| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 421
תל אביב, יום שני, כ"ט בשבט תשס"ט, 23.2.2009 [הגיליון הבא אולי יתאחר ביום]
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: אלישע פורת: בארץ ה"פְּרָסְטִיטוּצְיָה". // הטקסט של דניס מילר.
פולמוס הַבֵּיצָה והחוֹמה: בֶּנְדָלֶה: תשובה לדברי הירוקי מורקמי.
ראובן ארגוב: לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה.
ברוך תירוש: כנראה שלא הגענו עדיין לגבול האווילות הלאומית.
שושנה צוריאל: הכנסת ליפני הזה באבי אבי אביו כהוגן!
נעמי: תגובה עם ביצים.
תמונות "פִּסלו" של יהודה ראב בכיכר המייסדים כאחד מחמשת "הרוכבים"
מייסדי פתח תקווה.
נורית יובל: פגישת סקטור הסופרים של אקו"ם ב-12.2.09.
משה כהן: מתייחסים אלינו כאל יהודי חסות.
לפי הנתונים בשטח מדובר ללא ספק גם בהצתות מכוונות. והחקירה עדיין נמשכת. מנסים להבין מהו המניע להתפרצות.
יוסי גמזו: הַשְּקָרִים הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה. // רות ירדני כץ: יהורם גאון במיטבו.
אורי הייטנר: א. צו השעה – אחדות לאומית. ב. ג'ומס או גלאון. ג. חלום בולשביקי רטוב.
דן סואן: ליברמן היה בתשובתי רק דוגמה לתופעה רחבה בהרבה.
החברות הטובות יושבות בטיילת, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
יהודה גור-אריה: מחלקה – בחצי המחיר.
יוסף אורן: האמן לי שחלק מהסופרים שהתמדתי לעקוב אחרי ספריהם, היו שמחים יותר אילו פסחתי על אחדים מהם...
אשר רייך: געגועים לעידנים שחלפו. // תקוה וינשטוק: "ספר הגעגועים".
יערה בן-דוד: הספר נושם את ניחוח הארץ: אדמתה, פרדסיה, גידולי שדותיה.
אסתר ראב: מתוך הכרך "כל הפרוזה", ואתא שונרא. // תלונתו של פסטולסקי.
הוצאת הספרים הוותיקה יוסף שרברק נמכרה ל"דני ספרים" בקרית גת.
* * *
אני תומך בקואליציה של שלוש המפלגות: עבודה, קדימה וליכוד – ללא שום מפלגה נוספת, ובהרכב של אהוד ברק שר הביטחון, ציפי ליבני שרת החוץ וממלאת מקום ראש הממשלה, ובנימין נתניהו [לא משוש נפשי] ראש הממשלה ואולי גם שר האוצר. כמעט כל הרכב קואליציוני אחר עלול להיות צרה וסכנה למדינה וגם לא יחזיק מעמד. ליברמן בחוץ.
אהוד בן עזר
* * *
אלישע פורת
בארץ ה"פְּרָסְטִיטוּצְיָה"
בין המכתבים העלומים של אבא קובנר אל מנהלי הוצאת "ספרית פועלים", מצאתי גם את המכתב הזה:
7 בינואר 1954
ח. י. שלום!
בתשובה לשאלתכם:
אינני מסכים להגיש את 'פנים אל פנים' לפרס חולון!
בברכה
אבא קובנר
המכתב נשלח להוצאה, בעניין ההגשה של "פנים אל פנים", הרומן היחיד של קובנר, בעל שני החלקים "הצומת" ו"שעת האפס" – לפרס חולון, שלימים כמדומני הפך ל"פרס קוגל" [על שם ראש העיר המנוח]. עד כמה שידיעתי מגעת אין הרבה מכתבי סירוב-לפרס בספרותנו החדשה, אלא אם כן יבואו רבותיי וילמדוני. בארץ ה"פרסטיטוציה", שבה יש לכל פרס לא רק משמעות של הכרה ציבורית בערך עבודתו של הסופר, אלא גם מעין תגמול כלכלי זעיר על עבודתו, לא נהוג לסרב לפרסים.
אגב את הביטוי הבוטה הזה – ארץ ה"פרסטיטוציה" – שמעתי בשעתו מפיו של גרשון שקד ז'ל. והוא מעין פאראפראזה, כמדומני, על משחק הלשון המפורסם של אברהם לשונסקי, סליחה, שלונסקי. פרסטיטוציה – כלומר הזניית חלוקת וקבלת הפרסים. [למיטב ידיעתי הביטוי המקורי הוא של שלונסקי ולא של שקד. – א.ב.ע].
מה שמשעשע בעניין הוא כמובן יחסם החיובי, בלשון המעטה, של שקד ושל שלונסקי עצמם לפרסים ספרותיים רבים כאלה ואחרים. כלומר יש לפנינו מעין עדות ראשונה מפי מי שלא רק בקיאים ברזי ארץ ה"פרסטיטוציה", אלא גם היו מנוסים מאד בקבלת הפרסים שחולקו בארץ הפרסים המגונה הזו...
מצד שני, יכולים המבקרים לטעון – ואולי בצדק – שקובנר לא היה חף מחשבונאות-פרסים בתשובתו השלילית הנחרצת. אפשר שידע, שפרס חולון "קטן עליו", ולא רק קטן, אלא גם חוסם דרכם של פרסים נוספים, חשובים ממנו. ואלה אמנם איחרו להגיע, אך באו לבסוף! הוא זכה גם בפרס ביאליק היוקרתי, אבל גולת הכותרת של "מפריסי הפרסים" מארץ ה"פרסטיטוציה" – לקובנר, היתה הענקת פרס ישראל לספרות, על ספר הפואמה שלו "אחותי קטנה", בחודש אייר תש"ל, מאי 1970.
אפשר שלא הייתי נדרש לסוגיית הפרסים שזכה בהם אבא קובנר, אלמלא רדפתי כמה שנים טובות, מרדף ספרותי מעניין, אחר "הכרך החסר" כביכול, בטרילוגיה שלו "פנים אל פנים". וכל הרוצה לקרוא סיפור בלשי-ספרותי מרתק, איך שרף קובנר במו ידיו את כתב היד של הכרך השלישי, שמעולם לא נדפס, מוזמן לעיין בספר המסות שלי שיצא לאחרונה 'קריאה מאוחרת'.
והנה, המכתב הזה מוכיח שחלקי הטרילוגיה עמדו למעשה בפני עצמם, כספרים בודדים, וכך גם התקבלו בציבור הקוראים ובציבור מפריסי הפרסים. שאילו היה אחרת, היינו קוראים במכתב הסירוב להנהלת ספרית פועלים, משהו מעין זה: חברים יקרים, אינני מסכים להגיש את "פנים אל פנים" לפרס חולון, משום שטרם סיימתי לכתוב את הטרילוגיה. לכשאסיימה, אתם רשאים מצידי, להגישה לכל פרס ספרותי שיעלה בדעתכם. בברכה, וכו'.
הייתי סקרן מאוד לדעת, דווקא בעידן הדואר האלקטרוני והמסרים המיידיים, מה כותבים סופרינו הידועים היום אל "מפריסי הפרסים" בארץ ה"פרסטיטוציה" הקטנה והאהובה שלנו. דבר אחד ברור: ספריו של "הסופר הנידח", בעליה של במה נכבדה זו, אינם מונחים על שולחנם...
אהוד: ...אינם מונחים כי אינם נשלחים, וההוצאות שעימן יש לסופר הנידח קשרים יודעות בבירור שהוא אוסר להגיש את ספריו כמועמדים לפרסים וזאת בגלל שיגעון הגדלות שלו – שהוא חושב שאין בארץ חבר שופטים שראוי לשפוט את ספריו. אלה שהיו יכולים להיות ראויים לכך כבר מתו או טרם נולדו.
אגב, במרבית הפרסים הספרותיים אפשר לזכות גם מבלי להגיש מועמדות, ורק להסכים לפנייה מצד השופטים לקבל אותם, אבל בדרך-כלל חבר השופטים מעדיף להשתמש בנימוקי ההמלצות של המגישים – המלצות שפוטרות אותם מלקרוא את רוב הספרים המוגשים לתחרויות ומן הצורך לאפיין אותם בנימוקי מתן הפרס ומתוך בקיאות עמוקה.
אסתר ראב זכתה במשך כל חייה רק בפרס ספרותי אחד – והוא חצי פרס חולון, שאותו חלקה עם המשורר לוי בן-אמיתי איש דגניה ב'. קורצווייל נשא נאום שאותו מעולם לא פירסם.
* * *
הטקסט של דניס מילר
לכל אלה שאינם מכירים, דניס מילר הוא קומיקאי אשר יש לו תוכנית טלביזיה שנקראת: Dennis Miller Live, בערוץ הטלביזיה האמריקאי HBO. הוא אינו יהודי! – ולאחרונה הוא אמר בתוכניתו את הדברים הבאים אודות המצב המזרח התיכון:
עיון מהיר במצב הוא תמיד חשוב, אז כשירות לכל האמריקאים שעדיין לא תפסו את העניין, אני מציע לכם עכשיו את הסיפור על המזרח התיכון בכמה משפטים בודדים, וככה זה הולך:
הפלסטינים רוצים מדינה משלהם.
אבל יש רק דבר אחד בקשר לזה: אין דבר כזה פלסטינים.
זו מילה שהומצאה.
מדינת ישראל נקראה פלשתינה כבר לפני אלפיים שנה.
כמו המילה וויקנים [ראה הגדרה בסוף המאמר. – ר.ת.], פלסטין נשמעת כמו מילה עתיקה אבל למעשה זו המצאה חדשה. לפני שהישראלים זכו באדמה, במלחמת ששת הימים, עזה נשלטה על ידי מצרים, יהודה ושומרון על ידי הירדנים, ולא היו שום "פלסטינים".
מיד שהיהודים התחילו לגדל על האדמות האלו תפוזים בגודל של כדור-סל, מה אתם יודעים, תגידו היי ל"פלסטינים" שבוכים על הקשר העמוק ל"אדמתם" הגזולה ול"אומתם".
אז למען ההגינות, בואו לא נשתמש יותר במילה "פלסטינים" כדי לתאר את האנשים הנפלאים האלה, אשר רוקדים מאושר על מתינו [הכוונה להרוגים של התקפות הטרור בארה"ב. – ר.ת.] עד שמישהו אומר להם שמקליטים אותם [לטלוויזיה. – ר.ת.)
במקום זה, בואו נכנה אותם כמו שהם: "ערבים אחרים שאינם מסוגלים להביא לידי מימוש דבר בחייהם ומעדיפים לעטוף את עצמם במלודרמה מפתה של מאבק ומוות אינסופיים."
אני יודע שזה קצת "כבד" להשתמש במילים כאלה ב-CNN, אז מה דעתכם על ההגדרה:
"שונאי-יהודים שזה מקרוב באו."
טוב, אז שונאי-יהודים החדשים האלה רוצים מדינה משלהם.
אופס, רק עוד משהו:
לא, הם לא.
הם יכלו להיות בעלי מדינה משלהם בכל זמן בשלושים השנים האחרונות, ובמיוחד לפני כמה שנים בקמפ-דייויד, אבל אם יש לך מדינה משלך, אתה צריך שיהיו לך רמזורים ומשאיות לפינוי זבל ומשרד החקלאות – והכי גרוע, אתה למעשה צריך לתכנן ולבצע דרכים כדי להתפרנס.
זה לא צחוק. בכלל לא. הם רוצים את מה שכל שונאי-היהודים באזור רוצים: את ישראל!
וכמו כן הם רוצים גם ערימה גדולה של יהודים מתים כמובן, כי פה נמצא עיקר החגיגה, אבל בעיקר הם רוצים את ישראל.
למה?
קודם כל, הניסיון להרוס את ישראל – או את "הישות הציונית", כפי שכתוב אצלם בספרים.
ושנית, חמישים השנים האחרונות איפשרו לשליטים הערבים להסב את תשומת הלב של תושבי מדינותיהם את העובדה שהם אנשי הצווארון הכחול הכי עלובים ועניים והכי נחשלים עלי "אדמות אללה".
ו"אדמות אללה" לתושבי מדינות אלה זה בהחלט אומר משהו...
זה גורם לי לגלגל את עיני בכל פעם שה"צדיקים" מדברים על צדק מוסרי ועל ההיסטוריה והתרבות של המוסלמים במזרח התיכון.
אם לא פספסתי משהו, הערבים לא העניקו לעולם דבר מלבד אלגברה, אשר דרך אגב, תודה רבה לעזאזל עבור זה.
תלעסו את זה היטב ותקלטו : 500 מליון ערבים וחמישה מליון יהודים.
תחשבו על כל המדינות הערביות כמו על מגרש כדורגל, ואת מדינת ישראל כקופסת גפרורים במרכז המגרש.
ועכשיו אותם חברה נשבעים שאם מדינת ישראל תיתן להם חצי ממנה, כולם יהיו חברים טובים.
באמת? ואווו. איזה חדשות מגניבות. היי, אבל מה עם התמשכות המלחמות להשמדת המדינה הזעירה, והחוקים צמאי הדם הקנאים שלהם לזרוק את כל היהודים לים?
אה, זה? סתם צחקנו.
חברי, קווין רוני, העיר הערה מעניינת מאד אתמול: בואו נהפוך את הנתונים: תארו לעצמכם חמש מאות מיליון יהודים וחמישה מיליון ערבים.
עמדתי נדהם מול הפשטות שבעניין.
האם מישהו יכול לתאר את היהודים חוגרים על עצמם סכיני גילוח וחגורות נפץ?
כמובן שלא.
או מגייסים לעזרתם כל דבר שאפשר, במשך דורות, כדי לדחוף את המדינה הקטנה של הערבים לים?
לא הגיוני.
או רוקדים מאושר על רציחתם של חפים מפשע?
בלתי אפשרי.
או מפיצים ומאמינים בזוועות שקריות שהערבים אופים לחם בדם של ילדים יהודים?
מזוויע.
לא, כמו שאתם יודעים, אם היו מניחים ליהודים לחיות בשלום ובשלווה, הכי הרבה שהיהודים היו יכולים לעשות לאחרים בעולם, זה להתווכח איתם עד מוות.
הנשיא בוש, אלוהים ישמור על נשמתו, מהלך על חבל דק, אני מבין את זה, בניסיונות החיוניים שלו בעיראק ובמדינות אחרות. זה האינטרס שלנו, כאמריקאים, לנסות ולשמור על יציבותם של בעלי בריתנו הערבים ככל שניתן, כי אחרי הכול, לא יותר קשה לעשות את זה מאשר לשמור על אולם מלא דוגמניות-על שמנעו מהם את הסמים...
למרות זאת, באסטרטגיה לטווח ארוך, ישנה תמיד סכנה של חוסר איזון. אנחנו כבר הפסדנו קצת. אחרי 11 בספטמבר, הנשיא שלנו אמר לנו ולשאר העולם שהוא הולך לעקור משורש את כל הטרוריסטים ואת המדינות שתומכות בהם.
נפלא.
אז הישראלים, אחרי חודשים על חודשים שהם עוברים את המקבילה לאוקלהומה-סיטי [ראה הסבר להלן. – ר.ת.) מדי שבוע וגם מדי יום, ושהתחילו לעשות את מה שאנחנו עושים, אז אנחנו אומרים להם לגלות איפוק.
אם אמריקה היתה מותקפת במתקפת טרור כמו באוקלהומה-סיטי כל יום, מיד היינו צורחים על הממשלה לחסל את זה ולהרוג כל דבר שחי דרומית לים התיכון ומזרחית לנהר הירדן.
הרגישו חופשי להעביר את זה הלאה לכל חבריכם ומכותביכם.
וברכתי עמכם, תחיו בשלום, תהיו בריאים ושמחים, ושיהיו לכם חיים נפלאים.
תירגמה : רוני תמיר
[רץ באינטרנט]
וויקה – הגדרה בסיסית : וויקה היא דת פאגאנית מבוססת טבע (אך לא עובדת-טבע). מקורה במאה ה-20, והיא משלבת אלמנטים של כשפים מסורתיים (מאגיה עממית), עם תורתו של ג'ראלד גרדנר. בצורתה המקורית, וויקה היא דת פריון סודית, המאמינה באל זכר ובאלה נקבה. פולחני המסתורין של האל והאלה מועברים למאמינים באמצעות טקסי הכנסה בסוד (פולחני מסתורין הם אמיתות שניתן להבין רק באמצעות חוויה וניסיון ישיר). במהלך השנים, התפתחו וריאציות רבות מאוד של צורה מקורית זו, כולל התמחויות ייחודיות אישיות.
התקפת הטרור באוקלהומה-סיטי: בשנת 1995 הותקף בנין המימשל הפדרלי בעיר התחתית באוקלהומה-סיטי בהתקפת טרור אשר גרמה להריסת כל קומפלקס המיבנה וגרמה למותם של 186 בני אדם, מתוכם 19 זאטוטים ששהו בגן, כ-800 פצועים, ומעל שלוש מאות מבנים שנהרסו בסביבה. זו היתה התקפת הטרור הגדולה והדרמטית ביותר בארה"ב עד מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר.
* * *
פולמוס הַבֵּיצָה והחוֹמה
בֶּנְדָלֶה: תשובה לדברי הירוקי מורקמי
הכול בחיים הוא יחסי, ותלוי בזווית של המסתכל [גיליון 420]. ישראל מול עזה היא חומה מול ביצה (לפי המטאפורה של הסופר הנכבד). אבל, אדוני הנכבד! אם תשנה את המקום ממנו אתה מסתכל, ותתפוס זווית רחבה וגבוהה יותר, תראה, שבעצם ההיפך הוא הנכון! ישראל היא הביצה המתמודדת על קיומה, ואילו ארצות האסלאם הקיצוני, (שאליהן קשורה עזה בטבורה) שמאיימות להשמיד את ישראל – הן החומה; וזאת משום שיש להן שטח נרחב שהן תופסות על הגלובוס לעומת ראש הסיכה שתופסת ישראל, גם מיספר האזרחים שלהן עולה פי כמה וכמה על מיספר תושבי ישראל, וגם אוצרות הטבע שלהן גדולים לעין ערוך מאוצרות הטבע של ישראל.
אז מי פה הביצה ומי החומה?
בנדלה [רות קדרי]
* * *
ראובן ארגוב: לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה
לאהוד שלום,
תגובתך [גיליון 420] על פעילותו של הסופר היפני מורקמי היא התגובה הנכונה.
אני כותב "פעילותו של מורקמי" ולא "דבריו של מורקמי" היות ואין פה רק דברים אלא פעילות מלאה המתבססת על מצפון כנראה גמיש למדי, ושבאה לקבל את הזמנתה של עיריית ירושלים לקבלת הפרס, לעטוף את האירוע בדברים חסרי טעם הקשים להבנה, לתכנן את קבלת הפרס היהודי הכי חשוב לנו בעיר הכי חשובה, עם דברים המבינים את העם הפלסטיני שכאיש רוח וכאיש העולם חייב היה לדעת קצת יותר איפה הביצה כאן והיכן התרנגולת או היכן כאן הביצה והיכן החומה האמיתית.
ואולי פרט קטן נוסף אחד והוא שלעם הפלסטיני ישנה האפשרות המלאה לתכנן מדינה חדשה בעזה ובמקום מנהרות, הבחירה בידו לבנות בתי חרושת ושבמקום לגור עשרות שנים בחושות מטומטמות ולפתח שנאה העוברת על גדותיה – לבנות עתיד ללא פגזים, ואילו אנחנו – היכן הברירה שלנו, מר מורקמי?
והרי זו לא נשיאת דברים גרידא במעמד פרס מכובד אלא פעילות לוליינית שלמה שבאה לאחוז את המקל בשני קצותיו או לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה. לנו הדברים הם בנפשנו ואילו מוראקמי זורק ביצים על חומות שמזדמנות לו בבחינת בא, ראה, דיבר, הִרצה, טייל, נפגש, התכבד וחזר לביתו.
מדוע לעזאזל קיימת בי ההרגשה שאם היינו נכחדים היו מן הסתם אנשי רוח שהיו באים לקבל פרסים ביפו, בחיפה, ברמלה או בירושלים ומקדישים מיספר מילים גם עלינו, על העם הקטן הנבחר, שלא עמד לו כוחו והיטלר המודרני גמר אותו.
לסיום שאלה: האם לא חובה על ראשי הערים ומארגני הפרסים למיניהם לשאול את תושביהם או לפחות ליידע אותם על כוונותיהם לחלק פרסים אלה או אחרים שממומנים מכספי הציבור – כאשר מקבלי הפרסים זורקים ביצים סרוחות על חומת חיינו?
ראובן ארגוב
שדרות
* * *
ברוך תירוש
כנראה שלא הגענו עדיין לגבול האווילות הלאומית
לאהוד בן עזר הנמרץ,
הערכה והוקרה על תגובתך האמיצה לדברי הסופר היפני הרוקי מורקמי.
כנראה שלא הגענו עדיין לגבול האווילות הלאומית, ואנחנו גוררים אלינו, שוב ושוב, אמנים וסופרים, שעצמאות ישראל לצנינים בעיניהם, ומעניקים להם יוקרה ללא בסיס, ופרסים יקרי ערך בסכומי עתק. דן בן אמוץ התגדר תמיד בששת קוראיו הנאמנים, ואנחנו נאנקים תחת שיבטם של "ששת הפרנסים" שקופת התרבות תלויה להם על גבם, והם מעניקים ממנה לכל המרבה בהכפשת ישראל ובתמיכה באלימות הערבית. כך הוענק פרס ישראל לאמיל חביבי, שהקדיש את חייו ומאודו למאבק בתקומת ישראל, וגם למגוון משוררים ולפרופסורים, שאיש בציבור אינו יכול לצטט שורה מיצירותיהם, לבד משֶׂמע חתירתם הנחושה נגד ערכי הציונות ושאיפות האומה, ופעילותם להחרמת מוסדות המדינה, נאמניה ומוצריה.
והשבוע למדנו שלבד מהפרס הגדול לסופר העויין מיפן, הוחלט להעניק את פרס "דן דוד" בסך מיליון דולר לטוני בלייר, לשעבר ראש ממשלת בריטניה. האיש שהקדיש שנים מחייו לסיוע ולמימוש שאיפות הסרבנות והאלימות הפלסטינית בראשותו של ערפאת, ובאותה העת להפריך, בחיוכים, את מגמותיה של מדינת ישראל. מאות האלפים שנהרגו בשם האיסלם באסיה ובצפון אפריקה, באירופה ובארה"ב, לא הרעידו נימה בפניו של טוני בלייר, מיליוני בני האדם הנמקים במחלות וברעב לא זכו לתשומת ליבו. פניו הרצינו רק במחשבה על תיסכול הפלסטינים מכישלונם להדביר את היישות הציונית, ומסבלותיהם מפגיעת ההתגוננות המכאיבה של ישראל. פעילותו בגלוי ובסתר בין האומות רק הקשיחה את סרבנות הפלסטינים והעצימה את נהייתם למעשי איבה ולשפיכות דמים נוראה ברחבי תבל. האין גבול לאווילות הפושה במוסדותינו, האם אוניברסיטת תל אביב המשוועת לסיוע במשאבים בכדי לקיים את מערכותיה, רשאית להעניק מיליונים למי שמטיף וחותר לגימוד מרחבי ישראל תוך תמיכה בשאיפות אוייבינו?
רק לאחרונה גילה פרופ' מאיר זמיר בצרפת מסמכים החושפים את בגידת "אלביון" במחוייבות שלה לבניית "הבית הלאומי היהודי", ורשעותם המזוויעה של הבריטים במאבקם נגד הצלת ניצולי השואה והעפלתם לארץ אחרי השחרור ממחנות המוות.
ובהקשר לכך טועים אותם "ששת פרנסי התרבות" והדומים להם אם הם חושבים שמענקי עתק לאישים העוינים את ישראל, ימתיקו את המשך אותה משטמה הנבנית כיום נגדנו בחוצות בריטניה.
אהוד: הבאתי את דבריך כמעט ככתבם אף כי אינני בטוח בכל פרטיהם – לגבי אמיל חביבי – ובייחוד נראית לי לא צודקת ביקורתך כלפי טוני בלייר, שיחד עם ג'ורג' בוש נשיא ארה"ב הם היו שני המנהיגים היחידים של העולם החופשי שאזרו אומץ, כמו צ'רצ'יל בשעתו, להכריז מלחמה על ההיטלר החדש שהחל לעשות דרכו באיומים ובשקרים במזרח התיכון, על סאדם חוסיין נשיא עיראק. שער בנפשך מה היה קורה אלמלא הפילו אותו.
שהיתי אז באנגליה, באותם חודשים, וראיתי מול אלו גלים של טינופת פאשיסטית, איסלאמית קיצונית, קומוניסטית-לשעבר, אקדמית וכמובן אנטישמית ופרו-פלסטינית היה על בלייר לעמוד כדי להגן על העולם החופשי. דומני שהייתי אז אחד היחידים שתמכו בו מול השנאה שרחש לו העולם האקדמי כמעט כולו, גם יהודים, כי היה צריך הרבה אומץ לדבר בזכותו ובזכות הפלתו של סאדם חוסיין. המחזאי היהודי-הבריטי הרולד פינטר, (שאסר על הצגת מחזותיו בישראל אלא אם כן יש להם אינטרפרטציה פרו-פלסטינית ("מנהל הבית" בתיאטרון חיפה) – צעד אז ברחובות לונדון בראש הפגנת ענק פלסטינית ואיסלאמית בעד סאדם חוסיין ונגד בוש, בלייר וישראל!
* * *
שושנה צוריאל
הכנסת ליפני הזה באבי אבי אביו כהוגן!
לאהוד שלום רב,
הכנסת ליפני הזה (הביצה והחומה) באבי אבי אביו כהוגן [גיליון 420], ומאוד נהניתי מתשובתך, לא יכולתי להתאפק והכנסתי את הנאום, ותשובתך אליו, לקומונה שלי באינטרנט, היכן שאני כותבת.
החבר'ה אהבו מאוד את תשובתך והתעניינו אם כותב התשובה הוא אהוד אולמרט, מה שלא כל כך נראה להם, הם חיפשו בגוגל ולא מצאו, כי הרי "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, הנה תגובה אחת של אחד מחברי הקומונה:
קודם כל, על איזה אהוד מדובר, על זה שברח? או על זה שעדיין יושב??
שנית, לא מצאתי בשום מקום את התגובה הזאת ואני תוהה, האם זו היא תגובה ממשאלת ליבך?? או שאכן נאמרה באמת על-ידי אחד מה"אהודים" האמורים??
אם כן, אז היכן זה מופיע? כי זו תגובה מאוד עניינית והייתי רוצה קישור אליה.
מה שמפריע לי איתה זה שאם באמת אולמרט הוא זה שטרח להגיד אותה, אז מדוע לא שלל באותו מעמד את הפרס מהחלאה הזה ולא גירש אותו מיד מהארץ בבושת פנים...
עניתי לחבר'ה מהקומונה שהמגיב לנאום הוא הסופר אהוד בן עזר.
* * *
תגובה עם ביצים
שלום אהוד,
כל הכבוד לתגובתך [גיליון 420] על המטאפורה המיופייפת של הרוקי מורקמי.
אכן, תגובה עם ביצים.
נעמי
"פסלו" של יהודה ראב בכיכר המייסדים
* * *
"פִּסלו" של יהודה ראב בכיכר המייסדים
כאחד מחמשת "הרוכבים" מייסדי פתח תקווה
חברים ובני משפחה יקרים,
סוף-סוף נזדמנו לפתח תקווה וצילמנו בטלפון הנייד שלנו את הפסל של סבנו יהודה ראב בן עזר, שהוא אחד מחמשת "פסלי הרוכבים" בכיכר המייסדים, שהוצבו לרגל מלאת 130 שנים לייסודה של המושבה העברית הראשונה.
מאחר שלא התייעצו איתנו כלל בקשר לכיתוב מאחורי הפסל, ולדמות המפוסלת, וגם לא ידענו על כך דבר – ברצוננו להעיר:
התמונה, השם ותאריכי הלידה והפטירה, נכונים.
הנוסח הנכון של הכיתוב צ"ל:
"נולד בהונגריה, עלה לארץ בשנת 1875 והתגורר בירושלים. בראשית תרל"ט, שלהי 1878, עלה על אדמת פתח תקווה יחד עם חבורת מייסדיה, וחפר את הבאר הראשונה במושבה. בחנוכה תרל"ט, דצמבר 1878, חרש את התלם הראשון באדמת המושבה. עמד בראש השמירה בפתח תקווה בראשיתה, והיה שותף להנהגתה בעשרות השנים הראשונות."
אין ליהודה ראב שום קשר לאגדה על "חמשת הרוכבים" והוא לא היה אחד מהם כי הוא חי ופעל במציאוּת ולא באגדות ספרותיות שאין ללמוד מהן על תולדות ייסוד המושבה. הוא מת בגיל קרוב ל-90 ולכן לכתוב שהיה שותף להנהגת פתח תקווה עד סוף ימיו זה פשוט לא נכון.
הפסל-התבליט "שלו" מכוער בתכלית ואין בו שום דמיון ליהודה ראב. הוא היה יכול להיות גם "פסלו" של הדוקטור מזריקי או של עגלון יהודי ביהופיץ או בכתריאלבקה. סבא שלנו גם לא היה גמד, והסוסים לא היו אז מהזן "פּוֹנִי" הנמוך.
יש לנו חשש, שאינו חסר יסוד, והוא – שאילו היתה בנמצא תמונה של אביו של יהודה, אלעזר (אליעזר, וגם לאזאר) רַאאבּ – היה הוא זוכה בתמונה ובפסל ולא בנו יהודה. ואנחנו גם יודעים טביעת אצבעותיו של מי עיוותה את הכיתוב ההיסטורי על "פסלו" של סבנו כדי לקלקל לו את התואר הבלעדי של "חורש התלם הראשון".
בינתיים מחרבנות עליו היונים של פתח תקווה.
אהוד בן עזר
* * *
גדעון תלפז: אותה מושבה, אבל עולמות נפרדים
אהוד,
"ספר הגעגועים", שהוספת לו הקדשה שלפי שעה, חוששני, כי נחלת מעטים בלבד, יודעי ח"ן, הגיעני, ותודה על כך.
התפניתי עתה לעיין בו, עיון שהוא כרגע בעיצומו. תוך כדי כך מצאתי עצמי מהרהר ביחסי הגומלין שבין הזיכרון והדימיון, בהקשר של יצירה ספרותית המבקשת לשחזר את עולם השחרות (כך קראו לזה פעם), התקופה המעצבת: האם הזיכרון הוא בעוכרי הדמיון ובא על חשבונו, או להיפך?
אעקוב אחרי זה תוך כדי קריאה.
אותה מושבה, אבל עולמות נפרדים – המרחק שבין רחוב הרצל של ילדותי ופיק"א של ילדותך. אבל הילדות היא אותה ילדות והיכולת להחזירה לחיים (להעלותה באוב?) פרקים- פרקים בכתיבה קולחת, כתיבה אוטוביוגרפית רווית הומור אישי הנובע מהסתכלות סלחנית, מגילנו המפוכח – על התמימות שכבר חלפה מן העולם משכבר, והמקבלת צביון מיוחד בשל המתיחות השוררת בכתיבה בין העבר להווה, זוהי מתנה שניתנת לנו בגדר של חובה לעצמנו (ולזולת?) אף יותר מאשר התפנקות מתרפקת ואנוכית.
בברכה,
גדעון תלפז
* * *
נורית יובל
פגישת סקטור הסופרים של אקו"ם ב-12.2.09
סקטור הסופרים הוא המקופח ביותר מבין היוצרים החברים המעוגנים באקו"ם. בבחירות האחרונות נבחרה המשוררת הדו לשונית (עברית ולאדינו) מרגלית מתתיהו לנציגתו בחברה (שהיא חברה לגביית תמלוגים עבור שימוש ביצירות הסופרים והמלחינים מכל הסוגים), ומתוקף תפקידה יזמה ואירגנה לסופרים פגישה על כיבוד קל עם מנכ"ל אקו"ם יוריק בן דוד (יו"ר אקו"ם הנבחר הוא אביהו מדינה) ועם הצוותים המטפלים בנושאי השירות, הייצוג, הגבייה והזכויות – כדי להסביר את המצב הנוכחי ולענות על שאלות.
הפגישה התקיימה ביום 12.2.09 בבית "ארץ ישראל יפה", ולמרבה הצער הגיע רק קומץ שבקומץ מן הציבור מקופח-הזכויות של הסופרים, וכך הנוכחים זכו לפחות להתחלק בעודפי הכיבוד. במפגש הוסבר כי לטענת הממונה על ההגבלים העסקיים, מטעם המדינה – חברת אקו"ם שקבעה מחירון שימוש – מונופול. לפיכך הוכרזה כ"הסדר כובל", ובחוברת שהונפקה על-ידי רשות ההגבלים יש תקנות שונות שביטלו חלק מן הטבות שנתנה אקו"ם לחבריה, כגון "חלוקת תמלוגים כללית", שזיכתה בתמלוגי ותק כל יוצר מגיל 65 על פי חישוב תמלוגיו ב-15 השנים האחרונות.
בין התשובות לשאלות הסופרים ראוי להזכיר:
* אקו"ם מטפל בזכויות העתקה (ולא בזכויות הדפסה). לפיכך ראוי לציין בסעיף הזכויות בחוזה עם מו"ל: "למעט הזכויות שהעברתי לאקו"ם." או לחלופין, ש"הזכויות ביצירה מועברות למו"ל בעברית בלבד ובספר בלבד," וכך נותרות כל שאר הזכויות בידי הסופר.
* להקפיד לרשום באקו"ם את שמות היורשים.
* ייעוץ משפטי חינם ברמה של שיחת טלפון או פגישה אחת + הוצאת מכתב (בתנאי שלא מדובר בסכסוך בין שני חברי אקו"ם). הפנייה תיעשה דרך השירות לחבר.
* במפעל פרסי אקו"ם הבא (הגשה בקיץ הקרוב) הופרד הפרס לספרות לילדים ונוער ובמקומו ייקבעו שני פרסים ושתי ועדות שיפוט – אחת לספרות לילדים ואחת לספרות לנוער.
* יש רמות שונות של מניות חברוּת באקו"ם: מניית קבלת תמלוגים בלבד, מניית השתתפות (זכות להיות נוכח באסיפות + קבלת תמלוגים) ומנייה רגילה (המזַכָּה, נוסף לתמלוגים, גם בזכות לבחור ולהיבחר למוסדות החברה). המעבר מסוג מנייה אחד למשנהו נעשה על פי פרק הזמן שעבר אך גם ובעיקר על פי רַף הכנסות מִמְמוּצע ומעלה של חבריו לסקטור.
* קרן רווחה להלוואות פתוחה לכל החברים בדמי חבר שנתיים זעומים. להצטרפות נדרשות שנתיים חברות באקו"ם.
* אנשי השרות לחבר עונים לכם על כל שאלה.
נציגי חברת אקו"ם רשמו לפניהם את הצעות הסופרים לשיפור מצב העניינים בתחומם. חבל שלא באו לאספה יותר סופרים ומשוררים עם רעיונות נוספים!
אהוד: לצערי, מפאת הצטננות, נבצר ממני להשתתף בפגישה, אבל רציתי להוסיף המלצה לכל סופר שטרם עשה זאת, ובייחוד אם הוא בראשית דרכו וכבר פירסם יצירות אחדות, אפילו בעיתונים בלבד – למהר להצטרף לאקו"ם על מנת לשמור מלכתחילה את הזכויות שהוא מוסר לאקו"ם בחסכמים הבאים שהוא עתיד לחתום עם הוצאות הספרים.
* * *
משה כהן: מתייחסים אלינו כאל יהודי חסות
מכובדי,
אני מבין שלמדינת ישראל יש אינטרסים חשובים ביחסים עם טורקיה. מה שאיני מבין למה אנחנו עומדים כעניים בפתח. האם אין לנו מה להציע? האם אין לנו תעשייה, מימסד בטחוני, מאות אלפי תיירים המוציאים את מיטב כספם בטורקיה? למה מתייחסים אלינו כאל יהודי חסות הנתונים לשרירות ליבו של הפריץ?
ממשלת טורקיה מתגוללת ומשתלחת בנו מעל כל במה ומנהלת נגדנו מסע הכפשה אנטישמי. ומה התגובה של מדינת ישראל הגאה והעצמאית?
נשיא המדינה מתרפס ומתנצל, הרמטכ"ל מתרפס ומתנצל. למה? למה מושפלים אנו עד עפר? למה העם היהודי בציון נכנע בצורה מבישה?
טרם הספקנו להתאושש מהטפת המוסר של ראש ממשלת תורכיה והנה בא הסופר היפני מורקמי ומלמד אותנו לקח ודרך ארץ.
אם רק נעיף מבט למאה הקודמת ניווכח בצדקת דרכם וטוהר מעשיהם של התורכים והיפנים. התורכים גילו יחס חומל ואוהב כלפי הארמנים, הכורדים והקפריסאים.
אולם התורכים צדיקים תמימים לעומת מעשי הזוועה של היפנים בסינים ובקוריאנים.
מהיכן לוקחים פושעים אלה את החוצפה להטיף לנו מוסר? רואים אנו איך הצדקנות והצביעות הן מפלטו של הנבל.
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
* * *
לפי הנתונים בשטח מדובר ללא ספק גם בהצתות מכוונות. והחקירה עדיין נמשכת. מנסים להבין מהו המניע להתפרצות.
[רץ באינטרנט, אין לנו אימות לקשר בין השריפות למוסלמים]
ידיעה מהעיתונות:
"מוסלמים המעדיפים לחיות תחת חוקי השריעה, התבקשו ביום רביעי האחרון לשקול לעזוב את המדינה.
"ראש הממשלה הודיע שהוא בעד פיקוח ומעקב מודיעיני על המסגדים, המהווים כר נרחב כדבריו לתכנון פעולות טרור נגד המדינה.
"...על המוסלמים להחליט – או שאתם מאמצים את חוקי המדינה – או שתעברו למקום אחר!" אמר ראש הממשלה בנאומו ביום רביעי האחרון. "נמאס לי שהאזרחים בארצי חיים בחשש מתמיד מפעילות טרוריסטית צפויה מטעם האיסלם הקיצוני. התרבות שלנו במדינה התפתחה כאן לאורך דורות כתוצאה ממאבק, ניסיונות קשים וניצחונות למען החופש שלנו, לכן אם ברצונכם להיות חלק מהחברה שלנו וליהנות מכל הטוב שהחופש שלנו מעניק לכם – תאמצו ומיד את החוקים והכללים של מדינתנו!!! זו הארץ שלנו ואנחנו נאפשר לכם כל הזדמנות ליהנות מהטוב שיצרנו ועשינו כאן, אך ברגע שתתחילו שוב לפגוע בה, בערכיה, בדגלה, באמונות שלנו ובדרך חיינו כאן – אני מציע לכם לעשות שימוש בערך הקדוש שלנו – החופש לעזוב, ולחפש לעצמכם מקום אחר על פני כדור הארץ..."
מי אמר את זה??? אהוד אולמרט? אהוד ברק? ביבי?
ממש לא –
ראש ממשלת אוסטרליה, ג'ון האווארד, בנאומו ביום רביעי האחרון.
אמר, וחטף הצתות ואת השריפות הכי גדולות בהיסטוריה של אוסטרליה...
* * *
יוסי גמזו
הַשְּקָרִים הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה
"Only the dreamer venoms all his days,
Bearing more woe than all his sins deserve.”
(John Keats: The Fall of Hyperion)
"הֵם הָאִיִּים הָרְחוֹקִים, הָעוֹלָמוֹת הַגְּבוֹהִים
זוּ בַחֲלוֹמוֹת רְאִינוּם;
שֶעָשֹוּנוּ לְגֵרִים תַּחַת כָּל-הַשָּמַיִם,
– לְגֵיהִנֹּם. וְחַיֵּינוּ
הֵמָּה אִיֵּי-הַזָּהָב זוּ צָמֵאנוּ אֲלֵיהֶם
כְּאֶל אֶרֶץ מוֹלֶדֶת;
שֶכָּל-כּוֹכְבֵי הַלַּיִל רָמְזוּ לָנוּ עֲלֵיהֶם
בְּאוֹר קֶרֶן רוֹעֶדֶת."
(ח. נ. בּיאליק: "עִם דִּמְדּוּמֵי הַחַמָּה")
הַשְּקָרִים הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה,
הָאֱמֶת הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת.
הַדְּבָרִים שֶכָּל לַיְלָה, בְּאֵלֶם
כְּשֶהַנֶּפֶש הִיא עִיר-פְּרָזוֹת
נִבְעָטִים כְּחָתוּל בַּדֶּלֶת
אַךְ שָבִים
וְשֹוֹרְטִים עַזּוֹת.
הַנָּשִים שֶנָּתְנוּ אֶת עַצְמָן נוֹאָשוֹת
וּבָכוּ, כִּי אַתָּה לֹא אָהַבְתָּ.
הָאָשָם שֶנָּשַם וְהִפְתִּיעַ לִנְשוֹת
חוֹב כָּבֵד שֶאַף פַּעַם לֹא חַבְתָּ.
וְאוֹתוֹ הַ"לָּמָּה, לָמָּה?" שֶל הַבְּדוֹד בְּתוֹךְ הַצַּוְתָּא,
שֶל עֵירֹם שֶהוּא רַק כְּסוּת לְמַה שֶּפְּנִימָה, בַּמַּחְשָךְ
שֶמִּתַּחַת לָעוֹר, שֶאוֹרֵב וְנֵעוֹר, שֶבָּרַחְתָּ מִמֶּנּוּ וְשַבְתָּ,
עוֹקֵד אֶל דִּמְעוֹתֶיהָ, בֵּין הָאַיִל וְהַסְּבַךְ,
בַּחֹשֶךְ, אֶת גּוּפְךָ, אֶת יְחִידְךָ אֲשֶר רָעַבְתָּ.
כָּל זֶה צוֹעֵק אֶת עַצְמוֹ בַּלֵּילוֹת
בְּלִי מִלָּה, בְּלִי חֶמְלָה, בְּלִי תוֹחֶלֶת
וְנוֹעֵץ בִּגְרוֹנוֹ שֶל הַפַּחַד לִכְלוֹת
מִיֵּאוּש, מִפְּשָרוֹת וּמִבְּלִי
אֶת אֶגְרוֹף-הַשְּתִיקָה כְּשֶהַבֹּקֶר מַכְחִיל בַּחַלּוֹן אַךְ בְּךָ אֵין שוּם תְּכֵלֶת
חוּץ מִבְּרַק הַחֲלוֹם הַמּוֹסִיף לַהֲלֹם בָּרַקּוֹת כְּמוֹ הֶנְגְאוֹבֶר אַלִּים.
וְזֶה אֵין, רַק אֲנַחְנוּ יֶשְנֵנוּ,
כָּל הַפְרַאיֶרִים, כָּל הַדְּפוּקִים,
שֶכְּמוֹ פְּסִיכִים, כָּל לַיְלָה, עֵינֵינוּ
מְחַפְּשֹוֹת אֵיזוֹ כְּנַף-מֶרְחַקִּים,
אֵיזֶה אֹשֶר בָּדוּי שֶאֵינֶנּוּ,
אֵיזֶה אַטְרַף חַם-לֵב שֶיָּשִֹים
קֵץ לַסֵּבֶל הַזֶּה שֶעוֹדֶנּוּ
בּוֹסְסִים בּוֹ, תָמִיד בּוֹסְסִים.
אֱלֹהִים, שֶהִטִּיל בִּבְשָֹרֵנוּ כְּמוּם,
שֶטָּבַע בְּדָמֵנוּ כִּצְרָב
אֶת רְעַב הַמֵּעֵבֶר-מִזֶּה, אֶת הַלְמוּת
הַתֻּפִּים הָרְחוֹקִים, שֶיִּכְאַב,
וְיִמְתַּק, וְיִשְאַל אֶת נַפְשֵנוּ לָמוּת
כִּכְלוּאִים בְּמִכְרֶה שֶל זָהָב
מֵרֹב עֹשֶר מַמְאִיר, מְבֻזְבָּז וְגַלְמוּד
שֶאֵין מִי שֶיַחְפֹּן וְיֹאהַב –
אֱלֹהִים הַסָּדִיסְט הַזֶּה, רַק בְּאַשְמֹרֶת
הָהֵם הַבּוֹכִים בְּאָזְנָיו הַחֵרְשוֹת
עִם כָּל הַבּוֹדְדִים, עִם כָּל הַהוֹמְלֶס קְשֵי-הָעֹרֶף
שֶטּוֹב לָהֶם בְּטוּנְדְרוֹת הַבְּדִידוּת הַנּוֹאָשוֹת
פִּי אֶלֶף מִבְּבֹץ הַזֶּה-מַה-יֵּש, הַכָּכָה-כָּכָה,
הָאַחְלָה, הַסַּבַּאבָּה, הַצָּפוּף וְהַמַּצְחִין
וְלַיְלָה אַחַר לַיְלָה הַיַּתְמוּת הַזֹּאת נִפְקַחַת
כְּמוֹ פֶּצַע בְּמִצְחָם, כְּמוֹ אוֹת-הַקַּיִן הַנִּצְחִי
שֶל מִי שֶנָּע וָנָד בֵּין אֵינתּוֹחֶלֶת לְאֵינבַּיִת,
בֵּין אֹפֶל הַיֵּאוּש וּמֶטֶאוֹר הַמִּשְאָלוֹת –
אוּלַי סוֹפְסוֹף יִזְכֹּר גַּם הוּא כִּי תַחַת הַשָּמַיִם
גַּם אָנוּ יְלָדָיו,
אוּלַי חוֹרְגִים אֲבָל שֶלּוֹ.
אוּלַי סוֹפְסוֹף יִרְעַד פִּתְאֹם גַּם הוּא מֵרֹב צְמַרְמֹרֶת
לְרֶגַע, רַק לְרֶגַע, כְּשֶהַכֹּל מַצְלִיף כְּשוֹט
בְּאֵלֶּה שֶלּוּלֵא אָזְלַת-הַלֵּב וּכְפוֹר-הַמֹּרֶךְְ
הָיוּ מִזְּמַן אוֹמְרִים לוֹ, אֲנוּשוֹת וַעֲנוּשוֹת,
שֶיֵּש דְּבַר-מַה קָּשֶה אַף מִלִּרְאוֹת בִּמְרִי וָזַעַם
מֵרֹאש פִּסְגַת נְבוֹ אֶת הַנִּכְסָף וְלֹא מֻשָּׂג,
וְהוּא: שֶלֹּא לִרְאוֹת אוֹתוֹ
מִשּוּם פִּסְגָה,
אַף פַּעַם
מִלְּבַד פִּסְגַת הָעֶצֶב וְהַכֹּסֶף שֶרֻסַּק.
גַּם עָלֵינוּ בִּקְצֵה אֵיזֶה שַחַר for a change ואוּלַי הוּא פִּתְאֹם יְרַחֵם
כְּרַחֵם אֵיזֶה אָב עַל בָּנִים שֶלְּגַמְרֵי שָכַח שֶגַּם הֵם בָּעוֹלָם:
נוֹכְחִים נִפְקָדִים שֶל מִרְשַם תּוֹשָבָיו הַשְֹּבֵעִים, הַקְּרוֹבִים לַצַּלַּחַת
שֶאֵינָם מַפְרִיחִים מִגְדָּלִים בָּאֲוִיר
או רוֹדְפִים אֵיזֶה "שָם" נֶעְלָם.
וְיַבִּיט בָּנוּ, רַךְ וְסוֹלֵחַ
לְלִבֵּנוּ הַכְּסִיל, הַחוֹלֵם,
כְּמוֹ בְּיֶלֶד אוֹטִיסְטִי קָטָן וְחוֹלֶה,
הַצּוֹעֵד
כְּמֻכֵּה-יָרֵחַ
עַל חֻדֵּי מַעֲקֵי הַגַּגוֹת הַגְּבוֹהִים בְּיוֹתֵר שֶל סִיּוּט מִתְאַבֵּן
שֶל גּוֹרְדֵי-הַשְּחָקִים הַנּוֹסְקִים מֶרְחַקִּים הַסְּמוּיִים מֵעֵינָיו הַהוֹזוֹת,
שֶאֵין שֶמֶץ סִכּוּי לֹא לִצְנֹחַ מֵהֶם אֶל עֻמְקוֹ שֶל הַפַּעַר שֶבֵּין
הַשְּקָרִים הַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה
לָאֱמֶת הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת.
(נדפּס לראשונה בּמוּסף "הארץ" לספרוּת)
* * *
רות ירדני כץ: יהורם גאון במיטבו
גם בתחום הזמר ישנן ליגות ויהורם גאון שייך לליגת העל. כמה הוא מצחיק, כמה מהנה, קולו המחשמל שהיה ונשאר, ואפילו השתבח. יהורם גאון שאנחנו מלווים אותו שנים ארוכות, ומכירים בעל-פה את קורות חייו וכל מילות שיריו נתן הופעה מרשימה.
תיאטרון ירושלים, אולם שרובר היה מפוצץ. מקום אחד פנוי לא היה. אנחנו הירושלמים בעיקר קהילת הס"ט, מעריציו של גאון, הצבענו ברגליים והקדמנו בואנו להופעה, והאווירה בלובי התיאטרון קודם ההופעה היתה נהדרת. אנשים שלחו חיוכים לכל עבר, בירכו בברכת ערב טוב, האירו פנים והיו גם כאלה שזימזמו את שירי גאון. מזמן מזמן לא הרגשתי כל-כך קרובה. מזמן לא ראיתי קהל כזה עצום ששם בצד את כל דאגות היומיום, כמו מיתון, מי ירכיב ממשלה, מה יהיה ואם בכלל. למופע באו בני הדור שלי ושל גאון. הם שמילאו את האולם. גם יצחק נבון, נשיא המדינה לשעבר כיבד אותו בנוכחותו.
גאון נתן הופעה של שעתיים. הוא התרגש לא פחות מאיתנו. במהירות הוא יצר קשר אינטימי עם כאלף מכרים קרובים ירושלמים שאפשר היה לחשוב שכל אחד אכל איתו פעם חמין בשבת.
שעתיים של סיפורים מבית אבא, ציוני דרך בדרכו בתיאטרון, בקולנוע וכזמר. הוא סיפר לנו שבמהלך הקריירה שלו היו עליות וירידות אבל הוא לא ויתר ואחרי כל נפילה, הוא אסף את עצמו וצעד קדימה. בסיפוריו שהיו מלאי הומור וגם עצב הוא שילב את שיריו, וזה זרם, ואנחנו שרנו איתו ועמודי הבית רעדו. הוא סיפר שבמלחמת יום הכיפורים הוא הופיע בפני חמישה חיילים ליד הטנק שלהם, שם בסיני ליד גבול מצרים, והוא הבטיח להם שזו תהיה המלחמה האחרונה... אילו הייתם יחד איתי באולם, גם בגופכם היתה עוברת צמרמרות כאשר כולם שרו איתו את השיר "אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה."
הוא שר את השירים שכולם מכירים כולל כמה רומנסות בלאדינו, את השירים של פעם, והוסיף כמה שירים חדשים שבוודאי נשמע בגלי האתר.
זו הופעה מושקעת. דברי הקישור, הסיפורים, השירים, הבדיחות המוצלחות והמצחיקות הכול תוכנן בקפידה רבה. דבר לא היה ספונטאני, גם כאשר ביקשו את השיר "רוזה, רוזה את אהובה שלי", של חיים חפר, שבמהלך ההופעה הוא "הבטיח" שאת השיר הזה הוא לא ישיר כי רוזה הגזימה... הוא שר ועוד איך שר ואנחנו איתו. אפילו ההדרנים היו מתוכננים. כן, יהורם גאון החזיר לנו את הצבע לפנים לשעתיים שלמות. הוא קיבל ונתן חיבוק ענק.
את ההופעה מלווה תזמורת ושתי בנות בקולותיהן, כאשר דויד קריבושי מנצח על כולם.
* * *
אורי הייטנר / שלוש רשימות
א. צו השעה – אחדות לאומית
איך היה מסתיים מבצע "עופרת יצוקה", אילו נוהל בידי ממשלת ימין בראשות נתניהו? לכאורה, ניתן להעריך שהממשלה היתה ממשיכה את הלחץ, עד תבוסת האוייב.
הערכתי שונה בתכלית. במקרה כזה, המבצע היה מלווה, מיומו הראשון בהפגנות סוערות נגד המבצע. התקשורת היתה מתגייסת נגדו. הכנסת היתה מתכנסת למושב חירום והאופוזיציה היתה מעלה הצעת אי אמון בממשלה. במוצ"ש השני של המבצע כיכר רבין היתה גולשת; למעלה ממאה אלף מפגינים היו ממלאים את הכיכר ואת הרחובות הסמוכים. הנואמים הראשיים בהפגנה היו אהוד אולמרט, אהוד ברק וציפי לבני. למישהו יש ספק בכך?
אין צורך להכביר מילים אודות השפעת האווירה הזאת על המוראל והמוטיבציה של האוייב, שהיה מגביר את הירי. תושבי הדרום היו סופגים עשרות טילים מידי יום, ובתל אביב היו מתקיימות הפגנות מדי יום. כל אותה אווירת סולידאריות לאומית שאיפיינה את המבצע, לא היתה קיימת.
כדאי לחשוב על כך, לקראת הקמתה של הממשלה החדשה. על אף ההישג המפתיע של "קדימה" וציפי לבני והתוצאה המאכזבת של הליכוד ובנימין נתניהו, אין כמעט ספק שנתניהו יעמוד בראש הממשלה הבאה. השאלה היא בראש איזו ממשלה יעמוד – ממשלת ימין/חרדים או ממשלת אחדות לאומית.
לכאורה, ממשלת אחדות היא ממשלת שיתוק לאומי. למעשה, דווקא ממשלת ימין עם אופוזיציה חזקה של "קדימה" ו"העבודה" עלולה להיות ממשלת שיתוק.
לאופוזיציה תפקיד חשוב מאוד בדמוקרטיה, ובכל זאת – בשעה המיוחדת בה אנו נמצאים היום, האחריות מחייבת הקמת ממשלת אחדות לאומית רחבה, שמרכזה – ארבע המפלגות הבינוניות: הליכוד, "קדימה", "העבודה" ו"ישראל ביתנו". ממשלה כזאת, גם אם תהיה מסורבלת ותהליך גיבוש ההסכמות בתוכה לא יהיה פשוט, היא הממשלה הטובה ביותר לקבלת ההכרעות הקשות, באתגרים הקשים הניצבים לפתחנו.
במהלך הקדנציה הקרובה של הממשלה, עלולה איראן להפוך למעצמת גרעין אזורית, המאיימת על קיומה של ישראל. זהו אחד האיומים הקשים ביותר על המדינה מאז הקמתה. אם תכשלנה הדרכים הדיפלומטיות והסנקציות לא תשגנה את התוצאות המקוות, יתכן שכדי להסיר את האיום הזה, לא יהיה מנוס, בסופו של דבר, אלא לפעול בכוח. פעולה כזאת עלולה להביא לתגובה קשה וכואבת מצד איראן ושלוחותיה בלבנון ובעזה. פעולה כזאת עלולה גם להביא לפגיעה קשה במעמדה הבינלאומי של ישראל. אי אפשר לקבל הכרעה כזאת בידי ממשלה צרה. רק לממשלת אחדות רחבה, שישתתפו בה כל הגורמים המרכזיים בעם, תהיה לגיטימציה לקבל הכרעה היסטורית כזאת. השיקול הזה חייב לעמוד מעל לכל שיקול אחר.
העובדה שזו מערכת הבחירות השניה ברציפות שבה אין מפלגות גדולות ולמפלגת השלטון פחות מרבע מהמושבים בכנסת, אינה מאפשרת יציבות שלטונית ומחייבת שינוי בשיטת המישטר בישראל. ממשלה צרה, שקיומה יהיה תלוי במפלגות קטנות, לא תוכל לקבל החלטה כזו. רק ממשלת אחדות רחבה תוכל להוביל שינוי ברוח זו. הצורך ביציבות שלטונית, מחייב את דחיית רעיון הרוטציה.
הקושי העיקרי בהקמתה של ממשלת אחדות לאומית, הוא חילוקי הדעות בין המפלגות בסוגיית התהליך המדיני עם הפלשתינאים ועם סוריה. כיוון שבלאו הכי אין לנו פרטנר לשלום, בוודאי לא בתנאים סבירים למדינת ישראל, ניתן לדחות בשנים אחדות את העיסוק בכך, ולהתמקד באתגרים הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים הניצבים לפתחה של מדינת ישראל, ועליהם ניתן להגיע להסכמה בין המפלגות הציוניות.
ב. ג'ומס או גלאון
אחת הרעות החולות של הפוליטיקה הישראלית, היא אי היכולת של חלק מן הפוליטיקאים לכבד את הכרעת הבוחר. שמעון פרס התמודד על ראשות מפלגת העבודה, ומשהפסיד פרש וחבר ל"קדימה" כשהוא סוחב אחריו את דליה איציק שכשלה בבחירות המקדימות במפלגתה. יוסי ביילין ויעל דיין, שלאורך שנים רבות הסבירו מדוע אין תכלית במפלגות כמרצ, והשמאל כולו צריך לפעול במפלגת העבודה כדי להיות רלוונטי ולהשפיע, הפסידו בפריימריס ולמחרת פרשו ממפלגתם וחברו למרצ. וכך כעת חותרת זהבה גלאון להדיח את חיים אורון – ג'ומס, מחברותו בכנסת, כדי שהיא תיכנס תחתיו.
זהבה גלאון התמודדה על ראשות מפלגתה והגיעה למקום השלישי. היא התמודדה על המקום השני ברשימה והפסידה לאילן גילאון. אמנם היא ויתרה על המקום השלישי לטובת ניצן הורוביץ, אך היה זה מרצונה, מתוך תמיכה מלאה במהלך שהוביל ג'ומס – הקמת "מרצ החדשה" ומתוך ביטחון בהצלחתו. מאין עזות המצח שבתביעתה (או כפי שהיא מכנה את תביעתה – רצונם של "מאות חברי" בלה בלה בלה) להתפטרותו של ג'ומס?
ניתן להבין דרישה להתפטרותו מתפקיד היו"ר. הוא עמד בראש המערכת שכשלה ויש מקום לצפות ממנו להסקת מסקנות אישיות מהכישלון. קל וחומר, כאשר הוא הוביל מהלך שנועד להפוך את מרצ לרשימה דו-ספרתית שתהיה המפלגה השלישית בגודלה, והתוצאות היו כה קשות למרצ. אבל להתפטר מהכנסת כדי לספק את תאוות הכיסא של זהבה גלאון? למה מי מת?
הרי אם מדובר על אחריות לכישלון, אין מי שתרם יותר מזהבה גלאון, הקיצונית והצעקנית, לכך שמרצ היתה למפלגה פנאטית ובלתי נסבלת, ולפיכך לשולית, קיקיונית, לא רלוונטית וחסרת השפעה.
ג. חלום בולשביקי רטוב
תחת הכותרת "עכשיו נראה אותו" ("הארץ" 19.2.09) מבקש גדעון לוי להקים ממשלה על טהרת הימין והחרדים, שתבצע את המדיניות הימנית "הטהורה", הקיצונית ביותר. הוא מפציר בנתניהו להפציץ את איראן, להקים עוד ועוד התנחלויות, לספח את כל השטחים ולא להקים ממשלת אחדות – "ממשלת רחבה עלולה לעצור בעד שיגיונותיך, אז למה לך?"
אמירות מסוג זה נשמעות מאז הבחירות מאנשי שמאל רבים וגם מאנשי מפלגת העבודה ו"קדימה". כן, אפילו צחי הנגבי אמר דברים דומים. אז למה אני נטפל דווקא לגדעון לוי? דומני שדווקא דרכו ניתן להצביע בצורה הטובה ביותר על מה שעומד מאחורי הקריאה הזו.
רק לפני שבועות ספורים, גדעון לוי יצא בשצף קצף למלחמת חורמה נגד מפלגת העבודה ו"קדימה", פושעי המלחמה ורוצחי הילדים הפלשתינאים, קלגסי הכיבוש הימניים וצמאי הדם. רק לפני שבוע וחצי הוא עוד תקף קשות את מרצ על תמיכתה בשלב הראשון של מבצע "עופרת יצוקה". לפתע, מספח אליו לוי את המפלגות האלה, כדי שתהיינה אופוזיציה ואלטרנטיבה לממשלת ימין.
אנשים מסוגו של לוי הם פאנאטים שבעולמם הצר שני צבעים בלבד – שחור ולבן. הוא מתעלם מהמורכבות של החיים. עולמו מתחלק בחדות לאנחנו והם, בני אור ובני חושך. הוא מעוניין שהבחירה תהיה בין הקו שלו לבין הקו של הימין הקיצוני ביותר. כיוון שהוא יודע שהוא מיעוט קטן ומבוטל, הוא שואף לכך שתהיה ממשלת ימין קיצונית; אם אפשר, ממשלה כהניסטית, שמדיניותה תוציא המונים לרחוב להילחם בה, שתוביל לבידודה של ישראל בעולם, אם אפשר גם למשבר עם ארה"ב. ואם כל אלו ילוו גם בקו חרדי משמעותי, ממנו הציבור סולד, מה טוב. הוא מייחל בכל מאודו לכך שתחת הממשלה הזאת יהיה רע, רע מאוד, רע ככל שאפשר, וככל שיהיה רע יותר, כך יהיה טוב יותר. כי אם תהיה ממש קטסטרופה, אולי הציבור יקבל שכל, ויבחר בקוטב השני, הקוטב של גדעון לוי.
זו האסטרטגיה הבולשביקית – ככל שיהיה רע יותר יהיה טוב יותר. ככל שיהיה רע יותר לרוסיה, כך יהיה טוב יותר למפלגה הבולשביקית, כך יגדלו סיכויי המהפכה. האופנה האחרונה, של "הציבור רוצה ימין שיקבל ימין ונראה אותו," היא התגלמות החלום הבולשביקי הרטוב. ככל שיהיה רע, כך יהיה לנו טוב.
גדעון לוי רוצה את "קדימה" ומפלגת העבודה באופוזיציה. הוא הרי יודע שדברים שרואים משם לא רואים מכאן. כאשר האחריות הלאומית והביטחונית מוטלת על כתפיהם, אחרי שמונה שנות הבלגה גם אנשי "קדימה" ומפלגת העבודה הבינו שאין מנוס ממימוש זכות ההגנה העצמית של המדינה והם יצאו למבצע "עופרת יצוקה". לוי יודע, שאם ממשלת ימין חרדים היתה מובילה 10% מהמבצע, האופוזיציה בראשות לבני וברק היתה מוציאה את ההמונים לרחובות נגד המבצע. הוא יודע ש"קדימה" ו"העבודה" היו נאבקות בכל כוחן נגד מלחמת לבנון השנייה. אולם כאשר האחריות הביטחונית היתה עליהן, הן הובילו את המלחמה, שאמנם נוהלה באופן כושל, אך היתה צודקת מאין כמותה ומחוייבת המציאות. הוא יודע, שאילו ממשלת ימין היתה מפציצה את הכור הגרעיני בסוריה, היא היתה מוקעת כממשלה פירומנית, המשחקת באש ליד חבית אבק שריפה, שעלולה להצית את המזרח התיכון כולו, כפי שהואשמה ממשלת בגין לאחר הפצצת הכור העיראקי. הוא הרי יודע שהממשלה היונית ביותר בתולדות המדינה, שניסתה באופן אובססיבי להגיע להסדרים עם הפלשתינאים והסורים כמעט בכל מחיר, לא הצליחה להגיע להסדר. כאשר הם בשלטון, הציבור מבין שהאשמה בכך היא בצד הערבי. גדעון לוי יודע שכאשר הליכוד בשלטון, רבים יאשימו דווקא את ישראל במצב. לכן, גדעון לוי ואנשי השמאל הקיצוני כמהים לשלטון הימין, בתקווה שהוא יביא לעליית השמאל הקיצוני בעתיד.
הטענה "הציבור בחר ימין קיצוני, ניתן לימין הקיצוני לממש את רצון הבוחר" דמגוגית. הציבור לא בחר בימין הקיצוני. הטענה הזו מתאימה למי שרואה את המציאות בצבעי שחור לבן. מפלגת "האיחוד הלאומי" לא ניצחה בבחירות, אלא קיבלה ארבעה מנדטים בלבד. מצביעי הליכוד בחרו במפלגת מרכז, שהתחייבה בבחירות להקים ממשלת אחדות לאומית. גם מצביעי "ישראל ביתנו" בחרו במפלגה שקראה להקמת ממשלת אחדות. גם מצביעי ש"ס ו"יהדות התורה", ברובם, אינם ימין קיצוני. מצביעי "הבית היהודי" הם הזרם המתון בציונות הדתית, וגם הם תומכים בממשלת אחדות. רוב הציבור שהביא למהפך, רוצה בממשלת אחדות בראשות נתניהו.
גם מי שבחרו ב"קדימה" בחרו במפלגה שהציגה עצמה כמפלגת מרכז והתחייבה להקים ממשלת אחדות. הם רצו ממשלת אחדות בראשות לבני, אך הם רצו בהחלט בליכוד כחלק מן הממשלה. גם מצביעי "העבודה" ידעו שאם ברק ינצח הוא ינסה להקים ממשלת אחדות עם הליכוד. רבים מהם, שהבינו שנתניהו יהיה ראש הממשלה הבא, בחרו במפלגת העבודה מתוך רצון שברק יהיה שר הביטחון בממשלה זו.
רצון הציבור שבא לידי ביטוי בבחירות הוא הקמת ממשלת אחדות.
הטוענים שרצונו של נתניהו בממשלת אחדות נובעת מכך שהוא מפחד מעצמו (ועצמו, כביכול, זה ימין/חרדים) ורוצה אליבי מצד יריביו, היא שקרית ודמגוגית. האם איזשהו ראש ממשלה מהשמאל ניסה להקים ממשלה על טהרת "גוש השמאל"? מדוע אף ראש ממשלה לא צירף לממשלתו את חד"ש, את בל"ד, את רע"ם תע"ל? למה רבין וברק, שהיתה להם אפשרות להקים ממשלה כזו, אפילו לא הזמינו את המפלגות הללו למו"מ קואליציוני? רבין הקים ממשלה עם ש"ס, וניסה לצרף אליה את "צומת" והמפד"ל, מהלך שלא צלח. גם באמצע תקופת שלטונו, הוא עשה ניסיון נוסף לצרף את "צומת" לממשלה. כאשר "צומת" התפלגה הוא צירף לקואליציה את סיעת "יעוד" ומינה את גונן שגב כשר. למה? כאשר ברק הקים ממשלה, הוא צירף אליה את ש"ס (וכתוצאה מכך "שינוי" נשארה באופוזיציה), את "ישראל בעלייה" ואת המפד"ל. עוד לפני הבחירות הוא צירף את דוד לוי ותנועתו "גשר" לרשימתו "ישראל אחת". למה? ולמה כשאולמרט הקים ממשלה הוא צרף אליה את ש"ס וכלל לא שקל את צירוף חד"ש, למשל?
רבין, ברק ואולמרט לא רצו לעמוד בראש ממשלה קיצונית, לא מאוזנת, שתדחוף אותם לקצה, שלא תהיה לה לגיטימיות ציבורית. כך בדיוק היו נוהגים לבני וברק. כך, בצדק, נוהג גם נתניהו.
יש לקוות ש"קדימה" תגלה אחריות לאומית ולא תסייע לגדעון לויים למיניהם לממש את חלומם הבולשביקי הרטוב.
* * *
דן סואן
ליברמן היה בתשובתי רק דוגמה לתופעה רחבה בהרבה
עוז אלמוג ידידי,
הוויכוח בינינו אינו על השקפת עולם ואינו עתיד לזעזע מוסדות ארץ. גם לא כתבתי מה שכתבתי משום שהתכוונתי להוקיע את ליברמן (אף כי אני רחוק מאוד מהימנות על חסידיו). ראיתי לנכון להעמיד את הקוראים על הגישה המרחיבה של גזענות, משום שזוהי בעצם הגישה המקובלת והנכונה. [גיליון 420].
גזענות היא בפירוש "שנאת האחר". ועל כן גם אינה מוגבלת להיבט האתני או העדתי או הלאומי של שנאת האחר. לפיכך גם יצאתי בראש ההערה הקצרה שכתבתי לרשימתך כנגד קביעתך, ש"בישראל יש מעט מאוד (אם בכלל) גזענות." מי שמקבל את הפרשנות הרחבה של גזענות ייאלץ להכיר בעובדה שישראל נגועה בגזענות כזו או אחרת מזה שנים רבות. והיא באה לידי ביטוי כנגד קבוצות שונות. לא באותה עוצמה ולא באותה מידה ולא באותה אינטנסיביות. ו"האחר" לעניין זה לא היו אך ורק ערביי ישראל.
ואחרון-אחרון, לא ערכתי מחקר מדוקדק על מצעו ועל מידברותיו של ליברמן. מה שחשוב בהרבה מזה הוא הרקע להצלחתו האלקטוראלית הגדולה. ולעניין זה די לעיין בתגובות ה"עמך" בעיתונות האלקטרונית (וגם על המרקע, בחדשות הטלוויזיה) כדי לעמוד על כך ששנאת האחר (ללא כחל וסרק וללא ניסיון הסוואה כלשהו. תגובות "העם" בעיתונות האלקטרונית חפות מכל אלה...) הביאה למפלגתו חלק גדול מאוד מן הקולות בהן זכתה. ולאלה התכוונו דברי בתגובתי. אבל ליברמן היה בתשובתי רק דוגמה לתופעה רחבה בהרבה.
דן סואן
* * *
החברות הטובות יושבות בטיילת
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
אם לא היו לה חברות טובות
לא היה לה עם מי לדבר
וגם לא היה לה על מה לדבר
ובייחוד שהיא מדברת גם עליהן
ומה היתה עושה עם כל הצרות
אם לא היו לה חברות
טובות
בעלים זה לא חברות
ילדים זה לא חברות
נכדים זה לא חברות
אפילו מאהבים זה לא חברות
אלה רק דרישות וחובות
חברוֹת טובות הן אחוות נשים
שמבינות זו את זו גם בלי מילים
אבל יש להן צורך בהרבה מאוד מילים
כדי להגביר את הריגושים
חֶברות הטלפונים אוהבות חברוֹת טובות
כי הן מדברות ומדברות ואינן מקצרות
ואם החברות הטובות לא היו מדברות על נכדים
ומחלות – חֶברות הטלפונים היו בצרות
אם הבעלים היו יודעים מה שהחברות מספרות
היו צומחות להם קרניים כמו לַפרות
ואם הפרות היו חברוֹת במובן הנפשי
וגם מדברות
הבעלים היו יוצאים כבר מזמן לחופשי
חברות טובות זה סחר חליפין בחדשות מרעישות
את תקשיבי לי ואני אקשיב לך
אבל אם את תופסת את כל המירווח
התוצאות מצידי תהיינה קשות –
אני עומדת במיטבח ומביטה סביבי
אני מבשלת מרק ואת ממשיכה לי להביא
שטויות בטלפון שלך ואני אומרת כן, כן –
ולעצמי – די, זה פשוט לא ייתכן!
אבל על כל פשעים תכסה אהבה
והחברוּת הטובה עוד יותר חשובה –
ניפגש כל שנה באותה מסיבה
ונחזיק יד ביד כדי שלא נטבע!
* * *
יהודה גור-אריה
מחלקה – בחצי המחיר
המשבר הכלכלי הגלובלי, הפוקד את העולם כולו, ואנחנו כחלק ממנו, גורם לנו דאגה באשר למצבנו הכלכלי האישי – של המשפחה ושל משק-הבית שלנו. ואכן, יש מה לדאוג באשר למשכורתנו, כושר הקניה של הכסף שבכיסנו, ויציבות מקום עבודתנו.
אך ישנם כמה וכמה אנשים שהם פטורים מדאגות כאלה. מה זה משנה להם, אם מדי חודש בחודשו נכנסת להם משכורת "צנועה" של כ-85,000 ₪? יש להניח שעם הכנסה כזאת יש להם סיכוי "לגמור את החודש".
מדובר באנשים מכובדים, ראויים, בעלי מיומנויות מקצועיות גבוהות: פרופסורים, רופאים בכירים, מנהלי מחלקות בבתי-חולים, עובדים בכירים בבנקים, נתבים בנמלים, עובדי חברת החשמל, וכן גם ספורטאי-צמרת – שחקני כדורגל, כדורסל ואחרים.
אין עיננו צרה בהם, חלילה. הם ראויים כנראה למשכורות-עתק כאלה. יתרה מזו: תשלומים אלה שהם מקבלים עומדים בכל הקריטריונים המשפטיים והמינהליים, ומי שהחליטו להעניק להם משכורות אלה הם האנשים המוסמכים בהנהלות קופות-החולים, בתי-החולים, הדירקטורים בבנקים וכו'. [אנשים אלה גם קובעים לעצמם את משכורותיהם בהתאם].
אך כאן נשאלת שאלת-תם: אם ממנים אדם לתפקיד של מנהל מחלקה בבית-חולים יוקרתי, תפקיד שיש בו כל-כך הרבה יוקרה וכבוד ואתגר והערכה, האם בנוסף לכל אלה יש גם "לפצות" אותו [או לפתותו] במשכורת עתק?
האם אי-אפשר לקבוע "ריצפת שכר" כלשהי, ולהודיע למועמדים: אדונים נכבדים, ניהול מחלקה בבית-החולים שלנו הוא אתגר ברמה גבוהה, יש בו כבוד ויוקרה וסיפוק, ומי שרוצה לזכות בתפקיד זה יתכבד ויסתפק במחצית המשכורת הנהוגה כעת. גם משכורת של 42.500 ₪ בחודש היא תמורה גבוהה ומכובדת למנהל מחלקה.
אני סבור שעל תפקיד כזה עשויים להתחרות כמה וכמה מועמדים ראויים, מיומנים ובעלי כישורי ניהול וידע מקצועי ברמה גבוהה.
היוקרה והכבוד של ניהול מחלקה אינם צריכים להימדד בגובה השכר דווקא. יש, למשל, אנשים אמידים בכנסת ובממשלה, שוויתרו ביודעין וברצון על הכנסה גבוהה, למען היוקרה והתואר של שר או חבר כנסת.
בכספים האדירים שעשויים להיחסך מתשלומי משכורות מופרזות, אפשר לשפר את שירותי המוסדות הרפואיים, או – לפחות – להעלות במקצת את משכורותיהם העלובות של הרופאים הזוטרים. באמריקה כבר מגבילים את משכורתם של מנהלי בנקים ופקידים בכירים נוספים, ל-500,000 דולר "בלבד" לשנה. לא שמענו שמישהו התפטר בשל כך ממשרתו ומתפקידו.
* * *
יוסף אורן
האמֵן לי שחלק מהסופרים שהתמדתי לעקוב אחרי ספריהם, היו שמחים יותר אילו פסחתי על אחדים מהם...
1.2.09, ז' בשבט תשס"ט
אהוד בן עזר ידידי,
גם אחרי "הנזיפה" שנזפת בי בעיתון האינטרנטי שלך, שמחתי לקבל בדואר את ספרך החדש והמחודש "ספר הגעגועים", שאחרי קריאת כשליש ממנו אכן מוכיח את דברי ההקדשה היפה שכתבת בפתחו, שתוכנו משייך אותו "לספרות הארצישראלית של האתמול ושל המחר". ובאשר לספרות ההווה, האמן לי, שכה רבים מהמולכים בו כיום, יישכחו מהר מכפי שהם משערים.
מנזיפתך בי משתמעת הנחה, שהיא מוטעית מיסודה, לפיה יכול מאמר של מבקר-ספרות לרומם מספר או משורר מבין הכותבים או לגרום לביקוש היסטרי לספריו. כוחות שוק אחרים משפיעים על השיווק של הספרים, ולכן מצבם של רוב הכותבים ב"קריית ספר" שלנו הוא די דומה. פרט למצליחנים בודדים – ולא מסיבות ספרותיות בדרך כלל – מתהלכים הרבה סופרים ראויים עם ההרגשה שציבור הקוראים לא זיהה את תרומתם לספרות הדור ולא העריך כראוי את כישרונם הספרותי.
בעניין אחד צדקת בנזיפתך, לא את כל ספריך קראתי ולכן אינני בקיא במפעל חייך הספרותי כמו במפעל חייהם של אחדים מהסופרים שבחרתי לעקוב אחרי התפתחות יצירתם. אף שאני חוקר ספרות חרוץ, גם ההספק שלי איננו בלתי-מוגבל. והאמן לי שחלק מהסופרים שהתמדתי לעקוב אחרי ספריהם, היו שמחים יותר אילו פסחתי על אחדים מהם...
בכל מקרה, אהוד, את הקריאה ב"ספר הגעגועים" אשלים כדי שלא תוכל לייחס לי התעלמות מכוונת מספריך, מה גם שהוא ספר קריא ביותר, אישי ביותר ושונה בסוגו. קבל את ברכתי ותודתי על כך.
בידידות,
יוסף אורן
אהוד: אינני רוצה להצטייר כמי שלוחם באופן קטנוני על "כבודו" וכמי שנוזף בכל מי שלא קרא אותו ב-46 השנים האחרונות, ואני בהחלט מקבל חלק מדבריך ואיני כופה דבר. היטבת להסביר – זו אינה רק הבעייה שלי אלא של סופרים ומשוררים רבים, ורבים מהם ותיקים, וגם טרם מתו – שהם אינם יכולים להעתיק דפים אחדים מספר הטלפונים או מהגיגי ליבם המשעממים ברמה דומה, ומיד מדפיסים להם "רב מכר" ועוטפים אותם בכיסוי תקשורתי וגם ביקורתי, אפילו שלילי, שמעמיד אותם במרכז הבמה – בעוד שעל ספריהם של היתר לא נכתבות אפילו ביקורות והם נעלמים מהחנויות בתוך שבועות אחדים, אם בכלל הגיעו אליהן.
לכן, בין היתר, יסדתי לפני ארבע שנים את המכתב העיתי, וגם כיום עדיין זה כמו להתחרות בעגלה עם חמור מול מכוניות מרוץ – אני נעזר בגיליונותיו כדי לדבר ישירות עם קהל הקוראים שלי ולפרוץ את המחסום של ספרֵי ה"חשובים" ו"רבי המכר" – שמחניקים את מרבית הספרות העברית האחרת, גם זו של המתים.
* * *
אשר רייך: געגועים לעידנים שחלפו
אודי, שלום,
חווייה ארצישראלית אמיתית הענקת לי בספרך החדש ששלחת אלינו. רבים הדברים שאני זוכר מילדותי כמו הכלניות ועוד ועוד שהם תמצית היופי של המקום הזה ועוררו בי געגועים לעידנים שחלפו. והכל כתוב בבהירות ובניקיון דעת.
שלך בידידות ותיקה מאוד,
אשר רייך
* * *
יערה בן-דוד
הספר נושם את ניחוח הארץ: אדמתה, פרדסיה, גידולי שדותיה
לאהוד שלום,
נהניתי מקריאת "ספר הגעגועים" – ספר עם ניחוחות משכבר. ילדות במושבה ארצישראלית בימים של טרום מדינה, עולם של טרם התפכחות ללא תקנה מחלום. עלה בידך להנציח עולם קסום שהיה ואיננו ולרתק אליו את הקורא. הספר נושם את ניחוח הארץ: אדמתה, פרדסיה, גידולי שדותיה. הכול רענן, ראשוני וחושי וספוג ריחות, צבעים, קולות.
בתוך זה גם הדמויות הרבגוניות, המתוארות מתוך פתיחות כובשת ושילוב של הומור ורצינות. בולטת בהן דמותו של הילד, החולם להיות סופר. אהבתי את ההתחקות אחר השינויים שחלו בדמויות במרוצת השנים, כשהמבט מופנה לסירוגין לאז ולעכשיו.
טוב להתבונן בכל אלה ממעוף הציפור של היום. והרי מהילדות ומהנעורים שואבים כוחות להתמודדות עם היש בהווה.
באיחולי המשך כתיבה פורייה,
יערה בן-דוד
* * *
מכון ז'בוטינסקי בישראל
הזמנה
פרקים מימי מסה ומריבה
ערב עיון וזכרון לעקיבא ורחל ברון ז"ל
(במלאת מאה שנה להולדת עקיבא ברון)
התוכנית:
אברהם ברון: הוריי זכרם לברכה
צפורה ברון: דברים לזכרם
טקס מסירת מסמכי עקיבא ברון לארכיון מכון ז'בוטינסקי
יורם ארידור: הסתדרות העובדים הלאומית – ימי בראשית
נתן ברון: פאריז 1947: האמת על הניסיון של לח"י להפציץ מהאוויר את לונדון
יוסי אחימאיר: פתיחה והנחייה
יום שני, כ' באדר תשס"ט, 16.3.2009, בשעה 19:30
מוזיאון ז'בוטינסקי, רח' המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
ואתא שונרא
הפרדס החל זה עתה להתאושש, אחר שהארבה כירסמו עד לעצמותיו; הוא היה כולו גזום – נישארו רק הגזעים, ומזלגות הענפים העיקריים, ואלה נשקפו מבעד למסך של עלים דשנים, בהירים; פירות קטנים, ירוקים, בשיעור אגוזים, ניראו על הענפים. השורות היו כעת מעורטלות ונמשכות ישרות וירוקות על פני השטח החום – יורדות בקילוח דק מן הגבעה הרכה המתחמקת, הנגמרת בסופה בגיא צר.
מעבר לגיא החלה האדמה שוב להתרומם לאיטה ולתפוח עד היותה לגבעה רמה ומקומרת. אך בעוד שאדמת הפרדס היתה כהה וכבדה במקצת, היתה אדמת הגבעה שממולו קלה, צהבהבה, אדמה והלכה פה ושם, התלמים היו כאן ישרים ונמשכו מזרחה, ושורות של עצי-פרי הוריקו על פני הקרקע המתגוון מצהוב לאדום ונשקף מתחת לירק כלבינה שרופה.
כאן היו שתולות שורות-שורות עצי-שקד מיוחסים, שקראו להם "פרינצס". השקדים היו גדולים ומתוקים ומלאי חלב לבן, וקליפותיהם רכות ומתמעכות כאבק בין האצבעות, והאצבעות כבר מחזיקות בגרעין העסיסי.
ומישמשים קטנים וקשים היו כאן, וריחם ריח-שושנים. ושזיפים גדולים וורודים, שלא ידענו עדיין לקרוא להם בשמות לועזיים מצלצלים. אבל שזיף אחד בלבד היה ממלא את הפה עסיס צונן ומתוק.
הגיא בין הפרדס והכרם נהפך במשך הזמן לוואדי – כל החי והצומח שברחו מפני המעדר והמחרשה, נמלטו לוואדי. זה היה כעין עורק שהוביל את החי וצמח-הבר עד לביצה הרחוקה, שהיתה עוד אדמת-בראשית עוטה סבך ואגמימים רבים.
בחורף עבר כאן זרם מים חזק שהיה חושף לפעמים את שורשי-העצים בשורות הסמוכות לו, סוחף אדמה, מתפתל בין פרדסים וכרמים עד הגיעו לוואדי אבו-ליג'ה, שאף הוא מתפתל וזורם עד לנפילתו לתוך הירקון; כך היה בחורף. אך בקיץ, היתה קרקעית הוואדי מכוסה חול לבן ומשיי; בשתי גדות הוואדי גדלו צמחים, שהזרם היה מביא ממרחקים ושהיו זרים בסביבת חול זו: אלה נאחזו, הצטופפו, והיכו שורשים לתוך שכבות עמוקות יותר – ובמרוצת הימים נוצר כאן מעין "ג'ונגל" קטן – באמצע החלקות החרושות והמטופלות; מפתיע היה לראות כאן קנה-סוף דק, מיוחד, וחילפות-ענק, אשר היוו מעין קיר טבעי מצד אחד של הגדה, כשבראשיהן מכסיפים זנבות פרחיהן, שהרוח מושך אותם לצד אחד.
יום אחד צץ כאן נבט של תות-השיח, התפשט והלך, התעבה וכיסה את עצמו בתותים שחורים.
וכשהופיע שיח-הימבוט, נסתיימה התמונה כמעט: הוא הפיץ ריח ביצה חריף ומרדים, והיתה האילוזיה שלימה: נחל. נחל חול בהיר ורך ומלטף את הרגליים היחפות, כמו במים.
כאן שררה דממה גדולה, כבקצה-העולם. שום קול לא חדר עד כאן. לא קריאות הפועלים בשעת עזיבת העבודה, ולא קולות הזירוז של העגלונים החורשים, רק הנשימות הרחוקות והקצובות של המנועים ומשאבות-המים היו מתרפרפות המומות וחלשות.
לוואדי היו חיים עצמיים וקולות עצמיים, רחוקים ממעשי-אנוש. הסוף היה מאווש ברחש של מים זורמים, והחילפות היו שורקות שריקות דקות, כמיתרי "מי" בעבור עליהם הרוח; הצבים היו מצייצים ציוצי-אהבה חלושים כשהם מתדפקים על שיריונותיהם בצליל מתכתי כהה; לטאות שמנות-צהבהבות היו נמלטות בתנועה בשרית כבדה לתוך הסבך; חוחיות היו תולות את קיניהן השזורים כשקיקים מוארכים בדומה לזנבות החילפה, אך משאתה מכניס את האצבע לתוך "זנב-חילפה" כזה, הריהו מלא גופיפים זעירים וחמים; גורי-קיפוד היו נמים כאן ביום ובלילה לאור-ירח. ודאי היו עורכים הילולה גדולה; נחשים היו משאירים בין הקוצים את כותנות ה"ניילון" שלהם, שאורכן היה מעביר צמרמורת בגבנו. אבל לא רק כותנות-נחשים היינו מביאים כשלל הביתה – צבים זעירים, דומים לצעצועי-צלולואיד, ואף גורי-שפנים, נמים בעיניים פקוחות כשביטנם הצחורה הפוכה למעלה ונושמת... גור כזה מתפתל כחוט-פלדה בידיים, שורט, וצווח, ולבסוף נלכד.
הוואדי זהו עורק-תנועה גם לחיות גדולות יותר. זה מעין כביש שלהן. לא אחת היו חבורות שועלים רזים מהלכים פה בעצם היום; וחורף אחד הגיעה דרך הוואדי להקה של חזירי-בר מן הביצה, נכנסה לפרדס, חפרה, נברה, כירסמה, וגרמה נזק רב לעצים.
אבל הדייר המעניין ביותר של הוואדי היה חתול-הבר: זו היתה חיית-בר מגודלת, שמצאה לה כניראה מעון כאן בתוך תרחושת החיות הקטנות והציפורים, וכשראינוהו לראשונה חשבנוהו לחתול-בית שנתעה לכאן ונתפרא, משום ריחוקו מיישוב. אבל פעם ראינוהו מקרוב ונתברר שזוהי חיית-בר ממש. בעלת עיניים ירוקות-קמות ושוחרות-טרף. כשישבנו לאכול ארוחת-צהריים בקרב הוואדי והוצאנו את המזונות, היתה מופיעה במרחק רב. לא שמענו כל רשרוש – פתאום הציץ הראש המגודל מן החילפה והביט בנו – רגע אחד ואיננו. כאילו חלום.
אך בטרם ראותנו את חתול-הבר, היתה הסוסה הרועה בוואדי מרגישה בו. לפתע היתה מרימה את ראשה, זוקפת אוזן אחת לפנים ואחת לאחור, ושוב את שתי האוזניים לפנים, בריכוז רב ובמתיחות, ואחר-כך באה הטלת-ראש מיוחדת ונחרה גרונית רבת-זעם ורקיעה ברגל אחת בחימה שפוכה. החתול נמלט כבזק כשעורו האפור-צהבהב מתמזג ללא תבחונת בעשבים המכסיפים של הוואדי ונבלע בתוכם...
אותו קיץ קרה נס במשקנו. הסוסה האצילה, שהתייאשנו ממנה כי אי-פעם תביא ולדות, ילדה לפתע סייח. עד הרגע האחרון לא האמנו לה; כשתפחה ביטנה, חשבנו שמחלה ממארת פגעה בה. העבדנו אותה עד הרגע האחרון, וחשבנו שהיא הולכת למות. אבל היא ילדה סייח בריא ושלם.
כל יצור חדש שנולד במשק, שמחה גדולה הוא מביא, והנה זה היה יפהפה ובן-שעשועים אמיתי. שבועיים אחר היוולדו, כשעמד שוקט במקומו, היה דומה לפקע של פרח, פקע נוקשה, סגור, בעל דמות מושלמת ומוגמרת: ראש קטן מחוטב בעל עיניים גדולות ולחות, שריסים ארוכים מצילים עליהן; והרגליים היו גבוהות וחטובות להפליא עד לעכוזו הצר והמיוחס. ובתוך הדמות הקטנה הזאת תססו ופיעפעו חיים בחריפות רבה, כבושם מרוכז בתוך צלוחית זעירה. לא שבענו ראות את תעלוליו. סובב היה על מקום אחד כגלגל, רודף כחתול אחר זנבו הנישא ברוח, או דוהר, ניגש אל אימו ובורח הימנה כשהוא מתיז צרורות מתחת לפרסותיו הקטנות. האם המזקינה יצאה כולה מכליה. ובימים אלה שיחררנוה מעבודה והנחנו לה ליהנות מאושרה כאוות נפשה.
יום אחד עמדנו והורדנו אותה ביחד עם הסייח לוואדי. אמרנו: ירעו להם שם, הלא רב עוד המירעה המוריק גם בקיץ: יבלית רך וסַעידה בהירה ירוקה, וזלזלי שיחים. היינו מטפלים בהרכבות וקושרים אותן לסמוכות כשהשמש מכה על ראשינו; והנה לפתע: צהלה מוזרה של הסוסה, ואותו חירחור-זעם ידוע, ושוב צהלה שנגמרת במעין צווחה דקה כמו צעקתו של אדם שנפסקה באמצע מרוב התרגשות – החתול! – הבריקה מחשבה אחת במוחות כולנו. זרקנו את חבילות הרַפיה ורצנו על גבי טרשים וצינורות, דאינו ממש, עד שהגענו לוואדי. הזאטוט עמד עמידה משונה כשראשו מורד ורגליו רועדות, ועורו מסמיר כולו. – והיא, האם, כאילו נישאה ברוח: מחרחרת בזעם, דוהרת מבלי הרגיש שום מעצור, טסה ומדלגת על פני שיחים וגדרות, ואנו קוראים לה בשמה, רצים אחריה – לשווא, לך רדוף אחרי עננה.
ניגשנו לקטן והחילונו ללטפו ולהרגיעו, והוא רועד כעלה ברוח. אחר שעה קלה חזרה האם, רטובה, עייפה, ועל רגלה האחת חתך עמוק, רושמו של חוט-ברזל דוקרני. היא רצה ישר אליו, אל הבן, בצהלת חינון ורחמים. והוא, בהיסוס רב, ניגש אליה, ריחרח בה במקצת, התקרב אל ביטנה והחל לינוק בשקט רב.
חתול-הבר נעלם. ומאותו יום שוב לא ראינוהו.
*
נכתב: 1952 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1916-1915 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 4.4.1952. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 132.
הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר לא חשוב של משוררת, שאפילו בול דיוקנה לא יצא בישראל.
המשך יבוא
* * *
ריחה הנפלא של הארץ
מר בן-עזר היקר שלום,
רוב תודות על עיתונך הנפלא ובמיוחד על פרסום סיפורה של א. ראב בגיליונו האחרון [420]. כבר מזמן לא בא כבושם הזה – ריחה הנפלא של הארץ – לשולחני (למחשבי, ליתר דיוק).
הב לנו עוד מסיפוריה.
תחזקנה ידיך,
ח. זוסמן
* * *
תקוה וינשטוק: "ספר הגעגועים"
על עטיפת "ספר הגעגועים" מצולם שמוטי – הפרי שבימים שעליהם נכתב הספר היה כוכב עליון וכונה בשם היאה לו: תפוח זהב, לא תפו"ז, וודאי לא תפוז.
אהוד בן עזר מספר על "עונת התפוזים" ועל בני הנעורים שלה, סיפור מרגש במיוחד למי שילדותו עברה במושבות בטרם הפכו פרדסיהן לנדל"ן, אבל גם צברים אחרים ימצאו את בבואותיהם בספר הארץ-ישראלי הזה. כמו דודתו אסתר ראב, המשוררת הראשונה ילידת הארץ, בן עזר הוא סופר ארץ-ישראלי מובהק.
הספר מלא הומור, מתגלגל כלהטוטן מנושא לנושא, מהוֹוה לעתיד וחוזר חלילה, עם תיאורים פלאסטיים מדוייקים של הווי (פשיטת עור הארנבת!) – משלב בידיון עם פרקי היסטוריה – למשל הצנחנים הגרמנים בוואדי קלט – עבודת אדמה בטוריה, חלומות והמצאות.
הנערים בספר משולהבים מ"יותם הקוסם" וסיפורי ימימה טשרנוביץ-אבידר, נכנסים להרפתקאות הגולשות לעיתים לסף המוות, יוזמים "ימי שדה", מגלים במושבה "מרגלים נאצים" ומלאים המצאות. הרי אין גבול לכושר ההמצאה של האדם גם – ואולי בעיקר – כשהוא ילד. הסביבה היתה דלה, פרימיטיבית למדי לפי המושגים של היום, אבל דווקא משום שלא זכו לצעצועים, ודאי לא לצעצועים המכאניים היקרים שהורים בימינו, גם מעוטי יכולת, מנפיקים לילדיהם שיהיו "כמו החברים" – דוקא משום כך פרחה היצירתיות של צבי, גיורא ואורי, מהמצאת "אבק שריפה" עד קורקינט מעץ ואווירון מנוצות עם דוושת אופניים.
כל נער בשלישייה מופיע על מראהו, איפיונו וחלומותיו. חייו של גיורא מתמקדים בכדור הרגל . "גיורא, גיורא! תראה את צבי. את אורי. ילדים חרוצים. לא כאלה שמביאים כל הימים פתקאות הביתה על שמשות שבורות ובריחה מהכיתה. מה יצא ממך?" מקוננת אימו כדרך האימהות, והבן משיב בקצרה: "כדורגלן!"
שר החלומות לא איכזב הפעם. גיורא נעשה כדורגלן-העל נחום סטלמך, שבזכותו נודעה המושבה בכל הארץ, הפתח-תקוואי שהתפרסם אפילו יותר מאברהם שפירא ("אתם נוער אתם?")
ואילו אימו של המחבר נהגה לגעור בו, גם כשכבר היה תלמיד האוניברסיטה: "אורי אורי, תראה את גיורא! הוא הצליח בחיים. נוסע בכל העולם. משלמים לו מצוין. ואתה, מה יצא לך מכל הקריאה? משקפיים!מה יצא ממך, אורי?" והמענה היה: "סופר!"
ואכן אורי בן עמי (האותיות הראשונות של שמו בספר הן האותיות הראשונות של שמו האמיתי) נעשה סופר. ב"ספר הגעגועים" מאפיין בן עזר לא מעט את עצמו, ובלגלוג, לעיתים מוגזם, מתאר את בולמוס האכילה שהפך אותו מגרוגרת דרבי צדוק לבעל מישמנים נדיבים, מכנה עצמו פחדן ובטלן ועם זאת שומר על הכרת ערך עצמית. למען האמת, בולמוס האכילה שלו מגרה גם הקוראים לטעום מהשמוטי-דם, מהזית ומהעגבנייה עם הטעם של פעם.
התמלאתי קינאה כשקראתי על החבורה ההרפתקנית, על הנאמנות והתלהבות הנעורים ועל כישרונו של הסופר. שנינו מאותו הכפר, גם ילדותי עברה בפתח-תקווה הפרדסנית, ולמרות היותה ילדות שונה לחלוטין, עד היום מכה באפי ניחוח פריחת ההדרים ומול עיניי משתרעים שדות של פרחי בר. "הירוקים" טרם נודעו בארץ אך הטבע השתלב בקשר אמיץ בחיים.
דפים לא מועטים מוקדשים להורים, בייחוד לדוד אלכס, לסיפורי ערב ולפועלים הערבים שהיו זמינים מאוד במושבה. הערבים גם סיפקו למחבר את התנסויות המין הראשונות ואחריהן מופיעות בספר גם התנסויות המין בבגרות, חומר שבן עזר אינו נוהג לוותר עליו. בספר – חיי בית הספר, המורים שבן עמי העקשן מתעמת עימם – והתלמידים, כולל פליק, תלמיד מעולה שסבל מיתמות והכיתה נהגה להתעלל בו כשם שדרי הלול ששים לנקר תרנגולת חולה.
הסיפור מתרחש אמנם ברובו באחוזת גריידינגר (פלז), כיום ליד בית ברל, אולם הרוח המנשבת בו היא רוחה של פתח-תקווה, משכנה של משפחת בן עזר, מראשונות אם המושבות.
חבל רק שהספר המקסים הזה אינו מסתיים בסביבת עמוד 300. פרקיו האחרונים אינם אלא חזרה. השירה, ראיון הטלוויזיה וגם התרשמותו של ק.י. סילמן כבודו במקומו מונח – מייגעים ומיותרים, בבחינת כל המוסיף גורע. אין בהם עניין למבוגרים הרוצים לקרוא רומן ולא פולמיקה, ובוודאי לא לבני הנוער, שלהם נועד הספר בראש וראשונה. הסנדלרים הולכים יחף – העורך המעולה של "חדשות בן עזר" לא הקפיד על עריכת ספרו שלו.
* * *
הודעה לַנמענים, לַחקלאים וְלַבּוֹיַארְג'ים
גשמי הברכה יֵרדו
כל עוד אולמרט ראש ממשלה
לאחר השבעת נתניהו
יחדלו הגשמים ותתחיל בצורת קשה
* * *
תלונתו של אברהם פַּסְטוּלְסְקִי
מר בן עזר היקר,
בגיליון 419 נדפסו מצידך האשמות קשות על המוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" על שהציג חומר שהתפרסם לפני כשנה וחצי במכתב העיתי שלך כתגלית חדשה שלהם, ועל שלא חששו לכתוב לא-אמת בפתיח שלהם על אותה "מחברת רחל", שנתגלתה כביכול רק עתה.
איך זה שלא התפרסמה שום תגובה, גם לא שלך, במוסף החשוב הזה מיום שישי האחרון, 20.2 – וגם לא היתה שום תגובה בגיליון הקודם 420 שלך?
בכבוד רב,
אברהם פסטולסקי
אהוד: אברשה יקירי, לא התפרסמה שום תגובה ב"תרבות וספרות" כי ייתכן שגם אם מישהו שלח כזו אליהם, לא היה העורך מעז לפרסם אותה כִּכְתבהּ.
אני לא שלחתי להם תגובה כי אני כבר מכיר את דרך עבודתם בסירוס המכתבים הנשלחים אליהם עד כדי היפוך כוונתם. אני מוחרם אצלם והם מוחרמים אצלי. בעיתונים מסודרים והגונים היו קוראים את עורך "תרבות וספרות" לבירור ומחייבים אותו לפרסם בשמו הבהרה או התנצלות. אבל העורך הנוכחי הוא במידה רבה גם "קול אדוניו" של הבעלים ולכן אין לצפות שיינזף.
למערכת המכתב העיתי לא הגיעה שום תגובה על הפרסום, אבל ביום שישי האחרון, 20.2, בתוכניתו "הידברות" ברשת א', המתחילה בשעה 17.05, ריאיין העורך והמגיש דני בלוך את אליהו הכהן, וכבר בדברי הפתיחה שלו ציין שכל הפרשה של מחברת רחל פורסמה לראשונה ב"חדשות בן עזר" – ואליהו הכהן, בפתח דבריו, מיד אישר זאת ואמר שהגילוי התפרסם במאמר שלו אצלנו כבר לפני כשנה וחצי – וכך סתרו שניהם את גירסתו השקרית של הפתיח שנכתב בשם מערכת "תרבות וספרות".
ככה זה כשיש לך עסק עם אנשים ישרים. שלא לומר שהראיון עם אליהו הכהן על רחל היה מרתק ומרגש. שפתיים יישק.
* * *
הוצאת הספרים הוותיקה יוסף שרברק בע"מ בת"א נמכרה ל"דני ספרים" בקרית גת
בתום השנה שחלפה מאז נפטר הבעלים של ההוצאה, זאב נמיר ז"ל הזכור לטוב, שהיה אחד המו"לים הישרים, המוכשרים והמסורים ביותר לספר העברי – החליטה משפחתו למכור את ההוצאה, על כל זכויות כותריה ומלאי עותקי הספרים שלה – להוצאת "דני ספרים" המנוהלת בידי מר דני פחימה וכתובתה: רחוב האשלגן 27, קרית גת, טל. 08-6812225, ומעכשיו זוהי גם כתובתה של הוצאת שרברק לשעבר.
יש לקוות שהוצאת "דני ספרים" הדינאמית ורבת התפוצה תיתן זינוק מחודש למלאי האיכותי הרב של הוצאת שרברק הוותיקה.
ובהזדמנות זו הננו להודיע שעדיין נותרו במלאי 50 עותקים כרוכים של ספרנו "פרשים על הירקון" ועוד 960 עותקים שטרם נכרכו [גדולתו של זאב נמיר ז"ל היתה שהוא מעולם לא גרס ספרים ולא נפטר מהמלאי במחירי הפסד]. ולכן כל החפץ לרכוש עותק של הספר, ושל שאר ספרי הוצאת שרברק – יכול לפנות להוצאת "דני ספרים" ובוודאי שייענה ברצון.
* * *
רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
[נדפס על העטיפה האחורית].
מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 50 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
אנחנו כבר מתגעגעים לממשלה בראשותו
של אהוד אולמרט עם אהוד ברק כשר הביטחון!
איך היינו מטומטמים כאלה להדיח אותם?!
* * *
וישליצקים: היינו בברלין וגם בווארשה
אודי יקירנו,
היינו בברלין וגם בווארשה
בביאליסטוק בקרקוב ובלודז'
טיילנו במושב רמות ביחד
אכלנו ושתינו בכולם.
ועתה, מוביל אתה אותנו
דרך שערו של ספר הגעגועים,
המואר והמפתה,
בתמונתם של תפוזי שמוטי בפרדס
המבשמים את האוויר ומאירים אותו.
אתה מעיר את כל חושינו בחווייה נוסטלגית.
תודה ששיתפת אותנו בגעגועיך – געגועינו.
בשמחה רבה אנחנו מקבלים
את הזמנתך לצאת
למחוזות הנעורים.
צריך רק לקבוע מתי.
רק תגיד.
אנחנו כבר מוכנים.
שלך,
בידידות רבה מאוד
הדסה ויגאל
* * *
אורי הייטנר
אפרופו ציפי לבני
אחד, לא חשוב מאיזו עדה, נפל מקורס טיס. הוא דרש לעבור לנ.מ. למה? "אם אני לא טס, אף אחד לא יטוס!"
* * *
הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר
1. 100 שנים לתל אביב של נחום גוטמן לפי "בין חולות וכחול שמיים" ושני סרטים קצרים.
2. חייה ויצירתה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.
3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה, האמת ההיסטורית.
4. פגישה בעקבות הרומאן החדש "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות קלמניה.
פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
* * *
ברכות לשלדון אדלסון ולטלנסקי על הַסַּמָטוֹכָה
* * *
תחזית מזג האוויר:
והיה אם ישחירו חטאֶיךָ כְּאביגדור
חטאיו של אהוד לעומתם כשלג ילבינו
* * *
הצעה למארגני ועידת דֶרְבֶּן 2 נגד הגזענות ונגד ישראל בג'נווה באפריל:
תתייעצו עם יוסי ביילין הוֹזֶה תוכנית ג'נווה 1
ותקבלו רעיונות פוריים לקידום השלום בין הפלסטינים לבין מה שיישאר מישראל הגזענית!
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,043 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-103 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1991 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,002 מנמעני המכתב העיתי רובם כמתנת יובל
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל