גיליון מס' 416

תל אביב, יום חמישי, י"א בשבט תשס"ט, 5.2.2009

עם צרופת התמלילים והלחשים למשחקי א"י מאת משה ברק © כל הזכויות שמורות בידיו

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (55).

אהוד בן עזר: מחלף ענבה

יוסי גמזו: כָּל מְחַלְּלֶיהָ שֶל הָאַהֲבָה.

דורון גיסין: מעוללות הסיר המבעבע.

אהוד בן עזר: קטע מתוך הרומאן "המושבה שלי".

אורי הייטנר: טעיתי.

יִשְׂרָאֵל הַר: דִּמְעוֹת תַּנִין עַל זְקַן תַּיִשׁ (שיר).

יוסף דוריאל: כששר הביטחון הוא סיכון ביטחוני.

אהוד בן עזר: למפלגת קדימה שלום,

לאה טרן: האופרה "מפיסטופלה".

שושנה צוריאל: עם הגעתו של שליח אובמה ג'ורג' מיטשל לישראל.

יורם וולמן: זיקנה לכאורה (סיפור).

מ. דן: לא חשוב מה אתה כותב אלא אם אתה כותב חשוב.

ד"ר ערן גרף: תיאוריך הבהירים מעלים ניחוחות אמיתיים של מה שהיתה פעם הארץ הזאת.

ברוך  תירוש: ההתעללות ביהודי טורקיה בתחילת שנות ה-40.

משה כהן: ושאבתם פוליטיקה בטליה ששון.

יעקב זמיר: מבגדאד לישראל ללא חזרה, פרק ז, עבודת עבדים אצל קבלנים.

י. אבירז: מְנוּעֵי בִּיאָה בַּקָּהָל, דפים מן הגניזה, א.

אסתר ראב: מתוך כל הפרוזה, המהדיר: אהוד בן עזר, ספר זיכרונות לשנת תרע"ג, 1913, [בפתח תקווה, בהיותה בת 19] [ד].

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

וְיֵשׁ אָדָם עוֹזֵב אֶת אֲהוּבָתוֹ,

כִּי עַזִּים גַּעְגּוּעָיו אֵלֶיהָ מִכָּל קִרְבַת בָּשָׂר.

מתוך המחזור "נגיעות" (55)

* * *

אהוד בן עזר

מחלף ענבה

הכפר הערבי עֲנַבֶּה שכן ממזרח למה שעתיד להיות מושב העובד הציוני כפר שמואל, בין הכביש ההיסטורי לירושלים רמלה-לטרון, שנקטע ב-1948, לבין נתיבו של הכביש החדש, כביש מיספר 1. הכפר הנטוש שכן על שתי גבעות גבוהות, וכאשר נוסד בית החרושת למלט "נשר" ממזרח לרמלה, נסלל כביש תעשייתי לא מרוצף ממנו אל המחצבה שבה גרסו את חומר הגבעות לתעשיית המלט, ומשאיות האיוקליד הגבוהות היו נוסעות הלוך ושוב מבית החרושת על ארובותיו – אל גבעות ענבה הנגרסות.

בראשית שנות החמישים קיבלו איכרי המושבות הוותיקות שטחי אדמה נרחבים לנטיעת כרמים. איכרי רחובות וראשון לציון קיבלו את אדמות סעידון, משני צידי הכביש בין רמלה לצומת הרטוב, שנסלל רק לאחר קום המדינה. לימים הם הקימו בלב שטחי הכרמים והמטעים את המושבה כרמי יוסף, על שם יוסף ספיר, שהיה שנים רבות ראש העיר פתח תקווה עוד בתקופת המנדאט, ולאחר מכן שר בממשלה מטעם מפלגת הציונים הכלליים. בשעתו דיברתי בכרמי יוסף על ספרו החדש של תושב המקום, האגרונום ישראל ויסלר, פוצ'ו, "זאת שכולם יודעים, רומן צדדי", וסיפרתי קצת על ייחוסו של יוסף ספיר, ושהיה איש אמיץ מאוד. ולאחר ההרצאה ניגשו אליי אחדים מהמקומיים והודו לי, כי הם חששו שיוסף שעל שמו קרוייה מושבתם אינו משתווה בגבורתו ליוסף טרומפלדור.

איכרי פתח תקווה קיבלו באותה תקופה משבצת קרקע גדולה שהשתרעה בין כפר שמואל מדרום, התוואי העתידי של כביש מיספר 1 בצפון, מפעל המלט במערב וקו האורך של קצהו המזרחי של כפר שמואל במזרח. זה היה הרבה שנים לפני מלחמת יוני 67', והמקום, כמו גם הכביש ללטרון, היו בבחינת איזור נשכח שממזרח לו היה רק הקיבוץ שעלבים.

איכרי המושבות התארגנו בקואופראטיבים, מסורת עוד מימי הבארון והיקבים שהקים. כך גם עד היום, בצרפת, יש קואופראטיבים של כורמים ויקבים. אבי, בנימין בן עזר ראב ז"ל, התמנה למנהל הקואופראטיב של איכרי פתח תקווה, שכל אחד מהם רכש יחידה של עשרה דונם שעליהם ניטעו גפני יין. אבל לא היתה חלוקה לפי חברים מסויימים אלא הגוש התנהל כיחידה אחת. אני עצמי עוד השתתפתי בעבודת הנטיעות של הגפנים, לא פעם על חשבון יום לימוד בגימנסיה "אחד העם", כי אבי אמר שעזרה לנטיעות חשובה יותר.

שמו של הקואופראטיב הפתח-תקוואי היה "עָנָבָּה" או כשמו המקורי "עֲנַבֶּה". לא ניקדו את השם. צרות רבות היו סביב יבולי הענבים. לא תמיד הסכימו היקבים לקלוט את מלוא הכמות. איכות היין בארץ היתה אז ירודה מאוד. והמחיר עבור היבול גם הוא היה מועט, וכך חברי הקואופראטיב לא ראו רווחים על השקעתם, אבל יכלו להתנחם בארגזי המוסקט הלבן שחולקו מדי שנה, אמנם ענבי יין, אבל איזה טעם! חלום. ואני זוכר גם את הקאריניאן, שנתן ליין את צבעו האדום החזק. והיה גם מוסקט שחור, אף הוא מעדן. טועמים בו את היין עוד בעודו באשכול הבשל. וכמובן הסיבה לטעם הנפלא הוא שלא השקו את כרמי היין.

במשך השנים חרצו הצרות של ענבה את מצחו של אבי, שהיה נוסע לשם מדי בוקר בג'יפ צבאי ישן משאריות הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ומבלה בכרמים את כל היום, בשמש, בגשם, קיץ וחורף, משגיח על העבודות. שזוף היה כבן המזרח. לאחר שהביא יום אחד את אחותו אסתר ראב לראות את הכרמים, היא נצרה את זיכרם בליבה וכתבה עליו-עליהם שיר, בשנת 1969, שלוש שנים לאחר מותו:

הָעֵינַיִם בּוֹכוֹת

לְלֹא-דֶּמַע

עַל רְאוֹתָן אוֹתְךָ –

בַּקֶּבֶר

עַל שֶׁאֵינְךָ שׁוֹמֵעַ

אֶת הָאֲדַגְ'יוֹ מִן הַחֲמִישִׁית

שֶׁל בֶּטְהוֹבֶן

וְאֶת קֶטַע-הֶחָלִיל

מֵ"אוֹרְפֵאוּס" שֶׁל גְּלוּק

אֲשֶׁר אָהַבְתָּ

עַל שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהָרִיחַ

עֲלֵי אֶקָלִיפְּטוֹס מְעַשְּׁנִים

בִּמְדוּרָה אִטִּית

בְּרוּחַ אַחֲרֵי-הַצָּהֳרַיִם

עַל שֶׁאֵינְךָ יָכוֹל לְהַשְׁקִיף

עַל מֶרְחֲבֵי-יֶרֶק כְּרָמִים

אֲשֶׁר פָּרַשְׂתָּ עַל גְּבָעוֹת רַבּוֹת

לְרַגְלֵי הָרֵי יְהוּדָה.

עַל רַעְמַת-הַשֵּׂעָר;

סִימַן תִּפְאֶרֶת אָבוֹת –

מְצָחִים נוֹשְׂאִים תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ –

דּוֹרוֹת רַבִּים,

וְאֶת טָהֳרַת מַחֲשַׁבְתְּךָ –

עַד הַסּוֹף

1969

אסתר ראב, כל השירים, עמ' 208, בהוצאת זמורה ביתן.

לאחר שאבי עזב את עבודתו כמנהל הקואופראטיב, והוא שבע אכזבות – קירטע הקואופראטיב עוד זמן לא רב וסופו שנמכר לכפר שמואל. הכרמים עדיין קיימים, אם לא הסירו חלק מהם לצרכי בניית המחלף הענקי "ענבה"; וכל הנוסע בכביש 1 לירושלים ומסתכל לימינו, לכיוון כפר שמואל, יכול לראותם בקיץ.

השם ענבה נעלם, עד שצץ ונחנך לאחרונה מחלף ענבה, כביש הרוחב המגיע מערבה עד ראשון לציון דרומה, וצומת פלמחים, ומזרחה הוא מקצר את הדרך למודיעין. אינני יודע איך מבטאים כיום את שם המחלף – עָנָבָּה, עֲנַבֶּה, עַנַבָה ושמעתי גם עֲנֵבָה!

ואתה, העובר בכביש, זכור את שירה של אסתר ראבּ ואת אחיה בנימין, שנטע את כל הכרמים האלה ולא נשארה לו מהם אפילו גפן אחת!

נסיעה נעימה!

* * *

יוסי גמזו

כָּל מְחַלְּלֶיהָ שֶל הָאַהֲבָה

בִּמחילה מאבּירי ניבּוּל-הפּה האופנתי

כָּל מְחַלְּלֶיהָ שֶל הָאַהֲבָה, כָּל שֶהוֹזִילוּהָ וּבִזּוּהָ וְסִלְּפוּהָ,

כָּל שֶהֲפָכוּהָ לִסְחוֹרַת אֶתְנָן וּבֶצַע, כָּל שֶהִשְפִּילוּהָ וְהִרְבּוּ לְסָאֲבָהּ

לֹא יִמְחוּ אַף פַּעַם אֶת קִסְמָהּ מִלֵּב אֱנוֹש, מַיִם לֹא יִסְפּוּהָ, נְהָרוֹת לֹא יִשְטְפוּהָ,

סַעַר לֹא יִגְרֹף אוֹתָהּ כִּי לֹא יוּכַל הַטְבֵּעַ יָם שֶל אַכְזָבוֹת-חֲלוֹף אֶת נֶצַח-הַתִּקְוָה.

לֹא נִבּוּל הַפֶּה וְלֹא חֶלְאַת נִווּל הַנֶּפֶש לֹא יַקְהוּ אֶת תֹּקֶף הָרָעָב אֶל יִפְעָתָהּ,

אֵלֶּה הַפּוֹרְטִים אוֹתָהּ בְּקַנְיוֹנֵי הָרֵיְטִינְג בִּמְכִירוֹת-חִסּוּל אוֹתוֹ מוֹתָר שֶבָּאָדָם

מִן הַבְּהֵמָה בִּיוֵן צְהֹב הַטַּבְּלוֹאִידִים וְדוּכְנֵי הַפּוֹרְנוֹ שֶעֻוְּתָה בָּהֶם דְּמוּתָהּ

לֹא יַצְלִיחוּ חֵרֶף כָּל זִילוּת תַּרְבּוּת הָרֶפֶש לְהַחְרִיש אֶת זֹךְ צְלִילוּת קוֹלָהּ שֶלֹּא נָדַם.

שוּם חַשְרוֹת עָבִים לֹא יִבְלְמוּ אֶת אוֹר הַשֶּמֶש מִלִּפְרֹץ אֶת שְחוֹר שִבְיָן כָּאֶשֶד אֶת סְכָרָיו,

שוּם גַּעֲגוּעִים לֹא יְכֻבּוּ כָּל עוֹד בּוֹעֵר לוֹ סְנֶה שֶלֹּא אֻכַּל בִּסְגוֹר שְֹמֹאלוֹ שֶל הֶחָזֶה.

גַּם אִם אַהֲבָה רַק אַשְלָיָה וּמִקְסַם-שָוְא – הִיא אֵין עוֹד אַשְלָיָה מֻפְרֶכֶת וּמִקְסַם-שָרָב

מִן הָאַשְלָיָה שֶיֵּש עוֹד טַעַם לְחַיֵּינוּ בְּלִי הָאַשְלָיָה הַזֹּאת וְהַמִּקְסָם הַזֶּה.

מִי אֵינוֹ זָקוּק לָהּ כְּמוֹ לְמַשֶּהוּ שֶיֵּש בּוֹ חֹם כָּמוּס שֶהֵעָדְרוֹ צָרוּב בּוֹ כַּחוֹתָם,

מַשֶּהוּ שֶטֶּרֶם נִתְבַּהֵם וְנִתְאַלֵּחַ, מַשֶּהוּ שֶאֶת תֻּמּוֹ הַלֵּב תָמִיד חָסַר?

גַּם הַמֻּבְהָקִים שֶבֵּין גְּדוֹלֵי הַצִּינִיקָנִים נִתְקָפִים לֹא פַּעַם עַל אַפָּם וַחֲמָתָם

כֹּסֶף-אֵין-הָכִיל כָּזֶה לִשְבִיב זָעִיר שֶל טֹהַר בּוֹ תַחְגֹּג הָרוּחַ נִצְחוֹנָהּ עַל הַבָּשָֹר.

כָּל תַּרְבּוּת הַחֹמֶר, הַמּוּתָג וְהַמַּרְכֹּלֶת, כָּל תִּימְרוֹת הַהֶבֶל הָעוֹלוֹת וּמִתַּמְּרוֹת

מֵאָפְנוֹת הַפְּזֹל לַזּוֹל, לַמְּחִיר וְלֹא לָעֵרֶךְ, לֹא שָבְרוּ אֶת קְשִי עָרְפָּהּ וְשוּב הִיא מִתְגַּלָּה         

כְּמוֹ פִּלְאוֹ שֶל עוֹף-הַחוֹל הַקָּם מִתּוֹךְ הָאֵפֶר בִּפְרִישַֹת כַּנְפֵי הָאַף-עַל-פִּי וְהַלַּמְרוֹת

בְּחָזְרָהּ כְּגַל אֶל קַו הַחוֹף לִזְרוֹת אֶת מֶלַח הַכְּמִיהָה עַל כָּל פִּצְעֵי גַּעֲגוּעֵינוּ לָהּ.

כֵּן, נָכוֹן, גַּם בָּהּ עַצְמָהּ, כַּיַּיִן בַּקֻּבַּעַת וְכַנֶּפֶץ הָאוֹרֵב לְהֹלֶם הַמַּרְעוֹם

יֵש מִן הַטֵּרוּף בּוֹ, תּוֹך צִפְצוּף עַל חֹק-הַכֹּבֶד, שַעֲוַת כְּנָפָיו שֶל אִיקָרוּס תּוּמַס עַד כְּלוֹת

אֲבָל הִיא, רַק הִיא בִּלְבַד וְרַק בִּשְעוֹת הַחֶסֶד שֶבָּהֶן הַלֵּב מַתְחִיל לָשִיר בִּמְקוֹם לִפְעֹם

מוֹשִיטָה לוֹ חֶרֶש אֶת מְצוֹף שְפִיוּת-הַדַּעַת הַמַּצִּיל אוֹתוֹ מִצְּלוֹל כָּאֶבֶן בַּמְּצוּלוֹת.

כִּי אָמְנָם תּוֹחֶלֶת חִיּוּתָהּ תָמִיד מוּכַחַת בְּרִיצוֹת לְמֶרְחַקִּים קְצָרִים הַרְבֵּה יוֹתֵר

מֵאֲשֶר בְּמַסְלוּלָן הַתּוֹבְעָנִי פִּי אֶלֶף שֶל רִיצוֹת הַמָּרָתוֹן לִטְוַח-חַיִּים שָלֵם,

אַךְ הִיא לֹא תֶחְדַּל לִהְיוֹת מַשְֹּאַת נַפְשָם שֶל אֵלֶּה הָרַבִּים מִסְּפוֹר שֶלֹּא יֵאוֹתוּ לְוַתֵּר

עַל סִכּוּי הִתְמַמְּשוּתוֹ שֶל הָאוּלַי-הַפַּעַם כָּל עוֹד תֹּף הַלֵּב הוֹלֵם וְהָאָדָם חוֹלֵם.

וְאָמְנָם הַזְּמַן שוֹקֵד לִטְרֹף אֶת כָּל קְלָפֶיהָ וְלָהוּט לְהוֹקִיעָה כְּתַעֲתוּעַ רֵיק

הַמּוּעָד לְהִתְבַּדּוֹת עַל כָּל פְּסִיעָה וָשַעַל לַבּוֹנִים עָלֶיהָ מִגְדָּלִים קוֹרְסִים בַּחוֹל

אֲבָל הִיא מְתַעֲתַעַת גַּם בַּתַּעֲתוּעַ: מוּל הַבְּאֻשִים הִיא מַצְמִיחָה עִנְבֵי שֹוֹרֵק

שֶעֲסִיס דִּבְשָם הַחַי הוּא רְאָיָה נִצַּחַת כִּי הֲבֵל הַהֲבָלִים אֵינֶנּוּ כָּל-יָכוֹל.

וּבָעֵת שֶבָּהּ אֲפִלּוּ הַשִּירָה נִגְרֶרֶת לְסִגְנוֹן-בִּיבִים בּוֹ הַכְּסִילִים רוֹאִים תַּגְלִית

בְּשִרְבּוּב נִבּוּל-לָשוֹן בְּכָל שוּרָה עִלֶּגֶת וּסְבוּרִים בְּבוּרוּתָם כִּי מַעֲלִים הֵם מַס

לְחִדּוּש שֶכְּבָר מִזְּמַן הוּא פֶּגֶר גֶּרִיאַטְרִי, לְחָרִיג שֶכְּבָר מִזְּמַן הָפַךְ לִטְרֶנְד שַלִּיט,

מַה יּוֹתֵר חָרִיג וְחַדְשָנִי וְנוֹן-קוֹנְפוֹרְמִי: לְהוֹסִיף אַשְפָּה אוֹ לְהוֹדוֹת שֶזֶּה נִמְאַס?

כְּמוֹ שִפְכֵי הַתַּרְעֵלָה שֶל טַיְקוּנֵי-הַבֶּצַע שֶאִימְפֶּרְיוֹת חֲרָשְתָּם מְזַהֲמוֹת בְּלִי בּוֹש

אֶת הַיָּם וְהַנְּחָלִים וְאֶת אֲוִיר עָרֵינוּ כָּךְ גַּם הִיא, הָאַהֲבָה, כְּפֶרַח לֹא מוּגָן

אֲנוּסָה לְהִתְחַפֵּר בְּסֵתֶר מַחְבּוֹאֶיהָ וְלִשְתֹּק וְאֶת פָּנֶיהָ בֶּעָפָר לִכְבֹּש

מִבּוּשָה, לֹא מֵחֻלְשָה, כִּי אֵין חָזָק מִמֶּנָּה גַם אִם בִּדְמָמָה דַקָּה קוֹלָהּ עוֹד מְנֻגָּן.

אַךְ כְּכָל מֻרְסָה שֶנִּתְמַגְּלָה וְלֹא טֻפַּל בָּהּ יוֹם בָּהִיר תִּפְקַע סַבְלָנוּתוֹ שֶל רֹב דּוֹמֵם,

רֹב שֶלֹּא יֶחְדַּל לִהְיוֹת לְרֹב גָּדֵל בְּלִי הֶרֶף אַךְ יֶחְדַּל לִהְיוֹת דּוֹמֵם וּכְמוֹ צְלִיפַת מַגְלֵב

תִּנָּחֵת לָהּ נְקִיעַת נַפְשוֹ שְֹבֵעַת הַזַּהַם הֵן עַל גַּב חוֹמְסֵי הַנּוֹף וְהֵן עַל גַּבֵּיהֶם

שֶל מַזְנֵי הָאַהֲבָה, חוֹרְפֶיהָ וטוֹנְפֶיהָ

עַד שֶתְּטֹהַר הָאֶקוֹלוֹגְיָה שֶל הַלֵּב...

* * *

דורון גיסין: מעוללות הסיר המבעבע

בעקבות ספרה המשביע "הכול אודות החמין"

 של שרי אנסקי

שלא כבימינו אלה בישול חמין הינו אומנות נרכשת שכרוכה בניסוי וטעייה לרוב ולא באה מבין דפים של ספר זה או אחר. הכול קובע. איכות המים, מוצא התפודים, מין החיטה שממנו נגרסים הגריסין, איכות הבשר, כמות השומן, וכישרונו המולד של העושה במלאכה.

בכל מקום יישוב של הימים ההם שלא ישובו, אחד מן המוסדות היותר חשובים היתה המאפיה. זו שבסוף יום השישי נמלאה רצפתו של התנור הגדול בה בסירים מסירים שונים ומשונים, ובכולם מבעבע לו בנחת החמין המשפחתי של עקרות הבית, שכל אחת סימנה את סירה כך שייקל לזהותו, ולאחר התפילה בצהרי השבת יוּצא מן התנור ויובא אל הבית נושא ניחוחו למרחוק.

כאמור, אין חמין אחד דומה למשנהו וכל משפחה הנאתה שונה משל שכנתה. לימים, בצוק העיתים, לא היתה יכולה עקרת-הבית, להביא את מלוא כישרונה לביטויו והסתפקה בכך שלפחות בטני המשפחה היו מלאות. לא מעט משפחות מכירות את האימרה – אוכל זה בשביל לשבוע –לא בשביל ליהנות. וכך מצא עצמו הסיר הצנוע של משפחה מסויימת את מקומו בין סירים אחרים על רצפת התנור, מתחמם ומבשל את תוכנו, בהמתנה לצהרי שבת.

לעקרות הבית היתה שיטה בדוקה לסמן, כל אחת, את הסיר המשפחתי. אחת קושרת בחוט תיל את המכסה לסיר, אחת משתמשת בחגורה ישנה לאותה מטרה, האחרת מפליאה בקשירת חבל ושכנתה משתמשת במגבת לאותה מטרה. עם תום התפילה, ניגש הבעל במצוות אשתו, פתח את דלתות הברזל של התנור ושלף את הסיר המשפחתי בהתאם להוראות שקיבל, ונשא את מטענו והניחו על הפתילייה הדולקת כל השבת. לא הוא ולא אשתו שמו לב כי אין זה הסיר הנכון, כאמור אוכל זה בשביל לשבוע ולא בשביל ליהנות.

משהוגש התבשיל לשולחן שם ליבו הבעל לכך שאין זה ריחו ואין זה צבעו של מעשי ידי רעייתו. סיימה זו לחלק את החמין לבני הבית ורק אז הבחינה כי בעלה אינו אוכל.

"מה קרה?" שאלה בציניות, "מה, כבר לא נאה לך לאכול ממעשי ידי?"

ועל זאת השיב הבעל: "ראי נא יקירתי, הרי לשנינו ברור כי טעיתי והבאתי סיר שאינו שלנו, מי שזכה במעשי ידייך להתפאר בטח מקלל ומגדף את ביש מזלו ומאחל למי שלקח את הסיר שלו שייחנק מיד עם הכניסו את הכף הראשונה לפיו. עדיף אם כך שתתחילי את לאכול. כי אם להיחנק, מוטב שתהיי זו את!"

* * *

אהוד בן עזר: קטע מתוך הרומאן

"המושבה שלי"

[בהוצאת אסטרולוג, 2000, אזל כליל ולא יודפס יותר]

יום שישי אחד לפנות-ערב יצאה שמועה כי הפועלים העבריים, שאיחרו לחזור מהעבודה, איחרו גם לאפות את הלחם, וטרם הספיקו להוציא את הכיכרות מהתנור לפני בוא השבת.

כמה מקנאי המושבה ובראשם ר' אברום גלר, ראש חברת "מגיני הדת" במושבה, (היחיד מקרב המתיישבים הראשונים, שבול הנושא את דיוקנו הופיע בשנת היובל למדינה, ובספח אף נכתב שהוא יסד את המושבה), אלה נזעקו מיד למיטבח הפועלים שבו רעשו הפרימוסים תחת תבשיליהם הקלושים כזועקים את דלותם ורעבם לשמיים – השליכו את הככרות האפויים-למחצה על הרצפה, רמסו והשחיתו אותם ברגליהם וזאת מבלי לחשוש כלל לחילול השבת (נוולות וחילול השם היו בהם כבר אז), והפועלים נישארו ללא לחם לשבת.

למוחרת בבוקר בשעת התפילה נכנס לבית-הכנסת הגדול גרישה ירקוני, שהיה אחד ממנהיגי "הצעירים" של המושבה בתקופת המרד נגד ה"זקנים". הוא שלף את אקדח המאוזר הגדול שלו מתוך קת העץ החלולה, חיברה אליו בקול טריקה והניפו באוויר, ירה ירייה אחת שהידהדה ופגעה בתקרה, את הנקב אפשר לראות גם כיום, ובהס שהושלך באולם הזהיר בקול רם וצלול, אם כי מאנפף-קמעה:

 "נבלה נעשתה אתמול במושבתנו! דיר באלכום [היזהרו] אנשי עמורה, דיר באלכום משפחות סדום! – אתם, שיינער בעלבתעס! [בעלי-בתים נאים!] דעו לכם, אם לא יהיה לפועלים מה לאכול השבת, לא יוכל איש מכם כאן להמשיך להתפלל! אני אנקב את התקרה ביריות עד שהשמיים יתחשבנו איתכם, אתם, פוצוואטס! מענטשען פון סודום!"

דבריו השפיעו, ואפילו ר' אברום גלר החוויר ולא הוציא מילה מפיו. באותה שבת זכו הפועלים לקבל ממיטב התבשילים שהכינו נשות האיכרים לסעודת צהרי-השבת, ושאותם טמנו כהרגלן בתנור-האפייה של בומביי. תהלוכת הקדרות נמשכה והלכה מפתח המאפייה שבשוק הגדול ועד למיטבח הפועלים ולחדרי הפועלים שבקלוב הפועלים, ליד הגורן.

אהוד: גיבור המעשה בבית הכנסת הגדול בפתח תקווה, כפי שנמסר לי הסיפור בעל-פה, דומני מפי אבי בנימין, היה הפרדסן ר' מרדכי משה סימקין. הוא נולד באוריציה שברוסיה בשנת 1879. למד בחדרים ובישיבות. היה מעורה מגיל 15 במסחר. במרוצת השנים ריכז בידיו את אספקת החוטים לעשיית השקים לסינדיקט המלח ברוסיה. אחרי פרוץ הפרעות עלה ארצה בשנת 1906, התיישב בפתח-תקווה. רכש בה את פרדסו של דוד ישראלית. השתתף בייסוד החברה לסידור השקאה, עבד בנמל יפו ותרם לשיכלולו. בשנת 1921 ייסד בית-חרושת לקרח. פיתח את נחלתו בפתח-תקווה. הקדיש מזמנו להסתדרות הציונים הכלליים, ל"לשכת הבונים החופשים" ול"קרן היסוד". אגף בספרייה ע"ש ספיר במושבה הנציח את זיכרו. הוא נפטר ביום כ"ב שבט תשכ"ז, 1967, והוא איש זקוף בעל עור כהה, גבוה, יפה ומלא חיוניות, וגילו קרוב לתשעים. רעייתו פרידה נפטרה בי"ד חשון תשי"ד, 1954.

ואולם עוד שנים קודם לכן נטש מרדכי סימקין אותה ואת פתח תקווה יחד עם גברת פתח-תקוואית מכובדת בשם מקלף, שגרה מולו ברחוב רוטשילד, והם עברו לגור בתל-אביב. חיה בתה, בת פתח-תקווה, היתה אשתו של האדריכל הנודע דב כרמי בתל אביב, והם ההורים של הארכיטקטים רם ואחותו עדה כרמי, (שלמדה איתי בתיכון חדש בתל אביב).

ילדיהם של מרדכי ופרידה סימקין הם – אברהם-אברשה, יואל, ועליזה אשת הגיניקולוג ד"ר אלפרד שוורצברד, שאחרי מותו נישאה לאברהם דינס. מפעל הקירור המשפחתי "אחוזות סימקין" בתל אביב פעל שנים רבות. בכף ידי הימנית, בין האגודל לאצבע, ישנה עד היום צלקת מ"אפצס" נפוח וכואב שפתח לי בניתוח בביתו ד"ר שוורצברד ואחר-כך תפר, זאת לאחר שחזרתי עם כף יד נפוחה וכואבת ממחנה צופים שמח שבו ישנתי בחורשה מצפון לירקון. מעודי הייתי אלרגי לטבע. זו המורשת הפולנית שלי מצד אימי, ילידת לודז'.

* * *

אורי הייטנר

טעיתי

תמכתי בהפסקת האש, בתום מבצע "עופרת יצוקה". את עמדתי ביטאתי מעל במות רבות. עמדתי נבעה מהערכת מצב, לפיה המכה הקשה שחטפו הפלשתינאים השיגה הרתעה, שתמנע לאורך זמן את המשך הירי על הנגב המערבי, ולפיכך אין טעם בהמשך הלחימה, שתרומתה השולית פוחתת מיום ליום.

אילו נשמר השקט לחלוטין במשך כחצי שנה ואז חודש הירי, הייתי מסיק מכך שטעיתי. המבצע לא נועד להביא לחצי שנת שקט. אולם אז ניתן היה לומר שהרווחנו חצי שנת שקט, ואחרי שמונה שנים בהם יישובי הדרום היו מטווח לפשע המלחמה הפלשתינאי, אין לזלזל בחצי שנה כזאת. כיוון שהשקט הופר והירי חודש בתוך ימים ספורים, ודאי וודאי שטעיתי בגדול. מסתבר שההרתעה לא הושגה. הפלשתינאים לא חטפו מספיק, כנראה, והם רוצים עוד. כשכנים טובים, עלינו לספק להם את מבוקשם.

אין ספק שהמכה שחטף חמאס גדולה. אולם חמאס מפרשים את הפסקת האש כביטוי לעייפות. לשיטתם, אם ישראל הפסיקה את האש כאשר הם המשיכו לירות טילים, אות הוא כי התעייפה מן המערכה. אם כך נהגה ישראל כאשר המבצע בעיצומו, כאשר צה"ל נמצא בתנופה בתוך רצועת עזה, כאשר המילואים עדיין מגוייסים, הם מעריכים, קל וחומר אחרי החזרה לשיגרה. הם מעריכים שישראל לא תמהר לצאת למבצע נוסף, ולכן ניתן לחזור לירי. וכמו אחרי הסכמי ה"הודנא" וה"תהדיא" הם מחדשים את האש בהדרגה, תחילה פצמ"ר פה קסאם שם, והולכים ומגבירים את קצב האש ומסלימים את המצב, בהנחה שיחלפו שמונה שנים עד שישראל תגיב.

אסור לישראל לאפשר זאת. עליה להגיב קשות על כל הפרה.

בדיעבד, ההחלטה להפסיק את האש היתה מוקדמת מדי. עובדה – האש נמשכת. אך היתה זו החלטה מוסרית, שנבעה מכך שאיננו מעוניינים בלחימה, אם אינה הכרחית, ורצינו לתת צ'אנס לשקט, ולחסוך בחיי אדם, כן, גם בצד השני. אולם ההבלגה על הפרת הפסקת האש, היא שערורייה מוסרית, כיוון שמשמעותה הפקרת אזרחי ישראל לא בשל טעות בשיקול דעת, אלא במודע, לאחר שהטעות בשיקול הדעת היתה לעובדה.

רבים קראו להגיב בחומרה על התקרית בה נהרג חייל צה"ל ונפצעו שלושה. אף מדינה אינה יכולה להשלים עם הפרת ריבונותה ועם פגיעה בחייליה, ולכן ראוי היה להגיב. בעיניי, התגובה המידתית על מקרה זה היתה ראויה – פגיעה בצבא היא במסגרת כללי המשחק והתגובה עליה צריכה להיות מידתית. אולם חמור הרבה יותר חידוש ירי הרקטות והפצמ"רים לעבר יישובים אזרחיים. זו שבירת כלים, ועל שבירת כלים יש להגיב בשבירת כלים בלתי מידתית. אחרי הפצמ"ר הראשון, היה על ישראל לשלוח את חיל האוויר למכה חזקה לפחות כמו המכה שחטפו הפלשתינאים בראשית המבצע, על מנת שיבינו שישראל לא תשלים עוד עם טפטוף טילים. משלא עשינו כן, התוצאה היתה עוד פצמ"ר, עוד קסאם, והנה כבר ספגנו ביום אחד 14 טילים ופצמ"ר, כולל טיל שנחת בין שני גני ילדים. אילו ילדים היו נהרגים היינו מגיבים בכל כוחנו. עלינו להגיב כאילו נהרגו ילדים מהירי הזה.

תג המחיר חייב להשתנות. על הפלשתינאים להבין שלא נמתין שוב 8 שנים עד שנגיב. כל ירי מחייב תגובה קשה, ואם הוא לא ייפסק, יש לחדש את "עופרת יצוקה", כולל השלבים הבאים, שלא בוצעו. במקרה זה, אסור יהיה להפסיק את האש בטרם האויב יניף דגל לבן ויתחנן להפסקת אש ללא תנאי.

אהוד: האוייב לעולם לא יניף דגל לבן אלא ימשיך בשקריו ובהפקרת בני עמו, כי ככל שנהרוג בו יותר הוא מתחזק בתמיכה בו בעולם המוסלמי ובמדינות העולם וגורם לישראל תדמית של מדינה מצורעת ולחייליה תג של פושעי מלחמה.

אבל אתה צודק, עלינו להמשיך ולכתוש בהם יום ולילה, בהתאם לשיקולים המבצעיים של מערכת הביטחון, כי מוטב להיות מדינה מצורעת מאשר לא להיות, וזה, עם ה"דולצ'ה ויטה" שאנו חוגגים יום-יום למרות המשבר הכלכלי והמלחמה המתמשכת, זה האיום הרובץ לפתחנו. ומה שהערבים מנסים הוא להמאיס עלינו את החיים בארץ עד שנברח מפה או שלבסוף נושמד. אבל כאשר מביטים לאחור על 131 שנות ההתיישבות, החל מייסוד פתח-תקווה, אפשר להירגע קצת, כי מול הסכנות האלה אנחנו עומדים לא רע מתחילת ייסודן של מושבות העלייה הראשונה.

* * *

לחדשות בן עזר / מכתב עיתי

צפרא טבא לכם אהודים יקרים

ברכות מעומק הלב על ספרך

וברכות ליוסי אחימאיר על מאמרו על הגברת ציפי ליבני שזה עתה קראתי בגיליון האחרון שלכם מרחיב הדעת של הצעירים ומזכיר נשכחות לבני גילי.

ותנחומים לכם – ולא תוסיפו לדאבה עוד 

ישראל הר

יִשְׂרָאֵל הַר

דִּמְעוֹת תַּנִין עַל זְקַן תַּיִשׁ

שָׁמַעְתִי אֶת יוֹסִי

הַשָּׂרִיד הַזָּקֵן פּוֹרֵץ בִּבְכִי

מְלַמְלֵם לְתּוֹךְ יְדֵּי הָאָחוֹת הַמְטַפֶּלֶת

וַאֲנִי שָׂנֵאתִי לִלְמוֹד נֶגִּינָה בִּפְּסַנְתֵּר

אַבָּא הִכְרִיחַ אוֹתִי בְּשׁוֹט וּמֵעֵינָיו

זָלְגוּ דְּמָעוֹת עַל סַנְטְרוֹ הֲלֹא גָּלוּחַ

תודה לכם וישר כוח לך אהוד על כל מעשה ידיך ממני ומאלפי קוראים

ישראל הר

* * *

יוסף דוריאל

כששר הביטחון הוא סיכון ביטחוני

שר ביטחון שאיננו מבין כי מלחמה מודרנית איננה רק תנועה ואש של צבא, אלא פעילות מערכתית, הצופה מראש את צעדי האוייב ומסכלת את הצלחתם – הוא סיכון ביטחוני, ברגע שנותנים לו לנהל מלחמה מול אוייב שאת שיטותיו היה חייב ללמוד מראש.

היטלר הצליח לכבוש את אירופה – מהחוף האטלנטי במערב ועד לנהר הוולגה במזרח – ולשלוט בה בכוח מינימאלי, על ידי הפיכת עמי הארצות הכבושות למשתפי פעולה איתו, כשהסתמך על מערכת תעמולה התקפית שכמוה לא היה בעולם. היתה זו מערכת שנבנתה על הסתה פרועה נגד היהודים, שנקלטה טוב אצל ההמונים הנבערים של העמים ששועבדו.

תלמידיו הערבים של היטלר, שהמשיכו להזדהות איתו גם לאחר שהובס, העתיקו את המרשם המנצח – למלחמתם נגד ישראל והעם היהודי. הניצחון הישראלי במלחמת לבנון הראשונה הפך למפלה אחרי שהם ניצלו עד תום את הטבח בסברה ושתילה. גם אז שר הביטחון לא הבין לאיזו מלכודת הוא נכנס, ברגע שנתן לסוכן סורי בראש הפלנגות הלבנוניות "לעשות סדר" במחנות הפליטים הפלסטיניים. אלא שאף אחד לא הפיק לקחים מכך.

שר הביטחון הנוכחי, שהיה שר ביטחון וראש ממשלה באינתיפאדה של אוקטובר 2000, לא הבין את כוחן של "תמונות זוועה" שהפיצו הערבים על מעשי צה"ל – לשם גיוס דעת קהל עולמית נגדנו, כדי לקשור את ידי הצבא מהפעלת הכוח הדרוש למיגור האוייב. אחרי שתמונת זוועה של "צעיר ערבי" עם ראש מפוצח ושותת דם מתחת לאלה של שוטר ישראלי פורסמה בניו-יורק טיימס, אך מיד הוכחה כמזויפת על ידי יהודי אמריקאי – הופיע סרטון הטלוויזיה של פראנס-2 עם "רצח הילד מוחמד א-דורה" ודיווח עיתונאים על "מכונות הירייה של צה"ל שהפכו את הילד למטרה."

בעקבות גל ההסתה הארסית שהדבר עורר בעולם, ציין דו"ח השופט אור כי זה מה שהוציא את הצעירים הערבים להתפרע בצומת ואדי ערה ולהרג 13 מהם. כשאהוד ברק קיבל תחקיר מקצועי שהזים את עלילת הדם, הוא לא הבין שתפקידו המיידי היה – למצות עם מפיצי העלילה את הדין, ולהפוך להם את הקערה על פיה. במקום זה, הוא העדיף שהילד יהפוך לאייקון מוביל בגיוס שאהידים מכל העולם למלחמה בישראל ובעם היהודי.

כשלאחר זמן, אימץ מנהל לשכת העיתונות הממשלתית את ההוכחות על זדוניות עלילת הדם, הוא מצא מולו – לא פחות – אלא את משרדו של גלעד שר, שהיה נציגו של ברק במו"מ עם הפלסטינים (שהעניקו פרס מיוחד לצלם הנוכל של העלילה). אף אחד לא התרגש מהגילוי של מי שיצא להגן על "שמו הטוב" של מפיץ עלילת הדם. והוא לא היה לבד. פיליפ קרסנטי – פטריוט יהודי מפריס, שיצא נגד מסע ההסתה של "רצח מוחמד א-דורה" בטלוויזיה הצרפתית – זכה לעלבונות ולהתנכלויות מצד המימסד הישראלי, ובמאמר ב"מקור ראשון" מיום 30.1.09 חשף כמה שמות מעניינים: ניסים זווילי שגריר ישראל בפריס, דניאל שק שהחליף אותו (והאשים את קרסנטי כמגן על "תיאוריות קונספירציה"), דניאל הלוי גויטשל, האחראי לתקשורת בשגרירות בפריס, יגאל פלמור הדובר מטעם משרד החוץ, ולבסוף – שרת החוץ ציפי לבני, שפטרה אותו במילים – "נו טוב, קורה לפעמים שאנו הורגים ילדים, כך שזה לא מועיל לישראל להעלות שוב את הנושא."

אני יכול להוסיף שורה של שמות מובילים מהברנז'ה התקשורתית (שניים מהם כבר התברגו לרשימות המועמדים לכנסת) ומחבורת "שלטון החוק", שהתגייסו נגד גילוי האמת על אותה עלילת דם, וכמובן – ממוסד דובר צה"ל, שעד היום לא מבין את תפקידו.

  אז מה, מר ביטחון? אם שלחת חיילים למסע הרס והרג בעזה עם גיבוי כזה של גיס חמישי, לא הבנת שתספק לחמאס סדרה של תמונות שיופצו סביב העולם, במסע הסתה שיעלה על זה של "רצח מוחמד א-דורה"? ואם למדת משהו ממסע ההסתה הקודם, לא חשבת על אמצעים לסיכול מקדים למפולת מעמד ישראל בעולם?

ואינני כותב את זה כ"חכם בלילה", שלאחר גילוי הטעויות שנעשו. ביום 3.3.08 וביום 10.6.08 פורסמו המאמרים שלי – "נקו את השטח" ו-"שלא תעזו לשלוח את חיילינו לעזה". תמציתם היתה – במקום מבצע של "דם ואש", שמצטלם טוב לסרטוני הסתה נגד ישראל, לפרסם – לידיעת כל העולם – אולטימאטום פשוט לחמאס: אם לא תחזירו מיד את החייל החטוף ולא תתחייבו להפסיק ירי על ישראל מתחומי שליטתכם, נטיל עליכם הסגר מלא ונקבע רצועה של 4.5 ק"מ מסביב לגבולותיכם (כולל "ציר פילדלפי") כ-CORDON SANITAIRE, בו לא תורשה נוכחות אנשים. איסור זה ייאכף על ידי הפגזה ספוראדית של רצועת הבידוד, ממרגמות 120 מ"מ שיוצבו לאורך הגבול (סון טסו הסביר את היגיון שיטה זו כבר לפני 2500 שנה).

אם כתוצאה מכך יפיץ החמאס תמונות מתהלוכות נרות של "עזה ללא חשמל" – זה לא יעשה רושם על איש (ובתנאי שמישהו יעיר משנתו את משרד החוץ). לא הייתי כותב את כל זה, אלמלא גם היום ניתן עדיין להשתמש בפתרון הנ"ל לחיסול השתוללות החמאס. אולי, אחרי ששילמנו בהרוגים, בפצועים ובנזקים של מיליארדי שקלים – עבור מהלך צבאי מרשים שנגמר במפלה אסטרטגית מבישה – יבוא שר ביטחון עם חשיבה מערכתית מינימאלית, שיבחן ברצינות את האלטרנטיבה שהצעתי, וימליץ לממשלה על הדרך לתיקון השגיאות שנעשו, לפני שיחזור על האיוולת הקודמת.

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי.                                         

* * *

למפלגת קדימה שלום,

המנהיג שלך, שבלעדיו קשים סיכוייך לשרוד, הוא עדיין אהוד אולמרט, ראש הממשלה. הוא שותף לכל ההישגים שלך, קדימה, וגם לכל הקשיים של השנים האחרונות כולל מבצע "עופרת יצוקה". הוא, ולא "המנצח" במלחמת לבנון השנייה השקרן המזרחי החפרפרת חסאן נסראללה. יש סיכוי רב שההיסטוריה תיתן ציון גבוה מאוד לתיפקודו של אולמרט כראש ממשלה, וזאת בתנאי לחץ לא קלים. גם הציבור המוסת יתחיל להתפכח ולהבין זאת במהרה.

 ואילו את, קדימה – אלמלא זרקת את אולמרט לכלבים של אויביו ושל התקשורת, הוא והישגיו היו הקלף המנצח שלך בבחירות. אבל את מעלימה אותו כאילו הוא ותקופתו-תקופתך אינם קיימים, למרות שהם עדיין מתרחשים לנגד עינינו בזמן הווה, ומנגד את בונה מיתוס פאתטי סביב מי שחתרה תחתיו במשך כל הקדנציה, תבעה את התפטרותו, הפנתה לו גב במפגש בינלאומי חשוב בפאריס, וכל מה שיש לה לזכותה אלה ההישגים שהוא הביא לממשלה שבה היא מכהנת.

לכן אני חושש שאתם הולכים לחטוף חזק ואולי גם להתפורר, וייתכן שזה בהחלט מגיע לכם. לא מעט מהח"כים שלכם עלולים להצטרף אחרי הבחירות לליכוד. אבל נקל לשער ששום ח"כ מהליכוד לא יערוק אליכם!

ככה זה, כאשר ניראה כאילו הספינה טובעת.

אהוד בן עזר 

* * *

לאה טרן

האופרה "מפיסטופלה"

האופרה "מפיסטופלה" מבוססת על המחזה "פאוסט" של גתה ומשקף קרע קיומי, מהותי, מטפיסי, שעיקרו מאבק בין אלוהים לשטן על נפשו של המדען פאוסט.

כמו במחזה, כך גם באופרה, שכתב אריגו בויטו, פאוסט הוא אדם, שמחפש את פשר הקיום האנושי והאושר האולטימטיבי. וזאת הוא עושה בשל אובדן דרכו האמונית, על-פי מיטב תפיסתו בדבר עולם אוטופי, שיש בו אהבה, יופי ודרכים אידיליות לקיימו.

השטן מתערב עם אלוהים, שביכולתו להדריך ולכוון את פאוסט במסע חיפושיו, וכתמורה לנוכחותו המאסיבית והמשפיעה, יזכה להטות את נפשו של פאוסט לעולמו.

השאלה האקזיסטנציאלית מזמינה את המאזין למסע בזמן, היא תופסת מקום מרכזי באופרה, מסע זה מוצג דרך הפריזמה של חדר-העבודה של פאוסט, שאינו נשבר, למרות כל המניפולציות שעושה עליו מפיסטופלה.

המסלול, שעושה פאוסט מבטא סוג של רצון האדם למצוא שלווה אל מול הזמן, הנעלם במציאות של סבל. רצון זה התבטא בתרבות המערב כולו, החל מתרבות ימי הקדם עד לדת הקתולית, דרך הרוחנית של הטבע ודרך תורת הנסתר.

האופרה נפתחת בפרולוג השמיים. בתמונות מרהיבות של הקרנת שקפי-שמיים, ובתוכם מתגלה מקהלת מלאכים בלבן, השרים שירי תהילה לאל. המלאכים האלה בעצם מייצגים את האל. מפיסטופלה עורך דיאלוג עם האל ומקבל עליו את האתגר לפתות את פאוסט. הוא מגיע לחדרו של פאוסט בדמות נזיר, מסיר את גלימתו ומציע לו את שירותיו. כך הוא הופך את פאוסט לעלם צעיר, מחזר נלהב של העלמה מרגריטה. היא מסמלת כאן את עולם החן הטוהר והבתולין, לעומת תמונת החטאים המרהיבה בשלל תלבושות וטיפוסים שונים, שהציבה על הבמה, מעצבת התלבושות בוקי שיף. תמונה זו מזכירה מחזות ואופרטות מן הקומדיה דל ארטה.

בתמונת ריקוד-המכשפות, המרשים בתלבושות של שחור-לבן, המייצגות את עולם האור והטוהר מול עולם חשוך, העולם שלמטה, מצליחה המעצבת להעביר חווייה אסתטית רעיונית של עולם המכשפות שמפיסטופלה הוא אדונן, ובטקס מאגי רב רושם הוא מנפץ את כדור גלובוס הזכוכית, אשר קיבל כמתנה מאת המכשפות. עולם עליון ותחתון מסומל באופרה, גם על-ידי גשר ברזל העולה ויורד פעמים אחדות ועליו נמצאים שני גיבורי המחזה מפיסטופלה (פאטה בורצ'ולדזה) ופאוסט (קרלו שיבלי).

אנו פוגשים שוב את מרגריטה במערכה השלישית, בבית הכלא, (הזמרת הנפלאה, המרגשת, מישל קריידר), והיא מואשמת בהריגת אימה ובנה. היא מתנכרת לפאוסט המציע לה לברוח עמו, מבחינה בשטן המלווה אותו, ומסמן את נשמתה, אך לבסוף היא מצליחה להינצל בזכות מקהלת המלאכים הגואלת אותה מגיהינום.

במערכה הרביעית מתחלפת התפאורה. אנו נמצאים בעולם העתיק הקסום של יוון העתיקה. שם הלנה היפה מטרויה ובן לווייתה פנטליס שרים סרנאדה באור ירח מלא, כשהם שטים בנהר. פאוסט מוקסם מהעולם האידילי הזה, שכולו מסמל את אידיאל היופי, החוכמה והתרבות העתיקה, שהצמיחה את העולם המערבי, באמצעות הפילוסופיה, הפוליטיקה והשלמות של האמנויות הפלסטיות. הרעיונות של התקופה הקלאסית היו מושרשים היטב בעולם הגרמני של המאות ה-18 וה-19.אין זה פלא, שגתה השתמש בהם.

באפילוג, אנו שוב עדים לחזרתו של פאוסט לחדר עבודתו, בו הוא מהרהר בחוויות שעבר. מפיסטופלה מזכיר לו את המוות המתקרב, אך פאוסט נאחז בכתבי הקודש, כדי להמחיש את נצחיות היופי והשלווה. הוא מת, כשאינו נכנע לשטן, מקהלת-המלאכים ממטירה על גופתו גשם של ורדים, כדי להמחיש לנו, כי האל סולח לפאוסט ומציל אותו, על-ידי עילוי נשמתו, מציפורני השטן.

האופרה הישראלית בבימוי ז'אן לואי גרידה, התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון, מקהלת האופרה ומקהלת אנקור, הזמרים הנפלאים והתלבושות הססגוניות, הביאו לפנינו אירוע חוויתי אינטלקטואלי ממדרגה ראשונה, שכל אוהב תרבות מחוייב לו במלוא חושיו.

* * *

רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

 [נדפס על העטיפה האחורית].

מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 50 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

* * *

שושנה צוריאל

עם הגעתו של שליח אובמה ג'ורג' מיטשל לישראל

כדי להתחיל לעשות את עבודת הגישור שלו באגרסיביות ובנחרצות, וכולנו יודעים בדיוק למה הוא חותר, ולאותו הדבר חותרת גם ציפי ליבני ועוד שורה של מנהיגי שמאל, והוא הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, ולשם כך ודאי נתבקש לפנות את שטחי יהודה ושומרון מאוכלוסיה יהודית.

ובכן, גם עלינו להכתיב תנאים משלנו – אם הם יתבעו את יהודה ושומרון – "יודן-ריין", זכותנו לתבוע את מדינת ישראל, שהיא מדינתו האחת והיחידה של העם היהודי – גם כן "ערב-ריין, אחרת תיווצרנה באזורנו שלש מדינות פלסטיניות ואף לא מדינה יהודית אחת, והן –
"ירדן", שרוב אוכלוסייתה פלסטינית, "מדינת פלסטין" החדשה שתקום בשטחי יו"ש ביוזמתם של ציפי ליבני ואנשי שמאל מתוכנו, ומדינת ישראל "לשעבר", שתהפוך להיות מדינה פלסטינית נוספת.

ערביי מדינת ישראל, שהם גיס חמישי, מכריזים השכם והערב שהם בני הארץ הזאת ואילו היהודים הם מהגרים. מדינה פלסטינית לא תקום בלי שניאלץ לקלוט כמה מיליוני "פליטים" לתוך שטח המדינה היהודית שלנו, אך לא יהיה שקט בארץ הזו כל עוד יסתובבו בינינו 20% ערבים שיעשו הכול כדי להוות רוב מוחלט, אם זה בריבוי טבעי או באיחוד משפחות ובעיקר על ידי הסתננות מכל גבולותיה הפרוצים של מדינת ישראל, ואת זאת הם כבר מבצעים באדיקות ונוהרים לארץ ישראל מאז חזר העם היהודי לארצו.

אסור לנו להסכים על הקמת שתי מדינות לשני עמים כל עוד אין שוויון בפינוי תושבים. אם מפנים תושבים יהודים מיהודה ומשומרון, עלינו לדרוש בכל תוקף לפנות גם את הערבים תושבי מדינת ישראל ולשלוח אותם למדינה הפלסטינית החדשה שתקום – בלי להותיר אחד מהם בשטחנו, אחרת אין על מה לדבר – או שיש לנו מדינה, או שאין לנו מדינה, ואם יש לנו מדינה, לאף ערבי לא תהיה זכות בעלות עליה בדיוק כפי שהאמריקאים ידרשו שלאף יהודי לא תהיה זכות בעלות על יהודה ושומרון.

* * *

יורם וולמן

זיקנה לכאורה

תל אביב, אמצע הקיץ. לוהט ולח. האוטובוס איחר להגיע והאנשים בתור החלו לרטון. במקום שיתארך הלך התור והתעבה כמו תור ישראלי מצוי. וכך הפך עמוד התחנה למרכז שסביבו מתגודדים מעגלים מעגלים גברים ונשים מזדקנים, תל אביבים ותיקים, כטבעות בגזע עץ. אחדים גררו איתם עגלות קטנות מלאות בירקות ובפירות שקנו זה עתה בשוק הכרמל הסמוך. וככל שרבו הממתינים בתור, המדרכה נעשתה צרה יותר עד שנחסמה כמעט כליל למעבר אנשים. מי שרצה לעבור נאלץ לרדת אל הכביש כדי לעקוף את הכוורת האנושית הזו.

גברת לוסי כץ עיניה כלות לאוטובוס. כל מה שהתרחש בתור סביב לה החליש את תקוותה לעלות ולתפוס מקום ישיבה. לא מוכרח להיות מקום ליד החלון כמו שהיא אוהבת. אם רק תספיק להגיע אל הדלת. אך מי יעלה לה את העגלה? אולי הצעיר הבלונדיני שם?

כבת שמונים, עמדה שם זקופה, ממוצעת קומה, מותניה צרים כמו אצל אישה צעירה וחזה מזדקר בגאווה. על ראשה כובע רך רחב שוליים המשתפל על פניה החיוורים ומטיל צל על כתפיה ועל שמלתה הבהירה ארוכת השרוולים. במניפה שחורה ומחוררת השיבה על עצמה אוויר חם ולח. מוזר, כאילו נוצרה סביבה מין הילה, שהממתינים בתור נזהרו לא להידחק אליה קרוב מדי.

אבל ההתפוצצות באה. כחללית בסרט אילם, החליק הנהג באלגנטיות את האוטובוס הריק-למחצה – איזה מזל – ועצר בתחנה ממש, אף לא מטר שלם לפניה או לאחריה. למשך שבריר של שנייה עצרו הממתינים בעצמם כבלתי מאמינים, בטרם הסתערו על הדלת. הצעיר הבלונדיני התפתל כנחש בתוך הגוש האנושי המבעבע וכבר הספיק לתפוס לעצמו מקום ישיבה במושב האחורי. מי יעזור לה לגברת לוסי להרים את העגלה?

גם הנימוס נעלם.

"אני כבר ארבעים שנים בארץ ואנשים לא ילמדו כאן אף פעם לתת כבוד לגברת," קראה גברת לוסי בקול, נלחצת ונמעכת בין הממתינים. אך מי בכלל הקשיב לה?

גברת לוסי נדחפה על ידי האחרים, ויד נעלמה העלתה את עגלתה הקטנה והמלאה. אנחת רווחה פרצה מפיה כשמצאה מקום ישיבה על ספסל, לא ליד החלון.

כשסופסוף התרחק האוטובוס מן התחנה, נשמע קולה גבוה מעל כולם. תחילה העירה לשכנתה ליד החלון שתצטמצם קצת במושבה כדי שתוכל להכניס את עגלתה מן המעבר פנימה אליה. אחר כך העירה ליושב מאחוריה שהעיתון שהוא קורא בו נוגע בצווארה ומדגדג אותה וליושב לפניה העירה שעוד מעט וכובעו נופל עליה. היא סיימה את הפרק הזה של התמקמות במושבה בהודפה את העומד לידה במעבר כיוון שעישן לידה ואפילו המניפה שלה לא הספיקה לסלק ממנה את האוויר הנגוע.

אחרי רגעים אחדים של שתיקה, שכנראה פגמו בבריאותה, העלתה גברת לוסי לדיון את הנושא עצמו, את היחס לזקן. ברווח הצר בין העומדים במעבר, איתרה גברת לוסי את שכנה למושב בטור המקביל לה. היא פנתה אליו והוא הרים את ראשו מעל העיתון שקרא.

"כ...ן?"

"אמרתי שהיום כבר לא קמים באוטובוס ולא נותנים לנו מקום לשבת, נכון?"

היא לא המתינה לתשובתו של הקשיש מצידו השני של המעבר אלא המשיכה: "כשבאתי ארצה, טוב, אז לא היו אוטובוסים מפוארים, אבל היו ערכים, הצעירים תמיד היו קמים ונותנים מקום ישיבה לנו, המבוגרים. לא היה לנו אז הרבה במדינה, אבל נימוס והתחשבות דווקא היו. בטח, לא מנשקים את היד של גברת כמו בחוץ לארץ, אבל היו מורידים את הכובע," את המילה כובע אמרה בהטיית ראש ובנגינה כשהיא קמה ונעמדת במעבר, שהתפנה מעט מאנשים שירדו בינתיים, ולשם הדגמה היטתה את גופה קדימה ובידה השנייה הורידה את המגבעת שלה עד מותניה. כשהחזירה את המגבעת לראשה, שלחה מבט חד בצעיר הבלונדיני: "והצעירים של היום... נו!... ברגע שהם רואים גברת באוטובוס כולם פתאום אוהבים לקרוא, או שבדיוק אז הם רואים בחוץ משהו מעניין בצורה יוצאת מן הכלל... או שהם פתאום נרדמים ..." וגברת לוסי הצמידה את כפות ידיה זו לזו והניחה את ראשה עליהן כעל כרית שינה. "אה..." סיימה את דבריה ועמדה לחזור לשבת, כשצווארה מתוח וסנטרה בולט קדימה.

גברת לוסי לא ידעה על איזה הדק לחצה. בטרם פינתה את הבמה נשתררה דממה של שניות בודדות. זרקור רב עוצמה הטיל עליה את כתם אור. אחדים מהנוסעים כבר מחאו כף ואליהם הצטרפו כמעט כולם. מכל העברים נשמעו קריאות הסכמה ואפילו היו כאלה שנופפו אגרופים. "הצעירים האלה, הצברים האלה, שיתביישו!" צעק הזקן מעברו השני של המעבר ורוק דק ניתז מפיו .

"בצבא היית, ילד?" צעק קשיש אחר אל הבלונדיני.

"כן, כשאני הייתי בפרטיזנים.." זרק מישהו מאחור אך נבלם על ידי אישה אחת שהניפה את התיק שלה בהיסח הדעת ופגעה בעינו . היא מיהרה להתנצל, הוציאה ממחטה מהתיק וניגבה את זיעתה.

חלקו האחורי של האוטובוס הפך עד מהרה לזירת קרב ממש. כמעט כולם שם הצביעו על הצעיר הבלונדיני, שחש שהוא מתכווץ ושעוד מעט יטרפוהו חי. סמוק כולו קם ממקומו ועבר במהירות כפוף גב לשבת בספסל שהתפנה ליד הנהג. הנהג התחנן שישמרו על שקט. לשווא.

הקשיש בעל המגבעת החומה, שלידו התיישב הצעיר, חייך אליו חיוך אבהי . "אל תדאג, זו רק הצגה."

הצעיר הרים גבותיו.

"כן, כן. אני מכיר אותה, את גברת לוסי כץ, השחקנית הוותיקה מתיאטרון היידיש. אומרים שכבר בעודה נערה הופיעה בתיאטרון בוורשה... כולם רצו לראות אותה שם, כולם ידעו שיהיה לה עתיד אבל המלחמה, המלחמה... לכן אי אפשר לקרוא לגברת לוסי כץ שחקנית לשעבר... אגיד לך עוד משהו," הוא רכן לעבר הבלונדיני, "זו לא הפעם הראשונה שאני רואה את ההופעה הזו על הנימוס בארץ... היא לא תגיד אף פעם את המילה זקנה אלא רק את המילה גברת, אתה מבין?... מה אגיד לך... המשחק אצלה בעצמות... אח, איזה משחק, איזה משחק?! בוא אספר לך עוד משהו: לפעמים אני רואה אותה בקניון החדש בדיזנגוף סנטר. ובקניון ישנן המדרגות הנעות האלו, טובות במיוחד לזקנים, סליחה, לקשישים, כמוני... אז לפעמים אני עומד וקורא בעיתון שבדוכן ואני, ככה, מסתכל הצידה ורואה אותה יורדת במדרגות הנעות. תמיד לבד, כמובן, כדי שאף אחת אחרת לא תגנוב לה את ההצגה, כמו... כמו..." הוא ניענע בכף ידו מחפש את המילה המתאימה, "כמו רוזנת באופרטה של ריכארד שטראוס, אתה מבין... ואתה צריך לראות אותה, מסתכלת על כולם מלמעלה, עמידה זקופה והסנטר בולט וחיוך על שפתיה. באמת נדמה לי שכולם עוצרים ומסתכלים עליה ..."

"סתם סנובית," אמר הבלונדיני בבוז.

"לוסי? אף פעם!" מחה בעל המגבעת והתרחק מעט מהצעיר הבלונדיני. "הכול הצגות. זה מה שנותר לה בחיים אחרי שהתיאטרון שלה נסגר. האמן לי, היא ידועה כאישה שנותנת בסתר..." הוא קפץ את שפתיו והנהן בראשו כשומר סוד אך לא היה בטוח שסוף דבריו נשמע כי הנהג עצר את האוטובוס בחריקה פתאומית.

כשהאוטובוס המשיך בנסיעה שאל בעל המגבעת את הבלונדיני:

"ומה עושה אדוני הצעיר?"

"אני סטודנט בחוג לתיאטרון באוניברסיטה."

בעל המגבעת התמתח בפליאה. "באמת? אז הנה לך, שיעור מעשי בחינם על ידי מורה נפלאה, הלא כן?" שאל את הבלונדיני. הוא המשיך וסובב את ראשו לאחור. הבחין בנוסעת שישבה מאחורי הבלונדיני, מצותתת לשיחה ומחייכת. הוא הרים קלות את המגבעת בידו.

"האם הגברת מכירה את לוסי?" שאל.

"בוודאי. ראיתי אותה משחקת בהרבה הצגות באידיש. אבל בקולנוע היא תמיד מאחרת בכמה דקות להיכנס ולשבת במושב שלה בשורה. אתם יודעים למה? כדי שכולם יקומו לכבודה... כן, אני בטוחה בכך, לא פעם ראיתי אותה מחכה במסדרון עד שכולם יושבים ואז היא נכנסת... וכולם צריכים לקום עד שהיא תגיע לכיסא שלה... ממש מלכה, אה," סיימה את התוכחה שלה.

"אמרתי לך! סנובית! ראית, היא כמעט טרפה אותי במבטיה," הבלונדיני היה נסער. הוא ראה את המחנכת שלו חנה מבית הספר היסודי, נמוכה, החזה בולט, הסנטר מורם ותמיד לובשת שמלה עם שרוולים ארוכים, גם בקיץ.

הנוסע שישב לידה זרק אף הוא: "אומרים שהיא היתה מרגלת במצרים. כן, כן, אל תסתכלו עליי ככה, זה היה כתוב פעם בעיתון לפני... לפני... לפני הרבה שנים..." הוא הסתכל בהם בשיכנוע רב.

"אז מה הפלא?" חזרה האישה ואמרה, "הרי היא שחקנית ויודעת להתחזות..."

הבלונדיני נדרך.   

בעל המגבעת הרגיש מבודד במערכה. "אתם אינכם מבינים, זה יצר החיים שלה..." הוא הנהן בראשו, "ואני, אני הייתי ברצון מפנה לה את מקומי, " צחק והיטה ראשו לאחור. מיד הרים את ידו ואחז בכובע שלא ייפול.

האוטובוס עצר ונוסעים ירדו. לוסי התקרבה עם עגלתה אל דלת היציאה ומיד אחריה ממהר הצעיר הבלונדיני. בפתח הדלת עצרה והסתכלה לאחור. הוא קלט את מבטה. היא הושיטה ידה לידית העגלה ושרוול החולצה שלה הורם למעלה. הבלונדיני התכופף וראה על זרועה מיספר כחול. הוא עצר. אחרי שהניף את העגלה והוריד אותה אל המדרכה ראה את ידה מושטת אליו אך הוא חייך אליה חיוך מהיר וסמוק ומיהר להסתלק.

* * *

לא חשוב מה אתה כותב אלא אם אתה כותב חשוב

לאהוד שלומות,

קיבלנו היום את "ספר הגעגועים" ואני מודים לך על ההקדשה שבה נכתב בין השאר:

"בטח יש כמה שגיאות היסטוריות בספר וחזקה על ד. שיגלה אותן וגם יכתוב לי על כך."

ובכן, שמתי לב כי הספר מוגדר כרומאן, כלומר הינו שייך לסוגת הפיקשן, הבידיון, ועל-כן רשאי המחבר לעצב עובדות וכיוצא באלו כאוות דימיונו הפורה.

לא לומדים על מלחמות נפוליאון מתוך "מלחמה ושלום" של טולסטוי ולא אודות מדע וטכנולוגיה מתוך ספריו של ז'ול ורן, ולא על אינדיאנים ואמריקה מתוך ספרי קרל מאי, וכדומה.

מכאן שאין אלו שגיאות, אם אכן קיימות בספר, אלא פרי דימיונו של הסופר (אשר לעניות דעתי האינג'ינרית הוא לא כל-כך נידח...)

זו הזדמנות לאחל לך ישר כוח עם בריאות טובה ואריכות ימים וכן שתזכה לנחת מעמלך.

כל טוב

מ. דן

אהוד: לעניין הנידחות, אלמלא התגובות הרבות במכתב העיתי, והימצאות עותקי הספר עדיין בחנויות, איש עדיין לא היה יודע מהתקשורת הכללית על צאתו לאור; ובינתיים ספרים שיצאו לאור אחריו מקדימים אותו וזוכים לחשיפה רבה, כך שיש לנו כל הסיכויים לשמור על התואר "סופר נידח".

* * *

ד"ר ערן גרף

תיאוריך הבהירים מעלים ניחוחות אמיתיים של מה שהיתה פעם הארץ הזאת

לאהוד, אחי לנשק ולמשק!

זה מכבר מצאנו כי אחים לנשק אנו (טירונות נח"ל, בית דראס, סטן, רובה צ'כי), ומקבילי דרך, (אתנחתא בקיבוצים – אתה עין גדי ואני נחל-עוז, לימודים בירושלים, אתה פילוסופיה ואני מתמטיקה, סמיכות פרשיות כמעט בלתי נמנעות לבני גיל זהה, במדינה כה קטנה. קטנה-קטנה, אבל כדברי נחום גוטמן: "עיר קטנה ואנשים בה מעט" – ועל פי ניסיון החיים שלי "ארץ קטנה ופולנים בה הרבה!" – וברבות הימים, שנינו דרים בתל-אביב, (משני עבריו של נהר הירקון).

שמחתי להיות בין קוראיו הראשונים של ספרך "ספר הגעגועים", (2009 כנרת, זמורה-ביתן) ותודה על ההקדשה האישית. נפלתי על ספרך בשקיקה, כי מצאתי בו את המשותף לנו, המיוחד והקסום מכל היתר, עולם ילדותם של ילדי מושבה בארץ ישראל, ועוד ילדי מושבות ההדרים (במושבה רחובות עברו עליי ילדותי ועלומיי). החלף את צבי, גיורא ואורי במקביליהם הרחובותים, עטר בבנות המקבילות, והרי סדנא דארעא חד הוא. ניבון עולם הפרדסים על הטרזינה (קרונית הפסים), בתי האריזה, תעלות ההשקאה בהן גולשים אשדות של מים חיים וצוננים המופנים אל "צלחות" העצים ע"י סתימת התעלה בסמרטוטים רטובים, האזובים הירקרקים הרירניים אשר "נזלו" מפתחי צינורות הבטון והברזל, (שישמה בפתח-תקוונית), עולם ומלואו.

גם לנו היו מים גנובים בבריכת האגירה בפרדס של לוינסון, עגולת הדפנות דמויית סיר ענק שדפנותיו מתגבהות היו לנו והולכות עם ירידת פני המים בבריכה לעת חרבוני הקיץ. רחובות דאז, לא ים לה ולא בריכות, ומים מהלכים היו רק בביב השופכין של מחלבת תנובה, וכיצד נהא מצויים אצל מלאכת השחייה? על כן, כל שהיה מטפס ויורד אל אפלולית מימי הבריכה, אומן היה בחיקו פח ריק של שמן, 5 ליטר נפחו, למען מהלך יהא על פני המים. מיניי וביה, בעוד אנו מחרפים נפשותינו במלאכת ההשתכשכות, ובא עלינו השומר בהיחבא (פן יתגלה לנו וזעקות "האיש בא" תברחנה את הפוחזים הרחק). היה הלה מגביה לבגדינו ונוטלם עימו למאורתו. לאחר מכן, החיזיון הבלתי נמנע של ילדים טובים אשר הוגו מדרך הישר, נסים על נפשם, אף לא שועים אל עצי ה"אסקדיניות" עמוסי האשכולות הכתומים, מתגנבים בחסות הפרדסים והחצרות האחוריות יחפי עכוז ומגוננים על חמודותיהם בפחי השמן... ולך תסביר בבית, כשהעכוז היחף כבר מזומן לספוג את הגמול המתאים.

ועוד, כרכרות החמור הזעירות על זוג אופני הגומי אשר שימשו את הפרדסנים האמידים, חבושי מצנפות הפקק.... הרוכלים הערביים מוכרי הביצים והתרנגולות ("יאללה בייץ, יאללה ג'אג'") אשר כל המינוח המקצועי שלהם היה זמין בערבית-תורכית-יידיש, ("תרחץ את העגבנייה, אולי ערבי נגע בה!" – כן, כבר אז רווחת היתה הדמוניזציה של הערבים אצל בעלות הבית).

עולם ומלואו, משוכות האקציה (שיטה קוצנית אליבא הבוטניקונים) על פריחתם הצהובה הצמרירית והניחוח המשכר אשר תחמו את נתיבי הדיונות הטובעניים אשר הוליכו מהכא להתם, בתוככי ארץ הפרדסים הבלתי נגמרת, עולם קסום ועשיר. אמנם, סַטֲרִיָה מִקֶדֶם, זַרְנּגָה מִיָם, קוּבֶּבֶּה מִצָפוֹן ו"יערות הצפון"... מדרום, כפרים ערביים שסבבו את המושבה, ובכל זאת סביבת החיים היתה בטוחה, ללא אלימות, לא פשע, ילדים שגדלים ללא חשדנות, ללא ששיננו באוזניהם את כללי הזהירות מפני "אנשים רעים", ילדי רחוב שהיו נקראים הביתה לעת ערבית, לאכול, לקבל מכות (שתמיד הרווחנו ביושר) ולישון. עולם של תמימות. יחד עם זה, תמימים- ממש לא היינו. 

למרביתנו לא היתה כמעט משפחה לנסוע אליה אל מחוץ למושבה, היכרנו את הסביבה המרוחקת-יותר בעיקר על פי השלטים שנשאו האבטובוסים של קואופרטיב "דרום יהודה": "תל-אביב", "גדרה", "באר-טוביה", "גן-יבנה" וכולי.

כמתואר בספרך, המון שליחויות היו מוטלות עלינו, להביא ולהחזיר אח קטון מן הגן, להוליך תרנגולת אל הרב לוקץ' (אשר תמיד נתפנה בשמחה למלוק את ראשו של העוף, לערוך ברית מילה או להכניס כלה לחופתה), לקנות דבר מה בשוק, הכול במרחקי הליכה שכיום מהלך בן אדם רק במסע שנקרא "טרק". נכון, אפשר היה לאחוז בירכתיה של כל עגלה עוברת ולרכוב על הצינור שנתמשך באחוריה (שימש להארכת העגלה לצרכי מטענים ארוכים במיוחד). כך אפשר היה לתפוס טרמפ של קפיצת הדרך עד שהיה העגלון (שמזגו ופגיעתו היו רעים תדיר) מניף את השוט לגרש את האורח הבלתי קרוא והלה, לאחר שאמד את אורכו של השוט וחישב שאכן השוט ארוך דיו כדי לפגוע בו, קיפץ וחמק אל המדרכה. ההסתברות לסכנת פגיעה ממכונית עוברת היתה נמוכה ביותר, מעטות מאד המכוניות שהיו עוברות בכביש הראשי של המושבה.

מבקריך, דומה כי יש בהם המוציאים דיבתך רעה על היותך סופר שטוף זימה. סבורני כי זימה הינה באזניי המזמזם. סביר כי ילד יהא סקרן לפשר עובדות החיים ואלה נבראו סוגות בעונג ובששון על מנת להדיח את הבריות מדרך הישר. אינני זוכר את עלילות הריגול של שנות מלחמת העולם השנייה בדימיונות הילדים. דע-עקא, איווה לו צבא הוד מלכותו להפוך את כל המחצית המזרחית של המושבה למחנה צבאי ענקי (ה"קמפ" בלשונם) ולקבוע את שערו הראשי מול הפרדס של דניאלי, 200 מטרים מביתנו. ב"קמפ" התחלפו הגייסות תדיר, היו אוסטרלים וסנגלים ופולנים מצבא אנדרס, בריטים וסקוטים ומי לא. אנו, ילדי הסביבה, איתרע מזלנו לראות את מה שלא ראו לא שפחה על הים ולא פילגש בגבעה. את הבלונים הלבנים שמצאנו בפרדס בכל פינה, לא הרשו לנו אמנם להביא הביתה, אבל בבנין בו גרנו, בית מידות עשוי קומותיים ושני גרמי מדרגות לו, הקים איש חלוץ אמיתי בית קפה, וקיטון פנימי עשה לו, המאושנב היישר אל חדר המדרגות של רעי הטוב, איש אל-פחד, ילד מחונן שהיה לאושיית תרבות ידועה בזכות מלאה ואשר יאשר בשמחה את המסופר כאן. בקיטון קטון זה היו מתארחים חיילי ה"אפטר דיוטי" אצל מלצריות בית הקפה. אנו ילדי השכונה, צובאים היינו על החרכים וכבמעמד הר סיני "וכל העם רואים את הקולות" ובעלי הבית "רועים את הכלות". שם הונח גם המסד לאוצר המלים שלנו בשפה הפולנית והראשונה שבהן – "פרוסטיטוטקה" אשר כל המחבר אחד ועוד אחד יבין מיד כי הוראת מילה זו – "מלצרית" היא. ברוכים באוצרות ידע אלה, היינו הרבה פחות נרעשים ומופתעים מקסמן המסתורי של עובדות החיים לעומת ילדים אחרים, כנראה.

במקום סיפורי הריגול אשר בספרך, שנשמעים כל כך לוגיים והגיוניים, דימיינו אנו כי ה"מפעל" שמעבר לחדר המדרגות הינו מלכודת שבה מפילים בפח את החיילים, משקים אותם לשוכרה עד כי נתבלעה עליהם דעתם, או-אז, גונבים את נשקם ומבריחים אותו לאצ"ל באמצעות בעל הפרפומריה הג'ינג'י בעל דוכן העץ הירוק (מזכיר את ה"תריס" של משפחת מוטיל בן פייסי החזן), במרכז המושבה. כל ה"משחק המקדים" נראה היה לנו כעוד אחד מרזי ה"אנסטזיה", והמונוטוניות שבו במהרה הטילה עלינו שיממון.

אהוד יקירי, התרבות הישראלית רווית מאמצים לתאר את "ארץ ישראל" ולרוב, מבין השיטין, מבצבצות וארשה ובנותיה. תיאוריך הבהירים מעלים ניחוחות אמיתיים של מה שהיתה פעם הארץ הזאת, על פסיפס תושביה, מוזאיקת התרבויות, אנשים חדורי רצון הבוטחים בדרכם ובאמונתם. תודה על רגעי ילדות משוחזרים ותודה על אחוות ילדי המושבות אשר פתחת בפנינו.

בתודה,

ד"ר ערן גרף

אהוד: לנוכח התגובות הרבות במכתב העיתי אני מרגיש כאילו פתחתי ב"ספר הגעגועים" את המיכסה של תיבת זיכרונות הילדות והנעורים שלנו, של כל מי שנולד בארץ, בעיקר במושבות, והוא או היא היום בני שבעים, פלוס-מינוס, עם תקופת ילדות מנדאטורית.

* * *

ליברמן הוא סכנה לדמוקרטיה הישראלית

ולמירקם היחסים הבעייתי בין יהודים לערבים

אך בזאת, בוחריו הסכלים, אתם תיווכחו רק

אחרי הבחירות – ואל תבואו אלינו בטענות

כי אנחנו מזהירים אתכם מפניו עכשיו!

עד היום חיה ועומדת לנגד עיניי התמונה: אני יושב, לפני שנים אחדות, בבית קפה בלובי של מלון תל-אביבי גדול מול הים עם נוזהת קצב, לה עזרתי אז בעריכת זיכרונותיה, ולידינו מתיישב אביגדור ליברמן כבד הגוף, מלווה בשומר ראש פרטי חמוש באקדח בולט לעין. בפתח האולם עומד שומר נוסף שתפקידו להכניס אחד-אחד את האנשים שקבעו פגישה עם ליברמן. לא יותר מאחד כל פעם. כנראה מטעמי ביטחון. השאר מחכים כנראה לתורם בחוץ, מאחורי הדלת, למרות שמדובר במקום ציבורי-לכאורה. האווירה הזו מזכירה לכם משהו? אתם חובבים סרטים?

אהוד

* * *

ברוך  תירוש

ההתעללות ביהודי טורקיה בתחילת שנות ה-40

לאהוד שלום, 

דבריך, חדשות בן עזר 415, אודות צביעותו של ראש ממשלת טורקיה הינם נכונים, וגם אני מצפה להתערבות ראשי הצבא* כבעבר, למניעת הידרדרות טורקיה ממעמדה הכלכלי-מדיני השפיר כיום. בהשמצתו את ישראל, מצטט רוה"מ למעשה את דוברי השמאל יושבי הקרנות במחיצתנו, ונמנע מלהזכיר את מחדלי ארצו, גם לא את כיבוש חבל איסקנדרון הסורי וסיפוחו לתורכיה.

לך אני מציע לבדוק עם יודעי דבר את ההתעללות ביהודי טורקיה בתחילת שנות ה-40, כאשר בכדי למצוא חן בעיני הגרמנים, הוטל על היהודים מס 'וירקו' (VERKO) הרסני, שלא ניתן היה לעמוד בו. כל הגברים שלא שילמו את המס הועברו למחנה ריכוז במזרח הקפוא והצחיח, ורק שוחררו לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, כאשר הנשיא איסמט אינונו חשש מניצחון בנות הברית.

* גם ראשי הצבא המקיימים קשר הדוק עם ישראל, מואשמים בהיותם בני דנמה.

* * *

משה כהן: ושאבתם פוליטיקה בטליה ששון

מכובדי,

אחת התופעות החמורות במישטר דמוקרטי היא הפוליטיזציה של המנגנון הציבורי. התופעה חמורה שבעתיים כאשר מדובר במנגנון אכיפת החוק. הגב' טליה ששון היא דוגמה אופיינית. כפרקליטה בכירה הקדישה את כל עבודתה למאבק בהתנחלויות. כעת פנתה הגברת לקריירה פוליטית וממשיכה באותו מפעל בדיוק בזירה הפוליטית. רתימת העבודה במנגנון הציבורי למטרות פוליטיות היא תופעה פסולה הפוגעת באושיות המדינה והחברה. בשם האג'נדה הפוליטית מזניחה הפרקליטות את תפקידה באכיפת החוק בשאר המגזרים בחברה. אז מה אם במגזר הערבי יש תמיכה בטרור, פוגרומים ביהודים בעכו ובפקיעין, השתלטות על קרקעות המדינה, בנייה בלתי חוקית, פשיעה חמורה נגד אנשים ורכוש במיוחד ביישובי קו התפר וכיו"ב. הואיל והמגזר הערבי אינו יעד למאבק פוליטי אין הפרקליטות מציבה אותו בסולם העדיפויות שלה ומשקיעה את מיטב משאביה במלחמה בהתנחלויות. והם עושים זאת כשרוממות שלטון החוק בגרונם. איזו ציניות! זו דמוקרטיה? על נבחרי העם לתת דעתם על תופעה זו ולפעול נגדה. זכותנו לקבל חוק וסדר בכל המגזרים.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

יעקב זמיר

מבגדאד לישראל ללא חזרה

פרק ז

עבודת עבדים אצל קבלנים

העיר חיפה לא הסבירה לי פנים ולא היטיבה עימי. כי על כן לא ארחש לה חיבה עד היום הזה. עיר פועלים עם מנטאליות סטאליניסטית טרוריסטית שנשלטה על ידי ראש העיר אדון חושי וחבר מרעיו, גנגסטרים כמו אלמוגי, ראשי פלוגות הפועל ואחרים. ועיין עיתונים מן הימים ההם ועל שביתת הימאים בשנת 1951 ועוד. קשה ביותר היה למצוא בה עבודה. ומה שהיה, אויש על ידי אנשי שלומנו, קרי אנשי המפלגה (מפא"י) ודוברי היידיש. על אדם שעבד קבוע בבית החרושת "שמן", למשל, או חברת החשמל, או נמל חיפה, או חבר אגד או קואופרטיב אחר, הסתכלו בקינאה לא תתואר. ובלי פנקס אדום של המפלגה השלטת לא הסתכלו עליך בלשכת העבודה. הכול נעשה בריש גלי ובלי בושה או מורא. היו צריכות לעבור הרבה מאוד שנים עד שהאנשים התעשתו והחלו דורשים את זכויותיהם בבתי המשפט ובבג"צים.

בעבודתי בבניין התקדמתי וקיבלתי דירוג מקצועי כטפסן סוג ב', ויש ברשותי גם תעודה על כך. הייתי פונה ללשכת העבודה להחתים את פנקסי כמובטל וגם לדרוש עבודה כלשהי. (הפנקסים שמורים). על פי רוב לשווא. או לא היתה עבודה או שהיה מעט וזה נשמר לאנשי שלומנו, כאמור. היו אמורים להתחשב בתקופת האבטלה שכל אחד צבר. בפועל שלטה שם הפרוטקציה ופנקס המפלגה ושפת היידיש, כלומר פרוטקציה והפלייה לפי שיוכו המפלגתי ומוצאו של הדורש.

היידיש לא היתה שפה קשה עבורי, וחיש מהר למדתי להבין את הנאמר גם אם לא דיברתי בה באופן שוטף. ופעם שמעתי את האיש שחילק את העבודה בלשכה אומר לפונה אחד, מבני מינו, שיחכה בחוץ ואחרי ש"השחור הזה ילך" (הכוונה אליי), יחזור אליו שוב לקבל איזה סידור. אז דפקתי על השולחן ואמרתי לו שאם אני, עם פנקס שמראה שלא השתכרתי אפילו יום אחד במשך חמישה שבועות רצופים, לא אקבל סידור עבודה באותו היום וזה יינתן לאחֵר, כי שמעתי את מה שאמר לנ"ל, הרי שהוא יובל לבית חולים ואני לא אכפת לי אם אובל אחר כך למעצר! הוא נבהל מן האש שרשפה מעיניי, האיום פעל ותוך שניות הושתקתי בדברי נועם וגם פתק של סידור עבודה נתחב לידי בלוויית טפיחה על השכם.

היצע העבודה היה מועט מאד והניצול חגג בהתאם. נכון ששכרו של פועל משתלה היה כשמונה לירות ביום אך המשתלן שפניתי אליו היה מוכן להציע לי עבור יום עבודה רק שתי לירות בלבד.   

IT TAKE IT OR LEAVE כמובן שלא היתה לי שום ברירה אלא לקבל את מה שהוצע באותם התנאים, באין דבר אחר למחייה. וכך הלאה הרבה עבודות זמניות ומזדמנות (כלומר שלא הזדמנו). במסגרות, בכיפוף מוטות ברזל, בשתילת דשא, בחפירות, ביישור שטחי חול, בריסוק אבנים, בסבלות של שקי מלט, ובסחיבת דליי ביטון ארבע קומות עד הגג ועוד. בימים ההם לא היו כל כלי העבודה המתוחכמים שקיימים היום כגון מנופים ועוד, והכל נעשה באופן ידני. כלומר לסחוב דליים מלאים בטון ארבע קומות עד לגג או מספר בלוקים מסודרים על מדף עץ מותאם על הגב.

עוד למדתי בבניין את שפת היידיש בה דיברו כל היהודים שעבדו בבניין וכולם היו כמובן יוצאי ארצות אירופה. וזה עם הבדיחות החידודים והקללות. כמו כן למדתי מושגים שונים שלא ידעתים קודם בגלל היותי רק בן שש עשרה שנים וגם עולה חדש. הקבלן הפולני דיבר עם הפועלים הערביים בערבית אותה למד עם בואו לפלסטין, כך שלמדתי את הניב של שפת הערביים תושבי הארץ גם כן. הוא היה בחור פיקח וממזר שידע גם לזרז את הפועלים שלו במיני חרוזים ומימרות כדי להגביר את תפוקתם. מפעיל את מערבל הביטון שופך אחר כך את תוכנו למין פיילה גדולה וצועק "וָלִיעְ אִל בָּאבּוּר ואליע" וחוזר ושר. וזה כדרכם של מפעילי ספינות המשא בנמלי סוריה ומצריים שזירזו את פועליהן להדליק חיש את המנועים ולמהר להפליג.

(לאחר שנים ביררתי פירושן של המילים. באבור הוא מנוע הספינה שעבד על קיטור, בצרפתית נקרא VAPEUR. והשיבוש הפך אותו לבאבור (למי ששכח, באחד הסרטים היפים של אורי זהר ואריק איינשטיין, על העלייה לישראל, ישנו קטע בו הוא מקלל את חברו לאמור "יִנְעַל דִין אִל בָּאבּוּר אִללִי גָ'אבָּק" כלומר: ארורה אותה ספינת קיטור שהביאה אותך לארצנו..)

על המהנדס האחראי שביקר מדי פעם במקום העבודה והיה בא לבוש נקי ויפה עם מכנסי אתא קצרים וגרביים עד מתחת לברך וחבילת תוכניות מגוללת תחת בית שחיו, הסתכלתי כמובן בקינאה. הבניין אותו בנינו באיזור התעשייה של מפרץ חיפה היה אמור לשמש מפעל לחידוש מקררים חשמליים ישנים שהובאו מאמריקה על ידי שני אחים יהודיים ממולחים. הקבלן כמובן שניסה לרמות ולחסוך בחומרי בנייה כמו מלט, ובמקומו שאף למלא את הקירות באבנים. האחים היו צצים מדי פעם לבקרת ולוקחים דגימה למעבדות בטכניון, לבדיקה ולאישור.

שם גם שח לי פועל צעיר ונחמד שבא מעיראק שנה קודם לכן שהוא שם לב שכולם בארץ ישראל יוצאים לעבודתם בבוקרו של יום עם תיקי עור בידם. את התפעלותו הרבה הוא סיפר לאביו לאמור: "הוי אבא תראה איך שכולם בארץ ישראל עורכים דינים." והאב הסביר לו שלא כן. אלה פועלים קשי יום, ובתוך אותם תיקים יימצאו מן הסתם כריכים דלים של לחם שחור מרוח במעט מרגרינה ואולי נילווה אליהם איזה תפוז מסכן.

יום אחד עבדתי אצל נגר ושמו לייבל. ידיעתו בעברית הסתכמה בכמה מילים בלבד. הוא שילם לי שתי לירות ליום (במקום שבע) על תקן של נער בן שמונה בבגדאד של הארוּן אֶל רָאשִיד. לי, כאמור, לא היתה ברירה. הוא נתן לי לעשות כל מיני עבודות, אומר ביידיש מה שהוא אומר ומסמן לי בידיים להשלמה. וכן השגיח לראות אם הבנתי את הנקרא. עד כאן לא היו בעיות. יום אחד הכין רצועות עץ ("לייסטים") לעשות מהם חלונות, וסימן את קצותיהן בעיפרון, ולפני לכתו אמר לי "משוֹר" כשהוא מצביע על הסימן, ומיד הלך.

אני, בחריצות רבה, חתכתי את כל הלייסטים במקום המסומן בעפרון. כאשר בא וראה את תוצאות עמלי החל מקלל ומורט את שערות ראשו. מסתבר שהוא התכוון שאחתוך רק עד מחצית העובי של הלייסט ולא את כולו. זה מה שנקרא אל נקמות ה' אל נקמות הופיע, מן השמיים בא לו הנזק על ניצולִי המחפיר.

בעלי הנגרייה אצלם שכר לייבל זה פינה לעבוד בה, היו שני ייקים נחמדים ומסבירי פנים. הם פנו אלי יום אחד ושאלו אם אני מעוניין להשתכר כמה לירות נוספות. בוודאי. אם כן בערב שבת של אותו שבוע עמד לנאום כאורח כבוד בקריית ביאליק השר פרץ ברנשטיין ממפלגת הציונים הכלליים, ודרוש להם סדרן וסייען וישלמו בעין יפה. סידרנו את הכיסאות בחצר בית הספר, וכל שאר הציוד. האסיפה החלה, הקהל התאסף, מחיאות כפיים לאורח הנכבד שהתחיל נואם ב...גרמנית!! לא עבר זמן רב עד שהתקבצו תלמידים ונערים חמודים מהסביבה. אלה התחילו צועקים "עברית! עברית!" עד ששיבשו את מהלך הנאום. כמובן שלא היתה לו ברירה למכובד אלא לעבור לשפת עבר, אותה הבינו השומעים רק חלקית, כידוע.

פעם אחרת הועסקתי על ידי גנן בשכר ניצול של בערך שליש או רבע מהשכר המקובל. ניחא. אחרי יומיים הוא "השאיל" אותי לחברו שעסק בעבודות עפר שבוצעו בשטח חולי כהכנה להקמת בנייני תעשיה של חברת גב-ים. העבודה היתה קשה מאוד וכל היום בשמש וכללה גם פריקת חומרי בניין ממשאיות במשך עשר שעות רצופות. הייתי מסיים את היום מת לגמרי ומגיע הביתה רצוץ ומשתטח מיד על הרצפה ללא כוח אפילו לקום לאכול ארוחת ערב. (כנראה שאז החל הגב שלי להישחק).

גם עסקנו, אני ופועל ערבי נוסף משפרעם, בפריקת שקי מלט שבאו טריים הישר מן התנור בבית החרושת נשר, במשך אחת עשרה שעות תמימות, כי המשאיות היו ארוכות ואי אפשר להפסיק את הפריקה באמצע. לקראת סוף היום היינו מרוסקים לגמרי. וגם הופיעו על כל הגב שלי שלפוחיות מלאות נוזל מהכוויות שגרמו שקי המלט הלוהטים שהובאו הישר מבית החרושת נשר. לא יכולתי לישון על גבי באותו הלילה וגם לא בלילות שאחריו. למחרת בבוקר גררתי את עצמי בקושי למקום העבודה, ואז קיבל את פנַי האדון גולדמן, שהיה המחסנאי שֶלוֹ נמכרתי כעבד מנוצל, ואמר שהוא שם לב שאני לא מגלה מספיק מרץ בעבודה, כך שאם אני רוצה להמשיך אצלו עליי להתאמץ יותר.

באחד הימים בא למקום העבודה בגב ים מהנדס אחד, יהודי נחמד ומזוקן בשם שוורץ, כדי לפקח על הנעשה. אגב כך שאל אותי על מעשַי וכדומה. בין היתר הוא פלט שאמנם העבודה קשה אך גם השכר די טוב. ואני עונה: כן, שתי לירות ליום! הוא נדהם מאוד לשמוע זאת והודיעני שהשכר הוא תשע וחצי לירות ליום. הוא הבין מיד שמישהו מרוויח עליי, לקח את פרטַיי ואמר שהוא ידאג שאקבל את שכרי ישירות מן החברה (ברשותי התלושים), למגינת ליבו של "הרָאִיס". חלקם של החלוצים שעלו לארץ ישראל בתחילת המאה לא שפר יותר מאשר חלקי בהיותי עולה חדש. להיפך, הניצול והאפלייה חגגו מיני אז, וראה ספרו היפה של ש"י עגנון "תמול שלשום" בו הוא מתאר היטב וביד אמן את העניינים הללו.

הניצול של קבלן הבניין לא הסתיים בכך שהוא תמיד שילם את תוספת היוקר חודש אחד מאוחר יותר, כי עוד אז החל המדד לזחול כלפי מעלה, כי אם גם בגניבת רבע שעה כאן ורבע שעה שם מן הפועלים הזאטוטים כמוני. כמו כן היה מצווה עליי להתחבא באיזו פינה שלא אֵירָאֵה בפני הפקחים שהיו באים מטעם ההסתדרות על מנת לבדוק אם אמנם כל הפועלים רשומים ומאוגדים כחוק. אחר כך הבנתי שהוא עשה זאת כדי לא לשלם עבורי ביטוח ימי מחלה וחופשה ועוד, לקרן פועלי הבניין.

כאשר סיימתי לעבוד אצלו ועמדתי להתגייס לצבא הלכתי לקרן לפועלי בניין בהסתדרות העובדים עם התלושים שלו והם דאגו לקחת ממנו רטרואקטיבית את כל שלא שילם לי במשך הרבה חודשים. כאשר באתי אחר כך בתור חייל לקחת את הגרושים שחב לי עדיין, אמר לי "הה, ככה אתה עושה לי, יַא שמוֹק!!"

היו ימים בהם העבודה בבניין היתה קשה במיוחד, כמו בימי יציקת גג (שחייבת להסתיים באותו יום אף אם זה נמשך עד חצות הלילה). היינו גומרים את היום עייפים עד מוות וקמים למחרת היום מעוכים לגמרי ועם שרירים מכווצים. אלא שלפני לכתנו הביתה היה בא הקבלן וטופח על השכם ואומר בחיוך רחב: "יַקּוֹב... מחר קח לך חופשה ותנוח ותיהנה מן החיים!" כמובן שעל חשבוני. הוא פשוט לא רצה להעסיק באותו היום פועל עייף שאינו זריז דיו.

בשכונת הדר הכרמל בנינו בית ספר ליד מדרגות הנביאים. וכאשר התנשא הבניין לגובה של שתי קומות ויותר, השתעשענו במראה פנים חצרו של בית זונות שהתנהל בבית הסמוך. ספרנו את הלקוחות והחזקנו שעון למדוד כמה זמן שהה כל אחד בחדרון מצד שמאל עד שנראה שוב בדרכו החוצה.

ושם גם קרה שפועל אחד אידיוט, שלא בדק את השטח לפני שזרק חבית ריקה מקומה שנייה לחצר למטה – בדיוק כאשר עברתי אני עם ערימת לוחות תחת בית שחיי. החבית פגעה בראשי ודם רב פרץ מקרקפתי שנפערה. הובהלתי לסניף הקרוב של קופת חולים כשכולי מכוסה בדם על מנת שתגיד לי האחות שהם בדיוק סוגרים ושאחזור בעוד שלוש שעות. נתתי לה הזדמנות ל"הגיד שנית" את המשפט המטומטם שלה כי לא רציתי מיד ובלי התראה לפרק לה את הסניף. אז כמובן שקיבלתי עזרה ראשונה מיידית. כך שאת כל השיגיונות שלי מאז אפשר לזקוף על חשבון אותה חבטה שקיבלתי מזריקת החבית על ראשי בהדר הכרמל של חיפה עירו של אבא חושי בשנת 1954 להולדתו של הצלוב. כמובן שזה לא מנע ממני ללכת לבית הספר באותו הערב כי במשימה חייב הייתי להמשיך.

עוד בית ספר שהשתתפתי בבנייתו, אף הוא בשכונת הדר הכרמל, היה מאחורי קולנוע ארמון במרכז העיר. אז דרש מאיתנו הקבלן ליישם את מלאכת הרמייה בעבודה. הקירות אמורים היו להיבנות מבטון עם ברזלים לחיזוק. במקום למלא את כל התבנית בבטון לימדונו שעל כל עשרים סנטימטר בטון נסדר שורה של אבנים גדולות (דֶבֶּש). כך שבמקום הבטון עם המלט היקר הושמו אבנים שמחירן אפסי. וכך היה גם עם היתר: גגות מדרגות ומשטחים אחרים. הפרש המחירים הלך כמובן לכיסו של הקבלן. ושמא תשאל וכי לא היה מי שיפקח על הבנייה מטעם העירייה, בעלת הבית? ובכן היה וגם היה אלא שהוא הביט, ראה, ומילא את פיו מים. יש להניח שקיבל דמי שתיקה. הציניות היא בכך שאחר כך קראו לעבודה גרועה כזו "עבודה ערבית".

היו מדי פעם גם נקמות קטנות בקבלנים. סיפר לי חבר אחד, בן גילי, שבעלותם ארצה, השתכנו הוא ומשפחתו במעברת בית ליד, לא עליכם. כלומר מעברה ששכנה בתהום הנשייה. ללא עבודה, ללא פרנסה וללא תקווה. מעבר לקווי הייאוש.

יום אחד שמע שיש מקום שנקרא רמת גן, שם המצב שפיר יותר. אמר, ינסה בה את מזלו. לקח את תרמילו הקטן, שם בתוכו צידה ומזון (מספר פרוסות לחם שחור וצנצנת שהכילה מין מרק עם פלחי סלק אדום) ויצא לדרך.

הגיע לרמת גן והחל לשוטט ממקום למקום בתוּרוֹ אחרי עבודה כלשהי. ועבודה אין. אחרי שעות אחדות, כשהוא עייף משיטוטיו העקָרִים, אמר, יֵשֶב באיזו פינה מקוּרָה, והימים ימי חורף קרים ולחים. נזדמן לרחוב אבא הלל ברמת גן, שרוב בניניו היו אז בשלבי הקמה. נכנס לחדר המדרגות של בית לא גמור וישב לפוש ולאכול את פרוסות הלחם עם פלחי הסלק האדום.

פתאום ירד מלמעלה איש עב בשר גבוה ואימתני, שהחל לצרוח ולקלל וציווה עליו שיסתלק ולא ישיג גבול. חשד בו שהוא בא לגנוב חמרי בנייה כגון מסמרים. שאז חומרי הבנייה היו בצמצום ונדרשנו ליישר את המסמרים המשומשים והעקומים פעם ופעמיים לשימוש חוזר.

מסביר הבחור שהוא אך התיישב לנוח ולאכול את ארוחתו, והנ"ל בגערותיו. קום והסתלק בזה הרגע! באין לו ברירה קם הבחור, נעלב ונזוף, לקח את פרוסות הלחם והכניסן חזרה לתרמיל, אחז בצנצנת מי הסלק הפתוחה ו...טראח, שפך אותה לפרצופו של הקבלן בעל הבית הצרחן, ופתח בריצה של נער שכוחו עימו. נקמה קטנה ומתוקה.

עברו ימים, הבחור סיים את שירותו הצבאי, ועלה בידו אט-אט להשכיל ולהתקדם, ושימש אדריכל ראשי במחלקת מהנדס העיר בירושלים. ביג בוס! על דלתותיו של זה יתדפקו מיני קבלנים לאישור תוכניות, חריגות בנייה והטבות שונות.

יום אחד נכנס אליו אדון אברמוביץ אחד, לבוש מכובד ועם קסקט, ומתחת לבית שחיו ערימה של תוכניות שאותן הביא לעיון ולאישור. בו ברגע נצנץ ברק במוחו של האדריכל. דמות זו מוכרת לו. והוא ידע היטב מניין.

"שב אדון גורביץ שב." לוקח ממנו את התוכניות לעיון ואגב כך שואלו אם הוא נמצא הרבה זמן בעסקי הבנייה.

"כן, עוד משנות החמישים."

"והיכן בנית אז?"

"את חצי רמת גן בניתי אני."

"בנית גם ברחוב אבא הלל שם?"

ועונה הקבלן בגאווה, שהוא היה הראשון שהתחיל לבנות שם כאשר הכול עוד היה פרדסים!

"ואותי אתה לא זוכר?" שואל האדריכל.

מסתכל הקבלן היטב בפניו של המהנדס ועונה שלילי.

"ובכן, אני הוא אותו נער בו נזפת, וגירשת מחדר המדרגות לגשם השוטף בחוץ, ואשר שפך עליך את הצנצנת עם הסלק!"

וגימגם הקבלן את שגימגם, לקול צחוקו המתרונן של חברי.

המשך יבוא

י. אבירז

מְנוּעֵי בִּיאָה בַּקָּהָל

דפים מן הגניזה

א

שרה

                                   תיק מב"ק / 13579

[בראשית י"ב, י'; כ', ב']

לכבוד

       גב' שרה [שָׂרַי], בת הרן בן תרח, ידועה בציבור כאישתו של מר אברהם [אברם] בן תרח, העברי, אלוני ממרא, כנען

הנדון: כשרות נישואיך

       בתשובה לערעורך, גב' נכבדה, על סירובו של לבלר מרשם התושבים של משרד הפנים לרשום אותך ואת מר אברהם [אברם] בן תרח הנכבד כזוג נשוי כדת וכדין, נישואין המוכרים על-ידי הרבנות, הננו להעלות לפניך את נימוקי הפסילה / המניעה / הסירוב להעניק לך את האישור הנ"ל:

       א. אמנם ידוע בציבור שאתם נשואים זה לזו כבר יותר מ-80 שנה, אך ברשומות שלנו לא מצאנו תיעוד לכך בספר רישום הנישואין, לא העתק של הכתובה ולא אישור/עדות של הבלנית שטבלת במקווה לפני החופה והקידושין.

       ב. כיוון שבשני מקרים שונים, בהיותך נשואה [אמנם ללא תיעוד כאמור], לאברהם [אברם] הנ"ל, את נישאת לפרעה מלך מצרים [בראשית, י"ב, י'-כ'] וחיית איתו חיי אישות, מבלי שידע שאת אשת-איש, רעייתו של אברהם העברי, שהציג אותך כאחותו, הרי את אסורה על בעלך [הראשון, אברהם] ובועלך [פרעה הנ"ל].

       ג. יתרה מזאת, אף זאת: את נישאת שוב [בפעם השלישית, מסיבות תועלתיות-בטחוניות] לאבימלך מלך גרר, שגם לפניו הוצגת כאחותו של אברהם העברי הנ"ל [בראשית כ', א'-י"ד] ודבר זה ודאי נחשב לחיים בחטא ובביאנדריה [שני בעלים], אף לפי חוקי עכו"ם, המקובלים להווֹתנו גם במדינת העברים.

       לכן אין את יכולה לשוב ולחיות עם בעלך, אברהם העברי הנ"ל, כבעל ואישה, אלא אם תתגרשו תחילה, ואחר-כך תינשאי לאישך [הראשון] כדת משה וישראל.

בשם מנהל לישכת מרשם התושבים,

משרד הפנים, מחוז חברון,

אבי [אברהם] כדורי-כדרלעומר,

ממונה על המחוז.

ציפורה

תיק מב"ק / 246810

[שמות ב', כ"א; ד', כ"ה-כ"ו]

לכבוד,

מר משה בן עמרם, שבט לוי, רפידים [כתובת זמנית] מדבר סיני

הנדון: ספק בגיורה של אשתך ציפורה

אדון [הנביאים] משה רבנו הנכבד,

בתשובה לבקשתך לרשום את אשתך ציפורה [ציפי] בת יתרו, מדיינית, כיהודיה כשרה לקראת עלייתכם הקרובה לארץ כנען והבטחת זכויותיה כעולָה לפי חוק השבות, הריני להודיעך – עם כל הכבוד, ויש כבוד – כי אין באפשרותנו למלא את בקשתך, היות וציפורה הנ"ל היא נוכרייה, מדיינית כאמור, ואין בידינו כל הוכחה בכתב שהיא אכן התגיירה כדת משה וישראל.

אמנם בנך גרשום, שילדה לך ציפורה, נימול על-ידה בסכין של אבן-צור, [שמות ד', כ"ה], אך מעשה פולחני זה בלבד לא הופך אותו עדיין ליהודי כשר, כל עוד אימו נוכרייה ולא התגיירה כדת וכדין, כאמור.

לגבי בנך השני, אליעזר, לא ידוע לנו אם נימול בכלל, באין תיעוד כתוב על כך.

אדון משה, כולנו, כל העם בני ישראל, שאתה מנהיגנו ומובילנו את עבר הארץ המובטחת, נמצאים כל הזמן בדרכים [ויסעו ויחנו], ולא מתאפשר לנו לבנות משכן של קבע שבו יישב בית-דין לענייני גיור, הרי הצעתנו [ברוח הצעתו הטובה של חותנך יתרו], שתבחר קבוצה של רבנים נשואי-פנים, אנשי-חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת שונאי בצע, אחד מכל שבט, שישמשו כבית-דין גבוה לגיור, וכן עליך לדאוג להקמת אולפן לגיור, שבו תלמד ציפורה רעייתך, יחד עם בני הערב-רב המועמדים לגיור, את עיקרי התורה, המצוות, החוקים והמשפטים של תורת ישראל, ובתום חוק לימודיה היא תיבחן על-ידי ביה"ד לגיור הנ"ל, תטבול במקווה ותיהפך לבת ישראל כשרה.

בברכת התורה,

הרב מנחם-מנדל הכהן מושקוביץ,

מנהל לישכת העליה והגיור,

משרד העלייה, מידבר סיני.

מרים

תיק מב"ק / 97531

[שמות ט"ו, כ'-כ"א]

לכבוד

גב' מרים בת עמרם [הקרויה הנביאה], מדבר סיני

הנדון: מופע של פריצות

גברת נכבדה, ראינו אותך, לאחר קריעת ים-סוף וּמַעֲבָרֵנוּ בו בחרבה, יוצאת בתופים ובמחולות, יחד עם נשים צעירות נוספות שסחפת איתך למופע זה, ופצחתן בשירה: "שירו לה' כי גָּאֹה גָאָה / סוס ורוכבו רמה בים" [שמות ט"ו, כ'-כ"א].

אין לנו ספק שמעשך הנ"ל נבע מתוך התרגשות כנה ושמחה סוחפת למראה הנס הגדול שנעשה לנו שם. אך מאידך גיסא, דא עקא, שבהופעה זו חטאת חטא חמור ואף החטאת את המוני בית ישראל בהופעת-פריצות, שהרי מקובלנו ש"קול באישה ערווה". המחולות והריקודים שלך ושל חברותיך גרמו לבני ישראל הזכרים לא רק התרוממות-רוח והרמת המורל, אלא גם התעוררות היצר הרע והרהורי זימה.

לְמִצְעַר, ראוי היה אילו את וחברותיך הייתן עוטות שק על גופכן וקפישון [ברדס] על הראש, כפי שנהגו בנות ירושלים הכשרות בהופעתן בשירה ומחולות בחנוכת גשר המיתרים בכניסה לירושלים עיר הקודש תובב"א, ובכך הסתירו כדבעי את נשיותן המתפרצת ומנעו החטאת בני ישראל [הזכרים] בהרהורי חטא וזימה.

אולם, כיוון שהשתכנענו כי מעשך האמור נעשה בתום-לב ובכוונה חיובית וטהורה, וכיוון שעומדת לך גם זכות משפחתך, היותך אחותם של משה ואהרון מנהיגינו, הרינו סולחים לך הפעם; אך יחד עם זאת אנו מזהירים אותך ומתרים בך התראה חמורה, שאם תחזרי שוב על מעשי הפריצות הללו בארבעים השנים הקרובות הבעל"ט, נדאג שתיענשי קשות [כולל הדבקתך בצרעת, ואף סקילה או שרפה].

קחי בחשבון, גברת נכבדה, שידוע לנו מקום מגוריך באוהל שבמחנה שבט לוי, ובאם תחטאי שוב, חס וחלילה ורחמנא ליצלן, אין זה מן הנמנע שאוהלך זה יעלה באש – יחד איתך.

סיירת המוסר,

משמרות הצניעות,

נוער גבעות החול,

מדבר סיני.

המשך יבוא

* * *

למסירה כרכי "הארץ שלנו" משנות החמישים, השישים והשבעים. נא לפנות ליעל, טלפון 050-535-9696.

* * *

תהיינה אשר תהיינה תוצאות הבחירות, כמעט ברור שהממשלה תורכב מהליכוד, מהעבודה וממה שיישאר מקדימה. שום ראש ממשלה לא יצא מדעתו להקים קואליציה צרה שבה יהיה נתון לסחטנות מימין, משמאל, מהדתיים והחרדים או בחסדי הערבים. רק שלוש המפלגות האלה יכולות להקים קואליציה יציבה שתהיה מקובלת על מרבית העם, ולמעשה אין ביניהן הבדלים גדולים, לא בבעיות הקשות הניצבות בפני המדינה, ולא בפתרונות שהן יכולות להציע.

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

ספר זיכרונות לשנת תרע"ג, 1913

 [בפתח תקווה, בהיותה בת 19]

[ד]

ה' אייר

הנחמה היחידה שיש לידי עלי אדמות זהו העיפרון –

– נו ולהיכן אני שייכת? הלא דבר-מה מקשר אותי אל כל זה בקשר אנסטנקטיבי, הארץ, השאלות האלה, היו הפועלים – אבל מדוע זה מיטשטש אצלי ככה, הלא אני – היית צריכה באמת להיות אחרת, אני מרגישה בזה –

אבא הוא טיפוס רך, האשה הזאת מטשטשת אותו לפעמים, כמה אבא זה בעל צורה ושלם, שלם – ואני, אני הלא אמורף, אמורף גמור – – אני יכולה כך להתגבש בעת שאני יוצאת מתוך עצמי, וזוהי תשועתי לצאת מתוכי, אני צריכה תמיד תמיד להיות מחוץ לי, ממעלה ממני, אני בעצמי נערה, נערה במלוא מובן המלה עם כל הרכרוכית הסמרטוטית הזאת וההסתפקות הדלה, ואף זו אינה שלמה, תמיד מנקר דבר-מה בלב, הניגודים נוראים, אני ו"הנערה הרכה", ואפשר שכל זה באמת רק מתוך "הנערה הרכה" –

רוחות הומות בעמק וקוראות, מתוך גודל דורות קוראים לי, מהד רחוק בלבבי –

ונערה חציה "מתוקה" חציה מרה וגם כבדה קצת, אף היא קוראת עם עלבונותיה, יסוריה היפים, השיכחה, ושמחתה המלאה תוגת עולמים –

"לא הכמות" ולא "האיכות" ולא "המציאות" אלא התוך, מיתר הנשמה, זה הוא העיקר –

וכשאני למשל לוחצת מעילי זה אל שפתיי, וריחות גשם עולים לאפי ונוגעים שם במיתר, והמיתר מכוון באותו רגע, והנה אותו תו שאילו הייתי באותו רגע לוחצת שפתיי אל תלתל שנשמט על מצחי –

החוץ אינו כלום, העיקר הוא בפנים, החוץ בא רק להלביש צורה לפנים, החוץ נוצר בשביל הפנים, הפנים יכול לחיות גם בלי חוץ אבל מפני שישנו במציאות לכן נעשה למשרתו של הפנים, כל מה שבתוכי דמותו של החוץ והחוץ רק עבד לתוכי –

כל הסובבים אותי משמשים צבעים לנשמתי, התוכלו, הגוונים בתוכי, ויש רפלקציה, והם שבים לאוויר העולם והם דלים וכל הרואה אותם מאלה הסובבים אותי יאמרו – דלה, דלה, מה דל – מאין הם יודעים אם לא מתוכי יצאו דלים, וכך בתוך אווירם נעשה כך, החל החוץ –

ומה מושק'ה זה כשנוהגת בו כי הרי הוא אדם, אותו אדם שהוא, אלה שאנשים – אלה, כשניעורים מיתרי ליבי להשתאות גדולות נבלעים כל הגבולות הדמיונים שהיכלי הגוונים זקוקים להם לפעמים לבניין השמיים שלהם – והשמיים אינם ניבנים מן הארץ לבד, והארץ וגווניה נבנית מהשמיים ונופים משם [מהשמיים בין שניהם – מחוק] מן האחד לשני רועד הומה – – –

י"ז אייר

ריחות חלומות עמומים מתוך המנגינה הזאת, שביל מתפתל בין עשבים ירוקים ופרחים כחלחלים, מתוך השביל עולה נער, מגבעת רחבה חבושה לראשה, ועיניו כחולות חולמות מתחת לה וחליל בידו ומנגינות משתפכות מן החליל מנגינות ירקרקות וזהרורי חלומות סביב, ונגוהות קופצות וצללי חלומות ניכרים שמהן נפשי מרחפת בין צללים ונגוהות נכחה – מעולפת פרחים כחלחלים ועשבים רעננים –

חלומות לא מתוך –

חלומות לא מתוך –

מתרחבים שדות ולפניי ממבין ים שיבולים מציץ ראש מרים מתחת למטפחת לבנה מגל בידה בגל על יד הגדר האפלה כתמי אור ירח [נופל על העשבים – מחוק] מסתנן מבין עלי התות ונופל על העשבים, הארגז על יד הגדר, אני ומרים ולחש נשמות בינינו – ירדניה והמון אורות –

וגעגועים למרחקים המעורפלים וכמיהה ושני לבבות אפרוחים רועדים דופקים הומים תחת שפעת אור פתאומי תחת התות על יד הגדר –

חלומות לא מכאן אני חולמת –

שבת, לפני ל"ג בעומר

כבד הקיץ, בזרועותיו כרמים פרדסים ושדות – ומתוך ירק הקטיפה של אוקליפטוסים ותחת נשימתו החמה נתכסו גפנים מראשם עד קודקודם לחלום, חלום געגועים ורזים משחירים נזדקפו בגאון אחר יפה ראש, נשיקות מרעיפים ראשיהם, נשיקות ירוקות ריחניות שחורות לגדרות המימוזה השעירה, שרקו תלתלי הזית וכבדו, וצללים חדשים קרירים, נגוהות חדשים, נסך הקיץ לתוכם –

ערימות זהובות צצו בחצרות, ובצידי הדרכים מתבשלים עשבים צהובים של שמשוניות קיץ לבנות על כל רגב ועל גדרות הרוסות –

האוויר מלא מנגינות קיץ, אפרוחי תרנגולים צעירים, קולות דקים צרודים לתוך העלים, צרצרים מנסרים בקולות דקים בתוך הדממה –

כ"ב אייר

מדוע יש לי מוסר כליות, כלום חטאתי באמת? אני בעל-כורחי לובשת את המשקפיים שלהם, מתוכם אני שופטת עליי, עליי, ואני בעצמי, נו אני לא יכולתי לעמוד בפני מבטו החצוף והמגרה, פרצתי בצחוק והתאדמתי, נו מה אעשה! מדוע הוא מביט אליי, דווקא אליי, זה לא נדמה לי, כך הוא באמת, מה הוא רוצה ממני הן אני איני יפה, יביט אל ברכה, אליי הלוואי שיחדל מהביט אליי, אני מוצאת מתוכי תחת המבטים האלה – פי – אני כל-כך מתפזרת – פי – זה כל-כך לא נעים לי, היום הוא בוודאי חשב – – – מי יודע מה שחשב – זה הלא משפיל – צריך להיות גאה וקרה, וודאי הלא שללי יהיה כלום, מה יש לי, דבר-מה, זאת אומרת, נעים בלב, היום צריך ללכת למרדכי, צריך כבר להוריק כל זאת –

מדוע לא ניגש אלי דוד כשראני אה? מדוע זה? וקפניס עמד על המדרכה והביט והביט – –

ליבי נוקפני ומתמלא רחמים עליו, מי עוד יודע צערו זה, כמוני –

קפניס כואב היטב, הלב כמו אצלי –

כמה כל זה משונה, צעיר זה הולך וכלה בשבילי ואני נפשי חולה באחר וזה האחרון מכלה אותי גם כן –

נשיקה הוא רוצה ממני, הוא אוהבני, כולו כולו שלי עד עמקי נשמתו –

אני אי אפשר לי לקבל כל זאת, לקבל כן אבל להשיב כלום, כלום, אין אצלי כלום בשבילו, הוא מתאנח, מאהבה אולי, כך אוהבים! כך לא אהבני עוד שום אדם בעולם –

נשיקה אתה רוצה מרדכי, כלום אפשר? איזה גוון תקבל נשיקה זו, מה תהיה, אני כבר נשקתי, נשקתי בפעם הראשונה נער ריק לידי שגעון, אני פסלו נשקתיו מפני שנשמה אין לו, אני נשקתי פסל והנשיקות היו קרות, חסרה בהן הנשמה, אני עוד לא נשקתי באמת והנשיקה האמיתית לא לך היא, ליבי אומר לא לך –

ומדוע אתה נושק לי, אתה צריך היית להישאר חברי הרוחני, אתה צריך היית להיות נפש, ונפש אינה נושקת בפה מלא במגע שפתיים –

ברוח, כגבשושיות רוח –

אני אוהבת את הגוף החסון רחב-הכתפיים ואת הנשיקות הארציות ובשפתיים ממש, בשפתיו מלאות ואדומות, אבל אי אפשר, אתה, אתה את חלק מנפשי וזה מונח רחוק משפתיים וחיבוקים כאלה –

ר"ח סיון

עיני ד. מתיזות שביבי חיים, הוא כך מלבב בעיניו, בצחוק שלו, והוא כך דומה – – – – – – איזה חלק מזה שיש לאברהם אצלי נתמסר לו מבלי ידיעתי – ובזה אשמים רק קלסתר הפנים האלה הדומים לפני אברהם, העיניים האלה, הלחי הגלוחה, השערות, צבע הפנים ובפרט העיניים, כשהן מאירות פתאום –

שטות, אני עוד חולמת אודותיו, הלא צריך לעוקרו מן הלב פעם לתמיד, הלא אני יודעת שאינו שלי, זה הלא כבר ברור, והלב אינו מאמין, אינו רוצה בשום אופן להאמין, ומיישן את עצמו במיני חלומות שלעולם שלעולם לא יתגשמו, הוא אינו שלי, אתה שומע? לב, לב, אתה שומע, הוא אינו שלי ודי –

נו טוב, אני יודעת, אבל מה, הלא אני אוהבת אותו כל-כך, הוא טבוע בתוך נשמתי, אני לעולם לעולם יחיה בקירבי, אי אפשר להיחלץ ממנו כמו שאי אפשר להיחלץ מנשמתי כל זמן שאני חיה –

כינור מרטט לי – –

הוא איננו שומע –

אחת היא לי אני אוהב אוהב אותו לעולם לעולם – – – –

פרחים רעננים נפתחים אחד אחרי השני לבנים אדומים ורדיים ואצלי נחרצים קמטים במצח ועל צווארי שהיה כך פורח יוצאות יבלות קטנות –

שבועות

שטות, איזה קמטים, מה? זה עתה נמלאו לי תשע-עשרה שנה, שטות, עוד החיים משתרעים לפני בכל כוחם, עוד החיים קוראים אלי במלואם, קוראים, קוראים מתוך צללי זיתים מתוך אוקליפטוסים רעננים וגבעות חולמות –

שני צעירים אוהבים אותי בלב ונפש, אחד – בעל נפש גדולה ויפה, אחד קטנטן אבל נאמן ככלבלב –

סוף סיון

נפשי דורשת את מזונותיה ואלה ניתנים לה בצרות-עין נוראה, זה חטא – הכל חוטאים נגדי – הנפש צמאה ועורגת, עורגת עד להתמוגג – כחליל זה מעל הגבעות –

ליצור לי את המזון הזה מתוכי אינם נותנים לי, "הכימיה" החריבה את העולמות היפים שלי, זו השפחה הקפדנית של הרגש, ומן החוץ אין לי מזון – ואני נשארת קרח מכאן ובכך מכולם, דבר נכבד נעשה בקירבי, הלוואי שלא תהיה כך עד החולשה והפזרון בו – אני – –

היחסים מתחדדים ביני ובין כל הסובב אותי, מפה מצבי כל-כך טרגי קומי במושבה בשל הסביבה עד שזה ממאר עלי את החיים, תאר בנפשך שאני כבר מסכימה שהטיול על הגורן נהיו לי לסיפוק באין ברירה, התבין שגם זה אינו ניתן לי משום שהבריות מתרחקות ממני על זרותי והתהפוכות שברוחי, כלום יכולים הם להשיג את נפשי המשונה –

רוחי צמאה וליבי נעכר מכאב, כל-כך צר וקטן הכל, אין על מה לשפוך כל מה שהומה בנפשי ואני מתדלדלת מפני שאינם נותנים לי להתבצר בתוכי, הכל שר ומדבר אלי ובנפשי יש עולמות, עולמות חדשים רזיים שלגלותם כמוהם במציאות – בתוכך נוצרו –

ואני בעצמי, מרוב צמאון וכאב נעשית כמוהם – ואני מעטפת מלבישה את רזי נשמתי, את געגועי הערטילאים – בשר ודם, מרדכי, יודע אתה מה הוא לי אברהם, נושא שהמון סודות והשפעות בו מפינה אחת של לבבי, גם עכשיו זה נעלה, עד היום הזה לא נפל שם דבר בפה במושבה – בא שינוי, וזהו שיעבוד כלפי השפעתם, החוץ, הכל מדברים כך על זה, הם אומרים – "נער בגד ונערה סובלת" ואף אני בפה [אחריהם – מחוק] ובעיניים בשר אומרת אחריהם – אברהם בגד, אולי הלב שותק ומתקפל באותו רגע ושומר על איזה דבר בגיחוך קל –

הזית

פה שעת הצהריים, השמש עומדת באמצע השמיים והזית ספק מטיל צל והרבה ספק מזכיר רק צילו, הוא סגפן על עצמו וזוקף נשמות כחולות ירוקות, וזוקף עצמו בלחישת זלזלים חבויים, הזית הוא בצל הלילה עם קמטיו הכהים והבהירים, הלילה, בענפיו הנפתחים ונפגשים פתע כמתוך חלום, האור כחול, לנוח, וכנפיים, והיונים המרפרפות בתוכי, פתקאות אהבה, ועב קטנה לבנה אחת, שייה תועה מושיטה צוואר צחור ונמוגה, ושחורים ירוקים גם הפרדסים הגאים, אצלם למראשותם על הגבעות כרמים צוחקים דוק בהיר –

בית, בית כשהוא צעיר אומר דברי זמר ומתבייש ומתפלא על עצמו, אולם אך נבעה בו הקמט הראשון מיד משתקע בהרהורים ונעשה זועף ביום ובלילה עלוב בלי תפילה, מתרוממות [– – –] אל מול [– – –] פרח אשה – מגרה את עיניו הדומעות הערפל והשיכרון עצמו היכה – – – ובו פרח [– – –] שנולד, מתפתל ובא מתוך עצמו –

[קטע זה קשה במיוחד לפיענוח – אב"ע]

סוף סיון

כבר אני שומעת את המיית הבית הזה כהד רחוק, כבר זה מאחריי, אני מכבר מכבר יכולתי, אבא יקר זועף ולא נרגע, אבא זה – – – אמא, אש וגופרית היא ממטירה על ראשי, וכי מה חטאתי –

תמוז

אשרוט בבשרי באותם הקוצים החרבים שקרעי נשמתו היפים תלויים עליהם, אשרוט בכדי שיישאר הרושם הזה שאשר במצב הרוח הזה תמיד תמיד קצרה הלשון מהביע –

אני יודעת, אני מרגישה, אני מחבקת את האפס הגדול,

זה היה משה –

אני מרגישה, אני חובקת את האפס הגדול, את כל החלל הריק, לא, לא זאת, את רוח נשמתי, התועים בקרבי, אני שעת אושר [– – –] והחלל חדל להיות אם רק יש לו איזה תועים שם –

דודל אתה מבקש מנתבל מסתול [?] זה צליל [ונשמתי] ואצלי עכשיו סימפוניה שלמה ואיני יודעת איך לדלות דבר-מה ממנה בשבילך, אני הוגה באהובי הגלילי, אני כולי שקועה באהובי הגלילי המחכה לי בחופש –

יש לי אהוב שחור-עיניים, שזוף ומעדר לו על כתפו הרחבה, "הגליל" אני נוסעת אליו בחופש, אך ייגמרו הלימודים אני כולי שלו, הוא קורא לי בעיניו [הרציניות, ואני רואה כבר את עצמי בזרועותיו – מחוק] המלאות הוד –

דוד אצלך נוצרות אלי ארצות זמירות חדשות מדי פעם, אלוהים יוצר, מהיכן הן באות אלי – אולי מתוך אותו הפרס הגדול שאני מרגישה לי בו, חובקת אותו לעיתים טובות –

איוב ושיר השירים מפני מה באו זה אחר זה? שניהם נוצרו בלב אחד, לב חודר צוחק ובוכה ובוכה וצוחק –

שלום לך – יש אותך ילדים צוחקים ובוכים? ואריה בלומברג? אמור להם שלום ממני –

כ' תמוז

בחלום חלמתיו, זה כבר לא ראיתי אותו בחלום, הלילה היה אצלי, אנחנו דיברנו בידידות כל-כך, אני עמדתי קרוב קרוב לו והחזקתי תוך כדי דיבורו במעילו והוא ליטפני ודיבר מגוחך – וגופי גמיש וארוך קצת ומחשבתי אצלו ואני הרגשתי את הכבלים הנעימים והמעיקים סביב לגבי ואפריד כי הוא כמסתיר איזה דבר גדול כרוצה להסתירו ביחסו הידידותי –

ואחר טיילנו על יד ביתנו שמלפניו אנו עוברים, הנה הגזוזטרא הקטנה והוא לידי – – גל עברני אני אליו, הם חיברו פה את הגזוזטרא הקטנה עם השנייה – – –

והוא אליי – "זה הוא הבית שלכם?" – דממה, אנחנו שבים ואני כבר בביתנו בו אבא ואמא ואחיו ברננרד [ברנרד גרין, אחיו של אברהם – אב"ע] שבא איתו, ברנרד הולך לפוסטה לרשום נומר וגם הוא איתו. אני אליו: "אתה נוסע מחר?" והמילים מגיעות לאוזני עצמי ומסיבות שם כאב נורא –

הוא: "לא, אחי, אני עוד נשאר אצליכם, לא כל-כך מהר תתפטרי ממני," אבן נגולה מעל ליבי ואני כשיכורה, הוא פה איתי יחד הוא! הוא! ואני רוצה לתפוש זאת בשלימות בתוך הכרתי ואיני יכולה, רק איזה קסם ובלבול בקירבי, אני רוצה לחקוק אותו בזכרוני, את רשמי פניו, את קומתו, בכדי שאוכל לתפוש אותו לתוך הכרתי, ואיני יכולה בשום אופן, רק איזה דבר מתוק מרנין משתפך בכל אבריי בכל חושיי – – – – – –

יש בכוחה של כל הקטנות היפה הזאת לתת ולהרחיב קצת את הדמיון, בית פסקאל, זה הפסנתר, התמונות, משרות עלי רוח שונה, איזה אצילות שפוכה בכל ומעוררת חלומות, השטיחים הקטנים, הפסנתר השחור, כל אלה מעשירים את הדמיון ואני ישבתי והתענגתי על שיחה קטנונית עם ד"ר פיקהולץ בעת שכבר ידעתי שברחובות היתה התנפלות וכי נהרג יהודי –

אבל אני לא השגתי זאת כך, הלא דרכי תמיד, כשרון, דבר מושג אצלי אז איני יודעת אותו מהו דבר שמח או עצוב –

אחרי כן בערב על יד הפוסטה גם כן לא היה עוד הדבר בתוך השגתי, ובלילה על האזכרה, ויעקב רבינוביץ עומד והנרות מהבהבים והרצל גדול ושחור מביט מעל לראשו –

"אנו צריכים להזכיר מקודם את השומר שנהרג ברחובות – "

השגתי, רעד עבר בעצמותיי, כרבע שעה הייתי תחת רושם זה ואחר פג ואני אחרי כן דיברתי וגם התלוצצתי עוד –

מי יודע אם אחד הפצועים אינו מרדכי –

אלוהים כמה הרבה קורבנות, ובלילה בשובי השגתי, השגתי בכאב עמוק ובדאגה שמא זה מרדכי שנפצע, מי יערבני שלא, בכל אופן יש לקנאות – היתה הלא התעוררות, הם הגינו על המושבה! – ונלחמו וניצחו!

הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים על אותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד".

 כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.

המשך יבוא

* * *

מתוך תמיכה באהוד אולמרט

אני מצביע בבחירות עבור אהוד ברק

אהוד בן עזר

ואין לזלזל בסגן שר הביטחון מתן וילנאי

גם הוא קורץ מחומר של ראשי ממשלה

* * *

לחשי משחקים

מלים ואמירות שהיו בעלות תפקיד מחייב במשחק

מאת משה ברק

            שמחתי לקרא את אזכורי משחקי הילדות, במדורי היסטוריה נוסטלגיה במרשתת, המובאים גם במצגות ציורים השובביים של האלמוני (אנא השלימו) וברשימתו של אהוד בן עזר.

לדעתי היה מקום שמישהו מהשניים יכתוב בפירוט את חוקי המשחקים, ואולי גם את גירסותיהם השונות במרוצת הדורות, וניתן לעשות זאת במדור קבוע קטן "עד שיגמר המלאי". אך מי מתנדב?

אני כחובב מלים, בחרתי לעסוק כטור זה במלל המחייב שליווה מצבים ומשחקים רבים. קטעי מלל שהיו ממש לחשים לשכנוע הכוח העליון, שבלעדיו לא היית "אחד מהחברה" ולא ניצחת במשחק, גם אם היית הטוב יותר.

כהקדמה נביא את המשחק המכובד המקובל כמשחק חובבני ומקצועני, עם תחרויות על אליפויות בינלאומיות.

"שחמט" - על לוח, שעליו 8X8 משבצות בשחור לבן לסירוגין, יוצאים להאבקות שני משחקים. אחד בקוביות הלבנות והאחר - בשחורות. בכל קבוצה יש הרכב זהה של דמויות: מלך, מלכה, כשמשני צדדיהם שני פרשים, שני רצים (קצינים) ושתי טורות (צריחים).

           לבן מתחיל, שחור אחריו לסירוגין

            במהלכים שונים, ויירוטים של היריב, חותר כל משחק להגיע לנצחון. השחקן מכריז מראש: מלכה! - כשהוא מאיים על המלכה

שח!  כשהוא מאיים על המלך.

מלכה טורה!  -  כאשר מאיימים בו זמנית על המלכה וצריח אחד.

שח טורה!  -  כאשר מאיימים על המלך ועל צריח אחד.

שח מלכה!  -  הכי מסוכן, כאשר מאיימים על המלך והמלכה בו זמנית.

פאט!  -   מכריזים כשיש כוח גדול יותר משל היריב, אשר יכול למרות זאת לחמוק ללא סוף.

תיקו!   -  כשלנשני השחקנים כוח שווה ואין האחד יכול להכריע את האחר

שח מט (ולא מת) זו הכרזת הניצחון, כאשר בתגובה לאיום על המלך אין הוא יכול לחמוק.

            עתה לאחר הצגת משחק המלכים הבינלאומי ולחשיו העבריים, אעבור למשחקים שלנו ואתחיל מן הקל אל הכבד

במשחקי הבלורות בחיפה, הבנדורות, הגולות או הג'ולים באזורי הארץ השונים היו מצבים בהם חובה היה על המשחק ללחוש סיסמא-אמרה כלשהי

"מור" (אינני יודע מה פירושו) היתה חובה לצעוק "מור!" לפני שנתת לבלורה לנפול מידך אנכית.

"גומה אחת" שנקראה בשם הערבי אַלְבָּא מנו בעשרות בערבית כל זריקה, והיתה חובה לקרוא לפני כל זריקת גולה לגומה לפי הסדר בערבית:

"באלבה עשרין" (בתוך אלבא 20) "באלבא תלתין" (30) "באלבא ארבעין" (40) "באלבא חמשין" (50) "באלבא שתין" (60) "באלבא שבעין" (70) "באלבא תמנין" (80) "באלבא תשעין" (90)  "באלבא מייה" (100)

אני זוכר שהיה עוד "סיום חגיגי" מעבר למאה, אך איני זוכר את פרטיו.

"שלוש גומות", שקראו לו "שלושה בורות" הגיעו למצבי קליעה, בעזרת האגודל ש"ניתר" מן האצבע. היה עליך לקלוע רק בבלורה אחת. אם היתה סכנה שתקלע בשתים, היה עליך לקרוא:
"מין ג'וז" (מאת בן הזוג)

"בחירת ראש קבוצה" - הניחו המועמדים את כף ידם זו על גבי זו, הניעו אותן שלש פעמים מעלה מטה בקצב הלחש של המילה "קוֹם-פָּה-נִיוֹן" שהיא COMPAGNIONS  הצרפתי, "חבריא". אכן מאוחר יותר אומצה המילה העברית "חבריא" ואמרו: "חֶב-רָ-יָא". לסיום הקריאה עצרו חלק עם הכף כלפי מעלה וחלק עם הגב. המיעוט יצא, עד שנותר האחרון הזוכה.

"מתי פורים"  גם זו היא קריאת משחק, אם כי יש כאן משחק אחד בלבד העומד ליד לול תרנגולי ההודו וקורא לעברם: "מתי פורים, מתי פורים" והעופות מגיבים על קריאה זאת בו במקום במלוא ההתלהבות בקרקור כללי של כל הלהקה. יש להניח שאחד המורים שם לב לתגובת תנרנולי ההודו לצלילים אלה, והעביר זאת לילדים. אך כדי שיזכרו, צירף את ההברות לשתי מלים בעלות משמעות אף שאין בתוכנן כל קשר לעניין: "מתי פורים, מתי פורים!" דרושות תמיד פעמיים  כדי לעורר את תגובת העופות.

"אן דן דינו" - לצורך בחירה של אחד מתוך קבוצה, הסתדרו במעגל ושרו שיר הברות, כשעם כל הברה מצביעים על אחד הילדים לפי תורו במעגל. במקורו נשמע השיר כך:

"אן דן די-נו, סוף א-לא ק-טי-נו, סוף א-לה קה טי-קה טו, א-ליק ב-ליק בום".

22 הברות. הילד ה-22 בתור היה נבחר. בין שנות ה-50 וה-70 קמו "יוצרים" מבין החברה והוסיפו, תוספת עברית למחצה, שהיתה שונה ממקום למקום, עד כמה שזכור לי זה היה בערך כך:

"בום בום בום, ונאמר שלום, היום קיבלתי תפוח אדום (אינני יודע בדיוק)

הזנקה במשחק  -  ספרו "אחת, שתיים, שלוש" ועשו כך משום מה בצרפתית:

"אֶן, דֶה, אֶה  טֵ אֶה רוּאָה" (UN, DEUX et TROIS ).

 אך מסיבות של קצב הוסיפו את המלית et  (אה) היא וו החיבור בין שתי הספרות האחרונות: אחת, שתיים...וֶ שלו-וש. אך גם את ה"שלוש" האריכו מאותה סיבה ויצא:

"אֶן, דֶה אֶה טֶה אֶה רוּאָה!"

"אבן נייר ומספרים".  כדי לדעת מי מהשניים זוכה, היה המשחק הידוע בו היו אומרים בסוף שנות ה-30:"אבן נייר ומספרים, חת, שתיים, שלש".  כל אחד מהשנים עיצב בידו את אחד משלשת החפצים. כל חפץ גבר על חפץ אחד, ונוצח על ידי חפץ אחר:

אבן שברה מספריים אך נייר חנק אותה;

נייר חנק אבן, אך מספריים גזרו אותו;

מספריים גזרו נייר אך אבן שברה אותם.

רק מאוחר יותר בשנות ה-50 פגשתי את הלחש הזה עם התוספת

"אבן נייר ומספרים המנצח בין השנים, חת שתים שלש".

סבתא בישלה דיסה, זה משחק אצבעות הסבתא בכף היד, האצבעות, הזרוע ובית השחי של הנכד שלה. המשחק היה של צד אחד כשהאחר רק מגיב בהנאה הליטופים והדגדוגים לפי תמליל זה:

סבתא בישלה דיסה (מלטפת באצבעה את כף ידו במעגלים) נתנה לזה, נתנה לזה, נתנה לזה, נתנה לזה (נוגעת בארבע מאצבעותיו) ורק לזה היא לא נתנה (נוגעת באצבע אחת) הלך, הלך, הלך, הלך, (אצבעות סבתא מטיילות לאורך זרוע הילד) והנה הוא פה (הסבתא מדגדגת בבית השחי) דיגי דיגי דיג

שלום אדוני המלך – משחק הילדים שהחל בשאלה:

"שלום אדוני המלך, איפה היית ומה עשית, ספר" ולפי תשובתו של "המלך" היה המשחק נמשך

ביצירת שותפויות הניחו "השותפים" יד זה על זה והשביעו:

"בלי שותף ובלי חוטף (?!) מי שיקח זה ימות.

במחבואים - "העומד" ספר עד מאה, ואחר כך הכריז:"מי שעומד מאחורי ומלפני הוא "העומד".  בהמשך, מי שהגיע לעץ לפני "העומד" הכה בכף ידו שלש פעמים וקרא במהירות: "חת, שתים, שלש! "

פקודה פיפולו  -  במשחק יש ארבעה מצבים הנקראים:

"פיפולו"  -  מכות לסירוגין בקצב בשולי השולחן בשתי אצבעות הידיים.

"יד!" בו כף היד נחה על השולחן;

"אגרוף!" בו מציבים שני אגרופים על השולחן

"ניצב!" בו מציבים שתי כפות ידים מתוחות עומדות על גב כף היד והזרת.

המשחק מתחיל כשכל הקבוצה ישובה סביב השולחן, ומנהל המשחק (לרוב המדריך) קורא "פקודה פיפולו" וכל הקבוצה מתחילה יחד להכות באצבעות בשולחן. מרגע זה עליהם לבצע רק את הפקודות בהן מופיעה גם המילה "פקודה": "פקודה פיפולו!" "פקודה יד!" "פקודה ניצב!" "פקודה אגרוף". אם המדריך אומר "פיפולו", "יד", "אגרוף" או "ניצב" ללא המילה "פקודה" אין לציית לו, אף כי הוא חופשי לעשות כל תנועה כדי להטעות. הטועה יוצא מהמשחק.

המשחק הגיע מחו"ל בתור "קומנדו פיפולו" (אולי מאיטליה) בתחילה קראו כך גם בארץ עד שעוברת "קומנדו" במילה "פקודה".

בגולת אירופה היהודית מצאתי גירסה ביידיש של המשחק, המצבים נקראו ביידיש, ושם המשחק היה בעל היגוי יידישי: "קומנדו פִּימפְלֶה"

דוד אמר  - משחק דומה ל"פיפולו" כנראה מ"תוצרת הארץ", כדי להעמיק את החיבה לתרגילי הסדר    

                      המשעממים.

מפקד המשחק עמד לפני השורה, והחל לפקד. על המשתתפים היה לבצע רק את הפקודות בהן הקדים במלים "דוד אמר".

כל פקודה כגון: "עמוד דום", "עמוד נוח", "ימינה פנה", "שמאלה פנה וכו' שלא קדמה לה האמירה "דוד אמר" אסור היה לציית לה. מי שציית טעה ויצא מהמשחק.

שלוש מכות – היתה שורה רוחבית של עומדים, עם כף יד מושטת. "הבורח" עבר לאורכה והכה בכפו על כפות שלשה ילדים, וכולם קראו יחד איתו: "א.....ח.....ת ,  ש ת.....י ם ,  ש....לוש"

ובורח. ה"לוש" נאמר במהירות בזק  כשהמוכה השלישי חייב לרדוף אחריו ולתפוס אותו

במריבה - הכריזו על ברוגז וקראו לבר הפלוגתא  "אחום". מונח שלא הצלחתי לגלות את מקורו. אל בר הפלוגתא פנו כשהיה צורך, בתיווך ילד שלישי ופתח באמירה "תגיד לו", גם הילד שהשיב פתח באמירה "תגיד לו". היתה זו שיגרה כה רצופה, שלפעמים המשיכו לדבר זה לזה, גם שלא בנוכחות ילד שלישי, ויצאו ידי חובת הברוגז בתוספת שתי המלים "תגיד לו" בכל פעם שהחלו להשיב. אם חלילא, אחד מהם שכח להתחיל עם "תגיד לו" היה האחר מלגלג עליו במימרה "אחום מתחנף". רק בסוף שנות ה-40 פגשתי במקום אחר את המושג "צילבה" שהחליף את "אחום" ובמקום "אחום מתחנף" בזכר נוצרה "צ'ילבה מתחנפת" בלשון נקבה. אינני יודע אם "צ'ילבה" זהו היגוי בדואי של "כלבה" כי הם נוהגים להחליך אות כ"ף באות צ'ד"י.

יָא מַמָּה יוֹ  -  משחק בו ישבו כ-10 עד 15 בנים ולא בנות על הרצפה בעיגול צפוף, כשהם משאירים מרכז של כחצי מטר בין כפות רגלים, ריק. סביבם עמדו מספר דומה של ילדים. מכל המשתתפים התנדב "גולם" שזה היה תפקיד מכובד ביותר. הוא נכנס למרכז הפנוי בין רגלי היושבים, ותפקידו היה להשאר מתוח כבול עץ. אז החלו העומדים לדחוף אותו לעבר העומדים מולם, וכך עבר מצד אל צד, כשהיושבים חיבים להבטיח שלא יפול על הרצפה. את הטלטלות האלה ליוו בשיר ההברות "הי הי יא ממה יו". אם הגולם נפל לארץ, אז הילד שלידו הוא נפל היא הופך גולם במקומו.

יש לנו גולם במעגל  - היה עוד משחק, שאינני זוכר את מהלכו. אך הוא היה מסתיים באחד שנותר במרכז המעגל וכולם שרו לו: "יש לנו גולם במעגל, יש לנו גולם במעגל"

התפייסות – לילדים שהיו "ברוגז" פנו אחרים לעתים בהתערבות מבוגרים, כדי שישלימו, ויעשו שלום ביניהם. לאחר ששני הצדדים התרצו, שלבו כפות ידים ואמרו ביחד:

"שוֹלֶם שוֹלֶם עד עולם. בְּרוגז בְּרוגז אף פעם"

קפיצת חבל – עם "תפוח" שני ילדים סובבו את החבל ועל כל אחד מהמשתתפים היה לקפוץ בתורו, 3 פעמים לקצב המלים: "תפו-ח, ענבים, א-גס"

לצאת כדי שללא הפוגה יכנס לקפוץ הבא בתור:"תפו-ח, ענבים, א-גס" וחוזר חלילא...

לימים עברו לארבע קפיצות לכל ילדה, והוסיפו "רימון" כך שנתקבל "תפו-ח, ענבים, א-גס, רי-מון"

באותה שיטה.

מעניין שהרימון הארץ ישראלי נוסף רק לאחר הפירות האירופיים, להם נזקקו אותם צברים בני יוצאי אירופה...

קפיצת חבל, עם שירלי טמפל. ילדה שהחלה להופיע בסרטי קולנוע, מגיל 5 והיתה כוכבת על לכל ילדי העולם בשנות ה-30. אותם שני ילדים מסובבים את החבל, ומדקלמים:

1. שירלי טמפל עומדת ככה; 2. שירלי טמפל רוקדת ככה; 3. שירלי טמפל נותנת נשיקה; 4. שירלי טמפל אומרת שלום".

הקופצת יוצאת ואחרת נכנסת במקומה. לכל אחת מארבע המימרות אודות שירלי טמפל, על הבת הקופצת לעשות תנועה מתאימה:1. עומדת; 2. רוקדת; 3. נותנת נשיקה באויר; 4. מנפנפת לשלום  

סְמֶל – משחק קפיצות על גבו האופקי של ילד שהתכופף - "העומד". החל במרחק 3 "צעדים" (אורך נעל) וכל ילד מהקבוצה קפץ עליו בתורו. אחר כך המשיכו במרחק 4 "צעדים" ושוב כולם קפצו וכך הלאה, עד שנמצא מישהו שלא הצליח לקפוץ מעל "העומד" והוא החליף אותו. גם במשחק זה היה "לחש", כי אחרון הקופצים בכל מחזור חייב היה לקרוא "סְמֶל" והמהדרין היו קוראים:"סמל, סמלים, סמלות!".

מה פירוש המילה סמל לא הצלחתי לברר.

לומַר בלי להתבלבל – היו מספר צירופי "לשון נופל על לשון" עם מלים שונות שהצטלצלו בהרבה הברות דומות. המשַחֵק התבקש לומר את הצלצלת ברצף של 10 עד 30 פעם מבלי להתבלבל ולטעות:

"שרה שרה סולו"

"נחש נשך נחש"

"שרה שרה שיר שמח"

"גנן גדל דגן בגן, דגן גדול גדל בגן"

"על מה עלמה. על מה תאמרי לי לנדוד ?  עלמה! תאמרי לי לין דוד!!"

לזה יש להוסיף, צלצלת אחת הזכורה לי מילדותי, שלמדנו מהורינו ביידיש.

         "פִין מִינְסְק, קִין בְּרִיסְק גֵעט אָ פוּקְס אִין הָאלְט אָ בִּיקְס אִין פִּיסְק"

          מ מינסק (עיר)  ל בריסק (עיר) הולך  שועל, ואוחז רוֹבֶה         בַּפֶּה

אָסוּמָנִיָה - משחק קפיצות מעל גבו האופקי של "העומד" שהתכופף. אך הפעם הוא קרוב ל"מקפצה" (שפת מדרכה כלשהי ואיננו משנה את מיקומו. המבחן הוא בדקלום המיחרז הג'יברישי שתחילתו הוזכרה ב"שיר השכונה" של חיים חפר. אני מביא בזה את "הלחש" המלא כפי שהוא זכור לי, שלא גליתי איש שידע את קורות התהוותו ואת משמעותו:

אסומניה - אסומניה:

אסומניה מעבודניה;

מעבודניה שיקשיקן;

שיקשיקן וּבּאַגרָא;

באגרא וּריג'ליה;

ריג'ליה ופתחתח;

פתחתח ופתחתח;

מכאן לחשים מובנים יותר המחייבים פעולות שונות...

-   פטר FETER יענקלה – יש לקפוץ כדי גם להתחכך בכל כובד הגוף בסוף הקפיצה בגבו של העומד

-   אנשים בלי לנגוע בשורה אירופית (עורפית) – קופצים מעל גב העומד בלא להניח ידיים על הגב

-   ק-צי-צות  ל-ש-בת – מכים בגב כפות הידים בזו אחר זו 6 פעמים, לפי מספר ההברות

-   חוט אדום בין רגלייא – תוך קפיצה נותנים מכה קלה עם הרגל בישבן העומד.

-   א-נ-שים  מ-בר-זל – הקופץ הניח אגרופים על גב העומד במקום כפות ידיו

-   ציגלע מה על רגל אחת -  איני זוכר מה עשו

-   ציגלע מה על שתי רגלים – איני זוכר מה עשו

אנחנו יוצאים להלחם - בשלב הפתיחה למשחק, היו הקבוצות מסתדרות בשתי שורות זו מול זו. המשחק החל בצעידת אחת השורות קדים בצעד קצוב ושרו יחד:

"אנחנו יוצאים להלחם איתכם, להלחם איתכם להלחם איתכם".

אחריה עשתה זאת הקבוצה שמנגד. אז חזרה הקבוצה הראשונה לצעוד בשיר:

"מאיתנו יצא פלוני הגיבור (או מאיתנו תצא פלונית הגיבורה) פלוני הגיבור פלוני הגיבור"

השנים יצאו זה מול זה כדי החזיקו זה בכף ידו של האחר ומשכו בכוח כדי לקבוע מי יצליח לסחוב את יריבו לצד שלו. אותה שעה היתה קבוצתו של כל אחד מהם מסודרת בטור עורפי, כשכל אחד מחזיק במותני זה שלפניו ובכך לעזור ל"גיבור" קבוצתם לגבור על היריב.

מלים לריקודי מעגל

ל"לחשי" המשחקים יש מקום להוסיף גם את תמלילי השירים בריקוד המעגל. זה היה מעין משחק. הילדים עמדו במעגל

מחאו כפיים ושרו, כשבתוך המעגל סובב הרוקד, עד לנקודה בה יצא ונכנס רוקד אחר. באופן עקרוני זה היה חילוף קבוע של בן עם בת וחוזר חלילה. היו ריקודי "במעגל" בהם בקטע מסויים רקדה הנכנסת בזוג עם היוצא לפני ששב למעגל.

אני עומדת

"אני עומדת במעגל, ומביטה סביבי, אני מושיטה את ידי ובואי לרקוד אתי. ביער ביער ביער נצא נצא (2)"

פעם הייתי

"פעם הייתי פעם הייתי בתימן, שם ראיתי שם ראיתי כושי קטן, והוא לובש כובע לבן והוא יהיה לפלונית לחתן"

לא היתה אז כל הסתייגות מהמונח "כושי" והוא התקבל בטבעיות, אולי כי היה מדובר רק בחום?

בן לוקח בת

"בן לוקח בת, בת לוקחת ב-א-אן, הרבי אמר יש להתחתן, הרבי אמר יש להתחתן"

מזדהים עם המלים על הרבי, אף כי היו מאד לא דתיים בתנועות הנוער של ארץ ישראל העובדת

כולם אומרים

כולם אומרים שאת ילדה יפה (2) פלונית אהבתי אלמונית עזבתי לה, לה לה, לה לה לה (2)

קחי אותי

"פלונית (7) פלונית קחי אותי" ואחר כך "פלוני (7) פלוני קח אותי" וכל פעם יוצרים זוג, רוקד: "לה לה לה, ללה (3) לה ללה לה"

צומחים פרחים

"צומחים פרחים מה נעים בגן. מי ילדה יפה היא תבוא לגן. פלוניתילה פלוניתילה את ילדה יפה, פלוניתילה פלוניתילה את תבואי לגן"

ההטעמה לרוב מלעילית, היא אשכנזית ולכן מעידה, שזה שיר שחובר עוד בגולה באירופה

בין הרים ובין סלעים

"בין הרים ובין סלעים, טסה הרכבת ומכל הבחורים אותך אני אוהבת. טָלָה לה לה (3) לה, לָל לָה, לָל, לָה.

השיר חובר עוד בגולה, בגירסת "בין הרים ובין סלעים טסנו ברכבת..."

ילד ילד הזהרה

"ילד, ילד הזהרה, פן תקח את ילדתי. מצפצף אני עליך, ואחרת יש גם לי. לה לה לָלָה לה (3) לָלָה, לָלָה לה

יוּפְּסָסָה       

"פְּעם אֶ חת בחור  יָא אָ צא, אל המושבה הָא הָא הָא, פְּעם אֶ חת בחור יָא אָ צָא, ושם הוא ב חו רה מָא אָ צָא. הֵי יוּפְּסָסָה טְרַל לָלָה, יוּפְּסָסָה טְרַל לָלָה בּוֹאִי עִם הָיָה חַבֵרִי קוֹדְנָה..."

זה היה שיר ריקוד מקובל במועדון "דרור" במרוקו ואולי בעוד מקומות בצפון אפריקה. בתמליל ניכרים שיבושים, שנוצרו בשיר ריקוד זה, בעת שמומש על ידי חברי התנועה במקום שלא דברו עברית כשפת יום יום. המלים המקוריות היו כנראה בערך כדלקמן:

"פַּעַם אַחת בחור יָצא אל המושבה הָא הָא, פַּעם אֶחת בחור יָצָא, ושם הוא בחורה מָצָא"

זו גירסה שחיבר ודאי אחד השליחים שנזקק לריקוד מעגל, וכדרך המנהיגים, לא התמצא דווקא בריקוד. לכן נזכר לפתע בשיר "גדוד העבודה" שהכיר בנסיבות שונות, ואימץ אותו לצורך ריקוד במעגל. הוא כנראה אפילו לא זכר היטב את המלים. שכן השורה הראשונה היא "פעם אחת בחור יצא אל הכביש". כבקי בתולדות תנועת העבודה ידע שפלוגות היו קרובות למושבות שהיו מעין מרכז עירוני לצורך בילוי ומפגש. לכן גיבור השיר יוצא "אל המושבה". אבל אחרי שהוא מצא את הבחורה, לא ידע "יוצר הריקוד" את המשך השיר. לכן בחר ניגון חסידי וקבע שהרוקד ינענע באצבעו בקריאה לעבר בן הזוג שבחר שתבוא אליו למעגל באמירה השירית "ה-ה-ה-י" וההמשך הניגון שולבו ההברות "לה לה לה לה ..." אך שיגרת ה"לה לה לה" נמאסה על "היוצר" והוא שיבץ כנראה ברצף "יוּלה לה לה" ו"יוּצָצָה ויופצצה טְרַל לָל לָה". אך כנראה בגלל יחודו הצלילי דווקא ה"יופצצא" נקלט, כל כך טוב שזה הפך לשם השיר והריקוד.

אך כאן חש שליחנו היצירתי, נקיפות מצפון והחליף חלק מה"לה לה לה" בניגון החסידי במסר חברתי רעיוני שהיה כנראה "בואו הנה יחד נרקוד נא" שהפך "בּוֹאִי עִם הָיָה חַבֵרִי קוֹדְנָה"

שֶבַע בּוֹם  - משחק ספירה, בו כל אחד לפי סדר הישיבה בריבוע הספסלים הסגור, מתפקד לפי הסדר. אך אסור לומר       אף מספר המתחלק בשבע  7, 14, 28, 42 וכו'

                          אף מספר המסתיים בשבע  17, 27, 57, 97 וכו'

                          ואף מספר המתחיל בשבע  71, 72, 75, 78 וכו'

ובמקומו יש לקרוא    ב ו ם

ולכן ב-77 יש לומר בום בום

כל הזכויות שמורות למשה ברק, ומי שרוצה לעשות שימוש בחומר יפנה אליו וייענה ברצון.

בחומר השתדלתי לדייק בהתאם לזכרוני. אך בכמה מקומות ציינתי שאינני זוכר חלק זה או אחר של המשחק, את מקורו וכו'.

כמו כן יש להניח ששכחתי כמה "לחשי משחקים" ויתכן שיש כאלה שלא הכרתי. אשמח לקבל הערות להשלמת החסר. אך אני מזכיר: לא מדובר כאן באסופת משחקים, כי אם באסופת "מילות לחש" או הכרזות שהיו חובה במשחקים הנ"ל.    

                                                                                מ"ב

* * *

אסנת רז: "שבע טחנות ועוד טחנה"?

שלום אהוד,

ראשית, תודה על ההקדשה, היא אכן היתה אישית לעילא ולעילא, כמובטח.

שנית, למרות שהספר הגיע לידי היום בבוקר, כבר הגעתי לעמוד שבו אתה מנסה לברר את שם ספר הילדות שבו שלושה ילדים יוצאים לירקון, משיגים סירה מערבי ידידותי, שמים את ידם על רובה ששייך לכנופייה ערבית ועוברים הרפתקאות בלי סוף. 

אכן, נחום גוטמן אייר את הספר. זהו כמובן "שבע טחנות ועוד תחנה" של אוריאל אופק. התמונה הכי זכורה לי מהספר היא הרובה בעל הכנפיים שצייר גוטמן. פעם כתבתי עבודה קצרה על "מוטיב הכנפיים" ביצירתו של גוטמן, חבל שלא שמרתי עותק ממנה.

חוץ מזה אני נהנית כל כך מהניחוחות הארצישראליים. איזה כיף.

לילה טוב.

אסנת

אהוד: לאסנת היקרה הרבה תודה, אבל לא. הספר הנהדר של אוריאל אופק יצא לאור כאשר אני כבר הייתי בחור מבוגר, ואילו הספר שאני מחפש יצא לאור בשנות הארבעים, בעודי ילד, כריכתו הדקה היתה בצבע חום בהיר או כתום עם קווי מסגרת אדומים, ספר מנוקד ולא עבה, וכל-כולו היה תיאור בילוי של שלושה נערים באי חבוי שאותו מצאו בירקון.

* * *

מערכת "חדשות בן עזר" מחפשת לרכוש

את בול פתח תקווה המקורי משנת 1909

כל היכול לעזור לה בזה, יבורך

כי מפחד התורכים השמידו בשעתו המשפחות במושבה

 כל זכר לגילוי של עצמאות עברית וציונית

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

* * *

אהוד אולמרט הוא אדם מושחת וראש ממשלה מושחת

שלדון אדלסון שחינמונו "ישראל היום" תרם לדיסקרדיטאציה של אולמרט ולקידום נתניהו לראשות הממשלה

הוא אדם לא מושחת ואין למערכת המשטרתית והמשפטית

שום טענות כלפיו ואין במעשיו עבירה על חוק מימון בחירות

גם בעיני טלנסקי הלא מושחת שלדון זך וביבי צח

ולנו יש פלאפל, פלאפל, פלאפל

והרבה שמן טיגון שחור ומקולקל

ומה שלום רופא השיניים המוכה בידי טלנסקי

ומתי הז'וליק בא ארצה להשלים את עדותו רבת הסתירות

שהפילה ראש ממשלה נבחר מכהן בישראל

וממעידה את המעיד בענייני מס הכנסה שלו בארה"ב?

ומי בכלל צריך את הבחירות האלה? הלא אהוד אולמרט המושחת הוא ראש ממשלה טוב ומתאים פי כמה וכמה

מבנימין נתניהו הלא-מושחת!

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,025 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1989 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי רובם כמתנת יובל

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל