גיליון מס' 418

תל אביב, יום חמישי, י"ח בשבט תשס"ט, 12.2.2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

חוגג חמש שנים למכתב העיתי –

הגיליון הראשון נשלח ב-12 בפברואר 2005

לכ-400 נמענים – והגיליון הזה – ל-2,029!

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (56).

עוז אלמוג: הסיבות הסוציולוגיות לתופעת ליברמן.

יעקב בן עזר ז"ל – דברים מאת בנו עמירם בן עזר.

ד"ר גיא בכור: ומה קרה לאחר מכירת החיסול הישראלית? הפתעה. על התרנגולות ערופות הראש.

יוסי גמזו: כָּל הַתַּנִּים שֶבַּדָּם.

איליה בר זאב: צִיַּרְתִּי עָנָן (שיר).

אורי הייטנר: חופש הפרובוקציה או טובת הכלל.

מחב"ע: סופר נידח איננו ביריד.

טוביה וייסברוד: פרטים על מָיוֹרָה מכפר סבא.

דן שיפטן: מ"חומת מגן" עד "עופרת יצוקה", פרספקטיבה אסטרטגית, ינואר 2009. [נכתב לפני הבחירות]

דינה קטן בן-ציון: הודות לתיאורים היפים בספרך, נשמתי קצת מאווירת ילדותי ומהוויית הימים ההם.

מרדכי בן חורין: על ארמון השליט – 650.000.000 שקל?

י. אבירז: מְנוּעֵי בִּיאָה בַּקָּהָל, דפים מן הגניזה, ב.

אסתר ראב: מתוך כל הפרוזה, ספר זיכרונות לשנת תרע"ג, 1913,  [ה].

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

עַכְשָׁו שֶׁאַתָּה לְבַד

עוֹד אָדָם הוּא כָּל הָעוֹלָם.

מתוך המחזור "נגיעות" (56)

* * *

עוז אלמוג

הסיבות הסוציולוגיות לתופעת ליברמן

אהוד היקר,

רוב כלי התקשורת הדביקו לאביגדור ליברמן ולבוחריו תווית של גזענים. התביעה לחתימה על הצהרת נאמנות למדינה כתנאי לאזרחות היא אמנם חציית קווים אדומים, ונמצאת כבר בשטח האפור של הגזענות. היא מכתימה את כולנו, בעיקר משום שהיא מזכירה את האשמתם של היהודים בנאמנות כפולה, שאיפיינה בזמנו את האנטישמיות החדשה באירופה (אותה אנטישמיות שהובילה להופעת הציונות).

אבל מי שמסביר את תופעת ליברמן בגזענות עושה לעצמו חיים קלים, משום שהוא מסתפק בהסבר שטחי לתופעה קצת יותר מורכבת.

הערת ביניים: בשנים האחרונות נוצרה זילות מזעזעת במושג "גזענות". גזענות היא קצה הסקאלה של שנאת האחר. זו התייחסות אל אדם כאל תת-אנוש, משולל זכויות יסוד ואף משולל הזכות לחיות. בישראל יש דעות קדומות, יש שנאת הזולת, יש דמגוגיה זולה, אבל יש מעט מאוד (אם בכלל) גזענות, ובוודאי לא גזענות ממוסדת. אני מצר מאוד על השימוש הנפוץ שעושים במושג הזה (בעיקר הערבים, התקשורת, והשמאל הפוליטי), שפוגע בין השאר בזכר השואה.

ליברמן אינו גזען, אלא בעיקר דמגוג (בעצם ארתור פינקלשטיין הוא הדמגוג שעובד על כולנו). ויש הבדל גדול!

קצרה היריעה מלהסביר את מכלול הסיבות הסוציולוגיות לתופעת ליברמן ואסתפק בשתיים:

1. למעלה ממחצית בוחריו של ליברמן הם ככל הנראה עולים מחבר העמים, שמספרם הכולל בישראל עולה על מיליון איש. רבים מהעולים ייבאו ארצה תפישות חברתיות פוליטיות מאד דוגמאטיות (ואני כבר לא מדבר על דמותו הסמכותית של ליברמן שמדברת אל ליבם).

2. ההצבעה ל"ישראל ביתנו" היא בחלקה הגדול הצבעת מחאה. באחד הראיונות שהיו איתי ברדיו על נושא זה אמרתי למראיין שהמסר של ליברמן הוא "עליתם לנו על העצבים", ובאנגלית אומרים:Enough is Enough.  יש כאן איתות לחמא, לשמאל הקיצוני (בארץ ובעולם), לערביי ישראל ובמידה מסוימת גם לתקשורת הישראלית (שימו לב שליברמן משתין על התקשורת בקשת, ובניגוד לכל הפוליטיקאים הישראלים האחרים, משדר לה: "אני לא שם עליכם קצוץ!).

 עוד אמרתי, שליברמן צריך לשלוח זר פרחים גדול לאחמד טיבי וחבר מרעיו. הם יורקים לכולנו בפרצוף ומתפלאים אחר כך שהיהודים החליטו להרים מטריות עם שפיץ חד. הנזק שהם גרמו לקהל הבוחרים שלהם עצום, וכמה עצוב שרוב הערבים לא מבינים זאת. אפשר שעכשיו, בעקבות עליית קסמו של ליברמן, הם יתחילו להפנים את זה. מצ"ב מאמר אמיץ ונדיר של עלי זחאלקה, מנהל בית ספר יסודי בכפר קרע, שהופיע היום ב"ידיעות אחרונות", אולי הוא מבשר את ההתפכחות הזאת.

שלך בידידות,

עוז

[נכתב לפני הבחירות לכנסת ה-18]

* * *

יעקב בן עזר בשנת 1940, כבן 20

יעקב בן עזר ז"ל

נפטר 27.1.2009 – ב' בשבט תשס"ט

דברים מאת בנו עמירם בן עזר למחרת

בבית הקברות סגולה בפתח תקווה

כאן באדמת פתח תקווה, בחלקה שמסמלת המשכיות ונקווה שנצחיות.

אבא, אתה השיא של משמעות משפחה ולכן אתה במהותנו ואנו נפרדים רק מחלק ממך, שבוגד בסופו של דבר גם בבן אנוש הגדול מכולם.

במבדק חשוב, כשהתגייסתי לצבא, נשאלתי את מי אני מעריץ, והסבר. מי הראוי בעיניי למילה כמו הערצה? – ואז צפה לנגד עיניי דמותך וכמובן שפירטתי למה. אז אתה רואה שהמילים, ועוד יותר מכך המחשבות, לא נולדו כאן לצורך מעמד זה.

לא ירשת קרקעות. כל מה שיש לך יצרת בכישרונך, מתוך מה שנראה לי קודם כל רצון אדיר לשקם את המשפחה, משפחה שבפתח תקווה זכתה לכבוד והערכה רבה, כאנשים וכמייסדי פתח תקווה, אבל מה לעשות שבנעוריך התדלדלה מנכסים.

כנער מבריק נשלחת ללמוד בקולג' הסקוטי בצפת, אחר-כך למדת משפטים בירושלים. שני דברים נדירים באותם הזמנים. הוקרת תודה למי שתמך בך בעת לימודיך, אבל ההמשך היה כולו נתינה ודאגה למשפחה. שלושת אחיך עבדו עימך בעסק שהקמת, ודאגת גם לאחיותיך.

על כולם השרית רוח של ביטחון, "אל דאגה" – יש על מי לסמוך. אבל אני בילדותי זוכר לילות של דאגה, לא אמרת אבל הרגשתי היטב. שהרי יצרת דברים יש מאין, וענף הפרדסנות הלך ושינה פניו.

רכשת פרדסים, הקמת שני בתי אריזה, הקמת מפעל שימורים לתפארת בחולות עיר חדשה –אשדוד. היום בעידן ההיי טק כל יזם עולה על מטוס. אבל אז, בשנות החמישים, היית חלוץ, נסעת לארה"ב ולקנדה לגייס כספים לחברה הציבורית שהקמת. היית בעל חזון, אבל כאן בארצנו ה"מעט" סוציאליסטית, קיבוצים ומושבים לא שיתפו פעולה – לא סיפקו פרי, ופרדסנים פרטיים התאגדו בקואופרטיבים. פרדסי ממשלה? – הפעם הראשונה שגוף ממשלתי חויב במכרז היה בבג"צ שהגשת.

היית עמוד התווך, אדם מוקפד בהופעה החיצונית ובהתנהגות. כולם רחשו לך כבוד והערכה, משפחתנו נשאה אליך עיניים. אני מצידי מקווה שעשיתי כמיטב יכולתי לשמר ולהמשיך. אתה יודע.

אתה משכמך ומעלה, בכל תחום. האינטגריטי וההיגיון היו ללא סייג. אבל לא היה זה היגיון קר, של לחתוך: גם ההתחשבות באחרים, בצרכיהם, ברגשותיהם, היו חלק ממשוואה של הגיון זה, במודע.

אופטימיות מצד אחד וקריאה נכונה של טיבם של אנשים מצד שני. ההיגיון, השיפוט הנכון, לא עזבו אותך גם כשדברים אחרים כבר לא היו כמקודם. האופטימיות והאהבה נמשכו כתמיד.

אתה בכל אחד מאתנו – ילדיך ונכדיך, בדמותך, בערכים שהנחלת לנו, בדוגמה האישית. אתה אתנו.

אוהב אותך בכל ליבי, ויודע שגם אתה...

* * *

ד"ר גיא בכור

ומה קרה לאחר מכירת החיסול הישראלית? הפתעה. על התרנגולות ערופות הראש 

"לא ייאמן" אמרו בכירי חמאס, "לא יאומן" אמרו המצרים, כאשר ראו שישראל ויתרה פתאום על כמעט כל עמדותיה המסורתיות. היא מוכנה ערב הבחירות לכמעט הכול! במכירת חיסול של סוף העונה. לפי התקשורת הערבית הסכימה ישראל לשחרר את המסוכנים שבאויביה, לפתוח את המעברים, ולאפשר סוף סוף את ההתנתקות המיוחלת... של מצרים מעזה. אלא שאז קרה דבר שעל פי כללי המזרח התיכון היה אמור לקרות. הפתעה ואכזבה לצד הישראלי. כקוראים ותיקים של Gplanet, האם תדעו לבד מה קרה?

להערכתי, בכירי חמאס פשוט לא האמינו למראה עיניהם: לאחר שנים של משא ומתן ישראלי עיקש בכל הסוגיות איתם: סוגיית גלעד שליט, בעיית המעברים הסבוכה, מנהרות ההברחה, והקשר שלהם למצרים – הם קיבלו לפתע את הפתעת חייהם במכירת חיסול שאפילו אנשי חמאס לא האמינו שתתגשם – ממשלת ישראל, בישורת האחרונה לפני הבחירות, הסכימה כמעט לכל דרישותיהם!

לא יאומן, הם אמרו בינם לבין עצמם, לא יאומן, אמרו המצרים, והדברים דלפו מהר אל כלי התקשורת הערביים, שאותם אימתתי האחד עם השני. אלא שאז קרה דבר שלא יאומן, ואולי יאומן מאוד, ואת זה נראה בהמשך.

לְמה הסכימה ישראל במהלך המפתיע האחרון, לפי התקשורת הערבית?

בניגוד מוחלט לגישה עד היום, הסכימה ישראל לשחרר כאלף אסירים פלסטיניים, רובם אנשי חמאס, ובתוכם עשרות מנהיגים בכירים, וחמור מכך: עשרות מחבלים שדם יהודי על ידיהם בכמויות. מדובר בכמעט כל בכירי תופעת המתאבדים, אלה ששפוטים להרבה מאסרי עולם, תופעת המתאבדים שהביאה למוות שטני, פשע נגד האנושות, של ישראלים רבים מאוד. כל הוויכוח אצלנו על דם על הידיים או לא, נעלם בין רגע, ותמורת גלעד שליט, כרגיל בלחץ הרחוב, הסכימה ממשלת ישראל לשחרר כמעט את כל המסוכנים ביותר שבאויביה, להוציא ארבעה. בניגוד לסמיר קונטאר שהוא שריד מוזיאונלי, כאן מדובר במחבלים שמיד חוזרים לשטח, ומתחילים לארגן את האנתיפאדה הבאה, שתעלה בחיי אלפי ישראלים. חד משמעית. לפי ההדלפות הם אמורים לחזור לכפריהם, לא להסגר בעזה ולא לחו"ל/

זו נראה היתה סיבת האופטימיות בישראל, על "התקדמות שחלה בעניין גלעד שליט," תוך שבכירים ישראלים מצהירים כי גם על החמאס להתגמש, כלומר, אנו ויתרנו ברמה של 95%, ועל החמאס לתת את החמישה האחוזים שלו. במילים אחרות, תמורת ההווה הרגעי, היתה נכונות ישראלית למשכן את העתיד כולו.

ועל מה עוד ישראל ויתרה?

לפי התקשורת הערבית, ישראל הודיעה כי היא יורדת מהתנאי של פתיחת המעברים תמורת גלעד שליט, ולמעשה הסכימה לפתוח את כל המעברים של עזה אלינו, כולל כל הסחורות. נותר עוד עניין לפתור לגבי סחורות שמהן מכינים טילים, כאילו הפלסטינים יצטרכו את הנשק הפרימיטיבי הזה, כאשר כל המנהרות יחזרו לעבוד.

ישראל ויתרה כליל על מנגנון פיקוח על המנהרות, והשאירה זאת לגמרי למצרים שממשיכים להעלים עין, כבעבר.

לפי התקשורת הערבית, ישראל ויתרה על פתיחת מעבר רפיח, והסכימה למעשה שמצרים תתנתק מעזה. ואכן, סוף-סוף עשוי להתגשם תהליך ההתנתקות בעזה, אך של מצרים. עומאר סלימאן הבהיר שמצרים מוכנה לפתוח את מעבר רפיח, אך רק כאשר תחול "סולחה" בין אבו מאזן לחמאס, כלומר עם קץ הימים.

ישראל ויתרה על כל דרישה לכוח בינלאומי שיחצוץ בינה לבין החמאס, למניעת חיכוך, כפי שהמצב הוא בדרום לבנון. אין דרישה למנגנון ניהולי כלשהו של הסכסוך. למעשה ישראל ויתרה על כל עמדותיה, כאילו לא היא הגיעה להישג צבאי, אלא חמאס. ואכן, חמאס מתנהג במשא ומתן כאילו הוא ניצח בעזה, לכל דבר. החוצפה, שפעם היתה שלנו, היא כיום של חמאס, והיא משתלמת.

יממה לפני הבחירות, רצתה ממשלת ישאל להביא לכאן את גלעד שליט ולהכריז על "רגיעה" חדשה לשנה וחצי, דהיינו "שלום" חדש, ולכאורה לסגור מעגל היסטורי. במערכת שלנו האמינו בתמימות שעל קריסת כל מערך העמדות הישראלי ישיב החמאס בחיוב גדול, הרי זה מה שהוא חלם עליו שנים, וישראל מסכימה!

אלא שהיום התרחש הלא יאומן, ואולי יאומן מאוד: חמאס ראה את ההצעה הישראלית, ובמקום לקבל אותה, הוא... העלה את המחיר! – של גלעד שליט, של המעברים, ושל הכול. אם ישראל נפלה על הראש ומוכנה לשלם כל כך הרבה, אמר לעצמו, מדוע שלא תסכים לשלם עוד יותר?

קברניטי ממשל יקרים שלי, לא משנה מאיזו מפלגה, מתי תבינו שפה זה המזרח התיכון ולא אירופה, וכאן מנהלים משא ומתן בסגנון אחר לגמרי? מתי תבינו? כבר מייאש אותי להציג בכל עשור את האנדרטות החלודות של הישגינו, מספיק כבר, גם אני עייפתי מלהיות מתוסכל תמיד. תנו לי סיבה להיות גאה!

החמאס לקח את ההצעה הישראלית שלא תיאמן ואומר עכשיו: ובכן, מכאן אנחנו מתחילים את המשא ומתן!

עד לגיל שבע, היה אבא לוקח אותי איתו לשוק התקווה, לעשות קניות שבועיות, והוא הפסיק לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר הפלסטינים החלו להגיע לשם. היינו נוסעים בסוסיתא לדרום תל אביב, ומשם לשכונת התקווה, שהזכירה לאבא את בגדאד שעזב, ואשר אותה אהב. הסימטאות האפלוליות, אווירת השוק, הצעקות של הרוכלים בערבית עיראקית, העיראקים הרבים סביב, שחלק מהם הכיר היטב. אבא היה בעל זיכרון מעורר התפעלות, ולפעמים היה עוצר אדם ברחוב, ואומר לו: "אתה היית איתי בכיתה גימ"ל בבגדאד, בבית ספר [זה וזה]!" ובדרך כלל היה צודק. ואם זה לא הוא, אז זה היה בן דודו של אותו אדם...

היינו עורכים קניות בסל הפלסטיק של אז, ולקראת סיום היינו מגיעים לסימטה שבה היו מוכרים קבאב עיראקי מפויח בשורה ארוכה, ומשני צידי שורת הגרילים היו מאווררים כבדים ושחורים מפיח, שתפקידם לעורר את הגחלים. קבאב בלאפה עם עמבה והרבה פטרוזיליה חיה. היו צריכים לעלות מדרגה כדי להגיע לסימטה הזו, שהמשכה בעלייה מקורה ומוצלת.

אלא שלי היו זיכרונות אחרים לגמרי מהשוק. מקומת ילד קטן ראיתי את הלכלוך שעל הריצפה, הירקות הנרקבים, את מוכרי עופות, שהיו מולקים את ראשי העוף השחוט, ולא רחוק מהקבאב היתה מוכרת פטרוזיליה שהיתה מפחידה כמו מכשפה. כיוון שהיינו נוסעים לשם בערב המאוחר, האפלוליות לאור מנורות ליבון עירומות וגדולות, רק הגבירה את הרתיעה. נאלצתי להיגרר לעולם זר ומפחיד, שכלל וכלל לא אהבתי.

מאז, ואני מגלה לכם חולשה, אני לא מת על שווקים. אני לא רואה הרבה רומנטיקה במיקוח, למרות שאני מכיר את המלאכה הזו היטב. אם זה מיקוח עקר, אני ישר חותך. ברוב המקרים אני פשוט לא נכנס אליו כלל. הוא מזכיר לי... תרנגולות שראשן נערף לפני חמש דקות, אך הן ממשיכות לרעוד...

ומה דורש עכשיו חמאס, כאשר הוא מתחיל את המשא ומתן מחדש? עכשיו הוא דורש שכמו שהוא יתחייב לא לירות בתקופת הרגיעה, כך ישראל תתחייב שלא לתקוף את עזה בשום מקרה, והוא רוצה ערבויות בינלאומיות לכך, דבר שיסנדל אותנו לחלוטין; הוא כבר דורש הדדיות, מה אתם יודעים. הוא דורש שישראל לא תפקח על הסחורות העוברות משטחה לרצועת עזה, כאילו עזה היא מדינה ריבונית וישראל היא שטח הפקר נטול ריבונות; הוא כבר לא מוכן לרגיעה בת שנה וחצי, ומציע להתחיל ברגיעה של חודש; והוא עומד על כל האסירים שדרש, אולי יעלה עכשיו את מספרם, כך צפוי לקרות. קשה לדעת כמה הוא ירצה עכשיו, ואת מי.

האם חמאס והעולם הערבי מעריכים את ישראל על שנכנעה כך? להיפך, הם בזים לה עוד יותר, רואים במנהיגיה בלתי עמידים, והתיאבון גובר. הם רואים בממשלת ישראל אומללה וחסרת מזל, וחוששים שחוסר המזל הזה עוד ידבק בהם, אם יגיעו איתה להסכמה. המחיר העולה וההסתייגות מן הממשלה הזו מביאים את המשא ומתן אל מפתנה של הממשלה הבאה.

ראו איזו מערכת בחירות עלובה אנו מנהלים, כאשר שאלות כל כך היסטוריות, כבדות משקל, מדהימות, לא מעניינות איש! במה התקשורת שלנו כן מתעניינת? ברכילות, בהעמדות פנים, בסיסמאות.

ומה עשו המהלכים החובבניים של ממשלת ישראל מן הימים האחרונים לגלעד שליט? הסרת האולטימטום בנוגע למעברים, ההסכמה החפוזה לשחרורים חפוזים מעלי-מחיר, האם הועילה לו או הזיקה? אתם כבר יודעים את התשובה.

ונקודה אופטימית לסיום: לפחות יש לנו את חמאס, שיציל אותנו בסרבנותו מן החובבנות של ממשלתנו. אז למה לטעון שהכול שחור? באמת, לא יפה.. מה זה פה, שוק?

9.2.09

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

[נכתב לפני הבחירות לכנסת ה-18]

* * *

אמרנו לכם שעוד תתגעגעו לאהוד אולמרט

ותראו את הסמטוכה שיצאה לכם עכשיו

כאשר המפתח נמצא בידי הצדיק ליברמן

שאותו שום טלנסקי לא יפיל

וכך הפסדתם ראש ממשלה ושר ביטחון מצויינים

שספק אם תמצאו להם בקרוב מחליפים ראויים!

ניחומים לאהוד ברק

שילמת מחיר כבד על נחישותך להגן על ישראל מפני טרור החמאס

ולצאת למבצע "עופרת יצוקה"

ולכן נטשו אותך בוחרי העבודה מקרב ערביי ישראל והבוחרים היהודים אניני הדעת המושפעים מהתקשורת העויינת ומתעמולת אויבינו וגם אלה שכל פעם ששלי יחימוביץ' פותחת את הפה הם מקבלים חררה

ברכות לשלדון אדלסון

הצלחת להמליך עלינו את הצדיק בנימין נתניהו

ועוד קודם לכן להדיח את המושחת אהוד אולמרט

וזאת גם בעזרת החינמון שלך "ישראל היום"

שאינו נחשב כלל שוחד בחירות!

ועתה צְפֵה בנו בטלוויזיה ממלונך בלאס-ווגאס

נהרגים בגלל ממשלה כושלת וחסרת יכולת למשול!

תודָה שעזרת להחליש אותנו מול האיום האיראני

והחמאסי והאובמי והחיזבאללי

אבל מה זה איכפת לך בשבתך בלאס-ווגאס?

* * *

יוסי גמזו

כָּל הַתַּנִּים שֶבַּדָּם

כָּל הַתַּנִּים שֶבַּדָּם מִתְיַפְּחִים לָךְ בִּילֵל גַּעֲגוּעַ,

כָּל שֶהֻחְנַק וְהֻשְתַּק מִשְתָּאֵג לָךְ כְּג'וּנְגֶּל שָלֵם,

רַק הַמִּלָּה הָאַחַת שֶאֵינְסְפוֹר לֵילוֹת עֶצֶב הָגוּהָ

אֵינֶנָּה עוֹלָה כְּמוֹ שְֹפָתַי עַל שְֹפָתַיִךְ

בָּרֶגַע הַזֶּה,

הָאִלֵּם.

כָּל הַיּוֹנִים שֶחָזְרוּ אֶל תֵּבַת נְדוּדַי וְהֵבִיאוּ

טְרַף עֲלֵה-זַיִת כִּי קַלּוּ הַמַּיִם הוֹמוֹת כְּמוֹ חַיַּי לִקְרָאתֵךְ,

רַק הַבִּטְחָה הַתְּמִימָה שֶל הַנַּעַר שֶשּוּב לֹא אֲנִי הוּא

אֵין בָּהּ כְּבָר דַּי לְהַדְבִּיר אֶת פְּחָדַי                

כְּמוֹ יָדַי אֶת גִּבְעוֹל גִּזְרָתֵךְ.                                                            

וְזֶה לֹא שֶהַמַּאגְמָה הַהִיא שֶבְּטֶרֶם הֱיוֹת הַמִּלִּים וּמִתַּחַת

לִקְלִפַּת מִלְמוּלָן הַסּוֹדֵק אֶת קוֹלָן כְּחַרְסִינָה דַקָּה וּשְבִירָה

לֹא גוֹאָה כְּצוּנָאמִי גוֹעֵש,

לֹא יוֹקֶדֶת כְּלַאבָּה מֻרְתַּחַת,

לֹא נוֹהָה לְהַפְשִיר אֶת הָרֶגֶש בְּשִיר הַמֵּמִיר אֶת מַצַּב-הַצְּבִירָה

מִן הַסִּיג הָאָמוֹרְפִי שֶל נֶתֶךְ לוֹהֵט, שֶל יוֹרָה הָעוֹלָה עַל גְּדוֹתֶיהָ,

שֶל שַוְעָה חַיָּתִית הַנּוֹהֶמֶת אֶת כָּל פִּרְאוּתָהּ בְּאֵין נִיב וְאֵין אוֹת

אֶל דְּפוּסֵי הַדִּבּוּר הַנּוֹחִים לְסִבּוּר אָזְנֵיהֶם הַמֵּבִין, הַיּוֹדֵעַ

שֶל הַקֶּשֶב, הַשֶּמַע, הַהֵד הַחוֹזֵר

הָעוֹשִֹים בַּבְּדִידוּת נִפְלָאוֹת.

אֶלָּא זֶה שֶהָאֵלֶם הַמַּר הַכּוֹלֵא אֶת מַטְּחֵי שְתִיקָתוֹ הָרוֹעֶמֶת

כְּמוֹ הֲמוֹן סוֹלְלוֹת אַרְטִילֶרְיָה לִפְנֵי פְּקוּדַת אֵש, כְּמוֹ נָהָר טֶרֶם סְקֹל

שִטְפוֹנוֹ הַגּוֹזֵל אֶת כֹּחָם הָאוֹזֵל שֶל סְכָרָיו בְּעָצְמָה הַהוֹמֶמֶת

אֶת חוֹמוֹת הַמּוּצָק בְּשִצְפּוֹ הַנּוֹצָק שֶל מַבּוּל אַדִּיר מַחַץ וָקוֹל

לֹא נוֹתֵן בָּהּ אֵמוּן בַּמִּלָּה הָאַחַת הַזֹּאת,

זוֹ הַדּוֹהָה וְעוֹמֶמֶת

עִם הַזְּמַן הַנּוֹכֵל הַמּוֹכֵר כְּרוֹכֵל אַשְלָיוֹת שֶתִּבְגֹּדְנָה בַּכֹּל.

כִּי סְפִינַת סוּפוֹתַי הַטְּרוּפָה כְּבָר דִּמְּתָה לָהּ לֹא פַּעַם כְּמֵזַח בָּאֹפֶק

בְּעָבְיָם הָאָפֵל שֶל לֵילוֹת עֲרָפֶל אֶת נִצְנוּץ תַּרְמִיתָהּ שֶל קְרִיצַת

מִגְדַּלּוֹר לֹא אֶחָד שֶנָּגוֹז וְנִכְחָד כִּצְנִיחַת מֵטֵאוֹרִים בָּאֹפֶל

וְהַלֵּב שוּב לֹא שָֹם מִבְטָחוֹ בְּמִקְסַם שוּם כָּזָב פִּירוֹטֶכְנִי נִצַּת.

וּמִפְרָשֹ נֶעֱזָב בֵּין חוֹפֵי הָאַכְזָב שֶכַּפָּהּ שֶל הָרוּחַ מוֹלֶקֶת

אֶת קִרְעוֹ הַכָּבוּל אֶל תָּרְנוֹ הֶחָבוּל לְעוֹלָם לֹא יִשְכַּח אֶת לִקְחָם

שֶל לָבְנוֹ שֶהֻכְתַּם בְּחוֹתַם רִשְעוּתָם שֶל דְּבָרִים שֶיּוֹתִירוּ צַלֶּקֶת

וְשֶל פַּחַד מַקְפִּיא פֶּן אוֹתוֹ אַף-עַל-פִּי שֶעוֹד צַח בּוֹ, וְזַךְ בּוֹ, וְחַם

יְעֻקַּר וְיֻפְקַר לַמָּרִיר וְלַקַּר בְּלִי סִכּוּי לַתִּקְוָה הַנִּדְלֶקֶת

וְהַזֹּךְ יִסְתָּאֵב וְהָרֹךְ יִזְדָּאֵב וְהַלֹּבֶן יַשְחִיר כַּפֶּחָם.

כִּי הַלֵּב הַחוֹטֵא הוּא שוֹטֶה וּפוֹתֶה, הוּא מַסְנִיף עֶרְגוֹת-שָוְא, הוּא בָּטוּחַ

שֶרַק בּוֹ, בַּזּוּלָת, חֲבוּיָה גְאֻלַּת כִּמְהוֹנָיו שֶבָּהֶם הוּא בּוֹחֵר

בְּחוּשָיו שֶקָּהוּ לֹא לִהְיוֹת יוֹתֵר הוּא אֶלָּא כְּמוֹ בְּחֶזְיוֹן-תַּעֲתוּעַ

לְאַבֵּד אֶת עַצְמוֹ בַּכְּאִלּוּ, בַּכְּמוֹ וְלִטְמֹעַ כֻּלּוֹ בָּאָחֵר.

אֲבָל רַק הָאַחֵר שֶבְּלִי הֶרֶף זוֹכֵר אֶת כֹּחוֹ הָאָצוּר שֶל הָרֹגַע

הָאוֹפֵף אֶת הַלֵּב בְּחֵיקוֹ הַשָּלֵו מֵעוֹלָם חַיְשָנָיו לֹא תָהוּ 

אֵיךְ הַיַּחַד קַיָּם רַק תּוֹדוֹת לְשָנְיָם שֶל אוֹתָם שֶקּוֹרֵן בָּהֶם נֹגַהּ

בּוֹ זוֹכֶה כָּל אֶחָד לְלַבְלֵב בִּמְאֻחָד וְלִהְיוֹת, דַּוְקָא כָּךְ, יוֹתֵר הוּא.

אַךְ נָדִיר עַד תּוּגָה וְרָחוֹק מִמַּגָּע הוּא אַחֵר שֶכָּזֶה וְרַק חֶסֶד

שֶל אֶחָד לִרְבָבָה מְזַמֵּן אַהֲבָה מֻפְלָאָה שֶכָּזֹאת לָאָדָם

בְּעוֹד יֶתֶר אֶחָיו הַתּוֹעִים בַּמֶּרְחָב כְּשַלֶּכֶת בָּרוּחַ בֵּין חֶסֶר

לְיֵאוּש וּמַכְאוֹב נִדּוֹנִים כָּאן לִרְעֹב אֶת רְעַב בְּדִידוּתוֹ שֶל הַדָּם.

כִּי רְעַב-הַתָּמִיד הַזֶּה עַז וְעָמִיד וְרוֹדֵף אֶת כֻּלָּנוּ מִקֶּדֶם

כְּמוֹ הַצֵּל אֶת הַגּוּף, כְּמוֹ מִדְבַּר הַסִּגּוּף אֶת אוֹאָזִיס תְּשוּקַת הַחוֹלֵם

הַנִּכְסָף וְשוֹחֵר אֶל חֶצְיוֹ הָאַחֵר כְּמוֹ הַיָּד הַכְּרוּתָה אֶל הַגֶּדֶם

שֶרַק בּוֹ יְאֻחֶה הֶחָצוּי הַנָּכֶה וְהַשֶּבֶר יֻגְלַד בַּשָּלֵם.

וְזֶה הוּא, הַחֲסָךְ הַמַּמְאִיר בְּלִי חָשָֹךְ אֶת לֵיל אַרְקְטִיקַת כְּפוֹר לְבַדֵּינוּ,

הָאָמִין, הַזָּמִין, שֶאֵינֶנּוּ מַטְמִין כָּאן שוּם פַּח לְשוּם פֶּתִי סָבִיב

מָה שֶאֵין כֵּן תְּרוּפוֹת-הָאֱלִיל שֶל כְּזָבִים הַפּוֹקְעִים כְּבוּעוֹת בֵּין יָדֵינוּ

כְּשֶנֶּחְשֶֹפֶת דַּיָּהּ מַסֵּכַת הַבְּדָיָה שֶל סַגְרִיר מִתְחַפֵּש לְאָבִיב.

כָּל אוֹתָן הוֹנָאוֹת עַצְמִיּוֹת שֶתְּחִלָּה מַצְמִיאוֹת כְּמֵי-גֵּב אֶת הַהֵלֶךְ

אַךְ נִגְלוֹת בִּמְהֵרָה כִּמְאֵרָה עַד כִּי עֶצֶם הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ

מִסְתַּבֵּר לְאוֹרָן שֶרַק אֶמֶש קָרַן וְהַיּוֹם הוּא צוֹרֵב כְּגַחֶלֶת

כְּמִפְלָט לַנִּמְלָט וּכְמוֹ עִיר-הַמִּקְלָט לַמַּצִּיל אֶת חַיָּיו בְּיָדוֹ.  

כִּי תָמִיד בִּדְרָכָיו בֵּין עָפָר לְכוֹכָב לֵב-אֱנוֹש הוּא אֲסִיר כַּף-הַקֶּלַע

בֵּין עֶרְגַּת צִנָּתוֹ לְחֶרְדַּת בִּינָתוֹ הַמַּתְרָה בּוֹ מִכָּל קִרְבַת זָר

כְּמוֹ הָעָש שֶכְּנָפָיו כְּבָר נִכְווּ בִּמְעוּפָיו אֶל הָאֵש הַקּוֹסֶמֶת לוֹ, אֶלָּא

שֶאֵינֶנּוּ לוֹמֵד אֶת לִקְחוֹ וְחוֹמֵד עַל כָּרְחוֹ אֶת חֻמָּהּ הָאַכְזָר.

וְהַלֵּב הוּא סְתִירָה שֶאֵינָה מַסְתִּירָה מִשּוּם עַיִן אֶת כָּל הֲפָכֶיהָ:

הוּא פָנָאט מַאֲמִין, אֶפִּיקוֹרֶס וּמִין וְיֵאוּש וְאֶכְּסְטָאזָה וּדְוַי,

הוּא הִמּוּר הָאוּלַי וְסִמּוּר אַלְלַי בִּבְשָֹרוֹ הַדָּקוּר בְּחוֹחֶיהָ

שֶל מַכַּת הָאַכְזָב שֶדָּמוֹ שֶלּוֹ זָב בְּעֶטְיָהּ עַל כָּל שַעַל וּתְוַאי.

אֲבָל אַף-עַל-פִּי-כֵן הוּא גוֹחֵן וּבוֹחֵן וְאוֹסֵף כָּל פֵּרוּר שֶל תּוֹחֶלֶת

מִשְּבִילֵי הַמִּקְרֶה שֶהָרוּחַ מַקְרֶה עַל דַּרְכּוֹ הַמִּקְרִית לֹא פָּחוֹת

כִּי לַמְרוֹת שֶאֵינוֹ מַאֲמִין בְּנִסִּים הוּא עֲדַיִן רוֹדֵף אֵיזוֹ תְכֵלֶת

שֶתָּחֵם כְּגוֹזָל אֶת הַקֵּן הַנִּגְזָל שֶבֵּין שְתֵּי כַּפּוֹתָיו הַשְּלוּחוֹת.

וְכֵיוָן שֶנִּזְהָר הוּא לִנְצֹר אֶת סוֹדוֹ הוּא מֵסֵב מַבָּטָיו לְכָל עֵבֶר

לְוַדֵּא כִּי אֵין שוּם צִינִיקָן בַּסְּבִיבָה שֶיִּשְֹמַח אֶת דְּבָרָיו לְבַזּוֹת

וּמִלָּה בְּמִלָּה כְּמוֹ בִּצְלִיל שֶל תְּפִלָּה הוּא מַפְנֶה אֶל הַהִיא, הָאוֹהֶבֶת,

וּבְלִי קוֹל, בַּחֲשַאי, הוּא מַגִּיש לָהּ כְּשַי אֶת חַיָּיו וְשוֹתֵק לָהּ כָּזֹאת:

כָּל שֶבָּעַר וְסָעַר בְּמִדְבַּר הַנֵּכָר הַנִּחָר שֶבֵּינֵינוּ,

כָּל שֶרָעַב וְכָאַב וְאָהַב מְדַמְיֵן לִי אֶת חַג הִתְגַּשְּמֵךְ,

רַק אוֹתוֹ צְלִיל לֹא נִדְלֶה, לֹא נִגְלֶה כְּמוֹ סִסְמָה מַחְתַּרְתִּית עוֹד אֵינֶנּוּ

צָץ עַל שְֹפָתַי,

רַק שוֹאֵל עַד מָתַי

כִּי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אֶת שְמֵךְ.

* * *

ליוסי היקר,

הרבה ברכות מקרב לב

מאחלת מערכת "חדשות בן עזר"

* * *

איליה בר זאב

צִיַּרְתִּי עָנָן

להולכים ב"שביל הגולן"

הוּא הָיָה שָׁם מִזְּמָן –

יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל עוֹטֵף אֶת הָהָר,

הוֹלֵךְ וּמְכַסֶּה עַל אֵימַת הַשֶּׁקֶט הַזְּמַנִּי.

צִיַּרְתִּי עָנָן מִשֶּׁלִּי.

חִבּרְתִיו בְּחוּט אָרֹךְ, בְּקֶשֶׁר מְיֻחָד – נִמְשַׁךְ מִימֵי יַלְדוּתִי,

לְבַל יִפֹּל בִּשְׂדוֹת מוֹקְשִׁים מֵעֵבֶר לִגִּדְרוֹת הַתַּיִל.                 

צִיַּרְתִּי לִי עָנָן כָּבוֹד –

מְלַוֶּה נְשָׁרִים בַּשְּׁמוּרוֹת,

בַּמְּצוּקִים,

מְרַחֵף מֵעַל קִנֵּי גּוֹזָלִים פֶּן יֹאבְדוּ בְּמַלְכֹּדֶת רְעָלִים.

צִבְעֵי שָׁנִי וְאַרְגָּמָן נִמְשְׁחוּ בִּשְׁמֵי עוֹפֶרֶת,

צִיַּרְתִּי עָנָן בְּעָנָן,

נָע מִתֵּל אֶל תֵּל –מְטַלְטֵל עֲנָפִים בְּעֵת מַשְּׁבֵי כְּפוֹר

עַל פִּי תְּהוֹם,

שׁוֹלֵחַ טְלָלִים מַשְׁכִּימֵי בֹּקֶר בְּנַחֲלֵי אַכְזָב וּבִנְקִיקִים גְּבֹהֵי בַּזֶּלֶת.

כְּבָר דִּמְדּוּמֵי עֶרֶב, עַמּוּד אֵשׁ בַּמַּעֲרָב,

צְלָלִים בְּאַבְנֵי הַדֶּרֶך בְּיָרוֹק כָּחֹל לָבָן –

יוֹם תַּם.

שַׁעֲרֵי בָּקָר סָגְרוּ שִׁטְחֵי מִרְעֶה,

תַּנִים  נוֹשְׁכֵי עָטִין מְיַלְּלִים –

אִישׁ לֹא יוֹדֵעַ,

אִישׁ לֹא רוֹאֶה.

צִיַּרְתִּי עָנָן –

לְהַרְגִּיעַ בֶּן בָּקָר זוֹעֵק,

מְבַקֵּשׁ פָּרוֹת גּוֹעוֹת בִּשְׁקִיקָה.

עֶרֶב שָׁקֵט הָפַךְ פִּתְאוֹם לְחֲשֵׁכָה.

10.2.09

* * *

אורי הייטנר

חופש הפרובוקציה או טובת הכלל

אילו נדרש בית המשפט העליון להכריע, בבוקר הבחירות, בסוגיית ישיבתו של ברוך מרזל בקלפי באום אל-פאחם, אין לי כמעט ספק שהוא היה מחייב את המשטרה לאפשר למרזל לבצע את זממו (מן העובדה שמרזל נמנע מלעתור לבג"ץ, ניתן להבין שהוא הסתפק בפרובוקציה שיצר ולא התעקש לשבת בפועל בקלפי). בית המשפט העליון נוקט בגישה ליברלית קיצונית, המעמידה את חופש הפרט, חופש הביטוי, חופש ההתארגנות ומימוש הזכויות הפורמליות כערך עליון, ולעומתם שיקולים כטובת הכלל, התחשבות ברגישות קולקטיבית של קהילה, שלום הציבור ודמוקרטיה מתגוננת הם שוליים ומשניים. טוב נהגה המשטרה שהעדיפה את ערך שלום הציבור על פני מימוש זכות הפרובוקציה, בשם חופש הביטוי, כביכול. כך היה עליה לנהוג, גם אילו אחמד טיבי, למשל, היה מתעקש לשבת דווקא בקלפי בקריית ארבע.

הרי ברור שמטרתו של מרזל היתה פרובוקציה לשמה, מתוך ידיעה ורצון שהיא תעורר מדנים ואלימות ותפגע בשלום הציבור. האם המדינה צריכה לתת לכך יד, מתוך התייפייפות ליברלית?

למרות הסלידה ממעשהו של מרזל, לא פחות גדולה סלידתי מהתנהגותם של תושבי אום אל-פאחם והמסיתים שהגיעו למקום כדי לפגוש את מרזל. חובת המשטרה היתה למנוע את המפגש, הרה הפיצוץ, בין הפרובוקאטורים הפנאטים משני הצדדים, אך ראוי לגנות במידה שווה את שני הצדדים.

בבואי הבוקר לבחור בקלפי, בקיבוצי שבגולן, מצאתי מולי סוללה של חברי ועדת הקלפי, נציגי המפלגות השונות. אף שלא ביררתי זאת, אני משוכנע שביניהם ישבו נציגי מפלגות החותרות להחריב את היישוב שלי, לנשל את חבריי ואותי מאדמתנו ולגרש אותנו מביתנו, להרוס את מפעל חיינו ולמסור את היישוב שבנינו בעמל כפינו לאוייב הסורי. ובכל זאת, אף אחד מחברי אורטל לא העלה על דעתו לנקוט באלימות, פיזית או מילולית, כלפי הנציגים הללו. להיפך, כולנו קיבלנו אותם במאור פנים, בכבוד רב ובהכנסת אורחים יפה ונאותה. איני מציג זאת כאיזו מעלה מיוחדת הראויה לציון, אלא כמובן מאליו. אנו אזרחים בחברה דמוקרטית ואנו נוהגים בהתאם.

למה אנו מקבלים כמובן מאליו, שבאום אל-פאחם זה צריך להיות אחרת?

אהוד: מפני שגם בישראל שבתוך הקו הירוק מתנהלת מלחמת אזרחים סמוייה וגם גלוייה בין שני עמים, ומפני דרכי שלום – העם היהודי-ישראלי אינו מקצין את דרכי התגובה לעם הערבי-ישראלי (הקרוי כיום פלסטיני גם הוא), כמו לאחר הפוגרום בעכו, למשל – וכך אנו נוהגים משום שאולי אנחנו יושבים יחדיו על חבית של אבק-שריפה או כפי שברנר כינה זאת – הר געש.

* * *

מחב"ע: סופר נידח איננו ביריד

איש לא הזמין את אהוד בן עזר להופיע בפומבי ולדבר ביריד הספרים הבינלאומי ה-24 בירושלים, המתקיים בתאריכים 15-20.2, וזאת חרף הופעת הרומאן הארצישראלי החדש שלו "ספר הגעגועים" (בנוסף על יותר מארבעים הספרים שקדמו לו). ולא הזמינו אולי גם משום שהוא לא מלקק לפלסטינים ולא עוסק בזיוף ההיסטוריה הארצישראלית וגם מפני שאף פעם ב-23 הירידים הקודמים לא הזמינו – כך שאל תצפו ממנו להתייחס ליריד הזה ברצינות, אם כי במצבה הפוליטי של ישראל צריך להודות לכל סופר זר שטרם שמענו את שמו ולכל הוצאת ספרים זרה – שהואילו לבוא לירושלים. ביריד הקודם יצגה סוכנות סטימצקי הרבה הוצאות זרות שכלל לא שלחו נציגים ליריד אבל שמותיהן התנוססו בו כמעט לשווא ויצרו על דוכני סטימצקי מראית עין של יריד בינלאומי, שהיה קלוש למדי בהשוואה לשנים עברו.

* * *

טוביה וייסברוד

פרטים על מָיוֹרָה מכפר סבא

לאהוד שלום,

לשאלה שהפנית לקוראים אודות מיורה.

מיורה היה כפר סבאי שהתגורר עם הוריו ואחותו ברחוב הרצל, אחד הרחובות הראשונים של המושבה. מיורה נולד כמדומני בשנת 1930 או 1931 ושמו המלא היה מאיר (מכאן מיורה) איצקוביץ. אביו היה רכז ביטחון במועצה המקומית ולפני כן היה איש משטרת הישובים וחבר ב"הגנה". בקרב לטרון של מלחמת השחרור ספגה חטיבת אלכסנדרוני אבידות כבדות ובהם רבים מבני כפר סבא שגופותיהם הושארו בשדה הקרב (אריק שרון, שהיה מפקד מחלקה, נפצע בבטנו בקרב זה ופונה מהמקום על ידי בוגין (איש כפר מל"ל ששמו הפרטי לא זכור לי) ויצחק מודעי. שרידי עצמות הנעדרים נאספו על ידי הרבנות הצבאית באחת ההפוגות הבאות והובאו לקבר אחים בהר הרצל. חמישה או ששה מחללים/נעדרים אלה התגוררו ברחוב הרצל בהם כמה משכניו הקרובים של מיורה.

מיורה היה חולה ברוחו ומשום כך לא נמצא לו מקום בבית הספר של אותם ימים. הילדים תמיד סבבוהו כי התופעה (המחלה) עוררה את סקרנותם והוא היה חביב ולא אלים. אולם בהתבגרו (סוף שנות הארבעים) מעשיו עוררו דאגה (היה מגיע בהפסקות ליד בית הספר אוסישקין בכפר סבא ומאונן מעבר לגדר לעיני הילדים).

היכרותי איתו ועם מעשיו פסקה משהתגייסתי בשנת 1951. איני יודע מה עלה בגורלו, אך כמדומני שלא מת בדרך הטבע (אולי בתאונת דרכים?) בשנות הששים?

באחד מגיליונות עיתונך (בין 380 ל-400) התפרסמה כתבה נוסטלגית לזכרו של לוזה  מאת שמשון ארליך. לדעתי שמשון הוא מקור בלתי נדלה לסיפורים ולאגדות על כפר סבא ואנשיה של אותם ימים, ולבטח יודע גם אודות מיורה. אם זיכרוני אינו מטעה אותי הרי אחותו של מיורה היתה בת גילו של שמשון. אם יש בידך את מענו תוכל להתקשר עימו ויוסיף לך מזיכרונו.

בברכה,

טוביה

אהוד: שמשון ארליך גר בתל אביב ומיד שלחתי לו את מכתבך ואני מחכה לתשובה. נשמח לקבל פרטים נוספים.

* * *

רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

 [נדפס על העטיפה האחורית].

מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 50 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

* * *

דן שיפטן

מ"חומת מגן"  עד "עופרת יצוקה"

פרספקטיבה אסטרטגית, ינואר 2009

להישגיה האסטרטגיים של ישראל – מאז "חומת מגן", דרך מלחמת לבנון השנייה (על-אף החמצתה), חיסול הכור והסיכולים בסוריה, ועד "עופרת יצוקה" – יש משמעות היסטורית. לא פחות. הם מוכיחים בעליל כי למאפייני המלחמה הערבית בישראל ניתן למצוא מענה אסטרטגי, מערכתי ומצטבר גם כאשר אין תמיד מענה אופרטיבי לכל אחד מהאמצעים המשמשים בה. המשמעות חורגת מתחומי ישראל והמזרח התיכון, כיוון שהמאפיינים והאמצעים הללו אינם מיוחדים לערבים או לסכסוך באזורנו. הם מאפיינים את הגורמים הרדיקליים בקרב החברות האוטוריטאריות בעולם השלישי, האדישים לגורל עמיהם ולעתיד ילדיהם ובזים לעכבותיהן ההומניסטיות של החברות הפתוחות, רואים בהם חולשה ומופתעים שוב ושוב כאשר מתגלית בהן נחישות חפצת-חיים.

מתכונת המלחמה והאתגר לישראל

הגורמים הרדיקליים בעולם הערבי מכירים, מאז שנות השבעים, בחולשתם בכל תחומי העימות הקונבנציונאליים עם ישראל, וסבורים שניתן לעקוף את החולשה המבנית שלהם ע"י העברת המלחמה לזירה האזרחית. הם מודעים לפגיעותו של העורף האזרחי במדינה מודרנית ודמוקרטית ומודעים לרתיעתם של בני תרבות באשר-הם מפגיעה באזרחים בלתי מעורבים של האויב, גם בזמן מלחמה. כיוון שהם מודעים היטב להזדמנויות הטמונות באותה  פגיעות ובאותה רתיעה, למי שאינו סובל מעכבות ערכיות כלשהן, הם מנסים להביא את המלחמה אל שתי האוכלוסיות: לזרוע הרג ואימה בעורף האזרחי של ישראל, ובמקביל לתמרן על צה"ל לפגוע באוכלוסייה הערבית שמקרבה הם פועלים, כדי להרוג בילדיהם שלהם.

בשנים האחרונות התבסמו הגורמים הרדיקליים בעולם הערבי מן התקווה שסוף-סוף נמצאה האסטרטגיה האולטימטיבית לפגיעה בישראל. הערבים מסוגלים לפגוע בבטן האזרחית הרכה של היהודים, ואילו תגובותיה של ישראל אינן מסוגלות, חרף עליונותה הצבאית, להפסיק את הפגיעה. התקווה הזו התפתחה מאז שנות התשעים במקביל להתפתחותו ולזמינותו של נשק בליסטי ורקטי, שמאפייניו מאפשרים פגיעה מסיבית בריכוזי אוכלוסייה יהודית. ייחודו של הנשק הזה הוא בפשטותו, במחירו הזול, בדרישות הסף הנמוכות לשיגורו, בכמויות העתק שניתן להצטייד בהן ובטווחיו הגדלים והולכים. כל אלה מוציאים למעשה מכלל אפשרות מעשית לכפות על משגריו באמצעים צבאיים הפסקת הירי גם בתנאים אופטימאליים, בלא כיבוש כלל השטח לאורך זמן.

לא די שהתגובה הצבאית במתאר כזה אינה יעילה. אותם רדיקלים מניחים שהתגובה עצמה תזיק לישראל לא הרבה פחות מאשר הפגיעה באזרחיה, כיוון שבעיני רבים היא תשלול מן היהודים את הלגיטימיות של מאבקם ואף תכרסם בלגיטימיות של קיומם. די לרדיקלים הערבים לפגוע באזרחים יהודים מקרב אוכלוסייה ערבית צפופה, כדי שהיהודים ייאלצו להרוג ילדים ערבים, בניסיון (חסר סיכוי ממילא) להפסיק את הירי. תקשורת רדודה ומגויסת, "ארגוני זכויות אדם" רדיקליים, אירופים פציפיסטים, שונאי ישראל וקומץ יהודים מבולבלים בישראל כבר יעשו את היתר.

ההבטחה הטמונה באסטרטגיה הזו הלהיבה לא רק את גורמי "ציר הרשע" אלא גם את דעת הקהל והאליטות הרדיקליות של העולם הערבי מקצהו ועד קצהו. מי שמבטאת את התרבות הפוליטית הפסולה הזו באופן המובהק ביותר ומשרישה את אחיזתה בציבור – רשת "אל-ג'זירה" – הביאה לכל בית בעולם הערבי את מרכיביה: גם את הזיות הגבורה והניצחון המפוקפקים של הגורמים הרדיקליים, גם את המעשייה בדבר חוסר האונים של ישראל והתפוררות החוסן הלאומי של עמה, וגם את תמונות הילדים הערבים המרוטשים ואת הפגנות ההזדהות באירופה וברחבי העולם.

האתגר של ישראל לנוכח מתכונת המלחמה החדשה, מורכב ורב פנים. היא נאלצת להתמודד עם האתוס הרדיקלי הזה ולכפות על הזרם המרכזי של דעת הקהל הערבית את ההכרה כי כל מרכיביו שגויים: הערבים לא גילו את הנשק האולטימטיבי הדוחק את ישראל לחוסר אונים; ישראל אינה מאבדת את הלגיטימיות שלה בעיני הגורמים הקובעים באמת; החברה הישראלית אינה מתפוררת, אלא דווקא מגלה חוסן מרשים. את ההכרה הזו אפשר לכפות בעיקר באמצעים כוחניים: להוכיח בעליל כי ישראל יכולה לעמוד לאורך זמן באתגר הטילים גם בגילוייו המתוחכמים, ואילו הגורמים הרדיקליים בעולם הערבי התוקפים אותה מוכים, מושפלים ואינם יכולים לשאת בעלות הגואה של התגובה הישראלית המסלימה.

מה שחשוב בדיון הזה יותר מכל היא המגמה המסתמנת כבר קרוב לעשור שנים. ראשיתה במלחמת הטרור הפלסטינית בסתיו 2000 ("אנתפאדת אל-אקצא"). המשכה ב"חומת מגן" באביב 2002, במלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, בהשמדת הכור ובסיכולים המיוחסים לישראל בסוריה ב-2007/8. המבחן האחרון הוא מבצע "עופרת יצוקה" בעזה.

מבחניה של ישראל – מ"חומת מגן" ועד לפתחו של העימות בעזה

 התוצאה האופרטיבית, האסטרטגית והמדינית המצטברת של כל המהלכים הללו היא בעלת משמעות היסטורית, כיוון שהיא מקעקעת הנחות-יסוד מזיקות ובלתי מבוססות שהשתרשו במערב בעשרות השנים האחרונות והציגו את הטרור של חברות העולם השלישי נגד החברות הפתוחות כאיום שאין לו מענה. חסידיה של תפיסת עולם תבוסתנית הפיצו, בעזרת עיתונאים רדודים, את האגדה האורבאנית שלדמוקרטיות אין, ולא יכול להיות, מענה כוחני לטרור. הטיעון הזה נועד להביא את הדמוקרטיות להתמקד ב"שורשיו החברתיים והפוליטיים של הטרור", במקום להיאבק בגילוייו, קרי: לפתח רגשי אשמה בדבר אחריותן למעללים הנפשעים של הרדיקלים ולדון עמם על "פתרון מדיני", שעיקרו כניעה לתכתיביהם. גם כאשר הטרוריסטים סרבו להעמיד פנים כאילו נטשו את יעדיהם הרדיקלים, הסבירו חסידיהם השוטים בתקשורת, בפוליטיקה ובאקדמיה כי "בליבם פנימה" הם פרגמאטיים ו"מבינים היטב" שהם חייבים להסתפק ביעדים מוגבלים. טיעון-המחץ של החסידים האלה היה שממילא "אין פתרון צבאי" נגד קנאים נחושים המוכנים להקריב את נפשם, במיוחד אם עמם ה"גאה" תומך במעשיהם כיוון ש"אין לו מה להפסיד".

"חומת מגן"

ב"חומת מגן" הוכיחה ישראל כי אפילו בתנאים האופטימאליים ביותר לטרוריסטים, ניתן למצוא מענה מניח את הדעת (לא "פתרון") באמצעים כוחניים, בלא צורך לעודד את הטרור ע"י הישגים, אפילו חלקיים. תנאיו של הטרור הפלסטיני אכן היו אופטימאליים: כיוון שהחברה היהודית היתה פגיעה מאוד, כיוון שהטרוריסטים הכירו כל בית בישראל ויכלו להגיע אליו בקלות ובמהירות; כיוון שהחברה הפלסטינית תמכה בטרוריסטים וראתה בהם את שליחיה הנבחרים; כיוון שהפלסטינים נהנו ממימון נדיב במיליארדי דולרים מכל העולם ובתשומת לב אוהדת של התקשורת העולמית, שאף עם לא זכה בה מעודו, ומאהדה בינלאומית חסרת תקדים בהיקפה. בעזרת כל אלה חישלו הפלסטינים את מכשיר הטרור האולטימטיבי – המחבלים המתאבדים, המתנדבים בהמוניהם לרצוח אזרחים יהודים, במסגרת אתוס ה"שהדאה", שהבטיח להם עצמם מקום בגן העדן ולמשפחתם מעמד חברתי של כבוד.

את הטרור הזה ריסקה ישראל בשילוב של "חומת מגן", גדר הביטחון והנוכחות המתמשכת של צה"ל בריכוזי האוכלוסייה. כל אלה התבססו על מודיעין משובח של השב"כ ואמ"ן. לא מדובר, כמובן, ב"פתרון אחת ולתמיד" לאיום הטרור הפלסטיני. לטרור הזה אכן אין "פתרון צבאי", אך כיוון שאין לו גם, בשלב היסטורי זה, "פתרון מדיני", הרי אין כל משמעות למנטרה העבשה הזו, למי שעוסק במהותם של דברים ולא בסיסמאות הנשמעות טוב בתקשורת.

מהלכיה של ישראל מאז 2002 הוכיחו, עם זאת, שלטרור המתאבדים יש מענה כוחני מניח את הדעת, המוריד אותו מרמה בלתי נסבלת לרמה נמוכה מאוד, עמה יכולה החברה הישראלית לחיות לדורות, תוך שהיא מקדמת את רווחתה ואת איכות חייה, כמעט תוך התעלמות מקיומו. הדעת נותנת, אמנם, שהפלסטינים יצדיקו גם בעתיד את מוניטין היצירתיות שלהם בתחום האלימות ויציבו אתגר חדש, אך גם לגלויי האלימות החדשים ניתן למצוא מענה כוחני, כמו שנמצא בכל המקרים הקודמים בשלושת הדורות האחרונים. מאז שנות העשרים מתברכים הפלסטינים בשיטות טרור חדשות ובחורבן חברתם שלהם, ואילו היהודים מצטיינים בבניית האומה והחברה, למרות הטרור הפלסטיני.

מלחמת לבנון השנייה

לאחר שהובטח ההישג הקריטי של "חומת מגן", כפו הפרובוקציות של חזבאללה על ישראל לצאת למלחמה שהתמקדה בסוג אחר של טרור, שכבר הוזכר לעיל - הטרור הרקטי. זה נועד בעיקרו להרתיע את ישראל מלהסלים מאבק נגד גרילה, שהתנהל בתחומי לבנון במתאר בלתי נסבל לישראל, באמצעות איום על ריכוזי אוכלוסייה ישראלים בנשק רקטי פשוט, זול והמוני שלא ניתן למנוע את שיגורו.

גם המלחמה בלבנון העלתה תרומה חשובה להתמודדות עם הגורמים הרדיקליים, למרות הפגמים החמורים בתחום המצביאות המדינית והצבאית, שהוליכו להחמצת ההזדמנויות אסטרטגיות שניתן היה לפתח בה. ההישג המודיעיני והאווירי בראשית המלחמה, ההרס היסודי ברובע הדחיה בבירות, והמאמץ המסיבי בצה"ל להכשרת הכוחות לעימות הבא, שכנעו את חזבאללה ופטרוניו בטהראן ובדמשק לא להסתכן שוב בעימות עם ישראל, העלול להמיט חורבן על לבנון ואפילו על סוריה. הגורמים הרדיקלים האלה הבינו היטב כי לישראל ההעזה, הנחישות והיכולת לפגוע קשה בנכסיהם הרגישים וכי הלקח הישראלי מן המלחמה היה שאלה לא נפגעו דיים. כאשר הבחינו בפעולות ישראל בעזה נחישות נמרצת הרבה יותר ועכבות חמורות הרבה פחות, נמנעו אפילו מגילויי סולידראיות עם בני בריתם העזתים לציר הרדיקלי, למרות שעמדו לרשותם כארבעים אלף רקטות בטווחים המכסים את המדינה היהודית כולה.

השמדת הכור והסיכולים בסוריה

חיסול הכור הגרעיני והסיכולים המיוחסים לישראל בסוריה הוסיפו נדבך חשוב לכושר ההרתעה האסטרטגי של ישראל. ישראל הוכיחה כי כאשר נוצר פוטנציאל אלים, המאיים על אינטרסים חיוניים שלה, היא מוכנה להסתכן אפילו במלחמה ובביקורת בינלאומית ולנקוט בשיטות שאף מדינה אחרת מסוגה לא היתה מעלה על דעתה. אף כאן לא מדובר ב"פתרון אחת ולתמיד", אך כבר במקרה העיראקי הוכח כי אפילו דחייה זמנית של התחמשות גרעינית עשויה לאפשר, בתנאים שאין לחזותם מראש, את עיקורה של הסכנה מעיקרה ולטווח ארוך מאוד. המאפיינים הייחודיים מאוד של הסיכולים הוכיחו כי במקרים חמורים במיוחד נכונה ישראל ליטול סיכונים חמורים כדי לשבש איומים באיבם ולאותת על גבולות הנסבל. בכל אלה היה מדובר לא רק בכושר ביצוע מעולה, אלא גם במודיעין מדהים באיכותו ובדיוקו, הדוחק את אויביה לחרדה עמוקה בדבר עומק החדירה למערכותיו הרגישות ביותר, מערער את ביטחונם וזורע מדנים בקרבם.

המבחן של "עופרת יצוקה"

"עופרת יצוקה" משלים את שרשרת הפעולות הללו במובנים רבים. בעזה נאלצה ישראל להתמודד עם הביטויים המובהקים ביותר של המיתוס שפיתחו הטרוריסטים הערבים ומתרציהם בשמאל הרדיקלי ובתקשורת, בדבר חסינותו של הטרור מפני תגובתן של חברות דמוקרטיות. בעזה התבססה תנועת טרור נחושה, האדישה לחייהם ולרווחתם של הפלסטינים שבחרו בה מרצונם החופשי, הניזונה מאידיאולוגיה פנאטית ואנטישמית, חמושה בסבלנות אין קץ למימוש מטרותיה. תנועה זו זוכה לאהדה ולהזדהות של מיליונים רבים בעולם הערבי והמוסלמי ולתמיכה צבאית וכלכלית של מעצמה אזורית, העושה בה שימוש כשליח-לדבר-מלחמה. מאפייני הטרור שנועדו לתת לה חסינות התבססו על נשק רקטי, מוברח או מייצור-עצמי, המשוגר אל העורף האזרחי הישראלי מקרב אוכלוסייה פלסטינית. האיום הרקטי פעל בשילוב עם מערך התגוננות מפני פעולה קרקעית ישראלית, החמוש בנשק אנטי טנקי ובכמויות עצומות של חמרי נפץ, המעוגן עמוק בריכוזי אוכלוסייה מהצפופים בעולם, שבתיה מולכדו והוכנו ללחימה ממושכת ומתחתיהם נחפרה עיר תת-קרקעית שנועדה למילוט, ללחימה ולחטיפות.

לא פחות מאיים מן ההכנות המעשיות היה המיתוס שהמערך הזה נועד ליצור – ישראל לא תוכל להתמודד עם ה"התנגדות" הפלסטינית, כיוון שלא ניתן לעצור את ירי הרקטות, לא ניתן להגן על האוכלוסייה היהודית ולא ניתן לפעול קרקעית ברצועה, בשל מלכוד העיר וצפיפות האוכלוסייה. הנשק האולטימטיבי של הטרור נועד להיות הכורח הישראלי לפגוע במהלך המאבק עימו באזרחים פלסטינים, במיוחד בילדים. פגיעה זו אמורה הייתה לחולל גלויים של סולידראיות כלל-ערבית וכלל-מוסלמית, שתכפה על הממשלות להצטרף למלחמה. סבלם המתוקשר של האזרחים הפלסטינים – "אפקט כפר קנא" – אמור היה לחולל גם התקוממות מוסרית בחברה הישראלית, פאניקה משתקת בקרב מקבלי ההחלטות שלה, לחץ אמריקני להפסקה מיידית של הפעולה, דה-לגיטימציה של ישראל באירופה והתגייסות חסרת תקדים של הקהילה הבינלאומית לבידודה של המדינה המצורעת שחוללה את "טבח עזה".

מבחינת הגורמים הרדיקליים בעולם הערבי, הפרובוקציות בלבנון, בגדה, בעזה ובסוריה אינן אלא אמצעים שנועדו להשיג תכלית אסטרטגית רחבה הרבה יותר: הן נועדו להוכיח כי ישראל וארצות הברית חסרות אונים לנוכח הנוסחא החדשה המשלבת את ה"מקאוומה" של הפלסטינים וחזבאללה עם ההתגרענות של איראן. העולם הערבי אמור למצוא סוף-סוף את המענה האולטימטיבי לחולשתו ולחרפתו. האליטות ודעת הקהל באזור כולו אמורים לכפות על המשטרים שבגדו באמון עמיהם להכפיף את מדיניותם לתכתיבי הציר הרדיקלי, או להסתכן בהדחה. האמונה שניתן לענות בדרך זו על כיסופי הערבים, מעולם לא הייתה חזקה יותר מאשר בעת הזיות "נצחונו" של נצראללה במלחמת לבנון השנייה. האכזבה בישראל מן ההחמצה במלחמה, "חגיגות הכישלון" בתקשורת ועסקאות השבויים המפוקפקות, היטעו אפילו את מישטר אסד בדמשק לבנות חלק מן האסטרטגיה שלו על תפיסת ה"התנגדות". האופוריה הזו הצטרפה לאזלת ידה של ארה"ב ותומכיה המעטים בזירה העולמית בהתמודדותן עם התגרענות איראן ודחקה את המשטרים האחראיים בעולם הערבי לדפנסיבה עמוקה.

הזירה המדינית בעקבות "עופרת יצוקה" – סיכום ביניים

אף שהעימות בעזה עדיין לא הסתיים ותוצאותיו עדיין מתגבשות, ברור כבר עתה כי מהלכו העלה תרומה קריטית לשנוי המגמה. לא זו בלבד שמיתוס ה"התנגדות" שהועמד בו למבחן נכשל כשלון חרוץ; הוא גם מציג באור אחר את העימותים הקודמים בשנים האחרונות ומשלב אותם ברצף של כשלון הרדיקלים והפרכת ציפיותיהם. בעזה קרסו כמעט כל הנחות היסוד האסטרטגיות של ה"התנגדות". ראוי לבחון את תוצאותיה של האסטרטגיה הזו בכל אחד מתחומיה המדיניים החשובים.

חוסנה של החברה הישראלית

 הנשק הרקטי אמנם הוכיח את יכולתו להגיע לערים ישראליות ואת הקשיים הבלתי עבירים למנוע לחלוטין את שיגורו, אך השפעתו על החברה הישראלית הוכחה כהפוכה מצפיות משגריו. משעה שישראל יצאה למאבק מרוכז נגדו, הוכיח העורף חוסן איתן מאי פעם בתנאים דומים, כשהוא מוכן לספוג את הפגיעה ולתת לממשלה חופש פעולה וזמן למכביר, אינו מצפה ל"פתרון אחת ולתמיד" לבעיה ואינו מתקומם כאשר מתברר כי פתרון כזה אינו בנמצא. הדבר הוכח באופן גורף פחות גם במלחמת לבנון השנייה, אך שם טושטשה העמדה הבוגרת והסבלנית הזו, בשל התפקוד הלקוי של מערכות העורף ובעיקר משום שציפיותיו של הציבור הישראלי לחורבן נרחב בקרב אלה האחראים לשיגור הרקטות לא באו על סיפוקן.

השלכות הפגיעה באוכלוסייה הפלסטינית

החמאס אמנם הצליח לכפות על ישראל פגיעה נרחבת באוכלוסייה ערבית שבקרבה פעל ומצא מחסה, אך לא הצליח למנף את הפגיעה הזו לנזק עמוק למעמדה של ישראל. תהליך הדה-לגיטימציה של ישראל נתחם בעיקרו בקרב אותם חוגים אידיאולוגיים אנטישמיים ושמאלנים העוינים את ישראל ואת היהודים ממילא. הנזק ההסברתי נתחם בעיקרו לאותם חוגים הפוסלים בלא שיקול ענייני כמעט כל מעשה של הגנה עצמית פעילה.

בישראל עורר הדבר תביעה לשיתוק המהלך הצבאי רק בקרב חוגים צרים מאוד וצפויים בשוליה של הזירה הציבורית (להבדיל מצער כן וניסיון לצמצום ממדי הפגיעה). בארצות הברית לא נרשם זעזוע בממשל או בזרם המרכזי של החברה. אפילו ממשל אובמה הנכנס העניק למהלכי ישראל מעין לגיטימציה-בדיעבד וחופש פעולה ניכר בהמשך. מחאות וגינוי של ממש הצטמצמו גם כאן לגורמי השוליים הרדיקליים הצפויים. באירופה עוררה אמנם הפגיעה הנרחבת באזרחים זעזוע מובן וכן בציבור רחב, ביקורת קשה בתקשורת והפגנות רבות-משתתפים, אך הביטויים האנטי-ישראליים (והאנטישמיים) הופיעו בעיקר בקרב מוסלמים וחוגי שמאל עוינים ממילא. הממשלות נהגו לגמרי אחרת: במחווה נדירה הגיעו לישראל רוב מנהיגי המדינות החשובות באירופה, לא רק הידידותיים שבהם – קנצלרית גרמניה, נשיא צרפת, רמ"מ בריטניה ורמ"מ איטליה – אלא גם הנשיא התורן של האיחוד האירופי ואפילו ראש ממשלתה הבלתי-ידידותי (שלא לומר העויין) של ספרד. הם לא הגיעו להביע מחאה, אלא להביעו הבנה ותמיכה, מלווים בצער (שגם ישראל שותפה לו) על הפגיעה באזרחים.

אם הפעולה בעזה השפיעה על הלגיטימציה של ישראל בציבור הקובע מבחינתה – בחברה הישראלית עצמה, ובקרב הדמוקרטיות העיקריות בארה"ב באירופה, באוסטרליה ובקנדה – הרי ההשפעה היתה דווקא חיובית ולא שלילית. נראה כי רבים מאי פעם השלימו בצער עם העובדה שזה טיבעה של המלחמה בטרור, וכי אסור להניח לטרור כזה להבטיח לעצמו חסינות מאחורי גבם של אזרחים. לא רק ש"אפקט כפר קנא" לא הופיע. כל הגורמים הקובעים הניחו למעשה לישראל לעשות בסוף העשור את מה שלא היה עולה על הדעת בראשיתו ("חומת מגן") ואפילו באמצעו (מלחמת לבנון השנייה).

עלות הפריצה למבצריו המאוכלסים של הטרור

בין האגדות האורבאניות שהופרכו שוב במלחמה נגד הטרור הפלסטיני, חשוב למנות גם את זו בדבר העלות הבלתי נסבלת של פריצה למבצריו בקרב אוכלוסייה אזרחית צפופה. על פי האגדות הללו, שהופצו על ידי גורמי הטרור ותומכיהם במערב, תסב פריצה כזו לאזור עירוני צפוף, בו נלחמים טרוריסטים נחושים מבקשי "שהאדה", מאות הרוגים לכוח הפורץ. האגדה הזו נסדקה כבר בפריצה למחנות הפליטים ב"חומת מגן" ונחשפה בשקריותה ב"עופרת יצוקה". בגדה יכלו עוד מפיציה לטעון כי מחנות הפליטים לא הוכנו כראוי לפלישה, אך בעזה פעל צה"ל באחד האזורים הצפופים בעולם, כמעט באפס אבידות, למרות שנים של מיקוש, מינהור ומילכוד בהדרכה איראנית ובהשראת החזבאללה. גם בתנאים אלה בחרו אנשי חמאס ברוב המקרים לברוח מעימות, ובמקום בו בחרו להילחם – הובסו וחוסלו. לא צריך ללמוד מהצלחתו של צה"ל בעזה שמלחמה בתווך הזה אינה קשה, או שריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית לא יהיו מוכנים טוב יותר למלחמה הבאה. אלא שלא מדובר במכשול בלתי עביר, שראוי לבנות סביבו אגדות הרואיות, שנועדו לעודד את ארגוני הטרור או את אלה בתקשורת, באקדמיה או בזירה הפוליטית הששים להתמסר להם.

הכישלון בזירה הערבית והמוסלמית

הכישלון הגדול של ה"התנגדות" הוא בזירה הערבית והמוסלמית. הפגיעה בפלסטינים אכן הוציאה מיליונים לרחובות ונצרבה עמוק בתודעתם של עשרות מיליונים צופיה של "אל-ג'זירה" שהתגייסה למערכה, אלא שכל אלה הסתפקו בהזדהות רגשית ולא תירגמו את התלהמותם לפעולה פוליטית אפקטיבית. המשטרים הערבים, ובראשם מצרים, הבינו הפעם את חומרת הסכנה האקוטית שהדוקטרינה הרדיקלית הזו מציבה להם ובודדו את הרדיקלים. בפסגת דוחה הצליח הגוש הרדיקלי – איראן, סוריה, חזבאללה וחמאס – לצרף אליו רק את שליט קטאר ואת נשיא ונצואלה, בשעה שיריביהם האחראים קיימו את הדיונים הקובעים בכווית ובשארם אל שיח' בנוכחות העולם הערבי כולו ובהשתתפות מרשימה של נציגות אמריקנית ואירופית.

בשעה שעזה נכתשה מול עולם שווה נפש, לא התגייסו אפילו שותפיו הקרובים ביותר של חמאס לפעולה אפקטיבית לעזרתו: איראן וסוריה הסתפקו בהבעת זעזוע ובהצהרות תמיכה חלולות. חזבאללה לא העז להפעיל את מאגר הרקטות אדיר-המימדים שלו והפלסטינים בגדה המערבית התחלקו בין אלה ששמחו לאידם של אחיהם בעזה, לבין אלה שהיו חסרי אונים אפילו מכדי להציג מחווה מרשימה של סולידאריות. הערבים אזרחי ישראל בחרו במחאה שקטה.

כל אלה הוכיחו בדיעבד את הצלחתה של המדיניות הכוחנית של ישראל בעשור האחרון. סוריה חששה להגיב אפילו על סדרת פגיעות בוטות ומשפילות בריבונותה, כיוון שאלה המחישו לאסד כי ישראל נכונה להסתכן אפילו במלחמה כדי לסכל את התגרענותו ולפגוע בקשריו הממוסדים עם הטרור. הוא הניח, בצדק, כי תגובה צבאית ישירה על אירועי עזה תסתיים בתבוסה משפילה, וכי פגיעה רקטית באזרחים ישראלים תזרע חורבן בסוריה. נצראללה ידע כי שיגור רקטות לישראל יפגע קשה בניסיונו להשתלט על לבנון באמצעים פוליטיים והניח כי ישראל תהיה מרוסנת הרבה פחות בתגובתה מאשר במלחמת לבנון השנייה, כיוון שאין בלבנון, כמו בימי סניורה של 2006, ממשלה עוינת לחזבאללה ולסוריה שרצוי להיזהר מלפגוע במעמדה. הוא גם למד שישראל יכולה להגיב על פרובוקציה מוגבלת בהסלמה בלתי צפויה. הפלסטינים הרדיקלים בגדה מדוכאים ומותשים עוד מימי "חומת מגן" והתחזוקה הכוחנית של ישראל במאבק נגד הטרור מאז. הערבים אזרחי ישראל זכרו היטב את התגובה הנמרצת של ישראל במהומות אוקטובר 2000, והקפידו לקיים את הפגנת ההמונים המרוסנת שלהם בסכנין – רחוק מכל מגע עם הרוב היהודי ונתיבי התנועה שלו.

עמדתה של מצרים

העניין החמור ביותר מבחינת החמאס, הוא התגייסותה של מצרים להצרת צעדיו. מצרים היא זו שאפשרה למעשה מאז ההינתקות את התבססות החמאס ברצועה ואת התחמשותו הרקטית הנרחבת. מצרים נמנעה מלהיאבק ברצינות נגד התהליך הזה, למרות שהייתה מעוניינת בביסוס מעמדה של הרשות הפלסטינית ברצועה ולמרות האיום שגורם רדיקלי הנתמך ע"י איראן יחזק את אויבי משטר מובארכ מקרב האחים המוסלמים במצרים עצמה. היא נמנעה מכך כדי שלא להגיע לעימות עם הציבור הרדיקלי בעזה, כדי לשמש פטרון למסגרת המשותפת של חמאס ופתח וכדי  לדחוק את ישראל למאבק מתיש שיחשוף את פגיעותה וחוסר האונים שלה ויעשה גם אותה תלויה ברצונה הטוב של מצרים. מובארכ קווה להיבנות במצרים עצמה ובדעת הקהל הערבית מן המתחים הללו ולבנות לעצמו מעמד בישראל ובארה"ב של מי שאי אפשר בלעדיו. הוא הניח כי יוכל לתמרן בין חמאס, הרשות הפלסטינית, ישראל וארה"ב ולשמור בידיו את כל האופציות.

בשנים האחרונות למדו מובארכ ושר המודיעין שלו בדרך הקשה כי לא ניתן לבנות עם החמאס לאורך זמן מתכונת כזו, כיוון שהתמיכה האיראנית, השפעתה על הנהגת הארגון בדמשק בהשראתו של אסד וחוסר האחריות של המנהיגות הצבאית ברצועה, מוציאים שותפות עם החמאס מכלל חשבון. במהלכים, שראשיתם בהכשלת המדיניות המצרית ליצירת מסגרת משותפת עם הרשות הפלסטינית, המשכם בהתגרויות חסרות האחריות בישראל ובקשרים האמיצים עם איראן, ושיאם בהאשמת מצרים בבגידה בעניין הערבי ובהרעבת הפלסטינים בשליחות ישראל, כפתה הנהגת החמאס על מצרים שינוי של ממש במדיניותה. משטר מובארכ מבין לראשונה כי אין לו עוד אופציה לתמרן בין הגורמים השונים וכי עליו לקצץ את פרחחי החמאס בעזה לגודלם הטבעי.

אף שלא מדובר, בשום אופן, בהתגייסות מצרית לחסימת הברחות הנשק ולהפלת שלטון החמאס, השינוי הזה הוא משמעותי. מצרים אינה מצטערת כלל על המכה הקשה שהחמאס חטף מידי ישראל. את מחירה הפוליטי שילמה מצרים ממילא, ועכשיו היא נהנית מתוצאותיה. עמדת המיקוח של החמאס בקאהיר נחלשה. הדעת נותנת שמצרים תצמצם, במידת מה, את הברחות הנשק ותקשה על הקשרים של הרצועה עם איראן. החמאס ייאלץ להגמיש את עמדותיו כלפי הרשות הפלסטינית ולהשלים עם הסדרים מגבילים במעברים. כאשר ירצה לשקול חידוש העימות הכולל עם ישראל, יצטרך החמאס להביא בחשבונו מצרים שלא תצא להגנתו ואף תרמוז על שביעות רצונה מריסונו. קשה לראות בתנאים הקיימים את מימוש תביעתו של החמאס לפתיחת הגבול עם מצרים.

הערות אזהרה

לסיום הדיון הזה, המתמקד בהישגיה של ישראל בעיצוב מענה מניח את הדעת לשלב הנוכחי של אתגרי ה"התנגדות", ראוי להשמיע שתי הערות אזהרה על מגבלותיהם של ההישגים הללו:

הערת האזהרה הראשונה – נועדה לשבץ את ההישגים שהוזכרו בהקשר הרחב יותר של אתגרי הביטחון הלאומי. האתגר העיקרי היה ועודנו התגרענותה של איראן. הסיוע המסיבי של איראן לסוריה, לחיזבאללה ולחמאס, נועד להרתיע את ישראל ואת ארצות הברית מעימות ישיר עם איראן ולחילופין – לכלות את כוחה של ישראל בעימות עם "השכפ"צ" החיצוני של איראן בסוריה, בלבנון ובעזה, על חשבון המשאבים החומריים והפוליטיים הדרושים למאבק עם האיום האמיתי בטהראן.

החדשות הרעות הן שהאסטרטגיה הזו הצליחה לכפות על ישראל מלחמות יקרות וקשות עם שלוחי טהראן לדבר מלחמה, בעוד איראן עצמה מקדמת בתנופה רבה את האיום הגרעיני. החדשות הטובות הן, שהרתעת ישראל מפני עימות עם הגרעין האיראני, בצל החרדה מפני עימות עם השליחים האלה, איבדה את עיקר תוקפה, כאשר התברר לשני הצדדים שישראל מסוגלת להתמודד עימם בעלות נסבלת ולגבות מחיר בלתי נסבל לשליחים האלה עצמם. ישראל היתה נאלצת ממילא להתמודד עם אתגר ה"מוקאוומה" לגופו, בלי קשר לזיקתו לאיראן, ומבחינתה – טוב שהוסר מן הפרק בשלב הנוכחי, עוד לפני שהאתגר האיראני מגיע לשיאו האקוטי ביותר.

המבחן הקובע של ישראל הוא, כמובן, העניין האיראני עצמו.

הערת האזהרה השנייה נוגעת לעמידותם של ההישג הישראלי וההרתעה הכרוכה בו. ההישג הוא בהכרח זמני, כיוון שאינו נוגע למוטיבציה של הגורמים הרדיקליים לפגוע בישראל. זו עמוקה, מושרשת ומעוגנת בזהותם של הגורמים האלה, הרבה מעבר לתביעותיהם המדיניות והטריטוריאליות. הם מגדירים את זהותם באמצעות מלחמתם בעצם קיומה של מדינת הלאום היהודית. על המלחמה הזו הם בונים את מעמדם האזורי. כיוון שהתרבות הפוליטית הזו אינה עומדת לחלוף מן העולם בעתיד הקרוב, חייבת ישראל להניח כי הישגיה בריסון הרדיקלים מחייבים תחזוקה מתמדת, באמצעים כוחניים ומדיניים.

האמצעים הכוחניים מופנים אל הגורמים הרדיקלים עצמם. דיכוי הטרור ב"חומת מגן" הצליח בהורדה דרמטית של הטרור רק בזכות שנים של תחזוקה כוחנית; הישגי ההרתעה של העימותים שהוזכרו יוכלו להתקיים רק אם ישראל תפגין מידי פעם, מול ההתחדשות היצירתית הצפויה של הטרור הפלסטיני והערבי, כי היא מסוגלת לספוג את אלימותו ולדכא אותה בעלות בלתי נסבלת למחולליה. התחזוקה המדינית דרושה ביחסים עם ארצות הברית, עם אירופה, עם מדינות ערב ועם הפלסטינים הנכונים לפשרה. מטרתה לא רק לקיים ואף לפתח את מרווח הפעולה הכוחני נגד הגורמים הרדיקליים, אלא בעיקר לחזק את המוטיבציה של הגורמים הרוצים ביציבות ובפיתוח קונסטרוקטיבי של האזור, לקיים ולהעמיק את השותפות עם ישראל.

על שגיאות בתהליך התחזוקה הזה תשלם ישראל מיד ובריבית קצוצה בתחום יעילותה של המלחמה בטרור. היא תשלם, בין אם מדובר בעידוד הטרור בעסקת שבויים חסרת-אחריות עם החמאס, מחד, ובין אם בעימות מיותר עם ארצות הברית, עם אירופה, ואפילו עם מצרים, מאידך. בין הרכיבים השונים של התחזוקה הכוחנית והמדינית קיים מתח מובנה. האיזון ביניהם מציב אתגר לכל הנהגה מדינית-ביטחונית בירושלים.

סיכום

לאחר הדיון המפורט בכל אחת מן הסוגיות, ראוי לחזור אל המסגרת הכוללת שהובאה בראשית הדברים. לישראל הוצג בעשור האחרון אתגר חדש, במאפיינים שנבחרו בקפידה כדי להציב לה איום המנטרל את עדיפות כוחה הצבאי, הכלכלי והפוליטי, מול הגורמים הרדיקליים בעולם הערבי. ייחודו, כזכור, במרכיבים שאין עליהם תשובה אופרטיבית – מסה גדולה של רקטות פשוטות וזולות, היכולות לפגוע בריכוזי אוכלוסייה יהודיים, מבלי שניתן לעצור את שיגורן במחיר סביר, ומתאר מלחמה הכופה על ישראל למעשה לפגוע קשה באוכלוסיה ערבית, גם כדי להשיג תוצאות חלקיות ומתסכלות. האתגר שהוצב בפני ישראל הוא למצוא לאיום האופרטיבי הזה, מענה אסטרטגי.

אף שהאיום לא חוסל, העימות האחרון לא הגיע להסדר ולייצוב והוודאות בדבר איומים אלימים נוספים בעתיד מודעת בעיקרה לכל המעורבים, אפשר להסתכן בקביעה כי ישראל מצאה לאתגר הזה מענה מניח את הדעת בשלב הנוכחי. ישראל הוכיחה שבידה לכפות מתכונת המצמצמת את האיומים לרמה נסבלת, בעודה שומרת לעצמה את הכלים וחופש הפעולה הדרושים כדי להתמודד עמם בסיבוב הבלתי-נמנע הבא, מעמדת מיקוח משופרת.

המענה האסטרטגי הזה מופיע כהישג מצטבר. ישראל קיבלה חופש פעולה צבאי, שאיפשר את השגת מטרותיה המוגבלות בעזה, כיוון שהרתיעה במהלך העשור כולו באמצעים כוחניים את חזבאללה ואת הגורמים הרדיקליים בגדה המערבית (ובאופן שונה אפילו את סוריה) מלהיכנס עמה לעימות בעת המבצע בדרום. היא זכתה לחופש פעולה מדיני, כיוון שהוכיחה לארצות הברית, ואפילו לאירופה ולמצרים, שהיא נכונה לדיון ענייני גם בנושאים רגישים שהציבור הישראלי מתקשה לעכלו, וכי היא נכונה לספוג הרבה לפני שהיא מגיבה בכוח.

הלוז של המענה האסטרטגי הוא שינוי עמוק במשוואת העלות/תועלת של הטרור שמפעילים הגורמים הרדיקליים נגד ישראל. המהלך הצבאי העלה באופן דרמטי את מרכיב העלות. הכישלון המדיני של החמאס ותומכיו צמצם באופן דרמטי את מרכיב התועלת.

[נכתב לפני הבחירות לכנסת ה-18]

* * *

מכתב מחוה ליבר

11.2.2009

לכבוד

אהוד בן עזר

אהוד שלום,

צר לי מאוד שלמרות שהדיוקן שלך נבחר להיות מוצג בנבחרת של 31 יוצרים הכותבים על תל-אביב, אתה עדיין מרגיש באופן עמוק כל כך שאתה "סופר נידח", נראה לי ששום דברי התנצלות או פיוס שלי יועילו במשהו לשינוי תחושה זו. דברי ההתלהמות הלא הוגנים שלך כלפיי, בחדשות בן עזר – גיליון מס' 417, הם עדות שתסכוליך נובעים ממקום אחר... על כן איני רואה טעם בהמשך ההתכתבות בינינו ומציעה בזה לשים להם סוף, שכן אחרת אאלץ לנקוט בצעדים העומדים להגנתי.

בברכה

חוה ליבר

מנהלת מרכז תרבות בבית אריאלה

* * *

דינה קטן בן-ציון

הודות לתיאורים היפים בספרך, נשמתי קצת מאווירת ילדותי ומהוויית הימים ההם

                                                                                  קריית אונו, 5.2.2009           

לאהוד שלום רב,

אתה כותב היום בחב"ע: "לנוכח התגובות הרבות במכתב העיתי אני מרגיש כאילו פתחתי ב'ספר הגעגועים' את המיכסה של תיבת זיכרונות הילדות והנעורים שלנו, של כל מי שנולד בארץ, בעיקר במושבות, והוא או היא היום בני שבעים, פלוס-מינוס, עם תקופת ילדות מנדאטורית."

אכן כך בדיוק הרגשתי בעת הקריאה בספרך, ואני מודה לך במיוחד על ההקדשה היפה כל כך, האומרת שאנו חיים את ילדותנו ונעורינו  יותר מפעם אחת – כמה מעמיק, ונכון. אמנם לא גדלתי במושבות, אך חלק מילדותי עבר עליי בקיבוץ מרחביה, ודברים רבים שתיארת היו חלק ממציאות שהיכרתי וחוויתי.

מדברים רבים בספרך נהניתי מאוד, גם כיוון שנגעו, כאמור, בהרבה מזיכרונות ילדותי (כבת דורך), גם מן הפתיחות כובשת הלב שבבחירה בסגנון "שיחתי" עם הקורא: שיחה הנחווית כמעט כחסרת עכבות, עם הסטיות החינניות לענייני דיומא השלובות בהפלגות הזיכרון, אשר מעניקות לתופעות שונות בחיים את הנפח שמעניקה להן התבוננות מאוחרת ב"תמונה" שנותרה בזיכרון אך מואצלת לה המשמעות שבמילים הנמצאות לסופר הבוגר, הצופה בה ממקום ומזמן אחר. נהניתי מיכולת התיאור התמונתי והדיוק בפרטים. נהניתי גם מאופן הפתיחות שלך כלפי עצמך, ומן היכולת לחלק זאת עם הקוראים.

לטעמי, הייתי מעדיפה לנפות מהספר כמה חזרות על דברים שלעניות דעתי פוגמים יותר מאשר מוסיפים. אני מסכימה עם רוב הדברים שעדינה בראל היטיבה לנסח בדבריה על ספר הגעגועים, בגיליון הקודם, לרבות דברי הביקורת.

ואוסיף דבר בעל אופי יותר אישי: היות שילדותי עברה עליי חלקה "שם", כלומר ב"ארצות הגולה" לפי מושגי הימים ההם, וחלקה כאן (בילדותי עליתי ארצה פעמיים: לראשונה בגיל 8, לבדי, הוחזרתי אל הוריי בגיל 10 ועליתי יחד עימם בגיל 12) – אני אסירת תודה לכל מי שמוביל אותי אל מקומות, נופים וריחות, לרבות עולם של "קודים" תרבותיים משותפים וזיכרי פרטים הקשורים בהם – כפי שאתה עושה בספרך. כנראה עקב הטלטלות הרבות שעברתי בילדותי, דברים רבים שחוויתי אינם נגישים לזיכרוני ואינני  מסוגלת להעלותם, במיוחד לא את פרטיהם העשויים לצייר תמונה מציאותית ואמינה. הודות לתיאורים היפים בספרך, נשמתי קצת מאווירת ילדותי ומהוויית הימים ההם.

את החלק האחר שזיכרי דברים ממנו אני נושאת בקרבי אני מוצאת בספרים שאני בוחרת לתרגם. אחד מהם, כתוב בכישרון ובחן, הוא קובץ סיפורי הילדות "מצוקות נעורים", מפרי עטו של דנילו קיש, ואני שולחת לך אותו בתקווה שתיהנה מיופיו וחכמתו. 

בברכה לבבית,

דינה קטן בן-ציון

* * *

מרדכי בן חורין: על ארמון השליט –

650.000.000 שקל?

אני הייתי מכין תוכנית ראויה יותר לראש ממשלת מדינת ישראל הקטנה והחייבת בצניעות, בעלות מזערית ללא כל השוואה, ללא חריגות תקציביות בבנייה ובזמן לתיכנון הקצר ברבע.

ובכלל, איני מבין, איך לבניין ציבורי כזה לא נערכת תחרות פתוחה לכל אדריכלי המדינה?

מה קורה כאן? זה עסק פרטי וכסף פרטי של ראש ממשלה כלשהו?

כאזרח מדינה, המשלם מיסים, אני דורש שיחזירו מיד לקופת המיסים שלי את כל ההוצאות החוצפניות שהוצאו על התיכנון הזה, שמתאים למדינה טוטאליטארית-פרעונית.

מרדכי בן חורין

סביון

אדריכל בעל ניסיון ו"קבלות" לדבריו

* * *

באיזו עט כותבים את ההקדשה?

מזכירת-המערכת ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ מבקשת להודיע בשם העורך כי את כל ההקדשות על הספרים שהוא שולח הוא כותב בעט פארקר 51 בעלת מיכסה מוכסף שאותה רכש בשנת 1963 אצל מר פרוידנטל, הבעלים של חנות "גרפוס" הראשונה בירושלים, וזאת לאחר שהעט הקודמת, "כתב", תוצרת ישראל, שבה כתב את "המחצבה" – התקלקלה לאחר שנים אחדות.

העורך כתב בעט פארקר 51 הזו את רוב ספריו, בסיוע מכונת כתיבה "הרמס 3000" (המצוייה כיום בארכיון פתח-תקווה). כך עשה עד שנת 1987, שבה החל לכתוב את מרבית דבריו במחשב, ואילו העט משמשת לו מאז לחתימה בלבד ולמכתבי אהבה זה כבר כ-46 שנים, וזאת באותה ציפורן זהב ועם אותה "קישקה" למילוי דיו פארקר כחולה מקסת הזכוכית.

בשנים הראשונות היה נאמן לדיו הכחולה "מיקה", שאותה יצר מתקן עטים ברחוב מוהליבר בפתח תקווה, עד שפסה הדיו הזו מן העולם יחד עם הקיטון שבו עבד. שחיקת 46 השנים הללו גרמה לכך שאין שום אפשרות שבעולם לחקות את חתימתו הייחודית של בן עזר, אם היא נכתבת בציפורן העט הזו, ואיש גם לא יכול לכתוב בעט בצורה מתקבלת על הדעת, וגם לא מורשה לכך.

העורך מתעקש להתייחס לעט שלו בלשון נקבה. מציין שזה שנים שכבר לא מייצרים את העטים הללו ויש להן גם ערך אספני, וכן שהוא בחר בדגם של המכסה המוכסף, ולא המוזהב, כי כך היתה גם עט הפארקר 51 של הנערה שאהב מנעוריו ובעט הזו (של ההקדשות) כתב לה גם את שיריו, שמרביתם מכונסים בספרו "יעזרה אלוהים לפנות בוקר", וככה יש גם כיום בהקדשות ובחתימות הללו מדם האהבות הקודמות.

* * *

י. אבירז

מְנוּעֵי בִּיאָה בַּקָּהָל

דפים מן הגניזה

ב

רות

תיק מב"ק / 108642

[רות, א', ט"ז; ב', ז'-ח']

לכבוד

גב' רות, אלמנת המנוח מַחְלוֹן בן אלימלך, בית-לחם – יהודה

הנדון: גיור מוטל בספק [שלא לפי ההלכה]

גב' נכבדה, בתשובה לבקשתך להכיר בך כגֵרה כשרה בתוך עדת בית ישראל, ולרושמך ככזו בתעודת הזהות – הננו להודיעך כי בקשתך נדחית על הסף, מכוח הנימוקים הבאים:

א. הגיור שעברת [כביכול] בחו"ל [ארץ מואב] מוטל בספק, כיוון שנעשה בנוכחותה של אישה [נקבה] בלבד, היא נעמי העברייה, חמותך, שאינה ממונה ואינה מוסמכת כלל ע"י הרבנות / בית-הדין העליון לגיור, לבצע גיור, והרי זה חמור כמעט כמו גיור בידי רב רפורמי חס וחלילה ורחמנא ליצלן. בדבריך "עמך עמי ואלוהיך אלוהי" [רות, א', ט"ז] אין לראות אקט הלכתי בלבדי, רשמי ומוסמך של גיור כדת משה וישראל.

ב. התנהגותך הנלוזה – על סף פריצות – כפי שנודע לנו ממקורות מוסמכים [עדי ראייה ושמיעה] על מה שהתרחש בינך לבין מר בועז בית-הלחמי, בגורן שבשדותיו, כשבאת לא רק ללקט שיבולים אחר הקוצרים, אלא באת "לשכב לרגליו" [רות, ב', ז'-ח'], התנהגות כזאת מקובלת אולי בארץ מולדתך ולפי הדת [עכו"ם] והמוסר של עמך המואבי, אך אינה מקובלת ואינה יאה לבת ישראל כשרה. 

נסיבות אלה מביאות אותנו למסקנה שגיורך אינו תקף ולא יוכר על-ידי הרבנות, עד שלא תעברי קורס באולפן לגיור במשך שבע שנים, ובסיומו יהיה עליך לעמוד בבחינות בידע כללי של דת ישראל, תורה ומצוות, וכן מנהגים החלים על בנות ישראל בפרט, כגון טבילה, הפרשת חלה וברכה על נרות שבת וחג. 

לאחר מכן יהיה עליך לעבור טקס גיור כהלכה, בנוכחות שלושה רבנים מבית-הדין לגיור, וכמובן – טבילה במקווה, וכן התחייבות בלתי-חוזרת לנהוג באורח-חיים חרדי בנוסח עדת נטורי קרתא, במשך כל ימי חייך.

בשם בית-הדין המחוזי לגיור,

בית-לחם – יהודה

הרב ישי בן דוד האפרתי.

בת-שבע

תיק מב"ק / 98765

[שמואל ב', י"א]

לכבוד

גב' בת-שבע בת אליעם, אלמנת האלוף אוריה החיתי,

שכונה עלית, עיר דוד, ירושלים

הנדון: מקום הקבורה של בעלך

גברת נכבדה,

בתשובה לפנייתך לקבור את בעלך המנוח, אוריה החיתי, שנפל חלל בקרב, בחלקת החיילים בבית-הקברות בהר הזיתים –

הננו להודיע לך, שהיות ובעלך המנוח היה חיתי, כלומר נוכרי, שלא התגייר מעולם, הרי איננו יהודי ואין מקומו בבית-קברות יהודי.

העובדה שבעלך נלחם בגבורה למען עם ישראל ודוד מלכו ונפל בקרב, אינה מזכה אותו – חלל נוכרי כאמור – במקום קבורה בין יהודים כשרים.

הננו ממליצים לך להביאו לקבורה בחלקת הנוכרים בבית-הקברות בבאר שבע, או בבית-הקברות החילוני [חסרי דת, נוכרים, אפיקורסים, כופרים בעיקר] בישוב עינת, שבנחלת שבט דן.

בבניית ירושלים תנוחמי

[וגם בזרועות מלכנו דוד הנערץ]

הרב יששכר-דב קוֹבֵרסקִי

המועצה הדתית, חברא קדישא "קבר ישראל" גחש"א

ירושלים, עיר דוד.

הכוזרי

תיק גיור / 58472

[ריה"ל, הכוזרי]

לכבוד

הוד מלכותו בוּלאן, מלך הכוזרים,

אטיל, כזריה

הנדון: הכנה לגיורך

כבוד מלכותך, בולאן המלך,

שמחנו לשמוע מפי דון יצחק סנגרי, המכונה "החבר", ששיכנע את הוד מלכותך בוויכוח בין שלוש הדתות המונותאיסטיות, בדבר עליונותה של דת ישראל, וכי כבודו מתכוון להתגייר, יחד עם רבים מבני עמו הכוזרים. בשורה זו משמחת אותנו מאוד וכן העובדה ש"החבר" הנ"ל ידריך את כבודו ביסודות דתנו, התורה והמצוות, התלמוד והמפרשים.

אולם "החבר" הנ"ל, דון יצחק סנגרי, עם כל היותו ידען בתורה ואיש משכיל ונלבב, אין הוא רב מוסמך מחד, ומאידך גיסא, לשם ביצוע הגיור כהלכה דרושים שלושה רבנים, שיהוו בית-דין לגיור, ולכן נשגר אל כבודו שלושה רבנים: אחד ספרדי, אחד אשכנזי ואחד אתיופי, שיפסוק הלכה במקרה של מחלוקת בין השניים [לשם שמיים כמובן].

משום-כך מתבקש הוד מלכותך להורות לעבדיך להכין שלושה ארמונות רחבי-ידיים בעיר בירתך, אטיל שעל גדות נהר הוולגה, או למִצְעַר, שלושה מלונות ברמה של חמישה כוכבים, כדי לשכן, לארח ולאכסן את שלושת הרבנים המכובדים, חכמי ישראל, עמודי עולם, עם נשיהם וטפם.

במטבחים שבארמונות/מלונות אלה יוצבו טבחים ומשגיחי כשרות נאמנים; כן מתבקש מעלת כבודו להורות לשר האוצר / הממונה על התקציבים / נציב  שירות המדינה / הממונה על השכר, להקציב לכל אחד מהם משכורת חודשית ברמה של שר בממשלה, כולל אש"ל, הפרשות לפנסיה, לקופת גמל וקרן השתלמות.

בנוסף מתבקש הוד מלכותך להורות לשר הדתות לבנות להם שלושה בתי-כנסת נרחבים [כולל עזרת נשים] לתפילה בציבור, והם ישמשו גם כבתי-מדרש ללימוד תורה, גמרא ותוספות; וכן שלוש מקוואות לנשותיהם ובנותיהם של הרבנים הנ"ל שליט"א.

לבסוף, מתבקש הוד מעלתך להורות לשר התחבורה להעמיד לרשות הרבנים שלוש מרכבות מפוארות, ממודל השנתיים האחרונות, רתומות לזוגות סוסים [שני כוחות סוס] זריזים ומהירים.

שלושת הרבנים [בנוסף ל"חבר"] יֵשבו עם כבודו וידריכוהו בתורת ישראל ככל שיידרש, וכל זמן שיידרש, בתנאי הָהַעֲסָקָה המנויים לעיל, ולאחר-מכן ישמשו, כאמור, בית-דין לגיור כדת משה וישראל והם יאשרו את גיורך האישי, לאחר קבלת עול תורה המצוות, מילה וטבילה, וכך גם הגיור ההמוני של עמך הכוזרי, וקבלתכם לחיק היהדות בחום ובאהבה.

בברכה רבה,

בשם הרבנות הראשית לארץ ספרד,

מחלקת הגיור, גרנדה, ספרד,

הרב חיסדאי דון-יחיא איבן שופראי רמירז-טולדנו.

סוף

* * *

כל הכבוד שאתה בוחר במועמד אהוד ברק

לאהוד בן עזר היקר והחכם מכולם,

 כל הכבוד שאתה בוחר במועמד אהוד ברק ובמפלגת העבודה [גיליון 417]. תבורך, מגברים באוהל תבורך...

 כל הגוורדיה שלו מפוארת, אין בה רבב, מהראשון והאחרון שבהם, לא כל שכן אצל המתחרים האחרים, המצביעים לקדימה, פרט לציפי לבני שאין בה רבב, כל היתר מתחלקים לשניים: אלה שנמצאו אשמים והוגש נגדם כתב אישום ואלה שיימצאו אשמים ויוגש נגדם כתב אישום. 

אני מתפללת ומקווה מאוד שאכן כל החכמים והנבונים, שאך ורק טובת המדינה לנגד עיניהם, יצביעו בעד מפלגת העבודה ואהוד ברק ויצביעו אמת. אך ורק אמת וברגע האחרון ממש אכן יחול מהפך. אמת, כן יהי רצון. 

ברכה סימון 

מפא"יניקית גאה מאוד-מאוד

אהוד: המכתב נשלח כמובן לפני הבחירות, ועכשיו קיבלנו את הסמטוכה שמפניה הזהרנו כל הזמן. איבדנו את אולמרט כראש ממשלה. איבדנו כנראה את ברק כשר ביטחון. וראו עם מה נשארנו!

* * *

האם יהרסו את קָלְמָנִיָה?

"מנהל המדרשה לאמנות בבית ברל, יאיר גרבוז, מסיים את תפקידו לאחר 12 שנים, ומפנה את מקומו לאמן ולאוצר דורון רבינא.

"כחלק מחזונו בנוגע לעתיד המדרשה מעוניין רבינא להפוך את הקמפוס ל'מעבדה ארכיטקטונית ניסיונית' וברצונו ליצור קשר ולשתף פעולה עם אדריכלים ובתי ספר לאדריכלות ולבנות איתם חלל תצוגה גדול במדרשה. מטרת חלל זה תהיה לעסוק בבחינה ביקורתית של המושג תערוכה ובהיסטוריה של התערוכות בארץ." ("הארץ, 11.2.09).

ובכן, לידיעתכם – המדרשה לאמנות אינה נמצאת בבית ברל אלא באחוזת קלמניה ההיסטורית, מוקפת החומה, אשר לימים הוקם בית ברל ממזרח לה על אדמותיה שנמכרו.

למיטב ידיעתנו, בעת שנמכרה האחוזה, לפני קום המדינה, הובטח למוכרים שהשם קלמניה יישאר, ולימים הפכה האחוזה, שאותה בנה לפי חזונו החקלאי דודי ברוך ראב בן עזר למען בעליה משה גרידינגר – לאתר לשימור שאסור להרוס אותו ולפגום בקווי המיתאר שלו.

מה לא עשו לאחוזה ההיסטורית הייחודית הזו במשך השנים? בקושי אפשר להכיר אותה, לבד מחלק נכבד מהחומה החיצונית. אילו היתה זו אחוזה היסטורית צרפתית או אנגלית, איש לא היה מעלה בדעתו לפגום בה ולהוסיף עליה כהוא זה. בשעתו גרנו פרק זמן באחוזת ירנטון בת מאות השנים ליד אוכספורד, שמשמשת ללימודים ולמגורי סטודנטים, מרצים וסופרים, ולא שונתה כהוא-זה במיבנים שלה ובסגנונה. סיפרו לנו אז על מאבק קשה של שנים רבות לקבל רשות לבנות בה עוד בניין מגורים אחד בן שתי קומות לסטודנטים, שיעמוד בתקנים המחמירים ביותר של זהות לבניינים המקוריים.

ועכשיו הולכים לבנות בקלמניה "חלל תצוגה גדול"!

אם תהרסו לשם כך גם את בריכת המים הגבוהה שבמרכז החצר, אל תשכחו להשאיר את הפינה הדרומית למטה, שאליה נלחצתי בילדותי מפחד הפר המיוחם ששעט לרפת.

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

ספר זיכרונות לשנת תרע"ג, 1913

 [בפתח תקווה, בהיותה בת 19]

[ה]

משונה, דזנדרוק נוסע!

מה לי ולו?

כך חשבתי אולם עכשיו כל-כך צר, צר להיפרד ממנו, מעיניו החכמות ומדזנדרוק החד עם הגיון, התופש המתעמל בקלות כל-כך ובגרציה, והעיניים והחיוך כך מלאים חיים ומבטיחים והידיים כך עורגות אצלו וכל-כך לא פסיבי לאשה לחיים ותענוגיהם – – –

וכה צר בלב, אני יודעת, שעותיו היו נותנות סיפוק לנפש סוף סוף –

דזנדרוק, מדוע לך לנסוע? אתה מאיר פה ואנו מתחממים באורך, הישאר דזנדרוק, שב לך תחת האוקליפטוסים שקט והתנמנם, וכשפניך השלוות לך חלמת לטיפות רוח ארצישראלית –

דזדנדרוק מדוע לך לנסוע –

שמע, אבוא אליך פעם בין הערביים, אתה תשב בגן על הספסל, יהיה חושך, אני אגש, אני ולא אסתר ראב מעל ספסל בית-הספר, אגש אליך בלאט, אט נתבלבל שנינו, אתה תתפוש בידי, רעד יעברני, ואחר תמשכני על חזק, ואני אימשך אימשך ואנוח על כתפך הרכה, "כן, כן," אלחש דזנדרוק, ויאחדנו איזה כוח גדול ממעל, בעל-כורחנו ירד עלינו אותו כוח ויגרש את כל הפורמליות והבושה – דזנדרוק הישאר!

איזה מצב-רוח משונה שרר היום בינינו, ישבנו בחדרה של ברכה [סלומון – אב"ע], חנה [אחותה של ברכה – אב"ע], שרה [כניראה בת-דודתם, שרה דיסקין – אב"ע], אני – והוא, דזנדרוק, חי בקירבנו התגלגל מעל צחוקנו שהתפרץ מאליו כאילו דחף אותו מי שהוא מפניו, ניצנץ מתוך עיניה של כל אחד. דבר אחד איחדנו ועוררנו והיינו כך משונות הדבדחנו ואפילו אצל ברכה היה הכל כה מתוח ומשונה, מדוע הלכנו אליו לבקשו שלא לעשות בחינות, כלום באמת הלכנו בשביל זה או הרגשנו כולנו איזה צורך לראותו ולדבר איתו, אנחנו באות וצריכים עוד למצוא אותו בפוזה כך משכרת – – – –

הוא שכב על כיסא-גן, היד תחת לראש והראש כה צעיר ורענן עם הבלורית המפוזרה והשלווה היפה על המצח הזה, גלים עברונו – – – –

אחר ניעור, ואני ניגשתי אליו, ביקשתי שלא יעשה בחינות, אחר ניגשו אף הן, דיברנו והוא גיחך וחשד וחשד והתלוצץ והיה קצת מפוזר אולם כולו אמר – "אין אתם נוגעים לי אף במלוא הנימה – – – "

שבנו עפיס אפגשמיסן [קצת חבוטות – אב"ע], וכל אחת הרגישה איזה עלבון "מדוע לא קראנו לחדרו" – אחר לא רצינו להיפרד אחת מן השנייה, פטפטנו דברים שאין להם ערך ופזורים, וגיחכנו בערמומית כל אחת הרגישה ש – – – – – –

ר"ח אב

הים הכחול והמרחקים האלה ישאו אותו בזרועותיהם הרחבות כקו אור בלונדיני פזיז – – – – – – – –

*

ונהרג עוד שומר ברחובות –

נו מה מה?

[רישום של עץ שצמרתו כפופה]

כלכדור [?]

הבליעל [?]

כאן שוכב –

*

גופי קיבל הבעה כל-כך משונה – חיוורון כמיהה מתמתח על כל אשר על השוקיים על החזה המעולף שכרון ועל זרועותיי יש קווים הדומים לבנות צחוק נוגות – – – – – – –

הים הנצחי הומה שם מעבר לגבעות וליבי בן תשע עשרה וחצי הומה גם הוא הומה – אי החיים אי הדרך??? אי המעיין שארווה בו את צמאוני? ליבי אומר לי, לא מתוך חשבונות והגיון תמצאהו אחרי הלב הגדול שישלוט לעולמים! אחריו ואחרי שגעונותיו המלאים יופי נצחי! הוא יוליכני אל המעיין – – –

זיתים אלה נוצרו מצללי נשמתי או שנשמתי דולה את קוויה האפלוליים מתוכם – – – – –

אלה צרורות געגועים טמירים שנתגבשו – – – – – – –

אלה עיני נער מעורפלות שיש בהן מן ההוד והרוך – – – – –

יש את נפשי עכשיו להטביע את עצמי בתוך זיתים אלה, ירעפו החלומות הקרירים מתוכם ימלאוני יטביעוני בתהומותיהם האפלוליים – – – – – –

למי תהי הארץ לילדים השזופים ההומים שם על הגבעות עם תלתליהם הבהירים או לילדים החיוורים כפופי הראש שם בעמק???

נתכנסו זיתים לתוך עצמי חובקים זה את זה בחשכה ומשתפכים זה לתוך זה מתוך בגעגועים ירוקים שחורים –

גשם מטפטף –

לא גשם טללי נשמה מורידים העננים הנוגים במנגינה כה חרישית ונפלאה הר זיתים פרועים משחיר עכשיו עד לעד שחור – – –

ושיטת הגדר מעמיקה להסתיר את גרגירי הבדולח – – – –

הטיפות נופלות אחת אחת, לבנות הן ומעלות המון ערפילים חיוורים, הגשם הראשון אזי ואני עוד טיפת בדולח רועדת, הגשם הראשון, יבצבצו עשבים קטנים רועדים שערות ירוקות, ואני ובן-ציון [בן-ציון גינזבורג – אב"ע] שוכבים על האדמה הרטובה ומתבוננים לשערות הירוקות הרועדות ברוח, מיד עולה באפי הריח ההוא ריח טרי, תוך של אדמה רטובה ועשבים רכים – עוד אני רואה את השרוול הכחול וחולצתו, אחר הכתף הצוואר וראש קטנטן וגזוז, אפרוח קרח – עגל גועה מרה עובר עלינו בקפיצה ואנו צוחקים ושותקים אך לבסוף אך גל מרדף גל והמנגינה ארוכה ארוכה נוגה כצללי זיתים אלה – – – כקולות הליל הטלולים – –

בקרוב תיפתר שאלת חיי –

אני אומרת תיפתר מפני שבאמת אני כמעט איני פועלת כלום בתוך זה, זה נידמה לי שזה נעשה על ידי מעצמו כך – – והלא כל האחריות עלי והצעד כה רציני וחשוב ומסוכן ואני כאילו איני מרגישה בזה – – אני הולכת הגלילה – עומדות המילים לפניי ולרגעים אני תופשת הכל ופתאום הכל מטושטש עוד הפעם כי אני חיה כך על פי מצבי-רוחי וזה לא טוב צריך פעם לתמיד לצאת לדרך!

מה יהא סופי פה בבית הזה ביחס הזה – – –

לא, זה לא די חזק, אולי צריך עוד לחכות? האסע בקרוב אם אסע באמת – מה?

*

משחירים ומוריקים חליפות האוקליפטוסים, גבעות חולמות בצללי ענני סתיו, הים מכחיל מכחיל ורוח קרירה באה ממנו קרירה כבר ככה – –

*

כל נדרי – – –

יש את נפשי עכשיו לאמר דבר – – – האמצא פעם את ביטויי, לא, אני לא אכתוב, לא אומר כלום –

ליבי יכתוב מעצמו על המפה הגדולה הפרושה לפניי ישיר לו את כל הנפתולים הדקיקים והתמונות החיוורות, ישיר לו מעצמו על המרחקים הכחולים והמושכים – – ועל ים גווניו – כך מזהיבים כרמים וגבעות מכחילות בתוך ערפילי סתיו. נוגים שטים צעיפי עננים ארוכים ארוכים – – וחיוורים – – –

זיתים מוצאים כבר – עוטפים גדלי חלומותיהם היפים, היום שוקע ונבלע אט אט בחשכה רק צמרות חשופות אחדות עודן מלאות בעלות צל תוך הצללים הכחולים האלה, נמחקות גם הן –

עטלפים מפרפרים סודות ורועדים תחת סבל ונושאים סודם שחור הרחק הרחק לאיזה עולם כהה –

כך תועות נשמות ערטילאיות, שני עצים נדבקים גלמודים על האופק –

לא, אין שפה לנפש, לא, לא, שפת הנפש אינה נכתבת בעיפרון על גבי נייר –

עוד, עוד זמן מה – מה, עוד ימים אחדים אני עוזבת כל זאת, אני הולכת לרוות צמאוני, אני הולכת אל המרחקים הכחולים הקוראים לי להטביע את עצמי בתוכם בתוך האי ידוע הזה – גלי אהבתי שטים עכשיו באוויר, הו, מה אוהב הוא אותי כך יש!

ילד חיוור אתה תישרף תישרף עזבני אני אני בת המרחקים והשיגעון –

כוכבי יביט אלי, מכר ישן נושן, על דרכי ילווני כוכבי זה, איה המערה האפלה וכוכב זה בקצהו, כבר עברו כה הרבה אביבים ועוד הרבה לפניי –––

*

[עד כאן נכתב בעיפרון. הלאה, שני עמודים ריקים, ומתחיל טכסט חדש, הפעם בעט, בדיו שחור, ולפי התאריך נכתב בפתח-תקוה כשנה מאוחר יותר, בקיץ 1914, לאחר שאסתר חזרה או הוחזרה מדגניה, עם פרוץ מלחמת העולם. ניראה כי את הפנקס לא לקחה איתה לדגניה]

מנחם אב תרע"ד, פ"ת

כבר חזרתי מן המרחקים הכחולים מן המרחקים הם אינם כחולים כל עיקר נפשי כחולה לרגעים – – – עכשיו גם היא איננה כחולה כל-כך, אני צריכה לחיות על פי פרוגרמה מסויימה – כלומר אני אחיה כך – מה שאני צריכה זה ענין לחוד, העבודה תישקוד [תישקוט?] את תסיסת הלב ואת הצימאון הבלתי פוסק, הרדיפה, תיישנהו תעייפהו – –

אני רוצה ירק!

חסל – לחדול מהיות מנוצלת, וצריך פעם לתמיד להחזיק באחת הדרכים תהא איזו שהיא – צריך קרקע תחת הרגליים –

אני את האושר אם יזדמן לא ארחיקהו, אנצלהו, אבל באופן כזה שאני לא אהיה יותר מנוצלת, לא זאת לעולם לא יישנה!

*

[דפים ריקים רבים. דף כתוב בעיפרון, כניראה עדיין משנת תרע"ג, והיה טיוטה לפתק, כי תחילתו בנוסח מחוק, ולאחריו סימני תלישה של דפים אחדים]

משה מדוע זה כך, מדוע אתה מרגיש את עצמך לא טוב בחברתי, הלא כל חלק בעברי שקשור בך מונח בפינה כך טהורה יפה אותו קו האור הראשון וסביבו "הפרחים הכחלחלים" שלך?

*

[דפים ריקים רבים, ושוב דף טיוטה, כניראה עדיין משנת תרע"ג]

מה זה כלום – – – לא היה, אברהם זוכר אתה! בגזוזטרא הקטנה שם לאחר החודשים שהלכו הלוך וחוור, חיוור הלילה הלך יותר ויותר, וראשך להט על ליבי ואתה כל ימיי לא אמרת אבל אני שמעתי שמך, הד הגלים הגדולים ואת דכיים – ואתה כך לקחת ידי אל ליבך ואמרת, זוכר אתה? אמרת – "תשימי ידך על ליבי" – ואני נכלית אני להסיר משם את יד שמאל, מתפרץ הלב גם כן כל-כך, דפק ליבך כל-כך הלב –

*

[שני עמודים אחרונים בפנקס, אף הם בעיפרון, ומשנת תרע"ג כניראה]

שוב עלו הערפילים הרכים סביב לראש הזה – – והם כה רכים עד לידי שיגעון עד לידי חניקה מתוקה – –

אליך אל ההרים וכבר בא האם כך די?

אל העמק התפרץ בפעם אחת, איזה פריחה מטורפה, בין לילה נתכסו כרמים סמדר, ותאנות ערומות, השד יודע אותן, התאנה צמחה להן כנפיים, הפרדסים פורחים אחרי [– – –] אחד ירוקים, תך דין יודע אתה ריחות פרדסים הם כך עשירים, וזמירים דין זמירים יש לכם גם וזיתים חבויים וגבעות בודדות כאלה –

                                                                                           אסתר

                                                                                                                   על העמק

[אחרית דבר]

נכתב: 1913, וזו גם תקופת ההתרחשות. פורסם לראשונה לאחר מותה של אסתר ראב: "ספר זכרונות לשנת תרע"ג, 1913", פרק ראשון, "הארץ", 13.9.1991. "ובלב חורבות, שרידים, חורבות מוארות באור ירח", פרק שני, "הארץ", 17.9.1991. "חלומות לא מכאן אני חולמת", פרק שלישי, "הארץ", 20.9.1991. "לא, אין שפה לנפש", פרק רביעי, "הארץ", 22.9.1991.

בהיות אסתר בת חמש-עשרה וחצי, בראשית שנת תר"ע, סוף 1909, חל משבר בחייה הצעירים. אביה יהודה ראב הוציאה מבית-הספר יק"א (לימים פיק"א), שבו למדה כשבע שנים לערך, עד הכיתה השמינית, ופקד עליה לשבת בית. רוב חברותיה וחבריה המשיכו ללמוד, במושבה או בגימנסיה העברית "הרצליה" שביפו. בשנה שבה ישבה בבית כתבה אסתר בפנקס קטן יומן שעליו חתמה בשם "אסתר הירדנית", ("ספר זכרונות לשנת תר"ע", שפוענח ופורסם על ידי ב"מאזניים", דצמבר 1981, זמן לא רב לאחר מותה, בספטמבר 1981). ביומן היא מביעה בין היתר את אהבתה העזה למשה ינובסקי, לימים כרמי, מפתח-תקוה, שהיה בן-גילה וכיתתה, ובהשפעתו חלמה על הליכה לגליל כדי לייסד מושבה חדשה, ירדניה. כן מוזכרת חברתה הטובה מרים ברנשטיין-כהן, בתו של רופא המושבה. כשנתיים ישבה אסתר בבית, כניראה מבלי ללמוד.

בשנת 1908 נסע ללמוד רפואה, באוניברסיטה האמריקאית בביירות, בן-דודתה של אסתר, אברהם חיים גרין (1918-1892), שהיה מבוגר מאסתר בכשנתיים. הוא למד שם שנים אחדות וכניראה התראה עם אסתר בביקוריו במושבה. בארכיונה מצויות גלויות רבות ששלח לה מביירות ובהן סיפר על עצמו, בעיקר בשנים 1911-1909. בשנים 1912-1911 פחתה אהבתה למשה כרמי והיא התאהבה בבן-דודתה אברהם גרין. ב1914- נשא אברהם אשה, שימש כרופא בצפת, ונפטר בה במגפה בשלהי מלחמת העולם הראשונה. אסתר נישאה לאחיו יצחק, בקהיר, בסוף שנת 1921. אח אחר, ברנרד, מוזכר ביומן, בחלומה.

בראשית שנת תרע"ג (סוף 1912) נוסד בפתח-תקוה בית-ספר חקלאי אשר מנהלו היה האגרונום ד"ר חמיאל פיקהולץ, ויוזמו הסופר יעקב רבינוביץ, שגר במושבה. הכיתות שכנו בצריף ארוך בחצר משפחת גלמן, בפינה המערבית-צפונית של צומת הרחובות סלומון ורוטשילד. ב1913- עלה ארצה הסופר צבי דיזנדרוק (אסתר מאייתת את שמו לרוב – דזנדרוק) בן ה23- ולימד אותה שנה בבית-הספר החקלאי במושבה.

ספר הזכרונות של אסתר ראב לשנת תרע"ג מקביל לשנה האחת שלמדה בבית-הספר החקלאי. באפריל 1913 מלאו לה תשע-עשרה שנה. היא מתאהבת בדזנדרוק הצעיר, שמזכיר לה בדמותו את בן-דודתה אברהם; אך עדיין נמשך הקשר בינה לבין משה כרמי. כרמי מסיים בחודש אב תרע"ג, 1913, את לימודיו במחזור הראשון של הגימנסיה העברית ביפו ("הרצליה"), יחד עם משה שרתוק, דב הוז, אליהו גולומב ואחרים (הפועל הצעיר, ט"ו אב, תרע"ז. "ארץ ציון וירושלים", עמ 220), והוא יוצא עם חבריו לעבוד בדגניה ובכנרת; ייתכן שהוא גם משקה הנער השומר, בעל הגוף החסון, וכן "אהובי הגלילי"[?].

לפי היומן מתאהבים באסתר גם בן-גילה מרדכי (קושניר, לימים שניר, חברו של משה), ויצחק קיפניס, יליד יפו, המבוגר ממנה בשנה (ר' תדהר, כרך ו', עמ' 2502). השומר שנהרג ברחובות הוא שמואל פרידמן, שנפל בגבול רחובות-זרנוגה בי"ח תמוז תרע"ג. "עוד שומר נהרג ברחובות" – זהו דוד לויתן, שנפל בכרמי רחובות ביום ב' בחודש אב, תרע"ג.

לפי עדותה של מירונה גרינברג, בתו של אברהם גרין, (בשיחה עימה מיום 4.12.1991) ניראה שבשלהי שנת 1913 כבר שימש אברהם גרין כרופא בצפת, זאת לאחר שסיים את לימודיו בביירות. הוא נמצא בצפת עם אשתו-לעתיד, חיה ינוביץ. לדברי מירונה, אימה סיפרה לה שאסתר ביקרה אותם פעם אחת בצפת, בתקופה שהיתה בדגניה, והיא, אסתר, היתה אז גלוחת ראש.

בארכיונה של אסתר מצוי מכתב משמואל (דיין?), שנשלח אליה באביב תרע"ג, 1913, מעמק-הירדן, בטרם עזבה את פתח-תקוה לגליל. בחלומה ה"מרתיח" מיום י"א באדר א', תרע"ג, היא כותבת ביומנה: "הייתי בזרועות דין הגלילי". ובאסרו חג פסח תרע"ג מצוי ביומנה אישור לקבלת המכתב משמואל: "הערב קיבלתי מכתב מדין, כמה הרבה אלי יש שם, כל-כך הרבה נפש וחיים, הוי אלי, הלא יש חיים תחת השמיים, ואני?" לפי המכתב היתה היכרות בינה לבין שמואל (דיין?) עוד לפני לכתה הגלילה. שמואל מוסר במכתבו שלום גם למרדכי (קושניר?).

היומן מתאר את המתח המצטבר באסתר ומבשיל בה בסוף תרע"ג או בראשית תרע"ד (עדיין 1913), ואת ההחלטה לעזוב את הבית ולהצטרף אל חברי קבוצת דגניה, משם חזרה למושבה רק בקיץ 1914, לאחר שפרצה מלחמת העולם.

דפי הפנקס כתובים בעיפרון שנשא כניראה את המותג "ונוס"; הכתב לעיתים לא-ברור, אולי כתבה בלילות, באור דל, בחדרה. הפיענוח לא קל, גם הקריאה. אסתר ראב ידעה כל חייה כמעט רק סימן פיסוק אחד – קו-מפריד, אחד או יותר. בהעתקה הרשיתי לעצמי לשים פסיקים ולהעביר לכתיב מלא, אך שמרתי על צורות הלשון המיוחדות לה, וגם על שגיאות אחדות שאולי מלמדות על שפת התקופה. לא לי להעריך את היומן מבחינה ספרותית, אך דומני שאוהבי שירתה ימצאו בו את הסדנה האותנטית שממנה צמחה בתוך כשבע-שמונה שנים משוררת "קמשונים".

* * *

עכשיו תשרי

עכשיו תשרי אצלנו

כרמים מצהיבים, מאדימים

סוכות נהרסות, שם,

אחת, אחת – – –

ידיו עודן עצבות ככה? – –

עלים נושרים ולוחשים...

"שמש אחת במרום" –

ושירים כה רבים ללבב פרא – –

       זלזלה

*

נכתב: 1913. פורסם לראשונה לאחר מותה של אסתר ראב, בתוך: "לא, אין שפה לנפש", "הארץ", 22.9.1991.

בארכיון אסתר ראב מצוייה גלוייה חומה של ים המלח, תוצרת חברת "לבנון", מס' 218, שהודפסה במוסקבה; מאחור כתבה אסתר: "לדזנדרוק", ועל תמונת הים מלפנים חיברה בעט מעין שיר, אולי שירה הראשון, וחתמה בשם-חיבה – "זלזלה", מלשון זלזל. הגלוייה נכתבה כניראה בתשרי תרע"ד, 1913, לאחר עזיבתו את המושבה, ולא נשלחה אליו.

הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים על אותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים.  הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.

המשך יבוא

* * *

ברגע האחרון: תסריט אפשרי –

 מופז שר ביטחון מטעם הליכוד!

ביבי מציע למופז באופן אישי את תפקיד שר הביטחון, ומופז פורש מ"קדימה" עם קבוצה של תומכיו והופך את הליכוד למפלגה הגדולה ביותר עם כ-40 ח"כים!

* * *

שושנה צוריאל

מדוע עלינו לדאוג תמיד לזכויותיו של האחר,

בעוד שלאחר לא איכפת מהזכויות שלנו?

מר רון וייס [גיליון 417] מצביע על האיסורים בחוק הבינלאומי החלים אך ורק על יהודים, אבל שוכח למשל את ההפרות של הערבים את החלטת מועצת הביטחון של האו"ם על הקמת שתי מדינות לשני עמים בנובמבר 1947, מה שהיה חוסך לשני העמים נהרות של דם, וכיום הם יכלו להיות מדינה משגשגת לצידה של מדינת ישראל (אם בכלל היו סיכויים למדינת גטו קטנטונת כפי שנקבעו גבולותיה של מדינת ישראל על ידי האו"ם להתקיים).

ערביי ישראל או כפי שהם מכנים עצמם – פלסטינים אזרחי מדינת ישראל, ומניפים גם את דגל פלסטין בראש חוצות, למרות שוויון הזכויות שהם זוכים במדינת ישראל, הם מזדהים יותר עם אחיהם החיים ביהודה ושומרון ורצועת עזה.

מר רון וייס אינו מודאג בכלל מהקצב המסחרר בו מתרבים הערבים – שמעלה את רף הדמוגרפיה לזכותם, וכן את גיוס הרחם הערבייה למען המטרה הקדושה – חיסולה של היישות הציונית במדינת ישראל. אבל הוא מודאג מאד מהִתרבות של יהודים חרדים שהם למעשה היחידים העומדים בפרץ בפני הִתרבות הערבים, ומוטב מדינת הלכה דיקטTטורית מאשר חזרה לאושוויץ !

בסופו של דבר, רק בעקבות אמונתם של יהודים חרדים בהבטחה האלוהית הכתובה בתנ"ך בדבר זכותו של עם ישראל על ארצו, קמה התנועה הציונית שהחזירה את עם ישראל לארצו ההיסטורית ולא לאמריקה.

בעניין החלופה של השארת מתנחלים בגדה תחת ריבונות פלסטינית, הוא יכול להיות סמוך ובטוח שהם לא יקבלו את אותן הזכויות כפי שמקבלים הערבים ה"פלסטינים" תושבי מדינת ישראל, אם בכלל יהיו להם סיכויים כלשהם להתקיים בחסות הפתח, חמאס וחיזבאללה, כאשר גם אחמדינג'אד בוחש בקלחת.

* * *

ותודה מיוחדת לעמוס עוז שדפק את מר"צ כאשר הכניס את ניצן הורביץ במקום השלישי ברשימה לכנסת ופטר אותנו מעונשה של זהבה גל-און, שיחד עם יוסי ביילין בתורו דירדרה את מר"צ מבחירות לבחירות – אבל אחמד טיבי יוכל למלא את מקומה בהצלחה בכנסת ה-18 – בעיקר בעיתות מלחמה

* * *

אנו מתכבדים להזמינכם לאירוע ספרותי מוסיקלי

 לרגל הופעת ספר שירים של חמוטל בר-יוסף

בתרגום לאנגלית

לילה, בוקר / מהדורה דו לשונית

Night, Morning

A Bilingual Edition

יום שלישי, כ"א באדר, 17 במרץ 2009

בתוכנית:

18:30-19:00 – התכנסות, רישום וכיבוד קל

19:00-20:30 – מירון ח. איזקסון, סופר ומשורר – הרהורים על שירתה של חמוטל בר-יוסף

קרן אלקלעי-גוט, יו"ר אגודת הסופרים כותבי אנגלית בישראל ­– על התרגום לאנגלית של שירי חמוטל בר-יוסף

חמוטל בר-יוסף – האם השירים משקפים מציאות אמיתית?

האירוע ילווה בקריאת שירים מפי המשוררת

 ובשירים מולחנים של חמוטל בר-יוסף על-ידי ערן אל-בר ואלון שב

שירה – מיכל אוקון, פסנתר – עפר שלי

חליליות – מיכאל מלצר ויעל שמשוני

האירוע יתקיים במרכז הכנסים ע"ש קונרד אדנאואר,

משכנות שאננים, ירושלים

האירוע יתנהל בשפה העברית

כרטיסים: 40 ₪ / 30 ₪ לאזרחים ותיקים ולסטודנטים

*מיספר המקומות מוגבל *ייתכנו שינויים בתוכנית

מחלקת התוכניות 02-6292212

 prog@mishkenot.org.il www.mishkenot.org.il

* * *

מחר, יום שישי, 13.2 תתפרסם

 במוסף הספרות של עיתון "מעריב"

 כתבה בעקבות ראיון של נורית קנטי

 עם אהוד בן עזר על "ספר הגעגועים"

קנו את הגיליונות בטרם יאזלו...

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,029 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1989 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי רובם כמתנת יובל

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל