| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 422
תל אביב, יום חמישי, ב' באדר תשס"ט, 26.2.2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסיבה לאיחור במשלוח: חגיגת יום הולדת פרטית למיסתורית ביערות הכרמל
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: "נגיעות" (58).
נבחרת מושב זקנים מונטיפיורי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
יוסי בלום הלוי: דֶבְּקָה עם באשיר.
משה כהן: תחפשו בדפי ההיסטוריה ותשלפו לנו איזה פשע מלחמה ראוי לשמו של קלגסי צה"ל.
מרדכי בן חורין: ואלס עם באשיר.
שושנה צוריאל: 1. צפיתי היום בסרט המלא – "ואלס עם באשיר". 2. הוראות הכנה לריבת תפוזי שמוטי.
דודו פלמה: שִׁיר אֶחָד עַל (כִּמְעַט) מוֹת אֵם.
יוסי גמזו: חֲלוֹם לֵיל חֹרֶף.
אורי הייטנר: פרצופה האמיתי של ציפי לבני.
מוניקה כהן: תגובה לרשימתו של אורי הייטנר: "גומס או גלאון" [גיליון 421].
עמוס גלבוע: גלעד שליט הפך גם לסמל עבור החמאס [ציטוט].
יובל כפיר, איילת הכהן, יאיר יצחקי: לארי מילר ולא דניס מילר.
אלכסנדר גרינברג: למען הגילוי הנאות: לא הצבעתי ליברמן.
יעקב זמיר: מבגדאד לישראל ללא חזרה, פרק ט, טירונות ותותחנים. רס"ר חלפון: "המִתקן שלה נראה לי יותר מכווץ..."
חזון לבאות... דברי מוחמד סבאווי, סוציולוג צעיר באוניברסיטה הקתולית בליל.
אזכרה לזאביק רוזנבוים בעין גדי.
אסתר ראב: מתוך הכרך כל הפרוזה, המהדיר: אהוד בן עזר, כיצד שדדו העזתים את הפלרינה שלי.
* * *
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
חוֹקֵר: תַּחְלִיט סוֹף סוֹף, הָיִיתָ שָׁם אוֹ הָיִיתָ שָׁם?
נֶחְקָר: לֹא יוֹדֵעַ אִם הָיִיתִי שָׁם אֲבָל אֲנִי בָּטוּחַ
שֶׁהָיִיתִי שָׁם.
מתוך המחזור "נגיעות" (58)
* * *
בשנים שלפני הצהרת בלפור, שאל חבר בית הלורדים באנגליה את חיים וייצמן:
"מדוע אתם היהודים מתעקשים על פלשתינה, כשיש כל כך הרבה ארצות בלתי-מפותחות שתוכלו להתיישב בהן ביתר קלות?"
ענה לו וייצמן:
"זה כמו שאשאל
אותך מדוע נסעת מאתיים מייל לבקר את אימך ביום ראשון,
כשיש כל כך הרבה זקנות שגרות ברחוב שלך."
* * *
נבחרת מושב זקנים מונטיפיורי
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
כשמגרד לי בתחת
אני לוקח טַבְּלֵט
נגד כאב ראש
וכשכואב לי הראש
אני מגרד בתחת
הַיידֶה הַיידֶה
מושב זקנים
ברחוב מונטיפיורי
בנבחרת שלנו
כל הביצים רכות
כל היציאות קשות
ואפילו למוּת לא
נותנים בקלות
כי אנחנו מאם המושבות
דרומה לד"ר בכרך
מתאדים
* * *
ברכות לצייר-הסופר אוּרי שולביץ
במלאת לך 74 שנים ב-27 בפברואר
וברכות לצאת התרגום העברי
של ספרך האוטוביוגראפי המצוייר הנהדר
"איך למדתי גיאוגרפיה"
מרעך מנוער אהוד בן עזר ובני משפחתו
ומכל חבריך וידידיך ומוקירך בישראל
אורי, כתוב וצייר לנו עוד הרבה ספרים יפים כאלה!
* * *
יוסי בלום הלוי
דֶבְּקָה עם באשיר
כמה הערות על סרט האנימציה המתוקשר ביותר בעולם העוין את ישראל, ועל יוצרו, במאי ישראלי אובד דרך האומר: תהרגו אותי אם אני מבין איך הורים ניצולי שואה נותנים לבן שלהם את השם ארי.
איני מעלה בדעתי שארי פולמן, יוצרו של ואלס עם בשיר, הוא אנטישמי או חלילה שונא ישראל אבל סרט זה, בהמשכו של מסע בינלאומי רצוף פרסים יוקרתיים, הנו פמפלט תעמולתי אנטי ישראלי חריף וזדוני, שאולי רק יהודי, בן לניצולי שואה, יכול להתעלות ולתגבר ביצירה ההזויה הזו, את השנאה התהומית והדה-לגיטימציה, אשר הגרועים באויבי מדינת ישראל מפעילים נגדה ונגד לוחמיה הנאמנים, בהגנתם על העם היהודי ומולדתו – במיוחד בימים אלה של ההפוגה הזמנית במבצע עופרת יצוקה.
דומה שמלחמת המגן וצדקת דרכה של מדינת ישראל הלוחמת על חייה, איננה מזיזה לפולמן כהוא זה, ואף איננה קיימת בשום צד במשוואה של התוקפן מול המתגונן, הצודק מול הקם להרגו.
ארי פולמן, צבר יליד ישראל, מעיד שאיננו מבין מדוע בחרו הוריו בשם 'ארי', רוצה לומר הגזע הארי, תוך שהוא מתעלם מהמשמעות של הפירוש העברי שניתן לשמו, ואולי כהתרסה נגד הוריו, שבחרו בשם זה, דווקא כסמל לעם שקם כארי לבנות מולדת חדשה-ישנה על עפרה ואֵפרה של תקופת השואה, שהם אישית יצאו ממנה, אוד מוצל מהשריפה הגדולה.
כך ניתן להבין לכל אורך הסרט את הניכור שחש פולמן ביחס למורשת הוריו, את ההכחשה, ואת ההלקאה העצמית של מי שאיננו רואה עצמו כארי שואג הקם להגן על עולליו, אלא דמות הזויה של כובש מנותק ואטום, מעין זומבי אכזר וחסר רגשות, יצור משולל צלם אנוש הנזרק למערכה בלבנון, כאילו המדובר "בחייל האמיץ שוויק", חייל של ראש קטן באחרית ימיה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, בדמות הקומית-טראגית הנשלחת בעל כורחה להלחם מלחמות לא לה בשליחותה של אריסטוקרטיה צבאית עריצה.
חייליה של מדינת ישראל, אליבא דה פולמן בסרט האנימציה התעמולתי הזה, הם מכונות מלחמה חסרות רגש אנושי, לא לאדם ואף לא לבעלי החיים. הסרט מתחיל בתיאור כוח ישראלי הנשלח לתפוס "מבוקש" (שם סטרילי למחבל-רוצח – פצצה מתקתקת) באחד מהכפרים הפלסטיניים במרחב הווירטואלי של הזיכרונות ההזויים של פולמן. תפקידו של החייל ישראלי החמוש ברובה צלפים, הוא להרוג בשקט כלבים המתריעים על התקרבות הכוח אל מחבואו של 'המבוקש'. החייל יורה בכלב והורגו לקול יללה צובטת לב של החיה האומללה.
שואל בעל שיחו של פולמן: למה אתה מזכיר בזיכרונותיך 26 כלבים דווקא? ופולמן משיב: כי היו 26 כלבים שנורו, ואני זוכר פרצופו של כל כלב וכלב שהרגתי.
מוטיב הרג החיות כמאפיין אחד של "אובדן צלם האנוש" של החייל הישראלי, חוזר אלינו גם בקרב של אוגדת איציק מרדכי בציר החוף, ליד העיר צידון בדרך לביירות, שם הם מגלה פולמן גיבורנו, ערימה גדולה של 'סוסים ערביים אצילים' שנהרגו (בידי מי? הישראלים? המחבלים? הנוצרים?)
תשובתו של פולמן ברורה, המלחמה של ישראל נגד לבנון היא הסיבה להרג הבלתי צודק של 'הפרא הערבי האציל', משאת נפשו של השמאל המערבי הדקדנטי בנרטיב האשמה העצמית שלו, כשההרג של הסוס הערבי האציל הוא סמל שיש לו משמעות כפולה בסרט התעמולה המזוויע הזה: היהודים הם שונאי ערבים מטיבם, הם רוצחי הכלב, ידידו הטוב של האדם, ומשמידיו של הסוס האציל ואדוניו גם יחד.
אם ב"דֶר שטירמר" הנאצי היהודים היו עכברושים המפיצים מחלות בקרב העמים האריים, בנרטיב של השמאל האנטישמי הפוסט-מודרניסטי – הישראלי הוא פושע מלחמה, אוייב האנושות, משמיד החיות ומחריב ערים "וסביבות מחייה ירוקות" בלא סיבה וללא תכלית. כך משרת מוטיב בעלי החיים בסרט של פולמן סידרה זדונית רבת פנים ובעלת עוצמה רבה של אמצעי תעמולה הרסניים גורפים נגד מדינת ישראל.
לא בכדי זוכה הסרט לשבחים כה רבים בקהיליית השנאה השמאל-ליברלית של המערב המתאסלם. מי עוד מסוגל לתחכום הזה של המוח היהודי ממציא הפטנטים הזה, שגבלס, שוקיירי ואחמדיניג'אד רק יכולים להתקנא בו?
להסתכל על המועצה לעידוד הסרט הישראלי שמימנה את סרט הזוועה הזה נגד מדינת ישראל ולתהות על הפסוק: מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו... ועל התשבחות שהרעיפה התשקורת הישראלית על הסרט ועל יוצרו, על השמחה הגדולה וצהלת ערוצי הטלביזיה על הפרסים, ואולי על האוסקר שעוד יוענק בקרוב לסרט הזה... זוהי שמחת שונאים רבים, וצהלת שוטים ישראליים אובדי לב ונשמה...
טנק המרכבה הישראלי הוא סמל בידי פולמן בדה-לגיטימציה שלו נגד מדינת ישראל ושלוחיה החיילים: זהו גוף גדול וראש קטן – מעין רובוט סמלי חסר רגשות וצורה הנע ברחובותיה הצרים של העיר ביירות, רומס מכוניות, מפיל קירות והורס בתים בנסיעה חסרת תכלית והרסנית.
סיפור היפגעותו של הטנק הישראלי מנקודת מבטו של חבר לנשק, המספר את סיפורו לפולמן, הוא הרס בכוונת מכוון של יוצר הסרט כלפי האתוס של החייל הישראלי, המאופיין בכל מלחמות המגן של ישראל בערכי מוסר הלחימה, הרעות ואחוות הלוחמים.
אם במבצע קדש הסתערות גדוד הטנקים של משה בר כוכבא, (בריל) ז"ל, על מוצבי אבו עגילה, והמשך לחימתם של הטנקיסטים מול האוייב, עם מקלעים ונשק קל שהורדו מהכלים לאחר היפגעות הכלים באש האוייב, היוותה לא רק תרגולת קרבית ידועה, כי אם מחויבות של החייל היהודי לניצחון בכל מחיר על אויביו וכאמצעי הישרדות גם יחד – כאן מנציח פולמן בהזיותיו חייל ישראלי פחדן ומוכה הלם, הבורח מהטנק הבוער, בעוד חבריו לכודים בתוכו, אף מבלי לעשות ניסיון קטן להצילם. הטנקיסט הנמלט של פולמן יוצא בלא נשק בידו; הוא מסתתר, אובד עצות, מאחורי גבעה קטנה, בעוד מחבלים אמיצים מסתובבים, בתסריט זה עם נשק בידיהם ללא פחד ומורא. כך מחזיר פולמן את הטנקיסט הישראלי הצבר, לתדמיתו המיתולוגית של היהודי הגלותי, חסר הנשק הבורח ושורד כחיה נרדפת עד צווארה. פולמן מתאר את בריחתו של החייל לים ושחייתו דרומה לכיוון הגבול עם ישראל, עד שהוא פוגש בכוח ישראלי המציל את חייו. מכאן עוברת מצלמת מוחו-הקודח של פולמן אל כוח קומנדו ימי המצטווה לחסל מרצדס אדומה שאמורה להגיע אל המחסום. ואז חבורת המרצחים בני דת משה, יורה אל האוטו האדום, מנקבת אותו במאות קליעים ומותירה בתוכו משפחה לבנונית ירוייה למוות ומדממת.
פולמן לא מנסה, אפילו לא בקצה קציה של האמת שאותה הוא מתיימר להציג לצופיו, לבחון את מוראותיה של המלחמה כטרגדיה שהיא, לטוב ולרע, משותפת לכלל המין האנושי, והיהודים או הישראלים הם קורבנותיה הפוטנציאליים בדיוק כמו כל עמי העולם, ולא רק הנושאים היחידים בנטל-האשמה למוראותיה, כפי שפולמן וחבריו לדעת מטיפים לנו במוסר הכפול שלהם.
וכך, בסצנת הסיכום של הסרט שוב מוצגים היהודים כאשמים בצליבתו המחודשת של המשיח, בדמותו המיוסרת של הפליט הפלסטיני "המנושל" מארץ מולדתו ונטבח במקום מגוריו, במחנות הפליטים הנצחיים של לבנון. בסצנה זו מתעלה פולמן על הז'אנר של השנאה העצמית שהוא שותף בכיר שלה, ומאשים את החייל הישראלי, כמו את מנהיגיו בכל הרעות החולות של המלחמה בלבנון, וכנושא באחריות ישירה ובלעדית לתוצאותיה, כפי שקבעה ועדת החקירה בראשות בית המשפט העליון של מדינת ישראל.
פולמן, נאמן לקביעותיה של הועדה הזו, בעלת טביעות האצבע ההרסניות של הפרופסור אהרון ברק, בסך הכול ממשיך את הקו ההסברתי המשתמע מהאחריות שמדינת ישראל באיוולתה נטלה על עצמה שלא כדין, וללא שום צידוק היסטורי. הישראלי של ברק ופולמן הוא יצור אטום, מנוכר, חסר ערכים, פחדן, מוסת, אכזר הפועל ללא שום היגיון מוסרי או מטרה ראוייה, לשמה יוצאים עמים אחרים להילחם על נפשם.
דומה דווקא בימים אלה, שהישראלי הממוצע מתחיל להבין להיכן מובילה תפיסת העולם המטורפת והדקדנטית הזו, המציגה אותו ככובש בארץ לא לו, היוצא להלחם מלחמות ברירה חסרת הצדקה "בארצות שלוות" כביכול, שאף אם לכאורה הן לוחמות נגדנו – הרי צדקת מלחמותיהן נגדו "הכובשים במולדתנו", עולה שבעת-מונים על צדקת מלחמת הקיום היהודית ציונית שלנו.
שום ביקורת, ולו מינימאליסטית, לא מפנה פולמן כלפי המחבלים או כלפי ממשלת לבנון או סוריה, שהיו והינן שותפות מלאות למלחמת ההשמד הבלתי פוסקת נגד מדינת ישראל ונגד תושביה היהודים בגבול המשותף שבין המדינות. במשחק המלחמה הווירטואלי של פולמן כמו בזיכרון הסלקטיבי שלו, הישראלים משחקים בלעדית את תפקיד האיש הרע במחזה האבסורד של השחור מול הלבן בוואלס עם באשיר. ואכן, קטע הסיום בסרטו של פולמן מוקדש וללא כחל ושרק לצליבתה הקולקטיבית של מדינת ישראל "באחריות" שהוטלה עליה בטבח שערכו הנוצרים במוסלמים הפלסטיניים בסאברה ושאתילה.
איש בישראל לא צריך להתפלא שהפרס אותו קיבל פולמן בעצם הימים של מלחמת עופרת יצוקה בעזה, ניתן לו דווקא בשל המבצע ולא למרות התרחשותו, כי בכל מלחמת מגן, ולו גם הצודקת ביותר אליה תצא ישראל, תמיד תימצא הקואליציה הבלתי קדושה של ערבים, מוסלמים, ושמאלנים במערב הפוסט-מודרניסטי, שיחד עם האנטישמים המסורתיים והנאצים גלוחי ראש, יהוו ראש חץ של שנאה לציונות בארץ ישראל ומוקד להסתה לרצח עם. חבל שפולמן לא בחר לסרטו את השם "דבקה" שהוא ריקוד מלחמה ערבי ולא ואלס וינאי, אותו לא רקד באשיר ג'ומייל כשגופתו התרסקה שמיימה בפצצת תופת סורית בבירות.
ולסיכום: פעם כל העולם היה נגדנו כיום – גם אנו הצטרפנו. ויבושם לו לפולמן שעשה קופה יפה של דמים בריקוד הזה על הדם.
* * *
משה כהן: תחפשו בדפי ההיסטוריה ותשלפו לנו איזה פשע מלחמה ראוי לשמו של קלגסי צה"ל
מכובדי,
אמנם לא זכינו הפעם בפרס אוסקר על "ואלס עם באשיר", אך נראה שאנו בדרך הנכונה. אמני הקולנוע הישראלים גילו את הנוסחה להצלחה: לייחס לצה"ל פשעי מלחמה מזוויעים ככל האפשר. טבח סברה ושתילה הוא די מזעזע, אך אין בו די. רבותי הקולנוענים, קצת יצירתיות, תחפשו בדפי ההיסטוריה ותשלפו לנו איזה פשע מלחמה ראוי לשמו של קלגסי צה"ל, עקובּ נהרות נחלי דם נשים וילדים פלסטינים והצלחתכם מובטחת. רבותי עוד קצת רצח בעיניים של קלגסינו, עוד כמה מאות גוויות פלסטיניות. למשל, קחו את טבח דיר יאסין, הכפילו אותו כמה מונים, שפכו כמה טונות של דם וזהו. האוסקר בידינו. הבו לנו פרסים! הבו לנו כבוד לאומי!
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
* * *
ואלס עם באשיר
טוב שהסרט, המטיח בישראל את אשמת האחריות על הטבח בסברה ושתילה ומציג אותנו, כרגיל, רק בצורה גרועה, לא זכה באוסקר.
הפעם, הנוסחה "המנצחת": שנאת ישראל – לא הצליחה ותקוותי שסרט בשיטה מקורית כזו – אך המתארת אותנו ואת אויבנו כפי שאנו והם באמת, יזכה.
מרדכי בן חורין
סביון
* * *
שושנה צוריאל
צפיתי היום בסרט המלא – "ואלס עם באשיר"
וחיכיתי למשפט האחד בו יסבירו גיבורי האנימציה מדוע בכלל הגיעו ללבנון כדי להילחם שם, כל הזמן היו שם העלאת זיכרונות, השתפכויות והתפלספויות על המלחמה הנוראה, אבל את הסיבה האמיתית לפרוץ המלחמה, את חדירות המחבלים מלבנון ורצח תושבים ישראלים בגליל המזרחי והמערבי ושיגור קטיושות לקריית שמונה ולנהריה, רצח נוסעים תמימים בכבישים, רצח תלמידים בביה"ס במעלות ופיצוץ אוטובוס תלמידים בדובב ועוד ועוד, את זה לא הזכירו.
ובהוליווד, בטקס הענקת האוסקר, ובכל העולם בו הגיע הסרט הזה להקרנה, סבורים שלישראלים יש תחביב בחייהם – והוא להתנפל סתם ככה על ערבים עם טנקים ומטוסים ולהלום בהם בלי כל סיבה !
* * *
שושנה צוריאל
הוראות הכנה לריבת תפוזי שמוטי
3 קילו תפוזי שמוטי ואשכוליות.
2 קילו סוכר.
כמות פרי ההדר כוללת – אשכוליות קלופות, תפוזים קלופים, חוץ מ-2 תפוזים עם הקליפה, ס"ה 3 קילו.
(שמור את הקליפות לצורך הכנת רצועות קליפות תפוזים שמתבשלות יחד עם הריבה).
להעביר את מרקם הפרי בבלנדר בעירבול גס.
לשפוך בסיר גדול ועמוק, לבשל כרבע שעה, אח"כ להוסיף שני קילו סוכר.
לחתוך בסכין חדה את הציפה הלבנה מהקליפות ולזרוק.
את הקליפות החיצוניות, הכתומות והצהובות לחתוך ל"גפרורים" דקים דקים ולהוסיף לסיר (רק את היפים והשלמים)
לבשל על אש בינונית קרוב לשעתיים.
לבחוש מדי פעם בכף עץ כדי שלא תיחרך תחתית הסיר.
להכין צנצנות זכוכית, אני מעקרת אותן במים רותחים ששופכת לתוכן והופכת על הרשת להתייבש קצת.
למלא את הצנצנות וליהנות מניחוח פרי ההדר במשך כל הקיץ הבא.
אם לא יספיק, תכינו עוד נגלה.
* * *
דודו פלמה
שִׁיר אֶחָד עַל (כִּמְעַט) מוֹת אֵם
לאמי שושׁנה
כְּשֶׁאִמָּא שָׂמָה קֵץ לְיָמֶיהָ
רוּחַ מַעֲרָבִית נָשַׁב
מְהַלּוּלִים אֶת הֶעָשָׁן
וַאֲנִי הִתְקַפַּלְתִּי תַּחַת הַמִּטָּה
בּוֹחֵן בְּבֶהָלָה אֵיךְ
מְעַצְּבוֹת הַשְּׁנִיּוֹת אֶת הַצְּלָלִים
לְגוּשֵׁי אֵימָה בְּמֹחָהּ הַקּוֹדֵחַ.
וְהִיא עוֹלָה בְּגֶרֶם זִכְרוֹנוֹת
לִמְצֹא אֶת הַגַּרְדּוֹם בְּקָצֵהוּ
וְלִצְעֹק לְמַטָּה שְׁמוֹת אֱלֹהִים שְׂרוּפִים.
אִמָּא שָׂמָה קֵץ לְיָמֶיהָ
שֶׁיִּכְלֶה הֶעָשָׁן מֵהָאָרֶץ
וּכְשֶׁבָּאוּ אֲנָשִׁים בְּלָבָן
וְהִצְמִידוּ צִנּוֹר דַּק
שֶׁל חַיִּים לְנִשְׁמַת אַפָּהּ
עָלוּ שְׂפָתֶיהָ לְחִיּוּךְ רָפֶה
אֲנִי שֶׁיָּדַעְתִּי יָשַׁבְתִּי לְרַגְלֶיהָ
אָסוּר בּוּשָׁה לוֹהֶטֶת
וְהִתְאַמַּצְתִּי לֶאֱהֹב אוֹתָהּ
כְּקַבְּצָן חֲשׁוּק שְׂפָתַיִם
וְכָאַב בִּי חִיּוּכָהּ
כְּשֶׁקָּצָה בְּיָמֶיהָ בְּיָמַי.
* * *
גלי צה"ל מגישים מופע מיוחד לאוהבי הזֶמֶר הישראלי:
ערב הצדעה למשורר יוסי גמזו
על תרומתו לזֶמֶר ולפזמון הישראלי
במופע מיוחד זה יופיעו מיטב אמני-הזֶמֶר של ישראל
בלהיטים רבים, ידועים ואהובים, המוּשָרִים
זה שנים רבות בפי מיטב אמני-הזֶמֶר, הלהקות הצבאיות,
סולנים והרכּבים אזרחיים רבים
ערב-ההצדעה ייערך בראש-העין, ברחוב מרבד הקסמים 10,
במרכז לתרבות ולאמנות ע"ש קימברלינג, בשעה 8.30
כל המעוניינים יפנו אל זיוה, מתנ"ס ראש-העין, טל': 9382074(03)
* * *
יוסי גמזו
חֲלוֹם לֵיל חֹרֶף
מָטָר לֵילִי מַקִּיש עַל גַּג, קוֹבֵל וּכְמוֹ מֵלִין עוֹד
וָעוֹד עַל אֵיזֶה עָוֶל לֹא מוּבָן, לֹא מְפֹרָש:
תְּחִלָּה בְּפִיצִיקָטוֹ חַד שֶל אֶלֶף מַנְדּוֹלִינוֹת
וְתֶכֶף בִּקְרֶשֶנְדּוֹ מִתְנַחְשֵל שֶל יָם נִגְרָש.
תְּחִלָּה בְּתַרְעוֹמוֹת לַחוֹת שֶפְּרוֹטְרוֹטָן מוֹגִיעַ
בְּשֶפַע אִזְכּוּרִים קְצוּבִים, דַקִּים וְטוֹרְדָנִים
וְאַחַר כָּךְ, כִּנְאוּם שֶל קָטֵגוֹר שֶלֹּא יַרְגִּיעַ
עַד צֵאת צִדְקוֹ לָאוֹר, בִּטְרַאנְס שֶל פָּאתוֹס-אֵיתָנִים.
וְזֶה נִתָּךְ כְּמַאגְמָה מִתְגַּעֶשֶת, אַךְ לְהֶפֶךְ:
לֹא מִן הַתְּהוֹם לָרוֹם כִּי מִן הָאֹפֶל הַשְּמֵימִי
עַל קַרְקְפוֹת גַּגּוֹת הָעִיר, בְּשֶצֶף וּבְשֶפֶךְ
וְלֹא בִּיקוֹד ווּלְקָאנִי, רַק בַּקַּר וּבַמֵּימִי.
אָז הָעוֹלָם שוֹתֵת כֻּלּוֹ, כְּמוֹ דָם נִגָּר, כְּמוֹ דֶמַע,
כְּמוֹ הִתְגַּלְּמוּת שְפֹךְ חֲמַתְךָ שֶל זַעַם-אַדִּירִים
הָעָט בִּשְעָט עַל חוּש הַכְּפוֹר-וָחֹם וְחוּש הַשֶּמַע
וְהַמֵּעִיז אֶת צֹאן-חֶרְדוֹת-הַלֵּב
אֶל הַדִּירִים.
וּמָסַכֵּי הַמַּיִם הַקְּרוּעִים-פְּרוּעִים בָּרוּחַ
כְּוִילוֹנוֹת שֶל חֲרוּזֵי זְכוּכִית קְפוּאִים מִקֹּר
מַכִּים כְּמִפְרְשֵֹי סִירוֹת טְרוּפוֹת בְּגַל פָּרוּעַ
הַמִּתְעַקֵּש לַשָוְא לִתְלֹש אוֹתָם וְלַעֲקֹר.
וְאָז, פִּתְאֹם, הוֹלְמִים תֻּפֵּי-הַבָּאס שֶל הֵד הָרַעַם
כְּקָטַפּוּלְטוֹת לֹא נִרְאוֹת אַךְ מַפְלִיאוֹת לִירוֹת
עַל כָּל חוֹמוֹת הַחֹשֶךְ הַמִּטַּלְטְלוֹת בְּרַעַד
כְּמוֹ יְרִיחוֹ בִּבְקֹעַ בָּהּ תְרוּעַת הַשּוֹפָרוֹת.
וְיֶלֶד, בְּאִחוּר נוֹאָש שֶל שְנוֹת חֲסָךְ דּוֹמֵעַ
נֵעוֹר לִזְעֹק מִסִּיּוּטָיו אֶל אֵם שֶכְּבָר אֵינָהּ
מִזֶּה זְמַן רָב בְּשוּם מָקוֹם מִלְּבַד בְּדִמּוּמֶיהָ
שֶל בַּגְרוּתוֹ שֶלֹּא תַגְלִיד לָעַד מֵחֶסְרוֹנָהּ, –
כִּי זֹאת, אֶלֶגְיַת-חֹרֶף זֹאת שֶצְּלִיל שֶל סְפִירַת-מְלַאי לָהּ
יוֹדַעַת כִּי עַל אַף קִמּוּץ שְֹפָתֶיהָ הַנָּשוּךְ
בַּיּוֹם אֲנַחְנוּ אֲנָשִים בּוֹגְרִים אֲבָל בַּלַּיְלָה
כֻּלָּנוּ יְלָדִים קְטַנִּים בְּבֵית זָרִים חָשוּךְ.
בַּיּוֹם אֲנַחְנוּ מַסֵּכוֹת שֶל הִגָּיוֹן וּמְלֶאכֶת-
מַחְשֶבֶת שֶל מַנְגְּנוֹנֵי הַעֲמָדוֹת-פָּנִים
אֲבָל בַּלַּיְלָה הֵן נוֹשְרוֹת לְפֶתַע כְּשַלֶּכֶת
וְכָל פְּחָדֵינוּ נִכְרָכִים סְבִיבֵנוּ כִּפְתָנִים.
וּכְמוֹ שֶהַצְּלָלִים רוֹדְפִים בַּשֶּמֶש אֶת גּוּפֵנוּ
כָּךְ הַפְּחָדִים רוֹדְפִים בָּעֲלָטָה אֶת הַלְּבָבוֹת
וְהַמָּצוֹר שֶבּוֹ הֵם זוֹמְמִים לְאוֹפְפֵנוּ
כְּמוֹ הֶנְזְל וּכְמוֹ גְרֶטְל שָם, בַּיַּעַר הֶעָבֹת
אוֹרֵב לָנוּ תָמִיד בַּאֲפֵלַת לֵילוֹת הַחֹרֶף,
בִּסְבַךְ מְבוֹךְ הַקָּטָקוֹמְבּוֹת שֶל הַלֹּא-מוּדָע,
בָּאַמְבּוּש הַנִּצְחִי שֶל בִּעוּתִים צָצִים מֵעֹרֶף
בִּקְצֵה סִמְטַת חֲלוֹם
וּבְיָדָם סַכִּין חַדָּה.
כַּמָּה חִדְלֵי-אוֹנִים אֲנַחְנוּ שָם בִּרְשוּת הַחֹשֶךְ
הַמְּתַזְמֵר עַצְמוֹ בְּנִקּוּשֵי שִנֵּי שִמְשוֹת
הַחַלּוֹנוֹת הַמַּרְעִידִים מֵאֵין כֹּחָם לִכְבֹּש אֶת
צְמַרְמֹרֶת זְגוּגִיתָם מֵרְעָמִים צוֹלְפִים כְּשוֹט.
כַּמָּה מַפְחִיד הַכָּאוֹס שֶבַּחוּץ וּבְתוֹכֵנוּ,
זֶה שֶשּוֹכֵן בָּאֹפֶל וְתָמִיד בְּלֵיל סַגְרִיר
הוּא קָם עִם אַרְסֶנַל פִּרְצֵי-שְפָטָיו לְהַנְכִּיחֵנוּ
מוּל כָּל הַלֹּא-אָמוּר, הַלֹּא-גָמוּר וְהַשָּרִיר
עַל אַף גַּגּוֹת-בֵּטוֹן וּתְרִיסֵי-עֵץ מֵעַל רָאשֵינוּ,
עַל אַף כָּל הַמֻּדְחָק וְהַמֻּרְחָק וְהֶחָסוּם
הַמִּתְגַּנֵּב לִפְרֹץ כְּמֹהַל מַר מִשֳּרָשֵינוּ
וְלַעֲלוֹת בָּאוֹב כְּמֵי-תְּהוֹם אֲשֶר דְּחָסוּם
רָבְדֵי הַגֵּאוֹלוֹגְיָה הַכְּבֵדִים שֶל עֹל וָרֶסֶן
הַמִּתְאַמְּצִים לִסְכֹר בָּנוּ אֶת כָּל שֶלֹּא אֻלַּף,
אֶת כָּל הַחַיָּתִי, הַסִּיּוּטִי, פְּרִי מוּם וָחֶסֶר,
אֶת כָּל נִקְמוֹת קָרְבְּנוֹתָיו שֶל צֶדֶק שֶסֻּלַּף.
אֶת כָּל הָעֶלְבּוֹנוֹת וְהַסָּאדִיזְם וְהָאָוֶן,
אֶת כָּל נַוְלֻיּוֹתָיו שֶל הַלֵּית דִּין וְלֵית דַּיָּן,
אֶת שֶקֶר הַמִּשְפָּט שֶהוּא מִשְֹפָּח שֶשְּתֵּי יָדָיו הֵן
נוֹטְפוֹת דְּמֵי נְקִיִּים שֶלֹּא יָכִיל אוֹתָם שוּם יָם.
כִּי יֵש לָהֶם לְצִלְלֵי הָרְפָאִים הָאֵלֶּה
חוּשֵי-עִתּוּי חַדִּים כְּצִפָּרְנֵי הַפַּנְתֵּרִים
וְהֵם מִסְתַּעֲרִים עָלֵינוּ כְּמַפֹּלֶת-שֶלֶג
רַק כְּשֶאֲנַחְנוּ רְדוּמִים וְהֵם, כֻּלָּם, עֵרִים.
רַק כְּשֶהָרַאצְיוֹ פְּרוּק-נִשְקוֹ וְכֹחַ-הַקּוֹמַנְדּוֹ
שֶל הָאָפֵל וְהַשָּפֵל אוֹ הַכָּאוּב מְאֹד
נִצָּב מוּלֵנוּ כְּאַשַּף-הִיפְּנוֹזָה מְיֻמָּן דֹּם
וּבְלִי מַזְרֵק מַקִּיז לָנוּ דָם, אֶרֶס וּדְמָעוֹת.
וְאָז נִצּוֹל הַלַּאגֶר הוּא קָצֶטְנִיק בִּטְרֶבְּלִינְקָה
וַהֲלוּמֵי-הַקְּרָב שָבִים אֶל תֹּפֶת הַבּוּפוֹר
וְאִמָּא שַכּוּלָה שֶבְּנָהּ מִזְּמַן בְּבֵית-עָלְמִין כָּאן
רוֹאָה אוֹתוֹ פִּתְאֹם נְקוּב-מַדִּים וְכֻלָּהּ כְּפוֹר.
וְאֵין בֵּין הֶעָבָר וְהַהוֹוֶה גְבוּלוֹת וָחַיִץ
וְאִם יֵש גְּבוּל הֲרֵיהוּ מְמֻקָּש בַּהֲפָרוֹת
שְבִיתוֹת-הַנֶּשֶק בֵּין הַבְּדַאי וְהַוַּדַּאי, רַק עַיִט
שֶל פַּלָּצוּת חוֹגֵג מֵעָל בְּרַחַף אֲבָרוֹת
עַל גֵּיא-הַחִזָּיוֹן הַזֶּה שֶל הַס שֶאֵין בּוֹ שֶקֶט
כְּשֶהַבָּרָד מַשְחִיז בַּחוּץ אֶת חֹד יַהֲלוֹמוֹ
שֶבּוֹ חוֹרֵץ הוּא אֶת זְגוּגִית שְנָתוֹ הַמִּתְרַסֶּקֶת
שֶל הַמֵּקִיץ בְּצַעֲקַת-אֵימִים מֵחֲלוֹמוֹ.
אַךְ אֵין לְמִי לִזְעֹק, רַק אֲדִישוּת קָרָה, דוֹרֶסֶת
מַכָּה עַל גַּג הַבַּיִת בִּיתָרִים לַחִים שֶל מֵי
עָבִים מְבֻקָּעִים בְּמִין חִנְגַּת-הֶפְקֵר רוֹמֶסֶת
בְּלַעַג כָּל נִדְרֵי וֶאֱסָרֵי וְקוֹנָמֵי.
וְהוּא, הָאֱלֹהִים עַצְמוֹ, בִּמְקוֹם אוֹנוֹ הַמִּיסְטִי
הוּא הַמְצָאָה פָּתֵטִית שֶל לִבּוֹ שֶל הָאָדָם
וְלֹא שֶל לֵב הַטֶּבַע הַכּוֹפֵר, הָאָתֵאִיסְטִי
הַמִּשְתּוֹלֵל עִם חֶבֶר רְעָמָיו שֶלֹּא נָדַם
וְהַשּוֹטֵף אֶת אַרְמוֹנוֹת-הַחוֹל שֶל תְּמִימוּתֵנוּ
כְּגַל מוּטָח לַחוֹף בַּעֲלִיצוּת שִֹמְחָה לְאֵיד
בָּהּ כִּקְלִפַּת-הַשּוּם שוֹוִים חַיֵּינוּ וּמוֹתֵנוּ
שֶחוּץ מִבְּאַשְלָיוֹתֵינוּ אֵין לָהֶם שוּם הֵד.
מָטָר לֵילִי מַקִּיש עַל גַּג, עַל קוֹמָתוֹ שֶשָחָה,
עַכְשָיו, שֶלָאֵימָה הַזֹּאת אֵין נִיב וְאֵין לָשוֹן
אֲנַחְנוּ נִפְלָטִים מִיָּם לֵילִי אֶל גְּדוֹת הַשַּחַר
כְּנִצּוֹלֵי טְבִיעָה
הַמֻּנְשָמִים
בְּאוֹר רִאשוֹן.
* * *
אורי הייטנר
פרצופה האמיתי של ציפי לבני
יש מרכז בישראל ומעתה - יש לו ביטוי פוליטי. זה היה המסר של "קדימה", עת הוקמה בידי אריק שרון. מהו מרכז? במונחים השגויים המקובלים בפוליטיקה הישראלית, לפיהן "שמאל" הוא מדיניות הדוגלת בנסיגות ו"ימין" הוא מדיניות המתנגדת להם, המרכז הוא קו פרגמטי באמצע הדרך. יש מפלגות ימין ושמאל קיצוניות והן מאגפות משמאל ומימין את המפלגות הגדולות, הליכוד ומפלגת העבודה. יש ואקום באמצע הדרך בין הליכוד והעבודה והחלוקה לגושים מנציחה שיתוק לאומי. מפלגת מרכז גדולה, הממוקמת בין הליכוד לעבודה תמלא את הוואקום הזה ותוביל קו מרכזי פרגמטי, שאינו "אף שעל" ואינו נסיגה עמוקה. זו היתה ההבטחה הגדולה של "קדימה".
ציפי לבני מציגה עצמה כמנהיגת מפלגת מרכז. כך היא הציגה את עצמה במערכת הבחירות, כך היא הציגה את עצמה בנאום הניצחון וכך גם בהופעותיה אחרי הבחירות. והנה, ניתנה לציפי לבני ההזדמנות להיות מרכיב מרכזי בממשלת מרכז אמיתית. היתה לה אפשרות להיות השותפה הבכירה בממשלה פריטטית משותפת לליכוד ול"קדימה". נתניהו הביע נכונות אמיתית וכנה ללכת לקראתה ולקראת מפלגתה בכל התחומים – בקווי היסוד, בשותפות אמת, בחלוקת התפקידים. היא דחתה את ההצעה בבוז, בלי לבחון אותה כלל, בלי לאפשר קיומו של מו"מ עליה, בלי לאפשר דיון דמוקרטי אמיתי במפלגתה. לבני, שהציגה באופן קטסטרופלי מציאות של ממשלת ימין/חרדים, דחתה את האפשרות לקיים ממשלת מרכז וכפתה, למעשה, על נתניהו הקמת ממשלת ימין, כדי למצב עצמה כאנטיתזה לאותה ממשלה.
בכך הסירה לבני מעל פניה ומעל פרצוף מפלגתה את מסיכת המרכז ומיצבה עצמה כמפלגת שמאל מובהקת, אפילו כמפלגת שמאל קיצוני. זוהי הונאה של בוחריה.
אולם אם לבני היא מנהיגת מחנה השמאל והיא פוסלת את המרכז/ימין, איזו ממשלה היא התכוונה להקים אילו ניצחה? ממשלת שמאל בהרכב של "קדימה", "העבודה", מרצ, חד"ש, בל"ד ורע"ם/תע"ל? לא. לבני התחייבה להקים... ממשלת אחדות לאומית. מי היו שותפיה לממשלה זו? השותף המרכזי היה... הליכוד. כאשר ניסתה להשתעשע ברעיון שתוטל עליה משימת הרכבת הממשלה זחלה לעבר... ליברמן בחיזור דביק. האם שותפיה הטבעיים בממשלה בראשותה, הליכוד וליברמן, פסולים כאשר הממשלה אינה בראשותה? ציפי לבני מציגה בפני נתניהו תכתיב חצוף – קבלת מצעה המדיני תמורת הצטרפותה לממשלת אחדות בראשותו. אילו היא הרכיבה את הממשלה, האם היא היתה מציגה תכתיב מסוג זה בפני נתניהו וליברמן? אם כן, ודאי שהם היו דוחים אותו מכל וכל. איזו ממשלה היא היתה מרכיבה? אם כן, השימוש שלה בטרמינולוגיה של "דרך" ו"ערכים" הוא מילים, מילים, מילים. זאת הפוליטיקה האחרת שהיא מייצגת?
בהתנהגותה, הסירה לבני מעל פניה ומעל פרצוף מפלגתה את מסיכת היושרה והציגה עצמה כפוליטיקאית השבויה באגו של עצמה ובאינטרסים של מפלגתה.
עם הקמתה של "קדימה" הציגו אותה מנהיגיה כמפלגה ממלכתית, המתנתקת מהפוליטיקה הישנה, ממרכזי המפלגות, מאינטרסים צרים ומגזריים. לנוכח האיום האיראני, המשך התוקפנות מעזה ומלבנון נגד אזרחי ישראל, המיתון העמוק והמשבר הכלכלי, המצב הקשה של מערכת החינוך, יש צורך ברור בהקמת ממשלת אחדות, כדי להתמודד עם המשבר בכוחות משותפים. לשם כך, ניתן לגשר על פני המחלוקות האידיאולוגיות בסוגיות המדיניות, כיוון שבלאו הכי אין להן משמעות אקטואלית, שכן אין לנו היום פרטנר לשלום, כפי שהוכח במו"מ שניהלה ציפי לבני כשרת החוץ בממשלת אולמרט. למעשה, מה שנדרש מהממשלה הוא לנהל את הסכסוך בשום שכל. רק ממשלת אחדות יכולה לעשות זאת כראוי. ציפי לבני מבינה זאת. לא בכדי היא התחייבה להקים ממשלת אחדות לאומית אם תנצח. האם הצורך הלאומי בממשלה רחבה אינו תקף כאשר אדם אחר ולא היא מכהן כראש הממשלה?
בהתנהגותה, הסירה לבני מעל פניה ומעל פרצוף מפלגתה את מסיכת הממלכתיות והאחריות, וחשפה את עצמה כפוליטיקאית קטנה וישנה.
האליבי של לבני להכשלת ממשלת האחדות, הוא המחוייבות של הליכוד למפלגות הימין ולמפלגות הדתיות. איזה אליבי עלוב. הרי נתניהו הציע לה ולמפלגת העבודה להיות השותפות הבכירות בממשלה. במו"מ עימן היו נקבעים קווי היסוד של הממשלה. אם במו"מ כן ואמיתי "קדימה" והליכוד לא היו מגיעים לקווי יסוד משותפים, לא היתה קמה ממשלת אחדות. אילו היו מגיעים לקווי יסוד משותפים, מפלגות הימין והחרדים היו נדרשות להחליט האם להצטרף לממשלה על יסוד אותם קווים או לא. אילו היו מחליטות בחיוב, איזו סיבה היתה ללבני לשלול זאת? אין מקום לפוליטיקה של פסילות. זו בוודאי אינה "הפוליטיקה האחרת" בה מתהדרת ציפי לבני. אם השפעתן של אותן סיעות קטנות מפחידה אותה כל כך, הרי ברור שהשפעתן היתה בטלה בשישים לעומת השפעתה, כראש המפלגה הגדולה בממשלה. ברור שזהו תירוץ עלוב. גם טענתה שנתניהו כבר סגר עם מפלגות הימין, מתעלמת מן העובדה שעצם הצורך של נתניהו לקיים מו"מ עם אותן סיעות כדי לקבל את המלצתן עליו לנשיא, נבעה מהיאחזותה הפאתטית בספין הניצחון אחרי הבחירות, ובדבקותה במועמדות וירטואלית להרכבת הממשלה אחרי הפסדה.
אז מה בעצם מריץ את ציפי לבני? מן הסתם, ציפי לבני רואה בעיני רוחה את ממשלת נתניהו תלויה במפלגות קטנות, מתמודדת בקושי עם הצעות אי אמון מידי שבוע, מתמודדת עם מתקפה עויינת בלתי פוסקת של התקשורת, עם קצת מזל היא מייחלת לכך שגם אובמה יפנה כתף קרה לישראל, שניתן יהיה להציג את ישראל כמבודדת. בקיצור, היא מקווה לראות את נתניהו כראש ממשלה מדמם, מתוך תקווה שייכשל והיא תיבנה מכישלונו. אין פוליטיקה צינית מזו. הבולשביקים ניסחו זאת היטב – ככל שיהיה יותר רע, כך יהיה יותר טוב. ככל שיהיה יותר רע לרוסיה, כך יהיה טוב יותר למפלגה. ככל שיהיה יותר רע למדינת ישראל, כך תבנה לבני את מנהיגותה. היא מזכירה לי את הבדיחה על פרח הטיס שהודח מהקורס ותבע במפגיע לשרת ביחידת נ.מ. "אם אני לא טס, אף אחד לא יטוס".
נתניהו נהג בממלכתיות ואחריות כאשר ניגש בכנות ובידיים נקיות לציפי לבני והציע לה עד חצי המלכות. כעת, לנוכח תגובתה, עליו להניח לה. המשך החיזור עלול לפגוע במעמדו ולהקשות עליו במו"מ על הקמת ממשלה צרה. צו השעה הוא ממשלת אחדות, אך כפי שאי אפשר לעשות שלום בלי שותפים, כך גם אי אפשר ליצור אחדות ללא שותפים. למרבה הצער, אין לנתניהו שותפים לאחדות. עליו להקים בהקדם האפשרי ממשלה צרה.
אני צופה פילוג ב"קדימה" בתוך כשנה; פילוג שיאפשר את הרחבת הממשלה בעוד זמן לא רב.
אהוד: הפילוג יבוא הרבה יותר קודם. ציפי לבני לא חכמה.
* * *
מוניקה כהן
תגובה לרשימתו של אורי הייטנר
"גומס או גלאון" [גיליון 421]
כגילוי נאות אני מצהירה בזאת שהנני חברה אישית וחברה לדרך של זהבה גלאון.
קצתי בפסטיבל זריקת הרפש ודריכה מתענגת על גווייה פוליטית של כל מי שמחשיב עצמו ומי שאינו מחשיב עצמו.
כולם יוצאים מן החורים ובהנאה עילאית זורקים עוד אבן בטקס הסקילה הפומבי בכיכר השוק הפוליטי על זהבה גלאון.
"צעקנית ופאנטית" הם מכריזים.
ובדרך כמובן שוכחים את פעילותה הנמרצת ולא מתפשרת למען זכויות אדם ואזרח, נגד כפייה דתית, נגד סחר בנשים, למען נשים פגועות ואומללות ועוד ועוד. כל פנייה ובקשה של אזרח, אשר הופנתה אל חברת הכנסת זהבה גלאון, זכתה לטיפול נאמן, ועל כך יעידו אלפי אזרחים.
אבל כאשר פסטיבל התרסקות השמאל בעיצומו – בואו נדרוך עוד על זהבה "שנואת נפשם" של הימניים והשוביניסטים.
מוניקה כהן
חברת הנהלת מרצ
* * *
עמוס גלבוע
גלעד שליט הפך גם לסמל עבור החמאס
בציבוריות הישראלית ישנה בתקופה האחרונה, ובעיקר בימים אלו, תנועה חזקה, מיוחצנת וקולנית בעד שחרורו המיידי של גלעד שליט, יהא המחיר שעל המדינה לשלם אשר יהיה; יהיו הנזקים המדיניים והביטחוניים אשר יהיו: ישוחררו כל גדולי הרוצחים הפלסטינים למאותיהם; יחזרו חלקם לפעילות טרור; יתחזק החמאס ויחזק את שליטתו בעזה; ייחלש אבו מאזן; יוכל החמאס בדין לטעון לניצחון במלחמה האחרונה – העיקר ששליט יחזור הביתה. התקשורת מתגייסת בהתלהמות למען השחרור "בכל מחיר", ומגייסת אימהות שכולות, שבניהן נרצחו בידי מחבלים על מנת שתצדדנה בשחרור.
הנימוקים בעד השחרור הם רגשיים (איך נוכל להביט בעיני הוריו; גורלו יהיה כגורל רון ארד; חייו בסכנה מיידית, הוא כבר 1000 ימים נמק בכלאו), מוסריים ופטריוטים (כל ישראל ערבים זה לזה; כולם בעד אחד ואחד בעד כולם; אנחנו מראים לעולם עד כמה חיי אדם חשובים לנו ועד כמה מוסריים אנחנו) ועקרוניים. כאן, דומני, מצוי הנימוק החזק ביותר. עיקרו הוא: מדינת ישראל מחויבת להבטיח את שלומו וביטחונו של כל אחד מאזרחיה, ועל אחת כמה וכמה מוטלת עליה החובה הזאת ביחס לחייליה. הם פועלים עבור המדינה ומצפים ממנה שתעשה הכול על מנת שלא לשלוח אותם להיהרג בקרבות מיותרים, ושתעשה הכול על מנת להחזירם הביתה והיה ונפלו בשבי או נחטפו. ייתכן מאוד שהמוטיבציה של לוחמים קרביים תרד אם ידעו שהמדינה מפקירה אותם או שלא עושה הכול על מנת להחזירם לחיק משפחותיהם.
מהי תפיסתי לגבי הנושא של גלעד שליט? גלעד שליט חדל מזמן להיות אדם פרטי, חייל אחד בודד בשבי. הוא הפך לסמל, לדגל ישראל; הוא הפך להיות מותג לאומי, גיבור לאומי. שמו ותמונתו מתנוססים בראש חוצות, על חולצות, על פרסומות, על מה לא. ענינו עולה על שולחנם של גדולי עולם. אבל, מה שקרה הוא שהוא הפך גם לסמל עבור החמאס וכל ידידיו; הוא הפך עבורם לדגל ישראל שניתן לשרוף אותו, לירוק עליו, להוריד את מדינת ישראל על הברכיים ולהתחנן עבורו. אם שליט הוא התגלמות הישראליות היהודית, והוא בידיים שלנו, למה שמחירו לא יהיה הכי גבוה? למה שנוותר לישראלים במשהו? למה שלא נתייחס אליהם בסוגיית שליט כמו אל סמרטוטים? למה שלא נחביא אותו מעיני כל העולם, ולמה שלא נשחרר מפעם לפעם תמונה או מכתב שלו, נשחק ברגשות היהודים ועוד נצטייר כאנושיים?
אילו לממשלת ישראל הנוכחית היתה טיפה של כבוד, היא היתה צריכה לעשות את הדבר הבא: להצהיר בצורה הכי פומבית ורשמית כי היא דורשת שהצלב האדום יבקר את שליט, יבדוק את מצבו וידווח על כך. אחר כך – אלוהים גדול; היא צריכה להצהיר שלא יכול להיות שבשעה שמדינות שונות בעולם דואגות עד מאוד לגורלם ההומאני של תושבי רצועת עזה המצויים תחת שלטון החמאס, לא יתאפשר לגוף בינלאומי לדאוג לגורלו של שליט! היא צריכה להכריז שכל עוד החמאס לא מאפשר לצלב האדום לבקר את שליט, לא יבקר הצלב האדום אצל כל האסירים הפלסטינים המצויים ברשימות השחרור של החמאס, ולא יבקרו אותם בני משפחותיהם. הצעד הראשון שהנשיא אובמה עשה היה הומאני: החלטה על פירוק מחנה גוואנטאנמו של אסירי טרור. אז קדימה: שהמשימה ההומאנית הראשונה של שליחו מיטצ'ל תהיה להביא לביקור הצלב האדום אצל שליט.
אולי יהיה לממשלת ביבי העתידית האומץ והכבוד ליוזמה כזאת?
התפרסם לראשונה ב"מעריב" מיום 23.2.09
* * *
לארי מילר ולא דניס מילר
שלום אהוד,
תיקון קל - המביא דברים בשם אומרם וגו'.
הטקסט שהבאת בחב"ע האחרון [421] לא נאמר בטלוויזיה על-ידי השחקן המוכר (לאמריקאים) דניס מילר. הוא נכתב על-ידי העיתונאי ההומוריסט לארי מילר, שהוא דווקא כן יהודי (בניגוד לקטע המודגש בתיאור), בעיתון "Daily Standard". המאמר המקורי מעט יותר ארוך וכולל גם הקדמה שמתפלאת על ראיון שנערך עם איש חמאס ברשת Fox.
צריך לתת קרדיט למי שמגיע.
אם אינך יכול לראות את הקישורים שהכנסתי במכתב:
– את המאמר המקורי של לארי מילר, בעיתון שבינתיים שינה את שמו ל-Weekly Standard, אפשר לקרוא כאן: http://tinyurl.com/4xw
– על לארי מילר אפשר לקרוא בויקיפדיה, כאן: http://tinyurl.com/7gct6q
– והצצה ב-Snopes, האתר שאי-אפשר בלעדיו, היא שגילתה לי מלכתחילה שהטקסט אינו של דניס מילר. ראה כאן: http://tinyurl.com/r57br
בברכה,
יובל כפיר
*
שלום אהוד,
ברצוני לתקן טעות נפוצה לגבי "הטקסט של דניס מילר". הדברים לא נאמרו על ידי הקומיקאי דניס מילר אלא נכתבו על ידי הקומיקאי וההומוריסטן היהודי לארי מילר בשנת 2002 כתגובה לראיון עם אחד ממנהיגי החמאס.
כאן אפשר למצוא את הפרטים על הקטע המקורי וגלגולו ברשת:
http://www.snopes.com/politics/soapbox/overview.asp
הנה הטור המקורי של לארי מילר:
http://www.weeklystandard.com/Content/Public/Articles/000/000/001/161yaihr.asp
קל להבין למה הבלבול בין השניים הוא טעות נפוצה. הנה קישור לדוגמא מ- YouTube לקטע של דניס מילר מ-2003 שמתייחס לסכסוך במזרח התיכון:
http://www.youtube.com/watch?v=w_G-hBBJi8U
בברכה,
איילת הכהן
אהוד: גם יאיר יצחקי שלח הערה דומה.
* * *
והנה הטקסט של לארי מילר
[פרסום חוזר, בתקווה שללא השגיאות מהגיליון הקודם]
עיון מהיר במצב הוא תמיד חשוב, אז כשירות לכל האמריקאים שעדיין לא תפסו את העניין, אני מציע לכם עכשיו את הסיפור על המזרח התיכון בכמה משפטים בודדים, וככה זה הולך:
הפלסטינים רוצים מדינה משלהם.
אבל יש רק דבר אחד בקשר לזה: אין דבר כזה פלסטינים.
זו מילה שהומצאה.
מדינת ישראל נקראה פלשתינה כבר לפני אלפיים שנה.
כמו המילה וויקנים [ראה הגדרה בסוף המאמר. – ר.ת.], פלסטין נשמעת כמו מילה עתיקה אבל למעשה זו המצאה חדשה. לפני שהישראלים זכו באדמה, במלחמת ששת הימים, עזה נשלטה על ידי מצרים, יהודה ושומרון על ידי הירדנים, ולא היו שום "פלסטינים".
מיד שהיהודים התחילו לגדל על האדמות האלו תפוזים בגודל של כדור-סל, מה אתם יודעים, תגידו היי ל"פלסטינים" שבוכים על הקשר העמוק ל"אדמתם" הגזולה ול"אומתם".
אז למען ההגינות, בואו לא נשתמש יותר במילה "פלסטינים" כדי לתאר את האנשים הנפלאים האלה, אשר רוקדים מאושר על מתינו [הכוונה להרוגים של התקפות הטרור בארה"ב. – ר.ת.] עד שמישהו אומר להם שמקליטים אותם [לטלוויזיה. – ר.ת.)
במקום זה, בואו נכנה אותם כמו שהם: "ערבים אחרים שאינם מסוגלים להביא לידי מימוש דבר בחייהם ומעדיפים לעטוף את עצמם במלודרמה מפתה של מאבק ומוות אינסופיים."
אני יודע שזה קצת "כבד" להשתמש במילים כאלה ב-CNN, אז מה דעתכם על ההגדרה:
"שונאי-יהודים שזה מקרוב באו."
טוב, אז שונאי-יהודים החדשים האלה רוצים מדינה משלהם.
אופס, רק עוד משהו:
לא, הם לא.
הם יכלו להיות בעלי מדינה משלהם בכל זמן בשלושים השנים האחרונות, ובמיוחד לפני כמה שנים בקמפ-דייויד, אבל אם יש לך מדינה משלך, אתה צריך שיהיו לך רמזורים ומשאיות לפינוי זבל ומשרד החקלאות – והכי גרוע, אתה למעשה צריך לתכנן ולבצע דרכים כדי להתפרנס.
זה לא צחוק. בכלל לא. הם רוצים את מה שכל שונאי-היהודים באזור רוצים: את ישראל!
וכמו כן הם רוצים גם ערימה גדולה של יהודים מתים כמובן, כי פה נמצא עיקר החגיגה, אבל בעיקר הם רוצים את ישראל.
למה?
קודם כל, הניסיון להרוס את ישראל – או את "הישות הציונית", כפי שכתוב אצלם בספרים.
ושנית, חמישים השנים האחרונות איפשרו לשליטים הערבים להסב את תשומת הלב של תושבי מדינותיהם את העובדה שהם אנשי הצווארון הכחול הכי עלובים ועניים והכי נחשלים עלי "אדמות אללה".
ו"אדמות אללה" לתושבי מדינות אלה זה בהחלט אומר משהו...
זה גורם לי לגלגל את עיני בכל פעם שה"צדיקים" מדברים על צדק מוסרי ועל ההיסטוריה והתרבות של המוסלמים במזרח התיכון.
אם לא פספסתי משהו, הערבים לא העניקו לעולם דבר מלבד אלגברה, אשר דרך אגב, תודה רבה לעזאזל עבור זה.
תלעסו את זה היטב ותקלטו : 500 מליון ערבים וחמישה מליון יהודים.
תחשבו על כל המדינות הערביות כמו על מגרש כדורגל, ואת מדינת ישראל כקופסת גפרורים במרכז המגרש.
ועכשיו אותם חברה נשבעים שאם מדינת ישראל תיתן להם חצי ממנה, כולם יהיו חברים טובים.
באמת? ואווו. איזה חדשות מגניבות. היי, אבל מה עם התמשכות המלחמות להשמדת המדינה הזעירה, והחוקים צמאי הדם הקנאים שלהם לזרוק את כל היהודים לים?
אה, זה? סתם צחקנו.
חברי, קווין רוני, העיר הערה מעניינת מאד אתמול: בואו נהפוך את הנתונים: תארו לעצמכם חמש מאות מיליון יהודים וחמישה מיליון ערבים.
עמדתי נדהם מול הפשטות שבעניין.
האם מישהו יכול לתאר את היהודים חוגרים על עצמם סכיני גילוח וחגורות נפץ?
כמובן שלא.
או מגייסים לעזרתם כל דבר שאפשר, במשך דורות, כדי לדחוף את המדינה הקטנה של הערבים לים?
לא הגיוני.
או רוקדים מאושר על רציחתם של חפים מפשע?
בלתי אפשרי.
או מפיצים ומאמינים בזוועות שקריות שהערבים אופים לחם בדם של ילדים יהודים?
מזוויע.
לא, כמו שאתם יודעים, אם היו מניחים ליהודים לחיות בשלום ובשלווה, הכי הרבה שהיהודים היו יכולים לעשות לאחרים בעולם, זה להתווכח איתם עד מוות.
הנשיא בוש, אלוהים ישמור על נשמתו, מהלך על חבל דק, אני מבין את זה, בניסיונות החיוניים שלו בעיראק ובמדינות אחרות. זה האינטרס שלנו, כאמריקאים, לנסות ולשמור על יציבותם של בעלי בריתנו הערבים ככל שניתן, כי אחרי הכול, לא יותר קשה לעשות את זה מאשר לשמור על אולם מלא דוגמניות-על שמנעו מהם את הסמים...
למרות זאת, באסטרטגיה לטווח ארוך, ישנה תמיד סכנה של חוסר איזון. אנחנו כבר הפסדנו קצת. אחרי 11 בספטמבר, הנשיא שלנו אמר לנו ולשאר העולם שהוא הולך לעקור משורש את כל הטרוריסטים ואת המדינות שתומכות בהם.
נפלא.
אז הישראלים, אחרי חודשים על חודשים שהם עוברים את המקבילה לאוקלהומה-סיטי [ראה הסבר להלן. – ר.ת.) מדי שבוע וגם מדי יום, ושהתחילו לעשות את מה שאנחנו עושים, אז אנחנו אומרים להם לגלות איפוק.
אם אמריקה היתה מותקפת במתקפת טרור כמו באוקלהומה-סיטי כל יום, מיד היינו צורחים על הממשלה לחסל את זה ולהרוג כל דבר שחי דרומית לים התיכון ומזרחית לנהר הירדן.
הרגישו חופשי להעביר את זה הלאה לכל חבריכם ומכותביכם.
וברכתי עמכם, תחיו בשלום, תהיו בריאים ושמחים, ושיהיו לכם חיים נפלאים.
תירגמה : רוני תמיר
[רץ באינטרנט עם שיבושים כנ"ל]
וויקה – הגדרה בסיסית : וויקה היא דת פאגאנית מבוססת טבע (אך לא עובדת-טבע). מקורה במאה ה-20, והיא משלבת אלמנטים של כשפים מסורתיים (מאגיה עממית), עם תורתו של ג'ראלד גרדנר. בצורתה המקורית, וויקה היא דת פריון סודית, המאמינה באל זכר ובאלה נקבה. פולחני המסתורין של האל והאלה מועברים למאמינים באמצעות טקסי הכנסה בסוד (פולחני מסתורין הם אמיתות שניתן להבין רק באמצעות חוויה וניסיון ישיר). במהלך השנים, התפתחו וריאציות רבות מאוד של צורה מקורית זו, כולל התמחויות ייחודיות אישיות.
התקפת הטרור באוקלהומה-סיטי: בשנת 1995 הותקף בנין המימשל הפדרלי בעיר התחתית באוקלהומה-סיטי בהתקפת טרור אשר גרמה להריסת כל קומפלקס המיבנה וגרמה למותם של 186 בני אדם, מתוכם 19 זאטוטים ששהו בגן, כ-800 פצועים, ומעל שלוש מאות מבנים שנהרסו בסביבה. זו היתה התקפת הטרור הגדולה והדרמטית ביותר בארה"ב עד מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר.
* * *
בישראל הדרך הטובה ביותר לזכות בכבוד ובפרסים מן המימסד –
היא להשתין עליו.
חיימקה שפינוזה, משׂטין ידוע
* * *
אלכסנדר גרינברג
למען הגילוי הנאות: לא הצבעתי ליברמן
אבל תגובתו של הגינקולוג הוותיק (חדשות בן-עזר 420) לימדה אותי משהו חשוב: אני יכול להיות קצין בצה"ל, יהודי, לדבר עברית על בוריה, אולם כל זה לא יעזור שהרי לא רק בעיני עמך שומעי לקחו של הרב הסנילי למחצה ושונאי אינטליגנטים אלא גם בעיני גינקולוגים ותיקים אהיה ולעולם אשאר רוסי בגלל מוצאי, שפת אימי ומבטאי. בקיצור – איך בין נישט זייער מענטש, כפי שהגינקולוג הנכבד הטיב להגדיר עם טעות דקדוקית קלה במשפט ביידיש. מעניין שזהו הנימוק היחיד שהד"ר הנכבד הציג נגד מפלגת ליברמן ומעניין מדוע לכותבו ביידיש במעין קריצה למביני עניין? למה לא לכתוב בעברית פשוטה "הם לא משלנו!"
* * *
יעקב זמיר
מבגדאד לישראל ללא חזרה
פרק ט
טירונות ותותחנים. רס"ר חלפון: "המִתקן שלה נראה לי יותר מכווץ..."
לכל דבר סוף. יום אחד סיימתי את לימודַיי התיכוניים וקיבלתי את התעודה הנכספת.
והנה אני חייל בצבא הגנה לישראל, בו לא ליקקו החיילים הקרביים דבש. מן הרגע הראשון השירות היה קשה ומפרך. מה שבעיקר הפריע ודיכא היה היחס הגס והבוטה אל החיילים מצד המפקדים. המשמעת היתה קשה ביותר, מכל הבחינות. חוסר חופשות, קללות ונאצות מצד המפקד, ולא חשוב מה היתה דרגתו; עונשים קשים ומפרכים בלי פוצה פה ומצפצף. המפקד היה יכול לעשות בחיילים ככל העולה על דעתו. באימון של הטירונות מנעו שינה מעינינו במשך כל הלילה עד שלוש לפנות בוקר, ואחר כך העירו אותנו ליום חדש בשעה חמש, כלומר אחרי שינה של שעתיים בלבד. היה אסור לנו לשלוח כביסה מלוכלכת למכבסה הצבאית, והיה עלינו לכבס הכול ביד, כולל סרבלים גדולים וכל היתר. כנ"ל עם הגיהוץ של חליפת בגדי אל"ף עם מגהץ אחד לכל המחלקה שמנתה שלושים וחמישה בחורים. משמע תורנות בלילה, כאשר המסיים מעיר את חבריו לפי תור. שלא לדבר על השמירות של ארבע שעות בלילה בלי רחם. נותרו בידי קטעי יומן מסכנים מן הימים ההם, בהם שירבטתי כמה דברים. היינו מסיימים את היממה כל כך עייפים ומרוטים, שלא היה לנו כוח אפילו לחלום. ובוודאי שלא על בנות חווה.
כנראה שמאז קדמת דנא הסתובב הסיפור-האגדה על כך ששלטונות הצבא מוסיפים סודה לתה שמגישים לחיילים כדי לדכא בהם את היצר המיני! וגם אצלנו הסיפור הסתובב. אין בלוף יותר גדול מזה. כי כאשר הגענו סוף-סוף למיטה היינו מפורקים לגמרי, ובראש שלנו היתה רק מישאלה אחת: לישון!
וידועה הבדיחה על שני צרפתים זקנים מופלגים שישבו בגן ציבורי בפאריס להתחמם באורה של השמש. שואל ברנרד את חברו, "תגיד מישל, אתה זוכר שכאשר היינו חיילים במלחמת העולם הראשונה היו מוסיפים לנו סודה לאוכל כדי שלא יעמוד לנו?!" – "כן כן, בוודאי שאני זוכר..." – "זהו," ממשיך ברנרד, "עכשיו זה מתחיל להשפיע אצלי!"
לא היתה ברירה אלא לבלוע את עלבוננו, לשתוק ולשנן לעצמנו את הסיסמה "גם זה יעבור".
כל אחד מבעלי הדרגות נתן דרור לדימיונו מה לעשות לנו כדי לענותנו ולהשפילנו כמה שיותר. לדוגמא רב סמל חלפון, שהיה רס"ר המחנה בבסיס הדרכה חיל תותחנים מיספר 9 בצריפין, שם עברנו את הטירונות הבסיסית, העירנו לילה אחד בשעה שתיים לפנות בוקר, אחרי שעה אחת בלבד של שינה, ודרש בצעקות שנהיה מסודרים ליד המשרד הראשי תוך חמש דקות עם כל הציוד. משלא עשינו זאת תוך הזמן הקצוב, נצטווינו לחזור על הניסיון שוב ושוב. ואז, בעומדנו מנומנמים והרוסים מעייפות, הוא החל מספר לנו סיפורים. ראשית הסביר למה הוא לא ישן בשעה כזו: "כי אשתי נסעה לה לבית הבראה ואני עכשיו לבד. זה דבר טוב כי כאשר היא חוזרת משם היא כמו חדשה. המתקן שלה נראה לי יותר מכווץ..." את זה כמובן שזכרתי.
לפני זמן מה, אחרי שחלפו כמעט ארבעים שנה מאז, נכנסתי למסעדה ביתית ששכנה בתוך תחנת דלק, כדי לשתות משהו. את מי אני רואה מנצח על העסק אם לא את אותו גוץ רב סמל חלפון מבסיס הדרכה מיספר 9 בשנת 1954 בצריפין?
בירכתיו לשלום ואמרתי לו שאני זוכרו מאז וכדומה.
הוא שמח שזוכרים אותו אחרי כל כך הרבה שנים. סיפר לי שמאוחר יותר הוא הלך לקצונה והשתחרר מצה"ל בדרגת סגן אלוף. עם שיחרורו הוא השתלב במסעדה המשפחתית שהקימו. שני בניו עובדים בה ואשתו היא המבשלת הראשית. הנה היא זו שבאשנב.
הסתכלתי עליה ואמרתי בליבי: "זוהי אם כן בעלת 'המתקן' שמתכווץ אחרי מיספר ימים של היעדרות מן הבית..."
את סופי השבוע נאלצנו כאמור לבלות במחנה בשמירה ובתורנויות מטבח, כביסה ועוד. וגם כאן הרגשנו את האפלייה. ראשית, אלה המיוחסים, שמי ממשפחתם היה קצין בצבא הקבע, למשל, או שמשפחתו הכירה איזה מפקד במחנה שלנו, היה מקבל חופשת שבת בתואנות שונות. חרקנו שיניים אבל כל המדינה חיתה ותיפקדה אז בשיטת הפרוטקציה. ומתורנויות המיטבח השתמטו אלה שהצהירו שהם דתיים, וגם מי שהתחזו לכאלה.
אחרי הקורס הבסיסי של הטירונות במחנה ההדרכה של חיל התותחנים, הועברנו לקורס מקצועי מתקדם בדרום הארץ. מחנה גדול, שהוקם עוד בימי הבריטים כמובן, ושכן במקום שכוח אל ונידח שרק זיכרו משרה עליי עד היום דיכאון וסיוטי לילה.
הבדידות היתה קשה מנשוא. זמן חופשי לא היה לנו ופה ושם יכולנו למלט לעצמנו דקות ספורות לסידורים אישיים או לקריאה. במחנה הסמוך שכן בסיס חיל האוויר, שם התנאים היו יותר משופרים. למשל, פעם קיבלנו צ'ופר והתירו לנו ללכת לסרט קולנוע שם. אולם גדול מאוד עם תקרה גבוהה, קור וחצי חושך גם בהפסקות. יושבים על ספסלים ללא משענת ושוברים את הגב. הסרט הוקרן הפוך וראינו את האנשים עם הראש למטה והרגליים למעלה. כל השריקות למקרין לתקן המעוות לא עזרו. בכל זאת זה לא הבריח אותנו מן המקום! ובלבד שלא נחזור לבסיס שלנו לחושך לבדידות ולדיכאון.
הדבר היחידי שהקל עלינו במעט היתה ההתכתבות ומשלוחי הדואר לחברים ולקרובים.
אחרי כל הטרטורים הגענו לגדוד הקרבי, גדוד שדה חת"ם 402 במחנה ג'למה, שנקרא קודם לכן PUMPING STATION JALAME. ללמדך שהיתה שם תחנה לשאיבת מים בימי הבריטים.
בגדוד קיימת כידוע רוח היחידה ורגש האחווה, שנאמר "היה איתו באותו הגדוד" ולא נאריך. חיים קשים היו לנו ביחידה הזו אך היתה אווירה טובה בין החבר'ה, ואני זוכר אותה בהחלט לחיוב. הגדוד ותותחיו דילגו ממקום למקום ברחבי הארץ. פעם לאימונים ופעם למבצעים. בצפון הארץ ובעמק החולה, למשל, ישבו הסורים על ראשינו, ובשום יישוב לא יכלו לעבד את האדמה בלי שמירה וגיבוי של כוחות צבא, ואנו ביניהם. היו שם גם שטחים מפורזים ששני הצדדים לא רצו לכבד את המגבלות שלהם, ועל כן היו מריבות ויריות כל הזמן. הסורים שישבו למעלה ירו הרבה פעמים ולא היתה להם בעייה לפגוע, והם פגעו. פעם הם הפגיזו את קיבוץ חולתה, שם ישבו אחַיי השניים הצעירים ממני. כל כך יעילה היתה ההפגזה שכאשר עלו ילדי המשק אחר כך מן המקלטים אל פני האדמה, בקושי יכלו לדעת היכן היו קודם לכן בית הילדים, בית הספר, ומגוריהם. הכול הפך לעיי חרבות.
אנשי האו"ם (שלא על חינם שנא אותם בן גוריון) הסתובבו להם באזור, כביכול כדי לשמש חיץ בין הניצים, אך בפועל גרמו לנו תדיר נזקים של ממש בשמשם עזר לאויבינו. פעם, בלילה חשוך גשום וסוער ביותר, עלִינו עם התותחים צפונה. באחד הסיבובים בין טבריה לראש פינה החליק הקומנדקר שלנו ועשה שתי שמיניות, ורק בנס לא נפלנו לתהום. דקה אחרי שהמשכנו בנסיעה כשעדיין הדופק שלנו לא הספיק לחזור לסדרו, בא לקראתנו ג'יפ של או"ם. תוך מיספר דקות ניתכו עלינו כמה מטחים של פגזי תותחים שבאו מן הצד הסורי. בתנאֵי מזג האוויר הנוראיים ששררו שם באותו הלילה ובעלטה הכבדה (נסענו כמובן בלי אורות), שום תצפית סורית לא יכלה לדעת על מיקומנו זולתי אנשי האו"ם הנ"ל שדיווחו עלינו, יימח שמם וזכרם.
מחנה ג'למה היה בסיס לכל דבר אף על פי שלא זכה הגדוד לשבת בו פיזית הרבה ימים. היו בו שק"ם, מרפאה, ואפילו מספרה. בזאת כיכב חַנְגָּל. והוא היה עולה חדש מעיראק שגילוֹ היה בשמונה שנים גבוה מהגיל הממוצע בגדוד. זה משום שגייסו או בגיל עשרים ושמונה. בן למשפחת סַפָּרים בגדאדית מדורי דורות. על כן גם ביחידה הוא שימש ספר לכל דבר ועניין. תפקיד הספר ביחידה הינו ג'וב נעים לכאורה, כי על הספר לא היה צריך לצאת לשדה יחד עם סוללות התותחנים. לחנגל היתה חבֵרָה במעברת מחנה דוד ושמה היה גורג'יה. לפי התמונות שהראה לנו היא היתה אישה גמורה, צעירה מלאה ומפורכסת מאוד, וכולה נוכחות באודם ובצבעים אחרים למכביר, וכן שרשראות זהב ועדיים נוספים. חנגל נהג לפקוד את ג'ורג'יה יום יום ולא משנה מה היה מצב הכוננות ביחידה. אם היתה כוננות דרגה גימ"ל, בה כולם ישבו על המשאיות וחיכו לאות כדי לזוז עם התותחים לאן שהוא, בלי אפשרות לאיש לצאת מן המחנה, אז הסתנן חנגל דרך הגדר ויצא בלי אישור. הוא הסביר לי יום אחד שג'ורג'יה היא אישה בעלת דם חם והיא חייבת לקבל את עונתה דבר יום ביומו. ועל כן שום בית דין לא ימנע ממנו את הדבר.
בוקר אחד הרגיש חנגל שהמצוד סביבו מתהדק ויצאה הגזרה שעליו להצטרף לאחת הסוללות ולצאת איתה לשדה. אז נעלם חנגל למיספר דקות, שאחריהן הוא בא עם הצהרה שיש לו הפרשה מוגלתית מאבר המין. כלומר שהוא לקה לכאורה במחלת מין, היא הזיבה. במרפאה הגדודית לא היה רופא וחנגל ידע שעם תלונה כזו הוא אמור להישלח עם מסדר חולים אדום, כלומר באופן דחוף, למרפאה בחיפה או לבית חולים עשר שם. וזה בלי שהיות.
כך קיבל חנגל את ההפניה החריגה איתה "נסע לחיפה" וחזר משם רק לפנות ערב עת היה מאוחר לצרפו ליחידות שכבר היו הרחק מן המחנה ליד גבול הצפון.
כמה עשרות שנים אחר כך פגש כותב השורות הללו את חנגל בדרום תל אביב, שם הוא בעל מספרה. אחרי החיבוקים ודרישות השלום שאלתיו מה עם ג'ורג'יה חברתו מאז הימים, האם הוא נשא אותה לאישה? ענה שלא. הוא נישא לאחרת שילדה לו עשרה ילדים וכן קיבל ממשרד השיכון דירה ללא תמורה בשכונת סלמה בגלל מצבו המשפחתי.
לעומתו היה טוראי גינְדִי אברהם חייל פשוט אך גזעי – הן בהליכותיו, הן בדיבורו, והן בשורשיו. גוץ ששימש תותחן בסוללה בי"ת של הגדוד. היה מלא סיפורים עסיסיים. בין היתר סיפר שלאביו היתה מכבסה בשכונת התקווה שבדרום תל אביב. יום אחד בא אליו לעסק מפקח מס הכנסה אשר הציק לו בשאלות ובחקירות ובדרישות. משראה כך אמר לו לפקיד הרשות, "חכה רגע," יצא במהירות החוצה, נעל את העסק והשאיר את הנ"ל בפנים מתחנן על נפשו להשתחרר כאשר כל עוברי האורח משתעשעים בראותם פקיד מס הכנסה כלוא מאחורי סורגי החנות כמו קוף בגן החיות. בעל המכבסה הלך לשבת בבית קפה לספר את מה שעולל.
טוראי גינדי היה בחור טוב ומילא את תפקידיו כראוי אך למעשה הוא היה בין הדפוקים, קרי החיילים שבילו את מרבית זמנם בשדה אם בפעילות מבצעית ואם באימונים. וכמו כולם גם הוא לא זכה לחופשות מספיקות.
בפעמים הבודדות בהן זכו חיילים אחדים לחופשה מצהרי יום שישי ועד מוצאי שבת – חיכה להם צ'ופר שם בתל אביב. וזה בזכותו של החייל מיטלמן. זה היה בחור חמד מלא וגדול, ששימש תותחן בגדוד ולפעמים שק"מיסט. לאביו היה קיוסק בכיכר המושבות בתל אביב. כל חייל מן הגדוד שיצא לחופשה כלשהי היה סר לאדון מיטלמן בעל הקיוסק ומסר לו ד"ש מבנו. בעל הקיוסק הבין את הרמז ותמיד כיבד את מוסר הד"ש במנת פלאפל ובכוס גזוז. לצערנו לא היו חופשות מרובות כך שהד"שים לא הכבידו על תקציבו של אדון מיטלמן.
כאמור המחנה היה בסיס לכל דבר. אפילו שוטר גדודי היה שם (ש"ג). את התפקיד הזה מילא טוראי סעדיה סולימאן. בחור יוצא תימן מראש העין עם מראה דוחה בגלל החטטים והצלקות שמילאו את פניו. היה מבוגר מאיתנו בשמונה שנים בערך, וכמובן שלא סבל אותנו, וזה היה הדדי. בלית ברירה, ובגלל הנדנודים שלו, מינה אותו הרסר לש"ג. כאן היתה לו הזדמנות להתעלל ממש בחיילים. עד שקיבלנו חופשת "אחרי התפקיד" (האפטר המפורסם) יצאה לנו הנשמה. באים לצאת והנה סעדיה סולימאן עומד קוממיות בשער המחנה, מסתכל בדקדקנות בנעלינו ומחליט שהן לא מצוחצחות מספיק טוב. הוא פוקד על החייל "תמרח עליהן בוץ עכשיו ואחר כך תלך תנקה ותצחצח אותן ותחזור." וכך הלאה מיני דברים וקלקלות עד שלבסוף הגדיש את הסאה והוחלט שיש לטפל בו. נדונה התכנית ועובדו הפרטים. מישהו מן הקושרים לחש לו שבעיר התחתית בחיפה, ליד בית חולים עשר, באחת הסימטאות, ישנה יפהפייה אחת ש"נותנת" תמורת תשלום לא גבוה יען כי היא אשת איש שבעלה עובד במשמרות בחברת החשמל, כך שהיא למעשה לא ממש מקצוענית, והיא נקייה והגונה לתפארת. וכך הלאה תיאורים שהורידו ריר לסעדיה סולימאן הש"ג מראש העין. נקבע מועד בו ילוו את סעדיה סולימאן אל היעד. ושם, מיד אחרי הסיבוב לסימטה היעודה, במקום חשוך לגמרי, המתינו לו כמה חבר'ה גברתנים שסבלו ממנו די והותר – והפליאו בו מכותיהם בהנאה רבה ובחסות החשכה. הוא חזר למחנה כשהוא חבול וזב, והפנים את הלקח לתמיד.
שנים רבות אחר כך פגש בו כותב השורות הללו בפתח תקווה כשהוא נוהג בטנדר שעליו תלוי שלט "פנוי להובלה".
בדרום הארץ, עיקר המכה היתה של המסתננים שבאו לגנוב מן הקיבוצים שליד רצועת עזה. גם הציקו לישובים בדרכים אחרות. ולכן היו יחידות צבא שהחזיקו את הקו הזה כל הזמן ואנו היינו ביניהן. שמירות וסיורים לאורך קווי הגבול. מעשה בצוות של קיבוץ אחד מאלה הקרובים לגבול, שיצא באחד הלילות להניח קו השקייה לאורך השדה. עגלה מלאה צינורות נגררה על ידי טרקטור שנסע לאט ושני חברי קיבוץ שהלכו לידו הניחו את הצינורות וחיברום אחד לרעהו. בסיימם את העבודה הסתובבו לאחור לבדוק את מעשה ידיהם. לתדהמתם מצאו רק שלושה צנורות בלבד! המסתננים פשוט הלכו אחריהם במרחק מטרים אחדים, ובשיטתיות העבירו מאחד לשני את השלל אל מעבר לגבול. דברים דומים קורים גם כעת באותם מקומות, למרות שחלפו מאז שנות דור ויותר. בלילות השמירה הארוכים שלנו שם ספרנו כוכבים רבים מאוד בשמיהם של הקיבוצים נירים, בארי, בית רעים והאחרים. אלה אירחו אותנו בסבר פנים יפות ולא נשכח להם את זה.
בתקופה ההיא רבו פעולות התגמול שביצע צה"ל מעבר לגבולות המדינה, עמוק בתוך שטח האוייב. זה כתגובה למעשיהם הנמשכים של המסתננים ברצח ובהרג של ישראלים. נגמר מבצע אחד, וזמן לא רב אחר כך שוב הצטברו סיבות לסיבוב נוסף. כמובן שהיו לנו אבידות, חלקן כמתבקש מעצם המלחמה, והרוב בגלל הטימטום של הישראלים שאהבו לפרט למחרת היום בכל העיתונים את פרטי הפרטים של הפעולה. מהיכן יצא הכוח, מה היתה משימתו ואיך פעל ואיך נסוג ועוד. לאט-לאט למדו אויבינו את השיטה. לשם כך לא היו צריכים למרגלים במטכ"ל, הספיק העיון המדוקדק בעיתונים היומיים שלנו. בפעולה הבאה הוצבו מארבים על ידי האוייב והיו לנו אבידות קשות מאוד.
אנו התותחנים נתנו גיבוי לחיל הרגלים ולצנחנים שהשתתפו במבצעים השונים, באמצעות הסיוע בירי תותחינו. בפעולת התגמול בקלקיליה נכנסו כוחותינו לשטח ירדן, היא הגדה של היום, הגיעו לבנין האימתני של המשטרה, שם והניחו מטענים גדולים מאוד של חמר נפץ סביב- סביב. המשטרה פוצצה והפכה לחורבות.
מקום האיסוף של כוחותינו לפעולה זו נקבע להיות בבית ברל ליד מושב צופית. היה מוצאי שבת וכל הכוחות הסתובבו בשטח. ברגע מסוים נקראו כולם לתדריך מפורט, אחריו הוגשה הארוחה על המדשאה היפה של המקום. הצנחנים ישבו התבדחו ואכלו את קופסאות השימורים והלפתן הצבאיים, ואנו השקפנו מן הצד. אני זוכר שחלפה בראשי המחשבה העגומה שבעצם עבור חלק מן הפרחים היפים הללו שאכלו וצחקקו בקרבתנו, זו תהיה הסעודה האחרונה, ואמנם כך היה למרבית הצער.
יחידתי שבה להחזיק את הקווים ולעסוק בפעילות מבצעית, אך שולבו בסדר יומה גם אימונים, במידת האפשר. הקשָּר החרוץ ישב בתוך החורשה הדלילה בנגב וקרא אין ספור פעמים "תחנות דגל! כאן דגל אחת! תחנות דגל! כאן דגל אחת! האם אני נשמע עבור!" וכך עשרות פעמים בלי להתעצל. עד שלבסוף ענתה לו תחנת דגל האֵם ושאלה אם היא נשמעת. ומשענה שכן, אמרה "תחנות דגל, נמצא נפט בחלץ!" והקשר השקדן מיהר לפתוח את ספר הקודים שלו ומשלא מצא את המילה "נפט" וגם לא "חלץ", שידר חזרה בעקשנות שאין לו קוד כזה וביקש שיבדקו מחדש... ושוב אמרו ש"מצאו נפט בחלץ..." וזה לא לפי הקודים כי מצאו באמת נפט בחלץ. וכך ידענו, בהיותנו באמצע מידבריות הנגב החם, שנמצא לראשונה מעט נפט בארץ ישראל.
באין מכשירי רדיו טרנזיסטור ניידים בימים ההם, נהגו הקשָרים לפעמים לשחק במכשיר הקשר בניגוד לתקנות ולהפעילו כרדיו, וכולנו היינו קופצים משמחה למשמע איזה לחן בוקע מן המכשיר בצבע החאקי. יום אחד, סמוך למועד הנ"ל, הנה חדשות. וחדשה ראשונה היתה שהרוסים שילחו טיל לחלל וקראו לו "ספוטניק". כמובן שזה ריגש עד מאוד, הלהיב וגם קצת הדאיג אחר כך, שדווקא הבולשביקים הארורים הללו, שרק זמן קצר קודם לכן ניהלו את משפטי "זקני ציון" נגד היהודים, דווקא הם הראשונים במרוץ החלל.
היחידות התחלפו ביניהן וכל אחת ירדה דרומה בתורה לתחזק את אילת. גם חלק מן הגדוד שלי ירד לשם, ובימים הארוכים עם חום המידבר (ו"החמסינים במשלט"...), למדו החיילים לעשות בקבוקי חול צבעוניים עם ציורי הנוף ושמות החבר'ה למזכרת. גם לי היה בקבוק כזה, אפילו עם תמונתי בחזית והקדשה וכולי, אלא שטלטולי הזמן עירבלו את החול ומחקו את המזכרת הנפלאה.
המשכורת הצבאית היתה תמיד דלה וצמוקה, ובימים ההם אף יותר. היה הכרח להסתדר עם מה שיש, אם אין ביכולת ההורים להוסיף ולתמוך. אם לא מוציאים כסף על ופלים בשק"ם (מה זה?) ולא נוסעים באוטובוסים אלא מחכים ומחכים לטרמפים, ונועלים רק נעליים צבאיות כל הזמן, כולל בחופשות, כי אז מסתדרים איכשהו ללא תמיכה. בנוסף למשכורת קיבלנו גם תלושי הנחה על סיגריות. ובעזרת התלושים יכול היה החייל לרכוש את הרעל הזה בהנחה ניכרת. מי שלא עישן מכר את התלושים למעשנים, אזרחים או חיילים, ועשה מזה כמה מעות מועילות. כך נהגתי גם אני. מן המשפחה קיבלתי מדי פעם חבילת דברים טובים לשיפור המורל והבדידות, בעיקר דברי מאפה מאימי עליה השלום ומאחיותיי.
מעבר לזה הייתי מנצל את החופשות הרגילות שלי לעבודה. באחת החופשות, באוקטובר 1956, בדרכי למקום העבודה על הר הכרמל בחיפה, קמה התרגשות גדולה בכל נוסעי האוטובוס וכולם הצביעו לעבר מפרץ חיפה, שם עגנה מושפלת האנייה המצרית "איבראהים אל אוָּואל" שנשבתה ביום הראשון של מלחמת סיני. כך ידעתי שיום קודם פרצה המלחמה המיותרת הנ"ל. בביתנו לא היה מכשיר רדיו עדיין, ועל עיתונים לא יכולתי להוציא כסף. התקפלתי מיד וחזרתי ליחידתי שכבר לא היתה במקום כי אם דהרה לכיוון שארם אל שייך. קצין העיר כיוון אותי דרומה בטרמפים, ואחרי יום הדבקתי את הגדוד, שהמשיך את מסעו במידבר, בחול ובאבק, עד שארם אל שייך. ממחסני הענק של הצבא המצרי שם, אשר ניטשו בבהלה רבה, אכלנו הרבה קופסאות שימורים טובים. כן לקחנו שלל בגדים ושמיכות ענק מאיכות משובחת ביותר והם שימשו אותנו במשך שנים אחר כך.
מיני אז השתנו חיינו. לא עוד ייחשב השירות במילואים למעין נופש ושינוי שיגרה מרענן. אני זוכר שליחידה שלנו היו באים אנשי מילואים מדי פעם, תמיד עליזים ושמחים, ומיד עם התייצבם חיפשו "ארבע ידיים" למשחקי קלפים. גם משך השירות היה ארבעה עשר יום לכל היותר. אחרי המלחמה הזו נעלמו להם החיים הטובים של המילואימניקים. השירות נהיה קשה יותר וממושך בהרבה. השטחים הכבושים והארורים דרשו הרבה השקעה, שמירה ותחזוקה, וכל כיוצא בזה, וכך עד היום הזה. אז גם הוארך שרות החובה בשישה חדשים נוספים, לשלוש שנים.
את זמני החופשי בצבא, גם בערבים הארוכים שביליתי במחנה מחוסר אפשרות לצאת ל"אַפטר", בגלל הכוננות ומצב הכן גימ"ל וכדומה, דאגתי לנצל כמה שיותר בהעשרת השכלתי וידיעותיי הכלליות. גם רכשתי מקצוע של הנהלת חשבונות בלימוד עצמי. בשנתיים ששירתי בשירות קבע גם נרשמתי לקורס בצרפתית שהתנהל בקצין העיר חיפה.
עם קבלת המשכורות הראשונות שלי כאיש קבע, שיפרתי את תנאי המגורים אצל הוריי בקרית חיים. חיפשתי לרכוש צריף או משהו דומה להעמידו ליד החדרון. הציעו לי לנסוע לכורדני, שם היו כמה קרונות רכבת ישנים שעמדו ללא שימוש. אלא שהיה קושי להובילם. לבסוף ביקשתי לרכוש צריף עץ ממחסני הסוכנות היהודית בבית ליד. מגיע לכם לא מגיע לכם. לך תביא אישור מן העירייה לך תביא אישור מלשכת הסעד שאבא שלך לא עובד, לך תביא ולך תביא. הבאתי. סוף שאושר לנו הצריף, כמובן בכסף מלא, וכך נתווסף לנו חדר נוסף. הזמנתי חיבור לחשמל (עד אז עששיות נפט ופנסי רוח) וקניתי מכשיר רדיו פיליפס חדש שעלה כמעט כמשכורת חודשית שלימה של אז.
למה שירות קבע? ידעתי שלימודים באוניברסיטה יעלו כסף לא מעט, ועל כן הייתי חייב לעבוד
* * *
חזון לבאות...
להלן דברי מוחמד סבאווי, סוציולוג צעיר באוניברסיטה הקתולית בליל Lille (עיר בצפון צרפת), ממוצא אלג'ירי, בעל אזרחות צרפתית.
[הרשימה תורגמה מצרפתית ורצה באינטרנט]
"פלישתנו השקטה לאירופה טרם הגיעה לסיומה. אנחנו מתכוונים לפעול בכל המדינות בו-זמנית. כאשר אתם, הצרפתים, נותנים לנו יותר ויותר זכויות, היינו טיפשים אם לא היינו מנצלים זאת. אנחנו נהייה הסוס הטרויאני שלכם. אתם שבויים של דגל זכויות האדם אשר בו אתם מנפנפים. כך, למשל, אם הייתם מדברים באלג'יר או בערב הסעודית באותה הצורה שאני פונה אליכם כעת, היו עוצרים אתכם מיד במקרה הטוב.
אתם הצרפתים אינכם מסוגלים להשליט מרות על הצעירים שלנו. מדוע יכבדו מדינה שנכנעת לפניהם? מכבדים רק את אלה שמפחדים מפניהם. כאשר נתפוס את השלטון, אף אחד מן הצעירים שלנו לא יעיז להצית מכונית או לשדוד חנות...
הערבים יודעים שהעונש שמוטל אצלנו על גנב הוא כריתת כף היד!"
וממשיך אותו מוחמד סבאווי בראיון לפני כמה ימים:
"חוקי הרפובליקה שלכם אינם תואמים לחוקי הקוראן ולא ניתן להחיל אותם על המוסלמים, עבורם רק חוק השריעה תקף. לכן נפעל לתפוס את השלטון המגיע לנו. אנו נתחיל בעיר רובה Roubaix שהיא עיר עם 60% מוסלמים. בבחירות הבאות לעירייה נתגייס למען בחירת ראש עיר מוסלמי.
לאחר מו"מ עם המדינה והאזור, נכריז על רוּבֶּה מובלעת מוסלמית בה תחול השריעה (חוק האלוהים) על כל תושביה. המיעוט הנוצרי יזכה במעמד בני חסות (אהל אל דימה) שיחוייב בתשלום מס מיוחד. ברור שנעשה הכול כדי לשכנע אותו להצטרף אל דתנו.
עשרות אלפי צרפתים כבר קיבלו על עצמם מרצונם הטוב את האסלאם ולמה לא אנשי רובה? כעת אנו מתארגנים באוניברסיטת לִיל להקמת גדודי דת אשר משימתם לאסלם את אנשי רובה, נוצרים ויהודים, ולהכניסם לדתנו כי זה רצון האלוהים! אם אנחנו החזקים ביותר, זה בגלל רצון האלוהים! איננו מוגבלים עם המצווה הנוצרית לעזור ליתום, לנכה ולחלש. ראו את אחות עמנואלה שלכם! להיפך, אנו יכולים וחייבים למחוץ אותם אם הם מהווים מכשול, במיוחד אם מדובר בכופרים!"
זהו חזון למציאות שהרבה אנשים רואים כהזוי, אך אין זה כך. תחשבו על זה...
* * *
אזכרה לזאביק רוזנבוים בעין גדי
לחברי גרעין "שדמות" בפזורה – שלום !
אלישבע רוזנבוים ביקשה ליידע את חבריו של זאביק כי האזכרה ליום השנה תתקיים ביום ראשון 8.3.2009 ולאחר מכן יהיה טקס קצר במועדון.
לידיעתכם!!!
בברכה,
עמוס גנור
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
כיצד שדדו העזתים את הפלרינה שלי
עצי-השקדים פרחו ביום, אבל הם פרחו גם בלילה, ביום ראו כל פרח: פריט, פריט של פלא, אין אחד דומה למשנהו, יש כפתורים סגורים, סגורים כביצים קטנות, מוארכות, חציין לבנות חציין ורודות, אין אחת דומה לשנייה. יש גדולות ויש קטנות ויש בינוניות, אחת החלה כבר להיפתח ושולחת לשון ענוגה לתוך אוויר העולם, השנייה עגולה וסגורה בחומרה רבה – ואחת חצייה כבר פרח עם שניים-שלושה עלים בודדים, מקופלים עדיין, וכך העץ כולו לבוש מין שמלת-חג, מזומזם מדבורים ומוצף-ריח שחציו ריכפה, חציו ריח שקד מר.
השמלות האלה יוצאות במחול שורות-שורות והאדמה האדמדמת נשקפת מביניהן, רוקדות הן וגם נחות כנתחי שמחה וחג חד-פעמי בשנה, חג שזמנו שבועיים, שבוע אחרון של שבט וראשון של אדר. אדם כי יתעה בין שורות אלה תאחז אותו סחרחורת קלה, תרים רגליו מעל האדמה כטפח ולא יותר, והוא נישא על פני הרים וגבעות והלבן והוורוד ממלאים את עיניו ומלהלהים ובוחשים בנפשו כאילו היתה אגם רדום עד עתה, את יומו כבר לא יגמור באכילה ובשתייה ובשיחה עם עמיתיו כרגיל – אלא ישא איזה דופק פנימי, כאילו נוסף לו איזה עורק חדש בליבו – כפתורי-הפרחים רוקדים לפני עיניו, גם לפני הירדמו בלילה רואה הוא מטר נקודות ורודות לבנות מרצדות לפני עיניו, השינה בורחת בין השורות החגיגיות של העצים הלבנים על פני האדמה האדמדמת.
ליל-ירח, דממה ורחשים. האור זולף, כמו חומר על העצים, דומה לערפל שקוף, ונע ומעמיק ומדלל את הלבן לפי חוקים שאינם חוקי-ראיה.
ידידי קצר ואיתן וכולו רעש-מעש, אם זו עבודה, אם זו שירה ואפילו בזיוף קל, אבל עשוייה ביסודיות וברצינות וכל מלה מודגשת בה, וגם נרקדת בה ונרקדת ברמ"ח איברים ובהבעת-פנים של פולחן. הוא יסודי ומשעמם קצת. יש לו פרינציפים, פרינציפים שאין להזיזם, וקשה להוציאו ממסגרתו, ואני – כולי זיגזגים, זניקות אל הבלתי-ידוע, בהתלהבות שאיני יודעת מקורה, אבל אני יודעת שעליי להישמע להן, כי זאת אני, הממשית, הלא כל כך טובה ושקטה.
"אני רוצה לראות את כרמי-השקדים הפורחים לאור-הירח," אני מבארת לו: "אני רוצה לראות את הפקעות בהיפתחן – "
הוא מביט עליי רגע במבט קפוא, שמתחתיו יש אי-רצון וגם משהו לעג.
"טוב," אומרת אני, "אני סתם רוצה לראות כיצד אור-הירח נשפך, על הלבן הערפילי שהוא כולו תסיסה וצמיחה ואוצר פרי עתיד, שהוא עצם ההתהוות, כמו עובר במעי-אימו – "
כאן הוא פותח את עיניו והן יפות, ומתוכן נשקף אליי משהו חמים ומרטיט – עד למעמקים – "כן," הוא אומר, "נלך הערב, אפגשך ליד הבריכה שעל יד שטרייט."
והוא בא – הכל היה מאופק ושקט מאוד מלבד קירקור הצפרדעים מן הביצה שבא באשד כתמיד, והגדיל את השלווה שריחפה בתוך אור הירח המלא; הברושים עמדו כלהבות שחורות, קפואות מסביב. המשכנו בשביל במורד-הגבעה, הלוך וצעוד, כאילו אנו שטים ולא הולכים, האדמה מכוסה סביונים וריחם קצת שנפי ומתוק – אבל – אני אל הכרמים, ואנו צועדים והנה שטח כרמי-השקד לפנינו, משהו לבן, בכתמים כחולים-ורודים, לאור ירח שקוף – שניתך בכתמי חלב שמיימי – אין אתה רואה פרחים, רק שבילים כהים בין גושים לבנים, אפורים, כחולים, מלהלהים בצבעים דימיוניים, שאינם צבע, אלא גושי תחושות וכמיהות – ציור מופשט אם ישנו, הרי שם הוא נוצר.
"יודעת את? זה הכל יפה, נפלא," אומר ידידי, "אבל אין זה מונע מאיתנו לראות כל זה בישיבה על תל-העפר שכאן, אני עייף מן הטורייה."
ואנו מתיישבים על תל-העפר התחוח, הוא בטוז'ורקה שעולה בצווארונה הזקוף עד לפניו – ואני בפלרינה, מין עטיפה עגולה היורדת מן הכתפיים עד לקרסוליים, עשוייה בד-צמר; הטל מתחיל לרדת, ונותן ניחוח לח.
ישבנו כמה רגעים, ואני שקעתי כאילו בחלום ולפתע התעוררתי: שלוש דמויות הקיפו אותנו כשלושה ברושים שחורים – אבל רעים וזוממים ופעילים, בידיהם אלות – והם מכים בנו: קפצנו ועמדנו על רגלינו, כשידידי מגן עליי – בשתי זרועותיו הוא מקיף את הפלרינה שלי, ואני בתוכה והמכות מחליקות מעליי, אלא שהוא זקוף עליי, וגלוי, והנבוטים יורדים על ראשו בצליל, ועל כתפיו הקשות, בחבטה עמומה, ומרעידות אותי – ואני גולשת מתוך הפלרינה, פשוט משמיטה אותה מעליי, והיא נישארת בידי אחד התוקפים אשר רצה לאחוז בי, – ונמלטת ברגל ארוכה ושלוחה. הריצה היתה טבעית אצלי, לא מתוך תרגילי ספורט, שלא היו קיימים לבנות, אלא ריצה מתוך הנאה; גמאתי את הקרקע, וממש בין כמה רגעים הייתי ליד הבריכה – שם עמדתי לנשום אוויר – והנה ידידי הולך וקרב ומוחה בידיו את ראשו – כשהיה לידי נתגלה סדק הגון בעור-הראש, ששתת דם.
העזתיים – אלה שהקימו מחנה אוהלים ליד המושבה, מדי פעם בגבור הבצורת בנגב יורדים אלינו – לעבודה, לשוד ולשליחת יד בפרי עמלנו; מיהרנו לבית החובש והערנו אותו. הוא חבש את הפצע. אני ליוויתי את ידידי לביתו, והוא נתן לי את אקדחו כ"שומר". לחצתי את החגורה למותניי, והלכתי בתוך אור-ירח זולף הביתה.
*
נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1915 לערך. נדפס לראשונה: "מעריב", 26.9.1973. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 126.
"הבריכה שעל יד שטרייט" נמצאת עד היום בגן שברחוב רוטשילד למעלה, ליד קופת-חולים. יסוד לסיפור, שניראה קצת דימיוני, מצוי אולי בשמועה שסופרה במושבה על כך שידידה של אסתר, אברהם איכר, הוכה לילה אחד בידי אחיה, שהתחפשו לערבים, כאשר יצא לטייל עימה; הם התנגדו לכך שאחותם תצא עם "פועל"!
הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר לא חשוב של משוררת, שאפילו בול דיוקנה לא יצא בישראל.
המשך יבוא
* * *
יערה בן-דוד
"דאגה" – עבודות קולאז'
6.3.09 – 27.3.09
אוצרת – מירי קרימולובסקי
הפתיחה : יום ו' 6.3.09 בשעה 11:30
בגלריית בית אגודת העיתונאים ע"ש סוקולוב
רח' קפלן 4 תל-אביב
דברים: יוסי בר-מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים ת"א
ציפי שחרור, משוררת
מירי קרימולובסקי, אוצרת
מוסיקה: ורד וולקוביץ – זמרה
בשיריה המולחנים של יערה בן-דוד
ריבי וולקוביץ – פסנתר
* * *
מרכז מורשת יהדות בבל
בשיתוף אגודת האקדמאים יוצאי עיראק בישראל
Association of Jewish Academics from Iraq
رابطة الجامعيين اليهود النازحين من العراق
מזמינים לערב לכבוד ספר השירים
על נהרות ועל ימים
מאת
ליליאן דבי גורי
18:30 קבלת פנים
19:00 דברי פתיחה, אלי עמיר
ברכות, מר מרדכי בן-פורת, יו"ר הנהלת המרכז
19:25 על שירת ליליאן דבי גורי, פרופ' זיוה שמיר
דברים: פרופ' יהודה פרידלנדר
פרופ' צבי לוז
20:00 בין עברית לערבית, פרופ' שמואל מורה
דברים: ד"ר מחמוד עבאסי
מר יצחק (איני) עבאדי
20:30 משוררים קוראים שירה, בהשתתפות המשוררים:
אשר רייך, מירון איזקסון, ורדה גינוסר, יחזקאל רחמים,
חיה אסתר (פרופ' זיוה שמיר, מנחה)
נגינה, עידית שמר
הערב ייערך ביום שלישי, כ"ח באדר תשס"ט, 24.3.09, בשעה 18:30
בבית "מרכז מורשת יהדות בבל"
שד' מרדכי בן-פורת 83, אור-יהודה
אוטובוסים: 59, 36 מת"א, 76 מפ"ת, 1 מקריית אונו
* * *
רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
[נדפס על העטיפה האחורית].
מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 50 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר
1. 100 שנים לתל אביב של נחום גוטמן לפי "בין חולות וכחול שמיים" ושני סרטים קצרים.
2. חייה ויצירתה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.
3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה, האמת ההיסטורית.
4. פגישה בעקבות הרומאן החדש "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות קלמניה.
פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,044 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1991 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,002 מנמעני המכתב העיתי רובם כמתנת יובל
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל