| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 417
תל אביב, יום שני, ט"ו בשבט תשס"ט, 9.2.2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יום הולדת עגול למיסתורית.
ד"ר גיא בכור: כרמן הצועניה מגיעה לעזה: התרמית הגדולה בעניין הרגיעה.
מאחרוני המכתבים של אבא קובנר, וסביבו. המלביה"ד: אלישע פורת.
אורי הייטנר: א. "הארץ" יצא מן הארון. ב. עניים בקיבוץ.
ג. המדינה נגד הקהילה.
מרק כרוב ביתי לחורף, מתכון סודי מאת הטבח של המכתב העיתי
מר ס. נידחוביץ' השמן.
דוד מלמד: מפלגת המתלבטים.
יורם וולמן: שמן תורכי על מדורת עזה.
אהוד בן עזר: ולציונות היתה תקומה, גם בזכות הנוכל היהודי-האמריקאי
ברנרד מיידוף.
לאה שורצמן (בן עזר): אהבתי לבלות שם בצל הגפנים.
בנימין זאב קידר: ANAVA INTERCHANGE
דיוקנאות: קלוז אפ תל-אביבי של סופרים במלאת לעיר 100 שנה, תערוכה מצויינת של הצלמת אביבה אבן זהר במרכז תרבות בית אריאלה בתל אביב.
יוסי גמזו: רְאֵה אֶת הַסָּמוּי.
אירית שושני: התלונה לד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ נגנזה.
יוסי אחימאיר: ציפי – אולי בפעם הבאה. // מירלה גל: ציפי לבני שלי.
רון וייס: היהודים שהתנחלו בגדה עשו זאת למרות האיסור בחוק הבינלאומי.
אהוד בן עזר: מי היה מָיוֹרָה הכפר-סבאי?
ברגע האחרון: ליל אמש בפילהרמונית בהיכל התרבות, "דון ג'ובני".
* * *
בעלה ובנה של המסתורית מאחלים לה שפע ברכות לרגל יום הולדתה העגול החל היום
במלאת לה כך וכך שנים נעלמות
ולנו הותר לגלות רק את היום בשנה
ולא את הגיל!
תמשיכי בבריאות טובה וברוח צעירה
ובתבונת ראש וכפיים ובמתן עצות טובות לכולם
ומצטרפת לברכות כל מערכת "חדשות בן עזר" ובני המשפחה והחברים בארץ ובעולם
ומי עוד נולד ב-9 בפברואר?
1409 – קונסטנטין האחד עשר, קיסר האימפריה הביזנטית האחרון.
1830 – עבדולעזיז, שליט האימפריה העות'מאנית.
1909 – כרמן מירנדה, זמרת ושחקנית ברזילאית.
1909 – דין ראסק, מזכיר המדינה של ארצות הברית בשנים 1961-1969.
1940 – ג'. מ. קוטזי, סופר דרום אפריקאי זוכה פרס נובל לספרות.
1942 – קארול קינג, זמרת ומלחינה.
1944 – אליס ווקר, סופרת אפרו-אמריקאית.
1945 – מיה פארו שחקנית קולנוע אמריקאית.
ומי, לא עלינו, מת ב-9 בפברואר?
1881 – פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, אחד הסופרים הרוסיים החשובים ביותר בתולדות הספרות העולמית (נולד ב-1821).
1981 – ביל היילי, זמר אמריקאי (נולד ב-1925).
2002 – הנסיכה מרגרט (נולדה ב-1930).
* * *
ד"ר גיא בכור
כרמן הצועניה מגיעה לעזה:
התרמית הגדולה בעניין הרגיעה
התרמית, אחיזת העינים, השקרים לכל אורך הדרך. הדרך לעזה מלאה בהונאה, ובמלכודות פתאים. ואני שואל: אם הכל באוויר, למה מַטעים את דעת הקהל בישראל, שהרגיעה כבר מגיעה? שר הביטחון טוען כי אין הוא מגיב לירי על ישראל באופן נחרץ, רק בגלל המשא ומתן. מדוע אין הוא מגלה שהמשא ומתן הזה עקר, והיה צפוי להיות כזה? כדי שלא להודות בכישלון, לפני הבחירות.
במשך כל שעות הבוקר נמסר בחדשות אצלנו שוב ושוב שהושגה "טיוטה לרגיעה עם חמאס", שוב ושוב, במכוון. והמצרים מצידם קבעו כמובן את יום חמישי, כיום בו תיכנס לתוקפה אותה רגיעה, מה אתם יודעים.
זו תרמית, לה שותפים בעלי עניין רבים, מצריים וישראליים, אך האמת מצערת ומרגיזה: אין שום התקדמות במשא ומתן למען הרגיעה, ההיפך, חמאס רק קיבל מעמד של גורם דיפלומטי עולמי במשא ומתן הזה. הוא שודרג. ישראל, כרגיל, אינה מרוויחה דבר.
מה מביא את התקשורת הישראלית להתעלם לגמרי מהמצב התקוע של המשא ומתן, ולדווח באופטימיות על ההישג המתקרב? יום אחר יום? האם אלה הבחירות הקרבות, כאשר רוצים לתת רושם שיש הישגים במבצע האחרון בעזה? ואם לא, אז למה מסתירים את האמת מן הציבור.
שום הסכם לא מסתמן. ובאשר לידיעה על "טיוטה" שהושגה, ובכן, לא הושגה שום טיוטה, והנקודות שנקבעו עכשיו לדיון ידועות כבר שבועיים, בלתי מוסכמות.
התרמית, אחיזת העיניים, השקרים לכל אורך הדרך. הדרך לעזה מלאה בהונאה, ובמלכודות פתאים. כבר הזהרתי מפני אחיזת העיניים, השקר והתרמית. לפנינו הבאנרה, שירה של כרמן, מאחזת העיניים הצוענייה. כרמן מפתה את הקצין דון חוזה, וכאשר הוא עורק מן הצבא, ומצטרף אל חבורת הגנבים שלה, מתברר לו, אבוי, שהיא רימתה אותו, וליבה נתון לאסקמיליו, לוחם השוורים. הוא למד שיעור בדרך ההונאה. (הבאנרה, כרמֶן מאת ז'ורז' ביזה, 1875). האם אנחנו למדנו? בכל זאת אנו כבר בוגרי הקורס של בשיר ג'מאייל ושל יאסר ערפאת... רקדנו ואלס, פיזזנו דבקה, אך את סוד ההונאה עדיין לא למדנו.
עמדות חמאס לא השתנו בשבועות האחרונים כלל, ואלו אותן עמדות כמו לפני המלחמה האחרונה! ואם חשבו אצלנו שחמאס התרכך, או נחלש, הרי שהמצב הוא הפוך: הוא ממשיך להתנהג במשא ומתן עם המצרים, כאילו הוא ניצח במלחמה, והוא כופה את תנאיו על ישראל.
מהם תנאי חמאס, בהם לא חל שום שינוי?
פתיחת כל המעברים מישראל וממצרים, כדי ששתי מדינות אלה יזינו את מכונת הטרור שלו.
בשום אופן אין הוא מוכן לתנאי הישראלי לשחרר את גלעד שליט תמורת פתיחת המעברים.
הוא ישלוט על הצד הפלסטיני של המעברים.
אין לעצור את ההברחות דרך המנהרות לסיני.
זכותו לשמור על הנשק והטילים שלו ברצועת עזה.
חמאס יהיה מוכן לרגיעה זמנית, בת כשנה, תמורת כל אלה
מהם תנאי מצרים? מצרים מוכנה שישראל תפתח את המעברים שלה לעזה, כמובן, היא תעלים עין מן ההברחות, אך היא אינה מוכנה בשום אופן לפתוח את מעבר רפיח.
מהם תנאי ישראל? לא ברור כלל. העמדה הישראלית היתה אמורה להיות שאין להיכנס כלל למשא ומתן הממלכד הזה, שכן לנו יש עניין אחד: להתנתק מעזה ככל האפשר. גב לגב. אם חמאס ירה, נירה בו. לא ירה, לא נירה בו. פשוט. אך אנו הולכים לאיבוד בסבך האינטרסים.
איפה עומד המשא ומתן עכשיו? על פי ההדלפות, ישראל הודיעה שהיא מוכנה לפתוח את המעברים שלה, אך רק ברמה של 70%, וכי היא תקבע מה יעבור במעברים, שכן הסחורות יוצאות מהשטח הריבוני שלה. חמאס דורש לדעת מהם 30% האחוזים, מי יקבע אותם, ואילו סחורות לא יעברו. ישראל לא הגיבה עדיין לשאלות אלה, לטענת חמאס. כמו כן דורש חמאס שכל סחורה שהיא תעבור מישראל לידיו, כאילו אין ריבונות ישראלית כלל. כמובן שחייליו הם שיהיו בצד הפלסטיני של המעברים.
ישראל צריכה ליפול על הראש, כדי להסכים לתנאים אלה, שהם תנאי כניעה מצידה.
כמו כן דוחה חמאס כל קשר לגלעד שליט, ואין הוא מוכן אפילו לשמוע על קשירת המעברים לגורלו של החייל הישראלי. בעניין הזה לא יהיה שום ויתור חמאסי.
ועוד: חמאס דוחה את הדרישה להפסיק את המנהרות אל סיני, ולטענתו, זו זכות שלו, כמי שנמצא תחת כיבוש. אין פשרה גם בעניין הזה. חמאס כנראה יהיה מוכן לקבל את התכתיב המצרי, שמעבר רפיח יישאר סגור, אך גם זה לא בטוח. עוד אחיזת עיניים.
ואני שואל: אם הכול פתוח, למה מטעים את דעת הקהל בישראל? שר הביטחון טוען כי אין הוא מגיב לירי על ישראל באופן נחרץ, בגלל המשא ומתן. מדוע אין הוא מגלה שהמשא ומתן הזה עקר, והיה צפוי להיות עקר? כדי שלא להודות בכישלון לפני הבחירות?
אך עם תקשורת בעלת דעה קדומה ומנותקת מהציבור בנושא הבחירות, השאלה הקיומית הזו מבחינתנו, תישאר באוויר. חוץ מ-Gplanet – איש לא ישאל אותה. אך את הפירות הבאושים נאכל כולנו, מיד לאחר הבחירות. זו התרמית, שלה אדונים רבים, אך בעצם היא השולטת בכולם.
5.2.09
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
* * *
אני מצביע בבחירות האלה עבור מפלגת העבודה
ואהוד ברק
ולא אתן קולי לאף אחד משני המתחרים האחרים על
ראשות הממשלה, ואני חושש שהעתיד הקרוב יוכיח כי צדקתי
אהוד בן עזר
* * *
מאחרוני המכתבים של אבא קובנר, וסביבו
מובא כאן לראשונה, מכתב מרגש, מאחרוני המכתבים שכתב המשורר אבא קובנר טרם מותו. המכתב נשלח אל נתן שחם, כנראה, שהיה אז מנהל הוצאת "ספרית פועלים". המכתב נשלח בראשית ניסן תשמ"ז, כלומר אפריל 1987. קובנר לא ציין את התאריך הכללי אלא רק את העברי. המכתב מובא כאן כלשונו, באדיבותו של אברם קנטור, המנהל הנוכחי של הוצאת "ספרית פועלים".
שלום לך, נתן,
אולי פונקתי אבל מעודי לא נהגתי להציע את עבודתי למו"ל או עורך מוסף אלא אם כן הוזמנתי תחילה. בשובי ארצה נתבשרתי שספר ביקורת עליי, בסידרת ספרי הביקורת, מפעלה של קרן התרבות של ת"א, בעריכתו של שלום לוריא, עומד להופיע בקרוב בהוצאת הקה"מ. סמוך לכך ובעקבות קריאת שיר משלי שראה אור ב"דבר" הציע לי עורך הקה"מ להוציא ספר שירים שיצא במקביל לספר הביקורת. התגובה הנלהבת לשיר, שהוא אחד מתוך מחזור פואמאטי שעבדתי עליו בבית-החולים ועד הימים האלה, עודד אותי מאד מהרבה בחינות ועניתי להם בחיוב וגם השארתי אופציה לספרית-פועלים – לכשתבוא יזמה כזו – כי יש בידי כדי שני ספרים. עם זאת נשאלתי מה בקשר לרעיון של הוצאת כל הפואמות כיצירה מאפינת את עבודתי, השיבותי שזה רעיון שבשעתו הועלה ע"י דוד הנגבי ואולי יש טעם שספר הפואמות יהיה אפוא מפעל משותף.
תשובתו של עוזי שביט היתה, שאם ס"פ תציע להם את הדבר הם ידונו בו בחיוב ורק ביקש להקדים ולעשות זאת על מנת להציג את העניין בפני ההנהלה, הנה זה כל הסיפור. כה"י ששלחתי להם היא הפואמה "סלון קטרינג" שזירתה וכתיבתה סביבי בית החולים, כה"י שאני עשוי להציע לס"פ יקרא כנראה "שירת רוזה", שירים שלא כונסו, מהם חדשים לגמרי שעדיין על האבניים ואזדקק עוד לכמה חודשים על מנת להשלים את העבודה ועכשיו הכדור בידך.
אודה, שכאב לי, שלא שמעתי מס"פ כל העת האחרונה – ולא חדשיים – לא הזמנה, לא שאלה מה יש לי להציע ואפילו לא חידוש מהדורה של ספרים שאינם נראים בשום חנות וכנראה גם אזלו.
אני מקווה שבהנהלתך ישתנו הדברים.
כל טוב,
אבא קובנר
נתן שחם היה אז מנהל ההוצאה, וקובנר מקווה לפתוח דף חדש ביחסיו עם ההוצאה, כחצי שנה לפני מותו! הוא שב אז ארצה מניתוחים קשים בגרונו, בעקב מחלתו הקשה, שנעשו בביה"ח המפורסם לחולי סרטן בניו יורק "סלון קטרינג". אומץ ליבו של קובנר אל מול מחלתו וסופו הקרב עולים מהדברים היבשים כביכול שבמכתבו. הוא כבר איבד אז את קולו והתקשורת איתו נעשתה בפתקים. כל עת מחלתו כתב בקדחתנות והשלים את שתי הפואמות המרגשות שלו, ששמן לא שונה והצעתו כמובן התקבלה. סלון קטרינג, פואמה, יצא לאור בהוצאת הקבה"מ זמן קצר לאחר מותו בסוף 1987. שירת רוזה יצא לאור גם הוא בסוף 1987 בהוצאת ספרית פועלים.
ד"ר שלום לוריא, מקיבוץ מרחביה, הנזכר כאן, הוא חוקר ספרות מרצה עורך ומתרגם, שהורה באוניברסיטת חיפה, ועסק רבות בשירת אבא קובנר.
במכתב נשמע כאילו משיב אבא קובנר על פנייה וטענה מצד נתן שחם, כאילו העדיף את הוצאת הקבה"מ על פני הוצאת ספרית פועלים, שעד אז הוציאה את רוב ספריו. קובנר משיב על הטענה ומסביר, אך גם מעלה, בלשון המעטה, את כאבו על כך שאנשי ההוצאה לא דאגו לו כראוי בעת מחלתו הממושכת. וכן עולה בעקיפין טענתו שההוצאה אינה דואגת לחידוש העניין בספריו ובהוצאתם במהדורות חדשות.
שתי הפואמות נכללו במהדורת מוסד ביאליק, של כל שירי אבא קובנר, בעריכת דן מירון, עם הערות והארות מאת רחל פרנקל-מדן, ירושלים 1995 ואילך.
הביא לדפוס: אלישע פורת.
* * *
אורי הייטנר
א. "הארץ" יצא מן הארון
עיתון "הארץ" יצא מן הארון. במאמר המערכת שפורסם ב-5.2.09 קרא העיתון שלא להצביע למר"צ. מר"צ, אליבא דמיבצר הקפיטליזם הדה-מרקרי, אינו שמאלני מספיק. ובמה חטאה מפלגתה הלא מספיק שמאלנית של זהבה גלאון? בחטא הנורא של תמיכה רפה ומסוייגת בצעד הראשון של מבצע "עופרת יצוקה". הפשע הלא יסולח הזה מתייג את מרצ כמפלגה ימנית, פסולה למאכל אדם.
מבצע "עופרת יצוקה" על כל שלביו, כולל אלה שלא בוצעו, הוא מלחמת מגן מובהקת, מבצע שאין צודק ממנו. מר"צ לא תמכה במבצע, אך תמכה בעיקרון בתגובה כלשהי על פשע המלחמה המתמשך, של ירי קסאמים בלתי נפסק על האוכלוסייה האזרחית בדרום הארץ לאורך שנים. מי שמתנגד לתגובה כזו, מעיד על עצמו שהוא מתנגד עקרונית לעצם זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל.
אם לא מפלגת הימין מר"צ, מיהי מפלגת השמאל הראויה לתמיכתו של "הארץ"? אכן, סקופ עולמי, יציאה מן הארון של תופעה ייחודית רק לישראל; שופר הימין הכלכלי-חברתי הקיצוני ביותר, תומך במפלגת שמאל קיצונית, שמרכזה היא המפלגה הקומוניסטית, בשל סיבה אחת – היותה מפלגה אנטי ישראלית. ואולי תמיכתו של "הארץ" היא דווקא לרע"ם תע"ל או לבל"ד?
בעצם, זה לא צריך להפתיע. הרי אך שבוע קודם לכן הטיף מאמר המערכת של "הארץ" לשלול פרנסה מקצינת צה"ל, בשל השתתפותה במבצע. ובמשך כל ימי המבצע, העמיד העיתון עמודים שלמים לתעמולה חמאסית מובהקת, פרי מקלדותיהם של "העיתונאים" גדעון לוי ועמירה הס.
יציאתה של מערכת "הארץ" נגד מר"צ, מהווה ציון לשבח למפלגה זו.
ב. עניים בקיבוץ
קרן צדקה הפועלת למען משפחות מצוקה בצפון הארץ, בשיתוף פעולה עם מחלקות הרווחה במועצות האזוריות, מספקת, בין השאר, מנות מזון למשפחות, שעל פי חוות הדעת המקצועיות אינן מסוגלות לספק את תצרוכת המזון שלהן בעצמן.
במרבית הקיבוצים בצפון שהופרטו יש משפחות כאלה. אמנם מדובר במשפחה או שתיים בקיבוץ (שזה כשלעצמו משפחה או שתיים יותר מדי) אולם יש לזכור שמשפחה שהגיעה לפת לחם היא הקצה של הקצה של ההתדרדרות לעוני. בדרך יש מי שמתקשות לממן ביגוד, רופא שיניים, הסקה בחורף, חינוך בלתי פורמלי ועוד. משפחות בקיבוצים מופרטים אינן מסוגלות לשלם 40 שקל עבור תוכנית "קרב" להעשרה בגנים, וכדומה. כל זאת, עוד לפני המשבר הכלכלי הנוכחי.
איך זה קורה? איך זה קורה שיש עניים בקיבוץ? התשובה לשאלה הזאת היא טריוויאלית. בחברה "הנורמאלית" יש עניים ועשירים. וכיוון שהקיבוץ מורכב מאנשים רגילים, יש בו פוטנציאל לעושר ולעוני. יש בקיבוץ עניים פוטנציאליים ועשירים פוטנציאליים, ורק השיטה הקיבוצית מנטרלת את הפוטנציאל הזה. ברגע שהקיבוץ נפרד מהשיטה השיתופית, הפוטנציאל לעושר ולעוני מתממש.
העוני הוא אחת המכות הקשות של האנושות, מראשיתה. ביטול העוני הוא בסיס החתירה לצדק חברתי לאורך הדורות.
בספר דברים פרק ט"ו מופיעים שני פסוקים סותרים זה את זה: "אפס כי לא יהיה בך אביון" (פס' ד') וכעבור שבעה פסוקים בלבד: "לא יחדל אביון מקרב הארץ" (פס' י"א).
איך ניתן ליישב את הסתירה?
הפרק עוסק בחקיקה סוציאלית, כמו שמיטת חובות ועוד. האידיאל אליו חותרת התורה הוא ביטול העוני ("לא יהיה בך אביון"). זאת המטרה שאסור לוותר עליה. אולם התורה ריאלית לדעת שמדובר באוטופיה ולא במטרה בת מימוש ("לא יחדל אביון מקרב הארץ"), ולכן היא מציבה חוקים שנועדו להקטין את הפערים ולצמצם כל הניתן את מימדי העוני.
הניסיונות לכפות שוויון באמצעות המדינה, בדרך כוחנית, הובילו לפשעים נוראים, כפי שקרה במשטרים הקומוניסטיים (סטלין בבריה"מ, מאו טסה טונג בסין, הו צ'י מין בווייטנאם, קים ז'ונג איל בצפון קוריאה, צ'אושסקו ברומניה), וממש לא הביאו לשוויון.
הסוציאל-דמוקרטיה, לעומת זאת, לא התיימרה להביא לשוויון, אלא הסתפקה ביעדים צנועים יותר – צימצום הפערים, הקטנת מימדי העוני ושיפור מצב העניים, באמצעות מדינת הרווחה.
מאז שנות השמונים מתבצע תהליך מתמיד של הפרטת מדינת הרווחה במרבית העולם המערבי, ובפרט בישראל. אני מאמין ומקווה שהמשבר הכלכלי יביא לשינוי כיוון (אובמה וראש ממשלת בריטניה גורדון בראון מובילים את המגמה הזו).
הניסיון היחיד שהצליח לבטל את העוני הוא הקיבוץ – קהילה וולונטרית שחבריה ויתרו מרצונם על הפוטנציאל להתעשר באופן אישי, ובחרו להתחלק עם שותפיהם לקהילה בפירות כישרונם, מאמציהם ועבודתם. הקיבוץ הוא החברה היחידה שהצליחה לפתור בתוכה את אחת הרעות החולות של האנושות. זה היופי והצדק שבקיבוץ. זה מותר הקיבוץ מהחברה הסובבת.
על היופי והצדק הזה מוותרים הקיבוצים המפריטים עצמם לדעת.
ג. המדינה נגד הקהילה
אישה הגישה עתירה לבג"ץ נגד גבר על כך שהתחתן עם אחרת ולא איתה. היא טענה נגדו על אפלייה ופגיעה בזכויות האזרח שלה, בכך שהעדיף אחרת על פניה.
נשמע הזוי? אם מחר אזרח יעתור לבג"ץ נגד הקיבוץ שלי על כך שלא קיבל אותו לקליטה או לחברות, בג"ץ ידון בכך או ידחה זאת על הסף? כקיבוץ שיתופי, אנו חיים כמשפחה מורחבת. כל פירות עבודתי נכנסים לקופה המשותפת, כמו במשפחה, ומתחלקים על בסיס שוויוני ועל פי החלטות משותפות, כמו במשפחה, כמו בין בני זוג. באיזו זכות יתערב בית המשפט, בהחלטה של חבריי ושלי עם מי לחלוק את חיינו, עם מי להתחלק בפרי מאמצינו? הרי מי שנחליט לקבלו לקיבוצנו, יקבל דירה של הקיבוץ ויהיה שותף לכל הנכסים שצברנו בעמל רב בעשרות שנות קיומו של הקיבוץ. האם החלטה שלא לקבל מועמד לקיבוץ, היא נושא שפיט, בגי"ץ?
התערבות בית המשפט בקליטה בקיבוץ שיתופי נראית הזויה. עד כה בית המשפט העליון טרם התערב בקליטה בקיבוץ שיתופי, אך לנוכח גישתו, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטות הנוגעות ליישובים קהילתיים בלתי שיתופיים, סביר להניח שלא רחוק היום שההתערבות הזאת תהיה גם מנת חלקה של ההתיישבות השיתופית.
בג"ץ הוציא באחרונה צו על תנאי, המורה למינהל מקרקעי ישראל לנמק בתוך 60 יום מדוע לא יבוטלו ההגבלות על קבלת תושבים ליישובים קהילתיים. בג"ץ אף הורה ליישובים הנוגעים בדבר לנמק מדוע לא יקצו מגרשים למשפחות העותרות. הצו ניתן בעקבות שתי עתירות – האחת של דוד קמפלר, שלא התקבל להרחבה הקהילתית של קיבוץ מעיין ברוך, והשנייה של משפחת זבידאת שלא התקבלה ליישוב רקפת. היום, מאפשרת החלטה 1015 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל לוועדת הקבלה ביישוב שגודלו אינו מעל 500 בתי מגורים – לדון בהתאמה לחיי חברה בקהילה מצומצמת. הצו הוא נגד החלטה זו. אף שמדובר בינתיים בצו על תנאי, רוח הדברים אינה מותירה הרבה מקום לספק – קרוב לוודאי שבג"ץ יורה לבטל את ועדות הקבלה ליישובים הקהילתיים.
גישתו של בית המשפט נובעת כולה משיח של זכויות הפרט והאזרח – משאבי המדינה שייכים לכל אזרחיה ומי שיכול לרכוש מגרש, אין למנוע ממנו את מימוש זכותו. אין ספק שמדובר בטיעון כבד משקל, אלא שהוא חד צדדי לחלוטין ומתעלם ממהותה של קהילה.
כל אדם שחי ביישוב קהילתי קטן, יודע עד כמה אדם אחד שאינו מתאים יכול להרוס את החיים לקהילה שלמה. חיים ביישוב קטן מחייבים התאמה חברתית, סולידאריות ושכנות טובה, נכונות לתרום לחברה ולהתנדב בתחומים שונים וכו'. יכולת הניבוי של ועדת הקבלה ליישוב מוגבלת, אך ככל שהיא קיימת אין לוותר עליה. זכותם של החברים בקהילה לבחון את התאמתה של משפחה המבקשת לחיות עימם. אם שתי משפחות מבקשות להצטרף לבית פנוי, טבעי שהקהילה תבחן מי מהן מתאימה יותר, מי מהן תתרום יותר, מי מהן עלולה לפגוע ולהזיק יותר.
כל השיח הקהילתי והחברתי הזה, כלל אינו מעניין את בית המשפט העליון. בית המשפט זר ומנוכר אליו. כל כולו שבוי בשיח משפטני של זכויות. שיח של זהות, של קולקטיב – הוא לחלוטין מחוץ לכותלי בית המשפט; הוא כלל אינו מהווה שיקול בהחלטות בג"ץ.
כל מהותה של קהילה היא הוולונטאריות שלה. אי אפשר לכפות על קהילה לקבל לתוכה אנשים. בית המשפט לא היה כופה על התארגנות קהילתית בעיר לצרף אליה מישהו, בניגוד לרצון חבריה. אולם כאשר מדובר בהתיישבות קהילתית, כל גישת בית המשפט מצטמצמת לזכויות הפרט לקבל את חלקו בנכסי הציבור. אם הגישה הזאת תתקבל, יהיה זה סופה של ההתיישבות הקהילתית בישראל. היישובים לא יהיו אלא שכונות מגורים, ותו לא. לא יהיה מקום ליישובים על בסיס אידיאולוגיה, דרך חיים, אמונה דתית, גישה אקולוגית וכו', כיוון שאסור יהיה לסנן אנשים על בסיס השקפת עולמם.
פחות מעשר דקות מביתי, נמצא היישוב אלוני הבשן. אני אוהב את היישוב הזה, יש לי בו חברים רבים. אבל אני יודע שגם אם ארצה מאוד, אין כל סיכוי שאתקבל אליו. הסיבה לכך היא שאלוני הבשן הוא יישוב דתי, ואורח חיי שונה מאורח החיים שחברי הקהילה בחרו לעצב. האם יש לי סיבה לראות בכך אפלייה או פגיעה בזכויות הפרט שלי? מה יחליט בית המשפט העליון, אם אתבע יישוב דתי על כך שלא יקבל אותי לתוכו?
הקיבוץ שלי הוא קהילה יהודית. אורח החיים הוא יהודי, התרבות היא תרבות יהודית, החגים הם חגי ישראל, החינוך – מן הפעוטון ועד הגיוס הוא חינוך יהודי. אנו מחנכים את ילדינו על ערכי היהדות, הציונות, התרומה למדינה, השירות המשמעותי בצה"ל. האם יכול בית המשפט לכפות עלינו לקלוט משפחה שאינה מתאימה לאורח חיים זה? על פי פסק דין קעדאן בקציר ועל פי הצו על תנאי בנוגע למשפחת זבידאת ברקפת, ברור מה תהיה עמדת בית המשפט בנושא כזה.
כל עוד אין חוק יסוד המעגן את זכויות הקהילה ואת זכויות ההתיישבות, בית המשפט הוא הקובע את עמדת המדינה. ומשמעות פסיקותיו היא שהמדינה היא נגד הקהילה, המדינה היא נגד ההתיישבות, המדינה היא נגד הציונות.
* * *
מרק כרוב ביתי לחורף
מתכון סודי מאת הטבח של המכתב העיתי
מר ס. נידחוביץ' השמן
פורסם לאחרונה בגיליון 299 מיום 13.12.07
מתכונים למרק כרוב או כרוב וסלק או בורשט מסלק בלבד – מספרם ודאי כמספר בתי-האב שמחבבים את המרק העשיר. מקורו אמנם במזרח-אירופה אך הוא מתאים לארוחת צהריים או ערב בחורף הישראלי.
כאן מוצע מתכון ביתי שמספיק ל-12 עד 15 מנות. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. טעמו רק משתבח.
כמות החומרים מובאת לפי סדר הופעתם במתכון.
יוצקים שלושה ליטר מים (15 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר:
4-5 עצמות בקר מנוסרות, רצוי עם מֵח, לאחר שטיפה. יש איטליזים שמעניקים אותן בחינם.
חצי קילו בשר בקר לא שמן חתוך לקוביות קטנות. אפשר גם בלי הבשר.
5-6 עלי דפנה שלמים.
10-12 גרגירי פלפל אנגלי ריחני שלם.
3-4 כפות גדושות אבקת מרק בשר [כיום קיבלה שם חדש – אבקת תיבול צלי].
2-3 כפות גדושות אבקת מרק עוף. אפשר גם בלי ואפשר תמיד להוסיף לקראת הסוף.
2-3 סלקים גדולים מקולפים וחתוכים לרבעים.
4-5 עגבניות בשלות גדולות חתוכות לרבעים, שנקטמו בהם שאריות הגבעול הירוק.
סבלנות. הרבה סבלנות ושקט נפשי, או להפך – מזג סוער שהבישול משמש לו מרגוע.
מביאים לידי הרתחה ובוחשים מדי פעם כדי שהקצף לא יגלוש מעל דפנות הסיר. מקטינים את הלהבה ומרתיחים במשך שעה וחצי, תוך שבוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה.
לאחר שעה וחצי שולים מהמרק את קליפות העגבניות, שמים במסננת, מועכים, מחזירים את העיסה המעוכה לסיר וזורקים את הקליפות שנותרו במסננת.
לאחר מכן שולים גם את נתחי הסלק החיוורים, וזורקים אותם. (ויש המרסקים מקצת פלחי הסלקים בפומפייה גסה חזרה אל תוך המרק. אני לא ממליץ).
בשעה וחצי הראשונות מספיקים לחתוך [לא במעבד מזון!] לרצועות בינוניות כרוב לבן גדול שלם, ועתה מכניסים אותן לתוך הסיר ומוסיפים:
4 כפות או כחצי כוס אורז שטוף.
4-6 כפות סוכר חום כהה .
4-6 כדורי סוכרזית (אפשר גם בלי).
מיץ מסונן מחצי לימון בינוני, עד לימון שלם.
3-4 כפות קטשופ.
קופסית קטנה של רסק עגבניות.
כפית שטוחה מלח, רצוי מלח גס.
רבע עד חצי כפית שטוחה של פלפל שחור גרוס. אפשר גם פחות.
1-2 כפות גדושות נוספות של אבקת מרק בשר, לפי הטעם. אפשר גם בלי כדי שלא לעמעם את טעם הכרוב.
מביאים שוב לידי רתיחה, מקטינים את הלהבה וממשיכים להרתיח במשך שעה עד שעה וחצי נוספות. יחד – שעתיים וחצי עד שלוש שעות בישול.
בבקשה לא לשכוח לבחוש מדי פעם כדי שגרגירי האורז לא יידבקו ולא ייחרכו בתחתית הסיר ויקלקלו את טעמו.
אם חלק מהמים התאדה אפשר להוסיף מדי פעם מים רותחים כדי לשמור על אותה כמות נוזלים שהיתה בתחילת הבישול.
אפשר להתחיל לייצב את הטעם בסיר, גם לאחר שמכבים את האש – רק עם מיץ של חצי לימון, ומחצית כמות הסוכר והסוכרזית, ולהוסיף מכל מרכיב במקביל עד שמגיעים לטעם החמוץ-מתוק הנכון. אפשר לשנות את היחס בין מרכיבי הסוכר והסוכרזית במרק – לפי דרישות הדיאטה של המשפחה והאורחים.
המרק מוכן.
יש לסגור היטב את את דלת המיטבח בעת הבישול אחרת מתפשט הריח בכל הבית. מי שהמיטבח והסלון שלו הם יחידה אחת – שיחשוב פעמיים אם בשכל עשה, ויתקין לו מיטבח נוסף בחצר או במרפסת.
לאחר שהמרק מתקרר, רצועות הכרוב "שותות" את המרק והוא נעשה סמיך למדי. לפני חימום מחודש אפשר להוסיף קצת מים רתוחים כדי לדלל. והיה אם קפאו על פני המרק קרומי השומן שאותם תרמו העצמות למרק, אפשר להוריד את הקרומים כדי להשקיט את המצפון הגסטרונומי, אבל ההסרה פוגמת קשות בטעם, כי מה יותר שמן, יותר טוב.
המרק מומלץ לבעלי לחץ דם גבוה, שמנים, לוקים בסוכרת, אוביסיטי [תשאלו את יצחק נוי בשבת בבוקר מה זה] ואנורקסיה.
* * *
דוד מלמד
מפלגת המתלבטים
לפי כל הסקרים מספר המתלבטים לקראת הבחירות היה גדול: משקלם נע בין 10 ל-18 מנדטים. מספרם של המתלבטים הלך וגדל עד שמספר ימים לפני המועד האחרון להגשת רשימות המועמדים לכנסת נטל אחד המתלבטים יוזמה מקורית: אזרח תל-אביבי, מתי לבט, החליט להקים רשימה של המתלבטים שתתמודד בבחירות לכנסת.
הוא פנה למתלבטים במודעות בעיתונים, ותוך זמן קצר השיג את החתימות הדרושות והגיש את רשימת "לב"ט" לכנסת. מצעה של הרשימה כלל שתי מלים: "אנחנו מתלבטים". בתשדירי הבחירות ובמודעות בעיתונים הכריזה הרשימה: "אנחנו כוח גדול. הגיע הזמן שגם למתלבטים יהיה ייצוג בכנסת. בואו להתלבט יחד איתנו. תנו לנו את הכוח להתלבט בכנסת". ובכרזות-הענק שניתלו ברחובות הודיעה הרשימה את סיסמתה: "אם אין התלבטות – אין אזרחות."
ואכן, למפלגה החדשה ניצפו הישגים ניכרים בסקרים שקדמו לבחירות. אחרי הסקרים הראשונים שצפו לה 18 מנדטים החלה עלייה תלולה במספר המנדטים של המפלגה עד שדורגה בין שלוש המפלגות הגדולות. יו"ר המפלגה, מתי לבט, הופיע באסיפות ובחוגי-בית וזכה לאהדה רבה. הוא התראיין בכל רשתות הטלוויזיה וענה ברהיטות על שאלות המראיינים. "במי תתמוך לראשות הממשלה?" – נשאל, וענה ללא היסוס: "אני מתלבט."
על השאלות בנושא האיום האירני, השטחים והמשבר הכלכלי ענה אותה תשובה. עד שאחד המראיינים התחכם ושאל: "מר לבט, במה אינך מתלבט?"
תשובתו של לבט היתה חד-משמעית: "אינני סבור שעליי לשתף את הציבור בנושאים שבהם אינני מתלבט."
במוצאי יום הבחירות הדהימו המידגמים את הציבור. מפלגת "לב"ט" הובילה במקום הראשון עם 39 מנדטים. מתי לבט הגיב בנאום-הניצחון שלו בפני מאות תומכיו: "ציבור הבוחרים הביע אמונו במפלגת המתלבטים ללא כל התלבטות!"
כעבור ימים אחדים הוזמן מתי לבט לנשיא המדינה, שהחל בסבב שיחות עם ראשי המפלגות. בתום הסבב קרא הנשיא אליו את מתי לבט והודיע לו כי החליט להטיל עליו את תפקיד הרכבת הממשלה החדשה, בהיותו ראש המפלגה הגדולה ביותר.
"האם אתה מוכן לקבל על עצמך את התפקיד?" – שאל הנשיא, כפי שנדרש בפרוטוקול.
"לומר את האמת, אני מתלבט," – ענה מתי לבט ללא כל התלבטות.
* * *
יורם וולמן
שמן תורכי על מדורת עזה
כל קורא עיתונים יודע שמטוסי הקרב התורכיים, שטסים מעל ריכוזי כורדים לוחמניים במזרח תורכיה ובצפון עיראק הריבונית, אינם זורקים על הכורדים סוכריות או פרחים או במבה. אבל בומבות הם מטילים גם מטילים. למטוסים ולטייסים התורכיים יש יכולת דיוק בלתי רגילה – הם פוגעים רק בלוחמי מחתרת כורדים גברים ואף פעם לא בנשים או בילדים. טסו, הפציצו, הרגו וטבחו, והמטוסים שבו בשלום לבסיסם. הכול בסדר. המוסלמים טובחים במוסלמים מפני שהמוסלמים התורכים חושבים שהם צודקים. בעזה ובדמשק, בביירות ובלונדון ובעוד ערים לא הפגינו נגד תורכיה, ושום אירגון לזכויות אדם לא איים להעמיד לדין את מנהיגי תורכיה על פשעי מלחמה.
את העובדות המרות האלה לא הטיחו הנשיא מר פרס ולא רה"מ אולמרט ולא דוברים ישראליים בולטים אחרים בפניו של רה"מ הטורקי מר ארדואן, בעקבות ההתפרצויות האנטי ישראליות הקשות שלו בוועידה בדאבוס בגלל המבצע הצבאי הישראלי בעזה. במקום זאת נשמעים איומים מרומזים שממשלת ישראל לא תערב יותר את האירגונים היהודים בארה"ב כדי להשפיע על הקונגרס האמריקאי לבטל את רצונו להגדיר את הטבח ההמוני של הארמנים במזרח תורכיה בידי הצבא התורכי בשנת 1915 – כרצח עם. עד היום התורכים טוענים בתוקף שהריגתם אז, בימי מלחמת העולם הראשונה, של הארמנים בידיהם – היא תוצאה של מרד המוני ארמני מזויין כנגד תורכיה, אך ההרג, טוענים התורכים, לא נעשה כלל בארמנים תושבי תורכיה המערבית שלא מרדו. ולכן, בעיני התורכים, ההרג שביצעו אז בארמנים לא היה בגדר שואה או ג'נוסייד במשמעות הנאצית של המושג, כלומר הרג מכוון ומתוכנן של כל מי שהוא ארמני.
הנושא הארמני הזה הוא ממש בנפשה של תורכיה ורובץ כהוגן על מצפונו של כל אזרח נאור באשר הוא. אך על כך ישפטו ההיסטוריונים. עובדה היא שהמאור הגדול ובר הסמכא פרופ' ברנרד לואיס, טען כנגד האשמת תורכיה ברצח העם הארמני. דומני שהוא נשפט על כך בפריז לפני שנים אחדות, חוייב בדין ונאלץ לשלם סכום של פראנק צרפתי אחד.
מה שחשוב לענייננו הוא שהלובי היהודי החזק בארה"ב גויס בעבר ע"י ישראל לעזור לתורכים לסכל החלטה צפויה של הקונגרס האמריקאי לקרוא להרג שלך הארמנים בשם רצח עם. עזרה זו ניתנה לתורכים לפי בקשתם כדי לשמור על "שמה הטוב" של תורכיה.
לדעתי אין בזה משום התבונה להשתמש בלובי היהודי האמריקאי כשוט בידינו לכל דורש אלא אם כן בנפשנו אנו הדבר. מצפונם של יהודי ארה"ב טוב ורגיש כשלנו. אם הם חושבים שתורכיה ביצעה פשעים חמורים כל כך או לא – יצביעו הם על פי מצפונם האמריקאי ולא כשליחי ממשלת ישראל. אל לנו לנפנף בהם ולהשתמש בכוחם הפוליטי הרב לטובת סכסוך שאינו קשור בגורלנו. אנו יכולים ואולי חייבים להחליט כאן מה עמדתנו בנושא הכאוב הזה ולזכור שכמו בעבר, גם היום – האנטישמים האורבים לנו בפינה יחזרו ויטענו כנגד שליטת היהודים בעולם.
* * *
אהוד בן עזר
ולציונות היתה תקומה
גם בזכות הנוכל היהודי-האמריקאי ברנרד מיידוף
יש לנו חבר ישראלי-לשעבר בארה"ב, שהוא תומך נלהב של ישראל, אבל בכל שיחת טלפון אינו שוכח להזכיר: "אולי בכל זאת תצאו מכל ההתנחלויות האלה, ואז לשונאי ישראל ולאנטישמים לא תהיינה עוד טענות מוצדקות נגדכם וגם לנו יהיה קל יותר!"
כלומר, בגלל ההתנחלויות שלנו סובלים יהודים בעולם, יהודים שתומכים בנו אבל משלמים את מחיר מדיניות ה"כיבוש" שלנו.
עכשיו, כשפרצה פרשת התרמית של הנוכל היהודי ברנרד מיידוף (כל המכיר את "המפיקים" של הגאון היהודי מל ברוקס יודע שאין בכך כל חידוש) – רווח ליבנו ואנחנו אפילו מתעללים בחבר שלנו בטלפון: "אולי גם בתרמית מיידוף אנחנו אשמים לך?"
כן. אנחנו מתבוננים במציאות בעיניים פקוחות. מתעוררים גלי אנטישמיות חזקים בארה"ב ובמקומות אחרים בעולם – וזאת לא בגלל מלחמת הקיום שלנו כישראלים, אלא בגלל יהודי נוכל, שמתברר שדפק גם הרבה יהודים ואפילו ישראלים ואפילו הז'וליק טלנסקי הפסיד אצלו כסף. (אולמרט לא הפסיד, כי כידוע כסף גנוב לא מפקידים, ואולמרט, כפי שכבר הוכח בכל האינסטאנציות העיתונאיות ושלדון אדלסון וטלנסקי ולינדנשטראוס – כבר נשפט והורשע בתור גנב גדול!)
ובא מבצע "עופרת יצוקה", שנועד לחלץ את דרום הארץ מאיום הטילים של החמאס – והעלה לא פחות מברנרד מיידוף את מפלס האנטישמיות במסווה של אנטי-ישראליות ופרו-פלסטיניות, וזאת לא רק בארה"ב אלא במדינות רבות בעולם, שמתחילות להחרים אותנו ומנסות לשפוט את חיילינו ומפקדינו, אלה שלולא הם, אנחנו ובנינו – היה סופנו כסופם של הארמנים על פסגת מוסה דאג ב-1915.
רבותיי, לציונות הקלאסית, הישנה, שוב היתה תקומה. היא ניצחה את גלי הבונים קיום יהודי או ישראלי-לשעבר על כרעי תרנגולת הזהב האמריקאית או האירופית. היא ניצחה את כל המשטינים וכל האידיוטים המוסריים בתוכנו. צפו עכשיו לגלי עלייה גדולים לישראל, גם בזכות המשבר הכלכלי המכה קשות בארה"ב. גם בזכות האנטישמיות. כי אצלנו, קשה ככל שיהיה, כל יהודי, גם זקן, שעולה יכול להיעשות אזרח ישראלי ולזכות בכל ההטבות לביסוסו ובעיקר – בביטוח בריאות ממלכתי! לא יזרקו אותו לרחוב כמו 70 מיליון אזרחים ללא ביטוח בריאות בארה"ב.
הכינו את המעברות לעשרות אלפי היהודים האמריקאים, הצרפתים ואולי גם האנגלים –שיציפו אותנו בשנה-שנתיים הקרובות, ואז, כאשר מרבית העולם תהיה שקועה עדיין בשפל כלכלי, אצלנו יהיה "בום" חברתי, כלכלי, שיכוני, תעשייתי, מדעי, תרבותי – ומה לא? כפי שקורה לנו בכל תקופה של עלייה יהודית גדולה וחזקה לארץ ישראל.
וכמובן אין זה פותר אותנו כהוא-זה מאחריות לשלומם ולביטחונם של היהודים החיים בגולה בחסדי הגויים ומשטרותיהם, אבל הפיתרון הטוב ביותר והבטוח ביותר שיש בידינו להציע לאחינו היהודים הוא חוק השבות.
יאללה, היום חירוף נפש, גבורה (כמעט "חלוציות") – זה לגור עם הגויים והמוסלמים בחוץ-לארץ ולהעמיד את עצמך במצבים של אי-נעימות או בסכנה יום-יומית – אם מזהים אותך כיהודי!
וכדאי גם לזיין כל יהודי באקדח.
* * *
לאה שורצמן (בן עזר)
אהבתי לבלות שם בצל הגפנים
אודי אחי היקר,
קראתי על הבוקר את הסיפור על ענבה [גיליון 416]. נגע לליבי!
הרי לא פלא שחיי שזורים בחייך, בעיקר בתקופה ההיא, ושזיכרונותיך משתלבים בזיכרונותיי ומוסיפים עובדות ופרטים שנחשפים לי כאן לראשונה.
תמיד חשבתי שמקור השם "ענבה" בא מהמילה ענב (עינב בכתיב מלא). זה כה מובן מאליו שלא טרחתי לברר בילדותי.
היה לי חלק נכבד בקואופרטיב הזה שאבא ניהל. כילדה (בסביבות גיל 10 אם אינני טועה), שימשתי לו כמזכירה ושליחה על אופניים. זוכרת עדיין את כתב-ידי הילדותי על פתקי סטנסיל שאותם מילאתי עבורו, כשהוחלט לזמן את החברים לאסיפה כללית. הייתי רוכבת על אופניי (שנדמה לי כי ירשתי ממך – אופני ה"ראלי" הנערצות עליך) ומחלקת את הפתקים.
כמו-כן הייתי מגיעה באופניי לחברי הוועד להחתמת צ'קים, ותמיד התקבלתי בחום ובאהבה ובכיבודים. אהבתי מאד לעשות זאת. מן החברים ב"ענבה" הזכורים לי: אפרים ושושנה גיסין, מיכל בוך הזקן ואשתו גיילה [היא אחותה של רבקה למשפחת שלנק מירושלים שהיתה אשתו של דודנו ברוך בן עזר ראב בפתח תקווה. – אב"ע], ישראל שפיגל שגר אז ליד התחנה המרכזית [החדשה], וזה נחשב הכי רחוק מהמושבה, וכמובן קרובי המשפחה היקרים שלנו שמחה ורחלה זילברוסר, מרים ואברהם גיסין, ועוד.
את נסיעותיי לכרמים בג'יפ עם אבא לא אשכח. בחופש היה לוקח אותי לכל היום (כמובן, שגם אותי אימא ציידה בכריכים... לאור "ספר הגעגועים" הבנתי ממי ירשתי את האהבה להכנת כריכים. כל בוקר כשאני מכינה לי כריך לעבודה, ומשקיעה בו הרבה כי זו ארוחת הבוקר שלי, אני נזכרת בצלחות עם הכריכים שאימא היתה מכינה כל מוצאי-שבת).
אהבתי לבלות שם ב"ענבה" בצל הגפנים, שנראו לי די גבוהות באופן יחסי לגובה שלי, אולי גם עזרתי בבציר.
הטעם של ענבי המוסקט הלבן זכור לי עד היום וחבל שאינם בנמצא.
הפסקתי כבר מזמן לאכול ענבים, כי יש להם טעם של פלסטיק בהשוואה לענביי "ענבה", שאבא היה מביא בבוקסות.
טוב, עוד מעט יצא מזה "ספר געגועים" נוסף...
סתם בא לי לכתוב קצת על הבוקר.
אחותך האוהבת,
לאה
אודי: אינני יודע מאיפה בא להורינו המנהג, אבל נכון שכל מוצאי שבת היתה אימא מכינה שניים או שלושה מגשים גדולים של סנדוויצ'ים, הפעם לא כפולים כמו כשיוצאים לעבודה או לטיול או לבית ספר, אלא חצאי-פרוסות שעליהן פלחי ביצה קשה, חתיכות זית, מלפפון, עגבנייה ועוד, או שעיקרו של הכריך פרוסת של גבינת עזים לבנה, שאימא היתה מגבנת בעצמה ולימים כבר קונה בחנות.
ככה היינו יושבים במרפסת הפונה לרחוב, בחשכה למחצה, ואוכלים את ארוחת הערב המסורתית של מוצאי השבת. כמעט תמיד היו גם אורחים במוצאי שבת. חייהם של הורינו לא היו סוגים בשושנים אבל היו בהם נקודות של אור, שאחת הבולטות שבהן היתה כישרון הבישול של אימא. אבא, שפונק מילדותו כבן הצעיר ביותר במשפחה, לא היה נוקף אצבע במיטבח אם אימא לא היתה מכינה ומגישה לו. אחרת, היה יוצק קצת שמן זית בצלחת, שם פרוסת גבינה, מנגב בלחם שחור ומקנח בכוס מים קרים עם כפית דבש. כשהיו חוזרים מחתונות היה מבקש ארוחת ערב כי בחוץ לא טעם דבר. נכון, רק את הסלט הארצישראלי שבמסורת המשפחה היה מכין במו ידיו, אבל לימים שמח להעביר לי את התפקיד ומאז אני לא מפסיק, את יכולה לשאול את העוזרת שלנו, שאוכלת איתי כל יום שלישי בבוקר ואינה מפסיקה לשבח את הסלט כאילו חיכתה לו כל השבוע.
ומוסיפה על כך אחותי, לאחר ששלחתי לה את הטיוטה של הדברים דלעיל.
עוד קוריוז קטן בשבילך: כאשר כבר גרנו ברחוב שבדיה, משמע שהייתי מעל גיל חמש-עשרה, אימא נסעה ל"הבראה" ונותרתי עם אבא. להמחיש לך עד כמה לא היו לו מושג במטבח: החלטנו שאבשל לנו צלי בשר. שמתי גוש בשר בסיר עם תבלינים והתחלתי לבשלו בלי שמץ של מושג. כמובן שמהר מאוד הוא התחיל להישרף. ואז אבא פותח המכסה ואומר: "נדמה לי שצריך להוסיף מים..." – עד כדי כך היה בור בבישול ואני בתמימותי ובחוסר הניסיון שלי...
* * *
ANAVA INTERCHANGE
לאהוד שלום,
נהניתי לקרוא את רשימתך על מחלף ענבה [גיליון 416] – למדתי דברים שלא ידעתי.
איך לבטא את השם ענבה?
ובכן, השלטים המקוריים היו, באנגלית: ANABE INTERCHANGE.
הבאתי את הדבר לתשומת ליבו של אלכס ויינרב, סגן ראש עיריית מודיעין, שאני יודע כי דברים מעין אלה מטרידים אותו.
ככל הידוע לי הוא שהביא לשינוי השלטים ל-ANAVA INTERCHANGE.
כל טוב,
בנימין זאב קידר
* * *
אני חושב שהשם בעברית הוא עֲנָבָה.
אסי דגני
* * *
דיוקנאות: קלוז אפ תל-אביבי של סופרים
במלאת לעיר 100 שנה
תערוכה מצויינת של הצלמת אביבה אבן זהר
במרכז תרבות בית אריאלה בתל אביב
לפני שבועות אחדים ביקרה אותי לפי תיאום מוקדם הצלמת אביבה אבן זוהר וצילמה כמה צילומי תקריב שלי ומאוחר יותר גם שלחה לי אותם במייל והם אכן מוצלחים מאוד, בייחוד תמונתי ליד דיוקן סבי יהודה ראב, וזאת לא רק לדעתי.
היא אמרה שיתקשרו איתי מבית אריאלה.
לא התקשרו.
ב-26.1 קיבלתי מכתב באי-מייל ממנהלת מרכז התרבות הציבורי הזה, גב' חוה ליבר, בו היא מזמינה אותי לתערוכת הדיוקנאות של סופרים ומשוררים הכותבים על תל אביב ומוסיפה:
"בערב הפתיחה נתעד בווידאו את הסופרים והמשוררים קוראים מיצירותיהם הקשורות והרלוונטיות לעיר תל-אביב-יפו. אבקשך להכין שיר או קטע מתוך יצירתך. אנו מודים לך על היענותך לקחת חלק בפרוייקט. נשמח לראותך בפתיחת התערוכה."
עניתי לה באי-מייל ב-30 בינואר:
"ברצוני לאשר את השתתפותי בערב דיוקנאות סופרים וסופרים קוראים ביום חמישי הקרוב. אני מתפלא שלא התקשרו איתי עד כה לשם תיאום... בקשר לזמן העומד לקריאה והתוכן, שאני מבין שהוא על תל אביב. יש לי ספרון לילדים בשם 'הילדה מן הים', קצר מאוד ומאוייר, שכולו מתרחש בחוף גורדון, והוא לילדים ולמבוגרים גם יחד, ונדמה לי שהכי נחמד יהיה לקרוא אותו שזה גם קצר ומשעשע."
לא קיבלתי שום תגובה על המכתב.
ביום חמישי בערב, 5.2, הגענו לבית אריאלה. תערוכת הצילומים באמת מדהימה, ובאמצעות הצילום הרגיש וההגדלות משיגה אביבה אבן זהר פורטרטים בעלי הבעה בלתי רגילה ועוצמה רבה. אפילו אני יצאתי יפה, רציני מאוד ומהורהר, אף כי תקעו את התמונה שלי בפינה נסתרת בשולי התערוכה, כך שכמעט אין רואים אותה בסבב ראשון.
איש לא ניגש לקבל את פניי בבואי עם אשתי, או לומר לי מה מה סדר הדוברים. ישבנו על דעת עצמנו בשורה הראשונה, למוזמנים. הוזמְנו לבמה לדבר שלוש סופרות. המנחה יונתן יבין טירחן וטירחן ולא הפסיק לדבר בסכלות. הוא קרא בשמות אחדים הסופרים והתנצל שהוא לא קורא בשמות כולם אלא מציין את הטאלנטים בלבד. אלה היו הרמה והרגישות של הנחייתו. אחר כך עלו שלושה משוררים ומשוררת לסבב נוסף בהנחייתו הדברנית-המלְאה. אחר כך נתן שלמה גרוניך ליד הפסנתר הופעה מדהימה של שני שירים של מאיר ויזלטיר (שלא טרח להימצא באולם), שהמפורסם בהם הוא כמובן "יש לי סימפטיה". הביצוע של גרוניך היה אולי הקטע האיכותי ביותר במשך הערב, ולמענו בלבד היה כדאי לבוא.
אחריו הזמין המנחה עוד כארבעה כותבים, אינני זוכר את מינם ומקצועם, סופר או משורר, לפאנל המרואיינים האחרון של הערב, וזאת מבלי להתייחס כלל לשאר הסופרים שנותרו לשבת באולם מבלי שהוזמנו לדבר. בהם למשל אהרון מגד בן ה-89 ופוצ'ו בן ה-79.
אנחנו קמנו ויצאנו.
מאוחר יותר סיפרו לי שאחד המוזמנים לסבב האחרון לא הגיע, אז קראו למגד. ואילו לפוצ'ו, אולי התל-אביבי ביותר מבין הסופרים והסופרות, שנתבקש במפורש להשתתף בקטע קריאה, לא קראו. הוא איש מנומס ונשאר עד הסוף, לשמוע את המנחה הטאלנטי קורא גם סיפור משל עצמו.
לתומנו חשבנו שהזמנתנו מפרה את החרם בן יותר משלושים השנים עלינו ועל ספרינו בבית אריאלה. כן, בספרייה העירונית הציבורית בעירנו, תל אביב – אתם לא תמצאו את שמנו בשום פרסום או תוכנית ספרותית או סדנאית בשלושים השנים האחרונות, גם לא את אסתר ראב, וכמובן שמעולם לא הזמינו אותנו להרצות בספרייה הציבורית הזו, לא על נחום גוטמן. לא על אסתר ראב, לא על תל אביב, וכמובן שלא על ספרינו שלנו למבוגרים ולילדים ונוער שיצאו לאור במשך שלושים השנים הללו.
לפני יותר משלושים שנים, עם פתיחת הפעילות התרבותית במשכן החדש של הספרייה הציבורית בבית אריאלה, קרא לי מנהל הספרייה דאז, שפירא, לייסד בה סדנאות כתיבה, (דוגמת אלה שיסד הסופר שמאי גולן, שהיה מנהל בית הסופר בירושלים). עשיתי זאת בתל אביב בנאמנות ולפי כללים נכונים. במרוצת אותה שנה נעשתה גברת חוה ליבר למנהלת יחידה של פעולות התרבות, ואפילו שלחה לסדנה שלי סופרים כיורם קניוק לראות כיצד אני מעביר אותה, והוא הודה לי בהתרגשות. מיבחר סיפורים של משתתפי אותה סדנה התפרסם ביוזמתי ובעריכתי באחד הגיליונות הראשונים של "עיתון 77" (שנוסד ב-1977), וזאת תודות לטוב ליבו של העורך, ידידי יעקב בסר ז"ל.
בסוף אותה שנה זרקה אותי גברת ליבר מכל קשר להמשך הנחיית הסדנאות וגם הבהירה לי שסופרים אחרים, דוגמת קניוק, יבואו בשנה הבאה במקומי, וכי רק היא מחליטה על המנחים.
התלוננתי עליה. לא עזר.
מאז, שלושים שנים, לא הוזמנתי להנחות בסדנאות שאותן יסדתי, ואני מוחרם כליל בכל פעולות מרכז התרבות הציבורי של הספרייה העירונית של עירי תל אביב, שבה אני חי ויוצר כבר יותר מארבעים שנה, וגם משלם מיסים. במרוצת השנים האלה כתבתי גם את הביוגראפיות של נחום גוטמן ואסתר ראב, והוצאתי את המהדורות השלמות של כל שיריה וכל הפרוזה שלה. אך ומאחר שאני סופר לא חשוב, וכך כנראה גם דודתי אסתר ראב, הרי שלא היה קשה לגברת ליבר, הנושאת מישרה ציבורית, להעלים אותנו במשך כל שלושים השנים האלה, ולהעדיף את הסופרים והסופרות, בעיקר מנחי הסדנאות, שתלויים בה לפרנסתם ואינם מעזים לומר מילת ביקורת עליה.
נחזור לאותו ערב של תערוכת הדיוקנאות. לתומנו חשבנו לקרוא בבוא תורנו לא את "הילדה מן הים" שהצענו מלכתחילה אלא את הקטע הבא מתוך "ספר הגעגועים" החדש שלנו, שיש בו נגיעה בתל אביב:
החברים העשירים במועדון הציידים בתל-אביב היו באים לאחוזת פֶלְז לצוד ארנבות. ברשותם היו רובי-ציד חדשים ומשוכללים, ואולם בקיאותם בלחיצה על ההדק ובקליעה למטרה לא היתה רבה ביותר. אבא-של-גיורא היה צד עבורם ארנבות, לפי הזמנה מראש מצד האדון פלז עבור ידידיו – ואלה היו חוזרים לתל-אביב כאשר מחגורותיהם משתלשלים במהופך פגרי ארנבות ירויות, לבושים מכנסי-רכיבה תפוחי-ירכיים, בְּרִיצֶ'ס, מגפי-העור שלהם מכוסים קרומי-בוץ מן השוטטות בדרכי האחוזה ובשביליה, וקני-רוביהם מפויָחים מן הבֶּרֶד שירו באוויר להנאתם.
אחרי שנים מצאתי אישוש לכך ברשימה שכתב אבא-של-גיורא בספר השומרים ובה סיפר בין השאר:
"כמה פעמים באו אלינו בשבת בבוקר, לאחוזת פלז, ידידים של אדון פלז מקלוב הציידים בתל-אביב. הם יודעים לקלוע מצוין למטרה, אבל בציִד הם טירונים. הארנבת מגיחה, האיש מהסס שניות בודדות, ועד שכיוון וירה, החיה התחמקה. למקרים כאלה אני צד מוקדם לפנות-בוקר ארנבות אחדות, ותולה אותן בכמה מקומות-סתר על המסלול שבו אני יודע שאלך עם הציידים. אחר-כך חוזרים הציידים לתל-אביב עם הארנבות שלי כאילו שהם צדו אותן..."
שבת אחת לפני-הצהריים חש אחד הציידים ברע. הטנדר של אחוזת פֶלז, הפוֹרְד האפור, החזיר אותו לתל-אביב. בקבינה בעלת הגג המעוגל הוא ישב עם רובה-הציד הדו-קני והארנבת הקרה שניצודה מראש.
הצייד, מעשירי תל-אביב, נכנס לווילה שלו ושמע אנחות וגניחות שהבהילו אותו מאוד. הוא מיהר פנימה ברובה שלוף ומצא את אשתו במיטה כשהיא מחוברת לגבר זר – הצייד-שלא-צד תפס ברגליה האחוריות של הארנבת המתה והִכה בה על חלקי גופם התחתונים של השניים בעודם תקועים זה בזו וגם טינף אותם ואת המצעים בכתמי דמה של הארנבת.
המאהב ביש-המזל התנתק, קפץ, פתח את החלון וברח החוצה. הבעל ירה אחריו ירייה אחת וכמובן שהחטיא, חרף אחוריו הערומים של המאהב, שבהקו למרחוק. רסס העופרת התפזר ונעלם בחולות תל-אביב ללא הותר עקבות. אף ציפור לא נפלה. שום רֶמֶשׂ לא ניזוק.
כדי שלא לערֵב בדבר את משטרת העיר העברית הראשונה, שעדיין היו בה קצינים בריטיים שהיו עלולים להפליל יהודים, נערך עוד באותו ערב בירור חשאי בפני ראש העיר ישראל רוקח בביתו שבשדרות רוטשילד. הצייד טען שכלל לא ירה, ולהוכחה – הרובה, שרק אחד הקנים שלו מפויח מהירייה שֶׁבּה, לדבריו, צד את הארנבת אותו בוקר באחוזה.
"הרי אם הייתי יורה ברובה גם במנוול שהתנפל על אשתי, שני הקנים היו מפויָחים!"
ראש העיר לא כל כך השתכנע. היו עדים ששמעו את הירייה. האישה כמובן הכחישה. ואולם הארנבת הקרה והקנה שלא פויָח הכריעו את הכף, וכל העניין הושתק. לא עבר זמן רב והבעל הנבגד זרק את אִשתו. והיו שאמרו שמחלתו לא היתה אלא הִתחלוּת. מזמן רצה להיפטר מאותה אישה בוגדנית, ותִיכנן עם אדון פלז ידידו את ההפתעה. את שם הבעל הנבגד אני מהסס לגלות מאחר שנכדיו הם כיום מעשירי הארץ. לימים סיפרתי את הדברים האלה לתומי במסיבת צמרת בכפר-שמריהו וחטפתי על כך סטירת לחי מאדם שמעולם לא פגשתי בו קודם.
אהוד בן עזר
* * *
יוסי גמזו
רְאֵה אֶת הַסָּמוּי
רְאֵה אֶת הַסָּמוּי, אֶת הַנִּסְתָּר עָמֹק בַּחֹשֶךְ,
בַּחֹשֶךְ שֶמִּחוּץ לְךָ וְזֶה שֶבִּפְנִימְךָ
שֶבִּשְנֵיהֶם כְּמוֹ מַשֶּהוּ אוֹרֵב לְךָ לִלְחֹש אֵיךְ
יָכֹלְתָּ לֹא לָחוּש בּוֹ כְּשֶהוּא כָּאן, תָּמִיד, עִמְּךָ.
רְאֵה אֶת שֶאֵינוֹ נִרְאֶה וְעִם כָּל זֹאת נוֹכֵחַ
כָּל רֶגַע, מֵעֶבְרָם שֶל הַמַּרְאוֹת וְהַמִּלִּים
כְּמִין אַטְלַנְטִידָה שְקוּעָה עָמֹק בֵּין נְבָכֶיהָ
שֶל דּוּמִיָּה רוֹעֶמֶת, שֶל מַמְלֶכֶת הַצְּלָלִים
הַמַּפְעִילָה אוֹתְךָ בִּשְלַט-רָחוֹק עָלוּם בְּטֶרֶם
כָּל מַעֲשֶֹה, כָּל מַחְשָבָה, כָּל הֹלֶם לֵב פּוֹעֵם
כְּמוֹ קוֹד מֻצְפָּן בִּכְתַב-סִתְרָהּ שֶל אֵיזוֹ שְֹפַת-מַחְתֶּרֶת
הָעֲשֹוּיָה כֻּלָּהּ מִזִּכְרוֹנוֹת וּפִצְעֵיהֶם.
הַיֶּלֶד שֶהָיִיתָ פַּעַם וְקָמַץ אֶת חֹפֶן
כַּפּוֹ הַקְּטַנְטַנָּה עַל אֶצְבְּעוֹת יְדֵי אִמּוֹ
מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת הָאוֹפְפִים אוֹתוֹ בְּאֹפֶל
וְרַק חֻמָּהּ הַמְּאוֹתֵת כְּמוֹרְס כִּי הִיא עִמּוֹ
הִפְשִיר אֶת אֵימָתוֹ הַצְּמַרְמָרָה כְּמוֹ קֶרֶן שֶמֶש
הַמְּמִסָּה אֶת קִפְאוֹנוֹ הָאַרְקְטִי שֶל קַרְחוֹן,
הַיֶּלֶד הַנִּפְחָד הַהוּא זוֹכֵר כֵּיצַד מֻנְשֶמֶת
הָיְתָה שְנָתוֹ מִמֶּנָּה בִּתְחוּשַת הַבִּטָּחוֹן
גַּם כְּשֶאֵינֶנּוּ יֶלֶד עוֹד, גַּם כְּשֶהוּא כְּבָר יוֹדֵעַ
כִּי מִי שֶגּוֹנְנָה עָלָיו כַּחֲמָמָה עַל גַּן
לֹא רַק שֶלֹּא יָכְלָה לִנְצֹר אוֹתוֹ בִּשְתֵּי יָדֶיהָ
אֶלָּא שֶהִיא עַצְמָהּ הָיְתָה קָרְבָּן בִּלְתִּי מוּגָן
לְכָל כֹּחוֹת הַאֹפֶל שֶהִדְּקוּ סְבִיבָהּ טַבַּעַת
הוֹלֶכֶת וְצָרָה, לֹא מִן הַחוּץ הַצָּר מָצוֹר
עַל כָּל פְּגִיעוּת יָפְיָהּ כִּי אִם מִתְּהוֹם חֶשְכַת הַבַּעַת
שֶל מָה שֶכְּבָר קִנֵּן בָּהּ בְּלִי חֶמְלָה וּמַעֲצוֹר
בַּחֹשֶךְ הַפְּנִימִי שֶבּוֹ בְּגִידַת הַגּוּף כּוֹסֶסֶת
כִּנְחִיל טֶרְמִיטִים לֹא נִלְאֶה עָמֹק בֵּין שֳרָשִים
אוֹ בִּיסוֹדָיו שֶל בַּיִת בִּשְקִיקַת-זָדוֹן תוֹסֶסֶת
שֶל אֵיזֶה סוּס טְרוֹיָאנִי אוֹ שֶל גַיִס חֲמִישִי.
הַנַּעַר שֶחָצָה שָנִים אֶת אֲפֵלַת הָעֶרֶב
שָעָה שֶנַּעֲרֵי הַכְּפָר יוֹשְבִים עִם הוֹרֵיהֶם
בְּבַיִת שֶכָּמוֹהוּ לֹא הָיָה לוֹ עַל פְּנֵי אֶרֶץ
אַף לֹא תַחְלִיף עָלוּב לְכָל מָה שֶהָיָה לָהֶם
יִזְכֹּר תָּמִיד אֶת אַפְלוּלִית הַפַּרְדֵּסִים, אֶת יֶלֶל
תַּנֵּי הַבְּדוֹד שֶגַּם לָהֶם, כְּמוֹ לוֹ, חָסַר דְּבַר-מָה
שֶמִּי שֶמְּנֻשָּל מִמֶּנּוּ בְּעוֹדֶנּוּ יֶלֶד
אַף פַּעַם לֹא יִשְכַּח אוֹתוֹ סוֹפִית כִּי עַד חָרְמָה
יִרְדֹּף אוֹתוֹ זִכְרוֹן הָעֲלָטָה הַהִיא, מַלְכֹּדֶת
הַחֹשֶךְ הַחִיצוֹן הַהוּא, לוֹ נַעֲנֶה מִיָּד
זֶה הַפְּנִימִי, כְּמוֹ מָה שֶאַחַר-כָּך לְמָה שֶקֹּדֶם,
כְּמוֹ הֵד לַקּוֹל, כְּמוֹ שֶטֶף-דָּם לִפְצִיעָתָהּ שֶל יָד,
כְּמוֹ הָעֶלְבּוֹן לָרֹעַ שֶפְּגָעָיו מִכְווֹת יְקוֹד הֵם,
כְּמוֹ חִיל חַיָּה נִרְדֶּפֶת לְאִשּוֹ שֶל הַצַּיָּד.
וְהוּא, הַחֹשֶךְ שֶבִּפְנִים, חוֹדֵר וּמִתְרַוֵּחַ
בֵּין כָּל חֶרְדוֹת הַלֵּב כְּמִין פּוֹלֵש בְּבַיִת זָר
שֶבּוֹ גַּם הוּא, כְּתַן מֻרְעָב בְּלַיְלָה קַר, נוֹבֵחַ
אֶל אֹטֶם שְרִיר לִבָּם שֶל הָאָדִיש וְהָאַכְזָר.
וּמִשּוּם כָּךְ, רַק מִשּוּם כָּךְ, אוֹתָהּ שְרִיקָה בַּחֹשֶךְ,
אוֹתָהּ אוֹטוּסוּגֶסְטִיָּה שֶאֵין הוּא לְבַדּוֹ,
אוֹתוֹ מִשְֹחָק פָּתֵטִי בְּנִדְמֶה לִי, אוֹתוֹ כֹּשֶר
לִבְדוֹת לוֹ חִזּוּקִים בְּגַשְּשוֹ כְּנַוָּדוֹ
שֶל אֵיזֶה לֵיל-מִדְבָּר שֶשּוּם שְרִיקָה כָּזֹאת אֵינֶנָּה
בּוֹרֵאת לוֹ אֵיזֶה אוֹר בַּאֲפֵלָה אוֹ מַכְשִירָה
אוֹתוֹ לִגְבֹּר עָלֶיהָ אוֹ לִמְצֹא לָהּ תְרוּפַת-מֶנַע
אַךְ מַקִּיזָה מִמֶּנּוּ מָה שֶהוּא
אוּלַי שִירָה.
רְאֵה אֶת הַמֻּסְוֶה, אֶת הַנֶּחְבָּא לוֹ אֶל כֵּלֶיהָ
שֶל הֲוָיָה מֻדֶּרֶת-אוֹר אַךְ לֹא כֹּחוֹת סְמוּיִים
הָרוֹחֲשִים מֵאֲחוֹרֵי קְלָעֶיהָ וּקְפָלֶיהָ
בַּחֲרִיקַת-שִנַּיִם, בְּהֶמְיַת גַּעֲגוּעִים
וּבָהּ, כְּמוֹ בְּאַלְכִּימְיָה מִסְתּוֹרִית, הוֹפְכִים הַחֶסֶר
וְהַחֲסָךְ הַמַּר לְאֵיזוֹ נְקֻדַּת-מִשְעָן,
לְאֵיזֶה כַּן-שִלּוּחַ לִמְרוֹמֵי שְעוֹת-הַחֶסֶד
וְאֵיזֶה אוֹן שֶבּוֹ כִּכְלוֹת עַוְלוֹת רַבּוֹת נִטְעָן
מַצְבֵּר הָעֶרְגוֹנוֹת בְּמִין ווֹלְטָז' הַקָּם לְפֶתַע
בְּכָל חֲמַת צִדְקוֹ שֶל הַנֶּחְלָץ לָבוֹא חֶשְבּוֹן
עִם כָּל בּוֹזָיו שֶל מִי שֶהִתְדַּפֵּק שָנִים עַל פֶּתַח
דַּלְתָּם הַמּוּגָפָה שֶל הָרִשְעוּת וְהָעֶלְבּוֹן
וְזֶה תָמִיד פּוֹרֵץ מִשָּם, מִמַּרְתְּפֵי הַחֹשֶךְ,
בְּאֵיזוֹ נִימִיּוּת גּוֹאָה שֶל זִכָּרוֹן וָאוֹב
שֶבְּרַק קַרְדֻּמֵּיהֶם חַדֵּי הַלַּהַב וְהָעֹשֶף
קָהָה מִזְּמַן, שֶלֹּא כְּצַלְּקוֹתָיו שֶל הַמַּכְאוֹב.
רְאֵה אֶת הַסָּמוּי, הַמַּעֲלִים פָּנָיו בִּפְקֹחַ
כָּל לְבַדֶּיךָ אֶת עֵינָם בִּשְתֵּי הַחֲשֵכוֹת
(זוֹ הַמַּכָּה בְּעִוָּרוֹן שֶלֹּא יִתֵּן לִשְכֹּחַ
אֶת כָּל שֶעָט עָלֶיךָ מִבַּחוּץ כְּשָֹשֹ לִמְחוֹת
כָּל נֵטֶף שֶל תִּקְוָה, כָּל שְבִיב שֶל אוֹר, כָּל זִיק שֶל אֹמֶץ
וְזוֹ שֶחִטְּטָה בִּפְנִים בְּדֶקֶר-הַיֵּאוּש
כְּמוֹ בְּקִרְבּוֹ שֶל כִּיב פָּעוּר הַמִּתְגּוֹנֵן כְּקֹמֶץ
שְֹרִידָיו שֶל חֵיל-מַצָּב אֲשֶר כֻּתַּר בִּקְרָב גָּעוּש).
אֲבָל אַף פַּעַם אַל תָּרִים בַּכְּפוֹר וּבַצְּמַרְמֹרֶת
הַמִּתְלַוִּים לִשְתֵּי הָעֲלָטוֹת הָאֵלֶּה אֶת
יָדֶיךָ לִכְנִיעָה, לֹא שֶל יֵאוּש וְלֹא שֶל מֹרֶךְ,
וְאַל תִּשְכַּח כִּי מוּל חֶשְכַת בּוֹר קֶבֶר מְבָעֵת
שֶהִיא אוֹתוֹ כִּבּוּי-אוֹרוֹת שֶל הַפּוֹסְקִים מִלֶּכֶת
שֶאֵין מִפְלָט מִמֶּנּוּ יֵש גַּם חֹשֶךְ בּוֹ עֵדָה
גִיחַת הַנֶּבֶט מִזַּרְעוֹ
וְהָעֻבָּר מֵרֶחֶם
לְנֶצַח תּוֹחַלְתָּן שֶל הַצְּמִיחָה וְהַלֵּדָה.
אהוד: יופי של שיר! ושיצחצחו לך את הנעליים כל אלה שמתעלמים ממך!
* * *
רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
[נדפס על העטיפה האחורית].
מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 50 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
אירית שושני
התלונה לד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ נגנזה
את ספר הגעגועים שלך, אהוד, הנחתי בספרייתי שקופת הדלתות וביקשתי ממנו שימתין קמעה, כי אני קוראת לסירוגין את ספרו של אפלפלד "והזעם עוד לא נדם" ואת ספרו של בעלי יקיר "חומר ורוח – יסודו הרוחני של היקום", שהוא אחד משלושה שהם שירת הברבור של הוצאת משרד הביטחון הסוגרת את שעריה בימים אלה (כדבריו של ד"ר קנטרוביץ' בכתבתו ב"ספרים" – הארץ); אבל ספר הגעגועים מחה והציף אותי בניחוחות משכרים של שמוטי אדום. והצדק עימו, כי אינני אחת מאותם שדונים הגומעים ספר ביממה: אני חוקרת, ומשתהה ומתאהבת במשפט או במילה וקצת זוחלת בקריאה. וכיוון שכך, נעתרתי לו והתחלתי לקרוא אותו. תכף הוצפתי באושרה הכמוס של הילדות האבודה והתוודעתי לאבא של גיורא, הצייד המצוין, שהיה מכוון את רובהו הטעון, ובמשיכת קסם נעלמה, היו חמש, שש, יונים מתגלגלות ירויות וחסרות חיים, ולפעמים היה אבא של גיורא יורה בארנבת ופושט את עורה בזהירות בסכין גילוח מקצה הרגל ועד גולגולתה. אחר היה מבתרה מן הצוואר ועד לקרסול הדק, ואת נתחי הבשר הראויים לבישול ולמאכל היה מניח בקערת אמייל לבנה.
אני מוכרחה להודות ששמחתי שאף אימו של אורי, כמוני, סלדה מזנבות של ארנבות וחשבה שהם מגעילים, ואני מניחה שהיא לא טעמה מבשרן. אני בטוחה שהיא גם לא התרוננה למראה חברי מועדון הציידים שמחגורותיהם השתלשלו במהופך פגרי ארנבות ירויות. זכורה לי חוויית ילדות קשה, כשהזדמנתי עם אימי אל השוחט, ולאחר הטראומה של התרנגולת המפרפרת והמדממת הפסקתי לאכול בשר. היום אמנם אינני צמחונית, אך מכל הבשרים אני אוכלת רק (ואינני צדיקה כלל ועיקר) שניצל עוף.
מכל מקום, בקוראי את התיאורים של פשיטת הארנבת האומללה מעורה, התנסח במוחי מכתב תלונה אל ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ, אלא שכשהתבשרתי שהארנבת המתה שימשה להכאת הנואפת, מצאתי בכך נחמה פורתא, כי כך ייעשה לבוגדת המבזה את בעלה.
לפחות זכתה הארנבת לאחר מותה להעניש את הבוגדת, וללמד לקח שלא ישכח את המאהב הנכלם, שהתחפף משם בישבן בוהק.
אי לכך גנזתי את תלונתי לשפיפונה על התיאור המצמרר של קטילת הארנבת, ואולי בכל זאת אהפוך לשדונית, כי הספר תוסס וסוחף.
* * *
יוסי אחימאיר
ציפי – אולי בפעם הבאה
תהיה הממשלה אשר תהיה לאחר הבחירות, יהיה ראש הממשלה שייבחר אשר יהיה – ישראל בכל מקרה תעמוד מיד למחרת הבחירות בפיתחה של תקופה קשה כמעט בכל תחום.
הממשלה היוצאת בראשות אולמרט – ובהשתתפות לבני וברק בתפקידים בכירים – מורישה לזו שתקום בימים הקרובים צרור בעיות, שאולי שום ממשלה ישראלית לפניה לא עמדה בפניהן. חלקן נובעות מגורמים שאינם תלויים בנו: המשבר העולמי בכלכלה, הגל האיסלאמיסטי-טרוריסטי הגואה, מימשל חדש בוושינגטון שפניו כנראה ללחצים אגרסיביים על ישראל, אנטישמיות ואנטי-ישראליות חסרות תקדים בעוצמתן ובהיקפן מאז מלחמת העולם השנייה.
חלק מהבעיות הן מתוצרת עצמית. הממשלה היוצאת מותירה אחריה מורשת מעיקה של שתי מלחמות שלא הביאו להכרעות ברורות ולא לפתרון ממשי לתוקפנות החזבאללה בצפון והחמאס בדרום. ובנוסף: הזנחה חברתית וכלכלית, מערכת חינוך מתדרדרת אל עברי הפוסט-ציונות, אובדן נורמות אישיות-מוסריות, והובלה חובבנית של מהלכים מדיניים המסתכמים בנכונות לוויתורים בכל החזיתות.
אולי רק בתחום אחד אין להפנות אצבע מאשימה כלפי הממשלה היוצאת – משבר המים החריף, הבצורת, אם כי גם פה היה כבר מזמן הכרח לקדם פתרונות טכנולוגיים שישראל מסוגלת להם. אבל מה לעשות, אפילו שערי שמיים לא נפתחו לה לממשלת אולמרט.
די במסכת כישלונות זו כדי שהוד מעלתו הבוחר יעניש את אלה שניהלו באופן כה כושל את חייו בשלוש השנים האחרונות. כן, יותר מן הצורך להעלות כוח חדש, הכרח להוריד מן הבמה את הכוח הישן, בדמותם של אולמרט, לבני וברק.
במיוחד אמורים הדברים בטוענת-לכתר מטעם "קדימה". כל מאמציה של לבני לבדל עצמה מראש הממשלה – לא יועילו. היא סגניתו, היא שרת החוץ, היא חלק אינטגרלי מכל מה שהתרחש כאן בשלוש השנים האחרונות. אין היא מביאה שינוי, אין היא "הבטחה חדשה", כדבריה. היא ממשיכת דרכו המדינית, אם לשפוט על פי הצהרותיה במערכת הבחירות.
ציפי לבני הולכת בעקבותיהם של שרון ואולמרט בכל הקשור לנכונות לנסיגות – אם בירושלים, אם מרמת הגולן ואם מיו"ש, ואם בפינוי מתיישביהן. היא מכריזה זאת לא רק משום שעברה כקודמיה ושותפיה מהפך אידיאולוגי, שעליו כבר דובר רבות, אלא גם כי היא יצירת כפיהם של יועצי פירסום ותדמית שיעשו הכול כדי להכתיר את הלקוחה שלהם כראש ממשלה.
הללו ימכרו את אם-אמא שלהם בעבור ניצחון. את לבני הם כבר ניצחו, השתלטו על כל מערכות החשיבה שלה. היא כמו בובה בידיהם, כחומר ביד היוצר, כאשר למען המטרה האישית-השאפתנית זנחה את העקרונות שעל ברכיהם גדלה, ומגדפת בלא מעצור את המתחרה הגדול שלה.
התמסרותה לידי אותם יועצים, נכונותה לאמץ כל רעיון וכל תכסיס שישתילו במוחה, מלמדים גם על חוסר ניסיונה, חוסר כשירותה לעמוד בלחצים ולעמוד בשום-שכל לאומי מול כל המשימות הקשות שעימן יהיה על ראש הממשלה הבא להתמודד. יתר על כן: אותה לא יהיה צורך לכופף. גווה כבר נכון לשוח, בליבה היא נכונה לבצע "מכירה כללית" של נכסי האומה, לוותר על אינטרסים חיוניים, מתוך אשלייה שתביא שלום ורגיעה.
במילים אחרות וברורות: ציפי אינה כשירה, אינה בשלה לתפקיד. בוודאי לא בבחירות אלה.
כדי שתהיה מנוסה יותר, ראוייה יותר לכתר, מוטב לציפי ולמפלגתה, שילכו לשנים אחדות לרעות בשדות האופוזיציה. יניחו במטותא מהן למנהיגים מנוסים יותר, מוכשרים יותר, חדורי אמונה בצדקת הדרך, להוביל את ספינת ישראל באוקיאנוס המדיני שיילך ויסער בחודשים ובשנים הבאות.
השירות באופוזיציה יכול רק להיטיב עימה. אז אולי תוכל להשתחרר מלפיתתם של האדלרים והארדים, לרכוש יותר ניסיון פוליטי-מדיני, לעשות עבודת שטח אפורה אך מכשירה, ומי יודע – אולי בבגרותה גם "תחזור למוטב" ותשתחרר מאותן עמדות שמאלניות שאימצה.
בהחלט אין להוציא מכלל חשבון, כי ציפי לבני תהיה בעתיד ראש ממשלת ישראל. אבל לא עתה, לא בבחירות שבפתח, אלא לכל המוקדם בעוד ארבע או שמונה שנים. בחירתה בעוד קדנציה או שתיים – בתנאים ובמצבים שישררו אז – תהיה טבעית יותר, מקובלת יותר. במיוחד אם המצב המדיני ישתפר, "קיר הברזל" הביטחוני ירתיע, ירושלים תישאר שלמה ומאוחדת, היישובים ביו"ש ישגשגו והגולן יוסיף לשמש מוקד משיכה להמוני מתיישבים ומטיילים.
לכן, יש להעלות לשלטון את האופוזיציה הנוכחית. לכן, יש לאפשר לכוחות חדשים ולמנהיג חדש-ישן – שאכן למד מטעויות העבר שלו – להרכיב את הממשלה הבאה. זה יתאפשר רק אם מצביעי גוש המחנה הלאומי לא ישמאילו ל"קדימה", ולא יימינו לעבר ליברמן או לעבר מפלגות קטנות, ולו גם אידיאליסטיות ואידיאולוגיות במובהק.
* * *
מירלה גל
ציפי לבני שלי
מזה זמן רב אני שותקת. מזה זמן רב שאני חשה שחמתי בוערת נוכח פירסומים מגמתיים ומסולפים על מיהי ציפי לבני, מה עשתה או יותר נכון "מה לא עשתה". אנשים כאלו או אחרים, מקורבים לכאורה אשר לפתע פתאום "נגלה להם האור" והם רצים לתקשורת לספר מדוע ציפי לבני איננה ראויה ומתאימה. אנשים הטוענים להכרות מעמיקה ורבת שנים איתה, שעבדו עימה או שגידלו אותה והם ורק הם יודעים מיהי באמת ציפי לבני וכל השאר טועים.
בחלקם שופכים רפש אשר בקלות היה ממלא את חירייה אך אינם מוכנים להזדהות בשמם, אנשים אשר שנים נהנו מקירבתם לציפי לבני ואף טרחו לציין זאת בכל הזדמנות וכשלפתע פתאום עמדתם או חמור מכך דרישתם לא התקבלה או שמקסמי שווא חיכו להם מעבר לכביש "אלוהים" או "האוריקה" נתגלתה להם ובין לילה הפכו מתומכים נלהבים לגדולי המקטרגים. האם אין הדבר אומר משהו גם עליהם. האם שנים רבות התהלכו בעיוורון או שמא העיוורון מכה בהם היום.
שתקתי זמן רב מדי אך לא עוד. שתקתי כי ידעתי שציפי לבני לא רוצה ולא מוכנה לשחק במשחק הזה וכי את "הכביסה המלוכלכת" שלהם לא תכבס בחוץ. אין זו דרכה וממילא היא ממשיכה הלאה.
שתקתי כי השתיקה היא נוחה ושתקתי כי ממילא ידעתי שכל מה שאומר אודותיה יחשב כלא אובייקטיבי שהרי אני חברתה ועל כן אין לי דיעה עצמאית משלי והכול ספינים של ארד, אדלר או כדבריו ההזויים של שמחון מאתמול של רמון.
שתקתי כאשר ניסו לקחת ממנה את אחת ההישגים המדינים הגדולים ביותר שהיו כאן בשנים האחרונות. הצהרת הנשיא לשעבר בוש על שתי מדינות לשתי עמים כאשר זכות השיבה של הפלסטינאים הינה למדינה הפלסטינאית שתקום.
הייתי שותפה (פאסיבית) לרעיון שניתץ במוחה ולכל המהלך של הצגת הנושא לשרון וברכת הדרך שנתן לה בנסיעתה לוושינגטון לשכנע את הממשל האמריקאי וזאת עוד בהיותה שרת קליטה.
ליוויתי אותה בתהליכים רבים שיזמה, ברעיונות ומחשבות, תפיסות עולם חדשניות על נושאים רבים ומגוונים הנוגעים לעצם קיומנו כאן במדינת ישראל הן בהיבטים הביטחוניים, הכלכליים, החברתיים והחינוכיים.
ראיתי אותה בכל המהלכים שלפני ההתנתקות ובמהלך ההתנתקות עצמה. הייתי עדה למפגשים עם המתיישבים ונציגיהם ורצונה העז למצוא את הפתרונות הטובים ביותר עבורם וביחד איתם.
ראיתי רבות ושמעתי רבות אך כל זאת בארבע עיניים ואוזניים ולא קראתי מעל דפי העיתונות כי לא זו דרכה. מעולם לא רצה לספר לחבר'ה וכן גם מעולם לא היה איכפת לה מה "החבר'ה" יגידו עליה מה שהיה חשוב לה היה עצם העשייה. העשייה אשר תוביל את כולנו לעתיד טוב יותר במדינת ישראל.
את ציפי לבני אני מכירה 44 שנים. דרכנו המשותפת החלה בכיתה א' וממשיכה עד היום. למדנו ביחד בשנים מסויימות, היינו באותה חברה, עשינו מילואים ביחד, עבדנו ביחד ועברנו הכשרות משותפות ולימים אף שימשתי כמנכ"לית משרד הקליטה כאשר מונתה לשרת הקליטה.
אינני מאמינה שיש הרבה אנשים אשר מכירים את ציפי כפי שאני מכירה ואשר זכו לראותה לא רק כחברה אלא גם בעבודתה וזאת מקרוב קרוב.
שתקתי אך לא עוד שכן ישנם רגעים כפי שאומרים בהם "לא עוד". וברשותכם כמה מילים על מיהי ציפי לבני שלי.
ציפי לבני שלי היא בראש ובראשונה "בן אדם". ציפי לבני שלי היא אדם רגיש ואנושי אשר גם ברגעיה העמוסים ביותר תהיה שם לצידך כאשר יהיה בכך צורך. ציפי תלך לעודד אדם שעומד לעבור ניתוח לכריתת רגל, תסעד הורה חולה של חבר ברגעיו האחרונים ביודעה שהדבר יגרום לו נחת ויעלה זיק של חיוך על שפתיו וציפי לבני תחבק את האם יוצאת אתיופיה ותאחז בידה של האם הצברית אשר שכלו את ילדיהם במלחמה או בפיגועים.
היא פתוחה וחביבה, חבריה הרבים נהנים מחברתה. היא איננה מתנשאת וממשיכה בחיי כפי שהיו עוד טרם הגעתה למקום בו היא נמצאת היום. מבשלת, רוחצת כלים ומארחת למופת. (ניתן לבקש ממנה מתכון של פשטידת בצל מנצחת).
אם אינטליגנציה רגשית היא "לסדר" גוב לחבר מרכז או להיעתר לבקשות אישיות אינטרסנטיות של אחרים אז כנראה שהיא אכן לא ניחנה בה. אך אם לא אלו הקריטריונים אז אני מצטערת לאכזב את הקורא המשוחד אך היא רגישה, איכפתית ואמפתית.
ציפי לבני של העבודה היא אדם בעל ראיה מרחיקת לכת, אסטרטגיה ארוכת שנים, יכולת לנתח ולהבין דברים במהירות ולהגיע למסקנות והחלטות. כפוליטיקאי, כשאתה מגיע למשרד חדש, יש באפשרותך לעסוק בקוסמטיקה ובתוכניות קצרות מועד אשר הנראות שלהן מיידית אך לא בהכרח אפקטיבית – או ללמוד את הבעיות העיקריות, למצוא את הפתרונות הטובים ביותר ולהשקיע בפיתוחם וביישומם גם אם לא תזכה להיות השר שיגזור את הסרט במעמד המרגש והתקשורתי. היא לא תגזור סרט של כביש שמעולם לא יגיע לשום מקום והיא גם כאמור לא רצה לתקשורת על כל דבר שעשתה, ואף חמור מכך – שבכוונתה לעשות. הצהרות יפות לפוליטיקאים גם אם אין באמת כוונה ליישמם. אצל ציפי לבני מה שהיא אומרת הוא מה שהיא מתכוונת ומה שהיא תעשה.
תקופתה במשרד הקליטה נחשבת לתור הזהב במשרד. נושאים רבים טופלו וקודמו, תפיסת המשרד השתנתה לחלוטין ותחומים רבים עברו שינויים רדיקלים גם במונחים של הסקטור הפרטי. המשרד והיא באופן אישי זכו לאותות הערכה ופרסים רבים.
בו בעת ששימשה כשרת הקליטה קיבלה גם אחריות על משרדים נוספים ולעיתים החזיקה שלושה תיקים בו-זמנית. בכל תיק גילתה בקיאות מדהימה ויכולת להיכנס לעובי הקורה של כל נושא ונושא. בכל מפגש עם מנכ"לי משרדים אחרים כמו גם עובדים שמעתי דברי שבח רבים על מיומנותה ומקצועיותה. (אך ישנם כאלו אשר אסור לבלבל אותם עם העובדות ועל כן כנראה גם לא טרחו לשוחח עם מעריציה הרבים אל מול קומץ מלעיזים וירטואליים).
ציפי לבני מקבלת החלטות שקולות ולאחר שלמדה את הנושא ולא בירייה מהמותן (אולי לזה הכוונה שנאמר לא החזיקו רובה מימיהם) דבר אשר בעיני אחרים מהווה כנראה פגם. למה לטרוח וללמוד נושא בטרם קיבלת החלטה. היא פעלה בעבר ובהווה תחת לחץ וידעה לקבל את ההחלטות אז ועכשיו והיא תדע זאת גם בעתיד.
ציפי לבני בשבילי ובשביל רבים אחרים היא הפנס המאיר את דרכנו בחשיכה והיא האור והתקווה לעתיד טוב יותר לנו ולילדינו.
ציפי לבני היא "המשהו האחר" שאנו מייחלים לו ואשר מגיע לנו. לא זו איננה תעמולת בחירות זוהי האמת לאמיתה. ציפי לבני שלי יכולה להיות של כולנו.
* * *
היהודים שהתנחלו בגדה עשו זאת למרות האיסור בחוק הבינלאומי
סופר נידח שלום,
שושנה צוריאל מודאגת מאוד מבואו של ג'ורג' מיטשל – שליח אובמה לישראל [גיליון 416]. לדעתה, אם מפנים תושבים יהודים מיהודה ושומרון, עלינו לדרוש בכל תוקף לפנות גם את הערבים תושבי מדינת ישראל – בלי להותיר אחד מהם בשטחנו.
אני מזכיר לה שהערבים הגרים במדינת ישראל הם אזרחים שווי זכויות במדינתנו בעוד שהיהודים שהתנחלו בגדה עשו זאת למרות האיסור בחוק הבינלאומי (אמנת ז'נבה הרביעית). מכיוון שהגדה המערבית לא סופחה למדינת ישראל, לא יהיה פסול מוסרי בהחזרתם למדינתם במסגרת הסכם שלום.
יש חלופה נוספת שאליה שושנה צוריאל לא מתייחסת: השארת המתנחלים בגדה תחת ריבונות פלסטינית, כשם שערביי ישראל הם אזרחי מדינת ישראל.
גברת צוריאל אינה מודאגת כלל מהיהודים החרדים המתרבים בקצב מסחרר, והמעוניינים להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה דיקטטורית.
מזה אני מודאג מאוד.
רון וייס
רמת-גן
אהוד: אני מניח שגם הפלסטינים השולחים אלינו קסאמים, גראדים ופצמ"רים – עושים זאת בדיוק על פי ההיתרים בחוק הבינלאומי (אמנת ז'נבה הרביעית) הדורשים להחזיר למדינות שמהן באו את המתנחלים היהודים הציוניים על פני כל האדמה הפלסטינית מהים עד המידבר.
* * *
לא צריך להיות אשכנזי כדי ליהנות!
שלום רב לך אהוד,
המכתב העיתי שלך הולך ומשתפר. מה שנכון נכון. שמחתי לקרוא את התגובות על ספרך האחרון, שאני נהנה ממנו למרות שלא היה לי חלק בכל הילדות שלכם בארץ ישראל כי אם רק באלה של "אחר כך".
מה שפירסמת משלי בעיתון האחרון הוא פרק חי"ת ולא זי"ן. כך שתואיל לדלג בפעם הבא בהתאם.
בברכה ודרישת שלום,
יעקב זמיר
אהוד: אכן טעות שלי והיא תתוקן להבא.
* * *
בפרסים לקולנוע זוכים אנו על ההלקאה העצמית
מכובדי,
בעשרים וחמש השנים האחרונות משמש הטבח בסברה ושתילה מטה זעם לייסר בו את ישראל, אז מה אם אין לישראל חלק בו. גם בפרסים לקולנוע זוכים אנו על ההלקאה העצמית הזאת.
לעומת זאת מעולם לא שמעתי דבר וחצי דבר של תוכחה נגד הערבים, שבמקרה הם אלה שביצעו את הטבח.
על מה זה מעיד? מוסר כפול, שנאה עצמית, ואולי שניהם?
מה, רוצחים ערבים הם פרה קדושה? אסור לגנותם? בכול רק אנחנו אשמים? תמיד אנו השעיר לעזאזל? ונראה לי שאנחנו גם נהנים מזה לא מעט. ואלס עם באשיר? לא אני.
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
* * *
משה שפריר
ט"וּ בִּשְׁבָט פֹּה וְשָׁם, מֵהָכָא לְהָתָם
ט"וּ בִּשְׁבָט הַשַּׁתָּא וְגַם כָּעֵת חַיָּה
עֲדַיִן עֵץ-הַזַּיִת רַק יְרֹק-עַלְוָה.
תָּמִיד שַׁלֶּכֶת-שַׁוְא נוֹגַעַת בּוֹ
וְהוּא עוֹדוֹ יָרֹק כִּבְהִוָּצְרוֹ.
אַךְ מַה יִּקְרֶה לָעֵץ וּלְצִבְעוֹ
אוּלַי בְּעוֹד תְּרֵיסָר שָׁנָה?
מִי לְיָדֵנוּ כָּאן יִתְקַע עַתָּה
כּיִ יִשָּׁאֵר הָתָם, וְלוּ דְּבַר-מָה,
מִן הָעֵץ הַיָּרֹק-יָרֹק הַזֶּה –
זוּלַת חָלָל עָכוּר מִכֹּחַ-הַכְּבִידָה?
וְאָז אוּלַי יִשְׁאַל הַמְשׁוֹרֵר,
אִם עֹוד יִהְיֶה וְלֹא יִתַּם לִגְוֹעַ:
כְּלוּם כָּאן הָיָה הָעֵץ נָטוּעַ,
אוּלַי הָכָא לֹא-כְלוּם הָיָה
– רַק רִיק וְהֶבֶל-רוּחַ?
* * *
מי היה מָיוֹרָה הכפר-סבאי?
בשחר ילדותנו בבית הספר העממי לילדי עובדים במושב צופית, היה מופיע לעיתים רחוקות מעבר לגדר הבחור הכפר-סבאי הקרוי מיורה. היה לו פה עקום במקצת ששיווה לו חיוך מוזר וגם איפשר שריקה שטנית ומקפיאת לב, כאילו הוא יצא מקובץ הסיפורים המעולה האחרון של יהושע קנז, על אחדות מדמויותיו המפחידות (סיפורים המתרחשים אמנם במושבה אחרת). שערו היה שחרחר, כמין בלורית על מצחו הנמוך, עיניו קצת שקועות, כהות, והמבט שלהן קצת מופרע וקצת אלים וגם מפרפר כחיה שטרם הצליחו לצוד אותה. הוא כנראה לא למד בשום בית ספר, ושאב תעצומות נפש מעמידה ליד גדרות של בתי ספר, שעל סיפם לא דרך.
אם אינני טועה היה לו גם כלב זאב שחור גדול עם עיניים שחורות-אדומות, שעזר לו להטיל אימה על סביבותיו.
"מיורה בא!" – היתה הקריאה עוברת כזיק חשמל בין כל התלמידים, בהפסקה כמובן, ומיד היינו רצים לקראתו ומצטופפים ליד הגדר, בחצר, מבפנים, ונהנים לשמוע אותו מקלל בקול רם ומגעיל-במיוחד את המורים ואת המנהל, שלל גידופים עסיסיים ומעוותים בגלל צורת דיבורו הפגומה, בתוספת השריקה המאניאקית המפורסמת שלו, כאילו הוא ינוק את האוויר.
ואנחנו, התלמידים – שמחה וששון! – "מיורה בא!" – ואם איני טועה גם תיארתי אותו, בשמו או בשם אחר, באחד הספרים שלי. אני כל כך מרבה להעתיק מעצמי אל עצמי עד שקשה לי לזכור מה כן הכנסתי ומה לא ואיפה. ממש כבימי רווקותי העליזים.
ועכשיו ברצינות – האם מישהו מנמעני המכתב העיתי, שילדותו עבר עליו בכפר סבא לפני כשישים שנה ויותר – זוכר את מיורה, מה היה שמו האמיתי ומה שם משפחתו ואיזו משפחה היתה זו ובעיקר – מה עלה בגורלו?
אהוד בן עזר
* * *
יום ראשון י"ד שבט תשס"ט 08 פברואר 2009
מבלי לפגוע בזכויות
אל: מר אהוד בן עזר
סופר נשכח
הנדון: התראה בפני תביעה
סימוכין: ספרך געגועים
קיבלתי וקראתי את ספרך געגועים ברצף אחד ובנשימה עצורה, ונדהמתי. מתי זה וכיצד גנבת ממני את זיכרונות ילדותי ואת הרפתקאותיי עם חבריי בפרדסי נחל הירקון (בסוף שנות החמישים), והעלית אותם על הכתב כאילו הן חוויותיך. עד היום אני תמה איך עשית זאת, ממש מעשה כשפים, המתאים לצאצא של קולוניאליסטים מנשלי פלסטינאים שכמוך.
תחילה, רציתי לתבוע אותך, אך אז נזכרתי בפתגם הרווח האומר כי: "לעורך דין המייצג את עצמו יש לקוח טיפש," ונמנעתי מכך, מה גם שכיום מהימנותם של עורכי הדין היא בשפל המדרגה, ואיש, ואפילו הוא שופט חרוץ ומיומן, לא יאמין לי.
לאור זאת ועל מנת ליישב עניין זה בינינו בפשרה מניחת דעת (דעתי כמובן), הנך נדרש בזאת לכתוב ספר המשך לספר זה, תוך שלושה חודשים מתאריך מכתבי זה.
אני מאמין ובטוח שתענה לדרישה הגיונית וצודקת זו, ובכך תחסוך מעצמך וממני טרדה רבה והוצאות משפטיות מיותרות. ובנוסף, (על אף חוסר כישרונך) תגרום בכך הנאה רבה והתרגשות נעימה לקוראים נוספים.
התראה ואורכה נוספת לא תינתנה, ראה הוזהרת!!
בכבוד רב
אתר יוסף
(קורא מכור)
* * *
לדורות הבאים לא יהיה זמן להתעסק בעבר!
מר בן עזר הנכבד,
רציתי להזכירך ולהזהירך – ושלא תזוח עליך דעתך – הדורות הבאים יהיו עסוקים כמונו בהווה שלהם ולא יהיה להם הרבה זמן לעבר. לכן אל תתלה בהם תקוות גדולות שהם יתעסקו בספרים שלנו. ואם לא קוראים אותנו עכשיו, כבר לא יקראו אותנו לעולם.
חיימקה שפינוזה
* * *
ברגע האחרון: ליל אמש בפילהרמונית בהיכל התרבות
"דון ג'ובני" מאת מוצרט בניצוח זובין מהטה
אחת ההפתעות הגדולות של הקונצרט היתה דווקא זמרת הסופרן הישראלית שלנו, חן רייס, בתפקיד הנפלא של צרלינה. יש בה חן טבעי רב, קול נהדר וצלול, אי אפשר שלא לחבב אותה, היא שטה על הבמה בחופשיות, וחרף מימדי גופה הלא-גדולים היא ממלאה נפלא את חללו האקוסטי של היכל התרבות.
על המוסיקה והתוכן אין מה להכביר מילים. הם מפסגות עולם האופרה ויכולת היצירה האנושית במוסיקה, וגם בהשוואה לתחומים אחרים. אני יכול לראות פעמיים בשנה את האופרה ולא אשתעמם אלא אכבש כל פעם מחדש בקסמה. ודווקא הביצוע הקונצרטנטי, שבו התמחתה הפילהרמונית מזה שנים רבות, מעניק למוסיקה ולטקסט הבלטה מקסימלית בעוד אשר בביצוע בימתי מתחלקת תשומת ליבו של הצופה-המאזין לתפאורות, לתלבושות ולמשחק ולעיתים הוא שוכח את התוכן והמנגינה.
ניקולה אוליביירי, באס, בתפקיד ג'ון ג'יובני, היה מצויין ומילא היטב את היכל התרבות בקולו אבל היה חסר לו משהו, אולי קצת יותר כישרון משחק, ואולי השנים תוספנה כובד להופעתו.
מאוריציו מוררו, באס, לפורלו, משרתו הנצחי של דון ג'ובני, היה כצפוי זמר בעל כישרון למצבים קומיים והיה טוב מאוד בתפקידו אבל לא הבריק במשהו ממזרי במיוחד.
אנה סמואיל, סופרן, בתפקיד דונה אנה שבורת הלב, היתה קצת חיוורת בחלק מהאופרה, מה עוד שגם נופל עליה עול משחק רב, והיא לא תמיד מצליחה למלא את האולם בקולה. אבל לקראת הסוף, באריה האחרונה, היא מתעלה על עצמה.
מריה לואיג'ה בורזי, סופרן, בתפקיד דונה אלווירה, בתו של הקומנדטורה שנרצח על ידי דון ג'יובני, היא זמרת בעלת קול אדיר ונוכחות מרשימה, ואף שתפקידה הוא לעיתים קצת כפוי-טובה היא הצליחה להפיק ממנו את המקסימום.
מחמת השעה המאוחרת אין אנו מתייחסים כאן לכל שאר המשתתפים. מהטה והתזמורת היו במיטבם. היכל התרבות היה מלא כפי שלא ראינוהו מעולם. אפילו חולדאי היה ולא חשש שהתקרה תתמוטט עליו ושלא יוכל להאזין מחמת האקוסטיקה הגרועה.
זה לא היה קונצרט למנויים אלא קונצרט מיוחד שכל הכרטיסים אליו נמכרו וכבר לא היה אפשר להשיג מקום פנוי. הקהל יצא מגדרו מרוב התלהבות. מחיאות הכפיים נמשכו דקות ארוכות אחרי כל אריה, ולמרות אורכו של הקונצרט, שלוש שעות ורבע, כולל הפסקה, הקהל היה בשיא עירנותו והגיב בהתאם.
תופעה מעניינת: הקונצרט החל בשעה שמונה בערב במקום שמונה וחצי, כמקובל. והנה, כעשרים דקות אחר הפתיחה עצר מהטה את הביצוע בעוד אחת הזמרות על הבמה, דלתות האולם נפתחו, ועשרות מאחרים זרמו אליו וחיפשו את מקומותיהם. זה לקח כעשר דקות. מה שמראה שאין חיסכון רב של זמן בהקדמת הקונצרט, וזה מבלבל את הקהל.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,028 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה רביעית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1989 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי רובם כמתנת יובל
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל