| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 423
תל אביב, יום שני, ו' באדר תשס"ט, 2 במרס 2009.
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: אלישע פורת: והרותם שוב מלבין – לזכר נתן יונתן.
הנהנתן אברהם בורג, קובר המפעל הציוני – שהיטב ינק ממוסדותיו –
קובר גם את "פרי גליל" אחרי שפנה לעסקים. // דודו פלמה: סיפור של קיץ.
ג'אד: בנפול אויביך אל תשמח [פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 246 מיום 24 במאי 2007]. // מרדכי בן חורין: "אדריכלות היא לא..."
מרק הסנר: שאלה קטנה למוניקה כהן, חברתה-בנפש של גלאון.
מיכל סנונית: זהבה גלאון היא פרלמנטארית מצויינת.
אורי הייטנר: זנב לשועלים. // כניסת המים למאגר בני ישראל בדרום הגולן.
דוד מלמד: 1. ביטול ארבע מלים בעברית. 2. מונחים קואליציוניים – מה אומרים ומה מתכוונים?
מה שעיתונאית מטומטמת אחת ראתה – על הערב לציון מאה שנות כתיבה על העיר העברית הראשונה שנערך בבית ביאליק ב-19 בפברואר 2009.
נ.ב.: הסיפור בסרט "נער קריאה" מופרך מיסודו.
יוסף אורן: חזרנו לתקופה הקרתנית שבה התהדר הקורא העברי לא בסופריו, אלא בסופרים של עמים אחרים.
שמשון ארליך: כיצד השפיעה בכפר סבא נפילת פריז בידי היטלר.
שוש צוריאל: על משמעות המילה קומונה בימינו.
תשובתו של "הגיניקולוג הוותיק" למר אלכסנדר גרינברג.
שלמה-מומו אביבי-בן סמון: החצר הגדולה.
Netanyahu interview: A lesson in history
פוצ'ו: הגשר, מתוך הספר המחודש "חבורה שכזאת היינו".
חנה יעוז: על ספרו של שמאי גולן "ואם אתה מוכרח לאהוב".
יוסי גמזו: מֵיטַב הַשִּיר אֵינוֹ כְּזָבוֹ.
אסתר ראב: מתוך הכרך "כל הפרוזה", ביקתה בפרדס.
* * *
אלישע פורת
והרותם שוב מלבין
לזכר נתן יונתן
חוֹפִים הֵם לְתָמִיד נוֹפֵי-גַּעְגּוּעִים
לְנַחַל חֲדֵרָה הָאַכְזָב אֲשֶׁר מֵאָז.
וּבְחֻרְשׁוֹת הָאֵקָלִיפְּטִים, עֲנָקֵי-הַצֵּל,
בֵּין דְּיוּנוֹת חֹרֶף חֲמִימוֹת, שׁוֹקְטִים
הַקּוֹרְמוֹרָנִים בִּשְׁמוּרַת-חַנְיוֹן לֵילִית.
פְּרִיחַת הָרֹתֶם מַלְבִּינָה וּמַדְבִּישָׁה
אֶת הָאֲוִיר בְּמֶתֶק מַר שֶׁל זִכְרוֹנוֹת:
כְּמוֹ שׁוּב נוֹרָה שָׁם לֵב צָעִיר,
כְּמוֹ שׁוּב עוֹלִים הַמַּטָּחִים הָהֵם.
וּבְלֵב הַלֹּבֶן נִתָּזִים כִּתְמֵי פְּרָגִים
מַאֲדִימִים: בִּכְבִישׁ הַחוֹף, שֶׁל צָהֳרֵי
שַׁבָּת הַהִיא הָרְחוֹקָה. אֲבָל עֵינֵי
הַמְּשׁוֹרֵר רָאוּ הַכֹּל, וְגַם כָּתְבוּ.
כְּמוֹ זִכָּרוֹן מֻדְפָּס, כְּמוֹ צִלּוּמִים
שֶׁהָעֳלוּ עַל נְיָר, וְנֶחְרֶתוּ בַּלֵב.
* * *
דודו פלמה
סיפור של קיץ
קיץ. קיץ הסתער על הקבוץ כשהוא נושב מהתופת הרותחת לשונות של אש לכל עבר, מחמם לנו את המוח ומשגר את הילדים לבריכת השחייה ולים. האוויר נמלא ריח של חופש וגלים וחול ושחפים. כל שנה אומר נתן המציל שצריך לעשות משהו עם החום הזה. אך שום דבר לא מזיז לקיץ הזה, שהוא מתגלגל ככה, כל שנה, במין עצלות לאה ובלתי ניתנת לעצירה על ידי כל הדברים הקטנים האלה, מעשי ידינו הבזויים.
כל קיץ היה רוברט מבקש מחדש את נפשו למות.
רוברט היה נוטע מופלא. מדריכי-מטעים מכל רחבי הארץ היו עולים אליו לרגל וממתינים שעות עד שנעתר לתחנוניהם ונותן להם להתבונן חמש דקות בעצים שטיפח במטעי הקבוץ. על גילוי סודות מהמטע שלו לא היה על מה לדבר. רוברט לא היה פוצה פה ומצפצף להסגיר את סודות המטע, אפילו היו חוקרים אותו בשב"כ בעינויים קשים.
ליד ביתו הקטן שבקצה שכונת הוותיקים הקים רוברט, לאחר יום העבודה המפרך במטע, בעשר אצבעות קשות ומיובלות ובזמן המועט שנותר לו בערב, גן קטן ומטופח.
היה זה גן שהילך קסם על ילדי הקבוץ.
כאשר הגיעה העונה והפירות בגנו של רוברט הבשילו, לא היו ילדי הקיבוץ עומדים בפיתוי והם היו פושטים עם רדת הערב על הגן ובוזזים את פירותיו של רוברט. אבל יותר מכל הפירות שבגנו חמדו את שזיפיו. וזאת יש לדעת, באמצע הגן עמד לו עץ שזיפים מרהיב. פירותיו החמצמצים מתוקים של העץ הטריפו את דעתם של הציפורים והילדים, ואלה היו מתחרים באלה "מי יקטוף ראשון".
רוברט היה משתגע כל קיץ מחדש. כשהגיעה העונה היה אורב בזעם כבוש לציפורים ולילדים. וכשהיה לוכד מי מהם בידו הקשה והמיובלת היה חובט בהם בעוצמה רבה ומכלה בהם את זעמו.
כל קיץ, כשהגיעה העונה, יכולת לראות את הילדים מתגנבים בלב הולם, חומקים מבעד לפרצה הקטנה שהכינו בעמל רב ובאין רואה באביב, מתקרבים אל העץ בעיניים מתרוצצות לכל עבר לראות אם רוברט מגיח מעבר לפינה בזרוע נטויה, וכשהיו מגיעים אל העץ הנכסף היו עומדים לידו רגע כשצלעותיהם עולות ויורדות בנשימות מבוהלות, ובמהירות קטפו שניים או שלושה שזיפים ונמלטו מן הגן כל עוד רוחם בם.
הקיץ של 1976 ייחרת בדברי ימי הקבוץ, אלה הדברים הנרשמים בדקדקנות ובנאמנות רבת שנים בארכיון של יצחק עדר, כקיץ שבו התחוללה תפנית גדולה במתח שעמד בבסיסו של המשולש הזה שנמתח בין עץ השזיפים, רוברט וילדי הקבוץ.
באחד הערבים, לאחר שחזר מר נפש וזועם ממארב לא מוצלח לילדי הקבוץ, נשבע רוברט לאסתי אשתו ש"השנה אם הם גומרים לי על השזיפים אני כורת את העץ ודי."
אסתי הפצירה בו להירגע והזכירה לו שהרופא אמר לו שאסור לו להתרגז יותר מדי בגלל הלב.
אך רוברט ניראה הפעם נחוש מתמיד. באותו לילה כאשר קיפל את בגדי המטע הכחולים על הכיסא שליד מיטתו, כדי שבבוקר עם עלות השחר יוכל לגשש בידו ולמשוך אותם אליו בלאות, להתלבש לאט ולצאת אל הקרירות הנעימה של הבוקר החדש שעתיד לעלות, נשבע לעצמו שוב שהשנה לא ייתן להם לגעת בפרי, למנוולים הקטנים.
עבר שבוע די שקט.
הילדים לא פקדו את השזיפים וגם הציפורים כמעט ולא הגיעו. כנראה פרחו להם כולם לגינות אחרות שבהן היו בעלי הגן פחות נחושים ובעלי יד קלה מזו של רוברט.
בשבוע הזה גם הבשילו השזיפים בגנו של רוברט ולבשו את הגוון הזה של שזיפים שגורם להם להראות כמו הפרי שהטריף את דעתו של אדם הראשון בגן עדן. גוון שהעיד עליהם שהגיע זמנם להיקטף.
בשבת בערב אמר רוברט לאסתי ש"מחר, אם ירצה השם, אני קוטף את השזיפים" ואפילו צחק צחוק קטן שנגע בקמטים הנוקשים שחרצו את פניו הקשים ואסתי נמסה מאהבתה אליו.
למחרת כשיצא את ביתו היה רוברט שמח מתמיד. היום חלף לו במהירות ובלי תקלות. רוברט היה ידידותי מתמיד אל עובדי המטע, ואלה הופתעו לשמוע את רוברט שר לעצמו בקול גדול "שורו הביטו וראו מה גדול היום הזה היום הזה..." – כאשר הלך לסגור את השיבר הגדול, זה שלאף אחד אחר אסור היה לגעת בו מלבד רוברט, וקולו הלך והתרחק הלך ונחלש, עד שפתאום עלה בהתלהבות גדולה בסיום: "...ונדליקה שוב, שוב את האדמה, בשלהבת ירוקה."
לעת ערב, כאשר עלה על העגלה והטרקטור כמו המריא בדרך חזרה מהמטע לקיבוץ, שר רוברט וכל עובדי המטע שרו איתו בהתלהבות גדולה. לכולם היתה תחושה שזהו רגע נדיר, וכל מי שלקח בו חלק התחנן בליבו שהרגע הזה ימשך לנצח. אבל נצח לוקח בחייו של אדם רגעים ספורים, ותוך רבע שעה דומם גדי, שהשתחרר לפני חודש מהצבא, את הטרקטור בחנייה וכולם התפזרו לכל עבר.
רוברט הלך בצעדים איטיים כשהוא מושך את הזמן עד לבית כדי שיוכל לדמיין לעצמו בלכתו לשם איך הוא מגיע אל העץ ולאט לאט ובהנאה עצומה הוא קוטף את השזיפים ומניח אותם אחד אחד בתוך הדלי. בעיני רוחו ראה אותם נחים שם אחד ליד השני וכמו צוחקים אליו. בינתיים הגיע לשער הגן, פתח את השער והתקדם אל העץ. כאשר עקף את שיחי הורדים הגדולים שעמדו בין השער לעץ השזיפים חשכו עיניו, העץ היה עירום ונקי משזיפים, אפילו אחד קטן לא נותר בו ליתום, לאלמנה ולגר.
זעם גדול אחז ברוברט והוא רץ אל המחסן הוציא את הגרזן הגדול ובמכות חזקות ובכעס גדול החל לכרות את העץ. המכות הראשונות החרידו את הציפורים שכבר החלו להתמקם על ענפיו לקראת שנת הלילה והן המריאו משם במשק כנפיים גדול ומחריש אוזניים. רוברט המשיך להכות בעץ כשהדם הולם ברקותיו ומפיו נפלטות קללות בכל ארבע השפות שהכיר. לבסוף התעייף והגרזן צנח מידו. במקום בו עמד העץ נותרה ערימה גדולה של ענפים מרוסקים, נסרים חומים, שבבים והמון עלים היו מפוזרים לכל עבר. המקום ניראה כמו שדה קטל. רוברט השליך את הגרזן לעבר המחסן ונכנס הביתה כשהוא מתייפח מזעם.
על המקרר מול הדלת בתוך קערה גדולה ויפה היו מונחים כל השזיפים מהעץ.
מהמקלחת עלה צוהל קולה של אסתי: "רוברט, עשיתי לך הפתעה! היום אחר הצהריים קטפתי את כל השזיפים לפני שהילדים יתגנבו בערב..."
רוברט גנח כאילו נקרע משהו בחזהו. הלך בצעדים כבדים לחדר השינה ונפל על המיטה כפי שהוא בבגדי העבודה המלוכלכים ובנעליים שהיו מלאות בבוץ שנשר בגושים גדולים ושחורים על הסדין הלבן והצח כשלג.
* * *
איפה טלנסקי? אנחנו לא יכולים בלי טלנסקי! הוא דפק לנו את חגיגות ה-60 למדינת ישראל ועכשיו אנחנו רוצים אותו כאן כדי לעשות בו לינטש יהודי – לגלגל אותו בדבש ולעטרו בְּפּוּך!
ארגון הגג של המאושפזים על הגג בבתי המשוגעים בישראל
ארגון הגג של שטופי המוח מהתעמולה התקשורתית להמלכת ביבי
ועד הפגנה מושב זקנים רחוב מונטיפיורי אם המושבות
* * *
הנהנתן אברהם בורג
קובר המפעל הציוני – שהיטב ינק ממוסדותיו
קובר גם את "פרי גליל" אחרי שפנה לעסקים
לבעייה של "פרי גליל" אין קשר למשבר הכלכלי העולמי. בניגוד למפעלים אחרים, הוא נהנה מרווח תיפעולי. הבעייה היא ניהול כושל, בעלים בעייתיים, והסתבכות כרונית בחובות. ב-2004 קיבל המפעל עשרה מיליון שקל ממשרד התמ"ס כסיוע למפעל במצוקה. הבנקים גילו נדיבות חריגה במתן אשראי. הפוליטיקאי בדימוס אברהם בורג היה יו"ר החברה ואחד מבעליה. בורג טוב מאוד בהסברה: בשנים באחרונות הוא מסביר לקהלים במערב בכישרון רב עד כמה נכשלה מדינת ישראל, עד כמה הי אלא ראוייה לתפקיד שיועד לה. הוא אפילו כתב ספר שקובר את המפעל הציוני.
ובינתיים קבר את המפעל שאותו התיימר לנהל.
ויחד איתו קבר את המגדלים, חברי קיבוצים ומושבים, ואת הספקים, ואת הפועלים. "פרי גליל" הוא המעסיק הגדול בחצור הגלילית והמעסיק הגדול בעיירה הבדואית הסמוכה, טובא-זנגריה.
170 מיליון שקל חייבת "ויטה פרי הגליל" לבנק לאומי ודיסקונט, 100 מיליון נוספים לספקים. בצר להם פנו הבנקים לבית המשפט וביקשו מינוי כונס. הבעלים, בורג ושותפיו אביב אלגור ואלן דייוויס, הבינו שמדובר במלחמה על דעת הקהל. הם שכרו משרד יחסי ציבור לוחמני שהצליח להפנות את האש מכישלונם של הבעלים לחידלונה של הממשלה. בורג דפק את העסק. הממשלה צריכה לשלם.
...כונס ימונה, ועם הרבה מזל המפעל לא ייסגר, ובמאי תגיע האפונה, ואחריה השעועית והתירס והפול והחומס, וביניהן הצ'יפס והגזר הגמדי, והפועלים ייקחו הביתה את שכרם שיקטן עוד יותר, עד למימדים של גזר גמדי, ומפעלים נוספים ייסגרו, אולי גם בנקים, ובורג יופיע בכנס חשוב, בארמון מרהיב אי שם באירופה, ויכריז לקול תשואות הקהל שהציונות נגמרה, ורק למשפחות המפוטרים יהיה איכפת, כי בסוף רק למשפחות איכפת.
לא, את הדברים האלה לא כתבתי אני, אהוד בן עזר, שעקבתי מראשיתו של המכתב העיתי אחר תעלוליו וצביעותו של הנהנתן אברהם בורג, שלאחר שהיה יו"ר הכנסת ויו"ר הסוכנות היהודית הוציא ספר שיצא עימו במסע פרסומת מביש ומעורר בחילה נגד הציונות ומדינת ישראל [כנראה נקפו ליבו על שכתב את הספר על חשבון שעות עבודתו במימסד הציוני] – לא, את הדברים האלה, לבד מהכותרת שלי – כתב העיתונאי נחום ברנע בטורו ב"ידיעות אחרונות" מיום 27.2.09.
* * *
ג'אד: בנפול אויביך אל תשמח
[פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" 246 מיום 24 במאי 2007]
אודי שלום רב,
דרכינו נפרדו לפני זמן, מנקודת המבט והשיפוט של המציאות הפוליטית-צבאית. מבקש כי תוריד את כתובתי מרשימת התפוצה שלך.
בברכה,
ג'אד
[וכאן בא ציטוט הסיבה בתוך מכתב ההסרה:]
אנחנו מצדיעים ללוחמי החמאס ההרוגים בידי לוחמי הפתח
ומצדיעים ללוחמי הפתח ההרוגים בידי לוחמי החמאס
כן ירבו
[אהוד בן עזר, מתוך גיליון 245 של "חדשות בן עזר"]
לג'אד היקר,
אני מכבד את בקשתך אבל לדעתי מוטב שהיית מגיב ופורש במכתב העיתי את ההתייחסות שלך. ודאי שמת לב שאין אצלי שום צנזורה של דעות.
בברכה,
אודי
[תשובתו המיידית:]
Words before strikes?
Words won't help today.
J.
[לאחר יום:]
אודי היקר,
אתה יכול לפרסם את האימייל שכתבתי לך יחד עם ציטוט הדברים שנכתבו על החללים הפלסטינים בגיליון האחרון שלך. על השמחה של בני ישראל על טביעתו של רכב פרעה בים-סוף אומר אלוהי העברים: "מעשי ידיי טובעים בים ואתם וגו'." אבל אנחנו לא עברים ואולי כבר לא כל כך יהודים.
בברכה,
ג'אד
ג'אד יקירי וחברי-מנוער,
קצרה בינתי הבן מדוע מותר לפלסטינים לרקוד על הדם שלנו ולהודיע שלא יפסיקו להרוג באזרחינו עד שנְפנה לא רק את שדרות אלא גם את אשקלון ובבוא היום את כל ערינו האחרות ונסתלק מאדמת פלסטין שכולה שלהם – ואילו לנו אסור להביע את תקוותנו שהלוואי שימשיכו להרוג אלה את אלה – אסור, מפני שכמובן אנחנו מוסריים ואיננו שמחים בנפול אויבינו.
ודאי שאיננו שמחים. שמחים היינו אילו היו הופכים את רצועת עזה לארץ של שגשוג ושלום, לריביירה של תיירות ושל חממות במזרח התיכון, וחיים איתנו בשלום, אך מאחד שרצחנותם כלפינו, וגם ביניהם, היא כנראה מטבעם והיא כפי שהיא – מותר לנו לאחל להם, אפילו בשמחה מסויימת, שמוטב שימשיכו להרוג אלה את אלה וכך יהיה להם פחות זמן ואמצעים להרוג בנו.
ומהו בכלל "בנפול אויביך" שאתה מצטט לי? אויבינו כבר נפלו? המערכה הוכרעה? בינתיים עלינו נופלים הטילים ונהרגים אזרחים שלנו, שכנראה בעיני כל העולם דמם שלהם מותר כי אינם פלסטינים – ובינתיים עלינו אימת הטילים מחיזבאללה ומסוריה ועד הטילים הגרעיניים שמפתחת איראן; וכי אני צריך לספר לך שכולם מכוּונים ליפול עלינו? – אבל אתה, והדומים לך בדיעה, יש בכם מעין רפלקס מותנה שאתם מרחמים רק על אויבינו הפלסטינים, על הצדיקים הגדולים שכבר "נפלו" מ"המכות" שלנו, כאילו מדובר כאן בסיום מלחמה שתוצאותיה היו חד-משמעיות לטובתנו, ולא בניסיון שלנו לעצור ולו במעט, ובמינימום קורבנות משני הצדדים, את ההתקפות הרצחניות על אזרחינו השלווים.
אבל ייתכן שאתה באמת צודק. מילים לא תעזורנה כאשר ישנם בקירבנו אנשים שעיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו. ואני אומר זאת בצער כי אתה עשית למען ביטחון ישראל ומערכותיה פי כמה וכמה מכמעט הכלום שפעלתי אני בתחומים האלה.
בזכות פעילותם הביטחונית וגבורתם של אנשים כמוך – יכלה ישראל לעמוד כל השנים על נפשה בפני אויביה, אבל אם ננהג כיום על פי השקפתך הפוליטית, אין לנו עתיד. אני חושש מאוד ש"נקודת המבט והשיפוט של המציאות הפוליטית-צבאית" שלך כיום היא ניצחון פלסטיני-ערבי שאולי מצליח למוטט את ההיגיון הישראלי שלך.
ואגב, המוסר היהודי-העברי שאתה נתלה בו איננו אידיוטיזם מוסרי או צביעות נוצרית של הגשת הלחי השנייה, אלא הוא אומר במפורש – הבא להרגך השכם להרגו.
בברכה,
אודי
* * *
מרדכי בן חורין
"אדריכלוּת היא לא..."
חן שמש, ב"העיר' מיום 27.2.09, בכתבתו: "המפלצת מהדרום" [התחנה המרכזית בדרום ת'א], מראיין את מתכננה, האדריכל, חתן פרס ישראל לאדריכלות, הפרופסור רם כרמי, שדוחה את הביקורות על "התכנון הראוותני... שהוא מבוך בלתי ניתן לפענוח," ומסביר מה היא האדריכלות [בעיניו]:
"אדריכלות היא לא רק לנוחיות... רצינו לתת לאנשים שנכנסים, מקום שיהיה לא רק פונקציונאלי, אלא שיש לו משמעות מעבר... בכל יצירת אמנות יש מימד של מבוך... זה שיש מימד של לבירינט, זה לא חיסרון... אף פעם לא חווים את הכול במכה אחת... בתחנה מגלים בכל פעם חלק אחר מהמיבנה, גם הולכים לאיבוד... [! – מ.ב.] אתה צריך לספר לעצמך סיפור שלא תאבד את היכולת להתמצא בו. פעם זה נראה כך ופעם זה נראה אחרת, פעם אתה זוכר את הקטע הזה ופעם את הקטע ההוא, כמו במוסיקה." [צריך להשתמש ב-GPS לבניינים כאלה. – מ.ב.]
אתם מבינים? אתם מסכימים? אני מבין ולא מסכים. אדרבא: אם זה היה כך, הייתי מתבייש להיקרא: אדריכל.
מאחר ואני גם לא הנס כריסטיאן אנדרסן לא אכתוב שהמלך הוא עירום.
הרי אם אומר מה שאני חושב על מחנך זה של דור העתיד באדריכלות, לא יהיה לי כל סיכוי לקבל אי-פעם את פרס ישראל, כי הוא והחוסים תחת חזונותיו האדריכליים ו''האנושיים'' הללו, מאיישים את הוועדה הבוחרת את מקבלי הפרסים.
אגב: זה גם אותו אדריכל שתיכנן את אבר המין הניקבי עטור האשכים קרי: "בית ראש הממשלה" בעלות [ההתחלתית] של 650.000.000 שקלים... נא לא להאשימו...
יש אחראים לכל זאת.
* * *
מרק הסנר
שאלה קטנה למוניקה כהן, חברתה-בנפש של גלאון
עזבי אותך מאיתנו, (המכונים אצלך "הימנים והשוביניסטים", כדרך שבה תמיד נהגו הבולשביקים לטעון מול מתנגדיהם כשלא היה להם משהו ממשי ביד נגדם) [גיליון 422] שכן לא אנחנו סילקנו את שולה, ואח"כ את יוסי וכעת גם את זהבה – אתם עשיתם זאת בעצמכם. וכיוון שאת, קומראד כהן, בטח יודעת גם למה, אז עני לי בבקשה רק על שאלה אחת:
מדוע, בקיבוצי השומר-הצעיר, כולל ובמיוחד אלה שלאורך רצועת עזה, ידידתך זהבה נכשלה במקדימות הפנימיות? איך זה שהעלימו אותה (לא אנחנו הימנים והשוביניסטים) מתעמולת הבחירות של מר"צ? הייתכן שזה קרה כיוון שזהבה שכחה שגם לילדים ביד-מרדכי מותר לישון בשקט?
ואחרי שתעני על זאת, אספר לך גם שלא מגיע לח"כ לשעבר גלאון שום פרס על פעילותה. זה בדיוק מה שהיתה צריכה לעשות עבור המשכורת שקיבלה. ואם לא הבנת את זה, אז ברור מדוע מר"צ נראית היום כך ולא כפי שנראתה בימי שולה.
* * *
מיכל סנונית: זהבה גלאון היא פרלמנטארית מצויינת
לאהוד שלום,
ברצוני להוסיף דבר מה לרשימתה של מוניקה כהן "ג'ומס או גלאון" [גיליון 422] והפעם, בלי כל קשר לפוליטיקה.
זהבה גלאון היא פרלמנטארית מצויינת ואביא רק דוגמא אחת קטנה, מיני רבות: לרגל פתיחת שנת הלימודים לפני מיספר שנים, היתה כתבה בטלביזיה, בערוץ השני, על השמנה בבתי ספר. בלי לטשטש את הפנים של התלמידים, הוצגו ילדים שמנים כשההסבר: הם אוכלים סנדוויצ'ים וג'נק למינהו. הכתבה היתה אידיוטית, מבזה ומעליבה. צילצלתי למחרת לח"כ גלאון, שאיני מכירה אישית, והתלוננתי בפניה על העוול שנעשה לתלמידים/ות.
זהבה גלאון הפנתה מיד שאילתא לשרת החינוך, ואף חזרה אליי עם התשובה. מתוך 120 חברי כנסת, אני בטוחה שהיא בין הבודדים שגם עובדים. זהבה גלאון משמשת פה להרבה אזרחים ומן הראוי לציין זאת, בלי קשר לעמדותיה הפוליטיות שהן לגיטימיות בפני עצמן.
מיכל סנונית
* * *
אורי הייטנר
זנב לשועלים
שתי חלופות ניצבו בידי מפלגת העבודה לאחר תבוסתה בבחירות. האחת, ישיבה באופוזיציה, על מנת למצב עצמה כאלטרנטיבה לשלטון. תחת להיות הגלגל החמישי בממשלה, מנהיג המפלגה יהיה ראש האופוזיציה ויבנה את מנהיגותו הלאומית כמי שמייצג דרך שונה מזו של הממשלה החדשה והעומד בראשה. במילים אחרות – להיות ראש לשועלים ולא זנב לאריות. בדרך זו תשתקם המפלגה ותחזור להיות רלוונטית כמפלגת שלטון פוטנציאלית, בדומה לתהליך שעבר הליכוד בקדנציה הקודמת. יש היגיון פוליטי רב בחלופה זו.
החלופה השנייה היא הצטרפות לממשלת אחדות לאומית, שבה ישרת ברק כשר הביטחון. גם לחלופה זו היגיון רב – מדינת ישראל נמצאת במצב משברי, לנוכח האיום האיראני, המשך טרור הקסאמים מעזה, המשבר הכלכלי, מצבה הקשה של מערכת החינוך.
סכנת הגרעין האיראני עלולה להעמיד את ישראל בפני אחת ההכרעות הגורליות בתולדותיה, אם לא הגורלית ביותר. ההחלטה האם לתקוף את איראן או להימנע מתקיפה, היא ברירה בין שתי חלופות שמחירן עלול להיות כבד ביותר. בשעה כזאת, האחריות מחייבת את כל הכוחות הפטריוטיים להתאחד, לשים בצד את חילוקי הדעות האידיאולוגיים המפלגים ביניהם בסוגיות של ביצה שלא נולדה ולא תיוולד בעתיד הנראה לעין, כמו שלום עם הפלשתינאים, ולהתמקד בהתמודדות משותפת עם הסכנה.
הניסיון מלמד אותנו, שכאשר פוליטיקאים נדרשים לבחור בין האינטרס הפוליטי לאינטרס הלאומי, לרוב האינטרס הפוליטי ידריך אותם. לכן, אין כל הפתעה בכך שמפלגת העבודה בחרה באופוזיציה.
והנה, ציפי לבני הבריזה למפלגת העבודה וקילקלה לה את התוכניות. הרעיון של שיקום מפלגת העבודה באופוזיציה ובנייתה כאלטרנטיבה לשלטון, התבסס על ההנחה ש"קדימה" תכהן בממשלת אחדות בראשות נתניהו. כמפלגה המתיימרת להיות מפלגת מרכז, שהתחייבה בפני בוחריה להקים ממשלת אחדות עם הליכוד (ומן הסתם לא היתה דורשת מהליכוד להמיר את דתו כדי להצטרף אליה, כמו דרישתה ממנו כדי ליצור אליבי להכשלת ממשלת האחדות), מפלגה שלא כשלה בבחירות ואינה זקוקה לשיקום, היתה זו ציפייה טבעית. אולם משציפי לבני החליטה כאשר החליטה, היא טרפה למפלגת העבודה את הקלפים.
אהוד ברק (או מי שיבחר בפריימריס במפלגת העבודה) לא יהיה ראש האופוזיציה. הוא לא ייהנה מהמעמד הממלכתי של ראש האופוזיציה, הוא לא ייהנה ממעמד ציבורי כאלטרנטיבה לשלטון, הוא לא יעמוד בראש המחנה המציג דרך חלופית לדרכו של השלטון. את התפקידים האלה תמלא ציפי לבני.
וכך, מהדילמה האם להיות זנב לאריות או ראש לשועלים, מוצא עצמו אהוד ברק ומוצאת עצמה מפלגת העבודה כזנב לשועלים. הרי עצם השהיה באופוזיציה אינה מתכון לשיקום. ג'ומס יכול להעיד על כך ממקור ראשון.
אם ירצה ברק בכל זאת להתבלט כמנהיג אופוזיציוני, הוא ייאלץ להקצין את עמדותיו ואת סיגנונו, בניסיון להוכיח לציפי לבני "של מי גדול יותר". ציפי לבני, מצידה, לא פראיירית. בתחרות הזאת, בין מפלגת העבודה ל"קדימה", עלולה האופוזיציה להתדרדר לרדיקליות חסרת אחריות לאומית. אנו עלולים לראות זאת בקרוב מאוד, כאשר הממשלה החדשה תחליט להגיב על המשך טרור הקסאמים.
...ואולי בכל זאת אהוד ברק יתעשת, יגלה מנהיגות, יפסיק להיגרר אחרי האופיר פינסים למיניהם, ויוביל את מפלגת העבודה לממשלה? אני קצת נאיבי, כנראה.
* * *
שתי תמונות מהיום (שבת 28.2.09), כניסת המים למאגר בני ישראל בדרום הגולן, האחת בבוקר והשנייה בצהריים, אפשר לראות איך עלו המים במטר – על פי הגדר. שלח אורי הייטנר.
1. צולם על ידי צביקה ורפל מגבעת יואב בשעה 07:30.
2. צולם על ידי טל הר מגבעת יואב בשעה 14:00
* * *
דוד מלמד / 2 רשימות
1. ביטול ארבע מילים בעברית
לקראת הרכבת הממשלה החדשה הושגה אחדות בין כל המפלגות המנהלות את המו"מ הקואליציוני שהסכימו להוציא מן השפה העברית את המילים "כיסאות", "תיקים", "שרים" ו"כספים", ולהנהיג במקומן מילה אחת: "עקרונות". מעתה יוכלו כולם לומר ביושר "לא נוותר על העקרונות". ההצעה להחליף את ארבע המלים הללו במילים "קווי יסוד" נדחתה מטעמי חיסכון: עדיפה מילה אחת במקום שתיים.
בממשלה הבאה יכהנו אפוא רק שמונה-עשר עקרונות, שלושה עקרונות-בלי-עקרון, ועשרים-ושניים סגני עקרונות.
כל המפלגות המשתתפות במו"מ הקואליציוני יחתמו על אמנה שתחליף את המילים הללו בשיח הציבורי ובחיי היום-יום. מעתה לא ייאמר עוד "אנו דורשים שישה תיקים" אלא "אנו דורשים שישה עקרונות". "אנחנו מציעים להם שני עקרונות בכירים, עקרון החוץ ועקרון הביטחון", וכו'.
המפלגות הקטנות יקבלו רק תפקידים של "סגני-עקרונות". שלושה עקרונות יישמרו עבור מפלגת העבודה אם תחליט להצטרף לקואליציה במועד מאוחר יותר.
אולם המשימה העיקרית תוטל על עקרון החינוך והתרבות החדש שיתבקש להורות למערכת החינוך, הכפופה לו, לשרש מן התלמידים את המילים המבוטלות וללמד בבתי-הספר על-פי ההחלטה החדשה של הממשלה. המורים יאמרו לתלמידים: "שבו בבקשה על העקרונות ותוציאו את המחברות מן העקרונות."
רק המפלגות החרדיות יקבלו חופש-שימוש במילים המבוטלות כדי שלא יצטרכו לומר בבתי-הכנסת בתפילת שחרית בשבת "המלך היושב על עקרון רם ונישא," או "עקרונות רדפוני חינם" בספר תהילים.
"ישראל ביתנו" בראשות אביגדור ליברמן תוכל להשתמש במילה המקבילה ברוסית ל"עקרונות", ואגודת-ישראל תקבל לידיה כבעבר את תפקיד יו"ר ועדת העקרונות של הכנסת.
2. מונחים קואליציוניים – מה אומרים
ומה מתכוונים?
"עקרונות" – תיקים.
"קווי יסוד" – תיקים חשובים.
"לא התחייבתי לש"ס" – נתתי להם פתק, אז מה?
"לא דיברנו על תיקים" – דיברנו רק על שרים וסגני-שרים.
"צריך להשפיע מבפנים" – אני רוצה להיות שר.
"יש פער קטן בינינו ובין הליכוד" – רוצים מיליארד שקלים.
"לא נוותר על ברית הזוגיות" – רוצים שני מיליארד שקלים.
"ייהרג ובל יעבור" – רוצים שלושה מיליארד שקלים.
"אני רוצה ממשלה רחבה" – אני פוחד להישאר בחדר סגור עם הש"סניקים וכצל'ה.
"אנחנו דורשים לחזק את יסודות התורה בארץ הקודש" – רוצים את ראשות ועדת הכספים.
"אלך בדרכו של מנחם בגין" – אחזיר הכול עד המילימטר האחרון.
"נטפח את היחסים עם ארה"ב" – ליברמן יהיה שר החוץ.
"ברית הזוגיות" – ש"ס וישראל-ביתנו נכנסים לקואליציה – כזוג.
"ממשלה צרה" – ממשלה? – צרה.
* * *
מה שעיתונאית מטומטמת אחת ראתה
על הערב לציון מאה שנות כתיבה על העיר העברית הראשונה
שנערך בבית ביאליק ב-19 בפברואר 2009
בכתבה "מזל שאת רק בת 100" מאת "עיתונאית" בשם נועה אושרוב, בגיליון "ידיעות תל אביב" מיום 27.2.09, אני קורא – "אהוד בן עזר קם אחריה [אחרי נורית גרץ] ודיבר (ארוכות מאוד) על נחום גוטמן. בשלב זה, לא נעים, הקהל כבר מתחיל לטפטף החוצה. רוב העוזבים, אגב, היו מבוגרים יחסית." וכך היא ממשיכה להשמיץ את הערב ולהפיח כזבים, כאילו הקהל החל נוטש אותו כבר בראשיתו, בעוד היא מהללת כמה קטעי פרוזה משמימים שקראו סופרים חדשים, שעניינם הוא בעיקר שקיעת תל אביב מתחת לפני הים והיות חדריה משכן לדגים, וממש לא היו די מילים ברשימתה לשבח את כל המדברים על שקיעת העיר והתפוררותה.
אכן, הוזמנתי לדבר על תל אביב של נחום גוטמן על פי ספרנו המשותף "בין חולות וכחול שמיים". בהגיע תורי שיעשעתי את הקהל במשך כעשרים דקות (מתוך שעתיים) בסיפורי ההווי התל אביביים של גוטמן, וגרפתי פרצי צחוק רבים. לא ראיתי איש קם ועוזב את האולם. (אגב, הייתי שמח מאוד אם מישהו היה קם, יוצא, וחוזר ומביא לי כוס או בקבוק מים צוננים). ולא רק זאת, הייתי הדובר האופטימי היחיד שלא התרפק על העבר, אלא הסביר ושיבח את הדינאמיות של המטרופולין תל אביב, שהיא הריכוז הגדול ביותר של יהודים דוברי עברית חופשיים על אדמתם שהיה מאז ומעולם, וגם בימינו אלה.
בתום הערב הודו לי רבים על דבריי, ומנשקה קדישמן, שסיפר לפניי על תל אביב שלו, אמר לי כי דבריי היו המרתקים והמעניינים ביותר גם משום שדיברתי בעל-פה ולא קראתי פרקי פרוזה מהכתב. חברים סיפרו לי, [לאחר ימים אחדים] כי נהנו לשמוע את דבריי על תל אביב וגוטמן בגלי צה"ל, שהקליטו את הערב. אני לא ידעתי על השידור. – ופנינה עמית: "נהניתי לשמוע את דבריך המעניינים בבית ביאליק," ואני ממשיך לקבל תגובות חיוביות כאלה בדואר האלקטרוני מאנשים שהיו בקהל אותו ערב ורוצים לשמוע יותר על גוטמן בשנת המאה לתל אביב, ואני מקווה שתימצא לי הזדמנות לכך, גם אם ה"עיתונאית" המטומטמת נועה אושרוב תשב אז בקהל.
* * *
נ.ב.
הסיפור בסרט "נער קריאה" מופרך מיסודו
לאהוד שלום רב,
צפיתי לאחרונה בסרט "נער קריאה" שבו מגלמת השחקנית הנפלאה קייט וינסלוט אישה שהיתה שומרת במחנה ריכוז ביחידה של ה-SS, ונשפטה למאסר עולם על פשע שאינה אחראית לו. כל זאת משום שהיא מתביישת להודות שהיא אנאלפבתית, ושהיא לא יכלה, בגלל זה, לכתוב בכתב-ידה את המסמך שבגינו היא הורשעה.
נראה לי שכיחידת עילית אידיאולוגית במשטר הנאצי, ה-SS לא היה לעולם מגייס לשורותיו אנאלפאביתיות, אפילו לא לתפקיד נחות של שומרת במחנה ריכוז. דבר זה הופך לדעתי את הסיפור בסרט לסיפור מופרך מיסודו, שלא לדבר על הניסיון להציג אנשי SS כאנשים שיש להם אמפטיה לזולתם, למרות המעשים הנוראים שביצעו בשם האידיאולוגיה של המשטר שבו חיו.
נ.ב.
[השם והכתובת שמורים במערכת]
* * *
יוסף אורן
חזרנו לתקופה הקרתנית שבה התהדר הקורא העברי לא בסופריו, אלא בסופרים של עמים אחרים
אהוד יקירי,
בהמשך למכתבי אליך, שפירסמת בגליון 421, שבו שללתי את ההנחה שלך, שהתעלמותם של המבקרים מחלק מהסופרים הפעילים בארץ היא שהופכת אותם ל"נידחים", אני רוצה להרחיב בנושא ולהציע לך במכתב הזה הסבר נוסף, שנחשף לכל מי שנטל לידיו את מוספי הספרות של סוף השבוע האחרון. בכולם כמעט ולא נדון ספר של סופר ישראלי.
לכן, אם יש את נפשך לדעת, מדוע מתהלכים רוב הספרים הישראליים עם ההרגשה שהם "נידחים", כפי שטענתי במכתב שפירסמת, כל שעליך לעשות הוא לקחת את מוספי הספרות בעיתונים היומיים, שבעיקר באמצעותם מקבלים הקוראים את מושגיהם על הספרים שכדאי לרכוש ולקרוא. בכולם תמצא עיסוק שקדני בספרים מתורגמים כמעט מכל השפות שבעולם, ממש מהודו ועד כוש. ואם תציץ בטבלה השבועית של הספרים הנמכרים ביותר ובפינה השבועית שבה מציגים העיתונים את העטיפה של הספרים החדשים, תגלה שגם שם גברו הספרים המתורגמים על ספרי המקור.
במילים אחרות: חזרנו לתקופה הקרתנית משני העשורים הראשונים לקיום המדינה, שבהם התהדר הקורא העברי לא בסופריו, אלא בסופרים של עמים אחרים. וכך בעוד שהספרות המתורגמת – ולאו-דווקא המשובחת – זוכה להצלחה רבתי בארץ הקודש, מתמעטת הדרישה לספרות המקור, שננטשת על-ידי קוראיה, היחידים המסוגלים לקרוא אותה בשפה שבה נכתבה – השפה העברית.
והמסקנה ברורה: כל עוד תתגבר תופעה קרתנית זו, תתחזק הפגיעה בשפה העברית בפי הישראלים, תיחלש הסולידאריות עם המדינה ועם החברה המחדשת בה את חייה הלאומיים, ורוב הסופרים גם לא יוכלו להתקיים – ולוא גם באופן חלקי – מעיסוק הכתיבה, שעליהם להתמסר לו בכל מאודם ובמירב זמנם, אם ברצונם להגיע ביצירותיהם להישגים ראויים.
אהוד: באשר להיעדר הביקורת בכלל והספרותית הרצינית בפרט – למרבית ספרי הפרוזה והשירה היוצאים לאור כיום בישראל, אתה צודק. חלקם הגדול הוא בבחינת בחושך באו ובחושך יצאו. אבל לא צריך לשפוך את התינוק המתורגם עם מי האמבטיה הדלוחים. בימים ובלילות שעשיתי בשבוע שעבר עם המיסתורית ביערות הכרמל בלעתי – בין שחייה לג'קוזי ובחזרה ושלוש ארוחות מצויינות ביום – את הכרך הראשון של "טום ג'ונס" מאת הנרי פילדינג, משנת 1749, שקניתיו וקראתיו לראשונה לפני יותר מארבעים שנה, בתירגומה הנפלא של אסתר כספי (ובהוצאת מוסד ביאליק) – ואני רוצה להגיד לך ששום רומאן עברי מקורי מהשנים האחרונות לא היה מיטיב עימי וגם פותח בפניי, בגילי המתקדם – אופקים חדשים במלאכת הכתיבה – כספר הנהדר, המשעשע והמרתק הזה. ואם זו קרתנות – אזיי קרתן אני בריבוע.
* * *
ביבר הדמיונות – מחזור חיים באיורים.
כתבה ואיירה לימור שריר (שרייבמן), רופאה וסופרת
הוצאת כרמל, 2009, 160 עמ'.
כל אדם מתאווה, ולו פעם בחייו, לנסות ולחזור אל האירועים המשמעותיים ביותר בחייו, לשוב ולהתכנס אל תוככי עצמו, למין גרעין ראשוני של הוויה שמתוכו יבקע מחדש האני העצמי והאמיתי שלו שלם יותר. אף אדם אינו יכול באמת לעשות כן אך רק אדם יכול לדמיין לעצמו את המסע הפנימי הזה.
אלבום איורים זה, כדברי פרופ' נורית גוברין מיועד "לאנשים חולמי חלומות". הוא עוסק בהולדתו של אדם, בשלבי התבגרותו והיתפכחותו מעולמו הנאיבי לעולם האמיתי רצוף המאבקים והאכזבות עד למוות ש"לא נראה לו לא עצוב גם לא מפחיד" וחוזר חלילה. הכל מתואר באיורים של חיות משונות ומשפטים המאנישים אותן – פרי עטה ומכחולה של לימור שריר.
"ספר בלתי שגרתי המעורר סקרנות ורצון לקרוא בו ולהתבונן באיורים הפנטסטיים, פרי עטה ומכחולה של לימור שריר. מיועד לאנשים חולמי חלומות ומי אינו חולם?"
פרופ' נורית גוברין
[דבר המפרסם]
* * *
שמשון ארליך
כיצד השפיעה בכפר סבא נפילת פריז בידי היטלר
מי מסוגל היום לשחזר את רושם הבלתי מנוּצחות של הגרמנים בשנים הראשונות של מלחמת העולם?
תחילה היה שכנוע עצמי מלא שדי להן לאנגליה ולצרפת לזוז או לנשוף "פואוו" גדול דיו – והשד ההיטלראי ייעלם כלא היה.
אחר כך באה מפלתה של פולין, על הפצצות מטוסי ה'שטוקה' המרעישים, מחרידים ומרסקים לא רק את תושבי וארשה, קרקוב ושאר עריה ועיירותיה של פולין – אלא מרעישים ומחרידים גם את הצופים ביומני הקולנוע בתל אביב, בכפר סבא ובשאר עריה וכפריה של ארץ ישראל. יהודי היישוב ראו עתה בקולנוע את ערי הסבא, הסבתא, האימא, האבא, האחים, האחיות, דודים ודודות ומשפחות ענפות לרוב, שהם עצמם נולדו עימן וחיו עימן עד לפני שנתיים-שלוש או עשור – והנה הן מתחסלות לנגד עיניהם בלא יכולת להושיע.
כנפי ההיסטוריה של מלחמת העולם הראשונה, מלפני סך הכול שני עשורים – עדיין לא ביטלו בהם את הביטחון שאנגליה וצרפת האדירות, המנצחות, הכל יכולות, עדיין מסוגלות לשנות את התמונה ההיסטורית בין יום, אם רק תירצנה. אלא שמראית רצון זה דהתה מיום ליום. ואז באו ניצחונות הפתע הגרמניים בני ימים ובני שבוע בכל אירופה. הם הולידו תחושת אין אונים וחוסר תקווה, שרק קשיי היום-יום הכלכליים הסיחו ממנה לרגעים את הדעת.
סבי הגיע ארצה בסוף 1933 או בתחילת 1934. זכרתי אותו מנסה תמיד, ללא הצלחה מלאה, לרסן את הצחוק המסתתר לפרוץ על פניו, אך מעלימו לפני שהגיע לעיני אנשי שיחו. הוא היה אז כבן ארבעים, בעל זקנקן מחודד, מצפה בשמחה למצפה לו כאילו היה לו חוזה עם השמיים שבולדוזר יטהר לפניו את הדרך משלגי רוע.
סבתא היתה מבוגרת ממנו בכמה שנים. זערורית, כמחצית מגובהו הבינוני, היו לה פנים עגלגלות אדמדמות, חיוך מתמיד, ניתן לומר "מקצועי", שנעלם ברגע שלא היה בו עוד צורך. החיוך הספיק כדי שהשכנים יספרו לאימי כמה סבתא יפה ונחמדה. אני זוכר שהיתה יפה. כך הרגשתי. כך שמעתי מגברת ממבוש ומאדון ממבוש שממול לביתנו. כך שמעתי את גברת רבינוביץ' מלחשת לסוניה חייט כאילו היה זה סוד שיש להסתירו מעובר ושב נדיר ברחוב בן ארבעת הבתים. כך אמר ברצינות אדון כהן, שכננו ממול, בגרמנית רווית יסודות גליצאים מסרבים להימחק ובהבעה "תרבותית מערבית" שגם היא לא הצליחה להבליע את צבעי שנות ילדותו ב"חדר" באחת מהעיירות האוסטרו-הונגריות שממנה עבר עם הוריו לכור ההיתוך של הרפובליקה הוויימארית, והגיע ממנה לכפר סבא בחסדיו של היטלר באותה שנה אומללה 1933-1934.
סבא וולף שפס וסבתא שרה ביילה שפס רכשו דונם אדמה ברחוב הגליל שעל ידנו ובנו עליו בית רבוע בן חדר ומטבח קטן, מצפים לבלות ימיהם ליד אימי, ועימם חמשת נכדיהם שאני הייתי הבכור שבהם.
סבא, השמח בדרך כלל, היה גם הוא נאנח בדיכאון כשהוא מלחש לעצמו: "מי יציל אותנו?!"
אך עדיין נותרו אנגליה וצרפת האדירות.
האם היתה השפעת האירועים ההיסטוריים מזעזעי אמות עולם שווה על כולם?
מניסיוני אני יכול לומר בביטחון שהתשובה היא שלילית. אני זוכר כמו היום את הרגע שבו נודע לי על נפילתה של פריזי בירתה של צרפתי מה שנתפס כמעוז האחרון. האירוע נחרת בזיכרוני כמציאה מזדמנת בעת שאין מתאימה ממנה. הרגע ההיסטורי השתלב באינטרסים משפחתיים יומיומיים שהכואבים שבהם היו עם אבי. כתעשיין צעיר הייתי ממונה על השיווק ויחסי חוץ של מפעל הגזוז הכפר סבאי. התחלתי את מסעי הגזוזיים בכפר סבא ובסביבותיה על חמור ושני שקים. שלב זה שייך לתקופת לימודיי בבית הספר העממי. הוא היה מתבצע אחרי שעות הלימודים.
ב-1940, ביום נפילתה של פריס, הייתי כבר בשלב מתקדם הרבה יותר. כבר נהגתי בסוס ועגלה בת שני גלגלים והייתי עובר עימה את רחובות החול הריקים מבתים של מגדיאל , כשרק אחר קילומטר חסר חיים ומבנים הגעתי לבאר בלוקים מרובעת, מתנוססת כטירת ימי ביניים חרבה בתוך כתמי הירק של עצי ההדר הנמוכים, שרובם עדיין לא הגיעו לבגרות. אחרי עוד קילומטר, מביט באחורי הסוס הנשרך לפני אופנים דקים, חורשים כביש חול מדברי, הגעתי לחנותו של הלקוח המגדיאלי הראשון. אצלו הייתי משאיר חצי תריסר, תריסר או שני תריסרי בקבוקים, שאת תמורתם הייתי בא לגבות לאחר מכן. ממגדיאל הייתי יוצא לרמתיים, ששם כבר היה כביש סלול המוביל לפתח תקווה מצד אחד ולרמתיים ולרעננה לצד שני.
כאן הייתי משתהה גם שלא מרצוני. הרגשתי מחוייבות. כאן במסעדה או בכעין קיוסק בצומת הדרכים המרכזי של אז היו מחכים לבואי. לא חיכו לי בגלל הגזוז. הגזוז שמכרתי מעולם לא התחרה במשהו בעל מוניטין כ"קוקה קולה" בעתיד הרחוק, או כתוצרת רובננקו התל אביבית המקושטת באטיקטים צבעוניים כובשי עיניים של אז. אצלי קנו גזוז או מפני מחוייבות אנושית לילד קטן העוסק על כורחו בעסקי גדולים, או מפני שמחיריי היו זולים במידה מאוד משמעותית משל התל אביבים.
בצומת שבפינת מגדיאל-רמתיים היו מחכים לי בגלל משחק השח. אינני יודע אם אכן הייתי שחקן בעל משמעות בכל קנה מידה עירוני. אבל שם בפינה הנידחת הייתי הכוכב. איש לא הצליח לנצח אותי. היו מחכים לי על כן כמה וכמה אנשים מבוגרים שהוספתי אתגר לחייהם. הייתי אז האטרקציה המקומית הקבועה.
מכאן הייתי מגיע לחנותו של מר עלימה ברמתיים. מר עלימא הבין בענייני כספים עוד בבגדד. הוא היה יושב רציני בחלקה הקדמי של חנות המכולת, כשבחלק האחורי היה מחסן של שקי קמח, קטניות, אפונים וארגזי ירקות. בין השקים נראו מקפצים עכברי החנות לצחוקו של מר עלימא. מר עלימא הסביר לי ברגע חסד ש"כסף חייב לעבוד". הוא עובד אצל אלה שהוא מצוי אצלם. הוא הסביר בכך חלק ניכר מסוד הצלחתו. "אצלי הכסף ממהר להגיע ומאחר לעזוב. זה סוד ההצלחה," הסביר לי יחזקאל עלימא כמגלה סוד. כלומר: הוא לווה מהר ממי שאפשר ומחזיר לאט למי שהוא חייב.
20.1.2005
* * *
אנחנו דורשים שישראל תיתן גווה למכים ותשתתף בוועידת האו"ם נגד הגזענות (דרבן 2) בג'נבה!
על החתום: פורום היוצרים הישראליים המלקקים בתחת לפלסטינים
והמוקיעים את הגזענות של המדינה הגזענית ישראל
* * *
שוש צוריאל
על משמעות המילה קומונה בימינו
לאהוד אחרי חצות הלילה,
תודה בשמי ובשם כלתי על "ספר הגעגועים" עם ההקדשה הנאה.
שאלתי היא: האם מותר לי להוריד מדי פעם קטע מעיתונך עבור הקומונה שלי כפי שעשיתי עם החומה והביצה?
אני רוצה להתוודות על חטאי שעשיתי את זה עוד פעם, היצירה שלך על החברות הטובות, על חברות הטלפונים והבעלים המקורננים, הצחיקה אותי לאללה, ומצאתי לנחוץ להביא אותה לקומונה בשמך אהוד, שהם כבר יודעים איזה אהוד, עבור כמה שוביניסטים שיהיו מבסוטים ממנה עד הגג. (הבנתי שחיימ'קה שפינוזה זה אתה).
שוש צוריאל
לשוש היקרה,
את יכולה להוריד ולצטט כאוות נפשך. רק כתבי לי בהזדמנות מה זו הקומונה.
אהוד
שבת שלום אהוד,
פורטל תפוז מכיל מאות פורומים וקומונות, שם אתה יכול לשוחח, להתווכח ולהתכסח עם כותבים על כל נושא שבעולם. אני התחלתי עם ה"התמכרות" הזאת לפני כ-7 שנים, כאשר במקרה הצצתי מה קורה שם וגיליתי בורות מדהימה באשר להיסטוריה של ראשית ההתיישבות היהודית המחודשת בארץ ישראל של המאה ה-19 ועוד לפני כן.
והמדובר באנשים המתיימרים להיות משכילים, לדעתי, בתי הספר לא ממלאים את ייעודם במידה מספקת בהקניית יידע לתלמידים על ההיסטוריה של ארץ-ישראל, על זכותנו על הארץ ועל תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי, ולעיתים קרובות הם עושים את ההפך מהמתבקש.
כתבתי בפורומים ובקומונות ימניים, שמאלניים, מרקסיסטים, קומוניסטים ואנרכיסטים וכל השאר, ואני בתקווה שכבר למדת להכיר מאין באתי [ממשפחת שטמפפר], מצאתי עצמי מתכסחת עם שמאלנים במחילה... וכל היתר, ונוסף לכך גם שונאי חרדים ודתיים, כאשר אלה טענו שאת ראשית ההתיישבות בארץ החלה אך ורק הציונות החילונית, והחרדים רק התעלקו על עגלת הציונות החילונית כדי לעשוק אותה.
עניתי להם שהמתיישבים הראשונים שיסדו את המושבה הראשונה בארץ – פתח-תקווה, היו חלוצים חרדים עוד לפני הרצל ולפני הציונות, וכי גם התושבים היהודים הראשונים שהוכיחו נכוחות בארץ לפני מאות שנים, כאשר התיישבו בעריה העתיקות של ארץ ישראל – ירושלים העתיקה, חברון, צפת, טבריה, וגם עזה היו יהודים חרדים, למרות שרובם התקיימו על כספי החלוקה.
ומה היתה תשובתם באשר לפתח-תקווה? כן, אבל כאשר פרצה שם מחלת המלריה הם נמלטו מהמקום וחלוצים חילוניים באו במקומם.
ועל כן הרשיתי לעצמי ממרום גילי ומיידע אישי, להביא להם סיפורים היסטוריים מתולדות פ"ת (גם סבא שלך יהודה ראב הופיע בסיפורי) וכן סיפורים מירושלים העתיקה וכיצד חיו יהודים בארץ באותם זמנים, וכי ההתיישבות היהודית בארץ לא החלה לאחר השואה כפי שרבים מהם סברו, וגם לא גזלנו את ארצם ההיסטורית של הפלסטינים "צאצאי הפלישתים הקדמונים" שכך לימדו אותם במועדוניהם, וכי ראיתי את אותם הערבים המתקראים "פלסטינים" פולשים לארץ ישראל מכל מרחבי ארצות ומדבריות ערב לפי מצוות המופתי חאג' אמין אל חוסייני כדי לדחוק את רגלי היהודים מכאן.
מטבע הדברים – הפורומים והקומונות השמאלניות והמרקסיסטיות חסמו אותי מכיוון שכתיבתי לא תאמה את האג'נדה שלהם, ולכן אני כותבת בקומונה ימנית, ששם לא יחסמו אותי, והמנהל מעודד אותי להמשיך בדרך זו, וגם שם נכנסים אנשי שמאל ומרקסיסטים ואנו מחליפים בינינו דעות ומהלומות.
אהוד: מייסדי פתח-תקווה, ובהם אבות משפחותינו, לא היו חרדים אלא דתיים, ורובם היו דתיים נאורים-לתקופתם שהבינו את צרכי החקלאות העברית המתחדשת בארץ-ישראל. כשאת מכנה אותם חרדים את פוגעת בהיסטוריה ובחלקה של פתח תקווה בעלייה הראשונה – וזאת חרף כל רצונך לתקנה.
* * *
ד"ש למכתב העיתי
שלום אהוד,
התפניתי קצת – למעשה אילצתי את עצמי להתפנות בשעה מאוחרת זו – כדי לקרוא בעיתונך, ואני שוב מתפעל מהאנרגיה, מההיקף, מהעניין, מההתמדה.
עו"ד בני דון-יחייא
* * *
להציל את מתא"ן
מתא"ן פועלת לאיתורם ולקידומם של בני נוער מוכשרים מהפריפריה בתחומי האמנות השונים. לאחר 25 שנות פעילות ולאחר מאבקים רבים, אנו נאלצים לסגור סופית את עמותת מתא"ן – הגוף המוביל את החינוך למצויינות באמנות ובתרבות בפריפריה בישראל.
משרד החינוך, מטעמי בירוקרטיה, נמנע מלתקצב את עמותת מתא"ן בשנת 2008 – ואנו עומדים בפני סגירה. צעד זה יגדע דור שלם של אמנים צעירים ומוכשרים. אלפי בני נוער כעת ובעתיד יאבדו את ההזדמנות ללמוד ממיטב היוצרים ולהתפתח כאמנים צעירים. מאות בוגרי מתא"ן, ביניהם אמנים מהשורה הראשונה בישראל, הצטרפו כבר למאבק. אנו זקוקים גם לעזרתך!!! אנו מאמינים בלב שלם כי בכוחות משותפים ניתן למנוע את סגירת העמותה וכי בידי משרד החינוך הכוח לבטל את רוע הגזרה. נודה אם תחתמו על העצומה ותעבירו הלאה.
"החוג לשוחרי שירה" וירחון "עיין ערך שירה", קוראים למשרד החינוך לתקצב מיד את המפעל החשוב הזה. אנו קוראים לכל מנויינו וקוראינו לחתום על העצומה ולהפיץ אותה בין כל שוחרי האמנות בארץ.
אתר מתא"ן
http://www.matanarts.org.il/Hebrew/
על מתא"ן בויקיפדיה
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%AA%D7%90%22%D7%9F
לחתימה על העצומה
http://www.atzuma.co.il/petition/matanarts/1/
עדי ליבוביץ' [משתתפת במתא"ן]
חדרי
חַדְרִי יַעֲמֹד בִּמְקוֹמוֹ וִיחַכֶּה.
אָהוּב נוֹאָשׁ
מִתְנַחֵם בַּיּוֹם בְּקַרְנֵי שֶׁמֶשׁ, בַּאֲבַק
סָדִין מָתוּחַ מַמְתִּין עַל מִטָּתִי, דַּלְתִּי
נוֹעֶלֶת שְׂפָתֶיהָ
עַל הַחַלּוֹן בָּא הַלַּיְלָה וְנוֹפֵל
אוֹר נִשְׁפָּךְ עַל קִירוֹת
רַגְלַי הַקְּטַנּוֹת מְלַכְלְכוֹת אֶת הַשָּׁטִיחַ
עִם יוֹם שֶׁמִּתְפּוֹרֵר אַחֲרֵיהֶן
רַק לְהַגִּיעַ אֵלָיו כְּבָר
בְּנֶפַח גּוּפוֹ
לְהִתְפָּרֵק.
זהו רק אחד משירי המשתתפים בסדנאות מתא"ן, שהתפרסמו בגיליון "נדודי שירה".
[דבר המפרסם]
* * *
מאוד נהניתי מספרך "דודו פאפל"
לאהוד שלום!
ברצוני לציין שמאוד נהניתי מספרך "דודו פאפל" [הוצאת מטר] וכן גם נכדתי. כבר מיספר פעמים קראתי לה אותו ואני לא התעייפתי.
היכן ניתן להשיג את ספרך: "מי מספר את הַסָּפָּרִים?"
ישר כוח'
ישראלה ב.
אהוד: א. שאלה היא אם נכדתך לא התעייפה, ואם כן אז בקשי ממנה בשמי סליחה. ב. את ספרי "מי מספר את הספרים" ניתן להשיג בהוצאת "יבנה", רחוב מזא"ה 4, תל אביב.
* * *
חזון לבאות? חזון "בלאלאות"
לא סבאווי ולא אוניברסיטת ליל [גיליון 421-422]– סתם בליל מפוקפק מהאינטרנט למען הגבר שנאה בין בני האדם.
למען הסר מכשול מקוראיך אני ממליץ לך ולהם לבדוק את הקישור הבא:
http://www.info.org.il/irrelevant/item.php/1553646171052025601
שבת שלום,
דודו אמיתי
גבעת עדה
* * *
תשובתו של "הגיניקולוג הוותיק"
למר אלכסנדר גרינברג
ראשית, אני מודה לך ומעריך את זה שהתייחסת למה שכתבתי [גיליון 422]. שכן אהוד בן עזר אמר לי פעם שעדיף שיקללו אותו וישמיצו אותו וישחירו את דמותו ובלבד שיזכירו אותו. והנה אתה הזכרת אותי והתייחסת לדברי. [על האימרה הידועה הזו לא אני אחראי. – אב"ע].
והלא ברור שכל זה נכתב בהומור ובציניות. וחבל שלא כך הובנו הדברים. חלילה לנו לאבד את חוש ההומור שלנו שבו אנו צוחקים ולועגים על עצמנו בלי די. ההומור אף הציל את נשמותינו מאבדון בגלות הארוכה שהיתה לנו. ועל ההומור היהודי אין מה להכביר מילים וכל העולם מכיר אותו.
בוודאי ובוודאי שאני חושב אותך לאחי בגורלנו המשותף. ואל תשכח שעל כולם אנו צוחקים ומחברים בדיחות: על מנהיגינו ועל העדות השונות ללא יוצא מן הכלל.
ועוד, את המשפט ביידיש אני כתבתיו נכון אלא שהעורך הנכבד בלהטו לתקן נמצא מקלקל. המילים "נישט אונדזער" זכורות לגנאי שכן בהן השתמשו הבולשביקים אנשי מפא"י ההיסטורית, כאשר הגדילו בהפליותיהם ובפרוטקציות שהנהיגו ללא רחם. אם אכתוב את זה בעברית יאבד ההקשר.
האמת שאני שמח מאד בשמחתו של ליברמן, שזכה בכל כך הרבה מנדאטים. צריך לתת איזון לאלה מן השמאל שמוכנים למכור את המדינה בנזיד עדשים (תמצא אותם מקבלי פרסים מן האיחוד האירופי וכן באוניברסיטאות השונות בעולם, שם הם מחברים כתבי פלסתר נגד מדינת ישראל). וגם כדאי שאנשי "הפלג הצפוני" ו"הפלג הדרומי" של התנועות האיסלאמיות ישקשקו קצת.
יופי שהינך יודע את העברית על בוריה אך יש לי הרושם שכדאי לך להשלים קריאתם של כמה ספרי סאטירה ובדיחות וחידודים שנכתבו כאן בעשרות השנים האחרונות, כדאי לשמוע שוב את מערכוני הגששים וגם לראות את סרטו המהולל של היהודי סאשה ברון כהן "בוראט" ועוד.
בברכת אחווה כנה
"הגניקולוג הותיק"
* * *
שלמה-מומו אביבי-בן סמון
החצר הגדולה
לאהוד שלום,
רצ"ב סיפור אחד מתוך עשרות הסיפורים מספרי "נחמני שלנו" שהפרסום הראשוני לאיתור תושבי השכונה פורסם בעיתון הלילה שלכם והביא הרבה תושבים למסירת פרטים אודות משפחתם.
בית מספר 53 היה הבית הגדול ביותר בשכונה, היו בו ארבע כניסות וצורתו היתה צורת חי"ת, כאשר כל חלל הבית היתה החצר. בתוך החצר צמחו לתפארת שלושה עצי אקליפטוס עבותים, שגובהם היה יותר מגובה הבית. החצר שימשה מעבר קיצור-דרך בין נחמני למאז"ה, כאשר היציאה היתה בצמוד לכריכיית בוצ'בר, וממרפסת הבית יכולנו לצפות בתנועת העוברים. היתה גדר שהפרידה בין הבית לבתים הסמוכים מרחוב מאז"ה. סמוך לבית, מעבר לגדר, היתה דירתה של משפחת גורפינקל. אב המשפחה היה חבר בכנסת הראשונה, בנו הבכור הוא המשורר חיים גורי, ומצד שני דירתם של משפחת אבידן שבנם אמנון היה שחקן כדורסל במכבי ת"א ובנבחרת ישראל.
הדמות הדומיננטית בחצר היתה דמותו של "השומר", כך קראו אז למנקה החצר, האדון יונה שוורץ, יקה שלא היה איש דיבורים ולא החליף איתנו מילה. היה אוסף את עלי האקליפטוס שנשרו, עורם אותם לערימה גדולה, מרים מיכסה ענק של מתכת שסגר על מרתף ענק שהיה מתחת לכל החצר ובעבר שימש את הדודים של ההסקה המרכזית והיום משמש מקום איחסון לעלים וזרדים ומקום מירבץ לעכברים.
בחצר שיחקנו את כל משחקי החברה: שלוש בורות, דודה, גוגואים וכמובן מחבואים וכל יתר המשחקים. לחצר היו גם משימות נוספות, פעם בשנה, לפני פסח, היה אדון הורוביץ מהקומה הראשונה מוציא את כל ספרי הקודש שלו, מניח אותם פתוחים על משטח הבטון שבחצר וכך היה מאורר אותם מאבק ומכל מיני שאריות חמץ.
לפני החגים היו מגיעים הערבים, עוברים בחצרות וצועקים: "וואייסן פאילה וואייסן קעסאלאך!" והכוונה שהם היו מנקים ומלבינים ומצחצחים את כל כלי המתכת שהיו בבית כולל סירים וסכו"ם.
פעם-פעמיים בשבוע היו מגיעים ערבים רכובים על חמורים עם ירקות ופירות העונה, במיוחד בימי הקיץ כאשר היבולים היו מרובים.
יום הכביסה בחצר היה אירוע בפני עצמו, שרה העוזרת התימנייה, עזרה לגב' אפל מהקומה הראשונה להרתיח את דוד הכביסה הגדול על גבי פרימוס גדול, ולאחר מכן להוציא את הכביסה הרותחת בעזרת מוט עץ ארוך, להניח בפיילה ולהתחיל לשפשף על גבי מיתקן פח מחורץ, וכמובן לאחר מכן טקס התליה לייבוש על חוטי ברזל שהיו מתוחים לרוחב החצר, ופה אנו הילדים ניכנסים לתמונה, והכדור נוחת על הסדין הלבן, וכל הכביסה יוצאת מקושטת ומצויירת בציורי כדור בגדלים שונים.
מיד לאחר כינון הממשלה הראשונה, החלה בחצר הגדולה מלחמת פחי הזבל, היות שהבית היה גדול – ארבע כניסות, היו הפחים של כניסות א' וב' מונחים בסוף שביל הכניסה של כניסה א', ואילו הפחים של כניסות ג' וד' היו מונחים בסוף השביל של כניסה ד', אבל השכן מכניסה ד' היה השר בכור שיטרית – לא יאה שפחי זבל יהיו בכניסה לבית השר, ולכן הועברו הפחים לצידו השני של הבית, למורת רוחם של הדיירים של כניסה א', שדאגו להחזיר את הפחים למקומם הקודם. לבסוף, לאחר דין ודברים, סוכם שהפחים יועברו באופן זמני כל עוד שיטרית מכהן כשר, אולם אף אחד לא לקח בחשבון שהוא יכהן כשר במשך שמונה עשרה שנה!
באותה תקופה היה טלפון אחד בכל האזור והוא היה בבית המרקחת של האדון טליטמן, וכשהיו מצלצלים, בדרך כלל מחוץ לעיר, היו מטלפנים (ראה הוראות שימוש בטלפון) לבית המרקחת, ואדון טליטמן היה יוצא מהדלת האחורית למרכז החצר וצועק פעם אחת: "גברת בן סמון טלפון!" – וחוזר מיד חזרה לבית המרקחת, וברור שגב' בן סמון לא שמעה את קריאתו, אבל אין חשש, מכל פינה ומכל דירה כולם צועקים במקהלה "גברת בן סמון... טלפון!" ועד שלא ירדה מהקומה השנייה לא הפסיקו הקריאות.
יום ששי מתקרב ונהוג להביא פרחים הביתה, ומהיכן נביא? כמובן מהבית השכן המטופח מיספר 55. בשביל הכניסה לבית, לאורך הגדר המפרידה בינם לבין כניסה ד' של מספר 53 – היו פרחי המרגליות, ומי טיפחם וגידלם? הלא הוא מר קרייז מקומה ראשונה. מר קרייז כבר אז היה אדם מבוגר וכולנו פחדנו ממנו, היו לו פנים מעוותים ופה עקום, ובילדותו כנראה לא למד לחייך או לצחוק, אבל אהב מאוד את הפרחים שגידל, וביום ששי אחרי הצהריים היינו כולנו באמבוש על יד המרפסת של הוריו של שלמל'ה וישינסקי, שעוד לא נולד, ומחכים שאדון קרייז יגמור להשקות, ואכן גמר להשקות והיה מגלגל את הצינור על מנת להביאו למחסן שהיה בצידו השני של הבית, ולרגע זה חיכינו, כל אחד עם מספריים ביד – מזנקים לשביל שזה עתה הושקה ותוך מיספר דקות אין זכר לפרחי המרגלית הגדולים והלבנים שבמרכזן האבקנים הצהובים, הפרחים כבר ב"וואזות" בבית, והאדון קרייז מגיע עם מזמרה כי גם לו מגיע פרחים לשבת, ואנו מבעד לחרכים רואים כיצד פיו העקום מתעקם עוד יותר כאשר הבחין שאין אף פרח לרפואה.
ואנו חוזרים לעיסוקינו בחצר הגדולה.
אחד מסיפורי האהבה של החצר נרקם בין משה הורוביץ מקומה ראשונה ויוכבד פוינטק מקומה שלישית. הימים – שנות החמישים של המאה הקודמת (1950), היא בוגרת בית הספר לאחיות, הוא מלטש יהלומים מצליח, ובין יהלומים לבתי החולים האהבה פורחת, ובשנת 1951 נישאו. היו אלה הנישואים הראשונים שפרחו בחצר ומחזיקים מעמד (טפו, טפו, טפו) כבר 56 שנים.
מול זוג הנאהבים בכניסה ד' כולם טרודים ועסוקים לקראת האירוע, הזמן: קיץ 1947 – ולילד נוח או טו טו בר מצווה. השמחה של כולם, הרי כולם "גידלוהו" חוץ מהוריו – הדיירת הנוספת בדירה, פאני פרידה הנדלסמן, והדודה משכונת טיומקין, דודה שרה כמובן, וכל השכנים שתשאל אם הם מכירים את נוח, תשובה אחת תקבל: "מכירים? הרי אנחנו גידלנו אותו!"
אנו הילדים היינו עזר לגדולים, סוחבים מבית הכנסת שבבנין לוז'יה פלטות עץ שיונחו על "חמורים" ויהיו השולחנות, מביאים ספסלים ומסדרים את השולחנות לאורך כל הגג, שקודם לכן קושט ומורק על ידי בנות השכונה. השכנות הטובות הביאו את מיטב המטעמים, ובקבוקי היין גדשו את השולחנות. אט אט הגג התמלא קהל, והמנצח על הטקס מי הוא אם לא המורה לבר-מצווה לוין, מהבית ממול, וכטוב לב האורחים ביין, פצח בשיר בן עמי ונידיצקי ושר את "עץ הרימון" להיט של הימים ההם, ולאחר מכן הטיב את לב הקהל משה וישינסקי בפרקי חזנות, וכך נמשכה המסיבה עד חצות הליל.
* * *
Netanyahu interview
A lesson in history
Even those who aren't particularly sympathetic to Israel's Benjamin Netanyahu, could get a good measure of satisfaction from this interview with British Television this week. I guess it can be attributed to Minister Netanyahu's days studying history at Harvard.
The interviewer asked him: "How come so many more Palestinians have been killed in this conflict than Israelis?" (A nasty question if there ever was one!)
Netanyahu: "Are you sure that you want to start asking in that direction?"
Interviewer: (Falling into the trap) Why not?
Netanyahu: "Because in World War II more Germans were killed than British and Americans combined, but there is no doubt in anyone's mind that the war was caused by Germany 's aggression.
And in response to the German blitz on London , the British wiped out the entire city of Dresden , burning to death more German civilians than the number of people killed in Hiroshima.
Moreover, I could remind you that in 1944, when the R.A.F. tried to bomb the Gestapo Headquarters in Copenhagen , some of the bombs missed their target and fell on a Danish children's hospital, killing 83 little children . Perhaps you have another question?"
* * *
צרופים
הקדמה שכזאת / פוצ'ו
כאשר אהוד בן עזר פתח את אופנת מיחזור הספרים עם "ספר הגעגועים" שקדתי אני על ספרי "חבורה שכזאת". הספר שיצא לפני למעלה מחמישים שנה זכה להצלחה, אך גם לביקורת. עיקר הביקורת היתה שהוא מעוות את דמות הפלמ"ח והופך את אנשיו לרודפי תעלולים וקומזיצים. עברו כמה עשרות שנים, עד שהסכמתי לקבל את הדין והוספתי לספר המתחדש גם סיפורי קרבות ומעש, בלי לאבד את רוח הספר המקורית. את הרקע ההיסטורי של הסיפור המצורף בזה, קיבלתי ממאירקה פעיל שפיקד באופן אישי על פיצוץ גשר בנות יעקב.
הגשר
(מתוך הספר "חבורה שכזאת היינו")
…ממקום מחבואנו לא יכולנו לראות את הירדן, אבל חשנו בריח המים וידענו שאנו במקום הנכון. התיישבנו תחת ערבה ארוכת עלים, ולאור הירח ראינו את הגשר שעוד מעט נפוצץ, והלב התרחב מהתרגשות. חיפשנו את השוטרים הירדנים שהיו אמורים לשמור עליו ולא ראינו איש. איך אפשר לפוצץ גשר בלי לכבול קודם את השומרים? ואז שמענו פסיעות נעלים מסומרות שהרעידו את הכביש, ואחריהם פטפוטים באנגלית, ושיר חיילים ידוע שאחד מהם פתח בו והיתר הצטרפו. זיהינו מיד את קול הבס של יוסקה וחשנו גאווה שאחד משלנו נבחר להיות בחוליה שאנשיה התחפשו לחיילים בריטיים העתידים לתפוש ולכבול את שומרי הגשר הירדניים. משימה קשה ביותר, אשר ביצועה יקבע את גורל הפעולה.
עד מהרה הבחנו בשלוש דמויות שזינקו כמו מתוך האדמה, וכיוונו את הרובים שלהם אל ששת ה'אנגלים' שצעדו על הגשר בשירת שיכורים. ברגע המותח הזה מצא הירח לנכון להסתתר בתוך ענן, ואנו לא הצלחנו לראות בדיוק מה קורה שם, רק שמענו קולות חנוקים וחבטות אטומות, מלוות בנשימות שורקניות. אחר כך היתה דממה, שעוררה את סקרנותו של הירח אשר הגיח מתוך הענן, ולאורו ראינו את הששה גוררים שלש דמויות מן הגשר לכיוון משמר-הירדן. בו ברגע נתן דודיק את האות, תובל רץ עם תיק ההפעלה שלו, ואנחנו אחריו עם תרמילי הדינמיט. איש לא פיקד עלינו כל אחד מאתנו ידע את תפקידו ומלא אותו כראוי. הנחנו את התרמילים בערימה אחת ליד דופן הגשר ורצנו חזרה לשפת הנהר. משם מנחם הריץ אותנו כמאה מטרים מהגשר, ונתן לנו פקודה להתפזר בשטח, ולשכב כשהידיים מגוננות על הראש.
שכבנו כך בצפייה מתוחה, צמודים לקרקע, אצבעות תקועות באוזניים מגינות מרעש הפיצוץ, שלא נשמע... ואז, בניגוד לכל כללי השקט של משטר הלילה, קרא תובל: "פוצץ!!!" ורץ בכל כוחו והצטרף אלינו. שנייה אחר כך הזדעזעה האדמה ברעם אדיר והגשר עלה לשמיים, ולאט לאט ירד חזרה בצורת גושי אבן ואדמה. רוב החלקים המעופפים נפלו לתוך הנהר, אבל אבן שובבה במיוחד ירדה ישר עלינו, הממשיכים לרעוד, לאחר שהאדמה כבר חדלה. ועל מי תבחר אבן כזאת ליפול? כמובן על זה שישבנו הוא המרופד ביותר בכל האזור.
"אי!!! אני מת! הצילו!" צווח יוסי פס. "כל הגשר נפל עלי!!!"
אלה שהגיעו אליו ראשונים שמעו אותו ממלמל, "טוב למות בעד ארצנו," ומצאו על גבו אבן בגודל אשכולית.
"חובש! איפה החובש?" צעק יוסי.
איזי הבולגרי, שעבר בשעתו קורס חובשים, הגיע מיד, נושא אלונקה ותיק עזרה ראשונה. רצה לבדוק את מקום הפציעה,. אבל יוסי לא נתן לגעת בו וצריחותיו העלו השערה שמא שבר את חוט השדרה. יוסלה הציע לחפור תחתיו שוחה ולהשחיל לתוכה את האלונקה. היו עוד כמה הצעות, אך לא היה פנאי לדון בהן, כי בינתיים התקבלה פקודת נסיגה חד משמעית. בלית ברירה התעלמנו ממחאותיו של הגוסס, והשכבנו אותו בכוח על האלונקה, מה שהיה כנראה המעשה הנכון. ברגע שהורמה האלונקה מן הקרקע יוסי חדל לצרוח ועבר לאנקות כאב שיזכירו לנו עד כמה הוא סובל.
אחר-כך סיפרו בהכשרה שהאבן בעצם נפלה לא על גבו אלא בצד, לידו, אך הוא הספיק להעביר אותה למקום ששם מצאנו אותה. גירסה מאוחרת יותר סיפרה שעוד לפני הפיצוץ הוא כיסה את עצמו באבנים, וזו היתה האבן היחידה שהרעד שלו לא הצליח להפיל.
בינתיים מחלקת הכוננות הירדנית התעוררה משנתה. לדברי המומחים לא מהפיצוץ אלא מהצריחות של יוסי. הם הבינו שהפלמ"ח כבר גמר את העבודה ועכשיו הוא נסוג, ואז החלו לירות באומץ לכל עבר. שמע הפצוע את היריות, שכח שהוא הולך למות בעד ארצנו והתחיל לדרבן את נושאי האלונקה:
"יותר מהר! יותר מהר! אתם לא רואים שיורים עליי?"
גם אנחנו רצינו לרוץ יותר מהר, אבל העלייה היתה קשה, הדרך לא דרך, ורצועות האחיזה של האלונקה מתחילות להישמט מידינו. בין כה וכה כל החבר'ה האחרים, שהשתחררו לא מכבר ממשא חומר הנפץ, משתוקקים לחיות ולחזור מהר לקיבוץ, כדי לספר לבנות איך היה. הם אזרו עוז ודהרו קדימה. כשראה הפצוע הנאנק מכאב שהמחלקה מתחילה להשיג את האלונקה שלו, שכח שחוט השדרה שלו שבור, פרש ידיו לצדדים וצעק:
"לא לעבור! לחזור אחורה! הפצועים בראש! אחוות לוחמים! כולם אחריי!"
בסך הכול הוא רצה שהקבוצה תצטופף מאחוריו כמחסה מכדורי האוייב, אולם איש לא שעה לו, כי כשהכדורים שורקים מעל הראש, הרגליים לוקחות פיקוד ולא מוכנות לעצור. כאשר הפצוע הבין שאין קהל שיקשיב לנאומו על החובה שלא להפקיר פצועים, שאג בהתקפת זעם:
"פחדנים עלובים! אתם לא שווים כלום! יותר לא אצא אתכם לשום קרב! הבוז לכם!"
וכשהמילה "קרב" על שפתיו, קפץ מהאלונקה ורץ כאיילה שלוחה עד לעבר האחר של הגבעה. רק שם, באזור הבטוח מכדורים, התיישב לנוח על סלע וחיכה שנגיע אליו עם האלונקה, כדי שנמשיך לשאת אותו הלאה עד לקיבוץ.
לקיבוץ חולתא הגענו עוד לפני עלות השחר. שם הובלנו היישר לחדר האוכל וכמה בנות מחברת הנוער המקומית הגישו לנו קקאו חם וארוחת בוקר. הן הביטו בנו בהערצה אילמת, ואנחנו לא ידענו איפה לקבור את עצמנו מרוב ענווה.
* * *
חנה יעוז
זכות הצעקה וחובת האהבה – על ספרו של
שמאי גולן: "ואם אתה מוכרח לאהוב"
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2008, 224 עמ'
ההיכרות הראשונה שלי עם הרומן של שמאי גולן היתה כאשר פירסם פרק מתוכו בכתב העת "מאזנים" תחת הכותרת: "ואם אתה מוכרח לצעוק". בפרק זה (פרק 11 בספר) ניצול שואה בשם שמואל גדנקר יוצא מביתו ביום השנה לניצחון בנות הברית על גרמניה, 8 במאי, ומתחיל לצעוק באמצע הרחוב. הדיירים מציצים בזעם ובתדהמה מהחלונות ומהמרפסות, ואינם מבינים את פשר צעקותיו. רק ידידו, ליבר, בעל המכולת השכונתית מגלה אמפתיה ומציע: אם אתה מוכרח לצעוק – חזור לדירתך, סגור חלונות, דלתות ותריסים, וצעק... (עמ' 126); המשמעות הנרמזת היא: אתה תצעק, אבל איש לא ישמע.
הצעקה קשורה בספר שלפנינו לבעיית הזיכרון והשכחה של ניצולי השואה, ואכן השם הראשוני של הרומן היה "ואם אתה מוכרח לצעוק". השם הזה מתאים ביותר לחלקו הראשון של הרומן, שהדמויות המרכזיות בו הן שמואל גדנקר (הזוכר) ולאורה רעייתו.
בהווה של הרומן גדנקר הוא בן שבעים וחמש, ניצול שואה החי בישראל עם רעייתו האהובה הסובלת מדמנסיה. היא שוקעת לעתים קרובות בעבר ומבלבלת בין זיכרונות מימי השואה לבין ההווה. הזיכרונות הם על אחותה מירה ובנה הקטן שנרצחו, ההפלה שעברה בתנאי מסתור, בידיו של גדנקר בעלה הרופא, שבעקבותיה שוב לא יכלה להרות וללדת, ועל אהבתה לשליח הארצישראלי מיכאל לוין, שהבטיח להעלותה לישראל וערב המלחמה חזר לארץ והיא נותרה בגולה והתחתנה עם גדנקר שחיזר אחריה. גדנקר מנסה להתמודד עם מצבה הנפשי והגופני של אשתו, אולם הזיכרון על אודות קצין הס.ס. קלאוס שהתעלל באסירים במחנה הריכוז נשאר שלו בלבד.
אין מי שיתעניין במה שהתרחש "שם". לא הישראלי הממוצע ולא בית המשפט בגרמניה, ההופך את עדותו של הניצול כנגד הקצין לפארסה (פרקים 7-10). העדות של גדנקר בבית המשפט כוללת למעשה את הגרעין המרכזי של סיפור השואה בגטו ובמחנה הריכוז. לפיכך, המסלול הראשוני של הספר שלפנינו קשור בנושאי הזיכרון, השכחה והזעקה לגבי סיפור השואה הפרטי, הסיפור המשפחתי והסיפור של העם היהודי.
אולם קיים ברומן מסלול עלילתי נוסף, מרתק לא פחות: סיפורם של אלחנן ודניאלה. אלחנן מייצג את "הדור השני" לניצולי השואה, עורך דין בשנות החמישים שלו, המוצג כבנם של גדנקר ורעייתו. בילדותו ניצל אלחנן ממוות ודאי כאשר הופקד בידיה של אם המנזר, והוחזר למשפחתו רק עם תום המלחמה. דניאלה אשתו היא בתו של אותו מיכאל לוין, השליח הארצישראלי אהובה של לאורה, שחזר לארץ ישראל בלעדיה. כאמור, לאורה התחתנה עם שמואל גדנקר, שהיה רופא צעיר וקצין בצבא הפולני ערב המלחמה, ואחותה מירה ובעלה מאירקה נרצחו. "התיקון" של סיפור האהבה והאכזבה של לאורה עם מיכאל לוין אביה של דניאלה בא על תיקונו, כביכול, בנישואי אלחנן ודניאלה.
כאן עולה ונשאלת השאלה הנוספת, זו שנבחרה ככותרת לרומן שלפנינו – "ואם אתה מוכרח לאהוב"? האם זו שאלה רטורית? לצעוק – מוכרחים לפעמים, אבל לאהוב?! יש אנשים החיים ללא אהבה וגם זוגיות אינה מכילה תמיד את תחושת האהבה, ויש מי שאינו אוהב אפילו את עצמו.
נשאלת השאלה: מי אוהב את מי בספר שלפנינו? גדנקר אוהב את רעייתו, אבל אם היו לו "רגשות רומנטיים", היה זה לפני שנים רבות, בצעירותם. המלחמה, השואה, המאבק על הקיום בארץ והזקנה הובילו את רגשותיו למסלולים של דאגה, חמלה ואמפתיה. ואילו רעייתו, שהיתה מאוהבת בשליח מארץ ישראל, האם התאהבה אחר כך בשמואל גדנקר הצעיר? אין ספק שמצא חן בעיניה, הם נישאו וחיו שנים רבות בזוגיות טובה, אבל ברקע נותרה הכמיהה לשליח שחזר לארץ הקודש.
אלחנן דואג למי שגידלוהו, וחש כלפיהם מחויבות עמוקה, אבל האם הוא אוהב אותם? והשאלה העיקרית: אלחנן ודניאלה, הדור החדש, הישראלי, שבנה לו מסגרת משפחתית ומקצועית יציבה, האם שוררת ביניהם אהבה?
משבר הזוגיות הוא חשוב ומשמעותי בספר. הסצנה המרכזית מתרחשת בלילה שבו מתוודה אלחנן בפני דניאלה על רצונו ב"פסק זמן" מן הזוגיות: הוא רוצה "חופש", הוא "מחפש את עצמו" (עמ' 145). לא מעבודתו או מהוריו הוא מבקש הפוגה, אלא דווקא מאשתו זה שנים, אם בתו, שחייהם נראים כחיים יציבים, הבנויים על חברות ועל אמון הדדי. הסצנה מתארת בגוף ראשון של "אני-אשה" את הטלטלה, האכזבה, הכעס והמרירות: מערך הרגשות והמחשבות של דניאלה, כולל תגובות פיזיות (פרק 13).
האם דניאלה אוהבת את אלחנן? עניין זה לא ברור כלל, שכן היא אפילו מספרת על בגידה שבגדה בו עם אחד המורים במקום עבודתה, שחיזר אחריה והרבה להחמיא לה והקדיש לה תשומת לב שכל כך חסרה לה באותה תקופה.
אם כן מה פירוש הכותרת של הרומן: "ואם אתה מוכרח לאהוב"?
אולי דווקא בדפי הסיום של הספר טמונה התשובה. מסתבר כי אלחנן אינו הבן הביולוגי של לאורה ושמואל אלא בנה של מירה, אחותה של לאורה, שנרצחה בידי הנאצים. הילד אלחנן הוסתר במנזר ואחרי המלחמה הוחזר לזוג גדנקר, שאימצוהו לבן ולא סיפרו לו על כך דבר.
בעמוד הסיום נמסר כי גדנקר מתבונן באלחנן "בחמלה ובאהבה" וכי אלחנן חש קרוב לאבא שגידל אותו, "יותר מאי פעם". אפילו דניאלה מתרצה לקראת הסיום, עם התגלות סוד יתמותו של אלחנן, ואומרת לו: "אבל אצלי אינך יתום, אלחנן." לא ברור אם אהבה יש כאן ואולי רק חמלה ואמפתיה. אולי רק רצון לתקן את השבר הזוגי והמשפחתי. אולי "מוכרח לאהוב" מכוון לכך שנאמנות, חמלה ואמפתיה אינן תחליף לאהבה אלא מרכיב מרכזי שלה. אולי באמת האדם מוכרח לצעוק כשכואב לו, והוא מוכרח לאהוב כדי לא לסבול מריקנות ומבדידות, וזאת במיוחד כדי לשרוד בעולם הקשה של ניצולי השואה ובניהם של הניצולים.
הרומן שלפנינו בנוי בחלקו על מוטיבים מרכזיים של השואה – חיים במסתור, מתן עדות בבית משפט גרמני נגד מפקד מחנה נאצי, "תסמונת הניצול" ועוד – אולם קיים גם מערך נושאים ייחודי: "ואם אתה מוכרח לצעוק" מתייחס בעיקר לדור הניצולים. לעומת זאת "ואם אתה מוכרח לאהוב" מתייחס לשני הדורות גם יחד. השילוב של "זכות הצעקה" עם "חובת האהבה" הופך את הרומן לבעל משמעות ייחודית, ומרחיב את מעגליו מעבר לנושא השואה והשתקפותו בחברה הישראלית בת זמננו.
פורסם לראשונה ב"עתון 77", דצמבר 2008, גליון 335
* * *
בנדלה: שתי תוספות להכנת הריבה מתפוזי השמוטי
כדי להפיג את המרירות מהריבה [למתכון של שושנה צוריאל, גיליון 422] – מרתיחים במים שמכסים את הפרי, את כל תכולת פרי ההדר שממנו עושים ריבה. מעמידים ללילה, ובבוקר שופכים את המים ואז עושים את הריבה.
אין צורך לעקר את הצנצנות במים רותחים ולייבש. שופכים לצנצנת את הריבה מיד לאחר כיבוי האש, בעודה רותחת, והיא כבר עושה את העבודה..
בתיאבון,
בנדלה
* * *
יוסי גמזו
מֵיטַב הַשִּיר אֵינוֹ כְּזָבוֹ
"מֵיטַב הַשִּיר כְּזָבוֹ"
(עמנוּאל הרוֹמי, "מחבּרות עמנוּאל" ח 149)
מֵיטַב הַשִּיר אֵינוֹ כְּזָבוֹ,
הוּא אֲמִתּוֹ שֶאֵין מִפְלָט לָהּ
בֵּין הַתְּחִנּוֹת הַנִּכְזָבוֹת
מִן הַכְּזָבִים, לָתֵת מִקְלָט לָהּ
בְּצֵל רִשְתוֹת-הַהַסְוָאָה
שֶקְּלוֹן אָזְלַת יָדָן מֻפְשָל בָּהּ
בַּחֲרִירֵי הַהַשְוָאָה
בֵּין הַמָּשָל וְהַנִּמְשָל בָּהּ.
בֵּין הַוִּדּוּי וְהַבִּדּוּי,
בֵּין הַרְחָקַת-עֵדוּת לְצֹרֶךְ
גְּנֵבַת גְּבוּלוֹ שֶל הַפָּדוּי
מִן הַפְּגִיעוּת וּמִן הַמֹּרֶךְ
וּבֵין הַפַּחַד הָאוֹסֵף
אוֹתָהּ אֶל כָּל תַּחְפּוֹשֹוֹתֶיהָ
וְרַק שֶלֹּא לְהֵחָשֵֹף
אֶל הָרִשְעוּת וְחִטּוּטֶיהָ.
מֵיטַב הַשִּיר אֵינוֹ כְּזָבוֹ,
הוּא אֶגְרוֹפוֹ שֶל קְמוּץ-הַחֹפֶן
שֶתֹּם הַיֶּלֶד עֲזָבוֹ
וְהוּא אָנוּס לִרְשֹם בְּצֹפֶן
אֶת עֲקֻמּוֹת חֻמּוֹ הַמַּר
שֶל סֵיְסְמוֹגְרַף-הַלֵּב בְּתֶדֶר
שֶיִּשָּמֵר מִכָּל מִשְמָר
מִסֻּלַּם רִיכְטֶר שֶל הָעֵדֶר.
וּמִשּוּם כָּךְ הוּא מְזַיֵּף
אֶת דַּרְכּוֹנָיו כְּכָל מַבְרִיחַ
וְהוּא אֵינֶנּוּ מִתְעַיֵּף
לִטְמֹן מִתַּחַת כָּל אָרִיחַ
אֶת שַוְעוֹתָיו הַנִּצְבָּעוֹת
צִבְעֵי אִפּוּר מִכָּל שְפוֹפֶרֶת
אֲבָל טְבִיעַת הָאֶצְבָּעוֹת
תָּמִיד שֶלּוֹ הִיא,
אֵין אַחֶרֶת.
* * *
ליוסי גמזו, על שירך "חלום ליל חורף"
אני קוראת את השיר ביום שישי 27 בפברואר, ליל זעף וגשם, וחווה כל מלה, בצליל, בקצב ובתחושה. יושבת עטופה בשמיכה וחרדה עמומה טורדת, שהגג, המפריד ביני לבין טיפות הגשם, הקירות הסוגרים עלי מפני זעף הרוח, אינם מובנים מאליהם. אולי אני צריכה לאמר תודה על מה שיש, ועל כך שרק במקום אחד בבית יש דליפה. אולי להתחבא מתחת לשמיכה עד שיעבור זעם, או לחוות את הגשם, במלוא העוצמה, כמוך, עד לאמירת שיר.
אז תודה,
וערב טוב, נעים ורטוב,
לאה בן שלמה
* * *
גלי צה"ל מגישים מופע מיוחד לאוהבי הזֶמֶר הישראלי:
ערב הצדעה למשורר יוסי גמזו
על תרומתו לזֶמֶר ולפזמון הישראלי
במופע מיוחד זה יופיעו מיטב אמני-הזֶמֶר של ישראל
בלהיטים רבים, ידועים ואהובים, המוּשָרִים
זה שנים רבות בפי מיטב אמני-הזֶמֶר, הלהקות הצבאיות,
סולנים והרכּבים אזרחיים רבים
ערב-ההצדעה ייערך בראש-העין, ברחוב מרבד הקסמים 10
במרכז לתרבות ולאמנות ע"ש קימברלינג
ביום חמישי, 26 במרס, בשעה 8.30
כל המעוניינים יפנו אל זיוה, מתנ"ס ראש-העין, טל': 9382074(03)
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
ביקתה בפרדס
איש לא ידע מתי באו השלושה. פתאום היו שם. כעדת סנוניות בונות-קן: מנקים, מתקנים, מסתובבים הלוך-ושוב – השער הכבד סובב בחריקה על ציריו הישנים והם יוצאים ובאים, כל אחד כפיפת-אשפה בידו, מריקים וחוזרים. וכך ימים שלמים.
הביקתה עמדה בתוך פרדס ישן, סבוך ועזוב-למחצה, ביקתה זו היתה מחסן מימי ה"ברון", אחד הבניינים הטיפוסיים שבנו פקידיו בזמנם; היו אלה קירות בנויים אבני-חול ספוגיות ועליהם גג רעפים אדומים היורד בכובד על הבניין שקירותיו קשורים מוטות-ברזל בפנים המתקשרים מבחוץ בארבעת פינותיו על-ידי פסים שצורת S לאטינית להם.
אילו היה מי מן הצד מתבונן בחבורה הקטנה היה בא בוודאי לידי תמיהה: כיצד התחברו אלה לחבר אחד, אבל שלא כציפורים הם בני-אדם; שציפורים מתחברות רק לבנות-מינן וסוגן ואילו בני-אדם עשויים ברואים מברואים שונים.
מאיר – עמוד-התווך של החבורה: רחב-כתפיים ומצחו מצח-רבנים גדל-סדן ורב-בליטות, היה מהלך כמלח וכל דריכה מדריכת רגליו היתה לה משמעות וטעם, כל תנועה שלו קצובה ומודגשת ורק עיניו עיני-ילד זהובות. לעומתו יענק'לה הקטן מפזז היה, עגול וגוץ עם עיניים בולטות כלשהו. מכרכר היה לכל תנועה מתנועותיו של מאיר. וחוזר עליה בדיוק, אבל בפירפור אברים עגולים ומדובללים במקצת. היתה מן ההשלמה בין השניים כאילו האחד לש בחומר והשני מתיז אותו – אבל תלויים היו זה בזה ושניהם יחד מהווים חטיבה אחת מיוחדת.
השלישית היתה יעל. חשיבותה של נערה ראשית-כל בחיצוניותה. אבל ביחס ליעל לא ידע איש לומר אם יפה היא: קטנה שמנמונת עם רעמת שיער ערמוני שמתחתיו נשקפו עיניים אפורות ותמהות. כשהיו הבחורים מדברים בה שלא בפניה, היו אומרים "יעלת חן", ואחרים צחקו: "עגולה", פוטבול ממש. יעל לא ידעה מכל זאת. לא ידעה גם הרבה מהו מראה חיצוניותה ומה הרושם שמראה זה עושה על הסובב אותה. עיניה היו פקוחות-פקוחות ואוזניה קשובות מאוד וכולה מעין ספוג קולט. היתה זאת מלאכת-קליטה שהעסיקה את כולה, מלאכה רבת-עניין: החי, הצומח, האדם וערכיו, הכל היה חדש, טרי ומצודד בלי גבול.
במבט ראשון קשה היה להבחין מה מאחד את השלושה. שונים היו זה מזה בתכלית, אך בני דור אחד היו, צעירים היו והגורל אינה להם שבדורם קמה ונישאה באוויר אותה דת אשר קולה היה כקול אלוהים מהלך על פני מים רבים, מעין סימפוניה אדירה מכה גלים ושובה לבבות וחיים צעירים בכל אשר תגיע, והשלושה נתערבלו בה כל אחד מפינתו: שני הנערים מן העיירה שבגלות, והנערה ממושבתה בארץ. לא היה הבדל ביניהם ביחס לדת זו. היה זה צו שנחתם בבשרם וברוחם. חזק היה הגל אשר הציף אותם, ושלא בידיעתם ושלא ברצונם נחפנו יחדיו כגרעינים זרועים ברוח בידי אחד גדול נצחי.
יעל היתה מתרפקת על סיפורי הראשונים, כמהה בכל נפשה למנה אחת של "ראשית" בחייה. והנה עלה גל של שוחרי-ראשית, באו בחולצות-תלמידים, נטולי-כל – והיא הצטרפה אליהם באופן טבעי ופשוט, בשמלת-הבד הלבנה וברגליה היחפות והשמנמנות הלכה איתם.
מקרוב לא היו הדברים פשוטים כל-עיקר. רעב כבד ירד על הארץ. הצבא התורכי שדד את הכל. מחבל ועד שק ועד חורשות האלונים אשר היו דובבים על פאר בן אלפי שנים. רק מוץ השאיר אחריו, כי את הגרעינים היו אנשי-הצבא בולעים בלהיטות, כמו שהם, ללא טחינה וללא אפייה, כאילו היו אלה ענבים. והנה הוכתה הארץ עוד מכה אחת: ארבה כבד ירד עליה וכירסם בה כל ירק. שטחים-שטחים השתרעו הפרדסים המכורסמים ומעין אפרורית צהובה השתפכה לתוך הנוף במקום ירקו העליז. עצבות גדולה עלתה מפרדסים אלה, מחכים היו להרבה ידיים שישחררון מן המוות הרובץ עליהם ומעכב צמיחתם.
בתחילה היו זרות וקור נושבים מן הקירות העבים של הביקתה. השלושה היו מתהלכים בחדרים-המחסנים שחלונות קטנים מסורגים קרועים להם לתוך סבך הפרדס. משהו הילך אימים עליהם. ובלילה הראשון, כשסידרה יעל את שמיכתה על הקרשים, נצבט בה הלב. החדר היה ריק. על ארגז בפינה עמד פרימוס ועל ידו שקית קמח ושני בקבוקי-שמן.
הקירות היו עבים מאוד והיו לוחצים על השלושה בכובדם. אך לאט-לאט התחממו כאילו בהבל-פיהם, בקולותיהם – וקילוחי חייהם של השלושה כאילו חדרו לתוך האבנים הישנות וחיממו אותן. חוטים נעלמים החלו מתרקמים ביניהם ובין קירות אלה. ויום אחד, מבלי שידעו כיצד היה הדבר, היה המחסן הישן מאהיל על חייהם, והיה לבית שחוזרים אליו שמחים למצוא אותו במקומו.
היתה זו קונכייה מלאה חיים ועסק רב, אור היה מנצנץ בחלונות הקטנים ורומז על השלושה עד למרחוק. במושבה החלו מדברים בהם, ובמיטבח הפועלים החלו מתלקטים סביבם, והחיים דבקו בהם שיכבה אחר שיכבה, כאשר תדבק אדמה בגרעין זרעים. החלו מבקרים אצלם, תחילה בהיסוס ואחר-כך ברצון, ובסוף – בהרגשת חווייה. החדרים נתמלאו חיים צעירים ואלה שלחו קרניים החוצה אל המושבה, אל ה"מיטבח" ואל הדרכים המובילות לעבודה.
בבוקר היה מאיר נוגע קלות בשכמם והם היו קמים ויוצאים לעבודה. היה זה החלק היפה ביותר של יומם הארוך והמפרך. הלב קל והרגל מהדהדת בכביש. הראש נישא בשמש וברוח ושלושתם צועדים על בהונות רגליהם כשהסל מיטלטל על הזרוע ובסל פת קצובה ומעט זיתים.
בוקר אחד פגשה יעל את עודד, היא ראתה אותו לפני-כן במיטבח-הפועלים. היו אלה ימים קשים למיטבח, ללא קמח ולחם, ועודד דיבר וגם קיים – והשיג לחם. והנה עתה עמד לפניה.
"אני עודד – " אמר לה.
היה זה בחור קטן ומוצק שעיניו נטולות כל "עצב יהודי". הן היו פשוטות ומחייכות ודבריו יצאו מפיו בלי כל הדגשה יתירה. אך תחת לכל זה חילחלה רעננות ותסס שכל גמיש ומאיר.
"מה יש לך בסלך, יעל? הבה ניראה." הוא משך אליו את הסל שעל זרועה והציץ לתוכו, "וזה הכל?" חייך לעומתה.
"וכי מה רצית למצוא, אווז צלוי?" ענתה יעל בצחוק.
"הממ..." בלי דברים פישפש בסלו, הוציא מלפפון גדול וזרק אותו לסלה.
"לא רוצה, לא רוצה – " גוננה יעל בידיה השמנמנות על סלה. אך המלפפון כבר היה בסל, ועודד – ממנה והלאה, מרחיב צעדיו ונוטה לשביל צדדי. יעל ליוותה אותו בעיניה הרוגעות וחייכה.
הענפים הלחים מטל-הלילה היו מתמתחים בלתי-שבירים כמטילי-גומי שהתקלקלו בשמש. המזמרה היתה ישנה ולעסה את הענפים בקושי. אך בגבור החום נתייבשו הענפים ונעשו שבירים יותר. יעל היתה שוברת אותם על להב המזמרה בתנועה זריזה אחת, וכך היו נקצצים-למחצה ונשברים-למחצה. זה הגביר את קצב עבודתה והיא היתה הולכת ומשתכרת מקצב זה. הידיים קופצות, המזמרה טורפת, ולפניה ענפים-ענפים-ענפים. הכל יבש וחורק ועליה עוד לשחרר עצים רבים, כאילו עליה בלבד הוטל לשחררם מן המעמסה המתה. ברגע זה היתה מתפללת שיהיה לה עוד זוג ידיים. רק חמישה-עשר עצים עשתה אבל נקיים הם וכאילו מסורקים. כעת עליהם להתאמץ ולהצמיח ליבלוב חדש.
בצהריים ישבו בצוותא בצל הדחוס של עץ-התות: יחיה, משה הארוך וחיק'ה, זו הצחקנית שצחוקה מרובה על דיבורה ושיניה בולטות ומוסיפות לה לוויית-חן. ריח עצי-ההדר שדבק בהם התערב עם ריח עורם החרוך בשמש. ידיהם היו שרוטות בענפים וקוצים, ואצבעותיהם היו נתונות בתחבושות מלוכלכות. יעל הוציאה את המלפפון הגדול, שנתן לה עודד, קלפה אותו לאיטה וחתכה ממנו פרוסה-פרוסה לכל המסובין. עיניה עברו מן האחד לשני ופתאום נתברר לה שכאן מקומה, שאלה הם אחיה, אלה השרוטים והמיוזעים אחיה הם במובן ידוע יותר מן האחים אשר עזבה בבית אביה.
עם ערב סרה לחלקה שעציה כבר נגזמו והושקו. בולשת היתה בין הענפים – עלים זעירים החלו מבצבצים וניצתם הרכה מרטיטה ברוח הערב.
מיטבח-הפועלים היה מלא מפה-אל-פה. ישבו על אדני החלונות, על הרצפה, כשהגב נשען בקיר, על ספסלים כבדים וישנים, ראשים מראשים שונים: תימנים שחומים מקורזלי-פיאות; ראשים זהובי-בלורית, מצחים מקומרים ומצחים צרים זרועי שיער שחור שמתחתם מציצות עיני תגרים ערומים, וראשים של יהודיות כשרות מן העיירה שבאו לפתור כאן במיטבח זה את פתרון עמן.
ליעל נידמה היה שמשהו עתיק-יומין עד למאוד מרחף כאן באוויר, משהו מעורב מפרקי ישעיהו, משירי רבי יהודה הלוי ומלחש שפתי סבתא שלה בשעת "שמונה-עשרה", מעין ערפל הזייה הטבוע בדמה; ועל כל זה צף כתמיד אותו זקן שבחלום, שני לוחות-הברית בידיו ומראשו השב יוצאות שתי קרני-אור. היה זה מראה שחציו חלום וחציו זכרון רחוק. מצב-רוח מעין זה היה תוקף אותה ב"ימים הנוראים", עת החזנים היו מתחילים לייבב מעמקי איזה עצב נעלם. ועל כל זה היה מצב-רוח זר לה וביקשה לנער אותו מעליה, אך לשווא.
"חברים!" – היה זה יהושע שפתח בתולדות העם, סקר תקופות, גישר גשרים, וליעל נידמה היה שעל הבימה עומד גילגולו של אותו זקן עם הלוחות. ומבלי משים ונגד רצונה נאספה תחת כנפיו ונצטנפה צנפה את עם הציבור הזה.
אחריו קם עודד. קולו ודבריו היו מתחום יום-יום: תקציב, קמח, עבודה. משהו עליז וחסר-דאגה עלה דווקא מן הדאגה הגדולה של חוסר-לחם, ואף זה היה שובה את הלב כשיר-לכת של צועדים על פני כביש ישר ולבן.
יעל התחמקה מן המיטבח ויצאה לחצר. ישבה לה בחול תחת האוקליפטוס, כשדליה אחת מדובללת שלו חובטת לה רכות על לחיה. כוכב גדול היה תלוי בין הענפים ולילה רחב-כנפיים עטף פרדסים, שדות וגיאיות מלאים סוף מרשרש. לילה השתרע על עמקים רחבים, התגולל יריעות-יריעות עד להרי-יהודה השקופים, הסוגרים על האופק.
במיקשה עזובה על הגבול פתחו תנים באקורד קצר ורב-תוכן, יעל התרפקה עליו כעל זמר חרישי מוכר. אדמות-הבור כבר ספגו את טללי הלילה והחלו מטפטפים את המור המתוק-מפולפל שלהם. יעל ניטלטלה בזרועות הלילה המוכר, האבהי, כבתוך ערסל רך. היא היתה חלק ממנו – כגרגיר-חול, עלה לח מטל.
בדרכם היתה נילווה אליהם יהושע. הוא הלך לצידה ודיבר בקולו העמוק. אך היא לא שמעה. כאן, בתוך הליל, כאילו נתכווץ והיה בטל ומבוטל; כל שליטה לא היתה לו עליה. והיא הרחיבה צעדיה בתוך החול הקריר.
*
העבודה בפרדסים הלכה ונתמעטה. האיכרים, כלתה הפרוטה מכיסם ולא יכלו להעסיק את הפועלים. יש שהיו יוצאים בעצמם לעבודת הגיזום, ויש שהיו מזניחים את הפרדס לגמרי.
בחדרה של יעל עוד עמדו בקבוקי שמן אחדים ושקית אפונה, אבל היתה זאת הרזרבה האחרונה.
פני מאיר היו קודרים – בלילה היה גונח ומהתפך על משכבו. תוך נים-ולא-נים היה עולה נוף ילדותו – הנהר השקט, גנים כבדי-פרי ואווזות רועות באחו, הנה אימו מטגנת גלדי שומן.
הוא היה רעב במקצת, וגם חש במציאותה של יעל מעבר למחיצה. זה חודשים שהם גרים תחת קורת גג אחד – ועדיין לא נתרחש כל נס. לוטפת היתה לפעמים את שערותיו או נושקת לו קלות על מצחו – וזה הכל. אין הוא מבין אותה – והן הוא הביאה הנה וזה שנים שהם נפגשים, שחיכה לזאת. והנה זו מתהלכת כבתוך חלום, כאחת כוהנת שכל הסובבים אותה סוגדים לה.
יענקלה הלך הלוך ורזה, והחולצות שלו היו תלויות לו על גבו כאילו שייכות היו למישהו אחר, גדול ממנו. עיניו הבוטות כוסו בדוק ותנועותיו היו קפצניות יותר אבל לעיתים היה הולך למושבה לשעות רבות ואיש לא ידע היכן הוא.
יום אחד הגיע מכתב באחריות מאמריקה עבורו. יעל היתה באותו יום בבית. היא חתמה על הקבלה שהביא נושא-המכתבים, ובערב מסרה לו את המכתב. הוא התאדם כולו ונבוך מאוד, והיא לא הבינה דבר. ידעה שקרובים לו בחוץ-לארץ, ותו לא.
ימי העבודה כלו ופחתו, וראשית כל עבור הבחורות, ויעל נישארה בבית. היתה כובסת את חולצות הבחורים ואת מכנסי העבודה הכבדים.
בלילה היתה חריקת קרשי המיטה מעוררת את יעל. במצחו הרבני של מאיר נחרש קמט ראשון – אך הוא הוסיף להניע כתפיו הרחבות כמלח החותר בתוך סערה. ילדות רבה היתה נשקפת מעיניו הצהבהבות, וכשתקפו עליו ההרהורים, היה קם, רוקע ברגליו בקרקע ויוצא במחול.
איש לא יכל לעמוד בפניו בשעת מחול. אחד-אחד נסחפו איתו בהתלהבותו – והשירים החסידיים השתפכו על פני הפרדס העזוב.
היו שם עודד ויהושע ומנחם. מנחם עמד להצטרף לקבוצתם, והם לא ידעו מדוע קיבלוהו. עודד ויהושע ובת-שבע ביקרו תכופות בחושה – בת-שבע היתה נערה עגלגלת אשר צחוקה מרובה מדיבורה, ולשונה נדחקת לה תוך צחוק ברווח שבין שיניה הקדמיות הגדולות, ומוסיפה לה חן רוסי מיוחד. איש לא שם לב אליה במיוחד, אך בחברתה, מין שאננות קלה היתה שופעת ממנה.
*
נכתב: 1932 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: קיץ וסתיו 1915 לערך. הסיפור נדפס לראשונה: "דורות" שנה ראשונה, גל' ה:5, 20.10.1949, כ"ז תשרי תש"י. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 137.
מהשורה המתחילה במילים: "העבודה בפרדסים הלכה ונתמעטה," ועד לסוף, זוהי תוספת שנמצאה בכתב-היד המקורי של הסיפור, אך לא נכללה בנוסח שנדפס לראשונה ב1949-. ישנם עוד שלושה דפי טיוטה שנייה, אף הם, על פי חומריותם, מאותה תקופה: ראשית שנות ה30- לערך.
יעל היא במידה מסויימת בת-דמותה של אסתר ראב בסיפור. "אותה דת" היא "דת העבודה" מיסודו של א"ד גורדון. בסוף שנת 1914, לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזרה אסתר ראב, והיא כבת עשרים, מדגניה לבית-הוריה בפתח-תקוה, וזאת לאחר ששכבה תקופת זמן, בקיץ 1914, חולה במאלאריה, בבית-החולים בטבריה. בכך נסתיים ה"מרד" של בת-האיכרים, שהושפעה מרעיונותיהם של צעירי העלייה השנייה והלכה אחריהם, בקוממה עליה את דעת הקהל במושבה.
בתקופת הארבה, אביב 1915, שהתה אסתר ראב, לפי עדותה, בפתח-תקוה. בקיץ 1915, לאחר מכת הארבה, כאשר המצב בבית-ההורים היה קשה, וכל פה נוסף להאכלה היה מעמסה, הלכה אסתר לנס-ציונה, יחד עם אברהם איכר ופועל בשם ברניצקי, לעבוד בפרדס הברון. הם שהו בנס-ציונה כל אותו קיץ, ואכלו במיטבח הפועלים, עד שאפס האוכל. הבחורים הביאו דורה, ואסתר הביאה מהבית שק גרעיני חומוס, ומזה ניזונו. איתם יחד עבד, וגם שמר – אלדד, שהיה ידידו של לואידור. ברשימה אוטוביוגראפית ששלחה אסתר ראב לראובן שהם, בפברואר 1972, היא כותבת:
בתקופה זו [קיץ 1915] אני מתחברת לעוד שלושה בחורים שהאחד ביניהם הוא ידידי ואנו הולכים לנס-ציונה ומייסדים קבוצה, בתוך "פרדס הברון" עומדת ביקתה – ואנחנו משפצים אותה וחיים בה חיי קומונה – אני מבשלת מכבסת וגם עובדת בחוץ – בזמירת-ענפים יבשים לאחר הארבה אשר כירסם את הארץ.
ימים יפים היו אלה – הייתי מלאה אמונה ותום – והייתי מלכה לשלושת גברים צעירים ונאים: "ממני ראו וכן עשו," הייתי רגילה להיות אוטריטה לאחים שלי הצעירים ממני – וכן הייתי גם כאן, בתוספת האידאל והסוציאליזם המתגשם בחיי יום יום – כשאני מביטה אחורנית אני חושבת שזו היתה נקודת-שיא בחיי הרוחניים.
היה גם פיוט בפרדס הישן, שהיתה בו באר ערבית ישנה – ואני הייתי שואבת מים ממנה – בדלי קשור בחבל – ופעם כמעט ונפלתי לתוך הבאר – כשסיפרתי בערב את הדבר לחבריי עמדו דמעות בעיניהם.
המלחמה גרמה להתבגרותי המזורזת בכל הכיוונים רק לא בתור אישה להפתעתי – עתה כשאני חושבת על הימים ההם – רק בזה חסר היה לי ביטחון וכושר החלטה – וכאן אולי הליקוי של הפרדת המינים שאבי הקפיד עליו כל-כך, ושהכניס בי פחד גדול – כמוני היו אז רבות מבנות העלייה השנייה (אבל לא מבנות הארץ אשר היו מתחתנות בנות שמונה-עשרה) אולי יש השלכה לדבר זה עד היום על חיי.
הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוח הסיפור, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר לא חשוב של משוררת, שאפילו בול דיוקנה לא יצא בישראל.
המשך יבוא
* * *
רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
[נדפס על העטיפה האחורית].
מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 50 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר
1. 100 שנים לתל אביב של נחום גוטמן לפי "בין חולות וכחול שמיים" ושני סרטים קצרים.
2. חייה ויצירתה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.
3. פתח תקווה בראשיתה, במלאת לה 130 שנה, האמת ההיסטורית.
4. פגישה בעקבות הרומאן החדש "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות קלמניה.
פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il
* * *
"דרך-העולם הוא, שידידי-נפש ומכרים קרובים מגלים מעין נטייה טבעית כלפי נשים מסויימות במשפחת רֵעם הטוב, דהיינו: כלפי סבתו, אימו, אחותו, בתו, דודתו, אחייניתו או דודניתו, כשהן עשירות; וכלפי אשתו, אחותו, בתו, דודתו, פילגשו או אמתו, כשהן יפות."
הנרי פילדינג, "טום ג'ונס" 1749, מוסד ביאליק, תרגום אסתר כספי, 1967. כרך א', עמ' 76.
* * *
האם ציפי ליבני חכמה? לא, היא לא חכמה. היא אפילו ההפך. ה"ניצחון" עלה לה לראש אבל הרוב שהצביע למפלגתה לא בעדה הצביע אלא נגד נתניהו וליברמן בגלל הפחד משניהם – וכך היא דפקה את קהל הבוחרים של העבודה ומרצ והפסדנו שר ביטחון שיכול לשים אותה בכיס הקטן! ובגלל הטיפשות שלה – דווקא יישב עכשיו ליברמן בממשלה!
וחוץ מזה, אויבינו לא נואשו עדיין מלהשמיד אותנו, וזה מה שקורה עכשיו בעזה, באיראן וגם בארץ החיזבאללה. זוהי תוכנית מלקחיים שטנית עם פצצה גרעינית שלא תופעל אלא תשתק את ישראל, שעלולה להתפורר תחת גשמי רקטות של מלחמת גרילה על כל עריה וגם שדות התעופה ושאר נכסיה האסטראטגיים!
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,046 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1991 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,002 מנמעני המכתב העיתי רובם כמתנת יובל
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל