חדשות בן עזר

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: "שָלום טורקיה" ורצח הארמנים. פרק על ג'מאל פאשה בראשון לציון מתוך "ג'דע".

יוסי גמזו: שְתֵה אֶת הַצִּמָּאוֹן. // נורית יובל: הבובה אילו (פרק סיפור מרומאן).

יוסוף איברהים: אחיי הערבים הפלסטינים היקרים, אתם חיים על חשבון זרים.

עוז אלמוג: עדכן 2: אנשים-ישראל – המדריך לחברה הישראלית.

דב חנין: "עמוס עוז וג'ומס נכשלו כישלון מוסרי במלחמה!"

יעקב פדהצור: בתגובה לכתבה של דוד אמיתי "ישראל ביתנו הדמוקראטי".

יואב אהרוני: ואלדהיים – אלוני אבא – נווה יער.

עדינה בר-אל: סדנא של פרוזה ופיוט, על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים". // ד"ר יעל ישראל: מול ה"רציונאליזציה" של "הגרמני".

שוש צוריאל: 1. השמוטי נראה לי די מצ'וקמק. 2. הלוואי על הישראלים שלנו.

פארוק מואסי: למען שלום אמיתי בין שני העמים.

חנה יעוז: "בחלומותיי הצלחתי בכוח הרצון בלבד לרחף!"

י"ז: שני סיפורים בעקבות "חוסני החולם". // א.ר.: המכתב העיתי שלך בבוקר.

מה עוללתי לעצמי? או – רשלקז"ע מר יוסי אתר.

מראם מסארוי: כבודו המפוקפק של הגבר [ציטוט מ"הארץ"].

יוסי אחימאיר: ליבני – נושאת לשווא שם הוריה.

שעון החול במישטר האיסלמו-"דמוקראטי" שלָך הולך ואוזל ובקרוב יחולל בך הצבא, כבעבר, הפיכה שילטונית ויכונן בך מישטר צבאי כדי להבטיח את ערכי החילוניות ואת המשך מורשתו החוקתית של מייסד טורקיה המודרנית כמאל אתא טורק והמשך היחסים האיתנים, הביטחוניים והאסטראטגיים שלך עם ישראל –

כי אם לא – אזיי את צועדת במהירות לקראת הפיכתך לאיראן שנייה, להפניית עורף לאירופה, לעוני, לרעב, לבערות, לשואה כלכלית ולהתגברות הטרור בתחומך, שעלול לגרור אותך לתוהו ובוהו איסלאמי.

ההמונים המשולהבים שלך, אלה המוסתים, היוצאים לרחובות, המביעים שינאה לישראל, ליהודים, והרואים בכמאל אתא טורק יהודי מכת הדנמה שהרעיל את נפש האומה התורכית האיסלאמית – הם-הם הקברנים שלך! כן, את עוד תתגעגעי לקשרים ההדוקים שהיו לך עם ישראל!

ובינתיים, אפשר כבר להגיד בקול רם, אפשר כבר לצעוק בחוצות ישראל – ללא צנזורה! – וכבר מבלי חשש של פגיעה באינטרסים של יחסינו איתך – שאת ביצעת את הג'נוסייד המודרני הראשון כאשר טבחת את הארמנים באסיה הקטנה, זוועה מתמשכת שעליה כתב הסופר היהודי-גרמני-וינאי פרנץ ורפל את ספרו הבלתי-נשכח "40 הימים של מוסה דאג".

כן, החל מאפריל 1915 את פתחת ברצח מיליון עד מיליון וחצי ארמנים, ובהגליית הנותרים, ואלמלא עמדו להגנת היישוב העברי בארץ-ישראל שגריר ארה"ב באיסטנבול הנרי מורגנטאו (האב), ומאחוריו עוצמתה של ארה"ב, שהיתה עדיין ניטראלית, ושתדלנות יהודיה – היה כארמנים הטבוחים גם גורלנו שלנו, היהודים בארץ-ישראל, וגם גורל משפחתי בפתח-תקווה, ואני לא הייתי נולד.

ואני מזכיר לָך, תורכיה, קטע עות'מני קטן מביקורו המפחיד של הגנרל ג'מאל פאשה בראשון לציון בשנת 1915, בתקופה שבה הוא שלט בגורלו של היישוב העברי בארץ-ישראל. (וזאת מתוך ספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", עם עובד ויד יצחק בן צבי, 1993). בן-דודי המבוגר ממני עמנואל אומר לי שעל מה שקורה איתם היום היה אברהם שפירא אומר: "אַ תֶּרְכּ אִיז אַ תֶּרְכּ!" –

בקבוקי היין והקוניאק ריקים-למחצה. הקצינים התורכים להוטים לשתות, ופחות מכך טועמים מהתבשילים, למרות שאלה הוכנו ממצרכי-מזון שנעשו נדירים בימי המלחמה. פה ושם מותר כפתור בבגד-השרד, בגלל השרב המעיק של טרם אביב. מחלונות ביתו של ראש ועד-המושבה, מבין ברושים ודקלים, נשקפים שמיים אפורים, מוזרים, ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה, מוקפת אובך מואר.

"נרים עוד כוס," פוקד הגנרל, במצב-רוח מרומם, "לבריאות ולרפואה, על כך לא חל עלינו, המאמינים, איסור הנביא, ולניצחון בכל החזיתות על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים!"

התורכים שותים בדבקות, והמארחים כמו לצאת ידי חובה.

"כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר, שנערכה לכבודי," ממשיך ג'מאל-פחה, "נזכרתי, איך באנאטוליה הילדים של הארמנים היו אומרים עלי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!" הוא צוחק.

מלוויו צוחקים אחריו, והמארחים, ובהם שפירא, אנוסים לחייך.

"בתחנה אחת באנטוליה חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס. שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו. אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר, ניגש אלי, שיפשף את ידיו והודיע לי: 'מחצתי את החזירים הללו!' כך הוא אמר, 'חזירים...'!"

הגנרל צוחק, ושוב הכל צוחקים אחריו, אלה בהנאה ובצייתנות, ואלה כמי שכפאם שד.

"זקן אחד משלנו העמיד בשורה ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה, ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם, וגם מפותחות כמוהן... הרכיב משקפיים כדי שיוכל לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן, ולבסוף בחר ילדה אחת, אולי בת שלוש-עשרה, קנה אותה תמורת שש מג'ידיות, וליקק את שפתיו. שש מג'ידיות..."

ושוב צוחק, ובצוחקים אחריו יש גוונים ובני-קול שונים, בייחוד מגזים חסן-ביי.

"רק אלוהים יודע מה יקרה לכל עם, לכל איזור בממלכתנו, שלא יהיה נאמן לשלטון העות'מני," ממשיך הגנרל.

הפעם איש אינו צוחק. מתחת למפת השולחן מקמץ שפירא אגרופיו עד כדי כאב, ועיניו משוטטות סביב. הוא משתדל לא לפגוש במבטו של הגנרל, כדי שלא להתפרץ.

"כאשר הייתי מושל כללי של בגדד, פקדתי על אחד הוואזירים שלי להשלים סלילת כביש תוך שבוע. הוא ניסה להוכיח לי שהדבר בלתי-אפשרי. אמרתי לו: 'חוסיין-ביי, אם אתה לא ממלא את הפקודה, אני תולה אותך!' – מאז קראו לי שם, התליין! – "

"יום אחד תליתי, בכיכר מול הסארייה, בית-הממשלה ביפו, פקיד מכס נוצרי," שמח חסן-ביי לתרום לשיחה מניסיונו. "היה שמן, ככה... והתליין חסר-ניסיון כי התלמד מקודם רק לשחוט כבשים. וככה, נקרע החבל בשעת התלייה. פקדתי להעלות את הפקיד פעם שנייה על העץ, וככה, שוב נקרע החבל בגלל שהיה הגוף שלו כזה כבד... הבוגד התחנן וביקש ממני רחמים. הוא הכחיש שמחלון המשרד שלו בבית-הגומרוק, בית-המכס שבנמל – אותת בממחטה לבנה לספינות הצרפתיות שהפגיזו את יפו. וככה, בידיים שלי, הייתי מוכרח ללמד את התליין איך לתלות את הכופר, בפעם השלישית, ועודדתי את המתנדבים למלחמת הקודש..." הוא מתפאר.

שתיקה כבדה מתפרשת סביב. ג'מאל-פחה נוכח שהמארחים לא מתלהבים כמוהו וכחסן-ביי מהחלפת חוויות על תליות, והוא צוחק: "מוטב שנשנה את הנושא, שמארחינו הנכבדים כנראה עוד לא בקיאים בו. גם אצלכם, בפתח-תקווה, יש בנות יפות?"

עיני חסן-ביי נוצצות למשמע הדברים. סבלנות שפירא פוקעת והוא מתכוון לקום ולענות לגנרל. חבריו עוצרים בו בחשאי.

"בנותינו יפות אבל הצרפתית שמדבר הגנרל יפה עוד יותר, כמו פריסאי אמיתי," מחמיאה לג'מאל-פחה אשת ראש-הוועד, לרמוז לו שהוא אמור להיות איש תרבותי, ולהסיר מדעתו מחשבות זימה. את הצרפתית המשובחת שבפיו שיכלל הגנרל בביקוריו התכופים בפריס, אשר על נפלאותיה החליף קודם-לכן רשמים עם בעלת-הבית, הדוברת צרפתית. הזכיר גם את הרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן, שזכה לראותה מחוללת על הבמה.

"פריס..." עיני המצביא התורכי מצטעפות בערגה, כמעלה בזיכרונו את תענוגות העבר, אך מיד הוא מתעשת. "אני מצטער מאוד שהצרפתים לא שמעו לעצתי, והצטרפו למלחמה נגדנו!"

הוא שולף את שעונו, נועץ בו כמי ששעתו קצרה, קם, מיישר את מעילו בעל הכותפות המוזהבות, הקלועות דרגות גנרל, ומסכם את הביקור:

"אתמול נתתי מתנה גדולה לתושבי ראשון-לציון, היום אני רוצה להציע מתנה גדולה עוד יותר לאיכרי פתח-תקוה."

"ראיתי את הפרדסים, את כרמי הגפנים והשקדים, התרשמתי מאוד מהחריצות שלכם והייתי נהנה מאוד אם תסכימו לבוא להתיישב בכפרי הארמנים הריקים באנאטוליה. הייתי משתדל לתת לכם קרקע ועזרה והקלות רבות לפתח את החקלאות – שם, לא בארץ-ישראל! לכך לא אסכים לעולם!"

בדממה הנופלת מעז רק שפירא, המצליח בקושי לכלוא כל אותו זמן את זעמו, לקום כדי להסביר לגנרל שאנשי פתח-תקוה לעולם לא יעזבו את מקומם –

[בד"כ אני נוהג בכתיב – תורכיה לתקופה שלפני אתא טורק, וטורקיה לאחריה ועד היום]

שְתֵה אֶת הַצִּמָּאוֹן, אֶת הַכְּמִיהָה שֶאֵין לָהּ סֶכֶר

אֶל מֵי נְאוֹת מִדְבַּר הַבּוֹדְדִים וְהַתּוֹעִים

בַּדֶּרֶךְ אֶל עַצְמָם בֵּין עֲבָרָם מֻרְעָל הַזֵּכֶר

וּבֵין עָתִיד שֶאֵין בּוֹ שוּם כִּזְבֵי תַּעֲתוּעִים.

שְתֵה אֶת הַצִּמָּאוֹן, אֶת הַכִּסּוּף הַמַּר, אֶת טַעַם

קַדַּחַת תְּשוּקָתָם שֶל הַנִּדָּח וְהָאֶבְיוֹן

אֶל חוֹף הָאֵין-וִתּוּר הָעַז הַלֹּא מֻזְנֶה אַף פַּעַם

בְּאֶתְנַנֵּי-הַשָּוְא שֶל הָרִפְיוֹן וְהָרִוְיוֹן.

שְתֵה אֶת הַצִּמָּאוֹן, אֶת הַלִּפְנֵי, אֶת הַבְּטֶרֶם,

אֶת אִי בְּגִידַת הַלֵּב בַּאֲמִתּוֹ אֲשֶר אָהַב

עַל אַף מִכְוַת הַיָּד, זוֹ שֶאֵינֶנָּה מְוַתֶּרֶת

עַל הוֹשָטַת כַּפָּהּ לַגֶּחָלִים, לֹא לַזָּהָב.

שְתֵה אֶת הַצִּמָּאוֹן, אֶת הָעֶרְגָּה הֲלֹא מֻשְתֶּקֶת

בְּשוּם פְּשָרוֹת-בֵּינַיִם אֶל הָאֹפֶק הַמֻּדְהָר,

צְמָא אֶת הָאֵינמַרְגּוֹעַ הַנִּחָר, אֶת אִי-הַשֶּקֶט

שֶרַק אִתּוֹ תַגִּיעַ, אִם בִּכְלָל, אֶל הֹר הָהָר.

עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם, עַד קְצֵה קַצְווֹת הַמֶּתַח

שֶיַּזְקִיפְךָ פִּתְאֹם לֹא בְּלִי כְּאֵב אַךְ בְּלִי שִיּוּר

עַל בְּהוֹנוֹת הָרוּחַ אֶל דְּבָרִים שֶרַק עַל פֶּתַח

סִפָּם תָּבִין כִּי הֵם גְּדוֹלִים מִמְּךָ לְאֵין שִעוּר.

שְתֵה אֶת הַצִּמָּאוֹן, אֶת שְרַב-הַחֹרֶב הָרוֹשֵף-אֵש

וּזְכֹר יוֹם-יוֹם כִּי אֵל הַכִּסּוּפִים הוּא אֵל קַנָּא,

כִּי מִי שֶלֹּא יִצְמָא אֶל בְּאֵרָהּ שֶל כְּלוֹת-הַנֶּפֶש

בְּלִי נֹחַם וּבְלִי הֶרֶף הוּא זָקֵן בְּלִי תַקָּנָה.

כִּי נְעוּרִים אֵינָם רַק גִּיל, הֵם הַתְּשוּקָה אֶל גֹּבַה

רָחוֹק מֵחֶנֶק מִגְבְּלוֹת הַכָּאן וְהָעַכְשָיו,

הֵם הִפּוּכָם הַפֶּרֶא שֶל הַקֶּבַע וְהַשֹּבַע,

הֵם מֶרֶד הַתּוֹחֶלֶת בַּבִּכְדִי וּבַלַּשָּוְא.

הֵם קֶסֶם הָעוֹד-לֹא מוּל הַכְּבָר-לֹא הַתָּם לִגְווֹעַ,

הֵם דַּחַף הַמֵּעֵבֶר, הַמֵּעַל וְהַלַּמְרוֹת

שֶהוּא, רַק הוּא בִּלְבַד, אוֹחֵז בְּךָ שֶלֹּא לִטְבֹּעַ

בַּכָּכָה-זֶה, בַּזֶּה-מָה-יֵש וּבַלֵּאוּת לִמְרֹד.

הֵם לַהַט הַתִּקְוָה אֶל הָאַרְקַדְיָה הַמֻּבְטַחַת

אֵי שָם בִּקְצֵה הַיָּם הַמְּמָאֵן לְהִסְתַּיֵּם

בְּאֵיזֶה חוֹף-אַכְזָב שֶבּוֹ בְּפַרְצוּפְךָ מוּטַחַת

הַוַּדָּאוּת שֶכְּלוּם מִן הַמֻּבְטָח לֹא יִתְקַיֵּם.

כִּי הַסִּפּוּק שֶרַק אוֹתוֹ רַשַּאי אָדָם לִסְלֹחַ

לִמְשוּגוֹתָיו תּוֹךְ הִשְתָּאוּת עַל נִפְלְאוֹת עָצְמוֹ

הוּא שְבִיב שְֹבִיעוּת-הַנַּחַת שֶמֻּתָּר לוֹ בָּהּ לִשְֹמֹחַ

עַל כָּךְ שֶלְּעוֹלָם אֵינוֹ שְֹבַע-נַחַת מֵעַצְמוֹ.

עַל כָּך שֶיִּתְחָרֶה תָמִיד בְּלִי רַחֲמִים וּמֹרֶךְ

לֹא בַּזּוּלָת הַזָּר שֶהִקְדִּימוֹ אוֹ אֵחֲרוֹ,

כִּי אִם בְּקַו-הַגְּמָר שֶל אֶתְמוֹלוֹ שֶלּוֹ, שֶאֹרֶךְ

הלא-מֻשָֹּג הוֹפְכוֹ לְקַו-זִנּוּק שֶל מְחָרוֹ.

וְשֶלָּעַד לֹא יִכָּנַע לַעֲיֵפוּת הַחֹמֶר

כָּל עוֹד הוּא מְתֻדְלָק בְּאֵיזוֹ אֲדִיקוּת דָּתִית

שֶבָּהּ הַכֹּל מֻסָּק בְּאֵין רוֹאֶה וּבְאֵין אֹמֶר

בַּדֶּלֶק הַמּוּצָק שֶל חֲלוֹמוֹת עַל הֶעָתִיד.

שְתֵה אֶת הַצִּמָּאוֹן וּלְעוֹלָם אַל תִּתְפַּתֶּה לוֹ

לְקוֹל הָמוֹן שֶלְּעוֹלָם אֵינֶנּוּ קוֹל שַדַּי

כִּי אִם לַקּוֹל הָרָם מִכֹּל שֶאִם לִבְּךָ תַטֶּה לוֹ

עַל אַף דּוּמִיָּתוֹ, תַבְדִּיל בֵּין בְּדַאי וּבֵין וַדַּאי.

וְרַק אִם תַּעֲבֹר מֻכֵּה קָדִים וְחוֹל קָמוּחַ

אֶת כָּל מִדְבַּר הַבְּדוֹד שֶל אֵיזֶה אֹשֶר מְאֻיָּן

מִבְּלִי לִגְמוֹא מֵי עֹבֶש מִשּוּם גֵּב שֶל קֹצֶר-רוּחַ

הבובה 'אִלּו' החליפה את הבובה תלמה והיא הבובה שלא היתה לה מעולם. היא קיבלה את השם 'אִלּו' גם מפני שצליל המילה חם ורך וגם מפני שאילו היתה לה בובה, בוודאי כבר לא היתה בודדה כל כך מול העולם.

בובה-תלמה היתה קיימת בהחלט להֶרף של זמן. גפי הבובות באותם הימים היו מחוברים לגופן בספק-בורג של מתכת וראשן היה עשוי חרס צבוע. לימים אחדים היתה לה אפילו עגלה לשכב בה, אבל הגלגלים משכו את תשומת ליבו של הבכור, ובטרם עבר שבוע לרכישתה גילגל אותה במורד הכביש, וחזר והעלה וגילגל שוב ושוב עד שנתפצפצה לכפיסי עץ. תלמה חזרה לשכון בקופסת הנעליים, ובלהט המשחק והזמן התפרקו הברגים ונסדק הראש והקש בִּצבֵּץ ואחר כך נעלמו האברים אֵי בָּזֶה ותלמה נמוגה בדרך כל אשפה. אבל הבובה 'אִלּו' היתה שרירה וקיימת ונוכחת ויפה וזוהרת ותמיד-תמיד קַשוּבָה.

'אִלּו' רצתה בגדים יפים והילדה ציירה לה בעפרונה דגמים נפלאים שחלמה לה. אימא השחיזה לה את העפרון בסכין המטבח, והגרפיט האפורה יכלה להיות אדומה וכחולה וסגולה וכל הצבעים שבעולם ברגע שהילדה עצמה את העיניים. גם השמלות המצויירות הפכו ממש ובובה 'אִלּוּ' לא חדלה להתהדר. היא החליפה בגדים ברגע שחשבה עליהם בלי לנקוף אצבע ולא היתה צריכה אפילו להפוך את הגרביים שחזרו מהכביסה או להעביר את האפודה מעל הראש כך שפתח הצוואר ימשוך בתלתלים. אילו ידעה הילדה איזה חפצי נוי יש עוד בעולם, היתה מציירת לה גם אותם.

הבובה 'אִלּו'ּ יכלה ללכת לכל מקום בלי להֵיראות ובלי לעורר תשומת לב ושאלות מיותרות. אפשר היה לשחק בה אפילו הרחק מן הבית, בגן הילדים, ואף ילד לא נטפל אליה כי עיני הילדים טחו מֵראותה. 'אִלּו' לא התפרקה גם כאשר חיבקו אותה בכל הכוח או כאשר התרוצצה עם הילדה בין הסלעים שבשדה ובלילה ישבה על מְרָאשוֹת המיטה שלא היו לה מרָאשוֹת ושמרה על חברתה.

כשגדלה הילדה ציפו ממנה לחדול ממשחקי בובות, אך 'אִלּו' והילדה המשיכו את ברית החֶרש שלהן והעולם לא טרח להתעניין בחייהן הסודיים. אלא שיום אחד באו ידידי משפחה מאמריקה, עם בת בגיל קרוב לגילה של הילדה, והילדה הורשתה ללכת לשחק אצלה. שם היא ראתה את הבובות מאמריקה בכל הדרן ואלה היו ממשיות וחוקיות ולבשו שמלות אמיתיות עם כפתורי צדף וזכוכית ושכבו בעריסות מחופות מלמלה ודלגו להן מן המיטה אל השטיח ואפילו נגררו למטבח וישבו לשולחן לְעֵין כל ועלו על כל דמיון, כי גם הדמיון אינו יכול להמציא אלא מתוך דברים שהוא מכיר ויודע.

המשפחה מאמריקה היתה נדיבה והזמינה את הילדה להתארח ולשחק אצלם בכל מיני פלאי תבל, כמו נייר דבק אמיתי שֶמְאַחִים בו כריכות ספרים שנתפרקו ואין צורך לערבב עוד קמח ומים כדי לחבר את הדפים, שנגזרו לדמויות כדי להכין סרטי צלליות שמטילים על הקיר במקום קולנוע אמיתי. היו להם צעצועים שיש בתוכם מנגנון והם פועלים בלחיצה על כפתור, זורחים באורות ומכים בתופים, והיתה בובה שאמרה "אימא" כשנגעו בבטנה. בגן שלהם היו עצים והיה אפשר להתנדנד בתוך כְּפִיפַת קַש תלויָה ולחלום שגם לה יהיו פעם חפצים כאלה.

פעם אחת הילדה התארחה אצלם למשך יום שלם, ובצהרים הלכו כולם לאכול אצל פְרַאוּ דוקטור בֶּכֶר, שבעלה היה רופא ולכן נאלצה לפרנס את המשפחה מבישול ומהגשה של ארוחות צהרים. קראו לזה "מִיטַאגְסְטִיש" והרבה אנשי שֵם ודוקטורים מהאוניברסיטה הֵסֵבּו לשולחנה, מהם שלא היתה להם יאשה לפתור את בעיות קיומם, ומהם שהיטיבו לשלֵם מאשר לבַשֵל.

פראו דוקטור בֶּכֶר העמידה לרשות סועדיה את נימוסיה הטובים ואת כלי הכסף שהביאה מברלין וידעה לגלגל אתם שיחה. רק כשהיתה לבדה בין כותלי המטבח הקטן היתה חולֶצת לרגע את נעליה וגונחת מעייפות.

הארוחה כללה שלוש מנות, ולקינוח הגישו פודינג מכוסה בענן לבן. הילדה לא ידעה איך אוכלים עננים, אך למזלה שמעה את מארחיה מבקשים עוד מעט קצפת ושיננה את המילה, כדי שתוכל להסביר זאת לבובה 'אִלּוּ' בשובה הביתה.

החברה מאמריקה נאותה להשאיל לילדה אחת מבובותיה וזמן מה ישנו יחד באותה מיטה. הבובה אִלּו נכלמה קצת והחליטה לדאות אל מחוזות אחרים עד ששוב יצטרכו לה. כשנעקרה אחת מרגליה של הבובה מאמריקה לא היתה ברירה אלא למסור אותה לתיקון ואחר כך כבר החזירו אותה לבעלֶיהָ. אבל הילדה מאמריקה גדלה בינתיים ולא נזקקה לבובות ותרמה אותה יחד עם צעצועים רבים אחרים לבית החולים לילדים נכים. את החבילה מסרו לאבי הילדה של בובה-אִלּו, שהיה רופא המוסד, כדי שיעביר אותה לתעודתה, והילדה פישפשה בחבילה בגנֵבה ומצאה שם פטיפון צעצוע – כזה שֶׁשָנִים אחר כך קראו לו מַקּוֹל, ואחר כך פס מן העולם ופינה את מקומו לקַלָּטות ואחריהן לדיסקים – והיא עשקה את הילדים הנכים והחרימה לעצמה את המקול בטרם עזבה החבילה את הבית לצדקה.

לפטיפון היתה זרוע עם מחט ואפילו כבל עם תקע לחשמל, וכשתקעו את התקע בשקע והרימו מתג קטן, היתה הצַלַחת המחוּפָּה לֶבֶד חום מסתובבת באמת, ואם הניחו עליה חפץ קטן אפשר היה לראות אותו מִסתחרר. ואז קראה הילדה שוב לבובה 'אִלּו' ושתיהן מצאו קרטון ישן וחתכו ממנו דיסקיות עגולות בצורה של תקליטים, וחרצו בו במסמר גדול עקלתון סיבובי שינתֵב את המחט מן ההיקף ועד הנקב שנקבו במרכז הדיסקית. וכאשר היה ה"תקליט" מוכן הניחו אותו על צלחת הלבד, הפעילו את המתג ושרו בשני קולות את כל השירים שבעולם. בובה 'אִלּו' רקדה, ואחר כך סִפְּרָה לחברותיה הבובות שֶאֵלו היו היצירות המוסיקליות הכי יפות ששמעה מעודה.

פוצ'ו: השיר נולד בשנים האחרונות, כאשר העמידה מול המכסה המורם החלה להתארך ולהתארך והיה זמן לחשוב על דברים העומדים ברומו של עולם. אשתי ז"ל היא שהחליטה למסגר את השיר והיתה נותנת אותו מתנה למי שאהבה. הבאתי במדויק את המילים, את המנגינה אפשר לדמיין.

להצדיק את מחאת פרופ' חיים גנז המוסרי, להחרים כל משפטן או איש אקדמיה

שיש לו קשר עם צה"ל מעבר לדרגת טר"ש או שק"מיסט במילואים

וכן לקבל הוכחות מרשיעות מטעם האקדמיה בישראל

למערכות המשפט של מדינות המערב הנאור למען ישפטונו ויחרימונו!

המלחמה עם ישראל הסתיימה. הפסדתם. היכנעו ונהלו משא-ומתן כדי להבטיח את עתיד ילדיכם. אנו אחיכם הערבים יכולים לומר כי עמדנו לצידכם. אבל החכמים מקרבכם, כמו רובנו, יודעים כי אנחנו ממשיכים הלאה, הרחק מהרעיון המעייף והמיושן של "המאבק הנצחי" עם ישראל.

חברים יקרים, אתם ומנהיגיכם בזבזתם שלושה דורות שניסו להילחם עבור פלסטין. אבל האמת היא שפלסטין של 1948 היתה יכולה להיות הרבה יותר גדולה מזו שיכולה היתה להיות לכם ב-1967, שגם היא מצידה היתה גדולה הרבה יותר ממה שתצטרכו עתה להסתפק בו, או אולי בעוד עשר שנים. מאבק פירושו פחות אדמה ויותר סבל ובדידות קשה. ברגע זה, אחים, תהיו ברי-מזל אם תצליחו להבטיח לעצמכם מדינה קטנה ברצועת עזה שבה כולכם מצטופפים וחלק של הגדה המערבית של ירדן. זה לא הולך להיות יותר טוב. הזמן הולך ואוזל אפילו לאותם חלקי ארץ.

ולכן, אחיי, הנה כמה עצות, נתונים ועובדות. בראיונות בטלוויזיה אתם מנופפים במפתחות לבתים ביפו, חיפה, תל אביב או מערב ירושלים, בתים שאינם קיימים או שגרים בהם ישראלים, שאין להם שום כוונה לעזבם.

אתם יורים ברובים ישנים בטנקים ישראלים חדישים ובמטוסי קרב מתוצרת ארה"ב. הרובים שלכם אינם יכולים לגרום שום נזק ממשי לישראל, אך מביאים עליכם את זעמו של הצבא הכל-יכול של ישראל. אתם יורים רקטות קסאם מגוחכות, שגורמות הרס מועט ומשלים את עצמכם לחשוב כי זו מלחמת שחרור.

הממשלה שלכם, המוסדות החברתיים שלכם, בתי הספר שלכם והכלכלה שלכם הרוסים. בני הדור הצעיר שלכם גדלים כנבערים מדעת, לוקים במחלות ונוטים לפולחני מות והתאבדות.

למעשה אתם חיים על נדיבות ליבם של זרים, כולל ארה"ב והאו"ם. כל יום הפקידים שלכם מתחננים עבורכם ללחם. הם תלויים במשאיות אספקה שנושאות מזון ותרופות לרצועת עזה והגדה המערבית. וכל זאת בשעה שממשלת חמאס הפונדמנטליסטית המוסלמית הפושעת שלכם ממשיכה לתדלק את להבות המלחמה שהיא אינה יכולה להילחם, או שאין לה שום סיכוי לנצח בה.

במילים אחרות, אחים, אתם זרוקים לבדכם בנופים חרוכים שהולכים ומצטמקים מיום ליום. איזה מין מאבק זה? האם הוא ראוי להתנהל? וחשוב עוד יותר, איזה עתיד אומלל צופן בחובו המאבק שלכם עבור ילדיכם. ילדיכם הם דור רביעי או חמישי שאין להם שום דבר.

לעומתכם, אנו האחים הערבים שלכם הלכנו קדימה. אלה מאיתנו שיש להם את כספי הנפט, עסוקים בצבירת עושר ובבניית בתים, בפיתוח של מותרות, בבניית אוניברסיטאות מן המתקדמות בעולם ובסלילת אוטוסטראדות וגשרים.

אלה מאיתנו שיש לנו גבול משותף עם ישראל, כמו מצרים או ירדן, חתמנו על הסכם שלום עימה ואיננו מתכוונים לצאת בקרוב למלחמה עבורכם. יש לומר בכנות. אלה מאתנו הנמצאים הרחק מישראל, במקומות כמו צפון אפריקה או עיראק, לא איכפת לנו ממה שקורה לכם.

רק סוריה ממשיכה להזין את הפנטזיות שלכם, שיום אחד היא תצטרף אליכם בשחרור פלסטין, אפילו שחלק נכבד משטחה, כל רמת הגולן, נלקח על ידי ישראל ב-1967 וסופח אליה. חברים נכבדים, סוריה תשמח להילחם עד הפלסטיני האחרון.

לפני שנתקעתם עם החבר'ה מחמאס, מנהיג אחר שלכם, יאסר ערפאת השקרן והתחמן, מכר אתכם תמורת שחיתות גדולה ומיליונים שנגנבו על ידי קרוביו, בשעה שילדיכם שיחקו בביוב של עזה.

המלחמה הזו הסתיימה, מדוע שלא תניחו לעתיד חדש להתחיל. זה מכתב שחיברתי. הוא לא נכתב על ידי ישראל או יהודי.

יוסוף איברהים היה, במשך רבע מאה, הכתב במזרח התיכון של ה"ניו יורק טיימס" ועורך לענייני אנרגיה ב"וול סטריט ג'ורנל". הוא כיום עיתונאי עצמאי, הפועל בניו-יורק ובדובאי, שבאיחוד האמירויות הערביות.

[המקור מהאינטרנט. אין אנו ערבים לאמיתותו]

ראש ממשלת תורכיה מנהל מסע שנאה והסתה נגד ישראל. ציפיתי שממשלתנו תדרוש ממנו התנצלות. במקום זה מיהר נשיאנו להתנצל לפניו, להתרפס ולהרעיף עליו דברי חנופה. אני מרגיש מושפל. האם לשם כך הקמנו מדינה? כן, אני יודע, יש אינטרס לאומי, אך האם כבוד מינימאלי אינו אינטרס?

מה לנו כי נלין? באים אנו בטענות נגד ספרד המנהלת חקירה פלילית נגד קציני צה"ל, בעוד אשר באוניברסיטת תל אביב מתנגדים להעסקתה של פרקליטה צבאית שאישרה את פעולות צה"ל בעזה. האם נגזר עלינו לממן חממות לתעמולה אנטי ישראלית? למה שערב הסעודית לא תממן את אוניברסיטת תל אביב כשם שהיא מממנת מוסדות אנטי ישראלים אחרים בחו"ל? בשם הדמוקרטיה אני מסרב לממן תעמולה אנטי ישראלית. למה כופים זאת עליי?

עדכן 2: אנשים-ישראל – המדריך לחברה הישראלית

עד לשנות ה-70 של המאה העשרים, רק מעטים בעולם המערבי, רובם מלחים, אנשי קרקס, אסירים, חברי כנופיות וטיפוסים אקסצנטריים – קיעקעו את בשרם. בישראל, אופנת כתובות הקעקע היתה נדירה עוד יותר בשל האיסור ההלכתי ביהדות, הרתיעה הסוציאל-ציונית מהבלטת העצמי וראוותנות חיצונית והיעדר מסורת מפותחת של יורדי-ים.

זאת ועוד, כתובת הקעקע נשאה במשך שנים רבות מטען שלילי כבד ומרתיע, כיוון שהזכירה את המספרים שחרטו הנאצים על זרועם השמאלית של אסירי מחנות הריכוז. הקעקוע נצרב בתודעה הקולקטיבית כמרכיב בזיכרון השואה, ועורר אסוציאציות של אכזריות, סבל ומוות, ולא של אסתטיקה, נעורים ורומנטיקה.

כיצד קרה, אפוא, שבמהלך שני העשורים האחרונים הפכו הקעקועים לנורמה רווחת בקרב האוכלוסייה היהודית-חילונית בארץ, ומה ניתן ללמוד מכך על החברה הישראלית היום?

על כך – בטקסט ובצילומים – בערך הבא המתפרסם במדריך אנשים-ישראל.

אני שולח קובץ וורד עם התקציר של המאמר (ערך במדריך שלנו) + קישור אליו. מי מבין קוראיך המעוניין להיות מנוי על העדכן החודשי שלנו (בכל פעם יישלח מאמר על תופעה אחרת בישראל) יכול לשלוח לי מייל בכתובת הבאה:

דב חנין: "עמוס עוז וג'ומס נכשלו כישלון מוסרי במלחמה!" [במבצע "עופרת יצוקה"]

רוצים אתם לדעת מה הסיבה לכישלונם המוסרי? – עוז וג'ומס עומדים דום בעת שירת "התקווה", הם עדיין מגדירים עצמם כציונים ואינם מרמים בבחירות לעירייה צעירים תל-אביביים מטומטמים בהצגת רוח נעורים מזוייפת ואנטי ישראלית מבית מדרשו של רק"ח.

מצד שני, מתברר שאי אפשר להיות מוסריים יחידים בשטח ולזכות בקרדיט שמן ובלעדי על כך – כל זמן שיש "לשמאלך" אידיוטים מוסריים יותר ממך!

עמוס עוז: "מה שצריך היה – פעולה צבאית נקודתית כלפי ראשי החמאס ואחרי יומיים להפסיק את האש החד-צדדית ולראות אם הם מפסיקים את האש." ["הארץ" 1.2.09].

במסדרונות משרד הביטחון מסתובבת לאחרונה שמועה לפיה אהוד ברק יפרוש ויתמסר מעתה לכתיבת רומאנים חשובים שמתאימים לפרס נובל ואילו עמוס עוז יקבל את הפיקוד העליון על צה"ל ועל מערכת הביטחון. איך לא חשבו על כך מקודם? – שאפשר להיות בעד המלחמה וגם נגדה ולקטוף את הפירות המוסריים משני הצדדים!

את טענותיך [גיליון 414] כלפי אביגדור ליברמן ומפלגת ישראל ביתנו תפנה בראש וראשונה כלפי עצמך וכלפי חבריך בשמאל הישראלי. אם ההקשר לא ממש ברור לך, אנסה להסביר אבל לצורך העניין ארחיב גם לנושאים שלא קשורים ישירות לציבור הערבי אבל קשורים לליברמן עצמו.

אפתח ואומר שכל מי שדוגל במדינה דמוקראטית וברעיונות ליברלים חייב להיות התומך הכי נלהב של שלטון החוק. הוא חייב להילחם בכל מאודו נגד ההפקרות של שלטון החוק. ראה מה קורה במדינת ישראל: מימשל מושחת שלא ממש מתפקד. מערכת ביורוקראטית שמתעמרת בתושביה (לא רק הערבים...) משטרה שלא מתפקדת. בתי משפט רחמנים בני רחמנים כלפי נהגים רוצחים, מכי קשישים, משפחות הפשע, פורצים, גנבים, רוצחים ועוד מיני חלאות. אותה רחמנות וסלחנות מופגנת גם כלפי מנהיגי הציבור הערבי במדינת ישראל, שמסיתים בלי הרף נגד מדינת ישראל בעודם מקבלים משכורות כחברי כנסת. אגב, מנהיגי הציבור הערבי נבחרו (הפלא ופלא) על ידי הציבור הערבי כך שהניסיון שלך להפריד בניהם פשוט לא הגיוני, שלא לומר משהו אחר.

האזרח הממוצע, בניגוד למה שאתה חושב, איננו גזען. הוא פשוט מפוחד. הוא מפחד לנסוע ברכב, הוא מפחד שיפרצו לביתו ויגנבו את רכושו. הוא מפחד שיאנסו את בתו או את אשתו. הוא עוקב בחרדה אחר התגברות הלאומנות של ערביי ישראל והוא חש שקיומה של מדינת ישראל נמצא בסימן שאלה גדול. לא בגלל איום חיצוני, כזה או אחר, אלא בעיקר בגלל הערבים החיים בקירבנו.

אותו אזרח מפוחד מחפש "איש חזק" ש"יעשה סדר". שישיב לו את הביטחון האישי. שישיב לו את הביטחון שמדינת ישראל לא תיחרב מבפנים.

לכן, מר אמיתי, אתה וחבריך בשמאל מבזבזים את זמנכם בלתקוף את ליברמן. במקום זה, לכו להפגין מול בית המשפט שפסק שנת מאסר למי שדרס משפחה למוות. לכו להפגין כאשר מאסר עולם הוא בסך הכול 15 שנים בכלא. לכו להפגין מול בית המשפט העליון כדי שמדינת ישראל לא תמשיך לשלם פנסיה לעזמי בשארה, שלא לדבר על פיצויים בסך אלפי דולרים. לכו להפגין באום אל-פחם ביום שלאחר אותה הפגנה מפורסמת בה זעקו המפגינים (בנוכחות חברי כנסת ערבים) "מוות ליהודים!" לכו להפגין מול מס הכנסה וביטוח לאומי, שמפחדים להיכנס לכפרים הערבים ולגבות את המגיע להם מתושבים. לכו להפגין כנגד מינשר האוטונומיה הערבית שיצא לפני כשנה, פרי עיטם של אינטלקטואלים ערבים.

הרשימה ארוכה אבל הרעיון די ברור: בעצם הליברליות המוגזמת שלכם, הכמעט-אנרכית, יצרתם מדינה מפוחדת. בעצם הסלחנות הבלתי נלאית שלכם יצרתם את הלאומנות הערבית חסרת הרסן.

אתם יצרתם את האווירה שהביאה את ה"איש החזק". אתם גם יכולים לשנות אותה.

שוב תודה על "ספר הגעגועים" ששלחת אלינו. הבוקר התחלתי לקרוא בו ונתקלתי באי-דיוק מצער.

בעמ' 51 אתה כותב: "הבריטים פרסמו שהם מחפשים אדם בשם דיינינגר מן המושבה הגרמנית ואלדהיים אשר בגליל. היום שוכן על מקומה המושב נוה יער."

ובכן, על מקומה של המושבה הגרמנית ואלדהיים הוקם המושב השיתופי אלוני אבא, הנקרא ע"ש הצנחן אבא ברדיצ'ב שהיה חבר בגרעין המייסדים. בשכנות לאלוני אבא נמצא מושב העובדים בית לחם הגלילית, שהוקם אף הוא במקום מושבת טמפלרים בשם זהה.

מרכז המחקר החקלאי נוה יער, השייך למינהל המחקר החקלאי, הוא אכן תרגום מילולי של "ואלדהיים", אך הוא שוכן בריחוק של מספר ק"מ מאלוני אבא, מול מושב בית שערים. במקום פעלה תחנת נסיונות חקלאית, עברית ולא גרמנית, בשם "חוות שטוק" מאמצע שנות ה-20. אחרי מלחמת השחרור נמסרה החווה ע"י משפחת שטוק למדינה ואז הוסב שמה לשם הנוכחי.

כמי שנוה יער היתה מקום עבודתו במשך שנים רבות, לא יכולתי לעבור לסדר היום על המידע השגוי.

אהוד: מקור הטעות, שדומני מופיעה כך גם בספרי "אנשי סדום", הוא בכך שבתקופת התרחש הסיפור, לפני קום המדינה, טרם היה קיים המושב אלוני אבא, ולכן תירגמתי את השם הגרמני ואלדהיים לעברית – נווה יער, (וכבר העיר לי על כך חברי הטוב עוזי שטרן שבני משפחה שלו גרים באלוני אבא). הטעות שלי היא שעירבבתי את תרגום השם הגרמני של המקום עם שם המושב הקיים על אדמותיו כיום. מכל מקום, טוב שהשם נווה יער נשמר בסביבה.

מאיפה להתחיל לסקור את הספר? קשה להחליט. יש בספר הזה מגוון של דמויות, אירועים, תיאורי נוף ואווירה, עובדות היסטוריות, סיפורי עם, בדיחות, קללות בכמה שפות, אמונות, דעות והשקפות אישיות של הכותב על נושאים שונים, ומה לא? לכן אתמקד רק באופן הכתיבה, וגם זה על קצה המזלג.

לפני כמה שנים רכשתי את ספרו של אהוד בן עזר "סדנת הפרוזה" (אסטרולוג 2000). והנה מסתבר שהספר הזה, שאפשר לסווג אותו אולי כ"רומן התבגרות", (אם המורים לספרות כל-כך מתעקשים), הוא בעצם סדנת פרוזה עם הדגמות מרובות. זה לא רומן התבגרות עשוי מקשה אחת, כפי שאנו מכירים אצל כותבים אחרים. העלילה החיצונית – בילוי של שלושה נערים ביום קיץ במקומות שונים במושבה הוותיקה – משמשת, גם על פי עדות הכותב, כמסגרת בלבד להכנסת כל האמור לעיל לתוך ספרו. הוא מתריס בפנינו: הנה, כך אני כותב. הוא מכניס למסגרת הזו "מכל טוב", עליו ועל אחרים. הוא מתאר התנהגויות שלו בעת כתיבת הספר כמו הפסקות אוכל (עם פירוט מדויק של מאכלים) והשמנה בעקבות עיסוקו. הוא מדלג בין הזמנים ומתאר כיצד מה שקרה בילדותו השפיע עליו בבגרותו, וגם מספר על קורותיהם של אחרים במשך השנים, לדוגמא: כיצד הנערה היפה והמתוקה של המושבה הפכה לאישה מקומטת מאוד בהתבגרה, ועוד.

הדמות הראשית, אוּרי, יש בו הרבה מאוד מהילד אודי. כבר בשלב מוקדם של חייו החליט הילד – הממושקף, הרזה והחלש, שאהב לקרוא ספרים, שחבריו איבחנו אצלו רגש נחיתות – להיות סופר. להלן דו-שיח בינו לבין אימו, בעת היותו סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה:

"אורי, אורי, מה תעשה כשתגמור ללמוד? אפילו מורה בבית-ספר תיכון לא תוכל להיות! [...] מה יָצא מכל הספרים שקראת? רק משקפיים, כרס והפלצות, ואפילו אין לך עדיין מקצוע בחיים! אוֹי וֵי, מה יצא ממך, אורי!"

"סופר," הייתי עונה לה, אם בכלל הייתי מואיל להשיב.

"סופר, סופר! מה זה סופר? סופר זה בכלל לא מקצוע. זה הוֹבִּי. ראית אדם אחד בארץ שמתפרנס בתור סופר?"

"אוֹהוֹהוֹ, שיגעון גדלות יש לך – עגנון! אולי גם ביאליק?"

ומאז היו מכנים אותי במשפחה דרך-לגלוג בשם 'ביאליק'..." (עמ' 57-58).

והנה, הוא סופר. כמו עגנון הוא משבץ סיפורֵי סיפורים וחוזר לעלילה הראשית. אבל הֵיי הֵיי, רגע, נעצור כאן. לא ניסחף ונאמר שבן עזר הוא כמו עגנון. בכל זאת, שמנו כמבקרי ספרות יהיה בסכנה... במיוחד לאור ההצהרות העצמיות שלו על נידחוּת נוכחותו באקלים הספרותי הישראלי ואי היכללותו בין מְפוּרָסֵי הפרסים.

אז לא עגנון, אבל את ביאליק הוא בהחלט מזכיר. בקוראי את הספר עם עלילות שלושת הילדים במושבה, הוא הזכיר לי את הסיפור הנפלא "ספיח" של ביאליק, שמתאר את חוויות הילדות שלו וזיכרונותיו מכפר הולדתו, הכתובים בפרוזה לירית.

ביאליק מעיד: "כל הכפר של אותם הימים, לכל מלוא עיניי, כולו עשוי מסכת אחת שלמה – קיץ טהור כולו. השמיים – שמי קיץ, והארץ – ארץ קיץ. הצומח והחי – כולם קיץ; ואף פיגלה, פיגלה בת גילי וחברתי האחת בכפר – אף היא כולה קיץ." (ח. נ. ביאליק, סיפורים, דביר, הדפסת תשכ"א, עמ' רא).

בן עזר מתאר הרבה מאוד קיץ, כיאה לפעילויות של בני המושבה. אך גם עונות אחרות. להלן כמה ציטוטים שמלמדים על הפן התיאורי, אפילו ניתן לומר הפיוטי, של בן עזר ב"ספר הגעגועים":

"ארגזי הענבים הגדושים היו מגיעים מתוך הכרם אל הסוכה ולאשכולותיהם גוון של כפור טרי ויבש. וממרומי הסוכה אשכולות אשכולות משתלשלים מבין העלים וכמין טריות תמידית של בוסר עומדת בהם.

אלה היו ימים של התרגשות ועצמאות. של אור. של קיץ. נעשיתי בקיא בזני ענבים: מוסקאט שחור, מוסקאט לבן, דַבּוּקִי, תמר בַּיְרוּתי. מדי בוקר היתה אימא נותנת בידי את שקית האוכל שנועדה להפסקה הגדולה בבית-הספר, עשויה בד ונסגרת במשיכת שרוך עבה שבו נושאים אותה, ואשר עליה רקמתי בחוטי דֶמְצֶה צבעוניים: "אורי ב." – ובשקית ארבעה כריכים דקים כרוכים בנייר דק של עטיפות תפוזים נוטף ריח חומר חיטוי, דֶפִינִיל, וממולאים בפלחי ביצה קשה ובגבינה צהובה. מלפפון טרי ובקבוק מים.

באה שעת הצהריים ואני מאסתי באוכל הנקי של אימא. בצל עצי הפרדס הסמוך, מעבר לדרך החול, ליד ברז מי-ההשקאה שראשו החלוד פעור כפִתחה של מערה עמוקה, ישבתי לאכול בתוך חבורת שְקָצים ערביים. עָלִי פרס לי מפיתת-בצק לחה ומלוחה מאוד, ממולאה אורז מבושל, וחלַק עימי קומץ זיתים יבשים ועגבניות-בר. הן היו אדמדמות וזעירות כחרוזי אלמוגים." (עמ' 27).

"זה היה בתחילת החורף. האדמה רוותה גשמי יורה. במשעולי הפרדסים ובקצות השדות נחבאו פטריות, אוצר לבן, טרי ופריך למגע-יד, שיש ללקטן בזהירות. בימים ההם טרם נמכרו פטריות-למאכל בחנויות, וגם פטריות שמפיניון, הקטנות והלבנות, טרם גידלו אז בארץ." (עמ' 60)

ביאליק זוכר את פייגלה ידידתו; ולבן עזר היו שתיי "פייגעלעך": נלי ואיה, ועוד חברים טובים – גיורא וצבי. ביאליק זוכר את השביל ממרומי הגבעה לתחתיתה, המקשר בין ביתו לביתה של פיגלה חברתו; ובן עזר זוכר:

"שדה קמה צהוב ועצום השתרע בין ביתנו לשכונתו של צבי. במשעולי החול, על גבול השדה, היינו פוסעים יחפים לבקר נער אצל רעהו. בצהרי יום מדלגים מפיסת עשב יבש אל כתם-ירק מעולף בחום, להציל את כפות-רגלינו מכווייה בחול הלוהט." (עמ' 204).

אז זהו. הספר מלא געגועים למקומות, לדמויות ולאורח החיים של פעם. והכול כל-כך ארץ-ישראלי. לכן קל למי שגדל פה בארץ להזדהות עם הדברים. הספר הוא אכן סדנת פרוזה, אבל גם פיוט. בן עזר זוכר היטב מראות, תחושות, ריחות, קולות, טעמים. וכל אלו הם בעצם הכלים של סופר ושל משורר.

יחד עם זאת, במסגרת "נאמנים פצעי אוהב", אבקש לציין שהוא הגזים פה ושם בהכנסת אלמנטים לספר. לדוגמא: עניין המין. כאשר הוא לגיטימי לנושא, הווה אומר: מתאר את גילויי המין בילדות, בבגרות והשפעותיהם על המבוגר; (כמו, לדוגמא, סצנת ההתעלסות בירושלים עם הסטודנטית בת המושבה ואִזכור התיש והעז), ניחא. אבל זה לא לעניין לשבץ מונולוג של שחקנית פורנו בספר, בטענה – וברור שהסופר קורץ פה לקוראיו ויודע שהטענה אינה טענה – ש"סליחה, זה השתרבב בקובץ-המחשב שלי מראיון גלוי-לב שערכתי עם כוכבת סרטי פורנו אמריקאית שביקרה לא מזמן בארץ, וזאת לצורך כתיבת ספר אחר." (עמ' 185). כאן המחבר, באצטלה של עורך, יורה לעצמו ברגל, גם אם מוסכם בינו לבין קוראיו שזו בדיחה, שזה נעשה בקריצת עין. לי זה נראה קטע מיותר ומוגזם, אך אולי זה רק טעמי האישי.

בסופו של דבר, ידידי הטוב אהוד בן עזר, אשר קשרינו החלו במסגרת "סומליון" – אגודת הסופרים והמאיירים לילדים ולנוער – יודע לכתוב היטב.

ונסיים בציטוט מ"ספיח" של ביאליק, המדבר על זיכרונות ילדות, ומתאים לקונצֶפּציה של ספר זה:

"פעמים, כשאני מתפקח, יש שאני אומר לנפשי וחוזר ואומר: להד"ם! הכפר, אותו הכפר, כמו שאני רואה אותו בדימיוני, לא היה ולא נברא [...]

לו יהי כן! אמונתי השלמה במציאותם המוחלטת של דברי בדות אלה אינה נפגמת על-ידי כך אפילו כמלוא הנימה. מה לי היו, מה לי לא היו? הווייתם הנה היא בנפשי ומציאותם הלוא בבשרי ובעצמותיי. אצבע אלוהים חרתה אותם על לוחות חיי, ומי יבוא למחותם? אם כאלה הם דברי חלומות – אין אמת כאמתם ואין ממש כממשם. כיין המשומר בענביו, כן יעמדו בלב האדם כל עוד נשמה באפו. לא יפוג ריחם ולא ייפגם טעמם. אדרבה, מרוב ימים עוד יוסיפו זוהר וחריפות..." (שם, עמ' רח).

אהוד: עדינה היקרה, הרבה תודה על מאמרך האוהד, וכמובן שאת הקטע מהראיון עם כוכבת סרטי הפורנו הכנסתי בכוונה ולא בטעות, וזאת כדי להזכיר לקוראים, ובייחוד לקוראות העדינות, ולהזהירן – שאני נחשב לסופר לא-קאנוני אשר כתיבתו עומדת, כידוע לכל לא-קוראיו – בסימן הפורנוגראפיה הבהמית. תחילה אפילו חזרתי על הקטע ב"טעות" שלוש פעמים בספר, אבל העורכות בהוצאה אמרו לי שזה קצת מוגזם, והשתכנעתי שדי בקטע אחד כדי להזכיר לקוראים שסופר גס אני גם בספר האחרון. מכל מקום, ההשוואות לביאליק (שאמנם רוח תירגומו ל"דון קישוט" ריחפה על נעוריי) הן קצת מוגזמות. הספר שלי וילדותי קרובים אולי יותר לנחום גוטמן.

אהוד היקר, תודה על הספר ותודה על העיתון הרב-קולי, על המקומיות המתייסרת, על משפחת האדמה.

מבחינות רבות הספר הוא "יומן" וידויים ומשתייך לסוגה זו (מאוגוסטינוס ועד רוסו, ובעצם כבר בתנ"ך); יש בו לא מעט בקשות סליחה ומחילה, ושקילה והתחשבנות חוזרת.

מבין הדברים המעניינים והמפליאים השונים בספר – אותי מעניין לבדוק את העניין הגרמני-הנאצי המאיים כל כך על הילד אורי וחבריו – בתיאור החרדות מפני הגרמנים, הן בשנות המלחמה, והן לאחריה, והן כאשר מדובר למעשה ביהודים, וגם בהשוואות התכופות בין חיי הילד אורי וחבריו לבין גורל הילדים היהודים באירופה בשנות המלחמה – בכל אלה יש משהו מעניין ומפתיע. ודווקא מול הרציונאל המוצהר לפחות של ספרך "אנשי סדום", שהוא כביכול "מבוגר" ו"מאוחר", ויש בו כאילו "רציונאליזציה" של "הגרמני".

אהוד: ב"אנשי סדום" מתקיים עימות בין הטייס הגרמני (החי היום כיהודי בשם עברי בירושלים וגם כותב לעיתים במכתב העיתי) – המבקש כפרה למעשי עמו, לבין הקצין הישראלי שאינו מוכן לחוש רגשי אשמה אלא טוען שהוא רק ממלא את חובתו, ומתכחש לגורל של העם היהודי באירופה – ולכן הוא נשמע לעיתים "כנעני" וגם "נאצי". זו גם הסיבה שמו"ל ישראלי-יורד שונא-ישראל שמח לפרסם את הרומאן בגרמנית (זאת הבנתי רק מאוחר יותר) ומעט הביקורות שהיו על הספר בגרמנית ראו בי מעין "נביא" של התאכזרות הצבא הישראלי לפלסטינים המסכנים באינתיפאדה השנייה, ותמונות "התעמרות" כאלה ליוו גם את הביקורת!

לכל אלה אין כמובן שום קשר לסיוטי הילדות שלי בקשר לנאצים, וזאת כי בניגוד לתמונה המזוייפת כאילו לא ידענו כאן בארץ דבר, אנחנו ידענו כמעט מההתחלה את גודל האימה, והיינו עוקבים מדי שבוע, אפילו בשבועון המצויין "הבוקר לילדים" (בעריכת יעקב חורגין ושלמה סקולסקי) אחר התקדמות הגרמנים, ולימים, נסיגותיהם לכיוון ראש הצפע בברלין. שלא לדבר על השפעת "שמונה בעקבות אחד", שגם הוא לא צמח בחלל ריק. אנחנו הבנו היטב מה היה קורה לנו אלמלא עצר מונטגומרי את רומל באל-עלמין ב-1942. אביו של פוליק, אחד מגיבורי הרומאן "ספר התענוגות" (וגם הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"), מתאבד באותה שנה בין השאר גם על רקע הייאוש מהתקרבות הגרמנים לארץ-ישראל מדרום. (הוא לקח את רובה-הציד שלו מאבא שלי, שהיה מופקד על הנשק של ההגנה, ואבי התייסר רבות על כך).

היום לא הייתי יכול לכתוב כך את "אנשי סדום" – וזאת כי העולם, ובייחוד העולם הערבי המוסלמי, אינו מבחין בין ישראלים ("עברים צעירים" או דמות הישראלי החדש) לבין היהודים – בחלומותיו להשמידנו; וזאת כי אין קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין שנאת הערבים אלינו; וזאת כי אנחנו לא גלגול חדש של עם עברי השולט במזרח התיכון אלא גלגול נוסף של הגורל היהודי, של מעטים מול רבים; וזאת כי רק בזכות כוחנו הצבאי, וקצינים כמו צבי מ"אנשי סדום", איננו מושמדים כיהודי אירופה במלחמת העולם השנייה, ואין שום יוהרה באמירה הזו ושם הערצת הכוח והצבאיות אלא רק אמת מכאבת, ממש כדברי ברנר על הצבאיות.

"אנשי סדום" יצא לאור ב-1968 אבל נכתב לפני הניצחון במלחמת יוני 67'. כדאי לזכור שבתקופות ההן כבר היה ניתן להרגיש בשיכרון כוח ישראלי. הרב שלמה גורן הציב טנק באולם ה"סדר" הצה"לי ונאם על אודותיו בסגנון אלוהי ברזל תעשה לך (והתפוצץ מכעס כאשר לעגתי לו על כך מעל דפי הביטאון "מן היסוד", כפי שמזכיר חיים באר ברומאן "עת הזמיר", המתאר את תקופת שירותו הצבאי ברבנות הראשית תחת הרב גורן) – ומנגד, באותן תקופות – פרופ' ישעיהו ליבוביץ' כינה את חיילי ישראל "יודו נאצים". כן, היה מה לחשוש. אבל כיום אני חושש רק מן החולשה.

תודה על ספרך – "ספר הגעגועים". קראתי אותו בהנאה רבה!

ספר של זיכרונות ילדות שיש בו טעם נוסטלגי, לא כל שכן ספר המספר על ילדות ארצישראלית לפני קום המדינה ובראשית שנותיה – הוא סוג ספרים שאני אוהבת מאוד.

בספרך אכן יש געגועים לעבר, אך אין זה עבר אידילי-מזויף, שכן לא ייפית את האירועים, ועל כן בצד הנוסטלגיה טעמתי גם טעם של כנות שובת-לב. אהבתי את רוב הסטיות מהעבר לזמן הווה ובעיקר את התיאורים החושניים של הזלילות המתעוררות אצל הסופר בעקבות המראות והטעמים של העבר... גם הקישור בין גיבורי הספר משנות הארבעים לבין בני דמותם הביוגרפיים, "האמיתיים", בהווה – מצא חן בעיניי. יש כאן משחק חביב עם הקורא שבו אתה מנסה לבלבל אותו כך שלא יוכל להבחין בין בדיון למציאות: כביכול הכול בדיון או הכול מציאות או אולי הכול "גם וגם."

מקצת מההבלחות, החורגות מהסיפור, לא התקשרו עם אופיו של הספר ולעניות דעתי מוטב היה לוותר עליהן. חוט של חן ועדינות משוך על הספר, ואפילו הקטעים "הפראיים" והמחוספסים כביכול היו עדינים בעיניי, ועל כן קטעים מועטים אלה פוגמים ברקמה המיוחדת כל כך של הספר.

ואחרון אחרון – נוסף לנוסטלגיה יש בספר הומור והומור עצמי שמוסיפים לתערובת הטעימה שלו.

תודה, אהוד, קיבלנו את הספר עם ההקדשה החביבה. לא התחלתי לקרוא, אבל כבר ברור לי שהעטיפה יפהפייה והיא מן ההולמות ביותר שראיתי מעודי לְספר. יישר כוח ליוצרה.

תודה על החגיגה הנוסטלגית המתמשכת בקריאת "ספר הגעגועים", שחייתי בדפי הספר כמו ב"בירכה" שבפרדסי מלאבס, התחברתי לכל פרק מהספר כאילו נכתב עלינו.

היו הרבה פרצי צחוק על משובות גיל ההתבגרות, על הזיות הזימה בראשו הכחול של בן דמותך, ולא מעניין אותי מה יגידו הצדקנים האנינים למיניהם, נהניתי מכל רגע ועשית את זה בכישרון רב!

אגב תפוזי השמוטי – אני כבר מצפה להם מתחילת החורף כדי להכין ריבה עבור הקיץ הבא שיספיק לנו עד לתחילת עונת השמוטי בשנה הבאה, הוואשינגטון והוולנסיה אינם מתאימים למטרה זו, למעשה השמוטי כבר הופיע בדוכנים אבל הוא נראה לי די מצ'וקמק, כנראה בגלל המחסור בגשמים.

בשבוע הבא אגש לשוק הגדול לחיפוש בדוכנים אחר תוצרת מובחרת יותר של השמוטי.

אהוד: גם אני הרגשתי כך השנה בשמוטי. אומרים לי שזה בא מחיסכון בהשקאה בקיץ ומהיעדר גשמים בחודשי החורף, וכך קשה היום למצוא פרי שמוטי שאינו קטן מדי או גדול מדי או יבש מדי או חמוץ מדי או בלתי-קליף, וחבל, כל כך חבל.

הכישרון לנצל את ההיסטוריה שלנו ואת העובדות המוצקות שיש לנו על זכותנו על הארץ הזאת כמו שהערבים יודעים לנצל. אלה מגייסים לעצמם שקרים שלא היו ולא נבראו במטרה לנשל אותנו מארצנו, והשמאלנים ברוב בורותם עוד מסייעים להם.

שלא לדבר על ה"פליטים" של מלחמת תש"ח שנטשו ברובם את כפריהם בעצת מנהיגיהם, ואלה ברוב רשעותם הושיבו אותם לסבול במשך 60 שנה במחנות פליטים רק כדי לנגח אותנו, ושתהיה להם סיבה ליילל בפני כל העולם על העוול שהישראלים עשו להם, למרות מיליארדי הפטרודולארים מבארות הנפט שבידי המנהיגים והאפנדים של ארצות ערב, למרות שטחי אדמות ללא גבול שיש ברשותם, שיכלו להושיב שם מיליוני פליטים ברווחה, הם נטפלו למדינה הקטנה והמצ'וקמצ'ת שלנו, ובגלל זאת אחיהם עדיין נחשבים לפליטים היחידים שנותרו בעולם מאז מלחמת העולם השנייה, והם ימשיכו להיום פליטים עד קץ כל הדורות.

לנו אין שכל להציג בפני העולם את הקושאן שיש לנו על הארץ הזאת, והוא במחילה מהשמאלנים, שיצטמררו לשמוע שהקושאן שלנו הוא ספר התנ"ך, שבו כתובה כל ההיסטוריה של עם ישראל, שמקובלת גם אצל הגויים ואפילו על האפיפיור שרק השבוע הזכיר שבידי היהודים ספר הברית הראשונה (לעומת הברית החדשה שבידיהם), אנחנו מדברים בשפה העברית שדוברה בארץ הזאת לפני אלפי שנים, ואנו צריכים לשמוע מכל מיני אחמדינג'אדים שאין לנו כל קשר לארץ הזו, ואני שותקים ולא אומרים מילה על כך.

לנו אין שכל לספר לעולם שגם לנו היו פליטים לאחר מלחמת העצמאות, כ-856.000 יהודים שנמלטו מארצות ערב לאחר פוגרומים שעשו בהם ערביי ארצות אלה, מספרם היה גבוה יותר מאשר מיספר הפליטים הפלסטינים, שהיו כ-650.000 נפש. פליטי ארצות ערב היהודים נמלטו על נפשם כשרק כותנתם לעורם, ברובם למדינת ישראל, שאך זה הוקמה, בהותירם אחריהם את כל רכושם, והם נאלצו לגור באוהלים ובפחונים במעברות.

ראיתי אותם, הייתי שם איתם, אבל אנחנו לא איבדנו צלם אנוש כמו הערבים, לנו לא היו בארות נפט ומיליארדי פטרודולארים כדי לסייע לאחינו הפליטים, ואנו שלחנו שליחים לכל קהילות ישראל בתפוצות כדי לשנורר כספים, ובאמצעים הדלים שלנו שיקמנו את חייהם של אחינו פליטי ארצות ערב והם אינם פליטים עוד.

ועכשיו מתחרים ביניהם ציפי ומפלגות השמאל מי ידאג טוב יותר לערבים ויעניק להם מדינה פילסטינית, שגם היא תהווה בסיס למשלוח טילים לעבר ערינו ויישובינו בצפון, וכמובן מי יגאל את ה"פליטים" הפלסטינים ממחנות הפליטים, גם זה על ראשם של ציפי ומפלגות השמאל

אהוד: אני חושש שלא כל הנתונים המיספריים שהבאת על הפליטים, מכל צד, הם מדוייקים.

פארוק מואסי: למען שלום אמיתי בין שני העמים

תודות רבות לך על הספר "ספר הגעגועים" שקראתי בו כמה דפים מרתקים. אקווה כי אוכל לקרוא אותו לאחר סיום כמה מחקרים שאני עוסק בהם. לאחר התרשמות ראשונה שלי אציין שאתה סופר משכמך ומעלה. בעברית אולי הייתי עד להמשכיות נרטיבית מהנה אצל עמוס עוז ואצלך אתה. תיאוריך והתמקדויותיך מאלפים.

אומר זאת למרות שאני חולק על כמה מרעיונותיך. הרשה נא לי לברך אותך על יצירותיך, ועל דאגתך למען שלום אמיתי בין שני העמים, אפילו אם נקודות המוצא שלנו שונות.

קראתי בשבת את ספרך החדש: "ספר הגעגועים". היה מעניין להתבונן ב"עולם מקביל" –השנים שלך במושבה, שהעלו בדמיוני את הילדות שלי בתל-אביב. רוב התיאורים שונים לגמרי, שכן לי היתה ילדות תל-אביבית בבית של דתיים – אוהדי בגין, בית-ספר עממי דתי, תיכון דתי ותנועת נוער דתית, ואחר-כך צבא ואוניברסיטה.

לעומת זאת זכרתי את רוב השירים, ביטויי הסלנג. קראתי חלק ניכר מהספרים שאתה מזכיר, ויש לי גם זיכרונות משלי מה"כלניות" והעוצר בתל-אביב. זוכרת הטסת עפיפונים, וגם חלומות של טיסה (עמ' 215). אני חושבת שזה אופייני לגיל ההתבגרות – אלא שבחלומותיי הצלחתי בכוח הרצון בלבד לרחף מעל הבתים ומעל לחוטי החשמל. לא זוכרת "הליכה מעל לעננים" אבל זוכרת את התחושה של התגברות על מכשולים, וריחוף בעזרת אימוץ כוח הרצון בלבד.

שנים חלפו מאז. למעשה – אינני "מתגעגעת" לילדות התל-אביבית שלי, היא פשוט היתה חלק מעיצוב עולמי. לעומת זאת ניכרים נימי הגעגוע בספר שלך – והם עוברים היטב לקורא. הצלחת להחיות עולם שאיננו עוד – כך שוודאי מתחברים אליו היטב בוגרי המושבה מחד ואלו שאינם מכירים כלל את ההווי המיוחד הזה – מאידך.

התחושה של ריחוף מעל בתי המושבה מצוייה גם באחד מקטעי הפרוזה היפים של אסתר ראב, וכמובן שבילדותי טרם קראתי אותם. וכמו שאת אומרת, החלום של ריחוף הוא כנראה חלק מהתוכן של חלומותינו, אבל עליי השפיע מאוד ספר שאני מזכיר בספרי והוא "יותם הקסם" של יאנוש קורצ'אק, ואני זוכר שחלמתי שאוכל לרחף כיותם הקסם. לימים, בהתבגרי, השפיע עליי ספר אחר מאותה "משפחה" – והוא "המפתח לשער הגדול" של הסופר היהודי הסרבו-קרואטי הינקו גוטליב, שפורסם תחילה בהמשכים בעיתון "הדור" של מפא"י ולימים בספריית "קשת" של "עם עובד", והוא בעיניי אחד הספרים החשובים ביותר שנכתבו אי-פעם ולא רק על רקע מלחמת העולם השנייה, והוא השפיע עליי רבות ופעם אף ניסיתי לעבד אותו לסרט טלוויזיה, ובסדרת ספרי הנוער שכתבתי: "אוצר הבאר הראשונה" ו"בעקבות יהודי המידבר" – השתמשתי בגיבורו דב טרנופולסקי, המהנדס הווארשאי, ממציא מדחס החלל, שאני הוספתי לו גם את מדחס הזמן.

אני מביא לך כאן את חלום הריחוף של אסתר מתוך הקובץ "כל הפרוזה" שלה. הסיפור נכתב בשנת 1974 לערך, בהיותה כבת שמונים.

בלילה העבר התרוממתי לגובה של מאתיים מטר בערך מעל קברי, נשמתי נעשתה קלה יותר ויותר, איזה דלק עילאי ממלא אותה והיא מרחפת כנוצה בין שמיים וארץ. בדיוק כמו בחלומות ההם בימי נעוריי: אני לוחצת ברגליי על איזה חומר ספוגי והוא מקפיץ אותי ואז אני מתאמצת בכל יישותי להתרומם, להינתק מן האדמה – ואני מצליחה, הנה אני מעל גג ביתנו, הנה אני מעל האוקליפטוסים הגבוהים, אני עפה, מניעה את ידיי ורגליי ככנפיים, וזה דורש מאמץ אבל אני עייפה ומתחתיי איזה קהל משונה מתאסף, צועק, מניע ידיים – אבל אני מחוץ להישג ידיהם – ואני מאושרת מאוד.

מה זה לפי פרויד? איני יודעת בדיוק אבל זה אחד מחלומות הילדות שלי, חלום נפלא מלא מיסתורין ובידוד ייחודי.

וכעת אני כבר מתי, בת שבעים וחמש הייתי במותי –

וכעת נשארה לי רק נשמתי, על גופי לא כדאי לדבר. אבל בנשמתי נטבעו סגולות גופי, נדמה לי שגם היא גמישה, בנוייה במתכון ידוע, ספוגה תורשה ויחד עם זה ייחודיות – מה טוב להיות נטול-גוף –

אני מרגישה כעת את בניין נשמתי לא פחות משהרגשתי את בניין גופי ופעולותיו הפיזיות, יש לה גם כן תפקידים שונים – ואני המנחה אותם.

קודם כל אני שואפת בעזרתה את האוויר הצח, רווי-ריחות שאינם פריחת-הדרים – ריחות מסוג אחר, שיש בהם אור וחום ומגנטיות, אני מבחינה בזרי נשמות בחלל – ובהילות נשמות יחידות השטות במרחב; פעם הבחנתי באור הדומה לאור של נשמתי, ומשהו ממנה החל לאותת בהרגשת אושר לא ישוער – ראיתי הבהוב במרחקים – אך מיד כבה, ואולם השאיר משקע בנשמתי כאבק זרחני נפלא – והדים מהדים שונים התעוררו בי וגרמו לי אושר לא ישוער –

מה טפלים היו החיים לעומת קיומי כעת – – כבדה ומסובכת מערכת חיי-אדם-ואדמה – ומיוסדת על חוקים של טורף לטורף –

כאן אין טורפים, כאן הכל זך, מלא אורות מאורות שונים, תחושות של נצחים רחוקים של עבר, קרובים של הווה, ונצחים העתידים לבוא –

אני מחפשת את קרוביי, אבל גם כאן, כמו על האדמה, הדרכים משובשות – אין גשר בין נשמה לנשמה, רק לעיתים רחוקות, בחסד-עליון, אפשר להיפגש לדקה, לרגע, וחסל – הנצחי מכסה על הכול – הוא בולע בתהומותיו – אלה הם חיי היום-יום של הנשמות.

הסיפור שלך על "חוסני החולם" [גיליון 411] יפה, וטוב שהבאת אותו בשנית. סיפורו של חוסני הזכיר לי מיספר דברים.

מפי אבי שמעתי על איש מוסלמי, מוסטפה שמו, שחי באחד מכפרי עיראק ועמד לנסוע למכה ולקיים את מצוות החאג'.

פרה היתה לו, טובה ומניבה, והוא טיפל בה באהבה. בהגיע זמן צאתו לנסיעה הארוכה, קרא לבנו איסמאעיל והורה לו שיוציא כל בוקר את הפרה למרעה ויאמר לה "לכי רעי ומוחמד ישמור עלייך" וזה כפי שאביו עשה כל העת. שכן מימים ימימה הולכת הפרה לרעות לבדה וחוזרת אחר כך למקומה, וזה בשמירתו ובהשגחתו של מוחמד נביא האלוהים.

עברו השבועות ומוסטפה שב למקומו ולאחוזתו. והפרה איננה. איסמאעיל הבן אומר שיום אחד הלכה הפרה לרעות ולא שבה עוד.

"מה אמרת לה כאשר שילחת אותה?" שואל מוסטפה את בנו.

והלה עונה: "אמרתי לה: 'לכי רעי ומוחמד ועאלי ישמרו עלייך!' ליתר ביטחון ביקשתי משניהם להשגיח על פרתנו."

"זה מה שקרה," הסביר האב, "כאשר הפקדת עליה את שני הקדושים, מוחמד סמך על עאלי ועאלי סמך על מוחמד ואיש מהם לא השגיח על פרתנו, וכך היא אבדה לנו."

"לחוסני החולם היה דינר זהב אך הוא הסתובב בעיר ולא קנה כלום"

זה הזכיר לי מעשה. לפני כמה שנים סיירנו בפורטוגל הקתולית למהדרין ובין היתר לקחנו טיול מאורגן שכלל אנשים דוברי אנגלית מארצות שונות. ביניהם היה איש צנום ובא בימים נעים הליכות ושקט ששמו היה הנרי. גילו היה להערכתי מעל לשמונים שנה, וזוגתו שהשגיחה עליו בשבע עיניים נראתה צעירה ממנו בהרבה.

כנהוג "קיבלנו" אחר צהריים אחד חופשי, כלומר לעריכת קניות. והנה לקראת הערב, בשוב הבנים לגבולם, החלו מתקבצים כל עורכי הקניות חזרה למלון. בעת שיחת רעים, בהמתיננו לארוחה, אומר לי הנרי בצניעות שהנה כולם יצאו לקנות ולהוציא כספים, ואילו הוא לעומתם רק מוכר! שכן הוא אספן בולים, ובמקום לסחוב איתו כסף הוא מביא איתו רק כמה בולים ומוכר אותם לקונים המיועדים מבעוד יום. באותו היום הוא מכר שניים וכך יש לו כסף ליתר חלקי הטיול.

בהמשך השיחה סיפר כל זוג לאן פניו מועדות בתום אותו סיור מאורגן. הנרי סיפר שהוא וזוגתו ייסעו לאוסטריה, ממנה גורש בהיותו נער יהודי תלמיד תיכון בעת עליית הנאצים לשלטון. הוא ומשפחתו נאלצו לנדוד מארץ לארץ ולבסוף התיישבו באוסטרליה, שם הוא שימש מנהל בית ספר תיכון ומורה למתמטיקה. כעת כמובן הוא גימלאי. הוא התאלמן, ובת לוויתו הינה אישתו השנייה.

כשנה לפני כן קם מורה צעיר מאותו בית ספר אוסטרי ממנו גורש, והחליט להתחקות על עקבותיהם של הבחורים היהודיים שגורשו ממנו עשרות שנים קודם לכן. הוא עלה על עקבותיו, והזמינו יחד עם האחרים ששרדו למין כנס (בקשת סליחה?). הנרי נענה להזמנה והנה הוא בדרכו לשם.

לצערי, ושלא כדרכי, שכחתי לקחת מהנרי את כתובתו וכך לא יכולתי לשמור איתו על קשר. שכן הייתי מעוניין לדעת מה היה באותו הכנס ואיך היה המפגש עם בניהם של אלה אשר דחוהו מקרבם באותם הימים השחורים.

לפעמים, כשבא לי להתבדר, כלומר קצת לכעוס, קצת להיות מופתע, קצת להתפלץ, קצת לדאוג, ובמיוחד קצת להתגלגל מצחוק, אני מרפרף במאמריהם של כל "הפוסטים" למיניהם (עכשיו, במיוחד אחרי המבצע המוצלח בעזה, הם יוצאים כולם מהחורים ומפזרים את הגללים הקטנים שלהם מעל דפי העיתונות וברשתות האינטרנט). כתיבתם כל כך אחידה, עד שאינך צריך כלל להסתכל על שם הכותב/ת כדי לצפות את תוכן המאמר וכמובן את סגנונו המג'וברש.

השבוע עיינתי בביקורת של פרופ' חנן חבר על ספרה של אניטה שפירא "ברנר, סיפור חיים" (עם עובד, ספרית אפקים). להלן קטע אחד מהמאמר הנ"ל:

"אלא שלמרות ההזדהות של הביוגרפיה עם מנגנון ה'אף על פי כן' הברנרי, יכולה קריאה זהירה בה להעלות תמונה אחרת. קריאה זהירה יכולה להבחין במרחק הביקורתי מן המנגנון הברנרי: בעוד שהציבור החילוני קיבל את המנגנון כפשוטו – היינו את האפשרות לאחד את שני המרכיבים, האוניוורסלי והפרטיקולרי, בכינון הלאומיות הציונית לכלל רצף חלק ותואם – הביוגרפיה שכתבה שפירא חושפת אותו ככלי שנועד להצדיק את הציונות על ידי כיסוי, או התגברות, על סתירה שבסופו של דבר אי אפשר לחסל אותה. הדבר המהותי והעקרוני – הטרנסצנדנציה של הניגודים שטמונה ביסוד ה'אף על פי כן' – לא מוצגת בביוגרפיה כתופעה טבעית ומובנת מאליה. במקום זאת מופיע הרעיון הזה כתוצר של הבניה פוליטית ותרבותית, שלא נגזרת ישירות ובאורח מיידי מן הסתירות, אלא מיוסדת על כוח הרצון." (הארץ, ספרים, 28.1.2009)

אתה הבנת את זה ברוך? אני לא. וזה פרופסור לספרות עברית. אם זה לא היה מצחיק זה היה עצוב ואם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.

השקפת עולמו הדוגמאטית של פרופ' חנן חבר היא – שכל מה שנעשה כאן בארץ על ידי יהודים ובשם הציונות וההשתרשות במולדת, הוא מלאכותי, מאולץ, קולוניאליסטי וחסר שורשים. ומאחר שהציונות היא תופעה מלאכותית, גם ה"אף-על-פי-כן" הברנרי איננו תמצית הכורח הציוני להתקיים בארץ חרף כל הקשיים – אלא הוא המצאה של התעמולה הציונית כדי להקל על כיבוש הארץ מידי תושביה השורשיים והאמיתיים, הלא הם הערבים (גם אלה שהיגרו אליה באלפיהם מכל אזורי המזרח התיכון ומצרים, גם בעקבות הפרוספריטי שהביאה עימה הציונות בבניין הארץ).

מה שחבר לא מבין הוא שתהליך ההשתרשות של האדם הישראלי במולדתו הישנה-חדשה מלווה מראשיתו בקרע הנורא והטראגי שבין חלום למציאות, שבין הרצוי למצוי, שעליו נכתבו רומאנים, סיפורים ומחקרים רבים, וכדאי לו למשל לעיין שוב ב"ימים ולילות" של ביסטריצקי-אגמון שבו מתואר גם רצח ברנר. גרשם שלום כותב בספרו "מברלין לירושלים" שהוא לא התאכזב בבואו לארץ-ישראל (בשנות ה-20) כי הוא קרא קודם את סיפוריו הארצישראליים של ברנר.

אבל חֶבֶר הוא ערל-לב וערל-שכל לכל מה שהתרחש בארץ-ישראל במאה שלושים ואחת השנים האחרונות, אלא אם כן מדובר באיזה זיז טמא שאפשר לתלות עליו שנאת ישראל והציונות וליקוק התחת לערבים. כך גם שירתה של אסתר ראב בעיניו – אינה שורשית אלא רק מתיימרת להיות שורשית ואילו השורשיים באמת הם הערבים צאצאי דוד המלך שכידוע כתבו בתקופת העלייה הראשונה והשנייה והשלישית שירים שורשיים ולאומיים נפלאים על ארץ ציון וירושלים.

געגוע הוא רגש נפלא, גם כשהוא אל דבר שאבד ולא ישוב. והנה, תמורת חמישים שקלים אני יכולה להשיג ספר שלם מלא בגעגועים. אז שלח לי אותו, בבקשה, עם ההקדשה שהבטחת, ואשמח בו.

וחוץ מזה אני לא מתאפקת מלבקש שתקרא גם את הספר הקטן שלי. יש בו געגועים לאיש, לזמן, למי שהיינו, למי שהייתי... יש לי אותו גם בגירסה אלקטרונית והוא ממש קצר ואפילו מצחיק למרות שיש מי שגם בכה בסוף. אז מה אתה אומר?

אגב, אם אני כבר במצב רוח של השתפכות, אז דע לך שהמכתב העיתי שלך בבוקר מלווה אצלי תמיד בתה לואיזה וגרניום לימוני (מהגינה), טוסט גבינה, זיתים שעשויים על פי המתכון שלך, ושירים של מרסדס סוסה. אני מקווה שאתה מרגיש בחברה נעימה.

אבי ז"ל היה אומר לי כל פעם, "גם חמור לא נתקל פעמיים באותה אבן!" – וזאת מתוך כוונה כנה לחנך אותי ולאלצני ללמוד משגיאותיי.

בחיי שהשתדלתי, באמת השתדלתי להפיק לקחים ולהימנע מטעויות, והנה חרף גילי המופלג טעיתי לא פעם לא פעמיים אלא שלוש פעמים ואפרט:

תחילה קראתי את חדשות בן עזר מס' 404 שחברי שלח לי במייל, וזאת במקום למחוק אותו מיידית ולהשליכו לסל האשפה.

טעות שנייה נעשתה כשנרשמתי לרשימת התפוצה שלך, ומאז אני ממתין בשקיקה למכתביך העיתיים.

אך הטעות השלישית והחמורה מכל היא שברוב טיפשותי וסכלותי ביקשתי ממך את הדיסק ובו כל המכתבים הקודמים – ומאז חיי אינם חיים. אני יושב וקורא מסמך אחר מסמך (ונדהם כמה הכתוב בהם עדיין אקטואלי), מכור כמו מהמר בקזינו ו/או מכור לחשיש, ולא עושה כלום עם עצמי.

אשתי מדברת עימי, ואינני שומע דבר, ילדיי רבים ומתקוטטים זה עם זה, ולי לא איכפת, והגרוע מכל – אפילו חבריי אומרים שהשתניתי ואיני קשוב אליהם כבעבר...

אולי אתה כסופר "לא מוערך" אבל בעל ניסיון חיים מסוים, תוכל לייעץ לי כיצד להחזיר את המצב לקדמותו (ולהשיב עטרה ליושנה), דהיינו לפני שהכרתי את מכתביך העיתיים, אנא עזור לי!

אהוד: הדרך היחידה לרפא אותך מהתמכרותך ל"חדשות בן עזר" היא לכתוב לך קמיע המבטיח רשלקז"ע – רפואה שלימה לנושא קמיע זה עליו:

סינוי וסנסנוי

ארגיאל כרגיאל סרגיאל

וסמנגלוף

בשמא רבא ותקיפא בשם אלו

המלאכים הקדושים משבענא אני

עליכון כל מיני רוחות וכוחות הטומאה

הבאים בחלום ליוסי אתר ומדמין

לו כדמות המכתב העיתי אהוד בן עזר או

כדמות איש אחרת וממכר את גופו

משבענא אני עליכון בשבועתא

דיהושע בר נון שאל תביאו לו שד

לדמות לו בחלום כדמות בני אדם

ותשמרו ותצילו את האיש המסכן

יוסי אתר מכל פחד ואימה ומכל

כאב ומכאוב וכאב ראש וכאב גוף

ברמ"ח אבריו ובשס"ה גידיו בכוח

אלו שמות הקדושים הכתובים בקמיע

זו

אמן אמן אמן נצח

רשלקזע

אל

נא

רפא נא

ליוסי אתר

א ס נ

ר"ש לאב"ר

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

תגובה למאמר מערכת "הארץ" – "מינוי לא ראוי" 29.1.09

מה לנו כי נלין על החלטתו האנטישמית וההזויה של ה"שופט" הספרדי פרננדו אנדיאו לחקור בכירים בישראל בחשד ששחרור האנושות מנוכחותו של הארכי רוצח שחאדה היה... פשע נגד האנושות? הרי בתוכנו, במדינת ישראל, קיימת תופעה דומה.

מינויה של אל"מ פנינה שרביט ברוך, ראש המחלקה לדין בינלאומי (דבל"א) בפרקליטות הצבאית למרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א, עורר מחאה מצד גורמים באקדמיה ומצד עיתון "הארץ" במאמר המערכת שלו.

מדובר ברדיפה של קצינה בצה"ל, שבתוקף תפקידה תרמה תרומה חשובה למלחמת המגן הצודקת בעזה. זהו ציד מכשפות מקארטיסטי בזוי ונקלה. הגורמים המובילים זאת, כמוהם כמו הגורמים המנסים להעמיד לדין במדינות זרות קציני צה"ל – מעוניינים להלך אימים על קציני צה"ל לבל יבצעו את משימתם, ולהזהיר אותם מפני המחכה להם באזרחות – מניעת פרנסה ותעסוקה או העמדה לדין באירופה.

בדיוק כפי שעל מדינת ישראל להגן על קציני צה"ל מפני תביעות בחו"ל, כך גם על החברה הישראלית להגן על לוחמיה ומפקדיה מפני מתנכלים מבית, ולהוקיע את ציד המכשפות.

במאמר המערכת נמתחה ביקורת על הריגת מאות (כמובן מיספר לא בדוק) אזרחים וילדים פלשתינאים בעת המבצע, תוך התעלמות מוחלטת ומכוונת מן הסיטואציה שגרמה להרג הזה – לחימה נגד טרוריסטים, שבמשך 8 שנים יורים טילים במכוון לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית, והופכים את האזרחים והילדים בעזה למגן אנושי מפני צה"ל, המממש באיחור רב את זכות ההגנה העצמית של ישראל. עם זאת, אין ספק שהתוצאה – הריגתם של אזרחים רבים, היא תוצאה גרועה. מן הראוי שצה"ל ינסה לבנות תורת לחימה חדשה, שתקטין את הפגיעה באזרחים גם בתנאי מלחמה מן הסוג הזה.

אולם תמוהה והזויה היא הביקורת על הפצצת שוטרים פלשתינאים, אותה כינה העיתון "הריגה נפשעת". הרי ברור בעליל שכוחות הביטחון הפלשתינאים בעזה הם ארגוני טרור לכל דבר ולכן הם מטרה לגיטימית לחלוטין לפגיעה מכוונת מצד צה"ל.

בשנים האחרונות אנו עדים לעלייה מפחידה במספר מקרי רצח של נשים בישראל. שמותיהן של נשים ערביות מעטרים באופן קבוע את סטטיסטיקת המוות הנוראה הזאת. רק בחודש החולף נרצחו שתי נשים ערביות. הן שילמו בחייהן על מה שנהוג לכנות "חילול כבוד המשפחה".

כל מי שמכיר את טבעה של התופעה הזאת יודע, שכבוד המשפחה אינו אלא כבודם של הגברים - ויש להוסיף, כבודם המפוקפק של הגברים. כבודו של הגבר בחברה הערבית קשור לשמן הטוב של בנות משפחתו ולהתנהגותן. כל סטייה או חשד לסטייה מ"התנהגות ראויה" נחשבים לפגיעה בכבוד המשפחה. עשרות נשים ערביות בארץ שילמו מחיר כבד על פגיעה כביכול בערך זה.

בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת תחולתו של המושג "כבוד המשפחה". הוא אינו מוגבל עוד לקוד התנהגות הקשור לזכותה של האישה על גופה ומיניותה; השאיפה ללמוד, הרצון לרכוש מקצוע, לנהוג ברכב, להתמודד בבחירות לרשויות מקומיות, גם הם נתפשים כפגיעה בו. כבוד המשפחה תובע מהאישה להיות שפחה חרופה. הוא מחייב את רמיסת כבודה העצמי ואת זכותה לנהל חיים מלאים ועצמאיים.

דרך טיפולן של הרשויות הציבוריות במקרים של פגיעה בנשים על רקע "חילול כבוד המשפחה" בעייתית ביותר. רשויות אלו מאמצות רטוריקה המכבדת "שונות תרבותית", ובכך מעודדות את המשך קיומה של התופעה ואולי אף את התרחבותה. "ככה זה אצלם", אומרים רבים בחברה היהודית, "ואנחנו צריכים לכבד את התרבות שלהם, גם אם היא לא מוצאת חן בעינינו". מוזרות דרכיה של הנאורות הרב-תרבותית היהודית. אפילו רצח היא יכולה להצדיק.

לעתים עולה טיעון אחר בזכות הסובלנות המבישה כלפי תופעה נפשעת זו: קשה למצות את הדין עם הרוצח, בשל קשר השתיקה שגוזרת משפחתו על עצמה. גם כאן מדובר בטיעון מופרך. כאשר המשטרה רוצה ומשתדלת היא מניחה את ידה על הרוצח.

לאחר אירועי אוקטובר 2000, אז מצאו 13 צעירים ערבים את מותם מירי כוחות הביטחון הישראליים, קמנו, ערבים ויהודים, והפגנו במחאה על המעשה הנורא. מאז אוקטובר 2000 ועד היום נרצחו בארץ כ-70 נשים ערביות על רקע מה שמכונה חילול כבוד המשפחה. המונים לא יצאו לרחובות. המחאה היתה מוגבלת. למול מקרי רצח אלה אנו מגלים רפיסות מוסרית.

חברה המתיימרת להיות הומנית אינה יכולה לשתוק לנוכח תופעה נוראה זו. חברה הרואה בנשים בני אנוש השווים בערכם לגברים צריכה להוקיע אותה ולתבוע, שהגופים האחראים יפעילו סנקציות מרתיעות נגד אלה הרואים בחייה של האישה הפקר. כל חברה וכל רשות ציבורית, שאינה רואה בחומרה את התופעה של רצח על רקע חילול כבוד המשפחה ואינה פועלת למגר אותה, הופכת שותפה לכוחות האופל בחברה הערבית.

מתעורר החשד, שתחת המסווה של כבוד לשונות תרבותית מסתתרות אטימות מוסרית וזילות של חיי האישה הערבייה בעיני החברה היהודית. הרי מדובר בסך הכול בעוד אישה ערבייה שמצאה את מותה, משום שחיללה ערך חשוב בחברה שלה.

הכותבת היא מרצה במכללה לחינוך ע"ש דוד ילין, וחוקרת ומרצה בפרויקט לקידום בריאות נשים ותינוקות בדווים בנגב באוניברסיטת בן גוריון.

אלי, בן שרה ואיתן לבני זיכרם לברכה, מסתייג מהשימוש שעושה אחותו, ציפי, בהוריהם בתשדירי הבחירות של "קדימה". אלי לבני פרש בזמנו יחד עם אחותו ממפלגת-האם, הליכוד, אך החליט עתה, ימים ספורים לפני הבחירות, לחזור לבית הפוליטי ה"טבעי" ואפילו לפעול נגד המפלגה שמנהיגה האחות.

מה הניע אותו להפנות גו לציפורה שפיצר ולהביך אותה? כנראה ריח הניצחון האופף את נתניהו וגוש הימין. אלי לבני כבר קיבל תפקיד בכיר במערכת הבחירות של הליכוד, אך העיקר הוא, שהאח יוצא בגלוי נגד האחות, פוגע בסיכוייה אל מול נתניהו והליכוד, דבר שיש לו בוודאי גם משמעות פנים-משפחתית, שנקל לתארה.

אלי לבני מסביר מדוע על ציפי להימנע מהשימוש בזכר הוריהם, זוג לוחמי האצ"ל, איתן ושרה "הקטנה", באומרו ל"מעריב": "אני בעד להניח למי שהלך לעולמו ולא להשתמש בשמו לצרכים בנאליים כמו פוליטיקה ובחירות." נימוק ראוי אך לא משכנע דיו.

יכול היה האח לומר דברים נחרצים וברורים יותר מעצם העובדה שהאם והאב אינם הם עוד בין החיים. יכול היה לומר לאחותו באומץ: אל תשאי את שם הורינו לשווא. אל תספרי בתשדירים על מורשתם, שהרי את נטשת אותה, אימצת לך דרך הפוכה מהדרך שהם הלכו בה ופעלו בשמה – הן בשנות המחתרת והן בפעילותו הפוליטית של האב בתנועת החרות ובליכוד עד יומו האחרון (1991).

איתן לבני היה אכן מלוחמי האצ"ל הנועזים – קצין המבצעים, חבר המפקדה, ממפקדי הפעולה לפריצת כלא עכו, אבל גם דמות שנויה במקצת במחלוקת. כחבר הכנסת ועסקן מרכזי בתנועתו הוא לא זכה לאהדה בגלל התנהגותו המתנשאת. הוא, וכמוהו רעייתו, היו נאמנים עד תום למנחם בגין, לתנועה, וכמוהו דבקו עד יומם האחרון ברעיון שלימות המולדת, לא זזו ממנו כהוא-זה, האמינו בזכות העם היהודי לארצו ודחו כל רעיון שכותרתו "מדינה פלשתינית".

מתמיה על כן, שלבני-הבת מתגדרת בהוריה, כדי לספר לשומעיה מאיזה חומר היא יצוקה, ואיזו "פייטריות" ירשה מהם. הפוליטיקה היטיבה עם ציפי במובן זה, שמעסקנית אינטרסנטית שיש לה פחד-קהל, שנעדרת כאריזמה ושמעטים ניבאו לה מעמד של מנהיגה ברמה כזו או אחרת, היא רכשה עם הזמן ניסיון פוליטי וביטחון עצמי, שנראים בעליל בכל הופעה שלה.

ציפי לבני הגיעה לאן שהגיעה – בזכות אותו ציבור שאותו היא היום מגנה, לו היא בזה משאין היא זקוקה לו עוד: היא פעלה בקרב חברי מרכז הליכוד, גיבשה דילים ומחנה, וזכתה להיבחר לכנסת, באותן שיטות בדיוק שעליהן היא מלגלגת. עתה היא יורקת לבאר ממנה שתתה – גם הבאר המשפחתית וגם הבאר התנועתית.

החמור מכל הוא המהפך האידיאולוגי שעברה. גברת לבני התמקמה מיידית בשמאל מרגע שהרימה עם שרון את נס המרד בליכוד (כן, גם היא מרדה – אבל לא כמו הוריה שמרדו בבריטים...)

בהופעותיה במערכת הבחירות ה"רדומה" טוענת המועמדת לראשות הממשלה, כי "קדימה" היא מפלגת המרכז. שקר! "קדימה" היא שמאל לא פחות מ"העבודה" ו"מרץ". "קדימה" בראשות לבני דוגלת בהקמת מדינה פלשתינית בתוככי ארץ-ישראל המערבית, בנסיגה לקווי 67' ומעל לכל – בפינוי ההתנחלויות – אם לא מרצון כי אז בכוח. כך היא אמרה מפורשות בראיון לכתב הטלוויזיה האמריקני בוב סיימון, בתוכניתו "60 דקות".

אז האח אלי לבני צודק: "אל תשמש ציפי בשם הורינו במערכת הבחירות." אבל היה עליו לומר לה יותר מזה: "אחותי, סטית מדרכם של אימא שרה ואבא איתן וחבריהם לאצ"ל, התנערת מן המורשת הלאומית, קיבעת את עצמך שמאלה מן המרכז, את וחברייך שפרשו מהליכוד, אל תוליכי שולל את הבוחרים."

מי שמתגדרת בתכונת היָשרות והיושרה, כביכול, מן הראוי שלא תסטה מדרך הישר. מי שהולכת להגשים, כדבריה, את "חזון שתי המדינות" ובכוונתה לפנות בבוא העת מתנחלים בכוח ("זה לא קל, אבל זה הפתרון היחיד") – אל נא תתגדר במורשת האצ"ל, אל תישא לשווא את שם הוריה ואל תעשה ביזכרם, היקר לה ללא ספק, שימוש לא-נאות במערכת הבחירות.

ואולם אין צורך לדאוג. גם השימוש בשמם ובזיכרם של ההורים חברי האצ"ל כנראה לא יעזור לעומדת בראש "קדימה" לרכוש לב בוחרים ממחנה הליכוד והימין. רב הסיכוי כי היא תצטרך להתרגל החל בעוד ימים ספורים לעמוד בראש האופוזיציה. מה יש? גם אבא איתן היה שנים רבות חבר-כנסת באופוזיציה. הנה מורשת-אבות שיהיה עליה – זו תקוותנו – לאמץ ולהסתגל לה.

המטה ללוחמה בטרור פירסם אתמול בערב (יום ראשון) אזהרת מסע מיוחדת, ובה התרעה מפני פיגוע של חיזבאללה לרגל יום השנה לחיסולו של בכיר הארגון, עימאד מורנייה!

במקום להסתפק בהתגוננות אנחנו מציעים תג מחיר בסגנון רמטכ"ל הניצחון שלנו במלחמת לבנון השנייה, דן חלוץ – ייהרס עוד רובע של חיזבאללה בביירות על כל פעולת טרור של החיזבאללה נגד ישראלים בכל מקום שהוא בעולם, ובאותה הזדמנות ייהרסו גם החור והכיכר שבהם נואם, מלגלג ומאיים עלינו השיח' חסן נסראללה!

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

כל האשמות-השווא נגד אולמרט, ששמענו עליהן רק אחרי שנבחר לראש-ממשלה, כאשר קמו עליו אויביו להדיחו, ולמרבה הצער גם הצליחו בכך בלי משפט ובלי הגשת כתב אישום – הן כאין וכאפס לעומת ההאשמות שאנחנו שומעים כבר שנים אחדות נגד אביגדור ליברמן, שכנראה נושא עימו שק רציני מאוד של שרצים שיעסיקו את מערכת המשפט בתביעות נגדו במשך השנים הקרובות.

וחרף כל אלה הציבור הסכל מוסיף לו עוד ועוד מנדאטים לרשימתו לכנסת! – כאילו האיש הזה הולך להנהיג את המדינה או לפחות להיות אחד הקובעים בממשלתה הבאה – וכאילו אין מדובר בחקירות שאם תפללנה אותו הוא עלול לשבת בבית סוהר ובכל מקרה להיות עסוק ללא הרף במאבק המשפטי להוכחת חפותו!

משוגעים, רדו מן הגג! הצביעו לפחות לאחת משלוש המפלגות הגדולות כדי להבטיח יציבות שלטונית – ללא תלות בליברמנים!

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,019 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1989 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,000 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנת יובל

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל