| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 426
תל אביב, יום חמישי, ט"ו באדר תשס"ט, 11 במרס 2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז, מתוך המחזור "נגיעות" (60).
עמוס כרמל: הנאות זמניות: שר המשפטים המיועד (ציטוט).
יוסי גמזו: עִם אֲבִיבָה וְנֹעַם שַלִּיט בְּאֹהֶל-הַמְּחָאָה מוּל מִשְֹרַד רֹאש-הַמֶּמְשָלָה בִּירוּשָלַיִם.
צפירה יונתן: סקיצה – איכה תגיע הדוגית לחוף...? –
[חמש שנים למותו של נתן יונתן ב-12.3.04].
עמוס גלבוע: שני עמים ושלוש מדינות פלסטיניות? [ציטוט].
דודו פלמה: שָׁלוֹש אֶפְשָרוּיוֹת קִינָה לְעֹפֶר, לעופר פרנק (שירים).
נילי שלו: 'מיטב השיר כזבו' בשירה העברית בימי הביניים.
שושנה צוריאל: ועוד על כלבים.
לאה ספיר: שבורא עולם יצליח את דרכו.
יורם טהרלב: ושתי לא תכרע ולא תשתחווה.
ליליאן דבי גורי: ברוך (שיר) למרגוט קורצווייל.
אֲגָנָה וַגְנֵר: מכתב משכובתך על הספרות הכפרית.
מתוך ספרו החדש של החוקר ומבקר הספרות יוסף אורן
"צו-קריאה לספרות הישראלית", ההקדמה לספר.
יעקב זמיר: מבגדאד לישראל ללא חזרה, פרק י', לומד רפואה באוניברסיטה, ייסורי עבודת סטודנט בירושלים.
פוצ'ו: תגובה למפקפק בעובדות: מי באמת שמר על גשר בנות יעקב
שהפלמ"ח פוצץ בליל הגשרים.
אורי הייטנר: לחזק את ידי אולמרט.
אסתר ראב: מתוך הכרך "כל הפרוזה", סוסו של לישאנסקי.
הנרי פילדינג: על ההריסה והבנייה-מחדש ("השיפוץ") של היכל התרבות בת"א.
* * *
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
אָדָם בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁר לוֹ שִׁיר
יֵשׁ בּוֹ מְחִילָה
אֲפִילוּ לְבוֹרֵא עוֹלָם.
מתוך המחזור "נגיעות" (60)
* * *
עמוס כרמל
הנאות זמניות: שר המשפטים המיועד
כמו כל ראשי המפלגות האחרים בישראל, גם אביגדור ליברמן לא ניצח בבחירות לכנסת ה-18. הוא רק יצא מהן עם יכולת המיקוח הטובה ביותר. 15 המושבים בכנסת שהוענקו ל"ישראל ביתנו" וצורת הפיזור של 105 המושבים האחרים על פני כל הקשת הפוליטית עשו אותו למי שאי-אפשר להרכיב קואליציה בלעדיו. למי שראש הממשלה המיועד נאלץ לקבל את דרישותיו העיקריות. אבל עצם האילוץ אינו עושה את כל הדרישות האלה לפסולות. למשל לא את הדרישה להשאיר את תיק המשפטים בידיו של דניאל פרידמן.
הדרישה הזאת נדרשת לגנאי בחוגים רבים. מצד אחד טוענים נגדה כי לא יעלה על הדעת שליברמן, הנחקר בחשד לעבירות פליליות, יקבע מי יהיה שר המשפטים. מצד אחר שבה ועולה ההאשמה הדמגוגית של פרידמן בהיותו קבלן ההריסה של מערכת המשפט, שאוי לנו אם יינתן לו להמשיך במלאכתו. ובין לבין מוטלות כמה עובדות שנוח להתעלם מהן.
עובדה ראשונה. לפני שנתיים ושלושה ימים אישרה הכנסת ברוב גדול את מינויו של פרידמן לתפקיד שר המשפטים. שלושה שבועות לפני כן הורה פרקליט המדינה למשטרה לזמן את אהוד אולמרט לחקירה פלילית בפרשת בל"ל. מאז ואילך לא נודע ולו על שמץ של רמז להתערבותו של שר המשפטים בהליכים נגד ראש הממשלה שיזם את המינוי שלו. לא היה שום שמץ של רמז כזה גם בפרשות הפליליות הבאות שנקשרו באולמרט. והיה, בנובמבר 2007, המינוי של פרקליט מדינה חדש משה לדור, שלא עשה שום הנחות לאולמרט. בקיצור, לאור הניסיון הזה לא יכולה להיות לליברמן שום תקווה להפיק רווח אישי מהמשך כהונתו של פרידמן בתפקיד שר המשפטים. אין לו שום יסוד להניח שפרידמן – שאיננו חבר במפלגתו, כפי שלא היה חבר במפלגתו של אולמרט – יחרוג מסמכויותיו ויכפה על אוכפי החוק ללכת לקראתו.
עובדה שנייה, שלשום פורסם באמצעי התקשורת סקר שנערך מטעם המרכז לחקר פשיעה, משפט וחברה באוניברסיטת חיפה. עורכי הסקר הזה מצאו, בין השאר, שאמון הציבור היהודי בבית המשפט העליון ירד מ-80% בשנת 2000 ל-53% השנה ואמון אותו ציבור בכלל בתי המשפט ירד בתקופה האמורה מ-61% ל-36%. והם גם מצאו, לדברי ראש המרכז פרופ' אריה רטנר, כי הידרדרות האמון בשופטי ישראל "התקבעה" לפני כניסתו של פרידמן לתפקידו.
כל הממצאים האלה ראויים להיזכר לנוכח עובדה שלישית. כאשר מבקשים ממתנגדיו הנחרצים של פרידמן ראיות לפגיעתו ההרסנית במערכת המשפטית, הם אינם יכולים להצביע על שום דוגמה קונקרטית. לא על הוראה שרירותית שהוא הנחית על המערכת בשתי שנות כהונתו. לא על עיוות דין או עינוי דין שהוא כפה עליה. לא על צעד אחד שלו שנעשה בניגוד לחוק. שוב ושוב הם חוזרים ומנפנפים בטיעון הערטילאי של ערעור האמון הציבורי בבתי המשפט בלי לתת לכך שום ביסוס מכומת. והנה, עכשיו מתברר שהאמון הציבורי התערער – אבל לא בגלל פרידמן. עכשיו נופלת אחת הסיסמאות המרכזיות של מסע השיסוי נגד מה שנקרא "פרידמניזם".
הממשלה שעומדת לקום עלולה, למרבה הצער, להיקלע במהרה למשברים קשים. שר החוץ המיועד אביגדור ליברמן עלול, למרבה הצער, לסבך אותנו בצרות – ואולי גם לעמוד לדין. הבחירות לכנסת ה-19 עלולות להיערך בתוך זמן לא רב. אבל בינתיים תינתן לפרידמן הזדמנות לקדם רפורמות נחוצות שהוא מצדד בהן. בינתיים גם נוכל לרוות נחת מכישלון (זמני?) של ציד מכשפות.
* * *
יוסי גמזו
עִם אֲבִיבָה וְנֹעַם שַלִּיט בְּאֹהֶל-הַמְּחָאָה
מוּל מִשְֹרַד רֹאש-הַמֶּמְשָלָה בִּירוּשָלַיִם
"כּל שבּת שחזרת הודיתי לאלוהים. נשבעתי ללכת לבית כּנסת. להודות לאלוהים שהחזיר לי את הילד שלי. בַּיום בּו נשמעה דפיקה רמה על הדלת, פּתחתי את הדלת והתפּללתי לא למצוא בדיוק את מי שמצאתי. שני אנשים בּמדים. וחובש. ואני יושבת וּבוכה. הלכתי לבית כּנסת. זה הילד שלי. שלי."
(אביבה, אימו של גלעד שליט)
אֱלֹהִים, אֵל שְמֵי הַחֹרֶף הַכְּבֵדִים וְלֹא מִגֶּשֶם
אֶלָּא רַק מִתְּפִלּוֹת לֵב הַמְּמָאֵן לְהִתְיָאֵש,
אִם אָכֵן אַתָּה שוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ שֶל אֵם נִרְגֶּשֶת
תֵּן לָנוּ קְרִיאַת-כִּוּוּן
וְתֵן סִימָן
שֶאַתָּה יֵש.
כִּי אִם יֵש בְּעוֹלַמְךָ עוֹד שְבִיב שֶל צֶדֶק, לוּא רַק חֹפֶן
וְהָרֶשַע אֶת הַשְּבִיב הַזֶּה עֲדַיִן לֹא כִּבָּה,
אָז הַבֵּט נָא מִמְּרוֹמֶיךָ אֶל הַנַּעַר שְדוּד-הַחֹפֶש
שֶאֻמָּה שְלֵמָה נוֹשֵֹאת אֵלָיו אֶת כָּל תִּקְווֹת לִבָּהּ.
וְאִם אֵל עוֹשֶׂה-נִסִּים אַתָּה – עֲשֵׂה לָנוּ וִיהִי מָה
אֵיזֶה נֵס קָטָן, פְּרָטִי, שֶהוּא שִׂמְחָה גְדוֹלָה, כְּלָלִית
וְהָשֵב לָנוּ הַבַּיְתָה, אֶל חֵיקָם שֶל אַבָּא-אִמָּא
אֶת הַיֶּלֶד שֶל כֻּלָּנוּ,
אֶת בִּנְךָ,
גִלְעָד שַלִּיט.
זֶה מַדִּיר שְנָתוֹ שֶל כָּל אֶזְרָח צְמֵא-דְרוֹר הַמַּחֲזִיק לוֹ
אֶצְבָּעוֹת צְמוּדוֹת לְזֶה אֲשֶר נִשְלַח לִשְׂדוֹת-הַקְּרָב
כְּמוֹ רֵעָיו, בְּשֵם כֻּלָּנוּ, וְשֶבְּלִי הֶפְסֵק מַבְזִיק לוֹ
זִכְרוֹנָהּ שֶל חוֹבָתֵנוּ לִפְדּוֹתוֹ מִידֵי שוֹבָיו.
וְזֶה לֹא יִתֵּן מָנוֹחַ כְּמוֹ הָאֵש הַמְּרַצֶּדֶת
בְּעֵינֵי אֶחָיו-לַנֶּשֶק שֶאַף פַּעַם לֹא נִכְחַד
מִלִּבָּם אוֹתוֹ נִיצוֹץ שֶהִבְהוּבוֹ מַזְכִּיר (בְּצֶדֶק)!
שֶאֶחָד בִּשְבִיל כֻּלָּם כָּאן
וְכֻלָּם בִּשְבִיל אֶחָד.
לֹא, הָאָרֶץ לֹא תִשְקֹט עַד שֶהַבֵּן הַזֶּה שֶלָּנוּ
יְשֻחְרַר מִסְּגוֹר כִּלְאוֹ אֶל חֵיק אִמּוֹ וּבֵית אָבִיו.
אֱלֹהֵי פְּדוּיֵי הַשֶּבִי, אֱלֹהֵי תְּפִלּוֹת כֻּלָּנוּ,
תֵן לָנוּ כִּכְלוֹת הַחֹרֶף אֶת תְּכֶלְתּוֹ שֶל אוֹר אָבִיב.
כִּי אֵינֶנּוּ חָפְשִיִּים מִן הַחוֹבָה לָתֵת חֵרוּת לוֹ
כָּל עוֹד הוּא אֵינוֹ חָפְשִי וְכָל עוֹד הוּא אֵינוֹ נוֹשֵם
אֶת אֲוִיר חֲצַר בֵּיתוֹ שֶעַל לִבּוֹ שֶלּוֹ חָרוּט לוֹ
נִיחוֹחוֹ, אָז תֵּן סוֹפְסוֹף שֶחֲלוֹמוֹ זֶה יִתְגַּשֵּם.
אֱלֹהִים שֶבַּשָּמַיִם אוֹ בְּתוֹךְ לִבֵּנוּ פְּנִימָה,
הַאֲזֵן נָא לִתְפִלַּת כֻּלָּנוּ, עִם אוֹ בְּלִי טַלִּית
וְהָשֵב לָנוּ הַבַּיְתָה, אֶל חֵיקָם שֶל אַבָּא-אִמָּא
אֶת הַיֶּלֶד שֶל כֻּלָּנוּ,
אֶת בִּנְךָ,
גִלְעָד שַלִּיט.
* * *
צפירה יונתן
סקיצה – איכה תגיע הדוגית לחוף...?
"לאן את נוסעת?" שאלתי את הדוגית "ומדוע את לא שטה, אלא נוסעת," הוספתי לשאול.
שתיקה.
והשביל בו הלכה, סבוך בין עצי ההדרים ומשכר בריח הפריחה שיש בה מטירוף החושים.
והשנה – 1942 – והיא בת חמש-עשרה ומעט יותר ושערה גולש מול תלתליו ושלוש שנותיו ממנה.
והוא שר – שיר מוזר, שיר מוזר הוא שר לה – "דוגית נוסעת מפרשיה שניים," ועוד הוא שר – "ומלחיה נרדמו כולם..."
הכיצד, בלב הפרדס, תיסע לה דוגית, שאלה מבלי לשאול, "ולאן היא נוסעת," מילמלה והעזה.
והוא – רק רכן וקרב את ראשה לחזהו, "הקשיבי" אמר ושר לה ברוך –
"דוגית נוסעת, מפרשיה שניים ומלחיה נרדמו כולם.
רוח נושבת על פני המים, ילד פוסע על החוף דומם."
שתיקה.
–והיא צמאה לעוד ולדעת – מדוע ולאן הם פני הדוגית ומיהו אותו ילד.
ובקולו המלטף, באות המילים:
"ילד פעוט ועגום עיניים, שוטפים המים למרחק אין סוף.
אם לא ייעורו כל מלחיה, איכה תגיע הדוגית לחוף?"
ועכשיו אני – שואלת – האם כך נולד שיר הדוגית המושר עד היום בכל צבעי הקשת, או שמא אחרת?!
רק לדמיון פתרונים.
צפירה
[חמש שנים למותו של נתן יונתן ב-12.3.04]
* * *
עמוס גלבוע
שני עמים ושלוש מדינות פלסטיניות?
במוקד הויכוח בין לבני לביבי עומדת סוגית "שתי מדינות לשני עמים". לבני טוענת כי מהות תפיסתה המדינית היא "שתי מדינות לשני עמים", ותהליך מדיני לפי הצהרת אנאפוליס מנובמבר 2008; ביבי לעומת זאת נמנע מלהגיד במפורש שגם הוא דוגל בנוסחה של "שתי מדינות לשני עמים", ובתהליך אנאפוליס. כיוון שכך, לבני הולכת לאופוזיציה.
כמה הערות ותמיהות בסוגיה העקרונית הזאת.
הראשונה נוגעת למצב הגיאו-פוליטי. ברגע זה יש למעשה 3 מדינות, ולא שתי מדינות. האחת היא מדינת עזה של החמאס עם ממשלה וגורמי שלטון משלה; השנייה היא מדינת פתח של אבו-מאזן ביהודה ושומרון עם ממשלה וגורמי שלטון משלה (מה שקוראים "הרשות הפלסטינית" ).
מה יהיה בעתיד?
3 אפשרויות יסוד: האחת, שהמצב הנוכחי יישאר כמו שהוא פחות או יותר, עם חמאס מוחלש יותר או חמאס חזק יותר.
השנייה, שתהיה פדרציה כלשהי בצורת ממשלת אחדות של החמאס והפתח, כאשר החמאס ממשיך לשלוט בעזה.
השלישית, שתקום מדינה פלסטינית אחת עם שלטון אחד וצבא אחד ברשות החמאס או הפתח, או אולי כוח פוליטי חדש שטיבו לא ידוע לנו כרגע. במילים אחרות, הסוגיה הגיאו-פוליטית של שתי מדינות רחוקה עדיין מפתרון קבע יציב.
ההערה השנייה נוגעת לתחום של עקרון-על: באלו עמים מדובר? ברור שמדובר בעם הפלסטיני, אך האם מדובר בעם היהודי? ובכן, במו"מ שהתנהל במהלך 2007 בין אולמרט ולבני לבין אבו מאזן ואנשיו, טרח הצד הישראלי להשיג הצהרת עקרונות, לפני ועידת אנאפוליס, ולפיה יאמר במפורש הדבר המובן מאליו, שהוא מושכל ראשוני להתחלת כל מו"מ, והוא שמדובר במדינת לאום לעם הפלסטיני ומדינת לאום לעם היהודי.
אבו מאזן וחבורתו קמו על רגליהם האחוריות והתנגדו לכך בכל תוקף. וכל העולם הערבי (זה שהוציא מתחת ידיו את "היוזמה הערבית" שכמה מאיתנו מלאים בשבחה) החרה והחזיק מאחוריהם: בשום פנים ואופן אסור להכיר בכך שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי!
בסופו של דבר לא היתה הצהרת עקרונות, ובהצהרת אנאפוליס התקבלה למעשה העמדה הערבית של "שתי מדינות לשני העמים" בלי לציין שמדובר בעם היהודי. אולמרט ולבני ויתרו, משום מה.
ולכןהתמיהה הראשונה מתייחסת לשיחות שניהלה לבני עם אבו עלא במשך למעלה משנה לאחר אנאפוליס. מה עלה שם בדיוק בשיחות אנחנו לא יודעים, אולי היו דברים טובים ופחות טובים. אבל, האם בשלב כלשהו הועלתה שם הדרישה החד-משמעית להכרה במדינת הלאום של העם היהודי? ואם עלתה ואבו עלא התנגד, מה טעם היה להמשיך ולטחון מים?
והתמיהה השנייה מתייחסת לביבי. למה לא לקבל את הנוסחה הברורה של "שתי מדינות לשני עמים: מדינה לעם היהודי ומדינה לעם הפלסטיני"? הלא בוש דיבר על מדינה יהודית; גם אובמה דיבר; במתווה קלינטון המפורסם מ-2001 נכתב שחור על גבי לבן שההסכם בין ישראל לפלסטינים "יכיר בישראל כמולדת ההיסטורית של העם היהודי."
יתר על כן, ביבי מציב, ובצדק, את האתגר האיראני כראשון במעלה, המחייב לרתום מולו את כל הכוחות והמשאבים. אם כך הוא, הרי שהשיקול האיראני שלו הוא זה שצריך לשעבד שיקולים אחרים, ובכללם השיקול הפלסטיני. מדינת ישראל תזדקק בקרוב לכל בדל של עזרה מארה"ב ואירופה, ככל שיכשלו המאמצים הדיפלומטים לעצור את הגרעין האיראני, אז למה להיכנס עימם לעימותים מיותרים בסוגיה הפלסטינית, ועוד סביב נוסחה שיכולה להיות לטובתנו?
פורסם לראשונה בעיתן "מעריב" מיום 9.3.09
* * *
דודו פלמה
שָׁלוֹש אֶפְשָרוּיוֹת קִינָה לְעֹפֶר
לעופר פרנק
1. אוֹר פֶּתֶק
סַקְסוֹפוֹן מִתְרַפֵּק צָלוּל
זוֹהֵר כָּחוֹל נִגָּר גַּלִּים
רַכִּים לִיקוּם דּוֹעֵךְ –
גֵ'ם סֵשֶן עָצוּב שֶׁל מִשְׁמֶרֶת שְׁלִישִׁית
לַחַיּוֹת הַקְּטַנּוֹת שֶׁבַּחֶלֶד.
צְלִילְךָ מִתְרַחֵק מִמֶּנִּי עֹפֶר
אוֹבֵד וְהוֹלֵךְ כּמוֹ צִפּוֹר
דּוֹאֶה בְּרָקִיעַ זָהוֹב
שֶׁל צָ'ארְלִי פָּארְקֶר
וַאֲנִי שָׁר אֶת אָזְלַת יָדִי לַהֲשִׁיבְךָ
רַק הוֹלֵךְ אֵלֶיךָ כָּל הַיָּמִים
כִּי אַתָּה אֵלַי כְּבָר לֹא תָּשוּב.
2. אֵם הַחֲשֵׁכָה הַגְּדוֹלָה
עֹפֶר שׂוֹחֶה בַּשָּׁמַיִם
אֶל אֹפֶק מִתְרַחֵק תָּמִיד
יַחַד עִם דּוֹדָה בְּלוּמָה וְלוּסִי
In the sky with diamonds.
וְהֵם צוֹחֲקִים וּמְסַפְּרִים
כּמָּה קַל לִקְפֹּץ כָּך לַתְּהוֹם
וְזֶה בְּעֶצֶם דֵּי נֶחְמָד
לַחֲצוֹת אֶת הַקַּוִּים
אֶל אוֹיֵב הָאוֹרֵב לֶאֱהוֹב
מֵאֲחוֹרֵי מַסֵּכַת הָאֵימָה
וְעֻבְדַת הֱיוֹת הַכְּאֵב.
וַאֲנִי נוֹרָא רוֹצֶה לְהַאֲמִין
שֶׁטוֹב לָהֶם לִשְׂחוֹת כָּךְ
בְּקִסְמֵי הָאַגָּדוֹת וּשְׂמִיכַת רָקִיעַ
רְקוּמָה וְרָדִים שְׁחוֹרִים
מַפְרִידָה בֵּינֵינוּ לְתָמִיד.
וְרַק אֵם הַחֲשֵכָה הַגְּדוֹלָה
יוֹדַעַת יוֹתֵר טוֹב מִמֶּנִּי
אִם בֶּאֱמֶת הֵם כְּבָר לֹא
מְפַחֲדִים, עַכְשָׁו שֶׁהֵם אֵינָם.
3. הַמָּקוֹם יְנַחֵם
בְּחָמֵשׁ אַחַר הַצָּהֳרַיִם
עֹפֶר נִטְמַן בְּאַדְמַת כְּפַר הַנָּשִׂיא
גָּלִיל עֶלְיוֹן מִקּוּד 12305.
חַרְדוֹנִים עַל הַסְּלָעִים הַכֵּהִים שֶׁל מַנְסוּרָה
קָדוּ לוֹ בַּשֶּׁמֶש שֶעוֹד מְעַט יֵלֵךְ
אֶל מֵעֵבֶר לְהַר כְּנַעַן
וְעֶרֶב גְּלִילִי צוֹנֵן יָרַד וַיְכַסֶּה
בִּשְׂמִיכָה אֲפֵלָה אֶת הַכְּאֵב.
אַחַר כָּךְ יִבְעֲרוּ כּוֹכָבִים בַּקְּטִיפָה הַשְּׁחוֹרָה,
צְפַרְדְּעִים תִּרְעַשְׁנָה בְּתֵל רוֹמָן,
תַּנִּים יְקוֹנְנוּ מִנַּחְלָאִים וְהַפָּרוֹת
שֶׁל אָמִיר תִּגְעֶינָה בְּעֶרְגָּה.
מֵרָחוֹק יִלְעַג לָנוּ צָבוֹעַ, אֲבָל מַה
הוּא יוֹדֵעַ עַל צַעַר שֶׁאֲנַחְנוּ
כְּבָר לֹא נֵדַע.
* * *
באבל על מותו של
ג'רי סודרסקי
שהיה קרוב-משפחה של אשתי הראשונה ענת
ובמשך 40 שנה אני כותב על שולחן הכתיבה מתוצרת רומניה
שנקנה ב"רהיטי מרס" יחד עם עוד פריטי ריהוט
שקיבלנו אז במתנה ממשפחת סודרסקי
אהוד בן עזר
* * *
נילי שלו
'מיטב השיר כזבו' בשירה העברית בימי הביניים
למקרא שירו המהנה (כתמיד) של יוסי גמזו (גזרתי ושמרתי) 'מיטב השיר אינו כזבו'', (חב"ע 423) בלוויית המובאה מהמחברת השמינית של עמנואל הרומי, בסמוך לכותרת, מלאני ליבי לשלוח רשימה קטנה פרי עטי העוסקת באימרה זו – 'מיטב השיר כזבו' – מקורותיה (לאו דווקא עמנואל הרומי...), שני פניה, וכיצד הגיעה לשירתםשל משוררי ימה"ב. אני מצרפת את הרשימה, וגילוי נאות – היא נתפרסמה במוסף 'תרבות וספרות' של הארץ לפני כ-7 שנים, ב-2002.
"לו היה השיר ריק מן הכזב לא היה שיר" – מחדד משה אבן עזרא (1055-1135/38) את משמעות המימרה הידועה המוזכרת בחיבורו הפואטי 'ספר העיונים והדיונים'. יתר-על-כן, רק מאת המשוררים, הוא מדגיש, יתקבל השקר ברצון. מאוחר יותר, משכנע גם טדרוס אבולעפיה (המאה ה-13) את קהלו, שהכזב הוא מטבע ברייתו של השיר וכלל ברזל הוא כי "אין חן לשירה בלי שקר", ו"השיר יִיף ונהדר בכזבים".
המימרה "מיטב השיר כזבו" איננה פרי חידושם של משוררי ימי הביניים, אף שהפכה לסמלה של התיאוריה הפואטית היהודית-ערבית בת התקופה. המקור לפתגם זה מיוחס לאריסטו (בחיבורו 'המטפיזיקה'), וכדברי המשורר עמנואל הרומי (1270-אחרי 1328): "דרך המשוררים בכל האֱמונות" הסתמכה על אותו חכם שאמר "מיטב השיר כזבו". פתגם זה הגיע אל היהודים, ככל הנראה, בניסוחו הערבי: "היפה שבשיר רוב שקריו, והטוב שבדיבור הגוזמה שבו," ובגילגולו העברי הוא לבש את צורת הפתגם הנפוץ. בספרו 'נחל קדומים' (תרי"ג), מספר י"ל דוקעס על "אריסטו ראש החכמים בארץ יוָן" שטבע את הפתגם הזה, ובהזדמנות זו הוא טורח ומלקט מספר רב של מקורות עבריים המביאים אותו.
מהו אותו כזב שירי שהפואטיקנים והמשוררים של ימי הביניים כה התהדרו בו וקשרו אותו למהותה של השירה? האימרה "מיטב השיר כזבו" פתוחה לכמה פירושים: שקר עובדתי, המוסב על תוכן השיר, וכזב מטפורי המתייחס אל לשון השיר. בתקופתו של אבן עזרא, המהימנות החווייתית של השיר, כפי שאנו נוטים לעסוק בה בימינו, כמעט שלא העסיקה את המשוררים. השירה לא נמדדה על-פי ערך האמת שלה, אלא על-פי סגולותיה האסתטיות, שנבעו במידה רבה מאופייה הכוזב של לשונה הפיגורטיבית. המימרה "מיטב השיר כזבו" נתפסה בדרך-כלל כמרמזת על חשיבותו של הממד המטפורי של השירה. סילוף האמת על-ידי המשורר, כרוך בשימושו בלשון "שקרית" – שימוש בביטויים מושאלים, בניגוד לשימוש בלשון הפשט. דימויים, מטפורות וביטויים מושאלים המשנים, בעצם, את המשמעות הם עיקר בשירה, על-כן כדאי לו למשורר שיפליא לעשות בהם על-מנת שייחשב שירו ראוי. מכאן קצרה הייתה הדרך לתפיסת השיר כתוצר מלאכותי של כישרון אמנותי ותהליך כתיבתו כמוהו כמלאכת מחשבת מודעת.
ואם במלאכת מחשבת עסקינן, הרי ניתן גם לתפור או לטוות או לרקום או לארוג שיר. ובשַֹלְמה השירית המוגמרת, התפורה לעילא ולעילא אפשר (ורצוי) להתעטף ולהתקשט. לפיכך מקדיש שמואל הנגיד (993-1056) לידיד יקר שיר (כתונת) מעשה אורג, על מנת שיתקשט בו. השירה ארוגה כנפשו היפה של הידיד שהנגיד מדבר בשבחו, או כנפשו של יוצרהּ בשעה שהוא נזכר בנמען אליו מיועד השיר. אכן היא קשה במיוחד לעשייה והמשורר מציב אתגר בפני המשוררים הבזים לה – אדרבה, שינסו כוחם ליצור כמותה:
לְבַשׁ נָא כְּתֹנֶת נַעֲלֵית עַל כָּל / כְּתֹנֶת מְחֻטֶּבֶת בְּפַסֶּיהָ
אֲרוּגָה כְּנַפְשָךְ אוֹ כְּמוֹ נַפְשִׁי / אֲשֶר זִכְרְךָ יַרְבֶּה מְשֹוֹשֶׁיהָ
חֲדָשָׁה מְחֻדֶּשֶׁת וְשָֹרָה עַל / שְֹרָד נוֹף וּמַרְבַדֵּי עֲרָשֶֹיהָ
כְּבוּדָה כְּבֵדָה בַעֲשִֹיָּתָהּ / וְכָּל שָׁר אֲשֶׁר בָּז לָה יְנַסֶּהָ
וְאִם הִיא מְכַבֶּדֶת מְהֻלָּלָהּ / כְּמוֹ כֵן מְכַבֶּדֶת לְעוֹשֶֹהָ
מתוך: 'עליכם בני', שמואל הנגיד, דיואן (בן תהילים), מהד' דב ירדן, היברו יוניון קולג' פרס, ירושלים תשכ"ו.
* * *
שושנה צוריאל
ועוד על כלבים
הכלב אינו רק ידידו הטוב של האדם, גם תמצא בו תכונות אנושיות שלפעמים הוא שם בצל את האדם.
ישנם בעלי חיים שיכולים ללמד את האדם כמה דברים על אחריות למשפחה המאמצת ועל אהבה שאינה תלויה בדבר.
צמוד לביתי היה מגרש ריק ששימש מקום מפגש חברתי עבור כלבים מיוחמים שריח כלבה מיוחמת עלה באפם.
הגיע לשם כלב זאב גזעי, מיוחס ומטופח מבית טוב, שגם כן נמשך אחר ריחה והשתוקקותה של כלבת רחוב מעורבת ומיוחמת והוא שם עליה עין.
הוא חיזר אחריה בעדינות ובג'נטלכלביות מושלמת, לקלק ורחרח אותה מכל הצדדים, מלפנים ומאחור, הסתובב סביבה סחור-סחור, התחנן ובקש רחמים.
אבל היא אמרה לא !
לא שהיא לא רצתה, דווקא כן, אבל כנראה שאהבה את המשחק ה"מקדים".
והוא כל הכבוד לו, היה סובלני כלפיה, כירכר סביבה, השמיע גניחות צווחניות ורומנטיות, והיה אפשר להבחין בנקל שהנשמה יוצאת לו מרוב ערגה.
אבל היא אמרה לא !
כניראה שרצתה להאריך את הרגע שלפני... עד כמה שאפשר, והיא חיממה אותו כמעט עד קצה גבול היכולת.
והוא – לא כעס ולא אמר לה שתלך לכל הרוחות וכי הוא יילך לכלבה אחרת, הוא חיכה בסבלנות אין קץ לרגע החסד, והמשיך לרחרח וללקלק אותה בעדינות רומנטית נוגעת ללב.
ואני חשבתי בליבי שכדאי היה להזמין כמה זכרים הולכי על שתיים לסדנת צפייה במחזה, ושינון הלכות חיזור על "דרך כלב בכלבה" כדי שילמדו מכלב הזאב הזה וישכילו כיצד לעדן את הליכותיהם.
נו טוב, לא שכחתי את הסוף, וכי מה רציתם? כמובן שלאחר הציפייה הממושכת הזו, הסקס היה אחלה עד שקשה היה להפריד ביניהם...
* * *
לאה ספיר: שבורא עולם יצליח את דרכו
מר אהוד היקר,
כפי שכתבתי לך "ספר הגעגועים" הינו ספר מרתק ומיוחד במינו. במיוחד אני אוהבת את דרך כתיבך.
בראיון שנתת אכן הנך צודק, למרות שאיני מעוניינת יותר מדי להתערב בפוליטיקה, מר אולמרט אכן היה בין ראשי ממשלה החזקים שידעו להוביל ולשים את ארץ ישראל על מפה עולמית, שנתן לכולם להבין שלהוביל את העם צריך להיות מנהיג חזק, שיידע להיות מנהיג הוגן כלפי שני העמים, אם יהודים ואם ערבים, דרך התנצלותו בפני העם הפלסטיני על הסבל שייגרם להם רק העלתה את ערכו בעיניי. בכל מלחמה יש לצערנו המון אבידות, צר לי שהדבר כך, אבל מנהיג שמדגיש את ריבונותו של ארץ ישראל כעם חזק שלא מוכן שירמסו אותו – בעיניי הוא מנהיג דגול, אבל מנהיג שגם יודע להושיט יד לשלום – דגול בעיני פי שניים.
אין אדם שלא עושה טעות, גם ראש הממשלה הוא בשר ודם וחבל שכך היה, שמנהיג כזה כבר נאלץ לוותר על מנהיגותו...
למרות הכול, שבורא עולם יצליח את דרכו במקום שירצה להיות.
לאה ספיר
סופרת
* * *
יורם טהרלב
ושתי לא תכרע ולא תשתחווה
איך הגיעה אסתר בת אחי מרדכי
להיות המלכה של פרס ומדי
ובמקום הנכון ובשעה הנכונה
תרמה את תומתה להקמת המדינה
ויהי בימי אחשורוש, הוא אחשורוש המולך מהודו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה. בימים ההם, כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה. בשנת שלוש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי, הפרתמים ושרי המדינות לפניו. מגילת אסתר, א'
וכטוב ליבם ביין
והצחוק עד לב שמים
המזון כל לב פותח
בטוב טעם וטוב ריח
ושרי המדינות
אז העירו למארח:
כה נפלא אתה טורח
כה נפלא מה שקורה אך
די אכלנו די שתינו
די שפחות יפות ראינו
וטעמנו וניסינו
ועשינו מה רצינו
והיכרנו את הפרסים
גם המליאנים גם הערסים
פה ושם לקחנו שאכטה
אך דבר אחד שכחת:
להראות את האשה
היפה אשר הבטחת!
ויאמר להם המלך: בוודאי ובוודאי
אלופי וידידי
בני פרס ובני מדי
לכלימתי ולבושתי
איך שכחתי את אשתי!
את ושתי שלי, ושתי!
ויפקוד על סריסו
שמו נובולס (בעברית הוא בלאשך):
רוץ מהר והביאנה בפקודת השח!
ויודע אתה מה?
הביאנה עירומה!
שיראו כל ידידי
את חסדו של אל שדי
ויבינו מתארחי
בשביל מה אנוכי חי
ויודו כי יש לי טעם
גם מתחת למדי.
ויאמר לכל אורחיו
נא הרימו כוס תירוש
לחיי אחשורוש
כי אתם עומדים לחזות
ביפה בבנות אנוש
תוך דקה אחת או שתיים. מקסימום שלוש!
הסריס אל המלכה בא שפוף ומתחטא
ובקושי התבטא.
ויאמר: ציווה המלך
כי תבואי למשתה.
ותצחק ושתי בקול:
בחייך! אני מתה!
הוא נזכר גם בי לפתע
מה קרה לו, מה הקטע?
חצי שנה הם חוגגים
מתענגים בתענוגים
ברבורים ושלו ודגים
מזמינים כל מטעמים
ויינות מבושמים
ועכשיו מחמל לבי
פתע הוא נזכר גם בי!
לך אמור לו: לא נראה לי,
לא מתאים לי ולא בא לי!
הסריס את חמתה וקצפה לאט הרגיע
עד אשר היא נעתרה ואמרה: נו, טוב, אגיע!
אך לרגע אתבושש
כי עלי להתאפר ועלי להתלבש.
ויאמר לה הסריס
וליבו כבר השתפן לו
וכולו רעוד רעד
ושקשקו לו
(מה שאין לו):
לא ולא הוד מלכותך
אל תטריחי את עצמך
לא צריך להתלבש…
כי מלכי הרם ציווה
שתבואי עירומה, כמו שאת, בלבוש חווה.
ותקצוף ושתי בזעם: הוא ירד מהפסים?
עירומה אני אופיע בפני כל האפסים?
עירומה אני אופיע
שיוכלו אורחי הכתר
להציץ לי על הגוף
ממרחק של סנטימטר?
ותהיה להם שמחה
בין הפופיק לקטטר?
לך אמור: לא מתחשק לי!
ואם על המלך טוב
שינשק לי!
ויבוא אז הסריס אל המלך במסיבו
ויאמר בחיל ורעד: מסרבת היא לבוא.
- מסרבת? הכוכבת?
לפקודה של בעלה?
זהו! זה הסוף שלה!
היא תעוף כמו פורפרה
המטומטמת החולירע
הנה פקודתי אליך:
רוץ כחץ, אמור לפרחה
כי יותר אינה מלכה
לא של הודו, לא של כוש
היא מודחת הפוסטמה
בלי היסוס ובלי דילמה
שתלך לה, הבהמה,
ותוסיף גם:
כוש אמ-אמה!
כך נכשל אז ניסיונה
וסולקה ממכונה
פמיניסטית ראשונה.
במקומה עלתה אסתר, בת עמנו הנבונה
שהיתה שם במקום ובשעה הנכונה
ולמען בני עמה נתנה למלך עת דודים
והיא מגש הכסף שעליו לנו ניתנה מדינת היהודים.
תמצאו חומרים נוספים בכתובת: www.taharlev.com
* * *
מכתב מִשכוּבתך מימי עלומיך
על הספרות הכפרית
לסופר בן עזר שלום,
רציתי להגיד לך שנמאסו עליי ההתמוגגות האדולסנטית, והחנופה הדביקה, מעל דפי מכתב החדשות שלך – בכל הקשור ל"ספר הגעגועים" שכתבת – כאילו אתה המצאת את ארץ-ישראל הישנה ואת חיי הכפר והמושבה של ימי המנדאט הבריטי.
תודה לאל כבר יש עכשיו ספר געגועים כפרי אמיתי וטוב יותר משלך – ספר דיכאוני, מעורר רתיעה ראשונית, מריר, מפורר, קודר עם מפלצות וחושך – ובצדק כולם מדברים וכותבים רק עליו כי זוהי, זוהי ארץ-ישראל האנטיפאטית האמיתית – ולא "ספר הגעגועים" האיכרי-הנאטוראליסטי שלך, עם פה ושם בדיחות ברמה של הפלצות.
ובהזדמנות זו אני קוראת לכל קוראי העברית, ובעיקר לקוראות המשכילות, וכמובן גם לבת המשותפת שלנו שאתה מתכחש לה – לקנות, לקרוא וגם לדבר בחברה טובה רק על הספר הכפרי האמיתי החדש ולא על הכפריות הנידחת שלך, וככה הן תימנענה מלעשות צחוק מעצמן.
בשמחה לאיד,
לַיומרות שלך להיות סופר חשוב ורב-מכר,
שכובתך מהתחת מימי עלומיך,
אֲגָנָה וַגְנֵר
* * *
ליליאן דבי-גורי
ברוך
למרגוט קורצווייל
מִלִּים זָרְמוּ בְּעוֹרְקָיו
וּבְחֶבֶל הַטַּבּוּר שֶׁל שְׂפָתוֹ
נִתְלְתָה נִשְׁמָתוֹ.
עֶלְיוֹן לֹא בָּטַח
פִּקְפֵּק בְּכָל נִצָּחוֹן.
שִׁמֵּר עוֹלָם
שֶׁהָיָה מִזְּמַן
מִמֶּנּוּ נִמְלַט
שׁוֹתֵת גַּעְגּוּעִים
כָּמֵהַּ וְיוֹדֵעַ
טַעַם שִׁיבָה מְאֻחֶרֶת.
בַּחֲלִיפָה וּבְנִימוּס כְּהִלְכָתָם
קָד שָׁלוֹם
בְּגִנּוּנִים מִימֵי הַקִּירָ"ה
שֶׁצַּלְמוֹ הִצִּיב עַל מַדָּף
לְאָרֵחַ לוֹ לִשְׁעַת טַן-דּוּ
וְכוֹסִית בְּיָדוֹ.
שַׂחְקָן גַּם צוֹפֶה
סוֹלֵד מִמֻּסְכָּמוֹת
וּמִקּוֹל הָמוֹן נִשְׁמָר.
בְּעֵט פִּיפִיּוֹת
עִרְטֵל הֲוָיוֹת
בּוֹדֵד הִתְהַלֵּךְ מוּגָן
רַק בְּפַרְפָּר לְצַוָּארוֹ
בְּעֵין רֶנְטְגֵּן צָפָה
אָב וּמוֹרֶה שֶׁהֵגִיב
לְסֵבֶל הַזּוּלָת.
וְיוֹם אֶחָד
קָםֹ וְעָזַב
מְסָרֵב לִפְרוּסָה מְאוּסָה
שֶׁל נֶחָמָה
גַּעְגּוּעִים הוֹתִיר
גַּם תְּהִיָּה
עַל כָּל אֲשֶׁר הָיֹה הָיָה
[מתוך ספר השירים "על נהרות ועל ימים" בהוצאת כרמל, ירושלים, 2007]
* * *
השבוע הופיע ספרו החדש
של החוקר ומבקר הספרות יוסף אורן
"צו-קריאה לספרות הישראלית"
והוא הספר המעודכן ביותר על הסיפורת הישראלית, כפי שאפשר להיווכח מתוכנו. הספר מגיש פירושים מקיפים ומקוריים ליצירות הבאות :
· "אשה בורחת מבשורה" – דוד גרוסמן
· "בשבילה גיבורים עפים" – אמיר גוטפרוינד
· "משאלה אחת ימינה" – אשכול נבו
· "והזעם עוד לא נדם" – אהרן אפלפלד
· "עת דודים" – מירי ורון
· "פנים צרובי חמה" – שמעון אדף
· "לוויה בצהרים" – ישעיהו קורן
· "דירה עם כניסה לחצר" – יהושע קנז
בפתח הספר הוצבו שתי מסות המסכמות את הקיטוב הרעיוני שקיים בספרות הישראלית :
· הספרות הדפיטיסטית ונזקיה האסטרטגיים
· מחדלי הספרות שזכתה בארץ בתש"ח
[דבר המפרסם]
וזו ההקדמה שבה נפתח הספר:
הקדמה
המסות בספר הזה בוחנות את הקיטוב הרעיוני שהעמיק בין סופרי "מחנה השלום" לסופרי "המחנה הלאומי" בספרות הישראלית. הקיטוב התחיל בסיום מלחמת ששת-הימים (1967), התגבר אחרי מלחמת יום–כיפור (1973) והחריף בהתחדש מלחמת הטרור הממושכת, שהפלסטינים מכנים אותה במונח "אינתיפאדה" (התקוממות). אמנם היו באינתיפאדה שתי התפרצויות, אך למעשה היא נמשכת ברציפות משלהי 1987 ועד היום, למעלה מעשרים שנה (ראה הבהרה בעניין זה בספרי "הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה", 2005).
מדוע הולידה מלחמת ששת–הימים קיטוב רעיוני כה עמוק בין הסופרים העברים, עד שפילג אותם לשני מחנות? כדי להשיב על שאלה זו צריך לרענן מספר עובדות שהתבררו אחרי מלחמת 1967:
1. הסכסוך הערבי-ישראלי איננו רק עם ערביי ארץ-ישראל, אלא גם עם תאגיד גדול ומאורגן של מדינות-ערב: הליגה הערבית, שהיא תאגיד פאן-ערבי המאמין שכל המרחב מנהר פרת ועד האוקיינוס האטלנטי שייך בלעדית ל"אומה הערבית הגדולה" ולכן יכשיל כל מאמץ לסיים את הסכסוך עד שיגשים את אמונתו זו. מלחמת ששת-הימים הבהירה, שגם לטריטוריה של מדינת יהודים בגבולות "הקו הירוק" יתנגד התאגיד הפאן-ערבי הזה.
2. הליגה הערבית הטילה על ערביי ארץ-ישראל לשמור את "הסכסוך" במצב בלתי-פתיר ולכן מנעה בשנים שחלפו מאז 1948 ועד 1967 את היטמעות "הפליטים" בין אחיהם במדינות-ערב השכנות, היטמעות שלא היה שום קושי להשלימה בשני העשורים הללו בהצלחה, בזכות הדת, התרבות, השפה ואורח–החיים הזהים.
3. במקום לקדם פתרון טבעי וסביר זה, שקדה הליגה הערבית באותן שנים להמציא את "העם הפלסטיני", כדי שתהיה לה עילה לדרוש עבורו "זכות שיבה" לתוך הגבולות של מדינת-ישראל. למטרה זו הוקם אש"פ ("אירגון שיחרור פלסטין") ב-1964. אש"פ אימץ את השם הלטיני של ארץ-ישראל, "פלשתינה", כדי לכנות בו כ"עם" ציבור מקומיים קטן, מפורד וחסר זהות לאומית – ערב-רב שזרם לכאן ממדינות-ערב השכנות בתקופה העות'מאנית ובשנות המנדט הבריטי (ראה בספרו של בנימין יפה "דיוקנה של ארץ–ישראל 1840-1914", 1983). אש"פ לא רק החל לייצג את "העם הפלסטיני", אלא גם הזדרז לנסח את "האמנה הפלסטינית", ששללה כל סיכוי להשלמה עם קיומה של מדינת-ישראל בגבולות שנקבעו לה בהסכמי שביתת הנשק.
4. מלחמת 1967 פרצה כמלחמה יזומה ומתוכננת של התאגיד הפאן-ערבי נגד מדינת-ישראל, אף שלמדינות עצמן, שתיאמו ביניהן את היציאה למלחמה: מצרים, ירדן וסוריה, לא היו שום סכסוכי גבולות עם ישראל. ביטויי השנאה של מנהיגי המדינות השכנות ערב המלחמה והיקף הכוחות שהטילו למערכה חשפו, שמטרת המלחמה היתה לכבוש את מדינת-ישראל ולהשיב ל"עם הפלסטיני" את "פלסטין השלמה" בשליחות הליגה הערבית.
5. גם המיעוט הערבי שחי ומשגשג במדינת-ישראל עט עד מהרה על ה"גילוי" שגם לו יש "עם" והחליט להצטרף למאבק של "העם הפלסטיני". ומאז לכוד פתרון "הסכסוך" בין שתי תביעות מתואמות המשלימות זו את זו במטרתן: בעוד ש"הפזורה הפלסטינית" שוקדת מבחוץ על "זכות השיבה", פועל המיעוט הערבי מבית להגדיר את המדינה כ"מדינת כל-אזרחיה". בתנועת מלקחיים זו מקווה הליגה הערבית להשיג במסגרת "שיחות שלום" הישג שהפלסטינים לא השיגו בעזרת הטרור שהפעילו בעשרים שנות האינתיפאדה: לחסל בשתי פעימות את מדינת-ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. במסגרת הפעימה הראשונה להביא לנסיגת ישראל לגבולות "הקו הירוק" ולהאיץ אז את הפיכתה למדינה דו-לאומית על-ידי הזרמת פלסטינים מ"הפזורה הפלסטינית" במסגרת "זכות השיבה" ובעזרת יישום התביעה לשינוי הגדרתה של המדינה ממדינת העם היהודי ל"מדינת כל-אזרחיה". ובמסגרת הפעימה השנייה להגשים את תוכנית "פלסטין השלמה" על-ידי צירוף המדינה הדו-לאומית לליגה הערבית יחד עם המדינה הפלסטינית שתוקם בשטחי הגדה ורצועת עזה, אחרי שישראל תיסוג מהם לגבולות שביתת הנשק משנת 1948.
על מה המחלוקת?
אחרי שהובהרו חמש העובדות שעיכבו עד היום את סיום "הסכסוך", ניתן להגדיר את המחלוקת בין סופרי "מחנה השלום" לבין סופרי "המחנה הלאומי". המחלוקת הזו איננה בין מחנה הרוצה בשלום למחנה המשתוקק לחיות לנצח על החרב. סופרי שני המחנות חותרים להשיג שלום עם מדינות ערב, אך המחלוקת ביניהם היא על תוכנו של השלום, אם יהיה זה "שלום ציוני", שיבטיח את המשך קיומה של מדינת-ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, או שיהיה "שלום פלסטיני", שיממש לפלסטינים את "זכות השיבה", יכפה את יישום הרעיון על "מדינת כל-אזרחיה" ויהפוך עד מהרה את מדינת-ישראל למדינה דו-לאומית, שלא ירחק היום ותהפוך למדינה ערבית נוספת בליגה הערבית עם שם, דגל והימנון חדשים. מהמחלוקת הזו גוזר כל מחנה את עמדתו וגם את מעשיו בנושאים המיידיים: "הכיבוש", "השטחים" ו"ההתנחלויות".
סופרי "המחנה הלאומי" נישארו נאמנים לציונות ולמטרותיה המקוריות. לפיכך אין הם רואים בחלקי המולדת ששוחררו במלחמת 1967 "שטחים", אלא את העתודה הקרקעית של העם היהודי להשלמת חזונה של הציונות: לכינוס כל העם היהודי בארץ-ישראל. אף-על-פי-כן השלימו עם העובדה שהעם היהודי ייאלץ להגשים את חזונו הציוני רק בחלק מהמולדת, בין הירדן לים-התיכון. סופרי "המחנה הלאומי" מאמינים שהיענות ל"שלום הפלסטיני" מסכנת את מדינת"ישראל, ורק "השלום הציוני" יעניק לה גבולות ביטחון ויקיים אותה כמעוז להבטחת המשך נוכחותו של העם היהודי בהיסטוריה.
ואשר ל"סכסוך", הוא לא ייפתר בעתיד הקרוב, בחיי הדור הנוכחי, אך הוא יגיע לפתרונו בעתיד היותר רחוק, כאשר הפלסטינים עצמם יתקוממו נגד התפקיד שהועידה להם הליגה הערבית וידרשו ממנה לפטור אותם מהשגת "פלסטין השלמה", כדי להגשים ל"אומה הערבית הגדולה" את חלומה על מרחב מטוהר מזרים מנהר פרת ועד האוקיינוס האטלנטי. השלום יושג במזרח-התיכון רק אחרי שהפלסטינים, שנוצלו על-ידי הליגה ערבית למען החלום הפאן-ערבי הזה, והפכו עקב כך לפזורת הפליטים הבזויה בכל מדינות ערב, ייתפכחו ויחליטו לדאוג בעצמם לעתידם. אז גם יסכינו הפלסטינים להיגיון האומר, שזכות "הצדק הגדול" של העם היהודי לקיים חיי ריבונות במולדתו, זכות שאי-אפשר לממש אותה בשום מקום אחר על כדור-הארץ אלא רק בארץ-ישראל, עולה על זכות "הצדק הקטן" שלהם, שיש לו מענה כפול: במרחבים דלי-האוכלוסיה של מדינות ערב או בחלק מהשטחים שבין הירדן לקו הירוק.
כלומר: מועד השלום יגיע ביום שבו ישתחררו הפלסטינים מהלחץ של הליגה הערבית עליהם ויפסיקו לתבוע את "פלסטין השלמה" בשביל "הפזורה הפלסטינית", אלא יתפנו לממש את עתידם הלאומי בשטחים שיספיקו לצרכיו של "העם הפלסטיני" המתגורר בפועל בגדה וברצועת עזה, שטחים שעליהם יוסכם בשיחות שלום עם ישראל. במועד ההוא גם ייקבעו גבולותיה המתוקנים והסופיים של מדינת העם היהודי. גבולות סופיים אלה של המדינה לא יהיו גבולות "הקו הירוק", אלא גבולות ההתיישבות של המתנחלים ביהודה, בשומרון ובגולן בכל השנים שחלפו ממלחמת ששת-הימים ועד לקיומן של שיחות השלום האמורות. לפיכך, כל עוד מעכבים הפלסטינים את השינוי הזה בתודעתם ונמנעים משיחות השלום, צריך להמשיך להחזיק ב"שטחים" ולטפח את ההתנחלות בהם.
סופרי "מחנה השלום" מתקשים להתמודד עם הסתירה בין החזון הציוני לבין תביעתם הדפיטיסטית להסרת ההתנחלויות ולנסיגה של ישראל לגבולות "הקו הירוק". היענות לתביעה כזו, הוכיחה הנסיגה מיישובי רצועת עזה בשנת 2005, לא הביאה שלום ואפילו לא "הודנה" (הפוגה) או "תהדייה" (רגיעה) למדינת-ישראל, אלא נוצלה על-ידי הפלסטינים לקידום הטילים שלהם קרוב יותר ל"קו הירוק". לא רק שדרות, אלא גם אשקלון ושאר הישובים שבאזור ספגו את תוצאות הנסיגה הבלתי-אחראית הזו. הלקח הוא שאסור לבצע "התקפלויות" נוספות עד שיבשילו הפלסטינים לסגת מהמטרה האחת, שהם לא זזו ממנה עד כה: למחוק את מדינת-ישראל ממפת המזרח-התיכון.
שלבי ההתנתקות מהציונות
במצוקתם הגיבו סופרי "מחנה השלום" על הרנסנס הציוני של "המחנה הלאומי" אחרי מלחמת ששת-הימים במוצא הרעיוני היחיד שנותר פתוח בפניהם: בהתנתקות מהמטרה הראשית בחזונה של הציונות. בלי קושי ניתן לסמן ביצירתם את שלבי ההתנתקות שלהם מהציונות, שלבים שהפליגו הרבה מעבר להרגשת האכזבה מהציונות, שס. יזהר ביטא בסיפוריו על מלחמת השיחרור, עקב העובדה שהמדינה הושגה בתש"ח במלחמה, ולא בדרכי-הפיוס שאותן הציעו הוגי הציונות הראשונים במשנתם (ראה המסה "מלחמת תש"ח בסיפורת הישראלית" בספרי "שבבים", 1981).
תחילה, בשנים שבין מלחמת ששת-הימים למלחמת יום-כיפור, שבהן דחו הערבים את הצעת השלום של ישראל "שטחים תמורת שלום", העלו סופרי "הגל החדש", ביצירות שבהן הגיבו על מלחמת ששת-הימים, ספקות ביחס לסיכוייה של הציונות להשיג את מטרתה. ואחרי מלחמת יום-כיפור, שבעקבותיה הצטרפו סופרי "הגל המפוכח", סופרי שנות השבעים, לסופרי "הגל החדש", סופרי שנות השישים, והקימו ביחד את "מחנה השלום" בספרות הישראלית, החמירו סופרי המחנה הזה את עמדתם כלפי הציונות. בשלב הזה לא הסתפקו בפסילת מוסריותה, אלא ייחסו לחזונה את כל כישלונותיה של המדינה.
ובשלב הבא, כבר השמיעו סופרי "מחנה השלום" את הדיעה, שלמעשה השלימה הציונות את תפקידה בהקמת המדינה ב-1948 ומאז היא מכבידה על המדינה להתנהג באופן רציונאלי ומציאותי. ולכן צריך להיפרד ממנה ולאפשר למדינה לפעול על–פי האפשרויות המדיניות, הביטחוניות והכלכליות המציאותיות, כפי שהתבררו אחרי מלחמת יום-כיפור (ראה המסה “היחס לציונות בספרות הישראלית" בספרי "ספרות וריבונות", 2006).
בתחנה הפוסט-ציונית הזו תקועים כעת סופרי "מחנה השלום" והם מפרנסים אותה על-ידי התיאורים על "הזוועות" שמבצעים חיילי צה"ל והמתנחלים ב"שטחים", מקצתן פרי-דימיונם ומקצתן מקרים חריגים אמיתיים שהועתקו מהשוליים למרכז והובלטו כעדות ל"כיבוש אכזרי", כדי שיטרידו מוסרית את החברה הישראלית.
בה-בעת נפוצה הנטייה בקרב הסופרים של "מחנה השלום" להגדיר כ"ציונות" את הפתרון הדפיטיסטי, פתרון הנסיגה ל"קו הירוק", שבעזרתו הם מקווים להשיג שלום עם הערבים. סופרי "מחנה השלום" שבויים בהנחה, שאם תיסוג ישראל לגבולות 1967וגם תיכנע לשתי התביעות, ל"זכות השיבה" ול"מדינת כל-אזרחיה", יראו עוד בחייהם את יונת השלום מקננת במזרח-התיכון.
הניסיון שצברנו מאז 1948 מוליך, כמובן, למסקנה מנוגדת: אין תקווה להשיג שלום עם הפלסטינים ועם העולם הערבי בדור הזה. ולכן צריך עד סיום "הסכסוך" להחזיק ב"שטחים" כמרחב ביטחוני למדינה ולאזרחיה ובה-בעת להמשיך בהם את הגשמת הציונות על-פי מטרתה המקורית: לייסד מדינת לאום לעם היהודי בארץ-ישראל ולכנס אליה בהדרגה את יהודי כל הגלויות. באופן זה יובהר לפלסטינים, שככל שיעכבו את השלמתם עם הקיום של מדינת הלאום היהודית, כך יצמצמו ההתנחלויות את חלקם בשטחים שבין הירדן לקו הירוק במסגרת הנכונות ל"ויתורים כואבים", שהממשלות של מפלגות המרכז הזדרזו להציע להם לאחרונה.
מטרת צו-הקריאה
סופרים, ובמיוחד המספרים שביניהם, אינם מגיבים על הממשות באופן מפורש וממוקד, כפי שמגיבים מדינאים ובעלי טורים בעיתונות. הם בודים "גיבורים", מעניקים להם ביוגרפיה, אופי והשקפת-עולם, ועם אלה הם משלחים אותם לזירות התרחשות אקטואליות כדי שירגישו, יחשבו, יפעלו ויבטאו שם בחילופי-הדיבור ביניהם את דעתם על "המצב". מהרכיבים האלה של העלילה אמור הקורא להבין את עמדתו הרעיונית של מחבר היצירה. המסות בספר הזה ובספרים הקודמים של הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית" מדגימות כיצד לעשות זאת ומסייעות לקוראים לבצע את פעולה המיצוי של העמדה הרעיונית של הכותב מהעלילה שבדה מדמיונו.
ואכן, המסות שבספר הזה מבססות את העמדה הרעיונית-פוליטית של הסופרים כלפי האקטואליה רק על היצירות שפירסמו, ולא על ההתבטאויות החוץ-ספרותיות שלהם בתקשורת. ובהתאם לכך גם נקבע המיקום של יצירתם בספר הזה: בין היצירות של "הסיפורת הדפיטיסטית-פוליטית", של "הסיפורת החזונית-ציונית" ושל "הסיפורת הקיומית החוץ-פוליטית".
שמו של הכרך הנוכחי בסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית" מעיד על מטרתו. המסות בספר הזה קוראות לספרות הישראלית לחזור ולהתחבר אל הספרות העברית לדורותיה, ספרות שהיתה תמיד יהודית, לאומית וציונית. ואפשר לנסח את צו-הקריאה הזה לספרות הישראלית גם כפנייה מפורשת אל סופרי "מחנה השלום" בלשון הדימוי של רבי יהודה הלוי, המשורר היותר ציוני בתקופת ימי-הביניים, של הספרות העברית: סופרים, הקפידו שכשרון הכתיבה שלכם יניב לא רק פרחים ספרותיים אסתטיים, כי אם גם פירות הגותיים ציוניים.
* "צו-קריאה לספרות הישראלית", ספרו החדש של המחבר, הוא הכרך התשעה-עשר בסידרת ספרי המחקר והביקורת "תולדות הסיפורת הישראלית", סידרה בהוצאת "יחד" המגישה פירושים מקיפים ומקוריים לרוב היצירות החשובות שהתפרסמו בשנותיה של המדינה.
לקבלת פרוספקט בדוא"ל ובו פירוט תוכנו המלא של הספר החדש והסבר איך לרוכשו ישירות מההוצאה נא לפנות – yoseforen@014.net.il
* * *
יעקב זמיר
מבגדאד לישראל ללא חזרה
פרק י'
לומד רפואה באוניברסיטה, ייסורי עבודת סטודנט בירושלים
היה אז בית ספר לרפואה אחד בישראל. תנאי הקבלה היו קשים מאוד עם בחינות קונקורס וועדת קבלה לסינון נוסף. כתבתי לבן דודי הרופא, שלמד באנגליה וחי שם זה עשרות שנים, לברר אם יהיו אפשריים לימודי רפואה באנגליה אם לא אתקבל בישראל. הוא ענה לי בערך כך: "למה לך ללמוד רפואה שזה מקצוע קשה ומפרך שנאמר: SHORT LIFE WITH A GREAT RESPONSIBILITY AND A – כלומר עם אחריות רבה וחיים קצרים (לרופא). והוסיף "כאשר מזעיקים אותי בלילה לחולה, ואני יוצא מביתי לגשם הסוחף ולקור של לונדון, אני אומר לעצמי – כמה חבל שאבי לא שלח אותי להיות רב או מוהל כי עתה הייתי ישן בין השמיכות. והלא אתה גר בחיפה ושם יש טכניון בו תוכל ללמוד הנדסה וכו'." – דברי בן הדוד מלונדון.
כדי לנצל את הזמן עד המועד שחשבתי שיתאים לי בו לעלות ירושלימה, נרשמתי ללימודי ערב בטכניון בחיפה. שנת לימודי ערב נחשבה למחצית שנה כי נלמדו בה רק מחצית המקצועות. קיבלתי רשות לכך מרשויות הצבא והנה מצאתי את עצמי לומד יום-יום משש עד עשר בערב, לימודים קשים מאד ואינטנסיביים של מתמטיקה גבוהה וסבוכה, שרטוט, כימיה, פיזיקה, שפות ועוד. בהשקעה של שעות רבות, לילות וימים, שבתות וחגים, סיימתי יפה את השנה הזו והורשיתי לעלות למחצית השנייה של שנה א'.
שעות רבות קרי: כדי לפתור את התרגיל שניתן כעבודת בית היינו צריכים להקדיש לו שעות מרובות, וזה היה תדיר מיום שישי אחר הצהריים עד השעות הקטנות של ליל מוצאי שבת..!
כאשר יצאנו מן הכיתות בשעה העשירית בערב, מצאנו אשכולות מנערותיה החמודות של חיפה ממתינות ליד המועדון, ששכן בסמוך בחצרו של המוסד, וזה על מנת לכרכר בריקודים שנערכו שם עם איזה סטודנט, שהיום הוא כזה ומחרתיים מהנדס ובעל עמדה. בחלקי לא נפלה אף לא אחת מהעלמות החינניות האלה בגלל היותי עולה חדש, חייל וגם דלפון. האמת גם שלא העזתי להיכנס לעסקים הללו, שמן הסתם דרשו השקעת זמן לא מבוטלת.
האווירה בטכניון היתה כמעט צבאית בקשיחותה ובאופייה. זה בגלל שאדון דורי, שהיה רמטכ"ל בצבא הגנה לישראל, הוא שניהל אותו אחרי שיחרורו מן הצבא, והטביע את חותם הצבאיות והקשיחות לאורך שנים הרבה אחרי הסתלקותו משם. למשל, תוצאות הבחינות היו מתפרסמות על לוח המודעות הכללי. ומי שנכשל ומי שקיבל ציון זה או אחר שמו היה תלוי על "עמוד הקלון". זה בניגוד למה שהיה מקובל במוסדות אקדמאיים אחרים, שהכול בהם היה אישי ודיסקרטי. אם שאלת ספר מן הספרייה ולא החזרת אותו במועד, נתקבל מכתב תזכורת ובו נאמר שאם לא תחזיר את הספר עד מועד זה וזה, יפנו למשטרה (בידי מכתב כזה...) ועוד.
אלא ששאיפתי ללמוד רפואה לא רפתה, ונרשמתי גם לבחינות הקונקורס בביה"ס לרפואה בירושלים. לזה צריך הייתי להשקיע מאמץ רב כדי להגדיל את סיכויי להתקבל. משהצלחתי ועברתי אף את ועדת הקבלה הקשה, והודיעו לי רשמית שנתקבלתי ללימודים, לא יכולתי להניח להזדמנות עליה כה חלמתי לחמוק ממני.
הזדרזתי לעלות ירושלימה כדי למצוא מקום מגורים בעיר היבשה הזו. מחוסר ניסיון פנינו אני וחברי למלון במרכז העיר שנקרא מלון ירושלים. בעל הבית היה לא אחר מאשר האדון מלכיאל גרינוולד, הידוע ממשפט קסטנר. יהודי הונגרי עם זקן מחודד, חריף ומלא מרץ. הוא לקח אותנו לגג המלון, שם עמד לו צריף עץ אשר להט בשמש הירושלמית. נכון שהצריף היה מרווח אך לא היו בו ברז מים או שירותים וגם לא מקלחת. לשאלתנו ומה עם מקלחת, ענה שזה למטה. ומה עם בית שימוש? הוא יצא מן הצריף הצביע על משטחו הגדול של הגג ואמר "יש לכם כאן מאתיים קוואדראט מטר עליהם אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים..."
למזלי קיבלתי מקום במעונות הסטודנטים של האוניברסיטה בגבעת רם, שאז נחשבו למילה האחרונה של הנוחיות. בנייני אבן יפים, ממוקמים במקום עם נוף מקסים, שני סטודנטים בחדר מרוהט בטוב טעם, חימום מרכזי, מטבח מאורגן עם תא נפרד במקרר לכל סטודנט ואפשרות לבשל ולכבס ועוד. וזה לעומת התנאים בהם חיינו אז בבית.
הלימודים היו קשים ודרשו מאמץ רב ושעות דגירה אין סופיות. ההרצאות של חומר חדש, שלא היכרנו מבית הספר התיכון, המעבדות שנמשכו עמוק לתוך הערב, מהן חזרנו הביתה רק בשעה תשע, ועוד. העיסוק בהם היה סביב לשעון, צריכים לחכות עד שעת סגירת הספרייה בשמונה בערב על מנת לשאול משם ספר עיון כדי להחזירו למחרת בשמונה בבוקר. משמע לשבת עליו כל הלילה, ללמוד, לסכם וכו', כי מכונות הצילום עוד לא באו אז לעולם. נהניתי מאוד מן הלימודים, שפתחו בפנינו עולמות חדשים ומרתקים.
למרות כל הקשיים, הרגשתי היתה טובה מאוד. הגשמתי את שאיפתי והנה אני סטודנט מן המניין בבית הספר לרפואה בירושלים, לומד דברים מעניינים מאוד באווירה טובה ואקדמאית.
כולם הסתכלו על הרפואנים בקינאה, אם גלוייה ואם נסתרת. גם מכיוונם של אנשי הסגל. חלק מאלה האחרונים גם לא פירגנו ואף השתדלו להציק ולהכשיל כאשר נקרתה להם הזדמנות. כגון אנשי המחלקה לבוטאניקה, שהיקשו במיוחד על הרפואנים ולא חסכו מאמצים כדי להכשילם. טענו שלא יוכל שום רופא לרפא חולים מבלי לדעת על ההבדל בין הצמחים החד-פסיגיים לאלה הדו-פסיגיים, למשל. פרופסור אבן ארי, ראש המחלקה לבוטניקה דאז, טען שאי אפשר לרופא לטפל בחולים מבלי לדעת בדיוק כיצד השרכים מזריעים את עצמם, וכן את ההבדל בין האורן הירושלמי לזה של זיכרון יעקב. הוא פקד תמיד שיש לסגור הרמטית את הדלתות של אולם ההרצאות ע"ש קנדה מבפנים, וזה נגד הסטודנטים שאיחרו להגיע לעיר הקודש בבוקרו של יום א'. ומה יקרה אם תהיה שריפה? שאלו אותו. אני מרשה לכם אז לשבור את כל הדלתות, יש לי סמכות לכך והלא אני פרופסור מן המניין.
גם יתר עובדי המחלקה לא פיגרו אחריו והציקו ככל שיכלו.
לא שונה היה יחסם של המדריכים לספורט, שהיֵקֵה שבהם כעס כאשר נשאל על ידי סטודנט אחד מה ההבדל בין התעמלות לבין אתלטיקה קלה, חוץ מזה שהמילה הראשונה היא עברית ואילו השנייה לועזית. הוא טען שאם רפואן שואל את זה משמע שהוא מהתל בו.
משמעת הלימודים בבית הספר לרפואה היתה קשה. נדרשה נוכחות מתמדת של התלמידים בכל המעבדות וברבות מן ההרצאות. כן נוהל רישום מדוקדק על כך. גם לא היה אפשר "למשוך" בחינות לשנים הבאות. היו מועד א' ומועד ב', ואם תלמיד לא הדביק את הקצב ונכשל במקצוע ראשי פעם אחת ועוד פעם, עלול היה להיות מסולק מבית הספר.
בשנים ההן התחיל להתפתח הרומן של מדינת ישראל עם כמה מארצות אפריקה המתעוררת, ונקלטו תלמידים ללימודי הרפואה מארצות כמו גאנה, ועוד. כולם שוכנו במעונות הסטודנטים של האוניברסיטה כאורחים חשובים ורצויים. יש להניח שאלה היו בניהם של טובים ושועים בארצם. אלא שהמשמעת הנוקשה של בית הספר לרפואה לא "נתנה להם הנחות". ומעשה בסטודנט גנאִי אחד ששמו היה קאווי KAWEE – מן הסתם בן לאישיות חשובה בארצו. זה ביזבז את זמנו רוב השנה בבילויים, נשפים מוסיקה וכיו"ב. כמובן שהוא לא עבר את בחינות סוף השנה, ועל כן הוא הוחזר אחר כבוד לארצו. שנתיים לאחר מכן פגשתי בסטודנט אפריקאי נחמד אחר, ותוך כדי שיחה הוא אומר שהוא בא מגאנה. אני אומר כן היה כאן סטודנט אחד מגאנה ששמו היה קאווי. והוא עונה: "קאווי, כן, הוא למד רפואה בישראל ועכשיו הוא שר הבריאות אצלנו..."
למרות הדוחק בזמן ועומס הלימודים חיפשתי עבודה חלקית כלשהי. באו בחשבון החלטורות למיניהן, ולא דבר קבוע כלשהו. בית החולים הדסה השתדל להעסיק סטודנטים כדי להקל על מצוקותיהם, ואני נתקבלתי כשוער לילה או בסופי שבוע כ"שאבעס גוי". על כך יסופר בהמשך. את הוצאותיי מימנתי מכספי החסכונות שהיו לי, וכן מן ההכנסות שבאו מן העבודות השונות.
לא לטובה נזכור את מה שנעשה אז בהסתדרות הסטודנטים ובלשכת העבודה שלה, שאנשיה חילקו את העבודות המעטות שהזדמנו – לאנ"ש ולפרוטקציונרים אחרים, ממש כמו בלשכות העבודה הממלכתיות שנשלטו על ידי פעילי המפלגות למיניהן.
ירושלים של אז (כמו גם של היום) לא יכלה להציע הרבה. עבודת דחק ממשרד העבודה מדי פעם, או עבודות שמירה בקמפוס האוניברסיטה העברית בשבתות וחגים, שיעורים פרטיים, ומיני עבודות ליליות אחרות, עבודה בבניין, וכמובן כאח במחלקות השונות בבתי החולים, זאת בשנים היותר מתקדמות. תחילה נתקבלתי כאח בבית חולים "ביקור חולים" במרכז העיר, ואחר כך קיבלתי את הזכות לעבוד בבית החולים הדסה. כמובן שעל פי רוב היה זה על חשבון שעות המנוחה או החופשות, כי הלימודים דרשו את שלהם בלי שום פשרות.
יש לציין שרוב הסטודנטים לרפואה באו ממשפחות בעלות יכולת, ולא נזקקו למעונות האוניברסיטה. גם לא היו צריכים להתרוצץ בחיפושם אחרי עבודות חלטורה, שלא הזדמנו.
אחד המפגעים היה ההתעללות בנו, הסטודנטים, מצד האחראים בכל מיני מוסדות שהעסיקו אותנו. אלה רובם היו אנשים פשוטים, חלקם אנאלפביתים, שקינאו בזאטוטים הללו שהיום הם משמשים שומרי לילה מחליפים ומחר דוקטורים ומחרתיים פרופסורים, אנשי "אליטה" כפי שכינה אותם בנימין נתניהו, לשסות בהם את ההמון. והיה אחד זכור לשימצה, מנשה, איש שתום עין, רע ומצורע, ששימש שומר באוניברסיטה העברית. בימי שבת וחג הוא היה האחראי על יתר השומרים הזמניים, קרי אנו הסטודנטים. הוא הלך עם הראש נטוי קצת הצידה, כדרך השׂתומים, (אַעְוָואר בערבית), ונהג להציק לנו בכל הזדמנות ולהעליל עלינו עלילות ולהתלונן בפני ההנהלה. כגון שעזבנו את המשמרת לפני הזמן או שהסתלקנו בכלל, ועוד. ומדי פעם קיבלנו בעקבות תלונותיו הזמנה לבירור בהנהלת האוניברסיטה, דבר שגרם לנו לטורח ורוגז על לא עוול בכפינו. ובלית ברירה שתקנו, כי היינו צריכים את הפרוטה. וחברי ללימודים בביה"ס לרפואה, פרידמן, קשה יום כמוני, ענה לו בבוקרה של שבת אחת, כשהלה החל לבלבל את המוח: "למי אתה חושב את עצמך יַא חתיכת אפס, אני יכול ל----- לך בפרצוף!" לשמחת כולנו, האחרים, שסבלנו ממנשה בחירוק שיניים.
כך גם בעבודות הבניין והפיתוח שהתקיימו אז בקמפוס בגבעת רם שהיה בדיוק בתנופת פיתוח. היה אחד חלוש ועלוב בשם ניסן, נמוך קומה, עקום ורזה כתולעת, על תקן של מנהל עבודה, והתנהג כמו ראיס באחוזה של ימי הביניים. כל זה כדי לתת לנו איזה חצי יום עבודה בהרמת סלעים וביצירת סלעייה בגינות האוניברסיטה, בחורף המקפיא של ירושלים.
שלא להזכיר את הניצוּל שהיו מנצלים אותנו, כמגזר חלש, כל מיני מוסדות שהעסיקו סטודנטים ולא שילמו כפי שהבטיחו, או שהלינו שכר ושילמו רק כאשר כמעט ויצאה נשמתנו, ופטרו אותנו בלך ושוב ומחר אתן.
לעומתם של אלה זכור לטובה וברכה אחד בשם הלר שעבד בהדסה ירושלים, איש נעים הליכות, רגיש ומבין, שכיבד אותנו והשתדל לסייע ככל יכולתו. שלושים וחמש שנה אחרי זה קראתי בעיתון שירושלמי אחד בשם הלר, עובד לשעבר בהדסה, זכה בפרס יקיר ירושלים על פועלו בקהילה ולמען הציבור. איתרתי את כתובתו וטילפנתי לברכו, ואמרתי שהנה אני זוכרו לטובה ומוקירו מאז הימים. לא היה קץ להתרגשותו וכמעט בכה, כי הוא לא האמין שסטודנט, שעבד כשוער לילה מחליף בבית החולים הדסה לפני עשרות שנים, יזכור לו את מעשיו.
גם אלה שביקשו שיעורים פרטיים לילדיהם קמצו את ידם ולא אבו לשלם באופן הוגן. אלפי סטודנטים למדו באוניברסיטה, ומאות מהם רצו לתת שיעורים פרטיים, אך לא רבים רצו לקבל. ועוד כשמדובר בבניהם של הירושלמים הקמצנים, שחיפשו לנצל את הסטודנט הנצרך, שיסכים לתת בזול, בזול, וכמה שיותר בזול.
אף אני זכיתי להיות מורה ונותן שעורים פרטיים לתלמידי תיכון ועממי. נקריתי לאיזו משפחה כורדית מרובת ילדים, שגרה בשכונת נחלאות ליד רחוב בצלאל. הם כבר היו עשרות שנים בארץ ועסקו בקבלנות ובאספקת חומרי בנייה. הספיקו כבר להתבסס ולצבור רכוש ומוניטין גדולים. כל הבנים עבדו בעסק המשפחתי. "פמיליה" אבל חיובית ובלי עסקי מאפיה.
הבנים הגדולים ניהלו את העסק ועבדו בו פיזית, ושני הקטנים היו עדיין תלמידי בית ספר עממי ותחילת תיכון. האב כמעט פרש לגמרי מן העסק הקשה, והתמסר להנאה מן הנכדים, נרגילה חברים קפה טורקי וכו'. הם ניהלו אורח חיים צנוע ולא הלכו בגדולות ולא שמו בבתי השימוש דברי חרסינה מאיטליה (אז גם לא היו המותרות הללו בישראל). האח הגדול היה הממונה על הכספים, שכן הוא אשר התמקח איתי תמיד על מחירי השעורים והיה מוציא לי את הנשמה: "לירה שלמה זה יותר מדי עבור שיעור פרטי, יש לי סל מלא של סטודנטים שיתנו את השיעור הזה בפחות," (כך, סל מלא!)
אני לא ויתרתי על המינימום ולבסוף הוא נכנע.
הבעייה היתה שהילדים לא רצו ללמוד. לא ראו שום דוגמה בבית, וגדלו על האבן החצץ המלט השיש ו...הכסף. הם לא ידעו דברים בסיסיים, והייתי צריך לעמול קשה כדי שיבינו משהו. דאגתי גם לעדכן את האח המממן במצב כדי שלא יהיו לו טענות אליי אחר כך. אמר שהוא מודע לכך אבל כל התקדמות שלהם תחשב להישג.
נהגתי לבוא אליהם בשעה שנקבעה ולעיתים קרובות מצאתי שהפרחח איננו. פשוט "שכח" שיש לו שיעור. אז הייתי מפעיל את בני המשפחה שהיו בבית – ללכת לחפשו ולגררו אליי לשולחן הלימודים. גם חששתי שהם בוודאי לא יבינו אם אדרוש תמורה עבור השיעור הזה שלא התקיים. מן הסתם, טִרְחַתִי וזמני לא נחשבו בעיניהם כל כך.
ואם קרה והאברך כן נזדמן בבית, כי אז שיעורי הבית שנתתי לו קודם לא היו מוכנים. צריכים לשבת ליד שולחן כלשהו? כן, אבל קודם היה עלינו לנקות אותו מן ההפרשות של מישהי מן התרנגולות שהסתובבו בכל הבית וגם בחדרים וטיפסו על השולחנות ולא פעם השאירו את "החותמת".
עקרת הבית, איה מלאה צנועה וחסודה, עם שביס על ראשה, ידעה כנראה גם לבשל טוב. זה אם לשפוט לפי ריחות המאכלים שמִיאו את הבית והיו עולים באפי וממלאים את קיבתי ואת פי ריר. כמו למשל ריח ה"קוּצְ'רִי", מאכל אורז עם עדשים ותבלינים ריחניים, כָּמוּן ושום. וכן מיני תבשילים מזרחיים אחרים כגון כּוּבָּה ואורז ומיני צלי ועוד.
אמי עליה השלום נהגה לעולם לכבד את המורים הפרטיים והמלמדים שבאו אלינו הביתה בהיותנו קטנים בבגדאד – בארוחה או במאכל כלשהו. משום מה לא כך נהגה בעלת הבית כאן. אני, שלא פעם באתי אליהם עם קיבה ריקה לתת את השיעור, הוצרכתי לבלוע את רוקי ולהסתפק בזיכרונות גסטרונומיים מימים עברו. ואחר, בצאתי מהם בדרכי למעוני, הייתי סר לאיזו מכלת בדרך ומכרסם שליש של ככר לחם שחור.
הזכרתי קודם את הכּוּבָּה. מאכל זה הוא הסמל המסחרי והחברתי של אחינו יוצאי כורדיסטן. אין סוף שבוע בו לא תבשל בעלת הבית סיר גדול של כובות לכל בני המשפחה והאורחים שעתידים לבוא. פעם ראיתי את אב המשפחה, שפרש לשש-בש וקפה טורקי וכו', כאמור לעיל, מושיב על ברכיו את אחד מנכדיו, אולי תינוק בן שישה חודשים, לכל היותר, נכד עגול שמן ונפוח, ומנסה להאכיל אותו בפלחי כובות כנ"ל. הפעוט סירב תחילה, אך סבלנותו של הסב היתה גדולה ומשתלמת, שכן הוא הצליח לבסוף לדחוס את תוכנה של הצלחת ללועו של הקטנטן. לשאלתי אם זה לא מוקדם לתת לתינוק כובות, ענה לי במשפט המפורסם (שהפך בביתנו אח"כ למטבע לשון):
"אדוני, אם לא יאכל עכשיו כובה, מתי ילמד לאכול כובה ???"
הוא שנאמר: it is now or never
אחרי מאמצים רבים הצלחתי לקדם את הבן הצעיר במשהו. ר"ל שתחילה היה חמור, ואחרי מאמצַיי הוא הפך חמורתיים. לא כך היה עם האח השני. זה היה טרזן קטן עם בלורית משומנת ומסורקת היטב, ונראה שכל מעייניו היו הבנות. בלימודים לא התעניין. איכשהו הגיע לכיתה ט', אבל בסופה נקראו ההורים לקבל את הבשורה שהוא לא יוכל להמשיך. הוא לא משקיע, לא מקשיב וציוניו שליליים.
עד לאותו זמן איש מבני המשפחה הזו לא הגיע לכיתה ט', והוא היה במובן זה גאוות כולם. ואיך זה הכול יתמוטט פתאום? בא אליי האח הגדול, ובדחילו ורחימו ביקש שאלך בעצמי להנהלת בית הספר, יחד עם העַיִר (הגַ'חְש) המטורזן הנ"ל, ושאבטיח שישתפר ואדאג שיקבל יותר שיעורים שיקדמו אותו. זה בהתעלמו כמובן מן העובדה שאחיו לא רוצה ללמוד. עשיתי זאת ודיברתי עם הנהלת בית הספר ושיכנעתי והבטחתי, ולמעני היו מוכנים להקפיא את ביצוע גזר הדין עד סוף חופשת הקיץ. כמובן לשווא. ה"גאון" נשר מבית הספר והצטרף לעסק המשפחתי, נהג בטרקטור וכל כיוצא בזה.
שנים אחר כך פגשתיו בבריכה של מלון דן על הכרמל בחיפה: צואר עתק לָמוֹ ובָּרִיא אוּלָם, ככתוב בספר תהילים. כולו מדושן עונג ועל פניו כמו חיוך רחב של ניצחון. החל מספר לי על הצלחותיו הכלכליות. הוא קבלן חובק סכומים גדולים ואף הרווחים בהתאם. כמעט ולא משקיע מכיסו מאומה, וכל הכסף בא מן הממשלה. מפעלים מאושרים וכיוצא בזה והחגיגה נמשכת.
הוא הזכיר לי את הבדיחה על שני החברים מבית הספר שנפגשו לאחר שנים. הסביר המצליח, שהיה תלמיד גרוע בזמנו, את סוד הצלחתו לאמור: אני עוסק במסחר, קונה בעשר ומוכר בעשרים ומרוויח את העשרה אחוזים שלי ומרוצה.
איש תעלולים אחר שניצל בציניות את הסטודנטים הנצרכים והרצים אחרי הלירה באותם הימים היה לא אחר מאשר מנהל בכיר בסוכנות היהודית בירושלים. אחד אדון גָרְזוּנִי (או משהו כזה) שעבד במחלקה להנחלת הלשון. הנ"ל נהג להזמין מלשכת העבודה סטודנטים דלפונים (כמוני) ולהציע להם עבודה נקייה ואלגנטית בהנחלת הלשון העברית לתושבי הכפרים החקלאיים בסביבת ירושלים. יושב ומראיין אותם, שואל לידיעותיהם שלהם בלשון ובשפה ובתרבות העברית, ואגב כך שולף ממגירתו איזו חוברת בלשון שהוא בעצמו חיבר, ושואל אם הסטודנט מכיר אותה. התשובה כמובן היתה תמיד שלילית. "אם כן הייתי מאוד ממליץ לך לקרוא את החוברת הזו טרם שתיגש להנחיל בעצמך לשון לאחרים. תוכל להשיג אותה באחת הספריות, ואם תרצה תוכל לרכוש אותה ממני. במקרה יש לי עותק אחד כאן. תשוב אליי כשתדע את תוכן החוברת, תיבּחן ואחר תקבל העבודה."
הסטודנט, שהיה להוט לקבל העבודה, הזדרז להביע את רצונו לרכוש את החוברת במקום. גם התסריט שלי היה כך. אחרי שרכשתי ממנו את החוברת ביקש שאחזור בעוד מיספר ימים כדי שיראה את התקדמותי בנדון. אחר כך נתן לי תדריך מפורט לאיזה כפר עליי ללכת ואיך לדבר עם המזכיר המקומי, ושלא אשכח להגיש דו"ח על עבודתי.
העולים מתימן שישבו באותו כפר שאליו נשלחתי לא רצו ללמוד עברית ולא תרבות. הם אמרו שמספיקים להם דברי תורת משה מסיני, ושאני לא אעז לבוא לכפר שלהם על מנת להוציא את ילדיהם לתרבות רעה.
הגשתי את הדו"ח, קיבלתי שכר עבודה של יום אחד עם הוצאות נסיעה, רשם אדון גרזוני את כתובתי והבטיח להיות בקשר. אמנם זו היתה עבודה רק ליום אחד אך אני נהניתי ממנה שכן היכרתי קצת את סביבת ירושלים הכפרית המקסימה, וחבל שבאמת לא היתה כוונה חיובית מאחורי שיגורי לשם.
מיד אחרי לכתי ממנו, הזדרז אדון גרזוני להזמין מלשכת העבודה של הסתדרות הסטודנטים את הקורבן הבא, שיקנה ממנו עוד חוברת.
יום אחד, כאשר בא איזה סטודנט קורן מאושר על שמצא עבודה נקייה ואלגנטית, בהנחלת הלשון העברית, מיד שאלו אותו כמה מן הנוכחים אם זה לא אצל אדון גרזוני... ואם שילם כבר עבור חוברת.
ועוד הצעת עבודה פיקטיבית שאני זוכר היתה חלוקת עיתון ה"הבֹקר" של מפלגת "הציונים הכלליים" דאז. לשכת העבודה הפנתה אותי למערכת העיתון, זיכרו לברכה. הלכתי עם פתק ההפנייה למערכת שביקשה מחלק עיתונים, והאחראי איננו. יבוא בצהריים. באתי בצהריים, אמרו יבוא אחרי הצהריים. אחרי זה אמרו יבוא בשלוש לפנות בוקר לראות בהופעת העיתון, וחוזר חלילה. כך כמה ימים. לבסוף הודעתי לפקידה שאני אמָּצֵא למטה בחדר המדרגות ואחכה לו אפילו יממה שלמה ברציפות. כך, סביב השעון.
באמת ישבתי שם שעות ארוכות על המדרגות, ובסביבת השעה חמש אחר-הצהריים הופיע המזכיר הנכסף. קיבל אותי יפה והחל לספר לי סיפורים מימי העלייה השנייה, כיבוש העבודה העברית, המאבק בסוציאליסטאנים הקנאים ועוד מיני דברים של היסטוריה. ואני מדי פעם משחיל את המשפט, "ומתי אני מתחיל לחלק את העיתון שלך?"
סוף שלא היתה לו ברירה ונגע בנקודה.
"יש לך אופניים?"
"בוודאי שיש לי!" שיקרתי.
"אם כך אין בעייה."
"אם כן, מתי אני מתחיל לחלק את העיתון?"
"נו, תראה, בעצם היה לי איזה מחלק, והוא בזמן האחרון לא הרגיש טוב וחשבתי שאולי הוא לא ירצה להמשיך בעבודתו, ואז היית מקבל ברצון את הג'וב. אם כן אתה לא צריך אותי?"
וככה בְּלָה בְּלָה בלה.
יום אחד נשלחנו, סטודנטים אחדים, על ידי פקידה מלשכת העבודה הכללית – למשרד הפנים, לעבודה "זמנית כלשהי". חיכינו לאדון, שהופיע עם כיסים שחורים על שרווליו. כמו הפקידים בסיפוריו של פ. קפקא. הוא הזמיננו לשבת ואחר החל לספר לנו סיפורים, החל מתקופת בית ראשון וכלה במנדט וטרום מדינה. ותכליס? יש לו הרבה מאוד מסמכים, ממש שקים שלמים, מסמכים חשובים מאוד, וכלם מאוחסנים באיזה מרתף טחוב וחשוך. כל שצריך הוא להוציאם ,לאַווְרר אותם, לנקותם ולסדרם על מדפים... בלה בלה בלה...
"אתם בטוחים שאתם לא בוחלים בעבודה כזו מלוכלכת?"
וענינו במקהלה: "לא בוחלים ולא נִבְחָל, ונבצע את עבודתנו נאמנה כאשר יצווה אותנו האדון."
חשב ארוכות ואחר אמר: "אם כן תבואו מחר בבוקר ונראה."
"מה נראה? אם אנחנו באים מחר בבוקר אנחנו נתחיל בעבודה, אתה יכול לראות עכשיו את מה שאתה רוצה."
"טוב, אם כן אני אודיע ללשכה את החלטת המשרד."
חזרנו במקובץ ללשכת העבודה בכוונה לפרק את הדלתות, את הקירות ואת האיברים של הפקידה. והיא, בדחילו ורחימו נשבעה בקברות אבותיה ובעצמות כל הצדיקים שהנ"ל סתם שמוק, והוא עושה לה את זה בכוונה כדי שאנחנו הנזעמים נבוא ונעשה לה סקנדל ונכעס. וזה למה, כי היא "ממפלגת אחדות העבודה והוא מפא"יניק מאניאק."
ושוב אני מדגיש שהדברים האלה אמנם הרגיזו אך בסך הכול זה היה לעיסוק צדדי כלשהו, והעיקר שאנו ממשיכים ללמוד רפואה.
הפקידים הקטנים האלה של הסוכנות, לשכות העבודה או משרדי ההסתדרות ודומיהם, נהגו להתעלל בחלשים שנזקקו לשירותיהם, ונהנו לטרטר אותם. בעל דוכן פיס בירושלים, שגם שמו היה מורנו, ואף הוא בא מאיסטנבול קוסטנטינופוליס, היה קורבן להתעללות מן הסוג הזה. ובכעסו אמר לי שצריכים לעשות כאן כמו שעשו התורכים בזמנו: "ארמני טאח, ארמני טאח". כלומר כל ארמני שהזדמן זכה למכה סופית וממיתה. ולדבריו גם כאן צריכים לעשות הסתדרות טאח, סוכנות טאח, סוסיאלי טאח! שכן אלה מקור הטלטולים ושיטת הלך ובוא ומחר ניתן ולא נותנים.
פעם אחרת התעקש קרוב שלי שיש לו פרוטקציה ויוכל לסדר לי עבודה. איש שלומו יושב במועצת הפועלים בחיפה, היא העיר של המאפיונרים החושיסטאנים והאלמוגיים למיניהם. סירבתי באומרי שאיני הטיפוס שירוץ אחרי כל מיני פונקציונרים, שבדרך כלל מחלקים עבודה רק לחברי המפלגה דוברי היידיש. אחרי הפצרות רבות הלכתי לנ"ל. האיש כמובן שלא נמצא בקלות במקום עבודתו. יבוא מחר יבוא מחרתיים וכיו"ב. לבסוף פגשתי אותו ומסרתי לו את המכתב. יופי, בוא אלי מחר בסניף מפלגת העבודה בשעה כך וכך. לבטח יש לך פנקס נכון? בטח יש לי, שיקרתי. הלכתי ממנו הישר אל סניף המפלגה הקרוב ושם חלבו ממני דמי חברות לשלושה חדשים מראש, אמנם בהנחה של סטודנט, וציידו אותי בפנקס אדום, הוא אותו פנקס הידוע לשימצה ולדיראון עולם.
בפגישתנו אמר שהימים ימי בחירות, והוא יוכל להציע לי עבודה בכל הערים בארץ, ולמה זה לא אעבוד בירושלים. מה טוב ומה נעים. הָא לך מכתב ממוען אל ביג בוס אחר בעיר הבירה עם המלצה חמה (וכמעט כתב "הנ"ל מאנ"ש..." כלומר מאנשי שלומנו (וזה בתרגום מיידיש: אונדזער)
בירושלים חזר התסריט על עצמו. אחרי מאמצים פגשתי את הנמען. זה הציע לי עבודה ב...פיצוץ אסיפות בחירות של המפלגה היריבה, היא מפלגת חרות. שאלתי אם יש משהו אחר. אמר תשאיר את כתובתך ונהיה איתך בקשר.
אחרי יומיים, תוך כדי שיטוטַי ברחובות העיר בתורי אחרי פירור עבודה כלשהו, פגשתי סטודנט אחר שאמר שהציעו לו עבודה פאנטאסטית ובמחיר לא נורמאלי. חבָרְתי אליו והלכנו יחדיו אל אותו מקום. שוב מפא"י. הפעם חיפשו מי שידביק להם מודעות בחירות על הקירות, הדלתות, עמודי החשמל, בקיצור, על כל המקומות האסורים. העבודה היתנ חייבת להתבצע באישון לילה, הרחק מעיניהם של פקחי העירייה וזאת כדי להשתמט מתשלום מס עירוני הנגבה מכל מדביק מודעה על הלוח המתאים והחוקי שיועד לכך. והשכר שהובטח לנו, כפול מן הרגיל. כלומר שתי לירות לשעה במקום לירה אחת, מחיר הלשכה עבור עבודה רגילה.
התייצבנו כנדרש בשעה שמונה בערב בסניף המפלגה. חיכינו עד בוש, ובסביבת השעה אחת עשרה בערב הגיע טנדר מלא מודעות ודליִיִם עם דבק ומברשות. עלינו עליו ונסענו לאסוף עוד עובדים "מנוסים" במלאכות כגון אלו. הטנדר הסתובב בשכונותיה של ירושלים ואסף לו כמה בחורים. אחד מהם זכור לי היטב כי היה ססגוני ועסיסי בסיפוריו. קראו לו קָאדוֹש, בחור יליד מרוקו, ימאי לשעבר, ביקר בהרבה ארצות וסיפר על החתיכות בנמלים ועל הנעליים האיטלקיות שאהב לקנות (השנה 1959, ודברי לוקסוס עוד לא נראו בישראל). קָאדוֹש סיפר שבאותו יום עבד בשתי משמרות. גם כן במפלגה. הוא סבב באסיפה של "חרות", ויחד עם חבריו התחיל לצעוק כדי לגרום למהומה ולפיצוץ האסיפה. הסדרנים של המפלגה היריבה רצו כדי לסלקם, והנה את מי הוא רואה אם לא את מַחְלוּף, בן דודו. "וָאלָאק מה אתה עושה פה, יִנְעַל דִין אוּמְמָאק!" התחבקו והתנשקו וסיימו בקללות על ראשם של האשכנזים המניאקים הללו, חברי מפא"י וחרות, שבגלל המריבה ביניהם כמעט וגרמו לחילופי מהלומות בין קָאדוֹש לאהוּב נפשו מָחְלוּף.
דלי ומברשת ואני עם המודעה, כנ"ל גם קאדוש וחבר מרעיו. כך מילאנו רחובות שלמים במודעות של מפא"י החל משעת חצות וגמור בחמש לפנות בוקר. הטנדר עוצר ואני וחברי קופצים. אני זוכר היטב את הקור הצורב של הלילה הירושלמי בשעות הללו. הוא חודר הישר לבטן ונשאר שם ומתעלל באברי הגוף הפנימיים.
לא פסחנו על שום שכונה משכונותיה של עיר הבירה הקטנטונת של הימים ההם. כולל שכונת מאה שערים. ברחובותיה של השכונה הזו מסתובבים כל הלילה זוגות תלמידי ישיבה בקפוטותיהם השחורות והארוכות. השד יודע לשם מה. מכל מקום, כאשר מילאנו את כל השכונה ואת רחוב השוק שלה במודעות ובאנו לחזור, לא מצאנו זכר אף לא למודעה אחת מכל אשר הדבקנו שם! תלמידי הישיבה הלכו אחרינו במרחק כמה מטרים, אנו הדבקנו והם הסירו. רמז דק שלא נבוא לשכונתם ולא נפרסם בה את מפלגות הציוניסטאנים הטמאים הללו.
כך עשינו כמה לילות, עד שבלילה אחד, קרוב לשעה שלוש לפנות בוקר, הדביקה אותנו ניידת משטרה שפקדה על נהג הטנדר לנסוע אחריה למגרש הרוסים.
הסתבר שאנשי עיריית ירושלים התלוננו במשטרה על הדבקת מודעות פרטיזאנית ובלי תשלום, ואנשי החוק פעלו. האחראי על המעשה התחייב בכתב במשטרה שיפסיק הפעולה הזו לאלתר, ומאותו רגע ידביק רק על לוחות העירייה הרשמיים בהתאם לנוהל התקין, ובתשלום.
המשטרה השליטה את החוק – ולנו ברחה הפרנסה.
בבואנו אחרי זמן למשרדי המפלגה לקבל את דמי עמלנו, נאמר לנו שהיו רוצים לתת לנו אפילו פי שלושה ממה שהובטח, אלא שאסור להם הדבר על פי חוק. כך שעלינו להסתפק בלירה אחת לשעה, וזאת החל מן השעה שתים עשרה בלילה, ולא משעה שמונה בה התייצבנו בפועל במקום העבודה. ארבע השעות האלה צריכים אנו לתרום למען האידיאל.
רבותינו אמרו, שעני, טוב שלא היה נולד מזה שנולד, ועולה חדש מאז ומתמיד בארץ ישראל סבל מקשיי קליטה ומהתעמרות ומניצול על ידי הוותיקים ממנו, שישבו כאן לפניו.
גם אנו, אני והדומים לי, היינו צעירים שניתן בנקל לנצלם. גם עולים חדשים, וגם עניים מעצם היותנו פליטים (אמנם מרצון). והיחס היה בגסות לב, בהתאם. היטב הפנמנו את הכלל שלחיות פירושו להיאבק, והנה אנו חיים כי כל העת נמצאים במאבק מתמיד.
המשך יבוא
* * *
רות ירדני כץ
השען
אנחנו חיים בזכות השעון. השעון קובע את מהלך חיינו. כל פעולה שאנו עושים או מתכננים היא לפי השעון, רצים אחריו והוא רודף אותנו. אין זמן. הוא קובע לנו את סדר היום. קשה לתאר את חיינו ללא שעון.
היום אפשר לרכוש את כל סוגי השעונים שבעולם מאז שהומצאו ועד היום. שעון שמש, חול, שעוני קיר מעוצבים להפליא, שעוני יד, שעוני-כיס, שעונים מוסיקליים, שעונים מעוררים, שעונים עם יהלומים, כסף וזהב. אין סוף לסוגי השעונים שניתן למצוא, לכל מטרה ולכל כיס.
יש לי שעון יד של פעם. קיבלתי אותו מתנה לפני 40 שנה. שעון שצריך למתוח אותו כל יום. שעון שרק מראה את השעה. אחרי 40 שנה הוא נעצר מלכת.
לקחתי את השעון לשען ברחוב מרכזי בעירי, חנות קטנה ומסודרת להפליא שיש בה מבחר של שעונים עכשוויים, משוכללים ברוח הזמן.
השען ישב מאחורי דלפק והיה עסוק בתיקון שעון. היבטתי בו. רזה, נמוך קומה, שערו לבן, הרכיב משקפי ראייה שנחו על חוטמו, ונדמה היה שבכל שנייה הם עומדים ליפול. השען הרים ראשו וראה אותי מחייכת אליו.
"במה אוכל לעזור לך?" שאל בקול רך ונעים. ואני השבתי:
"השעון שלי הפסיק לעבוד. יש לו אותו הרבה-הרבה שנים."
השען הביט בשעון וקבע חד-משמעית:
"שעון זה הוא הרולס-רויס של השעונים. שעון שוויצרי שהיום כבר לא רואים כמותו. אני מעדיף את השעון שלך מאשר את השעונים החדשים."
הוא נטל מברג קטנטן, הוריד את המכסה וגם את משקפיו ובעזרת זכוכית מגדלת בחן את קרביו, והמשיך:
"אין לך מושג על מה אני מדבר... אתמול בא אליי ילד בן עשר עם שעון שעולה הון תועפות, שעון שיש בו הכול... תגידי לי, ילד בן עשר צריך כזה שעון? אין לי מילים. בגיל עשר לא היה לי כלום, בקושי היה לנו מה לאכול. בגיל עשר יצאתי כל בוקר בשעה מוקדמת לפני הזריחה, לחלק חלב לתושבי הסביבה. בחורף, בסתיו, באביב ובקיץ קמתי לפני כולם כדי להרוויח כמה פרוטות שאותן נתתי להוריי. היום לילדים בני עשר יש מחשב, שעון משוכלל, מערכת סטריאו, טלביזיה בחדרם, טלפון נייד, ואולי שכחתי משהו. אני רואה את נכדיי, באיזה עולם הם חיים, ואני נדהם. את יודעת מתי זכיתי לשעון? ביום נישואיי, מתנת הורי אישתי."
אחרי אתנחתא קלה המשיך.
"את מבינה על מה אני מדבר?"
"כן, אני מבינה. אבל אני רוצה להגיד לך משהו. גם להוריי לא היה כלום. היה להם קשה מאוד. הם עבדו קשה. הרוויחו מעט והסתפקו במועט. ככה זה היה אז. רוב האנשים היו עניים..."
"את צודקת. אנחנו גדלנו על כלום, והנכדים שלי מקבלים הכול על מגש של כסף." השען חייך אלי והמשיך:
"אינני מתלונן, תביני אותי, אני רק מספר מה אנחנו עברנו. אותנו לא פינקו, ולא קנו לנו מה שלא היה הכרחי. נעליים ובגדים עברו מהגדול לקטן. בגדים היו מתקנים פעם ועוד פעם עד שאי אפשר היה לתקן יותר. היום מי מתקן בגד? זורקים וקונים חדש. היום קונים לילד בגיל שנתיים שעון משוכלל, כאשר הקטן הזה בכלל איננו יודע לקרוא את הספרות, ולא יודע לאיזה כיוון המחוגים נעים. את מבינה?" הוא דיבר לאט ובשקט.
השבתי: "כן אני מבינה. הילדים של היום הם דור אחר. כמו שאמרת, נולדו עם מקרר, מכונית, רדיו, טלביזיה... נכדתי בת הארבע יודעת לקרוא שעון, לפתוח מחשב, לחייג, ולהכין סלט."
השען צחק ושאל: "באמת? נכדתך בת הארבע יודעת להכין סלט?"
"כן, לא רק סלט. אביה מבשל מצויין והיא מאוד אוהבת להיות איתו במטבח, לקצוץ בצל, לסחוט לימון, לקלף תפוחי אדמה, ולטגן יחד אתו דג."
"את יודעת מה מרגיז אותי באמת?"
"תספר לי."
"נכון שהם שולטים בפלאי הטכנולוגיה. אני רואה את נכדי הגדול כיצד הוא מפעיל את המחשב שלו. אבל הוא לא קורא ספרים. זה מה שמרגיז אותי. כאשר יש לי ספר טוב אני לא מרפה ממנו עד שאני מסיים לקראו. את זמני הפנוי אני מקדיש לקריאה. נכדי אינו מכיר את ריח הדפים המודפסים, ואת ההנאה הגדולה שיש מקריאת ספר. את מבינה?"
"אני מבינה טוב מאוד על מה אתה מדבר, גם אני חושבת שהילדים של היום אינם קוראים מספיק. אבל באמצעות המחשב הם מגלים עולם, במקום אינציקלופדיה יש להם ויקיפדיה וכל נושא שמעניין אותם הם מגיעים אליו בקלות. הם רוצים מוסיקה, יש את כל סגנונות המוסיקה במחשב, הם רוצים סרט, הם רואים סרט. הקשר עם העולם הוא מהיר, ואפשר לשלוח מסר ולקבל תשובה כמעט מיד. בזכותם גיליתי עולם מופלא ומרתק. אם יש לי בעייה עם המחשב, הם פותרים לי אותה."
השען השעין את שני מרפקיו על השולחן, עצם את עיניו, העביר את ידיו על פניו, פקח אותן, הביט בי ואמר:
"כן, את צודקת ובכל זאת... זו תקופה אחרת וקשה לי להתרגל לכל השינויים הגדולים והמהירים. אני אוהב שקט, ספר, כבד קצוץ, גפילטע-פיש עם חזרת אדומה וחריפה, מרק עוף עם קניידלעך. הנכדים שלי חיים משניצל, המבורגר וצ'יפס. אין להם זמן כי הם מתרוצצים כל הזמן, וכשהם סוף-סוף בבית הם בתוך הטלווזיה או המחשב או משוחחים בנייד. כשאנחנו באים לביקור, הם שואלים, סבא, סבתא מה שלומכם? הכל בסדר? ונעלמים. זה מעציב אותי. גבירתי, השעון שלך זקוק לניקוי יסודי והחלפת השרשרת שמפעילה את גלגלי השעון. תחזרי אליי בעוד שבוע."
* * *
כל מי שהצביע "קדימה" בבחירות האחרונות, הצביע ליברמן, ובזכות סיכלותן של ליבני ושלי יחימוביץ, ליברמן עכשיו מנהל את המדינה!
* * *
פוצ'ו
תגובה למפקפק בעובדות: מי באמת שמר על גשר בנות יעקב שהפלמ"ח פוצץ בליל הגשרים
לחיים אנלין שלום,
תודה שפקחת את עיני והגבת על הקטע מתוך ספרי החדש "חבורה שכזאת היינו" [גיליון 425]. עם זאת עליי לציין שכאשר כתבת שלא ייתכן שהחיילים ששמרו על גשר בנות יעקב היו ירדנים, שהרי הוא גובל עם סוריה, לא היה מידע מול עיניך אלא היגיון בלבד. הבעייה היא שלא תמיד ההיגיון עולה בקנה אחד עם העובדות בשטח.
ועובדה היא שאת האינפורמציה על פיצוץ הגשר קיבלתי ממאיר'קה פעיל, אשר פיקד על הפעולה. לאחר שהארת את עיניי התקשרתי אליו ושאלתי: "איך יכולת לבייש אותי בעיני אלפי קוראי ח.ב.ע?"
ותשובתו היתה, "שמע, אני לא בדקתי להם במכנסיים אם הם סורים או ירדנים. מה שאני זוכר זה שהם דיברו אנגלית, והעובדה שחיילים אנגלים עברו את הגשר ושרו באנגלית מדברת בעד עצמה."
ואכן בדקתי גם במקורות אחרים ומצאתי שמאיר'קה לא טעה ולא היטעה. במשטרה שמעבר לגשר היתה יחידה בריטית, ולצידה מחנה של הליגיון הירדני. רק לאחר שהבריטים עזבו את הארץ השתלטו הסורים על השטח, וממנו תקפו אחר כך את המושבה משמר הירדן הסמוכה לגשר, אבל זה כבר סיפור אחר.
פוצ'ו
* * *
בית ביאליק מארח: לאה גולדברג בבית ביאליק
ערב מיוחד עם צאת כל הסיפורים
ונערות עבריות: מכתבי לאה גולדברג מן הפרובינציה 1935-1923
ספריית הפועלים
ברכות
עו"ד יאיר לנדאו | ממונה על עזבון המשוררת
בהשתתפות
יהודה אטלס | הילד הרע
חמוטל בר-יוסף | על הפיקחון של לאה גולדברג
יפעת וייס | "כל קטנויה הינה עיקר גדול": גולדברג ומכתביה המוקדמים
נורית זרחי | מאחורי מאחורי המסך
גדעון טיקוצקי | סיפור, מכתב – ומה שביניהם
קוראות מיצירתה | מחוות יוצרות לעולמה הספרותי של גולדברג
סיון בסקין, עינת ויצמן, אגי משעול
נאוה סמל, ננו שבתאי
לחנים לשירי לאה גולדברג
הדרה לוין-ארדי
מנחה: קרן קוך
הערב יתקיים הערב בבית ביאליק, רח' ביאליק 22 תל-אביב
יום חמישי, ט"ז באדר תשס"ט, 12 במרץ 2009
טל' לבירורים: 03-5254530
פתיחת קופות 19.30 / 20:30 תחילת הערב
דמי כניסה: 35 ₪
נשמח לראותכם
איילת ביתן שלונסקי, אוצרת ומנהלת מתחם ביאליק
* * *
אורי הייטנר
לחזק את ידי אולמרט
ראש הממשלה היוצא אהוד אולמרט, בימיו האחרונים בתפקיד, נדרש להתמודד עם קמפיין אישי חסר תקדים. בנושא הרגיש ביותר בשיח הציבורי היום, סוגיית גלעד שליט, מופעל על אולמרט לחץ כבד מנשוא, המכוון אליו אישית ומטיל עליו אחריות אישית לחייו ולגורלו של שליט. על פי הקמפיין, אולמרט שלח את שליט למשימה ועליו להחזיר אותו ממנה. כאילו אולמרט לקח באופן אישי חייל, הטיל עליו משימה אישית מסוכנת מעבר לקווי האויב, שנועדה לשרת מטרה אישית של אולמרט, ולאחר מכן פעל בשיטת "שגר ושכח".
חייו של שליט, תלויים, לכאורה, אך ורק בהחלטתו האישית של אולמרט. ביום בו אולמרט יסיים את תפקידו – אם שליט לא יחזור, אין לו עוד סיכוי להינצל. אולמרט יודע זאת, בידיו המפתח לשחרורו, והמפתח הוא רצונו – ירצה בשחרורו, שליט ישוחרר. לא ירצה – שליט לא ישוחרר. המסר העובר לאולמרט, הוא שאם שליט ישוחרר עד תום תפקידו, כל שגיאותיו, מחדליו ומעשי השחיתות שלו יסלחו לו. אם שליט לא ישוחרר עד תום תפקידו, על כך לא יסלח לו הציבור לעולם. גם המנהיג החזק ביותר, ואולמרט רחוק מלהיות כזה, יתקשה מאוד לעמוד בלחץ הזה, שהציבור הישראלי, ברובו המכריע, שותף לו.
הקמפיין הזה אינו ראוי ואינו הוגן. גלעד שליט נפל בשבי כחייל צה"ל, בפעילות מבצעית שבה נהרגו ונפצעו חיילים. היתה זאת פעילות מבצעית שגרתית. ראש הממשלה באותה תקופה היה אהוד אולמרט. אחריותו של אולמרט לשלומו של שליט, אינה קשורה כהוא זה לכך שהוא מילא את התפקיד באותה עת. ביום שבו נתניהו יכנס לתפקידו, אחריותו לשלומו של שליט, כמו לשלומו של כל חייל צה"ל, תהיה זהה לחלוטין לאחריותו של אולמרט. עיתוי פרישתו של אולמרט, אם כן, אינו רלוונטי כלל ועיקר. ההיפך הוא הנכון, אין סיכוי שהאויב יגמיש את עמדתו במצב שבו ראש הממשלה נמצא במיצר כזה, מול לחץ ציבורי כזה, התחום בזמן קצר כל כך. במצב כזה, עדיף לדחות את העסקה לאחרי סיום תפקידו.
הטענה הפופוליסטית על כך שהמדינה, הממשלה, ראש הממשלה אדישים לגורלו של שליט, מפקירים את שליט וכו', היא טענה שקרית. אין מדינה המגלה רגישות כה רבה לגורלו של חייל אחד כמו מדינת ישראל וכמו החברה הישראלית, והדבר כולל גם כל ראש ממשלה וגם את ראש הממשלה אולמרט. אולם כובד האחריות המוטל על כתפי ראש ממשלה, מחייב אותו לראייה רחבה יותר, לשיקולים רציונליים, כמו למשל המחיר הצפוי בחיי חיילים ואזרחים, שבניגוד לשליט איננו מכירים אותם בשמם ואיננו מכירים את משפחותיהם, אך דמם אינו סמוק פחות מדמו, והם עלולים להיהרג כתוצאה מן העסקה. עלינו להתייחס לעסקת שבויים בדיוק כמו לפעולה צבאית לשחרורו של שליט. נרצה מאוד בפעולה כזאת, אך לא בכל מחיר. אם שחרורו בפעולה צבאית יביא לנפילתם של עשרות חיילים, למשל, עדיף להימנע מן הפעולה. הוא הדין בעסקת חילופין.
השיח הציבורי בסוגיה הוא אמוציונלי לחלוטין. השאלות היחידות העולות בו, הן הרצון לשחרר את גלעד מצד אחד, והפגיעה במשפחות השכולות שיקיריהן נרצחו בידי המחבלים שישוחררו, מצד שני. אילו זאת היתה השאלה, ודאי שהשיקול המכריע היה הצלת חייו של החייל החי. אולם השאלה האמיתית היא, מה המשמעות הלאומית הכוללת של העסקה, מה המחיר העתידי בחיי אדם.
ראש הממשלה מבין היטב מה משמעות התכתיב של חמאס, ולכן הוא מסרב להיכנע לו, בצדק. האם הוא יצליח לעמוד בלחץ דעת הקהל? ספק רב.
אני רחוק מלהיות מחסידיו של אולמרט, אולם לנוכח הקמפיין הזה, אני רואה לנכון לחזק את ידיו.
* * *
אגודת הסופרים העברים
מזמינה לערב ספרותי לכבוד הופעת ספרו של פרופ' הלל ברזל
"מיסטיקה וסימבוליקה: ש. שלום, זלדה מישקובסקי, אבא קובנר"
בהוצאת ספריית פועלים, 2008
בתוכנית:
רב-שיח על הנושא: "מסתורין וסימליות: חירות היוצר או כורח פואטי"
מנחה הדיון: הסופר שמאי גולן
משתתפים:
הסופר אברם קנטור, עורך ראשי, ספרית פועלים
המשורר איתמר יעוז-קסט, עורך "עקד" ו"פסיפס"
פרופ' זיוה שמיר, אוניברסיטת תל-אביב
פרופ' הלל ברזל, אוניברסיטת בר-אילן
תוכנית אמנותית
האירוע יתקיים ביום שני, כ' אדר תשס"ט – 16.3.2009 בשעה 19.30 בערב
בבית הסופר ע"ש ש. טשרניחובסקי, רח' קפלן 6, תל-אביב
דוכן הספר: ספרי המשתתפים בדיון יימכרו בהנחה גדולה.
הציבור מוזמן!
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
סוסו של לישאנסקי
יש לנו מערכת גיגיות, ארבע במיספר: גדולה וכבדה אחת, מכילה את כל הכבסים של המשפחה, מעין בריכה של נחושת-קלל; אחריה אחיות קטנות זו מזו – עד הרביעית, שיש לה כינוי-חיבה: "פייליקה" (מלשון פיילה – גיגית). זו האחרונה, בקוטר של שבעים סנטימטר, מצופה שכבת-בדיל והיא מבריקה ככסף טהור. ואני שוקדת להחזיקה בברק זה – היא הכלי שלי. זו עריבת-העיסה של המשפחה. שבה אני לשה שבעה רוטל (רוטל – כשלושה קילו) קמח, והופכת אותם לעיסה יפה, וגם אופה את הלחם.
היום זו לישת-חג: אנשי דגניה א', הזוכרים לי שהותי בקיבוץ, מבקרים אותי מזמן לזמן. יש כעת מעין "רכבת" של עגלות, רתומות לפרדות, מן הגליל ליהודה, שבה מובלים שקי חיטה זהובה ליישוב הרעב. הסידור הוא של "ועד המהגרים" ובראשו דיזנגוף, כי רוב אנשי תל-אביב גורשו ממנה על-ידי התורכים והם נמצאים בפתח-תקוה בדירות, בבתים ובצריפים, וגם בבתי-אריזה ובפרדסים.
היום זו לישת-חג: קיבלתי במתנה מאנשי דגניה שק חיטה. כל גרעין גדול ונוצץ, נקי מכל פסולת. זו היתה מתנה נפלאה בימים ההם, כי על-פי-רוב אכלנו לחם אשר היה תערובת של סובין עם קמח-דורה – מאכל העופות. קמח-הדורה דומה לגבס, והיד הלשה מחליקה מעליו, ואינה חודרת לתוך העיסה – רק בכוחות גדולים מצליחים לרככה במים.
השעה מאוחרת – עשר בערב. הכל עייפים מהעבודה המפרכת: הנערים ישנים זה כבר, ואבא ואמא, בחדר הפנימי, אף הם מתהלכים כבר בבגדי-לילה ומשוחחים בלחש, ומתכוננים לשינה. אני עומדת כפופה על ה"פייליקה" ולשה, והיום אגרופיי רוקדים ממש בתוך הבצק הנהדר, מקמח-החיטה, אשר מתוך שק המתנה. אני לשה ומזמזמת לי משהו, אבל הזיעה חותרת אל שקע העין, ואני מוחה אותה בשרוולי מדי פעם. לפתע, דפיקה קלה בדלת הסגורה. אני מחלצת יד אחת מן העיסה ופותחת. לפניי עומד אדם גבוה ומחזיק סוס בריסנו. אני רואה אותם במטושטש, אבל לאט-לאט אני מבחינה במערבי – בחור גבוה ויפה, תלמיד "בצלאל", והוא מחזיק סוס בריסנו.
"הסוס הזה מסתובב כאן בזיתים," הוא אומר, "האם שלכם הוא?"
ביתנו הוא האחרון במושבה, בנוי על גבעה, בתוך כרם-זיתים, ומערבי הוא אחד מתלמידי "בצלאל", שרובם "פרארים" – עריקי הצבא התורכי. המושבה קיבלה אותם כשומרים בלילות בתוך המושבה, ובתמורה הם מקבלים ארוחה אחת, צלחת מרק ומנת לחם לכל היום.
האיש והסוס בחצי-החשיכה, ורחשים רחוקים, קולות-לילה לא-סבירים שהאוזן מחפשת אותם בחשד ובפחד – כי ציידי ה"פראר" פועלים גם בלילה. הסוס שקט ומשרה שלווה על הבחור המגודל והתמהוני במקצת. אני חוככת בדעתי מה לענות. "לא, הסוס לא שלנו – " אני רואה שהסוס אכוף אוכף מיוחד ואני מחליטה לקרוא לאבי.
אבי מעלה איזה מעיל על בגדי-הלילה ויוצא, – "הביאי מנורה," – הוא אומר. ואני מוציאה את מנורת-הנפט מן המיטבח ומאירה בה את הסוס. הוא אדום-כהה, נוצץ מזיעה וכתמי קצף לבן ליד חגורות-העור של ריתמתו. ראשו קטן ואצילי, ועיניו הגדולות לחות ומחזירות את אור המנורה. הוא נבון ושקט ומניח לבדוק אותו. אני מחזיקה את המנורה גבוה מעל ראשי, ואבי מסתובב ובודק את הסוס מכל עבריו – ולאט, כמו מתוך חלום, הוא אומר:
"הסוס הזה בא ממרחקים, תוביל אותו למועצה."
הסוס הובל למועצה, ומשם, כפי ששמעתי אחר-כך, למקום-סתר.
זה היה סוסו של יוסף לישנסקי, אשר שהה בסביבות פתח-תקוה והסתתר בפרדסיה עד שעזבה ונתפס בידי התורכים, ונידון לתלייה בדמשק על היותו חבר ניל"י.
*
נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: אוקטובר 1917. נדפס לראשונה: "הארץ", 16.3.1973. שב ונדפס: "כרמלית", י"ז-י"ח, תשל"ג-תשל"ד. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 150.
הבית המתואר עמד ברחוב ביל"ו בפתח-תקוה, לא רחוק מפינת רוטשילד, וחצרו נמשכה עד רחוב פיק"א. בבית זה חי יהודה ראב עד אחרית ימיו.
הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוח הסיפור, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר לא חשוב של משוררת, שאפילו בול דיוקנה לא יצא בישראל.
המשך יבוא
* * *
באבל על מותה של אילנה צוקרמן
שעשתה כה רבות למען השירה והפרוזה העברית
בתוכניות הרדיו שערכה ב"קול ישראל"
במשך שנים ארוכות מאוד
* * *
מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, בשיתוף בית ביאליק
ערבי ספר
ערב השקה לספרו של פרופ' אבנר הולצמן
חיים נחמן ביאליק
במסגרת הסדרה: גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי
בהשתתפות:
פרופ' אניטה שפירא
פרופ' נורית גוברין
הסופר חיים באר
ד"ר עמינדב דיקמן
פרופ' אבנר הולצמן
מנחה: שמואל אבנרי
לחנים לשירי ביאליק: אורה זיטנר
האירוע יתקיים ביום חמישי, כ"ג באדר תשס"ו (19.3.2009)
בשעה 20:30 בבית ביאליק, רח' ביאליק 22, תל-אביב
דמי כניסה: 30 ₪ (פתיחת קופות בשעה 19:30)
טל. 03-5254539
* * *
רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
[נדפס על העטיפה האחורית].
מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 50 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
הנהגת החמאס בעזה מודה מקרב לב לתקשורת הישראלית וגם לכם, חלק מאזרחי ישראל, שלא הפסקתם, יעני, להרעיש מוסדות שמיים וארץ בדרישה לשחרר את השבוי גלעד שליט ובכך עזרתם לנו להעלות מיום ליום ומשעה לשעה את מחיר שיחרורו – תמורת שיחרור הגיבורים שלנו, שהרגו חיילים ציוניים שלכם, קוּס-אֶמְּכֹּם, גם אלה שעדיין היו בבטן אימותיהם, עם האימהות.
ומיד לאחר שנשחרר אותו, אם נשחרר, ואם הוא בכלל חי עדיין, נחטוף עוד חייל ישראלי, אללה יִרְחמו, וככה נמשיך להתעלל בכם, ילען דינכּוֹם, ולשסות את התקשורת ואת האזרחים הסכלים שלכם בממשלתכם. תודה רבה, יא אהבלים, על העזרה!
ובבקשה, תפציצו אותנו בתגובה, זה עושה לנו יחסי ציבור נהדרים בחוץ-לארץ, זה עושה אתכם למצורעים בעיני העולם, זה מכניס לנו מיליוני דולרים, ויש לנו מספיק בשר-תותחים לעוד מאה שנים!
* * *
יערה בן-דוד
"דאגה" – עבודות קולאז'
6.3.09 – 27.3.09
אוצרת – מירי קרימולובסקי
הפתיחה : יום ו' 6.3.09 בשעה 11:30
בגלריית בית אגודת העיתונאים ע"ש סוקולוב
רח' קפלן 4 תל-אביב
דברים: יוסי בר-מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים ת"א
ציפי שחרור, משוררת / מירי קרימולובסקי, אוצרת
מוסיקה: ורד וולקוביץ – זמרה
בשיריה המולחנים של יערה בן-דוד
ריבי וולקוביץ – פסנתר
[סליחה על האיחור בהודעה, שהחמיצה את הפתיחה]
* * *
פילדינג על ההריסה והבנייה-מחדש ("השיפוץ")
של היכל התרבות בתל אביב
היו בה [בתוכנית] במידה גדושה שני היסודות העיקריים, שכל התוכניות המפוארות מסוג זה מצויינות בהם, היינו: הוצאות גדולות הכרוכות בביצועה ושיעור-זמן עצום הנדרש להשלמתה.
הנרי פילדינג, "טום ג'ונס" 1749, מוסד ביאליק, תרגום אסתר כספי, 1967. כרך א', עמ' 57.
* * *
במוסף "ספרים" "ספר הגעגועים"
קיים רק במודעה ולא בביקורת
ביום רביעי, 25 בפברואר 2009, התפרסמה על רבע עמוד במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ" מודעה צבעונית מטעם הוצאת זמורה ביתן, כנרת, ובה צילום העטיפה של "ספר הגעגועים" של אהוד בן עזר והכיתוב: "מקסם ילדות ארצישראלי, רווי תשוקה וצבע, שעשוע וכמיהה לימים שחלפו ואינם – מנחת אהבה מרגשת."
ואולם עד היום, יותר מחודשיים מיום צאת הספר לאור, לא התפרסמה שום רשימת ביקורת על הספר במוסף "ספרים" של "הארץ", בעוד אשר ספרים שיצאו לאור אחריו כבר זכו לחשיפה מירבית, כפי שהיה יכול להבחין כל קורא, אם הוא קורא.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
* * *
המשטרה נקראה להשליט סדר ברחוב שמול בניין מערכת "חדשות בן עזר" בגלל מאות הנדחקים להיכנס ולבקש סליחה מהעורך על ששפכו עליו חרא ורפש והלבינו פניו ברבים ואפילו צבטו לו בביצים בציפורניים מלוכלכות בשנים הארוכות שבהן תמך באהוד אולמרט וחזר שוב ושוב על האמירה: "עוד נתגעגע לאולמרט!"
שלדון אדלסון לא נצפה בין המצטופפים וגם לא עורכי "ישראל היום".
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,060 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1991 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,002 מנמעני המכתב העיתי רובם כמתנת יובל
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל