחרי הנסיגה, כמו בציטוט של ברק שהזכרתי.
בכל מערכות הבחירות האחרונות, התוצאות בגולן היו כמעט זהות לתוצאות הכלליות במדינה. בבחירות הקודמות "קדימה" ניצחה בגולן. אז, לא היה אפשר לראות בכך לגיטימציה לנסיגה. לא היה אפילו רמז דק לכך ש"קדימה" ואולמרט ינסו להוביל לנסיגה מהגולן. ההיפך הוא הנכון – "קדימה" הציגה עצמה כממשיכת דרכו של שרון, ראש הממשלה היחיד מאז ועידת מדריד (1991) שסרב אפילו לשאת ולתת עם הסורים על נסיגה מהגולן. אולמרט עצמו, באותם ימים, הביע עמדה נחרצת בעד נצחיות הריבונות הישראלית על הגולן.
היום המצב שונה – "קדימה" ומפלגת העבודה מחוייבות לנסיגה מהגולן וכעת הצעצוע החדש שלהן הוא "היוזמה הסעודית", המדברת על נסיגה מוחלטת לקווי 67' בכל הגזרות, כולל נסיגה מוחלטת של ישראל מהגולן, והענקת "זכות" השיבה לפלשתינאים לתוך כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל.
מן הראוי שאנו, תושבי הגולן, לא ניתן קולנו למפלגות שזו עמדתן.
ומי ערב לכך, אשאל מיד, שמי שנשבע היום אמונים לגולן, לא יסביר מאוחר יותר ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם" ולא יוביל מהלך של נסיגה מהגולן. והרי יש לנו בנושא הזה ניסיון רע עם נתניהו, שניהל מו"מ עם הסורים, באמצעות המיליארדר רון לאודר, על נסיגה מהגולן?
אכן, איש אינו ערב לנו. אני פועל על פי הכלל "ברי או שמא, שמא עדיף." אם מפלגה אחת מצהירה בגלוי שבכוונתה לסגת מהגולן, ומפלגה שנייה מצהירה שלא תרד מהגולן, ברור שאעדיף את השנייה, גם אם איני סומך עליה לחלוטין, על פני הראשונה שכוונתה גלויה וידועה. בוודאי לא ארצה להיות זה שנותן לה את חותמת הכשרות.
בהלה רבתי אחזה בעצי היער. הגרזנים בדרך לכאן והם עומדים לכרות אותנו. אמר להם העץ הזקן והחכם: "אין כל יכולת פעולה ללהב הגרזן ללא קת הגרזן. קת הגרזן עשויה מעץ. מי נותן לגרזנים את הקתות, אם לא אנחנו? לא ניתן להם קתות, הם לא יוכלו לכרות אותנו!"
אני מקווה מאוד שבבחירות הקרובות לא ניתן קתות לגרזנים הבאים לכרות אותנו.
ב. שר החינוך הבא
המלחמה מאחורינו, ולצד סוגיות הביטחון ראוי שסדר היום הציבורי בכלל ומערכת הבחירות בפרט, יחזרו לעסוק במרכיבים האחרים של הביטחון הלאומי שלנו, סוגיות החברה והכלכלה, הזהות היהודית של המדינה, איכות הסביבה, מערכת המשפט והחשוב מכל – מערכת החינוך.
"החלום הרטוב שלי הוא להיות ראש הממשלה ושר החינוך," הצהיר אהוד ברק. בנימין נתניהו התחייב שאם הליכוד ינצח בבחירות, תפקיד שר החינוך יהיה בידי הליכוד. התחייבות דומה לא הוקדשה לאף תיק בכיר אחר. ציפי לבני מאיימת שאם הליכוד ינצח, יימסר תיק החינוך לש"ס ומכאן משתמע שאם "קדימה" תנצח היא לא תחלק תיק זה לשותפות אחרות.
ייתכן שמדובר בהצהרות בחירות בעלמא, אך גם אם כך הדבר, הן מעידות על המשמעות הרבה שהציבור מקנה לתפקיד זה, ויקשה על ראש הממשלה שיבחר להתעלם מכך.
מי ראוי להיות שר החינוך של ישראל?
מערכת החינוך הישראלית חולה. היא נמצאת במשבר עמוק, מזה עשרות שנים. דווקא בשנים שבהן הוזנח החינוך הערכי ועל ראש שמחתנו הועמדה ההישגיות האקדמית, הישגי התלמידים בכל הפרמטרים נמוכים מאוד (בעוד אך לפני שנות דור, במדינת ישראל הענייה, שראתה בבית הספר בית חינוך וחרטה על דגלה את ערך השיוויון, הישגי מערכת החינוך הישראלית היתה מן הטובות בעולם). מערכת החינוך הישראלית זקוקה לרפורמה מקיפה.
המהלך הרציני ביותר בכל תולדות המדינה לעיצוב רפורמה של מערכת החינוך, נעשה בשנים 2003-2005 בידי כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל, שמונה בידי ממשלת שרון, ומוכר יותר בכינויו ועדת דוברת, על שם האיש שעמד בראשה, שלמה דוברת.
כוח המשימה בחן את מערכת החינוך לפני ולפנים, לעומק ולרוחב, למד את מיטב העשייה וההגות החינוכית בעולם ועיצב תכנית לרפורמה מקיפה, המעצימה מאוד את החינוך הציבורי בישראל, ובין מסקנותיה – יום לימודים מלא (מה שנקרא פעם יום חינוך ארוך) לכל ילדי ישראל מגיל 3 עד 18 המשלב לימוד אקדמי עם העשרה בתחומי האמנות, הספורט, הסביבה, החברה וכד', תוך מתן ביטוי לאינטליגנציות השונות של הילדים ויצירת אפשרות להעצמה מיטבית של כל ילד. המלצות נוספות הן קביעת תוכנית ליבה של לימודים עבור כל התלמידים בכל הזרמים, מעבר לשבוע לימודים בן חמישה ימים, תוכנית מובנית ומקפת לצימצום הפערים החברתיים והחינוכיים ומימוש היכולות האישיות, חיזוק שלבי החינוך המוקדמים – הגן והכיתות הנמוכות בבית הספר, יצירת רצף פדגוגי מגיל הגן עד תום ביה"ס העל יסודי, אוטונומיה ניהולית בבית הספר, שיפור משמעותי במעמד המורה, בהכשרת המורה ובשכרו תוך שינוי מבנה יום העבודה שלו ועוד ועוד. כאן הזכרתי כותרות, אך לכל כותרת תוכן מעשי ויישומי.
גדולתה של הרפורמה היא המבט ההוליסטי שלה על המערכת החולה, והצעה הוליסטית לפיתרון מקיף. עלות הרפורמה היא מיליארדים רבים ומשמעותה – שינוי של ממש בסדר העדיפויות הלאומי. אין השקעה לאומית טובה מזו, כיוון שהמהפכה במערכת החינוך עשויה לחולל מהפכה בכלכלה, בחברה, בצימצום הפערים ובמלחמה בעוני, במערכת ההשכלה הגבוהה, במדע, בביטחון ובעצם בכל תחומי חיינו.
ממשלת שרון קיבלה את התוכנית והחלה ליישם את חלקה כפיילוט ב-35 רשויות. המועצה האזורית גולן, בה אני חי, היא אחת מ-35 הרשויות, ואני יכול להעיד שאף שהיא פעלה שנה אחת בלבד ובאופן חלקי בלבד, תועלתה היתה מרובה. כך גם בשאר רשויות הפיילוט.
עם כניסתה לתפקידה, ביטלה שרת החינוך את מסקנות דוברת, ללא כל הסבר, ללא כל שיקול חינוכי ומקצועי, מתוך שיקולים זרים ובלתי ענייניים. במקום הרפורמה המקיפה הזאת, היא יישמה רפורמה נקודתית הנוגעת למבנה יום הלימודים ושכר המורים. רפורמת "אופק חדש" חיובית וחשובה בפני עצמה, והיא אף נמצאת בתוך מסקנות ועדת דוברת, אך אין בה כדי להביא לתיקון המהפכני. כדי להביא בשורה אמיתית למערכת החינוך הישראלי, יש לחזור לדו"ח דוברת. כדי ליישם אותו, יש צורך בשר חינוך המחוייב לדו"ח בכל ישותו.
האדם המתאים ביותר לתפקיד שר החינוך הבא של ישראל הוא שלמה דוברת.
כאשר מונה דוברת לתפקידו, לא אהבתי את המינוי, בלשון המעטה. במינוי איש עסקים מצליח לתפקיד ולא איש חינוך, ראיתי ביטוי לסדר העדיפויות הלקוי בחברה הישראלית, שרואה הכול בעיניים עסקיות ומודדת הכל במדדים עסקיים, ברוח ההפרטה. אולם דוברת הקיף עצמו באנשי חינוך מן שורה הראשונה, והתוכנית המעולה שהוא עיצב הפריכה את חששותיי.
אם ימונה דוברת לשר החינוך, תהיה זו בשורה גדולה לחינוך בישראל; מימוש הרפורמה שהמערכת כה זקוקה לה – רפורמת דוברת.
ג. תו תקן ז'דנוביסטי
כשקראתי ב"ידיעות אחרונות" את הכתבה על המלחמה התמוהה של משרד החינוך נגד שירים שאינם עומדים בתו התקן הפמיניסטי, מיהרתי לבדוק את התאריך של הגיליון. לא, זה לא האחד באפריל. כנראה שבאמת משרד החינוך החליט לצאת למלחמה נגד הזמר העברי.
תקציר הפרקים הקודמים, למי שלא קרא את הידיעה: משרד החינוך יוצא נגד שירים, מנכסי צאן הברזל של הזמר העברי, כיוון שהמסרים שלהם אינם פוליטיקלי קורקט פמיניסטי. על המוקד הועלה מיטב הזמר העברי – "חורשת האקליפטוס" פסול כי "אבא על גבעה בנה לה בית". שלום חנוך עלול להישלח לגולג בשל כתיבת השיר "קח לך אישה ובנה לה בית". את "דני גיבור" של מרים ילן שטקליס יש לצנזר כי מה פתאום דני גיבור ונבון ואינו בוכה אף פעם? מצד שני, אולי אפשר לבקש חנינה לשיר הזה, כי בסוף הדמעות זולגות מעצמן. אבל איזה חנינה ניתן ל"היו לילות", כשמופיעות בו מילים פסולות כמו "שמעי אלי, קטנטונת". קטנטונת?! לא בבית ספרנו. ובוודאי לא אם "אני בניתי בית לשבתך" בעוד "את תרקמי בערב לי כתונות".
נכון, השירים הללו לא נאסרו ללימוד. איני שולל כלל את לימודם באופן ביקורתי, ובמסגרת דיון כולל על תוכנם יש מקום גם לבחינה של הביטוי התרבותי המופיע בהם ליחסים בין המינים בתקופה שבה הם נכתבו. מה שמכעיס אותי כל כך, והוא גרוע בעיניי אף יותר מפסילת שירים, הוא המטלה שהוטלה על התלמידים – לשנות את מילות השיר, כדי שיתאימו לאג'נדה הנכונה.
שינוי השירים ועיוותם הוא מעשה אנטי תרבותי מובהק. התרבות האנושית לא החלה היום, ובאלפי שנות תרבות אנושית, השירה והזמר נתנו ביטוי למסורת ולתרבות שצמחה לאורך הדורות. שינוי השירים, כמוהו כמחיקת התרבות שקדמה לנו. ללא אותה מסורת תרבותית, אנו עלולים לחנך את ילדינו כקיקיון זה שבן לילה היה ובן לילה אבד.
הזמר העברי הוא אחת היצירות החשובות שנוצרו כאן במאה שנות ציונות; זו יצירה נפלאה, יפה, שראוי לכבד אותה, להתחבר אליה ולחבר אליה את הדורות הבאים.
"היו לילות" הוא שיר אהבה מקסים, שבו בחורה מבכה את אהובה, שהלך ולא שב ובלכתו אבד חלומם המשותף לחיים משותפים. שיר יפה, רגיש ומרגש, עם מנגינה יפה כל כך של מרדכי זעירא. שיר המתכתב עם "ואולי" של רחל "במשעולים בין דגניה וכינרת / עמדה עגלת חיי העמוסה." האם מתוך העגלה העמוסה הזאת, זה כל מה שיש ללמד על השיר – שהגבר הוא חקלאי מאצ'ו "בהיר וגבוה כזמר" ושזה לא בסדר ולא יפה להציג גבר כזה ואישה הרוקמת לו כתונת? נראה לי שמישהו במשרד החינוך יצא מדעתו.
אני יכול להעיד על עצמי – אני פמיניסט בעל הכרה. כאשר התחתנתי, התובנה שלי היתה שאשתי ואני מקימים יחד בית ומשפחה. עובדה זו כלל לא הפריעה לי לשיר בחתונה את "קח לך אישה". זהו שיר יפה, עם לחן יפה, שיר של אהבת גבר לאהובתו, שיר רומנטי מאוד, שיר שיש בו מילים קסומות כמו "זה לא עצוב כשמסתיים חלום / זה לא עצוב כי את נשארת איתי." אז מה אם נאמר בשיר "קח לך אישה ובנה לה בית"? למה זה צריך להפריע?
יש שירים שהמסר שלהם שוביניסטי בעליל, כמו "זמר שלוש התשובות" (אלתרמן), "היה או לא היה" (פן), "אנקש" (ברכט בתרגום של אלתרמן) ואחרים. ראוי לפתוח את השירים האלה לדיון, לבקר את המסר שלהם, מתוך הצגת הקונטקסט התרבותי של התקופה. ניתן להציב מולם שירים בעלי מסר פמיניסטי, כמו "ולס להגנת הצומח" של נעמי שמר, שהוא שיר מחאה נגד הטרדה מינית. אבל לא לפסול, לא לצנזר ובוודאי לא לשנות את מילותיהם ולהוציא מהם את העוקץ.
ריח רע של ז'דנוביזם וחינוך מחדש יש בתוכנית החינוכית הזאת. מי שמנסה לחנך לפמיניזם באמצעות מעשים אנטי תרבותיים – מה שיישאר ממעשיו הוא רק הפגיעה בתרבות. באמצעות השנאת השירים על התלמידים, עלולים להשניא עליהם גם את המסר שבשמו פוגעים בהם.
האם כאשר הפרידו את משרד התרבות ממשרד החינוך התכוונו לכך שלא תהיה תרבות במשרד החינוך?
...אני מקווה שעוד מותר לי לומר לילדה שלי שהיא יפה.
אהוד: מה אתה מתפלא? טמטום ונוכלות נותנים פרנסה לנוכלים ולמאחזי עיניים ולא רק למתפרנסים מגזירה במספריים של שירים עבריים במצוות משרד החינוך אלא במרבית מגזרי החיים, כולל למשל במערכת הדתית והחרדית, בענף המבינוּת ביין וכך גם בספרות העברית ובאקדמיה, בייחוד במדעי הרוח.
* * *
בנדלה
לא פסה מידת הרחמים!...
ליבי ליבי לעורך הנידח, על שהתחת כואב לו בזמן שהוא מבלה ליד המחשב... ומתוך שנכמרו רחמיי, הרי כמה עצות לחילוץ ישבנך ממצוקתו: (בתקווה שזה יועיל) –
1. אחרי זמן מה של ישיבה, שנס מותניך, והרם את ישבנך הכבד הנ"ל, צא אל המרפסת, ופלבל בעיניך אל בנות ישראל המהלכות שפי על המדרכה, ותוך כדי כך בחן את כפות ובהונות רגליהן, כפי שמומחיותך, המפורסמת בקהל קוראיך, תדריך אותך. (זה גם יקל על עיניך המרותקות למסך) רק תזכור, שאת הרוק צריך כל הזמן לבלוע, לבל ייזל על החולצה.
2. בהפסקה שנייה, כנס את כל המערכת כולל ישבנך, לישיבה סגורה ודחופה לצורך עניינים שוטפים, וכאשר תגמור תוריד את המים בזהירות, ותברך "אשר יצר".
3. בהפסקה הבאה, תיקח את ספריה של דודתך אסתר ראב, תערום אותם בעדינות באמצע החדר, תשתחווה אפיים מכל צד (כלומר מכל ארבע הצדדים) ותקפיד להגיע עם הראש עד לרצפה. ואל תשכח לזקור את הישבן אל על!
4. בהפסקה שלאחריה, רד אל מזכירת המערכת המגורה והמתרגזת, ושפשף בה היטב את ישבנך. זה וודאי ישכיח ממנו את כל צרותיו...
5. ערוך עוד הפסקה: הנח על הרצפה עיתוני "הארץ" ורקע עליהם בחוזקה ברגליך לפחות 20 פעמים. אפשר גם בליווי מוסיקה. (למשל השיר: הבלדה על יואל משה סלומון)
6.
ולבסוף, תיגש אל המסתורית, ותבקש ממנה שתנער בחוזקה את ישבנך כמו שמנערים אבק
משטיח. (אני מניחה שהיא תשמח מאד לעשות את זה למענך) ואם הכאב עדיין תקף, שתיתן שם
זריקה הגונה.
אני מקווה מאוד שכל הפעילויות הללו ישובבו את נפשך, כמו גם את ישבנך, הכאב יסור, ולא תדע עוד דאבה.
בדאגה כנה ואמיתית,
בנדלה
אהוד: ישבתי השבוע ארבעה ימים בבריכת מי ים המלח המחוממים במלון לוט שבין בוקק, וגם בג'קוזי, וגם שחיתי בבריכת המים המתוקים המחוממים אשר בחוץ וגם טבלתי עד ברכיי במי ים המלח הקרים, ועדיין ישבני כואב תחתיי כי בנוסף על כך ישבתי שעות באוטובוס עם הגמלאיות והגימלאים של שיבא וגם קיבלתי מכה חזקה מאבן מרובעת תקועה בחזית פונדק עין גדי וגם אסרו עליי להשתין שם ואמרתי לעצמו שאולי רוחם של אנשי סדום עדיין מרחפת במקום הזה.
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
ספר זיכרונות לשנת תרע"ג, 1913
[בפתח תקווה, בהיותה בת 19]
[ד]
י"ח אדר
הכל – כל זה אינו כלום, הלב נשאר ריק, ומוצץ, מוצץ שם – דזנדרוק נחמד, מגרה, מזכיר את האושר שנשתמט ועוד ועוד – – –
הוא היה כך פזור היום בשבתו על הקטדרה, לא אדע מה חשב, הפעם הראשונה שישב על הקטדרה הוא היה שקוע באיזה חלום – מה חשב? מי מה היה נושא חלומו? אליי הוא פעם מאיר פניו ופעם הוא כך אי נוגע, מבטו כך מלבב – בכלל זוהי החמדה בעצמה! –
הלב מנגן מנגינה ממושכה נוגה, הלב כואב, כואב ומוצץ והעיניים מתמלאות, מה יהיה, מה יהיה? יש את נפשי לבכות לבכות עד שייקרע הלב לגזרים – – –
יש את נפשי ללחוץ ראשך אברהם, יש את נפשי לנפצו על ליבי –
ערפל אפור ירד אלי וכאב נעכר, כאב ארוך ומשונה עם טיפות נוגות אלה, מה הן בוכות ככה – אלי, הכל בוכה בכייה ממושכה חסרת-אונים, יבבה ארוכה אחת הכל הכל – – –
ליבבות טיפות יחידות בצינורות, איזה סימפוניה נוגה, את כל מיתרי הלב היא מותחת, מונחת לפני תמונתי – איזה תמונה משונה, כל-כך נוגה והעיניים ככה תובעות תובעות, משונה כל-כך הובע מצבי בתוך התמונה הזאת, כן כן זאת אני עלובה עלובה עם העצב שלי, דומה שעוד רגע יתגוללו הדמעות מן העיניים התובעות –
משונה כמה מתבוננת אלי התמונה הזאת, היא כך מדברת אלי, נערה זו כך קרובה לליבי, אני אוהבת כך את התמונה הזאת, אני כך משונה, הכל משונה, כל זאת –
אני לומדת חימיה, רצה לבית הספר על בוקר, מה? לשם מה? הן הכל צריך פתרון, הכל ככה עלוב, אין לי כלום, כלום, מה יועיל לי כל זה – והלב חלל חלל, זה משונה, משונה, מה אני עושה, זה לא אני, זה כך משונה נורא, כמה התרפסתי בזמן האחרון לאושר ואין, אין –
בשבוע העבר בזמן הזה היה הנער ההוא משקה, נושא האושר אצלי, שנינו היינו תחת הזית בתוך הלילה האפל עם כוכבים מזהירים אולם זה היה נורא – פי – כל-כך מעורר גועל נפש, זה לא היה משה עם עיני הקסם עם הפרופיל המחוטב, זאת היית חיה, חיה, פי, איך שנדחק אלי, באיזה תאווה, פי, לא יכולתי, זה עורר בי גועל נפש, קמתי והלכתי לי, אצלי לרגליי שכב נושא חלומות אושרי, ואני עזבתיו והלכתי לי – – – מפני שאיני יכולה, אני את ראשו, את ראשו ונשיקות ולטיפות רכות, לזה צמאתי, ככה ככה – והוא גס, גס –
מרדכי אינו רוצה לדבר איתי כלום. אשמה אני? אני כבר מתגעגעת אחריו, כך קשה בכל זאת לחיות כשהוא אינו הולך לימיני, איזה רוח טובה מלווה, כשישנה אני סולדת בה, אבל מיד שהוא מסתלק אני מרגישה בחסרונו –
יש לי הרגשות משונות בזמן האחרון, יש כל-כך הרבה מעברים של מצבי רוח משונה –
כ"ח אדר ב'
משונה, אתמול הייתי בבית ינובסקי, משה ניגן – אנו השלמנו – הוא רצה לאמר לי שלום בראותו אותי, כך אמר למרדכי – הוא כל-כך היה מזועזע, עיניו היו רטובות כל הזמן – והוא הרגיש את עצמו כך לא חופשי, משונה, הוא צעק כל-כך מתוך הנגינה, מה יהיה הדבר הזה בעתיד איני יודעת, אבל אתמול היה יפה – – – ריחות דקים דקים עלו מן החלומות הבוכים, איזה הד רחוק רחוק עלה באוזניי – – – אפשר ששמע גם הוא את ההד הזה ולכן בכה, יש לו נשמה עטופה ערפילי הוד – – – אפשר שנהיה עוד חברים – – – –
הערב קיבלתי מכתב מקיפניס, הוא מתוודה באהבה אלי – איני יודעת מה – יכול היות שזה נעים לי, איני יודעת, הוא כל-כך מגמגם, אבל שם יש לב דופק בשבילי, משונה למה דופקים בשבילי דווקא אותם הלבבות שאיני רוצה בהם – והלב שאני כמהה לו, שכולי משועבדת לו בלי יודעים – הלב הזה עומד, שותק שותק ואולי לעולם בשבילי לא ידפוק, לעולם עולמים –
צריך להשיב לו, בכלל צריך לגמור עם קפניס [יצחק קיפניס – אב"ע] זה אף שאני מוכרחה להודות שנעים לי כשסובלים בשבילי, אולי מפני שאני סובלת בשביל אחרים – לא, בכלל איני יודעת מה מצב ליבי עכשיו, כמדומני שאיני אוהבת אותו כלל, כך כשאני ממששת בשכבות העליונות בליבי, דומה שאין שם כלום, אבל איזה דבר משתקף מתחת, מי יודע מה יהיה עוד מאותו זיק שם מתחת לשכבות האי נוגעות האלה, כן אני יודעת אני בטוחה שהוא יכול להיות לשלהבת שתשרפני עד לבלי קום עוד – – – – –
ה' אדר ב'
כל מצב מרוחי אני יראה שלא תתפתח אצלי שכבה של שומן, אותה השכבה השמנה – פי –
היה יפה הערב, במחלקה דווקא, קרני השמש האחרונות נפלו על הלוח ואחר החלו גוועות אט אט, איזה רגשות דקים החלו להתרומם מאיזה פינה חבויה, דומה לי שגם דזנדרוק הרגיש בזה, ומתוך כך אמר לי אולי לקרוא דווקא את אותו החלק היפה "מיתת נשיקה", משונה, נידמה לי, לפעמים, שהוא כך מרגיש בי, יש שאנו מדברים אחד אל השני מבלי הוציא הגה, בפרט כשהוא יושב על הכיסא לשתוק, אז הוא כך שקוע עפיס, כך משונה, עיניו תועות ופתאום הן נחות עליך ואתה קורא בהן כבספר פתוח –
על מה אני ערה בלילות, מה יהיה הסוף? לא יבוא, לא יבוא איזה דבר יפה? אה? אני כך רוצה איזה דבר יפה חדש –
עבר חמק דודי – – –
מצאוני השומרים, היכוני פצעוני, קרעו רדידי מעלי – – – – –
מדוע העולמות כה נוגים – – – כל הפנים מכווצים וכל העיניים תועות, עיני חמדה זאת עיני גלמן ומרדכי, ואני, ואני בתוכם – – – איזה עדר נרדף – – – אנה לפנות מה לעשות – – – האלה הם החיים? או אולי זאת טעות, אולי צריך לחיות אחרת, מה עלינו לעשות, מה?
אנחנו טועים טועים, בוודאי אפשר להועיל לזה, צריך לדעת רק לפתוח את הקשרים המסובכים, כל זה כל-כך מסובך – כל חיינו משונים, תלויים על בלימה, מה יהיה מכל האומללים האלה, צריך, צריך למצוא, אני אשאל –
דבר גדול עלה בדעתי אבל איני יודעת אם יש בי יכולת לעשותו, מפני טבעי או אולי מפני הזיוף, יכול היות, אני רוצה לעשות את ספר זכרונותיי זה לאמיתי, אמיתי בלי נטיות חסדים לעצמי ובלי לעקם את הקו הישר. צריך לתת דין וחשבון, צריך להיות פתוח לאמת לכל הפחות לפנקסי במקום המיוחד הזה –––––
אנה לברוח, אנה?
בחוץ כך הרבה ירחב, וכוכבים לאור ירח וענני כסף, ואיני מוצאת לי מקום, הלא צריך לעשות דבר-מה, ללכת לאיזה מקום בליל כזה, ולי אין מה לעשות והיכן ללכת – – – כל הגעגועים החמים האלה, למי אתנם, היכן אלך, את מי אשק, ראשו של מי אלחץ לליבי ועיני מי אסגור בלאט, נורא נורא –
איני יודעת, אפשר להשתגע –
שושן פורים, אביב
ירד הסוד החמים על הגבעות הירוקות האגדתיות, עלה על צעיפי עננים ורודים כמהים נדים בין קבוצות אוקליפטוסים דקים עורגים, אדמו אדמו הפרחים וכל אודמם נדחק ללחייהם, והאדמה מושיטה אלפי שפתיים אדומות ומוצצת מוצצת לאט מתוך התעלפות מתוקה את האד החמים – – כוח הסוד החמים – – – אט דובבים עשבים קטנים מתוך שיכרון, דובבים הסוד החמים – – – ציפור חבויה זורקת עיגולי שירה רוויים וחמים, וכרמים זיתים ופרדסים ופס ים כחול שעל האופק נחים ופותחים זרועות לסוד החמים – – – – –
בחופש שלפני פסח
גבעות הירק שטופות חלומות אביב דקים, הגבעות מצד ביירוט כבר הלבינו מן הפרחים הקטנים, כבר כבר פורחים הפרדסים וריחותיהם נוסכים מין געגועים משונים בלב, מעוררים איזה תמונות שחוורו כבר מרוב זמן עתיק, גזוזטרא קטנה שם בבית ההוא ועוד שברי תמונות שראיתי ולא ראיתי, מייבב ערבי צעיר בקולו המלא והמסולסל, ציפור חבויה מצפצפת רגע ומשתתקת, ילדים צוחקים, ועננים קטנים על האופק –
וויינוס – – – ויהנוס –
כל-כך מזמן לא הבטתי אליו ועכשיו הוא נראה לי כחבר שלא ראיתי זה כבר – כן, כן, אני יודעת אותו והוא גם יודע אותי, הוא חרות בליבי, הכוכב הזה, הכל קשור בו, כל עברי, אלי, אלי, איך אפשר להתפזר באופן כזה, אני בזמן האחרון כל-כך ריקה –
הוי האורות האלה מעל הגבעות שמול ביירות, האורות האלה מושכים נשיקות וגלי כאב נוגה מתוך ליבי – – – –
מה תרמזו האורות מה? התעיזו עוד? גם עכשיו?
אורות רכים, אורות בודדים, הלא יודעים אתם, הוי מה קרובים אתם לי – – כמוהו, כמוהו –
נפשי יוצאת אליכם אורות מהבהבים וכבים –
אילו בא, אילו הופיע עכשיו פתאום מן האופק החיוור, אני כלום לא הייתי אומרת לו, רק –
"אברהם, הבה לי ראשך, בליבי אורות מהבהבים בשבילך וכבים, אבל תן לי ראשך, שערותיך, עיניך – "
האפלולית יורדת, יורדת על הגבעות, על אקלפטוסים, זמרה ערבית מזמזמת זמזום עמוק ואפלולי, גלי הכאב משיחים ביניהם, ומשתרעים שדות ירק וחיים –
ואני איני
יודעת
אצלי חרבון
חרבון –
הוודאי גמור גמור
ואני אומללה
החיים עוד כך
רחבים איני יודעת
איני יודעת –
ח"ה פסח
היום צריכה הייתי לנסוע לרחובות, הם עזבו אותי, נו, זה הכאיב לי אבל לכאורה זה טוב, הן טוב לי כשאני לעצמי וכשאיני נמצאת תחת המון עינים – פי, עכשיו טוב שלא נסעתי, אבל בכל זאת דבר-מה מוצץ בלב, הצבעים שמה בוודאי מרובים, והרשמים, אני בוודאי הייתי מקבלת שם רשמים, ודוד שם, הילד החביב הזה –
הייתי נפגשת עם קפניס, נו, זה אפשר לא נעים כל-כך אבל דוד זה היקר, והמון גדול כזה, והדרך, והתכלת הזאת שאחרי הגשם, לעזעזעאל, אצלי צריך תמיד הכל להיות מהופך כלומר את הכל מהפכים אצלי, אני, רצית היות מעט מאושרה, לשמוח קצת, באים ומקלקלים לי את זה –
אסרו חג של פסח
אני פותחת את ילקוטי והמון מחברות מביטות עלי, בחינות רציניות מזכירות חובה, ואני כה רחוקה עכשיו מכל זה – פי, החג הזה עבר עלי באופן נורא כמו כל החגים, כמו תמיד כשכולם שמחים ומאושרים אז אני בודדה אומללה, זה נורא, העלבונות האלה מצד הכל מפתחים בי מין אפטיה רעה, זה נורא –
ואחרי כל זה צריך עכשיו לשבת ללמוד כימיה, אבל צריך להתגבר, אני אשתקע בלימוד באופן כזה שישתכח הכל, צריך, צריך לחיות, להחל הכל מחדש, הלא אני כל-כך צעירה עוד וכבר מתחילות רוחות סתיו להתגנב אל ליבי, נמלאו לי תשע עשרה שנה לפני שבועיים, תשע עשרה שנה! מה? מה? – מה היה? והחיים כל-כך ארוכים עוד, מה יהיה שם אליי – הלב כל-כך מעורפל, מה לעשות, מה לעשות, אי אפשר להתגבר – זה נורא, דבר-מה כך זורם מתוך הלב, מי זה ממית בי את השאיפה לחיים, ערפל קר ואפטיה כזאת אני היו לי, מה זה אני? אני? לפני זמן-מה הייתי עוד מלאה חיים, מה זה נורא – איזה עצב משונה מלווה אותי בכל, אבל כשאני שמחה וכשטוב לי אני יודעת, יודעת, זה הוא, הוא ואהבתי האומללה, המיתר העצוב רועד בלב בלי הכרתי, בלי הסכמתי, מאליו, מאליו, נו, די לך, די, צריך ללמוד, ללמוד היטב –
וכשהלב חלל? – –
אין דבר, תראי, תסבלי, החיים רק עתה החלו, יש עוד כל-כך הרבה לפנייך –
הערב קיבלתי מכתב מדין, כמה הרבה אליי יש שם, כל-כך הרבה נפש וחיים, הוי אלי, הלא יש חיים תחת השמיים, ואני? חדרי היום כל-כך נעים עפיס, הווילון כבר עוד הפעם מסתיר סוד – וזה נעים נעים, הלוואי שיתאספו כבר מעט סודות עליו, כל-כך פרוזאי נהיה בזמן האחרון –
שבת אחרי פסח
כל-כך טוב לחיות, חיי! זה טוב, כל-כך נעים, זיתים אלה, הערימה הזאת, השבילים האובדים בין הגבעות – – –
שוב החלו הגלים החמימים להתהלך בלב –
הערימה כה ריחנית, יונים הוגות למראשותיי, ועל הזיתים משתפכים שירי עגבים ככה חמימים, צופני חן, אלה מעוררות בי שוב את התשוקה לחיים ולמרחב –
דוד'ל הילד, הן גם הוא ציפור חן קטנה, שם על יד הירקון בין קני הסוף, שמעתי, האזנתי לליבו הדופק, לב ציפור קטנה, חיי – חיי – זכורני כשהייתי קטנה והייתה לי פעם ציפור ותמיד תמיד אהבתי להקשיב לדפיקות המהירות של ליבה הקט –
הדרך בין הזיתים כך קיצית עם החול הזה ועקבות הבקר וצפצופים עליזים ושובבים של אנקורים מתפלשים בעפר וניצים ביניהם ופרר... פרר... רגע על הבד רגע בחול ופרר...
ומעופן של היונים כך עדין, צנוע, פהי... פהי... וחוצות הן באוויר הכחול – – –
וקול הזמרה דומה לזמזום העמום של דבורים וזבובי הקיץ, ומתערבב איתו – וראשי האקליפטוס, כובד עליהם מרוב מיץ ודמים ירוקים, והם מרכינים אותם בחן על כתפי, את ראשיהם המסולסלים הפרועים –
והמערות הקטנות שבין השיבולים כל-כך אפלות ומסתירות סוד, שם ציפורת זעירה שקופה נמה בצל עלה דקיק, והשיבולים באפילות, ומסתירות על גוה הקטן, שם שני זבובונים גמישים מתנשקים שם, ציק – עוד טרם צמחו כנפיהם – ולחש חיים עולה בסדקי הערימה האפלים ....
סוד סוד סוד, גלים שמחים בלב – – –
צללים מתחלפים, ערב, מתקרב קץ, קץ כל בשר בא, מחר לבית הספר, קץ לשעות היפות, כל-כך חפצתי שיחל עכשיו החופש מחדש, מחר ספסלים, מורים, שיעורים, היום גלים חמימים, זיתים, מוצפת ערגה וכל טוב – – – – – –
יום "ראשון" –
בוקר על גבעות וגיאיות, על פרדסים וכרמים מעורפלים, אוקליפטוסים עוד שומרים אפלולית רטובה ורזי לילה, שלום לחופש: הנה הבית-ספר נשקף אלי, תיכף אהיה שם, אשב על ספסל, כמה זה מוזר!
יום ראשון בערב
זה אם בכלל מה זה איכפת לי, זה מנעים עלי עוד יותר את עולמי, את שעותיי החופשיות והיפות, מתוך הכימיה פתאום עולות הכנפיים הלבנות בתוך, בתוך הכימיה כל ... לא מתוכה אלא מתוכי שיושבת בתוך הכימיה –
לא מרדכי, הלא יש חיים עשירים מגוונים – זה נורא, נורא, אפשר להיחתך – בתוך כל זה יש פתאום עם משה, לי כל-כך צר, כה צר, אני מתחילה להישגע לצחוק ולפטפט, יש את נפשי ברגעים כאלה לנפץ את ליבי – שוב אחת נחנקת בתוכי בתוכי – מרדכי זה, הוא הוא?
אי החיים הגדולים, איים? יהיו קצרים קצרים, בלבד שיהיו יפים, שיהיו יפים, מרדכי אני רוצה עכשיו איזה דבר גדול – אמור איזה מלה גדולה או מרדכי, לך לגליל –
רגשות משונים מכבידים על ליבי, אני כופפת תחתם, אולי אפול, אני יודעת, הלא צריך לפתור פעם לתמיד, הלא אין אני זאת לובשת הצורה הארורה שמדברת אליך אלא אני אני, הלא יש בי כוח [לגמור את הכל – מחוק] – למות, אבל אין יותר בכוחי להתאבק להתפתל ככה, זה קטנות ככה, והאהבה הפעוטה הזאת – פי – זה נורא, יש את נפשי לפעמים לנפץ את הראש הזה הזעיר אל ליבי החולני, ליבי, ששם שדים בדרך מרקדים עכשיו, הלא יש כל-כך הרבה חיים, חיים, מרדכי, מדוע כל-כך צר לי ומדוע אי אפשר לי לבאר מה שנעשה אצלי שם –
מרדכי אתה רואה שושנים כל-כך אדומות ומלאות, אני לא אתן מהן בכוס שתיבולנה שתיבולנה בעודן מלאות אדמומית, אדומות –
ובת [הנפש – מחוק] הלילה הקטנה הזאת תאיר להן באורה הנוגה המיישן, לא, אין בכולם שמים שושני זהב גדולות, לא, לא אתן אתן לכן שתיבולנה, שתיבולנה ובעודכן אדומות, אדומות – אבל לא, לא, אל תיגע – מין אדם אני להחביא להסתיר ששונים [שושנים?] אתן [נשים נשים גדולות! – מחוק], יש לכן לב [אשה – מחוק] רך, פי, פי – אתן נוגות, נוגות, פי, פי, פי, נורא –
האפלולית כותבת בעצבעות [?] כחולות חוורות לתוך כל קמטי הווילון הלבן ולקמטי נשמתי החולה –
"שעת רחמים" שעת רחמים – – – – –
הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים על אותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד".
כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.
המשך יבוא
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,016 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1989 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנת יובל
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל