| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 427
תל אביב, יום שני, כ' באדר תשס"ט, 16 במרס 2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: מכתב מרחל רבין-יעקב.
יוסי גמזו: סְפִירַת מְלַאי.
איתמר פרת: עמוס עוז: לדעת סופר [לא ביקורת].
הנרי פילדינג: אין לך משוגה גדולה מזו שבניסיון לתקן את ליקוייהם הטבעיים של אהובי-נפשנו.
שיחה של הדסה וולמן עם אהוד בן עזר על "ספר הגעגועים" בקול ישראל:
"אני לא מתגעגע, אני לא התבגרתי, ולא הזדקנתי, אני – אני."
הרצל חקק: הי דרומה לאילת, על ספרו של אוריה באר, "מול ההרים הסגולים".
אהוד בן עזר: על השפעת השדיים של סבתא ועל השפעת "אנשי סדום".
אדיר כהן: תודה לך, אמא, פרק מתוך ספרו: "סלח להוריך ושקם את חייך".
משה ברק: א. אסתר גמליאלית בת 90 – עם הבחור מהטנדר...
ב. חמש שנים למותו של נתן יונתן ב-12.3.04 – נתן ולא נתן.
אורי הייטנר: א. ואותה דוגית נוסעת. ב. גדעון לוי נרדם בשמירה.
מרדכי נאור: תל-אביב, תל-אביב. ספר חדש ליובל ה-100.
נעמי דר: ילדות נשכחת. געגועיו של אהוד בן עזר אל ילדותו בארץ ישראל הישנה והטובה מחזירים אותנו אל מתיקות הילדות, ללא נוסטלגיה מזוייפת.
אסתר ראב: מתוך "כל הפרוזה": 1. עיסת בצק. 2. הכיכר השביעית.
יואל נץ: המקל והגזר. על גלעד שליט.
גדעון לוי / איליה מאיר: על יחסי ישראל ושבדיה (שתי צרופות באנגלית).
אמש ב"בריאת העולם", הפילהרמונית זיינה לנו את השכל בהרצאה מביכה ומיותרת של גברת רות קלדרון מ"עלמא" בקולה הצרוד וגם סדוק.
* * *
מנרה, 10.3.09
לאהוד בן עזר שלום רב!
הופתעתי והתרגשתי לקבל את ספרך "ספר הגעגועים" – עליו אני קוראת תגובות מרגשות בעיתון שלך.
כמובן שעדיין לא הספקתי לקרוא בו – אולם לא "ויתרתי" וקראתי את הפרק האחרון על יצחק, על פגישתך ועל הרשמים שלך וכמובן שוב את "הרקוויאם" – ודברי "הסיכום" שלך בהמשך השנים.
דעתי על הסכמי אוסלו שונה. נראה לי שזו היתה הפעם הראשונה והיחידה, שהגיעו לכתיבת מסמכים חתומים על ידי שני הצדדים, כאשר כל צד ממשיך להיות מהסס, רואה בכך "פתח תקוה" –ומתן אפשרות הדדית לצעוד לקראת חיים זה בצד זה לאורך שנים.
איש לא הישלה את עצמו, וודאי לא יצחק, שהכול יתנהל על מי מנוחות לקראת השלום המיוחל –
אולם נעשו הצעדים הראשונים, עם מתן הזדמנות לשני הצדדים.
כמי שחיה עשרות שנים ליד, ממש, הגבול עם לבנון – וכמי שעברה תהפוכות ביחסים עם השכנים שלנו – עדיין לא איבדתי את התקווה שיהיה שלום באזור היפה שלנו. וזאת חרף העובדה ששניים מנכדיי, לחמו בלבנון במלחמת לבנון השנייה.
יצחק היה איש מפוקח וזהיר. היו כאלה שראו בזהירות שלו הססנות וחוסר החלטה –
הוא ידע שללא כוחנו לא נגיע לשלום והסכמה עם מישהו משכנינו – אולם הוא האמין שיש סיכוי לפתרון ללא מלחמות.
יש לי הרבה מה לומר על תפישות הביטחון והשלום שלו, אולם לא אעשה זאת בהזדמנות עכשיו.
כאשר אגמור לקרוא את הספר, אם יהיה לי מה להגיב אעשה זאת ברצון.
אגב, ספר הנקרא "תמצית געגוע" נכתב על ידי אודי עדן לזכרו של ארז גרשטיין שנפל בלבנון, ממש לפני יציאת צה"ל מלבנון. ספר מרגש ביותר.
בברכה ושוב תודה,
מרחל רבין-יעקב
* * *
יוסי גמזו
סְפִירַת מְלַאי
הַקֹּשִי לְתַחְזֵק אֶת הַשָּפוּי, אֶת הַנּוֹרְמָלִי, בְּשֶטַח-הַהֶפְקֵר הַמְּמֻקָּש בְּסִכּוּנִים
שֶאֵין בָּהֶם חֶמְלָה אוֹ הִגָּיוֹן אוֹ חֹק וָסֵדֶר מִלְּבַד הַמִּקְרִיּוּת, הָאַלִּימוּת וְהַטֵּרוּף
הוֹדֵף אוֹתָנוּ כְּמוֹ בִּקְצוֹת חֻדֵּי הַבָּיוֹנֶטִים שֶל אֵיזֶה סוֹהֲרִים בִּלְתִּי-נִרְאִים אֲבָל פְּרוּעִים
עַל מִגְרְשֵי-הַמִּכְשוֹלִים בָּהֶם, קְשוּרֵי-עֵינַיִם, אֲנַחְנוּ מוּרָצִים כְּעַכְבְּרֵי-מַעְבָּדָה
בֵּין אֶלֶף זִיגְזָגֵי חִידַת-מָבוֹךְ, כְּרִיקוֹשֶטִים הַנִּתָּזִים בְּחֶטֶף וּלְלֹא כָּל הַתְרָאָה
בְּקֶצֶב שְרִירוּתָהּ הַפִּתְאֹמִית וְהַפָטָאלִית שֶל הִפָּלְטוּת קְלִיעִים מִקְּנֵי רוּלֶטוֹת רוּסִיּוֹת
לְאֹרֶךְ חֲפִירוֹת הַהֲגָנָה הַלֹּא מוּגֶנֶת שֶל מָה שֶמְּכֻנֶּה פֹּה הַקִּיּוּם הָאֱנוֹשִי
שֶכְּלוּם לֹא אֱנוֹשִי בּוֹ חוּץ מִשְּמוֹ שֶהוּא פָּרוֹדְיָה
עַל עִלְגּוּתוֹ שֶל בֶּן-אֱנוֹש לִקְרֹא דְבָרִים בִּשְמָם.
כָּל חֲלוֹמוֹת הַיַּלְדוּת נִגְרָפִים בַּסּוּפָה כְּעָלִים בַּשַּלֶּכֶת,
כָּל מִשְֹחֲקֵי-הַנִּדְמֶה-לִי פּוֹקְעִים כְּבוּעוֹת-צִבְעוֹנִין שֶל חֲלוֹף,
אֲפִלּוּ אֱלֹהִים שֶהוּא יֵשוּת אוֹמְנִיפּוֹטֶנְטִית בְּתַרְגִּילֵי-הַהַדְמָיָה שֶל הַדָּתוֹת כֻּלָּן
בָּהֶן הוּא מְמַלֵּא אֶת תַּפְקִידָהּ הָאָנֶסְתֶּטִי שֶל הַתַּחְבֹּשֶת הָאִישִית בָּהּ הֵן חוֹבְשוֹת בַּלָּאט
אֶת צַעַר יַתְמוּתֵנוּ הַנִּצְחִית, הַקוֹלֶקְטִיבִית, מִדְּמוּת הָאָב שֶאֵין לָנוּ וְאֵין לוֹ שוּם סִכּוּי
לִבְנוֹת לָנוּ מִקֻּבִּיּוֹת תְּפִלּוֹת-הַצַּעֲצוּעַ שֶאָנוּ, כִּילָדִים קְטַנִּים, לָשִים מֵהַזָּיוֹת
כְּמוֹ אַרְמוֹנוֹת בַּחוֹל, אֲפִלּוּ הוּא אֵינוֹ מַצְלִיחַ לִבְרֹא לָנוּ עוֹלָם שֶיֵּש בּוֹ דִין וְיֵש דַּיָּן
וְיֵש לוֹ בַּעַל-בַּיִת וּמֹאזְנֵי שָֹכָר וָעֹנֶש, כִּי הוּא עַצְמוֹ מֵבִין תּוֹךְ אֲנָחָה שוֹבֶרֶת לֵב
שֶאָנוּ בְּטָעוּת קוֹלְטִים כְּרַעֲמֵי הַחֹרֶף, שֶלֹּא תָמִיד יוֹצֵא מָה שֶהַבּוֹס הָיָה רוֹצֶה
וְכָכָה-זֶה וְזֶה-מָה-יֵש וְאֶת קֻפּוֹת-הַגֶּמֶל שֶל אַשְלָיוֹת-הַיּוֹם עַל חֶשְבּוֹנוֹ שֶל הַמָּחָר
נִפְדֶּה רַק בָּעוֹלָם הַבָּא אִם יֵש כָּזֶה, כִּי טֶרֶם
שָמַעְנוּ עַל שוּם אִיש שֶשָּב מִשָּם עִם קַבָּלוֹת.
מָה שֶנּוֹתַר הוּא אוֹתוֹ הַמְּעַט שֶהוּא כָּל הַהַרְבֵּה שֶל חַיֵּינוּ,
אֵין, מִסְתַּבֵּר, לֹא שוּם אַיִל בַּסְּבַךְ וְלֹא שוּם הֲנָחוֹת אוֹ נִסִּים.
הָרַאדְיוּם הַזָּעוּם בְּכַמּוּתוֹ אַךְ הַפַנְטַסְטִי בְּכֹחַ-הַקְּרִינָה שֶלּוֹ הַמְּחוֹלֵל פְּלָאִים
כְּמוֹ בִּגְרוּרוֹת מַמְאִירוֹת שֶבַּגּוּף גַּם בִּשְאַר הַגְּרוּרוֹת, שֶבַּנֶּפֶש,
אֵלֶּה שֶיֵּש בְּכֹחוֹ לְרַפֵּא כְּמוֹ בְּלַחַש רוֹפְאֵי-הָאֱלִיל:
הָעֶצֶב, הַיֵּאוּש, הַנִּיהִילִיזְם שֶל קֹהֶלֶת, הַפָּרָדוֹכְּס הַלֹּא נִרְגָע כְּמוֹ אֵיזֶה כִּיב פָּעִיל
הַשָּב וּמְכַרְסֵם בָּנוּ עָמֹק בְּמַחְשַכֶּיהָ שֶל קָטָקוֹמְבַּת הַסָּפֵק כְּגַיִס חֲמִישִי
שֶל חֵיל-הַחַפָּרִים הַלֹּא-נִלְאֶה שֶבּוֹ טֶרְמִיטִים פִּרְאִים אַךְ לֹא-נִרְאִים שֶל הִרְהוּרֵי-כְּפִירָה נִתְלִים
בְּכָךְ שֶאִם כֹּה רַבּוּ מַעֲשָֹיו שֶל הַיּוֹשֵב שָם בְּסֵתֶר עֲנָנָיו וּבְחָכְמָה עָשָֹה הַכֹּל
אֵיךְ זֶה אֵינֶנּוּ מַצְלִיחַ לִתְקֹן לָנוּ שוּם מְעֻוָּת בְּחַיֵּינוּ
אַף שֶהֻבְטַח לָנוּ בֹּקֶר וָעֶרֶב יוֹם-יוֹם שֶהוּא אֵל כָּל-יָכוֹל?
וְאֵיךְ זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה הַמַּר, הַקָּנִיבָּלִי, שֶיֵּש לוֹ זְכוּת-יוֹצְרִים עָלָיו יָצָא כָּל-כָּךְ דָּפוּק?
וְאִם כְּפִי שֶכָּתוּב שָם בְּפֵרוּש אָכֵן נִבְרֵאנוּ גַם בְּצַלְמוֹ גַם בִּדְמוּתוֹ אָז מָה זֶה מְלַמֵּד
עַל טִיב אֲמִינוּתוֹ שֶל הַמָּקוֹר, לֹא שֶל הַקּוֹפִּי,
הַקּוֹפִּי שֶהוּא אָנוּ
וְגַם הוּא לֹא אַי-אַי-אַי?
מָה שֶנּוֹתַר לָנוּ כָּאן סַךְ הַכֹּל בֵּין שִבְרֵי חֲלוֹמוֹת יַלְדוּתֵנוּ,
בֵּין הָעִיִּים שֶל חָרְבוֹת תְּמִימוּתֵנוּ מוּכַּת הַמַּפָּץ הַגָּדוֹל,
זֶה שֶמִּמֶּנּוּ נִבְקַע הָאַכְזָב הַגָּדוֹל לֹא פָּחוֹת שֶל עָצְבֵּנוּ,
עֶצֶב פִּכְחוֹן בַּגְרוּתֵנוּ שְדוּדַת הָאוּטוֹפְּיוֹת שֶרַק בְּדַל-נוֹצָה
שָֹרַד בָּהּ כְּזֵכֶר מָרוּט וְנִדָּף לְכָל רוּחַ לְמָה שֶאֵינֶנּוּ,
מָה שֶהָיָה מְעוּפוֹ הַפָּתֵטִי שֶל אִיקָרוֹס, גְּדוֹל הַתְּמִימִים
שֶשַּעֲוַת כְּנָפָיו הוּמְסָה בְּלַעֲגֵי הַשֶּמֶש וּסְחֹפֶת מֵי הַיָּם פָּלְטָה אֶל חוֹף הַמּוּבָסִים –
מָה שֶנּוֹתַר לָנוּ כָּאן הוּא אִם כָּךְ רַק וַרְדוּת לְחָיָיו שֶל הַיֶּלֶד, תְּלוּתוֹ בְּאַשְלָיַת כֹּחֵנוּ לְשָמְרוֹ מִכֹּל
כְּמוֹ זוֹ שֶלָּנוּ בְּכֹחוֹ שֶל הַבּוֹרֵא מִמַּעַל, יָפְיָהּ מֵנִיב הַפְּרִי שֶל הָאִשָּה, פַּעֲמוֹנֵי
צְחוֹקָהּ הַצִּלְצוּלִי, הַמְּיַלֵּד שִירִים וָכֹסֶף, כְּתֵפוֹ שֶל רֵעַ בְּהָצִיף אוֹתָנוּ הַיֵּאוּש,
אוֹתָן נִדְבוֹת-עֲרַאי שֶל זְרִיחוֹת-פָּז וּשְקִיעוֹת-לֶשֶם בָּהֶן מַרְעִיף הַטֶּבַע לֹא צוּנָאמִי, לֹא טַיְפוּן
כִּי אִם הֶסְבֵּר פָּנִים אֱנוֹשִיּוֹת כִּמְעַט שֶל חֶסֶד, שֶלֹּא תָמִיד אֲנַחְנוּ מְגַלִּים כָּאן זֶה לָזֶה.
אֵלֶּה הַדִּיבִידֶנְדִּים שֶזּוֹקְפִים עוֹד לִזְכוּתֵנוּ רוֹאֵי-חֶשְבּוֹנוֹתָיו הַקַּמְצָנִים שֶל הַגּוֹרָל
בְּהֶרֶף תִּקְתּוּקֵי הַטַּקְסוֹמֶטֶר שֶל חַיֵּינוּ
הַנִּמְדָדִים בִּסְטוֹפֶּר,
כָּל הַשְּאָר –
עוֹרְבָא פָּרַח.
* * *
איתמר פרת
עמוס עוז: לדעת סופר
[לא בקורת]
תמיד נקף אותי מצפוני על אי-יכולתי להתפעל מכתיבתו של עמוס עוז. מאז 'ארצות התן', עם כל ספר חדש שיצא מתחת ידו, קויתי שאולי הפעם עשה זאת, העניק לקורא פתשגן שאין בו מום, אשר בו כל דבר במקומו, אין להוסיף ואין לגרוע. אך החויה בוששה לבוא; עבריתו לא הקסימתני, עצבונו עִצְבְּנָנִי, הרפליקות הקולעות כל כך, מדוע תמיד הן ארוכות כל כך. עם כל הכושר הזה להיות מצוין, מדוע אינו מצליח להיות מצוין, ולוּ רק בעינַי-אני, הקורא הקטן?
ואז הגיע 'אותו הים', ורחבה דעתי. ומיד לאחריו 'סיפור אהבה וחושך', ונתרציתי לו. לא עוד גור סופרים אלא כפיר ברעמתו! הכל מוקצה כמדתו, האירוניה, העוגמה, החמלה, הריאליזם. העברית בידו עוטה ברק, כל המלים נכונות. עמוס עשית זאת! הוא גדול הוא גדול! הבו נובל ועוז לעמוס!
כי אני לעמוס ועמוס לי. אנחנו שנינו מאותה העיר. גדלנו בין יושביה ובאותן השנים, באותן שכונות ובאותם חורפים וקיצים, עם אותם שכנים ואותם ארועים ואותו נוף אדם וארץ. אני הוא קהלו הטבעי של עמוס, אני דורו ואותי ישוחח. אני הקורא שעליו חשב וחושב. אֵלַי חייב הוא להישיר מבט ואליו עלי להטות אוזני. אם אני לא אביננו, מי יבין?
ועתה, הביאני עמוס חדריו ואל כפרו יִדְעָנִי. כמוני המתינו לו בעלי ובעלות קולמוסין, סבוהו כדבורים ודועכו כאש קוצים. נתנעצו בו ונתקנצו בו עם אלגוריות וסמלים ומַשְמָעוּיוֹתִיוּתִיוֹת. המציאו לו פרושים וקשרו לו מושגים של עכו"מ, ולבם גס בכל המיטב שהוגש להם בחנם. ולא כן אני.
כפרו של עמוס, אותו 'תל אילן', הוא מקום אמתי ומוכר, ורק שמו הוא אחר. כל דריו ומסופריו הם אמתיים ומוכרים – כולנו פגשנו בהם והכרנו את שיחם. עד כאן ריאליזם. אבל מה שקורה לאנשים אלה, בספורי כפר אלה, אינו מה שקרה להם אלא מה שיכול היה לקרות, וכאן החיים הפכו לספרות.
ומה שקורה להם – או יכול היה לקרות – כל כך מחריד עד כי אין עט הסופר מעזה לעסוק בו. את הנורא מכל עטף עמוס במשפטים רכים וטובים, תנחומים המקדימים את האסון. בסיפור הראשון (והטוב שבכולם) 'יורשים', הרי יודעים אנו – בדיעבד – כי הסרסור המפציר המופיע לא-קרוא על מרפסתו של אריה צלניק אינו אלא שגריר של גיהנום, אשר בא את נפשו וקניינו לקחת, אבל מה רך וענוג הוא סיומו של הסיפור: "הכל עוד יהיה כאן בסדר גברת יקרה מאוד הכל עוד יהיה כאן יופי". בסיפור 'חופרים' יודעים אנו כי אותם ביעותי אופל אשר את חפירתם שומעים העֵרים בלילות מתחת לרצפתם, אשמנים ילידי שחת הם, אשר יטרפו ביתן ויושביו, אך "הלילה רובץ סביבה עמוק ומחריש.... שום משב אינו מרעיד את האויר." אנו יודעים כי איש הנדל"ן יוסי ששון בסיפור 'אבודים' ימות בחשכת המרתף העתיק, אבל סוף סיפורו "הייתי בכסא הגלגלים, שקוע במנוחה עמוקה, וידעתי שהכל בסדר". בסיפור 'מחכים', המתארע ביום ששי בין השמשות, אנו יודעים כי אשתו של בני אבני, אשר השאירה לו פתק "אל תדאג לי", לא תשוב, ואל-נכון רק בעוד שנים רבות תמצאנה עצמותיה באקראי בחורבה נטושה אי-שם, אך סיפורו מסתיים ב"כִּפְתֵּר את מעילו מפני הגשם הקל שהחל לרדת עליו, ישב וחיכה לאשתו". בסיפור 'קרובים' אנו יודעים כי רופאת הכפר, גילי שטיינר הערירית, ממתינה לבואו אבל לעולם לא תראה עוד את אחיינה הרך והאהוב, אשר נעלם ביד אלמונים ולנצח לא יוודע מה היה לו, אבל בסיומו של סיפור "גיהצה וקיפלה הכל והניחה כל דבר במקומו ובחצות התפשטה ושכבה." אנו יודעים כי בחדר השינה של הזוג דליה ואברהם לוין (ראו כמה כל השמות ידועים ורגילים, ללא כל רמיזה או סמל) שוכנת נשמת הרפאים של מי שטרף נפשו בכפו, אך בסיומו של סיפור כל מה שהמספר עושה זה "לנסות לגשש קצת בחושך, בקרן האור מהפנס, בחלל שבין רגלי המיטה."
[וכאן מתבקשת הערה טכנית: העברית חסרה, למגינת לבו של כל מתרגם, מקבילה נאותה לפועל haunted. בדוחק בוחרים ב 'רדוף שדים' או 'אפוף בלהות', ואין באלה פתרון. הצעתי הפרטית, ונא יאזינו לה חכמי אקדמיה, הוא ע' י' מ'. וזאת מטעם הדמיון הצלילי והמשמעי ל א' י' מ', הביטוי 'בעים רוחו' שמופיע יחיד – וחסר מובן-במקרא, ומכיון ששומעים בו את העיום והעמום.]
והסופר, זה שיצר את העל-מציאות הזאת, יודע כי הדברים האלה לא קרו, אבל בעצם אין כל סיבה, לא אין כל סיבה, מדוע לא יוכלו לקרות, ולכן, לבטח הם יקרו גם יקרו. וכל הרוך הכוזב הזה, אך כסות הוא למה שהתבונה יודעת לאין-השיב.
יורשים אנחנו, עמוס ואני וכולנו, לדורי דורות רחוקים אשר נשמתם עוצבה ושכלם צמח בעולם שאינו טוב ורחום. מאפלי היער הקיפו את קיומם של קדמונינו אלה, ואת אימתו הכירו אך לא יכלו לשער בדמיונם. הם למדו וידעו שאם לא יראו נכוחה את העולם ואם לא ישכילו לדעתו כמקום ששולטים בו הרשע, הטרף, הלא-צפוי והלא-משוער, לא יוכלו לקיים את חייהם ולהציל את גֵוַם ונפשם. תבונת האדם החדש, יכולתו לדמות וליצור ולהיות מובן לזולתו, צמחו בנשמה אשר הפחד הקיומי היה אור יומה וחשכת לילה. ואותו זכרון, אותו גֵן קדמון מלפני היותנו אנשי קריה וכפר, טמון עמנו ואחת לכמה דורות ואחת לכמה אנשים, זוקף ראשו, והוא שב ומשתלט על זו הנפש אשר עכשיו כבר דרה במעונות אדם – אבל לידתה ומותה במאפלי היער.
מהלכים בינינו אנשים של תקופות האבן, ויכירום רק אלה הדומים להם, אשר תקופת האבן עוד בנפשם. חושיו של עמוס קלוזנר, יליד כרם אברהם בירושלים, דרוכים לעיפה. הם פעורים ומתוחים עד כאב לקלוט כל קורטוב ומשב של ריח, לשמוע כל אוושה והמיה לילית, להאזין לכל ילל רחוק ואף קרוב, לבלוש ולהבין כל מה שנגלה לאורכו של רחוב, מה שמונח בחצר נטושה, בחדר רהוט, בכיסו או ארנקו של אדם. עדיין כולו ער כגשש להבחין בגבעול שהוסט, חפץ שאינו במקומו, הרמוניה שאינה תואמת, צליל שאינו כתקנו. דע מה אורב לך, על משמרתך עמוד יומם וליל. שכן מקום נורא הוא העולם, ואין מי שיגונן עלינו מפני רשעותו.
וכך צמח החורף הסגרירי של ירושלים לגשם האבדון של מסע הצלבנים שבספור 'עד מוות', ואין לך בכל ספריו של עמוס עוז אדם שיכול לסמוך על עצמו ועל זולתו, וזולתו יכול לסמוך עליו. ואין שמחה שאין עמה דאגה, ואין זכרון שאין בו יגון, ואין מזל טוב שאין עמו מזל רע. כי בתוך יקוד ארץ ישראל עוד תרה נשמתו ביערות אין-אדם, הסבך העצוב, המסוכן, שאין בו רחמים או תוחלת. הילד שקרא וקרא בספרי ההשאלה של אדון מרכוס, הלעיט עד מעֵבר לשובע את נפשו במה שמעבר לעכשיו. ובעת שהרים עיניו מן הכתוב, הנה נשתנה העולם שסביבו ונהיה העולם של דמיונו ונשמתו. ומי יכתוב, מיהו שיוכל להשליט תבונה ואור, מיהו שאולי ישכיל להשביע ולהסיר את הבלהה שנשתחררה בו, במעמקים?
אל-נכון הבחינו הקוראים כי הרע יש לו תמיד מבשר. כמעט בכל סיפור מופיע השליח, או האות, אשר הקדים את אשר יבוא. הסרסור בסיפור 'יורשים', המעיל בסיפור 'קרובים', התיירת בסיפור 'אבודים', הכלב בסיפור 'מחכים', ואפילו הפרא המופיע מול שמש בסיפור האחרון 'במקום רחוק'. וכדרך שליחיו של גורל, בעצם רק הזכרון של אחר-מעשה הופך אותם לאותות ומופתים. אבל נסתר וידוע כי חיינו מלאים בהם, ומי נבון ויכירם בטרם מעשה? היאך נדע כי הנבואה ניתנה, עד כי תתמלא הנבואה, רכה וחרישית ובלתי-נמנעת?
עמוס, את קולך שמעתי, והרי בשבילי ושכמותי כתבת. כבוד נתת בלבי לאוזנך המדויקת וקולמוסך (מקלדתך) הנאמן, ובצד העצב שהעצבתני הערת בלבי חמלה קשה, כדברי נתן הרחום והחכם: שמרי נפשך העיפה, שמרי נפשך! את בינתך שמרי! שמרי לבך הטוב, אמציהו בידיך!
איתמר פרת
שואבה. מרס 2009
* * *
הנרי פילדינג
אין לך משוגה גדולה מזו שבניסיון לתקן את ליקוייהם הטבעיים של אהובי-נפשנו
אנשים חכמים וטובים באמת, נכונים לקבל את בני-האדם ואת המאורעות כמות-שהם, בלא להתלונן על ליקוייהם או לנסות לתקנם. הללו מסוגלים לראות פגם בידיד-נפש, בשאר-בשר או במכר, בלא שיעירו על כך לעולם לבעל-הדבר עצמו או לזולתו; וזאת, בדרך-כלל, בלא שייגרע בשל כך מאומה מחיבתם לו. אכן, אלמלא רוכך כושר-הבחנתנו עקב נטייה זו שבנו להעלים עין, לא היינו יכולים להתיידד עם איש לעולם, אלא אם כן הלכנו שולל במידת-מה אחר חזון-תעתועים. הנני מקווה כי ידידיי שלי ישאו לי אם אצהיר שאיני מכיר בהם אחד ללא מגרעת. והייתי מיצר אילו סברתי שיש לי איזה ידיד שאינו מוצא שום חסרון בי. מחילה ממין זה אנו ממציאים לזולתנו ומצפים למצאה בתמורה, בבחינת 'קח ותן'. משחק-ידידות הוא, ולאו-דווקא מן הבלתי-נעימים. ועל מחילה זו מצווים אנו בלא לשאוף לתיקון אותו פגם. שהרי אין לך משוגה גדולה מזו שבניסיון לתקן את ליקוייהם הטבעיים של אהובי-נפשנו.
הנרי פילדינג, "טום ג'ונס" 1749, מוסד ביאליק, תרגום אסתר כספי, 1967. כרך א', עמ' 56-57.
* * *
עצומה והצהרת מחוייבות בנושא העמדת קציני צה"ל לדין בארצות זרות בגין פשעי מלחמה לכאורה
חברים!
העצומה יוצאת לדרך! להיכנס לכתובת הנ"ל ולחתום (חתימה אלקטרונית, זה לוקח פחות מדקה) ולהפיץ לכל מי שמכירים!
יהודה אלי-דע
http://www.atzuma.co.il/petition/yehudaelyada/1/
* * *
שיחה של הדסה וולמן עם אהוד בן עזר
"אני לא מתגעגע, אני לא התבגרתי, ולא הזדקנתי, אני – אני"
שודר ביום שישי, ה-13 במרס 2009, בתוכנית לספרות של קול ישראל בעריכת הדסה וולמן.
"ספר הגעגועים" של אהוד בן עזר הופיע בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
הדסה וולמן: ספרו החדש של אהוד בן עזר, "ספר הגעגועים", מתאר יום אחד בחייהם של שלושה נערים, צבי, אורי וגיורא, בארץ ישראל של שנות ה-40. "ספר הגעגועים" – ועל הכריכה תצלום של עץ תפוז, תפוז שמוטי, זן נדיר, כמעט כבר עבר מן העולם.
אהוד בן עזר: קודם כל, השמוטי לא פס מן העולם. הצרה היא שמגדלים את רוב הזן הזה כיום בנגב, במים מוחזרים, ובאדמה שלא מתאימה. השמוטי האמיתי צריך לגדול בשרון, באדמות פתח תקווה.
אבל התפוז שעל שער הספר הוא לא סתם שמוטי. הוא נקרא "שמוטי אדום" או "שמוטי דם". יש עץ אחד בקיבוץ נען, של מי שהיה אחראי שם על הפרדס בשעתו, לשם נסענו וצילמנו את העץ. גילה אותו בשעתו דודי ברוך ראב בן עזר, וטיפח את הזן וקרא לו "שרה", כי הוא בשעתו אהב את שרה אהרונסון, כששניהם היו כבר נשואים, והמיוחד שבו [בשמוטי דם], הוא נראה כמו [פרי] שמוטי מבחוץ, לא כמו תפוזי הדם הקטנים שבסוף העונה, וכשפולחים אותו יש נקודות, בקבוקיות כאלה, קצת אדומות, כמו של דם, בתוך הפלח. למרבה הצער הוא לא נעשה מסחרי, ואני עושה נפשות שיחזירו את הזן הזה [תפוז "שרה"] ושיהיה לו גם עתיד מסחרי.
הדסה: מה שהכי בולט בקריאת הספר, ספר הגעגועים הזה, הוא החיבור לטבע. אוכלים את מה שמגדלים. מתנהגים לפי עונות השנה. אתה גר בעיר הרבה שנים. העיר המודרנית היא ממש הפוכה למה שמתואר כאן בספר. גם העונות השתנו.
אהוד: כן. הספר מוקדש לבן שלי, בן, וכתבתי לו: "אני מקווה שהילדות שלך תהיה כמו הילדות שלי."
אשתי אמרה: "מה פתאום? הרי הילדות שלו כבר היתה. איך אתה יכול לכתוב בלשון עתיד?"
אמרתי: "לא. התכוונתי שכאשר הוא ייזכר בילדות שלו, יהיו לו זיכרונות כמו אלה שפירנסו את הספר שלי, ספר הגעגועים." ואני חושש שיהיו לו פחות, כי הילדות בעיר, בתל אביב, היא יותר סטרילית.
לי היה החסד הזה, גם פתח תקווה וגם שלוש שנים באחוזה שנקראת קלמניה או קלמניה, שעל אדמותיה ניבנה לימים בית ברל, אבל המיבנה ההיסטורי של האחוזה עדיין קיים. ופירנס את הילדות שלי, המקום הנפלא הזה, עם כל אורחות חייו.
הדסה: מתי זה היה?
אהוד: אנחנו היינו שם מ-44' עד 47'.
הדסה: זאת אומרת בתקופת המנדאט.
אהוד: ודאי, בתקופת המנדאט. והאחוזה התבטלה עוד בתקופת המנדאט. הבעלים, משה גרידינגר, שהאחוזה קרוייה על שם אביו, קלמן, – מת, ועוד לפני מותו הוא מכר להרצפלד את האדמות, כי ברגע שהבינו שלא תהיה עבודה ערבית, והולכת להיות מדינה, – והאחוזה היתה בנוייה על המון עבודה ערבית, ואני מתאר שם איך אני עובד בכרם עם הנערים הערבים, ויש לי ידידים מביניהם, – אז ראו שאין עתיד לאחוזה החקלאית הזו, ולא ידעו אז שבבוא היום תהיה עוד פעם עבודה ערבית כל כך רבה בארץ. זה היה דבר חד-פעמי כי זו היתה אחוזה פרטית, לא קיבוץ, לא מושב...
הדסה: אז אולי תתאר אותה, מה בדיוק, מה היתה האחוזה החקלאית הזו...
אהוד: אני אספר לך. אותו משה גרידינגר, שבני משפחתו עד היום חיים וממשיכים [את דרכו] היה מלך הביצים של אנגליה. הוא היה יבואן גדול של ביצים לאנגליה. הוא היה ציוני, והוא רצה לייסד אחוזה חקלאית בארץ ישראל בסגנון אנגלי. ודודי ברוך ראב בן עזר בנה בשנת 29' את האחוזה לפי... המורה שלו היה אהרן אהרנסון שהיתה לו תחנת ניסיונות חקלאיים בעתלית בשעתו, ו[דודי] בנה אחוזה לפי חלומו, ומושפע באמת מסגנון אנגלי, עם חומה, ובפנים אורווה, רפת, וספרטור של החלב לעשיית שמנת, וטרקטורים, ופָּרִיָה עם פרים מאיימים שאחד מהם כמעט הרג אותי; וזה היה חלום, המקום הזה, היו באים מכל הארץ לראות את המשק הפרטי המשגשג. ולמשל, לול לא היה בקלמניה, למרות שבנה אותה מלך הביצים של אנגליה – וזאת היות שדודי שנא לולים ותרנגולות, מעולם לא היה לול בקלמניה. והמקום הזה הפך לעולם החלומות של ילדותי, כשאבי דואג כל הזמן לשלוח אותי לעבוד כדי שלא אגדל פאראזיט.
הדסה: הנה ציטוט מתוך הספר בדיוק בעניין הזה: "אבא חינך אותי כי לכסף יש ערך וכי עבודה אמיתית היא רק עבודה חקלאית קשה. וכי העבודה בה"א הידיעה היא העבודה בטורייה. כל שאר העבודות נמצאות בדרגות שונות של התרחקות ממנה. אם אתה בוחר להיות פקיד או סוחר. שלא לדבר על השאיפות הנלוזות שלי לעתיד, להיות סופר ולהתפרנס מכתיבה בלבד." – אז איך זה שהזיכרונות המתוקים האלה וההנאה מכל הילדות הזו הביאו למשהו בכלל הפוך, מגורים בעיר, הפניית עורף לחקלאות. אתה, כאמור, מתפרנס מכתיבה.
אהוד: תראי, עוד אבא שלי אמר לי ש"סבא שלך (יהודה ראב בן עזר) פתח את התלם הראשון (בפתח תקווה בשלהי שנת 1878) – ואתה סגרת אותו!" – כי אני ראיתי תמיד את הצרות של החקלאים, את הצרות של אבא שלי, שנעשה גם עצמאי בתור חקלאי, ואמרתי שאני בחיים לא אסמוך על הגשם ועל הבצורת ועל כל המחלות – קימחון וקימשון וזבוב ים התיכון, ואני, לא מהחקלאות אני אחיה.
אבל הם התלכדו כלפיי כי החינוך היה די ספארטאני, גם במשפחות האיכרים בפתח תקווה וגם בהתיישבות העובדת. דיין מתאר בזיכרונותיו את הילדות שלו, איך הוא עבד קשה [במשק המשפחתי] בנהלל, בעוד אבא שלו טייל אז כשליח בעולם. ממש עבדות זו היתה. ממש.
הגישה היתה שמי שלא עובד עבודת אדמה, ובטורייה, הוא פאראזיט. זה מצד אחד. מצד שני הם הרגישו, וכך גם הדודה שלי אסתר, אחות אבי, המשוררת. הרגישו שאם יהיה מישהו שידאג להיסטוריה של המשפחה, ושל המושבה, ויהיה סופר – זה אני, זה הבטלן. וכשיצא [ספרי הראשון] "המחצבה", אבי עוד היה בחיים, אני הייתי אז בן עשרים ושבע, והבאתי לו את הספר, והוא אומר: "בני, בני, אתה יודע, אלכסנדר מוקדון, בגילך, כבר כבש חצי עולם. גאון כבר לא תהיה."
הדסה: ספר הגעגועים מתאר יום הרפתקאות בחייהם של שלושה ילדים, צבי גיורא ואורי, –ואורי, אני מבינה, הוא בן-דמותך...
אהוד: כן.
הדסה: אתה עוד בקשר עם צבי וגיורא? אלה שמות אמיתיים?
אהוד: לא. הם צירופים. גיורא הוא צירוף של חבר ילדות שלי שכבר לא בחיים, אהוד אקסלרוד-אלמגור, שהיה חקלאי בצופית. לא מזמן שלחתי ספרים לשני האחים הצעירים שלו [גיורא ודוד], ובמידה מסויימת, גם נחום סטלמך, שאיתו למדתי אחר-כך בפתח תקווה. הספר בנוי משתי חטיבות. האחת רומאן, והאחת פרק דוקומנטארי. בחלק הדוקומנטארי אני מסביר ממה בניתי את הדמויות שברומאן. אז חלק נוסף של גיורא הוא נחום סטלמך, שהיה לימים הכדורגלן המבריק של ישראל. וצירפתי גם עוד כמה דמויות, פחות ידועות. וגם צבי הוא צירוף של כמה חברים שלי. אחד כבר לא בחיים, ד"ר זאב קליין-קינן, וחבר אחר ששמו שמוליק גולדשמידט, שלא ראיתי אותו כבר יותר משישים שנה. זה הוא שפיתה אותי שנבנה אווירון, ושהאדון רובינשטיין משדה ורבורג [שבחצרו גר שמוליק עם אביו המורה לתנ"ך] הוא [הפילדמרשל] גרינג שברח ארצה בתחפושת. הוא היה ילד עם המון דימיון [ואני הייתי קצת פתי] ויש לו חלק גדול בספר הזה.
הדסה: ואתה לא יודע מה קורה איתו עכשיו?
אהוד: לא. האחרון שאני צריך עוד למצוא אותו ולשלוח לו ספר, זה שמוליק.
הדסה: ולְמה אתה הכי מתגעגע?
אהוד: אני לא מתגעגע לשום דבר. אני שמח כל בוקר שאני קם. שאני אוכל שמוטי שאנחנו מביאים מפתח תקווה [ממשק גולדשטיין בכפר מעש]. אז זה כמו שהיה פעם. [שאותו הטעם נשאר]. אני לא מתגעגע, אני לא התבגרתי, ולא הזדקנתי [אני – אני].
* * *
אהוד: אני מבקש את עזרת הקוראים באיתורו של שמוליק גולדשמידט שעזב עם משפחתו בשנת 1947 לערך את שדה ורבורג. אביו היה המורה לתנ"ך בבית הספר בצופית באותה תקופה.
בבקשה הזו אין שמץ מיטפיסיקה, סימבוליקה או רמז לשקיעת המושבים ובעקבותיהם מדינת ישראל כולה – ולעליית הדור הערבי הבריא והאיתן במושבים של מדינת כל אזרחיה.
* * *
נשארתי בבית במיוחד כדי להאזין לשידור זה, ממנו נהניתי מאוד.
תודה ושבת שלום,
בן בן-ארי
ניו יורק
* * *
אהוד היקר,
האזנתי למישדר. היה יותר מוצלח אפילו מהראיון ב"מעריב" (שם כמעט לא דובר על הספר, ואילו ברשת א' רוב השיחה היתה עליו).
שלך,
משה גרנות
* * *
שמוע שמענו, רהוט ולעניין.
א. פ.
* * *
למשוררת אביבה דורון היקרה
ולכל בני המשפחה
אתכם באבלכם הכבד
במות הבעל, האב והסב
ברוך דורון ז"ל
משתתפים: יהודית ואהוד בן עזר
* * *
ישראל הַר
לזכר אילנה צוקרמן
נוֹסָהפָּאסִיבָהסִיבָה
נוֹסָהפָּאסִיבָהסִיבָה
נוֹסָהפָּאסִיבָהסִיבָה – הוֹ
אַהוּבָה מַדּוּעַ תַּקְפִּיאִי וְלָמָה
תַּקְשִׁיחִי אֶת לִבֶּךְ לֶב אֶבֶן
אָנָא אַל תַּסְּתִירִי פָּנַיִךְ מִמֶּנִּי
תְּנִי לִי וָאַלַבְּבֶּבֵךְ בְּחוֹם לִבִּי
בְּיָדַּי אָמִיסֶּנוֹ
עד כאן השיר לזכרה של אילנה צוקרמן שהלכה לבית עולמה לפני ימים אחדים ושוב לא נראנה. תודה לעורכי וקוראי גיליונות המכתב העיתי
ממני המוקירכם
ישראל הַר
* * *
רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
[נדפס על העטיפה האחורית].
מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 50 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
הרצל חקק
הי דרומה לאילת
על ספרו של אוריה באר, "מול ההרים הסגולים"
סקירה ראשונית ושיחה עם המחבר
אוריה באר, "מול ההרים הסגולים", הוצאת עקד, 269 עמודים
הסופר אוריה באר, חתן פרס אולשוונג לספרות על הרומאן "עין הזכוכית של מיור פאבל" מפתיע בספר חדש: מול ההרים הסגולים. אנו בוחנים את ההרים הסגולים הנשקפים מן העיר אילת, ונחשפים לעלילה בעיר דרומית שכוחה ומרוחקת, עלילה ספוגת יצרים ותהפוכות. מדובר ברומאן חברתי על גורלה של אורנה, נערה שנקלעה לזנות ולסמים בעטיין של הנסיבות המשפחתיות.
היצירה של אוריה באר עוסקת באומץ בשאלות של השתייכות חברתית וניכור חברתי. הסיפורים טעונים באווירה יצרית ורגש עז. גם שפת הדיבור המשובצת בעלילה היא אותנטית. חייה של גיבורת הסיפור נעים בציר של בדידות, חיפוש אהבה וגעגועים לאין קץ. הדמויות ברומאן של אוריה באר הן דמויות קשות, ויחסי האנוש בין הדמויות הם על רקע מלחמת קיום קשה בשוליים החברתיים. הוא סוחף את הקורא למסע מטלטל בין קטבים רגשיים ביחסים בין הנפשות הפועלות, ולא פעם יש גלישה למעמקים קשים של אלימות, אך גם של חסד.
הן הגיבורה אורנה והן בן זוגה יוסף (המכונה יוס) חיים תחת צללי העבר, והם נאבקים כדי להתנתק מעברם ולעצב להם חיים אחרים.
הדרמה מועצמת באמצעות החיים הנקרעים בין עבר להווה, בין מציאות נורמטיבית לבין היסחפות לעולם האפל: במבוך הקשרים בין הדמויות אנו מוצאים קשרים אפלים,חוטים נסתרים, ניסיונות להסתתר או להסתיר זהות . אוריה באר קנה את עולמו בסיפוריו הקצרים, ובכולם מצאנו כישרון לכתוב בצורה קולחת ומרתקת.
כמו בסיפורים קצרים שכתב, גם ברומן שלו, אוריה באר מפר את השלווה ומוביל את העלילה לצומת דרכים. באר בונה עולם של דילמות, פחדים, הסתתרות, לבטים, משברים, והתרת הסבך הופכת למרתקת. לעיתים אנו חשים כאילו היינו בדרמה יוונית, והמסלול הטרגי יוצר תחושה של קתרזיס.
אוריה באר מגלה יכולת התבוננות רגישה במתחים בין בני אדם וביכולתם לגשר על פערים ביניהם. הוא נוגע בעולמה של הגיבורה הן בתהומות והן בפסגות ועושה זאת ברגישות אנושית ובאמפתיה לעולמה של אישה.
דווקא כשהיא במצב של אובדן חשק לחיות, יש שלב של מפנה בחייה ובעלילה: הגיבורה מתחברת לדמות נוספת שהיא מכירה באילת, סטלה, שהיא אם חד הורית. באר מתאר ביד אמן את הקשר בין שתי הנשים. מתואר גם הקשר בין יואב, בנו של יוס עם אמו טובה, וכך נחשפת כל המערכת המשפחתית של יוס: הבת לילי והאח חנן. האהבה המפתיעה שנוצרת בין אורנה ובין בנו של יוס, חנן, כתובה באופן מרגש.
המשבר של יוס מוכפל ומועצם, כשבתו לילי לא מזמינה אותו לחתונתה, ונודע לו על כך בקניית מוצרים בחנות. נחשפת כאן מערכת משפחתית מסובכת וקשה, וגם האם טובה מתקשה עם בחירתו של בנה חנן. כתיבתו של אוריה באר חושפת את זוויות הראייה המתחלפות של הדמויות השונות, והוא מתאר את גורל הגיבורים בדקות, במורכבות שיש בה רגישות מעמיקה ובהבנה.
העלילות מצטלבות זו בזו, ואפשר לומר שבאר מיטיב לתאר מציאות שהיא שילוב של איכויות וצבעים, חיים שהם גן עדן של שושנים וקוצים . כמספר רהוט ומקצועי כתיבתו של באר קולחת ולקורא מובטחת הנאה רבה.
נפגשתי עם אוריה באר כדי להתוודע לעולם הכתיבה שלו, ליצירתו הקודמת, לקשר בין הז'אנרים השונים של יצירתו.
ש. אתה כותב גם סיפורים קצרים וגם רומאנים. מה הזיקה שלך לכל תחום ומה אתה אוהב יותר?
ת. התחלתי לכתוב סיפורים קצרים. אני קרוב לז'אנר הזה. אני מעריך מאוד את אמנות הסיפור הקצר, והאמת היא שאני מצר על כך שאין הערכה רבה כלפיה בממסד הספרותי. בארצות הברית ובצרפת יש הערכה רבה יותר לז'אנר זה. כתיבת רומן מחייבת נשימה ארוכה יותר, תכנון מפורט, זו אמנות בפני עצמה. אני חש בן בית בשתי הממלכות, אבל בתוך תוכי אני מעדיף סיפורים קצרים.
ש. הגעת בו להישגים נכבדים.
ת. אני מרגיש באמת שזה הבית שלי. הסופר נתן שחם מעריך מאוד את סיפוריי הקצרים.
ש. ההשכלה שלך היא משפטית ולא ספרותית. איך אתה רואה את מקצועך כעורך דין ואת מעמדך כסופר ואת הזיקה בין שני העולמות הללו?
ת. מספרות אי אפשר להתפרנס, זה סוד גלוי. האם יש זיקה בין עריכת דין לכתיבת סיפורים? יש זיקה מסוימת. בשניהם אתה עוסק בבני אדם, על רצונותיהם ומעלותיהם, ולא פעם עולמם הלא נעים נגלה לעיניך. מקצועי נתן לי אפשרות להציץ לנבכי נפשם של לקוחות ולמדת מכך רבות. משהו מכל זה חלחל ליצירותיי.
ש. יש משהו מרתק בכך שאתה מחזיק שני משרדים בקביעות ואתה מתמרן בקביעות בין משרד בתל אביב ובין משרד באילת? זה הרי צריך להיות מאמץ מאוד רציני. מה מושך אותך להרפתקה הזאת?
ת. ההרפתקה החלה בגלל סיבות כלכליות, אך בהדרגה נוסף הממד של חיים בעיר שיש בה אנשים מרתקים. הייתי עד לפרשיות מעניינות. הרומן "מול ההרים הסגולים" מבוסס על היכרותי עם אנשים, דומים במידה זו או אחרת לגיבורי ספרי. אילולא הכרתי אותם, ספק אם הרומן הזה היה נולד.
ש.הרומאן החדש שלך "מול ההרים הסגולים" מתרחש באילת, וניכר כי הטמעת את האווירה ואת השוליים של העיר... מה השפעתה על יצירתך?
ת. לעיר השפעה על היצירות, באווירה, בצבעים, בריחות, בדמויות... הטמעתי בסיפוריי את הארומה של העיר אילת. פרופסור נורית גוברין עמדה על כך וחלקה לי שבחים.
ש. מתברר שבצד היותך סופר ועורך דין, העלית על הבמה גם שני מחזות שלך. איך הגעת לתחום זה, ולמה אתה נמשך גם למדיום זה? מה הוא עושה לך?
ת. אכן אני קרוב גם לז'אנר המחזות. העליתי כמה מחזות. מחזה בשם 'הקונגרס הראשון' שנכתב על חיי הרצל ועל ההכנות לקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897, לבטיו של המנהיג, הדרמה מסביב. זה ריתק אותי. כמו כן מחזה בשם "כאילו בחלום" על אנשי המושבה כינרת בשנת 1926, על החלוצים שבאו להגשים חלומות במושבה. ויש לי קשר רגשי לנושא, הוריי באו מכנרת... מחזה נוסף "מעוז 29" עוסק בפרשיית שוחד בתקופת מלחמת ההתשה. סיפורו המסובך של קבלן בניין המתמודד על מכרז לבניית מעוז... מדובר על תקופת הקמת המעוזים בקו בר לב.
ש. מה משך אותך לתיאטרון?
ת. אני אוהב תיאטרון ונמשך למדיום הזה שהוא תמונתי ותמציתי, שיש בו משהו בוטה ומרתק. האמת היא שקשה להצליח במדיום זה, כי המציאות הישראלית מחייבת להיות קשור לברנז'ה, וחבל.
ש. אתה גם סופר אך גם חבר ועד מנהל של אגודת הסופרים העברים ומשמש שם יו"ר הוועדה לתיקון התקנון. למה חשוב לך לעסוק גם בשליחות ציבורית?
ת. אכן התחלתי לאחרונה לקחת חלק בפעילות באגודת הסופרים העבריים. חשבתי שאני יכול לקדם את האגודה, למנוע ממנה מצבים של כאוס ובלגן משפטי, חשוב לי שעניינים יתנהלו כראוי. הצעתי מועמדותי ואני מקווה שאוכל לתרום ולהשפיע בכוחי הדל.
ש. המערכת המשפחתית ברומאן מול ההרים הסגולים כה מורכבת... יוסי מתמודד על ליבה של אורנה מול בנו שלו. האם זה לא מרחיק לכת מדי? איך ניווטת את הסבך הזה?
ת. מערכות היחסים במשפחה המתוארת באמת סבוכות, אבל לא בלתי אפשריות. אורנה לא אוהבת את יוסי, ואפשר לומר שהיא אסירת תודה לו על שהוציא אותה וחילץ אותה ממעגל הסמים. לעומת זאת הקשרים בין אורנה לבנו של יוס, חנן, מתפתחים לאט לאט וזה מבשיל לכדי אהבה. הרומן מתאר תהליך שנמשך תקופה ארוכה, ולא בנקל כתבתי ושקעתי בכתיבה הסבוכה הזו. הרגשתי שאני נכנס לעורן של הדמויות.
ש. האם היצירות שלך ובכלל זה הרומאנים שואבים חומרים מן הביוגרפיה שלך?
ת. כל יצירה, כל רומן, שואבים מהביוגרפיה של הכותב. לא בכדי אמר פלובר, סופר נערץ עליי, על גיבורת ספרו 'אמה בובארי' את המלים האלה – "אמה זו אני..." כך אני חש. כך גם תומאס מאן, שכתב את בית בודנברוק. זה היה העתק מדויק מחיי משפחות הסוחרים של אביו ודודיו. זה היה העתק כמעט מדויק של משפחתו, עד שמרבית בני משפחתו החרימו אותו וניתקו כל קשר עימו.
באופן דומה הספר 'מלחמה ושלום' של טולסטוי קרוב לעולמו של הכותב. המחבר ביקר באזורי הקרבות של 1812 שהפכו לחלק ממנו. טולסטוי עצמו היה בן למשפחת אצולה והיטיב לתאר זאת בספר "מלחמה ושלום". אני בטוח שגם שיריך ושירי אחיך התאום בלפור שואבים מהביוגרפיה שלכם.
ש. הרומאן הקודם שלך "עין הזכוכית של מיור פאבל" זכה לפרס ספרותי וקצר שבחים בביקורת. אילו סיפורים אהבת מן הקובץ הזוכה. מה הייחוד שלו בעיניך?
ת. זכיתי בפרס מכובד, 'פרס אולשוונג' ניתן לי על קובץ סיפורים קצרים וארוכים שהם ממיטב יצירתי. אני אישית אוהב את הסיפור הראשון "ההודעה" על מודיע נפגעים, שמוטל עליו להודיע על נפילת הבן של חברו הקרוב ביותר, חבר ילדות. הקשר ביניהם ניתק וההודעה גורמת לו לשוב אל העבר, להתחבט.
סיפור אחר שאהבתי, סיפור שנקרא "עין הזכוכית של מאיור פאבל" הוא סיפור ילדות על רומן בין קצין פולני לשכנה שלנו בתקופת מלחמת העולם השנייה. סיפור נוסף שחביב עליי, "הספסל של אדית" הוא סיפורה של אישה גרמניה שמתחרטת על כך שבזמן המלחמה ובתקופה של רדיפות הנאצים, לא היה לה מספיק אומץ להציל את מורתה היהודית, המורה לצרפתית שלה.
הספר החדש שלי "מול ההרים הסגולים" שואב מכל יצירתי. כל סופר מבשיל ונבנה מיצירה ליצירה, ואני מקווה שספרי החדש ישבה את לבם של הקוראים.
פורסם לראשונה באתר e-mago.co.il – כתב-עת בנושאי תרבות ותוכן
* * *
אהוד בן עזר
על השפעת השדיים של סבתא
ועל השפעת "אנשי סדום"
אתמול בערב הלכנו לס. וא. רשמתי מפי א. את הסיפור הבא: אני מכיר דון ג'ואן אחד אצלנו בעבודה והוא שאל אותי: "הבן שלכם רואה אתכם לפעמים ערומים?"
אמרתי: "כן, לפעמים אותי ולפעמים את ס. אך איננו משתדלים במיוחד, וגם לא מסתירים ממנו."
"זה לא טוב!" אמר הדון ג'ואן דנן, "כשהייתי ילד מזמזתי את השדיים של הסבתא שלי. והיו לה כאלה שדיים ענקיים! ומאז אני לא נרגע!"
ועוד סיפר כי לפני כחמש-שש שנים חלה בדלקת כליות, הוא חשב אז להגר מן הארץ, וביותו חולה קרא כמה ספרים, ביניהם את "אנשי סדום" [1968] שלי. והספר הזה, בין כמה אחרים, השפיע עליו להישאר בארץ. לפתע ראה שיש כאן עבר, ואנשים עם עבר, וכי לא כולם פליטים חסרי שורשים אשר באו לכאן רק לפני שניהם אחדות, לאחר השואה [כמוהו]."
היתה זו אחת המחמאות הממשיות הנדירות ששמעתי אי פעם על אחד מספריי.
[אהוד בן עזר: מתוך היומן, ספטמבר 1974]
* * *
אדיר כהן
תודה לך, אמא
מתוך ספרו: "סלח להוריך ושקם את חייך"
העומד לראות אור בהוצאת "אמציה"
סיגל [שם בדוי] נכנסה לחדרי וצנחה על הכורסא. מחלפות שערותיה החומות נפלו על כתפיה אותן טילטלה בעצבנות כשהיא אוספת בידיה את השיער ושבה ומשליכה אותו וחוזר חלילה. עיניה התרוצצו חסרות מנוחה, כמו מחפשות אוייב נסתר שעומד לתקוף אותה. היא נעה בחוסר נוחות על הכורסא, קמה מידי פעם וחזרה לצנוח לתוכה. אצבעותיה תופפו על השולחן הקטן שלידה ודיבורה היה קטוע, מופסק לרגעים ארוכים ושוב מתחדש בשטף עצבני עד להפוגה הבאה.
"באתי להשתתף במחקר שלך", אמרה לי, "עוד עכבר מעבדה לניסוייך".
"אינני עורך ניסויים", השבתי לה, "רק מאזין ולומד ומצרף עדויות וקורא זיכרונות, מעיין ביומנים ובמכתבים ומגבש מסקנות".
"טוב, אז הבאתי לך מכתב שכתבתי לאמי על סף מותה. רציתי לשלוח אותו אליה, אך לא נועזתי, אז לא שלחתי אותו והוא כל הזמן בדרך אליה. אם אתה רוצה קרא אותו ואני אצרף הסברים אם זה מעניין אותך".
היא מסרה לי דפי נייר כתובים בכתב ידה הסוער אך הקריא ושקעתי בקריאתם [המכתב היה ארוך ורק קטעים מתוכו אביא בהמשך].
"רבקה אמי,
באתי לחדרך בבית החולים לאחר שהוזעקתי על ידי הרופאים למיטת מותך. שוכבת היית במיטה עטופה בכתונת הלילה הזנותית שזכרתי מימי ילדותי. את מי ביקשת לפתות עכשיו? את המוות? אבל שכחת שהוא גבר ואת חושקת רק בנשים. בהתקפת טירוף רציתי לפשוט אותה מעליך ולחשוף את גופך העירום שכה הערצתי בילדותי ובנעורי. גם זאת לא העזתי לעשות. ישבתי לידך כשאת נושמת את נשימותייך האחרונות ופשטתי עירום ועריה את סיפור חייך, את סיפור חיינו שלנו מבלי להסתיר דבר"...
הפסקתי לרגע מקריאתי ונשאתי אליה מבטי. היא הבחינה בכך ואמרה לי:
"כן, בהפשטה זאת שפשטתי את אמי ואת סיפורה רגעים אחדים לפני מותה עשיתי את המסע הגדול של השלמה איתה, של הקבלה אותה, של ההשלמה עם עצמי, של הפרידה בתוך אורגאזמה של סליחה".
משנתפשט חיוך קל על שפתי למשמע ניסוחיה התפרצה עלי:
"מה אתה מחייך?! זאת היתה ההתפרקות החזקה ביותר של חיי, לא ידעתי כמותה מעולם, זה היה המישכב הרוחני הכי חזק בחיי, המישכב הרוחני עם אמי בחיבוקו של המוות".
"ספרי לי קצת עלייך לפני שאני ממשיך בקריאתי", ביקשתי ממנה.
"במכתב שאתה קורא תוכל לקרוא עלי יותר משאני יכולה או רוצה לספר", השיבה.
משהמשכתי לבקשה לקבל מעט פרטים על חייה, השיבה בעוקצנות:
"טוב, אם גם אתה כמו שאר חבריך הפרופסורים המיובשים רוצה למלא טופס של תיאור מיקרה, אז הנה כמה פרטים ויבושם לך.
אמי היתה היסטוריונית שעסקה במחקר שהתמקד בדמויות נשים בעולם העתיק. בהשקפתה היתה פמיניסטית ואולי מדוייק יותר פמיניסטית אלימה. על אף כישוריה המחקריים לא זכתה לקבל מישרה באוניברסיטה. הפרופסורים ניצלו אותה לתרגל את תלמידיהם ובעיקר לכתוב להם את מחקריהם. אחד מהם אף הרחיק לכת והפך אותה לאישתו. חיי המין ביניהם הזכירו לה נקרופיליה כשהוא שודד קברים חולני והיא גוויה חסרת חיים תחתיו. במהרה הסתבר לה שהוא לא רק כושל בחיי המין שלו אלא גם חסום מבחינה אמוציונאלית ונתון לדיכאונות.
אולם הפלא ופלא, המישכב הנקרופילי הביא להתעברותה של הגווייה ואני נולדתי כתוצאה ממישכב מתים. היא בזה לאבי ודחתה אותו אך על אף חייה המתוסכלים המשיכה לחיות איתו עד שמלאו לי תשע שנים ואז הכירה פרופסורית אחרת באוניברסיטה וברחה איתה לתקופה ממושכת בחו"ל.
אחרי שש שנים חזרה ארצה לבדה. כאן הפכה לאחת ממנהיגות הלסביות. בביתה, שהיה בעבר ביתנו, ארחה נשים רבות. למאהבותיה לא היה מספר והשכנים המרושעים סיפרו לשון הרע שמדי פעם גם גברים פקדו את ביתה והיו מתגנבים ממנו בשעות בוקר מוקדמות.
אני גדלתי אצל אבי שדיכאונותיו תכפו והלכו. לאט לאט איבד את יכולתו להתרכז בשיעוריו באוניברסיטה, לעתים קרובות היה פותח את שעורו ולאחר דקות אחדות שוקע בשתיקות ארוכות ומביכות. ולא פחות חמור מכך ככל שגבר דיכאונו כך החל לשתות לשוכרה. את שתייתו החל מרגע שהתעורר והיה מגיע לאוניברסיטה שתוי ואני הקטנה נקראתי לא פעם לבוא להחזירו הביתה. אני הייתי נסחבת לאוניברסיטה עם המטפלת ששכרו לי הוריו, חקלאים עשירים בגליל, ושתינו היינו נלחמות איתו, אני בבכיות והיא בניסיונות שיכנוע כדי להביא אותו להצטרף אלינו ולשוב הביתה.
על החיים בביתו של אבי, על המטפלת שפתחה לי כילדה את הנאות המין ועל חיי כנערה המצטיינת בלימודיה, אך המופרעת בהתנהגותה, השוכבת עם בנים ועם בנות בבית הספר התיכון, המגרה את מוריה, המתחברת עם כל הפריקים, השותה אלכוהול מגיל ארבע-עשרה וחוזרת שיכורה מן הבארים בשעות הקטנות של הלילה, על המאניה-דפרסיה שלי, על נישואי הכושלים וגירושיי הכואבים, על סירוב הצבא לגייס אותי, על לימודי הפסיכולוגיה שלי והסמכתי כפסיכולוגית על אף שאינני מסוגלת לטפל בעצמי ובוודאי לא אעז לטפל בזולתי, על השירים שכתבתי, על הציורים שציירתי, על הצריחות שאני צורחת מתוך כלא עורי תוכל לקרוא במכתב.
זהו, אני עייפה, אני הולכת. קרא את המכתב ואם תרצה לשוחח איתי הזמן אותי לפגישה נוספת".
היא קמה ממקומה, לרגע עמדה נבוכה כמו תוהה לאן לפנות ואז בפרץ של החלטיות פרצה אל הדלת, יצאה מן החדר כשהיא משאירה את הדלת פתוחה.
סגרתי את הדלת ושבתי אל מכתבה:
"אמא, אני אוהבת אותך ודווקא משום כך אני באה לפשוט אותך. לפשוט את אבא, לפשוט את עצמי כדי שתביני למה אני טוענת שהרסת את חיי ולמה אני חייבת לך הכול ואני מודה לך ואני אוהבת אותך.
נכון, לא שכחתי לך את שנות ילדותי בצל המתחים הנוראים שבינך לבין אבא, בצל המריבות הבלתי פוסקות וההשפלות הלא נגמרות. אי-אהבתכם היתה תלויה באוויר, התיעוב ההדדי שלכם הפך את האוויר לרווי ארס וחונק. תארי לך ילדה קטנה נושמת לתוכה את המתח הנורא שהופך למתח שלה, שמקפיץ אותה מעורה, שמרעיל את חייה. הייתם כל כך עסוקים בעצמכם ובשנאתכם, בבריחותיכם, בסלידותיכם, עד שלא היה לכם פנאי לתת דעתכם עליי. עקבתי אחריכם כל הזמן, פחדתי שתזיקו זה לזו. בת שמונה התגנבתי להציץ עליכם בחדר השינה שלכם. ראיתי את אבא מנסה ללטף אותך ואת דוחה אותו, מנסה לקרוע את הפיז'אמה שלך מעליך ואת דוחפת אותו בגסות והוא עוזב ורץ לחדר האמבטיה, פותח את הברז ועומד שם ונאנח ומשמיע קולות משונים.
אבא חזר על הטקס המשונה הזה המלווה אנקות וקריאות ולחישות אל עצמו וקולות של התפרקות גם כשעזבת את הבית. המטפלת שבאה לטפל בי אחרי לכתך הסבירה לי שאבא מאונן כדי להירגע וליהנות והיא הסבירה לי כי גם אני יכולה ליהנות, ליטפה אותי וליקקה אותי עד שגלים של ריגוש היו ממלאים אותי והייתי צועקת מאושר. היא לימדה אותי ללטף גם אותה וללקק לה והאנחות שהיא השמיעה והקולות שבקעו ממנה ורעידות גופה אני חשה עד היום.
אמא, כל מתח שנצבר בי הוליך את ידי למטה, כל ריגוש זעק בגופי להתרפות. מספר הילדים והילדות ששכבתי עימם בימי בית הספר התיכון היה עצום ורב ותמיד רציתי עוד.
בית המזייפים והמאוננים שלכם הכניס את השטן בין רגליי והוא לא נרגע עד היום. שכבתי עם גברים אך לא אהבתי אותם, רציתי את הגירוי והפורקן ושנאתי אותם. הם נעו בתוכי ורציתי לרצוח אותם. אף פעם לא גמרתי בחדירתם האלימה אלא רק במגע ידני ומין אוראלי. מכאן אף העדפתי מין עם בנות שלליטוף ולחיבוק, לנגיעות ולליקוק, למגע של גוף בגוף ולפגישה ההדדית של פתחי האהבה שלנו ללחצים הקלים ולמציצות הארוכות, הכוח המפרקן האדיר.
אמא, את היית פמיניסטית אידיאולוגית, אני אוהבת נשים ומגען. פעם שאלת אותי אם אינני רוצה ילדים. אני רוצה ילדים. הגוף הריק שלי זועק להם ומבקש להתמלא, אני רוצה ללטף תינוקות ולחבק אותם, אך גופי ריק ונשמתי חלולה והשנאה שלכם מהפכת בתוכי ושורפת את פיריוני.
אמא, כדי לרפא את השריפה הנוראה ביקשתי לשטוף אותה ביין, בבירה ובוויסקי. הפכתי לשתיינית. הייתי למהדורה שנייה של אבא. כמוהו הייתי חוזרת מתנדנדת אל דירתי ושוקעת בשינה טרופה. כמוהו לא הצלחתי להחזיק מעמד בשום עבודה. כמוהו ברחתי אל ההזיות ומהן אל הדיכאונות ואובדן הכבוד העצמי. אך לא כמוהו ניצלתי. בריחותיי ומכאוביי הובילו אותי אל היצירה, אל כתיבת שירה, אל הציור והפיסול. אני נוגעת בחומר ובמלים, בצבעים ובמתכת ודרכם נוגעת בעצמי.
אני מודה לך על המתנה הזאת שאת נתת לי. אילולא עברתי מה שעברתי לא הייתי נפתחת אל היצירה ובוודאי לא הייתי נסחפת בה.
לפני חודשים אחדים באת עם אהובתך האחרונה לבקר בתערוכה שלי, חיבקת אותי, נישקת אותי ובכית על צווארי כשאת ממלמלת "את עשית את זה! את הגשמת את חלומותיי!" תודה אמא! זאת היתה האמירה הגואלת.
מוזר באותה פגישה קינאתי באהובתך, שהיא מחבקת אותך ואוהבת אותך וממלאה אותך ריגושים. אינני מטורפת או חולה אמא, היום כשעמדתי ליד מיטתך כשאת נושמת את נשימותיך האחרונות חזרה בי אותה כמיהה אליך, לפשוט אותך, לגעת בך, לשלוח אותך לדרכך מלווה בחום גופי ובנשיקות אהבתי. אני אוהבת אותך, אמא!"
ימים אחדים אחרי שסיימתי את קריאת המכתב (שרק חלקים ממנו הבאתי כאן) טילפנתי לסיגל והזמנתי אותה לבוא לפגישה נוספת. היא סירבה, אך אמרה לי בטלפון: "כתיבת מכתבי זה לאמא היתה הסליחה הגדולה שלי לה, הגאולה של האהבה שתמיד אהבתי אותה. ועכשיו בלכתה מלווה באהבתי אולי תפתח אף לי דרך חדשה."
שנה אחרי שיחתנו, קיבלתי למשרדי טלפון מסיגל בו אמרה לי רק שתי מלים: "אני בהריון".
[הסיפור ניתן ככתבו וכלשונו בספר המודפס]
* * *
משה ברק
א. אסתר גמליאלית בת 90
עם הבחור מהטנדר...
מאז שנות החמישים האזנו לשושנה דמארי ששרה וריגשה אותנו בשיר "הטנדר נוסע" שכתב יעקב אורלנד והלחין משה וילנסקי. זה היה אחד השירים הבולטים בהופעותיה. שיר עדות רומנטי על פרק בהיסטוריה של שיבת ציון בימינו – הפרק על מאורעות תרצ"ו-צ"ט, בשילוב עם סיפור טבעי של אהבה בינה לבינו...
אין כל ספק באשר לכישרון הביצוע האמנותי הכובש של שושנה דמארי, וזכותה לשיר שיר זה.
צריך לזכור שהשיר ריגש דור שלם, התמזג במאורעות ונתן עידוד שהוסיף ביטחון. אך זה קרה כשביצעה אסתר גמליאלית, בקול הזמיר שלה, המרטיט, בימים ששושנה דמארי היתה בת שש-עשרה ולא היתה מוכרת. שמענו מפי אסתר שיר זה לראשונה ב-1939, ימי מאורעות תרצ"ט, בתיאטרון "המטאטא" בהצגת "כי תצא למלחמה". אמרתי "שמענו", כי אכן זכיתי כבן קריית חיים לשמוע אותה באותה שנה שרה את "הטנדר נוסע", באותה הצגה שהתקיימה ב"בית העם", בקריה.
לא היתה לתיאטראות כל אפשרות כלכלית לקיים הסעה מיוחדת בו בלילה הביתה לתל אביב, לכן נהגו ללון ביישוב שבו הופיעו. כך גם להקת "המטאטא" לנה בקרייה בבתי התושבים. אסתר לנה אפילו בבית חברת הקבוצה שלי, שאביה היה רכז התרבות.
אך מאמצע שנות ה-40 השתתקה אסתר גמליאלית, ובשנות החמישים החלה שושנה דמארי לשיר שיר זה, שקיבל אצלה מקום מרכזי בהופעותיה מבלי שהזכירה את אסתר גמליאלית שהציגה את השיר לישוב העברי וחוללה באמצעותו את החווייה התרבותית הלאומית שנכרכה בו.
אף שנהניתי כמובן משירת שושנה דמארי, לא אהבתי את היעלמות אסתר גמליאלית. אך מבלי לבדוק, השלמתי עם "העובדה" שהיא כנראה הלכה לעולמה.
רק בעשרים השנה האחרונות הסתבר לי שהיא חיה בריאה ושלמה כאסתר יוסיפון ברמת ישי עד היום.
לא חקרתי בדיוק את הנסיבות. אך התברר לי שאפילו היא התרגשה מסיפור השיר שלה. כי למעשה היא הגשימה את המסר והמשאלה שהשיר ייחל להם. היא נישאה לבחור אחד שאהב אותה כנראה "מעזה עד חניתה" כדברי השיר, אחד השומרים מגיבורי "הטנדר". היא נישאה לאביגדור יוסיפון, איש אגודת "השומר", מעמיתיו הצעירים של אלכסנדר זייד, שמצאו שניהם מנוחת עולמים בבית הקברות של "השומרים" בבית שערים שבקרית טבעון.
מה היה שם בדיוק, כמובן אינני יודע. כי עם נשואיה חדלה להופיע על הבמה. האם היה אילוץ שלה כאם, או כרעייה של שומר שאינו בבית בלילות, או אולי חוסר נחת מצידו להמשך הופעותיה, שהיו מחייבות אותה להיעדר מהבית כמה ערבים בשבוע, ואז, בגלל יוקר התחבורה ומגבלותיה, זה חייב אפילו היעדרות של ימים.
תוך שנים ספורות היא נאלמה כליל כזמרת. אף כי אביגדור בן זוגה נותר כל חייו "שומר", עד יומי האחרון.
מאורע מרגש של ברית בין "שומר" לזמרת, בסימן של מיזוג גלויות. אך עובדה כי רק האישה היא ששילמה את מלוא המחיר בהקרבת הקריירה המבטיחה שלה. יש להניח שגם הוא סבל, אך נותר במלואו "שומר", כאמור, עד יומו האחרון.
גם אני שליוויתי אותה בשירתה, הייתי בטוח שהיא ממוצא תימני. כנראה בגלל צבע קולה ובעיקר בגלל השירים:
"בכרם תימן (כרם התימנים בשמו הרשמי) ירח שם רוח צחה נושבת, ואנוכי בשמלת שבת יושבת וחושבת: יבוא חתני צעיר יפה עיניים אני לו אשיר והוא ימחא כפים..."
"אני סעדיה רבע איש, אבל אני סומח (צומח) אם אין בית יש לי כביש ועל הכביש – ירח. אם לאחד יש מאה ולשני מאתים, לי פאה ועוד פאה יחד הם פאותיים."
אך גם כאן היא הוסיפה צבע לזימרה העברית, כיהודייה בת מצרים דווקא, הארץ נולדה ב-13 בחודש מרס 1919. ובחודש מרס השנה אסתר גמליאלית הגיעה ליום הולדתה ה-90. זו סיבה יפה מאוד לציין את תרומתה לאמנות ולקורות הזמר העברי, ואת הסיפור הייחודי הזה בפרשת מיזוג הגלויות בארצנו.
נ.ב.
השיר היה מאוד אהוב ושגור בפי כולנו בקריית חיים. אני זוכר כי כאשר חנדלה (חנה) רכטהנד רצתה להשתיק מישהו שניבל את פיו או התגרה בה, נהגה לקרוא לו: "הטמבל, סתום פיך בחול" וזאת בהשראת הצלילים ובאיפכא מסתברא של "הטנדר פתח פיך בשיר!"
ב. חמש שנים למותו של נתן יונתן ב-12.3.04
הקדמה: צפירה יונתן העלתה בגיליון האחרון ברשימתה "סקיצה – איכה תגיע הדוגית לחוף...?" "האם כך נולד שיר הדוגית המושר עד היום בכל צבעי הקשת, או שמא אחרת?! רק לדמיון פתרונים..."
כל זאת בדור בו אחרי אלפיים שנה שטות דוגיות עבריות בים כנרת ובים התיכון, וסירות מעפילים תועות בחיפוש אחר שער הכניסה לארץ – כשכולנו שקועים בשאלה "איכה תגיע... לחוף."
נמשכתי כל חיי לשירי נתן יונתן, אך גם אני גיליתי משהו מנוכר ותמוה, רק לאחר מותו, כאשר הרהרתי שוב, באיש ובקשר שבינינו כשכנים, לחוויית ההתהוות, גיליתי משהו מנוכר תמוה. לכן דווקא על שום יום השנה, והתמיהה שאת מציבה, אני מביא שוב את הרהוריי הכתובים, על דרכו של נתן שכני וידידי, שנדדה בעולם הרחב, כפרו-ציוני או כחלוץ הפוסט-ציונות, מבלי שנחת כמעט אף פעם למכורתנו המשותפת בין שריד – גבת – הקישון – הכרמל – הרי מנשה. כי בניגוד לכל משוררי דורנו, שמכורתם היתה ברקע שירתם, כל אתריו של נתן אלמוניים הם, משל לא היינו משבי ציון ויושביה בימינו... וזו הכתבה שכתבתי לאחר מותו.
נתן ולא נתן
זכה עמק יזרעאל בכבוד הגדול להיות בית למשורר ופזמונאי דגול למעשה משך כל חייו. הדבר היה לנו מאז ומתמיד מקור גאווה לאזורנו השולי ולביטחון באיכותנו. לכן כאבנו את עקירתו בערוב ימיו למרכז הארץ.
נתן יונתן, נתן לנו תהומות של ריגשה שכבשו דורות של נשמות צעירות. ביכולתו לפרוט על נימים דקים, במילים פשוטות. בכישרון להתאים את הלחן והמלחין – הפכו שיריו לרכיב קבוע ומשמעותי של הווייתנו החברתית והתרבותית.
אך יש לומר את האמת. עם כל הכבוד וההערצה הוא רק אחד מרבים בדור הקודם ובדורנו. במיוחד קשה לקבל את פרץ הרגשות שקרא לו "משורר לאומי". גדלותה של שירה, שמשמעותה חורגת מהמקום והזמן. רק אם בדרכה זו היא מעלה גם יסודות מחיי הלאום ומולדתו היא זוכה להילה של שירה לאומית.
אצל נתן יונתן לא מצאנו את "עמק יזרעאל" שזכרו שלונסקי ואלתרמן – אף כי גר בו 46 שנים, כל חייו למעשה; את "הכרמל" שהוא ראה מביתו, שהוריש לנו יורם טהרלב; לא מצאנו את הכנרת של רחל; את אבא ש"בנה בארץ בית" ונאחז בהיאחזות כמו נעמי שמר; את בנימינה שלא הפסיקה לככב במאות שירי אהוד מנור. אפילו השם הסמלי של ביתו "שריד" ליד "נחל קישון" ולא סתם "געגועים לנחל" לא צץ מעולם במרחבי שירתו.
בחינה, ולו גם שטחית, מגלה ששירתו "נקייה" כמעט כליל מסממני האתוס החברתי הציוני בארץ. שירה צרופה שלא בוססה בבוץ של שיבת ציון. נוצר רושם של בחירה מודעת בבריחה מכאן אל חוף ואל נחל עלומים, משל אין להם שמות בארצנו. שמות שלא הזיקו אלא אף פיארו את שירת האחרים.
נתן לא ניסה להגיע לעמקי "נפש האדם" דרך החבר, המכר, המוחשי הגר בשכנות ודרך נופו המוכר לו ולנו. הוא ברח מכל אלה אל "אדם" ערטילאי, ב"חוף" ערטילאי.
האם לבריחתו יש שרשים אנושיים בארץ שאכלה אותם יחד עם יושביה, שגם את שמם יונתן אינו מכיר. או האם אלה סממני אותה התרפקות נעורים על "עולם חדש" ו"אדם חדש שישגב".
קשה למצוא משהו אופייני יותר לצורך הבריחה מאשר "מסע הדוגית", שכמוה לא נראתה בחופי חייו של משוררנו, אף כי היו אז ספינות פל-ים, מעפילים וכו'. מסע מוזר, בתנאים בלתי אפשריים, פרי הזייה ודימיון שכל כולו אומר בריחה, שבלחנה כולנו התמוגגנו, כי נטינו לא לשים לב למשמעות המילים. אולי גם אנו רצינו לברוח?!
לא משורר לאומי. אחד משלנו שלא התלכלך בקטנות שלנו, כשמימש את החלום היפה על העולם הגדול הפתוח, שלזכותו יאמר שלא סיפר לנו אז, כי הוא צבוע באדום. כי אחרת אין כל דרך להסביר את הבוטות בבחירת השמות אניטה וחואן כסמל אהבה. מה פתאום שמות מספרד, בדור שיבת ציון ותחיית הלשון העברית, על ידי קרוב קרבת דם של יעקב ורחל; איתמר ולאה, אבשלום ורבקה ואחרים.
כישרון גדול שברח מאיתנו לעולמות אחרים. ולבסוף, לא ידעתי שהוא כתב את:
"שאון התותחים נדם. שדה הקטל נתייתם.
בשדה חייל בודד ישוח. יזמר עם עננים ברוח.
יעלה העיט מהרים ויעוט על הפגרים."
אני מבין שזה תרגום בוסר, מימי בחרותו, של שיר מהחזית הרוסית במלחמת העולם. אך אם בוחנים מחדש את המלל בנעימתו המרגשת, אותה אנו שרים עד היום בהתמוגגות עמוקה, אפשר ממש להתפלץ. כמי שחי בארץ זו וחווה גם את תוצאות "שאון התותחים", אינני מבין איך ניתן לשער בשדה הקרב בין ההרוגים, "חייל בודד ישוח, יזמר עם עננים ורוח" ואיך ניתן אפילו להגות בשקט (לירי אמנם) "ויעוט על הפגרים..." שהם בארץ זו דווקא מוכרים לנו, מהבית או הרחוב השכן.
משה ברק
גבת
* * *
אורי הייטנר
א. ואותה דוגית נוסעת
בכל שחרית
יש טל לרועדים
ואור לאוהבים
ואבנים קרות ועשב פלא.
נתן יונתן, "בכל מקום"
לפני 12 שנים (24.1.97), בהיותי מזכיר ורכז תרבות של קיבוץ אורטל, הזמנתי את נתן יונתן לערב באורטל, בו יקרא משיריו, יספר על עצמו ועל שיריו.
משהתקרב הערב, עלה רעיון – לשדרג אותו. לצרף גם שירה משיריו המולחנים. אירית ישראלי – בתו של שמעון ישראלי, מוסיקאית תושבת הגולן והמנהלת המוסיקלית של חבורת הזמר "קול ברמה", עבדה עם הרכב מתוך החבורה על מספר שירים, ושירים נוספים הושרו בציבור. נתן יונתן, עימו התייעצתי, בירך על השינוי ולא היה לו עניין להיות מעורב בבחירת השירים. "תבחרו מה שתבחרו ואני אשלב את השירים בערב."
וכך היה. הערב לא משך קהל רב, אך היה ערב תרבותי ברמה גבוהה ביותר, וכל המשתתפים בו נהנו מאוד. נתן יונתן היה מרתק, העיבודים של אירית לשירים היו יפים וכך גם שירת החבורה והשירה בציבור.
אחד השירים ששרנו, היה "דוגית נוסעת". כשסיימנו את השיר, נתן יונתן הפתיע אותנו. הוא סיפר שכתב שיר חדש, מעין שיר המשך ל"דוגית נוסעת", חמישים שנה אחרי. השיר טרם פורסם, והוא קורא אותו לראשונה אצלנו, באורטל. ההתרגשות, שלו ושלנו, היתה גדולה מאוד. השיר היה יפה מאוד ומרגש. ככל הידוע לי, עד היום השיר טרם פורסם, גם לא בספר החדש שיצא לאור למחרת מותו של נתן יונתן (אני פירסמתי אותו לאחר מותו של יונתן בעלון הקיבוץ).
ורדינה שנורמן מקיבוץ מרום גולן, אוהבת ספר ואוהבת זמר, חברת חבורת הזמר שהשתתפה בערב, ניגשה אל נתן אחרי הערב וביקשה ממנו את מילות השיר.
ואותה דוגית נוסעת / נתן יונתן
אותה דוגית עוד נוסעת וחוזרת אל קו-החוף
והילד, עגום-עיניים, אך הפעם עיניו בוכות.
לבקש מחילה רציתי, מבלי דעת ממי, על מה,
אבל הוא, מנער בעצב תלתליו, בשתיקה חכמה.
ונשאר בין חלום לקצף, כציור שדהה מזמן.
ואני שתמיד זריתי אנחתי בין חולות לים
אתפלל גם בגיא-צלמוות, כי הילד עודנו שם,
וכל-עוד הפעוט פוסע, כמו אז, על-החוף, דומם,
כל חיי נמלאים לפתע רחש-ים ושמחת-עולם
ופרושים עליהם עם ערב, השמים וכל צבאם.
מלחי-הדוגית ישנים, כבר, כמעט חמישים שנה.
אם יקיצו פתאום, כמו חוני, יגלו אותה תמונה:
הזרות, הפליאה, הנכר, בשביל זה כדאי להקיץ משינה?
אולי כן, כתמונה אילמת, אך זוכרת כל-מה שהיה.
שם ילבין המפרש באופק ותדאה אצולת-הים.
ואנחנו, לאן דאינו? מה טעינו, היכן ננחת?
מי יצרור את עפר רגלינו, בלכתנו מכאן לעד?
אל החוף, עד כיליון הנפש
bon voyageבמועל יד
לדוגית הקטנה, לילד.
לשירים שנותרו לבד.
*
השבוע מלאו חמש שנים למותו של נתן יונתן.
השבוע מלאו שנתיים למותה של ורדינה. ביום חמישי נקרא על שמה את הספרייה האזורית של צפון הגולן, שהיא היתה המנהלת הראשונה שלה, ונתייחד עם זכרה בערב זמר.
מאמר זה מוקדש לזכרו של נתן יונתן ולזכרה של ורדינה.
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?
ב. גדעון לוי נרדם בשמירה
התמונות המבעיתות של אסון החילוץ בבקעה שודרו שוב ושוב. אסון נורא. כששמעתי שההרוג הינו פלשתינאי, כבר היה לי ברור מה אקרא למחרת ב"הארץ". למחרת פתחתי את העיתון, וחיפשתי את הכתבה של גדעון לוי, על חיילי יחידת החילוץ של חיל האוויר, שזרקו את הפצוע מהמטוס אחרי שהתברר להם שמדובר בערבי.
דיפדפתי בין כל דפי העיתון, ולא מצאתי את הכתבה. מה קרה לגדעון לוי? האם הוא התעייף? או שמא פשוט נרדם בשמירה?
* * *
בניגוד למה שסוברים חלק מן הקוראים
אורי הייטנר איננו עוד כינוי של אהוד בן עזר
אלא הוא חי קיים נושם עובד מגדל משפחה וכותב
בקיבוצו אורטל שברמת הגולן
* * *
מרדכי נאור
תל-אביב, תל-אביב
בימים אלה, לקראת פתיחת חגיגות ה-100 של תל-אביב, ראה אור הספר "תל-אביב תל-אביב", מאת מרדכי נאור ובליווי צילומי צבע מרהיבים של הצלמת לילי סגל (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 240 עמ'). להלן מבוא קצר על הספר, ואחד מ-50 פרקיו.
הספר מנסה לעקוב אחרי התפתחותה המרשימה של תל-אביב במאה שנותיה הראשונות, תוך אזכור גם לשנים מוקדמות יותר. הוא עושה זאת באמצעות סיפורים על אירועים מרכזיים כמו גם על פכים קטנים. התצלומים, ברובם, הם מן השנים האחרונות.
מתוך הסיפורים והתצלומים עולות דמויותיהם של "האבות המייסדים" וממשיכיהם – עד היום הזה: מאיר דיזנגוף, מנחם שיינקין, נחום גוטמן, נתן אלתרמן ועוד הרבה. הספר גם מזמין את הקוראים לבקר בפינות חבויות יותר ופחות, בגנים ובשדרות, בשווקים, בשפת הים, לאורך הירקון ובמקומות שבהם נעשתה היסטוריה.
בדברי ההקדמה שלו לספר, שאותה הכתיר במילים "מתנת אהבה לעיר", כותב ראש עיריית תל-אביב-יפו, רון חולדאי:
לא במקרה נקרא הספר המיוחד הזה בשם "תל-אביב, תל-אביב", כי הוא כולו בנוי על כפילות מקסימה. כפילות של מילים וצילומים, של ישן וחדש, של הומור ושל כובד ראש, של היסטוריה ממוסמכת ושל אנקדוטות משעשעות – שכולם יחד בונים תמונה רב-ממדית של העיר המיוחדת הזאת.
"תל-אביב תל-אביב" הוא ספר מתנה – מתנת אהבה לעיר תל אביב-יפו בשנתה ה-100, שמוגשת לה על ידי שני אוהבים אמיתיים – ד"ר מרדכי נאור והצלמת לילי סגל. אהבתם לא רק שאיננה עיוורת, אלא אדרבה – היא פוקחת ומאירת עיניים באשר לפרקים רבים מתולדות העיר, ובכך ייחודו של הספר.
[דבר המפרסם]
פארק וולפסון – הכיכר הלבנה
פרק מהספר
ישנם בתל-אביב גנים רחבי-ידיים הנחבאים מעט, ורק כשאתה מתקרב אליהם אתה עומד על העושר הגנוז בהם. כזה הוא פארק וולפסון, המכונה גם "הכיכר הלבנה".
הפארק ממוקם בדרום-מזרח תל-אביב, סמוך לגבולה עם גבעתיים, והוא מטפס אל אחת הגבעות הבולטות בשטח ותָחום בשתי דרכים עירוניות סואנות – דרך הטייסים ודרך השלום. סימן למגיעים אליו, שלא ניתן לפסוח עליו: מגדל אבן מלבני גבוה הנראה למרחוק.
הפארק נקרא על-שם אדית ואייזיק וולפסון מאנגליה. סר אייזיק וולפסון היה אחד מהעשירים והנדבנים הגדולים של הממלכה המאוחדת, והרבה להשקיע ולתרום גם בישראל. בין השאר הקים כאן את חברת "פז" לדלק, את היכל שלמה בירושלים, תרם למוסדות אקדמיים ולהקמת בית החולים בחולון הנושא את שמו. וכמובן – לפארק וולפסון שעליו אנו מספרים.
הפארק תוכנן על-ידי שלושה אדריכלי נוף: יוסף סגל, צבי דקל וא. מילר. לנגד עיניהם עמד הרצון "להבטיח בילוי שקט ונעים בפארק, למרות התנועה הסואנת סביבו... [כדי לעשות זאת] עוצבה מחדש הטופוגרפיה של המקום, תוך שמירה על אופי הגבעה: נבנו קפלים בקרקע למיסוך מהרעש, ונוצרו אזורים עם מיקרו-אקלים המוגנים הן מרוחות הים והן מרעש וממזהמי סביבה אחרים". הוא נחנך באפריל 1976, ורק לאחר מכן נוספה לו האטרקציה המרכזית שלו – הכיכר הלבנה.
דני קרוון, אמן ישראלי שעבודותיו מוכרות כאן ובמדינות רבות בעולם, עיצב את הכיכר הלבנה כמחווה ל"תל-אביב של פעם", בעת שכונתה עדיין "העיר הלבנה", ולאביו אברהם קרוון, שהיה במשך עשרות שנים הגנן הראשי של עיריית תל-אביב.
כולה עשויה מחומרים לבנים ומוצע למי שמגיע למקום ביום קיץ בוהק, להצטייד במשקפי-שמש.
בראש הגבעה ניצב מגדל מלבני לבן, שספק אם רבים יודעים את הסיבה להקמתו: במקום זה ניצב מגדל-אזעקה מפלדה, שכמותו פזורים ברחבי העיר. כיוון שלא ניתן להזיז את המגדל, בנה קרוון סביבו את קוביית האבן הלבנה.
לצד המגדל – כיכר פיסולית ובה כמה צורות גיאומטריות המושכות את העין. הראשונה היא פירמידה דמוית אוהל, שבצידה הדרומי מעין חריר המאפשר את חדירתה של קרן אור; בסמוך לה – אמפיתיאטרון שקוע, המהווה מעין פירמידה קטומה הפוכה. לא הרחק משם – כיפה חצויה שבין שני חלקיה צומח עץ זית.
ילדים הבאים למקום אוהבים מאוד להחליק ולגלוש בחלקלקות הבנויות לשם כך. בפארק גם תעלת מים ארוכה, ובמרחק כמה מאות מטרים משיא הגבעה מגרשי ספורט ואגם קטן.
וכמובן שאין צורך להדגיש שבפארק מרובים הדשאים, השיחים והעצים, מהם עצי שקמה עתיקים שהיו במקום ושולבו בנוף החדש, ומהן שניטעו במיוחד, כגון צאלונים, סיגלונים, עצי זית, ועוד.
בפתחי הפארק מכריזים שלטים כי ילדים חייבים להיות מלווים על-ידי מבוגרים (עקב הצורך לשמור עליהם בעת הגלישה), ושאסור להדליק אש במתחם כולו.
ביקור בשבת בצהריים בפארק מגלה עם רב, על אנשיו, נשותיו, ילדים וכלביו. מבין שיחותיהם של הבאים לוקטו המשפטים האלה:
גבר (למשפחה הצולה שיפודים): כתוב שאסור להדליק אש. אני רואה שלא מקפידים על כך, נכון?
אישה (מבין הצולים): יאללה, מה קרה לך? אתה לא רואה שהרבה מדליקים?
ילד, אמו וסבתו משחקים על שולחן-גן סמוך בשבץ-נא.
הילד: יצאה לי המילה לרסל.
האם: אין מילה כזו. מה זה לרסל?
הילד: מקום לשכב עליו, עשוי מחבלים.
האם: הה, ערסל. תכתוב ערסל.
הילד: אבל אין לי ע'. לרסל וזהו.
האם: לא, אין מילה כזו.
הסבתא: נוגה, מה איכפת לך?
האם: לא, ככה הוא יגדל בור.
הילד (בוכה): רוצה לרסל, רוצה לרסל...
לא הרחק משם יושבים בשני קצותיו של ספסל אחד אדם מבוגר הקורא את מדור הספרות של "הארץ", ונערה הקוראת "לאישה". המבוגר מציץ בחצי-עין לדמות חשופה ב"לאישה".
הנערה: אם תציץ בעיתון שלי, אני אציץ בעיתון שלך.
המבוגר (מבוהל. קם והולך).
ואלה רק דוגמאות. ובינתיים עולה ניחוח הסטייקים. השלט המזהיר מפני הדלקת אש נותר מבויש, וילדים גולשים בקולות צהלה בראש הגבעה, שממנה אפשר לראות בקושי פיסת ים, ולעומת זאת שפע של גורדי-שחקים בנוסח תל-אביב.
* * *
נעמי דר
ילדות נשכחת
געגועיו של אהוד בן עזר אל ילדותו בארץ ישראל הישנה והטובה מחזירים אותנו אל מתיקות הילדות, ללא נוסטלגיה מזוייפת
"ספר הגעגועים", מאת אהוד בן עזר, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 344 עמ'
השילוב בין ההתרפקות על תקופת הילדות התמימה והמוארת לבין הזיכרון של ארץ ישראל היפה של פעם, עלול להביא לנוסטלגיה דביקה ומזוייפת. בעזרת חוש הומור, אבחנה דקה, וככל הנראה זיכרון מצויין – צולח אהוד בן עזר את המכשול הזה. ספרו אכן מלא געגועים והוא חף מפתוס כבד ומנופח. הוא מעלה את הניחוח הרענן של ילדות בארץ ישראל של פעם.
אהוד בן עזר, בן למשפחת ראב – מראשוני פתח תקווה (אחיינה של המשוררת אסתר ראב), כותב מחדש את סיפור ילדותו במושבה פתח תקווה ואחר כך באחוזת קלמניה. הימים ימי השלטון הבריטי, כאשר בשולי הערים עוד היו יישובים חקלאיים, הפרדסים והכרמים טרם נעקרו, מקשות אבטיחים עוד נמצאו באזור המרכז. פטריות היו נקטפות בשדה וילדים עוד רכבו על חמורים. בן עזר מזכיר את כל זה, אך גם את הזבובים, החום הארצישראלי הכבד בקיץ, פשטות החיים וערך העבודה. חן כתיבתו, האירוניה הדקה וההומור שבו הוא משתמש בסיפוריו משובבים את הנפש.
אורי, גיבור הספר (בן דמותו של אהוד) הוא ילד כחוש וחלש האוהב לקרוא ספרים יותר מכל דבר אחר. עסיס העגבניות מגרה את עורו וזמירת ענבים פוצעת אותו, כך שלא נותרת לו כל ברירה אלא לדבוק בספריו. למרות חולשתו אורי מצטרף לחבריו ביום הישרדות בשדות בו ימצאו לעצמם אוכל (וייעזרו בסנדוויצ'ים שאימא דחפה), הוא שותף למשחקים ולדמיונות והוא מתאהב ללא תקווה בנלי היפה. התבגרותם של בני כיתתו מלווה בהתנסויות ובתשוקות של בני גילם בכל מקום שהוא.
למרות היעדר הפתוס ואולי בגללו, סיפורי ילדותו של בן עזר מעוררים געגועים לארץ ישראל החקלאית של פעם, לפשטות החיים ולנאיביות של האמונה בעבודה חקלאית, למרחבים ולניחוחות. תיאור ערביי הארץ, שהם התושבים האותנטיים (הנייטיבס), מלבב במיוחד, כמעט רומנטי. אך מעל לכל מזכיר לנו שהיו, ישנם וכנראה יהיו חיים משותפים של יהודים שחיים באותה כברת ארץ.
בסופו של הספר מזכיר בן עזר את הילדים האמיתיים שהיו השראה לדמויות שבסיפורים. אחר כך מגיע פרק יפה במיוחד על יצחק רבין, בו הוא מעלה על הכתב את תמיכתו ברבין בחודשים שלפני מותו, כאשר היה מושא להתקפות מימין ומשמאל, ואת פגישתו עם רבין בעקבות מכתב תמיכה שכתב. למרות זאת בן עזר לא הפך להיות חסיד שוטה והוא מזכיר את מורכבותו של האיש. ראוי הפרק הזה שייקרא בכל עצרת או דיון ביום השנה לזיכרו של רבין בשל הפיכחון, היעדר הזיוף, והשאלות הנוקבות שהוא מעלה בדבר הסיכוי לשלם בזמן הקרוב. בן עזר לא נוהה אחר חזיונות שווא: ראייתו הצלולה את העבר ואת העתיד היא משב רוח מרענון כמו זיכרונותיו, ויש בה פשטות וכנות, אך אין בה נאיביות.
קשה להימנע מכאב ההתפכחות וההחמצה. אולם לאחר תיאורי הילדות הקסומים מגיעה החבטה בקרקע, המציאות החברתית והפוליטית, המזכירה לנו שלא הצלחנו להגשים את ההבטחה.
הרשימה "ילדות נשכחת" התפרסמה במוסף "מודיעין פלוס", עמ' 23, מיום חמישי, 12.2.09, ונשלחה אלינו כקטע מצולם על ידי "סיקור", סוכנות לקטעי עיתונות, (שעליה ועל שכמותה אנחנו מנויים זה קרוב לחמישים שנה, מאז התחלנו לפרסם את דברינו, ואלה שולחים לנו כל השנים גם כל קטע על אסתר ראב ויהודה ראב בן עזר). לצערנו לא נזכר בקטע שקיבלנו שמו של כותב הרשימה, אבל מבירור שערכנו מדובר בנעמי דר הכותבת במוסף "מודיעין פלוס", המופיע בעיר מודיעין בעריכת ענת גבריאלי.
* * *
מערכת "חדשות בן עזר" הנהנתנית נשארת נאמנה ל"מי עדן" ומחפשת אחריהם בכל פינת מכירה וסבורה שאפילו בזכותם בלבד אין לקרוע את רמת הגולן מישראל!
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
עיסת בצק
אור פתאומי היה מבהיר את האופק מדי פעם – פצצות רחוקות – של אנגלים או של תורכים? לא ידענו – החזית היתה במרחק של שמונה קילומטר מאיתנו – שמענו התפוצצויות – ולפעמים היו האנגלים תוקפים את העמדות הקרובות של התורכים שנמצאו במרחק-מה מבתי המושבה – אז היתה מתעוררת התופת – שוטי-אש היו חוצים את שמי הלילה השקטים, ושריקות חורשות את שדותיהם המכוכבים –
כולם כבר ערים ותופשים הילדים הגדולים בידיהם, הקטנים על זרועותינו, ורצים למרתף הקרוב –
יעל הספיקה לערבב את קמח הדורה בקמח החיטה ולהכין מים חמים ללישה, אבל עם התחלת ההפצצה השאירה את הגיגית, תפשה את הילדה הקטנה ונשאה אותה, כשהיא קוראת לאחרים לבוא אחריה –
המרתף היה מלא מפה אל פה – פנים חיוורות מבוהלות, והנערה החיוורת והרזה של בעל-הבית רעדה כולה כשפניה הרזות מתעוותות בעצבנות, אחדים עישנו ודיברו – הגברים עמדו בחוץ, על-פי-רוב מתווכחים על חוזק ההתקפה – והיכן נפלו הפצצות – יש והיו נופלות על הבתים, פוצעות וגם הורגות יושביהם, אך הפחד לא היה מפניהן, הפחד היה מפני התורכים הנסוגים, הרעבים והממורמרים, והשודדים את בתי המושבה, הרעב בקירבם היה גדול כל-כך, שהיו מלקטים גללי סוסים ומבררים מתוכם את גרעיני השעורה, רוחצים ואוכלים –
ההפצצה עברה והכל שבו לבתיהם העזובים, יעל שבה לגיגית הקמח, יצקה מים ושמרים לתוכם, זרתה מלח והחלה ללוש – הדבר לא היה קל, שבעה רוטל קמח שרובו דורה, והוא נעשה למין תערובת הדומה יותר לסיד מאשר לעיסת קמח, אך לאט-לאט היה מתערב עם מעט קמח החיטה, מתרכך, ומקבל צורה רגילה של עיסה, אם כי הצבע הכחלחל העיד על תוכנה –
התריסים במיטבח היו מוגפים מפחד החיילים התורכיים המסתובבים, שריח כלשהו של מזון היה מושך אותם כעכברים רעבים –
יעל עמדה כבר בסוף הלישה, העיסה ניראתה רכה וטפוחה קמעה – והיא זרתה עליה קמח ועמדה לכסותה במפה נקייה ועליה כר, לשם חימום, על מנת שהעיסה תטפח –
*
נכתב: סוף שנות ה60- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי 1917, במלחמת העולם הראשונה.
זהו נוסח ראשון, ללא שם, לסיפור "הכיכר השביעית", שנדפס בשנת 1969. חלק מהתיאורים שבנוסח הזה אינו מופיע בסיפור שנדפס.
הכיכר השביעית
הירח נסך את חלבו הדחוס על הכל. הרוח היתה כבדה, עמוסת ריח, מעין נוזל החודר לעורך, ועושה בך בקסמיו.
כולם דיברו על האנגלים המתקרבים, אך הסביבה רחשה עוד חיילים תורכים, לבושי-סחבות, קפואים ומזי-כינים. מדי פעם באה התפוצצות עמומה ממרחקים, צוללת בתוך הדממה – והשלווה והניחוח מכסים עליה מיד, והיא כלא היתה: חרב תלוייה מעל – והאוויר מתוק כדבש. האביב הקדים לבוא – שנה רביעית למלחמת העולם הראשונה.
בגדינו מרופטים, ואנו מהלכים בגשם, נעולי סנדלים תימניים, אבל אין הדבר מפריע לנו כלל וכלל. אנו פורחים כעצי-הדר, הדם צעיר ומעלה פצעי-בגרות בלחיינו, גם ההדרים פורחים השנה לפני זמנם, אולי מחוסר עיבוד נאות, וגם בנו היתה כפי הניראה יד הזמן, והבגרות הקדימה לבוא.
עלי הזיתים נעים כבחלום, פעם לצד הירוק ופעם לצידם המכסיף; מן הביצה מגיע קירקור-הצפרדעים – כמפלי-מים – בלתי-פוסק. הכל עמד, עוצר נשימה, כמחכה לנס.
ריח-ההדרים נע הלוך-ושוב כמנגינה משכרת, והחושים הלכו אחריה – בכל אונם. הריאות נשמו עמוקות, הלב פעם בקצב, והנעורים מילאו את הגוף, כזמר אדיר רב-קולות.
יעל הגיפה את תריס-המיטבח, לבל תשלוט עינא-בישא בבצק שהיא הולכת ללוש. חברה מן הגליל שלחה כמה רוטלים קמח-חיטה צהבהב עבה: קמח נפלא, קמח שיש בכוחו לטייב הרבה רוטלים של קמח-דורה, זה הנשפך כגבס, ובשעת לישה נהפך למין דבר אפור והעיסה דומה יותר לבליל של סיד מאשר לבצק.
מתוך בולמוס ההכנות ללישה שכחה יעל לנעול את הדלת – לחם לשו ואכלו כמעט בסתר – כה גדול היה הרעב מסביב.
היא עירבבה את קמח-הדורה בקמח-החיטה, שפכה לתוכם את השמרים והמלח, והחלה ללוש ולרכך לאט-לאט את העיסה במים פושרים. מים ולישה, מים ולישה, כפופה על הגיגית כשהיא מפעילה את אגרופיה בכל כוחה הצעיר, שיבעה רוטל עיסה; לפתע נשמט לה תלתל מתוך המטפחת אשר לראשה. היא רגזה – בבית אין איש, וידיה מלאות בצק – ניגשה לברז ושטפה את ידה האחת וסידרה את המרדן. המשיכה ללוש. נטפי-זיעה צצו במצחה, והיא העבירה את שרוולה ומחתה בו את פניה, אך מפני המאמץ, כפי הניראה, ניתקה מחצית סוליית הסנדל שלה ונתבקעה לשניים, וכעת הרגישה את קור הרצפה באחת מרגליה. היא השתדלה להסיח דעתה מן הדבר, והמשיכה ללוש.
אילו גמרה כבר את הלישה הזאת. בחוץ ליל-קסמים. ענף-הזית התדפק חרישית על התריס. היא הגבירה את קצב הלישה, העיסה הלכה וטפחה מתחת לידיה, עוד מעט והיא תגמור. למחר תאפה שבע כיכרות-לחם חומות בתוך התבניות הגדולות. זהו בסיס המזון למשפחה בת שבע הנפשות. בלי הקצבה רשמית היתה זאת הקיצבה: כיכר-לחם לנפש בשבוע. לזה ניתווסף מעט שמן-זית, זיתים שחורים וירוקים וירק מן הגינה – בשר וביצים לא היו – וגם החלב כבר הפך לזכרון רחוק. התורכים תפסו את הפרה הדמשקאית שהסתירו בפרדס – ושחטו אותה. היא לשה ובליל-הירהורים סב במוחה עם קצב-הלישה.
לפתע עמד מישהו לידה מבלי שתשמע קול-צעדים. היא הזדקפה, ומידיה נשרו חתיכות-בצק אל תוך הגיגית: חייל תורכי עמד לידה ממש, ונשם ישר לתוך פניה. הוא היה יחף, לבוש חלקי-מעיל בלי שרוולים, הזרועות ערומות ומכוסות צלקות אדומות. היא הביטה בו – אך הוא לא ראה אותה. עיניו היו שקועות במין שקערוריות שחורות, ודלקו באש ירוקה. הוא הביט על הבצק, הושיט יד גדולה, פשוקת-אצבעות, תקע אותה לתוך הבצק, תלש מלוא-הכף, והחל לאכול בתאוות-פרא. פניו נתלכלכו, והוא בלע ובלע כאילו היה זה מאכל-אלים. עיניו הביטו נכחן נטולות-מבע. יעל עמדה מאובנת. הגה לא יצא מפיה. החייל הסתובב כמין דחליל מיכני, ויצא מבלי הבט בה.
כעת יחסר בצק כדי כיכר אחת, חשבה יעל. רק שש כיכרות תוכל לאפות מן הבצק. הכיכר השביעית נגזלה ממש מתחת לידיה. עיט ירד על להק-הכיכרות כעל להק-תרנגולות – וטרף לו אחת מהן.
14.03.2009
י"ח אדר תשס"ט
*
נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: אביב, קיץ או חורף 1917. נדפס לראשונה: "ידיעות אחרונות", 2.4.1969. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 153.
יעל היא במידה מסויימת בת-דמותה של אסתר ראב בסיפור. בספר זכרונותיו "התלם הראשון", בעמ' 163, מספר אביה של אסתר, יהודה ראב:
חפירות התורכים היו כל-כך קרובות, שלפעמים היינו שומעים צעקות אמאן-אמאן [אויה אויה] של הפצועים ושריקות כדורי הרובים ומכונות-הירייה. אנשי הצבא התורכי היו יחפים, רעבים ומלאי מרירות על התושבים, המחכים לנסיגתם. מקרי השוד בבתים היו מעשים בכל שעה, ביום ובלילה. הם היו לוקחים מכל הבא ביד: גרעיני דורה שאכלום מן היד לפה, בצק בלתי-אפוי, תפוחי-זהב, קרשי עץ, שקים ואפילו דלתות, חלונות וצריפים שלמים. יומם ולילה הוטל על התושבים לעמוד על המשמר, כדי למנוע את מעשי השוד. למעשה היו החיילים כל-כך עלובים, שלמראה התנגדות תקיפה היו נרתעים מיד. בייחוד היו מפחידות אותם צעקות הנשים, שקולן היה נשמע מקצה המושבה ועד קציה. בכמה מקרים ספגו מכות מצעירי המושבה.
הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוח הסיפור, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר לא חשוב של משוררת, שאפילו בול דיוקנה לא יצא בישראל.
המשך יבוא
* * *
אגודת הסופרים העברים
מזמינה הערב
לערב ספרותי לכבוד הופעת ספרו של פרופ' הלל ברזל
"מיסטיקה וסימבוליקה: ש. שלום, זלדה מישקובסקי, אבא קובנר"
בהוצאת ספריית פועלים, 2008
בתוכנית:
ברכות: המשורר בלפור חקק, יו"ר האגודה
רב-שיח על הנושא: "מסתורין וסמלנות ביצירה הספרותית: חירות היוצר או מחוייבות אסתטית", משתתפים:
הסופר אברם קנטור, עורך ראשי, ספרית פועלים
המשורר איתמר יעוז-קסט, עורך "עקד" ו"פסיפס"
פרופ' זיוה שמיר, אוניברסיטת תל-אביב
פרופ' הלל ברזל, אוניברסיטת בר-אילן
מנחה: הסופר שמאי גולן, מחבר הספר "האם אתה מוכרח לאהוב"
האירוע יתקיים היום, יום שני, כ' אדר תשס"ט – 16.3.2009 בשעה 19.30 בערב
בבית הסופר ע"ש ש. טשרניחובסקי, רח' קפלן 6, תל-אביב
דוכן הספר: ספרי המשתתפים ברב השיח יימכרו לבאי האירוע בהנחה גדולה ובחתימת המשתתפים
הציבור מוזמן!
* * *
גלריה אנגל תל אביב
ועכשיו... פיסול ! And Now… Sculpture
19.3-15.5.2009
התערוכה מציגה תמונת מצב של מדיום חמקמק בהגדרתו, כמעט הולך ונכחד. לראייה – מעטים הם האמנים שמכנים עצמם כיום "פַּסָּלִים".
מרבית המציגים בתערוכה הם אמנים, שהפיסול עבורם הוא מדיום נוסף בהם הם מתנסים. התערוכה חושפת את נטייתו של הפיסול העכשווי להתנתק ממסורת של מונומנטאליות פאלית. כל העבודות, גם אלו אשר נעשו בחומרים גסים וגולמיים כמו אבן, ברזל ומתכת, נעדרים כוחניות. המסיביות "הגברית" מוחלפת בעדינות, רכות, כמעט נשיות.
בין המציגים – יאן ראוכווברגר, המוכר פחות בעבודות הפיסול שלו, מציג את מקדש, פסל חושני מקרמיקה וזהב.
מלאכי, אמן היוצר בדלת אמותיו, מתמסר כל חייו ליצירה פיוטית המבקשת לתרגם מוזיקה לצורות. כמו הציור שלו, גם עבודות הפיסול של מלאכי, יוצרות מקצבים ריתמיים המזכירים את הנגינה.
יעקב אגם, זכה להכרה בינלאומית במיוחד בזכות הפיסול הסביבתי שלו, מציג עבודה מינימליסטית, שלא רק מאתגרת את החומר בחלל אם כי גם בתנועה.
ז'אק ז'אנו, אמן המייצג את הגבול הדק שבין המקומיות הישראלית לשורשיות היהודית, מפסל בברזל חלוד עבודות מלאות רגישות ציורית.
יונתן אופק, דור שני למשפחה של אמנים, יוצר פיסול נוף צנוע ונאיבי, כמעט מיניאטורי.
ג'ושוע רוזנמן, אמן ישראלי, חי ופועל באמסטרדם, מפסל בזכוכית, חומר שמעטים מעזים להשתמש בו. התוצאה – רחוקה מהדקורטיביות האסתטית של החומר השביר.
לפרטים נוספים: גלריה אנגל
גורדון 26, תל אביב
טלפון: 03-5225637 / פקס: 03-5226145
דוא"ל: info@engel-art.co.il
אתר: www.engel-art.co.il
שעות פתיחה: ימי א'- ה' 10-20, ימי ו' וערבי חג 10-14
* * *
הודעה לשולחים חומר ל"חדשות בן עזר"
משולים אנו לדייג היושב על שפת נחל
הזורם ללא הרף (אלה האי-מיילים שמגיעים אלינו ללא הרף)
ושולים מתוכו את הדגים (הקבצים) הראויים למאכל (לפרסום)
ומכניסים אותם לסירים (אלה קובצי הגיליונות) שלנו
מבשלים (עורכים) ושולחים אותם לרעבים על פני הנחל האינטרנטי
אלא שכמות הדגים היא לעיתים כה גדולה
וכה רבים בהם הראויים לבישול ולמאכל
שאין אנו מספיקים לטפל בכולם
וגם יש גבול לגודל הסירים (הגיליונות) שלנו
* * *
[דבר המפרסם]
את הסיומת הזו אנו מצרפים לטקסטים שנשלחו על ידי הוצאות הספרים או שהם ציטוט הכיתוב בעטיפה האחורית של הספר וכדומה. אך איננו מציינים את – [דבר המפרסם] – בהזמנות לאירועי תרבות, כי מובן מאליו שהמידע הוא באחריות השולח.
כל שאר החומר המתפרסם אצלנו חתום בידי כותביו או שהוא מטעם המערכת.
אין צורך לחזור ולומר שכל המתפרסם ב"חדשות בן עזר", גם "דבר המפרסם", ניתן חינם כשירות לספרות ולתרבות העברית, וגם נשלח חינם לכל הנמענים.
* * *
יואל נץ: המקל והגזר
הלוואי שאתבדה... הוי אלוהים, הלוואי שאתבדה – גלעד שליט לא ישוב אלינו מן השבי... עוד לא צמח גזר גדול, עסיסי ומפתה דיו, שלמענו ייאותו אנשי החמאס לוותר על פוליסת הביטוח לחייהם, על הנכס היחידי שמקנה להם תהודה גדולה כל כך בעולם ועל המגן הפיסי מפני הפצצות – יעיל בהרבה ממגן הילדים הפלסטינים... אם קיים סיכוי כלשהו להחזרתו של גלעד שליט מן השבי, הוא נעוץ רק במקל חובלים גדול, כבד ומכאיב שיונחת בלא רחם ובלא הרף על ראשיהם של מחבלי החמאס ומנהיגיהם, עד אשר יגבר כאבם מן התועלת שבהחזקתו בשבי.
אין חוטפים את החיילים האמריקאיים, משום שאין מנהלים על שיחרורם משא ומתן. פאראדוקס!..
* * *
גדעון לוי / איליה מאיר: על יחסי ישראל ושבדיה
שלום אודי,
בשבוע שעבר פירסם גדעון לוי את המאמר הבא בעיתון "הארץ" ובו הוא דן ביחסם של השבדים לישראל:
http://www.haaretz.com/hasen/spages/1070657.html
ידידי איליה מאיר משבדיה שלח תגובה לעיתון "הארץ" אך בספק אם היא תפורסם. אתה רשאי לפרסמה בחב"ע:
www.ilyameyer.com/2009/03/has-anyone-in-israel-asked-how-gideon.html
בברכה,
רון
* * *
אמש ב"בריאת העולם", הפילהרמונית זיינה לנו את השכל בהרצאה מביכה ומיותרת של גברת רות קלדרון מ"עלמא" בקולה הצרוד וגם סדוק
מאת אהוד בן עזר, סופרנו לענייני יהדות מפוקפקת
לא פגשתי אדם שלא רתח על המחטף של הפילהרמונית, שהפקירה אמש את 15 הדקות הראשונות של הקונצרט הארוך, שבו אמורה היתה להתבצע האורטוריה "בריאת העולם" של היידן עם המקהלה החלומית "גכינגר קנטוריי" – בידי גברת דעתנית ולא-חכמה ("אני מקווה שכולכם כאן באולם מדברים עברית!") שתפסה אותנו כמו מיסיונרית וזיינה לנו את השכל בהרצאה משעממת עם הסברים מיותרים לבריאת העולם על פי מסורת הפרשנות היהודית, ברמה של: "בתנ"ך מתוארת בריאת העולם בקיצור אבל בקונצרט הערב אתם תשמעו כל שלב בצורה ארוכה יותר כי בתנ"ך אין תיאורי נוף[!] ואילו האורטוריה נותנת גם תיאורי נוף!" – זה היה ממש מזעזע ביומרתו ובלתי מתאים לחלוטין לאולם הקונצרטים העמוס אלפי אנשים. רובם, דומני, קצת יותר משכילים מרות קלדרון בעלת הקול המנסר.
אני התלבטתי בין קריאת ביניים לבין יציאה הפגנתית מההיכל עד שהרֶבֶּצֶן הזו תסיים את דבריה המרגיזים, ואלמלא אשתי שהחזיקה בי בכוח הייתי כבר עושה אחד משני הדברים האלה.
בושה וחרפה. אל תתנו דריסת רגל למיסיונרים בהיכל התרבות. זה צלם בהיכל! כל חיי נמנעתי מכל קשר עם "עלמא" והטפותיה – אז דוחפים לי את זה בקונצרט שעליו שילמתי קרוב לשלוש מאות שקל לכרטיס!
ועכשיו לקונצרט עצמו. המנצח, מייסדה של המקהלה, הלמוט רילינג בן ה-76, כבר הופיע פעמים אחדות עם מקהלתו הנפלאה על בימת היכל התרבות. התזמורת היתה גם היא מצויינת. מה שקצת הפריע הם הסולנים והיצירה. קלרה אק, סופראן, עשתה אמנם קולרטורות מרשימות ושרה ללא דופי, אבל משהו של גדולה ועומק היה חסר בה, לא כזמרות הגדולות של העבר, מה עוד שהיא לא יפה, וכאילו משהו מהווייתה הלא נעימה של רות קלדרון נותר כרוח רפאים על הבמה ונכנס בה, בזמרת קלרה אק.
שני הזמרים האחרים, לותר אודיניוס, טנור, ונתן ברג, באס-בריטון, עשו את מלאכתם נאמנה וגם השתדלו מאוד, והיו להם קטעים טובים, כמו גם לזמרת. אבל בסך הכול היה משהו חגיגי חסר גם בנוכחות שלהם, וזאת לא בגלל האקוסטיקה של היכל התרבות.
ובאשר ליצירה עצמה. אילו היה אפשר לשמוע רק את קטעי המקהלה, וקטעי הסולנים עם המקהלה, וקטעי התזמורת-לבדה, ולא את מרבית הקטעים של הסולנים עצמם – מה שהיה מקצר את האורטוריה לפחות כדי מחצית – היתה אולי ההנאה רבה יותר. אבל ככה זה ארוך, ארוך מאוד, ולא תמיד מעניין לשמוע, אף כי עקבנו כמעט מילה במילה אחר הטקסט הגרמני המתורגם גם לאנגלית ולעברית, ונדהמנו להיווכח שגם קצת מהגרמנית אנחנו מבינים.
חבל, חבל שמקהלה נהדרת זו שרה רק מתוקף הטקסט והתווים רק מעט קטעים ב"בריאת העולם" ולא ניתנו לה הזדמנויות רבות יותר ליצור רגעים שהם בעלי איכות מוסיקלית בכל קנה מידה עולמי ואשר למענם בלבד היה כדאי לבוא לקונצרט הזה.
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
* * *
המשטרה נקראה להשליט סדר ברחוב שמול בניין מערכת "חדשות בן עזר" בגלל מאות הנדחקים להיכנס ולבקש סליחה מהעורך על ששפכו עליו חרא ורפש והלבינו פניו ברבים ואפילו צבטו לו בביצים בציפורניים מלוכלכות בשנים הארוכות שבהן תמך באהוד אולמרט וחזר שוב ושוב על האמירה: "עוד נתגעגע לאולמרט!"
שלדון אדלסון לא נצפה בין המצטופפים וגם לא עורכי "ישראל היום".
[מתוך גיליון 426]
...גם אני לא נצפיתי בין המצטופפים.
יוסי אחימאיר
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,062 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1991 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,002 מנמעני המכתב העיתי רובם כמתנת יובל
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל