| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 428
תל אביב, יום חמישי, כ"ג באדר תשס"ט, 19 במרס 2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: "נגיעות" (61).
אורי הייטנר: ביבי חדש?
משה כהן: שיחרור האסירים הפלסטינים – מחווה לקידום השלום?
יוסי גמזו: קוֹמוּנִיקַצְיָה.
הנרי פילדינג: מה מקורם של כל אותם נחלי-דמעות שאלמנה שופכת לפעמים על בעלה המת, עימו חיתה חיי רוגז ומדנים?
ועידת הַפִּיזְדָה היהודית, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.
אמציה פורת: תיקוני למפדוזה. // נורית שושני: ייסורי מצפון (סיפור).
משה גרנות: על סף התהום, על ספרו של אור גראור "צייר המלחמות".
קווים נוספים לתוכנית המלקחיים להשמדת ישראל.
החרם הספרותי על אהוד בן עזר נמשך.
משה ברק: השבת השחורה שלי בשפיים. // נעמן כהן: רוֹזָה לוּכְּסֶמְבּוּרג.
בנדלה: אכל פלאפל בגלל דודו פאפל.
אסתר ראב: מתוך הכרך "כל הפרוזה": 1. בסוף מלחמת העולם הראשונה.
2. קפיטן היל. // צפירה יונתן: והדוגית נוסעת.
רון וייס: מקווה ששר המשפטים החדש לא ימשיך בדרכו של פרידמן.
אורי הייטנר: הכרעה מנהיגותית.
איליה בר-זאב: ירח לא בהיר (שיר).
ד"ר גיא בכור: מעגל החורבן השחור: אֶל נַכְּבַּה מפוארת חדשה.
ישראל הַר מדליק נר נשמה לזכרה של ברכה פולד הי"ד.
על אהוד ברק להצטרף לממשלה יחד עם מפלגתו ולהמשיך בתפקידו כשר הביטחון. שלי וציפי יעשו הסבה לגננוֹת מוסמכות!
* * *
יצחק אוורבוך-אורפז
(*)
סְתָו הוּא לִפְעָמִים
עָלֶה עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן
נִפְתָּח כְּמוֹ מַפַּת דְּרָכִים.
מתוך המחזור "נגיעות" (61)
* * *
אורי הייטנר
ביבי חדש?
המילה סוציאליזם היא מילה גסה בארה"ב, בכל הטייה שהיא ובכל צירוף שהוא, כולל סוציאל-דמוקרטיה, סוציאליזם ליברלי וכדומה. גם המילה "מדינת רווחה" אינה פופולארית בארה"ב כלל ועיקר.
אולם היתה תקופה, שבה בלי שימוש במילה המשוקצת הזאת, ארה"ב נהגה כמדינת רווחה סוציאל דמוקרטית לכל דבר. היה זה בעקבות המשבר הגדול של הקפיטליזם הפרוע בשלהי שנות העשרים וראשית שנות השלושים של המאה הקודמת. המשבר החמור, השפל, נפילת הבורסה, כל אלה הוכיחו את פרכת האמונה העיוורת ביד הנעלמה שתווסת את הכלכלה לטובת החברה כולה, אם רק תינתן האפשרות החופשית לכל פרט למקסם את הרווח שלו ללא התערבות ציבורית כלשהי. האגואיזם ורדיפת הבצע חגגו, הכלכלה התבססה על "חטוף כפי יכולתך" והיד הנעלמה – נעלמה. הכלכלה העולמית, ובפרט האמריקאית, קרסה.
ב-1932 נבחר הנשיא ה-32 של ארה"ב, פרנקלין דלאנו רוזוולט, אחד מגדולי הנשיאים של ארה"ב והיחיד שנבחר לתפקידו ארבע קדנציות רצופות (היום החוקה האמריקאית מאפשרת בחירה לשתי קדנציות בלבד). משימתו העיקרית של רוזוולט היתה להתמודד עם השפל הכלכלי. רוזוולט לא השתמש במילים סוציאל דמוקרטיה או מדינת רווחה. הוא המציא תחתן ביטוי פוליטיקלי קורקט בציבוריות האמריקאית – ניו דיל NEW DEAL. היתה זו תוכנית הצלה לכלכלה האמריקאית, באמצעות מעורבות ממשלתית עמוקה במשק, הגדלת המגזר הציבורי, מלחמה באבטלה, השקעות ענק במיזמי תשתית פדראליים שהעסיקו מיליוני אמריקאים, רגולציה של התחרות, הפקעת הזהב מידי האזרחים וחקיקה סוציאלית פרוגרסיבית דוגמת חוק הביטוח הלאומי, חוק יחסי עבודה לאומי שהגן על זכויות העובדים, חוק מס העושר שאיפשר גביית מס הכנסה פרוגרסיבי מן החזקים בחברה, חוק הבנקאות שאפשר פיקוח פדראלי על הבנקים ועוד.
מדיניות ה"ניו דיל" הצילה את הכלכלה האמריקאית ושיקמה את המשק האמריקאי, כפי שמדיניות הרווחה הסוציאל דמוקרטית שיקמה את המשק המערב אירופי אחרי מלחמת העולם השניה.
חלק מצעדי ה"ניו דיל" היו הכרחיים בתקופת השיקום ולא היה בהם צורך בתקופות שפע ושגשוג, אולם הכלכלה האמריקאית התבססה על חלק מעקרונות ה"ניו דיל" עד מהפיכת הרייגניזם אותה הנהיג הנשיא ה-40 של ארה"ב רונלד רייגן, והמשיכו בה כל יורשיו, כולל קלינטון הדמוקרטי – מהפיכה שהחזירה את הכלכלה האמריקאית (והעולמית) לרוח הקפיטליזם הפרוע, משולל הרסן, כמו זה שקדם למשבר של ראשית המאה העשרים ושגרם לו. שלושה עשורים של רייגניזם הביאו למשבר הכלכלי הנוכחי, המשבר העמוק ביותר מאז שנות ה-30 של המאה ה-20.
אם אחרי המשבר של 1929 חלפו שלוש שנים תמימות עד שנבחר מנהיג שהוביל לשינוי, הפעם השינוי מהיר הרבה יותר. כבר ממשלו של בוש, האולטרה-שמרן, קיבל החלטות "ניו-דיליות" מובהקות, כמו הזרמת מאות מיליארדי דולארים למשק ואף הלאמת בנקים. ברק אובמה, הנשיא החדש, שנבחר חודשים אחדים לאחר פרוץ המשבר, נושא בשורה של שינוי חברתי עמוק, ברוח ה"ניו-דיל", ומיד עם כניסתו לתפקיד החל להוביל את השינוי בעוצמה רבה. כך נוהגות גם מדינות אירופה, דוגמת בריטניה, שראש ממשלתה גורדון בראון מנהיג מדיניות רווחה סוציאל דמוקרטית, לאחר שלושה עשורים של שוק פרוע, אותו הנהיגה מרגרט תאצ'ר.
ובישראל?
ממשלת אולמרט, ובראש ובראשונה שר האוצר בר-און, נהגו אחרת. הממשלה הכחישה את המשבר והציגה את ישראל כאי של יציבות שלא ייפגע. משהמיתון הכבד הופיע, דבק שר האוצר במדיניות שמרנית, שאינה נותנת מענה לאתגרים שמציב המשבר.
לעומת בר-און, דווקא סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל, שיובא מארה"ב בידי שר האוצר נתניהו כדי שימשיך את הקו הניאו ליברלי הקיצוני, שהנהיגו קודמיו פרנקל וקליין, הציג תוכנית "ניו דילית" נועזת. אמנם פישר הגדיר את תוכניתו כ"הצעה מתונה", אולם היא בהחלט מבשרת שינוי מחשבתי (ולא בכדי התקבלה בקיטונות של בוז בידי נחמיה שטרסלר, הכוהן הגדול של הדת הקפיטליסטית). פישר הציע צעדים של מעורבות ממשלתית במשק, לצורך צמצום האבטלה והקטנת שיעור העוני באמצעות הגדלת הגירעון הממשלתי, הרחבת הפעילות בתשתיות, הגדלת תקציבי מו"פ ועוד.
אבל האיש הקובע בשנים הקרובות לא יהיה פישר, אלא ראש הממשלה הנבחר נתניהו (שאולי יכהן גם כשר האוצר, אך גם אם לא יכהן בתפקיד זה, הוא יהיה האיש החזק בכלכלת ישראל). נתניהו אינו פוליטיקאי ציני וחסר חוט שדרה, כפי שנהוג להציגו, אלא אחד הפוליטיקאים האידיאולוגיים ביותר שיש לנו. הוא מאמין באמת ובתמים באידיאולוגיה הקפיטליסטית השמרנית, אותה הנהיג ביד רמה בכהונתו כשר האוצר. הוא מאמין באמת ובתמים בהפרטת כל מה שזז.
אבל כראש הממשלה – יותר משהוא מחוייב להגשים את האידיאולוגיה בה הוא מאמין, הוא מחוייב לחלץ את המשק מהמשבר. האם הוא יהיה פרגמטי דיו כדי לראות מכאן דברים שלא רואים משם, להנהיג צעדים המנוגדים להשקפת עולמו הבסיסית ברוח השינוי העולמי? האם ראש הממשלה הבא יוכיח שיש ביבי חדש?
כוונתו של נתניהו להפחית את מס ההכנסה אינה מבשרת טובות. צעד זה, שישרת את החזקים בחברה, עלול להביא לירידה בהכנסות המדינה וביכולת להשקיען בחינוך, ברווחה ובתשתיות (אף שיש לציין ביושר, שהפחתות המס בתקופת כהונתו של נתניהו כשר האוצר לא הורידו את הכנסות המדינה, אך לא היה זה בתקופת מיתון ושפל).
מצד שני, אי אפשר להתעלם מכמה איתותים חיוביים ביותר מצדו של נתניהו. נתניהו הפתיע בקריאתו לפרוס רשת ביטחון לקרנות הפנסיה ולקופות הגמל. אז, נראה הדבר כהתבטאות פופוליסטית של ערב בחירות. אולם לאחר הבחירות הוא המשיך להתבטא בכיוון זה. הוא הבטיח שלא ייתן למפעלים לקרוס ולא יאפשר פיטורי עובדים המוניים. צעד כזה מנוגד בתכלית לאידיאולוגיה של השוק החופשי, על פיה אסור לממשלה להתערב במשק; שעסק שנפל הוא עסק שצריך היה ליפול, ושפיטורי עובדים עדיפים על אחזקת עובדים שאין בהם צורך, באבטלה סמוייה. נתניהו מנהל משא-ומתן אינטנסיבי עם יו"ר ההסתדרות עיני ויו"ר התאחדות התעשיינים ברוש לגיבוש צעדים מוסכמים להצלת המשק ומלחמה באבטלה, בניגוד מוחלט למלחמת הקודש שלו נגד ההסתדרות וארגוני העובדים בתפקידו כשר האוצר.
יש לקוות שצעדים אלה הם סימן לבאות. איש אינו מתנגד היום לכלכלה החופשית. איש אינו מציע כלכלה ריכוזית מולאמת. אין כל חשש שמדינות המערב יאמצו כלכלה נוסח קובה. ארה"ב ומדינות המערב, ינהיגו דרך שלישית, המקיימת כלכלת שוק נאורה, מרוסנת, חברתית, שבה הממשלה לוקחת אחריות לטווח ארוך על הכלכלה, מתקנת את עוולות השוק, לוקחת אחריות אמיתית על החינוך, הבריאות, ההשכלה הגבוהה, המדע והתשתיות הלאומיות.
האם נתניהו בשל לשינוי אידיאולוגי שיאפשר את חילוץ המשק מן המשבר והמיתון?
* * *
משה כהן
שיחרור האסירים הפלסטינים –
מחווה לקידום השלום?
הפולמוס הציבורי על שיחרור המחבלים תמורת גלעד שליט בעיצומו. תומכי השחרור העלו עד עתה נימוקים הומאניים ומוסריים כבדי משקל. לא פחות כבדים נימוקיהם של מתנגדי השיחרור. אך הנה בא הסופר א.ב יהושע ופרסם מאמר שבו הוא מגלה את המניע האמיתי לתביעת שחרור המחבלים, ומניע זה הוא פוליטי. כי מה טוען יהושע – שחרור המחבלים איננו חלק מעסקה אלא מחווה לפלסטינים לקידום השלום. עכשו הבנתי, שחרור המחבלים הוא פלטפורמה לקידום האג'נדה הפוליטית של השמאל, אך תמהני: הרי שיחררנו פעמים רבות אסירים כמחווה, ולעניות דעתי לא התקדמנו בכך לקראת השלום כהוא זה. אדרבה, השיחרורים רק הביאו להתגברות הטרור. הכיצד סובר הסופר הנכבד ששחרור אסירים יקדם את השלום?
ואגב כך, ברצוני להעיר שהתקשורת מטעה את הציבור. רבים בציבור מאזינים לתקשורת וחושבים שהמחלוקת היא על שחרור 450 מחבלים. מה שהתקשורת לא טרחה להסביר ש-450 אלה הם בנוסף ל-950 מחבלים שישראל כבר הסכימה לשחרר ללא מחלוקת [האומנם? – אב"ע]. נא להפסיק להטעות את הציבור, אמור מעתה שהפולמוס הציבורי הוא על שחרור 1400 מחבלים, ומיספר זה אינו שנוי במחלוקת אלא רק מי הנכללים בו. יש לומר לעם את האמת.
בכבוד רב,
משה כהן
ירושלים
* * *
יוסי גמזו
קוֹמוּנִיקַצְיָה
אֵלֶּה
שֶאֵינָם צְרִיכִים קַרְדִּיוֹגְרָף
בִּכְדֵי לִזְכֹּר
שֶיֵּש לָהֶם לֵב,
שֶמִּסְתַּפְּקִים, בְּהֶחְלֵט מִסְתַּפְּקִים
בְּמַה שֶמְּעוֹלְלִים לָהֶם
בְּלִי רַחֲמִים
וְעֶרֶב-עֶרֶב
הָאִטְלִיזִים הָעֲצוּבִים, הַשּוֹתְתִים שֶל הַשְּקִיעָה
אוֹ אֶגְרוֹפוֹ הַמָּעוּךְ לַלֶּחִי
שֶל הַיֶּלֶד, שֶנִּרְדַּם
כְּמוֹ מִינְיָטוּרָה שֶל גַּעְגּוּעֵיהֶם.
שֶדַּי לָהֶם
בְּנַחְשוֹלֵי רוֹגֵש-עַד-גְּבַהּ-גַּלִּי
שֶל שְדֵי הָאֲהוּבָה
כְּשֶהִיא נוֹשֶמֶת,
אוֹ בַּנּוֹקְטוּרְנוֹ הַכָּחֹל
שֶל הַכּוֹכָבִים –
אֵלֶּה, אֲנִי אוֹמֵר לְךָ,
יָבִינוּ.
(מתוך "ארצות הצמאון")
* * *
בישראל אין הבדל בין עשירים לעניים
מדוע?
כי ככל שמצבנו טוב יותר אנחנו משמיצים את המדינה!
וככל שמצבנו רע יותר אנחנו משמיצים את המדינה!
כך שכולנו באותו המצב!
* * *
ועידת הַפִּיזְדָה היהודית
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
פעם הן היו גומרות
היום הן עולות לַגְמר
טמטום זולג מִלְִגוֹ
טמטום זולג מִלְבַּר
לפחות
אם היו מופיעות בעירום
היינו רואים ציצים
היינו רואים קוּסִים
דגדגנים לחים, ערוות שפתיים
רק לא קיפוץ מיוזע בפה פעור
ומבט בעיניים כשל פרות עבריות
שעולות לַגְמר מִאפס
ושבות לַאפס
ועם ישראל תואם להן בנמיכותו
כמטלית לרצפה
ופצצת הגרעין בְּפרס מצפה
והרמה השכלית נחזית במרקע
וגם חיזבאללה וחמאס במפה
אומר אחמדניג'אד מחליפו של המן
על הזין שלי עוד יגְדל יום נקם
פעם הן היו גומרות
גם אצלנו במיטה וקולן מיילל
וְהַבְּרוֹך עוד יסופר בתולדות ישראל
היהודיות עולות לַגמר
מקפץ בן כל ציץ
שרות רוקדות
רק לא גומרות
עולות לַגמר – ונגמרות
יש להן – חזה גדול
יש להן – שכל קטן
לונדון לא מצפה להן
בתוכניות הטלוויזיה של ישראל
צפון כוח הרתעה גולמני
של ועידת פיזדה יהודית רטובה
אומרים אהבה יש בעולם
מה זאת אהבה
צירוף של רכושנות וחמדנות
לפעמים אלימה
עם שְׁפְּרִיץ
* * *
הנרי פילדינג
מה מקורם של כל אותם נחלי-דמעות שאלמנה שופכת לפעמים על בעלה המת, עימו חיתה חיי רוגז ומדנים?
יש מצב אחד בלבד בנישואים שהוא משולל הנאה לחלוטין – האדישות. כשם שרבים מקוראיי, כפי שאני מקווה, נתנסו בתענוג העילאי שבגרימת הנאה ליצור הנאהב, כך, חוששני, הרגישו בוודאי אחדים מהם את הסיפוק שבהצקה לאדם השנוא עלינו. וכדי לזכות בסיפוק זה, מוותרים שני המינים לעיתים קרובות על הנוחות שיכלו להפיק מחיי-נישואים שלווים אף אם אין בן-זוגם חביב עליהם כל-עיקר. וזה הטעם שהאישה מגיעה תכופות לידי התפרצויות של אהבה וקינאה ואפילו מונעת מעצמה כל הנאה, ובלבד שתפגום ותפגע בהנאותיו של בעלה. והבעל מצידו אונס עצמו לא אחת להישאר בביתו, בחברה שאינה לפי רוחו, כדי לכפות על אשתו את ששנוא עליה בה-במידה. וזה אף מקורם של כל אותם נחלי-דמעות שאלמנה שופכת לפעמים על בעלה המת, עימו חיתה חיי רוגז ומדנים, שהרי מעתה אפסה תקווה ממנה להציק לו עוד.
הנרי פילדינג, "טום ג'ונס" 1749, מוסד ביאליק, תרגום אסתר כספי, 1967. כרך א', עמ' 56.
* * *
אמציה פורת: תיקוני למפדוזה
בשנת 1994 הגשתי להוצאת "עם עובד" את רשימת תיקוני ההגהה הזו ל"הברדלס" ו"סיפורים" מאת למפדוזה, אבל הם התקשו לתקן, כנראה, ולקראת ההוצאה בסדרת "קלאסיקה" חזרתי על בקשתי, אבל זו יצאה באותו סידור ועימוד, רק הדפוס מוגדל יותר, ולכן התקשו לתקן. ביקשתי שלפחות יוסיפו את הרשימה על דף נפרד, אבל ממה שהבנתי זה כנראה "לא יאה", בבחינת לא ייעשה עוד כן במקומנו.
תיקוני הגהה לתרגום "הברדלס" ו"סיפורים" מאת ג'וּזפּה טוֹמאזי די למפּדוּזה (הוצאת עם עובד, ספריה לעם 1994, ובסדרת קלאסיקה, באותו עימוד, 2009.
מובא כאן רק הנוסח שצריך להיות בספר. המיספר הראשון של העמוד, והשני של השורה:
9, 8: כנפיים / 13, 7 מלמטה: מתהלך / 13, 1 מלמטה: גסיסתה בטעמים של / 14, 2: הבריות; אבל מן / 14, 1 מלמטה: והלה היה מוליך / 17, 14: סיניור / 21, 5 מלמטה: והצפופים, / 60, 12: צורך להשיא אותם חיש-מהר / 84, 4 מלמטה: מעיל-מִכנף שחור / 90, 14: שהמונח / 98, 6: קודם כל, / 118, 5 מלמטה: ותכלת, / 156, 18: וינְצֶנְצינוֹ, / 162, 6 מלמטה: רמז / 195, 2: פרנצ'סקו פאולו, / 209, 9 מלמטה: ועכשיו, [ובסוף השורה:] אחרי / 224, 21: סטיו / 235, 2 מלמטה: signura [בלי נקודה משמאל למילה]; 239, 9 מלמטה: האגדיים / 254, 3: והגבירות / 266, 10 מלמטה: מהוללת). / 277, 9 מלמטה: עקלתוניות / 288, 17: ואפילו הצטדק / 296, 17: ועשו אותי / 300, 12: בעל-חיים /
* * *
נורית שושני
ייסורי מצפון
היינו חבורה צעירה ורועשת, בתוך הקומונה למדריכים, ששכנה בבית קטן ובו: שני חדרים, מטבח זעיר, שמקרר קרח תפס כמעט את כל שטחו, מקלחת פצפונת, בית שימוש זעיר וחדר מבואה, שבו שמנו שולחן וכסאות שקנינו בשוק הפשפשים. מסביב לבית הקטן היה פרדסון ובו לימונים, מנדרינות ועוד עצי פרי למיניהם. בערבים, כשחזרנו מעיסוקי היום, היינו משחקים מונופול ושרים או יושבים על אחת המיטות החורקות, ומשוחחים עד השעות הקטנות של הלילה.
פעם אחת בשבוע, מוקדם מאוד בבוקר, עברה עגלת קרח ברחוב, העגלון היה מצלצל בפעמון ובקולו הצרוד היה מכריז: ק-ר-ח, אך בבית הקטנטן ישנה כל החבורה. אף אחד לא היה מוכן להודות, שצלצול פעמון הקרח וקולו של העגלון העירו אותו, וכך היתה לנו תמיד עילה למריבה ולוויכוח בשאלה: מי יילך לבית החרושת לקרח ויביא לבנת קרח למקרר, שכבר הפשיר מזמן. היתה לנו קופה משותפת ממנה שאבנו כסף לקניות קטנות של מצרכי מזון וכלי בית. בתחילת כל חודש הכנסנו את דמי הכיס שלנו לקופה והיינו רושמים כמה מזומנים הכניס כל אחד. מי שיצא לבלות, נטל כסף מהקופה ורשם זאת בגיליון ההוצאות. עילות למריבות לא חסרו לנו: מי ינקה את הבית? מי יבשל? מי ישטוף את הכלים? מי ידאג לכלבת הזאב, שהותירו לנו בעלי הבית?
כלבה זו, שהייתה מטופחת ואהובה מאוד על בעליה, רזתה, פרוותה המבריקה דהתה, לשונה היתה משורבבת, והיא היתה מייללת מרעב במשך כל היום. כדי שלא תמות היינו מספקים לה מדי פעם חלב או מעט שאריות מזון, הרבה שאריות כאלה לא היו לנו. שיכנענו את עצמנו, שאנחנו מקיימים בזה את הבטחתנו לבעלי הבית שנטפל בה.
שיגרה זו של חיים עראיים התערערה יום אחד כששמענו רעש בלתי פוסק של טנקים המתקדמים בכביש הראשי המרוחק מאיתנו. שמנו לב שכיוון הנסיעה של הטנקים הוא דרומה, רוחות מלחמה החלו מנשבות. לימים ניתן שם למלחמה הזאת: "מבצע קדש", אך באותו יום בו החלטנו שאלה מאיתנו, שלא גוייסו למילואים, ישובו לביתם, טרם פרצה המלחמה וטרם ניתן לה שם. חלפו שבועיים רבי תהפוכות, המלחמה הסתיימה, ואני חזרתי אל אותו בית קטן. הייתי הראשונה ששבה. כלבה עלובה ומדולדלת אצה רצה לקראתי ובעקבותיה, לתדהמתי ארבעה גורים פצפונים ומייללים חלושות. אני אינני מאוהבי הכלבים, האמת היא שאני קצת פוחדת מהם, גם מכלבה זו, שהתחננה בשפתה הכלבית שאשים לב אליה, פחדתי. הזדרזתי לפתוח את מנעול הדלת, הדפתי את הכלבה בכוח ונעלתי את הדלת מבפנים. כעת, משהרגשתי עצמי מוגנת, הצצתי מהחלון כמנצחת. הכלבה התיישבה מתחת לחלון ויללה את אומללותה בבכי קורע לב, פתחתי את התיק שלי, לקחתי מעט מן הצידה שהבאתי עימי, פתחתי את החלון וזרקתי אליה את מעט המצרכים, תוך שנייה הכל נעלם והכלבה חזרה לילל. הפחד מהכלבה גבר על ייסורי המצפון, ישבתי בבית וייחלתי לשובו של דייר נוסף.
זה קרה למחרת. הדלת נפתחה וידידי הטוב נכנס מחייך מאוזן לאוזן, מלגלג לפחדי. קנינו מעט מצרכי מזון והתחלנו לארגן מחדש את הבית. אחד השכנים הגיע זועם וכועס ושאל עד מתי נמשיך באכזריות הזו כלפי הכלבה וגוריה. ניסינו להתנצל ולהסביר, שהטיפול בה הוא למעלה מיכולתנו הכספית, תשובתו הייתה: הרגו אותה אם אין ביכולתכם לטפל בה ובגוריה.
הוא טרק את הדלת והלך משאיר אותנו מבולבלים ואובדי עצות.
למחרת התעוררנו לתוך שקט מוזר – אין נביחות, אין יללות, רווח לנו, חשבנו שמישהו מהשכנים הרחמנים אימץ את הכלבה ואת גוריה ומעתה הוא ידאג לצרכיה וברוך שפטרנו מעונשה. מהר מאד התברר לנו, שהכלבה וגוריה מוטלים מתים בחצר. שכן רחמן הרעיל אותם.
ידידי הודיע נחרצות: מי שהרעיל הוא שיקבור וכך נאלצנו לחיות בתוך צחנת המוות במשך יומיים עד שיצאנו לחצר, חפרנו יחדיו בור, הטלנו לתוכו את הגופות האומללות וכיסינו אותן בעפר.
ארבעים ושש שנים חלפו מאז אך אם תשאלו אותי, מה הזיכרון המר ביותר שלי ממבצע קדש אומר לכם: כלבה אחת וגוריה, שמותם וביזיונם רובץ על מצפוני.
נורית שושני
2003
* * *
לקראת חג הפסח
1. "הגדה" של פסח. 2. סיפור לילדים "בצאת ישראל ממצרים"
3. "בין חולות וכחול שמיים"
שלושתם עם ציוריו היפים של נחום גוטמן
ונוסף עליהם גם אלבום נחום גוטמן
לפני 29 שנים יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר.
סיפור חייו זה של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר לאהוד בן עזר – זכה להצלחה והדפסותיו נמכרות עד היום בעותקים רבים מדי שנה. לא מעט כיתובים על קירות מוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק לקוחים מהספר "מבין חולות וכחול שמיים"
הצלחת "בין חולות וכחול שמיים" הביאה בשעתו את הוצאת "יבנה" לבקש את אהוד בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של נחום גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שאותה נחום גוטמן צייר בשעתו. ישב אהוד בן עזר וכתב את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, בלשונו-שלו ובלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושניהם עם אותם ציורים מופלאים וצבעוניים של נחום גוטמן, ובמהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.
כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, וקל לרכוש מהם, בייחוד לקראת פסח, בדוכן הספרים שבמוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או ישירות בהוצאת "יבנה", רח' מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638.
כדאי אולי להזכיר שבמוזיאון ובחנויות שיש בהן ספרי אמנות ניתן לרכוש גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב אהוד בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך, בהדפסות רבות), אלא למרבה הצער אין באלבום טקסט מקביל באנגלית ולכן הוא מיועד ליודעי עברית בלבד; אך ייתכן שבמהלך השנה הקרובה תצא מהדורה רוסית של האלבום.
[דבר המפרסם]
* * *
משה גרנות
על סף התהום
על ספרו של אור גראור "צייר המלחמות"
טובי – הוצאה לאור, 2009, 170 עמ'
בספר שלפנינו 21 סיפורים קצרים, ורובם מתארים סיטואציות של סף תהום, בו מצויים הפרט, האנושות כולה, ובעיקר, בעיקר – ישראל. הסיפורים כתובים בכישרון לא מבוטל, וסגנונם ייחודי ללא ספק. יש בהם נגיעה סוריאליסטית, אך קשה מאוד לסווגם ככאלה, כי הסוריאליזם בהגדרה מערבב את המציאות עם עולם החלום, ואילו בסיפורים שלפנינו המחשבות מיתרגמות למציאות, ולהיפך:
צייר מגויס לשדה הקרב כדי להנציח את שראו עיניו, ויצירי מכחוליו הופכים להיות יצורים חיים, כאילו הצייר היה להם לאלוהים, כאילו יש בכוחו להרוג או להציל את החיילים שצייר בשעת היתקלותם במארב (הסיפור "צייר המלחמות", שעל שמו נקרא כל קובץ);
חייל וחיילת באים לאולם קונצרטים לשמוע את המוסיקה של יוהן פכלבל, מלחין בן המאה ה-17, ומחשבותיהם מתערבבות במחשבותיה של הכנרית הסינית שעל הבמה ושל בעלה הזנוח בסין. המחשבות מיתרגמות לאירועים מוחשיים על הבמה ובאולם ("קאנון ברֶה מאז'ור");
שמרית מחפשת את חברתה מיה, שנעלמה בתערוכת ציורים של הריאליסטים האמריקאים בני שנות העשרים של המאה הקודמת. מסתבר שמיה מעריצה את שנות העשרים ההן, ומשום כך היא השחילה את עצמה לתוך תמונה של הצייר הריאליסטי אדוארד הופר, וממשיכה לחיות בעולם ההוא ובתקופה ההיא. אם שמרית רוצה לבקר אותה – אין לה ברירה אלא להשתחל גם כן אל תוך תמונה כזאת, וכשהיא מתגעגעת לילדיה, היא חייבת להיכנס לתוך תצלום של ילדיה, כשברקע חדר מחדרי ביתה ("צ'ופ סואי");
צעיר מקליד מכתב אהבה, והנערה שהוא רצה בה הופכת להיות נוכחת לידו, עד שנפרם חוט מבגדיה, והיא נעלמת, ורק החוט שורד ("מוקדש לרוח הרפאים שלי");
צייר מבקש להיות יותר וירטואוז מהצייר האימפרסיוניסט ז'ורז' סֶרָה, שצייר את "צהרי יום ראשון על האי גרנד ז'ט". הוא מזמין אצלו דוגמנית, והוא שואל ממנה את קווי דמותה, יחד עם הדמות עצמה, ומשקיע את זה בציור. הדוגמנית מנושלת מבגדיה ומגופה, ואלה הופכים להיות חלק מהציור. לדעתו של הצייר, זהו יתרון גדול לדוגמנית, שלא נועד לה שום עתיד מזהיר, ואילו באשר היא נטמעת בציור שלו – יש לה סיכוי להיות נצחית כמו המונה ליזה של דה וינצ'י, או המָחָה של גויה ("צהרי יום ראשון על האי גרנד ז'ט") ;
בעל מחפש את אישתו בכל הבית, והוא שומע את קולה מכל מיני מדורים של הבית (מטבח, חדר כביסה, חצר). הוא מחפש אחריה, ואיננו מוצא. הוא ננעל מחוץ לבית, קורא לה, והיא אינה עונה. לקראת סוף הסיפור נרמז הקורא שהבעל עיצב במחשב מודעת אבל, אך ליבו מן הסתם איננו מוכן להשלים עם האובדן ("היא לא עונה" – לטעמי, זהו הסיפור הכי מרגש בספר);
שני אוהבים עולים לגגו של גורד שחקים כדי לראות את הים, ואת האנשים הנראים מלמעלה כמו נמלים. האוהבת סומכת לחלוטין על האוהב, והיא עולה עימו אל הצד השני של מעקה בטיחות, עד שהאוהב מפיל עצמו אל האין ("בואי ניקח את הצעד הבא").
יש בקובץ גם קצת סיפורים המשיקים לכתיבה ריאליסטית, עם טפטופים קלים של אבסורד: איש צעיר ולא מצודד מעריץ את שכנתו, הוא משתדל לעשות הכול כמוה: לעבוד במקום העבודה שלה, ללמוד בחוג האוניברסיטה כמוה, וכו'. הוא איננו מעז לחזר אחריה, אך דמותה נטבעה בנפשו, ושֵינה בדירות נפרדות, כשרק קיר של מספר סנטימטרים מפריד ביניהם – גורם לו אושר ("רק הקיר");
אֵם לשני ילדים נשברת מהעומס האימהי שנפל עליה, והיא מחליטה לאהוב את עצמה – מתלבשת בצורה חושפנית, מבלה בבר, כמעט מתפתית לשכב עם הברמן, ובינתיים ילדיה ובעלה האוהב היסטריים לחלוטין ("היֹה הָיָה לך שם פרטי");
זקן מאושפז בבית חולים. שכנו שליד מיטתו נפטר. הוא אוסף את כל הטלוויזיות עם מכשירי הווידיאו מכל חדרי החולים, מניח בהם קלטות וידיאו, והוא נפגש כך עם רעייתו המנוחה האהובה, עם ילדיו שאינם יכולים / אינם רוצים לבקרו. הוא מקפיא את התמונות, ובולע כדורים אל מותו ("גרשום אלונקיי ש.ח.").
לקטגוריה הזאת של סיפורים מטה-ריאליסטיים ניתן לשייך גם את הסיפור שחותם את הקובץ – "עד אינסוף" הבנוי בצורת לולאה: סיפור מתחיל בנערה שמשום איזו אכזבה החליטה לא לצאת מן המיטה, עובר אל חברתה, ממנה לאביה, מאביה לבסיס הצבאי שלו, ושם אל חייל המשרת תחתיו, ממנו אל חברתו, ממנה אל מחלק הפיצה וכו וכו' – עד שחוזרים אל הנערה המסתגרת בחדר מתחת לשמיכת הפוך – ממש באותן מילים. בין הגיבורים יש סטודנט המתעניין בטבעת מוביוס, טבעת המרמזת על המבנה הלולייתי של הסיפור.
מקום נכבד בקובץ מוקדש לסיפורים אפוקליפטיים על ישראל, שנימתם עוינת וסרקסטית להחריד: הסיפור "באותו היום" מתאר שני צעירים אוהבים (שניהם חיילים), שמביטים החוצה ורואים שכל הרחובות מלאים בדם. עובדה מזעזעת זאת לא משפיעה על איש – הילדים משחקים בתוך הדם, מבוגרים שטים עליו בגיגיות, בעלי היוזמה משיטים ארון על הדם כאילו הוא אוטובוס, והזוג האוהב ממשיך לאהוב בתוך אי דשא שצמחיו סופגים בתוכם את הנוזל החי האדום. כמו כל הסיפורים האלגוריים – הסיפור עצמו טפל למֶסֶר, לנמשל: אנחנו בישראל טובעים בדם, וזה לא מרגש אותנו, אנו חושבים שזאת דרכו של עולם. לטעמי, לא יכול להיות שקר גדול מזה! אנחנו לא מלאכים, אבל להאשים אותנו באפאתיות לשפיכות דמים, גם לזו של אויבינו?! איפה אור גראור מצא את זה? האם אנחנו עלינו על הגגות ורקדנו כששמענו על האבידות של אויבינו?!
הסיפור "אבל לא מחר" הוא בעל מסר דומה: כל תל-אביב עיי חורבות – בתים הרוסים, טנקים שרופים. אסון נורא פקד את המקום, ורק צעיר וצעירה נשארו בחיים, והם מחפשים אוכל שלא נרקב במסעדות נטושות, שותים יין, מנהלים שגרת שיחה רגילה. הוא מחזר אחריה, כאילו שום דבר לא קרה, והיא מסרבת להיענות לו, כי היא מקווה שאולי בכל זאת יהיה עוד ניצול אחד שימצא חן בעיניה. היא מוכנה לבסוף לשכב עימו היום, אבל לא מחר...
הסיפור "הידן וריאבלז" מתאר מפגש בין טייס ישראלי שקיבל חופשה לאחר שהפגיז בעזה, ובין תיירת אמריקאית יפיפייה. רוב השיחה ביניהם מתנהלת באנגלית (הכתובה באותיות עבריות ומקשה מאוד על הפיענוח!). הוא מזמין אותה לחוף, אך מביא אותה לבר, ואחר כך לדירה של חבר כדי לשכב עימה. היא שואלת אותו אם חוץ מטרוריסטים הוא הרג גם אזרחים. הוא נאלץ להודות שכן, אלא שככה הן המלחמות, וחוץ מזה, הוא מילא פקודות (רפליקה שיש בה כל הקונוטציות המזוויעות). היא נענית לו לשכב עימו כדי לדובב אותו, אך הוא מבהיר לה שהוא שוכב עימה בלי קונדום, ואם תיכנס להיריון – בעייה שלה, כי הוא, כמו כל ישראלי, חסר אחריות. ברוך בואך, תיירת, לישראל! כל פרשנות מיותרת.
הסיפור הכי מזעזע בחטיבה האנטי-ישראלית הזו הוא הסיפור "אולי היינו אריות": כיתה של 43 ילדים בני 12-11 מחופשים לפורים מכונסים בגבעת התחמושת. מספרים להם מה קרה שם, ומבקשים מהם לערוך שחזור של הקרב. הילדים מקבלים נשק אמיתי ותחמושת חיה, והם נלחמים כאריות (תוך השמעת שירו של יורם טהרלב על גבעת התחמושת), הורגים ונהרגים, מתוך תקווה להיות גיבורים כמו הלוחמים ההם, ולזכות בהערכת ההורים...
סיפור אחר "אחוות אחים" מתאר אימון קדם צבאי של ילדים המתרגלים מסע אלונקות. יש ביניהם אחוות לוחמים, למרות היותם ילדים, וכשאחד מהם מראה סימני פחד – הם מתנפלים עליו, מוצצים את דמו, שוברים את מפרקתו ואוכלים את בשרו.
בעלי מסרים דומים הם הסיפורים "עינוי ים תיכוני" ומשמרות הזהב".
מתוך להיטות להראות את מפלצתיותה של ישראל, מוותר הסופר על אמנותו (צריך להודות שהוא בדרך כלל שולט באמנות הסיפור הקצר בצורה מעוררת התפעלות), והוא מביא סאטירה שלא הייתה מביישת את הגרועים שבעיתונאים העוינים את ישראל. הסיפור (?!) "הצבא המוסרי ביותר בעולם" מתאר איך הצבא הישראלי משקם את חורבות ג'נין, מחיה את המבוקשים שנהרגו בקרבות, המסוקים שואבים חזרה את הטילים שהפילו. הסיכום בעל הנימה הסרקסטית הזאת נשמע מפיה של דוברת צה"ל, שתמיד דוברת אמת, כי אנחנו הצבא הכי מוסרי בעולם...
ייאוש!
אני יכול להבין את נאורי אירופה שמעדיפים את חוקי השריעה ברצועת עזה, בערב הסעודית ובאיראן, יחד עם הנפט להם, על פני הדמוקרטיה הישראלית והאקדמיה הישראלית. אני יכול להבין את הניאו-נאצים שמחללים בתי קברות יהודיים ומכים יהודים ברחובות. אני יכול להבין טורקים שמפגיזים את כפרי הכורדים, אך כותבים בפתח חנויותיהם שהכניסה לישראלים אסורה. אני יכול להבין את הטפות המוסר של הרוסים כלפינו לאחר שמחקו כמעט כליל את צ'צ'ניה ואת גרוזיה. אחרי הזוועות שעמי תרבות ביצעו לאורך כל ההיסטוריה, זה בזה, ובעיקר נגדנו – הרי אפשר לצאת מן הדעת אם לא יצביעו עלינו ויאמרו שאנחנו איננו טובים מהם, ומוטב אולי לתייג אותנו כגרועים מהם. אבל ישראלים שיודעים כי הטרור האיסלאמי רוצה במוצהר להשמיד אותנו עד האחרון שבנו, שהוא עושה כל אשר לאל ידו כדי להשיג מטרה זאת (ולא משנה אם נהיה מוסריים כמלאכי השרת, ונחזיר את כל השטחים, ונעזור להם לשקם את הריסותיהם!). הם נוקטים במלחמה מזוויעה – שפיגועי התאבדות, בהם נרצחו מאות אזרחים, והפגזת ישובים בלי הבחנה, הם רק חלק קטן מתוך מסכת נוראה של שנאה תהומית המופנית כולה כלפינו; שהורים מייחלים שם שילדיהם ימותו כשאהידים בפיגועים, שילדים מתחפשים לשאהידים ומייחלים להרוג כמה שיותר יהודים, כשספרי הלימוד שלהם גדושים בשנאה בלתי נתפסת, כשהשיר הכי אהוב במצרים (ארץ שכביכול נמצאת עימנו ביחסי שלום!) הוא "אני שונא את ישראל!" מה קורה כאן? כל זה לא הגיע לאוזניו של אור גראור?
נחמץ הלב שעוד בעל כישרון מצא לנכון להצטרף לאויבינו.
* * *
קווים נוספים לתוכנית המלקחיים להשמדת ישראל
איראן הגרעינית מְגָבָּה, גם מבלי להפעיל את הפצצה – את מלחמת הגרילה בנשק תלול-מסלול מריכוזי אוכלוסייה שיעית-לבנונית צפופה מצפון, ופלסטינית צפופה מדרום – לעבר מדינת ישראל, ובבוא היום אולי גם רקטות מהגדה המערבית – תוך סיכון אסטראטגי לעוצמתנו הצבאית, לכור בדימונה, לשדות התעופה של צה"ל, לנמלי האוויר והים, לתחנות הכוח ולמפעלי המים – וזאת במקביל לפגיעות יומיות וליליות באזרחינו בכל אזורי המדינה, כמו כיום ביישובי עוטף עזה באינתיפדה השנייה שטרם הסתיימה, או ביישובי צפון הארץ במלחמת לבנון השנייה –
ובמקביל החזקת שבוי אחד או יותר, חייל או אזרח ישראליים, שנחטפו בארץ או בחו"ל – כדי להסית ציבור יהודי סכל ותקשורת היסטרית ועויינת – נגד ממשלת ישראל, נגד כל ממשלה, וליצור מצג שווא לפיו מצבו של חייל הנופל בשבי, ושל משפחתו – גרועים יותר ממצבם של חיילים שנהרגים על משמרתם בהגנת המדינה ושל אזרחים שנהרגים בפעולות טרור נפשעות, ושל קרוביהם השכולים שקולם לא נשמע!
* * *
רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
[נדפס על העטיפה האחורית].
מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 50 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135
תל אביב 61221
* * *
החרם הספרותי על אהוד בן עזר נמשך
חודשיים וחצי לאחר הופעת "ספר הגעגועים" – לא התפרסמה עדיין שום רשימת ביקורת על הספר ב"הארץ": לא ב"ספרים" ולא ב"תרבות וספרות" (שם עורך לא הגון, בלשון המעטה, מפרסם ללא מתן קרדיט חומר שפורסם קודם ב"חדשות בן עזר" – אך לא ביקורות על ספרי בן עזר עצמו, כאילו מוספו הספרותי של "הארץ" הוא רכושו הפרטי של העורך, והוא יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו וככה לדפוק הרבה סופרים מקוריים נוספים על ידי התעלמות מתנשאת וחצופה מספריהם) – וגם לא פורסם דבר על "ספר הגעגועים" במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות" (במוסף הספרותי של "מעריב" התפרסם אמנם ראיון עם הסופר הביזארי בן עזר בשם "הזר", אך לא ביקורת על ספרו) – וזאת כאשר ספרים שהופיעו אחרי "ספר הגעגועים" כבר סוקרו ובוקרו, חלקם בהרחבה שמעבר לכל פרופורציה – בזכות החשיבות של כותביהם ומערכת יחסי ציבור אדירה, וללא קשר לתוכנם ולאיכותם.
* * *
נפעמתי
לאיתמר פרת,
נפעמתי מה"לא ביקורת" על עמוס עוז. [גיליון 427].
חכם, מרגש ונוגע.
עידית פז
* * *
משה ברק
השבת השחורה שלי בשפיים
ב-16 לחודש מרץ, חל יום השנה לאירוע של השבת השחורה, שהתרחש ב-1946. בספרי העדות וההיסטוריה אנחנו משתקפים כמובן בבחינת "יחי אנחנו". זה בעיקרון ההיסטורי נכון. אך הפן האנושי האישי אינו כל כך רב תהילה, זו היתה הפגנה של כולנו בהמונינו, אך ראוי להדגיש שזו היתה הפגנה ולא מלחמה. רק במקום אחד, בגבעת חיים, היתה התפרצות נגד הבריטים, והיא הוכרעה מהר בנשק חם וכמה הרוגים.
על אף שאותה שבת היתה "שחורה", אני רוצה "לגלות סוד" – שלא היינו "כאלה גיבורים", ולתאר "שבת שחורה" זו, בעיני "צעיר מן היישוב שהשתתף במאבק".
כבן קבוצת "חרמש" בנוער העובד הייתי אז כבר לאחר שנת האימונים בפלוגה ב' בפלמ"ח בנען, חבר פלוגת "החותרים", ששכנה במחנה הצריפים שלה, בקרייה בגבעות שמצפון על גבול קריית מוצקין. בשל ניסיון העבר שלי כמדריך בקרית חיים "גייסה" אותי התנועה כ"שליח" להדרכה בנוער העובד. התקציבים היו אז מוגבלים, לכן הסתפקו בגיוס "משה ברק" אחד לריכוז סניף הנוער העובד בהרצליה, סניף הנוער העובד ברמת השרון, עם הדרכת בני שפיים וחברת הנוער הסורית שם.
אותו יום שישי "ערב השבת" שהיתי בצריף התנועה שליד מועצת הפועלים ועסקתי בהכנת מסיבת "ערב הסניף", כשנשמעה מכיוון הרחוב הראשי שלידינו, הקריאה: "האנגלים תוקפים את שפיים, רוצו לשם!" – יצאתי החוצה ואכן ראיתי המונים העולים על כל רכב מזדמן. כאחראי חינוכי על 400 בני הנוער בישובי הסביבה, אף כי הייתי רק בן 20, חשתי כמי שגורל כל הנוער נתון בידיו, ורצתי גם כן את כ-8 הקילומטר לשפיים, כדי להיות לדוגמה.
בדרך חלפנו על פני החיילים הבריטיים על נשקם ברכביהם המצויידים, נוסעים לאותו כיוון. לא "היה לנו זמן" להתעסק איתם, כי מיהרנו להגיע לשפיים, כדי להגן עליה. להפתעתנו הלוחמנית גם הם די התעלמו מאיתנו ונתנו לנו לעבור חופשית, לא היה להם עניין לעסוק במגע עם בודדים, הם רצו להיכנס לשפיים ולערוך שם חיפוש אחר נשק.
כך הגענו לשפיים, לא היתה גדר ממש סביב, וכל אחד נכנס מאחד הכיוונים, ברווחים שנותרו בין קבוצות החיילים הבריטיים שהחלו להקיף את שפיים במעגל של סלילי תיל. שפיים מלאה אדם, אלפים, בחצר סביב חדר האוכל, כשבאותה שעה הצבא הבריטי מתארגן בהדרגה להקפת שפיים, ולסגירת המצור עליה באמצעות סלילי התיל.
חלק מההמון שבא להשתתף במאבק, ניצב לאורך התיל המגדר, עם סיסמאות בזכות "עלייה, הגנה, התיישבות" – וכמובן בקריאות חוזרות ונשנות להתנגדות לפלישה. היה כנראה סיכום על התגוננות "בגופנו" ולכן לא היו כל כלי נשק במקום, במיוחד כאשר הבריטים הקיפו את היישוב גם בשריוניות מצויידות במקלעים "בהיכון", למקרה של פתיחה באש. אינני זוכר אם היו אפילו מקלות לאנשים שלאורך הגדר. דבר אחד זכור. לא היו להם כובעי פלדה, שהיו "נשק בלתי חוקי".
כל ההמון הענק שמאחוריהם עמד עם הפנים לעבר הצבא והשתתף בקריאות המחאה והגנאי: "לא ניתן!"
לא זכור לי כיצד התארגנו האנשים באותו לילה, לא זכור לי כיצד אכלו ושתו. אני מניח שעשו זאת במשמרות, בגיחות לחדר האוכל, שלא היה יכול לקלוט אלא חלק קטן מהאלפים ששוטטו בחצר.
למחרת בבוקר שוב עמדנו כולנו סביב "עם הפנים לאוייב," במחשבה התמימה שהם יתפרצו ככה פתאום ויש להיות מוכן מיד. בינתיים ראיתי את מזכיר שפיים ואיש "ההגנה", גבירץ, שעבר הלוך ושוב בין הקצין הבריטי שמעבר לגדר, לבין חדר האוכל בו שכנה "המפקדה", בניסיון שלו לבטל בשלום את כניסתם של הבריטים, והניסיון שלהם להיכנס בשלום לשם עריכת החיפוש אחר הנשק הבלתי חוקי של "ההגנה" בשפיים ואחר חברי הפלמ"ח השוהים שם.
אך כנראה שגם הליכותיו הג'נטלמניות האנגלו-סכסיות של גבירץ לא הועילו. הם דחו את בקשתו להימנע מחיפוש והוא הביא להם לבסוף את תשובת ההגנה "לא ניתן!"
הבריטים, ששיערו מראש כי זו תהיה הגישה, היו מוכנים להתארגנות להתקפה. עוד לפני ארוחת הצהריים. בחיפוי שיריניותיהם המזויינות, עם פלוגת חוד רחבה, שחייליה היו לבושים מעילי עור שכפץ, והחזיקו אלות של קרב פנים אל פנים. בשלב זה היה ברור להם, שכל עוד לא יורים מתוך היישו,ב אין גם להם כוונה להשתמש בנשק חם.
עוד אנחנו צועקים באלפי גרונות "לא ניתן", נגשה שורת פלוגת החוד הבריטית אל העשרות שעמדו מולם לאורך גדר התיל והכתה במקלותיה בכמה מהראשים, מכות שגרמו לצעקות כאב. מכות שהספיקו כדי להפילם בלבד, ללא הרוגים. אך השאר התעסקו בפינויים לאחור. הדבר קרה שוב עם כל שורת אנשים שנעמדו לפני פלוגת החוד, שהתקדמה לחצר. פרושה לשורה אחת של כ-20 חיילים, שלפניה צעד המפקד, שכל כוונתם היתה להסיג את ההמון לאחור, לעבר חדר האוכל שבמרכז הקיבוץ, מתוך כוונה ברורה לכנס את האנשים, כדי לבדוק את כשרות זהותם. בה בעת עם פינוי החצר יוכלו בקלות לסייר ולחפש מטמוני נשק "בלתי חוקי".
שלא כמו בגבעת חיים ראתה המפקדה המקומית את המצב שנוצר, בו לא היה סיכוי לדחוק אויב כה גדול, מזויין כראוי, ונחוש להשלים את המשימה. לכן הורתה המפקדה, כנראה, על התנגדות סמלית בלבד לאחר שהם היו כבר בתוך החצר, כדי שתירשם יפה בהיסטוריה.
שורת החיילים הבריטים התקדמה אט-אט כשמפקדה הצועד לפניה צועק וחוזר וקורא בעברית, בסיגנון מנומס בריטי: "בְּבַקָּשָה לִילֵק לִיבַּיתָה!" – האנגלים לא יכולים לבטא חי"ת וכ"ף ובמקומן אומרים את האות קו"ף. יש להניח שהמפקד שינן כל היום הקודם את המשפט לפי כיתוב לטיני: BEVAKASHA LILECK LIBAYTA.
מה אתם חושבים?! גם אני פחדתי.
אך הזדמן לי לעמד ליד שורה אושרוביץ, מראשי פועלי תל אביב, חבר גבעת ברנר וממפקדי "ההגנה" הגבוהים. לא דיברנו אך כשהוא ראה את התקדמות פלוגת החוד, אמר לי: "עם הפנים לעברם נסוגים לאחור לאט-לאט, לא בורחים..."
כך, לאט-לאט, הגענו לחדר האוכל כמו כל עם ישראל. שם, מוקפים בסלילי התיל, עברנו את המיון, מי לחופשי, ומי לרפיח – והשאר כבר היסטוריה, הקובעת שבשפיים הם לא הצליחו למצוא דבר.
משה ברק
גבת
* * *
נעמן כהן
רוֹזָה לוּכְּסֶמְבּוּרג
יְהוּדִיָּה פּוֹלָנִיָּה,
נַעֲרָה גוּצָה, חֲלוּשָׁה, צוֹלַעַת.
יְהוּדִיָּה טוֹבָה, אֲצִילִית,
רוֹצָה לְהָצִיל אֶת הָעוֹלָם:
"אֵין בְּלִבִּי מָקוֹם לְסִבְלוֹת
הַיְּהוּדִים שֶׁל הַגֶּטוֹ,
נַפְשִׁי יוֹצֵאת לְכָל יְצוּרֵי אֱנוֹשׁ
הַנְּתוּנִים בִּכְאֵב."
רוֹצָה לְהָצִיל אֶת כֻּלָּם,
לַעֲשׂוֹת מַהְפֵּכָה בְּגֶרְמַנְיָה,
מַרְקְסִיסְטִית אֲדוּקָה,
מִתְנַגֶּדֶת לַלְּאֻמִּיּוּת הַגֶּרְמָנִית,
כְּדֵי לְקַבֵּל אֶזְרָחוּת גֶּרְמָנִית
הִיא נִשֵּׂאת פִיקְטִיבִית
לִבְנוֹ שֶׁל סוֹצְיָאלִיסְט.
נוֹאֶמֶת בְּלַהַט בְּמִבְטָא זָר,
לְשׁוֹנָה חַדָּה כְּתַעַר,
מְיַסֶּדֶת אֶת "סְפַּרְטָקוֹס"
מְנַסָּה לַעֲשׂוֹת מַהְפֵּכָה.
רוֹזָה לֹא אָהֲבָה אֶת הַגֶּרְמָנִים,
הֵם גַּם לֹא אוֹתָהּ.
גּוּפָתָהּ מֻשְׁלֶכֶת לַתְּעָלָה.
רוֹזָה אָהֲבָה אֶת הַמֻּפְשָׁט,
הַגֶּרְמָנִים שׂוֹנְאִים אֶת הַמּוּחָשִׁי,
אֶת הַיְּהוּדִים הַפּוֹלָנִים וְכָל הַשְּׁאָר.
לִבָּהּ לֹא הָיָה לַיְּהוּדִים בַּגֶּטּוֹ,
הַגֶּרְמָנִים בּוֹנִים גֶּטָּאוֹת.
הַיַּהֲדוּת הָבֵּינְלְאוּמִית
יִשְׂרָאֵל פַרְווּס הֶלְפָאנְד,
סוֹצְיָאלִיסְט-קוֹמוֹנִיסְט, אַנְטִי צִיּוֹנִי.
רוֹמַן אֲהָבִים קָצָר עִם רוֹזָה לוּכְּסֶמְבּוּרְג.
בְּמִלְחֶמֶת הַבַּלְקָן כְּכַתָּב צְבָאִי,
צָבַר הוֹן מִמִּסְחָר בֵּין הַצְּדָדִים.
בְּמִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה,
סַפְסָר-עַל בְּבַרְזֶל וּבְפֶחָם.
בְּרְוָחָיו מְיַסֵּד עִתּוֹן גֶּרְמָנִי לְאֻמָּנִי.
עוֹמֵד בִּקְשָׁרִים עִם הַמַּטְכָּ"ל הַגֶּרְמָנִי,
לְהַתְסִיס אֶת הַמַּהְפֵּכָה בְּרוּסיָה.
אַחֲרַאי עַל הַעֲבָרַת קְרוֹנוֹת מִסְחָר לְרוּסִיָה.
מַעֲבִיר אֶת לֶנִין דֶּרֶךְ הַקַּוִּים בְּקָרוֹן חָתוּם,
שֶׁיַּעֲשֶׂה מַהְפֵּכָה.
לֶנִין עוֹשֶׂה.
נַעֲשֶׂה אוֹיְבוֹ שֶׁל לֶנִין.
יִשְׂרָאֵל,
"הַיְּהוּדִי הַבֵּינְלְאוּמִי-קַפִּיטָלִיסְט-סוֹצְיָאלִיסְט".
בֵּיתוֹ בְּבֶּרְלִין נֶהְפַּךְ לְבֵיתוֹ שֶׁל גֶבֶּלְס.
"מורשתה של רוזה לוקסמבורג והשמאל הגרמני והישראלי"
ביום חמישי, 12.3.09, נערך ב"בית סוקולוב" כנס מאורגן על-ידי "קרן רוזה לוקסמבורג" בנושא: "מורשתה של רוזה לוקסמבורג והשמאל הגרמני והישראלי". בית סוקולוב היה מלא מפה לפה. אנשי השמאל היהודיים הסתובבו בבגדים פרולטאריים ושוחחו על חוויות העבר. פה ושם נראו גם צעירים ואפילו ערבי אחד. אנשי השמאל הגרמניים – גבוהים, ומטופחים, היו חנוטים בחליפות ללא רבב.
"בחדר הזה," אמר פרופסור משה צימרמן, "נמצא כל השמאל הישראלי המצטמק כולו."
"השמאל הישראלי גדול בהרבה," יצא נגדו דב חנין, "ראה כיצד הצלחתי במרוץ לעיריית תל אביב."
הקהל מחא כפיים.
גם הכיבוד העשיר מומן ע"י קרן השפע הגרמנית. הפרולטארים היהודיים מזי הרעב עטו על הסנדוויצ'ים הגדולים ובלסו בהנאה. הפרולטארים הגרמניים המעונבים שתו בנימוס קפה.
ד"ר אנגליקה טים, מנהלת הקרן בישראל, פתחה ואמרה: "את שולמית אלוני כאשת שמאל אמיתית אין צורך להציג."
"כן, אני 'ידועה בציבור'," ענתה אלוני. הקהל מחא כפיים. "בשנת 1942 נפגשתי לראשונה עם רוזה לוקסמבורג וקניתי את ספרה." סיפרה שולמית אדלר-אלוני, "כנערה ב'שומר הצעיר' הערצתי אותה ואת דבריה."
שאלה מהקהל: "האם את בדומה לרוזה שוללת את הלאומיות היהודית?"
"כן," ענתה שולמית אדלר, "אני בעד אחוות עמים!"
הקהל מחא כפים בהתלהבות.
בערב פורסמה באתר מק"י תגובה על הכנס בהאי לישנא: "לא ניתן להפוך את המהפכנית רוזה לוקסמבורג למנהיגה סוציאל-דמוקרטית. היא עמדה בראש תנועה של מהפכנים שנאבקו במלחמה האימפריאליסטית ובקפיטליזם." – כך הגיב פעיל חד"ש מירושלים, ראובן קמינר.
אהבת המופשט ולא הקונקרטי
רוזה לוקסמבורג, שכונתה גם "רוזה האדומה", נולדה בעיירה זאמושץ' בפולין בשנת 1871, למשפחה יהודית משכילה ממוצא ספרדי. (מעניין מה היה אומר עליה עובדיה יוסף...) אימה היתה אישה בעלת השכלה, ואביה בעל עסק למסחר בעצים. השפות שדוברו בביתה היו הגרמנית והפולנית. בציריך פגשה את המהפכן היהודי מווילנה, לאו יוגיכס, עימו התחילה מערכת יחסים אישית ואינטלקטואלית, השניים התנגדו ללאומנות של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית וייסדו יחד בשנת 1893 את העיתון "מטרת הפועלים". מעל דפי העיתון חיוותה רוזה דעתה כי מהפכה בפולין אפשרית רק באמצעות מהפכה בארצות השכנות – גרמניה, אוסטריה ורוסיה, וכי המאבק בקפיטליזם חשוב יותר מן המאבק הפולני לעצמאות לאומית. בניגוד ללנין, שללה לוקסמבורג את הזכות להגדרה עצמית של הלאומים.
רוזה שללה כל לאומיות. כמובן שבראש וראשונה את הלאומיות היהודית. אבל גם את הלאומיות הגרמנית.
רוזה ה"יהודייה-פולנייה" – האינטר-נציונליסטית-קוסמופוליטית, היגרה לגרמניה. כדי לקבל אזרחות גרמנית היא נישאת נישואים פיקטיביים לסוציאליסט גרמני גוסטב ליבק.
רוזה הייתה צולעת וקצרת קומה. כשהיתה נואמת היתה עולה על כיסא כדי שיראוה. היו לה תווי פנים יהודיים, בעיקר האף. שנתיים לאחר שנשתקעה בגרמניה, ולמרות מבטאה הזר, הגיעה לצמרת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית. אבל רוזה לא אהבה את גרמניה ואת הגרמנים, והם הגרמנים, (גם הסוציאליסטים) אהבוה עוד פחות. קאוטסקי, אחרי שדחה מאמר שלה על הטרור שבגרמניה, העיר: "רוזה אינה נחשבת לגרמנייה במלוא מובן המילה." רוזה היתה קובלת ומדברת בבוז על שחצנות הגרמנים ועל הפיליסטיניות שלהם.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ייסדה רוזה ביחד עם ליבקנכט את "הליגה הספרטקיסטית", בתחילה כחלק מן המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ולאחר מכן כמפלגה נפרדת. ארגון זה היה הבסיס למפלגה הקומוניסטית של גרמניה.
רוזה התנגדה למלחמת העולם, וחזתה את התמוטטות גרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית. על רקע זה נעצרה, ביחד עם ליבקנכט, ביוני 1916, ונידונה לשנתיים מאסר. בכלא המשיכה לכתוב ולהיות מעורבת בענייני השעה, והביעה תמיכה בלנין ובמהפכה הבולשביקית (אם כי כתבה מאמר המבקר אותם במיספר נקודות). במבטא זר הטיפה רוזה לגרמנים לבטל את לאומיותם ולפרק את נשקם. ב-1918 שוחררה לוקסמבורג מן המאסר, במסגרת חנינה כללית שהעניק הקאנצלר, הנסיך מקס פון באדן, בימיו האחרונים של משטר הקייזר, בטרם הכרזתה של רפובליקת ויימאר.
חודשיים לאחר תבוסת גרמניה, ניסו הספרטקיסטים, בראשות רוזה וליבקנכט, לתפוס את השלטון בברלין בניסיון ליצור מהפכה קומוניסטית בגרמניה לפי המודל הרוסי. גרמניה היתה מדינה שהובסה בקרב וחוותה את התמוטטות בית המלוכה, ויצירת מועצות פועלים שיהפכו לגופי שלטון. הרפובליקה הצעירה נאבקה בניסיונות אלו, שכללו הפגנות ענק של פועלים וחיילים משוחררים.
ניסיון תפיסת השלטון לא צלח. ב-15 בינואר 1919 נתפסה לוקסמבורג יחד עם וילהלם פיק וקרל ליבקנכט על ידי חברי ארגון הפרייקורפס – ארגון ימני קיצוני של חיילים משוחררים. במשך מיספר ימים לא נודע גורלם. מאהבה של לוקסמבורג, לאו יוגיכס, אשר ניסה להתריע על היעלמותה, נעצר אף הוא ונרצח. רוזה הוכתה באכזריות, נורתה, וגופתה הושלכה לתעלה. מיספר שבועות לאחר מכן נמצאה גופתה צפה בנחל בלב פארק Tiergarten בברלין. כפי הנראה נחבטה גולגולתה בקת של רובה, ולאחר מכן נורתה בראשה.
ניסיון דומה לתפיסת שלטון על-ידי מהפכה נעשה על-ידי קורט אייזנר, המנהיג היהודי של "המפלגה הסוציאליסטית הבלתי תלויה" בבוואריה. הוא הצליח להפיל את שושלת ויטלסבך – מלכי בווריה, המהפכה נכשלה אייזנר נאסר, ונרצח.
התערובת האידיאולוגית הנפוצה ביותר בגרמניה שלאחר המלחמה [העולמית הראשונה] היתה מזיגה של פחד מתמיד מפני הסכנה ה"אדומה" עם מרירות לאומנית ילידת התבוסה. שני היסודות האלה שציינו את החודשים הראשונים של השלטון הבתר-אימפריאלי חיזקו את הגרועים שבחשדות נגד היהודים והזינו את השנאה אליהם. רוזה ייצגה את סכנת המהפכה היהודית.
הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות
יהודים רבים הצטרפו לשמאל המהפכני באמונה שרק בעולם הסוציאליסטי תיגאל האנושות כולה ובתוכה היהודים. (בייחוד "היהודים הלא יהודים"). זוהי המשיחיות החילונית.
חזון הנביאים של היהודים המשיחיים החילוניים, הביא לא למלכות שמיים עלי אדמות, אלא להרג רצח וזוועות. כפי שאמר פרנץ רוזנצוויג: "כל העריצים של מלכות שמיים, יותר ממה שהם דוחקים את הקץ הם דוחים אותו, משום שהם נטולי אהבה לקרוב להם ומושיטים יד לשלאחריו." ("כוכב הגאולה", ירושלים תש"ל ג' עמ' 299).
"אם ינצח היהודי – בעזרת אמונתו המרכסיסטית, את שאר עמי העולם," אמר אז היטלר, "יהיה כתרו לזר על קברה של האנושות, ושוב ינוע כוכב הלכת הזה כפי שנע לפני מיליוני שנים ללא בני אדם עליו. לפיכך אני מאמין שאני מגן על עצמי מפני היהודי. אני נלחם למען פועלו של הבורא."
כדי להגיע למלכות שמיים רוזה שאפה לגאול את הגרמנים מגרמניותם, בתגובה לכך (כדי להגיע לאותה מלכות שמיים) שאפו הגרמנים לגאול את גרמניה מיהדותה.
לא, רוזה אינה הסיבה לאנטישמיות הגרמנית, אבל בהטפתה נגד הלאומיות הגרמנית ובניסיונה לתפוס את השלטון בגרמניה היא אינה מפחיתה אותה. האנטישמיות החסלנית הגרמנית היתה מבוססת עמוק בקרב הגרמנים, גם ללא הפחד מהבולשביזם (לפי הסברו של נולטה), ובהחלט די היה בה להניעם להשמדת היהודים. אבל פעולת היהודים וביניהם רוזה לוקסמבורג לא היקהו את עוצמת השנאה והביאו לעולם טוב יותר, אלא להיפך.
*
חוק שליט
בלי קשר לפולמוס על מחיר שחרור האסירים, המתנהל עתה סביב עסקת שליט, על הכנסת ליזום חוק מיוחד לפיו כל אסיר המשתחרר מהכלא עקב עסקת חליפין – יוחזר מיידית לשאת את עונשו כאשר ייתפס על-ידי רשויות החוק הישראליות.
* * *
גלי צה"ל מגישים מופע מיוחד לאוהבי הזֶמֶר הישראלי:
ערב הצדעה למשורר יוסי גמזו
על תרומתו לזֶמֶר ולפזמון הישראלי
במופע מיוחד זה יופיעו מיטב אמני-הזֶמֶר של ישראל
בלהיטים רבים, ידועים ואהובים, המוּשָרִים
זה שנים רבות בפי מיטב אמני-הזֶמֶר, הלהקות הצבאיות,
סולנים והרכּבים אזרחיים רבים
ערב-ההצדעה ייערך בראש-העין, ברחוב מרבד הקסמים 10
במרכז לתרבות ולאמנות ע"ש קימברלינג
ביום חמישי, 26 במרס, בשעה 8.30
כל המעוניינים יפנו אל זיוה, מתנ"ס ראש-העין, טל': 9382074(03),
נייד 054-4940915
* * *
מרכז מורשת יהדות בבל
בשיתוף אגודת האקדמאים יוצאי עיראק בישראל
Association of Jewish Academics from Iraq
رابطة الجامعيين اليهود النازحين من العراق
מזמינים לערב לכבוד ספר השירים
על נהרות ועל ימים
מאת
ליליאן דבי גורי
18:30 קבלת פנים
19:00 דברי פתיחה, אלי עמיר
ברכות, מר מרדכי בן-פורת, יו"ר מרכז מורשת יהדות בבל
19:25 על שירת ליליאן דבי גורי, פרופ' זיוה שמיר (מנחה)
דברים: פרופ' יהודה פרידלנדר
פרופ' צבי לוז
20:00 בין עברית לערבית, פרופ' שמואל מורה (מנחה)
דברים: ד"ר מחמוד עבאסי
מר יצחק (איני) עבאדי
20:30 משוררים קוראים שירה, בהשתתפות המשוררים:
אשר רייך, מירון איזקסון, ורדה גינוסר, יחזקאל רחמים,
חיה אסתר (פרופ' זיוה שמיר, מנחה)
נגינה, עדית שמר
הערב ייערך
ביום שלישי, כ"ח באדר תשס"ט, 24.3.09, בשעה 18:30
בבית "מרכז מורשת יהדות בבל"
שד' מרדכי בן-פורת 83, אור-יהודה
אוטובוסים: 59, 36 מת"א, 76 מפ"ת, 1 מקרית אונו
נשמח לראותכם
* * *
אכל פלאפל בגלל דודו פאפל
כידוע לך, קניתי לנכדי בן השלוש (היום שלוש וחצי) את הספר שלך, "דודו פאפל". הספר הזה הוא בין שלושה הספרים האהובים עליו, והוא מבקש שיקראו לו אותו לעיתים תכופות.
אתמול נסעה הבת שלי עם הנכד לכפר סבא, והוא ביקש לאכול פלאפל... אתה צריך לדעת, שהנכד הזה מאד בררן באוכל, ולא מוכן לטעום משהו שהוא לא מכיר. אבל בגלל הספר – הוא ביקש, קיבל ואכל.
הנה לך תגובה לא צפויה של ילד בן שלוש לספרך...
להתראות בזמן הבשלת קלמנטינות ה"בלדי",
בנדלה
אהוד: רק תיזהרו שלא לתת לו, כשיגדל, את "הנאהבים והנעימים" שלי, שאז יבקש ללקק בכפר סבא את לילך הרמוטק.
* * *
צוהרי יום ג' ב"יד יערי"
סדרת הרצאות בגבעת חביבה
סדרת ההרצאות על מחקרים עכשוויים
כל המעוניינים מוזמנים להשתתף בעיון ובדיון
ההרצאה הקרובה תתקיים ביום ג', 24 במרס 2009, בשעה 11.00
בחדר העיון של "יד יערי".
המרצה: ד"ר אלי צור
הנושא: תחיית השומר הצעיר בפולין לאחר מלחמת העולם השנייה
לפרטים: 04-6309232 או yariarch@givathaviva.org.il
להתראות במפגש!
* * *
"זוֹ הָאֵשׁ הָעוֹבֶדֶת שָׁעוֹת נוֹסָפוֹת"
בית ביאליק מארח: חיים גורי בבית ביאליק
ערב מיוחד עם המשורר
לרגל צאת ספר שיריו החדש עֵיבָל
(הוצאת הקיבוץ המאוחד)
ברכות: עוזי שביט | מנכ"ל הוצאת הקיבוץ המאוחד
בשיחה אישית: יעל גורי משוחחת עם חיים גורי
"פה רק הציפייה היא ודאות. כל השאר אינו מובן מאליו."
קוראים משיריו: חנוך ברטוב, ענת זכריה, אליעז כהן, יאיר כהן,
סלמאן מצאלחה, ששון סומך, ליאת קפלן
מוסיקה: אורי לשמן
שירה – מאי ישראלי / פסנתר – אורי לשמן
הערב יתקיים בבית ביאליק, רח' ביאליק 22 תל-אביב
ביום חמישי, א' בניסן תשס"ט, 26 במרס 2009
טל' לבירורים: 03-5254530
19:30 פתיחת קופות / 20:30 תחילת הערב
דמי כניסה: 35 ₪
נשמח לראותכם,
איילת ביתן שלונסקי, אוצרת ומנהלת מתחם ביאליק
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
בסוף מלחמת העולם הראשונה
בסוף מלחמת העולם הראשונה היה הייישוב שרוי במצוקה גדולה, התורכים רדו בנו, היה ריקבון רב בהם, את רובם אפשר היה לקנות בבאקשיש – היה חוק שאסר בניין בתים, והמסד והקירות ניבנו על "באקשיש", שוחד, אבל לאחר זה היה החוק מתיר להם להרוס את הבית באם אין עליו גג – ולכן באישון ליל היו מתגייסים פועלים ושכנים מתנדבים לכסות את הגג ברעפים – ואם באו המפקחים בבוקר ומצאו את הבית מכוסה גג, כבר אין פקודת הרס חלה עליו – כמובן שגם זה עלה במשהו – אבל הבית קיים.
אכזריותם עברה כל גבול, לעולם לא אשכח את צעקות המוכים בכפות רגליהם בשבטים של קנה-סוף, שנקראו "חַזַרַנֶה", שלושה נתינים אוסטרים התנדבו ונלקחו בתור כופר על מנת שלא יגרשו תושבים – והיכו אותם מכות רצח – "גבעת השלושה", הקיבוץ ליד פתח-תקוה, קיבל את שמו לזכרם – התהלכנו סביב מלון גיסין, צועקים ומייללים לכשהם צועקים מתוך הבית.
הצבא שדד, צבא קרוע בלוא – וחברת ניל"י נתפסה, וגולת תל-אביב משתכנת במחסנים, ברפתות, בבתי-אריזה בפרדסים, אנחנו קיבלנו את משפחת הוז לבית-האריזה בפרדס – המקום היה אידאלי אזי כי דב הוז ערק מן הצבא והסתתר במרתף של בית-האריזה, ופעם כשערכתי רכיבה לבדי בליל ירח, ובדעתי היה לבקרם – מצאתים מבוהלים וחיוורים – זמן רב לאחר-כך נודע לי כי החרדתי אותם בחושבם שצבא תורכי בא לחפש את דב.
*
נכתב: 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1917 לערך.
קטע ללא כותרת. סיפור השלושה מופיע בספרים על תולדות המושבה.
קפטן היל
לחרולים היה בסוף קיץ זה ריח מתוק-חריף כריח דבש-האזוב; עלי הצבר היבשים היו מתבקעים בדרוך עליהם הנעל, ומשאירים צלילים קטנים כשברי זכוכית מתנפצים. חול הדרכים נטחן לאבקה דקה מן הדקה ברגלי אלפי חיילים אנגלים אשר היו בוססים אותו מבוקר עד ערב. פני אדם למאות היו צפים ונמחקים במשך היום. קבוצות-קבוצות, יחידים ומחנות, היו מתנודדים על פני גבעות-הבור. החאקי כיסה את עין הארץ, כאילו נשפך נוזל צבעוני על גבעות, רחובות וחצרות; בין-רגע היתה נהפכת גבעה למושבה קטנה – אוהלים, מיטבח, קלוב, מגרש טניס; ומשהתארכה ישיבתם יותר משבוע היו צצות גם גינות פרחים בסביבת האוהלים, גינות אלה היו דומות לזרים שתקעו אותם ילדים מתוך משחק לתוך החול.
בגורלה של חצר ספיר, איכר זקן ומכובד, נפל השטאב הראשי של המחנה – חצי תריסר זאבים זקנים, קירחים ופלגמאטיים, גנראל, וכמה אופיצרים גבוהים, כן העידו הסרטים האדומים על שרווליהם; לאט-לאט הורגלו התושבים להבחין בין לגיון ללגיון, בין עליונים לתחתונים.
לרות, בתו הצעירה של ספיר, מלאו אזי שמונה-עשרה שנה. החלוק הוורוד כבר התעגל למדי במקום החזה, רק המותניים והשוקיים הארוכות היו יבשות עדיין; שמלתה הקצרה התבדרה כמיותרת על העור המתוח והנוצץ משיזפון. וכשהיתה מעבירה את דליי המים מן הברז, להשקות את הפרות הדמשקאיות שברפת, היתה אדמת החַמרַה רועדת קמעא תחת הלמות צעדיה, ומאוהל לאוהל, מפה לפה, לאורך כל החצר, היתה עוברת קריאת-ריטון סתומה באנגלית – השפה אשר לא שמעו אוזניה, רק גבה היה חש בקריאות חנוקות אלה, וצמרמורת היתה עוברת לכל אורכו.
קֶפטֶן היל היה דר באוהל הקיצוני ביותר, אשר זית ענף היה מצל לפניו על רחבה קטנה, גדורה אבנים מסויידות; עבודתם של כמה חיילים, במשך כמה ימים. הקפטן היה עומד מדי בוקר על רחבה זו – ערום עד למותניו ומתיז מים על עורו השחום ומתנער תכופות ככלב.
החיילים הבלונדינים היו מספרים בחשאי כי רק אביו אנגלי היה, ואימו הודית, אך אומץ ליבו במערכות גליפולי, ומסירותו לחייליו – היו למופת בפיהם; חסון ושקט – לא נבדל אף בזה מחבריו האנגלים. רק בפרוץ הנהמה החנוקה למראה הנערה, היה גוער בהם ושומר מרחוק לבל יעליבוה. הוא עצמו היה משרה רק רגע את עיניו הכבדות עליה, ומיד מתאושש ומתקן את רצועת העור המבהיקה על חזהו.
השמיים האפורים-לבנים עייפו עד מוות, ועל גדרות השיטה רבצה שכבת אבק כבדה, שפרחה והקימה עננות קטנות מדי געת בה יד איש או ראש סוס; עם ערב הבריק ברק אשר דמה ליריית תותח רחוק ולא משך לגמרי את העין, אך כשכוסו השמיים עננים כבדים והטיפות הבודדות הלכו והצטופפו, הלכו וחזקו – נתרחבו הנחיריים, והריאות שאפו אוויר לח וטהור.
רות לשה את הבצק אשר היה עליה לאפות ממנו לחם ביום המחרת: בליל שעורה וחיטה, כי גם באסמיו של ספיר הציץ כבר הרזון. ידיה שקעו בעיסה הרכה וניתקו ממנה במצמוץ של שפתיים מתדבקות, גלילי זרועותיה נעו בקצב; ראשה היה קשור במטפחת, ועיניה צופות על השקיעות והבליטות שידיה מהוות בעיסה.
"!Excuse me" – עלה פתאום קול גבר מתוך חזה רחב – על יד החלון עמד קפטן היל, בידו האחת גפרוריו שנרטבו מן הגשם, ובשנייה החזיק סיגרה והראה עליה, שיש את נפשו להדליקה.
עיני רות נחו רגע בעיניו. היא הושיטה לו אל החלון את מנורת-השמן הקטנה, שדלקה על השולחן, אך הרוח נלחם בלהבה הקטנה וכמעט שכיבה אותה. אז נחו עיניו עליה והוא נכנס למיטבח, הדליק את הסיגרה והביט בה רגעים מיספר, אחר הפשיל את שרווליו והראה על שריריו ועל עריבת-הבצק – מוכן הוא ללוש את הבצק – רות הבינה, ובמשהו גאווה הראתה אף היא על זרועותיה השזופות, והתאדמה במקצת – אז כרע ליד העריבה, החזיק בידה דבוקת הבצק ונשקה – שפתיו כוסו מי בצק לבנים, ורות הראתה לו על הבצק ועל שפתיו ומוללה עברית: "לבנות, שפתיך לבנות!" וצחקה.
הוא הבין, הישהה עליה מבט ארוך וענה מה בקולו המתון, החזתי, תיקן את הרצועה על חזהו ויצא; בו-ברגע נשמעה שריקה ארוכה ומסתלסלת כעין גאמַה מינורית שמתחילה בטונים הגבוהים והולכת ושוקעת ונגמרת במפץ. רות ידעה את פירוש השריקה – פצצה; גם למדה להבחין במשך הזמן היכן תיפול, ובאיזה מרחק ממקום עמידתה.
השריקה הסתלסלה גבוה מעל הגגות, וההתפוצצות היתה רחוקה למדיי, "על גבול כרמי השקדים – " החליטה רות, אך תיכף אחריה באה עוד אחת ועוד אחת, "בפרדסי ש." אמרה לעצמה; השריקות גברו, הנמיכו, החלו רודפות זו את זו להצטלב, תכלת השמיים היתה ליריעה שסועה ומתנודדת, והבטיחה מוות לאדמה הרועדת תחתיה.
תוף האוזן רצה להבחין מה – קרובה, רחוקה? כאן תיפול? שמה? – הכל נעשה לתזמורת מסמרת-שיער, הברכיים פקו, שיני הנשים נוקשות, הגברים פניהם קדרו, והילדים יללו מבלי לתת מחסום לפיהם:
"אל המרתף!"
בין-רגע נתרוקן הבית מאנשיו; "לסגור, לסגור את הבית – " חשבה רות מיכנית, ואוזניה לפצצות ההולכות ומתקרבות לאיזור החצר; "לסגור ולכסות את הבצק, שיתפח – מחר צריך יהיה לחם."
היא תוקעת את המפתח בחור המנעול אך הוא מתרומם ממעל לחור והיא איתו רגע בחלל האוויר ופף! – ארצה, ובאוזניים צלצול חוזר ממושך כאילו נבקע שם בפנים איזה דבר, הפנים, הידיים – מכוסות חול, ובמרחק איזה מטרים, באמצע החצר, פתחה הפצצה בור.
רגע – כנצח. ולפתע קולו של היל, והוא מרימה לאט בזרועות, בידיו הוא מראה שאין כעת ללכת למרתף, שנמצא בחצר השנייה, וכי עליה להישאר כאן, מתחת לקיר, עיניו היו מורחבות אבל שקטות, ודבריו היו פקודה.
רעש ההתפוצצויות החריש אוזניים, שריקה קצרה – ופף! – "כולן באות הנה," חשבה רות. הפרות החלו גועות ברפת, שרפנל התפוצץ על הגג, ושברי רעפים ניתזו עד לרגלי היל. הוא עמד לפניה וגבו אליה, את שתי ידיו פרש מאחוריו אל הקיר, וגבו מגן עליה.
ריח רצועות העור החדשות וריח הצמר אשר לבגדו החל מרגיע אותה, גם מראה הגב השחום, שלא פעם ראתה אותו רות תחת קילוח הברז, הלך והצטייר לעיניה, סחרחרת הראש עברה, זרם חיים התחיל לפכות מן הלב אל קצה האצבעות הקפואות, הפחד בברכיים כלא היה, ובו-ברגע מסב הוא את פניו אליה, צחוק פורץ מפי שניהם ופיו לוכד את שפתיה, ממעל מסתלסלות הפצצות, נפגשות מצטלבות – המוות נובח – והם צוחקים.
*
נכתב: 1934 לערך. כתב-יד ללא שם. תקופת התרחשות הסיפור: חורף תרע"ח, תחילת 1918, בשלהי מלחמת העולם הראשונה. פתיחת הסיפור נערכה גם על פי דף ראשון בודד שנשתמר מנוסח קודם.
האנגלים שיחררו את פתח-תקוה מידי התורכים בשבת, 22.12.1917, הירקון נעשה לקו החזית בין שני הצבאות, ומצפון לו היו התורכים מפגיזים את המושבה. אמנם, מבחינת תיאור עונות-השנה יש בסיפור אי-התאמה – בשלהי קיץ 1917 היתה המושבה עדיין תחת שלטון התורכים, ואילו בשלהי קיץ 1918 כבר היו מרבית תושביה בגולת תל-אביב, עד שהחלה המערכה הבריטית לכיבוש צפון ארץ-ישראל וסוריה, ב19.9.1918-.
האיכר ספיר הוא שם בדוי לאביה של אסתר, והיא עצמה – בדמות רות. רות בסיפור בת 18, כלומר נולדה ב1899-, ולפיכך ניראה שהסיפור נכתב לאחר 1932, השנה שבה נישאה אסתר לצייר אריה אלוואיל הצעיר ממנה, ומאז החלה להפחית חמש שנים מגילה; לאמיתו של דבר היתה אסתר בתקופת התרחשות הסיפור כבת 23. לימים, בשנת 1969, פירסמה סיפור דומה בשם "הכיכר השביעית", גיבורו חייל תורכי, והיא מכונה בסיפור בשם יעל. "פרדסי ש." הם אולי פרדס שדרוביצקי או שטמפפר. בארכיונה של אסתר מצוייה תמונה של חיילים בריטים, שחנו בחצר משפחתה בימי מלחמת העולם הראשונה.
הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוח הסיפור, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר לא חשוב של משוררת, שאפילו בול דיוקנה לא יצא בישראל.
המשך יבוא
* * *
צפירה יונתן
והדוגית נוסעת
שירים הם לפעמים געגועים אפילו לדוגית, גם אם היא לא נמצאת במחוזותינו. [גיליון 427].
מילותיו של שיר זה נכתבו על ידי נתן יונתן (אז קליין) ב-1942 לפי מנגינה אנונימית ששמע מפי חברו דן בן אשר. וכל מה שידענו אז שנינו, שהיתה שלובה בסרט הסובייטי – גורקי.
הסיפור ארוך ומפותל כמו שיריו האחרים של נתן, שתורגמו או חוברו על פי מנגינות רוסיות שלקטתי (כולל "שאון התותחים" שאיננו תרגום) – מספרונים ומעיתונים רוסיים בשנות מלחמת העולם השנייה. שירים אלה הושרו בשיעורי המוזיקה שלי בבתי הספר בהם לימדתי.
אתן רק דוגמא אחת מיני רבות – "העולם עגול ופתוח", במקורו קנטטה לסטאלין שמילותיו של נתן חוברו לה ב-1951 לפי מנגינה שמצאתי בחוברת סובייטית שעדיין מצוייה בידי.
ואסיים את עלילות הדוגית בגילוי המקור, בעזרתו של וולודיה לייקין מקיבוץ מנרה, ששלח לי את הקלטת סיום הסרט "ילדותו של גורקי" ובו מושר השיר שמנגינתו חוברה בידי ז'אק שוורץ ומדובר בו על זמנים רחוקים:
כך נוסעת (לא שטה...) הדוגית – מושרת ואהובה עוד היום.
צפירה יונתן
קבוץ שריד
אהוד: דומה שראוי לחוקרי תולדות הזמר העברי, גם של תקופת המדינה, לערוך אצלך בשריד ביקור של גילוי מקורות.
* * *
במלאת 90 לאסתר גמליאלית: קישור לדף של "זמרשת" ובו השיר "הודי חמודי" בביצועה
http://www.zemer.co.il/song.asp?id=261
שלח לנו יוסי דה-ליאון
* * *
מקווה ששר המשפטים החדש
לא ימשיך בדרכו של פרידמן
סופר נידח שלום,
עמוס כרמל (גיליון 426) מתעלם מכך ששר המשפטים דניאל פרידמן ניסה לפגוע בבית המשפט העליון על ידי שילוב של יותר פוליטיקאים ופחות שופטים עליונים בוועדה למינוי שופטים. למזלנו, הוא נכשל בכך כשם שנכשל ביוזמות אחרות להחלשת המערכת המשפטית. אני מקווה ששר המשפטים החדש לא ימשיך בדרכו של פרידמן.
רון וייס
רמת גן
* * *
אורי הייטנר
הכרעה מנהיגותית
"איני יודע מה רוצה העם," אמר בן גוריון, "אני יודע מה רצוי לעם." אין זו אמירה אנטי דמוקרטית. ב"ג לא ניסה להפקיע מן העם את היותו הריבון, את היותו הבוחר, את היותו השופט העליון של ההנהגה, שממנו היא יונקת את סמכותה ובפניו היא חייבת בדין וחשבון. משמעות אמירתו של ב"ג היתה שמנהיגות אינה שבשבת – שעל המנהיג לנווט על פי מצפן מצפונו ולא על פי סקרי דעת קהל, וכאשר אחריותו הלאומית מחייבת אותו לפעול בניגוד לדעת הקהל, עליו לבכר את האחריות הלאומית, כיוון שזו האחריות שהטיל עליו העם.
בפרשת גלעד שליט, אהוד אולמרט ידע בדיוק מה רוצה העם. העם רוצה את גלעד שליט בבית. נקודה. אין ספק שזה גם רצונו של אולמרט, ואולי אף יותר מרצונו של אזרח מן השורה, כיוון שהוא אחראי אישית לו ולגורלו. אבל אולמרט ידע שרוב העם רוצה את גלעד שליט בבית בכל מחיר. אולמרט יודע, כפי שיודע כל מי שמצליח להשתחרר לרגע מן הרגש ולחשוב בהיגיון ובאחריות, שכניעה לתכתיבי חמאס, אינה מה שרצוי לעם. בפרשת שליט, עמדה בפני אולמרט הדילמה הקלאסית של מנהיג, עליה הצביע ב"ג: היה עליו להכריע בין מה שרוצה העם לבין מה שרצוי לעם.
אולמרט ידע שאם ייכנע לתכתיב של חמאס, הממשלה כולה תתמוך בו, בנימין נתניהו יגבה אותו, הציבור הישראלי ברובו הגדול יתמוך בהחלטתו, התקשורת תישא אותו על כפיים. הוא ידע שהציפייה של הציבור ממנו, היא להחזיר את גלעד הביתה בכל מחיר, כאקורד סיום של תקופת כהונתו. הופעל עליו מצד הציבור לחץ אישי כבד מנשוא, מלובה בקמפיין תקשורתי רגשי, ייצרי, נמוך, קיטשי, רייטינגי וחסר אחריות שלא היה כדוגמתו, שהגיע לשפל בעמוד השער של "מעריב" – זיוף של מכתב בכתב ידו של גלעד המכוון הישר אל מצפונו של אולמרט. אולמרט יודע שכהונתו כראש הממשלה היתה כושלת כמעט מכל בחינה שהיא, אבל אם הוא יחזיר את גלעד – כשליו, מחדליו ומעשי השחיתות שלו ייסלחו, ואם לא יחזיר את שליט, הציבור לא יסלח לו. הלחץ עליו היה ממוקד – בנושא הרגיש ביותר בציבוריות הישראלית, כל הלחץ הכבד הופעל עליו אישית, בלוח זמנים קצר מאוד, על מנת שיקבל את ההחלטה.
מצד שני, אולמרט ידע שכניעה לתכתיב חמאס, פירושה עוד חטיפות ועוד חטופים, עוד רציחות ועוד הרוגים – הרוגים שבניגוד לגלעד שליט איננו מכירים אותם בשמותיהם ואיננו מכירים את בני משפחותיהם, אך דמם אינו סמוק פחות מדמו של גלעד. ועם כל רצונו להחזיר את גלעד הביתה, הוא הבין שהאחריות הלאומית שלו היא לחשוב גם על אותם הרוגים ועל אותן משפחות שהרע מכל עלול לפקוד אותם בעוד שנה, בעוד חמש שנים או בעוד עשר שנים. הוא הבין, שמדינה הנכנעת לסחטנות, בעיקר באזור כשלנו, מזמינה סחטנות. הוא ידע שטובת הכלל, טובת החברה הישראלית, טובת המדינה, מחייבת אותו לשים גבול, לא להיות נכון לשלם כל מחיר, למחוק מן הלקסיקון את המושג "בכל מחיר".
הדילמה בין מה שרוצה העם למה שרצוי לעם, העמידה את אולמרט בפני מבחן המנהיגות, מבחן האחריות הלאומית.
אולמרט עמד במבחן. אולמרט הכריע הכרעה מנהיגותית. אולמרט גילה אחריות לאומית.
לאורך כל הקדנציה של אולמרט התנגדתי לדרכו ולמדיניותו וסלדתי מהתנהלותו האישית. גם כאשר קיבל החלטות נכונות, כמו ביציאה למלחמת לבנון השנייה ולמבצע "עופרת יצוקה", הוא ניהל את המשברים בצורה שגויה וכושלת. ביקרתי אותו בחריפות מעל כל במה אפשרית, כולל במה זו.
אולם על הכרעתו המנהיגותית במבחן הקשה לפניו ניצב בימים האחרונים לכהונתו, הוא ראוי לכל שבח.
* * *
איליה בר-זאב
ירח לא בהיר
עַרֶב בָּא.
לְהַבְיוֹר בְּעֵבֶר מַעֲרָב.
לַיְּלָדִים נְסַפֵּר עַל שֶׁמֶשׁ טוֹבֵל בַּיָּם,
עַל יוֹם שֶׁנֶעֱלָם –
עוֹד שְׁקִיעָה רוֹמַנְטִית.
וְכָךְ, כַּאֲשֶׁר סִיַּמְתְּ אֶת כָּל הָ"עֲבוֹדָה" עַל קָנִיבָּלִיזְם,
אָסַפְתְּ וְתֵּעַדְתְּ אֶת כָּל הַהֲגִיגִים,
אֲרוּזִים בְּתִיקִים נָאִים,
עָלָה רֵיחַ הַבָּשָׂר בָּאֲוִיר,
הַכִּרְסוּם הַגָּדוֹל שֶׁל לֵב הָאָדָם בָּאָדָם,
בְּעַצְמוֹ, בִּזְרוֹעוֹ-בְּשָׂרוֹ בֵּין שִׁנָּיו,
בִּילָדָיו, אַחְיוֹתָיו, בְּאִמּוֹ.
מָה הוּא הָאָדָם מִנְּעֻרָיו?
מַהוּ כָּל אָבְדָנוֹ?
עֶרֶב בָּא.
מִמִּזְרַח, יָרֵחַ גָּדוֹל שׁוֹתֵת אוֹר
וְאָנוּ רַק הֵרַמְנוּ רֹאשׁ לִרְאוֹת
מִבַּעַד לַכְּתָלִים, מִבַּעַד לַמַּרְאוֹת.
מְאַבְּדִים עַצְמֵנוּ לְתּוֹךְ הַלַּיְלָה
לִרְווֹת – מִדַּעַת וְשֶׁלֹא.
קוֹל חֲשֵׁכָה בְּמִרְוָחֵי הַתְּרִיסִים.
עֵת לַחֲמֹק –
לָנוּעַ בַּצְּפִיפוּת הַחוֹנֶקֶת בְּדַרְכֵי
אַיָּלוֹן הַמּוּאָרוֹת.
שׁוֹבֶל גַּעְגּוּעִים נִשְׂרָךְ אַחֲרַי
עַד שֶׁנֶּחֱרַךְ
בְּגִיצֵי מְכוֹנִיּוֹת חוֹלְפוֹת.
* * *
ד"ר גיא בכור
מעגל החורבן השחור: אֶל נַכְּבַּה מפוארת חדשה
על מעגל הקסמים אליו נקלעו הפלסטינים, והכניסו גם אותנו לתוכו. עלינו להבין: אלה אינם אנחנו, ולא יעזור כמה אסירים עוד נשחרר. הפלסטינים לכודים במעגל החורבן השחור, במצב נפשי של נכבה, ממנו יתקשו מאוד להיחלץ. אבוי להם, ואבוי לנו, שקשרנו את עצמנו, אי-פעם בעבר, אליהם ואל גורלם הפטליסטי. לְמה אני מתכוון?
ושוב, אני עומד נפעם, אין לי הגדרה אחרת, מפסטיבל ההרס, החורבן העצמי, השנאה העצמית, התיעוב ההדדי, וההתאבדות של הפלסטינים בינם לבין עצמם, בדרכם לנכבה החדשה שלהם, כלומר לקריסת כל המערכות. הם עשו זאת לעצמם בשנת 1936, בשנת 1948, בשנת 1987, בשנת 2000, בשנת 2007 ושוב עכשיו.
מעגל החורבן היום הוא החמור ביותר מאז מלחמת השחרור, מה שמלמד שהפלסטינים אחראים בעצמם לחורבנם, ולנו תמיד יהיה בכך רק תפקיד שולי. הם הרי עושים זאת לעצמם בצורה הנוראה מכל. ככל שנתרחק ממסע ההרס העצמי, כך ייטב לנו.
מעגל החורבן שנשרטט כאן יסביר לכם, אבוי, את כל המתרחש בימים אלה. בקהיר הסתיים "כנס הפיוס" הפלסטיני בכישלון, אין הסכמה כמעט בשום נושא חשוב. חמאס לא יוותר על עזה לעולם, בעוד שהפתח דורש ממנו להכיר בהסכמיו עם ישראל, ולכבד אותם. אין הסכמה על הבחירות, על אבו מאזן, על המצע המדיני, על הכוח הצבאי המשותף, על שום דבר.
אפילו נפנוף מליארדים של דולרים סיוע, לא מקרב בין הסונים ביו"ש לתומכי השיעים בעזה. בין הלאומיות הפלסטינית הנובלת, לבין האסלאם הפוליטי המקונן על חידלונו ברצועה. אלו שני עולמות, שני קווים מקבילים שלא יכולים להיפגש.
כתוצאה מכך, אי אפשר לכונן ממשלה פלסטינית משותפת, הרי זהו דבר שאינו אפשרי. הפיצול הנורא במחנה הפלסטיני יימשך, איש אוחז שם בגרון משנהו, בשינאה עצומה. יש היום שתי מדינות פלסטיניות (ובעצם אין אף אחת) עוינות: ביו"ש ובעזה, דבר לא השתנה, ההיפך. העולם מתרחק מן הפלסטינים, רואה בהם טרוריסטים, בלתי אחראים, אשמים. מי עוד מדבר על מדינה פלסטינית?
מכאן יוצא, שאי אפשר לפתור את בעיית המעברים של רצועת עזה, שבה לאנשי אבו מאזן היה אמור להיות תפקיד מכריע. כך דרשו המצרים, ולכך אולי תהיה מוכנה ישראל. אך חמאס אינו מעוניין לראות את שנואי נפשו דורכים עוד בעזה. שאלת המעברים קריטית לחמאס.
אם כן, אי אפשר להגיע ל"רגיעה" צבאית ברצועת עזה, כל עוד שאלת המעברים נותרת פתוחה. חמאס לא יסכים לכך, ישראל לא תסכים לכך, מצרים מייחלת לרגיעה, אך רוצה שהמעברים של עזה לישראל יפתחו.
כתוצאה מכך, אי אפשר להגיע להסכם על שיחרור אסירים פלסטיניים תמורת גלעד שליט, אי אפשר. כל עוד שאלת הרגיעה לא סוכמה, חמאס לא יוותר על הקלף שלו שנקרא גלעד שליט, פשוט כך. כאחד-ישר אלף משפחות פלסטיניות יתאכזבו לגלות שדבר לא יצא מכך, ואין עיסקה. הלחץ שלהם על המנהיגים הפלסטיניים יגבר, ללא תועלת. תחושת ההחמצה תתעצם, ועימה הכעס והייאוש.
חמאס יבקש לטשטש את הזעם בתיעול הכעס לעבר ישראל. הסתה נגדה, האשמתה בכישלונותיו, ואף פעילות צבאית נגדה, כדי לצבור לגיטימציה מחדש אצל הפלסטינים הכועסים. כמובן שיידחה על הסף, בבוז, כל רעיון להכיר בישראל או לפתוח איתה במגע כלשהו. כתוצאה מכך שום פיוס פנים-פלסטיני אינו אפשרי... והתחלנו את המעגל מחדש.
עלינו להבין: אלה אינם אנחנו, ולא יעזור כמה אסירים עוד נשחרר. הפלסטינים לכודים במעגל החורבן השחור, במצב נפשי של נכבה, ממנו יתקשו מאוד להיחלץ. אבוי להם, ואבוי לנו, שקשרנו את עצמנו, אי-פעם בעבר, אליהם ואל גורלם הפאטאליסטי.
16.3.09
באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet
אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il
* * *
ברכות רבות וחמות למלחין נחום הימן
על זכייתו בפרס ישראל לזמר העברי
סוף-סוף ניתן פרס ישראל גם למי שראוי לו
* * *
מַבָּע – מפגשי ספרות
הערב ה-19 במרס 2009 בשעה 19.00 ייערך
בבית פליציה בלומנטל, רח' ביאליק 26 תל אביב
מפגש עם פרופ' זיוה שמיר
עם הופעת ספרה
"המיית ים"
לחקר שירת האהבה האירופית והספרות העברית
ובו תרגומיה לסונטות של שקספיר ולשירת בודלר
בהוצאת "ספרא" ובהוצאת "הקיבוץ המאוחד"
דברים:
אשר רייך: שקספיר – השוואת תרגומים
ש. שפרה: הערות על מלאכת התרגום: גם יפה, גם נאמן
דורי מנור: על שארל בודלר ועולמו
דברי פתיחה: פרופ' עוזי שביט
המוסיקאי אלי מגן יבצע שירים שהלחין מיצירת מירון ח. איזקסון
קבלת פנים בשעה 18.30
איגוד הסופרים משתתף בצערה של פרופ' אביבה דורון
עם פטירת בעלה, ברוך דורון ז"ל
מחמת האירוע המצער שונתה המתכונת של מפגש זה
שנועד גם לחגוג את הענקת פרס קוגל
למשוררים אביבה דורון ומירון ח. איזקסון
הודעה על התאריך החדש תפורסם בקרוב
* * *
משכנות שאננים, הוצאת אבן חושן
מתכבדים להזמינכם להשקת הספר
רקוויאם המלחמה
טקסטים ומכתבים
וילפרד אוון – בנג'מין בריטן
ערכה ותרגמה
רנה ליטוין
יום שלישי, כ"ח באדר, 24 במרץ 2009 בשעה 19:00 במרכז הכנסים ע"ש קונרד אדנאואר, משכנות שאננים, ימין משה, ירושלים
וילפרד אוון הגדול במשוררי מלחמת העולם הראשונה בשפה האנגלית נהרג שבוע לפני גמר המלחמה בגיל 25. הנושא שלו הוא המלחמה וצער המלחמה. שיריו פורסמו ברובם לאחר מותו בידי המשורר זיגפריד ששון, והם מעידים על גודל הכישרון שנקטע באיבו. רבים משיריו לא הושלמו ונשארו קטועים, כחייו. כעבור דור, בתום מלחמת העולם השנייה מחבר המלחין בנג'מין בריטן את "רקוויאם המלחמה" שלו כמחאה נגד התרבות שאיפשרה את המלחמה. הוא ביסס את יצירתו על טקסטים של אוון. הרב-שיח המתנהל ביצירה בין הטקסטים לתפילת האשכבה הנוצרית ובינם לבין המוסיקה, הצמיח את אחת היצירות הגדולות במוסיקה של המאה ה-20.
בתוכנית:
19:00-20:30
ברכות: עוזי אגסי, מו"ל הוצאת הספרים אבן חושן
"המנון לנעורים האבודים" לבנג'מין בריטן
הרקע ל"רקויאם המלחמה" – היצירה והספר
רנה ליטוין, סופרת ומתרגמת
משירי אוון בתרגום לעברית לפי לחנים של רפי קדישזון
זימרה: אייל חביב
טראומת מלחמה – היבטים פסיכואנליטיים ואמנותיים
מרדכי גלדמן, משורר ופסיכולוג
קטעים מתוך סרט הקולנוע "התחייה – Regeneration"
בימאי: Mackinnon Gillies, בריטניה (1997)
בין המנון לאובדן
דר' אריאל הירשפלד, סופר, חוקר ומבקר ספרות ואמנות
קריאה משירי אוון בתרגום לעברית – רנה ליטוין, סופרת ומתרגמת
כרטיסים: 40 ₪, 30 ₪ לסטודנטים ולאזרחים ותיקים, 20% הנחה למחזיקי כרטיס "ירושלמי"
לפרטים ולהרשמה: 02-6292212
ייתכנו שינויים בתוכנית
* * *
לחדשות בן עזר / מכתב עיתי – אהודים יקרים
ישראל הַר מדליק נר נשמה לזכרה של ברכה פולד הי"ד
וחבריה (ביניהם אחי שרגא הר) שניסו
בליל ה-25 בחודש מרץ שנת 1946 להעביר
את המעפילים (הבלתי ליגאליים לפי חוקי שלטון המנדט הבריטי) בספינה שנקראה אז "ליל וינגייט". תודה לכם עורכי קוראי גיליונות מכתב עיתי / חדשות בן עזר ממני – המעריך מאוד את עבודתכם – ישראל הַר
* * *
חבר מביא חבר למכתב העיתי
אין כמעט יום שבו איננו מקבלים בקשה חדשה להצטרפות לתפוצת הנמענים של "חדשות בן עזר", ואנחנו ממלאים אחריה מיד וברצון. איננו נוקטים שום פעולות פרסומת ויחסי ציבור להגברת התפוצה ואנחנו מאמינים שהצמיחה הטבעית של המכתב העיתי צריכה להיות רק בשיטה של "חבר מביא חבר", ולשמחתנו אמנם כך זה נעשה בפועל, ומונע אכזבות מאנשים שהמכתב העיתי לא נועד למזג שלהם.
בכבוד רב,
מזכירת-המערכת
ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
* * *
חֶלֶם עליך ישראל! – מבקר המדינה:
"הפנסיה התקציבית באוניברסיטאות – פצצת זמן!"
מבקר יקר וצנוע, וכלום הפנסיה התקציבית במשרד שלך, ובכל שאר משרדי הממשלה והרשויות הציבוריות ודומיהן, אם תובאנה בחשבון – אינן פצצות זמן?! הרי לפי החישוב השערורייתי שלך – כל המדינה וגם אתה בראש משרדך – פושטים את הרגל!
אז מדוע היפלתם את אולמרט?
מירב ארלוזורוב: "ראשונטורס באוניברסיטאות [על השימוש הפרטי שעושים המרצים בנקודות הנוסע המתמיד שלהם] – מבקר המדינה סובל מנאיוויות מסויימת. באוניברסיטאות אין נורמות ציבוריות, וגם אין שום עצימת עיניים. יש שם רק רתימה מלאה של כספי תקציב ההשכלה הגבוהה לשם שירות מטרת העל האחת והיחידה: טובת המרצים והעובדים הבכירים. בכך האוניברסיטאות, חברת החשמל, הנמלים, רשות שדות התעופה וחלק גדול מהמוסדות האחרים במגזר הציבורי – נוהגים לפי אותה נורמה בדיוק: כספי הציבור הפקר, העיקר שהעובדים חוגגים."
("דה מארקר", 18.3.09)
מיספר המובטלים עולה כבר ליותר ממאתיים אלף!
אוֹי וֵי! איך זה קרה? אולי בגלל יותר ממאתיים אלף העובדים הזרים, החוקיים והלא-חוקיים, שדחקו את המובטלים הישראליים ממקומות עבודתם, ואילצו אותם לקבל דמי אבטלה?
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,065 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1991 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,002 מנמעני המכתב העיתי רובם כמתנת יובל
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל