הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 424

תל אביב, יום חמישי, ט' באדר תשס"ט, 5 במרס 2009  

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם צרופת המודעה של ד"ר ניקופור מאזאראקי מירושלים בגיליון 105 של "ההשקפה" מיום 23.9.1908, כ"ז באלול תרס"ח, וזאת באדיבות ד"ר יוסי לנג, ונוני ירון מארכיון פתח תקווה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

 

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: "נגיעות" (59).

שלום אילתי: הטיטניק בא (סיפור, 1957).

יוסי גמזו: שֶבֶר עָנָן.

אורי הייטנר: עופ יצו.

משה שפריר: דִּמְעוֹת אִשָּׁה (שיר).

תקוה וינשטוק: ילד-השעשועים של שונאי ישראל.

יעל דר: על "איך למדתי גיאוגרפיה" מאת אורי שולביץ. [ציטוט].

ד"ר דורית אורגד: סיפורי חיים בתוך השבר הנורא, על הרומן של שמאי גולן,

 "ואם אתה מוכרח לאהוב". [ציטוט].

יוסף דוריאל: מכתב גלוי אל ראש הממשלה המיועד.

ברכות להולדת עידו בן עזר ביסוד המעלה

יואל נץ: אני מרגיש מפוייס במידה רבה.

השקה ל"אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד" / أنا من اليهود / אלמוג בֶּהַר,  ושני סיפורים שלו: הספרייה בירושלים, פרגוד.

ד"ר גיא בכור: נכנסים לעידן זעזועים מול סוריה: נשיא שסגנו מפליל אותו.

משה ברק: קיבוציות אינה נזירות.

עוז אלמוג: גרמניה, למרק לעצמם את עוונותיהם כלפינו.

אסתר ראב, מתוך "כל הפרוזה": 1. פנינה. 2. גן שחרֵב.

ד"ר יוסי לנג: האחים הרופאים לבית מַזַרַקִי.

הנרי פילדינג: ההבדל שבין סופר מן הדרגה העליונה ומבקר מן הדרגה התחתונה

 

 

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

 

(*)

 

אַשְׁרֵי הָרוֹחֲצִים בָּאוֹר וּכְמֵהִים אֵלָיו.

 

מתוך המחזור "נגיעות" (59)

 

 

* * *

שלום אילתי

הטיטניק בא

 

לוותיקי עין-גדי

 

[נדפס לראשונה ב"ניבים", אוקטובר 1957]

 

מבשרים ראשונים התגלו כבר בשעות הצהריים בדמות ביסקוויטים צבאיים שתפסו על השולחן מקום הלחם שאזל.

מתחייכים החבר'ה: "יופי חי! אין לחם ­ סימן שהטיטניק חייב לבוא היום."

כאילו מפקפק בכך איש. הלוא יום שלישי היום, שמצלצול ההשכמה ועד לחצות הליל עומד בסימן ציפייה ומתיחות-של-דבר-אחד – לטיטניק!

האקונומית מחכה לירקות, למרגרינה וללחם. המחסנאית עיניה כלות לכביסה מחצרים – זה שבוע שלישי שלא הוחזרה, ואנשי הפלוגה המקובצת נותרו ממש ללא בגדים. האפסנאי מקווה שמיפקדת הגדוד מילאה במידת הרחמים את משאלות ליבו, הגנוזות בתריסרי טפסים ששוגרו לפני עידני-עידנים. מחכים המכונאים לחלקי חילוף והשרברבאי לצינורות... הכול מחכים. מצפים למכתבים ומנחשים למפרע את תוכנם. מנבאים: השלחו לי השבוע חבילה? משערים: מי יחזור היום מחופש? חושבים: יבואו אורחים? ואולי בנות חדשות? לכל אחד ואחד כמה תקוות לתלות בבואה של מכונית זו, בין תקוות כלליות ובין אישיות.

שכן, יום שלישי, הוא יום בואו של הרכב היחידי, הטיטניק, המגיע הנה משך השבוע מ"האדמה הגדולה", – והוא עורק-דמה של עין-גדי, – תוחם תחילתו וסופו של שבוע, מהווה בריח לימי עין-גדי השבים ובאים, שממנו מתחילה ספירתם, ואליו נוהה סיומם.

במעגל פזורים עובדי הסיקול. האבנים המועפות בקשת נמשכות לעבר ערימת האבן הגדלה והולכת. ומחשבות האנשים בשעת מעשה, אף הן נמשכות לעבר ציר אחד ומשותף – בואו של הטיטניק. אחד הוא דוד מלך שאינו רוצה ברצון הכלל. הוא מקמט מצחו בתחבולות-דימיון לא מלאכותיות-כלל! איזו תקלה נוספת יכול הוא לזמן לו לטיטניק? כבר הירהר ומנע ממנו העמסת אספקה בבאר-שבע (הספק חלה בטיפוס ואין מי שייקח את המזון); כבר פינצ'ר את כל גלגלי האוטו ליד דימונה, דירדר אותו תהומה במעלה-תמר. הוא כבר חסם המשך דרכו במפולת קיר-המלח בסדום, השקיעו בשיטפון נחל צאלים (בחברון ירד גשם הלילה). אך בזאת לא די לו, – משום מה חש הוא שעל אף הכול הטיטניק מתקרב ובא. הוא מתגבר על כל המכשולים שדוד מלך עורם לו על דרכו ומדי רגע ורגע קטן המרחק בינו לכאן. תקווה אחרונה: אולי עוד יתנפלו עליו מסתננים על יד נחל-חבר בחשיכה? וכל-כך למה? – כי אם יבוא, הדבר ברור וחמור: מלך הולך מחר ל-35 ימי כלא. דבר לא יעזור. משסגרה הכרתו את מעגל האשליות הבלתי מתגשמות התעשת חיש מהר: "טפו, שיהיה כך. מוטב חודש מאסר משבוע אחד של סיקול."

פני גדעון מתוחות. ידיו תרות אחר אבנים, לשלחן אל הערימה ומבטיו תלויים אי-שם בחלל בינות לצוקים שמעל לראש. רוחו רחוקה מכאן, רודפת היא אחר מסלולו של הטיטניק פחוס האף, עוקבת אחר סיבוביו של הכביש תחת הגלגלים הרחבים הדוהרים בדרכם הנה. מנסה רוחו להציץ אל תוך האוטו – הישנה שם יעל? ההושיב אותה הספק לידו בקבינה מיד בצאתם את באר-שבע – כפי שביקשו גדעון? ואולי לא באה כלל? צמרמורת חולפת בגבו. דבר ארור שכזה, בזה הרגע כבר נחרץ אי-שם למעלה, מרחק 150 ק"מ ממך, גזר דינך ואין אתה יכול לדעתו בטרם רדת הלילה. לא לפני זה. ועד אז חכה כשוטה, אזל-ידיים, בלא שתוכל לעשות מאומה לשינויו או המתקתו של גזר-הדין הנעלם, אשר משמעותו גורלית מאוד. כי אין ביקורה הצפוי של יעל שיגרתי, דבר יום ביומו. הרבה חייב היה להפציר בה, ביעל שלו, כדי שתסכים לבוא הנה הפעם.

כשבא לבקרה לפני שבועיים, בחופשתו הדו-חודשית, מצאה לא כתמול שלשום – קרירה יותר, מסתייגת. מיד חש שמשהו אינו כשורה. האם סתם כך, רפו כוחות אהבתה מלהתגבר על תחומי מרחק וזמן שביניהם, או-כי מישהו הוא זה אשר התייצב לו בדרכו? מישהו המנצל את בדידותה של יעל בהיות גדעון שלה בשליחות למטה, בעין-גדי... (הרי לך – חשב – ממש כבסיפורי המלחמות. החבר בחזית והג'ובניק בעורף מנצל את המצב...)

לאחר ערב של היות-יחדיו לא עצרה יעל עוד, פתחה לפניו את סגור לבבה הנבוך ולאטה לאוזנו: "אמור לי, גדעון, הייתכן לאהוב שניים בבת אחת?"

ונאמרו הדברים במבוכה כנה, בכאב עמוק. שתק גדעון. לא ידע להשיב לה תשובה. חשש כי הנה נשמטת היא ממסלול חייו וניסה לעשות הכול כדי לא לאבדה. כאיש אשר שם את כל שארית הונו על קלף יחיד ואחרון, החל לדלות ולהערות לפניה מגינזי בית-היקרות אשר להם, את כל אשר הפקידו בו יחדיו; כל מירקם חלומותיהם הצנועים, משאלותיהם הכמוסות אשר הטמינו בו בשנות רעותם הרבות. הזכיר לה דברי אהבה וחיבה שלאטו איש בחיק רעותו, מילות יקר ועדנה, שבועות שנשבעו; זיכרונות וחוויות שנחרזו בתוך חייהם לבלתי היעקר, נכסי רחשים ותחושות שזכו להם במשותף, לבלתי נטוש. ואף שהקשיבה לו יעל, הקשה היטב, חש שאין בידי פרץ רגשותיו הגואים כדי להכריע את כף המאזניים האחרת, החדשה וזרה. חש שעדיין לא כבשה מחדש, עדיין לא הבטיח כי יעל שלו תהיה ושלו בלבד תישאר. לו יכול היה לשהות לידה שבוע-שבועיים והכול היה בא מחדש על תיקונו! בטוח היה בכך.

ואז נצנץ הרעיון הנפלא: "יעלי, כל כך רצית תמיד לבוא לעין-גדי. עכשיו השתפר המצב הביטחוני ויש אפשרות לבקר במקום. התבואי?"

ככל שרצה בה, תמיד דחה את רעיון ביקורה במקום. חשש למבטי הלגלוג של חבריו שיינעצו בגבו, למילות עקיצה וגנאי שיזכה בהם אחר נסיעתה – ולא העז להביאה. הפעם לא היסס, חש שאם תיאות לו הפעם – שלו תהיה, מחדש ולעולם. ולא – איבדה וללא תקווה. את פינות החמד שבנחל-דוד יראה לה, למערה הסינית יעלנה, למצדות. סודות מקומות-הסתר האהובים עליו יחלוק עימה, "פינותיו הפרטיות". בקסם נופה של עין-גדי יחדשו ברית אהבתם, וזו לא עוד תופר.

– "התבואי?..."

לרגע היתה שתיקה, וכל תפילות-עולם המו בלב גדעון; כל נדרי-חיים מוכן היה ברגע זה להעלות, לוּ רק יעזור הדבר לשכנע את יעל. ויעל, יעלי שלו, ניאותה. טוב! בעוד שבועיים היא תיקח חופש ותבוא.

שבועיים אלה התהלך גדעון כסהרורי. שיכור מבושמם של פרחי-תקווה אשר מחדש הנצו. חזר והסביר לספּק (בקושי עלה לו להתגבר על קולו המתגמגם במבוכה...): ביום ג' הקרוב, בשעה 12, תיגש אליו במסעדת השק"ם נערה אחת, עיניה ירוקות וצמותיה שחורות, ותשאל אותו האם הוא יוסי מעין-גדי. שיטפל בה כהלכה, יאמר לה בדיוק באיזו שעה יזוזו והיכן עליה לחכות. דרך אגב – שמה יעל. ובדרך ישתדל נא להסביר לה את מראות הנוף, היא מאוד מתעניינת באיזור הזה ומעולם לא הזדמן לה עוד לבקרו... כשמבטיו מופנים הצידה, ביקש משכנו לעבור לימים אחדים לחדר אחר היות ואורחת תבוא אליו מחר. ירד אמש למליחה וליקט בה תפרחות-פלומה צהבהבה של קני-סוף ארוכי-גבעול והציבם על הרצפה באגרטל מאולתר. מאותה שעה שניצבו תפרחות אלה בחדרו ניטלה לחלוטין שארית שלוותו. כאילו הפעיל במו ידיו רמקול שאינו פוסק מלהדהד בסגנון שעון דובר של טלפון: "בעוד 23 שעות ו-49 דקות תבוא יעל. בעוד 23 שעות  ו-47 דקות תבוא יעל, בעוד..." כמעט ולא ישן הלילה מרוב צפייה ויום זה – כשהגיע סוף סוף – באיזו איטיות צמיגה עובר הוא! דרך כל גופו של גדעון מפעפעת וחולפת כל דקה, כל שנייה של יום ארוך זה.

התבוא או לא תבוא?

צללי ערב החלו לנטות על עין-גדי המתכנסת לשעת בין-ערביים ארוכה בחיק צוקים רמים. תיבת "הדואר היוצא" המתגדשת והולכת, הטילה משקל שיפעת מכתביה הלא-מבויילים, לחיזוק שורת האותות והמופתים המבשרים בואו של הטיטניק. ארוחת ערב דלה ואביונית הצטרפה ובאה לתמוך איתנות באמיתות הבשורה. ומשנתלה פתק "התורנות לפריקת האוטו" היה ברור כבר אפילו למפקפקים וחוששים כי מעתה אין לו לטיטניק כל ברירה אלא לבוא. בא קרול והוציא אחת מנורות חדר-האוכל וקבעהּ בחוץ מעל דלת המטבח, לצורך הארת מקום הפריקה, ובכך חרץ סופית את ודאות העובדה כי הטיטניק בוא יבוא הערב.

ובערב – דממה במחנה. רק הגנרטור מטרטר קצובות ואוזן-כל מתאמצת לנפות מבין צלילי טירטורו את פעימתו הרחוקה והברוכה של מנוע הפיאט פחוס האף. גדעון מנסה להעסיק עצמו בחדרו, ולשווא. לכאורה מאזין הוא ל"תיבת נוח" ולמעשה פרושות אוזניו לצוד רמז מאותם צלילי מנוע מיוחלים. היכן הם עתה? הלקחו כבר את הרופא מסדום? אולי כבר עברו את מעלה היעלים?

לפתע – קול זעקה: "טיטניק!" – ומיד עוברת הקריאה את המחנה כולו ובמלרע צרפתי דווקא: "טיטניק!!!" – פורצים כולם מהחדרים כבאזעקה-של-אמת ודוהרים לעבר חדר האוכל. העיניים ננעצות בחשיכה, בכיוון ל"סיבוב האורות" [מדובר במתחם הראשון של היאחזות, ולימים קיבוץ עין-גדי, בטרם עבר – דרומה לנחל ערוגות – למקומו כיום על ה"פּלטו" הגבוה. – אב"ע] – בו צפויים להתגלות לראשונה צמד פנסיו המרוחקים זה מזה של הטיטניק, והאוזניים נזקפות במתיחות – היכן הוא? (גדעון אינו שומע ואינו רואה. פטיש ענק הולם בתוכו, מסנוורו ומחרישו).

עוברים רגע, שניים – וכלום. איפה הטיטניק? הקהל מרוט העצבים מתחיל לרגון "מי זה מתח אותנו, הא?"

מסתבר כי גם הפעם היה זה אחד אשר עצביו פקעו בטרם זמן והחל לקרוא כתרנגול על לא דבר. חמומי המוח רוצים לטרוף אותו חי. כל פעם קורה אותו קונץ בגלל מישהו אחר!... מרומים ומאוכזבים פונים שוב לחדרים ופתאום – חי ראשי! זה הוא! הוא בא!! הפעם נשמעות היטב לאוזן כולם גניחותיו ופעימות טרטוריו הקטועים, עת מתאמץ הוא להביא משאו דרך נפתולי הוואדי המסולע לעבר פיתחו של המשק.

נוהר היישוב כולו בצהלה וקריאות שמחה לעבר פתח המטבח, הוא מקום הפריקה המיועד, וגדעון איתם. לא הספיק הטיטניק לקרב אחוריו המגושמים לקצה מדרגת האבן וכבר נושרת מלמעלה, תוך קריאות שלום והידד, שכבה עליונה של חבושי מטפחות וכפיות, פרועים ומאובקים, (האגש קרוב? הארוץ ישר לקבינה? לא – אפתיענה כבפגישותינו מאז. כבכיכר דיזנגוף אתן לה להסתובב רגע נבוכה ואזיי אתגנב מאחורי גבה, סמוך-סמוך לה ותוך חיבוק מותניה אשאלנה בקול אדיש להפליא: "חברה, את מחפשת כאן את מישהו?"). המהומה רבתי – צעקות לא פוסקות מלהדהד, קריאות התרגשות וברכה. שיכבת-נוסעים שנייה ושלישית נחלצת מבינות לארגזי לחם ועגבניות. דלת הקבינה נפתחת וחמש-שש דמויות נושרות מתוכה, מנסות ליישר אבריהן המכווצים מישיבה שחוחה בסמוך לתקרה. (היכן היא? היכן היא!!) וכבר נתפס גדעון לבהלה. בעצבנות גדלה והולכת תוקע פרצופו בפניו של כל אחד מהבאים. כבר שכח את תוכנית ההפתעה, את כיכר דיזנגוף, את הקול האדיש להפליא. רק למצוא אותה, למצוא מהר... זה לא ייתכן – אינו רואה אותה בשום מקום!– זיעה קרה מתחילה לבצבץ על מצחו. והלב – דומה, כולם זונחים המולתם ומפנים ליבם רק לעבר קול חבטות האימים הבוקעות מתוך קרביו של גדעון.

יוסי הספּק מפלס דרכו לעבר חדר האוכל. הדואר! הדואר! כולם עטים עליו. בדרך זורק יוסי קריאה לבני מזל אחדים: "יש לך חבילה בקבינה." עיניו היגעות נתקלות בדמותו של גדעון הנטועה במקומו.

"הי, גדעון, מה מתחת אותי סתם, אה? את כל הצעות הישיבה על ידי דחיתי בגללך ובסוף אף אחת לא באה." התלוצץ ופנה לדרכו.

(אף אחת לא באה זה ברור).

סביב – מהומה ומרוצה. כיתת התורנות משתלטת על המשא ומנסה להיפטר ממנו בשיא המהירות. הבאים נוהרים לחדר האוכל לארוחה חטופה וסביבם המחנה כולו. הרס"פ מנסה לתת קולו בגערות המכוונות "לכל מי שמיותר כאן." תימהוני שכמותו – וכי מי זה מיותר במאורע זה? והכול נדחקים סביב לפקידה המתחילה בחלוקת המכתבים.

(מה זה יכול להיות? התחרטה? נרתעה? ההיתה שוב ידו של ההוא על העליונה? רגע – אולי חלתה? כטובע נתלה גדעון בקש אחרון זה – ודאי חלתה, לא ייתכן אחרת. ואם כך – ניצוץ התקווה התלקח – ודאי שלחה לו מכתב בהול של-רגע-אחרון או אפילו מברק. הרי מתארת היא לעצמה כיצד מחכה הוא לבואה. איפה הדואר, הדואר!). עד שנכנס לחדר האוכל הסתיימה זה כבר חלוקת המכתבים והשאון נמוג. בפינות המתיקו אנשים סוד עם מכתביהם, בולעים תוכנם בתאווה גלוייה. ממדור "דואר נכנס" ביצבצה שארית של מכתבים ממורטים אשר כמה ממחוסרי המזל, שעוד לא איבדו תקוותם, היו עומדים מחטטים וחוזרים ונוברים בהם. עוד ועוד יהפכו בערימת המכתבים, יבדקו היטב – שמא בכל זאת? הצטרף גדעון אליהם. אצבעותיו רעדו קימעה בעברו על הכתובות. מכתבים ממרוקו וצרפת לחיילים שכבר השתחררו, חוזרי אירגון הפלחה ליוגבים, שאלון סטטיסטי על גודל שדות החציר; עוד מכתב, ועוד אחד – והנה פיסת הנייר האחרונה – ופס מברק! (עצר נשימתו – זהו זה?) למזכירות המשק, ביקור ועדת המטבחים נדחה מסיבות בלתי... (זה הכול? יותר אין...)

 

בחדרים התחילה החינגא. מאן דהו קיבל חבילה מהבית – עוד לא הספיק לפתחה ולהנות עיניו מזיו תוכנה וכבר היא נחטפת ונטרפת בקול המולה וששון בידי הסבים עליהם סביב. ומאחר ש"דברים טובים" יש – מעמידים כבר את הפינג'אן להרתיח קפה, וממילא כבר יושבים מצופפים ודחוקים ותוך צחוק, שירה ופיטפוטים מבלים עד מאוחר בלילה. הבאים – והם טרם הספיקו אפילו להתקלח או להחליף בגדים – פיהם מלא סיפורי ניסים-ונפלאות מעלילות הרפתקאותיהם "שם למעלה". חדשות ממשקיהם וחדשות חברתיות טריות ביותר על הנושא "מי-עם-מי". כולם נאספו כאן לחוג בצהלה ושמחת התפרקות את ליל המשתאות הגדול, ליל בוא הטיטניק. רק אחד נעדר, משוטט בשבילי השדות ככלב נזוף וליבו עומד להתפוצץ, דעתו להיטרף. (האומנם נוצח, האומנם איבד לעולם את יעל? האם זה "פייר"? לך התחרה נגד מישהו כשאתה כאן וההוא לידה, שם. סמוך על מכתבים ולו להוטים ומדובבי לב, צפה לבשורות חסד וידיך כבולות באזיקי מרחקי-ענק).

ובמחנה לא פסקה ההתרוצצות כל הערב. מארחים עוסקים בחיפוש אחר שמיכות ומיטות; הזוכים במכתבים דחופים ממהרים לשבת ולענות. מקבלי הוראה-של-רגע-אחרון לצאת לקורס תרים אחר תרמיל ומזוודה. הפקידה טורחת על הכנת מיסמכים, צווי תנועה ושוברי נסיעה (טופס-מאסר, שישוגר בידי דוד מלך עצמו, מגוון מלאכתה השגרתית); הספּק מתרוצץ בתורו אחר אריזות וקרטונים; עם שחר מפליגים ועליו להתקין כבר עכשיו את מערכת האספקה שלו. ואף שהפעם כובה הגנרטור מאוחר מהרגיל, לא החניקה אפילת הפתע את פעילותו והמולתו של המחנה, שקלחו הלאה לאור פנסים ונרות.

לאיטו דעך הרעש, נמוגו קולות, כבו אורות ולילה הגדול של עין-גדי קרב לסיומו. אחד היה גדעון שלא יכול היה להירדם בדממת חדרו הריק. אור הירח האיר קלושות את החדר, את אגרטל קני הסוף... אם עד לערב דומה היה לנאשם המחכה להקראת גזר דינו – לחיוב או זיכוי, להצלה או אבדון, – עתה היה כנידון למוות הכלוא בתאו, מחכה לביצועו הוודאי של פסק הדין הקטלני. היקבל גזר דין זה? הייכנע? דמדומי אורו של ירח שיוו לתפרחות קני הסוף פני קהל פרצופים לועגים, שולחי לשון לעברו. פקעת ארורה נתקעה בגרונו, עד כי – דומה – מתלחלחות עיניו במאמצי בליעתה. – – –

 

*

כלאחר נשף מסיכות סוער, שקועים בהירהורים שבעקבות גל החוויות הגדול, קמו האנשים עם בוקר, עייפים ומחוסרי שינה. העיפו עינם לעבר הרחבה הריקה שעל יד המטבח, הירהרו אודות השבוע הארוך המשתרע לפניהם, עד יום שלישי הבא, עת שוב יבוא הטיטניק – ושותקים יצאו לעבודה.

ועל הטיטניק הדוהר דרומה לאורך חופו של ים המלח, עמד נסמך אל גג הקבינה, כשעיניו מצומצמות, ארשת פניו קפואה ומבטו תקוע אי-שם בחלל שלפניו, גדעון.

(תל-יוסף)

 

* * *

אהוד: בשנת 1953 הוקמה היאחזות הנח"ל עין-גדי, שאוישה במסגרת צבאית על ידי פלוגה מקובצת של בני-הקיבוצים. כעבור כשלוש שנים, ב-1956, הם הוחלפו על ידי גרעין "שדמות" של  "הנוער העובד", שאני נמניתי על חבריו. אחדים מהמקובצת נשארו עוד פרקי זמן להעביר את הידע המשקי שהצטבר. אז היכרתי לראשונה את שלום אילתי מתל-יוסף.

הקשר היחיד עם ישראל אשר "למעלה" היה דרך הכביש החדש מדימונה לסדום, ומשם בדרך עפר שחלקה קרקע מלוחה ובוגדנית, ובנסיעה קשה ומטלטלת – עד עין-גדי. לאחר זמן לא רב החליף ה"מֶק-דיזל" האדום הגדול והחדש של קיבוץ עין-גדי הצעיר את ההסתמכות הבלעדית על משאיות הפיאט הכרסתניות מסוג טיטניק, הצבועות בכחול-אפור, שבסיסן היה באיזור התעשייה בצפון ראשון-לציון, נהגיהן איטלקים, והן שגם החזיקו את עיקר התחבורה לאילת באותן שנים. הקבינות שלהן היו גדולות מאוד, ממש חדרון עם מיטה מאחור, ובהן היו הנהגים גרים וגם מחזיקים את כלי הבישול שלהם.

כאשר קיבלנו, באוקטובר 1957, את חוברת "ניבים" ובה סיפורו של שלום אילתי "הטיטניק בא", שלום כבר לא היה בעין-גדי, אבל הערגה והאהבה שעלו מסיפורו שהתרחש במקומנו היכו בנו כמכת ברק, כאשר אחדים מאיתנו, ואני בתוכם, מזדהים עימו במאה אחוזים כאילו הסיפור הוא עלינו ועל אהובות ליבנו שבגדו בנו ולא הגיעו.

חמישים ושתיים שנים לאחר פירסומו – שלח לי שלום אילתי צילום של הסיפור, והאיורים שהודפסו בו, ואני הקלדתי אותו מתוך התרגשות רבה, כי אני שייך לאלה שחיים את חייהם פעמיים, פעם בחיים ופעם בזיכרונות.

הבחורה שאני חלמתי והפצרתי בה אז שתבוא לבקרני בעין-גדי, לא באה, וכבר אינה בחיים.

 

 

 

 

* * *

החדשה המרעישה ביותר ב-61 שנות המדינה, ושנות הפרקליטות ושנות משרד מבקר המדינה –

מתברר שרק הפוליטיקאי המושחת אהוד אולמרט נזקק למגביות בארץ ובחו"ל כדי לממן את מערכות הבחירות שלו!

כל יתר הפוליטיקאים זכאים – ללא תורמים וללא מזומנים. הם בכלל לא שמעו על צורות מימון כאלה וגם לא הצטרכו להן!

 

 

* * *

יוסי גמזו

שֶבֶר עָנָן

 

כָּל הַחֹרֶף הִדְּקוּ מְזִמּוֹת הַבַּצֹּרֶת אַט-אַט אֶת טַבַּעַת-הַחֶנֶק

סְבִיב תְּחִנּוֹתֶיהָ הַלֹּא נִקְלָטוֹת עַל מַכַּ"ם הַחֶמְלָה הַשְּמֵימִית

שֶל אֶרֶץ מְיֻסֶּרֶת זוֹ בְּתַבְעֵרוֹת שְרָבֶיהָ

אוֹ מַר מִזֶּה, בְּתַרְמִיּוֹת הַכְּמוֹ וְהַכִּמְעַט

שֶל עַנְנֵי הַכִּבְיָכוֹל, שֶל כַּחַש הַכְּאִלּוּ,

שֶל אַשְלָיוֹת מִטְרוֹת-הָעֹז 

שֶבּוֹשְשוּ לָבוֹא.

 

עַד שֶבַּלַּיְלָה הַזֶּה גָהֲרוּ הַדֻּבִּים הַגְּדוֹלִים שֶל הָרַעַם

בְּנַהֲמוֹת הַבָּאס הַמִּדַּרְדֵּר שֶל הַמַּבּוּל

הַפֶּרֶא, הַמֻּצְלָף בְּפַרְגּוֹלֵי עִוְעֵי-הַכְּחֵלֶת

מְזֻגְזָגֵי אוֹרְגַּזְמוֹת טֵרוּפוֹ שֶל הַבָּרָק

עַל בְּכִי עֲקָרוּתָהּ צְפוּדַת עֱנוּת הַגַּעֲגוּעַ

לְנֵטֶף, לְדִמְעָה אַחַת שֶל רַחֲמֵי מָרוֹם

עַל הַנַּהֲלָאָה וְהַשְּכוּחָה וְהַנִּשְדֶּפֶת

וְכָל עֶרְגוֹת רַחְמָהּ מָלְאוּ

בַּחֶסֶד הָרָטֹב.

 

אַתְּ, שֶיּוֹדַעַת הֲרֵי בְּעַל-פֶּה אֶת תּוּגַת חַרְבוֹנַיִךְ כָּמוֹנִי,

מִי עוֹד כָּמוֹךְ מְסֻגָּל לְהָבִין אֶת שֶאֵין לוֹ פִּצּוּי וְכִפּוּר:

יֵש גַּם אֲנָשִים כָּאֵלֶּה, כְּמוֹ אַדְמַת הַחֹרֶב

הַשְּחוּנָה, הַמְּעֻנָּה הַזֹּאת בְּצִפִּיּוֹת

שֶכִּמְעַט אַף פַּעַם לֹא זָכוּ שֶתִּתְגַּשֵּמְנָה

לֹא בְּגֶשֶם שֶיַּרְעִיף אִינְפוּזְיָה שֶל תִּקְוָה

עַל תּוּגַת-הַחֲרֵרִים, עַל תַּלְאוּבוֹת-הַנֶּפֶש,

עַל צְחִיחוּת כִּמְשוֹן הַקִּמְשוֹנִים שֶל הַבְּדִידוּת

וְאַף לֹא בְּעָב קְטַנָּה כְּכַף יַד אִיש שֶחָסָה

עַל תְּפִלּוֹתֵיהֶם

שֶמֵּעוֹלָם לֹא נַעֲנוּ.

 

וְאֵלֶּה, כָּל יַלְדֵי-הַקִּפּוּחִים שְכוּחֵי-הַחֶסֶד

הַמִּתְעַלְּפִים מִצִּמְאוֹנָן שֶל בַּצָּרוֹת-הַלֵּב

בַּמִּדְרוֹנוֹת קְמוּלֵי הָעֵשֶֹב, בַּעֲרוּץ כָּל וָאדִי

שֶנִּתְיַתֵּם מִזְּמַן מִצְּחוֹק הַמַּיִם הַצְּלוּלִים

מִתַּחַת לִזְדוֹנָם שֶל שְמֵי-אַכְזָב סָרֵי-תּוֹחֶלֶת

שֶהֵם חֶזְיוֹן-תַּעֲתוּעִים הַמִּתְעַלֵּל בָּהֶם

בְּלַעַג נְשִֹיאִים וְרוּחַ אֲבָל גֶּשֶם אָיִן

אֵינָם זוֹכִים שָנִים רַבּוֹת

לַחֲנִינַת מָטָר.

 

וְאָז, לְפֶתַע, לֹא צָפוּי, בְּלִי הַתְרָאה מֻקְדֶּמֶת

זֶה בָּא כְּחַג לֹא יְאֻמַּן, כְּמָן, כְּטַל מַשְכִּים.

"אֵין שִכְחָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם" (יוֹמָא מ"א ב') אוֹמֵר תַּלְמוּד הַיְּרוּשַלְמִי,

אַךְ יֵש, אֲדוֹנִי הַסָּדִיסְט, בֵּין שִפְעוֹת מַכְשִירֵי אִינְקְוִיזִיצְיַת-הַנֶּפֶש

כְּמוֹ צְבַת עֲרִירוּת-הַלֵּילוֹת, מֶלְחֲצֵי הָאֵין-בַּיִת וְסַד-הַיֵּאוּש,

לֹא שִכְחָה אַךְ וַדַּאי הַצָּתָה מְאֻחֶרֶת, מְאֹד מְאֻחֶרֶת

עַד שֶמַּגִּיעַ, כִּמְעַט עַל סִפּוֹ שֶל הַקֵּץ

הַטִּפְטוּף הַגּוֹאֵל.

 

 

* * *

אורי הייטנר

עופ יצו

לא, הכותרת אינה שגיאת כתיב. הכותרת היא השתקפות של שגיאת מציאות.

לפני חודשיים יצא צה"ל, בתמיכת קונסנזוס לאומי רחב, כמעט מוחלט, למבצע שנועד לשנות את המציאות הביטחונית בדרום ולשים קץ לירי הרקטות. המבצע הופסק באמצע, לפני ביצוע חלקו השלישי, אף שהירי לא פסק. 40 יום חלפו מתום המבצע, הירי נמשך ומתגבר, וכמעט חזר לקדמותו. במבחן התוצאה מבצע "עופרת יצוקה" נכשל, למרות שצה"ל תיפקד בו היטב והחיילים ביצעו את משימתם בצורה מעוררת התפעלות. המבצע נכשל בשל ליקוי בקבלת ההחלטות. המבצע נכשל, כיוון שהופסק באמצע. היה זה חצי מבצע, לא עופרת יצוקה אלא "עופ יצו", וכמו חצי הריון, אין בו כדי להניב פרי.

מדוע המבצע הופסק? הרצון לסיימו לפני כניסתו של אובמה לתפקידו ולא להתקרב יותר מדי למועד הבחירות בישראל השפיעו, מן הסתם, על ההחלטה. אך הסיבה המרכזית היתה שונה – שגיאה בהערכת המצב. מקבלי ההחלטות, בדרג המדיני ובדרג הצבאי העליון, האמינו שהמכה הקשה שחמאס ספג, יצרה הרתעה שדי בה כדי להפסיק את ירי הקסאמים, ולכן ראוי להפסיק את המבצע ולחסוך בחיי חיילי צה"ל ובחיי אזרחים פלשתינאים ולעצור את הביקורת הקשה על ישראל בעולם. שיקול זה לגיטימי והגיוני בהחלט. יש היגיון רב בהערכת מצב שמכה כפי שספגו הפלשתינאים תביא אותם להכרה שאין טעם בהמשך הירי. העובדה שחמאס המשיך בירי עד סוף המבצע, צריכה היתה להציב סימן שאלה על הערכת המצב הזו, אך מקבלי ההחלטות סברו שהירי לא יימשך לאחר הפסקת האש. גם הערכה זו, אף שבדיעבד הוכחה כשגויה, היא לגיטימית וסבירה.

לעומת זאת, התנהגות הממשלה אחרי המבצע היא בלתי סבירה בעליל. ראש הממשלה הודיע בסוף המבצע, שמעתה כל ירי יתקל בתגובה בלתי מידתית. הקסאם הראשון נורה, וישראל הגיבה בירי תותחים בלתי אפקטיבי. קסאם שני וישראל הגיבה בהפצצונת על ציר פילדפי. וכך נורו כבר למעלה מ- 100 קסאמים, וכל האיומים התאדו באוויר.

מסתבר שחמאס הבינו את הפסיכולוגיה שלנו טוב יותר מכפי שאנו הבנו את הפסיכולוגיה שלהם. הם הצליחו להחזיק מעמד במבצע, מתוך הנחה שאנו נתעייף ונמצמץ ראשונים, וכך היה. הם הבינו, שאחרי סיום המבצע ושיחרור המילואים, ישראל לא תמהר לחזור למבצע נוסף. הם העריכו שלאחר מיספר שבועות מצומצם שבו ישראל מימשה את זכות ההגנה העצמית שלה, היא תחזור לחידלון שאיפיין אותה במשך 8 שנות פשע המלחמה המתמשך של ירי טילים על אוכלוסייה ישראלית אזרחית. את הקונספציה הזו הם בדקו בשיטת הניסוי והטעייה, קסאם פה, טיל שם, ומשנוכחו שצדקו, הסלימו את הירי. ההבלגה על הירי מיסמסה את הישגי "עופרת יצוקה" ושחקה את ההרתעה הישראלית.

מבצע "עופרת יצוקה" לא נוהל בצורה חכמה. מיד אחרי מתקפת חיל האוויר הגדולה, ביומו הראשון של המבצע, כאשר הפלשתינאים היו בהלם, היה על הכוחות היבשתיים להיכנס במלוא העוצמה לעזה. באותו היום היה על צה"ל לגייס את המילואים ולאחר מיספר ימי אימון להכניס אותם למערכה במלוא העוצמה ולבצע את שלב ג' של המבצע. אסור היה להפסיק עד כניעתו המוחלטת של האוייב.

מול עמדה זו, יש הטוענים שתוצאות המבצע מעידות על כך שהפיתרון לירי אינו כוחני. היה טעם באמירה זו, אלמלא העובדה שהמבצע יצא לפועל רק לאחר שכלו כל הקיצין ונוסו כל הדרכים. בתחילה נאמר שרק יציאה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף תביא לאובדן העילה של האוייב לפגע בנו. ניסינו זאת ונוכחנו בתוצאות. ניסינו הודנה ותהדיה, והן הופרו בידי האוייב והיו למעשה הפסקות אש חד צדדיות. ניסינו את ההבלגה. ניסינו ירי מגוחך על שטחים ריקים. וכשניסינו פעם לסגור טוטאלית את המעברים ואת אספקת הדלק, נשברנו אחרי שלושה ימים, אחרי שהפלשתינאים ביימו הפסקת חשמל. רק כשלא נותרה עוד כל ברירה אחרת, יצאנו למבצע, והפסקנו אותו בטרם עת. לעומת זאת, מבצע "חומת מגן", שבוצע בנחישות ללא פשרות, הביא להפסקה כמעט מלאה של הטרור משטחי יהודה ושומרון.

חמאס פועל על פי הנחה ששוב נבליג שמונה שנים. עלינו להעמיד אותו על טעותו. יש לצאת מיד למבצע נוסף, אך הפעם להמשיך אותו בנחישות עד שהאויב ייכנע והירי יפסק. 

 

 

* * *

משה שפריר

דִּמְעוֹת אִשָּׁה

                                                               

"מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה,

כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ... וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ..."

(ירמיהו ל"א, פסוקים 16-15)

 

מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבְּכִי,  מִנְעִי קוֹלךְ מִבֶּכִי,

גַּם אִם הוֹלֵךְ אֲנִי עַכְשָׁו מִדְּחִי אֶל דֶּחִי.

 

אַל-נָא תִבְכִּי עַתָּה, אַל תִּרְעֲדִי, אַל פַּחַד,

גַּם אִם נוֹפֵל אֲנִי עַכְשָו מִפָּח אֶל פַּחַת.

 

אַל לָךְ לִבְכּוֹת כָעת וּלְמָרֵר בְּבֶכִי,

מִנְעִי דְמָעוֹת כֹּה מְלוּחוֹת מִנְּשֹׁר עַל לֶחִי.

 

וְאִם עַל פַּת-הַלֶּחֶם פֹּה יִפְשַׁע כָּל-גֶּבֶר,

כִּי אָז טִפַּת-הַדֶּמַע תַּאַסְפהוּ עַד פִּי-קֶבֶר.

 

אַךְ אִם, לַמְרוֹת זֹאת, בּוֹכִיָּה אַתְּ כָּאן בְּשֶׁקֶט,

אָלֹק דִּמְעָה אַחַר דִּמְעָה, אָלֹק  בְּרֶטֶט.

 

כִּי כָּל דִּמְעָה שֶׁלָּך כַּמֶּלַח מְטָהֶרֶת

אֶת חֲטָאַי, עַל מַר גּוֹרָל – הִיא מְכַפֶּרֶת.

 

 

* * *

ילד-השעשועים של שונאי ישראל

שלום אהוד,

אחרי ש"הארץ" אינו מחמיץ שום הזדמנות  למזמור-שיר ל"ואלס עם באשיר" –  נהניתי מכל אות, ואפילו פסיק, שנכתבו  במכתבך העיתי [423] בגנות ילד-השעשועים הזה של שונאי ישראל. ישבתי בסרט כמו על גחלים, ואלמלא באתי עם חברה שנרדמה (אשריה! – לא ראתה מאומה) ולא יכולתי להשאירה לבד – הייתי יוצאת בטריקת דלת כבר ברגעים הראשונים.

תקוה וינשטוק

 

 

 

* * *

יעל דר

על "איך למדתי גיאוגרפיה"

מאת אורי שולביץ

תירגם מאנגלית: איתן בן-נתן. הוצאת כנרת, עמודים לא ממוספרים, 64 שקלים.

נדפס לראשונה במוסף "ספרים", "הארץ", 25.2.09.

ספרו החדש של רב-אמן ספרי-הציורים ה"פיקצ'ר בוקס", אורי שולביץ, הוא האישי והפרטי מבין כל ספריו. ככזה הוא לדעתי המטלטל והמפעים מבין כולם. כרוב ספריו, הוא ממוען רשמית לילדים, אך למבוגרים מחכה חוויית קריאה-צפייה עשירה ומתגמלת לא פחות. שולביץ מוכר מאוד בקרב מוקירי הז'אנר המאתגר הזה, שהציורים מדברים ומספרים בו לא פחות, ולעתים קרובות הרבה יותר, מהמלים. ציוריו הווירטואוזיים, מלאי הרגש והתנועה, אך גם המאופקים והתחומים בקפידה, יודעים לנצל עד תום את הפוטנציאל הייחודי של הספר: את ההכרח לדפדף הלאה, קדימה; את היכולת להשתהות ולהעמיק מבט; ואת האפשרות לחזור ולהביט שוב, במבט מפוכח יותר, מהתחלה. המבט ותהליך ההסתכלות הם לעתים קרובות הגיבורים הראשיים של ספריו. ספרו של שולביץ "Snow" (1998), שטרם תורגם לעברית, עוקב, למשל, אחר תהליך התכסותה של עיר תזזיתית בשלג, מפתית בודד שרק ילד קטן אחד מבחין בו, ועד לשמיכה לבנה, רכה ורטובה, שמכסה אותה כליל ומרגיעה אותה, לשמחתו הגדולה של הילד, וכמובן – לשמחתנו.

עם השנים הפך שולביץ, החי בניו יורק מאז 1959, לא רק ליוצר "פיקצ'ר בוק" בעל שם, אלא גם למורה חשוב בתחום. ספרו "Writing With Pictures" בהוצאת Guptill Publications-Waston  – שראה אור בניו יורק ב-1985, הוא בסיס פרקטי ותיאורטי מעולה לכל מי שמתכוון לשלוח את ידו לתחום אמנותי מאתגר זה.

הפעם שואב שולביץ את סיפורו מילדותו המוקדמת, במזרח אירופה בעת מלחמת העולם השנייה. אף ש"איך למדתי גיאוגרפיה" הוא ספר מפעים מבחינה אסתטית, ועצם ההסתכלות בו היא עניין חשוב, עיקרו אחר: סיפור היטלטלותה של משפחתו הקטנה – אם, אב וילד קטן – מוורשה שנכבשה ונהרסה בידי הגרמנים, לחיי דלות ורעב ברוסיה האסייתית, בעיר טורקסטן (שבקזחסטאן של היום).

הגיאוגרפיה שלמד הילד הקטן היא גיאוגרפיה כפולה: גיאוגרפיה שנחוותה ברגליים, באמצעות הבריחה והנדודים, המעבר הקשה ממקום למקום, ומתרבות לתרבות; וגיאוגרפיה של חופש ויצירה, של בריחה פנימית מחיי הדלות הקשים באמצעות מפת עולם גדולה, שאביו הביא יום אחד הביתה, במקום כיכר הלחם שהיה אמור לחזור אתה מהשוק. משתי בחינות אלה, "הגיאוגרפיה" של שולביץ היא למעשה הביוגרפיה שלו, האישית והאמנותית, השזורות כאן יחד לסיפור של הישרדות ואהבת חיים.

את כעסו על מי שגזר עליו, בהביאו את המפה, עוד יום של רעב, החליף למחרת, כשאבא פרש את המפה הגדולה על הקיר, אושר גדול. באמצעותה, ובאמצעות דמיונו ועיני רוחו, נדד הילד הקטן אל מחוזות אחרים, מחיים ומחזקים. "מצאתי במפה שמות שצלצלו מוזר, וטעמתי בהנאה את צליליהם הקסומים. הרכבתי מהם שיר קטן מחורז. פוקואוקה טקאוקה אומסק,/ פוקויאמה נגיאמה טומסק,/ אורזאקי מיזאקי פינסק,/ פנסילווניה טרנסילווניה מינסק!"

באמצעות הדמיון החזותי שלו, המודגם להפליא ברוב-רובו של הספר, נדד הילד במדבריות לוהטים, טייל לחופי אוקיינוסים, העפיל על הרים מושלגים, ביקר בהיכלות קסומים ושוטט בערים גדולות. אך הגיאוגרפיה של שולביץ, או אם תרצו, הביוגרפיה האמנותית שלו, היתה כרוכה לא רק בעיני רוח ובאוזן כרויה, אלא גם בהרבה מלאכה הקשורה במפה: "נהגתי להתבונן בה שעות ארוכות, ללמוד כל פרט ופרט שבה, ולהעתיק אותה במשך ימים, על כל פיסת נייר שהצלחתי למצוא". למלאכה המוקפדת והזהירה הזאת היה ערך מחיה ומחזק לא פחות מהפלגות הדמיון. ואכן, כזאת היא האמנות הייחודית של שולביץ, המשלבת טכניקה מוקפדת ומיומנת עם דמיון חזותי, אוזן רגישה ואהבת חיים.

ספרו של שולביץ עוסק, כאמור, בילדותו המוקדמת בצל מלחמת העולם השנייה. תזמונו, עתה, כעבור 60 שנה, אינו מקרי. הספר מצטרף אל קבוצה גדלה והולכת של ספרים, המספרים ממרחק של 50 שנה ויותר סיפור של היזכרות בילדות בתקופת השואה והמלחמה. רוב העלילות החדשות הללו מספרות סיפור חלקי, שבור, אסוציאטיווי, על זיכרון קשה מתקופת הילדות המוקדמת. שהרי מי שזוכר את השואה היום, בתחילת המאה ה-21, חווה והבין אותה כילד קטן. נקיטת השפה הילדית, המתבקשת מעצם הפנייה הספרותית לילדים היא לעתים קרובות המפתח להעלאת הזיכרון הרחוק והקשה הזה, שהרי התודעה של הילד היא הזוכרת. לתודעה הבוגרת לא נותר אלא לאפשר לה לספר את סיפורה בשפתה. די להזכיר כאן שני ספרים מסוג זה: "ילדה משם" מאת חוה ניסימוב שאיירה עפרה עמית (מקטרת 2007), ו"ילדה", מאת אלונה פרנקל (מפה 2004), שאף שאינו ספר ילדים, הוא נוקט שפה ילדית, כחלק הכרחי מתהליך ההיזכרות.

סיפורים חדשים אלה מלווים לעתים קרובות בהוספת מסמכים, בכמעין ניסיון לעגן את הזיכרון הילדי השבור בעובדות קשות. בסוף ספרו של שולביץ, ב"הערת המחבר", מוצגים שלושה כאלה: תצלום שלו מגיל שבע-שמונה, שצולם בטורקיסטן (היחיד שנותר לו מתקופה זו בחייו), מפה של אפריקה שהוא צייר כשהיה כבן עשר, וציור של השוק בטורקיסטן, שצייר בגיל 13, אחרי המלחמה, כשמשפחתו התגוררה בפאריס. בטקסט נלווה מספר שולביץ, שב-1947 עקרה המשפחה לצרפת, ב-1949 הגיעה לישראל וב-1959 הוא עבר לארצות הברית. ללמדנו, שהגיאוגרפיה, הנדודים ממקום למקום, המשיכו להיות גורם מרכזי בחייו ובמעשה האמנות שלו.

תרגומו של איתן בן-נתן ל"איך למדתי גיאוגרפיה" הוא מלאכת מחשבת של שילוב פשטות ועושר לשוני יחד, המאפיינת את כתיבתו של שולביץ באנגלית. בנוסף יש לציין את איכות ההדפסה הטובה, שבלעדיה היינו מחמיצים לחלוטין את הגיאוגרפיה האישית מאוד של המחבר.

 

 

* * *

ד"ר דורית אורגד

סיפורי חיים בתוך השבר הנורא, על הרומן של שמאי גולן, "ואם אתה מוכרח לאהוב"

כנרת זמורה-ביתן, אור-יהודה, 2008, 224 עמ'

נדפס לראשונה ב"האומה", גיליון 174, חורף תשס"ט – 2008

אני קוראת בספרו החדש של שמאי גולן "ואם אתה מוכרח לאהוב" ובאוזני מהדהדות מילות שירו של פאול צלאן "שושנת האין". באותה גבישיות נדירה המרעידה את הלב באימפקט האדיר שנודע לשיר הזה על כל מי שבא אתו במגע, זו הגבישיות שבה שזורות מילות שיריו של המשורר הדגול במעשה היצירה, כך גם מוקמת עלילת הספר הזה, קריסטל על גבי קריסטל, ומביאה מסכת חיים המשקפת גורל של עם שלם, ומסמלת תקופה מכרעת בתולדות עמנו, תקופה שיש לזכור אותה לדיראון עולם.

חשבתי בעת הקריאה שהיה ראוי לתת לספר את השם "ואם אתה מוכרח לזכור", שכן העניין הזה תופס בו מקום מרכזי, ומכאן גם השם שניתן לאחת מן הדמויות המרכזיות, גדנקר, שמואל גדנקר. שמואל כשמו של הנביא שהמליך את ראשון המלכים בישראל, ושורש המילה הלועזית גדנקר, הוא גדנק – מחשבה וזיכרון.

על שמואל הנביא נגזר לצאת בינקותו מבית הוריו ולהתחנך בבית שבו גדלו בני המושחתים של עלי הכהן, פינחס וחפני, ובילדותו לא ידע על התפקיד שהועיד לו האל, כשם שגם הרופא הווארשאי לא שיער בילדותו שיוטל עליו התפקיד הקשה להזכיר, לתת עדות, לא להניח לעולם לשכוח, לצרוב בזיכרון הכלל את מה שהוא אינו חדל מלשמוע, כמו את קולותיהם של אלה שלא שבו, קולות המהדהדים באוזניו, "לפעמים בגן, או בשדה, בהרים, על חוף הים עם שחר..." (עמ' 92).

כמו תפילת שמע ישראל, "בשכבך ובקומך ובלכתך בדרך..." שחורטת בתודעת הפרט את האמונה באלוהי ישראל, כך יש לחרוט בזיכרון הקולקטיבי את מה שאירע לעם היהודי בשנות הארבעים של המאה הקודמת, כשהשטן דחק את האל הטוב מן השמיים והפך אותם לעופרת יצוקה רוע מוחלט.

במלוא האוטנטיות מתאר שמאי גולן את מעשיו של השטן המופיע בסיטואציות שונות שכולן מתרכזות סביב הנושא הקשה לתיאור מרוב שהוא נורא, נושא השמדתו של העם היהודי במטרה "לנקות" את העולם ממנו, ובלשון השטן לעשות את העולם ל"יודנריין".

נושא קולוסאלי ומצמרר שכזה אינו יכול להצטמצם למעשה הספרותי. נחוץ שהסופר, החש בעצמותיו את האש הנדרשת להדלקת נר הזיכרון, ימצא לו נתיב סיפורי שכביכול אינו נוגע לזוועות.

שמאי גולן מוצא אותו בסיפור אנושי שלא קשה להזדהות איתו. זהו סיפורם של שמואל הרופא בגמלאות, לאורה אשתו שהייתה אחות בבית החולים ועבדה במחלקה של פרופסור שימרון, של הזוג הצעיר אלחנן (בנם לכאורה של לאורה ושמואל, שלמעשה נולד לאחותה ולבעלה, דבר שנודע לו עליו רק בסוף הסיפור) ואשתו דניאלה.

דמויות נוספות הן מיכאל לוין, אביה של דניאלה, ה"שליח" לשעבר שבא מארץ ישראל לפני המלחמה לגולה, לגאול משם את יהודיה, ונמלט ממנה עם פרוץ הפורענות, והחנווני ליבר, שניצל כי הגיע ארצה בזמן, וטוען שאילו כולם היו נוהגים כמותו, הייתה נמנעת השואה שהכחידה גם את בני משפחתו. לכל אורך הסיפור מורגשת נוכחותה של מירה הנפקדת, אחותה של לאורה, שלא עלה בידה להינצל. מירה נמצאת כל הזמן בסיפור הזה, היא ובעלה מאירקה, ולא רק הם – אנדרטאות רבות מקים הסופר המחונן ליסודות העולם שחרב.

לאורה, שם שמקורו יווני ויש לו קשר למיסטיקה של נזירים קדומים, מרמז בשפה העברית לאור. לכך היא אכן נועדה, לאורה, להיות מוארת, אהובה על הצעיר הארץ ישראלי "השליח" ששליחותו נכשלה, על מאירקה גיסה ועל שמואל בעלה, שלמרות מחלתה המתעתעת בו, הוא לא נוטש אותה.

מחלת השיטיון (אלצהיימר) שלוקה בו לאורה, מעוררת אהדה גדולה לגיבורה האומללה. וכי אפשר אחרת לנוכח התיאורים הנוגעים ללב שמתאר הסופר את התייחסותו החומלת של גדנקר ללאורה שמתוך שיטיונה היא משטה בו, מעלילה עליו עלילות שווא, מקשה עליו כל כך, ואילו הוא גומל לה באהבה גדולה? "עתה העמיד גדנקר את כיסא העץ בעל המשענת הנמוכה סמוך לכורסה של לאורה, כמכריז שהוא על משמר חלומותיה..." (עמ' 218).

ביד אמן מתאר שמאי גולן את התהום שנפערה בתודעה היהודית בעקבות השואה, כפי שהדבר מומחש בקטע המופיע לקראת סופו של הסיפור החשוב הזה: "רציתי להזכיר לדניאלה עד כמה אהבתי לקרוא בספרים שקנתה לי, על האיילות בערבה, והשדות שבעמק, ועל עגלה עמוסת החציר, ניחוח מדורת הקומזיץ, שדות החרולים וגדרות השיטה... אך דניאלה נמשכה דווקא אל הספרים של אבא, ספרים שעל כריכותיהם עיניים נפחדות, צלבי קרס, כובעי פלדה מרובים של גרמנים, וארובות עשן עירומות ללא בתים... (עמ' 223).

דניאלה ילידת הארץ קונה לבעלה ספרים שמפעמת בהם רוחה של ישראל החדשה, המשוחררת מן העבר הדווי, רוח אידילית של עבודת אדמה, של חיים בחיק הטבע ואחוות אחים. והוא אהב לקרוא בהם, להתחזק בתחושת השייכות לציבור הזה, ואולי סייעו הם בידיו להשכיח מעצמו לרגעים את השבר הנורא, שבר שלעולם לא יוכלו להשתחרר מן הפגיעה האנושה שנפגעו בעטיו. לעצמה אין דניאלה קונה את הספרים האלה. לה יש עניין בספרים הממחישים את הגיהינום שחוו בעלה, בני משפחתו, עמנו כולו...

דניאלה ואלחנן, שגם לשמותיהם – כמו לשאר הדמויות בספר – נודעת משמעות סמלית, מנהלים כביכול חיים רגילים. הם רוכשים לעצמם מקצועות מעניינים ועובדים בהם, מביאים ילדים לעולם, יוצאים לשליחויות בחו"ל, מנהלים פרשיות אהבים, רבים ביניהם ומשלימים.

אלא שכל הזמן, מתחת לפני השטח, ממשיכה לפעפע תחושת השואה על כל מוראותיה.

סיפורם של בני "הדור השני" המובא גם הוא, כיתר החלקים, בגוף ראשון, מתואר באוטנטיות שאינה נופלת מזו שבה מובא גם סיפורם של ההורים. ניכר שהחומרים ששימשו לספר אבני בניין לוקטו במיטב הכישרון היוצר של המחבר, והונחו ברגישות זו על זו, כשהאהבה – למרות כול המכשולים – היא המלט המחבר ביניהם.

     "כמה אהבתי אותך, דניאלה" (עמ' 222) – אומר אלחנן בפרק החותם, ואני אומרת כמה נפלא שספר המביא בנאמנות רבה פרק כה כאוב בדברי ימי עמנו, מצליח לשזור בו סיפורי חיים מסעירים, הנקראים בעניין רב.

 

 

* * *

יוסף דוריאל

מכתב גלוי אל ראש הממשלה המיועד

ליו"ר הליכוד, ח"כ בנימין נתניהו, המיועד לראשות הממשלה, שלום רב.

עכשיו הזמן לתקן את השגיאות הנוראות של ממשלת הכישלון שסולקה מהשלטון בהכרעה דמוקרטית של העם. אסור לבזבז אפילו יום על שידול שותפים מפוקפקים להצטרף לקואליציה, שבמקרה הטוב – תמצא את עצמה כבולה נגד כל יוזמה יוצרת, ובמקרה הגרוע – תתפוצץ מבפנים ותסלק אותך מהשלטון.

ב-1990 טבע רבין את לשון המטבע "התרגיל המסריח" – לקניית קולו של חבר כנסת במחיר של משרת שר או סגן-שר. התרגיל המקורי נכשל ב-26.4.90, אך רבין עצמו חזר עליו בגדול, כשרצה לקבל אישור להסכמי אוסלו בכנסת, והשיג את מבוקשו על חודו של קול, על ידי קנייה בשיטה זו של שני חברי כנסת מהאופוזיציה והסתמכות על תמיכת הח"כים האנטי-ציוניים שבכנסת. מגיני הדמוקרטיה המוצהרים נתנו לכך הכשר, בטענה שגם רוב של 51 אחוז הוא רוב שצריך להכריע.

תרגילים מסוג זה לא היו אפשריים אלמלא הדילטנטים של "הוועדה להעברת השלטון" –שמינה מנחם בגין לאחר "המהפך" –שסירסו את הרפורמה השילטונית שהצעתי לו, ובתוכה – איסור על שרים לכהן כחברי כנסת והקדשת מלוא זמנם לתפקידם המיניסטריאלי.

אבל, יש משהו שמותר לך לאמץ מאותה "מורשת רבין": ההכרה שגם 61 חברי כנסת הם רוב מחייב, שיכול לקבל החלטות בנושאים הגורליים ביותר. לך יש כיום 65 חברי כנסת, בלי שום צורך לקנות קולות לתגבורת, ואין שום סיבה שלא תרכיב מייד ממשלה, שתתחיל לחלץ את ישראל מהבוץ העמוק אליו נדחפנו על ידי שתי ממשלות הכישלון האחרונות. כל יום של פיגור הוא שקיעה מסוכנת נוספת בבוץ. לכן, כיועץ לניהול בעל 50 שנות ותק, אני מרשה לעצמי להציע לך סדר יום מיידי:

1. כצעד ראשון לרפורמה שלטונית, העבר את ההחלטה שהצעתי למנחם בגין, ז"ל, לפיה שר בממשלה לא יכהן בשום תפקיד אחר, בכנסת, במפלגה או בעסקים. כך תחסל את האופציות לתרגילים מסריחים, תחייב את השרים לעבוד כמנהלים אמיתיים, והחשוב ביותר – תקבל מבחר של מועמדים לשרים מתוך המאגר העשיר של בעלי מקצוע בכל שכבות העם, ולא רק מבין חברי הכנסת. זה ישפר גם, ללא הכר, את עבודת ועדות הכנסת, ואם תרצה – אפילו אם הרפורמה תקטין את מספר הח"כים ל-100.

2. אחרי שההון הגדול ברח מהארץ, שנעשתה "קטנה עליו", וירד לטמיון בהשקעות הרפתקניות  מעבר לים, תוך שהוא משאיר חור גדול בקופות הבנקים ומיתון מסוכן במשק, הגיע הזמן לאמץ את תוכנית הצמיחה שהצעתי לממשלה, בתפקידי הממלכתי האחרון, שבמרכזה – מכירת זיכיונות ממשלתיים למשקיעים בפרויקטים של צמיחה. ולדוגמה: זיכיון על שטח בנגב לניצול אנרגיית השמש; זיכיונות לרכסי הרים בהם אפשר לנצל את אנרגיית הרוח; זיכיונות למרכזי עסקים הזקוקים לנגישות תחבורתית יעילה – על מאות הדונמים שאפשר לנצל במחלפים שייבנו בשיטה חדשנית; זיכיון לנמל תעופה חדש בו תשולב קריית עסקים בינלאומית בסטאטוס של נמל חופשי; זיכיון לרכבת אשדוד-אילת כגשר יבשתי עם מרכזי שינטוע בין הים התיכון לים סוף; זיכיון לתעלת ים-סוף-ים-המלח עם מפרצי אגמים למפעלי תיירות ולחקלאות ימית בנגב.

3. החזרת ענף הבנייה לידיים ישראליות, על ידי הסדר עם צה"ל, לפיו יוכלו חיילים בששת החודשים האחרונים לשירותם להתארגן בקואופרטיבים של 4-5 חברים, ללימוד מקצועות בנייה בתנאי פנימייה ולעבודה, בהמשך, כקבוצות קבלניות בענף הבנייה (לאחר שכניסת צעיר יהודי בודד לענף נעשתה בעייתית מזה כמה שנים). ההסדר המוצע לא יקטין את סד"כ צה"ל, כי החיילים בפנימייה יהיו זמינים להיקרא חזרה ליחידתם, בכל מקרה חירום.

4. הפסקת הסגידה למנטרה שהוכתבה מהחוץ על "שתי מדינות לשני עמים", הבנויה על יצירה מלאכותית של "עם פלסטיני" שאף פעם לא היה קיים. הבהרה לכל העולם שהריבונות על ארץ ישראל נגזרת מהגדרת  "הבית הלאומי לעם היהודי" בכתב המנדט של חבר הלאומים, המחייב גם את האו"ם של היום, והניסיון לתת שלטון עצמי לערבים בארץ הוכשל על ידי הכנופיות השולטות בו, המעדיפות לשמש כלי הרס בידי רודני הנאציזם האסלאמי – על פני הקמת מדינה נורמאלית משלהם. ומכאן – להשתחרר מהפרדיגמה של "פתרון פוליטי", מעֵבר לאוטונומיה שהובטחה בחוזה השלום עם מצרים, ובניית פרדיגמה מציאותית – לפתרון הומניטארי של שיקום הפליטים הערבים, כגון – בעיר חופשית לפי דגם הונג-קונג. מדינת ישראל תקבע עונש חמור מחייב למכחישי השואה, למכחישי זכויות העם היהודי על ארצו ולמפיצי עלילות דם על ישראל.

5. תפסיק מיד את ביזיון המיקוח עם החמס על "עסקות" לשחרור גלעד שליט, ותפרסם אולטימאטום – להטיל מצור מוחלט על רצועת עזה, כל עוד החייל החטוף לא יוחזר.

בברכת הצלחה,

אינג' יוסף דוריאל

מהנדס יועץ לניהול ופיתוח

20.2.09

 

 

* * *

לדוד ומירה בן עזר (ראבּ) בפתח תקווה (מירה ברונשטיין מזיכרון) ׁ

לבועז ונאוה בן עזר בכפר תבור

ליניב ונועה בן עזר ביסוד המעלה

ברכות של ארץ-ישראל והמושבות להולדת הנין, הנכד והבן

עידו בן עזר

אח לאיה

שתהיו כולכם תפארת למשפחה וכל אחד מכם עולם גדול לעצמו

מאחלים בן, יהודית ואהוד בן עזר

 

 

* * *

יואל נץ: אני מרגיש מפוייס במידה רבה

שלום אהוד,

רק לאחרונה סיימתי לקרוא בנשימה עצורה את ספר געגועיך. היה עליי להשלים קודם לכן את קריאת "השלהבת המסתורית של המלכה לואנה" מאת אומברטו אקו. מה לעשות – נראה, שכבר לא יעלה בידי לסגור את הפער – אתם הסופרים הראויים לשמם רבים מדי והראייה שלי, אבוי, כבר לא משהו...

אלא שסדר הקריאה העוקב באקראי בשני ספרים אלה, מעורר בלי משים להשתאות: אצל אומברטו אקו צולל הקורא למעמקי מחוזות ילדותו של גיבור הספר, שמתאמץ נואשות להשיב לעצמו משם את זיכרונו אשר אבד לו בתאונה, ואילו מחבר "הגעגועים" צולל ווירטואלית אל מחוזות ילדותו האבודה וזיכרונו צלול כבדולח.

רבים הם הקוראים ב"חדשות בן עזר" שמתרפקים בנוסטלגיה על "ספר הגעגועים" ומזהים בו את משובות הילדות של עצמם. יכול אני רק להתקנא בהם. בעודי זאטוט ינוקא הייתי לפליט של האיומה במלחמות. שנות ילדותי נמרחו לאורך אלפי קילומטרים של הימלטות על פני אירופה ואסיה. ועד לעלותי ארצה בגיל בר מצווה לא שהיתי בימי ילדותי תקופה העולה על שנתיים במקום אחד. קורות ילדותי מעצימים את התרגשותי מסיפור ילדותך המענג.

אלא שהסיפור שלך מופלא במובנים נוספים. בעוד אתה מרתק את הקורא אל העלילה הסוחפת, אתה בז בו-בזמן למוסכמות של מצוות אנשים מלומדה בספרות, מצפצף על הגדרות של ז'אנרים לסוגותיהם, על מהוגנות חברתית כביכול, על לשון מנומסת; קורא דרור לגחמות האסוציאטיביות שלך לזנק מעניין לעניין, מן העבר אל ההווה, מן ההווה אל העבר וחוזר חלילה, מתאר באורח פלסטי-נטורליסטי תיאורי מין והפלַצות בספר שמיועד לבני הנוער, אינך חוסך את שבט הביקורת מפוליטיקאים כושלים לטעמך, מתריס בקנאות כנגד בורות וכנגד כל סילוף בתולדות המורשת שלך, וככלות כל אלה, אתה נוטש לפתע את הכול לאנחות, והולך אל המטבח לזלול בשקיקה משהו מן המטעמים שאתה מתאווה להם כל כך, כמו שמתאווה אתה לתאוותיך האחרות... אז מה הפלא, ש"הם" דוחקים אותך לקרן זווית, למעמד של "סופר נידח" כהגדרתך? אפשר להבין "אותם" – "הם" יגנו מפניך בחירוף נפש על נדבכי אמות הסיפים של בניין הספרות...

הקריאה בסיפא של "ספר הגעגועים" הבהירה לי, דומני, את עילת העלבון שספגתי ממך. מן הפרק הזה בספרך למדתי עד כמה עמוק וכן הוא רגש ההערכה ואפילו האהבה שלך כלפי יצחק רבין ז"ל. אולי רק יחסך אל אהוד אולמרט (ייבדל לחיים) מתקרב אליו. האמת היא, שגם אני חש אהדה ניכרת כלפי שני אישים אלה...

מעשה שהיה היה לקראת יום השנה האחרון להירצחו של יצחק רבין בידי בן עוולה, אז הצעתי ל"חדשות בן עזר" רשימה קצרה מן הזיכרונות שלי על האיש, רשימה שעסקה בעיצומם של ימי ההתפכחות מאשליית הסכמי אוסלו הרי האסון וספוגי דם הקורבנות, ימים של החלטות גורליות למדינה אשר נפלו על חודה של מיצובישי כאתנן לח"כ חמדן; יצחק רבין, מגיבוריה החשובים של תקומת ישראל, התייסר והתלבט קשות ביחס להמשך מדיניות הוויתורים, בשעה שאנשי "מרץ" מזנבים בו מאחור ללא רחם. זכורה היטב הקריאה דאז: "יומרץ רבין!" לעוד ועוד וויתורים...

כללתי ברשימה ההיא משל קטן אשר חרזתי בזמנו בשורות קצרות, בעוד יצחק רבין עדיין איתנו, והמשל הלעיג במידה מאופקת למדי את דמותו. דימיתי שם את ראש הממשלה לאריה מלך היער בעל קווצת זנבות המכשכשים באריה, לאמור: "יזונב הארי!" והוא מגדף את מבקריו חיתו-יער בבבל"ת ובקשקוש, ומכנה אותם "פרופלורים". משל קטן – לא איזופוס, לא קרילוב, לא חנניה רייכמן, אבל – חביב למדי לטעמם של כמה אנשים ובהם גם מי שקומפטנטיים בספרות. מכל מקום, לא משהו שבגללו יבקש אדם לקבור את עצמו חיים מחמת הבושה.

השבת לי, שאין השיר ראוי. זה היה בסדר – היו עוד כמה דברים שלי שלא התקבלו לפרסום בעיתונך, אבל הפעם ביקשתי שאולי בכל זאת תתייעץ עם מישהו, בחינת חוות דעת נוספת. סירבת וקיבלתי את הדין – לא סוף העולם... נעלבתי רק אחרי ש"גמרת עליי" ורצת לספר לאלפיים חבר'ה עד כמה נאלץ אתה לנפות מן החומר שמגיע למערכת מן הסיבות השונות, ובהן "היעדר רמה ספרותית נאותה" ("חדשות בן עזר" מס' 397)... חלפו מאז – כמה? – שלושה חודשים, ואני הדרתי את עצמי מאז מלהוסיף ולכתוב בעיתונך (לא שאני חסר שם במיוחד למישהו), ומתעל את המרץ ואת האמביציה שלי לאפיקים אחרים.

כעת, אחרי שקראתי כאמור, ב"ספר הגעגועים" את פרק ההתרפקות שלך על יצחק רבין ז"ל – סבורני, כי בשיפוטך את המשל מפרי עטי היית מוּנע יותר על ידי הכעס בשל הלעג לרבין, מאשר על ידי אמות מידת שיפוט ספרותיות גרידא. כיוון שכך, נחה דעתי ואני מרגיש מפויס במידה רבה.

בידידות,

יואל

 

אהוד: קנה המידה שלי לפסילת הפרסום של המשל שלך היה ספרותי טהור וללא שום קשר לתוכן, כפי שאתה רומז ושלא בנימוס רב.

אתה לא "בן יחיד" אצלי, ומעולם לא "גמרתי עליך וכו'" אלא סיפרתי אז באחד הגיליונות, מבלי להזכיר שמות, כמה הרבה מן החומר המגיע אליי אני נאלץ לדחות מסיבות שונות – כגון היעדר רמה ספרותית או ניסיון לנצל את הפלטפורמה שלי להשמצות פרועות.

ב"חדשות בן עזר" אין צנזורה על דיעות, אבל כמעט כל מה שמתפרסם היה זקוק קודם לעריכה, ואם יש גם צורך בשינוי תוכני, אני מחזיר את החומר לכותב לשם אישור.

עריכה והתקנה לדפוס אינן צנזורה.

אך היעדר צנזורה אין פירושו אנארכיה והיעדר גבולות של הטעם הטוב. לשם כך קיימים הבלוגים והטוק-בקים, שם כל אחד שופך לפי רמתו וללא עריכה – וככה זה גם נראה. "חדשות בן עזר" הוא מכתב עיתי מוקפד בעל רמה סגנונית ולשונית כְּשֶׁל מיטב העיתונים הנדפסים בעברית, ואף אחד לא יכול להכניס בו דברים שלא עברו עריכה מקצועית, אלא אם היו מלכתחילה ברמה הנדרשת. המקרה של ג'אד נאמן הוא יוצא דופן, כפי שיוסבר להלן.

דבריי אלה אינם מכוונים רק אליך אלא גם אל רבים אחרים השולחים מדבריהם למכתב העיתי, ואלה אינם מתפרסמים בו.

 

 

* * *

השקה ל"אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד" / أنا من اليهود / אלמוג בֶּהַר / أَلْمُوج بِيهَار / קובץ סיפורים / הוצאת בבל

יום ראשון, ה-15.3.2009, 19:00

"תולעת-ספרים", תל-אביב, רח' כיכר רבין 9 (ליד כיכר רבין)

מנחה: יובל עברי

דברים: פרופ' ששון סומך

דנה רוטשילד

רות קרא-איוונוב קניאל

קריאה: אלמוג בהר

לסיפורים מן הספר וקישורים:

http://www.notes.co.il/almog/51070.asp

 

מן הקובץ של אלמוג בהר:

 

הספרייה בירושלים

מלך בירושלים לפני היות דוד אוהב ספרים רבים ועל כן אוהב אנשים רבים. ובימים ההם שלפני הדפוס והנייר וקלות הכתיבה, ספר הוא מְסַפֵּר ומספר הוא מקצוע שהרבה השקעה בטיפוחו והרבה כבוד בצִדו. גבר משנן סיפור שסופר לו על-ידי גבר אחר זקן יותר כדי שביום הנדרש יקרב אותו המזכיר ויעמידו לפני המלך והוא יפתח בהתחלה שהיא נוסחא מקובלת ברוב הסיפורים ויחתום בסוף שגם הוא מקובל. ובין סוף להתחלה לב סיפור שהוא גם אוהב וגם דואג וגם זועם וגם פועם וחי חיים שלמים של שכחה וזיכרון ושל סליחה וזיכרון. והמספרים כמו חיל מצב מוכנים תמיד כי כל ערב או בוקר יכול המלך לקרוא למזכירו ולשַׁלחו לספרייתו כדי שיביא לפניו שוב מספר אותו הוא מכנה בשם סיפורו. והמספר יֵדע לקרוא את הסיפור מזיכרונו ולדרוש ולדקדק בכל דקדוקי הסיפור עד שיפסיק אותו המלך באִבחת מילה אחת והוא ידע אם להמתין למלך עד שיחפץ להאזין להמשך הקורות או לעזוב.

וגם למלכה חיל מצב של מספרות מיומנות באמנות המילה והפיתוי ומאומנות בסתר המנגינה והביטוי. בהיחבא נפגשים בלילה מספרים ומספרות ולהם שתי שפות שונות ובונים סיפורים חדשים שהמלך יאהב והמלכה תאהב ושניהם ישמעו אותן מילות סיפור ויחיו אותו עולם נרעד כילד פעור עיניים וילכו לישון בשני קצוות של מיטה גדולה בטוחים ששידוכם וחיבורם משתי ארצות רחוקות וזרות לשון הביא על שניהם כליה. ולזוג המלכותי אין ילדים רק חלומות לילה משותפים בעל כורחם.

 

פרגוד

כל לילה פוגשת אותו מעבר הפרגוד. מתחילים שיחותיהם בשתיקה קצרה. ואז כמו אומרת דק לעצמה, ידַי הולכות ורזות לאחרונה, אצבעותי נעשות צרות, כמו נועדו רק לדפדף בין דפים. ובלי לחכות כי ידבר היא מכינה לה כוס של תה ובה גם תיון וגם עלים רבים, גודשת סוכר לבן בלי מידה, ומערבבת בנגינת נקישות עצובה. אחר שומעת את קולו, מוסר לה במידה של רצינות כי היא מִתְיַפָּה מזמן לזמן. תמיד ידע כי גופה דומה לגוף מלאכים ועתה יודע זאת. קולו מסתיים בצקצוק נשיקה. והיא מנסה בו מילים, אומרת כי שמעה בבית הרבנית שבטבור העולם נמצא מפגש בין עולמות, עליונים ותחתונים, ראשונים ואחרונים, ועל כן החלה חושבת כי ביתם הקטן הוא טבורו של עולם, אולי עליו יש להקים בית-מקדש החדש, כך להשקיט מעט מן המחלוקות, היא צוחקת, בית-מקדש קטן ומלא אור במקום החושך הרב. והוא אולי צוחק, נשבעת כי הוא מחייך ופיו צוחק, וכל פניו שביל של חלב בין כוכבים, מרמז לה על התכוונותו להשקיט את לבה המתהפך, לשאת עמו מעט מתהומות בטנה.

והיא יומיום כעולה על הרים, פתע מתנשמת ומתנשפת כמחשבת להתפקע, מזהֶרֶת את עצמה, לוחשת לא בכוח, לא ברעש, לא בנסים גדולים, לא בהתהפכות סדרי בראשית, אלא דממה דקה תביא האלוהים להשקיט הלבבות ולשים בהם לוחות חדשים של ברית. אבל הזמן הלילי נוזל כמו הטעם משקיות התה המושרות בכוסות ונמשכות מהן, ויש שהיא רואה את רגליו פונות הרחק ממנה וקוראת אחריו, אנה אתה הולך, אנה אתה מתרחק, והוא מתבונן אחריו ופניו נספגים בחשכה. ואז יש כל הלילה עד הזריחה למחשבות, לפעמים היא קוראת תהילים, אלי אלי, למה עזבתני, למה שְׁבַקְתָּנִי, ולעתים היא מקיאה מעט מארוחות יומה שלא הספיקו למלא כרסה, אומרת מאין יבוא הכסף לקנות בו ארוחות חדשות במקום אלו ההולכות. וכך עד הבוקר, התהילים לא עוצרים את הזמן, וריח הקיבה המתהפכת עושה את הזמן גס וחסר מנוחה או רחמים.

ובנפשה היא מדַמדֶמֶת, אומרת בלילה הבא שוב יבוא, שוב יחייך, שוב יצחק, יאמר כמה יפית, ואז ילך אל מושבו. אינה בטוחה היכן מושבו, אם בשמים הוא, אם בין נהרות פישון וגיחון וחידקל. אבל היא לא עוצרת את לבה מן המחשבות, הנה בַּיום הרוח קל והשמש טובה וחמשת בניה מתעוררים מעצמם ויודעים להכין להם תה של בוקר וכריכים לשעות היום. ואינה נזקקת לסייע אף לקטן שבהם, יושבת כמו גבירה, ריח זיעת הלילה כבר נרחץ מבשרה. וכשהם הולכים אינה מתפללת, היא מתיישבת ורוקעת ברגליה כדרך המשוגעים. אומרת למוטט עמודי אָרֶץ, אבל הם איתנים ואינם כבגד הבלה הנזקק לתפירתה, ואינם כעשן הנמלח מן המדורות על הגבעות. והיא נואשת מישיבת הגוף ומקימה עצמה בלי רחם, אומרת השינה ללילה והֶעְדֵּר השינה ללילה, היום מבטיח ערנות.

מעמידה סיר של מים על האש, שואלת בדעתה מה תניח בו, איך תבשל את חייה. ודלי של מים מניחה במרכז החדר, שופכת לתוכו מרקחות סבון. היום תרחץ את כל פינות הבית, ותכין אורז בכמה צבעים. היא לא תינשא שוב, למרות דברי אחותה, למרות מה שאומרת אשת הרב טוב לילדים כי יגדל אותם אב לתורה ועמָל ומעשים טובים. כשיבואו הילדים תאכיל אותם, תוסיף מעט שעועית מעל האורז, ותצא לרחוץ את רצפות הבתים בשכונת הבתים הרחבים, לפרנס את זמנה. אינה מטפטפת על גופה מיני בושם, אינה מחדשת את חולצותיה, אינה יודעת אם לכסות את שערה או לגלות, נוהגת פעם כך ופעם אחרת, אולי הערב תבקש מן הרבנית לפסוק, בינתיים מחליפה בין הרגליה. מציצה במקררי הבתים בהם היא מנקה, מחשבת את שחסר לה אבל אינה מעזה לקחת, על אף שפעמים רבות מתעורר הרצון, אומרת רחמנות על הילדים, אך מפחדת מה יאמר לה בלילה, אולי שוב לא תהא דומה בעיניו לַמלאכים.

אשת הרב אומרת, טוב לילדים שיהיה להם אב, והיא עדיין צעירה וחזקה, וברוך השם יש מעט יופי בבשרה, אבל כל יום הוא מתמעט, לכן טוב יום קודם לשדך אותה לאחד האלמנים. היא מכירה כמה אלמנים מבתים צרים שירצו בה, אבל אולי, שמעה על אלמן אחד מבית רחב, אמנם זקן הוא ממנה בעשרים שנה וערירי, אבל אינו קמצן ואינו דחוק בכספו, וירצה אולי לבוא עמה בברית הנישואין, אולי כבר רחצה באחד הימים את רצפת ביתו, תמשיך לרחוץ ותישן במיטתו. דיברה עמה דברי כיבושין, הרי לא טוב כך לילדים, וגם היא אינה נעשית צעירה עם הימים, רק מצטערת, ומה יאמרו בני-משפחה ושכנים, בכל זאת אישה זקוקה לגבר. ועל כן התחילה חושבת, אולי תינשא לו, תחליף לה בית קטן בגדול, ותבשל גם בעבורו, תכבס בגדיו בלי תשלום ותרחץ הרצפה, ואוכל לילדיה לא יחסר.

אחרי שחשבה ארוכות בעת שטיפת כלים של בוקר אחד, הודיעה את הילדים על דבר המעבר, והתחילה מתקינה את חפציהם בחבילות. את הטקס חשבו לעשות בבית-הכנסת שלו בשכונת הבתים הרחבים, אמר שיזמין מחבריו, ותזמין היא מעט מן הקרובים לה. לפני המעבר שוב נדדה שנתה. שוב דיבורים מעבר לפרגוד. ושמעה בקולו איזה עצב, ותהתה ותמהה, הרי היה מעודד אותה באותו עניין חודשים רבים, מפציר כי תאמר הן לאחת מהצעות הנישואין, ומה העצב עכשיו כשהיא דואגת כך לילדיו ועושה כבקשתו. החלה אוספת רמזים מתנועותיו ודיבוריו, אולי ביקש שתתחתן עם מי מבני-משפחתו, אולי עם אחיו הצעיר, מצוות ייבום של בחירה. אחר חשבה אולי מצטער כי לא ילכו ילדיו אצל אותו מניין, לא יוסיפו אותו קדיש לשביעות רצון האל. אספה כל הרמזים ונזכרה, שוב לא תגור בטבורו של עולם, שוב לא יהיו נפגשים העולמות, תמכור את ביתה העלוב והנעלב בשכונת הבתים הצרים, אבל דווקא בו במקום אין חפץ שאין איש מבקש להישאר בו, שם נקודה להיפגש. וגילתה בתווי פניו בין כוכבים כיצד יוציא בעלה החדש ילד ילד מן הבית, יגדלו אצל זרים וילמדו אצל זרים, ואז יתבע בעלות על גופה בבקשו ילד משל עצמו, וגופה יצטמצם בין ההיריון החדש לעבודות הבית.

יצאה מביתה להתחתן, והזילה דמעות רבות על הבגדים החדשים לגופם של הילדים ולגופה, כבר שכחה הצורך לחדש בגדים. עמדה מול הרב הזר לה ומול חתנה הישיש, אמרה כן כשנשאלה לדעתה, וכשלא נשאלה שתקה. שמחו אורחי בית-הכנסת באמת, מיעוט של מכרים ורוב של נוכרים, וכשענדה טבעת חדשה על אצבעה ראתה את ילדיה גוזָלים אבודים במקום החדש להם, מחפשים קן. נכנסה בבית החדש ובמיטה החדשה, החרישה כשהחרישה והרעישה כשהרעישה, ונתנה לַירחים לחלוף. לא השמיעה קול כשביקש ממנה להוציא את הגדול לפנימייה, וכך אחריו, עד אחרון הילדים. ובבטנה עשתה קן לוולד חדש, היתה סופרת חודשים ללידתו, והתפנקה מעט ממלאכת הניקיון והתבשילים כשהתקרב זמנו. כשהגיח שוב בכתה, הניחה מעט ימים ואז התעקשה ללכת אל ביתה הישן, מספרת כי שכחה שם איזו משחה שהיתה מושחת על בטנה אחרי הלידות ומקלה על כאביה.

חזרה אל הבית ומצאה אותו פרוץ, הדלת ללא מנעול והקירות מכוסים פסים של רטיבות כמו קורי עכביש, ואין יודע אם דייריו החדשים גרים בבית או אינם גרים. פנתה אל המטבח, מצאה כי הגז והחשמל עדיין מחוברים, ושפתה לה מים לתה. יצאה אל המרפסת הקטנה, קטפה מכל העלים הירוקים והשליכה עם המים לרתוח. מצאה מעט סוכר שהחביאה מאחורי הארון, ושפכה את כולו אל תוך המים המבעבעים. התיישבה, שתי כפות ידיה מוצאות חום בדפנות הכוס, וחיכתה שיחשיך. ואז החלה לוחשת לעצמה, עזבתי טבור עולם כדי לחיות בפינתו, רק כי הטבור דחוק ואילו שוליים מרווחים, אבל שם אין עם מי לשוחח בלילות, חודשים ארוכים בלי דיבור של אמת, בלי מילים מתחלפות המניחות את הלב להירגע, וכאן עולמות נפגשים, קודמים ומאוחרים, ושיחה יכולה להתנהל. ושוחחה. סיפרה את כל קורות אותה בחודשים הארוכים, יותר מתשעה, איך איבדה חמישה ילדים, כמה עבדה וכמה בישלה וכמה רחצה. הרבה מחשבות כלאה בראשה כל-כך הרבה זמנים שעכשיו דיברה בלי הפסקה. דיברה ולא הקשיבה. ולאט לאט החלה מתרגלת שוב לביתה, שוב אותם קירות אכולי רטיבות, גם אצלה בבית החדש טווה הלחות מעשה קוּרים, שוב אותן מרצפות עקומות, שוב אותו קור בלילה. והתה חזק ומתוק כמו שתה צריך להיות. והתחילה אומרת לעצמה, מחר אשתול צמחי תבלין חדשים במרפסת, מחר ארחץ את הרצפה, מחר אקנה מעט ירקות להתקין מהם ארוחה, אולי אבשל מרק או אורז בכמה צבעים. ונשארה לישון שם ובביתה החדש היו משתגעים בעל חדש ותינוק חדש, מחפשים אחר המינקת ולא מוצאים, עד שחלץ הבעל שדיו ונתן פטמתו בפי התינוק לינוק, וזה נרגע והשתתק.   

התעוררה בבוקר בביתה, שמחה על שיחת הלילה, ואמרה לאסוף אליה את הילדים שהתפזרו. לילד אחד שלחה מכתב, ילד שני הודיעה בעזרת ילד ראשון, ילד שלישי נעזרה בקרוב משפחה, ילד רביעי כבר שמע מעצמו, וילד חמישי נמצא כי היה בא לישון בבית הרבה לילות, ובא ומצא אותה ונכנס אל מיטתה. נאנקו כולם יחד ברוב שמחה, ושאלו את אמם על אחיהם הקטן, אם לא יצטרף עליהם. ובינתיים הולכים לישון ומתעוררים, הם מבקרים בבית-הספר והיא מנקה כל הבתים הרחבים שאינם בית בעלה החדש, ובלילות משמיעה לבעלה היָשָׁן.

אחרי חצי שנה, כשכבר כאבו פטמות הבעל החדש ופי תינוקה, הלכה בבוקר לבקרם, מצאה אותם בחדר הכניסה שני ילדים אובדים, שתקה מול כעסו של זה ופנתה לרכך כעסו של זה. נשארה עמם כל היום, ניקתה הבית והכינה מזונות, וכשהחל להחשיך פנתה לקחת תינוקה עמה לביתה, וזרקה לחלל הבית כי יכול גם הוא להצטרף עליהם. וכל-כך בודד ואבוד היה שהצטרף. הצטופפו בבית הישן, בעל ואישה ותינוק במיטה אחת, חמישה בנים במיטה שנייה.

בערבו של היום, כשכולם מלבדה נרדמו, חזרה להציץ מעבר הפרגוד. סיפרה לבעלה, שנדמה לה יושב על כיסא דיינים, על ראשית ימי נישואיהם, כשלא ידעה דרך עלמה בגבר, ולא ידע דרך נשר בשמים, והיו מתחבטים ימים ארוכים זה בזה, וירחים שלמים אחרי שנישאו עדיין היו מרבים ניסיונות לא מוצלחים. עד שלקחה גבר זר באחד הבתים ללמוד ממנו מלאכת הנישואין, וחזרה אל בעלה יודעת ומבינה. בנה הבכור אינו שלו, ובן הזקונים אינו שלו, וביניהם ארבעה בנים שלו, והיא מבקשת סליחתו והשגחתו. ראתה כי הוא כופף ראשו וציפתה את גזר-דינו, והוא הוסיף לשתוק, אמרה איני רוצה לנסות בך מילים לא-ישרות, מעוקמות ומעוקלות, רוצה כי תאשר את מילותי הישרות. הביט בה כאילו מן האדמה באות עיניו ולא מן השמים, ושמעה אותו לוחש לה מתון מתון כי ידע עוד בחייו וסלח עוד לפני שאירע. הכינה כוס של תה ונשארה ערה כל הלילה, בלי התהילים, רק הביטה בשמים. כשהתעורר זה בעלה החדש מתוך שנתו לחפש אחריה הכין לעצמו כוס של תה לשבת עמה בחוץ.

 

 

* * *

ד"ר גיא בכור

נכנסים לעידן זעזועים מול סוריה:

נשיא שסגנו מפליל אותו

יחסינו מול סוריה נכנסים לעידן של זעזועים ורגישות עצומה, וזה יכול לבוא לידי ביטוי ברמה של משא ומתן לשלום, או, מנגד, עימות צבאי. יש לשים לב. כאשר רבים מפלילים אותו כרוצח, בשאר ומשטרו חשופים מאוד, ומודאגים מאוד. ואל מי הם יבואו במצוקתם? מה עשוי או עלול לקרות? מה האופציות שבידי ישראל? איזה "דילים" יכולים להיות באוויר? וכיצד הפליל סגנו של בשאר את הבוס שלו, לפני שקיבל מקלט מדיני בצרפת? צרות קשות בסוריה.

השלישייה המנהלת את סוריה, הנשיא, בשאר אלאסד, אחיו הצעיר יותר, מאהר אלאסד, וגיסו, בעלה של אחות הנשיא בושרה, אאסף שאוכת, התעוררו השבוע אל תוך סיוט, כאשר כל האצבעות בעולם מצביעות, בעצם, עליהם אישית, כעל אחראים לרצח שזיעזע את המזרח התיכון, רצח ראש ממשלת לבנון לשעבר, רפיק אלחרירי, באמצעות טונה של חומר נפץ. השבוע החל בפעולתו בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, למרות שרשמית אין עדיין נאשמים. בפועל הכול יודעים שהאשמה עוד תגיע לנשיא סוריה בכבודו ובעצמו. איזו מבוכה!

רפיק אלחרירי נרצח ביום האהבה, 14 בפברואר 2005, לפני כארבע שנים, ומאז עושים הסורים כל מה שביכולתם כדי לטשטש את מעורבותם, ובדרך האופיינית להם.

ראשית, לחסל כל מי שיכול "לזַמֵר", מבין המעורבים בחיסול. מן הסיבה הזו הם חיסלו את מי שנטל חלק חשוב ברצח, הגנראל העלווי הקשוח, מי שניהל עבור המשטר בדמשק את לבנון כל כך הרבה שנים, ראש המודיעין, ראזי כנעאן – כבר באוקטובר 2005. רשמית הוא "התאבד", כך סתם.

במסגרת זו חוסל, זו הערכתי, גם בכיר חיזבאללה עימאד מורנייה לפני כשנה, ועד היום סוריה לא העבירה לחיזבאללה את תיק החקירה או פירסמה אותו, למרות שהבטיחה. מעניין למה. החיסול הזה קושר את חיזבאללה ישירות לרצח חרירי, והופך את נסראללה למאויים גם כן.

כך גם חוסל יועצו הצבאי לעניינים סודיים של הנשיא, מוחמד סולימאן, באוגוסט 2008. זה האיש שידע את כל הפעולות החשאיות ביותר והרגישות ביותר, של המשטר.

בלבנון עצמה חוסלו פרקליטים, תובעים ואנשי משטרה, שהיו מעורבים בהגשת התביעה נגד סוריה לבית הדין הבינלאומי, וכן חוסלו עיתונאים בכירים, שפירסמו חשדות וביקורת על סוריה, במסגרת רצח חרירי. כל זה קרה בארבע השנים האחרונות, כאשר אנו מנהלים משא ומתן עם המישטר הזה.

הסורים, לפי עדות הוועדה הבינלאומית שחקרה את הרצח, גם שרפו מסמכים, טישטשו ראיות ואף טענו כי מי שעומד מאחורי החיסול הוא ארגון שמסונף לאלקאעדה. אלא ששום דבר לא עזר להם.

למרות כל זאת, החשדות נגד שליטי דמשק המשיכו להצטבר. כבר בדצמבר 2005, כשהעניין עדיין טרי, הפליל את הנשיא בשאר סגנו שלו, עבד אלחלים חדאם, שנמלט כגולה פוליטי לצרפת. לדברי חדאם, "שום מנגנון ביטחון סורי לא יכול לקבל החלטה כזו (לחסל את חרירי) לבדו, בלי מעורבות הנשיא." לדבריו "בשאר אמר לי בעצמו שבסוריה היו מעורבים, וזה אומר שהוא מעורב." חדאם הוסיף בראיונות לתקשורת הערבית, כי הוא נכח אישית בחלק מהמקרים, בהם הטיח בשאר דברים קשים מאוד בפני חרירי. לטענתו, היה ידוע בסוריה כי חרירי פועל נגד המישטר הסורי בלבנון, ואסד, שרגז על כך מאוד, חלק את כעסו עם מקורביו, ביניהם חדאם עצמו.

ברור שחדאם יוזמן להעיד בפני בית הדין הבינלאומי, וזו כבר מבוכה עצומה למישטר, שסודותיו נחשפים בידי מי שידע את כל הסודות. "בכוונתי לספר את הכל," הבטיח חדאם, והוא עוד יספר. הוא מוגן על ידי הצרפתים והאמריקנים.

חמור מכך, גם החוקרים הבינלאומיים שהתמנו לחקור את הרצח, קשרו את הקצוות לעבר דמשק, ולעבר שלישיית הצמרת בעצמה.

דו"ח הוועדה הבינלאומית לבדיקת נסיבות ההתנקשות קבע כבר בשנת הרצח עצמו שקיימות "ראיות מצטברות" למעורבות בכירים סורים ולבנונים ברצח. הדו"ח, שחיבר השופט הגרמני, דטלף מֶהליס, מצביע גם על כך שבכירים במימשל הסורי, בהם שר החוץ, פארוק א-שרע, ניסו להטעות את החוקרים. חברי הוועדה הדליפו כי הם הגיעו "קרוב מאוד אל הנשיא עצמו." ברמה החיצונית מי שהיה מעורב עוד בחיסול הוא אירגונו של אחמד ג'יבריל, הכפוף באופן מוחלט למישטר הסורי, ומשתף פעולה הדוק עם חמאס.

"לא ייתכן שפעולת התנקשות מורכבת כל כך תצא לפועל מבלי לקבל אישור של בכירים ביטחוניים בסוריה ובלי שיתוף פעולה של שירותי הביטחון הלבנוניים. האירגון שרצח את חרירי ועוד 22 נוספים הוא אירגון נרחב ובעל משאבים ניכרים," נכתב בדו"ח הביניים של ועדת החקירה מטעם האו"ם.

It is the Commission’s conclusion that, after having interviewed witnesses and suspects in the Syrian Arab Republic and establishing that many leads point directly towards Syrian security officials as being involved with the assassination, it is incumbent upon Syria to clarify a considerable part of the unresolved questions. While the Syrian authorities, after initial hesitation, have cooperated to a limited degree with the Commission, several interviewees tried to mislead the investigation by giving false or inaccurate statements. The letter addressed to the Commission by the Foreign Minister of the Syrian Arab Republic proved to contain false information. The full picture of the assassination can only be reached through an extensive and credible investigation that would be conducted in an open and transparent manner to the full satisfaction of international scrutiny.  

בגירסתו הראשונית של הדו"ח – בטרם הוגש על ידי הוועדה – מצויין כי אחד העדים אמר ששאוכת ומאהר אסד, אחיו של הנשיא וגיסו, היו בין קבוצת בכירי הביטחון בלבנון ובסוריה שהחליטו להתנקש בחרירי ואף ערכו מספר פגישות בדמשק בנושא זה. למרות זאת, שמותיהם של השניים הושמטו מן הדו"ח שהוגש לבסוף למזכ"ל האו"ם, מעניין למה.

לאחר הרצח נעצרו בלבנון ארבעה קצינים בכירים, שהיו מנאמני סוריה והואשמו במעורבות בהתנקשות בחרירי. הדו"ח ציין כי אחד מהעדים שהופיעו בפני הוועדה סיפר כי באוקטובר 2004 נפגש עם אחד מהארבעה, הגנרל מוסטפה חמדאן. באותה פגישה דיבר חמדאן על חרירי בצורה חריפה, והאשים אותו כי הוא נאמן לישראל. אותו עד ציין כי חמדאן סיים את השיחה בדברים: "עוד נשלח אותו לשמיים בשיירה, כמו השיירות שהוא נוהג לנסוע בהן ברחובות ביירות."

אחד העדים סיפר כי ראש השב"כ הלבנוני, גנרל ג'מיל א- סייד, פעל בתיאום מלא עם ראש המשמר הנשיאותי, מוסטפה חמדאן, ועם ראש המודיעין הצבאי הלבנוני, הגנרל ריימונד עזאר, כדי להכין את ההתנקשות. הוא גם תיאם עם ראש המודיעין הסורי בלבנון, הגנרל רוסתום רזאלה, ולדברי החוקרים גם עם אנשיו של אחמד ג'יבריל.

ארבעת הקצינים הלבנונים האלה הם נאשמי מפתח: האם ינסו להגיע איתם לעסקת טיעון, שתפליל את בשאר?

העדים האלה, כמו גם הקצינים הלבנונים, יוזמנו להאג, מבוכה גדולה מאוד לסוריה ולחיזבאללה, שללא ספק היה חייב להיות מעורב בחיסול כל כך אסטרטגי.

לאן כל זה מוביל עכשיו מבחינת ישראל?

לרגישות עצומה, לתחושת חשיפה, של המשטר בדמשק, שגורמים אופוזיציוניים בתוך סוריה או מחוצה לה יכולים לנצל כנגדו, ולכן התגובה של המישטר עשוייה לבוא לעבר ישראל, כמקובל בעולם הערבי. הרי זהו תפקידה של ישראל, כידוע, להציל משטרים ערביים נובלים.

בשאר יכול לבוא לעבר ישראל בשני כיוונים מנוגדים, הפוכים לכאורה: או ברמה של משא ומתן מדיני, או ברמה של מתקפה צבאית. כאשר חושבים על כך, אין הרבה הבדל בין שניהם, שניהם עושים שימוש בישראל כפונקציה להקלת לחצים. אני גם מריח ריח של "דילים" באוויר.

ברמה המדינית – המחיר של סוריה יורד עכשיו, ומי שירצה לנהל משא ומתן עם דמשק, לשיטתו, יכול להעיז ולדרוש יותר, שכן מחירה יורד. היא חייבת משא ומתן עם ישראל.

ברמה הצבאית – על צה"ל להבין, שאנו נכנסים לתקופה רגישה, למרות שלפי שעה אין למישטר הסורי עניין להיכנס לעימות עם ישראל. צעד כזה יכול להישמר רק לרגעי מבוכה קשים למישטר, עם המשך התגלגלות המשפט.

ברמת הדיפלומטיה האיזורית – בשאר ינסה בחודשים הקרובים להגיע לסוג של נוסחה עם ארצות הברית, שבה ישלם מחירים וייתן תמורות, למשל בהרגעת עיראק, בתמורה להקלת הלחץ במשפטו הפלילי הבינלאומי. למימשל אובאמה, שחשוב לו מאוד לצאת מעיראק תוך יציבות, אופציה כזו יכולה לקסום. את זה עוד נראה. האם נדע אנו, להיכנס לתוך דיל שכזה גם בנושא חיזבאללה/חמאס? להערכתי הסיכויים לכך קיימים תיאורטית, זה מצריך תיאום עמדות עם ארצות הברית.

אנו נכנסים לתקופה בלתי יציבה מול סוריה, שבכיריה עוד עלולים למצוא את עצמם על ספסל הנאשמים, כמו הפושע מילושביץ. אין זה קל למדינה שבנתה את כל תפיסת עולמה על כך שישראל היא המדינה הטרוריסטית.

3.3.09

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

 

 

* * *

משה ברק

קיבוציות אינה נזירות   

בגיליון מ-13.2 של "הקיבוץ" קראתי את הרשימה הנאה של תחיה שירן על "נזירות של שיתוף", המזכירה התארגנות נשים לקיום פעילויות בהתאם לנטיותיהן הייחודיות. ככאלה, אני מבין, הן ביקרו גם במנזר כדי לפגוש בנשים מן "העולם ההוא". 20 שנה הולכתי, כמקצוען, צליינים נוצריים בעלייתם לרגל בארץ. ביקרתי והדרכתי באנגלית, צרפתית, גרמנית ורומנית בעשרות מנזרים. לכן ראיתי לעצמי לא רק זכות, אלא גם חובה, להעיר כמה הערות על "השיתוף" הנזירי כדי להזהיר מפני הקבלות בלתי הולמות בין חייהם לחיי הקיבוץ. כי הקבלות כאלה עשויות להתקבל אפילו כעלבון בשני הצדדים.

היו קווי דמיון בין המנזר לקיבוץ של פעם, אך אלה היו חיצוניים ושטחיים ביותר. במהותם חרתו הקיבוצים על דגלם את קיומם של חיים אנושיים רגילים על כל החובות והזכויות, על מעמסתם והנאותיהם. בשוויון ראו כדרך להטבת רמת החיים הכוללת. הצנע היה בעיקרו תולדה של גיוס המשאבים לטיפוח חברת שפע שוויונית אוהבת חיים.

גם המנזר דגל בצנע ובשוויון. אך הוא הצמיד זאת לפרישות מהחווייה המהנה של חיי האישות, המשפחה ולידת הילדים, ואפילו בהסתגרות מחיי החברה המגוונים של האנושות. את "האנושות" פגשו בעיקר כשליחים, מטיפים או כמורים.

הקיבוץ שאף גם הוא להיות דגם של צדק שוויוני, אך ראה בעצמו חלק מהחברה האנושית כולה. גם בקיבוץ היו חוקים ותקנות לקיום "היחד" ולביצוע העבודה המפרנסת. אך אלה התקבלו בדיונים והכרעות משותפות.

אל נטעה בחיוך הנאה של הנזירה שפגשנו, במיוחד כי לרוב הם אלה הממונים על "יחסי הציבור" ויודעים איך להופיע.

כי אצלם אין שיחה ואין דיון, לכל היותר יש הטפה של ראש המנזר. כי הם אירגון בעל מידרוג מוחלט וכל נזיר כפוף לזה שמעליו וכופה את הכרעותיו על זה שמתחתיו. הסיפור על "התחשבות" בצרכים אישיים אמור להיות תשובה לתהיותינו. כי זו קיימת בהיקף מאד מצומצם, כפופה לגחמות בלתי צפויות. במיוחד חשוב לציין שהמידרוג הזה מגיע עד לראש עליון יחיד – האפיפיור. המפקד העליון, על חיי המעשה בדומה לכל צבא, אך כאן הוא גם מפקד עליו על חיי הרוח והנפש. כפייתיות שאין לחמוק ממנה בכל הדרגות.

אך ההתנזרות עצמה, בניגוד מוחלט לצנע הקיבוצי, קבעה בחוק שלא יהיו לה צאצאים בדם, ולכן היא תלויה כל הדורות בגיוס מצטרפים באמצעות שטיפת מוח נחושה. בחיי הסחי והדלות בדורות הקודמים, היו לנזירות יתרונות של עליה ברמת החיים בזכות הנכסים שהמנזר צבר. בדורנו עלתה רמת החיים במערב, ואין זה יותר גורם מעודד. לכן מוצאים שהמנזרים במערב בלתי מאוכלסים. הכנסייה עושה מאמצים לספח בני העולם השלישי, שלהם זו עדיין עלייה ברמת החיים החומרית.

כי המנזרים הפכו משך הדורות למוקדי עוצמה נדל"נית כלכלית. זוהי תוצאה טבעית של ההתנזרות, שאינה יוצרת כל יורשים לנזירים ההולכים לעולמם. ניתן לומר שנזיר המייצר נכסים בערך של מאות דולרים בחודש, ואלפים בשנה, צובר מאות אלפים במרוצת חייו, אך אלה נותרים בכנסייה, ברשותו של המימסד ברומא, שהגיע בדרך זו להיות המוסד העשיר ביותר בעולם, ויכול באמצעים אלה לקיים את שלטונו מכוח ההתמדה.

איפה זה – ואיפה הקיבוץ.

 

* * *

עוז אלמוג: למרק לעצמם את עוונותיהם כלפינו

אהוד שלום,

לפני מיספר חודשים הוזמנתי להרצות בפסטיבל הסרטים הישראלי בברלין. הם כתבו שזה לכבוד 60 שנה למדינת ישראל.

כמובן שהכול במימון הנהלת הפסטיבל (כרטיסי טיסה, מלון ואשל משודרג).

אמרתי, בסדר, למה לא (בתנאי שזה לא דרך "ראשונטורס". חה חה חה). ואז הגיעה אליי תוכנית הסרטים של הפסטיבל.

כמו שאתה בוודאי מדמיין, כל הסרטים, בלי יוצא מן הכלל, היו סרטים המתארים עוולות בציון ומציאות ישראלית מכוערת. כתבתי למארגנת שאין לי בעייה עם סרטים ביקורתיים (חוץ מאלה בסגנון השקרי, המניפולטיבי והנבזי של מיודענו מוחמד בכרי). אדרבא, הם מאד חשובים לאמנות, לשיח הדמוקרטי ואפילו לסוציולוגיה. אבל הכיצד פסטיבל החוגג 60 שנה למדינת ישראל לא מצא לנכון להביא ולו סרט אחד (דוקומנטארי או אחר) שמאיר את המציאות הישראלית באור קצת יותר אופטימי וחיובי.

כתבתי שאני גם לא מחכה לתשובה, כי אני יודע אותה: זו טכניקה ידועה של הגרמנים, שנחשפתי אליה כבר מזמן – למרק לעצמם את עוונותיהם כלפינו, באמצעות ציור היהודים כקלגסים במהדורה ישראלית. אגב, זו גם אחת הסיבות לסיקור המוטה של מלחמותינו בתקשורת האירופאית.

כמובן שוויתרתי על ההזמנה. בהתחשב באוכל הגרמני זה לא היה ויתור כזה גדול.

שלך בידידות,

עוז אלמוג

 

* * *

לרגל פתיחת מוזיאון בית ביאליק המחודש

ולציון יום הולדתו ה- 136 של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק

מארח בית ביאליק את הצגת הילדים

"ביאליק – פרח חי"

על חיים נחמן ביאליק, ילד חולמני שהפך למשורר גדול

בליווי גיטרה וזר פרחים מציגה שחקנית-זמרת את סיפור חייו של ילד בודד וחולמני ההופך להיות משורר גדול

בדרך מפתיעה ומעוררת דמיון הופכים הגיטרה והפרחים מול עיני הילדים לדמויות ואביזרים מתוך השירים והסיפורים של ביאליק

במופע משולבים שירים ואגדות מתוך "שירים ופזמונות לילדים" ו"ויהי היום", ביניהם: "שלמה המלך והדבורה", "מעבר לים", ועוד

משחק ושירה: אסתי סבידנסקי / בימוי: מאשה נמירובסקי

משך ההצגה: 35 דקות / לגילאי 3 ומעלה

ההצגה תתקיים בבית ביאליק, רח' ביאליק 22 תל-אביב

ביום שבת  7 במרץ 2009

בשעות 10:45, 11:30

דמי כניסה: 25 ₪ בלבד

טלפונים לבירורים: 03-5254530, 03-5253403

נשמח לראותכם

איילת ביתן שלונסקי, אוצרת ומנהלת מתחם ביאליק

 

 

 

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

פנינה

אחת משתי האחיות היתה פנינה והשם התאים לה כאילו נולד עבורה. בחורה בת עשרים, קטנה, בעלת מצח רחב ועיניים נפלאות, וכל תנועותיה חיות קצובות ואצילות כאחת – היה לה פגם בביטוי העברית והיתה מבטאה במד במקום למד וגם זה הצטרף לדמותה, למן הרגע הראשון שנפגשנו נתקשרה בינינו ידידות – היו אומרים שאנו דומות – פרט לקומה.

היא היתה מבקרת בביתנו ומצאה חן בעיני אימי – משהחלו השמועות בדבר צירוף זרים למשפחות נתינים אוסטרים, החלטתי מיד לצרף את פנינה למשפחתנו – אבי הסכים – אבל הדבר דרש את אישורו של המוכתר, שהיה אז משה פנחסביץ (פנחסי) שהיה אחר-כך בעלה של חברת ילדותי רבקה שפירא בתו של אברהם שפירא.

השמועות היו בימים ההן עוברות מפה אל פה (עיתון לא היה) במהירות הבזק, האוויר היה טעון חשמל והדברים שבעל-פה היו מעין "רמקולים" ציבוריים.

איני יודעת כיצד הגיעה השמועה או שבאמת כבר הוגשה רשימה לפנחסביץ ובה פנינה כבת משפחתנו – אבל שמועת-הנגד מפנחסביץ באה בזו הלשון – "שלא תעשה לי, אסתר ראב, קונצים עם הרוסים שלה" – רק מלה זו איני יכולה לקבוע בדיוק – אם היה זה "הרוסים שלה" או "הפועלים שלה".

מששמעתי זאת נעשיתי שקטה מאוד – כמו שהייתי יכולה להיעשות כשהדבר היה רצוני – ניגשתי לקולב שבמסדרון, שעליו היו תלויים מקלות של אבא, וביניהם שוט שחור קלוע מעור, קורבַטש, שהיה משמש לרכיבה על סוס, לקחתי את השוט ויצאתי מהבית – אמא הביטה בי ולא אמרה דבר – הלכתי לרחוב חובבי ציון, לכיוון ביתו של פנחסביץ, נכנסתי למרפסת ונפגשתי באימו של משה פנחסביץ – היא היתה עיוורת – אבל מיד הכירתני.

"מה רצונך?" שאלה.

"איפה משה?" שאלתי.

"הוא איננו."

"אזי אשב ואחכה לו – "

והתיישבתי על הספסל במרפסת.

היא מדדה אותי ופתאום הבחינה בקורבטש. "מה את רוצה?" הרימה קולה.

"להכות את בנך!" אמרתי – על כך ועל כך –

"פישרקה! את תכי את בני את משה?"

"כן." אמרתי.

היא הזעיקה כמה אנשים, אבל איש לא העז לגשת אליי – פתאום ראיתי את הירשע שמולביץ רץ אליי –

וכל עוד רוחו בו ניגש אליי: "אסתרק'ה, מה קרה? מה זאת אומרים עלייך? את רוצה להכות את משה – "

"כן." אמרתי, וסיפרתי לו את העניין.

הוא חוור והחל מתחנן: "אסתרק'ה, לכי הביתה, אני מבקש אותך – " הוא היה ידיד המשפחה, חשוך בנים, אהב אותי כבת.

 

 

*

נכתב: שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1917-1915 לערך. אלה עמודים ג' ו-ד' מתוך סיפור ללא שם, כניראה אוטוביוגראפי, שכניראה גם סופו חסר.

התקופה המתוארת בו היא מלחמת העולם הראשונה, כאשר משה פנחסביץ היה מוכתר פתח-תקוה. בני משפחת ראב היו אז עדיין נתינים אוסטרו-הונגרים.

 

 

גן שחרֵב

נעליה היו משומשות בצד אחד כלפי חוץ, שני העקבים שחוקים היו באותו צד לגמרי: ודאי גרמו לזה רגליה העקומות, שצורת פרסה להן. הגרביים היו גסים והיוו קמטים על הרגל. השמלה התחתונה, מצמר אדום, היתה נשקפת מתחת לעליונה מחוסרת-הגוון. פניה היו יבשות, עם עיני-תכלת מימיות. העור השזוף צפד לעצמות, וכן היו ידיה – נוקשות וגרמיות, וטבעת-קידושין של כסף שקועה עמוק בבשרה: ידי איכרה היו אלו, משומשות מרוב עבודה. כולה אמרה נוקשות של אבן הנתונה לרוחות ושטף-גשמים.

בביירות העיר החלו חייה עם בעלה, הסוחר האמיד, סוחר פירות: ירוקים ויבשים כאחד – מטיבם ושיפעם של הלבנון ודמשק הקרובה. האשה החרוצה, לא טמנה ידה בצלחת: שק מישמשים כי יעבש – ידיה היו מלקטות את הפירות המקולקלים מתוך הטובים, מייבשת, מאווררת. הצימוקים ששולח בהם רזון, היתה טובלת בשמן, עד שטפחו והתנוצצו כחרוזי-ענבר אלה, שלצווארי היפהפיות העדינות. ידוע-ידעה להבחין בין מיני האגוז והשקד השונים, ואת תמרי ארם-נהריים היתה משרה ברוטב ומיצים שונים עד שהיו צפים בתוך כדיהם כבתוך דבש צהוב וכבד-ריח. ידיה נתונות תמיד בשקים: בוררת, בוחשת, מריחה. בנים שניים באו לה בהיסח-הדעת כמעט; זמן-מה היתה מתלבטת בין השקים כשכרסה הטפוחה לפניה, ומביטנה כאילו קפצו ישר לבין השקים, שני גורים בהירי-שיער. היו מתגוללים בין שקי המישמש והשזיפים. רעו להם בפירות כעגלים קטנים, הלכו ותפחו, הלכו וגדלו. הקטנים רעו להם בכרם-החנות והאבות הלכו מחיל-אל-חיל, סחרם פרץ וירבה מאוד, ושטרות הכסף הלכו ונצטברו.

לפתע נסתבכו אי-שם שבילי-עולם – והמלחמה הלכה וקרבה אליהם. מלכתחילה היתה כרעם רחוק מתגלגל, אך לאט-לאט הלכה וקרבה יותר ויותר; דרכי-דמשק נתמלאו חילות-תורכיה, ואף של אשכנז הרחוקה, הפירות הטובים הלכו אל פיות הצבא העורך קרבות – הלכו חינם, אין-כסף. ובני-האדם השלווים גורשו מגן-עדנם, מן המחסן המלא כל טוב בעוד תפוחם תקוע להם בגרונם... ולאט-לאט נוקו השיניים, עם אוזלת הכסף אזל גם המעשה, ואחת גמרו – לעזוב את העיר שבה חיו שנים רבות ולעלות לארץ-ישראל.

ובני ארץ-ישראל היו נוטעים אז פרדסים, חופרים בארות ומשקים במימיהן את העצים – פירות וגן היינו הך, גן נושא פרי; ידיה הגרומות של האשה השתוקקו לבחוש בפרי. נטעו להם האנשים פרדס באדמת-חמרה טובה שבאחת המושבות הגדולות, שאחינו בני-ישראל פרצו ורבו בה וראו ברכה במעשה ידיהם. העצים אשר נטע הזוג גדלו: הדרים קטני-קומה, אך עקשנים ורעננים, ובשנה הרביעית כוסו פירות גדולים וירוקים שהלכו והזהיבו. האשה עברה מעץ לעץ, ובידיה הגרומות הלכה הלוך ומשש, הלוך ולטף את הפירות הגדולים והמחוספסים, הלוך וספור פריו של כל עץ; ניקתה במטלית את הכנימה השחורה מעל הפירות, הפרידה במקום שענפים היו לוחצים על הפרי ופוצעים בו. הפרדס בהבשילו הפיץ ריח כמחסן-הפירות ההוא בשעתו, וגן-העדן החדש הוסיף ענף על ענף, צמח וגדל, וידיה של האשה עושות בו ושולטות בתנובתו כאז, במחסן שלה.

אך התנובה שהיתה נשלחת למרחקים ומביאה תמורתה זהב – הנה מושלכת עתה ערימות, ערימות, בצידי הדרכים, וערבים בלואים באים בגמליהם וחמוריהם וקונים אותם בכמה פרוטות. את הבהמה והעוף יפטמו בפרי-הדר זה, כי סגר הים על הארץ הקטנה – והיא נחנקת תחת שפע פירות הזהב, ולחם אין, אין לחם ליהודה הנטועה!

המשפחה הקטנה אף היא כבר אוכלת תפוזים במקום לחם. האיש יטול לו סל, ימלאהו לימונים וירד השוקה למוכרם, ותמורתם יביא קומץ קמח הדומה לגבס אפור ותפל; והאשה תולשת עלי חובזה (חלמית) בצידי-הגדרות ובמורדות השלוליות, מבשלת, רוקחת וצולה פטריות אשר תאספן בוואדי הקרוב – מטעמי-המלחמה הם. לא יתבייש עתה גם האמיד באחינו להעלותם על שולחנו.

עברה עוד שנת-מלחמה, שנה ארוכה וכבדה. אזלו שטרות-הכסף התורכיים, הקטנים והחשובים, אחד, אחד; המשפחה עברה לגור בצריף-קרשים ישן-נושן בפרדס, כדי לקמץ את שכר-הדירה במושבה המיושבת קציני-צבא לרוב. והעצים טיפוחי ידיהם רעו להם בבדידותם, ועשבי-השדה וכמהין היו מאכלם. וכשהאיש היה קם לתפילת-שחרית, כיוון פניו מזרחה לצד ירושלים הקדושה, ומרחבי-פרדסים השתרעו לפניו עד מוצאי הירקון; על פני קהל ירוקים אלה היה שולח תפילתו למזרח, ובשבתות היה עולה למושבה ומצטרף לציבור הדל, אכול-הכפן, ומתפלל עימו בדביקות. פני האיש רזים היו, העת הרעה נתנה בו אותותיה.

וצבאות הולכים וצבאות באים ומגיפה הביאו בכנפי-בגדיהם רוחשי-הכינים, והמגיפה פשתה ואכלה גם בתושבים, והאיש חלה בחולי זה ימים מיספר, וימת. לקחה האשה את שני ילדיה, מסרה אותם לקרוביה, ותשוב לגור בצריף אשר בפרדסה, כי אמרה לעבדו ולשומרו מפני קהל הדורסים והמהרסים אשר מסביב; חילות הצבא ובהמותיו החונים המונים-המונים בסביבה.

בבוא הערב עם רישרוש האוקליפטוסים בוואדי הקרוב, רישרוש כקול מים רחוקים בשטפם, היו יריות בודדות מתנפצות בביצה הקרובה, ובין ירייה לירייה נמשך קירקור-הצפרדעים, שליו וטוב. האפילה החלה יורדת. האשה צעדה צעדים רגועים, היא הקיפה את הפרדס פעם ושתיים, בדקה את המרחב בעינה החדה כעין זאבה, יישרה כלונס-גדר שמוט; מתחת אחד העצים התחמק תן ארוך-זנב. היא לא שמה ליבה אליו, כאילו היה זה כלב-בית. אישים התחילו מהבהבות באופק. מחנה הצבא העלה את מדורותיו. מנוחה ירדה עליה: כעת לא יינתקו עוד מחבלי-הגנים מסיריהם ואישם, ולא יחשבו על פרדסה!

היא נכנסה לצריף ומשהו מחמימות-בית עטפה אותה – חמימות מבטיחה לחם, תפוחי-אדמה, חמאה. כחול-עיניהם של הילדים, גם שק-הטלית-והתפילין של הבעל, שהיה תלוי בפינת הצריף, הישרה ביטחון ומשהו מקירבת-אלוהים אשר "לא יזנח אלמנה ויתומים", ככתוב בספרים אשר בהם ידע לקרוא רק הוא, הבעל, אשר לא היה אהוב עליה וגם לא שנוא, זה אשר היה – ואיננו. האשה חלצה את מנעליה הכבדים ושכבה בטוחות על מיטת אלמנותה.

 

האשה שוזפה ורזתה מעבודתה בשמש וברוחות. בשבת היו באים אליה הילדים, והיא טומנת להם בקדירת-חרס דייסת תירס וחומוס, שהיתה מקבלת מערבים העוברים בדרך, תמורת ערימות תפוחי-זהב.

פצצות התעופפו מעל הפרדסים ובתי-המושבה בשתי-וערב וירקמו את המוות מעליהם. עמים נלחמו בעמים, נכנעו ונסו ובאו שליטים חדשים, ואלה כבשו את המושבה, ואולם בחיי האשה לא חל כל שינוי. חילות הלכו וחילות באו, היום הם חיים ולמחרת מתים – ומה ערך לעמלם של אנשים אשר לא ראו מוות פנים-אל-פנים? של אזרחים שלווים בבתיהם? – ופרי-עמלם, גני-שלווה אלה, הירוקים, מה ערכם ומה כוחם לעומת גל של זיעה, דם ורעב חי, שהציף את הארץ? כאין וכאפס המה: עקור ושרוף וחמם את הבשר העלוב.

 

הלמות-מקבות העירה בוקר אחד את האשה משנתה. השמש כבר עמדה מעל האוקליפטוסים, וליד גדר-הפרדס עמדו כעשרה פרשים אוסטראליים ועקרו במקושים את כלונסאות-הגדר. האשה זינקה מתוך הצריף, זעקתה פילחה את האוויר, רצה מן האחד אל השני, תפסה בידיהם, וגברים אלה גבוהי-הקומה עמדו והשתאו עליה ולא פסקו מעבודתם; זקוקים היו לחומר-הסקה. הם גילו שיניים לבנות, מדרדרים בשפתם הזרה וצחוק פרץ מפיהם.

האשה, פרועת-שיער, כשעיניה הקטנות לוהטות, תפסה בזרועם, נתלתה בכל גופה הקטן על הגבוה שבהם, זה שניראה לה כראש החבורה, אך הלה זרקה מעליו בתנועת-יד אחת, כזרוק צרור אין חפץ בו. היא התגוללה ורישרשה בתוך שמלותיה פעם, פעמיים – קמה לאט-לאט, ומבלי להוציא הגה, נשאה רגליה ישר בדרך העולה למושבה. כעבור שעה חזרה ואיתה חייל אנגלי שפקודה בידו מן המצביא: לא להרע לאשה ולא להשחית את עמל-כפיה. אך הכלונסאות הוצאו כבר עד אחד, ובו-בערב היו למאכל למדורותיו העליזות של המחנה.

 

האשה שבה אל הצריף. כעת שמרה על גבולות הפרדס הפרוץ לכל רוח, באין גדר – שמרה לבל ייגדעו העצים ויקחו אף אותם להסקה; המחנה פישפש אחר כל כפיס יבש, שהיה כבר לבער, וגורלם של העצים הירוקים הולך וקרב.

לילה אחד שמעה קול-נפץ, גניחה וגדיעה. היא הרימה קול יללה, כשועלה מטורפת ששכלה גוריה – הגודעים נבהלו וברחו על נפשם כשהם סותמים את אוזניהם.

כעת עליה לשמור בשבע-עיניים: מחנה-פרשים חדש תקע את אוהליו במרחק צעדים מיספר מן הפרדס, על חלקת-בור שכנה, ואת סוסיו שלח לרעות בעשב ובעצי-הפרדס. מאז הבוקר מתרוצצת היא במנעליה אשר נקרעו, כשסמוכת אוקליפטוס כבדה בידיה. מגרשת מכאן – פורצים משם. כארבה הקיפוה מכל צד. יש אשר תשתמש במקל ויש אשר תרים את יללתה האיומה. זו המסמרת את השיער. המתפרצים, מדי שומעם אותה, יסתמו אוזניהם וינוסו כל עוד תישא אותם רגלם...

 

ובבוקר אחד ניעורה לקול מפץ של אש – ובצאתה מצריפה נדלקו עיניה הכבויות והחלו לבעור אף הן באש פראית. להבה עלתה בארבע פינות הפרדס. הם דנו את גן-עדנה באש: ענפים נחרכו, העלים התכווצו כשערות בהריחן אש, אבל העצים מיאנו להידלק. רק ספיח-עשב וכמה שיחים יבשים בערו. האשה חטפה כפיפה, מילאה אותה עפר והחלה זורקת לתוך האש. חיילים אחדים – ספק בצחוק ספק ברצינות, החלו לעשות כמוה, חייכו והשתאו לחרדה הזאת של האשה על רכושה עת חיים צעירים כשלהם נזרקים ואובדים בקלות כחפץ חסר-ערך.

מפוייחת ומיוזעת רבצה האשה כל היום על משכבה כנטולת-חיים. לעת-ערב קמה, רחצה פניה בדלי המים, גררה ומצאה את שק-הטלית-והתפילין של בעלה, את קומקום-הנחושת הנתון על שתי אבנים מפוייחות, את שמיכתה אשר תתכס בה, אגדה הכל וקשרה בחבל של קש, שהתירה מאחד העצים, ומבלי פנות ימינה ושמאלה עלתה למושבה.

 

ימים על ימים נקפו, שנים עברו, המלחמה חלפה, ילדי-האשה גדלו והיו לאנשים ויצאו בין הבריות, התעשרו וגם את האם פירנסו בכבוד – אך הפרדס עמד בחורבנו: לאט, לאט, פרצה לתוכו הביצה הקרובה עם כל משפחת שיחיה הפראיים והזוללים: טיון, דרדר וחורשף. העצים יבשו פה ושם. החלק החרוך עמד אף הוא, לא חי ולא מת. האדמה העלתה עשבים כאדמת-בור. אך מדי קיץ היתה האשה, אשר זקנה ונתכופפה עתה, חוזרת לפרדס כשמאחוריה משרך דרכו "פועל" אשר הביאה עימה "לעבודה". בפקודתה היה הפועל פותח את צינור-המים, והזקנה, משולהבת וערה, היתה לה עדנה פתאום, כאילו עודנה במחסן-הפירות בעיר המזרחית, כאילו ליבלב סביבה הפרדס הצעיר, וילדיה התינוקות נושאים אליה עיניים רכות – והיא מתרוצצת בין שיירי הפרדס ומנצחת: "הנה כאן, פתח כאן, תן מים הנה!" – היתה קופצת בין השוחות והתלמים היבשים – – – השכנים, בעלי פרדסים פורחים, היו נדים לזקנה: "גברת! תטעי לך פרדס חדש, עקרי את העצים המתים. למה תייגעי עצמך חינם?"

בשומעה דברים אלה היתה נפעמת, עיניה היו מתחילות לשוטט על פני הפרדס, והיתה עונה במבוכה: "מה, מה לעקור? פרדס נפלא כזה: הרי הוא היפה בכל הסביבה – " והיא מילמלה לעצמה: "לא, כיצד? הן פרדסי נפלא הוא, גן-עדן הוא, רק נתעלף במקצת: מעט מים – ושב לחיות וללבלב..."

 

וכך נהגה קיץ בקיצו – הבנים לא מחו בידיה.

 

קיץ אחד לא באה עוד האשה להשקות את הפרדס. האם לקתה בשיתוק או נאספה ומתה? מי יודע כיצד נעלמה – הרי שכמותה משולים לזבוב שנפל לתוך שלולית וטבע בה, ואין איש שם לב אליהם. ואולי הובילוה בניה לקבורות כשאנחת-הקלה נפלטת מחזם, ונשותיהם צוחקות ומסלסלות בשערן?

העצים נאספו אחריה אחד-אחד, והביצה השתלטה על פני כל השטח.

 

 

*

נכתב לראשונה: 1934 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1930-1914 לערך, ובעיקר בשנים 1918-1917, בהגיע הקרבות לפתח-תקוה, ולאחר שנכבשה על-ידי הבריטים. הסיפור נדפס לראשונה: "גליונות", כרך א, חוב' ה (או ו), סיון תרצ"ד, 1934. שב ונדפס בנוסח שונה: "מאזניים", כרך כ"ה, אלול-תשרי תשכ"ז-תשכ"ח, ספטמבר-אוקטובר 1967, עם הקדשה: "לפ"ת, ליום הולדתה התשעים". שב ונדפס בנוסח תרצ"ד: "עתון 77", פברואר-מרץ 1977. הנוסח שמובא כאן, ונכלל גם בקובץ "גן שחרב", עמ' 143, הוא שילוב עריכה של שני הנוסחים הראשונים, שנעשה בידי המהדיר, ועל אחריותו.

לסיפור הזה, כמו לחלק ניכר מן הסיפורים שכתבה אסתר ראב בתקופת הפרוזה הראשונה שלה, בשנים 1934-1932, אין קשר ביוגראפי ישיר לה או למשפחתה; ואולם בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוזנחו רוב הפרדסים בפתח-תקוה, ולאחר המלחמה התברר לרבים מהאיכרים שהם שקועים בחובות כבדים. כך היה גם מצבו של יהודה ראב, אביה של אסתר. בספר זכרונותיו "התלם הראשון", בעמ' 165, הוא מספר:

 

באחד הימים [בראשית שנת 1918] יצאתי לבקר בפרדסי, לאחר שלא יכולתי להגיע אליו כחודש ימים. מצאתי חורבן. בית-האריזה הגדול, הבנוי עץ – נעלם. החלונות והדלתות של בית המנוע – נגנבו אף הם. הגדרות, הצינורות, תעלות-ההשקאה העשויות ריקוע אבץ – לא היה זכר להם. רק מעט תפוחי-זהב נותרו על העצים. פגשתי שלושה חיילים אנגלים קוטפים תפוחי-זהב וממלאים באמתחותיהם. פניתי אליהם באידיש-אנגלית: "מיסטר, זה לא יפה, מיסטר, תסלח לי, אתה גנב!" אחד מהם ענה לי: "מי נו גאנעף, מי פייט פור יו!" המשכתי להתווכח איתם אולם כשהמלה "פייט" התחילה נשנית בפיהם פעמים רבות – מצאתי לנחוץ להסתלק.

 

הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוח הסיפור, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר לא חשוב של משוררת, שאפילו בול דיוקנה לא יצא בישראל.

 

המשך יבוא

 

 

* * *

ד"ר יוסי לנג: האחים הרופאים לבית מַזַרַקִי

הרופא שביקר בפתח תקוה, כנראה פעמיים, כך מעידים המקורות שעמדו לנגד עינינו; ביקורו הראשון עם המייסדים ובפעם השנייה כנראה בעת הוויכוח עם הירקונים, ומסר חוות דעת על הסכנות הצפויות למתיישבים באזור הנגוע שלחוף הירקון. יחיאל מיכל פינס ציין ברשימתו "מושבת פתח תקוה" (מבשרת ציון חוברת שנייה שבט תרמ"ד, עמ' מה): "ויבואו גם רופאים ויזהירו בהם [בירקונים] ולא נזהרו" (פינס לא נקב בשמותיהם), וגם יעקב גולדמן נקב בשמו של מזרקי, ולא ארחיב בפרשה.

הרופא המכונה בספר היובל [עמ' יז] בשם מזוריקה הוא קרלאמו מזרקי (Mazaraky) שנולד בשנת 1825, כנראה ביוון, ונפטר בירושלים ב-14 בנובמבר 1892 והוא בן 67 שנים. לירושלים הגיע בשנת 1852 ופעל בה במשך כ-40 שנה. הוא הכיר היטב את תנאי הארץ והיה "בקי באויר הארץ ותחלואיה" ["ירושלם", חבצלת, 13 (ט"ו בטבת תרנ"ב), עמ' 97]. הוא התמחה בריפוי המחלות המקומיות ובהן הקדחת (מלריה).

רבים שחרו לפתחו בעיקר בעתות מגפה (דיפתריה, דינגה). הואיל ושמו יצא למרחוק כמי שיש בו קסם למשוך אליו חולים, הוא גבה מהם תשלום לא מבוטל שלא כל התושבים יכלו לעמוד בו. הוא גם סרב לבוא לביקורי בית "אף אם יתנו לו מלוא ביתו כסף וזהב" [שץ, "ירושלים", הלבנון, 5 (כ"ט באב תרמ"א), עמ' 38-37]. משום כך החליטה החברה "משגב לדך" – הבעלים של בית החולים בשם זה בירושלים – לשכור את שירותיו בשל מומחיותו וגם כדי למנוע מרופאי המיסיון טרף קל. [תקנות החברה "חברת משגב לדך", "קול מעיר", חבצלת, 40 (כ"ט באלול תרמ"ד), עמ' 314-313].  למן תרמ"ד נחתמו עמו חוזים שנתיים ולפיהם הוא התחייב לטפל בחולים פעמים אחדות בשבוע; תחילה 3 פעמים בשבוע ומאוחר יותר הוא התחייב לטפל בעשרות חולים ביום 5 ימים בשבוע ["ירושלם", חבצלת, 32 (י"ד בסיון תרמ"ה), עמ' 251-250].

בשנת תר"ן כשפרצה מחלת הדינגה [אבו ברך, אבי ברך] נחתם  עמו חוזה ולפיו והוא נדרש לטפל בבית החולים "משגב לדך" בכ-100 חולים ומעלה ביום ["ירושלם", חבצלת, 3 (י"ד בחשון תר"ן), עמ' 17; "מודעה", הצבי, 3 (כ"ח בחשון תר"ן), עמ' ט']. על עבודתו המאומצת באותם ימים הוא זכה להערכה רבה מתושבי העיר –ספרדים ואשכנזים כאחד [הצעיר צדיק טראבלוס, "מכתב להעורך", הצבי, 6 (י' בשבט תר"ן), עמ' יח; א"מ גולדברג, "מכתבים להעורך: לישרים נאה תהלה", שם, עמ' כב] כאמור מזרקי עשה חיל בעבודתו וזכה להוקרת הציבור היהודי [חיים נח פרלשטיין, "תודה גלויה", חבצלת, 14 (י"ט בטבת תרמ"ט), עמ' 112; שמואל שווארץ, "תודה רבה", חבצלת, 6 (ו' בכסלו תר"ן), עמ' 46 ועוד].

אחיו הצעיר של קרלאמו, הרופא ד"ר ניקופורי מזרקי (יוון 1931-1855) ירש את מקום אחיו והתמחה במאבק בקדחת. ככל הידוע היה גם הוא יקרן וגם הוא הועסק במשך שנים ב"משגב לדך". ניקופרי הצליח לרקוח גלולות נגד מלריה שאיכותם עלתה על הכינין שהציל רבים מן המחלה. [ראו: השקפה, 105 (כ"ז באלול תרס"ה)]. עליו ועל עשרו, היה בעל נכסים וקרקעות בירושלים, ראו: "מכתב לעורך", השקפה, 22 (ט"ו בסיון תרס"ב), עמ' 173-172; "מאמקא לנדא נ"ע", פנחס בן צבי גרייבסקי, בנות ציון וירושלים, חוברות א-י, ירושלים תש"ס, עמ 65.

 

הערה שעניינה עשיית צדק היסטורי: במהלך התלהטות הרוחות סביב הבלדה שחיבר טהר-לב נשתכח משום-מה המשורר ק. א. ברתיני (מורה בפ"ת) שבפואמה שלו "בחגווי הזמן והנוף" (קטיף, א, תשי"ד, עמ' 62-59) הוא נדרש ל"זקרי אפנדי בראש ואתו הבאים מירושלים" ובהמשך: "הרופא היוני עדיין בולש קם וטיפס בזריזות על גב של חֻרבה מפֻרקדת" ובסופו של דבר השמיע "בקול פסקני: עוף לא פורח בכאן [...] אות כי חיים לא נתנו לַחַי וגם לאדם כאן". גם שירו של פוצ'ו "היום הראשון (בפתח תקווה)" (1978) נוגע לא נוגע בסיפור המעשה, והוא מקפיד לחזור שלוש פעמים על שמותיהם של גוטמן, סלומון, שטמפר, ברנט והאב ובנו לבית ראב. ועוד לא יבש הדיו שבקסת.
[לחץ על התמונה להגדלה]

 

* * *

צוותא ת"א

יום שישי,24.4.09, שעה 11:00 בבוקר

שירת העמק

(בעקבות "שירת העמק" בהוצאת הקיבוץ המאוחד)

משתתפים: פרופ' עוזי שביט; ד"ר מוטי זעירא; גדעון טיקוצקי;

ד"ר מרדכי נאור; מוני אמריליו

שירה: מנהל מוזיקלי רמי הראל

יונית שקד-גולן, נועה בן- שושן, ענת אלפן, נתן סלור

קטעי קריאה וקישור – צבי סלטון

מחיר לקהל הרחב 60 ₪, לידידי צוותא וקבוצות מאורגנות 50 ₪

טלפון קופה03-6950156 

עורכת התוכנית נילי שחור

 

 

* * *

לבוגרי הגימנסיה העברית הרצליה

במסגרת חגיגות המאה לעיר תל-אביב יפו

 וכמחווה לצילום ההיסטורי של חלוקת המגרשים

ביום הולדתה של העיר יתקיים בתל-אביב – בגן צ'רלס קלור – ביום שישי ה-17 באפריל 2009, בין השעות 9.30-12.00

צילום היסטורי של שנת המאה

בצילום ההיסטורי ישתתפו: צאצאי משפחות המייסדים, ותיקי תל-אביב

ובוגרי הגימנסיה העברית "הרצליה".

אתם מוזמנים לבוא ולהשתתף בצילום ההיסטורי.

המעוניינים להשתתף בצילום יתקשרו לגילה 052-3647313

או לחילופין יעבירו במייל את שמם ומיספר המשתתפים (אפשר לצרף בן זוג), ואת כתובתם, מיספר הטלפון ומיספר המחזור

אל:

gilabir@gmail.com

yigalw@hotmail.com

 

נודה על תגובתכם המהירה.

בברכה ותודה על שיתוף הפעולה,

הדסה צל-ציון (וישליצקי)

 

* * *

ברכות חמות

 לבן-דודי יורם ליפסקי ליום הולדתו ה-74

דפוס "הדר" של שלמה מכנס וגרשון ליפסקי

 [אביו של יורם]

היה אחד מבתי הדפוס הגדולים בפתח-תקווה

והדפיס את "נייר המשי" של עטיפות תפוחי הזהב

 

* * *

רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

 [נדפס על העטיפה האחורית].

מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 50 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

 

* * *

הבהרה

אני מקבל לפרסום תגובות רבות וקשות מאוד על זכייתו של יהודה ג'אד נאמן בפרס ישראל לקולנוע. לא אוכל לפרסם אותן כי מדובר באדם שאמנם מחרים את "חדשות בן עזר" ואולי גם אותי – אבל הוא היה חבר ילדות ונעורים שלי.

אהוד בן עזר

 

* * *

מחר יום שישי אחרי השעה 17.00

ומחרתיים שבת בשעה 9.00

ישודר בגל א' של "קול ישראל"

בתוכנית "הידברות" של דני בלוך

ראיון עם אהוד בן עזר

בעקבות ספרו "ספר הגעגועים"

 

 

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. 100 שנים לתל אביב של נחום גוטמן לפי "בין חולות וכחול שמיים" ושני סרטים קצרים.

2. חייה ויצירתה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלאת לה 130 שנה, האמת ההיסטורית.

4. פגישה בעקבות הרומאן החדש "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות קלמניה.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

 

 

* * *

אנו מתכבדים להזמינכם להרצאתו של ד"ר שאול כ"ץ

חזונות נפגשים:

דוד בן-גוריון, בן-ציון דינור, פולי ון ליר ואהרן קציר

ומעשה הקמת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים

ההרצאה תתקיים בבית האקדמיה

ביום שלישי, כ"ח באדר תשס"ט (24 במרס 2009) בשעה 18:30

ההתכנסות בשעה 18:00

נודה לכם על אישור השתתפותכם אצל הגב' רות חנוכה

טל': 02-5676200 דוא"ל: ruth@academy.ac.il.

האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים

Israel Academy of Sciences and Humanities

כיכר אלברט איינשטיין, ת.ד. 4040, ירושלים

טלפון: 02-5676222, פקס: 02-5666059

 

 

 

 

* * *

למערערים על התואר "סופר נידח"

לאחרונה קמה חבורת מערערים על השימוש המוגזם שאנחנו עושים בתואר "סופר נידח". ובכן, לידיעתם, למרות שחלפו כבר יותר מחודשיים מאז יצא לאור "ספר הגעגועים" (שהתקבל בחמימות על ידי נמעני "חדשות בן עזר") – לא נתפרסמה על הספר שום ביקורת באחד משלושה העיתונים הגדולים, "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מעריב", למעט ראיון-דיוקן, "הזר" – ב"מעריב", שכמעט לא היתה בו התייחסות לרומאן – אלא לזרותו של מי שכתב אותו. ספרים שיצאו אחרי "ספר הגעגועים" כבר זכו לביקורות נרחבות על פני עמודים רבים.

 

* * *

הנרי פילדינג

ההבדל שבין סופר מן הדרגה העליונה

ומבקר מן הדרגה התחתונה

אל תהיה בהול לפסוֹק, שמאורע כלשהו בסיפור-קורות זה הוא יוצא-דופן ודבר אין לו למירקם-העלילה, רק משום שנבצר ממך להבחין מיד כיצד עשוי מאורע זה להשתלב באותו מירקם. אכן, חיבור זה יש לראותו כמעשה-יצירה שלנו, ואין לך עזות-מצח מגוחכת מזו שֶׁשֶׁרֶץ קטן בצורת מבקר יתיימר למצוא דופי באחד מחלקיה, בלי שיהיה לו מושג כיצד היא מצטרפת לשלימות, ובטרם יגיע אל הקאטאסטרופה האחרונה [המיפנה האחרון בעלילה, התרת העלילה. – א"כ]. אמנם, יש להודות שהרמז והדימוי שנזקקנו להם לעיל הם מופלגים מאוד לגבי ענייננו, אבל יקשה למצוא אחרים, שיהיה בהם לבטא את ההבדל שבין סופר מן הדרגה העליונה ומבקר מן הדרגה התחתונה.

הנרי פילדינג, "טום ג'ונס" 1749, מוסד ביאליק, תרגום אסתר כספי, 1967. כרך ב', עמ' 357.

 

 

* * *

תזכורת השמדה:

אויבינו לא נואשו עדיין מלהשמיד אותנו. זה מה שקורה עכשיו בעזה, באיראן וגם בארץ החיזבאללה – תוכנית מלקחיים שטנית עם פצצה גרעינית שגם אם לא תופעל תשתק את ישראל שעלולה להתפורר תחת גשמי רקטות של מלחמת גרילה מצפון ומדרום על כל עריה וגם על שדות התעופה וכל שאר נכסיה האסטראטגיים!

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

 

 

©

כל הזכויות שמורות

 

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,050 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

 

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

 

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1991 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,002 מנמעני המכתב העיתי רובם כמתנת יובל

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

 

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל