| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 420
תל אביב, יום חמישי, כ"ה בשבט תשס"ט, 19.2.2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: "נגיעות" (57).
למה אני בעד הביצה [כלומר – בעד הפלסטינים בעזה], קטע מתוך נאומו של הסופר היפאני הרוקי מורקמי ביריד הספרים בירושלים.
כתבה בעד ישראל מאת העיתונאית פילאר ראולה מברצלונה.
דודו פלמה: מאצ'ו פיצ'ו מת הזמן.
The Leftist Rules of Debate, by Steven Plaut
עוז אלמוג: תשובה לפרופ' דן סואן על הגזענות.
רות ירדני כץ: זאת לא הפעם הראשונה [על רוחמה אברהם בלילא]
רופא גניקולוג ותיק: למה בחרתי "קדימה".
תקוה וינשטוק: "הקפיטן מחירייה" (סיפור).
משה גרנות: ההר ומזג האוויר – על הספר "המוח הנשי" של לואן בריזדיין.
לקרדה מג'קארטה!– מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
נורית יובל: העוּבדות צריכות לשמוח.
ראובן שהם: מבקש לטעום מעט מאותם אבטיחים של שדות קלמניָה.
נורית גוברין: קראתי בעניין ובהנאה מרובה את "ספר הגעגועים" שלך.
מדף הספרים של אהוד בן עזר באתר NRG של "מעריב" ביום 16.2.09.
אורי הייטנר: מבחן המנהיגות של ביבי.
אדיר כהן: נושם איתו, טועם אותו, חי אותו.
נעמי בן-גור: ראיתי את הספר של אורי שולביץ והוא אכן נפלא ביותר.
נורית גוברין: סצינה דומה לזו של שולביץ, בספרו של צבי אנקורי:
"כדקל במדבר" // יוסי גמזו: שֶלֶג בַּחֶרְמוֹן.
אסתר ראב: מתוך כרך כל הפרוזה: ימים ירוקים.
ברגע האחרון: אמש בפילהרמונית בהיכל התרבות, ההפתעה:
תיאטרון מחול קליפה ב"פולחן האביב" של איגור סטראווינסקי.
* * *
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
יֵשׁ הַמְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ עַל רֶגַע שֶׁל אֹשֶׁר שֶׁאָבַד –
אֶת הָרֶגַע הַהוּא לֹא יַחֲזִיר אַךְ
הָרֶגַע הַזֶּה יֹאבַד –
מתוך המחזור "נגיעות" (57)
* * *
למה אני בעד הביצה
[כלומר – בעד הפלסטינים בעזה]
קטע מתוך נאומו של הסופר היפאני
הרוקי מורקמי
בטקס שנערך ב-15.2 בבנייני האומה שבו הוענק לו פרס ירושלים
[נדפס ב"גלריה", "הארץ" מיום 16.2.09]
...ואף על פי כן, הרשו לי להעביר מסר אחד, אישי מאוד. זה דבר שתמיד נוכח במחשבתי כשאני כותב את יצירותיי. מעולם לא הרחקתי עד כדי לכתוב את הדברים על פיסת נייר ולהדביק אותה על הקיר; הם חקוקים על הקיר במחשבתי, ואלה הם, פחות או יותר: "כשביצה נשברת על חומה בצורה וגבוהה, תמיד אעמוד לצדה של הביצה."
כן, גם אם החומה צודקת מאוד והביצה שוגה, אעמוד לצדה של הביצה. מישהו אחר יצטרך להחליט מה צודק ומה לא צודק; אולי הזמן או ההיסטוריה יעשו זאת. אילו היה סופר שמסיבה כלשהי היה כותב יצירות שמצדדות בחומה, מה ערך היה ליצירות כאלה?
מה המשמעות של המטפורה הזאת? מבחינה מסוימת, הכל פשוט וברור. מטוסי קרב וטנקים וטילים ופצצות זרחן לבן – הם החומה הבצורה והגבוהה. הביצים הם האזרחים הלא חמושים שנמחצים ונשרפים ונורים למוות. זה פירוש אחד של המטפורה.
אבל זה לא הכל. יש לה משמעות נוספת. חישבו על זה כך: כל אחד מאתנו הוא בעצם ביצה. כל אחד מאתנו הוא נפש ייחודית ללא תחליף, הנתונה בקליפה שבירה. זה נכון לגבי, וזה נכון לגבי כל אחד מכם. וכל אחד, במידה זו או אחרת, ניצב מול חומה גבוהה ובצורה. לחומה יש שם: זו "השיטה". השיטה אמורה להגן עלינו, אבל לפעמים היא מקבלת חיים משל עצמה, ואז היא מתחילה להרוג אותנו ולגרום לנו להרוג אחרים - בקור רוח, ביעילות, בשיטתיות.
יש לי רק סיבה אחת לכתוב ספרים, והיא להעלות אל פני השטח את כבודה של הנפש הפרטית ולשפוך עליה אור. מטרתו של סיפור היא להשמיע צפירת אזעקה, להפנות זרקור אל השיטה כדי למנוע ממנה ללכוד את נפשותינו ברשתה ולבזות אותן. אני מאמין בכל לבי שתפקידו של הסופר הוא לנסות ללא ליאות להבהיר את ייחודה של כל נפש פרטית באמצעות כתיבת סיפורים - סיפורים של חיים ומוות, סיפורים של אהבה, סיפורים שגורמים לשומעיהם לבכות ולרעוד מפחד ולרטוט מצחוק. לכן אנחנו ממשיכים, יום אחר יום, לרקוח בדיות ברצינות גמורה.
אבי מת בשנה שעברה, בן 90. הוא היה מורה בגמלאות וכוהן בודהיסטי במשרה חלקית. בזמן לימודיו לתואר אקדמי הוא גויס לצבא ונשלח להילחם בסין. כילד שנולד לאחר המלחמה הייתי רואה אותו בכל בוקר, לפני ארוחת הבוקר, נושא תפילות ארוכות בכוונה רבה לפני המזבח הבודהיסטי שבביתנו. יום אחד שאלתי אותו למה הוא עושה זאת, והוא אמר לי שהוא מתפלל למען האנשים שמתו במלחמה. הוא מתפלל למען כל האנשים שמתו, אמר, בין שהיו לנו ובין שהיו לצרינו. כשהייתי בוהה בגבו כשכרע מול המזבח, הרגשתי את צל המוות המרחף סביבו. אבי מת, והוא לקח עמו את זיכרונותיו, זיכרונות שלעולם לא אדע מה הם. אבל נוכחותו של המוות שאפפה אותו עדיין קיימת בזיכרוני. זה אחד הדברים המעטים שירשתי ממנו, ואחד החשובים ביותר.
אהוד: אני מברך אותך, מר הרוקי מורקמי היפני, שהסכמת לבוא לקבל פרס כספי נכבד בארצנו ישראל המצורעת, וכמובן – בתנאי שיינתן לך להשתין עלינו מגבוה בנאום התודה המוסרי שלך בטקס, שבו – כמנהג אחדים מקודמיך תצדד בפלסטינים (אלה הביצים השולחות פצמ"רים, קסאמים וגראדים כדי להרוג את ילדינו) ותגנה את הרשעים (החומה או צה"ל שיצא למבצע קשה כדי להנמיך את מיספר התקפות הטרור היומיומיות עלינו).
אתה אומר, "אילו היה סופר שמסיבה כלשהי היה כותב יצירות שמצדדות בחומה, מה ערך היה ליצירות כאלה?"
איך ידעת? – אני, למשל, מצדד ב"חומה", כלומר בכוח הצבאי של ישראל שנועד להגן עליי ולתקוף את אויביי, והנה באמת היצירות שלי חסרות ערך! – לעומת זאת יש אצלנו לא מעט סופרים חסודים שנואמים פתפותי ביצים כשלך באופן קבוע ומתברר שהם באמת כותבים יצירות חשובות ובעלות ערך רב!
איך ידעת?
פתאום אתה מתמצא היטב בנעשה באיזורנו ואינך אומר דברי הבל.
ואגב, חבל שלא שאלת, ושאבא ז"ל שלך לא סיפר לך, מה עשה הצבא היפני בסין, אלה היו מעשי אכזריות נוראים שאבא ז"ל שלך כחייל ודאי היה שותף להם. הוא אמנם לא סיפר לך אבל יכולת לפתוח ספר היסטוריה וללמוד, ואז היית רואה שלעומת הצבא היפני האכזר והסדיסטי של אבא שלך ז"ל – אנחנו, ישראל, ממש ביצים רכות ולא חומה מול כל העולם המוסלמי!
* * *
כתבה של עיתונאית מספרד בעד ישראל
מתורגמת תרגום חופשי מספרדית
מאת העיתונאית פילאר ראולה מברצלונה:
למה לא רואים מחאות בפריז, לונדון או ברצלונה נגד דיקטטורות איסלמיות?
למה אין הפגנות נגד העבדות של מיליוני נשים, שחיות ללא כל הגנה מצד החוק?
למה לא מפגינים נגד השימוש בילדי הפצצות? למה אף אחד לא מתרגש מהקורבנות של פיגועי הטרור בישראל?
למה לא יוצאים להגנת זכות הקיום וזכות ההגנה של מדינת ישראל? למה מערבבים בין ההגנה של הפלסטינים, עם הצדקה של הטרור הפלסטיני?
ושאלת המיליון: למה לשמאל האירופאי, ולכל השמאל העולמי, יש אובססיה להילחם נגד שתי הדמוקרטיות בכדור הארץ, ארה"ב וישראל ולא נגד הגרועות שבדיקטטורות ?
שתי הדמוקרטיות שסבלו מהפיגועים הכי רצחניים בטרור העולמי. והשמאל לא מודאג מכך.
אני קוראת בפורומים של הפלסטינים האירופאים שכותבים בלהט: "אנו בעד חופש של כל העמים!" – זה לא נכון! אף פעם לא הדאיג אותם החופש של תושבי סוריה, איראן, תימן, סודן וכו'... ואף פעם לא הדאיג אותם החופש שנלקח מהפלסטינים שחיים תחת הקיצוניים האיסלאמים של החמאס. רק מדאיג אותם להשתמש בקונספט של החופש הפלסטיני כנשק נגד החופש הישראלי.
לבסוף, העיתונאות הבינלאומית לא עושה פחות נזק. בנושא הערבי הישראלי הם לא מדווחים, הם רק עושים פרסומת. כאשר מדווחים על ישראל רוב העיתונאים מתעלמים מכל הקודים האתיים של העיתונאות וכך, כל פעולת הגנה של ישראל, הופכת לשואה. נכתבו ונאמרו כל כך הרבה דברים מגוחכים שכבר אי אפשר להאשים את ישראל בדברים יותר גרועים.
במקביל, אותה עיתונאות אף פעם לא מדברת על ההתערבות של אירן וסוריה באלימות נגד ישראל, על שטיפת המוח הקיצונית שעושים לילדים. כאשר מדברים על קורבנות, אם הם פלסטינים – זו טרגדיה ואם הם יהודים, לא מדווחים או בזים להם.
מסקנה: אני לא יהודייה, אני משוייכת אידיאולוגית עם השמאל ואני עיתונאית.
למה אני לא אנטי ישראלית, כמו רוב הקולגות שלי?
כי בגלל שאני לא יהודיה, יש לי האחריות ההיסטורית להילחם נגד השנאה ליהודים, ובהווה, נגד השנאה למדינתם, ישראל. המלחמה נגד האנטישמיות לא שייכת רק ליהודים, זו חובתם של הלא יהודים. כעיתונאית, אני מחויבת לחתור לאמת, ללא דעות קדומות, שקרים ומניפולאציות. ועל ישראל לא נאמרת האמת. וכשמאלנית, שאוהבת את הקידמה, אני מחויבת להגן על החופש, התרבות, הדו-קיום, החינוך של הילדים, ועל העקרונות של עשרת הדיברות שהפכו לעקרונות אוניברסליים. עקרונות שהאסלאם הפונדמנטליסטי הורס באופן שיטתי. ז"א, כלא יהודייה, עיתונאית ושמאלנית יש לי מחוייבות מוסרית משולשת לישראל.
כי אם ישראל היתה מנוצחת, היו מנוצחים המודרניזם, התרבות והחופש.
המלחמה של ישראל, למרות שהעולם לא רוצה לדעת זאת היא המלחמה של העולם כולו!
[הדברים רצים באינטרנט ואולם כבר היה איתה ראיון ברוח זו באחד העיתונים היומיים]
* * *
דודו פלמה
מאצ'ו פיצ'ו מת הזמן
א.
למעלה, בפסגות המשוננות של הרי האורובמבה בנו בני האינקה את עירם האבודה – מאצ'ו פיצ'ו הנהדרת.
בפרץ אדיר של שלמות בנוה. כמו בהרף עין של האלים. תתארו לעצמכם, בבת אחת רחשו כיכרותיה בני אינקה חרוצים (רק לפני שנייה לא היה שם כלום) ושווקיה מלאו בהמולת רוכלים. אל אריגי הצמר הצבעוניים של מאצ'ו פיצ'ו היו עולים כפריים לרגל מכל קצוות הממלכה שהשתרעה עד למקום שממנו זורחת השמש.
צליינים שוטטו ברחובותיה השוקקים כשהם מכוסים בברדסים כהים. מלכיה משלו ביושר בהיכלותיה וכוהניה זבחו בהדר קורבנות אדם לאלים רבי עוצמה על מזבחות האבן הנהדרים.
יום אחד קמו ונטשוה. באותו הרף עין של האלים היו השווקים הצבעוניים לחול, והכיכרות ההומות כוסו באבק הזמן. היום רק הרוח תקונן במקדשים את געגועי האבן לדם הקורבנות. היום מאצ'ו פיצ'ו היא סתם עיר אבודה וצופנת סוד, אי שם בפסגות המשוננות של הרי האורובמבה.
ב.
בעצם השאלה היא מהי המציאות. או ליתר דיוק מהי מציאות. או כמו שסבא שלי (מצד אבא שלי) מוריס אוחנה, היה נוהג לומר לאבי ז'אק, במרוקו: "המציאות היא מה שרואים. לא מה שחושבים."
סבתא ז'ורז'ט, ששמעה את דבריו מהמטבח המיסתורי שלה, הייתה צוחקת ואומרת: "מוריס אל תבלבל לילדים את המוח עם הפילוסופיות שלך. המציאות היא מה שאוכלים. יש אוכל ישנה מציאות."
סבא היה מסתכל בה באהבה גדולה ושניהם היו צוחקים צחוק טוב של אנשים היודעים שהמציאות מורכבת מהרבה דברים, ושבעצם למרות שהם אומרים דברים שונים, הם מתכוונים לאותו דבר. אחר כך עלו לארץ ישראל. וסבא וסבתא כבר לא צחקו להרבה זמן.
ג.
עונת שלהי הקיץ, המכונה במקומות אחרים סתיו, קשה לבני האדם, שתמיד הם באים אליה מתוך שרפת הקיץ כפליטים. רחל אוחנה מתבוננת סביבה ורואה איך בני האדם אוספים בערמות את מעשיהם המתים שנותרו מאחור. בלילות היא שומעת אותם מקוננים ברוח הנושבת אל הירח החיוור. במשק רך חולפים מעל לראשה משולשי עופות נודדים, זועקים מרה את שירת כוכב הצפון החורץ געגועים על אישוניהם הדולקים. לפעמים נידמה לה שכל העולם עומד ולרגע חולף של טוהר היא רוצה לבכות ולהיאסף אל מותה, כמו עונות השנה, כמוהן לשוב מחדש לעד.
ד.
כשנולדתי, כשבעים שנה לאחר פרוץ המאה העשרים, לאבי ז'אק לבית אוחנה מקזבלנקה ולאימי מירה'לה לבית ליכטנשטיין מלובלין, קראו לי רחל אוחנה. למרות שכשנולדתי שרר שקט מפחיד, כוסה עד מהרה השקט בהמולתה המרגיעה של מלחמה.
היתה זו מאה שהחלה עם המון תקוות שעד מהרה הפכו להיות אידיאולוגיות שוחרות טוב לבניו ולבנותיו של המין האנושי. היתה זו מאה שאמורה היתה להיטיב עם המין האנושי.
בתוך כמה עשרות שנים הפכה התקווה לעילוי חיי האדם לחדוות רצח קטלנית, שרק הלכה והשתכללה ממלחמה עולמית אחת לרעותה. וכך קרה שמה שאירע לכל האנושות במאה העשרים הותיר את טביעת אצבעותיו הנחרצות גם על תולדות חיי שהחלו להירשם אי-שם בשנות השבעים.
ה.
"לאדם יש תקווה גדולה אבל זיכרון קצר." את הכתובת הזאת גיליתי אני, רחל אוחנה, בין שרידיו של גטו ורשה החרב. היא היתה חרוטה על קיר הרוס של בלוקים וכמעט טושטשה כבר לגמרי. הייתי במסע אישי לפולין יחד עם אבי החי ואבותיה המתים של אימי.
לאשק קולקובסקי עדיין לא חיבר את "אגדת הקיסר קנדי" וקישלובסקי עוד לא הביא לאוויר העולם את יצירת המופת שלו ה"דקלוג" (עשרת הדברות). אפילו "חייה הכפולים של ורוניק" לא היוו עדיין אופציה תרבותית אלטרנטיבית. מאחר וכל אלה עוד לא נוצרו, לא היתה סיבה שלא לחשוב שכל הפולנים הם רעים.
ולכן הסתובבנו והתבוננו בטינה אל כל הפולנים שחלפו על פנינו ברחוב.
בעצם, מה עוד יכולנו לעשות?
שם נזכרתי פתאום, בפתחה של חנות אפלולית, בסיפורה של הדודה בלה:
דודה בלה נולדה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה בצד הארי של ורשה. כתשעה חודשים לאחר שאימה, הדודה בלומה, נאנסה על ידי חייל גרמני שהבטיח לה להיות נחמד. עד גיל שש הסתובבה דודה בלה עם צלב לצווארה ושרה "אווה מאריה" בקול דק כל יום ראשון בכנסעיה. דודה בלה הייתה ילדה גבוהה וחזקה כקוזקית שהנהיגה את כל הבנות במשחקיהן ברובע מאנשבסקי. עד גיל שש.
בגיל שש אחזה הדודה בלומה בידה בכוח ומשכה אותה לעבר המקום "שלא הולכים אליו" – גטו ורשה ההרוס.
דודה בלומה הצביעה בידה לעבר הגטו ושאלה בקול חנוק מדמעות: "את רואה את זה?"
דודה בלה בת השש נשאה עיניה והסתכלה בסקרנות גדולה על המקום ש"אסור ללכת אליו" וראתה: "ערמות של לבנים שבורות. שברי זכוכיות. פחיות חלודות. גלי חלומות נשברים."
אז הוסיפה דודה בלומה ואמרה משפט שדודה בלה בחיים לא תשכח: "אל תשכחי אף פעם שמפה באת!"
כך נודע לדודה בלה שהיא יהודייה.
אחר כך עלו לארץ ישראל. עם המון תקוות כמובן. כמו כולם. היום כשדודה בלה עוצמת את עיניה בעייפות מול הטלוויזיה, היא שומעת באוזן אחת "אווה מאריה" ובאוזן השנייה את הנערים מווילנה מזמרים בשמיים בקולות של מלאכים. דודה בלומה מתה כבר מזמן. סוף סוף היא במקום אחד. ובתה דודה בלה, שאינה מסוגלת עוד לחיות במקום אחד, חיה בהרבה מקומות, כהוכחה אחת ניצחת לכך שהחיים למרות הכול ממשיכים.
ו.
בעצם השאלה היא מה זה שיגעון?
כשאני באה לבקר את סבא אברהם ליכטנשטיין, אבא של אימי, בבית משוגעים, הוא מסתכל בחשש לצדדים ואחרי שהוא מפשיל שרוול ומראה לי את המיספר שעל ידו, הוא אומר בלחש כאילו הוא מגלה לי סוד מסוכן: "כל יום אחר הצוהריים אני ניגלה לאלוהים. מבויש וניכלם הוא מסתתר מאחורי הדלת ומנסה להסתיר את פניו כדי לא לראות את פניי המאשימות. אני שואל אותו לשלומו והוא עונה לי בקול חנוק מדמעות, אני נוזף בו וכועס נורא והוא בוכה כמו ילד קטן ומתחנן שלא אעשה לו..."
סבא אברהם משתתק ועיניו מתמלאות פתאום בדמעות של כעס וכאב. הוא מטיח את ראשו בקיר ואני מתחננת בשקט שאף על פי שיתמהמה, ברגע האחרון, יעלה קולה של האחות להושיענו ברחמיו.
ז.
סיכום זמני (מה זה זמן?):
תחילת האלף השלישי במאצ'ו פיצ'ו מת הזמן סבא וסבתא החיים והמתים של רחל אוחנה לא מחייכים עוד בארץ ישראל אנשים מקוננים ברוח הנושבת אל הירח החיוור מבקשים להיאסף אל מותם ולהיוולד מחדש גם אחרי גטו ורשה לאדם תקווה גדולה וזיכרון קטן ובכל זאת החיים ממשיכים דודה בלה מנסה לשמוע אותו דבר בשתי האוזניים לא יכולה באוזן אחת היא ארית ובאחרת היא יהודייה אלוהים ניצב ניכלם מול חורבות גטו ורשה מנסה להסתיר את פניו שלא לראות את פנינו המאשימות ואנחנו אנחנו שלוקחים חלק בסיפור אם מרצון ואם לא ממשיכים לקוות כמו בכל פעם ששנה באה אל קיצה ומתחילה לה שנה חדשה שעוד יהיה טוב ושגם אנחנו כמו עונות השנה עוד נשוב מחדש לעד...
ראש השנה תשס"ז
אהוד: לסבא של אימי מצד אימה – מאיר ליכטנשטיין מלודז', היה בן בשם אברהם, שאחת מבנותיו היתה המלחינה רגינה לוינסון, אשתו של אברהם לוינסון. בביקורנו בלודז' בשנת 2005 מצאנו שני קברים של מאיר ליכטשנטיין וליד אחד מהם, שמצבתו עדיין עמדה על תילה, אמרתי קדיש לזכר סבא-רבא שלי. נכדתו של מאיר ליכטנשטיין, בת-שבע אריאלי, חיה עדיין בבית אבות ויצ"ו בתל אביב, ולפני שנים אחדות הוצאתי שני קובצי סיפורים שלה על פתח תקווה.
* * *
The Leftist Rules of Debate
by Steven Plaut
The following are the basic principles upon which all public debate must be conducted if you wish to be a true progressive and leftist person who cares:
1. Leftists should be free to call everyone else nasty names, because they are so moral, but no one should be permitted to call leftists anything.
2. For a leftist to call someone nasty names shows social concern and awareness. For someone to call a leftist a nasty name back is immature and impolite and is avoiding the issues.
3. Leftists need never document their claims.
4. Whenever a leftist is presented with documentation of facts that contradict the leftist's theology, the leftist must insist that no facts have been presented at all.
5. No scientific sources that presents facts contradicting leftist theology are admissible. They must be dismissed as being .right-wing.
6. All arguments may be settled by telling a non-leftist that he reminds
you of Rush Limbaugh.
7. Never ever take an economics course.
8. Never recognize the fact that every idea of Marx's was debunked over 160 years ago. Never admit that you know that Marx was a racist and anti-Semite.
9. Never visit the library.
10. Never study statistics or public policy analysis.
11. Always say .people of color. So everyone will know you care. Always refer to Israeli Arabs as (occupied) Palestinians.
12. Recycle.
13. Whine.
14. Pretend that you do not care about material things, but never sell your DVD or cellular phone or condo in order to help out.
15. Never admit that life ever involves tradeoffs. After all, when there are tradeoffs it is harder to feel righteous.
16. Always support proposals that make real problems of the world worse, just as long as advocating them can make you feel caring and righteous.
17. Never admit that anything could be positive about the United States.
18. Always insist that there are few world problems that could not be improved through the destruction of Israel.
19. Always insist that you have no idea what political correctness is.
20. Always use the female pronouns half the time or more. That way everyone will know you are egalitarian.
21. Insist that you are more caring and compassionate than anyone else.
22. Remember, you would prefer that poor people in the Third World starve rather than that they should embrace capitalism and live like you do.
23. Other people must always be required to relinquish their material things so that you may feel idealistic and righteous.
24. Your property is sacred; other people's property is to be used for social engineering and doing good.
25. Leftists can never be racists. Critics of leftists are always racists. Racism should never have anything to do with race.
26. Anything that involves defending Jewish civilians must be ruled out as oppressive and racist.
27. Arabs can never be racist. Anti-Zionism must never be described as a form of racism or bigotry.
28. The terms "Genocide" and "Nazism" must never be used unless they are describing Israel and Zionism.
29. Acts of violence against Jews or Americans are never terrorism. They are resistance. All acts against those who are trying to murder Jews or Americans must be described as terrorism.
30. The term "apartheid" must only be applied to regimes that are not apartheid, and never to those that are.
31. Terrorists must always be referred to as activists, as militants, and, when there is no other choice, as gunmen. Jewish soldiers and civilians, especially if they are living outside the Green Line, must always be called terrorists. Zionism also must be called terrorism.
* * *
שלום אהוד,
אפרופו נושא הגזענות בישראל, מצ"ב מאמר שכתב פרופסור סטיבן פלאוט מאוניברסיטת חיפה. ביקשתי את רשותו לשלוח לך והוא הסכים.
תשובה לפרופ' דן סואן על הגזענות
זאת ועוד, על פי הגישה המרחיבה של פרופ' דן סואן בתחום הגדרת הגזענות (בתגובה למכתבי, גיליון 419), אפשר אולי גם להגדיר את פעילותו בקמפוס של מכללת יהודה ושומרון כגזענות. יש רבים (לא רק מקרב הפלשתינים) שסבורים שעצם הקמת המכללה הזאת "בשטח כבוש" היא בבחינת אקט של גזענות. אני מניח שהוא לא היה מקבל הגדרה כזאת, לא רק משום שזה היה מאלץ אותו להתפטר, אלא משום שזה אבסורד מוחלט.
מה שפרופ' סואן לא מבין, זה שהגישה שלו סוללת את הדרך להגדרת כמעט כל תופעה של אפלייה, דעות קדומות או סתם איבה – כגזענות. במדע, לא רק במוסר, צריך להשתדל לראות את הגוונים ואת הדרגות השונות על סולמות ההתנהגות והתפישות החברתיות.
ואגב, בניגוד לדבריו של סואן, למיטב ידיעתי, המצע של ליברמן לא כלל איזושהי אמירה בזכות העליונות היהודית על המיעוט הערבי (על סיסמת הבחירות "בלי נאמנות אין אזרחות" ועל הצעת החוק בהתאם, כבר כתבתי שהן אכן בתחום האפור של הגזענות.
לסיום, אני לא מרגיש בנוח לסנגר על טיפוס מפוקפק כמו ליברמן, אבל אני מרגיש מאד נוח לסנגר על האמת.
עוז אלמוג
אהוד: גם אני לא מסנגר על ליברמן, אבל הוא לא "גזען" רק נגד ערבים – כי אם נחיל על אזרחינו היהודים את סיסמתו "בלי נאמנות אין אזרחות" נצטרך לשלול גם את אזרחותם של חוגים חרדיים רבים, לא רק מקרב נטורי קרתא, וגם את קצבאות הביטוח הלאומי שלהם!
* * *
רות ירדני כץ
זאת לא הפעם הראשונה
שרה בממשלת ישראל, שרת התיירות הגברת רוחמה אברהם, נעצרה בנתב"ג כשחזרה מביקור ממלכתי כשהיא עוברת במסלול הירוק ונושאת כמות אלכוהול מעל המותר. שרה בישראל שיושבת בבית המחוקקים, עוברת על החוק. היא נעצרה על ידי אנשי המכס ושילמה קנס. הגברת שיש לה מכונית שרד, נהג, יועצים, עוזרים, מזכירות, טלפונים חינם, הוצאות אש"ל, ושלא אשכח גם משכורת מכובדת. השרה עולה עשרות אלפי שקלים לקופת המדינה, על חשבון המיסים שלנו, ובנוסף, עושה צחוק מתקנות וחוקים.
השרה לא פחות ולא יותר סיפרה שהיא קנתה יחד עם ראש לשכתה בדיוטי-פרי והכול נארז בחבילה אחת. אבל ראש לשכתה חזרה ארצה בטיסה מוקדמת, והיא השרה אספה את התכולה! היא כל-כך תמימה? ממש לא.
כל מי שנוסע לחו"ל וחוזר יודע שאי-אפשר להוציא מהדיוטי-פרי מה שנקנה אם מי שקנה איננו נוכח. לפי השרה, אני יכולה לקנות בדיוטי-פרי מה שבא לי וכמה שאני רוצה, ואם יתפסו אותי, אומר שזו קנייה משותפת של עשרה אנשים. למה לא? אבל אנשי המכס הם מקצוענים וזה לא עובד. גם לגברת השרה זה לא עזר.
אבל העניין הוא: איך השרה מרשה לעצמה לעבור על החוק? מה, היא לא יכולה לעבור במסלול האדום ולומר את האמת? לפחות היתה יוצאת יפה. לפחות עשתה מה שצריך לעשות. יש לי כלל, אם אני מביאה משהו מחו"ל שאינני בטוחה, אני ישר עוברת במסלול האדום, ואז הטיסה חזרה היא רגועה, והראש לא עובד שעות נוספות איך לתחמן. מניסיון אישי מצטבר כדאי גם כדאי לעבור במסלול האדום.
זו לא פעם ראשונה שגברת אברהם מעדה. בסוף שנת 2005 פירסם מבקר המדינה דו"ח בנוגע לסדרי הנסיעות לחו"ל בחברת אגרקסקו, ובמסגרת זו נבדק גם מימון נסיעותיהם של חברי הכנסת רוחמה אברהם-בלילא ואלי אפללו. הביקורת העלתה, בין השאר, כי השניים נסעו לסיור בארצות הברית במימון חברת אגרקסקו. באוגוסט 2008 החליט היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק נגד אברהם-בלילא מחוסר ראיות. עם זאת, מזוז ציין כי התנהגותה של אברהם-בלילא היתה "לא ראויה, לא תקינה, ובניגוד לכללי האתיקה של הכנסת, ואף נושקת לשדה הפלילי."
מה שמטריד ביותר הוא כיצד רוחמה אברהם עדיין בתפקיד כה בכיר, איך זה שחברי מפלגתה לא הראו לה את הדרך החוצה. איך ראש המפלגה, הגברת לבני, שהבטיחה לנו פוליטיקה נקייה, שזה כולל כמובן בעלי תפקידים שאין בהם רבב, עדיין מחזיקה אותה. מה שאמר עליה היועץ המשפטי לממשלה זה אות קלון לא רק לה. אות קלון לכולנו, שלמרות וחרף הזעקות נגד שחיתות איננה עוזרת. ישנם פוליטיקאים שאין שום קשר בינם למוסר. כנראה שהערך מוסר שייך לאחרים ולא להם.
אין זו הפעם הראשונה שהתנהגותה של שרת התיירות, רוחמה אברהם-בלילא, מעוררת סערה ציבורית. בשנת 2004 הגישה ח"כ אברהם, אז עוד חברה בליכוד, תביעת דיבה נגד ערוץ 10 והמנחה אסף הראל, לאחר שזה כינה אותה בשידור חי בכינויים מחפירים כמו "כלבה" ו"מוצצת". אברהם זכתה בתביעה וערוץ 10 נאלץ לפרסם התנצלות פומבית על הדברים.
במהלך סיור שערכה השרה אברהם ביישובי עוטף עזה בפברואר 2006, לאחר שנודע לה על מחיר הסוכר הגבוה ומחיר התותים הנמוך ברצועה, התבטאה השרה בחוסר רגישות כי "אם אין סוכר, שיעשו ריבה."
* * *
רופא גניקולוג ותיק: למה בחרתי "קדימה"
האמת לומר לכם שעד הרגע בו עמדתי מאחורי הפרגוד ונפרשו לפני כל פתקאות המפלגות, לא החלטתי סופית במי אבחר. אז העברתי כמו בהבזק את כל הקורות מתוך זיכרוני:
למה לא "אמת": לאחרונה אני עובד בבני ברק. שם מעטים הגברים שאני רואה ברחובות העיר הקדושה. לשאלתי נעניתי שאהוד ברק בקדנציה הקודמת שלו כראש ממשלה גייס את כו-ל-ם ובקושי השאיר שם כמה זקנים עם מקלות הליכה. איך אתן את קולי לאיש כזה? כמו כן מפלגתו נושאת על גבה את כל פשעי אלמוגי ואבא חושי ופלוגות הפועל שלהם, שוברות השביתות למיניהן. שלא לדבר על המאבק בכל מה שהריח חופשי או בלשונם "קפיטליסטי". כך שברו את בית החורשת "אתא" בזמנו וקילקלו הרבה בשביתות עובדי הנמלים וחברת החשמל ועוד. וכן העלו והעצימו את כל מה שהיה קשור לחברת העובדים שייסדו, ואת חבריהם הוציאו לפנסיה מוקדמת עם מענקים אדירים שלא מן העולם הזה ורוקנו את הקרנות שהגיעו עד משבר. הם היו אלה שהמציאו את שיטת ה"צעטעל", היא הפתקה הידועה לשמצה אשר פנחס ספיר הירבה להשתמש בה (ולרעה).
למה לא ליכוד: לפני מיספר שנים נודע שביבי נתניהו, במסגרת מלחמת בחירות כלשהי, לחש לרב זקן מופלג אחד אך מאוד מפורסם, ש"זה הכל מן השמאל," "מן האינטיליגציה." באותו זמן נסעתי לירושלים לחגיגת מלאת חמישים שנים לבית הספר לרפואה. בין היתר הוציאו לכבוד המאורע הזה סיכות עם הסמל של בית הספר לרפואה וכן עניבות יפות עם אותו סמל. זוגתי שתחי' האיצה בי לרכוש עניבה כזו, אלא שאני פחדתי (על באמת) שמא אלך יום אחד ברחוב עם העניבה הזו ויזהו אותי כ"אינטיליגנט", אלה אשר נתניהו שיסה בהם – ואקבל איזו אבן בגולגלת.
לכזה אני אתן את קולי? לא.
למה לא "ישראל ביתנו"? דאס איז נישט אונדזערע מנטשן.
ואני, מרוב היותי רופא נשים זה יותר מארבעים שנים, גם הליכותַיי הלכו ודמו יותר להליכותיהן של בנות המין היפה, חוץ מהדבקת ציפורניים מפלסטיק. לדוגמא, הרבה פריטי לבוש עבורי קניתי דווקא בחנויות למלבושי נשים שנכנסתי אליהן כדבר מובן מאליו. מעשה פעם אחת נזקקתי לכמה לבנים. נכנסתי לחנות כזו במרכז רמת גן והישר לתא של התחתונים. נטלתי כארבעה מהם במידה ארבעים וארבע ובצבע ורוד והבאתים הביתה. אשתי כמובן שפתחה מיד את החבילה ומשראתה את התכולה קראה: "מה, אתה קונה גם לבנים לחברות שלך?" – וכמעט שעניתי "לא, זה עבורי, המידה שלה היא שלושים ושמונה!" – והסברתי שאיני מבין מה פליאתה דווקא היום, והלא רוב מלבושַיי לאחרונה נקנו מחנויות של אופנת נשים.
וביודעי היטב כמה התעללו הגברים בנשים במשך כל הדורות ועד ימינו אנו (וראה מעלליהם של בתי הדין הרבני בעניין גירושים, מזונות, עגינות ועוד), קיוויתי שאם תהיה האישה בראש הרשימה הגדולה ייטב להן במשהו. (התעלמתי מן הרושם שלי שקיבלתי במשך שנים הרבה,שכאשר אישה תופסת עמדת כוח היא דווקא מדכאת את בנות מינה, ומי שבאמת דואג לנשים אלה הגברים הרגישים לעניין!)
על כן בחרתי "קדימה" בראשותה של ציפי ליבני.
רופא גניקולוג ותיק
(השם שמור במערכת)
* * *
תקוה וינשטוק
"הקפיטן מחירייה"
בילדותי כתבתי שירים. חיבוריי הוקראו בפני הכיתה וניבאו לי שאהיה סופרת. אבל אחרי שתי שנות לימוד ספרות והיסטוריה באוניברסיטה, בחרתי באחותה החורגת של הספרות, ונעשיתי עיתונאית.
הוריי קישרו ביני לבין ידידם, יוסף הפטמן, עורך "הבוקר", העיתון היומי של מפלגת הציונים הכלליים. הפטמן, אדם חביב, קיבל אותי במאור פנים והטיל עליי שתי משימות לניסיון: "היום תלכי לבית המשפט ותכתבי רשימה קצרה מהמתרחש שם, ומחר תשתתפי במסיבת עיתונאים."
הלכתי (הלכתי? רצתי בהתרגשות!) לבית משפט השלום שנמצא ברחוב יהודה הלוי, ונכנסתי לחדר הראשון שראיתי. ישב שם שופט נמוך קומה ורחב פנים. אחר-כך התברר לי ששמו מלחי (אגב, לימים פוטר אותו שופט, מלחי, בגלל תלונה על הטרדה מינית, פיטורים שעוררו רעש גדול בארץ הקטנה).
המשפט נסב על נהג עבריין-תנועה והתעורר ויכוח עירני על גודל הקבינה. לא היה לי מושג בנהיגה ולא ידעתי מה זו קבינה, אבל רשמתי ראשי פרקים וחיברתי סיפור קצר. למחרת הלכתי למסיבת העיתונאים.
הייתי הכי צעירה והכי טירונית במסיבה, והאישה היחידה. נשים היו עדיין מעטות מאוד בממלכה השביעית. מנחה המסיבה פתח את דבריו ב"גברות ואדונים," הכול נעצו בי עיניים והאדמתי כסלק. בתום המסיבה ניגש אליי אחד העיתונאים, שבגילי הצעיר נראה לי מבוגר מאוד, ושאל מטעם איזה עיתון באתי.
השבתי, וביושר של תמימות הוספתי, "אני רק לניסיון."
האיש, שהציג עצמו ככתב כלכלה, ביקש לראות מה רשמתי, הציץ בכתוב והפטיר בעברית רצוצה: "כך חשבתי. גרוע! זו לא כתיבה! ואין פלא – הרי את חדשה... יש לי הצעה, את יודעת עברית, אבל עוד לא יודעת לכתוב. אני מנוסה בעיתונות אבל לא יודע עברית. אני מציע שתהיי העוזרת שלי, תתקני את העברית במאמרים שלי, ואני אלמד אותך את סודות המקצוע. מה כבר תוכלי לעשות בעיתון במצבך כיום? אחרי שתלמדי אצלי תחזרי לעיתון כעיתונאית טובה!"
הייתי נבוכה ונכזבת. חשבתי שאני יודעת לכתוב והנה בא עיתונאי ותיק, לערך בגיל של אבי, ומנפץ את חלומי. אולי באמת כדאי שאלמד אצלו ולא אתבזה?
בצר לי התייעצתי בידיד ותיק, העיתונאי ברוך קרוא (קרופניק), שגם הוא עבד בשעתו ב"הבוקר", חיבר מלונים ועסק רבות בתרגום ספרים.
"מה לך ולעיתונאי הזה?" הוכיח אותי, "העורך מאפשר לך להיכנס לעיתונות בדלת הראשית, למה שתיכנסי דרך החלון?"
הודעתי לאותו עיתונאי כי הצעתו הנדיבה נדחית – ועבודתי העיתונאית נחלצה מלהיקבר בעודה באיבה. מסרתי את הכתבות לעורך, והוא שאל:
"מה זה קבינה?"
"אינני יודעת," השבתי בתמימות, "אבל הקוראים ודאי יודעים."
הפטמן העיר: "להבא אל תשתמשי במילים שאינך מבינה!"
אבל בסך הכול היה מרוצה והדפיס את הכתבות.
כתבתי כשנה ב"הבוקר" – על העולים שהגיעו לארץ בהמוניהם, המדינה היתה בחיתוליה, וכל יישוב חדש ואפילו מפעל חדש התקבלו בהתלהבות שהיתה משוחררת מכל שמץ של ציניות. כתבתי על תל-אביב ועל אתרים בארץ, מהטנק הסורי בדגניה ועד הקיבוץ באום-רשרש, הלא היא אילת.
רוב הרשימות הודפסו זמן קצר לאחר כתיבתן, בעיקר בימי שישי, אך רשימה אחת נחה חודשים במערכת וכמעט נואשתי מפירסומה. היא נקראה בשם: "הקפיטן מחירייה".
לכתבה הזו הגעתי במקרה. חיפשתי בתחנה המרכזית אוטובוס ליהודיה (יהוד של היום), ובחורה צעירה, עולה חדשה מרוסיה, זאת לפי המראה והלשון, הנחתה אותי אליו.
"את מיהוד?" שאלתי
"אני מחירייה!" ענתה בגאווה.
"מניין?" שמה של המזבלה הלאומית טרם הלך לפניה, ומימיי לא שמעתי על חירייה.
הבחורה שמחה ללמד "צברית" פרק במולדת. הסבירה כי מדובר ביישוב קטן, כעשרים משפחות, בדרך ליהודיה.
איך הגיעה לשם?
היא ומשפחתה עלו לישראל מפולניה לפני שבעה חודשים, ומגיסה ומגיסתה, ותיקים בארץ, שמעה על כפר ערבי נטוש ליד תל-אביב. "ביקרנו במקום והחלטנו להתיישב בו. ואני שמחה מאוד על ההחלטה. טוב לגור בתל-אביב, אבל כשישנה דירה הגונה במקום מרכזי. יכולתי לשכור חדר בלי מיטבח בשכונת התקווה וסירבתי. למה נדחקים כל העולים דווקא לתל-אביב? חירייה זה בית הבראה... בבית שלי. שני חדרים ענקיים, 12 חלונות בכל חדר! וגן! בחורף פרחו בו הדרים וכעת – מישמש וגפנים. אמנם בעלי עובד בתל-אביב אבל התחבורה מהירה ובליפט שלנו הבאנו אופנוע. בואי ותראי!"
ליהודיה כבר לא הגעתי. נסעתי עם העולה החדשה לחירייה. לא ראיתי אנשים כה שמחים בחלקם. וודאי שלא ראיתי עולים מאושרים כל כך, למרות המחנות, למרות המלחמה. נזכרתי באגדה על המלך העצוב שחיפש אדם מאושר שימכור לו את כותנתו, כתונת האושר. וכאשר מצא סוף-סוף את המאושר, לא היתה לו כלל כתונת...
כל זמן הנסיעה היא סיפרה וסיפרה: יש לה שתי עיזים, האחת נותנת שני ליטר חלב ביום, כפי שהבטיחו לה, אבל השנייה: "קניתי אותה מאישה זקנה והזהרתי אותה, את הזקנה, 'עוד מעט תמותי, ואני עולה חדשה. אם תרמי אותי עם העז ישלח אותך אלוהים לגיהינום!'
"האישה נשבעה בחיי ילדיה שהעז נותנת ארבעה ליטרים ביום. שילמתי עשרים ושש לירות – גזל! – באתי הביתה והעז אינה נותנת חלב בכלל! זה היחס לאנשים חדשים! אני אחזיר לה את העז אפילו אם תקפוץ עד לב השמיים!"
אולם ככל שקרבנו לבית התחלף כעסה בצחוקים מצלצלים. היא בת עשרים וארבע, אמרה. אם לתינוקת. בבית גרה גם אם-בעלה. "חמות נפלאה! היתה הסוחרת הכי גדולה במחנה! איך הייתי מסתדרת בלעדיה?"
"בפולין גרתם בכפר?" שאלתי.
"איזה כפר!" צחקה בקול. "חיינו בעיר ובעלי היה נגר בעיר. אחר-כך, במחנות בגרמניה, עסקנו בכל מיני עסקים... בעלי עובד כאן במקצוע שלו ומרוויח שש לירות ביום והוצאות כמעט אין בחירייה, מלבד לאוכל. את הכסף אנחנו שומרים ל'יום שחור'...
"יש צרה אחת – מים. אין צינורות, אין ביוב. המים זורמים החוצה. עד לאחרונה הביאו מים ממרחק של עשרות מטרים. טוב שלקפיטן יש עגלה והוא מביא מים לכולנו! ועכשיו סידר לנו מוטור בבית!"
לא הבנתי. "איזה קפיטן?"
"קפיטן יווני. גוי שהתגייר. חשבתי שכולם שמעו עליו! הוא נלחם במסגרת הצבא שלנו וכבש את חירייה. הוא ראש הוועד ביישוב, דואג לכול, גר בארמון ואשתו יהודייה. קפיטן נחמד. בעלי טוען שהתאהבתי בו. את גם תראי אותו!"
מצאתי את החצר כפי שתיארה, ונשמתי אוויר פסגות מתריסר החלונות. החמות קיבלה אותי בברכה, הצביעה על התינוקת ונאנחה: "נכדה יחידה. היו לי ארבעה ילדים ושניים מהם אינם. אחד עוד הספיק לשאת אישה – יפה כמו זהב – וחי איתה חצי שנה... במשך כל המלחמה היתה אלמנתו איתנו. עכשיו התחתנה שוב."
המוטור רעש. זה מפריע לה? מפריע? "בחורף אפילו מוטור לא יהיה. לא ישקו את הפרדסים, והמוטורים יחדלו לעבוד, ושוב נצטרך להוביל מים ממרחק. אולי הקפיטן יעזור..."
ברגליים יחפות וזריזות הובילה אותי בין הפרדסים לבית הקפיטן.
איש שחום, חסון, יצא לקראתי. הקפיטן מחירייה.
מ"הול" מרווח עלינו לטרקלין. טרקלין ממש. כורסאות, רדיו-פטיפון, נרגילה... והכול בלב פרדס ומאחורי חזית לא מטוייחת של בית ערבי כפרי.
הקפיטן קרא לאשתו, צעירה שחרחורת לבושה יפה, והצטדק על בגדי-העבודה שלו. הוא בונה בריכת שחייה. נהניתי מהעברית שבפיו – נכונה ושוטפת.
חירייה, כנראה בני-ברק ההיסטורית, סיפר, נכבשה יחד עם תל ליטווינסקי וכפר ענא. הוא היה מפקד הגזרה. "במלחמה נלחמתי, כשבא השלום ביקשתי שלום." לפני חודשים אחדים השתחרר מהצבא והתיישב בבית הזה. חשבו שהשתגע. להשתכן בחורבות? בינתיים בזזו אלמונים את הבתים ורוקנו הכול, מרהיט ועד בלטה. אפילו את הריפוד קרעו מהכורסאות, חיפשו מטמונים.
הוא חתם חוזה עם "הרכוש הנטוש", שיפץ ביסודיות את הבית, התקין חשמל ומנוע למים. לכפר הגיעו עולים והתחילו לתקן את הבתים על חשבונם. הקפיטן הפנה אותם למפקח על "הרכוש הנטוש" ורובם משלמים לו. אבל המפקח מתעלם מן הכפר, לא הקים בו שום מוסד ציבורי. אינו דואג אפילו למים וטוען כי ההתיישבות פרטיזנית. העולים תפסו בתים ורק לאחר מעשה הציעו תשלומים. "אבל העולים השקיעו פה את כל חסכונותיהם. הם משלמים – ומשוללי זכויות!" התמרמר, "התושבים התארגנו, אספו חמישים לירות, אני השקעתי שבעים וחמישה אחוז מההוצאות, ופתחנו צרכנייה. כבר איננו צריכים לקנות בסלמה. נבחר ועד, כל משפחה משלמת שתי לירות מיסים, ופעמיים בשבוע נערכים אימונים בנשק."
הוא יליד אתונה, סיפר. במלחמה העולמית היה קצין בצבא היווני, נלחם גם כשהצבא הוכה, ניסה לגנוב את הגבול לטורקיה, נכשל פעמיים, נמלט לבסוף מיוון בעזרת מכר, ואחרי חודש, בעיצומה של מלחמת העולם, הגיע לפלשתינה, לבריגדה יוונית שחנתה בעתלית. בבריגדה התמנה למנהל של בית מלאכה גדול לנשק. "התקשרתי עם היהודים ומסרתי להם נשק. בלי כסף. לא התכוונתי לביזנס. ביוון לא היכרתי יהודים. פה למדתי את הצרות של העם היהודי והחלטתי להיטיב עימו."
אבל במאי 1945 "מסרו" אותו. חמש דקות לפני שבאו לעצרו נמלט בעזרת חברתו, כיום אשתו. הוא גילח את השפם וברח. גם היוונים, גם הבריטים חיפשו אותו. הוא יצר קשר עם ה"הגנה", קודם לא ידע מה זו "הגנה" – והתחילו הנדודים: כפר אז"ר, בית יוסף, כפר חיטין, עמק בית שאן. ב-1946 יצאו היוונים מהארץ. אז הוציא תעודת זהות בשם נתן אלחנני וחזר לכפר אז"ר. במלחמת השחרור שימש כמפקד האיזור שכלל בין היתר את קיבוץ אפעל שהותקף קשה. הוא נלחם בחזית לטרון ובבית נבאללה כסרן, קפיטן, וכדבריו: "אני לא מתחרט! אני מרגיש כאן מולדת!"
מה הוא יודע על היהדות? "על ההיסטוריה של היהודים למדתי עוד בבית-הספר. על הדת – מחיילים דתיים רבים שהיו בפיקודי. הם טענו שעם שום מפקד אי אפשר 'להשתוות' בענייני דת כמו עם נתן.'"
ירדנו לחצר שבה שלושת אלפים תרנגולות. "בעלי למד באוניברסיטה, רצה להיות רופא ונעשה איכר," מחייכת אשתו, ילידת פולין שחיתה רוב שנותיה בכפר-סבא. היא השתתפה עם בעלה בקרבות כאחות רחמנייה. "רבים מחייליו של נתן מבקרים אצלנו," מספרת האישה, "מחפשים עבודה. לכולם הוא מייעץ לעבוד את האדמה – זה מרגוע לעצבים. מישהו מחירייה ביקש אפילו שנתן ישיג לו אישה – קשה לו להיות רווק..."
ונתן סיפר על נהג שכאשר שמע שבא מחירייה, התעניין אם הוא מכיר שם גוי שנקרא קפיטן. נתן ענה שאינו מכיר שום גוי בחיריה, והנהג התרגז: "אז אתה לא מחירייה! כל ילד מכיר אותו!"
על קצינה בצבא, שהסיע פעם במכוניתו – "אתה מתל ליטווינסקי?" שאלה, "אז אתה ודאי מכיר קפיטן גוי שמספרים עליו 'ניסים'. הוא שחור, במשקפיים."
"לא שמעתי," השיב נתן.
"אבל כל המחנה מדבר על זה!" תמהה.
וכשהבינה עם מי נסעה, הלבינו פניה.
יצאנו לטיול ב"ממלכה" של הקפיטן. ("אני מרגיש פה כמו שיח'...") – ביקרנו בבית עולה מפולין, אב לשלושה, ביקרנו ב"בית" שמתגוררים בו חיילים מהעיר העתיקה עם אימם. גם החורבות כבר נתפסו. אב, אם ותינוק השתכנו במה שהיה בית השימוש של בית-הספר בכפר, ישרו את הריצפה, סיידו, רק המחנק האיום נשאר.
איש מבוגר לצד הדרך הסיר בפנינו את כובעו. כך ודאי קידמו "שם" את האציל בעל האחוזה. "יש לי כפות ומזלגות מכסף למכירה בזול," הציע. הקפיטן שותק והאיש ממשיך: "הליפט שלי מגיע ועליי לשלם שלושים וחמש לירות. אולי אוכל לקבל? אתן פיקדון!"
"בוא אליי ואסדיר את העניין," מבטיח הקפיטן.
ביציאה מהכפר כמעט התנגשנו במכונית שנסעה לפנינו. "אל תנהג כמו גוי!" נוזף נתן בנהג.
היום, ממרחק של כשישים שנה, נראים הדברים כמו מעולם אחר. מכפר הפכה חירייה למזבלה, וממזבלה לפארק עתידי. עולי הבראשית של המדינה, או צאצאיהם, כבר ותיקים מאוד. זו כבר לא אותה ארץ של צנע ואלה אינם אותם חיים. האושר של ההסתפקות במועט גז וגם האופטימיות התמימה כמעט פסה.
את "הקפיטן" המופלא פגשתי עוד פה ושם. הוא עזב את חירייה. ניסה מזלו בטנטורה, ועקבותיו נעלמו וכל התקופה נעלמה איתו.
סיפור "הקפיטן" היה ארוך מדי לגיליון רגיל, והתפרסם סוף-סוף במוסף ראש השנה תש"י, 1949, של "הבוקר". זמן קצר לאחר מכן כתב לי ד"ר עזריאל קרליבך כי קרא את "הקפיטן מחירייה" והוא מציע לי שאכתוב בעיתון החדש שיסד, "מעריב". עברתי ל"מעריב" וכתבתי שם כשני עשורים וכן ב"מעריב לנוער", "מעריב לילדים, "את", ועוד.
בינתיים יצאתי לגימלאות, וכעת, בגימלאות, חיברתי ספר לבני הנעורים "נמרים בעין גדי", ולאחרונה – ספר לנוער וגם למבוגרים, "בעקבות האב האבוד". התקבלתי לאגודת הסופרים, וב"גיל השלישי" התגשם חלום הילדות שלי.
* * *
הסיפור נכלל בקובץ הסיפורים "אנשים בתל-אביב זוכרים", מיבחר סיפורי חיים של גימלאים, שיצא לאור בשנת 2008 מטעם עמותת "כֹּח לגימלאים". הספר הוא פרי יוזמתו של יושב ראש סיעת הגימלאים במועצת עיריית תל-אביב מר נתן וולוך, שפנה לציבור הגימלאים לשלוח סיפורי חיים לפרסום בספר.
עריכת הספר נעשתה בידי הסופר שמאי גולן, שהיה גם יו"ר ועדת השיפוט לפרסים ולציונים לשבח, ועימו הסופר אהוד בן עזר. יועץ ההפקה היה גדעון פוקרד. עותקים של הספר ניתן לרכוש בעמותת "כֹח לגימלאים", דיזנגוף 9, תל אביב, טל. 03-6201464, פקס 03-6201304.
* * *
משה גרנות: ההר ומזג האוויר –
על הספר "המוח הנשי" של לואן בריזדיין
תרגום: יעל גזית, מטר 2008, 320 עמ'
רוב המידע שניתן להפיק מהספר "המוח הנשי", המתהדר במבנה מדעי (127 עמודים של נספחים, הערות, ביבליוגרפיה ומפתח העניינים!) ידוע לקוראים מעובדות החיים עצמן ומספרות המדע הפופולארי הנגיש לכול. הספר מתאר את התמורות החלות במוח האישה, ובעקבות כך – בתחושותיה ובהתנהגותה, בעטיין של תסמונות שונות הקשורות במחזור (תסמונת קדם וסתית, תסמונות של קדם גיל המעבר וכו'), את הדיכאונות הפוקדים את האישה הקשורים בתסמונות הנ"ל ובלידה (פי 4 מאשר אצל הגברים; אבל גברים מתאבדים פי 4-3 מנשים!) – את הדחף המיני אצל הגברים, הגדול פי 3-2 מזה של הנשים, את התוקפנות הגברית הגדולה (פי 20!) מזו של הנשים, את הוורבליות ויכולת ההקשבה של הנשים שהיא גדולה מזו של הגברים; הספר מספר שנשים זקוקות לפרק זמן ארוך פי 10-3 מזה של הגברים כדי לחוות אביונה – ול-24 שעות של "ריכוך" (פרחים, חופשה אלכוהול, מילים יפות) כדי להגיע לנכונות לקיים יחסי מין; שנשים רדופות דאגה וחרדה פי 4 יותר מגברים, שנשים נוטות לבכות פי 4 יותר מגברים, שנשים לוקות בשיטיון (דמנציה) פי 3 מאשר הגברים, ועוד ועוד.
יחד עם זאת, הספר הזה חשוב, ולו רק משום שהוא מפריך באורח מדעי את טענות הפמיניסטיות של שנות התשעים של המאה הקודמת, שכביכול הנשים לא נולדו נשים (טענה שהושמעה בעקבות סימון דה-בובואר – שאיננה מוזכרת בספר), אלא הסביבה כפתה עליהן התנהגות המוגדרת כ"נשית". הכול חשו שמדובר בשטות גמורה, אך "התקינות הפוליטית" לא אפשרה לפצות פה בנדון, בוודאי לא למדענים גברים (עמ' 188).
לואן פריזדיין משווה את ההבדלים המהותיים שבין מוח הגבר למוח האישה באמצעות ציור: "המציאות העצבית של הגבר דומה להר-קרחונים, פגעי מזג האוויר והתנועות הטקטוניות העמוקות של כדור הארץ שוחקות באופן בלתי מורגש במשך אלפי שנים. המציאות העצבית של האישה דומה יותר למזג האוויר עצמו – משתנה בהתמדה וקשה לחיזוי" (עמ' 24).
יש קצת הגזמה בהשוואת המערכת העצבית של הגבר להר המאריך ימים, כאשר ידוע לכול כי הגבר חי פחות מהאישה במיספר משמעותי של שנים, אך בעקרון אין ספק שיש התמדה בקווי האופי, בתשוקה המינית ובמצבי הרוח אצל הגבר, ולעומת זאת, יש תמורות כבירות אצל הנשים בשלבים השונים של חייהן, ואף בשלבים השונים של המחזור החודשי.
המחברת מתארת את המקומות במוח האישה, התהליכים שקורים בו, והשפעות ההורמונים עליו, הגורמים לכך שמרכז השפה והחברות הנשיים גדולים מהמרכז המקביל אצל הגברים; היא מתארת את דרך התגובה הגברית לסכנה, המתמצית במאבק או במנוסה, ואילו אצל הנשים, שאין בכוחן להיאבק, וגם מנוסה בשעת היריון, או בעת טיפול בילדים – לא ממש באה בחשבון – הן מעדיפות "להתיידד" להפיג את התוקפנות של הזכר. (עמ' 28-25, 43-42, 50, 65).
למרות העובדה שנשים מודרניות עומדות ברשות עצמן מבחינה כלכלית – האינסטינקט הקמאי מנתב אותן לחפש בן-זוג הגבוה מהן ב-10 ס"מ, ומבוגר מהן בממוצע בשלוש שנים וחצי, בעל משאבים חומריים ומעמד חברתי, בן-זוג שניתן לסמוך עליו, שיפרנס את ילדיה ויגן עליה ועליהם (בדומה לנקבות ציפורים מסוימות הבוחרות בן-זוג על פי הכישרון שלו לבנות קן). לעומת זאת, גברים מחפשים בנות זוג בשנתיים וחצי צעירות מהם, בעלות מותניים צרים והופעה מצודדת (עמ' 87-83).
המחברת מספרת לנו שמוח האישה קטן ב-9% ממוחו של הגבר (גם אם מחשיבים את יחס גודל הגוף – עמ' 21), הגם שמספר התאים בו זהה. בזמן ההיריון המוח הנשי מתכווץ עוד יותר, דווקא כאשר משקל הגוף גדל (עמ' 126). ההנקה עשויה לגרום לאושר, אך גם לערפול המחשבה ולפיזור הדעת (עמ' 133).
הספר טוען בתוקף שנשים נולדות נשים ואימהות, ולסביבה יש רק השפעה משנית (עמ' 33). בספר מתואר ניסוי להעניק לילדה צעצוע של בנים – כבאית – הילדה דיברה אל מכונית הכיבוי הקטנה כאילו היתה בובה (עמ' 32). עם ההיריון והלידה מקבלת הקריירה של האישה חשיבות משנית, ולא משום שכך מצפה ממנה החברה, אלא משום אותם אינסטינקטים קמאיים הפועלים אצל האישה המודרנית בדיוק כמו אצל אימה הקדמונית. אמצעי המניעה והעצמאות הכלכלית לא שינו בנדון דבר (עמ' 113, 124).
לאורך כל הספר מתוארות התמורות (הקשות מאוד לעיתים) שהורמונים וצניחת הורמונים גורמים לנקבת האדם: לפני תחילת הווסת נתונות נשים ללחץ, תוקפנות ועוינות. בשבוע הרביעי למחזור האסטרוגן והפרוגסטרון צונחים, והמוח נמצא ממש במצוקה (עמ' 68). לעומת זאת, בשבוע השני של המחזור (עת הביוץ) הנשים נמשכות לגברים שאינם בני זוגן. הנשים, לפי ספר זה, אינן יותר מונוגמיות מגברים (עמ' 116-115). המחברת מציעה דרכי טיפול (בעיקר בהורמונים) כנגד תופעות גיל קדם-חדלון הווסת, גיל העשוי לגרום לחרדות, דיכאון, חוסר שינה, בעיות זיכרון, ירידה דרסטית בתשוקה המינית (168-161, 181, 197).
מה שצריך ללמוד מהספר הוא שהאישה היא אישה, ומשום כך היא חווה תקופות קשות בחייה, והיא נושאת לבדה את כל העול הקשה של המיניות – המחזור על נכלוליו, ההיריון על גחמותיו, הלידה על הסבל שהיא גורמת ועל סכנותיה, ההנקה וגידול הילדים על האושר והעבדות הכרוכים בהם.
חובה על גברים להיות קשובים לקורבן הגדול הזה שהטבע כפה על האישה, ופטר ממנו (כמעט לחלוטין) את הגבר. חובה לקיים חוזה חברתי חדש כדברי המחברת (עמ' 191), ממנו ינבעו אהבה, סעד, תימוכין ונשיאה בעול גדולה יותר מצד הגברים. צריך להתעלם מ"הרוחות החדשות", המבקשות להפוך את הנשים לגברים בעל-כורחן, ולגלות אבירות, אמפתיה והמון הבנה לצרכים ייחודיים של הנשים שלנו.
הספר הזה לא התכוון, ולכן גם לא פתר בעיה אקוטית באינטראקציה שבין שני המינים: מסתבר ש"ריכוך", תכשיטים, פרחים, מילים יפות וכו' – כל אלה אינם עשויים לשנות את מאזן התשוקה המינית שבין גברים לנשים. אצל גברים כמות הטסטוסטרון (ההורמון המופקד על התשוקה המינית) היא גדולה בין פי 10 לפי 100(!) מאשר אצל נשים (עמ' 116). הגברים חושבים על מין ללא הפסקה כל ימי חייהם. הגם שהיכולת הולכת ונחלשת – התשוקה איננה פגה גם בגיל זקנה מופלגת.
התשוקה המינית אצל הנשים, בדרך כלל, פחותה בהרבה מזו לשל הגברים – בעת היריון, לאחר לידה, בתקופה הקדם חדלון הווסת היא מתקרבת לאפס. יש תקופות שנשים ממש סולדות ממגע עם גבר (עמ' 206). יוצא שהזכר האנושי רעב למין כל חייו, והוא נאלץ לקנות אותו, ואם הוא טיפוס קרימינאלי (גברים הם טיפוסים קרימינאליים פי 20 מנשים!) הוא גם יגנוב וישדוד מין. הספר שלפנינו איננו עוסק בכך כי עניינו הוא רק המוח הנשי, יתרונותיו ומכשלותיו*).
יש בספר גם לא מעט אמרות שהעלו חיוך על שפתיי, כגון הטענה שמוח האישה סולד מעימותים (עמ' 157), ושההתאהבות נמשכת לכל היותר 8-6 חודשים (עמ' 91). אני נושא את התסמונת הזאת כבר 47 שנים, ונראה לי היא מתחזקת אצלי משנה לשנה.
*) ראו דיון בנדון בספרי "שיחת גברים על נשים", הוצאת ירון גולן 2004.
* * *
100 שנה לאגודת מכבי אבשלום בפתח תקווה
אגודת מכבי אבשלום פתח תקווה עורכת כנס הצדעה במלאת 100 שנה לקיומה ב-22 באפריל 2009 – בהיכל התרבות העירוני בפתח תקווה.
כל מי שהיה לו חלק באגודה על שלל מחלקותיה מתבקש להעביר אליי חומר על מנת שנוכל להציגו בכנס. הזמנות במידה מצומצמת ניתן לקבל ממני. אך בתמורה נבקש לקנות את הספר על מכבי אבשלום פתח תקווה שייצא לקראת הכנס במחיר של 100 שקל.
תודה מראש,
אבי שמואלביץ
0523345003
אהוד: למיטב ידיעתי קרוייה האגודה מכבי אבשלום על שמו של אבשלום גיסין הי"ד, אשר נהרג באופן אכזרי ומשפיל בקרב ההגנה על פתח תקווה בכ"ז בניסן תרפ"א, מאי 1921, כלומר לפני 88 שנים.
* * *
לקרדה מג'קארטה!
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
אשתי קנתה שפרוטים בשוק
בחנות של רוסים בקופסאות פח
עגולות
שטוחות
תוצרת לטביה
בזיל הזול קנתה ואני לא יודע
מדוע המסריחונים קצוצי הראש
השוחים בשמן
עוררו בי געגועים
לכל הנשים היפות והלא נקיות שהיכרתי
עם דגדגנים גדולים
כמו דגים קטנים
שמאלץ-הרינג
שפרוטים
סרדינים
אנשובי
מתיאס
טעמתי הרבה נשים
ואמרתי לאשתי: "לא
אני רוצה לקרדה
מג'קארטה!"
* * *
מארקֶס: "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר,
והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם."
שלום רב לך אהוד,
לעיתון 419, לשאלתה של שׂישׂי מאיר אם אתה באמת זוכר את כל הדברים שאתה כותב עליהם בספרך "ספר הגעגועים" – יש להזכיר לגברת הנכבדה את שאמר הסופר האנגלי המפורסם סומרסט מוהם בזמנו: REALITY IS POOR STORY TELLER – כלומר שהעובדות והמציאות לא מספיקות כדי לספר סיפור. וכן את אימרתו המפורסמת של גדול מספרי הסיפורים בימינו, הלא הוא גבריאל גארסייה מארקס: "החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר, והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם."
בברכה,
י"ז
* * *
נורית יובל: העוּבדות צריכות לשמוח
רציתי להעיר, לשאלתה של שׂישׂי מאיר, שאני קוראת לז'אנר הזה של סיפור זיכרונות "אוטו-בידיונוגרפיה", כי גם הזיכרון מתעתע ואינו בהכרח תיעוד היסטורי. החוכמה היא ליצור ספרות טובה מחומרי החיים, והעובדות צריכות לשמוח שהן משמשות בתהליך הנפלא הזה.
נורית יובל
* * *
בוקר טוב אהוד,
רק רציתי לומר לך שהשיר של סבינה מסג [גיליון 419] "אני יודעת, אבל" עם הקפה של הבוקר, היה שילוב בלתי נשכח.
תודה.
אסנת רז
* * *
ראובן שהם
מבקש לטעום מעט מאותם אבטיחים של שדות קלמניָה
בוקר טוב אהוד,
סיימתי לקרוא את "ספר הגעגועים" ונהניתי!
ההתייחסות האבטו-אירונית של אורי/אודי אל עצמו בהחלט תורמת. גם השיטתיות העקשנית והדווקאית של "חישוף התחבולה" ההומוריסטית של המספר המתגעגע תורמת את תרומתה לחיוך שעולה על דל שפתיו של הקורא, שמבקש לטעום מעט מאותם אבטיחים של שדות קלמניה ולשוט באותה קליפת אבטיח. (אגב בסיפור על האבטיח המיתולוגי הזה כבר השתמשתי בקורס שאני נותן לוותיקי עמק יזרעאל: "ארץ ישראל בספרות העברית מן התנ"ך עד הפלמ"ח", כחלק מן הדיון על "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו" של ברנר. פחות נראה לי המעבר אל האפילוג של רצח רבין. זה פשוט לא נדבק.
בהצלחה לך ולספר
ראובן שהם
אהוד: אינך היחיד שהמעבר או החיבור לרבין אינו נראה לו בספר. אני הרגשתי צורך לחתום את "ספר הגעגועים" לא רק בגעגועים לעבר הרחוק אלא גם לאחת התקופות שהשפיעו ביותר עליי ועלינו. הרגשתי שהסיפור הארצישראלי של ראש הממשלה ה"צבר" הראשון, שנרצח, ושזכיתי להגן עליו בחייו, קשור לילדות שלי בקלמניה ולפגישה שלי עימו.
לקוראים היום קצת קשה לראות את החיבור הזה, אבל ככל שהשנים תחלופנה הוא ייראה בעיניהם הדוק יותר כי גם ההיסטוריה והדוקומנטאריוּת כבר תהיינה חלק מן הספרות, אולי כמו ברומאנים הרוסיים הגדולים שמשלבים ספרות בידיונית ופוליטיקה. כן, רבין הוא חלק מספר הגעגועים הארצישראליים שלי, ויש לי חשבון ארוך העם האנשים שהרגו אותו בעודו בחייו.
* * *
נורית גוברין: קראתי בעניין ובהנאה מרובה את "ספר הגעגועים" שלך
לאהוד שלום,
קראתי בעניין ובהנאה מרובה את "ספר הגעגועים" שלך: צמיחתו של הסופר מן הפרדסים. זהו ספר חניכה מובהק של ילדותו והתבגרותו של סופר, בתוך מערכת הכוחות המושכים אותו לכיוונים שונים, אבל הוא הולך אחר ליבו וייעודו: להיות סופר.
פה ושם יש בספר חזרות מיותרות, אבל הוא קריא, מרתק ומהנה. איש איש (לרבות אישה אישה) במיוחד ילידי הארץ, מוצא בספר משהו משלו, מוכר לו, חביב עליו ומקור להתרפקות ולגעגועים.
תודה!
* * *
מדף הספרים של אהוד בן עזר
פורסם עם תצלום כריכת "ספר הגעגועים" ותצלום המחבר על רקע תמונת סבו באתר NRG של "מעריב" ביום 16.2.09
אהוד בן עזר, ש"ספר הגעגועים" שכתב רואה אור בהוצאת כנרת זמורה-ביתן, מספר על הספרים שאפשר לחזור ולקרוא כל עשרים שנה. על המדף שלו נמצאים תומאס מאן ביאליק, פנחס שדה ומיגל סרוונטס אבל גם מקורות השראה ספרותיים של בני משפחה.
לפני כ-55 שנים למדתי ספרות כללית בתיכון חדש בתל אביב אצל מורה "ייקית" שהיתה ממייסדי בית הספר ומנהלת שלו – טוני הלה, והיא חזרה ואמרה לנו שהקריאה האמיתית והחשובה לאדם אינה של ספרים חדשים דווקא אלא עליו לדעת למצוא את הספרים שאפשר לשוב ולקרוא אותם כל עשרים שנים במהלך חייו של האדם.
שדים – דוסטוייבסקי
זהו בעיניי הרומאן הטוב והמקצועי ביותר שנכתב אי פעם. מתוארת בו בצורה מאוד ריאליסטית קבוצה של מהפכנים צעירים בתקופת שלטון הצאר ברוסיה, דמות פאטתית של סופר שולי מזדקן, ועוד גלריה של דמויות, בהן יהודי אחד, כמעט כולם אנשים משכילים, וארוגים הם ברשת קשרים וקשרי-קשרים שמציבה את הרומאן כאחד השיאים האמנותיים של היכולת האנושית לרקום עלילה מרתקת ומרגשת. הכותב עצמו מופיע ברומאן כדמות צדדית המספרת אותו. הספר עדיין קיים, אמנם בהדפסה גרועה של התרגום המקורי, בהוצאת "עם עובד".
המפתח לשער הגדול – הינקו גוטליב
רומאן קצר ומדהים, בתרגומו של צבי רותם, בסגנון מדע בדיוני, על רקע השואה. גיבורו דב טרנופולסקי, מהנדס יהודי מווארשה, נקלע לבית הסוהר של הגסטאפו בווינה אך יש לו עימו מדחס חלל שבאמצעותו הוא עומד שווה-כוח לסוהריו המייצגים את העולם הנאצי בשיא כוחו הגס והמנוול. הספר התפרסם תחילה בהמשכים בעיתון "הדור" בשנות ה-50 ולימים יצא לאור בספריית "קשת" של "עם עובד".
דון קישוט – סרוונטס
ספרו של סרוונטס ליווה אותי במשך כל שנות ילדותי ונעוריי. לא הרגשתי אז בנימה הפארודית שבהצגת דמותו של דון קישוט אלא באמת הזדהיתי עימו, עם מלחמותיו ועם אהבתו חסרת הסיכויים לדולסיניאה הטובוסית הבלתי נשכחת. אנחנו קראנו לה דולצינאה כי כך היה כתוב בתרגום העברי של ביאליק.
ויהי היום – ספר האגדות של ביאליק
עם איוריו של נחום גוטמן, חיוניותו שבתה את ליבי משחר ילדותי. ובייחוד התענגתי חזור והתענג על "שור אבוס וארוחת הירק" ועל "אלוף בצלות ואלוף שום" המופיעים בסוף הספר, והם נטעו בי את ההרגשה, החושנית-ממש, שספרות טובה אינה משעממת אלא היא מלאה מטעמים והומור ושפע המצאות מקרן הדימיון השופע של הסופר. הוצאת "דביר".
החיים כמשל – פנחס שדה
היה לי, (לבד מ"מכאן ומכאן" של ברנר), ספר הפרוזה העברי המקורי שתפס אותי ביותר ולימים גם הביא אותי לידידות עם הסופר ולכתיבת ספר עליו, "להסביר לדגים" (הוצאת "אסטרולוג"). לאורך מרבית כתיבתו של שדה היה לי דיאלוג עימו בכתב ובפגישות בעל-פה ובעיתות מצוקה נפשית השיחות איתו חסכו לי פסיכולוג. הספר יוצא כיום לאור בהוצאת "שוקן".
פר גינט – איבסן
בתרגום לאה גולדברג, המחזה שאותו למדנו בתיכון חדש עם טוני הלה, מזהיר אותי עד היום שלא לבזבז את חיי, שלא אהיה כעופרת הנזרקת להתכה מחדש אצל מתיך כפתורי העופרת, אלא שעליי להגשים את ייעודי המיוחד רק לי וזאת יום-יום ושעה-שעה שאחרת כל חיי היו בזבוז.
כל השירים אסתר ראב
אסתר ראב היא דודתי, אחות-אבי, והיא המשוררת הארצישראלית הראשונה, בת פתח תקווה. אני מודד כל שיר חדש בהשוואה לשיריה, וכמובן שאינני אובייקטיבי, אף כי בנעוריי הושפעתי בעיקר מ"כוכבים בחוץ" ו"שירי שמחת עניים" של נתן אלתרמן.
התלם הראשון – יהודה ראב בן עזר
זהו ספר זיכרונותיו של סבי שאותו כתב מפיו אבי, בנימין בן עזר ראב, והספר ליווה אותי מילדותי ומנעוריי עוד בהיותו בכתב-יד. הוא החולייה הראשונה בהיסטוריה המשפחתית שלי ושל פתח תקווה מושבתי ואני חוזר אליו שוב ושוב והוא משמש לי מקור השראה רב-ערך מבחינה משפחתית, היסטורית וגם ספרותית. ניתן להשיגו גם כיום באמצעות הספרייה הציונית בהפצת מוסד ביאליק.
הר הקסמים – תומס מאן
הר הקסמים בתרגומו של מרדכי אבי שאול, הוא אחד הספרים הגדולים שנכתבו בכל הזמנים (שם בכיס הקטן אפילו ענקי ספרות כדוד גרוסמן ועמוס עוז). הוא מתרחש בבית מרפא לשחפנים "ברגהוף" בעיירה דאבוס שבשוויץ ערב מלחמת העולם הראשונה, וגיבוריו הם האנס קאסטורפ ובן-דודו יואכים צימסן. העולם, שעומד להתפורר במהלך המלחמה הגדולה, נשבר עוד קודם לכן, בתאוות ההימלטות אל המחלה, השחפת, שמצמיתה את האנס קאסטורפ לבית המרפא, שאליו הגיע כביכול רק כדי לבקר את בן-דודו השחפן איש-הצבא יואכים. מוטב לקחת את הרומאן המשכר והממכר הזה לקריאה חוזרת בבית הבראה, דוגמת "יערות הכרמל", ושם לשקוע מחדש באווירתו החולנית והקסומה. ראיתי פעם בחורה יושבת וקוראת בו שם, ממש כמוני.
קנדיד - וולטיר
הרומאן הפיקארסקי, שאולי נכתב כפארודיה אבל ערכו הספרותי נצחי, הוא אחד הספרים המשעשעים והמדהימים ביותר שקראתי וחזרתי וקראתי בו בימי חיי. קצב הפרקים שלו סוחף אותך. קנדיד ואהובתו קוניגונדה, שאיבדה חצי תחת בשבייה, וכן המורה שלו פאנגלוס – נקלעים ממקום למקום בסיגנון פיקארסקי, ודרכם נחשפת כבדרך-אגב גם אכזריותו וטמטומו של העולם. הקריאה בו עזרה לי בכתיבת אחדים מספריי, כמו לכוון את עצמי על פי מטרונום, במוסיקה. משפט הסיום שלו: "צריך לעבד את גננו!" – מלווה גם אותי כאחד ממשפטי המפתח של הספרות העולמית. אפשר ללמוד ממנו גם משהו על התורכים.
יכולתי להוסיף עוד כמה וכמה ספרים אך אלה עלו בדעתי לראשונה, וכל מה שכתבתי כאן, חוץ משם משפחתו של יואכים צימסן, הוא מהזיכרון בלבד, כי הספרים האלה הם חלק ממני.
אהוד: באותו גיליון של האתר אפשר למצוא בקובץ גם את הכתבה "הזר" מאת נורית קנטי שנתפרסמה עליי ביום 13.2.09 ב"מעריב" במדור הספרות.
* * *
התרשמותי הכנה
שלום אהוד,
קראתי הבוקר ראיון שנערך איתך במעריב NRG [ושהתפרסם לראשונה ב"מעריב" נייר, 13.2.09] והתרשמתי מאוד מדרך הצגתך את עמדתך הספרותית הייחודית, שיש בה הרבה מאוד אומץ, שאני מעריך, ושהוא נדיר עד מאוד במחוזותינו. מי כמוני יודע שעל אומץ כאן משלמים מחיר כבד מנשוא או כמו שאתה מגדיר את זה יפה בראיון: "אני לא הגברת שקוראת את גרוסמן."
אילן ב.
* * *
קבלת שבת בצוותא
"משנכנס אדר מרבים בשמחה"
י' אדר תשס"ט, 6/3/09 בשעה 12:00 צוותא לולה
פרשת השבוע היא פרשת "תצווה" ועיקרה תאור מעמד הכהונה ובגדי הכוהנים ששרתו במשכן בית המקדש. קריאת הפרשה חלה, בין יום פטירתו של משה רבנו,
ז' באדר, וחג פורים הנחוג בי"ד באדר.
קבלת שבת לפורים מביאה רוח ונשמה, צחוק וקלילות אז והיום.
אורחי קבלת השבת הם: הפרופ' אבנר זיו, מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ד"ר אריאלה קרסני – חוקרת הפולקלור היהודי שתספר על דמות הבדחן וה"רב של פורים", ששיעשע ומשעשע את תלמידי הישיבות. ד"ר נילי אריה – ספיר, מהחוג לפולקלור באוניברסיטה העברית, תספר על "חגיגות פורים בתל אביב הקטנה" נשפי אגדתי והעדלאידע ברחובות העיר.
עורך ומנחה: ד"ר יואל רפל
שירה וליווי מוסיקלי: גילה חסיד
קטעי קריאה: צבי סלטון
מחיר מוזל לקוראי בן עזר 40 ש"ח כולל קפה ועוגה
כרטיסים בקופות צוותא טל. 6950156.
יש להזדהות כקוראי "חדשות בן עזר" לקבלת ההטבה
* * *
אורי הייטנר
מבחן המנהיגות של ביבי
אילו היתה היום בחירה בשני פתקים – לראשות הממשלה ולכנסת, אין ספק שרוב מוחלט של מצביעי "ישראל ביתנו" היו בוחרים בנתניהו לראשות הממשלה. גם מנהיג אוטוריטארי כליברמן אינו יכול להתעלם מרצון בוחריו בצורה בוטה כל כך. לכן, אין מצב שבו ליברמן ימליץ לנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על ציפי לבני. יתר על כן, ליברמן יודע היטב, שאיתו ובלעדיו אין לציפי לבני אפשרות להקים ממשלה, כך שגם אילו השתעשע ברעיון של תמיכה בלבני, במצב הפוליטי הקיים הוא לא ינהג כך. למעשה, אין לליברמן קלפים כלשהם. אין לו ברירה אלא להצטרף לממשלה בראשות נתניהו – ממשלת אחדות או ממשלה צרה.
אולם ליברמן מלהטט בקלפים שאין לו, ושומר על מיצובו מתקופת הבחירות, כמעצב סדר היום הפוליטי והתקשורתי בישראל, על סמך מצג שווא של ממליך המלכים, לכאורה. את מצג השווא הזה הוא מבצע בכישרון רב ובערמומיות, מתוך הבנת הפסיכולוגיה המוליכה את לבני ונתניהו.
ליברמן קורא היטב את האובססיה של ציפי לבני להציג את הישגה הגדול בבחירות כניצחון, ואת תלותה בו כמי שיכול לספק לה את האשלייה. לבני מקווה שליברמן ימליץ עליה לראשות הממשלה, ועל תרגיל מסריח של פרס שבעקבות זאת יטיל עליה להרכיב את הממשלה. היא מקווה שמהלך זה יניע מהלכים פוליטיים שיובילו לזליגת מפלגות אליה עד שיהיה לה רוב להקמת ממשלה. זוהי אשלייה חסרת בסיס. אם יטיל פרס על לבני להקים ממשלה, היא תיכשל במשימה בפעם השנייה בתוך חצי שנה, ותחסל בכך את עתידה הפוליטי. אך היא בכל זאת מנסה, וכדי להגיע לכך היא תהיה מוכנה לשלם הרבה, הרבה מאוד, לליברמן.
ליברמן עשוי להרוויח מכך רווח כפול. עצם החיזור הנמרץ של "קדימה" אחריו, מעניק לו לגיטימציה מצד המפלגה הגדולה במחנה שערב הבחירות הוביל את מסע הדה-לגיטימציה שלו. בנוסף לכך, עצם המו"מ הכפול, ההופך אותו לכאורה ללשון מאזניים, משפר את מעמדו במו"מ עם הליכוד, ובכך מעלה את מחירו ומאפשר לו להשיג הישגים גדולים. ליברמן בונה על התפקוד הבעייתי שהוכיח נתניהו בעבר במצבי לחץ, ומקווה שבלהטו להיות ראש הממשלה ישלם מחיר מופקע לליברמן.
התרגיל המבריק של ליברמן מעמיד בפני נתניהו אתגר מנהיגותי. האם יזיע וימצמץ ראשון, יתקפל ויגלה חולשה מול ליברמן, או ינהג כמנהיג אמת, וינהל מו"מ קשוח מולו.
נתניהו יודע שרק הוא יכול להרכיב ממשלה, וכך יהיה גם אם בשלב הראשון תוטל המשימה על לבני. נתניהו יודע שליברמן יודע זאת. נתניהו יודע שליברמן להוט להצטרף לממשלתו ושלא ירצה למצוא את עצמו מנוטרל באופוזיציה. נתניהו יודע שליברמן יודע, שבאפשרותו להגיע עם "קדימה" על ממשלה ללא ליברמן. נתניהו יודע שהקלפים בעצם בידיו, ואין לו כל סיבה להתקפל. השאלה היא, האם יידע להפגין קור רוח ומנהיגות וינהל מו"מ נוקשה עם ליברמן, או יאבד את העשתונות, יילחץ וייסחט?
האתגר הזה הוא מבחן המנהיגות של נתניהו. באופן בו ינהל את תהליך הרכבת הממשלה, כך ימצב את מנהיגותו ואת דמותו, בארץ ובעולם, לקראת הקדנציה השנייה שלו בראשות הממשלה.
תיקון טעות
במאמרי "גבול הטעם הטוב" [גיליון 419] כתבתי בטעות "הבית הלאומי". כוונתי היתה ל"בית היהודי" ולא ל"איחוד הלאומי".
אורי הייטנר
* * *
אדיר כהן: נושם איתו, טועם אותו, חי אותו
אהוד יקירי,
הנעמת לי את יום הבחירות ב"ספר הגעגועים" ששלחת לי. קראתי אותו בהנאה מרובה מאוד כשאני נושם איתו, טועם אותו, חי אותו בהתקשרו אל זיכרונותיי שלי מפרדסי ראשון-לציון ונופיה של מושבת ילדותי.
אהבתי מאוד את כתיבתך הבהירה, הדוברת ישירות אל לב הקורא, פותחת בו את סיפורו האישי ומטעימה אותו מטעמם של חיים אחרים, כה קרובים וכבר כה רחוקים.
ושוב תודה לך מעומק הלב,
שלך בידידות
אדיר כהן
* * *
נעמי בן-גור: ראיתי את הספר של אורי שולביץ
והוא אכן נפלא ביותר
אהוד יקר,
טוב, אז כבר ראית שכיכבת בסופשבוע ב"מעריב" בצורה יפה ומכובדת בשני מקומות של הקמח ושל התורה, וזה כל כך מתאים לך שיש בך מזיגה אמיתית ומופלאה של שניהם, כן ירבו.
ראיתי את הספר של אורי שולביץ והוא אכן נפלא ביותר, ואתה, כמו חבר טוב, תמיד מפרגן מכל הלב.
בת מזל אני שהתברכתי בחברותך, מימי הקוטג' בזעתר ועד ימינו.
להתראות
נעמי
ומזה אתה יכול לפרסם מה שאתה רוצה ואפילו עם השם.
* * *
לאחרונה צה"ל פתח ערוץ ביוטיוב. דבר זה נועד על מנת לתת לעולם מבט קרוב יותר וישר (שלא דרך התקשורת שמראה מה שמתאים לה) למה שקורה ומה אנחנו עושים בעזה. הנהלת יוטיוב רצתה להסיר את הערוץ. מה שיכול למנוע מהדבר הזה לקרות, זה כניסה של אנשים בכמויות רציניות לסירטונים והמלצה עליהם! זה לוקח כמה שניות. תעשו זאת על מנת לעזור לצה"ל במעקב התקשורתי בעולם. פרסמו את הערוץ לחברים שלכם והיכנסו בעצמכם!
http://www.youtube.com/user/idfnadesk
* * *
כרכי "קטיף" של חנני ושרגל
אהוד בן עזר שלום,
ברצוני להאיר דבריו של אביחי פאוזנר [גיליון 419] בעניינו של הסופר יוסף חנני ז"ל. יוסף חנני וי"צ שרגל היו אלה שייסדו את השנתון של פתח תקווה לספרות ואמנות "קטיף" וגם ערכו אותו שנים רבות. "קטיף" היה אחד מכתבי העת המופלאים אשר כה חסרים לנו כיום.
רון גרא
* * *
נורית גוברין: סצינה דומה לזו של שולביץ
בספרו של צבי אנקורי: "כדקל במדבר"
לאהוד שלום,
סצינה דומה לזו של אורי שולביץ בספרו: "איך למדתי גיאוגרפיה", פורסמה לאחרונה בספרו המרשים של צבי אנקורי: "כדקל במדבר", בהוצאת כרמל, תשס"ח. מתואר בו כיצד המספר, כילד, יושב עם אימו, בעיר טרנוב שבגליציה, ושניהם גחונים על "אטלס רומר הגדול", שאותו רכשה האם כשי לבנה, מיד עם היוולדו, ו"מטיילים" בין דפיו בכל העולם. "טיולים" אלה המשיכו לחיות בו, לאורך כל חייו, בכל המקומות הרבים שבהם שהה.
ספר מומלץ מאוד.
בברכה,
נורית גוברין
* * *
יוסי גמזו
שֶלֶג בַּחֶרְמוֹן
הַשֵּׂיבָה הַצְּעִירָה הַזֹּאת לָעַד שֶל צְחוֹר הַשֶּלֶג,
הַשְּׂרָרָה שֶאֵין לָהּ צֹרֶךְ בְּצִוּוּי כִּי הָעָצְמָה
שְאוּגָה מִכָּל שְתִיקָה שֶלָּהּ, חוֹלֶשֶת וּמוֹשֶלֶת
עַל הַנּוֹף שֶלְּרַגְלֶיהָ, עַל הַזְּמַן וְעַל עַצְמָהּ.
הַבִּטְחָה בָּהּ הַצִּנָּה קוֹרֵאת תִּגָר עַל חֹם הַשֶּמֶש
וְהַגֹּבַהּ – עַל יֻמְרוֹת עֵין-הָאָדָם לְהָכִילוֹ
וְאַדְנוּת פַּטְרִיאַרְכָלִית זוֹ שֶבְּלִי מִלִּים רוֹשֶמֶת
בָּרָדוּם אֶת הַקָּדוּם וּבַדּוֹמֵם אֶת הֵד קוֹלוֹ.
וַהֲדַר-הָעֲנָקִים הַזֶּה שֶבּוֹ אֵינְסוֹף-הַנֵּצַח
מְתָעֵד אֶת גַּדְלוּתוֹ מוּל אַפְסוּתוֹ שֶל הֶחָלוֹף
שֶאוֹתָהּ הוּא מְבַטֵּל מִמְּרוֹם פִּסְגוֹת מְעוּף הַנֵּץ, אַךְ
בְּאִלְּמוּת יוֹדַעַת-כֹּל, לֹא בְּזִלְזוּל מָהִיר לִצְלֹף.
זֶה הָרֶגַע, לֹא אַחֵר, בּוֹ הַנָּדוֹש הוֹפֵךְ לְקֶסֶם
וְהַפְּרוֹזָה לְשִירָה וְהַנִּגְלוֹת לְאַגָּדוֹת
וְהַיֶּלֶד שֶבְּךָ עוֹשֶׂה אָזְנָיו כַּאֲפַרְכֶּסֶת
לְמִלְמוּל פַּלְגֵי הָהָר
הַנִּגָּרִים
בַּמּוֹרָדוֹת.
כִּי מוּזָר, דַּוְקָא הַשֶּלֶג שֶכְּפוֹרוֹ מַפְשִיר לְמַיִם
הַשּוֹטְפִים אֶת חַמּוּקֵי עֲנַק-הַלֹּבֶן כַּשִׂמְחָה
אֶת הַלֵּב שֶלֹּא צִפָּהּ לָהּ,
שֶהֻפְתַּע לָהּ,
הוּא עֲדַיִן
מְסַפֵּר-הַסִּפּוּרִים הֲכִי קָסוּם בְּעוֹלַמְךָ.
וּמִלְמוּל אוֹתוֹ גְלִיסַנְדּוֹ שֶל גַּלִּים צוֹנְחִים בְּסַאלְטָה
מִן הָרָם אֶל הַנָּמוּךְ וּמִפִּסְגָּה אֶל הַמִּדְרוֹן
מִצְטַלְצֵל יוֹתֵר מִכָּל מִלּוֹת שִירֶיךָ שֶסִּלְסַלְתָּ
וּמִכָּל שֶתְּסַלְסֵל עוֹד עַד יוֹמְךָ הָאַחֲרוֹן.
וְהַהוּא, אוֹתוֹ יַלְדּוֹן שֶלֹּא בָּגַר בְּךָ אַף פַּעַם
מֵעֶבְרוֹ שֶל גִּיל-הַלָּמָּה כְּמוֹ שוֹאֵל אֶת הַמִּלְמוּל
הַתּוֹזֵז וְהַפּוֹזֵז הַזֶּה: מַה פֵּשֶר וּמַה טַעַם
יֵש לוֹ שֵם כָּזֶה, "חֶרְמוֹן", לִנְפִיל-הַכְּפוֹר הַזֶּה מִמּוּל?
אָז הַסְכֵּת, הַסְכֵּת וּשְמַע לְלַחֲשֵי סוֹדוֹת הַפֶּלֶג
הַסּוֹרְקִים בִּגְלִישָתָם בַּעֲרוּצֵי הַוָּאדִיּוֹת
אֶת סִבְכָם שֶל קְנֵי הַגֹּמֶא הַקְּפוּאִים מִמֵּי הַשֶּלֶג
בָּם טוֹבְלוֹת צַמּוֹתֵיהֶן הָעֲרָבוֹת הַבּוֹכִיּוֹת.
וְנַסֵּה לְפַעֲנֵחַ כְּמִין צֹפֶן שֶל כְּתַב-סֵתֶר
בִּצְלִילֵי הָאֶסְפֶּרַנְטוֹ הַצָּלוּל הַזֶּה, הַקַּר
שֶל זְרָמִים הַמַּלְחִיתִים לְךָ כְּעַל גַּלֵּי הָאֶתֶר
אֵיזֶה סוֹד עַתִּיק-יוֹמִין שֶהוּא תַמְצִית כָּל הָעִקָּר.
הֵם אוֹמְרִים לְךָ דְבַר-מָה, הֵם מְסַפְּרִים בִּשְׂפַת הַמַּיִם
הַשּוֹצְפִים בְּלַבִּירִינְתְּ מַחְזוֹר דָּמוֹ שֶל הָעוֹלָם
כְּמוֹ הַזְּמַן בִּמְבוֹךְ אַלְפֵי שְנוֹתָיו בֵּין אֶרֶץ לְשָמַיִם –
עַל תְּשוּקָה אֶל הָאָסוּר,
עַל יֵצֶר-פֶּרֶא לֹא נִבְלָם.
הֵם שָרִים לְךָ בַּלָּדָה עַתִּיקָה כַּאֲבָנֶיהָ
שֶל בַּזֶּלֶת אֶרֶץ זוֹ שֶהוֹד קְדוּמֶיהָ טֶרֶם סָר,
הֵם חוֹשְׂפִים לְךָ אֶת נֶפֶש הָאָדָם וְאֶת צְפוּנֶיהָ
הַקְּרוּעִים מֵאָז עַד הֵנָּה בֵּין הָרוּחַ לַבָּשָׂר.
בֵּין עֻמְקֵי הַגֵּיאָיוֹת לְהַר נִשָּׂא זֶה הַחוֹבֵש לוֹ
אֶת מִצְנֶפֶת עַנְנֵי כְּבוֹדוֹ כְּמִין כֹּהֵן גָּדוֹל
שֶזְּקָנוֹ הַמַּלְכוּתִי כִּצְחוֹר אַדֶּרֶת-מוֹךְ גּוֹלֵש לוֹ
וְיוֹרֵד עַל מִדּוֹתָיו בְּלִי לַעֲצֹר וּבְלִי לַחְדֹּל.
וְעַל כֵּן נִקְרָא הָהָר "גַּ'אבֶּל אַ-תַלְג'", הוּא הַר-הַשֶּלֶג
וּמִשּוּם שֶצְּחוֹר כִּפַּת שִלְגּוֹ עָמִיד וּמִתְמַשֵּךְ
גַּם בַּקַּיִץ הַלּוֹהֵט וְהַכִּפָּה הַזֹּאת נִמְשֶלֶת
לִצְנִיפוֹ שֶל שֵיח', נוֹסַף לוֹ גַם הַשֵּם "גַּ'אבֶּל אַ-שֵיח'".
וּמַמָּש כְּמוֹ הַתְּשוּקָה אֶל מַדּוּחָיו שֶל עֵץ-הַדַּעַת
כָּךְ שָרְשָם שֶל הַסִּפּוּר וְשֵם הָהָר הַזֶּה, חֶרְמוֹן,
שֶזִּקְנֵי שִבְטֵי הַדְּרוּזִים, כְּמַסֹּרֶת לֹא נִגְדַּעַת
מַנְחִילִים מִסָּב לְנֶכֶד כְּהַנְחֵל אוֹצָר קַדְמוֹן.
"כֵּן," אוֹמֵר אָז כְּבוֹד הַשֵּיח' אֶל מוּל אִשָּהּ הַמְּרַקֶּדֶת
שֶל שַלְהֶבֶת מְדוּרַת-הַשֵּבֶט בְּלֵילוֹת אֵין סְפוֹר,
"בְּשֶכְּבָר, בִּימֵי עָבָר, קָאן יָא מָא קָאן יָא נָאס, מִקֶּדֶם
רִחֲפוּ שַׂרְפֵי-עֶלְיוֹן סְבִיב פִּסְגָּתוֹ שֶל הַר-הַכְּפוֹר.
רִחֲפוּ וְעוֹפְפוּ, כְּנַף כָּל מַלְאָךְ עַל שְכֶם רֵעֵהוּ
כְּרוֹקְעִים בִּמְחוֹל הַדֶּבְּקָה עַל גַּגּוֹת בָּמֳתֵי-עָב
עַד כִּי פֶּתַע, עַל פְּנֵי אָרֶץ, נִתְגַּלָּה לָהֶם מַרְאֵהוּ
שֶל פִּתּוּי שֶלֹּא עָמַד בּוֹ מֵעוֹלָם שוּם לֵב מֻרְעָב.
כִּי בָּעֵת הַהִיא הֵחֵל אָדָם לָרֹב כִּרְבוֹת דְּשָאֶיהָ
שֶל אַדְמַת מַרְגְּלוֹתָיו שֶל הַר-הַשֶּלֶג הַלָּבָן
וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם לִבְנֵי-אֱנוֹש, שֶלֵּב כָּמֵהַּ –
וַאֲפִלּוּ לֵב מַלְאָךְ הוּא – לֹא יִשְׂבַּע מִיפִי גֵוָן.
וְכֵיוָן שֶמִּצְוַת אַלְלָּה הִיא כִּי דִין נִדּוּי וָחֵרֶם
יִגָּזֵר עַל כָּל מַלְאָךְ אֲשֶר יַחְמֹד לוֹ בַּת-אֱנוֹש
וְיִדְבַּק בָּהּ כַּשּוּעָל בְּאֶשְכּוֹלוֹת גְּנוּבִים בַּכֶּרֶם
וְעַל חֵטְא כָּזֶה צָפוּי הָאֵל לִקְנֹס וְלַעֲנֹש –
נִדְבְּרוּ הַמַּלְאָכִים לִמְרֹד, כְּחֵרֶם-שֶכְּנֶגֶד,
בָּאִסּוּר הָאֱלֹהִי וְנַעֲנוּ לְקוֹל-הַדָּם
וַיֵּרְדוּ לְמַרְגְּלוֹת הָהָר בִּמְעוּף חֶמְדָּה חוֹגֶגֶת
וַיּוֹלִידוּ נְפִלִים מִנְּשוֹתֵיהֶם, בְּנוֹת-הָאָדָם.
וְהָהֵם, הַגִּבֹּרִים אַנְשֵי הַשֵּם בְּנֵי-הַכִּלְאַיִם
אֲשֶר שְלֹשֶת אֲלָפִים אַמָּה גָבְהָם, אָכְלוּ עַד כְּלוֹת
אֶת יְגִיעַ בְּנֵי-אֱנוֹש שֶכָּל עָשְרָם הָיָה לְאַיִן
וְהַחַג הָפַךְ חָגָּא וְהַכְּלוּלוֹת הָפְכוּ קְלָלוֹת.
וּמֵאָז," יֹאמַר הַשֵּיח' מוּל מְדוּרַת-זְרָדִים עוֹמֶמֶת,
"מְפֻלָּג לֵב-הָאָדָם כְּמוֹ בְּאִבְחַת שַבְּרִיָּה בֵּין
הַמַּלְאָךְ וְהָאִשָּה, הַתָּם וְזוֹ הַמִּתַּמֶּמֶת
אַךְ צוֹדָה אֶת לְבָבוֹ (וְאִם נֵיטִיב זֹאת לְלַבֵּן
יִתְגַּלֶּה לָנוּ כִּי לֹא רַק הַחֶרְמוֹן, הוּא הַר הַחֵרֶם
הַכָּפוּל הַהוּא, נִמְתָּח בֵּין שְמֵי אֱלֹהַּ לֶעָפָר
אֶלָּא כָּךְ, יָא נָאס, אַף אָנוּ שֶחֻלְשַת הַגּוּף עוֹכֶרֶת
בִּבְשָׂרֵנוּ אֶת הַנֵּדֶר הַחוֹזֵר וְהַמּוּפָר
לְאוֹתָהּ הַהִתְעַלּוּת אֶל מְרוֹמִים שֶכֻּלָּם רוּחַ
כִּי הַהִיא, חַוָּה אִמֵּנוּ, עוֹד מֵאָז אָדָם אִישָהּ
מְצוֹדִים וַחֲרָמִים לִבָּהּ, מַלְכֹּדֶת וּמַדּוּחַ
לְכָל זְבּוּן הַמִּתְפַּתֶּה לָהּ וְנִכְוֶה בִּיקוֹד אִשָּהּ."
..אָז יָשְלַךְ לְפֶתַע הַס בְּחוּג שוֹמְעָיו יוֹשְבֵי הַשֵּבֶט
הַכְּרוּכִים כְּמִין עָקָאל סְבִיב הַכָּפִיָּה, הִיא הָאֵש
וּדְבָרִים כַּדָּרְבוֹנוֹת תָּשִיב זְקֵנָה אַחַת, תּוֹשֶבֶת
אוֹתוֹ כְּפָר, לִכְבוֹד הַשֵּיח' שֶיִּתְקַשֶּה לְהִתְאוֹשֵש:
"הַמַּלְכֹּדֶת, יָא אוּסְתָּאד, כְּלוּם לֹא תִלְכֹּד אִם לֹא יַחְדֹּר בָּהּ
הַלָּכוּד, שֶשּוּם פִּתּוּי לֹא יַסְגִּירוֹ לְשָם כָּל עוֹד
הוּא חָזָק דַּיּוֹ לִכְבֹּש יִצְרוֹ וּבִתְבוּנָה לִגְדֹּר בָּהּ
בַּתְּשוּקָה גְדֵרוֹת מוּל סַחַף כַּטֶּרָאסוֹת הַכּוֹלְאוֹת
אֶת אַדְמַת הָהָר בְּכָל חֶלְקוֹת שְׂדוֹתֵינוּ מִלִּגְלֹש כָּאן
עִם הַשֶּלֶג הַמַּפְשִיר שֶשּוּם מִדְרוֹן לֹא יַעַצְרוֹ
וְהָאִיש, מוּל הָאִשָּה, לֹא אֶת יִצְרָהּ בִּלְבַד לִכְבֹּש כָּאן
הוּא אָמוּר, כִּכְסִיל גָּמוּר, כִּי אִם סוֹפְסוֹף גַּם אֶת יִצְרוֹ.
כָּךְ שֶקַּל מְאֹד לִטְפֹּל עַל בְּנוֹת חַוָּה אֶת כָּל מוּמֶיהָ
שֶל הַנֶּפֶש הַגַּבְרִית שֶכָּל עָווֹן שֶלָּהּ נִמְחָה
וְנִזְקַף עַל הָאִשָּה (וְזֹאת, יָא שֵיח', אַתָּה שוֹמֵעַ
מֵאַחַת הַמַּכִּירָה אוֹתְךָ,
הֲרֵי אֲנִי אִמְּךָ...)"
כֹּה אָמְרָה אוֹתָהּ זְקֵנָה וּפְנֵי הַשֵּיח', כְּאֵש לוֹהֶטֶת,
נִתְאַדְּמוּ שָם כַּמְּדוּרָה שֶשַּלְהֲבוֹת אוֹרָהּ יוֹצְרוֹת
אֶת אוֹתָם פִּתּוּלֵי-פֶּתֶן שֶל רַקְדָנִיּוֹת-הַבֶּטֶן
הַמַּטּוֹת לֵב אִיש מִכְּנַף מַלְאַךְ-יּוֹצְרוֹ אֶל שְׂטַן-יִצְרוֹ.
וְאֶת זֹאת לָחַש הַפֶּלֶג הַגּוֹלֵש מֵהַר-הַשֶּלֶג
לְשִפְעַת הָעֲרָבוֹת הַבּוֹכִיּוֹת שֶהֵן הַרְמוֹן
נְשוֹתָיו שֶכָּל צַמַּת-עַלְוָה שֶמֵּרֹאשָן מֻפְשֶלֶת
מְמִסָּה אֶת לֵב שְלָגָיו קְפוּאֵי הַקֹּר שֶל הַחֶרְמוֹן...
(מתוך "שירים מן האֶפּוֹס הדרוּזי")
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
ימים ירוקים
העולשין התפרצו מאדמת החמרה שבלב החצר, ופרחיהם הכחולים-הסגולים היו רועדים ברוח קדים בשומת חציר ועשבים קמלים; לרוח זו היו גם עצי-הזית שבחצר נכנעים ונעים מערבה, כשביטנת עליהם האפורה הופכת למעלה ומכסיפה.
יעל היתה צועדת ברגליה היחפות על היבלית הקמלה והחמה, והרגישה שהקיץ בא.
אותו קיץ נפלו לידיה כתבי טולסטוי ודוסטוייבסקי (כל ספר שנמצא היה מאורע בלתי רגיל בימים ההם). משהו כאילו ניענע את שורשיה וטילטל אותם קמעה, אבל הטלטלה דמתה למעין חריש מאוורר והיא הרגישה בזרם צמיחה בלתי-משוער ונסתחררה במקצת.
מלחמה סוגרת כטבעת על יישוב קטן. העולם כולו מרוחק ונמצא אי-שם מעבר להרי חושך. היישוב תלוי כולו בכוח עצמו וביכולתו שלו, אווירה חמורה ואכזרית למדיי – אבל יש התלכדות: פטיש גדול וכבד יורד והולם על היישוב והוא נרקע ואינו נשבר. ידוע ידע כי מה שרכש בידיו ובציפורניו – לא יאבד – זה ברור לו; וגם למעשה, לחיי יום-יום, ידעו זאת כולם בכל רמ"ח איבריהם – דבר לא ילך לאיבוד; מסקו זיתים, כבשום והכינו שמן למאכל ולמאור, כי הנפט בא בארגזי-עץ מחוץ-לארץ. גידלו עגבניות-ענק עסיסיות, וראשי בצלים התגוללו ערימות-ערימות לאחר שהוציאום מן האדמה – והיו מתייבשים בחמה. אנשי הגליל היו מגיעים ליהודה בעגלותיהם הרתומות לפרדים, והעגלות מלאות שקי בר – חיטה זהובה וזכה. ועל הכל הפרדסים – ציפור-הנפש של המושבה. את אלה היה עלינו להציל ויהי מה, גם אם הפרי לא נשלח אל מעבר לים והוא נערם ונקבר באדמה – אבל על העץ יש לשמור.
ויום אחד עמד אבי המשפחה והחליט: "לומדים? די ללמוד בכלל!" – עמד והוציא את שני הנערים מבית-הספר, והם שניהם ילדים כמעט: ארוכים ורזים ובפניהם הצהבהבים-שזופים עוד רשומה המאלאריה, שנתנסו בה בילדותם.
והשמחה היתה גדולה. יעל הצטרפה אליהם כדבר מובן מאליו: אין לימודים, אין בית-ספר, וקץ לעבודת-הבית בשביל יעל.
האב הביא שלושה מעדרים גדולים, הראה כיצד פותחים בור סביב העץ (ואין זה דבר קל בפרדס ישן, שהנטיעה שלו צפופה והעצים מסורבלים). הקטנים נאבקו במעדרים הכבדים, ויעל הביטה עליהם וחשבה: "מוקדם מדיי – " וליבה נתכווץ.
גם האם התנגדה: "ילדים – הרי צריכים ללמוד – "
אבל האב באחת: "איני רוצה במלומדים."
וכך נהפכו השלושה תחת ידי האב בזמן קצר לשלושה פועלים, פועלים ממש, בלי כל סימן של "חובבות".
הימים הלכו הלוך וארוך, הלוך וחם – ועורם של השלושה קיבל צבע שחום והיה נבדל רק במעט מצבע האדמה שאותה עיבדו.
החגיגיות שבראשית עבודתם פגה לאט-לאט – ובמקומה בא ההרגל – הרגל, שכוח-ההכרח יצר אותו, והקטנים קיבלו אותו בלי כל תמיהה. לא נבדלו במאומה מפועלים אחרים, חוץ ממה שלא הלכו ברגל לפרדס – והסייחה המיוחסת, שהיתה רתומה לעגלה ולמחרשה, היא שהביאתם לפרדס יום-יום.
במרוצת הימים תפס הפרדס את מקום בית-הספר ונעשה כמוהו לשיגרה. כל חברה אחרת, לבד מצינורות-המים המשתקשקים ואיוושת הרוח בעצים – לא היתה להם, כי בערב היו נופלים ונירדמים מיד. כל היום היו מתבשמים משרף-ההדרים ובהשתפשפם בעצים, ובלילה היו רואים לפני עיניהם עלים, המון עלים מאוושים ורוחשים, ועיניהם ואוזניהם נתמלאו וכבדו מאוד. והיו נירדמים ספוגי שמש ולשד – כפירות שמבשילים...
האב הוסיף לקרוא ב"ברלינר טאגבלאט" על נצחונות "הגרמנים שלנו", אך המלחמה התחילה מתקרבת לשערי הארץ. צרור האוכל שהאם היתה מכינה לקחתו לפרדס הלך וקטן, הלך ונצטמק – ובכל זאת הכיל עוד גבינה שזורה פסים צהובים של שמנת; וזיתים שחורים גמלונים ובשריים. לאורך צינורות-המים שתלו הנערים כלאחר-יד שיחי עגבניות ופילפל, שהיו גדלים בלי כל עיבוד, על שפע המים בלבד, וכך היו תולשים להם עגבניות ללפת בהן את הפת; ושיחי עוקץ-העקרב היו גדלים פרע בדפני הבורות, הפרחים הלבנים היו ממלאים את האוויר בושם של שנף וחלב רותח, שהיה מתערב עם הלחם שאכלו, והלחם היה טבול בו כבתוך תבלין שמן ומשביע.
*
ה"פלרינות" שלבשו הבחורים בימים ההם – התנופפו ברוח. היה חושך, וגשם התחיל מטפטף. הנערות הצטופפו לחוד תחת המטריות שלהן; מישהו הצית סיגריה, פנים צעירים ושיער לח הוארו לרגע והתנוצצו. אחד, לבוש "טוז'ורקה" רוסית, עמד ודיבר בהתלהבות בנענוע ידיים. פועלים ובני-איכרים, מנהלי-עבודה, תימנים וספרדים, הצטופפו כאן, ליד "הפוסטה".
היה חושך וגופות התנועעו כגרעינים, שיד נעלמה בוחשת בהם: שברי-רעיונות שעבר זמנם הועלו הנה, מעין תוצרת-חוץ חסרת-ריח, שטעמה פג זה כבר. ופקעים בני האדמה הישנה חדשה, פקעי חיים חמים ותוססים, ומוץ, הרבה מוץ, ובתוכו גרעינים גדולים ולחים, שניראו כאילו נבטו בגשם היורד כאן לאיטו – טיפה-טיפה... וחושך, רק חלון צריף-הדואר קורע מרובע של אור בתוך החשיכה. שניים-שלושה אנשים עומדים ליד החלון: "תור" קטן למדיי. "היש מכתב עבורי?" והדוור – הוא מכיר את כולם ויודע את תוכנן של כל הגלויות עם השושנים וליבות-הזהב המודפסים עליהן – יודע הוא ומחייך – ואיש אינו נפגע, להיפך, הוא שותף והוא עד, ומשתתף בצער ובשמחה – וכשאין מכתב, פניו עצובים; ויש שפניו נוהרים. עצם קבלת מכתב הוא מאורע גדול – אם הוא בא מחוץ-לארץ, מאורע כפול. הכל יודעים עליו. ומראה המכתבים עצמם, שבוליהם המגוונים וכתובותיהם הלועזיות מאירות – מראיהם כמראה פרחים נדירים בשדה-שלף עזוב...
יעל קיבלה מכתב, הוא נמסר לה בחגיגיות רבה. "מן הגליל," אמר הדוור. הגליל היה רחוק מאוד מיהודה, מרחק עשרה ימים הליכה ברגל ושלושה ימים ברכב – רכב מפואר: פרדות-ענק מצלצלות בשרשרותיהן ורתומות לקרונות ישנים ומשתקשקים; זה היה מסע ימים ולילות בין הרי-הגליל: ואדי-ערה, קן שודדים מפורסם בימים ההם – עד לג'נין, ודרך נצרת המעטירה והמלאה סודות, ואשר רוחו של ישו עוד מאהילה עליה ומפחידה את הבחורים שלנו, אלה אשר לקול צלצול פעמונים היו עצמותיהם רוחפות מפחד ומזכרונות עיירה רחוקה הנתונה לפרעות ושפך דם.
יעל היתה מלגלגת עליהם לפרקים ומספרת באריכות ובהנאה על טיוליה בירושלים ועל ים פעמונים, וצלצול אדיר ומופלא, ששמעה במגרש הרוסים וששפך עליה שפע עליצות.
המכתב שקיבלה יעל היה מאת דוד ברגמן. זה היה אדם שהכירתהו מעט מאוד. היא פגשה אותו בהיותה בגליל ולא ידעה דבר על חייו. היה זה בחור גבוה מאוד, כפוף מקצת, ויעל קראה לו בפני עצמה "אטלס". האיש ניראה לה כנושא משהו כבד מאוד על כתפיו... עיניו היו מביטות ניכחן למרחקים. וליעל נידמה היה, שאין הוא רואה אותה כלל. הילוכו היה כשל אדם רגיל לצעוד על שטחים נרחבים מאוד – בלי לראות לפניו מעצור כלשהו. במקרה אחד פגשה אותו יעל ברחובות תל-אביב. הוא צעד ברחובות העיר כמודד ארץ בשעלו. עוברים ושבים הביטו אליהם בתמיהה, ויעל מיד חשה בזה ונטרף עליה צעדה והיתה מדדה אחריו: שני צעדים על כל צעד שלו. לא היה כל קצב ביניהם, והוא – הוא לא הרגיש דבר. כשיצאו את העיר נשמה יעל לרווחה, אבל הוא העבירה אז לשטח לא מציאותי כלל. זה לא היה "הבחור" שלה, זה היה משהו שלא ידעה כנותו.
המכתב היה מכינרת: "יש לי מאלאריה," כתב, "ואני רוצה לבוא להבראה ליהודה. התוכלי למצוא לי שמירה בכרם או במיקשה?"
כן, היא תוכל. ודאי. מקרה מפליא ממש. הרי הכרם הגובל עם פרדסם זקוק לשומר. השאלה היא אם האיכר ירצה לקבל שומר עברי, ועוד בחור מן הגליל, אלה הידועים כאן כמרדנים גדולים, אבל היא תחפש, היא תוכל, היא תמצא – אין כל ספק, עליו לבוא להבראה.
והיא שוב תימצא במחיצתו הנפלאה. שוב יהיה חג גדול – כאשר היה תמיד בהימצאה בחברתו.
יעל חלצה את סנדליה התימניים ונעלה נעליים לבנות, לבשה את שמלת-השבת, הרטיבה וחזרה והרטיבה את שערותיה, סרקה והחליקתן ככל האפשר לבל יתמרדו תלתליה, שמה את צמיד הכסף המרוקע על זרועה, וסרה לבית שבקצה המושבה. היא לא הכירה את האיכר, שלא היה מידידי האב, וחששה שגם הוא אינו מכיר אותה. אבל כשפרשה לפניו את מטרת בואה, נתמצמצו פתאום עיניו הירוקות והחלו לירות זיקים עכורים.
"אהה, הרי את לצידם, לצד ה'רוסים'. זה ידוע!"
היא עמדה והביטה אליו וחשבה: הרי אלה זבובים ירוקים שנמלטים מעיניו, זבובי-אשפה ירוקים. שמחה על הגדרתה ושכחה אותו לגמרי. עמדה ושתקה – בבת-אחת נשתנו פניו של האיכר – ובטון מעשי-מסחרי שאל: "וכמה הוא מבקש עבור העונה, הבחור הרוסי?"
פני יעל לא נשתנו. "איני יודעת," אמרה, "יבוא ותדבר עימו."
"טוב, אני מחכה לו."
היה זה ניצחון גדול בימים ההם, אבל היא קיבלה אותו כדבר מובן מאליו.
והוא בא, הוא בא ומילא לפתע את כל האופק ביישותו. התמונה היתה דחוסה ומלאה: ענפי העצים ארחו לו מיד למסגרת, ופסי-התכלת ממעל לראשו היו הרקע, לפנים אלה, לקומה הגדולה והמיסתורית – הכל מצטרף מיד למשהו שלם וקבוע כאילו יישותו היא-היא שחיברה את כל החלקים הנפרדים למיניהם ויצרה משהו שלם, שהיה קיים אלא שלא נתחבר. דרכי-החול המשתלשלות בין גדרות-השיטה השתטחו לפני צעדיו – כאילו חיכו זה כבר לבואו, כאילו היה כבר אי-פעם צועד כאן, לפני דורות, וחזר זה עתה מאי-שם... כשהיה מושיט את ידו ותולש זלזל בשעת הליכה, היה הזלזל נתלש, מפזז בעליצות בין אצבעותיו הגדולות. הוא היה שותל ונוטע כמו שהיה נושם ומהלך: מלך גדול בממלכת-הירק. ומתרועע היה עם שושנים. אהבן וגידלן בצבעים שונים. יעל היתה צוחקת לו: "נו, דוד, יש משהו?" – מיד היה תוחב ידו לכיס מעילו הפנימי ומוציא משם שושנה מקומטת וחמה ומושיט לה...
היה לו סכין, אולר-הרכבה, שהיה מחזיק תמיד בידיו והיה חותך ומפצל ענפים רכים או שרביטי קנה שהיו מזדמנים לו. על אחת מאצבעותיו היתה צלקת – חתך עמוק, ויעל שאלה והתלוצצה כאחד: "פצע זה בא לך ודאי מן הסכין הנצחי הזה."
הוא חייך ושתק.
יעל חשה ביופיו של האיש. שקט נפלא מילא אותה, שקשוק המים והעצים הטלולים נתמזגו בתוכה בשלווה גדולה, והבולבולים שקיננו בצמרות היו מרטיטים קלות משהו רחוק וחבוי מאוד.
הוא התגבר על הקדחת – אבל לפרקים היתה עוד פוקדת אותו, ואז היה נבוך, כמבקש סליחה על הקורה אותו.
"יש לך חום, דוד?"
והוא בלי אומר היה מושיט לה את ידו והיא אוחזת בה ובודקת את הדופק. היא נתמחתה כל-כך במשפחה, שידעה כמעט בדיוק את מידת החום לפי הדופק – "כן, חום גבוה, למעלה משלושים ותשע." טבלה אלונטית במים מן הכד ושמה לראשו...
הוא לא הודה, ולא הודה גם כשיעל היתה מביאה לו מדי פעם בפעם בקבוק חלב גדול מן הבית. לעיתים היה סר אל הפרדס, מסתכל אל האחים כשהם משקים תחת העצים, מביא עימו סל ענבים, מעמידו והולך כלעומת שבא.
יום אחד החליטו לערוך טיול לירקון וקבעו אותו לשבת בבוקר. אותה שבת ניעורה יעל בשעה מוקדמת מדיי. הכל ישנו עדיין. על זגוגית החלון התדפק פרפר שחור, גדול ושעיר, התדפק וסאן והעלה אבק מעל כנפיו. יעל שנאה את הפרפרים השחורים האלה. בקפיצה אחת קמה ופתחה את החלון והוא התעופף. על הזית שממול החלון ישבה "מיצי" החתולה והסתכלה בגעגועים באנקורים הרוחשים ממעל לראשה. כשראתה את יעל קפצה ארצה וביללת-רעב תבעה את מנת הבוקר שלה. יעל נכנסה למיטבח, חיממה את סיר-החלב, שתתה כוס ויצקה ומילאה ממנו בקבוק ירוק עב-כרס.
היא יצאה את המושבה. הטל מחק את כל עקבות-החול, והחול השתרע לח ושבתי. איש לא ניראה בדרך אל הפרדסים – שבתון גמור. מנועי-הבארות שתקו, העצים כאילו ספגו את מנת המים השבועית שלהם בחביון שורשיהם בדממה גדולה, ללא כל ניע. היא עברה את הפרדס שמראהו היה מוזר ביום-מנוחה. העצים עמדו מתאפקים ללא זרזיף-מים – ללא קול מזמרה. היא החלה ללכת לעבר הכרם, רוח קמה פתאום והיתה מרשרשת בגפנים. היא הלכה הלוך והתקרב לסוכה, ומיד ראתה שהוא שוכב על המחצלת. "ודאי נירדם אחרי שמירת לילה," חשבה והלכה והתקרבה, עד שעמדה לידו. הוא שכב לבוש חולצת-שבת לבנה ונקייה. ובמקום החזה, ממעל, הצטייר חור קטן שחור וממנו השתלשל קו אדום רחב, נמשך ויורד, נמשך ויורד עד קצה החולצה. הוא ניראה כישן. בידו החזיק אשכול ענבי "רוזט" גדולים וורודים – ותלתל אחד מבלוריתו נשמט והיה מתנפנף על מצחו בנשוב בו הרוח.
עיניה של יעל נדבקו בתלתל המתנועע ולא זזו ממנו. הסוכה היתה ריקה; השמיכה, הכר, המעיל העבה, המזוודה, הכל נעלם – רק כד-המים עמד בפינה שחור ולח, בצווארו נתון צרור פרחי עוקץ העקרב הלבן... "את אלה הכין עבורי," – עברה מחשבה את מוחה. היא כרעה, תפשה ידו, היא חיפשה את הדופק, הדופק לא העיד על חום. לא העיד כלל. היא החזיקה פתאום בבקבוק-החלב – החלב עוד היה חם... משהו רישרש מאחוריה. הסבה את ראשה. במרחק-מה היה מושלך ספר רוסי, כשעליו מתדפדפים לרוח-הבוקר, אחד-אחד, עלה לרגע, עלה לרגע...
*
נכתב: 1952-1951 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1915 לערך, ייתכן שעדיין לפני הארבה של קיץ 1915, שאחרת היה מוזכר בקשר לפרדס, כמו בסיפורים האחרים. נדפס לראשונה: "עתידות" ה, טבת-שבט תשי"ב, 1952, בצירוף הערת המערכת: "המשוררת אסתר ראב מציירת תמונה מחיי מושבה בשרון בימי מלחמת העולם הראשונה." נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 156.
יעל היא במידה מסויימת בת-דמות של אסתר בסיפור. האם דוד ברגמן הוא דמות אמיתית? להשערתי יש כאן צירוף של שתיים-שלוש דמויות, בעיקר מתקופת הליכתה של אסתר לדגניה בתרע"ד, 1914-1913.
בארכיונה מצוייה גלוייה שנשלחה אליה לפי הכתובת: "אסתר ראב, כנרת", (כניראה שכך הגיעו מכתבים לדגניה), והתאריך: ט"ז אדר תרע"ד, 1914. השולח הוא דב רייזמן, שלפי עדותה של אסתר בפניי, מת צעיר.
בכ"ד חשוון תרע"ד, 1913, נרצח חבר דגניה, משה ברסקי, והוא בן 18. על פי עדותה של אסתר השפיע עליה מאוד מוות זה, כי היתה מיודדת עם הבחור. מגלוייתו של רייזמן, וכן מעדותה בפניי ממרץ 1981, עולה כי נישארה עוד כמה חודשים בדגניה, לאחר מות של ברסקי.
על הליכתה לדגניה סיפרה אסתר ראב לאסתר הגר, בראיון ב"יוכני", אב תשכ"ג, 1963, שבו נאמר: "בדגניה ראיתי לראשונה את המוות. היה שם נער בן שבע-עשרה – משה ברסקי. התיידדנו. אולי בגלל קירבת הגיל. יום אחד עמדתי ועבדתי בין סירי המיטבח. בא משה והביא לי זר פרחי הירדנון – פרחים לבנים ורודים הגדלים על שפת הירדן. שמתי את הפרחים בכד מולי והיה בהם איזה ניגוד, איזה משקל-שכנגד לסירים המלוכלכים. הודיתי לו על הזר והוא יצא רכוב על פרד. כעבור שעה וחצי חזר רק הפרד. חברים יצאו לחפש והחזירו גופה. ירו בו בכדורי רובה. מותו עשה עלי רושם קשה מאוד."
כאשר שאלתי בשעתו את אסתר מיהו דוד ברגמן, ענתה לי: "הוא גולוסמן." אסתר הקדישה "לזכר גלותמן" את השירים "אלם ברוש" ו"הנפתח צוהר בשמיים" שנדפסו ב"הארץ", 3.4.1936. בספר "כובשים ובונים", פתח-תקוה, 1955. עמ' 375, נכתב: "בפברואר 1936 נרצחה אשה יהודיה בדרך חיפה ונרצח אברהם גלותמן ממייסדי נהלל."
ר. בת-יצחק, היא רבקה כצנלסון, כותבת, מפי אסתר ראב: "לעולם לא סלחה אסתר ראב על סירובו של חצקל רובינזון 'אוכל הפועלים' להעסיק בפרדסו את גלותמן, אותו בחור צעיר שתקן ואינטליגנטי, מן הדמויות המעניינות ביותר של העלייה השנייה, חקלאי מעולה, איש רוח וחוקר טבע (שהיה מאוחר יותר בין מייסדי נהלל, ונרצח במאורעות תרצ"ו)." בתוך: "משוררת נופי ארץ-ישראל", "דבר הפועלת", אוקטובר 1961.
במכתב למערכת ("דבר הפועלת", טבת תשכ"ב, 1962) מעירה אסתר לרשימתה של ר. בת-יצחק: "חצקל רבינסון המנוח היה נוטה לפועלים (וכבר הגיב על כך מ. שניר ז"ל), ואצלו השגתי עבודת שמירה בשביל גלותמן, שחלה אז במלריה."
בארכיון התמונות של אסתר ראב יש תמונה של גלותמן מתקופת פתח-תקוה, ופתק של גלותמן לאסתר ראב בפתח-תקוה, משנת 1912 לערך.
ייתכן אפוא שדוד ברגמן הוא צירוף דמויותיהם ופרשת מותם של משה ברסקי ואברהם גלותמן.
אחיה הצעירים של "יעל"-אסתר הם אלעזר ובנימין בן עזר (ראב). בני-משפחתה היו נתינים אוסטרו-הונגאריים, ולכן הביטוי "הגרמנים שלנו" כלפי אביה. הקיסרות האוסטרית היתה בת-בריתן של גרמניה ותורכיה במלחמת העולם הראשונה. יהודה ראב חש לויאליות לקיסרות האוסטרו-הונגארית, אשר בהגנת הקונסוליה שלה זכתה המשפחה כל שנותיה בארץ, ולכן גם התנגד להשתתפות בנו הבכור (מאשתו השנייה) ברוך בעבודת הריגול של ניל"י, למען הבריטים.
הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים על אותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש.
המשך יבוא
* * *
חידון החיות הגדול עלה לאתר דףדף !!!
נא הציצו!
* * *
ברגע האחרון: אמש בפילהרמונית בהיכל התרבות, ההפתעה: תיאטרון מחול קליפה
ב"פולחן האביב" של איגור סטרווינסקי
קונצרט הפילהרמונית בהיכל התרבות אמש, 18.2, בניצוחו של יואל לוי, החל בפתיחה לאופרה "רוסלן ולודמילה" מאת מיכאיל גלינקה, שחי ופעל ברוסיה בראשית המאה ה-19. התזמורת בהרכב גדול היתה במיטבה. הפתיחה הקצרה, כחמש דקות, כמעט עירערה את אמות הסיפים והעירה כל עייף שבא לקונצרט לאחר יום עמוס. ביצוע מלהיב וסוחף שזכה לתשואות רבות חרף תיזמונו הקצר.
בשנת 1945 יצא לאור הסרט המוסיקלי "העוגן הרימו" עם פרנק סינטרה, קתרין גרייסון וג'ין קלי, ושיחק בו את עצמו הפסנתרן חוזה איטורבִּי שניגן קטעים פופולאריים מהקונצ'רטו מס' 2 לפסנתר ולתזמורת של סרגיי רחמנינוב. דמותו של איטורבי הלבוש בחליפה לבנה יושב באור יום ליד הפסנתר על סיפון האונייה נחרתה עמוק בזיכרוננו אף כי לא ראינו את הסרט מאז, זה כשישים שנה, אבל כל אימת ששמענו את צלילי הקונצ'רטו מס' 2 של רחמנינוב מיד נזכרנו בסצינה שבסרט עם חוזה איטורבי, והרבו גם להשמיע אותו מבצע את הקונצ'רטו בתקליטים וברדיו.
הציפייה לשמוע בביצוע חי מוסיקה שמזדמזמת בך כבר יותר משישים שנה, היתה כמובן רבה. הפסנתרנית הצעירה אנה ויניצקאיה ניגנה אותו בטכניקה מעולה והתזמורת היתה מעולה אף היא, והשניים ניגנו בתיאום נהדר אף כי לעיתים האפילה התזמורת על הפסנתר. הקצב היה מהיר ברובו, כלל לא היצירה הסנטימנטאלית שניגן בזיכרוננו חוזה איטורבי לפני יותר משישים שנה. מכל הבחינות האלה היה הביצוע מצויין וסוחף אלא – אלא שנגינתה של ויניצקאיה לא היה בה רגש ולא ייחוד, ומישהי אמרה אפילו שהיתה משעממת. היא היתה כל הזמן חלק מהיצירה והקונצרט והתזמורת – אך לא תרמה לביצוע שום אופי ואינטרפרטאציה ייחודית משלה. זה הורגש גם בקטע הדרן שנתנה.
סבורים היינו שבכך עברנו כבר את פסגת הערב, עד אשר בחלקו השני, בביצוע המוסיקה לבלט "פולחן האביב" של איגור סטרווינסקי, הנמשכת לא יותר מ-33 דקות, היינו המומים לנוכח הופעתם המדהימה של שמונת רקדניות ורקדני תיאטרון מחול קליפה, שהגישו את הגירסה שלהם לביצוע הבלט בקדמת הבמה של היכל התרבות, שגם הורחבה מעט לשם כך.
הנס הגדול שההיכל נבנה מראשיתו לקונצרטים סימפוניים בלבד ולא לאופרות, מניב פעם אחר פעם פתרונות יצירתיים שמדגישים את הצדדים החשובים ביצירות מופת. הפעם היתה זו תפאורה מוצלחת ורבת המצאות של דמיטרי טולפנוב, תאורה מצויינת של אורי מורג, תלבושות יוצאות מן הכלל, בבגדי חליפות ואחר כך כמעט בעירום, של בית הספר לעיצוב אמנויות הבמה, וכמון הכוריאוגרפיה והבימוי הנהדרים של עירית הרמן. שמונת הרקדניות והרקדנים הציגו צירוף של בלט מודרני, לוליינות קרקסית עוצרת נשימה, חוש קצב מצויין, כושר גופני מעולה כאילו אין מגבלות לגוף, הקפדה על כל פרט קטן בלבוש, בתנועה, בהתאמה המופתית למוסיקה, ביכולת לרתק את הקהל, שממש לא הרגיש כיצד חלפו להן שלושים ושלוש הדקות, שהיו כה דחוסות במופעי הריקוד עד שנדמה היה שמה שראינו נמשך המון זמן.
נדמה לנו שזו תהיה, גם לעתיד, אחת מחוויות הבמה הבלט המוסיקה שתיחרטנה בזיכרוננו אף כי אנו באים מצד ההאזנה למוסיקה ואילו בבלט ובייחוד בלט מודרני אין לנו כמעט שום ניסיון קודם, כי אין זה ז'אנר אהוב עלינו במיוחד. הפעם – לרוץ לראות. יש לקרוא הידד לקבוצת הרקדנים הצעירים המצויינים האלה, שהגיעו לדרגה כה גבוהה של אמנות בביצוע שלהם.
* * *
רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
[נדפס על העטיפה האחורית].
מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 50 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,042 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1990 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,001 מנמעני המכתב העיתי רובם כמתנת יובל
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל