| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 425
תל אביב, יום שני, י"ג באדר תשס"ט, 9 במרס 2009.
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
גיליון פורים
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: קקי לוטו, מאת ב. קרביאץ (פישקו).
אורי הייטנר: 1. פורים – חג של נקם או חג של שלום? 2. פרידמן של ליברמן.
3. לא כל כך פשוט. 4. חבל שלא נסע לגרמניה.
רון וייס: החמאס הסכים, ממשלת ישראל דחתה.
יהודה רַאבּ (בן עזר): ניצני "אמנות" ותרבות,
[חג פורים בפתח-תקווה בשנת 1886 לערך].
שמאי גולן: הנצח טמון בפרטים, על ספרו של אהוד בן עזר: "ספר הגעגועים".
אמוץ רובין: האם החמישית, השיר מוקדש לתנועת "ארבע אימהות".
אריה דרוקמן: השטויות שמספרים לנו... והמציאות.
דני בלוך מראיין את אהוד בן עזר על "ספר הגעגועים" בתוכניתו "הידברות".
שושנה צוריאל: תשובה לבנדלה: "על טעם וריח אין להתווכח".
משה ברק: משה מנבכי חולשונו, י"ד, קמצית ~ טי-שרט.
יואל נץ: מילה של זכות או שתיים.
פנינה עמית: מַסֵּכָה (שיר).
פוצ'ו: על הקרשים המלבלבים באביב, או – גירוד אצבעות רגליים בלילה,
(מתוך הספר המחודש "חבורה שכזאת היינו").
דודו שליטא: תגובה על ההיסטריה כנגד ה"וואלס עם באשיר".
אסתר ראב: מתוך " כל הפרוזה", המהדיר: אהוד בן עזר. 1. זיכרונות על תקופת ניל"י. 2. "הטרייר".
יוסי גמזו: זִכְרָהּ לֹא יְהִי.
* * *
קקי לוטו
(כמה הערות על חיי יום-יום)
מאת ב. קרביאץ (פישקו)
קיבוץ תל-יצחק
אני מאוד אוהב כלבים. ישנן הרבה סיבות לזה. למשל, בגלל החוכמה שלהם. כלב זה יצור שהצליח ל"שעבד" את בעליו, ל"חנך" אותו שידאג לפרנס אותו, לתת לו אוכל – ברוב המקרים המזון מיובא מאיטליה, כן, כן מאיטליה ובמגוון טעמים. לדאוג למגוריו, לדאוג לבריאותו כמעט בלי גבול; לוקחים אותו לווטרינר או לפסיכולוג כאשר הוא מתנהג קצת בשונה מהשגרה, מנקים לו את האבנית מהשיניים, ואפילו מחפשים לו או לה את הזיווג הנכון. וכל זה ויותר תמורת מה? כמה טילטולי זנב... אנו מאושרים כאשר הוא מסכים לצאת לטיול היומי, להחזיר לנו כדור שזרקנו, להושיט אלינו את הראש והגב לליטוף או לדגדוג.
ומה לעשות – לכל כלב יש שני חורים. חור אחד שדרכו נכנס האוכל ומהחור השני יוצא מה שאנחנו מכנים בלשון שטמונה בה קצת חיבה, בקיצור, קקי.
וכך מתחיל הסיפור שלי אודות "קקי לוטו".
בעשר שנים האחרונות גרתי בתל-אביב בקרבת גן מאיר, שבו העירייה הקימה שטח מוקף גדר שבו מותר לכלבי הסביבה לרוץ, לשחק, לעשות את צורכיהם ולקיים חיי חברה – הכול בחופשיות מוחלטת ובלי קולר על ראשם. כל בוקר וכל ערב יכולתי, מחלוני בקומה השנייה, להתבונן בתהלוכת הכלבים עם בעליהם או יותר נכון משרתיהם. וכך פיתחתי סוג של משחק – לנחש מראש איך יתנהג "בעל" הכלב אחרי שהוא (הכלב) יבנה את ערמת קקי שלו.
ובכן, רוב הגברים הצעירים (בעלי הכלב) מתחילים לחפש בסביבה שקית פלסטיק מזדמנת. בתל-אביב מתעופפות להן באוויר שקיות כאלה רוב הזמן. מרימים אותה מהרחוב – ואם אין, פותחים את מכסה פח הזבל הקרוב (בתל-אביב פחי הזבל עומדים רוב הזמן לפני הבתים), שולפים מתוך הזבל שקית (בדרך כלל כבר משומשת ומלוכלכת) – ועם חיוך רחב על הפנים מתכופפים, מרימים את "האוצר" לתוך השקית ומחזירים את החבילה לפח. יש גם כאלה שלא מתכופפים אף פעם ולא מסלקים את המכשול. בטח מתאמנים בחדר כושר, אבל להתכופף, חס וחלילה!
איך מתנהלות הגברות (בעלות הכלבים)? רובן מסודרות, מביאות את השקיות מהבית, מחזיקות אותן כך שייראו לעוברי אורח, מרימות את "הסחורה" ומכניסות את השקיות המלאות לפח הקרוב.
אמרתי "רוב הבעלות". יש כאלה – וכך הולך המשחק – הכלב עושה את שלו, בעלת הכלב בודקת במבט מהיר את הסביבה, אם מישהו מהעוברים ושבים מתבונן במעשה, ואז, אם אין אף אחד, משאירה את הערימה על המדרכה ועוזבת את המקום בצעדים מהירים ובגב זקוף. פניהן זורחות מאושר כאילו זכו בפרס גדול בלוטו.
אני קורא לזה "קקי לוטו". ולבלגניסטים האלה אני קורא "סרבני הכיפוף".
אולי יש גם ביניהם שמבקרים כל יום בחדרי כושר ושם מבצעים כל מיניי "פיגורות" וכיפופים, אבל להתכופף ולהרים את הקקי של כלביהם ברחוב – הס וחלילה!
מתברר שגם בעולם הרחב קיימת בעיית "סרבני הכיפוף" והמציאו כל מיני פטנטים לעזור להם. אחד מהפטנטים מצא חן בעיניי בגלל השם. קוראים לו "בּופּ סקופ" (Boop Scoop). בסלנג האנגלי קוראים לקאקי בופ – וסקופ בשפתנו זה יעה. חשבתי להפוך ליבואן של ה"בופ סקופ" אבל התייאשתי אחרי שנודע לי שהפטנט שוקל 2.5 קילו.
מה קורה עם הערימות שנשארו על המדרכה ושבלשון העם נקראות "מוקשים?
מיד אחרי "הנחיתה" נפלטים מהן גזים למיניהם, שלפי הטבע לא מיועדים לנשימה. תגידו שזאת כמות קטנטונת, זעירה, אבל תכפילו אותה בכמות הכלבים – ויש אזורים בתל-אביב שיש בהם יותר כלבים ממכוניות – ויש לנו תוספת של כמה אחוזים לזיהום האוויר. בריא זה בטח לא.
ומה עם המוצק השוכב לו על המדרכה?
אם גלשתם לתוך המוקש הרי זכיתם במה שאפשר לקרוא "לוטו קקי שלילי". זה קורה בדרך כלל כאשר אנו לבושים יפה, ממהרים לפגישה חשובה, לראיון עבודה או להצגת תיאטרון, ואין לנו דקות הרזרבה שנחוצות לניקוי הנעל המטונפת והמסריחה.
אם הערימה מונחת לה בלי שמישהו מטריד אותה, היא מתייבשת לאט-לאט ומתפוררת לאבק שנישא ברוח, ואנחנו נושמים אותו ומכניסים לריאות שלנו כל מיני חיידקים ותולעים אשר חיים בו ולפעמים גורמים, אחרי שנים, למחלות שונות ומשונות.
לא מאמינים לי? מצאתי את המידע באינטרנט.
* * *
אורי הייטנר
1. פורים – חג של נקם או חג של שלום?
מסורות רבות לחג הפורים – התחפושת, קריאת המגילה, משלוח מנות, גשם, לבושתנו – שתייה לשכרה, מסכות, רעשנים, שירים וריקודים, אזני המן ו... מאמר מלומד, באחד העיתונים, בו הכותב – פעם זה יוסי שריד, פעם שולמית אלוני - מתגולל על החג מאחר ובחג זה אנו חוגגים את טבח 75 אלף בני אדם ברחבי האימפריה הפרסית. בכל שנה מזכיר שריד או הכותב התורן את הטבח של ברוך גולדשטיין בחברון כהוכחה לאבחנתו את ציביון החג, ככזה המכשיר טבח בגויים. האם יוסי שריד צודק? האומנם פורים הוא חג הטבח?
אכן, מגילת אסתר מתארת את ההרג ההמוני של היהודים שנפרעו מאויביהם. ואכן, יש מי שהופך תיאור זה לצו עשה של נקמה בגויים. ברוך גולדשטיין, למשל, בחר בפורים כמועד הטבח הנתעב שלו, ולא בכדי. זה הפירוש שהוא נותן למגילה. מחרים-מחזיקים אחריו הכהניסטים, העורכים מידי פורים הילולת הוללות מתוקשרת לזכרו של הרוצח, וביריוני הימין הקיצוני היוצאים לתהלוכה אלימה בחברון, שגולדשטיין הוא גיבורה.
נשאלת השאלה, איך זה שגולדשטיין ושריד מתנבאים באותה שפה ומפרשים אותו פירוש את מגילת אסתר? אין זה מקרה. בדיוק כפי שהימין הקיצוני וההיסטוריונים החדשים מתארים אותו סיפר [נאראטיב] אודות הטרנספר של ערבי ארץ-ישראל במלחמת העצמאות – אלה כדי להוקיע את הציונות ואלה כדי להתלות באילנות גבוהים לקבלת לגיטימציה לרעיון הטרנספר בו הם דוגלים, כך הגולדשטיינים נתלים במגילת אסתר להצדקת רצח ערבים והשרידים להשתלחות ביהדות.
היהדות אינה מקשה אחת. יש בה "הטוב שבגויים הרוג" ויש בה "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?" אמור לי מה יהדותך ואומר לך מי אתה. כאשר חסידי כהנא וגולדשטיין מציגים את מגילת אסתר כהכשר לרצח הם מעידים על עצמם יותר מאשר על המגילה. כאשר עושה כן שריד, גם הוא מעיד על כוונותיו. כאשר הוא משתלח במגילת אסתר, יותר משהוא מעיד על המגילה, הוא מעיד על עצמו.
מגילת אסתר מספרת על ניסיון נואל להשמדה טוטאלית של כל היהודים, על הכשלת המזימה ועל תשועת היהודים. "להרוג, להשמיד ולאבד" שילש המן את הוראתו, כדי שלא להשאיר ספק במהות הצו. ובכל זאת, למקרה שמישהו לא הבין הוא מבהיר "מנער ועד זקן, טף ונשים" ובנוסף לכך "שללם לבוז". המזימה הזו הופרה. על כך חוגגים אנו את פורים. היש סיבה גדולה יותר מזו לחג? יש צורך במינון גבוה במיוחד של שנאה עצמית כדי "שהלב יחמץ" (ציטוט ממאמר של שריד על פורים, לפני שנתיים) למראה מבוגרים החוגגים חג זה.
באשר למעשה ההרג של היהודים בשונאיהם – מי שרוצה יכול לפרש מעשה זה בנוסח גולדשטיין/שריד כ"פוגרום" תוך הסתמכות על "עושים לאויביהם כרצונם". אך ניתן לפרש זאת אחרת לחלוטין.
מאחר וטבעת המלך אחשוורוש הוטבעה על הצו המורה להשמיד את היהודים, מדובר בחוק שאינו רוורסבילי, "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב" (אסתר, ח' ח'). מה שניתן לעשות הוא להוציא צו הפוך, בחתימתו של המלך, שיאפשר ניטרול ההוראה הראשונה. בצו החדש נאמר: "אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמוד על נפשם ולהשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם" (שם, שם, י"א).
אם כן, אין המדובר בטבח בגויים, אלא במתן זכות הגנה עצמית ליהודים מידי שונאיהם הצרים עליהם. מי שרוצה יכול לראות במספר הרב של ההרוגים – 75,000 איש, הוכחה לתיאוריית הטבח והפוגרום. אך אם אנו נצמדים לצו המדבר על התגוננות, ניתן לראות במיספר הרב של ההרוגים הוכחה לסכנה הגדולה שעמדה בפני היהודים, לנוכח המספר הרב של "הצרים אותם" כדי לבצע את הוראת ההשמדה. מי שרוצה, יכול לראות בבקשת אסתר להאריך ביום נוסף את "הרישיון להרוג" בשושן כתאוות נקם, אך ניתן לראות בבקשה זו ביטוי להמשך המלחמה ולצורך ביום נוסף להתגוננות בפני האויב הצר.
אין המדובר בטבח, אלא במלחמת מגן, שהסתיימה בניצחון היהודים. איזו סיבה יש להתעלם מהצו המפורש המדבר על התגוננות מפני אוייב הצר על היהודים כדי לממש את צו ההשמדה? רק מגמה פוליטית.
איזו סיבה יש להציג את היהודים כמי שחרגו מן הצו בתאוות נקם בלתי מרוסנת? רק מגמה – או של כזה ראה וכך תעשה, או של השחרת היהודים והיהדות.
יתר על כן, מי שמתאר את היהודים בשושן כפוגרומצ'יקים שלוחי רסן, לא יוכל להסביר את העובדה, שאף שבצו המלך ניתן היתר לביזה ("ושללם לבוז" שם, שם, שם) היהודים נמנעו מכך ("ובביזה לא שלחו את ידם" שם, ט', י'). היהודים נהגו בריסון רב, ונמנעו מביזה, כיון שאינה נחוצה להתגוננות. ההיתר לביזה, המופיע בצו, הוא תעתיק מדוייק של הצו המקורי, צו ההשמדה. בצו זה נאמר גם "להשמיד, לאבד ולהרוג... טף ונשים." בתיאור המלחמה אין אזכור להרג הטף והנשים, ומן הסתם, כמו במקרה הביזה, היהודים ריסנו את עצמם ולא מימשו את מלוא המנדט שניתן להם.
יום המלחמה היה י"ג באדר ובשושן גם י"ד באדר. פורים עצמו אינו נחוג בי"ג באדר – יום הקרבות, אלא למחרת, ביום "ונוח בארבעה עשר" ובערים המוקפות חומה נחוג שושן פורים בט"ו באדר, כלומר למחרת שוך הקרבות בשושן. לא את המלחמה והרג האוייב אנו חוגגים, אלא את השלום והשלווה שלאחר הניצחון. פורים אינו חג של נקם אלא חג של שלום.
האם ניתן לפרש את המגילה אחרת ממני? האם מי שיפרש אותה כמגילה של נקם ולא של שלום, יש לו על מה להסתמך? כן, בהחלט. מי שיש לו מגמה לפרש כך, ימצא את הסימוכין לכך. הבעייה אינה בחג הפורים, אלא במגמה של המפרש.
בעוד חודש נחגוג את חג הפסח. פסח הוא חג החרות, חג שבו כל אדם חופשי מציין את שנאת העבדות ואת אהבת החרות האישית, החברתית והלאומית. באירועי הפסח ניתן להבליט את מכת בכורות, שקשה למצוא לה צידוק מוסרי. האם יהיה מי שיכתוב שנחמץ לבו כאשר הוא רואה אנשים מבוגרים החוגגים את חג הפסח, חג... מכת בכורות?
פורים שמח!
2. פרידמן של ליברמן
פרופ' דניאל פרידמן נכנס לתפקידו כשר המשפטים כשעימו אג'נדה ראויה וחיונית לחברה הישראלית – צמצום המשפטיזם של השיח הציבורי בישראל, צמצום האקטיביזם השיפוטי וההתערבות של בית המשפט העליון בנושאים פוליטיים, והעצמת מעמדן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, כדי ליצור איזון מחודש בין הרשויות, ופתיחות של בית המשפט העליון לדעות החורגות מהקו האחיד שהנהג השופט ברק, ולבעלי דעות כאלו, כמו פרופ' רות גביזון.
פרידמן לא הצליח לקדם רפורמה מקפת, אלא רק אי אלו תיקונים, לכל היותר. מה הסיבה לכישלון הזה?
הסיבה הראשונה היא הדה-לגיטימציה שנעשתה לו מיד עם כניסתו לתפקיד. פרידמן הוא משפטן דגול, מוערך בעולם כולו, חתן פרס ישראל למשפט. ובשל עמדותיו, שופטים בדימוס והתקשורת, ברובה המכריע, יצרו לו דה-לגיטימציה. הביטוי הבוטה ביותר לכך היה הצהרתו החמורה של השופט חשין ש"מי שיניף את ידו על בית המשפט, אני אגדע את ידו."
הסיבה השנייה היא מזגו של פרידמן, סגנונו ונטייתו להיכנס לקטטות. איני מבין למה ניסיון להביא לרפורמות חייב להתלוות בהכפשות והשמצות ובפגיעה בבית המשפט ובכבוד השופטים ונשיאת ביהמ"ש. אך כך נהג פרידמן.
הסיבה השלישית היא המרכזית. פרידמן מיצב עצמו כבן בריתם של מושחתים. מי שרוצה להביא לשינוי במערכת החוק והמשפט, חייב לגשת למשימה זאת בידיים נקיות, ללא רבב, ובתחושה ציבורית שידיו נקיות. איש אינו מטיל ספק בניקיון כפיו האישי של פרידמן, אך עמדותיו בסוגיות השחיתות, התייצבותו לצד חיים רמון לפני ובמיוחד אחרי הרשעתו בדין, והעובדה שהוא מונה בידי אהוד אולמרט ומכהן תחתיו ומטעמו, יצרו תחושה קשה מאוד כלפיו, ומיצבו אותו – לא כמי שרוצה לתקן פגמים בשלטון החוק, אלא כלוחם בשלטון החוק.
יש קשר בין משפטיזם לבין שחיתות. המשפטיזציה והפליליזציה של מדינת ישראל, שבה כל כשל ניהולי הוא נושא משפטי, כיון ש"הכול שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט," וחברי כנסת רצים לעתור לבג"ץ במקום לבצע את תפקידם, יצרה נורמה שכל מה שאינו פלילי – כשר, כל מי שיצא זכאי מחמת הספק – צדיק, ואפילו מי שהורשע בפלילים ובית המשפט החליט להסיר ממנו את הקלון (איזה עיוות, למה בית המשפט עוסק בסוגיית הקלון?) יכול למחרת להיות המשנה לראש הממשלה.
במקום לצאת נגד המשפטיזם הזה ולהחזיר את החברה הישראלית לשיח של נורמות, של אתיקה, של ערכים – דווקא באמצעות העמקת הענישה הציבורית של מי שחרג מהנורמות, התייצב פרידמן לצד מושחתים, נתן להם גיבוי ויצא נגד שלטון החוק – נגד המשטרה, הפרקליטות וכו'. בכך, מקום להילחם בשחיתות, הוא חיזק את השחיתות.
ובכלל, מי שמונה לתפקיד שר המשפטים בידי חשוד סדרתי, המחזיק דובר מיוחד להשמצת המשטרה והפרקליטות, והוא נותן לו גיבוי גורף, אינו אדם המסוגל להוביל רפורמה מקיפה במערכת המשפט.
והנה, אנו עומדים על סף הקמת ממשלה חדשה, ומסתבר שדניאל פרידמן שוב עומד להיכנס לתפקידו, ושוב – על פי דרישה של חשוד סדרתי אחר, התוקף את מוסדות אכיפת החוק על ביצוע תפקידם, למנותו.
וכך, פרידמן של אולמרט יהפוך באחת לפרידמן של ליברמן. אין זה ראוי בחברה מתוקנת. מצב שבו חשוד בפלילים ימנה את שר המשפטים והשר לביטחון פנים של ישראל, הוא מצב אבסורדי, שאסור שיקרה. כל עוד מתנהלות החקירות נגד ליברמן, אסור לאפשר לו להיות מעורב בדרך כלשהי בבחירת השרים בשני משרדים אלה.
נתניהו ניסה, בצדק, להקים ממשלת אחדות לאומית. ניסיונו לא עלה יפה, בשל התנגדות הפרטנרים לממשלה כזו. במציאות זו, תלותו של ראש הממשלה המיועד בליברמן גדולה. שהרי בלי ליברמן אין לו ממשלה. אף על פי כן, את הקו האדום הזה, אסור לו לחצות. אם יתחיל את כהונתו בכניעה לקפריזות ולתביעות אבסורדיות של שותפיו הקואליציוניים, תהיה זו הפגנת חולשה שתחליש אותו מאוד, תאושש את תחושת "הלחיץ" ו"המזיע" ותקשה עליו למשול ולהנהיג את ישראל. גם אין כל טעם בכניעה כזאת – הרי ליברמן רוצה לצרף את "ישראל ביתנו" לממשלה לא פחות משנתניהו רוצה בכך, ולכן אל לו להילחץ.
אין דבר שזירז את נפילת נתניהו בתום הקדנציה הקודמת שלו, יותר מפרשת בר-און. אז ניסה אריה דרעי, נאשם בפלילים, כולל העבירה החמורה של שוחד, לקבוע מי יעמוד בראש התביעה במדינת ישראל, ולמנות לתפקיד את רוני בר-און. כניעתו של נתניהו לדרעי, בפרשה זו, זירזה מאוד את נפילתו.
יש הבדלים בין פרשת בר-און לבין רצונו של ליברמן למנות את שרי המשפטים וביטחון הפנים, אך העיקרון הוא אותו עיקרון – התערבות של חשוד / נאשם בפלילים במינויים בכירים במערכת אכיפת החוק. את הקו האדום הזה אסור לנתניהו לחצות.
3. לא כל כך פשוט
מה כל כך בער להם, למאוריטנים? הם לא יכלו להתאפק עוד שבועיים שלושה? אך, איזה מטעמים ניתן היה לעשות, אילו החליטה מאוריטניה לנתק את היחסים עם ישראל ולגרש בתוך 48 שעות את עובדי השגרירות הישראלית, יום לאחר השבעתו של נתניהו לראשות הממשלה? אך, אם ונצואלה היתה מנתקת את היחסים עם ישראל כאשר שר החוץ הישראלי הוא אביגדור ליברמן, איזו חגיגה היתה כאן.
אך לא, הם לא יכלו להתאפק. היחסים נותקו כאשר ממשלת קדימה-העבודה בשלטון, כאשר אולמרט ראש הממשלה, לבני שרת החוץ, ברק שר הביטחון. אפילו את התענוג הזה, להאשים את ממשלת הימין הקיצוני הצרה צרורה הזאת בכך שבמדיניותם הרת האסון הם גרמו לבידוד ישראל, לקחו צ'אבס והמאוריטנים.
מסתבר שהמציאות אינה מתחלקת לשחור ולבן, טובים ורעים. לא, זה לא כל כך פשוט. הסיסמאות הפשטניות אינן תואמות את המציאות המורכבת.
הנה, המנצחת ציפי לבני לא הצטרפה לממשלה כיוון שנתניהו סרב להישבע אמונים לרעיון של "שתי מדינות לשני עמים". בכך הוא מפגין סרבנות מדינית. איך הוא יביא לשלום?
אבל ציפי לבני היתה שרת החוץ בשלוש השנים האחרונות ואהוד אולמרט היה ראש הממשלה בשלוש השנים הללו, והם דווקא היו גם היו מחוייבים לרעיון הזה, ובאובססיה חסרת עכבות ומעצורים ניסו לקדם אותו בכל דרך. למה הם לא הביאו לשלום? למה דרכם לא צלחה? למה אדון כמעט לא הצליח להגיע עם אבו מאזן להסכם קבע? למה גברת כבר לא חתמה עם אבו עלא?
כיוון שהמציאות אינה פשוטה כמו הסיסמאות הפשטניות. כי אבו מאזן אמנם מסכים לשתי מדינות, אך לא לשתי מדינות לשני עמים. אין הוא מוכן לקבל מדינה יהודית בא"י, ולכן הוא מתעקש על טענת "זכות" השיבה, שמטרתה – ביטול המדינה היהודית.
המציאות לא כל כך פשוטה, לכן הממשלה היונית ביותר שהיתה לנו, לא הצליחה לקדם כהוא זה את השלום. לכן, ממשלות ההתנתקות, ההודנה והתהדיה לא הפסיקו את ירי הטילים, ושנות ההבלגה הארוכות רק הסלימו את הירי. וכאשר ישראל סוף סוף התגוננה, ויצאה למבצע "עופ יצו" (חצי מבצע "עופרת יצוקה", שנקטע באמצע ולכן לא השיג את התוצאות), יצאו כל השדים האנטישמיים באירופה, בדרום אמריקה ובמזרח התיכון מהבקבוק, וניתוק היחסים עם ישראל הוא רק ביטוי אחד לכך.
המציאות בה אנו חיים אינה מתיישבת עם הסיסמאות הפשטניות. קשה לקבל זאת, אך אחרי 61 שנות עצמאות, מדינת ישראל לא סיימה את מלחמת העצמאות שלה, מול סביבה שאינה מוכנה להשלים עם קיומה. הסכסוך הישראלי ערבי אינו פתיר בעתיד הנראה לעין. את הסכסוך יש לנהל בתבונה – למצוא את הדרך להבטיח את האינטרס הלאומי הישראלי ואת ביטחון המדינה ואזרחיה, תוך צמצום מכסימלי של השליטה על הפלשתינאים, תוך ניסיון להימנע מהסלמה ביטחונית מיותרת, תוך המשך הידברות עם האויב ככל שהדבר ניתן, תוך הימנעות מהתגרות והתרסה כלפי העולם. אבל בפיכחון, בלי אשליות שלום חסרות שחר, בלי ויתורים מפליגים ששום דבר טוב לא יצא מהם ולא ייצא מהם.
עלינו להבין שלא צפוי שלום בדורנו. זה לא נעים, אך גם לא נורא. עובדה, אף פעם לא ביקשנו ואף פעם לא קיבלנו מהערבים רשות לבנות את הארץ, להעלות עולים, להקים מדינה ולקיימה, ובכל זאת, עשינו זאת בהצלחה בלתי מבוטלת, חרף מלחמתם בנו. וגם היום, אנו יכולים, על אפם ועל חמתם, לבנות כאן מדינה למופת, חברה צודקת, כלכלה חסונה, מערכות חינוך, מדע ותרבות מתקדמות ומשובחות. אם נפסיק להשחית את כוחותינו ומרצנו במרוץ עקר אחרי שלום אך שווא ונפנה אותם למטרות האמיתיות, נוכל להשיג אותן.
4. חבל שלא נסע לגרמניה
חבל שעוז אלמוג לא נסע לכנס בגרמניה [גיליון 424]. חשוב מאוד לא להפקיר זירות כאלו, ושהגרמנים לא ישמעו רק את אורי אבנרי ומשה צימרמן אלא גם ציונים פטריוטים כעוז אלמוג. יש מתקפה אנטישמית באירופה (בעיקר בבריטניה) ויש להשיב מלחמה שערה. החרמה אינה הדרך אלא "חתירה למגע".
אורי הייטנר
* * *
החמאס הסכים, ממשלת ישראל דחתה
סופר נידח שלום,
אורי הייטנר מתעלם במאמרו "עופ יצו" (גיליון424) מהעובדה שהחמאס הפנים את תוצאות המלחמה והסכים, בשיחות בתיווך מצרי, להפסקת אש למשך שנה וחצי. ממשלת ישראל דחתה הצעה זו.
רון וייס
* * *
יהודה רַאבּ (בן עזר)
ניצני "אמנות" ותרבות
[חג פורים בפתח-תקווה בשנת 1886 לערך]
למרות קשיי החיים היה מצב-רוחנו טוב. אנשים חופשים וצעירים היינו, ומלאי חום נעורים. המקום היה קטן וכולנו שווים לשמחה, לצער ולעוני. אפילו מעשי קונדס לא חסרו. אנסה לתאר את משחק הפורים של אותה שנה ואת העונג "האמנותי" שגרם לי, אף על פי שלא השתתפתי בו ורק התבוננתי אליו מן הצד.
היו בינינו צעירים אחדים, שידעו משהו מהאופירטות של גולדפדן, וכן ראו תיאטרון. על פי יוזמתם נערך משחק פורים, אשר כמוהו לא ראתה פתח-תקווה. חושבני, כי גם לא תראה יותר... סנדר חדד רכב באישון לילה לירושלים להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות. התפקידים חולקו. כבר היו לנו מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת [תאנה מיובשת. – אב"ע], והמן בן-חיל, לבוש גלימה אדומה.
רק בתפקידי נשים התקשתה הרג'יסורה. רווח והצלה עמד לנו ממ.ק. [כנראה מנדל קופלמן. – אב"ע] שתבע לעצמו בתוקף שני תפקידים: של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו, היה מוחזק לידען בהילכות נשים... מלבד אלה היו שם עוד ארבעה שומרי ראש המלך, לבושים כצ'רקסים ומזויינים בחרבות אשר שאלו מבדואים מכריהם. הכול היו מרוצים – מלבד אחד, אשר מחה נמרצות על שהשאירוהו בלא תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף: מעין "שר הפנים" או "וזיר". הלבישוהו מחלצות ונתנו בידו מקל כבד, שחור וגולת כסף בראשו, ממין המקלות שהיו בידי ה"קאווסים" של הקונסולים. מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה "הווזיר" מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחובר לכך:
"שורו, הביטו, קונסולטים, איש החצר הופיע!"
המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה בביתו המרווח של זרח ברנט. אכן היה זה מחזה מרהיב עין! הכול התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכול ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גולת הכותרת – אסתר יעלת החן, הגדולה והרחבה כענק. את הטקסט או התאימה הרג'סורה לפי מיבחר מנגינות יהודית, וולכיות, ומרשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים... הרי בית אחד לדוגמה, שנשתמר עד היום בזיכרוני. שר אותו מרדכי הצדיק לאסתר בהילקחה אל בית המלך, וזו לשונו בערך:
אסתר'ל עטרת ראשי,
את מחלצותייך לבשי,
וביפי פנייך הזעירים
שחרי פני מלך המלכים.
ואם ישאלוך: מי את "יַא אחתּי"?
ענה תעני: שבט בנימין משפחתי;
אסתר משבט בנימין,
והמאמין יאמין...
בסוף המשחק יצאו הכול אל הרחוב וירו באקדחיהם לאוויר העולם, ואחר כך רכבה כל הלהקה ליהוד והציגה את המחזה לפני "האינטליגנציה" היהודאית. למחרת היום המשיכה בהצגותיה פעמים רבות, בעברה מבית לבית. השתייה היתה כדת, ולבסוף הגיעה השמחה לדרגה כל כך עילאית, עד שאחשוורוש שלנו הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נשאר רק ב"חלטו" [חלוקו] לעורו (יום חמסין היה היום ההוא) והחל לרוץ ברחובות ולהכריז בקולי קולות, כי הוא עולה ירושלימה להוריד את הפחה מגדולתו... רוצה הוא להציל את נתיני מדינתו שלו מידי ה"תרכּלה שִׁיקסֶה"! בקושי רב עלה בידי חבריו להשיגו, אך הוא לא נרגע עד שתפשוהו והטבילוהו הטבל היטב בשוקת הבהמות של הקולוניה.
באותו זמן החלה פתח-תקווה להקרין מהשפעתה על כל יהודי הארץ שמיספרם גדל והלך. ה"מרכז הרוחני" שביהוד, אשר הכיל את טובי אנשי הרוח אשר בארץ; חלוצי פתח-תקווה הצעירים, אשר צעיף אגדה החל להתרקם על מעשי הגבורה וחירוף-הנפש שלהם; מן הנמנע היה שכל אלה לא ידברו אל לב כל יהודי ויהודי, אשר במעמקי נפשו רצה בוודאי באותו הדבר שאנחנו רצינו בו, ואפילו היה ממתנגדינו. החלו לבוא אלינו מפעם לפעם אורחים מיפו ואפילו מירושלים, כדי לשאוף מן האווירה שלנו ולהשתחרר קצת מאווירתה של ירושלים. בין אלה היה גם איש שהוא כיום [1930– אב"ע] אחד הרבנים החשובים מקנאי ירושלים.
גם ביפו החלו להיראות סימני חיים. הודות למושבות האחדות שבסביבתה החל להתפתח בה יישוב אשכנזי. באותו זמן נמצא כבר שם ר' שמעון רוקח, העסקן המחונן ורב-הפעלים, אשר ביחד עם חבורת יהודים טובים, עסק בהקמת שכונות עבריות. (נווה שלום, נווה צדק). המלון של "משה חיה-טויבעס" היה משמש מרכז שבו היו נפגשים יהודי שתי המושבות (פ"ת וראש"ל) עם יהודי יפו. במלון זה התגורר זמן מה אימבר המשורר, מחבר "התקווה", ושם נלמדו והופצו שיריו ושירי אחרים. אגב, באותו בית מלון קרה פעם שאימבר פרץ במרוצה מתוך בית הכבוד וצעק בקולי קולות:
"אַקאראנדאש, אקאראנדאש!" (עיפרון, עיפרון!).
רוח השירה נחה עליו פתאום, וישכח עולם ומלואו... אותה תקופה היה קיים כבר גם בית- ספר בפתח-תקווה, אשר גורדון ואליהו ספיר היו המורים בו.
מתוך פרק מתוך ספרו של יהודה ראב (בן עזר), "התלם הראשון", זיכרונות עד 1930, נרשמו בידי בנו בנימין בן עזר (ראב); הוצאת מ. ניומן והספרייה הציונית, 1956, בעריכת ר' בנימין והקדמה של ג. קרסל; מהדורה חדשה עם אחרית דבר מאת נכדו של יהודה, אהוד בן עזר, הספרייה הציונית, 1988, עמ' 96-98. אפשר להשיג את הספר בהפצה של מוסד ביאליק.
* * *
שמאי גולן
הנצח טמון בפרטים
אהוד בן עזר: "ספר הגעגועים"
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2009, 344 עמ'
נדפס לראשונה בגיליון 336 של "עתון 77", ינואר-פברואר 2009
ספרו של אהוד בן עזר כשמו כן הוא, געגועים לעבר, לדברים שהיו וחלפו ואינם, געגועים לימי הנעורים המוקדמים, בשלהי מלחמת העולם השניה וערב מלחמת העצמאות, החודשים האחרונים של המנדט הבריטי בארץ-ישראל.
הגעגועים הם מקור היצירה הספרותית הייחודית הזאת, החותרת לתת מבע לדמות הילד והנער שהיה ואיננו עוד, ולערוך דוקומנטציה מפורטת לעולם שבתוכו צמח, מערכות חייו, מושגיו וערכיו, שאף הם חלפו מן העולם. ואכן מתוך מגע עימו הנער הולך ומתוודע לסדרי עולם ולנפשו-הוא, של אותו נער שהפך לסופר. היצירה הזאת כמו באה להשיב על השאלה: "מאין נחלתי את שירתי", ולא רק את "שירתי-יצירתי", אלא אף את המקום שממנו אני משקיף היום על העולם. מבחינה זו אפשר גם לומר, שאהוד בן עזר מפליא לשרטט את מראות-השתייה שלו כיוצר וכאדם, וזאת מתוך הכאב המפוכח על היעדרה של אותה מציאות.
אצל הילד אורי, שנים אלה – עד גיל עשר-שתים-עשרה – הן עדיין שנים של תמימות וטוהר, והילד מתייחס אל העולם הסובב אותו בסקרנות עזה, בזרועות פתוחות, באמונה שהכול מתנהל בתום לב וביושר. במובן זה הולך בן עזר בעקבות סופרים אחרים, כגון ויליאם פוקנר האמריקאי, חתן פרס נובל, בספרו "החומסים", שתורגם לעברית. הגיבור-המספר באותו ספר מתרפק אל ימי העבר, מתוך נוסטלגיה מרוממת, ואף כותב: "באותם ימים טובים ותמימים, אף הנוף היה שונה: יפה יותר, פראי ותמים." (ראה גם בספרי "מסעותיי עם ספרים", הוצאת אסטרולוג, עמ' 97 ואילך).
אלה שנים שבהן הנער עדיין מאמין באב הכל-יכול שיגן עליו מפני פגעים, ובאם היודעת- כל. זו האמונה בנוף נעוריך ובמקומות המחבוא שבהם הסתרת את המחשבות "האסורות" ביותר, המסקרנות ביותר, שאין הילד מעז לשאול את המבוגר. אז גם פרחו ימי האהבה הראשונים, התמימים והטהורים, כמו אהבתו התמה של הגיבור אל נלי, בתם של בעלי האחוזה בקלמניה. אותו "גן עדן" שבו בילה המחבר שלוש שנים עם משפחתו, כאשר התמנה אביו לנהל את החווה.
בספר ניכרת עלילה המבוססת על שלוש אחדויות המחזה האריסטוטליות – אחדות הזמן, המקום והעלילה, אך בניגוד לכללי המחזה, אין בן עזר מקפיד על אחדות: אלא העלילה פוסחת ועוברת אל עניינים אקטואליים, או לאגדה ערבית שמוסר השכל לצידה, או לקטעי מציאות קדומים או מאוחרים יותר.
העלילה עוסקת בשלושה חברים במושבה: אורי הגיבור-המספר, צבי שהוא מעין מנהיג לחבורה, וגיורא הבריון, שעתיד ליהפך בבגרותו לאחד מגדולי הכדורגלנים בארץ. החבורה מחליטה לצאת ל"יום שדה" אל מחוץ לתחומי ביתם, ללכת אל מקום מבודד בחוות פלז, ומשם לבצע "גיחות" לסביבה הקרובה, לצאת להרפתקאות והתנסויות חדשות, בעיקר בפרדס וסביבותיו.
ואכן, הפרדס הוא שעומד במרכז עולמו של אורי. הוא אהב להתבודד בו, "לשקוע בקריאת ספרים"; מקום קסום שאליו, כך הוא מספר, "הייתי מדלג מתלם לתלם במהירות וחש כאילו צמחו לי כנפיים." ואכן, כשהוא יושב אל שולחן הכתיבה, מתאר בן עזר המבוגר כיצד באים ועומדים לנגד עיניו אותם המראות "כידידים ותיקים", המבקשים שיתאר אותם בספרו.
"אחוזת פלז" המתוארת בספר היא למעשה קלמניה, ששכנה סמוך למושב צופית, לא הרחק מקיבוץ רמת-הכובש, שאני, בעלותי ארצה, התחנכתי בו, ועל כן הנופים שבן עזר מתאר בדיוק כה רב, מוכרים וקרובים לי.
האחוזה מצטיירת בעיני המחבר כגן עדן שממנו גורש בבגרותו, ועד היום הוא מתגעגע אליו, אף כי האחוזה כבר אינה קיימת.
המספר (המחבר עצמו), מספר את האירועים כביכול מנקודת-המבט של הילד-הנער, אך ניכרת גם נקודת המבט של הסופר המבוגר, והיא מאירה באור נוסף את האירועים.
אורי בן עמי הוא אהוד בן עזר, כך נרמז, שמוצאו ממשפחת מייסדי המושבה פתח-תקווה בשנת 1878, ונכדו של יהודה ראב, שחרש את התלם הראשון של אדמת המושבה.
הספר נפתח, כאמור, בהחלטתם של אורי הנער ושני חבריו, צבי וגיורא, לצאת ל"יום שדה". תוך כדיכך אנו מתוודעים אל דמויות נוספות: אביו של גיורא הוא השומר הראשי של אחוזת פלז, אוהב ציד וצייד מעולה, שפעל מתוך מודעות לתפקידו, כפי שכתב ב"ספר השומר": "הצייד מפתח סבלנות, התמדה, ידיעת תורת המארב, כושר החלטה מהירה." השומר ניחן בסבלנות ובהתמדה, ולאו דווקא בתאוות הציד.
אנו מתוודעים גם אל הוריו של אורי: אל אביו מנהל האחוזה, ואל אימו עקרת בית, ואל מריבותיהם עם אורי על עתידו. בעיני אביו הקריאה המרובה אינה אלא בזבוז זמן, ועליו גם להתאמן, ולפתח כושר להשיב מלחמה לילדים המכים אותו. נרמז אם כן שההורים רצו כי בעתיד יהיה לאורי מקצוע מעשי, שממנו יוכל להתפרנס; אולי "גרז'ניק" (עובד מוסך), או נהג אוטובוס, או חשמלאי (שהיו מקצועות נחשקים ומכובדים) או, כמו שאמרו חז"ל: "פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לעזרת הבריות."
אך אורי מתבגר להיות עקשן ועקבי בהחלטותיו, ובמקום ללמוד בבית-ספר מקצועי הוא לומד ב"תיכון חדש" בתל-אביב, אחר כך מתנדב לנח"ל ומגיע לקיבוץ עין-גדי, ולבסוף מגיע לאוניברסיטה, ללמוד פילוסופיה וקבלה כל זאת כדי להכשיר את עצמו לייעודו האמיתי: להיות סופר.
ובחזרה לאותו "יום שדה", שבו שיחקו הילדים כאילו מלחמה להם עם אויב בלתי נראה: הגרמנים. הם צנחו מן האוויר, בדמיונם של הילדים, ועתה הם נמצאים בכל מקום, מרגלים ואורבים ליהודים על מנת להרוג אותם.
כדי לשוות מהימנות לכתיבתו מרבה בן עזר בפרטים קטנים: הוא מפרט את הציוד שלקחו ל"יום השדה" – שקי יוטה, פטיש, גרזן וכו', כמו את סוגי הענבים שארזו בבית האריזה של האחוזה: "מוסקאט שחור, מוסקאט לבן, דבוקי, תמר בירותי." הוא מתאר בהקפדה זן של עגבניות עסיסיות, או טקס אכילת אבטיח בסוף היום, לאחר שצונן בתעלת השקייה, ואכילתו סמוך למקום גידולו, בשדה: "היה מנופץ במכה אחת – וכולנו כאחד שולחים ידיים לתפוס בגושים האדמדמים נוטפי העסיס " (עמ' 68), או פירוט השוק באותם ימים "שמלות רקומות, שטיחים, סירים וצלחות נוצצים. ריחות האורז בצנובר ובצימוקים, הקבאב, הפלפל, הקובה, הקוסקוס והחלווה המתוקה..." (עמ' 75) ועוד.
הגעגועים אצל בן עזר מקבלים מבע גם בשיבוץ אגדות ערביות, כגון "מעשה בדבלה צמוקה" ומוסר ההשכל, או האגדה "אל תעבור במים עמוקים בטרם בדקת את עומקם", והשכר המובטח: הנער זכה לשאת לאישה את הנסיכה (עמ' 73), ובדומה, באגדה "תוב אל ח'שאב" על שמלת העץ של הנערה המבקשת לשמור על תומתה (עמ' 83).
באופן טבעי מעסיקה הארוטיקה את הנערים כבר באותו פרק זמן. תחילה בניחוש, ובהמשך, בעזרת ספרים שמצאו, הם חוקרים ומתעמקים בסוגיית בואם של ילדים לעולם, עד הגילוי עצמו, בעזרתה של הילדה איה, ששיכנעוה להתפשט בפניהם. את אותה איה, פוגש המחבר אחרי שנים באוניברסיטה בירושלים, ומשלים בתיאור מפורט של משגל, את מה שהתחיל, לכאורה, לפני שנים רבות באחוזת פלז.
את האהבה הטהורה, השמימית שאין להגשימה, שומר הגיבור ביחסו אל נלי, נכדתו של בעל האחוזה. בנעוריו המוקדמים היתה נלי בעיניו קדושה, והוא נכון היה לשרתה ללא כל תמורה ובלי לפגוע בתומתה. בליבו השווה אותה לדולסינאה, אהובתו השמימית של דון קיחוטה, הספר בתרגומו של ח"נ ביאליק, שבו קרא באותם ימים.
ואין לסיים את הרשימה על הרומן מבלי להתעכב קצרות על חלקו האחרון, מעין אפילוג, שבו אין המחבר מסתפק בבדיון הסופר אלא מבקש שנדע עובדות כהווייתן על התקופה המתוארת בספרו, ועל זמן ההווה הגועש סביבנו בתקופת כתיבתו ולאחריה.
"ספר הגעגועים", מסתבר, נכתב בעקבות הרומן (שאזל) "לשוט בקליפת אבטיח" משנת 1987. השם המקורי לקוח מן המסופר שם – תיאור הומוריסטי של שליח המושבה הארצישראלית המגיע אל העיר ביאליסטוק שבגולה. השליח הנלהב מפליג בשבחים מוגזמים על החיים הטובים בארץ, כגון שאבטיחיה כה גדולים עד שבחצי אבטיח אפשר להאכיל משפחה רבת נפשות במשך יום תמים, ובמחצית הקליפה הריקה אפשר להפליג בירקון ולדוג דגים... בחלק נוסף של הספר, נמסר תיאור נאמן של יומני הסופר יהודה סילמן, המתאר את קלמניה, היא "פלז".
ולבסוף הפרק "אחרית דבר", שנכתב בראייה רטרוספקטיבית, ואשר ראשי פרקיו הם: "עוד נתגעגע. רקוויאם לרבין. אם תבוא היונה אחרי המבול", המפרט את "האני מאמין" של המחבר ביחס לכתיבתו. "סיפוריי מורכבים מפרטים, מהם בדיוניים ומהם אוטוביוגראפיים ותיעודיים," הוא כותב, "החשוב בעיניי בכל מעשה אמנות הוא הפרטים, הנצח של הספרות טמון בפרטים."
בן עזר אינו מהסס להביע את דעתו הקשה על המבקרים הספרותיים, וגם לא לפרוש את השקפתו על החיים הפוליטיים בארץ, ובעיקר באשר ליחסים עם הערבים. באותו מקום הוא מספר על פגישה אישית עם יצחק רבין, שאת רציחתו הוא מכנה "עקידת יצחק", ומביא שיר שכתב בעקבות הרצח: "רקויאם לרבין".
ב"אחרית דבר" מובלעת אפוא ההנחה כי הסופר המבוגר שואב את כוחו הספרותי ואת עמדתו המוסרית והאקטואלית מכוח הימים הרחוקים ו"הגעגועים" אליהם. מכאן חשיבותו של הספר לא רק כמאיר את דרכו של בן עזר ביצירתו הספרותית ובהשקפת עולמו, אלא גם כעיצוב ייחודי של המקור להווייה הארצישראלית.
* * *
תזכורת השמדה:
אויבינו לא נואשו עדיין מלהשמיד אותנו. זה מה שקורה עכשיו בעזה, באיראן וגם בארץ החיזבאללה – תוכנית מלקחיים שטנית עם פצצה גרעינית שגם אם לא תופעל תשתק את ישראל שעלולה להתפורר תחת גשמי רקטות של מלחמת גרילה מצפון ומדרום על כל עריה וגם על שדות התעופה וכל שאר נכסיה האסטראטגיים!
* * *
אמוץ רובין
האם החמישית
השיר מוקדש לתנועת "ארבע אימהות"
בקפה "תמר" ואולי ב"ארומה".
בצפונה של העיר, אולי קצת דרומה.
עם קפה הפוך ושטרודל, או סתם מה שיש.
סביב שולחן לארבע – ישבו אימהות חמש.
ואומרת אחת – בני היה בעל חלומות.
הוא סירב לשרת – כי רצה לחיות!
אז במקום אל הצבא – הוא יצא לאמסטרדם,
ושם – ממנת-יתר – ליבו לפתע נדם.
אז השנייה מספרת – גם בני אהב את החיים.
ולא רצה, שיתבזבזו בשמירה על מתנחבלים,
וכשמלאו לו ח"י – במקום לשטחים – הוא יצא להימלאיה,
וכשנפל לתהום – הוא הספיק לצעוק עוד איייייה...
ואומרת שלישית – היה לי בן יפה-עיניים.
גבוה. מוכשר. אליל הבנות של גבעתיים.
וכל כך לא רציתי שהוא יכיר את לבנון –
אז שלחתי אותו להודו – ושם לקה בשיגעון.
את בני לא אוכל לשכוח – הרביעית אז אמרה.
לא הסכמתי שיישאר בארץ – כי יש כאן מלחמות, וזה רע.
אז דחפתי לו כסף – שיטייל לו במזרח.
מאז ממנו לא שמעתי – אני מקווה, שרק שכח ...
והשתרר אז שקט, ולפתע – האם החמישית דיברה.
על בנה השקט, היפה והמוכשר – היא סיפרה.
הוא נשאר בארץ – כדי לשרת בצבא של השטחים ושל לבנון.
אכל לוף, באימונים אכל אבק, והשתתף בקרב (לא בכיף – מה שנכון ...)
אבל לא מזמן הוא סיים את לימודיו
(למרות שלא היה פעיל ב"שלום עכשיו").
אחרי שלוש שנים בסדיר וכמה שנים בקבע –
הוא הקים משפחה, עובד ומטייל בטבע.
בטבע של הארץ הזו – לא בארץ זרה.
כי זה מה שיש – עם הטוב ועם הרע.
* * *
אריה דרוקמן
השטויות שמספרים לנו... והמציאות
סיפרו לנו שבעקבות מלחמת עופרת יצוקה הושגה מציאות חדשה באזור. יכולת ההרתעה של צה"ל הושבה, כך אומרים גורמי השלטון, והחמאס השולט ברצועת עזה יחשוב פעמיים לפני שישגר רקטות נגד ישובים בישראל. האומנם?
סיפרו לנו שהמטרות של מלחמת עופרת יצוקה היו הפסקה מוחלטת של ירי הרקטות מהרצועה לישובים הישראלים, והפסקה מוחלטת של הברחות הנשק אל תוך הרצועה. האומנם?
הדגישו באוזנינו שקיבלנו תמיכה וגיבוי ועידוד למטרות הללו על ידי ארצות הברית, צרפת, איטליה, ויתר מדינות הקהילה האירופאית. ראשי המדינות היו בישראל והצהירו אלפי מילים של תמיכה ומחוייבות. ראש הממשלה ושרת החוץ של ממשלת ישראל התהדרו בהישג זה (כמו בהישג המדיני שנוצר כביכול לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה).
הם הסתמכו על זיכרוננו הקצר ושכחו שני דברים עקרוניים:
ראשית, ההסכמים נעשו ללא הסכמה של הגורמים היוזמים של העימות או אלה שמגבים אותו: חיזבאללה, סוריה, איראן, חמאס. לא יאומן כי יסופר.
שנית, אנחנו מצויים במזרח התיכון, ובמשא ומתן עם תרבות שלטון מוסלמית פונדמנטליסטית. להסכמים עם תרבות זו ישנה משמעות מוגבלת ואין היא דומה בכלל להסכמים בעולם המערבי. לכל היותר זוהי הפוגה קצרה שנועדה להקל לזמן קצר על התוקפן, לקראת הסיבוב הבא.
שימו נא לב לתדירות המתקצרת של מלחמות בין ישראל לשכנותיה. חלפו פחות מחודשיים מסיום מלחמת עופרת יצוקה ונסיגת צה"ל מרצועת עזה, וכל אחד מאיתנו יכול לשפוט מה מתרחש בכל יום בשטח. רקטות משוגרות כמעט כל יום ולילה מהרצועה על ישובים וערים בישראל. יש נזקים. רק נס מנע הרוגים אזרחים. כמו כן נעשים ניסיונות שיטתיים, כל שבוע, של חמושים מרצועת עזה לפגוע בחיילי צה"ל ולחטוף חיילים. ישנם הרוגים ופצועים.
לפי הרקטות הנוחתות באשקלון ניכר שהחמאס שיפר את כוח ההרס של הרקטות שהוא משגר, וגורמים ביטחוניים טוענים כי הברחת הנשק לרצועה – לא פסקה.
הרצון והיכולת של מצרים ליצור איזור מבוקר דרומית-מערבית לציר פילדלפי, שלא יאפשר העברת אמצעי לחימה או חומרים תומכי לחימה (חומרים המשמשים ליצירת מטעני חבלה) – הם על הנייר בלבד. בפועל, מעט מאוד מתבצע למרות שמדובר בשטח מצומצם באורכו: 14 ק"מ. המצרים לא רוצים להפוך לשוטר של הרצועה. לדידם, הרצועה היא כאב הראש של ישראל בלבד. הם גם חוששים מכניסה לעימות עם החמאס ועם הבדואים בחצי האי סיני, שגילו בהברחות לרצועה מקור הכנסה מבטיח ומתמשך.
המשא ומתן מול החמאס לשחרור גלעד שליט – השתנה לרעה. כעת אנו מוכנים לשחרר רבים מהאסירים השפוטים על מעשי רצח ותיכנונם – שלא הסכמנו לשחררם לפני מלחמת עופרת יצוקה. הוויתורים הם רק מצד ישראל. החמאס לא שינה סנטימטר מעמדתו. מרכיב הזמן לא מעסיק אותו. אצלנו, פרשת שליט הפכה לבעייה רגשית היוצרת שסע הולך וגדל בציבור. עבור החמאס, תופעה זו בישראל היא תופעה רצוייה. הוא איתר חולשה במרקם הישראלי ומושך את הזמן כדי להפיק ממנה את המירב. זוהי חולשה ברורה שלנו, שאין לה מקביל בחמאס.
שימו נא לב שאירועי הירי וההברחות ברצועת עזה לא משפיעים על נבחרי העם, אלה שבחרתם בהם בבחירות לפני חודש. המשא ומתן הקואליציוני לא הוחש. הכול מתנהל בביצה הפוליטית שלנו כרגיל ומאוד לאט.
מפלגת השלטון החדשה לא עושה מעשים. השלטון עדיין לא באחריותה. היא שקועה במשא ומתן שגרתי ומתמשך ללא קשר עם המציאות הקריטית ועם לוח האיומים הגדוש על סדר היום הישראלי. איש לא ממהר. הילוך איטי.
מפלגת השלטון היוצאת לא חשה באחריותה לאירועים. זה כבר לא באחריות שלה. יש להם דגל וסיסמה: שלטון מלא או שהם בדרך לאופוזיציה. איזה אומץ מרשים! אין להם שום תחושה של אחריות. שרת החוץ, שהשיגה לנו החלטות של האו"ם בשתי המלחמות שהתנהלו בתקופת שלטונה, לא מנידה עפעף מול העובדה שהמצב בשטח לא השתנה כמלוא הנימה. הדבר היחיד שישנה את רמת התגובה של ממשלת ישראל מול האוייב מהרצועה היא פגיעה עתירת אבדות באחת מערי ישראל, לאחר שאחת הרקטות תפגע במטרתה. אז תחזור אלינו (למיספר ימים) הלגיטימיות להשיב מלחמה. זו אינה קביעה צינית אלא פרי ניסיון של שנים.
חוסר יכולת זו להגיב ולפעול (לא רק לדבר ולהצהיר הצהרות) מאפיין את ממשלת ישראל לא רק בנושא ביטחון. כך גם קורה בנושאים קריטיים אחרים: כלכלה, חינוך, ביטחון פנים, תשתיות, משפטים ועוד. המון דיבורים כלליים. מעט מעשים.
הפיתרון לכל הכשלים והמחדלים שעומדים לפתחנו בשנת 2009 מותנה בהופעתו של מדינאי ישראלי בעל יכולת מנהיגות לעת משבר. מבין המועמדים בבחירות האחרונות לא הצלחתי לזהות אף לא אחד העונה לדרישות האלה.
לעיתים, מתוך תסכול מתמשך, אני מפנטז על נבחר ציבור קיים שיירד לו האסימון ויתחיל במפתיע, בניגוד לשיגרה המקובלת, לנהוג אחרת: להקים ממשלת חירום תוך שבועיים, לשטוח את עיקרי תוכניתו בפני הציבור, ולקבוע לראשות המשרדים הקריטיים בממשלה מומחי ניהול (לא אנשי מפלגה בהכרח) שיוכלו להתחיל בסדרה של רפורמות ותיקונים שהיו נדרשים לביצוע מזמן. אבל הימים נוקפים ואני מבין שאני רק מפנטז!
אמרתי שאין טעם להצביע בבחירות לכנסת. אין קשר בין ההבטחות לתוצאות. הנבחרים שלנו לכנסת חסרי עמוד שדרה ולא מסוגלים לספק את הסחורה. זהו זה!
* * *
דני בלוך מראיין את אהוד בן עזר
על "ספר הגעגועים"
בתוכניתו "הידברות", קול ישראל, גל א' יום שישי 6.3.09
דני: בימים אלה הופיע ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים" בהוצאת זמורה ביתן ואנחנו שמחים לארח את אהוד בן עזר. שלום לך.
אהוד: שלום, שלום.
דני: "ספר הגעגועים" אני מבין שזה בעצם מין שיחזור, הרחבה, של ספר שכתבת בעבר, כבר יצא לאור...
אהוד: כן, לפני כעשרים שנה הופיע ספר שלי לבני הנעורים בשם "לשוט בקליפת אבטיח", וכבר שנים שאזל לגמרי. ואני השתמשתי בו, כתבתי אותו מחדש, כרומאן למבוגרים, כשכל התקופה של הנעורים שמתוארת שם, קורות שלושה נערים ביום קיץ אחד, היא הבסיס לרומאן החדש, שגם זורם קצת כמו ספר לבני הנעורים, אבל לכן אולי גם טיפה קריא יותר.
דני: הספר אוטוביוגראפי?
אהוד: הוא אוטוביוגראפי למחצה. כי בעצם הוא מחולק לשני חלקים, וזה יצא באופן טבעי שהחלק הראשון הוא חלק בידיוני, אבל מבוסס מאוד על דברים שקרו, על דברים אוטוביוגראפיים, והחלק השני הוא ממש דוקומנטארי, וגם מתייחס לצד היותר בידיוני של החלק הראשון, שעשיתי... היות שהילדות שלי, והנעורים, נחלקו בין שני מקומות, האחד הוא כמובן פתח תקווה, אבל בשלב מסויים, זה היה בשנים 1944 עד 1947, גרנו במקום שנקרא קלמנִיה, או קלמנְיה, ליד צופית...
דני: בית ברל של היום...
אהוד: בית ברל ניבנה על אדמות קלמניה, אבל האחוזה ההיסטורית, המצודה, אם אפשר לקרוא לה כך, שבנה אותה דודי ברוך רַאבּ (בן עזר) לבעלים משה גריידינגר, עד היום ניצבת שם, היום זו המידרשה לאמנות.
דני: ושם מתרחשים חלק מה...
אהוד: אז זהו, חיברתי דברים שהתרחשו בפתח תקווה ודברים שהתרחשו שם. ורוב הרומאן, שהוא בידיוני, מספר בעצם על מושבה ואחוזה, והן יחד, והנערים יוצאים למקום שהוא על גדת הירקון. אבל למעשה, במציאות, המקורות הם משני מקומות, שלצורך הבידיון איחדתי אותם. וזה יצא לי, אני חושב, בסדר, כי גם הדמויות של שלושת הנערים, שאחד הוא כאילו בן-דמותי, השניים האחרים – מורכבים כל אחד מכמה נערים.
דני: וקראת לזה "ספר הגעגועים". לְמה אתה מתגעגע?
אהוד: אה, תראה, אני לא טיפוס של נוסטלגיה. אני חי את העבר על ידי זה שאני כותב עליו, ואני שמח לשתף את הקורא בחווייה הזאת כיום. אבל זה לא שאני מתגעגע, לא שאני חושב שאז היה יותר טוב. אני חושב שגם הדברים שאני מספר עליהם הם לא כולם גן עדן. וייסורי התבגרות ודאי שאינם קלים. אז לא. אני חייב, יש לי צורך – לספר את הדברים, כי הם בתוכי, והחיים שלי הם החומר שלי כסופר. ואני חושב גם – שבעיקר מאמינים לסופר כשהוא בורא דברים שמצויים בביוגראפיה שלו, ולא באופן מלאכותי רוקם עלילות, שלפעמים אתה רואה בספר את הזיעה על המצח שלו כשכתב אותן.
דני: ישנם ייסורי ההתבגרות הפרטיים, של הנוער של אותם ימים, אבל יש גם ייסורי ההתבגרות של החברה הישראלית. אתה עורך איזושהי מקבילה בין הפרטי לציבורי?
אהוד: לא. אחד הדברים שאני אומר בספר, ושמאי גולן, שכתב עליי ביקורת, נתן לה כותרת ממה שאני כתבתי: "הנצח טמון בפרטים". אני מתאר. בחלק האחרון של הספר – אני מתאר פגישה עם יצחק רבין חודשים אחדים לפני הירצחו, ומה כתבתי עליו קודם, ומה כתבתי עליו אחר-כך. זה גם חלק אולי מהגעגועים, אבל יש לי שם גם אמירות, אפילו פוליטיות, ראיית המצב לאור כל חיי וחיי משפחתי בארץ, זה כבר יותר ממאה ושלושים שנה, אבל זה לא מופשט. אני לא עושה שום הכללות, לא דור ולא בָּטִיח. אני מספר רק על דברים מוחשיים, שבהם השתלב גם מה שאני כתבתי והרגשתי לפני ואחרי הרצח של רבין. לגמרי פרטי.
דני: בכתיבתך האקטואלית אתה חש שבעצם ברגע שהמדינה, ותנועת העבודה, מפלגת העבודה, סטו מדרך רבין, החלה בעצם הנפילה, השקיעה?
אהוד: לא, לא. חס ושלום. אני חושב שרבין, אם הוא לא היה נרצח, היה עושה בדיוק מה שאהוד ברק עשה ומה שאריק שרון עשה. אנשים שוכחים שאנחנו נמצאים באיזור שרוצה להשמיד אותנו. ולא המנהיגים שלנו אשמים. זה שאיראן מתכננת תנועת מלקחיים, מדרום ומצפון, שכאשר תהיה לה פצצה גרעינית אז אנחנו אפילו לא נוכל להגיב כי ישלחו עלינו [מקרוב] טילים מכל עבר, ושם כבר תהיה יכולת גרעינית, זה פשוט עשוי כדי למוטט אותנו. וזו לא אשמה של מפלגת העבודה, ולא של המנהיגות. זה דבר נורא, מה שמוטל על המנהיגות שלנו. זה שאין שם כיום אנשים שאפשר הרבה לסמוך עליהם, זו צרה לעצמה, אבל לא הם אשמים. זה משה רבנו והרצל שהביאו אותנו לפה.
דני: מישהו אמר שאילו הלכנו עוד ארבעים שנה במידבר היינו מגיעים אולי לטורקיה, שם לפחות יש הרבה מים...
אהוד: אם היינו מגיעים לטורקיה היו לנו בעיות עם הכורדים.
דני: אתה גם עוסק בימים אלה, אתה מוציא ניוז-לטר "חדשות בן עזר"...
אהוד: כן. אני, כבר שנה חמישית, יותר מארבע מאות גיליונות, יותר מאלפיים קוראים, פעמיים בשבוע.
דני: והכול זה בהתנדבות, למעשה?
אהוד: תראה, זה בהתנדבות, ודאי, כי לדעתי כל מה שהולך באינטרנט צריך להיות חינם. גם כותבים אצלי חינם, מקבלים חינם, הכול חינם. אבל קח בחשבון שכמעט כל הספרים שלי, שכבר אזלו, והרבה עבודות שלי כמו הרצאה על נחום גוטמן, נמצאות [ברשימת העבודות המוצעות לקוראים] בכל גיליון, כל מי שרוצה פונה אליי ומקבל אותן בקובץ וורד. וודאי שאני יכול לתת יותר הארה לספרים שלי, של אנשים שאני מעריך, וגם הרבה על פתח תקווה, על העליות הראשונות. אני לא צריך לספר לך, שנינו צאצאי העלייה הראשונה.
דני: כן. יפה.
אהוד: וזה גם, אולי, חלק מהקסם של המכתב העיתי. גם קהל הקוראים מורכב מאוד מאנשים שהם גם צאצאי המושבות, וכאשר התחילו לקרוא את הספר שלי עכשיו, ראו שאפשר לכתוב על הנעורים גם כמה דברים גסים, במרכאות, אז התחלתי לקבל סיפורים מהקוראים שפתאום פתחתי להם... נתתי להם לגיטימציה לספר על הנעורים שלהם.
דני: אתה בלטת בעיתון האינטרנטי בכך שהיית תומך די עקבי בראש הממשלה אהוד אולמרט.
אהוד: כן.
דני: ואיך אתה רואה זאת היום?
אהוד: עדיין אני חושב שאהוד אולמרט הוא אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. כבר מתגעגעים אליו. ככל שהזמן יעבור יותר יתגעגעו אליו. מה שטופלים עליו זה אפס לעומת מה שקיים... ליברמן היום... הוא יהיה שר ביטחון, שר חוץ, שר אוצר... זה אבסורד... הרי מה שהולך סביבו... אולמרט זה ממש פסיק לעומת מה שהולך סביבו... וזהו. ככה שאנחנו נתגעגע אפילו לפרשיות של אולמרט, שלא היה כמעט פוליטיקאי שלא עשה מגביות בשביל המערכות הפוליטיות שלו.
דני: ובתחום הספרותי, על מה אתה עובד עכשיו?
אהוד: האמת שהעיתון, המכתב העיתי שלי "חדשות בן עזר", גוזל ממני המון זמן. כי המון דברים אני מכניס לתוכו. עכשיו הכנסתי לתוכו סיפור של שלום אילתי ["הטיטניק בא"], מלפני יותר מחמישים שנה, על התקופה שהיינו בעין גדי. סיפור מכמיר לב על – מחכים לנערה שתבוא לביקור, ולא באה. אז בעצם גם המכתב העיתי שלי הוא מעין יצירה, קולקטיבית, ויש לי שני רומאנים שאני צריך לגמור אותם, ואני מחכה קודם לראות איך יתקבל "ספר הגעגועים", וצריך גם השראה מסויימת ודחף, אני לא מכריח את עצמי לכתוב. במקביל יש לי דמות במכתב העיתי ששמה חיימקה שפינוזה...
דני: כן...
אהוד: הוא כותב את כל השירים הגסים והנוראים. וזה פותח לי כאילו את הג'ורה הנפשית, דרכו אני אומר מה שאני רוצה. אז יש לי ספר שירים שלם של חיימקה שפינוזה. וכל מי שרוצה מקבל אותו בקובץ [באי-מייל]. כי ממילא משירים אי אפשר להתפרנס. אז אני נותן את זה בחינם.
דני: אהוד בן עזר, "ספר הגעגועים". תודה רבה לך.
אהוד: תודה לך, דני.
* * *
תשובה לבנדלה: "על טעם וריח אין להתווכח"
מי בכלל רוצה להפיג את טעם המרירות האופיינית והריחנית של האשכולית ואת הארומה של תפוזי השמוטי? [גיליון 423].
יש מי שאוהב ריבת פרי הדר גזעית, ויש מי שאוהב ריבת פרי הדר מכובסת במים, כמו למשל עוף מכובס...
במתכון שלי [גיליון 422] היו שתי אשכוליות והיתר תפוזים, מי שלא אוהב את המרירות – אפשר רק אשכולית אחת או בכלל בלי.
שושנה צוריאל
* * *
משה ברק
משה מנבכי חולשונו, י"ד
קמצית ~ טי-שרט T SHIRT
לקמוץ ~ PULL OVER
עוד מונח זר ומוזר שהכנסנו לעברית, חסר כל נתונים להשתבץ לשלמות המיבנה הלשוני שלנו.
ראשית זהו מונח שאין להבינו בעברית, אלא אם יודעים אנגלית, החייבת להיות נוכחת בתודעה. יתר על כן, המונח מורכב, שלא לפי המסורת העברית, משתי מלים כשהראשונה בהן היא רק אות. המילה השנייה "שרט" בת הברה אחת עם שני שוואים רצופים בסוף שגם הם אינם מסתדרים יפה עם העברית. ברור שיש להכיר מונח זה מראש כמו סמלי מילים בסינית. כי מי שלא מכיר יכול לקרוא זאת שרט (בשין שמאלית) לשרוט וכו'. אם נבטל את המקף יתקבל "תישרט" כלומר שתקבל שריטות. אני מתעלם מן העובדה שזה יכול להיות כתוב גם "שרת", לכל פירושיו האפשריים על טיב השירות.
ריבוי שם עצם זה בעברית תקנית, יהיה "טי-שרטים", כי לא נוכל לאמץ את ה-S של הריבוי האנגליT-SHIRTS – כי לפי המסורת לשון רבים זו תהפוך בעברית ללשון יחיד כמו שאומרים "ברקסים" – BRAKES או "ריילסים" לפסי רכבת RAILS.
הסמליל העברי הקרוב ביותר בצורתו לאות T היא האות זי"ן. אך מסיבות של לשון נקייה, לא נזקקנו לה, ובחרנו כחלופה את "הקמץ" הקרוב מאד בצורתו לאות T.
כך נוכל לקרוא לחולצה בשם "קמצית" וברבים "קמציות".
כידוע, לובשים חולצה בכמה שלבים: "יד בשרוול – גב – יד בשרוול, ואחר כך כיפתור או רכיסה ברוכסן" לא כן המצב ב"קמצית" אותה יש להשחיל צמודה דרך הראש, ורק אחר כך להשחיל בשרוולים הקצרים את הידיים בזו אחר זו. זוהי צורת הלבישה שהנקראת באנגלית –PULL OVER, שניתן לקרוא לו על שם ה"קמצית" בבנין פָּעַל הפנוי: קמצתי, קומץ, אקמוץ, מפני שהיא די מהודקת לגוף. יש למונח זה בלבישה לוחצת גם סימוכין מהמקורות: "קמוץ פיך" ועוד.
יואל נץ: מילה של זכות או שתיים
שלום אהוד,
כתבתי רשימה [גיליון 424] על התרשמותי, על התרגשותי ועל הערכתי את "ספר הגעגועים". בסוף הרשימה העליתי אפשרות כי פסילתך בזמנו משל קטן מפרי עטי, שהיה מלעיג משהו על יצחק רבין ז"ל בעודו ראש ממשלה פעיל וחי עימנו – נבעה במידה כלשהי, לא רק מטעמי שיקולים ספרותיים, אלא אולי, גם מיחסך המיוחד במינו, כפי שנגלה לי בספרך, כלפי האיש. וכיוון שכך, אני חש מפויס משהו מן הקביעה הפוגענית קבל עם ועדה של "היעדר רמה ספרותית נאותה", ולא התנחמתי פורתא מצרתם של הרבים הכלולים בקביעתך. לית מאן דפליג כי זכותך היא ללא עוררין להקפיד על הרמה המצוינת של העיתון הזה, ולא לחינם, אין הבריות נלאים מלגמור עליו את ההלל. והלוא כך גם כתבתי במו ידיי ש"זה בסדר גמור" לדחות דברים לא ראויים ובהם גם מאלה שאני שיגרתי. העיתון שומר אכן, על איכותו המעולה גם בזכות עריכתך הקפדנית את הדברים שמתפרסמים בו.
לא ציפיתי לקיתונות של צוננין בעקבות הרשימה שלי. סבור הייתי, כי תמצא באמתחתך לומר גם מילה של זכות או שתיים וכי לא תציג את כתיבתי באור נלעג אף יותר מקודם. היה הוגן, לכל הפחות, לסבר את האוזן, לדוגמה (רק לדוגמה!), כי בעת "עריכתך" את רשימתי האחרונה לא היה עליך להזיז ממקומו ולו פסיק אחד...
האם גם מסר זה שלי לוקה בחוסר נימוס?
בברכה,
יואל נץ
יואל היקר,
פירסמתי בעבר דברים יפים וגם טובים משלך במכתב העיתי ובייחוד הפרקים מספרך האוטוביוגראפי, שמהם עוד פורסמו בעתיד. כל הוויכוח המיותר הזה היה רק על קטע אחד שלא נראה לי. אשמח להמשיך לקבל ממך חומר לגיליונות הבאים.
בברכת ידידות,
אהוד בן עזר
* * *
לידיעת בני ציפר שלא התנצל עד היום
בדקנו במקרה בארכיון ההקלטות שלנו ומצאנו שכבר ב-5 באוקטובר 2007 ריאיינה הדסה וולמן, עורכת התוכנית השבועית לספרות ב"קול ישראל", את אליהו הכהן על "מחברת רחל" שעליה כתב אליהו לראשונה ב"חדשות בן עזר" ביום 30 באוגוסט 2007.
ככה זה כשבורחים מהאמת וכותבים כזבים בקדימון של "תרבות וספרות".
* * *
פנינה עמית
מַסֵּכָה
בַּנֶשֶף הָרִאשוֹן
הָיִיתִי מַסֵּכָה
חֶצְיָהּ צוֹחֶקֶת
חֶצְיָהּ בּוֹכָה
צְבוּעָה כְּתָמִים
כְּתָמִים.
אָמְרוּ חֲבֵרַי שֶאֲנִי
נְבוֹנָה.
בַּנֶּשֶף הַשֵּנִי
הָיִיתִי חַוָּה
עִם שְנֵי תַּפּוּחִים
שְלֹשָה נְחָשִים
וְאָדָם
אֶחָד.
אָמְרוּ חֲבֵרַי שֶאֲנִי
מְעַנְיֶנֶת.
בַּנֶשֶף הַשְלִישִי
בָּאתִי
עֵירֻמָה.
אָמְרוּ חֲבֵרַי
שֶאֲנִי
נִפְלָאָה.
וְהֵם נָתְנוּ לִי פְּרָס.
וְהִזְמִינוּ לַנֶּשֶף הַבָּא
וְחָשְבוּ שֶהָיִיתִי
מַסֵּכָה.
* * *
פוצ'ו
על הקרשים המלבלבים באביב
או – גירוד אצבעות רגליים בלילה
(מתוך הספר המחודש "חבורה שכזאת היינו")
תחילת האירוע ויכוח בין יוסי ושולה.
יוסי פס שלנו אינו מאלה המסתירים את מחשבותיהם. להפך, אם פוקדות אותו מחשבות הוא מיד ישתף בהן את כולנו. לכן שמח גם הפעם להזדמנות נדירה, כששולה התיישבה מולו בארוחת הערב, ופנה אליה בנוכחות כולם:
"אז מה? התייאשת כבר מיוסקה, או שאת עוד מקווה לתפוס אותו."
היא כיעכעה קלות ופניה העגולות הסמיקו כעגבנייה הבשלה שאחזה בידה. ואז ענתה בתימהון: "אני ויוסקה? אין לי כבר מה לעשות?"
"לי אל תספרי. כולם יודעים שאת מתה לתפוס אותו, אבל הוא מתחלק לך מהידיים."
שולה סיימה לחתוך את העגבנייה והחלה לקלף את המלפפון שדלתה מקערת הירקות. מלפפון סוג ב' מאלה הענקים שקשה למכור לתנובה.
"הצחקת אותי," אמרה בפנים מרצינות, "שאני אתחיל עם הקרחון הזה, שאוהב לשכב רק עם ספרים?"
"רק עם ספרים? אולי בגלל שמהבנות שלנו אין מה ללמוד?"
"נו באמת, תחפש מישהי אחרת לטפס עליה."
אני, שישבתי לצד יוסי, לא התערבתי בשיחה. עיניי עקבו אחרי סמדר, בת המשק הנאה, שצעדה בשביל המפריד בין טורי השולחנות, הודפת לפניה את עגלת המנות. רק עכשיו שמתי לב שלמרות גילה הצעיר, גופה מפותח היטב מתחת לסינר המטבח הלבן העוטף אותו. הבטתי בצעידתה האצילית כשהגישה את המנות, וליבי התמלא גאווה לאומית. כנראה שלא הייתי יחיד, כי כאשר חלפה שם, תוך נענוע ירכיים מלבב, הבחנתי שאין כמעט איש מיושבי השולחנות שלא היפנה אחריה ראש לאחוריה. בעוד עיניי מלוות את הגאווה הלאומית המתקרבת אלינו, ואוזניי מקשיבות ללהגו של יוסי, מתחיל ראשי לחשוב אם לא הגיעה העת שגם אני אמצא לי בת זוג שאוכל לחלוק איתה את השיממון המלווה את חיינו. ביטחון מה קיבלתי כשתפסתי אותה, לפחות פעם אחת, פוזלת לעבר השולחן שלנו ונועצת בי את עיניה היפות. בי ולא ביוסלה שישב לצידי, הוזה. עשיתי עצמי כלא מבחין במבטיה והמשכתי לשבת ולמרוט חתיכות מפרוסת הלחם שבידי, כדי ללוש מהן קוביות בצק קטנות שאין בהן כל שימוש. הנה היא מתקרבת לשולחננו להגיש לנו את המנות. ערימת קוביות הבצק גדלה במהירות. סמדר משפילה את עיניה, אך אני יודע שמתחת לריסיה הארוכים הן מכוונות אליי. הנה הגיעה. לא התרגשתי. קמתי ישבתי וקמתי שוב, בעצמי לא יודע למה. היא שלחה מבט אל יוסלה שישב בקצה השולחן הקרוב אליה ושאלה: "חביתה או ביצה?"
"חביתה!" הוא פסק, ומיד התחרט. "לא לא, תני ביצה קשה. לא בעצם מביצים אני מקבל פריחה. תני גבינה צהובה."
היא הגישה לו את מנתו, ופנתה ישר אליי. החזרתי לה מבט תקיף ולפני ששאלה עניתי נחרצות:
"בי... ב... ב... ביצ... חביתה!"
היא הסמיקה כפלח אבטיח. ברגע הראשון התבלבלה ולקחה ביצה, אך מיד התאוששה ובתשישות נרגשת הגישה לי מנת חביתה מקושקשת. שמתי לב שהמנה היתה קצת גדולה מהרגיל. מה אומר ומה אדבר? אשרי שהחיים מחייכים אלי מפעם לפעם. כמה מתוק היה הרגע בו הגישה לי את החביתה. חביתה מקושקשת שהחלבון הלבן, עד כמה שהבחנתי, רב בו מן החלמון. מה פתאום הזמנתי חביתה? הרי כולם יודעים בקיבוץ, שעושים אותם מביצים סדוקות ומוסיפים אבקת ביצים כדי להוסיף להן צבע. אולי אציע את החביתה ליוסי? הוא הרי אוכל הכול. לא, לא כדאי. הוא כל-כך שקוע בויכוח הטיפשי עם שולה, עד שממילא לא ישמע אותי. עכשיו הוא מנסה לסתור את טענתה של שולה, כאילו אין בעולם בת שלא תוכל להשיג כל בן שתרצה.
"אם אתה לא מאמין, תגיד שם של בן ותראה איך שתוך שבוע הוא יהיה שלי. רק לא יוסקה, עם מתנשאים אני לא מתחילה."
"טוב, תתחילי עם יוסלה. לא. זה קל. עם ספי, לא, לא הוא שומע. טוב, תתחילי איתי."
"עוד לא נפלתי על הראש."
"את רואה?! את רק מדברת."
"תגיד שם של מישהו שלא נמצא פה איתנו."
"טוב. מה עם יוסיניו?"
"בסדר. תוך שבוע תראה שהוא בידיים שלי."
"גמרנו?"
"גמרנו!"
אנו חוזרים בדממה אל האוהל, שקועים איש בהירהוריו. שולה פנתה ימינה והלכה לצריף התרבות למלא מה שהבטיחה. יוסקה יפקח עיניים ויבער מקנאה, כשיראה שהיא מתחילה עם יוסיניו, אבל היא תשחק אותה אדישה. הוא ילמד אצלה לקח, היא תאכיל אותו הרבה מרורים עד שתואיל להחזיר לו מבט.
"אגב, יוסי טופח על כתפי, "מה דעתך על סמדר?"
"על מי?"
"סמדר."
"מי זאת?"
"זאת שהגישה את המנות בחדר האוכל."
"אה! זאת? אני יודע? לא שמתי לב. סתם בת משק רגילה כמו כולן."
"איך לא שמת לב? טוסיק כזה לא רואים בכל יום. ראית איך הסתכלה עליי?"
"עליך?"
"אלא על מי, עליך?"
לא עניתי לו. אם הוא חושב שהוא מעניין מישהי, שיחשוב. את הפגישות שלו בחורשת הדקלים, אנחנו כבר מכירים.
נכנסנו לאוהל, לא היה בו איש. יוסי התיישב על מיטתו וחלץ את נעליו. עכשיו יתחיל לחטט בין הבהונות, יצור המוני שכמותו! דוחק אצבעות בין בהונות רגליו ומשפשף בתאווה: שיף שף שיף שף...
"אח, סמדר!" הוא מביט בגעגועים אל צמרת הברוש הנשקפת עוטה כוכבים מבעד לפתח האוהל. "חבל שלא שמת לב אליה," הוא ממשיך בשיפשופו המעצבן והוזה בקול: "היית רואה איך היא מסתכלת עליי. אם תשאל אותי אני לא מבין מה היא מצאה בי, אבל יכול להיות שסיפרו לה עליי..."
שתקתי. לא אני אגלה לו על מי היא הסתכלה באמת. חלצתי את נעליי והשתרעתי על מיטתי החורקת. חיכוך בהונותיו משפיע גם עליי, וגירוי קשה הולך ומתפשט בין אצבעות רגליי. אני מנסה להתעמק בספר "מיכאל סטרוגוב" ומתפעל מגיבורו של ז'ול ורן אשר חרב לוהטת נשלחה אל עיניו. כיצד ידע להסיט את מבטו בזמן, וכך להציל את מאור עיניו? אני שוקע בקריאה ואיני חש שגם בהונות רגלי מתחככות זו בזו בקצב גובר והולך, חריק חרק חריק חרק... עד שזרם חשמלי ענוג חולף לאורך גופי ומרווה אותי אושר.
"תפסיק כבר לגרד בין האצבעות! שיף שף שיף שף..." מתרגז יוסי. "החלטת לעצבן אותי לגמרי?"
"ומה אתה? חריק חרק חריק חרק... כשאתה משפשף זה בסדר?"
"אצלי זה דבר אחר. אני רגיש. כולם יודעים שגרבי צמר עושים לי חררה בין האצבעות."
הנחתי לבהונותיי ולא המשכתי להתווכח. לא הזכרתי לו שגם אני נועל נעלי עבודה וגרבי צמר. עכשיו באה אותה צריבה לא נעימה שלאחר הגרוד. אין דבר. עוד מעט גם אצלו יצרוב...
אני ממשיך לקרוא ולפתע הבחור מהליפט שממול מתחיל לנגן במפוחית שלו. מנגינות הקסם העצובות שלו מרחפות על כנפי הרוח וחודרות אל אוהלנו פנימה. מזכירות שיש בעולם עוד אנשים עם בעיות. מוסר כליות מתגנב לליבי. למה עשינו לו את זה? למה דווקא בו אנחנו מתעללים כך?
נזכרתי באותו יום כשחזרנו מהכרם על הפרמל של אבינועם בן המשק. מכיוון בריכות הדגים ראינו את הרשל צועד מולנו כשבידו קילשון. אבינועם רצה לעצור ולקחת גם אותו, אבל יוסי צעק לו, "סע סע!"
רק אחרי שעברנו כברת דרך יוסי טפח על כתפו ואמר לו לעצור. כשהטרקטור עצר יוסי נופף אל הרשל, שהתחיל לרוץ אלינו. אך בטרם הגיע יוסי שוב טפח על כתפו של אבינועם ואמר לו "סע!"
כשאבינועם הירפה מהברקס והחל לנסוע, הגיעה לאזנינו קללה רוסית מקובלת. כך עשה יוסי כמה פעמים והרשל רץ אחרינו, עד שלבסוף הטרקטור חיכה לו וכולנו צעקנו, "עלה! עלה כבר!" אבל אז הוא כבר לא ניסה לרוץ חלף לידנו בהליכה מתונה, ואפילו מבט לא היפנה לעברנו.
צלילי המפוחית הגיעו גם לאוזני יוסי. עכשיו חדל לשפשף בין אצבעות רגליו ואמר, "ההרשל הזה, מכל דבר קטן הוא נעלב. כמה פעמים עשו לי את התרגיל הזה? אז מה? אז עשיתי מזה עניין?"
"אתה יוסי תשתוק," אמרתי לו, "אם היית בן אדם היית דופק לו על הדלת ומבקש סליחה."
"אני? ומה איתך? אתה היית על הפרמל יחד איתי! וחוץ מזה תפסיק כבר לשפשף את האצבעות, אתה לא מבין שזה מעצבן..."
הפסקתי. גם ההוא שם בליפט הפסיק לנגן, אולי גם לו מגרד...
* * *
לאב"ע שלום רב,
קראתי בעניין רב (כרגיל) את המכתב העיתי הלילי עד שנתקלתי בקטע שעפעס לא כל כך נראה לי: בסיפור "הגשר" [גיליון 424] של פוצ'ו מסופר על פיצוץ גשר בנות יעקב, ומוזכרים השומרים הירדניים ששמרו עליו. למיטב זיכרוני וידיעתי הפריד גשר בנות יעקב בין ארץ-ישראל לסוריה, ומכאן שהשומרים עליו היו אמורים להיות אנשי משטרת פלשתינה (א"י) מצד אחד, ושומרים סוריים מהצד השני; אז מהיכן הגיעו לשם, לכל הרוחות, שומרים ירדניים? בגבול ירדן, או עבר-הירדן, כפי שנקראה אז – פוצצו ב"ליל הגשרים" ארבעה גשרים שעליהם שמרו, מן הסתם, שומרים ירדניים, אבל בגבול סוריה? – תמהני.
בברכה
חיים אנלין
דודו שליטא
תגובה על ההיסטריה כנגד ה"וואלס עם באשיר"
לכל הפטריוטים הנזעמים, התובעים את עלבונה של העמדה הישראלית המאוזנת והאמת ההיסטורית, שלא באו לידי ביטוי בסרטו האישי של ארי פולמן "וואלס עם באשיר" – תירגעו!!
הבמאי פולמן אינו מייצג בסרט זה את הפוליטיקאים המברברים ולא את הפטריוטים המתלהמים. הוא נושא בקול ענות חלושה את קולם הבלתי נשמע של אותו מיעוט נשכח של חיילים צעירים, מבולבלים ומפוחדים, הנושאים על כתפיהם, בכל מלחמה, את נטל המגלומאניה של המנהיגים, והם שנצרבים באש הלוהטת, תוך שהם מאבדים בתוכה איברים מגופם, את שפיותם, ולעיתים את חייהם.
אולי שמעתם במקרה על דבר שנקרא "אמנות"? שאינו קשור בהכרח להסברה מדינית או לתעמולה?
האם לא השתחררנו עדיין משרידיה של הגלותיות בדאגתנו התמידית "מה יגידו הגויים, שונאי ישראל"? (אותם גויים היושבים בדממה ומחכים לרגע של הזדמנות שבמאי ישראלי הלום זיכרון יספק להם סוף-סוף דלק לדברי בלע כנגד מעשיה של מדינת ישראל).
האם מתגעגעים כל מבקרי הסרט לאמנות המגוייסת של פעם – המנסה לאזן כל מכאוב אישי ולהפחית מערכו בנימוקים אידיאולוגיים של "צדקת דרכנו", ו"טוהר נשקנו"?
ואולי היכולת לעסוק בשאלות המענות המחפשות שוב ושוב תשובה ומנוח – היא עדות לעוצמה רוחנית, בניגוד לחולשה המסתתרת מאחורי ציטוט חוזר של הנימוקים הרשמיים, התירוצים החבוטים והדוחו"ת למיניהם – שגם ועדת חקירה ממלכתית מצאה בהם פגמים חמורים וכשלים מייסרים.
"וואלס עם באשיר" הוא עוד מסמך אישי, אמיץ, כואב ולגיטימי, המצטרף לאופן בו בוחנת אומה את דרכי פעולתה בעיתות משבר, את מלחמותיה – והמחיר הנורא שמשלם כל מי שמעורב בהן.
דודו שליטא
במאי אנימציה, אוצר פסטיבל האנימציה של תל אביב
* * *
ברכות לזוכים בפרסי אקו"ם בספרות לשנת תשס"ח: דורית רביניאן, רבקה רז, חווה חבושי ולבנה מושון. בפרס מפעל חיים לסופר ע"ש עמיחי זכה יצחק בן נר.
* * *
רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
[נדפס על העטיפה האחורית].
מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 50 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
אנחנו הולכים להיפרד מאירופה
באירופה חיים כיום יותר משלושים מיליון מוסלמים ומיספרם גובר בקצב מדהים עד שיש ערים שבהן נרשמים יותר שמות יילודים מוסלמים מאשר אחרים. הניאו-נאציות, האנטישמיות, האנטי-ישראליות והכסף המוסלמי – מלבים את השינאה לישראל, והסכנות ליהודים מתגברות והולכות. זהו תהליך בלתי-הפיך, לכן עלינו להבין שבשנים הקרובות אנחנו הולכים להיפרד מאירופה, אין לנו מה לחפש שם, ועלינו גם להשתדל שרבים מיהודיה יעלו לישראל, חרף סכנותיה, או יהגרו למדינות פחות מסוכנות ליהודים.
אבל עוד נזכה לראות בנחמה וזאת כאשר האינתיפאדה הרצחנית תפרוץ באירופה ולאו דווקא נגד יהודים אלא נגד אזרחי מדינות אירופה שאינם מוסלמים. וכאשר הכוח המשחית המוסלמי יתחיל להרוס את אירופה, רבים מאזרחיה המקוריים יבואו ללמוד מאיתנו איך חיים בצל הסכנה של תרבות שמטרתה הרס ומוות לכופרים.
התעללות מפגינים מוסלמיים בשוטרים בריטיים בלונדון:
http://www.youtube.com/watch?v=97hyDRjdXCE
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
זיכרונות על תקופת ניל"י
מלחמת העולם הראשונה – [מחוק: שנה שנייה למלחמה. ספטמבר. אני חזרתי מן הגליל כשרגלי ניזוקה משריר שנמתח]. אין עבודה, הממשלה התורכית לוחצת, אוספת עובדים ל"שוכרה", מחרימה בהמות ועגלות – הכל שייך לה, והיא מאומה אין לה – עוקרת שיירי יערות בשרון, בעמק, מסיקה רכבות [קטרים] בעצים, סוללת דרכים בכוחות האוכלוסיה, בבהמותיה, ובכספים שהיא סוחטת ממנה.
אני חולה במאלאריה, ואחר-כך בטיפוס, אבל אני מרגישה מצויין – שקועה בטולסטוי ובדוסטוייבסקי, בתרגום גרמני – הרבה ספרים גרמניים, ואסרמן, ברוד, גטה, שילר, היינה, ושקספיר. אנו יחפים, בסנדלים תימניים בחורף, ביום ובלילה, מנורת-שמן עם פתילה מהבהבת, לילות-חורף נפלאים של קריאה ובליעה בצימאון – של ספר לכל שני לילות – אמא צועקת מן החדר השני:
"השעה שתיים אחר חצות. כבי את הנר כי הוא צורב את גרוני בריחו!"
אני מכבה, מחכה עד הירדמה, ומדליקה אותו שוב.
אנחנו עניים מאוד – מעט הכסף שהיה לנו אזל – את הפרדס מעבדים, אבל פרי אינו הולך לחוץ-לארץ.
אני רזה מאוד וגם קודחת – אחי הבכור, העובד באתליט [עתלית], בתחנת-הניסיונות של אהרונסון, מזמין אותי ל"הבראה". אני נוסעת ונופלת למין חברה זרה ומוזרה, מעין קיבוץ, אבל מה שונה מדגניה שלי – ההבראה היא בורגול, עדשים ולחם-חיטה – זה מזון של לוקסוס בימים ההם, ואני משמינה.
איני זוכרת את האנשים, רק את אבשלום פיינברג, שאחי הציג אותו לפניי, אני זוכרת – אני על מרפסת מכוסה עלי דקל, והוא למטה, בחדר-האוכל – מנגן בכינור וזורק את בלוריתו, הגדושה שערות ישרות, אחורנית בתנועה גנדרנית – אבל הנגינה היא נגינה של ממש.
הוא מראה לי פנקס שירים בצרפתית – ואני לא משתכנעת. הוא יפה להפליא, תיאטרלי מאוד.
אני חוזרת הביתה, אני הופכת למורה לעברית, מורה לצרפתית, ספרנית בספריית ספיר, ובלבד שארוויח לירות אחדות לחודש. המצב קשה. אני מלמדת את בנות קרול, את הגברת פסקל; וגברת פסקל אומרת לי יום אחד:
"ראי נא, המעיל שלך בלוי מאוד. אני אתן לך מעיל חדש תמורת שכר השיעורים."
והיא מוציאה מתוך חבילה מעיל ג'רסיי ירוק חדש – ואני חושבת: 'מהיכן לקחה את המעיל הזה?' (החנויות היו...
*
נכתב: ראשית שנות ה70- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1916 לערך.
ההמשך חסר, אך מבחינת תוכנו קיים בסיפורים "סוסו של לישאנסקי" ואחרים, שבהם מתארת אסתר ראב את שלהי מלחמת העולם הראשונה במושבה.
"הטרייר"*
אני מניעה את הגלגל הגדול והכבד: זרועותיי ארוכות ודקות, אך שריריהן קשים כברזל. ברזל נלחם בברזל. רק אני יכולה להניע גלגל כבד זה.
ליד לוע-המכונה עומדות שתי בנות ומריקות דליי חיטה לתוכו. איוושת-הגרגירים מרדימה. אני כמעט נרדמת תוך כדי תנועה מתמידה. משהו מזמזם באוזניי, קולו של מורה: "פרפטואום מובילה". הגלגל הולך כמעט מאליו. עצי-הזית במרחק מכסיפים ומוריקים חליפות, והרוח מצננת את מצחי – אבל הזיעה ניגרת בכל-זאת, ואגל אחד בא ישר לעין. אני סוגרת את עיניי ורואה מתחת לעפעפיי את רגלי הרי-יהודה, כאן הם מתחילים, בבן-שמן, עם הגבעות, עם "גבעת השומר", עם הגיתות החצובות בסלע, עם האבנים העתיקות, זרועות הקורנית, הרקפות, ודם-המכבים; עם השיזף העתיק והשסוע, שקבר קדוש מתחתיו – של יהודי? של ערבי? השיזף מגדל תפוחוני "דום", שאנו זוללים אותם, ונושא גם עשרות קישורים אדומים – "פתקים" לקדוש, פתקי בקשה ותפילה ערביים לקדוש על יקיריהם החולים. השיזפה מוזרה מאוד, רוח מסתורין מנשב שם – מן הגזע השסוע מדובבים אלפי שנים.
הגלגל סובב כמו מאליו; רק להרימו קשה – אבל לאחר זה אני משעינה את כל כובדי על הידית והיא יורדת מאליה וגם מתרוממת. שוב יורדת ועולה. אני לא עייפה, רק באוזניים מזמזם משהו, ולפתע – אני אינני – כאילו בלעה אותי האדמה. אני חשה ממרחקים חבטה במצח, וממרחקים בא קול, קול הבנות: "הרימו אותה, היא 'מתה' – " צועקת שריצ'קה בייאוש. אבל כל זה מחוץ לי – נעים לי להיות נישאת על כפיים – ואיני רוצה כלל להתעורר.
לאט אני פוקחת את עיניי ורואה מעליי את מניה החובשת מטפטפת מי-חמצן על מצחי.
"מה קרה?"
"התעלפת."
*
טרייר – מכונה למיון גרעיני-חיטה שנועדו לזריעה. (הערת המחברת).
*
נכתב: 1971 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1917-1916 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 17.12.1971. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 70.
הסיפור מתאר את שהותה הראשונה של אסתר בבן-שמן, כפועלת, בשנת 1917-1916 לערך, ועדיין לא כמורה, כאשר שבה לבן-שמן בשנת 1919.
הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוח הסיפור, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר לא חשוב של משוררת, שאפילו בול דיוקנה לא יצא בישראל.
המשך יבוא
* * *
יוסי גמזו
זִכְרָהּ לֹא יְהִי
זִכְרָהּ לֹא יְהִי בָּרוּךְ
כְּזִכְרוֹ הָאָהוּב שֶל מֵת
כִּי הוּא חַי כְּקִיסוֹס כָּרוּךְ
סְבִיב גִּזְעוֹ, יְרַק-עַד, צוֹמֵת
אֶת לִבּוֹ, שֶמִּמֶּנָּה בָּא
וְרַק לָהּ אֲמִירוֹ מֻרְכָּן
כִּי שָרְשוֹ לְעוֹלָם הוּא בָּהּ
וְרַק בּוֹ הִיא עוֹדֶנָּה כָּאן.
זִכְרָהּ לֹא יְהֵא בָּרוּךְ
כְּזִכְרוֹ הָאָהוּב שֶל מֵת
כִּי הוּא חַי בּוֹ כִּקְפִיץ דָּרוּךְ,
כְּחִבּוּק שֶאֵינוֹ שוֹמֵט
אֶת חֻמּוֹ שֶאֵינֶנּוּ סָר
מִן הָעוֹר, כִּי הוּא עוֹר נוֹסָף
עַל הָרוּחַ שֶהִיא בָּשָֹר
חַי מְאֹד, מִתְיַסֵּר, נִכְסָף
אֶל הַכֹּחַ הַלֹּא נִרְוֶה,
הַמַּגְנֵטִי, שֶל מִין עָבָר
שֶתָּמִיד יִשָּאֵר הוֹוֶה
לֹא כָּבֶה, נֶחֱוֶה, מִלְּבַר
לֹא רוֹאִים זֹאת אֲבָל בִּפְנִים
זֶה בּוֹעֵט, זֶה לוֹהֵט, זֶה עָט
כְּמוֹ הַיָּם שֶגַּלָּיו נִפְנִים
מִמֶּרְחָק אֶל הַחוֹף בִּשְעָט
וּבִכְיָם הַמָּלוּחַ שָב,
מִתְדַּפֵּק, מִתְרַפֵּק עַל חֵיק
הַחוֹלוֹת אֲבָל שוּם מַשָּב
וְשוּם קֶצֶף אֵינוֹ מוֹחֵק
אֶת חוֹתַם חִכּוּכָם, נִשְמָם
הַנִּצְמָד אֶל שְתִיקַת גָּדוֹת
כְּמוֹ גוּרִים אֶל פַּרְוַת אִמָּם
שֶאוֹתָהּ הֵם כְּפוּיִים לִבְדוֹת.
זִכְרָהּ לֹא יְהִי בָּרוּךְ
כְּזִכְרוֹ הָאָהוּב שֶל מֵת
כִּי הוּא חַי כְּמֵיתָר עָרוּךְ
בְּכִנּוֹר שֶכֻּלּוֹ אֱמֶת
שֶל עַכְשָיו וְשֶל פֹּה, שֶל יֵש
שֶכֻּלּוֹ מַמָּשוּת צְרוּבָה
כְּמַגָּע גַחֲלֵי הָאֵש
בְּלִבָּהּ שֶל הָאַהֲבָה.
וְלָכֵן זֶה אֵינוֹ מִדְבָּר
שֶל צַלְמָוֶת, זֶה קוֹד תְּמִידִי
בּוֹ דָמוֹ עִם דָּמָהּ נִדְבָּר
בְּלִי מִלִּים, אֲבָל לֹא בִּכְדִי
הוּא גוֹנֵב אֶת גְּבוּלוֹת הַזְּמַן
בְּלִי לִשְעוֹת לְשִלְטֵי "עֲצֹר!"
בְּאַשְמֹרֶת שֶבָּהּ מֻזְמָן
זִכְרוֹנוֹ הַשּוֹתֵת לִנְצֹר
בֵּין תְּפָרָיו שֶל חֲתָךְ נִרְעָד
מֵאֵימַת סַכִּינֵי מַכְאוֹב
אֶת יָפְיָהּ הַצָּעִיר לָעַד
הָעוֹלֶה בּוֹ תָמִיד בָּאוֹב.
* * *
אולי לנוכח היחסים הבלתי-ברורים שלנו בעתיד עם מימשל אובמה בוואשינגטון, דווקא טוב שהמושך בחוטי המימשל שלנו והמיועד גם להיות שר החוץ, אביגדור ליברמן, הוא בעל קשרים הדוקים וידידותיים עם המימשל ברוסיה ובמדינותיה-לשעבר, וכך ייקל לנו להיות ארץ-חסות רוסית במקום ארץ-חסות אמריקאית, וגם לעזור לרוסים לתמוך בפיתוח פצצת הגרעין האיראנית, שבבוא היום תפתור את הבעייה היהודית, לפחות בישראל.
* * *
שלמה שבא: "רב אחד, ידיד של אבא שלי, אמר לו, בצעירותי: 'אמנם חסיד גדול בנך לא יהיה, אך אל תדאג – גם מעבירות הוא לא ייהנה!'"
[אהוד בן עזר, מתוך היומן, ספטמבר 1974]
* * *
ברכות חמות לחוה ויואב שחק
לרן ולמוניקה שחק
על הולדת הנכדה והבת הראשונה
גילי
דור שישי למשפחת ראב בן עזר בארץ
* * *
ברכות חמות לשפי ונוח מילשטיין
לתמר ואמיר הלוי
על הולדת הנכדה והבת
עלמה
מי ייתן ותהיה יפה כאימה וכסבתותיה
* * *
מכון ז'בוטינסקי בישראל
הזמנה לערב עיון "אשירה לך, תל-אביב"
במלאת 100 שנה לעיר העברית הראשונה
התוכנית:
17.30– 18.45 מושב ראשון:
ד"ר עמינדב דיקמן: תל-אביב בשירת שלמה סקולסקי
מר איתן הבר: מבורוכוב 28 ל"מצודת זאב"
אדריכל מוטי בן-חורין: ה"מצודה" כמונומנט עירוני
18.45- 19.00 הפסקה:
סיור בתערוכת פסלי לוקה וקס – "היהודים שלי"
19.00 – 20.00 מושב שני:
מר שלמה נקדימון: ראש העיר ישראל רוקח – מול הבריטים
ד"ר ארנון גולן: הקרב על יפו 1948
פרופ' מעוז עזריהו: סיפורן של אנדרטאות
מר יוסי אחימאיר: הנחייה וקריאה
יום חמישי, ח' ניסן תשס"ט, 2.4.09, בשעה 18.00
מוזיאון ז'בוטינסקי, המלך ג'ורג' 38, קומה א', תל-אביב
* * *
אגודת הסופרים העברים
מזמינה לערב ספרותי לכבוד הופעת ספרו של פרופ' הלל ברזל
"מיסטיקה וסימבוליקה: ש. שלום, זלדה מישקובסקי, אבא קובנר"
בהוצאת ספריית פועלים, 2008
בתוכנית:
רב-שיח על הנושא: "מסתורין וסימליות: חירות היוצר או כורח פואטי"
מנחה הדיון: הסופר שמאי גולן
משתתפים:
הסופר אברם קנטור, עורך ראשי, ספרית פועלים
המשורר איתמר יעוז-קסט, עורך "עקד" ו"פסיפס"
פרופ' זיוה שמיר, אוניברסיטת תל-אביב
פרופ' הלל ברזל, אוניברסיטת בר-אילן
תוכנית אמנותית
האירוע יתקיים ביום שני, כ' אדר תשס"ט – 16.3.2009 בשעה 19.30 בערב
בבית הסופר ע"ש ש. טשרניחובסקי, רח' קפלן 6, תל-אביב
דוכן הספר: ספרי המשתתפים בדיון יימכרו בהנחה גדולה.
הציבור מוזמן!
* * *
כוננות על בפרקליטות ובמשטרה
בוטלו כל החופשות, הופסקו כל החקירות של עולם הפשע הישראלי ושל טרור הנהגים הרוצחים השיכורים וחסרי הרישיון בכבישים
ומעתה כל כוח האדם ירוכז במשימות הבאות:
סיום פרשת משה קצב על ידי הגשת משפט אינוס נגדו למרות שכנראה לא זיין ממש את המתלוננות שעבדו תחתיו רק השפיך בחוץ.
סיום החקירות של אהוד אולמרט בטרם פרש מראשות הממשלה
והבאת הז'וליק טלנסקי לישראל להשלמת עדותו המבולבלת.
חקירות יום ולילה של פרשיות שר החוץ המיועד אביגדור ליברמן
אם יישאר זמן יחקרו גם כמה פרשיות מן העבר של בנימין נתניהו
ואם אהוד ברק יהיה שר הביטחון הבא יפשפשו גם בעברו.
פורים שמח כל השנה, בייחוד בשושן הבירה!
* * *
אנחנו מקווים שקפה "אצל יהודית" בגן העיר בתל אביב
לא ייסגר
קומת הקרקע שלו היתה היתה המקום האחרון שנותר בתל אביב כדי לשבת בו בשקט לשיחת רעים או לשיחת עבודה ספרותית, לא בצפיפות ובלי המולה!
מערכת "חדשות בן עזר"
* * *
ברכות לנבחרת ישראל בטניס על הניצחון בשוודיה והעלייה לרבע הגמר של גביע דייוויס
חרף אפם וחמתם של כל המנוולים אשר הפגינו בחוץ
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,055 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1991 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,002 מנמעני המכתב העיתי רובם כמתנת יובל
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל