| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 429
תל אביב, יום שני, כ"ז באדר תשס"ט, 23 במרס 2009
בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה
"כל פעם שאני נקרה בתל-אביב יש לי רושם, כי המקום הזה מיוחד במינו הוא – מקום שאין בו צורך למי-שהוא לעסוק במשהו... לעבוד עבודה כל-שהיא..." (א. ראובני, 1923)
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il
לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו
רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
עוד בגיליון: אהוד בן עזר: קווים נוספים לתוכנית הרב-שלבית להשמדת ישראל.
איך סופרת "חשובה" שומרת על מעמדה בקהילייה שלה, שיש בה הרבה נגועים באידיוטיזם מוסרי, גם כאשר העברית שלה צולעת באורח מדאיג. / ציטוט מכתב למערכת מאת אורלי קסטל-בלום.
משה ברק: האם השיר האכזרי של נתן יונתן חובר על אדמת עמק יזרעאל?
יוסי גמזו: מִשִּירֵי אַנְגְּלִיָּה.
המלצה של הנרי פילדינג על אמנות הכתיבה לסופרי הפרוזה העברית בראשית המאה ה-21.
שושנה צוריאל: המצור על קיבוץ שפיים ואליהו חינסקי הי"ד.
אורי הייטנר: 1. אחדות עכשיו. 2. ואלס עם בשאר.
יוסף אורן: קיצור תולדות הספרות הישראלית [נזכר להזכיר גם את בן עזר וגולן]
י"ז: ובבניין הארץ ננוחם.
דורון גיסין: רצוי לפעמים ללמוד מן ההיסטוריה, על השטרות של "עלה ברוח" ליצחק ראב.
יגאל הרפז[?]: התזכיר של ריצ'רד מיינרצהאגן.
משה כהן: 1. מר בן עזר, תתיישר עם החבר'ה, תתיישר! 2. השנאה העצמית מעבירה אותם על דעתם. 3. שיחרור 450 או 1,400 אסירים?
אהוד בן עזר: תל-אביב בראשיתה בראי הספרות, מבוא. התלמידים בעיני ברנר.
אסתר ראב: מתוך הכרך "כל הפרוזה": 1. חתונה. 2. רקוויאם לשומר. 3. השדות.
נספח מיוחד: בעיקר לאוכלי חומוס, חמין ופיג'ואדה, כל מה שרצית לדעת על נפיחות (PEIDOS) ולא העזת לשאול [פרסום חוזר].
* * *
אהוד בן עזר
קווים נוספים לתוכנית הרב-שלבית להשמדת ישראל
# איראן הגרעינית מְגָבָּה, גם מבלי להפעיל את הפצצה – את מלחמת הגרילה בנשק תלול-מסלול מריכוזי אוכלוסייה בשר-תותחית שיעית-לבנונית צפופה מצפון, ופלסטינית צפופה מדרום – לעבר מדינת ישראל, ובבוא היום אולי תשלח גם רקטות מהגדה המערבית – תוך סיכון אסטראטגי לעוצמתנו הצבאית, לכור בדימונה, לשדות התעופה של צה"ל, לנמלי האוויר והים, לתחנות הכוח ולמפעלי המים –
# פגיעות יומיות וליליות של נשק תלול-מסלול באזרחינו במלחמת התשה בכל רחבי המדינה – כמצב כיום ביישובי עוטף עזה (וזאת במסגרת האינתיפאדה השנייה, שטרם הסתיימה, כי הטרור נמשך) – או כפגיעות הטילים ביישובי צפון הארץ במלחמת לבנון השנייה –
# החזקה מתמדת של שבוי אחד או יותר, חייל או אזרח ישראליים, שנחטפו בארץ או בחו"ל – כדי להסית ציבור יהודי סכל ותקשורת היסטרית ועויינת – נגד ממשלת ישראל, נגד כל ממשלה –
# יצירת מצג שווא בישראל לפיו מצבו של חייל הנופל בשבי, ושל משפחתו – גרועים יותר ממצבם של חיילים שנהרגים על משמרתם בהגנת המדינה ושל אזרחים שנהרגים בפעולות טרור נפשעות, וממצבם של קרוביהם השכולים שקולם לא נשמע!
# איסוף מדוקדק של עדויות מרשיעות נגד לוחמי צה"ל, כאילו הם פועלים בחלל ריק ולא מול אוייב אכזר חסר מעצורים; חישוף "מעלליהם" על ידי תקשורת ישראלית היסטרית (ובראשה עיתון "הארץ") הפועלת בעקיפין בשירות החמאס –
# כל "ידיעה" מלכלכת של המשטינים שבתוכנו פושטת כאש בשדה קוצים בתקשורת העולמית, גם כאשר החמאס ממשיך לשלוח מדי יום טילים לעבר שדרות ואשקלון, שזה לא נחשב –
# וכל זאת עושים משטינינו-שבתוכנו כדי לקבֵּע את השקר הגדול שלפיו אנחנו אשמים, בגלל התנהגותנו הנפשעת-כביכול, בסכסוך הדמים הנמשך עם הערבים, שקר שבו מאמינים ישראלים מטומטמים רבים –
# ערעור המוראל של חיילי צה"ל, כוחות הביטחון (ומשפחותיהם) על ידי המצאת "עדויות" נגד הלוחמים – למערכת המשפט הצדקנית והפוליטית בארץ ולמערכת המשפט הפרו-פלסטינית במערב-אירופה – "עדויות" אשר תגרומנה לכל מי שנלחם, שמסכן את נפשו ומגן על ישראל כאן – להיחשב לפושע-מלחמה שם, להיעצר ולהישפט – ובכך יוגבר בידודה של ישראל כמדינה מצורעת הראוייה להימחק (ואבוי, אז יימחקו גם משטיניהָ-שבתוכנוּ, אם לא ישכילו להימלט ממנה בעוד מועד אל מיטיביהם שבחוץ-לארץ).
[רשימה זו לעולם לא היתה מתפרסמת בעיתון "הארץ", גם אם העיתון לא היה מוזכר בה בפירוש – ולכן רבים מקוראיו יכולים להמשיך לחיות בעולם התעתועים שלהם – לפיו אנחנו תמיד אשמים והפלסטינים צודקים וגורל "הפיתרון הסופי" של השלום נמצא בידינו בלבד].
* * *
[איך סופרת "חשובה" שומרת על מעמדה בקהילייה שלה, שיש בה הרבה נגועים באידיוטיזם מוסרי, ובעיתון "הארץ" השׂשׂ לפרסמה
גם כאשר העברית שלה צולעת באורח מדאיג]
|
מי אמין יותר חייל או ערבי
בתגובה על מאמר המערכת "העופרת והמצוקה" ["הארץ", 19.3]
עמירה הס מציבה לנו כבר שנים מראה בקשר למוסריותו הנפלאה של עם ישראל שהתקרנף וסרח. כשראיתי את הכותרת הראשית חיפשתי בעיתון את שמה של מי שכבר שלושה חודשים מדווחת על פשעי המלחמה שעשינו, הז'אן ד'ארק שלנו בעיתונות הישראלית.
ואז קראתי את מאמר המערכת שנשא את הכותרת שעדיין שומרת על ערפל קרב: העופרת והמצוקה, וגם משם נפקד שמה של הס. האם זה משום ששמה לא היה תורם לאותו טון כללי ערפלי של מאמרי מערכת באשר הם? גם בתוך העיתון לא מצאתי את שמה של הס.
אי צדק נוסף קרה במזרח התיכון. גם הפעם בעזה. האם משום שהפעם העדויות הגיעו מפיהם של קצינים וחיילים והן אמינות יותר, הן ראויות לכותרות גדולות יותר? האם מפני שהס מביאה עדויות מפי ערבים אין הן נחשבות אמינות די לעמוד הראשון? האם קצינים וחיילים ש"ביצעו הרג" אמינים יותר מערבים ש"ראו הרג"?
אורלי קסטל-בלום
תל אביב
מדור "מכתבים למערכת", עיתון "הארץ" 20.3.09
* * *
האם השיר האכזרי של נתן יונתן
חובר על אדמת עמק יזרעאל?
בכתבה האחרונה של צפירה יונתן [גיליון 428] הופיעה הערה (...כולל "שאון התותחים" שאיננו תרגום). האם עלינו להבין ששיר אכזרי זה הוא יצירה מקורית של נתן יונתן, שחובר כאן בארץ על אדמת עמק יזרעאל?
משה ברק
* * *
יוסי גמזו
מִשִּירֵי אַנְגְּלִיָּה
בְּוִּילְסְדֵּין-לֵין
N.W.6
בְּאוֹגוּסְט שֶהוּא נוֹבֶמְבֶּר
(נוֹבֶמְבֶּר שֶל עִירֵךְ הַסַּנְוֵרִית וְהַחַמָּה
שֶבָּהּ אוֹגוּסְט הוּא אוֹגוּסְט),
בְּאוֹר-זְכוּכִית-חָלָב הַמְּקַלֵּף אֶת הַכְּתָלִים
מִמּוּעֲקוֹת הַטַּפִּיטִים –
שָם, שָם,
בְּאַרְבַּע לִפְנוֹת בֹּקֶר,
שָלֹש פְּסִיעוֹת רַגְלַיִם יְחֵפוֹת
מִן הַחַלּוֹן, הַמַּרְזֵב הַנּוֹגֵן, הִינוּמַת הַגֶּשֶם,
הָיוּ יוֹנִים שֶנִּתְעַיְּפוּ
מִכֶּתֶף-הָאָרָד
שֶל נֶלְסוֹן בִּטְרָפַלְגָּר-סְקְוֶּר אוֹ שֶל הַהִיפִּי'ס סְבִיב מִזְרֶקֶת-פִּיקָדִילִי
רוֹאוֹת לְפֶתַע אֵיךְ
הַכַּר בְּגֻמַּת-הָאוֹר,
לֶחְיֵךְ בְּגֻמַּת-הַכַּר,
פִּי בְּגֻמַּת-לֶחְיֵךְ.
(מתוך "ארצות הצמאון")
* * *
המלצה של הנרי פילדינג על אמנות הכתיבה
לסופרי הפרוזה העברית בראשית המאה ה-21
מובטחני שמעולם לא גרמתי לקוראִי לצחוק בכל-לב, במקום שלא צחקתי אני לפניו; אלא אם כן העדיף כפעם בפעם לצחוק לי, תחת לצחוק עימי. אכן, לא מן הנמנע הוא שעשה כך אף למקרא אילו קטעים בפרק זה עצמו, ומתוך חשש זה אביאו כאן לידי סיום.
הנרי פילדינג, "טום ג'ונס" 1749, מוסד ביאליק, תרגום אסתר כספי, 1967. כרך א', עמ' 336.
* * *
שושנה צוריאל
המצור על קיבוץ שפיים
ואליהו חינסקי הי"ד
בסוף שנת 1945 גברה העלייה הבלתי-לגאלית לארץ-ישראל. מדרום-אירופה החלו להגיע ספינות מעפילים בזו אחר זו. השלטון הבריטי בארץ ישראל התנגד לתופעת העלייה הבלתי-לגאלית. משרד המושבות, אשר נחשב בעיני רבים למעוז האנטישמיות והאנטי-ציונות באנגליה, עשה כל שביכולתו כדי לעצור את הספינות הנוחתות בחוף הארצישראלי.
מטה הפלמ"ח, באישור המוסדות העליונים של ארגון ההגנה, הכין תוכנית לפיצוץ תחנות ה"ראדאר" (מכ"ם), שהיו פזורות לאורך החוף וגילו את תנועתן של ספינות המעפילים. בליל 23 בנובמבר 1945 פוצצו כמה תחנות משטרה ומכ"ם בריטיות. חלקן ניזוקו קשה, חלקן לא ניזוקו כלל, וחלקן ספגו נזקים קטנים. משטרת החוף של גבעת אולגה חובלה גם היא על ידי כוח הפלמ"ח, שישב בקיבוץ גבעת חיים שבעמק-חפר.
ב-23 לנובמבר 1945 סייעו חברי קיבוץ שפיים לספינת המעפילים "ברל כצנלסון", שנחתה בחוף הסמוך, ועקב כך הטילו הבריטים מצור על הקיבוץ וערכו במקום חיפוש נרחב עם מכשירים מגנטיים לגילוי מחבואי נשק. כאשר נודע הדבר, הוזעקו אנשים מכל עבר להגיע לקיבוץ ולעמוד פנים אל פנים מול הבריטים כדי להניא אותם מביצוע החיפוש בקיבוץ. [ראה רשימתו של משה ברק בגיליון 428].
באותו יום הייתי בדרכי לבית הספר התיכון, וראיתי על יד גן המייסדים בפתח-תקווה שורות של חברי ההגנה עולים על משאיות בדרכם לשפיים, בתוך השורה פגשתי שתי חברות שלי ששאלו אותי מדוע גם אני לא מצטרפת אליהם. מיד החלטתי להיעדר מבית הספר באותו יום ועליתי על המשאית יחד איתן ועם חברי ההגנה. נסענו והגענו עד כביש בקרבת מקום לקיבוץ, כביש שעברו בו פטרולים בריטיים. קיבלנו פקודה לרדת מהמשאיות ולעבור בהתגנבות יחידים אל מעבר לכביש, לאחר שאנו מוודעים שאין פטרול בריטי בסביבה, וכך הגענו לשדה מוקף גדר תיל בקרבת הקיבוץ. הבריטים עמדו מולנו עם הנשק בידיהם כדי למנוע מאיתנו להיכנס לחצר הקיבוץ. היו ויכוחים איתם, וקראנו סיסמאות על עלייה חופשית וכדומה – ואז הם ירו למוות באליהו חינסקי בן פתח-תקווה.
יהי זכרו ברוך!
אהוד: הקוראים הזוכרים מוזמנים להוסיף קווים לדמותו של אליהו חינסקי הי"ד, שהיה אחד הדמויות הנערצות בקרב צעירי פתח-תקווה.
* * *
אורי הייטנר
1. אחדות עכשיו
במשך שלוש שנים תמימות, משלה בישראל הממשלה היונית ביותר בתולדותיה. ממשלה זו ניסתה בכל כוחה, ממש באובססיה, להגיע להסכם – אפילו לא הסכם שלום, הסכם מדף, עם הפלשתינאים, על חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, על בסיס קווי 4.6.67. ראש הממשלה ושרת החוץ ניהלו מו"מ מקביל, מתחרים ביניהם מי מוותר יותר. שר הביטחון שרצה למצב עצמו כמנהיג "מחנה השלום" היה שותף מלא לניסיון. הניסיון הזה נחל כישלון חרוץ. התברר שוב, שאין לנו פרטנר פלשתינאי, המוכן לשתי מדינות לאום, כי אין פרטנר פלשתינאי שמוכן לקבל את קיומה של מדינת הלאום היהודית.
איני מזלזל בחילוקי הדעות האידיאולוגיים בין הזרמים השונים בישראל על סוגיית חלוקת הארץ. אולם למחלוקת העקרונית הזאת אין כל משמעות אקטואלית, כל עוד אין פרטנר לרעיון הזה. יש סיבות טובות לתמוך או להתנגד לממשלת אחדות, אולם מחלוקת עקרונית על ביצה שלא תיוולד בעתיד הנראה לעין, אינה אחת מהן. בני פלוגתא בסוגיה עקרונית אך לא מעשית, יכולים בהחלט להיות שותפים, אם יש ביניהם אחדות מטרה בסוגיות המעשיות.
ישראל עומדת היום בפני אתגרים גדולים, בפני או בעיצומם של משברים גדולים. ההתמודדות עמם, מחייבת ריכוז מיטב הכוחות והמוחות בציבור הישראלי; מחייבת אחדות בין חלקי העם. אם בנושאים האלה יכולות המפלגות הגדולות לשתף פעולה, אין כל סיבה שהן תמנענה לעשות כן, בשל מחלוקת תיאורטית.
המשבר הכלכלי, האיום הגרעיני האיראני, האיום מצד חמאס בדרום וחיזבאללה בצפון, המצב החמור של מערכת החינוך – אלו הסוגיות האמיתיות שעימן תתמודד הממשלה החדשה. בסוגיות הללו, יכולות הליכוד, קדימה, העבודה, ישראל ביתנו, ש"ס, הבית היהודי, לפעול יחד. האחריות מחייבת אותן להתמודד יחד עם המשבר המורכב, כיוון שיקשה מאוד לממשלת ימין צרה לעשות כן, כשמולה אופוזיציה גדולה, קשה ומאיימת.
לא צריך דימיון רב כדי לשער מה היתה התגובה הציבורית, אילו נתניהו בראש ממשלת ימין צרה היה מציב את הקווים האדומים שהציב אולמרט בעסקת שליט. אילו נתניהו היה מורה להפציץ את הכור הסורי, סביר להניח שהאופוזיציה היתה נוהגת כפי שנהגה מפלגת העבודה בראשות פרס כאשר ממשלת הליכוד בראשות בגין הפציצה את הכור העיראקי. ולמישהו יש ספק אלו נאומים חוצבי להבות היינו שומעים מפי אולמרט, לבני וברק בהפגנת המונים בכיכר רבין נגד מבצע "עופרת יצוקה", אילו ממשלת נתניהו היתה מובילה אותו? האם אנו רוצים שזה יהיה האקלים שבו תתמודד ישראל עם האיום האיראני ועם האיומים מעזה ומלבנון?
רוב מוחלט מהציבור בחר בממשלת אחדות לאומית. מצביעי "קדימה" בחרו במפלגה שהתחייבה להקים ממשלת אחדות לאומית. הוא הדין במצביעי הליכוד ובמצביעי "ישראל ביתנו". מצביעי העבודה בחרו בברק לתפקיד שר הביטחון והם ידעו מי יעמוד בראש הממשלה הזאת.
האמירה ש"העם בחר ימין – שיקבל ימין" אינה רצינית. האיחוד הלאומי קיבל רק ארבעה מנדטים. מצביעי הליכוד וישראל ביתנו, הבית היהודי וש"ס לא בחרו בדרך של האיחוד הלאומי. רוב הציבור בישראל מבין שבאין פרטנר לשלום, יש לנהל את הסכסוך עם הפלשתינאים בתבונה, בגמישות, לא בהתגרות. אי אפשר לנהל את הסכסוך בחוכמה, בממשלה שעלולה להתפרק בשל כל מחסום שיוסר, או בשל כל הקלה לפלשתינאים. אי אפשר לנהל את הסכסוך בחוכמה, כאשר אין לממשלה יכולת אפילו לגלות גמישות טקטית כדי להימנע מבידוד מדיני. אילו היתה בישראל מפלגת מרכז משמעותית, שהיתה יכולה לאזן את הימין הקיצוני, היא היתה יכולה להיות שותפה טבעית בממשלת נתניהו. מאחר ואין היום מפלגת מרכז כזאת, צו השעה הוא צירוף לפחות מפלגת שמאל אחת לממשלה.
ציפי לבני, משיקוליה שלה – בניגוד להצהרות הבחירות שלה אודות הקמת ממשלת אחדות, בניגוד לעמדת בוחריה ובניגוד לרצון חברי סיעתה, מנעה הקמת ממשלה עם "קדימה". יש לקוות שחברי ועידת מפלגת העבודה יגלו אחריות לאומית, ויחליטו על הצטרפות לממשלת נתניהו.
2. ואלס עם בשאר
"מחיר השלום עם סוריה נקוב" – מכירים את המשפט הזה? עשרות שנים של שטיפת מוח הפכו אותו לכמעט אקסיומה: אם ישראל תיסוג מהגולן, יהיה שלום עם סוריה.
בראיון ל"אל-ג'זירה" הציג שר החוץ הסורי ואליד מועלם בהרחבה את גישתה של סוריה לשלום. מסתבר ש"המחיר הנקוב" – נקוב ככברה. אכן, סוריה דורשת נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67, כלומר נסיגה מכל הגולן ומשטחים נוספים שהסורים השתלטו עליהם בשנים שאחרי שביתת הנשק לאחר מלחמת העצמאות, כמו חופה הצפון מזרחי של הכינרת, חמת גדר והבניאס. אך המחיר הזה אינו מחיר השלום בשום פנים ואופן. הנכונות הישראלית לנסיגה כזאת, היא בסך הכול תנאי סף של סוריה לקיום מו"מ עקיף.
ומה המחיר שתובעים הסורים תמורת שלום עם ישראל? אומר מועלם: "אם ישראל תיענה בחיוב לתביעה לסגת לגבולות ה-4 ביוני באופן מלא, סוריה תאמר בבירור כי לא ייכון שלום מלא כל עוד ישראל לא תיסוג מהאדמות הלבנוניות והפלסטיניות הכבושות, ועד שלא תוקם מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, ועד אשר הפליטים הפלסטינים לא יוכלו ליהנות מזכות השיבה לאדמותיהם."
אם ננתח את דבריו אלה של מועלם, ניווכח שגם נסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 בכל הגזרות והקמת מדינת פלשתינאית שבירתה ירושלים לא תביא לשלום עם סוריה. נסיגה כזאת אינה מספיקה, כי מועלם מציג תנאי נוסף: "זכות" השיבה של הפלשתינאים.
כדאי להבין את הדברים לאשורם: התנאי לשלום עם ישראל, הוא מימוש ה"זכות" להציף את כבשת הרש שתישאר מהמדינה אחרי הנסיגה המוחלטת – במיליוני פלשתינאים שיבטלו את קיומה כמדינת יהודית. במילים ברורות יותר – התנאי היחיד לשלום עם מדינת ישראל, הוא ביטולה והעברתה מן העולם.
ומה האמצעים להשיג את השלום? אומר מועלם: "השלום לא יושג אך ורק באמצעים המדיניים אלא גם בתמיכת ההתנגדות. ההתנגדות היא זכותם הלגיטימית של העמים."
"התנגדות" היא שם הקוד לטרור. כך מכנים חמאס, חיזבאללה וכל ארגוני הטרור את פיגועי התופת, את ירי הטילים וכל פעולותיהם נגד אזרחי ישראל.
אז מה היה לנו שם? שלום = השמדת ישראל. תהליך השלום = פיגועי טרור המלווים ב"תהליך מדיני" שמטרתו החלשת מדינת ישראל, או בלשונו של מועלם: "טבעי כי סוריה תפעל תמיד כדי להשיג קלפי מיקוח."
הראיון הזה של מועלם חשוב מאוד. מן הראוי שכל ילד בישראל יכיר אותו. הגיעה השעה שנתפכח מאשליות שלום אך שווא למיניהן.
מה שמטריד במיוחד בדבריו של מועלם, הוא הבנת משמעות הוואלס עם בשאר אסד, שקיים ראש הממשלה היוצא אהוד אולמרט. נכונות ישראל לנסיגה מוחלטת לקווי 4.6.67 הוא בסך הכול תנאי לקיום מו"מ עקיף. העובדה שהחל מו"מ עקיף, מעידה על כך שאולמרט מסר לסורים התחייבות כזו. אז על מה הם דיברו בהמשך מסיבת האסד?
יש לקוות שממשלת נתניהו, בהתאם להתחייבויותיה ערב הבחירות, תשנה לחלוטין את הקו של אולמרט, ותנהל מדיניות שפויה, אחראית ורציונאלית, לשם שינוי. על הממשלה לעמוד על המשך המצב הקיים, המצויין – ריבונות ישראלית, התיישבות ישראלית וצה"ל על הגולן. בזכות אלה, מתקיים זה 35 שנה שלום דה-פאקטו בין המדינות, לאורך הגבול השקט ביותר של ישראל.
* * *
מתי יוענקו פרסי ישראל לספרות
לחנוך ברטוב
לסמי מיכאל
ליורם קניוק
לנתן שחם
לאלימלך שפירא
מתי?
* * *
יוסף אורן
קיצור תולדות הספרות הישראלית
ייסוד המדינה בתש"ח הצדיק לחתום במפת הספרות העברית לדורותיה את עידן הספרות העברית החדשה, שהיו בו שלוש תקופות (ההשכלה, התחייה והעליות), ולסמן במפה זו את הפתיחה של עידן חדש בתולדות הספרות העברית – עידן חידוש הריבונות של העם היהודי בארץ-ישראל, או בקצרה : עידן חידוש הריבונות, עידן שהעניק לספרות העברית בסיס מוצק ואיתן שהיה חסר לה קרוב לאלפיים שנה: הבסיס המולדתי-ארצי. מתש"ח הפכה הספרות העברית מספרות המתארחת בארצות של עמים אחרים לספרות שיש לה ארץ משלה, ולא עוד אלא את ארץ האבות – ארץ-ישראל, שבה הונחו אדניה.
בנוסף להסתייעות במונח "עידן", מוצדק להיעזר במונחי המיפוי האחרים המקובלים בספרות: "תקופה", "דור" ו"משמרת", כדי להשלים את מלאכת המיפוי של העידן החדש הזה בתולדות הספרות העברית. ובעזרתם נוכל להוסיף לקביעה, שהספרות של זמננו, שהשלימה עד כה את ששת העשורים הראשונים שלה, נמצאת בתקופה הראשונה של עידן חידוש הריבונות והיא התקופה הישראלית, שמשתייכים אליה, כמובן, כל סופרי הדור הספרותי הראשון של התקופה הזו – סופרי דור המדינה, דור שפעילות בו חמש המשמרות שיפורטו בהמשך.
התקופה הישראלית וחידושיה
ייסוד המדינה בתש"ח היה האירוע ההיסטורי החשוב ביותר בתולדות העם היהודי בדורנו, ולכן אין לתמוה, שבהשוואה למאפייניה של הספרות העברית בעידן הקודם, בעידן הספרות העברית החדשה, בוצעו שינויים מהפכניים כבר בתקופה הישראלית, הראשונה מבין תקופות העידן החדש. מעידים על כך חמשת החידושים הבאים, שהושלמו בהצלחה בשישים השנים שחלפו מתש"ח:
1. חידוש אירגוני – ייצובו של המרכז הספרותי במדינת-ישראל כמרכז היחיד לספרות העברית, אחרי שהשואה מוטטה את המרכזים הספרותיים שהיו לה באירופה קודם לכן (שהחזקים בהם היו באודסה שברוסיה ובווארשה שבפולין).
2. שינוי אסטרטגי – בעוד שקהל-היעד של הסופרים בעידן הספרות העברית החדשה היו רק היהודים בעולם, הרחיבה הספרות הישראלית את מוטת כנפי היעדים שלה והיא כוללת בהם גם את הקוראים בשפות האחרות המדוברות בעולם. שינוי אסטרטגי זה מתבטא לא רק בבחירת הנושאים והגיבורים של העלילות, אלא גם באימוץ דרכי כתיבה "אוניברסאליות", שמאפשרות קליטה מוצלחת של היצירה המתורגמת מהעברית לקוראים בשפות האחרות.
3. חידוש תימאטי – הצטרפותו של אפיק נושאי חדש, אפיק נושאי "המצב הישראלי", לשניים שהיו פתוחים בפני הסופר העברי בעבר: אפיק נושאי "המצב היהודי" ואפיק נושאי "המצב האנושי".
4. חידוש בדמות האנוש המופתי – במקום גיבורי הספרות העברית החדשה ("המשכיל" – גיבור ספרות ההשכלה, "התלוש" – גיבור ספרות התחייה ו"החלוץ" – גיבור ספרות העליות), גילפו סופרי "דור המדינה" דמות גיבור ודמות-שלמות חדשה: "בן הארץ" – הכינוי הראשון שניתן לגיבור הילידי הזה היה "הצבר", אך מסיום מלחמת יום-כיפור ואילך הועדף עליו הכינוי "הישראלי".
5. חידוש בשפת הכתיבה – במקום שפת לימודים מהמקורות בארון הספרים היהודי, השפה שבה נכתבה הספרות העברית בתקופות הספרות העברית החדשה, החלה הספרות להיכתב בעידן חידוש הריבונות בשפת החיים, השפה שבה מדברים ובה מְתַקְשרים הישראלים בחיי יום-יום.
המשמרות בספרות הישראלית
כאמור, דור ספרותי מורכב ממיספר משמרות, ואכן ל"דור המדינה", הדור הראשון בתקופה הישראלית, משתייכות חמש משמרות ספרותיות. הזיהוי של המשמרות מבוסס הן על המכנה המשותף הביוגראפי של הסופרים בני אותו גיל והן על האירועים בחיי המדינה שהשפיעו עליהם. ועל-פי שני הקריטריונים האלה ניתן להבחין בששת העשורים הראשונים לקיומה של המדינה בחמש המשמרות הבאות:
1. משמרת "דור בארץ" – סופרי שנות הארבעים והחמישים – סופרי תנועות הנוער החלוציות בשנות המנדט הבריטי, המחתרות, הפלמ"ח ומלחמת תש"ח. קומץ מהם השתייך לתנועת "העברים הצעירים" ("הכנענים") מיסודו של יונתן רטוש, תנועה שהגתה השכנת שלום במזרח-התיכון על הקמת ישות חילונית חדשה במרחב השמי, ששפתה תהיה העברית ואליה ישתייכו יוצאי כל העמים במרחב. סופרי המשמרת הזו התמקדו בנושאי "המצב הישראלי", ולכן העדיפו את הסגנון הריאליסטי. עקב כך הואשמה כתיבתם כשמרנית, שגם חטאה בהתגייסות-יתר למשימות של החברה הישראלית הצעירה אחרי מלחמת השיחרור. מקביעות בלתי-בדוקות אלה וגם אחרות חזרו בהם הביקורת והמחקר זה מכבר, וכיום מבליטים את ייחודם של סופרי המשמרת וגם מעריכים את הישגיהם כמשמרת שהחלה בהגשמת רוב החידושים של ספרות "דור המדינה".
הבולטים במשמרת זו בסיפור: ס. יזהר, משה שמיר, אהרן מגד, נתן שחם, דוד שחר, יהודית הנדל, בנימין תמוז, שלמה ניצן, יגאל מוסינזון, חנוך ברטוב, נעמי פרנקל ואחרים. בשירה: חיים גורי, ע. הלל, אמיר גלבוע, זרובבל גלעד, שלמה טנאי, יצחק שלו, בנימין גלאי, ט. כרמי, טוביה ריבנר, נתן יונתן ואחרים. במחזה: ניסים אלוני, משה שמיר, נתן שחם, אהרן מגד, בנימין גלאי, יגאל מוסינזון ואחרים.
2. משמרת "הגל החדש" – סופרי שנות השישים שגדלו בחסות גל העלייה הגדול בשנות החמישים, פרשת "עסק הביש" (1954), מלחמת סיני (1956), החשיפות של פעילי "שורת המתנדבים" על מעשי השחיתות של מפלגות ונושאי תפקידים בשלטון (1957), הדיכוי של מורדי "ואדי סאליב" שמחו נגד הקיפוח החברתי של עדות המזרח (1959) ומלחמת ששת-הימים (1967). סופרי המשמרת היו מעורבים במחלוקת האידיאולוגית שהתלקחה אחרי מלחמת 1967 בין תנועת "ארץ-ישראל השלמה" למתנגדיה, מחלוקת שספריהם של שניים מסופרי המשמרת הקודמת ייצגו אותה : "חיי עם ישמעאל" למשה שמיר (1968) ו"ארץ הצבי" ללובה אליאב (1972). מחלוקת אידיאולוגית זו הזינה את היריבות הפוליטית בשטחים עצמם בין "גוש אמונים" ל"שלום עכשיו". המשמרת הזו ביצעה, בהשפעת הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית שפרחה בארצות מערב אירופה, תפנית לנושאים הקיומיים, נושאי "המצב האנושי", שסגנונות פחות ריאליסטיים התאימו להם: הריאליזם הלירי, הריאליזם הסימבולי והריאליזם האלגורי. אחרי מלחמת ששת-הימים חזרו סופרי המשמרת הזו לנושאי "המצב הישראלי" ולסגנון הריאליסטי ועברו מתבניות הסיפור הקצרות לתבנית הרומאן, כדי להגיב על ההתפתחויות בחברה הישראלית אחרי מלחמה זו, ובכך תרמו לשגשוג הסיפור הפוליטי-אקטואלי.
הבולטים בסיפור: עמוס עוז, א. ב. יהושע, אהרן אפלפלד, יהושע קנז, עמליה כהנא-כרמון, שולמית הראבן, יצחק אורפז, פנחס שדה, רחל איתן, אמנון שמוש, שולמית לפיד, דן צלקה, ישעיהו קורן, אהוד בן עזר, שמאי גולן, סמי מיכאל, שמעון בלס ואחרים. בשירה: יהודה עמיחי, משה דור, משה בן-שאול, אריה סיון, אורי ברנשטיין, אנדד אלדן, דן פגיס, נתן זך, דליה רביקוביץ, דוד אבידן, ישראל פנקס, אשר רייך, יונה וולך, מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ, ישראל הר, יעקב בסר, איתמר יעוז-קסט, ישראל אלירז ואחרים. במחזה: יוסף בר-יוסף, יוסף מונדי וחנוך לוין ואחרים.
3. משמרת "הגל המפוכח" – סופרי שנות השבעים והשמונים – סופרי המשמרת חוו את חילופי הדורות בשלטון, מדור הנפילים, שכבר הצטייר להם כדור הדינוזאורים (דוד בן-גוריון, לוי אשכול, פנחס ספיר וגולדה מאיר), לדור הצברים (משה דיין, יגאל אלון ויצחק רבין). גם הם חוו את מלחמת ששת-הימים ואת ההתנחלות בשטחים, אך היתה זו מלחמת יום-כיפור (1973) שגיבשה אותם כמשמרת נבדלת מהמשמרת הקודמת. ובהשפעת תוצאותיה ביטאו את התביעה שהיפנו לחברה הישראלית: להתפכח מהחזונות המשיחיים ולדבוק באפשרויות המציאותיות של קיום מדינה יהודית-דמוקרטית במזרח-התיכון הערבי. אחרי מלחמה זו ובהשפעתה ביצעו סופרי המשמרת שיבה לנושאי "המצב הישראלי". אך בהשפעת מלחמת יום-כיפור קידמו שינויים נוספים בספרות הישראלית: הואצה השקיעה של דמות "הצבר" על מכלול מאפייניו וירשה אותה הדמות של "הישראלי", ניתן ביטוי לדמות "העולה" (שאחר-כך זכה גם לכינוי "המהגר") ולקשיי הקליטה שלו בשנות החמישים (אהרן אפלפלד: "מכוות האור", דוד שיץ: "שושן לבן שושן אדום" ואלי עמיר: "תרנגול כפרות") והחל לשגשג הסיפור האתני על חיי הקהילה היהודית בארצות האיסלם (הנודעים ביניהם: "מישל עזרא ספרא ובניו" לאמנון שמוש, "ויקטוריה" לסמי מיכאל ו"מפריח היונים" לאלי עמיר).
בולטים בסיפור: יעקב שבתאי, יצחק בן-נר, רות אלמוג, חיים באר, ישראל המאירי, דוד גרוסמן, מאיר שלו, אלי עמיר, גבריאלה אביגור-רותם ואחרים. בשירה: מאיה בז'ראנו, יוסף שרון, רוני סומק, ארז ביטון, אגי משעול, חזי לסקי, שלמה אביו, יותם ראובני, חוה פנחס-כהן, מירון איזקסון, אדמיאל קוסמן, פרץ בנאי ואחרים. במחזה: יהושע סובול, הלל מיטלפונקט, שמואל הספרי ואחרים.
4. משמרת "הקולות החדשים" – סופרי שנות התשעים של המאה העשרים והעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. משמרת זו חוותה את מלחמת לבנון הראשונה ("מבצע שלום הגליל", 1982), ואת האינתיפאדה הראשונה (1993-1987), אך גם את החתימה על הסכם השלום עם מצרים (1979) ועם ירדן (1994). אף ששנות האירועים האלה היו שנות ההתמודדות של המדינה עם הטרור הפלסטיני המגובה והממומן על-ידי מדינות ערב המיליטנטיות ובראשן מדינות "ציר הרשע", אירן וסוריה, התחזקה הנטייה להתנתק מנושאי "המצב הישראלי" ולפנות שוב אל נושאי "המצב האנושי". ואכן, שיקפו מספרי המשמרת הזו ביצירותיהם השְלָמה עם התמורות באורח-החיים ובערכים שהפכו למקובלים בחברה הישראלית: ההדוניזם (נהנתנות), האסקפיזם (הימלטות מההתמודדות עם האקטואליה הקשה), הדפיטיזם (תבוסתנות) והפוסט-ציונות. במשמרת הזו התעצם מספרן של הסופרות, אך התחזקותו של הקול הנשי, שבחלקו רתם את כתיבתו להגשמת מטרות של הפמיניזם, הניב גם כמות מופרזת של ספרות ממוסחרת-טריוויאלית.
הבולטים בסיפור: אורלי קסטל-בלום, סביון ליברכט, יובל שמעוני, יהודית קציר, רונית מטלון, אגור שיף, לאה איני, מירה מגן, יעל הדיה, צרויה שלו, אתגר קרת, חגי ליניק, גיל הראבן, איריס לעאל, הגר ינאי, אמיר גוטפרוינד, אלונה קמחי, דורית רביניאן ואחרים. בשירה : רפי וייכרט, אורי הולנדר, יערה שחורי, יקיר בן-משה, דנה אמיר, גילי חיימוביץ' ואחרים. במחזה : עדנה מזי"א, ענת גוב ואחרים.
5. המשמרת החמישית – המשמרת הזו כבר ניצבת בפתח, אך עדיין אי-אפשר להדביק לה כינוי שיזהה אותה. סופריה חוו את מלחמת המפרץ (1991), את היציאה של צה"ל מלבנון (2000), אחרי שהות בדרומה בשמונה-עשרה השנים שחלפו מאז "מבצע שלום הגליל", את האינתיפאדה השנייה ("אינתיפאדת אל-אקצא", 2005-2000), את רצח יצחק רבין (2005), את "ההתנתקות" (פינוי הישובים מרצועת עזה וארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון, 2005), את מלחמת לבנון השנייה (2006) ואת מבצע "עופרת יצוקה" בעזה (2009). הסופרים של המשמרת הזו מגלים נכונות להתמודד מחדש עם נושאי "המצב הישראלי", אך באמצעות תיאור מוקצן ודמיוני, שהוא לרוב אלים וקטסטרופאלי. בכתיבתם מסתמנת נטייה לתמאטיקה פנטסטית שתניב יצירות אוטופיות ודיסטופיות.
ככותבים מבטיחים בסיפור ניתן לציין את הסופרים הבאים: שמעון אדף, דרור בורשטיין, אסף שור, יניב איצקוביץ', ניר ברעם, אילת שמיר, דודו בוסי, עינת יקיר, אשכול נבו, סמי ברדוגו, רווה שגיא ואחרים.
עשר עובדות על ספרות הדור
1. ההשפעה של המלחמות ושל אירועים האחרים בתולדות המדינה על סופרי הדור היתה חזקה יותר מההשפעה שהיתה על כתיבתם מצד מסורת הספרות העברית בעבר – מסורת הכוללת מיתוס, ערכים וחזון – ומצד הספרות העולמית וחידושיה בהווה. בכך ניתן להסביר את המעברים התכופים שביצעו המשמרות מנושאי "המצב הישראלי" לנושאי "המצב האנושי" וגם את מיעוט היצירות שכתבו סופרי הדור על נושאי "המצב היהודי" (פרט לנושא אחד: השואה).
2. הדחף להגיב על האירועים בחיי המדינה הוא שהמריץ סופרים בדור הזה לבצע שינויים תמאטיים תכופים בכתיבתם, ואלה הקדימו תמיד את השינויים הפואטיים, שהתבטאו בבחירת הסוגות (הסיפור האלגורי, הסיפור הסאטירי, הסיפור הפוליטי, הסיפור הדיסטופי), הסגנונות (ריאליזם, סמלנות, אבסורד, פנטסיה), דרכי-הסיפר (הסיפור הקווי-ליניארי או הסיפור המרסק את הרצף ומערב יחידות מזמנים שונים, סיפור מפי מספר יחיד לסיפור המצטרף מ"קולות" רבים) ושפת הכתיבה (שפה דשנה, שפה רזה, שפה מדוברת ושפה משובשת).
3. בדחף להתמודד עם ההיסטוריה המיידית טמון גם ההסבר לתמורה במעמד הסוגות הספרותיות בספרות העברית בשנות המדינה: הפרוזה הדיחה את השירה ממעמד הבכורה שהיה שמור לה בספרות העברית בתקופות התחייה והעליות, כי היא מאפשרת מרחב תגובה גדול יותר וגם אופני תגובה מגוונים יותר על האקטואליה מאלה שהשירה יכולה להציע.
4. התגובה על המיידי מסבירה גם את הנטישה של סוגות העומק המשניות בכל הסוגות הראשיות של הספרות. בשירה פסקו להיכתב אפוסים ופואמות, המחייבים התעמקות בהיסטוריה וגיבוש השקפה ממנה, והועדף השיר הלירי, המבטא את חווית הרגע החולף. בסיפור ננטשו מאותה סיבה סוגות הסאגה השושלתית-משפחתית והסיפור ההיסטורי וההעדפה ניתנה לרומן "מן החיים", המגיב על ההווה האידיאולוגי, הפוליטי, הכלכלי, החברתי והתרבותי. במחזה נזנח הקונפליקט הדרמטי-אידיאי והועדף המחזה הדוקומנטארי המתמקד בדומה לסיפורת בקונפליקטים "מן החיים". ובסוגה העיונית התמעטו באופן מדאיג המסות ובמקומן הפך לנפוץ המאמר הפריודי, זה המתפרסם בעיתון ובכתב-העת ודן אף הוא במצוקות האקטואליות האמורות.
5. עקב התמעטות ההתמודדות בכתיבה בשנות המדינה עם סוגות העומק, התפנתה הזירה לתחליפים מדומים שלהן – הדיסטופיות האפוקליפטיות. הנודעות ביניהן: "פונדקו של ירמיהו" (1984) לבנימין תמוז, "שואה 2" (1975) ו"הדרך לעין-חרוד" (1984) לעמוס קינן, "מלאכים באים" (1987) ו"מתחם אויב" (1997) ליצחק בן-נר, "עשו" (1991) למאיר שלו ו"מה שרציתם" (2007) לאגור שיף. מועדי פרסומן של הדיסטופיות, מסיום מלחמת יום-כיפור ואילך, מוכיחה את ההנחה שהוצגה בסעיף מס' 1, לפיה היתה גדולה ומכריעה השפעת האירועים בתולדות המדינה על התפתחות הספרות הישראלית יותר מההשפעות האחרות עליה.
6. השינויים האלה בספרות של שנות המדינה הביאו להחלשה ניכרת של הסמכות השיפוטית (הביקורת), זו שבחיים תקינים של הספרות הלאומית קובעת את הטעם ואת רף האיכות הספרותית ומדרגת את היצירות על-פי ערכן.
7. התרחשה התפוררות של המרכז הספרותי, שתפקידו להנהיג את חיי הספרות ולהעניק לה נוכחות משפיעה בחברה. הפעילות עברה מהחבורה הספרותית לסופר היחיד, המטפח את פירסומו ואת תפוצת ספריו באמצעות הקשרים עם אמצעי התקשורת.
8. הספרות בשנות המדינה העדיפה את הזהות המקומית-עכשווית, הכנענית-צברית-ישראלית, על הזהויות ההיסטוריות: היהודית והציונית. בעשותה כך הציבה את עצמה כאמנות מוליכה בטיפוח התרבות הישראלית כתרבות חילונית וקוסמופוליטית. תוך מימוש השאיפה הזו להיות "ספרות נורמאלית" גדשה את מדפי "ארון הספרים הישראלי" בכרכים שתהילתם חלפה מהר, אך בה-בעת גרמה לנזק חמור: להתרופפות הקשר של בני הדור לאוצרות הספרות הוודאיים שנאגרו בעמל של דורות ב"ארון הספרים היהודי".
9. על-ידי הנמכת המאפיינים הלאומיים התנתקה הספרות הישראלית הן מהחזון הכלל-אנושי של התרבות העברית לדורותיה, חזון הלאומיות האוניברסאלית (מדינות-לאום כסדר-עולם אוניברסלי), והן מהחזון הציוני, חזון שמטרתו המרכזית היתה לייסד מחדש מדינת-לאום לעם היהודי במולדתו, בארץ-ישראל, ולכנס לתוכה באופן מדורג את כל העם מפיזורו בארצות העולם. כיוון שגוי זה דירדר את הספרות הישראלית תחילה לעמדה הפוסט-ציונית ואחר-כך גם לעמדה האנטי-ציונית.
10. המגמה האנטי ייעודית הזו, מהבחינה היהודית והציונית, גרמה לפילוג בין הסופרים והעמיקה את הפירוד בין סופרי "המחנה הלאומי" לבין סופרי "מחנה השלום". הפילוג הזה החליש את מעמד הספרות הישראלית בחברה הישראלית וגם הרחיק ממנה רבים מקוראיה, שנפשם נקעה מהרמה הפוליטית של היריבות הזו בין הסופרים משני המחנות ומההתשה ההדדית של כוחות היצירה שלהם על מחלוקת חוץ-ספרותית זו.
סיכום
ולפיכך, קיצור תולדות הספרות הישראלית מסתכם בעידן חדש ("עידן חידוש הריבונות"), שבתקופה הראשונה שלו ("התקופה הישראלית"), פועל הדור הראשון שלה ("דור המדינה"), שחמש משמרות משתייכות אליו ("דור בארץ", "הגל החדש", "הגל המפוכח", "הקולות החדשים" והמשמרת החמישית שטרם הוצמד לה שם). ביחד הגשימו חמש המשמרות חמישה חידושים (האירגוני, האסטרטגי, התמאטי, האנושי והלשוני) והצמיחו את עשר העובדות על ספרות הדור, שעליהן מתקיימת המחלוקת בין אלה המהללים את הספרות הישראלית על הישגיה לבין אלה המבקרים אותה על מחדליה.
*
מסה זו, המסכמת את השקפתו של המחבר על התפתחות הספרות העברית בששת העשורים הראשונים לקיום המדינה, מתפרסמת לרגל הופעת ספרו החדש של המחבר "צו-קריאה לספרות הישראלית", שהוא הכרך התשעה-עשר בסידרת ספרי המחקר והביקורת שלו "תולדות הסיפורת הישראלית", סידרה בהוצאת "יחד" המגישה פירושים מקיפים ומקוריים לרוב היצירות החשובות שהתפרסמו בשנותיה של המדינה.
לקבלת פרוספקט בדוא"ל ובו פירוט תוכנו המלא של הספר החדש והסבר איך לרוכשו ישירות מההוצאה נא לפנות ליוסף אורן yoseforen@bezeqint.net
* * *
תוקם ממשלת ליכוד-עבודה-קדימה
וליברמן לא שר חוץ אלא בחוץ
עם החקירות שלו ועם חבריו האוליגרכים
אשר כנראה הצילו אותו מעוני משווע
* * *
י"ז: ובבניין הארץ ננוחם
שלום רב לך אהוד ושבת שלום,
מהתגובות שאני מקבל אני למד שהתפוצה של המכתב העיתי שלך הינה הרבה יותר גדולה ממיספר המנויים הרשומים אצלך. שכן האוסטרלים מבני עמנו שולחים לאלה שיושבים בקנדה ואלה שולחים לאלה שישובים בניו ג'רסי וכולם נהנים מבלי שיקבלו את העיתון ישירות ממך.
זה עדיין לא יזכה אותך במקום במוסף תרבות של עיתון אש"ף בימי שישי. וראה כותרות העיתון מאתמול [19.3] – ששליחי "הארץ" עושים עבודה שאפילו החמאס לא ביקש ולא עלה על דעתו לעשות... ובבניין הארץ ננוחם, בברכה וד"ש,
י"ז
* * *
הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר
1. 100 שנים לתל אביב של נחום גוטמן לפי "בין חולות וכחול שמיים" ושני סרטים קצרים.
2. חייה ויצירתה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.
3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית עם פסל הרוכב החמישי.
4. פגישה בעקבות הרומאן החדש "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות קלמניה.
5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את ההרצאה גם בדוא"ל.
6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי עדיין על גדת הירקון.
פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il
* * *
דורון גיסין
רצוי לפעמים ללמוד מן ההיסטוריה
על השטרות של "עלה ברוח" ליצחק ראב
מזה זמן שאני נדרש להסביר לעצמי ולזולתי, תופעות ואירועים הן לוקאליים והן גלובאליים. מאחר ולא ניחנתי בקיר מקושט בתעודות ממוסגרות, המעידות על רוחב ועומק השכלתי האקדמית, לא נותר לי אלא להיסמך על זיכרוני וסקרנותי, המוליכים אותי בשבילי העבר.
לכן כשפרץ המשבר הכספי העולמי והמקומי, ונדרשתי להסברים [מהיותי ידוע בחוגים מסויימים כמסבירן בלתי נלאה], חזרתי אל מדף הספרים וקראתי שוב את ספרו של יצחק ראב "עלה ברוח" [בהוצאת "ספריית פועלים"]. בספר מתוארים קורות הישוב היהודי ממחצית המאה ה-19 בערך בירושלים. אחד מחשובי הפרקים בספר מתאר נאמנה את אשר קורה בעולם הישיבות הירושלמי, לעת משבר. אין בכוחי להעביר את מילות הספר אחת לאחת. זו מלאכה קשה ואיטית הממיטה על העושים בה שיממון ועצבנות ואיני מוכן לעסוק בה אם אין הכרח. לפיכך יסתפק הקורא בגרסתי המשופצת. אך אין להקדים את המאוחר, ולכן נספר כאן כי הכול מתחיל בנישואי כפייה שחווה יהודה ראב הצעיר המרדן לאלמנה הודעס מן אל טאחונה שכל שביקשה היה לרשת חלק בעולם הבא בגין תלמודו של בעל, שיהא תלמיד חכם ויזכה את משפחתו בחלק בעולם הבא.
ליהודה היו כמובן רעיונות אחרים, ולאחר זמן הופרדה החבילה כשיהודה מותיר אחריו את הודס לא רק אלמנה ומגורשת אלא גם נושאת בבטנה את תוצאות אונו השופע של בעלה, ויולדת לאחר הגירושין בן ששנותיו הראשונות מעידות על אביו יותר ויותר. מאחר שנשמעה הודעס לרבני וחכמי העדה בירושלים, מסרה את בנה ליהודה, שבנה את ביתו במושבה פתח-תקווה [עם אשתו השנייה לאה לבית שיינברגר], ושם התפרע הבן ולא נתן עיתותיו לתורה. מששמעה על כך האם המודאגת, ירדה מירושלים ובעורמה "חטפה" את בנה וחזרה לירושלים. החל מאותה עת נסגרו השערים אחרי גוו, ועד מהרה יצא שמו למרחוק, שתלמיד חכם ומתמיד גדול הוא. רבני וראשי הישיבות החלו לחזר אחר אימו שתשפיע על בנה לצרף עצמו אל ישיבותיהם שיוכלו להתגדר ולהשתבח בחוכמתו ולהתגאות בצירופו אל הישיבה שלהם ולהגביר את זרם התרומות לישיבה, שזו נשמת אפם ועיסוקם העיקרי.
"עניין השטרות של בני הישיבות עסק גדול היה בירושלים באותם ימים שתושביה היו מתפרנסים זה מזה. הרבה ידיים עסקו בהם והרבה מעשים נעשו בגינם." יש שעשו בם שימוש הוגן שלשמו נועדו. ויש שסיפסרו בם ונשכו נשך עד שהמחזיקים בם נותרו כשרק חלק מיזער מערכם נותר בידיהם, והביאו את עצמם ובני ביתם לפת לחם חרבה. השטרות היו שטרי חוב של הישיבה שחולקו לחובשי ספסלי בית המדרש, מי יותר ומי פחות, בידי מנהלי וראשי הישיבה, ושימשו מטבע עובר לסוחר לשלם חשבונות ולרכוש מזון ומצרכים, והוגשו אחת לכמה זמן לפירעון בידי מחזיקיהם למנהלי הישיבה, ואלה נתנו תמורתם למחזיקי השטרות מתוך אוצר הישיבה שנועד לצרכי ה"חלוקה". אך כפי שקורה לעיתים, החלו המחזיקים בשטרות לסחור בהם וערכם הלך וקטן עם כל יד שסחרה בהם. בנוסף לכך, החלו מנהלי הישיבות להדפיס שטרות חוב ומכרו אותם לכל דורש וזאת על חשבון ההכנסות העתידיות של הישיבה. הדברים התנהלו בסדר כל עוד זרמו כספים לקופות הישיבות, מנדבת ידם של בני עמנו היושבים בארצות הגולה. בחלוף העיתים החלו להתייחס לשטרות אלה כאמצעי חיסכון ואף שימשו לתשלום נדוניה והיו חלק מהסכמי הנישואין.
ואז פרץ המשבר. בגלל מלחמת העולם הראשונה נותקה הקהילה ממקורותיה הכספיים, קופת הישיבה התרוקנה ואין ממלא. הפרנסה המתמעטת וצוק העיתים גרמו למחזיקי השטרות לבוא אל ראשי הישיבה ולתבוע את התמורה. מובן שקופה ריקה אינה יכולה לשלם, וכך נותרו מחזיקי השטרות כשניירות חסרי ערך בידיהם. והרי לכם משבר פיננסי, שכל מה שהיו חכמינו צריכים לעשות זה ללמוד מן העבר, אך כדרכו של עולם לא למדנו ולא הפנמנו מאומה. כדאי לפעמים ללמוד מן ההיסטוריה.
אהוד: הסופר יצחק ראב, שנולד בשנת 1902 בירושלים, היה בן-דודי, נכד להדסה, אשתו הראשונה של סבי יהודה. קובץ סיפוריו הראשון "עלה ברוח" (1950) שב ונדפס בשנת 1987 בספריית תרמיל בעריכת ישראל הר. הרומאן האוטוביוגראפי שלו "עלה ברוח" (1977) יצא לאור בעריכתי ב"ספריית פועלים" כשעל עטיפתו תמונה של אחד השטרות שעליהם מספר דורון גיסין. יצחק היה גם בן-דוד של מרים גיסין בן עזר, אימו של דורון. יצחק היה לי שנים רבות ידיד בנפש, על פי גילו יכולתי להיות בנו, ודומה היה במקצת לאבי. עד היום לא טעמתי סלט חצילים קלויים בטחינה טוב משלו. על העותק של "עלה ברוח" שנתן לי כתב: "לאהוד – שעודדני ותמך רוחי, כאח; שהעיר והאיר עיניי כמורה מעולה, ובלב אוהד, בכל ימי כתיבת הספר – במה אודה לך? – בחיבה ובהוקרה מליבי – יצחק." הוא נפטר ב-1993 בהיותו כבן 91.
* * *
בקשר להכרזה על ירושלים
כבירת התרבות הפלסטינית לשנת 2009
אנחנו נתמוך בה במאה אחוז
אם יראו לנו מקום אחד בקוראן
שבו נזכרים ירושלים או האומה הפלסטינית
* * *
רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה
ספר הגעגועים
צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"
פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"
מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.
אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."
[נדפס על העטיפה האחורית].
מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.
הכתובת למשלוח 50 השקלים
אהוד בן עזר
ת.ד. 22135 / תל אביב 61221
* * *
ציפי לבני
רוב המצביעות והמצביעים שהצביעו עבורֵך "קדימה"
עשו זאת מפחד ליברמן ונתניהו
ולא כדי שתשבי כנסיכה נעלבת ולא-חכמה בראש האופוזיציה
אלא כדי ש"קדימה" כמבטאת הקונצנזוס הישראלי
תשב בתוך הממשלה ותשפיע במלוא משקל שריה וח"כיה
תתעוררי!
* * *
רץ באינטרנט
לידידיי הרבים שלום רב,
הריני מבקש להביא בפניכם, בצרופה לעיל, את תזכירו המופלא וחוזה העתיד של קולונל מיינרצהאגן, שמו ומעשיו ודאי ידועים לאחדים מאיתנו. כדאי להיזכר באנשים מיוחדים.
שלכם בברכה חמה,
חנן רפפורט
התזכיר של ריצ'רד מיינרצהאגן
מתוך זיכרונות אישיים של יגאל הרפז [?]
אחד מביקוריי המקצועיים בלונדון, בשנת 1968, היה בהנהלת רשת המזון "מרקס אנד ספנסר". לאחר סיום ישיבה עם מנהלים אחדים, שאל אותי אחד מהם בפגישה אישית, האם שמעתי אי פעם את השם ריצ'רד מיינרצהגן, השבתי בשלילה ומארחי סיפר לי אודות אדם נדיר זה, שהיה קולונל בצבא הבריטי, במלחמת העולם הראשונה, ושירת כקצין המודיעין של גנרל אלנבי בקרבות על כיבוש מצרים ופלסטינה. מיינרצהגן אישית ביצע מהלך הטעייה מוצלח שסייע לבריטים לכבוש את באר שבע בשנת 1917 ונחשב כמומחה בכל הקשור למזרח התיכון. לעומת לורנס (איש ערב), שהיה ערביסט, נודע מיינרצהגן כתומך בעם היהודי והיה בעל חזון ציוני, דבר שהיה בעוכריו.
בשנת 1919 שרת מיינרצהגן כקצין מודיעין במטה בלונדון והזדמן לו לפגוש לשיחה את ראש הממשלה דאז, לויד ג'ורג', אשר התרשם מניתוחיו וביקש ממנו להגיש לו את רעיונותיו בכתב. זכיתי לקבל ממארחי הבריטי צילום של תזכיר מופלא שנכתב בשנת 1919, שנחשף באותה שנה, לאחר שהוסר ממנו סיווג הסודיות וזה בערך דבר התזכיר:
אדוני ראש הממשלה,
לבקשתך, אסכם את הצעותיי בעניין חיזוק מעמדה של ממשלת בריטניה במזרח התיכון. כזכור, חבר הלאומים אישר לנו מנדט להחזיק בפלסטינה ולדאוג לשלום תושביה. בארץ היסטורית בלתי מפותחת זו, יושבים שני עמים המפתחים רגשות לאומיים. הלאומנות הערבית לא תסבול את זו היהודית ושתי אלה בהכרח יתנגשו. הכוחות הערביים העיקריים באזור הם סוריה ומצרים, וכל יתר התושבים הם שבטים בדואים. אני צופה כי כוחם של היהודים ילך ויתגבר בזכות אמונתם ההיסטורית והם יסתמכו על הצהרת בלפור, לצורך מימוש הקמת מדינה עברית. אני מעריך כי גם אם יחברו הסורים והמצרים יחדיו למלחמה, שתתרחש בעוד כ-30 שנה, כאשר בריטניה תסיים את תפקידה בפלסטינה, ינצחו אותם היהודים, בכוח ההשכלה, האמונה והטכנולוגיה שלהם. עד כאן תיאור המצב.
לפי הערכתי, כשכל זה יקרה, תפסיד בריטניה את אחיזתה, לא רק בפלסטינה אלא בכל המזרח התיכון, כולל במצרים, שם תגבר הלאומנות ותשאף לסלק אותנו והם עלולים להלאים את תעלת סואץ ואף להטביע בה אוניות, על מנת לחסום לנו את הדרך למזרח אפריקה ולהודו.
אי לכך, אני מציע לממשלתך לשקול לספח את סיני ולהקים שם את בסיסיה העיקריים. אמנם את סיני כבשנו מהטורקים בתור חלק ממצרים, אבל, למעשה במשך מאות שנים תחת השלטון העותומאני, עד שנת 1905, היה מדבר סיני חלק מהפרובינציה של ערב הסעודית ורק מסיבות אדמיניסטרטיביות הועברה טריטוריה זו לפרובינציה המצרית. אשר על כן, לפי חוקי המלחמה הבין לאומיים, לבריטניה ככובשת, יש מלוא הזכות לספח אליה את סיני ולמצרים לא תהיה זכות ערעור על כך.
אם אכן כך תעשה בריטניה, נזכה ביתרונות הבאים:
1. סיפוח סיני לא יסבך את בריטניה בסיפוח אוכלוסייה עם שאיפות לאומיות. בסיני חיים רק כ-5000 בדואים המתפרנסים בעיקר מהברחות ומוטב שיתפרנסו מעבודות שירותים עבור בסיסינו.
2. מדבר סיני בשליטה בריטית יהווה אזור חיץ בין מצרים לבין המדינה היהודית שתקום. כך יימנע מהמצרים לחבור לסורים ולהילחם נגד היהודים. כאמור, לא יוכלו המצרים או הסורים לבדם, לתקוף את היהודים, מה שיביא בהכרח לשיתוף פעולה, לשלום ולשגשוג כלכלי בכל מדינות האזור.
3. אם נתבסס בסיני, נשלוט בגדה המזרחית של תעלת סואץ ונבטיח שיט חופשי, מה שיאפשר לנו שליטה טובה באגן הים התיכון, במושבותינו באפריקה המזרחית, בהודו ובמזרח הרחוק.
4. אם בבוא העת נאלץ לפנות את מאחזינו בפלסטינה ובמצרים, נוכל לעשות זאת בצורה ידידותית מבלי שייווצרו חיכוכים מיותרים בין בריטניה לבין עמים אלה ומבלי לאבד את שליטתנו בתעלת סואץ.
5. אני מאמין כי בסיני ניתן יהיה למצוא נפט ואולי גם מחצבים אחרים.
אף על פי שהתזכיר הנבואי היה גאוני וכלל דרכי חשיבה חדשניות להבטחת המשך אימפריאליזם בריטי מושכל, דחה לויד ג'ורג' את המלצותיו של מיינרצהגן. גם בבריטניה וגם בישראל – ניתן רק להצטער על כך.
סיפור חייו המופלאים של מיינרצהגן (1878-1967) נכתב בספר מעולה המצוי בידי:
Duty, Honor, Empire. The Life and Times of Colonel Richard Meinertzhagen
הספר יצא לאור בשנת 1970, בהוצאת Random House of Canada Limited, Toronto.
המחבר John Lord, לחם כמ"פ חי"ר במלחמת העולם השנייה, בפשיטה לנורמנדיה ועד הקרבות על נהר הריין.
כישוריו של מיינרצהגן, כפי שבאים לידי ביטוי בתזכיר ובספר, מלמדים על תרומתו של האיש לציונות ולהקמת המדינה, ועל קשריו עם פרופ' חיים ויצמן, לו סייע בהשגת הצהרת בלפור.
במלחמת תש"ח, ביום 23 באפריל 1948 בהיותו בגיל 70, הגיע מיינרצהגן לנמל חיפה בספינה בריטית. היה זה בימי התארגנות הבריטים לפינוי פלסטינה, כאשר בחיפה מתנהלים קרבות קשים. החיילים הבריטים הוזעקו להגן על האספקה הבריטית בנמל, ומיינרצהגן, אשר השיג מדים, רובה ותחמושת, יצא לנמל, הצטרף לכוחות ההגנה הלוחמים, ירה והפתיע את הלוחמים היהודים באיכות ביצועיו. כשאזלה תחמושתו חזר הזקן לספינה וזו היתה תרומתו המבצעית האישית להקמת המדינה.
מופלא מבינתי,
יגאל הרפז
* * *
משה כהן
1. מר בן עזר, תתיישר עם החבר'ה, תתיישר!
אינני מבין את סיבת החרם הספרותי על אהוד בן עזר. הוא איננו תומך במתנחלים כמו הזמר אריאל זילבר, ואפילו איננו תומך בנתניהו כפי שעשה הסופר אייל מגד והוחרם ונאלץ לחזור בו ולהכות על חטא. לעומת זה תומך בן עזר באהוד ברק וזה פוליטיקלי קורקט. אז על מה עליו להכות על חטא כדי שיושב לחיקה החם של הברנז'ה? מעניין לדעת. האם על ביקורת שמתח על דרכו הפוליטית של האייקון עמוס עוז? או על שיצא חוצץ נגד התעמולה הפרו-פלסטינית של התקשורת? וזה כנראה דבר שלא ייעשה במקומותינו הספרותיים.
ללמדך לקח, מר בן עזר. תתיישר עם החבר'ה, תתיישר.
משה כהן
ירושלים
אהוד: ל"סופר נידח" נחשבתי גם כאשר שימשתי בתור חבר נשיאות מר"צ – וזאת משום שבעיני הברנז'ה הספרותית ומרבית האקדמיה – אינני מקובל כסופר עברי אלא כמין קוריוז של סופר לא-קאנוני, סופר ביזארי, "איכרי", שכותב גסויות, או כפי שהגדירה זאת פרופסורית רצינית במדעי הרוח: "כותב ספרות של בנים."
כמובן שעמדותיי המפוכחות כלפי מצבה של ישראל כיום, הבאות לביטוי ב"חדשות בן עזר" וגם בספרי האחרון "הפרי האסור", ואשר נחשבות משום-מה ל"ימניות" – אינן עוזרות לחבב אותי בתקשורת ובאליטה התרבותית, שרובה בעלת השקפת עולם "שמאלית" (כלומר, אנשי מעמד-ביניים עד עשירון עליון שהם פרו-פלסטינים, שזה בדרך-כלל "שמאל" בישראל).
אילו הייתי פרו-פלסטיני ומלקק את התחת לשונאי ישראל, הייתי ודאי "פרסונה גרטה", למשל בעיתון "הארץ", שבו התחלתי להשתתף כ"פרי לאנס" בשנת 1959, אבל זה שנים רבות שאני מוחרם במדורו הפובליציסטי וגם במדוריו הספרותיים.
אילו הייתי סופר "חשוב", הטלוויזיה היתה מוצאת אולי עניין לערוך איתי מסע מצולם בנופי ילדותי ונעוריי בקלמניה ובפתח תקווה בעקבות ספרי האחרון, אבל לפי מצבי בספרות העברית, נופיי אלה אינם מעניינים איש.
רוב אלה ששמו עליי תגית של "סופר נידח" (שאמנם אני המצאתי אותה) – ואשר מדברים, אם בכלל – בביטול עליי ועל ספריי – מעולם לא קראו אותם ולא חקרו אותם – אלא הכול נסמך מפי השמועה ומדעת הקהל הסכלה רבת שנים שנתגבשה על כתיבתי ומקורה הוא בַּפיין-שמקערס האלה. אלמלא ההפצה באמצעות "חדשות בן עזר" – כמעט איש לא היה מגיב גם על "ספר הגעגועים", שכידוע אינו נחשב על הספרות העברית ה"חשובה".
בנוסף לכך, אין לי קהל קוראי ספרים שרץ להרצאותיי ומצפה לכל ספר חדש שלי וגם יודע עליו מהתקשורת וממהר לקנות אותו בחנויות וכך מכניס אותו די מהר לרשימת רבי המכר. אין. אינני חביבם של קוראֵי – ובעיקר לא של קוראות הרומאנים העבריים.
נשאלת השאלה, מדוע אם כך, בגיל 73, אינני מסיק את המסקנות המתבקשות ומפסיק לכתוב ולהוציא ספרים חדשים, שהרי מה שלא השתנה ביחס כלפי יצירתי עד כה, לא ישתנה כנראה גם בעתיד הקרוב?
התשובה היא שבמשך כל חיי הבוגרים אני כותב מתוך אמונה פנימית עמוקה כי מה שאני יוצר יעניין ויגרום קורת-רוח גם לדורות הבאים, וכי את רוב מה שכתבתי, שום סופר עברי אחר לא היה יכול לכתוב, לטוב ולרע.
ואולי גם כי בעומק ליבי אני רחוק מאוד-מאוד מלראות את עצמי "סופר נידח".
2. השנאה העצמית מעבירה אותם על דעתם
מכובדי,
התבשרנו הבוקר [19.3] על חשד למעשים פסולים של חיילי צה"ל במבצע "עופרת יצוקה", שהועלה על ידי מנהל מכינה טרום צבאית.
בכל מלחמה נעשים מעשים פסולים. צריך לחקור אותם ולהסיק מסקנות. ואכן פתח צה"ל בחקירה. אך מכאן ועד לפסטיבל של הלקאה עצמית בתקשורת, עוד בטרם חקירה, רב המרחק.
הפרשה הזו כיכבה בראש מהדורות החדשות והראיונות ברדיו. יש בתקשורת שלנו איזו להיטות חולנית להלקאה עצמית תוך ליבוי הגינויים של ישראל בחו"ל. אצה להם הדרך ואינם יכולים להתאפק. האם לא מן הראוי לחכות למסקנות החקירה?
השנאה העצמית מעבירה אותם על דעתם.
משה כהן
ירושלים
3. שיחרור 450 או 1,400 אסירים?
מכובדי,
בעקבות מכתבי על שחרור המחבלים שפורסם במכתבך העיתי [גיליון 428], ושנתקל בחוסר אמון מסוים מצידך, הריני להבהיר:
בתחילת המו"מ על שיחרור גלעד שליט פורסם בתקשורת שהעסקה כוללת שני חלקים: חלק א' לפני שיחרור גלעד, והוא שיחרור 450 מחבלים לפי דרישת החמאס, וחלק ב' לאחר שיחרור גלעד – שיחרור 950 מחבלים לפי ראות עיניה של ישראל. סה"כ שיחרור 1,400 מחבלים.
כאשר הלך המסע התקשורתי למען שיחרור המחבלים והתעצם, החלה התקשורת מדברת רק על 450 מחבלים. שהרי כל האמצעים כשרים "להשגת שלום עם הפלסטינים." לרבות מניפולאציה ודיסאינפורמציה. "שיחרור המחבלים הוא נדבך חשוב בדרך לשלום, גם ללא קשר לשחרור שבויים," כדברי א.ב. יהושע, "ויש לפעול למענו בכל האמצעים."
משה כהן
ירושלים
* * *
אהוד בן עזר
תל-אביב בראשיתה בראי הספרות
מתוך: "תל-אביב בראשיתה, 1934-1909"
מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר
סידרת עידן 3 / העורך: מרדכי נאור
הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ד, 1984
מבוא
ראשיתה של עיר היא מעשה היסטורי. אמנם, לא תמיד חד-פעמי, לעיתים מדובר בתהליך שנמשך דורות רבים. משחר ימיה של האנושות. אך כשמדובר בעיר חדשה-יחסית כתל-אביב, שאינה 'זקנה' ביותר, עדיין חיים בדורנו אחרוני הזוכרים את ראשיתה – דומה שאין קושי ללמוד על ייסודה מתוך עדויות, תעודות, צילומים וספרים המתארים עובדות, מעשים ובניינים. הסיור בשכונות היהודיות הראשונות שקדמו לה, נוה-צדק ונו-שלום, נותן גם כיום מושג-מה, אם כי רחוק וחלקי, על ראשיתה של העיר.
שונה הדבר כשאנו מבקשים ללמוד כיצד נראתה תל-אביב בעיני מייסדיה ותושביה בראשיתה. מה היו אופייה, רקמת חיי היום-יום והתרבות, מה היו העולם הרוחני והמראות שליוו את הגרים בשכונה החדשה, אחוזת-בית, והעניקו לה את ייחודה בעיניהם. כאן מקומה של הספרות היפה. הסופר אמנם אינו מבקש לכתוב סיפור היסטורי בלבד, אלא מתאר דמויות ורקע מתוך נקודת-מוצא סובייקטיבית: כיצד נראו הדברים בעיניו, מה השפיע עליו, מה העדיף ומה דחה; ומתוך כל אלה עולה ומצטיירת, לעיתים כמעט באקראי, העיר שבה חיו האנשים שעליהם הוא מספר, מהם גיבורים בדויים, מהם אמיתיים, ורובם צירוף של ביוגראפיה ובדייה.
מזלה של תל-אביב, שנוסדה בתקופה בה החלו לראשונה תוססים חיי תרבות ויצירה ספרותית בעלת-ערך בארץ-ישראל, תקופת העלייה השנייה; וכך נשתלבה לבלי-הפרד ביצירתם של רבים מסופרי הדור ההוא, אם כי, וזאת יש להדגיש, משום צעירותו של הפרבר החדש, שנוסד ב-1909, היא השנה בה עלה למשל ברנר לארץ-ישראל – עדיין אין הפרבר תופס בספרות הארצישראלית של תקופתו אותו מקום מכריע שיש למושבות הראשונות כגון פתח-תקווה, או ירושלים או יפו ושכונותיה היהודיות, נוה-צדק ונוה-שלום. שבטרם היות תל-אביב נשתייכו בתודעת הכול ליפו – ולא לשכנתה שטרם נולדה, שעתידה להיות העיר העברית הראשונה.
לא מקרית היא התופעה, ששמותיהן של דמויות רבות, שהיו מן הבולטות ביישוב הארצישראלי הקטן ובראשיתה של תל-אביב – חוזרים ומופיעים ביצירות המתארות תקופה זו, בשמות בדויים או אמיתיים, כגון א"ד גורדון, מיכאל הלפרין, י"ח ברנר, מאיר דיזנגוף, יוסף אהרונוביץ, ש' בן-ציון, ברל כצנלסון ואחרים, או בשמות בדויים: נחום טרוי (אשר ברש על דמות עצמו), פלאם (ברנר בעיני ברש), חמדת (עגנון בעיני עצמו), אריה לפידות (א"ד גורדון בעיני ברנר), היילרמן (מיכאל הלפרין בעיני גוטמן), זרחי (א"ד גורדון בעיני ברש), שילוני (ברל כצנלסון בעיני ברש), "אובד עצות" (ברנר בעיני עצמו), אתרוג (יעקב קופילביץ' הוא ישורון קשת, בעיני ברש), חיים רם וגבעוני (יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון בעיני א' ראובני), ועוד דמויות מדמויות רבות ושונות, שאולי אמיתיות היו ונשתכחו ונותרו רק בשמותיהן שבספרים, או שמלכתחילה היה בכל אחת מהן משום צירוף של כמה וכמה אנשים ותכונותיהם, מאלה שסובבו אז בארץ, ובעיר בראשיתה – מבתיה של יפו, דרך נוה-צדק ונוה-שלום, ועד לאחוזת בית.
התלמידים בעיני ברנר
מקומותיו של ברנר [1881-1921] מאוכלסים בבני-אדם בלבד. הנופים כמעט שאינם קיימים, וחשיבות להם רק אם מבעד לעיני האדם נראו או אם מאירים הם את מצבו. תל-אביב בראשיתה קיימת-ואינה-קיימת בסיפורו האחרון 'מהתחלה', שנדפס ב-1922, לאחר מותו. [י"ח ברנר: 'מהתחלה'. מתוך: כל כתבי י"ח ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 19555. כרך ראשון].
הסיפור מתאר הווי של בני-נוער בגימנסיה ובפנסיון שלידה, בעשור הראשון לקיומה של תל-אביב, והרקע הוא בלי ספק גימנסיה 'הרצליה'. בסיפור, האמור על פי הכתוב בתחילתו להתרחש ב-1912 או 1913 לערך, כמעט שלא קיימים נופיה וכל מאפייניה העיקריים והבולטים של אחוזת-בית בראשיתה. ברנר עצמו עזב ב-1915 את ירושלים ונעשה מורה ללשון וספרות עברית בגימנסיה 'הרצליה', ובימי גירוש תל-אביב, באפריל 1917, הלך עם הגימנסיה הגולה על תלמידיה לשפיה, ומשם עבר לגן-שמואל ולחדרה, ועם הכיבוש הבריטי חזר לתל-אביב.
בספרו 'כעיר נצורה' [אשר ברש: 'כעיר נצורה'. הוצאת מסדה, 1969. עם ציורים מאת נחום גוטמן] מתאר ברש [1889-1952] את ברנר, הקרוי פלאם, כשהוא יושב ספון בחדרו וקורא עיתונים ואינו מוכן להתפעל מקסם שקיעת השמש על פני הים, וזאת שעה שא"ד גורדון וברל כצנלסון באים לבקרו:
לעת מנחת הערב באו שניהם, זרחי ושילוני, אל בית הסופר פלאם. הבית הקטן, ברחוב צדדי, עמד על חלקת חול חשופה בלי גדר. עלו אליו בארבע מעלות בטון. דלת החדר (בלי פרוזדור) היתה פתוחה על שני אגפיה, ופלאם נראה בשבתו בחדר על כיסא ערבי, כבד גוף ולבוש כותונת כהה, חסרת צווארון, ראשו החזק, מסולסל השיער, מגולה, ועל השולחן הקטן שלפניו גל של עיתונים.
– – –
שילוני וזרחי יצאו לרחוב וגם פלאם הלך אחריהם. כשהגיעו אל קצה הבית, נגלה לעיניהם קסם של שקיעה על פני הים, שרק לעיתים רחוקות ייראה כמוהו. העלם עמד והצביע בזרוע פשוטה. זרחי ושילוני השמיעו קריאות התפעלות. אך פלאם ניענע בידו ופנה לחזור הביתה:
– מה יש כאן לראות? שמש שוקעת... 'בין עבי אש ועבי דם'... מה החידוש? בחיי אדם יש יותר חידוש...
והוא חמק הביתה, אל התינוקת.
לאחר שזנו עיניהם רגעים אחדים במחזה, חזר המשורר אל האישה הניצבת בחול ועיניה תלויות בשקיעה, והשניים, זרחי ושילוני, שבו אל מעלות הבית.
– יודע אתה? – אמר זרחי – חצי הקוסמוס בידו: האדם. חבל שאין בידו החצי השני: הטבע.
('כעיר נצורה', עמ' 126-129)
הסיפור 'מהתחלה' עוסק כולו בעולמם המסוכסך, המגומגם והמגשש, על סף הבגרות המינית, של נערים ונערות ארצישראליים; ויש באיפיוניהם לא מעט ביקורת וחששות לגבי דמותו של דור ראשון זה. אך מוזר: העיר, השכונה החדשה, שבה הם חיים – כמעט שאינה קיימת. אפילו זיכרונות תלמיד זה או אחר, שבאו מן המושבה, רוויים מראות עזים יותר מאלה של הפרבר העירוני שבו חיות ומתגוררות כל דמויות הסיפור.
הנה למשל אחר מקטעי התיאור הבודדים שמנסים לתאר סביבה, ואילו בדרך-כלל מתרחשים רוב המעמדים בחדרים או במין חוץ סתמי.
על הרכסים שבקרבת בית-הפנסיון מתפתלים ענפי גפן בר. יש גם שיחים עבותים למדי, שבשוכבך מתחת לאחד מהם אינך נראה ממרחק של ד' אמות.
החבריה אוהבת את המקומות הללו. 'זו כבר בגרה מצוין!' – אלה הקומפלימנטים; 'מצוין למוץ ממנה!' – אלה קטעי השירים-בפרוזה הנשמעים משם. ונפלא הדבר, שהתועים בלילות על יד השיחים לעולם אינם מעלים על דעתם, אולי נמצא שם מי-שהוא וישמע, אעפ"י שכמעט לכולם כבר נזדמן להימצא שם בעצמם ולהאזין לקריאות כאלה של אחרים.
('מהתחלה', כל כתבי י"ח ברנר, עמ' 476)
או –
רוח חזק התחולל והים סער. 'כמו בסיפור' – הגה בן-ציון והסתכל בתוגת נפש בחולות הרבים שנסערו מעל ההרים, התגוללו למטה, יצרו בן-רגע תלמים ותלים, ומיד נסערו מן התלים הללו ונפלו למטה; התלמים יצרו תלים, התגוללו מעליהם. ונפלו למטה.
(שם, עמ' 486)
גבעות החול, שאינן נקראות אפילו בשמן הרך, הנשיי ורב-החמוקים הזה, אלא 'רכסים', 'הרים' או סתם 'חולות' – הן מקום למשחקי-אהבה שיחסו של המספר אליהם ביקורתי, והם בעיניו חלק מן הארוטיות הלא-בריאה שבה שקועים, לדעתו, הצעירים הללו, או שהכול מתרחש – 'כמו בסיפור', באופן מלאכותי.
עד כמה היתה שונה הרגשתם של תלמידי הגימנסיה עצמם, זאת עולה מזכרונותיו של נחום גוטמן [1898-1980] בספר 'בין חולות וכחול-שמיים' [נחום גוטמן, אהוד בן עזר: 'בין חולות וכחול שמיים'. הוצאת יבנה, תל-אביב, 1980], המתייחסים לשנת 1912 לערך, שהיא כביכול השנה בה גם מתרחש סיפורו של ברנר (אם כי ברנר עצמו לא חי בשנה זו בתל-אביב אלא בירושלים):
כל הפסקה בין שיעור לשיעור בגימנסיה היתה לגבינו מאורע. לא רק משום שיצאנו לשחק בכדור בחצר, אלא בגלל האווירה שנוצרה בין התלמידים, שרובם היו ילדים שבאו ללא הוריהם לארץ, ומחיי החברותא ושמחת החיים שהם הִשרו במסדרונות, היתה תחושה של משפחה גדולה, רבת-בנים ורבת-פנים, ולה מכנה משותף אחד – להתווכח. להיכנס בשיחות ובוויכוחים עם המורים, שהיו מטיילים אף הם במסדרונות. היה קשר בלתי-ניתק בין השיעורים וחיי החברה. גם כשהיינו יוצאים, לאחר הלימודים, מבניין הגימנסיה, תמיד אפשר היה לראות קבוצת תלמידים שעומדת סביב לאחד המורים האהובים עליה. רוח הגימנסיה נתמשכה והלכה גם לאחר הלימודים: במקהלות, בתזמורת, במכשירי התעמלות שונים, ובהליכה לחוף הים.
בגבעות-החול, היכן שכיום משתרע רחוב אלנבי, היו מתיישבים בלילות התלמידים בקבוצות-קבוצות, במעגלים, מדברים, מספרים ומתווכחים. שרים שירים. שם לראשונה, בין ויכוחים על שאלות ציוניות, קמו בינינו אנשי תיאוריה שאמרו כי כל שפה יש לה מילים וביטויים הקרויים – גסים. אי-לכך תבעו לחדש גם בתחום זה מילים עבריות.
('בין חולות וכחול שמיים', עמ' 80).
ואילו אצל ברנר נראים התלמידים רובם כרודפי ציונים בלבד. עומדים בריב מתמשך עם ההנהלה והמורים, שקועים בהזיות-בשרים חולניות, לדעת, ומדברים עברית מגומגמת, איומה, שכמו מעידה על איזה פיגור שכלי של דור שלם.
המשך יבוא
* * *
אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל
דור הקלסיקונים – סידרה שנייה
אנו שמחים להודיעכם על ערב המוקדש לדור הקלסיקונים – סידרה שנייה,
שיוקדש הפעם לדבורה בארון, א"א קבק ויצחק שָׁמי
בתוכנית:
המשורר בלפור חקק – דור הקלסיקונים כמורי דרך לימינו
פרופ' נורית גוברין – "יפה יותר מאשר ביום חופתה" – דמות האישה בסיפוריה של דבורה בארון
ד"ר מלכה שקד – א"א קבק – הסיפור וההיסטוריה
הסופר ב"צ יהושע – יצחק שמי – מ"נקמת האבות" ל"ג'ומעה אלאהבל"
מנחה: ב"צ יהושע
בתוכנית האמנותית: משירי ראשונים
האירוע ייערך בבית הסופר, רחוב קפלן 6, תל-אביב, ביום רביעי,
ז' בניסן תשס"ט (1.4.2009) בשעה 19:30
* * *
מסמך נדיר מגלה: בתקופת מלחמת העולם השנייה סוכלו בלונדון הפגנות-ענק באיזור דאונינג סטריט 10, מול ביתו של ראש הממשלה צ'רצ'יל – שכּונה בכרזות "פושע מלחמה" – על כך שלא הסכים לקבל את הצעת היטלר להפסיק את המתקפות של בנות-הברית על צבאות הציר בתמורה להחזרת החיילים הבריטיים, אלה "בנינו" ששלח צ'רצ'יל הנפשע למלחמה, ושנפלו בשבי הנאצים! – בין המפגינים היה כבר אז הסופר ה"מוסרי" מאיר שלו! ואילו מבקר הממלכה לורד מייק פון לינדנסטריט עבד אז שעות נוספות על חשיפת מחדליו של צ'רצ'יל בניהול מלחמת העולם השנייה!
* * *
אסתר ראב / כל הפרוזה
המהדיר: אהוד בן עזר
חתונה
ערבת-בצק. לחם אדמה – דם.
פיות התינוקות הוורודים הריחניים נטו כה וכה, רעבים ללחם, לצינור-מזון, לשד שופע חלב.
ידי זיווה לשו את הבצק – לחם המחר, בצק חייה היה בין ידיה המוארכות, השחומות, הוא התכווץ, התפשט, חרק ונתעדן כמשי: משעורה ודורה היה הקמח – סורוגַטים. חומר קלוקל לכאורה, הלך ונעשה ללחם-אמת לא יאכזב את אוכלו, תפוח צהוב-זהוב, אפוי בידיה הברוכות של זיווה.
מחול הפצצות מעל לראשים נישנה מדי ערב. התינוקות, גועים-פועים, היו נישאים חמים מן המיטה אל המרתף. כחתולה את גוריה, חטפה אותם זיווה תחת בית-השחי ונשאתם אל המחבוא, אל המאורה המוגנה בפני הפצצות הנובחות מסביב. "גאט מיין גאט!" – נשים מכורבלות ונערות מעפעפות מתוקף שינה, מאימת "הקונצרט" הבלתי-קרוא בליל-אמש, ילדים מנמנמים לאור נר; שכחו הגברות להיות "דאמות" כביכול, וחנה-טריינה עם גברת הדורה קורסות כאחיות זו ליד זו על רצפת המרתף ומתנות יחדיו את צוק העיתים: הפך עלינו כל סדר: תפוח-הזהב הנהדר, זהב ממש, פרי-עמל ושיפור של שנים רבות, לפרות יוגש, ואלה עטיניהן צומקים מיום ליום מחוסר תבן ושחת, כי אלה מניין יבואו למושבה המוקפת, וכל גרעין וכל גבעול-קש יבער הצבא החונה מסביב; דורה מאכל-תרנגולות – לפי אדם יוגש; המאור – פתילת-שמן, פיח ודמע עיניים, שקי החיטה הטובה מן הגליל אפסו, כי כורת מעלינו הגליל: שני קילומטרים מכאן – התורכים, שני קילומטרים מכאן – האנגלים, דרומה וצפונה מן המושבה, ושני המחנות נלחמים ומעל לראש הלאה, מעל לגוף הרעב – מחול-שטנים זה של פצצות.
הכרמים אשר לא ייעבדו ולא ייזמרו פרושים כיריעה מוכנה רק למערכה, עקורים והרוסים בחלקם זה יותר משנה. חפירות-ההגנה אכלו כשחין את הגוף הירוק, ומדי ערב ייהפך השדה הקרוב ביותר למרחק סתום, לוטה צעיפי-מוות, כדורים שורקים בלילות בין זלזלי האוקליפטוסים. ופצצות רוטשות את בטן הגבעות אשר רבצו כאן תמיד כפרות מעניקות חלב-שלום טוב, והחמציץ המכסה אותן נדרס כבשר החי ברגלי החילות. לחש ורשרוש בזיתים, ובכרמים גניחות פצועים תורכיים וצעדי נמר של גדוד-מרגלים. פטרולים אנגליים או פטרול תורכי? – מי ידע זאת, בחביון שיחים וגדרות, בהגיח ליל אפל וברקמו מסביב מזימות? האוזניים מתחו את תוף-השמע, אף מישש את הריחות ונהה אחריהם ככלב: אבק-שריפה, מוות, אדמה ספוגת-טל – נעשו למין שיקוי-פלאים תוסס בעורקיה של זיווה.
הגבעות הענוות הפכו עתה לחזית אדירה. צבאות הוסעו, נהדפו אחור, תותחי-ענק חרשו בגלגליהם את אדמת הבור, והמושבה היתה ללעג בידי כוחות איתנים אלה. אם תיפול בידי התורכים השונאים בטרם בוא האנגלים – אזי כלה יעשו עימנו. יודעים אלה, שקיבלנו בחדווה פטרולים אנגליים במושבה, כי אכלו לחם משולחננו ונפרדו מעימנו בידידות.
כנחלים רחבים הוסעו כוחות חיים ומוות לתוך נפשה של זיווה. מרכז גדול היתה בימים ההם. כיין התרונן הדם בעורקיה, ביקש להתפרץ מקצה אצבעותיה ונשאה מעל לעצמה, כשאת גל אוויר חם את הנוצה. רעיון הלך ובשל בדמה כהכרח אשר קצרה יד השכל לשלוט בו: עליה להגיע הערב למחנה האנגלי – ויהי מה! היא, זיווה, תעשה זאת, אדון היא לעצמה ולגופה השחום והדרוך ללא-מוצא – ולו תתפוצץ כשרַפנל זה לאלפי רסיסים. לא "דבורה" ולא "יהודית" – זיווה הינה! אחות-ואם לגורים, לילדים הרעבים-למחצה. לאחים הכלים בכינה וחולי בצבאות התורכים. התורכים זוממים שחיטה, שפמי האופיצרים מסתמרים בזעף כמבשרי רע, פניהם אינם כתמול-שלשום. זוממים הם, שחוט ישחטונו. ככה... בהעברת יד על הגרגרת הראו זאת אחדים בעליל. ככה... יעשו לנו כאשר עשו לארמנים. חייליהם אמנם נכנעים, שלווים, אך האופיצרים – שביב רע, סודי, בעיניהם. זיווה גוללה את ה"תוכנית" שלה לפני עמרם חברה. זה עמד נשען לכלונס-הגדר ודפק במגלבו על מגפו הצהוב.
"ואביך, זיווקה, והמושבה והוועד? הרי זו אחריות!"
"עמרם, התורכים זוממים 'דבח' (טבח), והאנגלים עימנו. עלינו להביאם הנה – ויהי מה!"
"זיווקה, את מטורפת!"
זיווה החלה לזמזם בין שיניה: "צאי ובקשי לי בן-זוגי." השיר הזה היה מרתיח את עמרם: "בקשי לי בן-זוגי", והרי בן-זוגה עומד לפניה – והיא, תולה עיניה במרחקים...
"נעשה רכיבה, עמרם!" – ציחצחה זיווה שיניה הלבנות בהטעמה של בני-תימן.
עמרם תקע רגליו הקצרות לתוך החול ועמד מרובע ועיקש, אך עיניו העגולות כזיתים שחורים החלו נוצצות והלכו הלוך והימוג בפני היבהובי הפוספור שליהלהו בקצב חרישי מעיניה הירוקות של זיווה.
"היה מוכן, אקרא לך," – פלטה זיווה כלאחר-יד וסטרה לו קלות בלחיו בכדי להפיג את המתיחות.
פניו של עמרם חייכו.
*
חריק חריק... מה חורק האוכף, זיווה. עיני עמרם עגולות ונוצצות בחגיגיות ככפתורי ז'ט מלוטשים, פרסות הסוסים נתונות במוך, ומוך הלילה בכנפי הרוכבים. החולות עמומים כמרבדי-קטיפה. ללא הד שוקעות פרסות הסוס המכורבלות; כבתוך מים שטים הם בצידי הגדרות, זלזל שיטה מצליף על פניה של זיווה ורעד עובר בגבה.
"עמרם, תן לי יד, האין זה חלום?"
"חלום? וַאללה, טיפשה הנך. אני איני חולם כלל. מתי נתחתן, זיווה?"
"בוקרַה!" – מנסה זיוה להתלוצץ.
פני עמרם מתכרכמים.
זיווה שולחת לו מבט ופניה נעשות רציניות.
"נתחתן אם נשוב חיים, עם כניסת האנגלים למושבה," לוחשת היא כאילו לעצמה, "כאשר תחוג המושבה, כאשר יצאו מן המרתף, כאשר נוכל לרכב לירקון..."
רצועות האוכפים חרקו דקות. האקדוחים הוצאו מן הנרתיקים.
"עלינו לצאת מתחת לגדרות אל חלקות-החול, זיווה!"
"כן, עמרם."
"התתחתני איתי באמת?"
"כן."
קולות שני המחנות החונים במרחקים הגיעו כמו מתחת לשכבת מים לאוזני הרוכבים. הם יצאו צעד בצעד אל חלקת החול.
החול הלבין לאור הכוכבים כלאור ירח סמוי. הסוסים, זה אחר זה, המשיכו בשביל דרוס שנמשך באלכסון לקראת חורשת האוקליפטוסים. מעבר לחורשה, בכרמי השקדים, חנו האנגלים, חנה החופש, חנתה אירופה, ומעבר הירקון מזה – תורכים כבדים משרכים דרכם כנמרים בלומים, מחכים לאות.
בירר! – ירייה ושריקה קרובה מאוד.
"לרבוץ!" – פקדה זיווה וראשה קל כנוצה. עיניים ואוזניים לה עד ציפורני רגליה. שניהם קפצו מעל הסוסים ושכבו זה ליד זה. עמרם היה חם ורעד, רגלי הסוסים כמעט נגעו בפניהם, וריח אורווה עלה מפרסותיהם. סוסים הסתובבו וזקפו אוזניים.
"זיפת, מן החורשה, פטרול אנגלי," רטנה זיווה, "הם רחוקים... לא ישמעו אם נקרא, אבל כדוריהם ישלחו לנו, לעזאזל!"
בררר... בררר... – היריות באו זו אחר זו ובצוותא.
"עמרם, עמרם!..."
זרם דם פרץ מזרועה של זיווה וכיסה את פניו של עמרם – –
*
נכתב: 1933 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי 1917, תחילת 1918. נדפס לראשונה: "גליונות" כרך א, חוב' ב (או א), כסלו תרצ"ד. נכלל בקובץ: "גן שחרב", עמ' 164.
אף שבדמותה של זיווה יש משהו מאסתר ראב, העלילה ניראית דימיונית.
רקוויאם לשומר
אגד הנרקיסים התחובים בעגאל שלו ומפיצים ריח מתוק –
וכרקע לנרקיסים, ממש מאחריהם, חרמש ירח –
אחר זה כתפיו הרחבות והגוף החסון, ההולך וצר, הולך וצר עד למותן –
אומרים שכבר מת אבל הוא לא מת, הוא מתהלך בלילות-חורף קרירים, בשומים, בין גדרות השיטה, כשנרקיסים תקועים לו בעגאל – הוא שומר – הוא שומר את העולמות שלא מתו, את השמיים המתנועעים כערסלים מלאי כוכבים, הם נעים, הם מתיזים מטאורים ומושכים חוטים מן האדמה אל השמיים – הם אורגים אותו לתוך מסננת נעה, מלאה אורה ואש –
הוא שומר – גחלים במערות סתומות, ומחייך בעיניים כחולות נצחיות –
אומרים שהוא מת בארץ רחוקה שמעבר לים, ליד שולחן-משרדי – אבל הוא מתהלך בין הפרדסים, בדרכי-החול, וזלזלי-השיטה, לחה מטל, שורטים פניו היפים –
הוא שומר ואגד נרקיסים תקוע לו בעגאל והכאפייה מליטה פניו היפים –
מעבר לנרקיסים חרמש ירח נוגה, והנרקיסים הופכים כוכבים ולכוכבים ריח נרקיס וטל וקרירות לילות ראשית חורף זכים – נעוריו מפרפרים באגד הנרקיס, הם רוצים לחיות לנצח, הם אינם נקברים – נרקיסים אינם נקברים, הם מפרפרים מעל לראשו, מתעופפים מעלה-מעלה לערסלי-כוכבים –
*
נכתב: שנות ה60- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1919-1914 לערך.
השדות
ל-ה. שנפל.
אלופי!
מפני שהשדות מלאים שירה והיום יום אביב נפלא, פרחים בכל, השדות הומים מגוונים –
ואור השמש זורם בטמפו של חג על המרחבים הגדולים – לכן אני אכתוב לך מכתב.
על חורשות אספר לך, הרועדות באור, על גיאיות מגחכות חרש ועל גבעות גבשושיות-חן על גוף האדמה השחורה; ונמתחת האדמה, נמתחת לה לאין-סוף – והשמיים מכחילים כמים שוקטים על עצמם.
צהריים.
האהוב, חם ועומד מבטך עליי – מה היה לך?
עיניך טבולות שמש, שקופות-ירוקות ...
צעיפים נעים פתע בבדולח האוויר.
ייכנף היום. גבעות מרכינות כתף ורנות באודם ערב, חורשות נמוגות באור, ענפי עצים יחידים נעים על האפר, על הדרכים נמתח צל, בידואית וכדה מבשרים לילה ...
עיניך – אלופי, עיניך, הוי אל תתנם בי.
ליבי קן חבוי בין צאלים, ועיניך –
גלי עוז ישטפוני, ועל האופק יעלו סלעי מגור שחורים-כחולים כשני חיות; ולרגליהם מדורות אדומות ורחבות – הסב עיניך מעליי – כי לא אוכל שאתן. מה היה לך, מה היה להן? – הוצפו טל לילה – העיניים, זוהר לח מאיר בהן, שכורות אור-ליבן ורוויות כפרחי-לילה, כבדי טל – כאגמים נחים לאור כוכבים, הטביעוני העיניים – ארום על פני מים שוקטים מאירים וליבי לך פתוח ...
*
ציף, ציף, ציף ...
על הלבן ארכב היום
בין עשבי בר, שיחי מנטה וגזעי אוקליפטוס
שוט וטוס את צווארו אחבק
וידיי הקופאות מצינת בוקר אחמם בנשימת אפו
ואת רגליי היחפות אלחץ אל צלעותיו הרועדות
הוי מה ירטיבו הענפים שערותיי
ציצי בר מצליפים טל על רגליי,
מה תמהה החורשה והעמק נמתח
הוי ה"לבן", את פניי ברעמתך אטביע
את רגליי אל מותניך הדקות אלחץ
שמש בוקר עליך הלבן ועלי החומה ...
עייפתי ורגליי רועדות.
האלוף, הנה זאת לך הבאתי,
בשטף הרכיבה תלשתי, סרפד נודף ריח חריף לך הבאתי, את אצבעותיי צרב ובעורי חתך, הנה טיפת דם על קצה העלה ...
האם אין זה ריחני,
האלוף?
ואולם עם ערב אל השדות אצא והבאתי לך פרחים – הסכת, הנה אביא לך פרחים מנחה ...
זלזלים ארוכים ודקים, שושנות מים, והיצנטים כחולים –
על מצחך להוט שמש יום – ארעיף
ובא הלילה, והיה אל כל אשר יפול מבטך
וטבע בגביעי היצנטים הכחולים ונח;
ואד הנהר יעלה לובן מאחורי החלונות הגדולים
והאוקליפטוסים רוחשים ונדמים
*
מה רחבים כרי האחו, האלוף, מה רחב! –
העין טובעת במרחק – כצלצלים אני במרחב הירק
חזק אתה ויפה פה על ידי האלוף
גמישה וגבוהה אני על ידך במרחב הירוק –
*
נכתב: אביב 1919, זאת על פי טיוטת הסיפור, המופיעה במחברת "שנייה" מתוך מחברות הטיוטה של "קמשונים". תקופת התרחשות הסיפור: 1919-1915 לערך.
בראש הטיוטה נרשם: "להררי שנפל." כאשר הה"א מנוקדת בסגול, ובסוף צויין: "אביב. 1919". היצירה "השדות" קשורה אולי גם לסיפורים "ימים ירוקים" ו"רקוויאם לשומר". בראש הדף של נוסח זה של "שדות", המועתק לנקי, נירשם בעיפרון, בכתב-יד שונה: "יש פאתוס צעיר, עין מסתכלת ולב מרגיש, אך עדיין בוסר על-פי התוכן." סביר להניח שזו הערה של אשר ברש או יעקב רבינוביץ, שאולי להם הגישה אסתר ראב יצירת-ביכורים זו שלה לחוות-דעת באותה תקופה או שנה-שנתיים לאחר-מכן.
הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוח הסיפור, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר לא חשוב של משוררת, שאפילו בול דיוקנה לא יצא בישראל.
המשך יבוא
* * *
איך אפשר להסביר לידידים המבועתים
המטלפנים מחוץ לארץ ושואלים על "עופרת יצוקה"
שיש לנו עיתונות/תקשורת מנוולת-בחלקה
שמנפחת כל שמועה
שיכולה להועיל לחמאס ולהזיק לישראל?
לֵך תסביר לעולם
שיש לנו עיתונות/תקשורת שחלקה
עובד בשירות חמאס נגד צבא ההגנה לישראל!
* * *
נספח מיוחד
בעיקר לאוכלי חומוס, חמין ופיג'ואדה
כל מה שרצית לדעת על נפיחות (PEIDOS)
ולא העזת לשאול
[פרסום חוזר]
ש: מה גורם לנפיחה להסריח?
ת: ריחן של הנפיחות נובע מהתערובת של גזי המימן-הגופרתי והמרקפטן (mercaptan) המכילים גופרית. חומרים עתירי חנקן כדוגמת סקטול (skatole) ואינדול (indole) מוסיפים גם הם לארומת הריח של הנפיחה.
ככל שהדיאטה שנבחרה עשירה יותר בגופרית, יותר תחמוצות גופרית (ללא חמצן) ומרקפטנים יופקו ע"י הבקטריות במעיים וארומת הנפיחה תשתפר עוד יותר. מזונות כגון כרובית, ביצים ובשר ידועים לשמצה כגורמי נפיחות ריחניות בזמן שאכילת שעועית גורמת לכמות נפיחות גדולה אם כי יחסית חסרת ריח.
ש: מדוע נפיחות ריחניות הינן בדרך כלל חמות יותר ושקטות יותר ביחס לנפיחות רגילות?
ת: רוב הגז ממנו מורכבת הנפיחה מקורו באוויר שנבלע ומכיל כמויות גדולות של חנקן ודו-תחמוצת הפחמן, החמצן נקלט בגוף עוד לפני הגיעו לפתח היציאה האנאלי. גזים אלו הינם נטולי ריח, אם כי לעיתים בפנים הגוף הם סופחים אליהם חומרים קצת יותר ריחניים. יציאתם דרך פי הטבעת מתרחשת לרוב בבועות יחסית גדולות בטמפרטורת הגוף. בעזרת נפיחות בעלות נפח זה ניתן להשיג איכויות קול טובות אבל בדרך כלל (אם כי לא תמיד) הן חסרות תכונות ריח ואינן חמות במיוחד.
מקור עיקרי אחר לנפיחות הינו פעילות בקטריאלית. פעולות העיכול והתסיסה מפיקות חום בתוספת גזים חריפים כתוצרי לוואי. התוצאות הינו בועות גז קטנות יותר, חמות, בעלות ריכוז גבוה של תוצרי מטבוליזם בקטריאלי מצחינים. אלו מוצאות דרכן החוצה כנפיחות הידועות לשמצה, החמות, השא"קליות (שקטות-אך-קטלניות), בדרך כלל בכמות הקטנה מדי להפקת קול אך מצוינות בצחנתן.
ש: כמה גז מפיק אדם רגיל ביום?
ת: בממוצע מייצר אדם כחצי ליטר גז ביום המופק בממוצע בכ-14 נפיחות יומיות. אמנם קשה לקבוע את נפח הגז הנוצר יכול כל אחד מאיתנו לעקוב אחר ספירת הנפיחות היומיות שלו באמצעים פשוטים יחסית.
ש: כמה זמן לוקח לגז הנפיחה להגיע אל אפו של מישהו אחר?
ת: זמן הולכת הנפיחה תלוי בתנאים האטמוספריים כגון לחות, טמפרטורה, כיוון ומהירות הרוח, המשקל המולקולרי של רכיבי הנפיחה והמרחק בין משגר הנפיחה וקולט הנפיחה. נפיחות מתפזרות כבר ביציאתן מהמקור ועוצמתן מצטמצמת. בדרך כלל, נפיחה שאינה מתגלה בתוך מספר שניות, יכולתנו לזהותה נמוגה והיא תעלם לחלל האוויר לתמיד. תנאים יוצאי דופן קיימים כאשר הנפיחה משוחררת במקומות קטנים וסגורים כדוגמת מעלית, חדר קטן או מכונית. תנאים אלו מקטינים את יכולת הדילול וריח הנפיחה יכול להישאר מעל סף הרגישות לזמן ארוך יותר עד שייספג דרך הקירות.
ש: מדוע קיים פרק זמן של 13 עד 20 שניות בין פעולת הנפיחה ועד להרגשת ריחה?
ת: למעשה הנפיחה ריחנית כבר ברגע יציאתה אולם לוקח לריחה מספר שניות עד הגיעו לנחירי הנופח. אילו נפיחות יכלו לנוע במהירות הקול הינו מריחים אותן כמעט בו ברגע בו הינו שומעים אותן.
ש: האם זה נכון שישנם אנשים שאינן נופחים לעולם?
ת: לא, במידה שהם עדיין בחיים. אנשים אפילו נופחים קמעה לאחר מותם.
ש: האם גברים נהנים לנפוח יותר מנשים?
ת: כן, רוב הגברים גם גאים בזאת יותר מאשר הנשים. קיימת שונוּת גבוהה בין כמות הגז המופקת ע"י יחידים שונים במשך היום, אך השונוּת חסרת מתאם עם מין הנופח. ישנה דעה לפיה גברים נופחים יותר מנשים. אם זהו אכן המצב, הרי שהנשים מפיקות יותר גז בכל נפיחה לעומת הגברים. [או שהן יודעות טוב יותר לעדן את נפיחותיהן ולהסתירן כדי שתהיה להן הצדקה לגעור בגברים הנופחים בריש גלי. א.ב.ע.]
ש: האם נפיחותיהם של הגברים ריחניות יותר מאלו של הנשים?
ת: בהתבסס על ניסיוני בנוגע לנפיחותיהן של נשים כולי תקווה שאין זה המצב.
ש: למה שעועית גורמת לריבוי בנפיחות?
ת: שעועית מכילה סוכרים שאין ביכולתנו לעכל. כאשר סוכרים אלו מגיעים למעיים, הבקטריות חוגגות ומייצרות גז רב. מאכלים נוספים מעוררי נפיחות רבות הינם כרוב, חלב וצימוקים. בעלי כלבים הנוהגים לתת לחיות המחמד שלהם מאכלים כגון תפוחים ולפת כדאי שידעו להם שמכרעת העיכול של כלביהם אינה ערוכה לטפל בהם כיאות, והבקטריות יעבדו שעות נוספות תוך כדי יצירת נפיחות ראויות לשמן.
ש: מה עוד גורם לאנשים לנפוח יותר?
ת: אנשים השואפים כמויות גדולות של אוויר נופחים יותר מאחרים. ריפוי חלקי לבעייתם אפשרי אם יסגלו לעצמם הרגלי אכילה בפה סגור. טיפוסים עצבניים בעלי פעילות מעיים מהירה גם הם נופחים יותר, היות ופחות אוויר נספג בגופם מחוץ למעיים. ישנן מחלות שבהן קיימת הגברה בהיקף הנפיחות. כמו כן טיסות ותנאי תת-לחץ דומים עלולים לגרום לגז שבתוכנו להתפשט ולצאת כנפיחות.
ש: האם נפיחה אינה בעצם גיהוק שמצא את דרכו לכיוון הלא נכון?
ת: לא. גיהוק מקורו בבטן ומרכיביו הכימיים שונים מאלו של הנפיחה. נפיחות מכילות פחות גז אטמוספרי ויותר גז שמקורו בבקטריות.
ש: האם זה מסוכן להתאפק מלנפוח?
ת: ישנן דעות שונות בנידון. במשך מאות שנים נחשבה ההתאפקות מלנפוח כמסוכנת לבריאות. בימי שלטונו של הקיסר קלודיוס אפילו הועבר חוק המתיר לנפוח במהלך סעודות, וזאת מתוך דאגה לבריאות הציבור. רווחה דעה שהמתאפקים מלנפוח עלולים ללקות בהרעלות ובמחלות מסוגים שונים. כיום מרבית הרופאים מאמינים שאין כל סכנה ממשית בהתאפקות, היות שמרכיבי הנפיחה הינם תוצרים טבעיים של המעיים. לטענתם לכל היותר יסבול המתאפק מכאבי בטן, כתוצאה מלחץ הגז. אולם ישנם רופאים המזהירים מהתאפקות-יתר העלולה לגרום להתנפחות פתולוגית של הבטן.
ש: לכמה זמן ניתן להימנע מלנפוח?
ת: נפיחה שבויה תחמוק לה ברגע נינוחות או הרפיה. משמעות הדבר הינה כי מי שנמנע בהתמדה מלנפוח במשך היום יעשה זאת באריכות לאחר שנרדם. ניסיונו של כל אחד מאיתנו מטיולים, הכוללים שינה בחניונים, מנסיעות ארוכות באוטובוסים ומטיסות טרנס-אטלנטית – מחזק את העובדה שאנו נופחים בשנתנו, ואפילו בצורה שופעת. לכן התשובה לשאלה הינה כי אנו יכולים להימנע מלנפוח כל עוד אנו יכולים להישאר ערים.
ש: האם כל האנשים נופחים בשנתם?
ת: לשאלה זו אין תשובה מדעית אולם ככל הנראה לא כולם נופחים בשנתם. הנופחים הינם בעיקר אלו שסירבו לנפוח כאשר היו במצב ערות. אחרים שהתאמנו, והם בעלי יכולות שליטה טובה על הסוגרים (בעיקר עקב שיטות גמילה מחיתולים) ייתכן שלא ינפחו בשנתם. עבור אלו, הגז שהצטבר במהלך הלילה ישוחרר כאשר יקיצו משנתם.
ש: לאן נעלמות הנפיחות כאשר אנו מתאפקים?
ת: כמה פעמים התאפקת מלנפוח, מחכה להזדמנות הראשונה לשחרר את נפיחתך, וגילית שהיא נעלמה כאשר אתה מוכן לכך? האם היא דולפת החוצה מבלי שנחוש בכך? האם היא נקלטת במחזור הדם? הרופאים מסכימים שהנפיחה אינה משוחררת אך גם אינה נקלטת בגוף. הנפיחה חוזרת אל המעיים ויוצאת מאוחר יותר. זה בהחלט מרגיע לדעת שהנפיחות אינן באמת נעלמות, הן רק מעוכבות.
ש: כיצד ניתן לחפות על נפיחה?
ת: קיימים בשוק אביזרים כדוגמת מכנסי נפיחה הקולטים את ריח הנפיחה. במידה ונתפסת ללא מכנסי הנפיחה שלך, תחבולה אפשרית הינה להאשים את הכלב או החתול המצויים בסביבה (אם כאלו אכן קיימים) או להתלונן על כך שהרוח שינתה את כיוונה ומגיעה עתה מאזור התעשייה. באשר לרעש, במידה והינך נמצא בקרב קבוצת אנשים גדולה, התנהג בהתעלמות או הבט במהירות לעבר האדם שלצידך במבט הרומז לכך שהוא המקור. תחבולות אחרות הינן להשתעל או להזיז בפתאומיות את כיסאך כך שיחשבו בטעות שנשמעה נפיחה.
במידה ואתה בחברתו של אדם נוסף בלבד, אתה יכול להתעלם כאילו כלום לא קרה וכך לגרום לו להאמין שהוא טועה לחשוב ששמע נפיחה.
לחילופין ניתן לאמץ את טקטיקת "ההגנה הטובה ביותר הינה ההתקפה" – וברגע הישמע הנפיחה, להכריז עליה כעל אחד מביצועך הטובים ולאתגר את האחרים לעלות עליך בביצועיהם במידה והם יכולים.
ש: האם באמת ניתן להצית נפיחה?
ת: כן. נפיחות ניתנות להצתה מכיוון שהן מורכבות ממתן (בדרך כלל) וממימן, שניהם גזים דליקים. (מימן הינו הגז בו מולאה ספינת האוויר "הינדנבורג" שנשרפה). להדלקת הנפיחה מומלץ להשתמש בלהבה כחולה או צהובה. אנשים שניסו לבצע פעולה זו נפגעו לא רק בעקבות הלהבה שחדרה לאזור חלציהם – אלא גם מהתלקחות בגדים וחומרים נוספים בסביבתם. ממחקרים שנעשו מסתבר, שכרבע מאלו שניסו להצית את נפיחותיהם – נפגעו. במידה ואין לך חבר המוכן להבעיר עבורך את הנפיחה, מומלץ להשתמש בציוד מתאים. ידועים מקרים בהם מצבורי גז שבהם ריכוז החמצן היה גבוה מהממוצע – גרמו להתפוצצויות במהלך ניתוחים בהם בוצע שימוש במיכשור אלקטרוני, ככול הנראה עקב ניצוצות מיקרונים.
"חדשות בן עזר" אינו נוהג לפרסם דברים שכבר רצים באינטרנט, בעיקר בנושאים פוליטיים, ואולם הפעם, בגלל חשיבותן של הפלצות, ומחשש שבדרך אחרת לא יגיע המידע עליהן לרבים מקוראיו, הקצה להן "חדשות בן עזר" נספח מיוחד, אף כי אין יודע מיהו הכותב עליהן ומהי מידת אמינותו; ובעיקר יש להזהיר מפני הצתות ושריפות! – אל תשליכו לאחור גפרור בוער ועל תעמדו כשאחוריכם מופנים כלפי אש או כלפי כל להבה שהיא ובייחוד אם אתם נוסעים ברכבת ישראל בין תל-אביב לחיפה, כי שמה, בין זיכרון לעתלית – התגלו לאחרונה כמה מוקדים של שריפות, שטרם נודע למי היה עניין להציתן.
החומר הנפיץ והדליק הזה פורסם לראשונה בגיליון 74 של "חדשות בן עזר" מיום 22.9.2005. מאז נוספו למכתב העיתי כ-1,500 קוראים חדשים, שהיו מוּדָרִים עד כה ממחקר הפלוצים.
* * *
בן עזר, לְמה אתה מתגעגע?
שאלה: היש איזושהי חוויית קריאה ראשונה שאתה מתגעגע אליה?
תשובה: כן. קריאת "החופש הגדול או תעלומת הארגזים" של נחום גוטמן בהמשכים, עם האיורים שלו בשחור-לבן, בחוברות "דבר לילדים", בכרך מסוף שנות ה-30 לערך.
* * *
יש לי פתרון עבורך
אשמח להעסיק עובד/ת ישראלי/ת כשר/ה שתנקה את דירתי בחריצות ובאיכפתיות תמורת שכר צנוע – ועד שתימצא, אשמח אם תסיר את האצבע המכוונת אל "העובדים הזרים" הגוזלים כביכול את פרנסת המובטלים.
בברכה,
יחיעם פדן
אהוד: אני יכול להמליץ בפניך על העוזרת הנאמנה שלנו, העונה לכל דרישותיך ועובדת אצלנו כבר שנים רבות ואוכלת איתי את הסלט שאני מכין בבוקר כל יום שלישי בשבוע. רמזיך ל"שכר צנוע" עבור עבודתה, מיותרים. תמורת עבודה צריך לשלם בעין יפה, ולא להימנע מעובדים ישראליים, ולהעסיק עובדים זרים – שמסתפקים בפחות וגם אין משלמים עבורם דמי ביטוח לאומי.
ובגדול, לא כל מאתיים אלף המובטלים שלנו הם אנשי הי-טק שאין זה מכבודם לעשות ספונג'ה או כל מלאכת כפיים אחרת. אבל אם המשק שלנו יכול להרשות לעצמו עבודת עבדים זרים בשיעור של מאתיים אלף פועלי בניין, חקלאות, סיעוד, עבודה שחורה וכל כיוצא באלה עבודות קשות, מסוכנות ולעיתים גם בזויות – אזיי אל לנו להתלונן אם אנחנו מפרנסים בדמי אבטלה מאתיים אלף מובטלים שלנו. צריך לראות זאת כחלקם בפרוספריטי של ניצול המדינה את העובדים הזרים. הערך המוסף של ניצול כל עובד זר יפרנס מובטל ישראלי אחד.
* * *
"ספר הגעגועים" ב"שי לשבת", 28.3
שלום אהוד,
בשבת הקרובה 28.3, בין 08:00 ל-09:00 ברשת ב', בתוכנית "שי לשבת", אני מאזכר את ספרך "ספר הגעגועים". למרות שרוב חיי הילדות שלי עברו בתל אביב, הגעגועים והזיכרונות דומים. אבל, אפילו הנוסטלגיה זה לא מה שהיה. אצלנו במקום הקללה הנוראה "אשטיגל ברויט" היינו מקללים את מה שחשבנו לערבית "מארנצס מארנצס!"
בברכה,
שמואל שי
אהוד: למען הדיוק, השימוש ב"שטיקע ברויט" במובן של קללה ב"ספר הגעגועים" זו המצאה שלי ולא תיעוד של ביטוי היסטורי. "מאראנצן" הם כידוע תפוחי-זהב באידיש.
* * *
ספר מחודש של פוצ'ו
חבורה שכזאת היינו
הספר "חבורה שכזאת" יוצא עתה לאור בלבוש חדש ומורחב, לאחר שאזלו מן השוק עשרים המהדורות שהודפסו מאז שנות השישים. הספר החדש מתאים גם לצעירים תאבי דעת, כי בנוסף לביאורי מושגים שחלפו מן העולם, נוספו לו פרקים על מבצעי הפלמ"ח בימי המאבק, לבל יחשבו שבפלמ"ח עשו רק קומזיצים ותעלולים. "חבורה שכזאת היינו", בלבושה העדכני, שמרה על סיגנונה המבדח וגם התעשרה בסיפורי עלילה, שלפני חמישים שנה לא היה נעים לדבר עליהם...
קוראי "חדשות בן עזר" המעוניינים לרכוש את הספר
ישלחו 50 ₪ בשטר או בהמחאה לפקודת:
הוצאת "לשון", ת.ד. 51175, תל אביב 67132
בציון כתובת למשלוח הספר. המעוניינים בחתימת המחבר יציינו זאת.
* * *
עם ישראל
המשימה החשובה ביותר העומדת בפנינו כיום
היא להרוס את צה"ל
את קליפת המגן האחרונה
העומדת בינינו לבין אובדננו
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.
* * *
הטרוריסטים שתיכננו לפוצץ את קניון לב המפרץ בחיפה ולגרום לעשרות הרוגים ולמאות פצועים יהיו עדי תביעה במשפטם של החיילים שנפלו קורבן לעלילה שרצחו פלסטינים תמימים במהלך מבצע "עופרת יצוקה" שנועד להקל על החמאס לשגר טיליו ליישובי עוטף עזה הגזעניים
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,066 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.
שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.
לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]
אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.
בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.
כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!
מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".
עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.
פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!
*
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"
עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-1991 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,002 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.
ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו
ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל