הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

 

גיליון מס' 430

תל אביב, יום חמישי, א' בניסן תשס"ט, 26 במרס 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם צרופת שלט החוצות לערב יוסי גמזו בראש העין הערב!

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

 

 

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" (62).

אלישע פורת: שני קטעים, חינסקי ופגיס.

אורי הייטנר: צדקת הדרך וטוהר הנשק.

עמוס גלבוע: התנועה למען שליט [ציטוט].

זאב אלמוג: מתפלא על תמיכתו הבלתי מסוייגת של אהוד בן עזר באהוד ברק.

ברוך תירוש: עלילות מיינרצהאגן בארץ הקודש.

יוסי גמזו: שִיר אַהֲבָה לְרֹאש הָעַיִן.

אהוד בן עזר: בִּילְבִּי שלי.

ד"ר גיא בכור: בין נהר השנאה לנהר השכחה – וניסיון הפיגוע הנורא בחיפה.

פוצ'ו: מה הקשר בין תעלת פנמה והרכבת לירושלים?

יוסי אחימאיר: פועלו העיתונאי של משה ז"ק ז"ל.

עמנואל זמיר: הפרח הכחול, לזיכרה של בלהה רבין.

אסתר ראב: מתוך הכרך "כל הפרוזה", המהדיר: אהוד בן עזר. בפרדס.

שמואל שי: על "ספר הגעגועים" ב"שי לשבת" בבוקר, 28.3.

מאניאק, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

אהוד בן עזר: "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות", מתוך: "תל-אביב בראשיתה, 1934-1909", סידרת עידן 3, העורך: מרדכי נאור, 1984, [המשך מהגיליון הקודם], 'בתל-אביב אין חנויות'.

ספר הגעגועים, אהוד בן עזר, מאת עמוס לויתן [ציטוט מ"ספרים", "הארץ"].

שרגא: בשולי הוועידה.

 

 


 

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

 

(*)

 

וְיֶשְׁנוֹ יֹפִי נִסְתָּר

שֶׁנִּפְתָּח כְּמוֹ חֲבַצָּלוֹת הַחוֹף

רַק בְּאוֹר הַלְּבָנָה.

 

מתוך המחזור "נגיעות" (62)

 

 

* * *

אלישע פורת: שני קטעים, חינסקי ופגיס

1. אליהו חינסקי

אהוד נכבדי שלום, אנא הבא ב"מגילתך העפה" דברים אלה:

לפני כמה שנים הוצב ציון מיוחד לאליהו חינסקי הי"ד באתר הגלעד – האנדרטה – לזכר הרוגי הכ"א כסלו התש"ה, 25 בנובמבר 1945, בין קיבוץ עין החורש לקיבוץ גבעת-חיים-מאוחד. ניתן להגיע לאתר בקלות משני כיוונים: הראשון מבית-החרושת "פרי גת", והשני מביה'ס התיכון "מעיין" בעין החורש. סיפור הטבח מובא בפרטות ובהרחבה בערך 'המצור על גבעת-חיים' בוויקיפדיה.

 באנדרטה נקבעו גומחות ציון לכל אחד מהנופלים באותו טבח נורא, רצוף אי הבנות וטעויות בשל קשיי התקשורת דאז. המועצה האזורית עמק חפר, והמחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון, השקיעו לא מעט ושידרגו את האתר יפה מאוד בסוף שנת 2005, במלאת חמישים שנה לאירוע המעציב. באותה הזדמנות נקבע גם שלט מפורט המספר את תולדות הטבח ונוספו ציונים. גם סיפורו של אליהו חינסקי הי"ד מובא שם. מעניין ששנים רבות סברנו, אנו בני המקום שחוו את המצור כילדים, שחינסקי היה חבר קיבוץ שפיים.

המועצה האזורית עמק חפר הוציאה גיליון מיוחד של "עלי חפר" בשנת 2005 או 2006 ובו מובא סיפור הקרב מפי אנשים רבים שהשתתפו בו. הרוצה בפרטי פרטים של הסיפור – אך לא בסיפורו של חינסקי, אותו צריך לשמוע מבני כפר שמריהו או שפיים – יפנה לעמי בארי בקיבוץ עין החורש. כל יוצאי פתח תקווה הזוכרים את חינסקי מוזמנים לבקר באנדרטה ולחלוק כבוד מאוחר לחינסקי הי"ד, ורצוי תוך תיאום עם עמי בארי.

 בספרות העברית יש לקרבות בגבעת-חיים ובשפיים כמה הדים:

ראשון – שירו של נתן אלתרמן, בטור השביעי – 'אבידות הבריטים' – שנדפס ב'דבר' בראשית דצמבר 1946. אלתרמן מגיב על שני מוקדי המצור והרוגיו, ג"ח מאוחד ושפיים.

שני – סיפור המצור מפיו של אחד מחברי קיבוץ עין שמר, שהנהיגו את הפריצה מעין החורש לגבעת חיים, בספרו של צבי ארד ז"ל, "ביתו של אדם" 1951.

שלישי – פרטים נוספים על המצור, ובעיקר על הקצין הבריטי קפארטה שניהל אותו, שונא ישראל מובהק, ניתן למצוא בספרו של החוקר ישראל מרקוביצקי מאונ' חיפה, "היחידות היבשתיות של הפלמ"ח", 1989.

רביעי – כמה עבודות היסטוריות שנעשו על ידי סטודנטים על המצור אך טרם נתפרסמו.

אליהו חינסקי הי"ד לא נשכח, והוא מונצח אם כן באנדרטת הכ"א כסלו לזכר נופלי המצור על גבעת-חיים, וכל מוקירי זכרו מוזמנים לכבד את זכרו.

 בברכה, אלישע פורת

עין החורש

 

2. משוררים כבני אדם

מכתב לא ידוע של המשורר דן פגיס

14.4.60

לכ' חסיה קבץ

שלום לך חסיה –

בקשה גדולה לי אליך. כשהייתי בתל אביב לא יכולתי לקבל את כל הטפסים הדרושים לי, כי הספרים עדיין לא הגיעו כֻּלם מן הכּרִכִיה.

אני מבקש ממך מאד לשלוח לי עוד 15 טפסים ולחייב את חשבוני. אני חייב להגיש את הספר בהקדם לאנשים שונים, ומה שהיה בידי – אזל.

בתודה מראש

דן פגיס

 

דברי המלביה"ד: לא מזמן נזדמן לידי מכתב לא ידוע משל המשורר דן פגיס (אוקטובר 1930 – יוני 1986), משורר, חוקר שירה וספרות ימי הביניים של יהדות ספרד, מרצה ומתרגם. המכתב ממוען לחסיה קבץ – אינני בטוח שאיות השם מדוייק, אם יש מי מקוראי בן עזר שיכול לתקן הוא מוזמן. המכתב יצא בראשית אפריל 1960, כמה חודשים לאחר שיצא לאור ספר שיריו הראשון "שעון הצל", 1959. ספרית פועלים, ההוצאה והחנות הגדולה, שכנו אז ברחוב אלנבי 73 בתל אביב, והיו מוסד מוכר מאד לשוחרי התרבות העברית בכל הארץ.

דן פגיס עם משפחתו התגוררו אז בשכונת גבעת בית-הכרם בירושלים. ויש להניח שלא היה קל לו לרדת לתל אביב, לטפל בענייני ההוצאה לאור, הפרסום וההפצה של ספרו. ספרו "שעון הצל" עורר התעניינות גדולה בקהל קוראי השירה, וכשיצא בשנת 1964 ספרו השני, "שהות מאוחרת", גם הוא בספרית פועלים, כבר היה משורר מוכר ונדרש. על דן פגיס ויצירתו נכתבו מאמרים רבים ואף פרקי מחקר בספרים, שיריו כונסו באנתולוגיות רבות, ודומני שהגיעה השעה גם לכנס את מכתביו. ורצוי שיהא זה חלק מביוגרפיה מקיפה שתיכתב על האיש ויצירתו.

 

* * *

אורי הייטנר

צדקת הדרך וטוהר הנשק

אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו. / אתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושיה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאיתו הצדק. // חוורו שמים מאימה / בראותם אותו בקומו / לבצע המזימה!

שיר זה, הוא אחד השירים האחרונים שכתב גדול משוררינו, נתן אלתרמן. זהו שיר נבואי ממש, בו חזה המשורר את תופעת הפוסט ציונות והשנאה העצמית, והציג את אבדן האמונה בצדקת הדרך כאיום הקיומי הגדול ביותר על מדינת ישראל.

אלתרמן היה מאמין גדול בצדקת הציונות ובצדקת המלחמה על הגשמתה ועל הגנת מפעלה – מדינת ישראל. לא היה לו כל פקפוק בשאלה מי הצד הצודק במלחמה בינינו לבין הערבים על ארץ ישראל. לא זו בלבד שלא נתן ידו לכל ניסיון להציג את ישראל בצד העוול, הוא נלחם נגד כל ניסיון למצג שווא בנוסח "האיזון הקדוש" של "צדק מול צדק". במאמר שכתב לאחר מלחמת ששת הימים כתב אלתרמן: "בימי המתח שלפני מלחמת ששת הימים כאילו נבקעה לזמן מה קליפתו של סכסוך זה, ודעת הקהל בעולם חדלה, למשך זמן מה, לראות את שני הצדדים המעורבים בו כגורמים שווי אחריות ושווי צדק. לזמן מה ניגלו עיקריו של סכסוך זה, כעמידה של מעטים נגד רבים, של נצורים נגד הקמים עליהם לכלותם, של נאחזים בכברת ארץ, שהיא נחלה ראשונה ותקווה אחרונה, לעומת נחשול של תאוות השמד, אשר חבורת שליטים ערביים עמדה להפכו לשיטפון. ברור שאילו נסתיימה מלחמת ששת הימים לא כפי שנסתיימה, היתה צדקתה של ישראל מתקיימת לעד, והצד הישראלי היה יוצא זכאי מלפני האומות, לאחר צאתו מן העולם. אלא שהניצחון במלחמת ששת הימים שיבש, כידוע, את הדברים. 'הסכסוך' הלך ונסגר שוב על קליפתו, והבדלי צדק או עוולה שבין הצדדים נעשו שוב עניין שאינו קובע."

לאורך כל ימיו כתב, בשירה ובמסה, על צדקת הציונות. בשירתו הלירית ובשירתו הפוליטית, היה נושא דברה של הציונות, כהתגלמות הצדק עלי אדמות. אלתרמן, יותר מכל איש רוח אחר, נשא את דבר צדקת מלחמתה של ישראל והעלה על נס את הלוחמים, את ההקרבה. הוא האיש שכתב את "שירי מכות מצרים" אודות ניצחון ישראל על הערבים; הוא שכתב את "עיר היונה" – האפופיאה רבת ההוד על דור תש"ח. הוא שכתב את "חרב הנצורים" שבו קידש את נכונות ההקרבה של הלוחם למען מולדתו, ועל הנערה והנער בשירו "מגש הכסף", שעליו ניתנה מדינת היהודים. מה הפלא, שאלתרמן הוא אחד המוקדים המרכזיים לביקורתם החתרנית והארסית של גורמים פוסט ציוניים למיניהם.

והנה, דווקא אלתרמן, הוא ולא אחר, כתב בטור השביעי גם את השיר "על זאת". בעיצומה של מלחמת השחרור, אותה מלחמה עליה כתב את מיטב שיריו, נודע לאלתרמן על פשע מלחמה של חיילים ישראליים. ב-19.11.48 הגיב על כך בשיר חריף ביותר, בטורו "הטור השביעי" ב"דבר".

חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה. / נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעַר-כְּפִיר. / וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה / נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר. // וְהַנַּעַר חִיֵּךְ בְּשִּׁנַּיִם-חָלָב: / "אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"....וְנִסָה. / רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו... / וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה.

כן, דווקא אלתרמן, אותו אלתרמן, ראה לנכון לחשוף את הפשע, ולתבוע דין. כך נהג בשיר זה, וכך גם במקרים אחרים בהם נתקל בעוול כלפי אויבים או כלפי ערביי ישראל. הוא לא טייח ולא נתן ידו לטיוח. הוא ראה בפרסום הדברים ובהוקעתם שליחות פטריוטית, בדיוק כפי שראה שליחות פטריוטית בשירים שנועדו להציג את צדקת המלחמה.

זֶה צִלּוּם מִקְּרָבוֹת-הַחֵרוּת יַקִּירִים. / יֵשׁ עַזִּים עוֹד יוֹתֵר, אֵין זֶה סוֹד. / מִלְחַמְתֵּנוּ תּוֹבַעַת בִּטּוּי וְשִׁירִים... / טוֹב! יוּשַׁר לָהּ, אִם-כֵּן, גַּם עַל זֹאת! // אַכְזָרִית מִלְחָמָה! הַמַּטִּיף הַתָּמִים / בְּאֶגְרוֹף מִפָּנֶיהָ יֻחְזַר! / אַךְ לָכֵן / צַו הַיֹּשֶׁר וְצַו הָרַחֲמִים / לוּ יִהְיֶה בָּהּ כָּמוֹהָ אַכְזָר!

דווקא אלתרמן, שאין כמוהו המפייט על קסם הודה של מלחמת השחרור, דווקא הוא יצא חוצץ נגד ניסיונות הטיוח:

 וְלִקְהַל הַמְּפַיְּטִים רַק עַל קֶסֶם הוֹדָהּ / וְתוֹרְמִים לָהּ רַק דְּבַשׁ עַל מִרְדָּהּ / לוּ יוּכְנוּ בְּיָדָהּ עֳנָשִׁים שֶׁל פְּלָדָה! / בָּתֵּי דִּין צְבָאִיִּים שֶׁל שָׂדֶה! // תְּמֻגַּר הַשַּׁלְוָה הַלּוֹחֶשֶׁת "אָכֵן"... / וְירֵאָה אֶת פָּנֶיהָ בָּרְאִי.

 את ניסיונות הטיוח, שתורצו ב"מה יגידו בגת" ביטל אלתרמן כפחדנות, שאינה ראויה לעם שגילה גבורה עילאית כל כך במלחמה:

וּמִלְחֶמֶת הָעָם, שֶׁעָמְדָה לִבְלִי חַת / מוּל שִׁבְעַת הַגְּיָסוֹת / שֶׁל מַלְכֵי הַמִּזְרָח, / לֹא תֵּחַת גַּם מִפְּנֵי "אַל תַּגִּידוּ בְּגַּת"... / הִיא אֵינָהּ פַּחְדָנִית כְּדֵי-כָּךְ!...

 חסר לנו היום קול כקולו של אלתרמן. עם פרסום העדויות של בוגרי מכינת רבין על פשעי מלחמה ועל התנהגות פרועה של לוחמי צה"ל במבצע "עופרת יצוקה", באופן אוטומטי התייצבו זה מול זה אלה המנסים להשתיק ולטייח ולהציג את החשיפה כ"שנאה עצמית", ואלה הנתלים בעדויות הללו כדי להשמיץ את צה"ל ולערער את צדקת המלחמה.

לאחר שפירסם אלתרמן את שירו "על זאת", הורה ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון להדפיס את השיר ולחלקו לכל חיילי צה"ל. כן, בעיצומה של המלחמה, הקשה והעקובה מדם במלחמות ישראל, חשוב היה לגדול המנהיגים והמצביאים של מדינת ישראל להעביר את חיילי צה"ל סדרת חינוך מזורזת, אודות גבולות הכוח, המותר והאסור במלחמה. כן, גם בצודקת שבמלחמות יש לשמור על קווים אדומים של מוסר מלחמה ושל טוהר הנשק.

לרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, רפאל איתן, מיוחסת האימרה (כאשר היה עוד קצין צעיר) שאינו יודע מה זה נשק טהור, הוא יודע רק מה זה נשק נקי. איני יודע האם אכן אמר את הדברים, אך אין ספק שקיימת ברית בלתי כתובה בין פציפיסטים קיצונים לבין מיליטריסטים קיצוניים, השוללים מן היסוד את ערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה, ומציגים מזוויות שונות את הטענה שמלחמה ומוסר, טוהר ונשק אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. לא בכדי, אלה ואלה בזים למושג "יורים ובוכים".

נתן אלתרמן הציג את הרף המוסרי – המטרה, צודקת ככל שתהיה, אינה מקדשת את כל האמצעים. מלחמה, צודקת ככל שתהיה, אינה מכשירה זוועות ופשעי מלחמה. לעומת זאת, עובדת קיומם של פשעים אלה, אין פירושם שהמלחמה אינה צודקת.

מבצע "עופרת יצוקה" הוא מבצע צודק שאין כדוגמתו. מי ששולל את המבצע הזה, שולל את עצם זכות ההגנה העצמית של מדינת ישראל. שמונה שנות ההבלגה עד המבצע, היו בלתי מוסריות – חובתה המוסרית של המדינה להגן על אזרחיה. זו מלחמת מגן נגד אוייב שפשעי מלחמה הם לחם חוקו. במשך שמונה שנים האויב יורה טילים במכוון על אוכלוסיה אזרחית, כדי לזרוע בה פחד והרג, כחלק ממלחמת טרור נגד המדינה ואזרחיה. אותו אויב מבצע פשע מלחמה נוסף, כאשר הוא מתחבא מאחורי אזרחים וילדים והופך אותם מגן אנושי.

זכותה וחובתה של מדינת ישראל להגן על אזרחיה אינן ניתנות לערעור, וכאשר האוייב פועל בכוונה מתוך אוכלוסיה אזרחית, אין מנוס גם מפגיעה, מצערת מאוד, באזרחים ואפילו בילדים.

אין לי ספק שצודק הרמטכ"ל כאשר הוא מגדיר את צה"ל כצבא המוסרי ביותר בעולם. כמובן שלא נשווה את עצמנו לצבאות של מדינות דיקטטוריות, ובוודאי ובוודאי לא לצבאות ערב, שטבח אזרחים, כולל אזרחי מדינתם, היא מנת חלקם כמובן מאליו. אולם בכל השוואה לצבאות של משטרים דמוקרטיים, כמו צבאות ארה"ב ואירופה בעיראק, באפגניסטן ובקוסובו, צה"ל עולה עליהם באמות המידה המוסריות שלו אלף מונים.

אין בכל זאת כדי להצדיק התנהגות חריגה ושלילית מצד חיילי צה"ל. העדויות של בוגרי המכינה, ובעיקר העדויות על הרג מכוון של אזרחים, מצמררות ואסור לטייח אותן. חובתו של צה"ל לחקור את העדויות הללו עד תום, ואם יתברר שהן נכונות, יש למצות את הדין עם העבריינים.

והיה מחננו טהור.

 

* * *

עמוס גלבוע

התנועה למען שליט

תנועות ציבוריות שתכליתן ללחוץ על הממשלה לנקוט בפעולה מסוימת, הן דבר נורמאטיבי במדינת ישראל. כך למשל "הפגנת ה-400 אלף" לאחר הטבח במחנות צברא ושתילה, ב-1982, אילצה את בגין למנות ועדת חקירה; התנועה "הכתומה" שלחצה על שרון, ב-2005, שלא לבצע את "ההתנתקות", נכשלה ולא עצרה אותה. והדוגמאות לעשרות. גם התנועה למען שחרור גלעד שליט היא עוד אחת מתנועות הלחץ הציבורי הנורמאטיבי, אך לדעתי יש לה מאפיינים חריגים ההופכים אותה לייחודית.

מדוע?

ראשית, בדרך כלל תנועה ציבורית לוחצת על הממשלה מכיוון שהאחרונה מסוגלת לבצע לבדה, בכוחותיה שלה, את הנדרש ממנה: להקים ועדת חקירה, לפנות מאחזים וכו'. היא הכתובת היחידה. במקרה של שליט, הכתובת הראשונה ללחץ לא היתה צריכה להיות ממשלת ישראל, כי גלעד שליט אינו אסיר שלה! הוא אסיר של החמאס. לכן, שורת ההיגיון נותנת שהלחץ המרכזי היה צריך להיות מופנה מול החמאס, המשפחות של האסירים הפלסטינים, הצלב האדום, ארגוני זכויות אדם ודומיהם.

שנית, ההתגייסות התקשורתית למען התנועה היתה חסרת תקדים בכך שכמעט כל התקשורת, בדפוס ובאלקטרוניקה, התייצבה מאחורי הזעקה הציבורית לשחרר את גלעד; בעוצמה, בהיקף הכיסוי הנרחב, בדרמטיות הרגשית שהופגנה, בין היתר ע"י ספירת הימים של השבי עד לאלף ימים.

שלישית, היתה כאן נכונות עקרונית ומעשית ללכת לקראת כל דרישות החמאס; היה כאן לחץ על ממשלת ישראל וראש ממשלתה להיכנע לסחטנות של החמאס וגחמותיו; היה כאן לחץ על ראש הממשלה לעשות את אקט הכניעה מהר, מיד, עכשיו , ועוד בכהונתו ( במאמר מוסגר הייתי אומר שלפי אותו קו, אולמרט היה חייב לסיים בכהונתו עוד הרבה דברים, כמו משא ומתן עם הפלסטינים).

רביעית, הלחץ לכניעה לסחטנות נשען על אידיאולוגיה ערכית, שבעיקרה אומרת כך: לתוצאות השונות של הכניעה אין למעשה חשיבות כי הן מתבטלות מול הערכים המקודשים של אי הפקרת חיילים שהמדינה עשתה עימם חוזה בלתי כתוב ומחובתה להחזירם, יהיה המחיר אשר יהיה; ערכים של החופש, של הסולידאריות, של ישראל ערבים זה לזה.

כמובן שכבודם של ערכים במקומם מונח. הבעייה, לדעתי, היא שבמציאות ישנה כל הזמן התמודדות בין ערכים מנוגדים, וגם לערכים יש גבולות. אם נלך על פי ההיגיון שלהחזרת שליט אין מחיר, או במילים אחרות לא משנה מה תהינה התוצאות של החזרתו – כי אז לא יהיה גבול לדרישות של החוטפים (פלסטינים, חיזבאללה) תמורת חייל ישראלי שבוי. עכשיו הם דורשים תמורתו אסירים שלהם. "מחר" הם יעלו דרישות נוספות, צבאיות או מדיניות. למשל, שישראל תחדל מלטוס בשמי לבנון; שישראל תחדל מסיורים לאורך הגבול; שישראל תסיר מחסומים אלו ואלו, וכיוצא באלה. לשון אחרת, התפיסה "שאין מחיר" להחזרת החייל גלעד, היא מסוכנת מעין כמותה, וחורגת מעבר לתחום הצר של שבויים.

אין לי הסבר טוב לתופעה הזאת של "בכל מחיר", המתעלמת לחלוטין מהתוצאות, אך ברצוני להגיד מילה לראש הממשלה, אולמרט: כל תפיסת ההתמודדות שלך עם פרשת גלעד היתה, לדעתי, שגוייה מתחילתה; חסכת כל מאמץ אפשרי של לחץ ממשי על החמאס, וחצית קווים אדומים. אבל, צריך להוריד בפניך את הכובע על שבדקה האחרונה עצרת על פי התהום וקבעת: יש עדין מדינה בישראל עם אינטרסים לאומיים חיוניים! מיבחנו הראשון של נתניהו לא יהיה ככל הנראה בתחום האיראני, אלא בגישה האסטראטגית שיאמץ מול החמאס בכלל, ובסוגית שליט בפרט.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 23.3.09

 

 

* * *

זאב אלמוג

מתפלא על תמיכתו הבלתי מסוייגת

 של אהוד בן עזר באהוד ברק

לבצלאל תדהר מחותני שלום,

מצ"ב לעיונכם גיליון מס' 429 של "חדשות בן עזר" בעריכת הסופר אהוד בן עזר שבזכות עוז בננו זכיתי להימנות על מנוייו.

כפי שתראה, בצלאל, גם סיפורו המופלא של קולונל ריצ'ארד מיינרצהאגן קצין המודיעין המצטיין של גנרל אלנבי, מצא את מקומו בגליון זה, לאחר שהבאתיו לידיעת בן עזר והמלצתי לו שימצא את שם מחבר הרשימה על מיינרצהאגן באמצעותך או באמצעות חנה איש-הורוביץ, שהעבירה לך אותה. 

העיתון המיוחד הזה ("חדשות בן עזר") ועורכו מהלכים עלי קסם מאז שאני מקבל אותו מדי שבוע בזכות המקוריות ורעננות המחשבה העולים מתוך שורותיו (עוז בתוכם), גם כשאינני מסכים עם חלק ממחבריהן.

 דבר אחד מעורר בי תמיהה, והוא תמיכתו הבלתי מסוייגת של אהוד בן עזר באהוד ברק שאני, כידוע לכם, מכירו היטב מאז היותו סרן בצה"ל והייתי האלוף היחידי שהוזמן למסיבה שערכו לכבודו חבריו מן הסיירת לרגל עלייתו לדרגת אלוף. הייתי גם אולי היחיד שאמר לתדהמת חבריי/חבריו – בעת שאהוד ברק נבחר לראשות הממשלה ­– כי "בתוך שנה עד שנה וחצי אהוד ברק לא רק ייכשל – הוא יתרסק!" 

מה שרבים אינם יודעים או מודעים לו, הוא שאהוד ברק פשוט מנותק מן ההווייה האנושית הסובבת אותו, וניתוחיו ה"שכלתניים" והנפתלים, הם לרוב נטולי בסיס לוגי או עובדתי, ותגובותיו הססניות ורופסות אף שהן מצטיירות בעיני אחדים כביטוי לשיקול-דעת זהיר; אדם כזה יכול להנהיג לכל היותר סיירת המושתתת על צוותים זעירים.

אסתפק באיזכור מקצת שבמקצת דוגמאות להסברת קביעתי זו. כשהוא התמנה לרמטכ"ל, אמר ברק: "תוך חודש נסגור את גלי צה"ל..." – או "צריך צבא קטן וחכם..." – ומה נותר? או כרוה"מ: "חזרנו לגבול הבינלאומי שלנו עם לבנון [החלטה נכונה כשלעצמה– לאחר 18 שנה שבהן תמך אהוד ברק בהתחפרותנו שם...] – מעתה יש לנו את כל הלגיטימציה להגיב בכל העוצמה על כל פגיעה של החיזבאללה בנו." – ואז, נחטפו שלושה מחיילינו בהר דב וחזרו אלינו בארונות מבלי שהגבנו כלל.,עד למבצעים "דין וחשבון" וענבי זעם" שהוא יזם או תמך בהם, וגם הם דוגמאות לקוצר ראייה, חוסר ראיית הנולד ולכשל צבאי מקצועי

 ולאחרונה, מבצע "עופרת יצוקה", שבה נלחם אייל, נכדנו המשותף. מבצע זה, כידוע, הסתיים כשציר פילדלפי ממשיך לשמש צינור להברחות, קסאמים ופצמ"רים ממשיכים לנחות על ישראל, וגלעד שליט נותר בידי החמאס שחוגג את "נצחונו" כאילו מעולם לא הכינו אותו, וחרפת הקסאמים שנמשכה שמונה שנים מתחילה מחדש כשהוא מבקש "מועד גימ"ל"...

ועדיין, שימו לב, נמנעתי מלהלעיטכם בסיפור פגישתו של אהוד ברק עם מפקד הצי השישי, שביקשני לפענח לו את חידת אטימותו של ברק, אשר לא איפשר לו במשך השעה התמימה שארכה שיחתם – להשחיל ולו רק מילה אחת בנסותו לשכנע אותו, כי "צי [שיכול להפוך את העולם שבע פעמים...], הוא דבר מיותר..." ו"את פרוייקט הצוללות [יכולת המכה השנייה של ישראל] כדאי להפסיק, כי הוא.י. איננו הורג ערבים..." ואולם, רבים מהמוני בית-ישראל, גם מהמפוכחים שבהם, שוגים בעיוורונם ורואים בו, באהוד ברק, כאחוזי מקסם-שווא, "מר ביטחון".

בצלאל, יקירי, בבניין משפחתנו והארץ ננוחם...

שלך,

 זאב אלמוג

 

אהוד: ברק "נשכב על הגדר", ערב האיתיפאדה השנייה, בניסיון נועז להציע לערפאת פתרון פשרה שטרם היה כמותו לוויתורים מצד ישראל, והוא עשה זאת גם ואולי בעיקר כתרגיל, כי כל העובדות שנאספו על שולחנו הראו שהפלסטינים הולכים בשיטת הסאלאמי, וברגע שיסתיימו הוויתורים מצידנו שאינם מחייבים ויתורים מצידם – יחזרו ביתר שאת לדרך הטרור. וכך אמנם היה. כתבתי כבר אז כי ברק נשכב על הגדר של ההיסטוריה הישראלית ושילם את המחיר במפלתו בבחירות, למרות שאריק שרון שבא אחריו נאלץ להמשיך בדיוק את דרכו במלחמת האינתיפאדה השנייה.

אכן, אני חושב שברק, לא פחות מליבני וצמרת מפלגתה, אשמים ב"פשלה" של הדחת אולמרט בכך שדחקו בו לקבוע מועד לבחירות הפנימיות ב"קדימה", וכל אחד מהם עשה זאת מתוך חישובים משלו. ואולם חרף כל מגרעותיו של ברק – אהיה שקט יותר, וכמוני דומני גם מרבית אזרחי ישראל – אם הוא ימשיך להיות שר הביטחון.

אני שייך למיעוט בארץ שעדיין סבור שהסיבה למצבנו הביטחוני הקשה היא אוייבינו הערבים והמוסלמים, ולא האיכות או הטעויות של מנהיגינו. את זה אולי מיטיב להבין דווקא אדם אזרחי כמוני, שאין לו ניסיון צבאי, אבל רואה את התמונה בכללותה.

 

* * *

ברוך תירוש

עלילות מיינרצהאגן בארץ הקודש

לאהוד בן עזר, שלום,

בהמשך לפרסום עלילות מיינרצהאגן [גיליון 429], ראה את השלמתי שהעברתי לניר ציבנר שהפיץ את הסיפור: 

           

חיבורך אודות אישיותו ועלילותיו הקסומות של ריצ'ארד מיינרצהאגן הגיע אליי בעקיפין, ואני מזדרז להביע לך את הוקרתי והערכתי.

האיש, בדומה למלומדים רבים בבריטניה של המאה ה-19 ותחילת ה-20, היה חדור בלב ובנפש בסיפורי המקרא, במרכזיותה של ארץ ישראל, ובייחודו וייעודו של עם ישראל ליישובה כבעבר. 

הצטרפותו למסע הגנרל אלנבי לשחרור הארץ מהעות'מנים, היוותה פרק במחויבותו לתקומת ישראל. כאורד וינגייט, "הידיד", עשרים שנה אחריו, הוא נעזר בתנ"ך לפעילותו כאיש מודיעין. מסופר בין השאר, כי כאשר הכוחות הבריטיים התקשו להתקדם לעבר ירושלים מדרום-מערב, עקב הארטילריה התורכית-גרמנית, הוא איתר והציע לכוחות לאגף את מערכות ההגנה התורכיים, ולהתקרב לירושלים מצפון-מערב דרך מעבר ההרים הנסתר בין שני הסלעים "בוצץ וסנה" (שופטים א', י"ד 4), שדרכם פרץ יהונתן בן שאול למחנה פלישתים. 

התיאור שהבאת בדבר מעורבתו של מיינרצהאגן לעת זקנה במלחמת העצמאות הוא נכון, ולידיעתך, ביחד עם אלמנתו של אורד וינגייט הוא הגיע וסייע בכמה קרבות בגליל העליון, והתפרסם כיצד שניהם עלו במטוס קל בכדי לסייע למגיני רמות נפתלי הנצורים, ולחיזוקם זרקו אליהם את ספר התנ"ך האישי של "הידיד".

אשמח לקיים איתך קשר, ואפילו לשאול לקריאה את הספר שציינת, ואני אוכל להשאיל לך כמה ספרים מאותה תקופה.

בהוקרה,

ברוך תירוש 

 

נ.ב. מה לך כי תלין על "הארץ" כאשר גם אתה כעורך אחראי, מצנזר ומונע פרסום חומר שאינו נראה לך.

ב.ת.

 

אהוד: דבריך האחרונים מעידים על אי הבנה. אני לא מונע מראש שום פרסום מאת ועל אנשים מסויימים, אבל אני לא מפרסם חומר שאינו נראה לי וזאת לא בגלל הדיעות המובעות בו, אלא אם הוא מראש תעמולה פוליטית ובדרך כלל נלוזה וקיצונית, או שכתוב בחובבנות, או שאינו מדוייק, או שיש בו שימוש בקללות ובנאצות כלפי האנשים הנזכרים בו, או שהחומר פשוט לא מעניין ולא מתאים למסגרת המכתב העיתי, שאחרת יכולתי לפרסם בהמשכים גם את ספר הטלפונים.

אכן, לא כל מה ששלחת לי פירסמתי, וכדאי לך, במקום להתייהר ולהעביר ביקורות – לשוב ולבדוק מה היה לא בסדר ברשימות שלך שלא פירסמתי.

 

 

* * *

יוסי גמזו

שִיר אַהֲבָה לְרֹאש הָעַיִן

 

הערב, יום חמישי, א' בניסן התשס"ט, 26.3.09,

במסגרת ערב ההצדעה שעורכים "גלי צה"ל"

במרכז לתרבות ולאמנות ע"ש קימברלינג בראש העין

 למשורר יוסי גמזו על תרומתו לַזֶּמֶר הישראלי

יבוּצע בּיצוּע-בכורה שיר-זֶמֶר חדש שלו

בהלחנת נורית הירש

המוּקדש לציוּן מלאות 60 שנה

לעליית "מרבד הקסמים" של יהדוּת תימן

 ומלאות 60 שנה לייסוּדה של ראש העין על-ידי עולי עלייה זו

"חדשות בן עזר" ראשונות להגיש לקוראיהן את מילות השיר החדש

הוא יוּשמע בקרוב גם ב"קול ישראל" ויוּקלט, כּמופע כּוּלו, לטלוויזיה

 

* * *

יוסי גמזו

שִיר אַהֲבָה לְרֹאש הָעַיִן

 

בְּיָמִים שֶכָּל חִקּוּי תַּרְבּוּת-אָמֶרִיקָה נִמְאַס לִי

וְלָבוֹא לְרֹאש-הָעַיִן אֵין לִי צֹרֶךְ בְּדַרְכּוֹן

מִתְחַשֵּק לִי לְפַרְגֵּן לוֹ לַיִּשּוּב הַזֶּה הָאַסְלִי

הַשּוֹכֵן מַמָּש לִגְדוֹת מְקוֹרוֹתָיו שֶל הַיַּרְקוֹן.

 

כִּי גַם הוּא כֻּלּוֹ מָקוֹר – מִמִּגְדַּל-צֶדֶק שֶל אֵי-פַּעַם

עַד צְלִילָם שֶל "מִזְמוֹרֵי תֵּימָן" בְּשִיר וּבִנְגִינָה,

כַּכָּתוּב: "אָז יִמָּלֵא שְֹחוֹק פִּינוּ" (וּלְיֶתֶר טַעַם

"יִמָּלֵא גַם בִּסְחוּג פִּינוּ וּלְשוֹנֵנוּ בְּרִנָּה")...

 

רֹאש-הָעַיִן, אַתְּ עֲדַיִן

גַּם בְּגִיל שִשִּים שָנָה

זְקוּפַת-רֹאש כָּאן וִיפַת-עַיִן

כְּעַלְמָה רַעֲנָנָה

כִּי בְּלֵב נוֹפֵךְ יֵש חֹרֶש

הַמַּדִּיף רֵיחוֹת בְּשָֹמִים

וְיָפְיֵךְ צָמַח מִשֹּרֶש

הַמַּרְבָד וְהַקְּסָמִים.

 

וּבִמְלֹאת שִשִּים לְעִיר זֹאת שֶצָּמְחָה לָהּ רֹבֶד-רֹבֶד

מֵעוֹלֵי מַרְבַד-קְסָמִים עַד שְלַל עֵדוֹת, כַּיּוֹם בָּהּ יֵש

גַּם גֶּעפִילְטֶע פִיש גַּם גַּ'חְנוּן הַשְּלוּבִים בָּהּ בְּתִרְכֹּבֶת

שֶכֻּלָּם מוֹדִים שֶאֵין לָהּ כְּלָל בַּמֶּה לְהִתְבַּיֵּש.

 

כִּי תוֹסֶסֶת אַתְּ כַּיַּיִן, רֹאש-הָעַיִן, וַעֲדַיִן

יֵש לָךְ סוֹד שֶל אַנְטִי-אֵיגִ'ינְג שֶמַּמָּש לֹא יְאֻמַּן

וְלַמְרוֹת שִשִּים שְנוֹתַיִךְ זְקוּפַת-רֹאש אַתְּ וִיפַת-עַיִן

(וְהַכֹּל בִּזְכוּת הַגֶּנִים שֶל הַשַּאפוֹת בְּנוֹת תֵּימָן...)

 

רֹאש-הָעַיִן, אַתְּ עֲדַיִן – – –

 

וְלָכֵן, אִם חוֹגְגִים אָנוּ שִשִּים שְנוֹת גִּיל וָיֶזַע

גַם לָעִיר וְגַם לַעֲלִיַּת כַּנְפֵי הַנְּשָרִים,

תְּבֹרְכִי כָּאן, רֹאש-הָעַיִן, עַל הַחֵן וְהַסִּינְתֵּזָה

שֶל בְּנִיָּה וּפִנּוֹת-יֶרֶק, שֶל תַּרְבּוּת וְשֶל שִירִים.

 

כִּי גַנִּים יֵש לְמַכְבִּיר בָּךְ וּבִמְקוֹם זִהוּם-אֲוִיר בָּךְ

יֵש בָּךְ יַעַר שֶל קָקָ"ל שֶמְּשוֹבֵב אֶת לֵב כֻּלָּם

וּפְנִינָה שֶל חֵן לוֹקָאלִי כַּמֶּרְכָּז הַמּוּסִיקָאלִי

עִם תִּזְמֹרֶת כְּלֵי-פְּרִיטָה הֲכִי גְדוֹלָה שֶבָּעוֹלָם.

 

רֹאש-הָעַיִן, אַתְּ עֲדַיִן – – –

 

 

* * *

אהוד בן עזר

בִּילְבִּי שלי

אסטריד לינדגרן: "בילבי גרב-ברך", איורים לורן צ'יילד. משבדית: דנה כספי, כנרת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, אור יהודה, 2009, 164 עמ'.

 

לכבוד חג האביב שלחה לי ההוצאה שלי, כנרת זמורה ביתן, מתנה נחמדה והיא הספר "בילבי גרב-ברך" [הבנתי שבמקור השוודי שמה היה פִּיפִּי) מאת הסופרת הידועה אסטריד לינדגרן, שכבשה את העולם עם הספר הזה משנת 1945 ובעוד 114 הספרים שבאו אחריו.

על חטאיי אני מודה, מעולם לא קראתי את "בילבי", לא ראיתי את סדרות הסרטים שהופקו בעקבותיה, והספר גם לא היה ברשימת הספרים שעליה גידלנו את הבן שלנו, ושממנו קראנו לו בשעות הערב כדי שיסכים להירדם.

כיום אני מצטער על כך אבל יותר טוב מאוחר מאשר לעולם לא. הסיפור האנארכיסטי הזה כל כך מקסים ומשובב את הנפש, ואני מניח כי התרגום משבדית שעשתה דנה כספי, יחד עם האיורים הצבעוניים של לורן צ'ילד, העשויים בעריכה גראפית מיוחדת שמשלבת טקסט וציור – מביא אותו כיום במלוא הדרו במהדורה החדשה שממחישה את שובבותו. אני מניח שאם טקסט כזה היה מגיע כיום, בשם מחבר אחר, לידי עורך או עורכת בהוצאת ספרים בארץ שאינם מכירים את בילבי – הוא היה נפסל על הסף מהיותו סיפור אנארכיסטי ולא חינוכי! וייתכן גם שהעורך או העורכת היו מציעים לשפר אותו ואולי גם לכתוב אותו מחדש בגישה יותר חינוכית וחיובית.

הקריאה הקלה והמהנה העלתה בי שתי מסקנות:

האחת היא שאולי כדאי לנו, למבוגרים, להפסיק קצת לקרוא את הספרים שכביכול נועדו לנו ורבים מהם ריקים ומשעממים – ולחזור לקרוא ספרי ילדים ונוער שגורמים הנאה אמיתית לילד הנצחי שקיים בתוכנו גם אם יותר ממחצית חיינו כבר חלפה-עברה. בשביס-זינגר אמר פעם כי הילד הוא הקורא האמיתי האחרון שנותר לנו כי הוא לא למד ספרות באוניברסיטה ולא משווה כל ספר לקאפקא, לגרוסמן ולג'ויס, והוא אינו קורא ביקורות על ספרים וגם אינו אישה דעתנית תל-אביבית שמדברת רק על ספרים שגם חברותיה מדברות עליהם – אלא הילד שופט את הספר לגופו, אם הוא מעניין ומהנה אותו, ואם לא. ולכן כדאי לכולנו לשתות ממעיין הילדות והנעורים של הספרים האמיתיים האלה.

והמסקנה השנייה היא שבספרי ילדים מצויינים צריכה לנשב רוח אנארכיסטית ושובבה מאוד, בהחלט לא חינוכית, כי היא מביעה את מישאלות לב הילד/ה והנער/ה ולא את הצנזורה של הטעם ה"טוב" של המורים והמורות וגם של העורכים/העורכות בהוצאות הספרים.

אני עצמי, שערכתי את רוב ספריי במו ידיי מבלי שעורכים מטעם המו"לים הורשו לערוך אותם, ראיתי כיצד כמה וכמה ספרים אנרכיסטים שלי לילדים ונוער נתקבלו בהתנגדות של מורים ומורות. כך למשל, בשנה שהייתי "סופר אורח" שיעשעתי מאוד את מאזיניי הצעירים בקריאת שיריי הפרועים מתוך הספר "50 שירי מתבגרים", ובהפסקות היו מתנפלים על העותק וקוראים אותו מכל צדדיו, אך כאשר ניסיתי לתת אותו מתנה לאחת הנערות, למען הכיתה כולה, בתום המפגש, החרימה אותו המורה מידיה ואמרה שהוא צריך לעבור קודם קריאה ואישור מטעם המורים וההנהלה. מנימת דבריה החמורה הבנתי שהוא לא יוחזר לתלמידות.

אירע לי כך גם כאשר אימהות התלוננו על עופרית בלופרית שלי, שאומרת בספר כי ביום שאבא התגרש מאימא היה היתה הילדה הכי מאושרת בעולם, וכן כשבאו אליי אימהות בטענות מדוע הירקות עושים סלט של בני אדם חיים (ויש גם איור של נורית יובל) ב"לילה בגינת הירקות הנרדמים".

ילדים ומבוגרים, אם וכאשר תגדל רוחכם ותרצו להתחיל לכתוב, אל תשכחו את רוח החופש הנהדרת והאמיתית כל-כך של בילבי!

 

 

* * *

ד"ר גיא בכור

בין נהר השנאה לנהר השכחה – וניסיון הפיגוע הנורא בחיפה

 

ניסיון הפיגוע הקשה בחיפה לא הפתיע אותי, אלא רק המהירות שבה הדברים קרו, הרי את מעגל החורבן העצמי של הפלסטינים תיארתי בפניכם רק לאחרונה, ובאמת, אחד השלבים שלו, הוא חידוש האלימות כלפי ישראל והישראלים שלנו. מדוע זה קורה? ומה ניתן לעשות? אל תדאגו, אפילו את קֶרבֶרוס, הכלב האכזרי בעל שלושת הראשים מן השאול, ניתן להרגיע. על שנאה ושכחה.

את האדֶס, השאול במיתולוגיה היוונית, הקיפו שני נהרות אדירים, שתמיד שבו את דמיוני: נהר סטיקס –Styx – הוא נהר "השינאה" ביוונית, שאי אפשר להיכנס אל העולם הבא בלי לעבור על מימיו הכהים, כאשר קֶרבֶרוס, שומר השאול, כלב בעל שלושה ראשים, מונע את הכניסה ממי שאינו מורשה. רק חרון על הרפסודה שלו היה מעביר את המתים אל העולם הבא, בדומיה.

ומן הצד השני של השאול, לֵיתֵי, נהר "השִכחה", ממנו שותות כל הנשמות לפני שהן שבות אל עולם החיים, כתינוקות חדשים. שנאה-ושכחה, שנאה-ושכחה.

כך, שני הנהרות העצומים האלה, הקדמוניים, מפרידים בינינו לבין הפלסטינים, אשר מעולם בתולדותיהם לא שנאו אותנו כל כך, פרי של הסתה הולכת ומתעצמת מאז הגיע לכאן ערפאת עם משטרו, וכעת חמאס. זהו נהר סטיקס המפריד בינינו לבינם, ואין חרון לגשר. ומן הנגד השני, נהר השיכחה. כל כך מהר שכחנו את רצח העם שנעשה לנו בשנות התשעים והאלפיים, כאשר אזרחים תמימים נטבחו בקניונים, באוטובוסים ברחוב, ושום הפגנה לא נראתה בעניין הזה בעולם. שנאה-ושכח.

נהר סטיקס! תמיד דמיינתי אותו לעצמי, כיצד הוא נראה? האם הוא סוער ורוגש, כפי שצייר אותו גוסטב דורֶה, או דומם וגווע, כפי שתיאר אותו טולקין. בכל מקרה, נראה שאנו בין עולם החיים לבין שאול מחודש עם הפלסטינים, באותה מחזוריות שהם לעולם לא יסיימו אותה: נכנסים מצד אחד, ושוב היא נולדת מן הצד השני. שנאה ושכחה, שנאה ושכחה. הרס וחורבן פלסטיניים עצמיים.

ניסיון הפיגוע הקשה בחיפה לא הפתיע אותי, אלא רק המהירות שבה הדברים קרו, הרי את מעגל החורבן העצמי של הפלסטינים תיארתי בפניכם רק לאחרונה, ובאמת, אחד השלבים שלו, הוא חידוש האלימות כלפי ישראל והישראלים שלנו. זה ברור. מה שמפתיע היא המהירות שבה הדברים קורים. מדוע?

חוסר יכולת לגבש ממשלת אחדות פלסטינית, וכבר ציינו שממשלה כזו פשוט לא יכולה לקום, מביא את חמאס והפתח להפנות את הכידונים כלפי ישראל, כדי להסיט את השנאה החוצה. העוינות הפנים-פלסטינית כה גדולה, עד שהדרך היחידה לנטרל אותה היא להפנות אותה כלפינו. בשטח פועלים מחבלים רבים, חלקם אנו שיחררנו, חלקם אנשי חמאס. נכון, ישראל מבצעת מעצרים רבים, אך עדיין, יש פעילות רבה/

חוסר רצון של חמאס להשלים את עסקת השבויים, וברור שעסקה כזו לא תקרה, יוצר אכזבה גדולה בקרב האוכלוסייה בשטחים כולם. המשפחות לעולם לא יפנו את הזעם כלפי חמאס, זה הרי לא הגיוני, אך עלולה לבוא תסיסה וזעם. וכנגד מי מתעלים זעם פלסטיני או ערבי? כלפי ישראל, כמובן, קודם כל בפיגועים, שמעלים שם את המורל, ומעניקים לגיטימציה.

חמאס תקוע עם "הישגיו". תקוע בעזה, בלי רגיעה, בלי מעברים, בלי עתיד, ותקוע ביו"ש, כאשר אין הוא מסוגל לחסל את אבו מאזן, כיוון שישראל שומרת עליו. ברצותו לשנות את מאזני הכוח, הוא עלול לחזור לפיגועים בתוך ישראל.

אצל הפלסטינים ישנה תחושה של התרופפות המנהיגות בישראל, של חולשתה, של אובדן דרך אצל מנהיגות זו. אין ממשלה, אין שרים, אין קבלת החלטות. נתניהו מקרין חולשה עצומה כלפי חוץ, הססנות, נרפות לקחת את המושכות בידיים. זה נראה רע מאוד מצד אויבינו. הרביעייה אולמרט, נתניהו, לבני וברק נמוגה-לכאורה, וכידוע במזרח התיכון מכים רק את מי שהוא חלש.

האם הדבר מסובך עבור חמאס לבצע פיגועים בעומק ישראל? מתברר שלא.

גדר ההפרדה עודנה פרוצה. בלחץ אירגונים פלסטיניים, בג"ץ מונע את השלמתה של זו, פותח וסוגר, כבר שמונה שנים. ביזיון כזה, זלזול כזה במיליארדים של כספי ציבור שנשפכו שם, לא יתואר.

ישראל מוצפת מחדש בשב"חים, אלפים, אולי עשרות אלפים, פלסטינים שוהים בלתי חוקיים, כמו בשנות התשעים. שיכחה. שכחנו. רובם באים לעבוד, אך חלקם סייענים ומחבלים. חזרנו להיות שקופים בעיניהם, קלים לחדירה. משטרת ישראל יודעת שזה המצב, אך אין לה רצון להתעמת עם אירגוני "זכויות אדם", שמגינים על הזרים החודרים לישראל. וממילא אם מגרשים שב"ח, אחרי יומיים הוא חוזר, שכן אין גדר.

לאחר שממשלת ישראל העדיפה את חירות הפלסטינים מאשר את חיי הישראלים, הוסרו באחרונה מחסומים חשובים בשטחי צפון הגדה המערבית. מה תפקידם של המחסומים? להתעמר בפלסטינים? לא ולא. תפקידם לבלום את הטרור בשטחים, שלא יגיע בקלות בלתי נסבלת למרכזי הערים הראשיות בישראל. אין מחסומים – יש טרור, כמה פשוט.

חמאס יודע שישראל תפעיל לחץ על אבו מאזן ומימשלו הכושל בעקבות חידוש הטרור, כלומר אבו מאזן יובך, וייגרר למסלול של עימות עם ישראל פטרוניתו. הכוונה לסכסך בין הצדדים כה ברורה, ויחד עם זאת המטרה הזו גם תושג לבסוף, בכעסה של ישראל. כאילו לא היינו בתרחיש הזה בעבר, כאשר בשנות התשעים ובראשית שנות האלפיים, חמאס היה מבצע פיגועים מזוויעים נגד ישראל, כדי לעודד אותה לכתוש ולחסל את הרשות הפלסטינית של ערפאת.

הכל כבר היה. שנאה, ושכחה. שנאה ושכחה. שנאה ושכחה. ושוב, ושוב ושוב. חרון חותר בשקט, וקרברוס חושף את שיניו. אגב, באיזו דרך ניתן היה להרגיע את קֶרבֶרוס, הכלב האכזרי, בעל שלושת הראשים, כדי שלא יפריע לעבור? נראה אתכם. למה זה חשוב? כי תקווה, כיצד להתמודד עם כל משבר – תמיד קיימת.

22.3.09

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

 

 

* * *

פוצ'ו

מה הקשר בין תעלת פנמה והרכבת לירושלים?

אחרי שמוטקה נאור מיצה את כל הסיפורים האפשריים על רכבת העמק, הגיע הזמן לספר משהו על הרכבת לירושלים, זאת שנסללה בראשית המאה הקודמת וקישרה בין יפו וירושלים.

הסיפור מתחיל בפנמה. אחרי הצלחתו של המהנדס הצרפתי לֶסֶפְּס לכרות את תעלת סואץ, חיפשה חברה צרפתית מקומות שניתן יהיה לחפור בהן תעלה דומה (על תעלת הימים עוד לא שמעו). כך הגיעו לפנמה, שלפי המפה אין פשוט מאשר לחצוב אותה עם בולדוזר אחד. מה שהם לא לקחו בחשבון היה יתוש קטן, יתוש הקדחת הצהובה. היתוש הזה ראה איך פולשים פתאום לטריטוריה שלו בלי רשות, התנפל על העובדים, ותוך תקופה קצרה נמנו שם 20,000 חללים, והשאר ברחו משם כל עוד רוחם בם. מה שנשאר במקום היו קילומטרים של פסי רכבת על אדניהם, וסוחרים זריזים חיפשו להם שימוש. מה שאני לא יודע אם קודם היו הפסים ואחר חיפשו איפה לשים אותם, או שהתוואי לרכבת בירושלים היה כבר מתוכנן, והממשל הטורקי חיכה להזדמנות להשיג פסים בזול. בכל אופן הפסים האלה של תעלת פנמה הראשונה, שלא נבנתה, היו הפסים שחיברו בראשית המאה בין יפו לירושלים, ועליהם הייתי נוסע כל שבוע בשנת 1954 ללמוד באוניברסיטה בירושלים.

ומאין אני יודע את כל הסיפור הזה?

מספרה האוטוביוגרפי של האנטימולוגית פרופ' רחל גלון, ילידת כפר ויתקין, (שהיא חוקרת חרקים ואישיות ידועה בכל עולם המדע, ורק בארצנו לא כל כך). הספר נקרא "מגב האתון לעידן הסילון", ובו סיפורים מופלאים על כל מיני יתושים וקרציות וזבובים. המעשייה על פסי הרכבת לירושלים התגנבה בצורה שולית לפרק על היתושים, ואני שאלתי את עצמי אם מוטקה יודע עליה. אגב, פרופ' רחל גלון תיזכר לנצח בזכות עכביש קטן אשר העולם העניק לו את שמה – "זלוטס גלוני", ובזכות עש לילה בלתי נראה – "פולימיקסיס אאגיפטיקה רחלה." (השמות של כל הג'וקים למיניהם היו כבר תפוסים).

 

אהוד: קו הרכבת יפו-ירושלים החל לפעול בשנת 1892 והעובדה ההיסטורית החשובה שאתה נסעת בקו הזה בשנת 1954 לא עושה אותו צעיר יותר!

 

 

* * *

יוסי אחימאיר

פועלו העיתונאי של משה ז"ק ז"ל

דברים ביום העיון על "הסיכסוך – מבט אחר"

 במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, 18.3.2009

יום העיון הזה נושא את הכותרת: הסיכסוך – מבט אחר".

הוא מוקדש לזכרו של העיתונאי משה ז"ק ז"ל – וכמה חסר לנו המבט שלו, המבט האחר של העיתונאי בה"א הידיעה, הפובליציסט, הפרשן המדיני, שבעיניי הוא היה – וסילחו לי על מה שבעיני חלקכם ישתמע כלשון הפלגה – כן, הוא היה גדול העיתונאים שלנו.

חסר לנו המבט המיוחד והייחודי שלו, המעמיק להתבונן, היודע לברור בין אמת לשקר, המשקף בקיאות וידע לאין-שיעור במצבנו האזורי, בסיכסוך הבלתי נגמר – ואשר ספק אם אי פעם יהיה לו סוף, על-ידי הכרת העולם הערבי-מוסלמי במדינתנו, בקיומו הריבוני של העם היהודי באזור זה, ובחתימת הסכם שלום מלא.

המבט האחר של משה ז"ק חסר לנו מאוד, קוראיו הנאמנים, מאז הלך לעולמו לפני שמונה שנים וחודשיים, מאז פסקה הלמות המקלדת בבית ברחוב שרת בתל-אביב, מאז נעצמו עיניו לנצח בחדרו באיכילוב, כאשר מהדורת החדשות מקול ישראל מהדהדת ברדיו הצמוד.

כמה חסרו לנו מיני אז הניתוחים, הפרשנויות, ספוגי החכמה המדינית, ההבנה המזהירה של תהליכים שמתחת לפני השטח, חדורי האמונה הציונית-יהודית, שכה טבועים היו בכל אחד ממאמריו, וכה איפיינו את כל אחת מרשימותיו.

בכל מאמר או מסה נמצא תמיד שילוב של מידע עובדתי עשיר, שנאסף בדי עמל של רפורטר חרוץ, קפדן, היודע לברור בין עיקר לטפל, ניתוח לעומק שמסתמך הן על זיכרון אירועי העבר וברירת אלה הרלוואנטיים מתוכם, והן על ראיית העתיד באופן מפוכח, ורצון לתת באמצעות המילה הכתובה והאחראית ביטוי לאינטרס הלאומי של המדינה, ביטחונה וקיומה.

א-פרופו זיכרון: פעם הוא הציג לי פתק בכתב ידו שבו כתב: "מה דעתך על ז"ז?"

הרמתי גבות: מה זה ז"ז? – זיכרון ז"ק.

הראש זכר, וליתר ביטחון גם הרבה ניירת נאגרה בחדר העבודה, ותמיד נמצא בכל נייר ובכל מסמך ובכל פרוטוקול שהגיע בדרך לא דרך לידיו – שימוש פובליציסטי.

יכולת הזיכרון המופלאה שלו העלתה מן הראש פרטי פרטים מאירועי העבר, כמו היה ויקיפדיה מהלכת על שתיים. היה לכך יתרון לא רק לו עצמו: לא היה עיתונאי במערכת שנזקק אי פעם לפרט היסטורי כלשהו, שמשה ז"ק לא סיפק לו תשובה... ואם לא זכר – וגם זה קרה – תמיד ידע היכן לחפש ולמצוא.

בפרק זמן זה של שמונה שנים וחודשיים מאז נעצמו עיניו לנצח – משה ז"ק, וליתר דיוק מאמריו המלומדים של משה ז"ק, לא פירשנו עבורנו שורת אירועים אדירים: הם לא ליוו את טרור מגדלי התאומים בניו-יורק, ולא את מלחמת עיראק, הם לא היו בתקופת שלטון שרון ולא בשלוש שנות ממשלת אולמרט, לא בהתנתקות השגויה והעקירה הכוחנית, ולא במלחמות ללא תוצאות אסטראטגיות – לבנון השנייה ועופרת יצוקה.

לא נהנינו מניתוחים מפרי עטו על הפיכת איראן לסכנה לשלום העולם ולאיום קיומי על ישראל, לא לתופעת "אל קאידה" ובן-לאדן, לא לעליית החמאס בעזה ולא לניסיונות הכושלים, הפאתטיים, לקדם תהליך השלום עם "החזון-לא-חזון של שתי המדינות" אחת פלסטינית והשניה פלסטינית-יהודית.

ז"ק ומילותיו חסרים לנו במו"מ-שמתוך-חולשה על שיחרור גלעד שליט (בסוגריים אעריך – כי היה מצדיק את ראש הממשלה אולמרט בהחלטה הקשה שקיבל אתמול), בהסברת גל האנטישמיות והאנטי-ישראליות הגואה בעולם כולו, ובעולם האיסלאם במיוחד.

מצד שני, נחסכו ממשה ז"ק מראות הידרדרותנו המדינית והמוראלית-מוסרית, שהוא לבטח היה יודע לנתחן לעומק, להסבירן, להציג את מקורותיהן ולהראות למנהיגים-לא-מנהיגים שקמו לנו בפרק זמן זה של שמונה שנים ויותר, שמא ישכילו לאמץ את כיווני התיקון הנדרשים כדי להציל את הקיים, ולהניע מחדש את החזון הציוני. מאמרים שתמיד שירטטו את דרך המלך הציונית-מאמינה-צודקת, שאין לסטות ממנה.

אילו משה היה עימנו היום הזה, הוא לבטח היה חוזר וכותב, כי – הכל בידינו, ברצוננו, ביכולת עמידתנו על שלנו, ואין בהכרח להאשים במצב המתדרדר אך ורק את האוייב הקרוב או את הידיד הרחוק.

שהרי משה ז"ק כיוון את כתיבתו לשתי כתובות: מחד גיסא – לראשי המדינה, לקובעי המדיניות, לממונים על מדיניות החוץ, אם כי לא היתה לו אשלייה שרק בודדים מהם קוראים את מאמריו התובעניים והתובניים, שהיה בהם גם יובש אקדמי מסויים, או מאמרי-עומק של בעלי טורים אחרים, מאמרים שיש בהם ניתוחים ולא רק רכילויות. היתה בקרבו אמונה תמימה, שיוכל אולי להשפיע בכתיבתו על כיווני מחשבתם של ראשי השלטון במידע הבלעדי שהריק אל עמודי העיתון "מעריב", שהוא היה בין מייסדיו, (ואשר התדרדר ברמתו מני ימיהם של ז"ק, רוזנפלד ודיסנצ'יק) – ובפרשנות שנתן לעובדות ולמהלכים שבהתהוות.

מאידך גיסא – ז"ק ראה לנגד עיניו את הוד מעלתו הקורא, צרכן העיתון, שיש להשכילו, אפילו לחנכו, להביא לפניו את מסכת העובדות באופן האמין ביותר. הוא ראה לנכון – לשרת את קוראי העיתון, להעניק גם לקורא התמים, הבלתי מעודכן אבל הנבון, לקורא המודאג, אובד העצות, ניתוחים והסברים שווים לכל נפש על המתרחש מאחורי הקלעים של העולם המדיני-צבאי, על האירועים הביטחוניים והמהלכים המדיניים הנרקמים, ועלולים לחרוץ את גורל כל אחד מאיתנו.

משה – מר ז"ק כפי שהקפדתי תמיד לקרוא לו – ראה במקצוע העיתונות שליחות – להיות המתריע בשער, לתת לקורא ולראשי הציבור פתח של תקווה, נימוקים, מושכלות, כי לא הכול אבוד, כי בידינו הדבר אם רק נשכיל לבצע את המהלכים הנכונים, ננקוט את הצעדים הדיפלומטיים הראויים, נזקוף קומתנו ונתנהג בשדה המדיני-הבינלאומי כאומה גאה שיודעת לעמוד על שלה, גאה בעברה, מציגה כהלכה את צידקתה בזירת ההסברה העולמית, בפורום העמים, וכך מבטיחה את עתידה.

אף כי היה חדור אידיאולוגיה ברורה, משה בכתיבתו לא היה נעול על כיוון אחד, לא היה דוגמאטי, אלא הציג מסקנות הנובעות בראש וראשונה מהעובדות, שהן פרי חיקוריו, מידע שאסף משיחותיו עם אין-ספור מקורות גלויים ועלומים, אישים מדיניים ואחרים, מבדיקת תקדימי העבר – ותמיד חשף רק מעט מכל אשר נאגר במוחו הקודח. מי שעבד במחיצתו, ספג את תורת העיתונות האמינה, הבודקת, שאינה משאירה אבן בלתי הפוכה, עיתונות המושכת את הקורא המתעניין, המוכן לאמץ את תאי המוח, עיתונות שמרתקת אותו, המקנה לו מידע ותובנה, שיש לה ערך מוסף.

אם לעבור קמעא לפסים אישיים, אציין כי הכרתי את משה ז"ק העיתונאי – בכמה פנים שלו:
ראשית – המיפגש הראשון לפני 65 שנה, כאשר מנהל סניף "המשקיף" בירושלים בא לברית של בנו הצעיר של אב"א אחימאיר בהר הצופים, וכרטיס הביקור והברכה עם השם והחתימה משה ז"ק, שמור עמי מיני אז. שנית – ממכתביו לאבי המנוח, אותם שיגר מלונדון שם שימש ככתב "המשקיף", כאחד מקוראיו הצמאים להתעדכן במתהווה, ומוכנים להתאמץ לקרוא עד תום את מאמרי העומק שלו, כאשר ידעת את הערך המוסף שלהם: גם תקבל מידע אמין וגם תזכה לפרשנות מחכימה.

לאחר מכן – גם כקולגה צעיר במערכת "מעריב", ואז הכרתי את אישיותו המחייכת או זועמת, המפגינה ידע, וראיתי מקרוב את חדוות היצירה שלו בהשלמת מאמר ובעריכת עמודי השבת או המוסף השבועי.

 ולבסוף – כששירתי כמנהל לשכתו של ראש הממשלה שמיר – וז"ק היה מן העיתונאים הבכירים הבודדים שהיה יכול להרים אליו טלפון ישירות. גם אליי היה מרים טלפון כמעט מדי ערב, לשיחה שהיתה נפתחת בשתי המלים הישירות: "מה חדש?" – ועד שאתה היית פותח פה, כדי לעמוד במבחן השאלה שלו, כבר היה משה עצמו מעלה פרט כלשהו מענייני היום ומנתחו ארוכות באוזניך. חשת כיצד מתבשל אצלו המאמר לעיתון המחר או לסוף השבוע, או שהוא מתכנן להעביר דרכך רעיון אל הבוס.

דומה שלא היה עיתונאי אחראי ממנו, שכאמור – ידע יותר משפירסם, מתוך דאגה שמא יזיק לאינטרסים של המדינה מעצם פירסומו של סוד זה או אחר.

אבל היתה בו גם מידה רבה של אנושיות ושמירת כבוד הזולת. פעם סיפר לי, וגם כתב על כך כעבור עשר שנים, כיצד נמנע מלפרסם בערב יום הכיפורים ההוא, ערב פרוץ הקשה במלחמות ישראל, מאמר המתריע בפני הצפוי. זו היתה פעם נדירה שבה כתב על עצמו, על לבטיו – על מאמר מפרי עטו שלא פורסם ערב יום הכיפורים.

כזכור, בין מעצבי המדיניות הישראלית דאז רווחה תפיסת ה"סבירות הנמוכה" לגבי אפשרות של מלחמה קרובה, למרות כל הסימנים הברורים. הממשלה ביקשה מהעיתונים להנמיך פרופיל ולשדר הרגעה לנוכח ריכוזי הכוחות הסוריים בגבול.

"לא הותר לי," – כתב לימים ז"ק במאמרו– "להצביע על ריכוזי הצבא הסורי בגולן, אך יכולתי להצביע על נפילתו של סלוואדור איינדה בצ'ילה, שעלולה להמריץ את ברז'נייב לעימות עם ארה"ב בזירת המזה"ת. מתנגדי קו הדטאנט של ברז'נייב בקרמלין ילחצו עליו, וכדי להוכיח שהדטאנט אינו כובל את ידיו – הוא עלול למצוא שהמזה"ת הוא הזירה הנוחה לפעולת גמול סובייטית כנגד התבוסה בצ'ילה."

כך זיהה מר ז"ק, בניתוח מזהיר של המצב הבינלאומי, כי הסבירות להתלקחות ישראלית-ערבית גבוהה. והוא הוסיף באותו מאמר, שפירסם ב-1983: "אילו הייתי כותב היום דברים אלה, ספק אם הייתי אומר שבריה"מ פתחה את הניצרה. שכן לפי עדותו של מחמוד ריאד, מי שהיה שר החוץ המצרי, עוד במארס 1972 הסביר המרשל גרצ'קו, שר ההגנה הסובייטי, לממשלת המצרית שבאה לקרמלין, כי מצרים השיגה את עליונותה בציוד צבאי שיש בו כדי להבטיחה במקרה שתפתח במלחמה בישראל."

סיבה נוספת לסברתו על מלחמה קרובה, היתה קשורה במדריכו של ז"ק בסמינר הבינלאומי בהארווארד ב-1962, ואשר ב-1973 היה שר החוץ האמריקני – הלא הוא ד"ר הנרי קיסינג'ר. בכנסו בפתיחת עצרת האו"ם את שרי החוץ הערביים – מספר ז"ק – הבטיח להם קיסינג'ר לפתוח בהקדם במו"מ להסדר ישראלי-ערבי. הכול ידעו את שיטת קיסינג'ר, שהופעלה להשגת השלום בווייטנאם, וזיכתה אותו בפרס נובל לשלום – להגיע לשלום על-ידי החמרה תחילה במשבר שרוצים לפותרו.

המסקנה הערבית היתה – וכך כתב לימים עורך "אל אחבאר אל יום" המצרי – כי מוטב שאנו הערבים נתחיל במלחמה לפני שקיסינג'ר ימצא פתרון ויכריז עליו.

משה ז"ק, המשוכנע – כך העיד על עצמו – שהמלחמה מתדפקת על השער, לא פירסם את המאמר על המלחמה הקרובה, שהכין לעיתונו. הוא מעיד: פיניתי ברגע האחרון את מקומי למאמר של חבר, שעמד על סף פרישה. "כאשר החבר הציע לי לפרסמו ביום א', השיבותי: ביום ראשון כבר נהיה בעיצומה של המלחמה." כלומר, איש לא יתעניין אז בקרייסקי...

משה ז"ק לא הזכיר את שמו של אותו קולגה, אך אני יכול לגלות כי מדובר בדוד גלעדי, שבאותה שנה, לפני 36 שנה, יצא לגימלאות והיום גילו כבר מעל למאה – עד 120.
גלעדי פירסם מאמר על קרייסקי, ואילו מאמרו הנבואי של ז"ק לא פורסם, כי כעדותו בפניי – והוא היה באותו זמן לא רק פרשן אלא גם עורך המוסף היוקרתי של העיתון הנפוץ ביותר דאז – לא היה מה להוציא על מנת לפרסם את מאמרו של גלעדי. נבואת ז"ק, המבוססת על ניתוח כל המידע שהצטבר בידו וניתוחו המזהיר, מאמר שניבא את פרוץ המלחמה כעבור 24 שעות – נשאר על הנייר ולא נדפס.

יש בסיפור הזה משהו אופייני: משה ז"ק, שאמר על כמה מחבריו בעיתונות, כי "הם תמיד יודעים מה יהיה, אך אף פעם לא יודעים מה היה" – הוכיח כי הוא ידע מה יהיה וזאת על סמך מה שהיה, ועל סמך מה שהיה ידוע לו, מתוך חקירותיו המעמיקות, התעניינותו הבלתי נלאית, ירידתו לפרטים וזכרונו הפנומנאלי.

יכולתי להאריך עוד ועוד על פועלו העיתונאי רב הפריון של משה ז"ק, שבא לידי ביטוי באלפי מאמריו, שהם בית ספר לעיתונות חכמה המשקפת הבנה מדינית, על התעניינותו המיוחדת במלך חוסיין ובממלכתו – כמעט בלי לדעת ערבית, על ידיעתו את מהלכי הקרמלין ושיקוליו – כמעט בלי להבין רוסית, על הקשר המיוחד שהיה לו עם ראש הממשלה יצחק שמיר – כעיתונאי כמעט יחיד שירד לעומק דעתו, הבין את שיקוליו ואפילו הסכים עימם ברובם – אבל תקצר יריעת הזמן מלהרחיב.

היה לו כמובן יחס מיוחד למנחם בגין, גם קשר אישי, וחלומו הגדול היה להוציא לאור קובץ מסות מפרי עטו על משנתו המדינית של ראש הממשלה השישי. הוא הראה לי אפילו את כותרות 12 הפרקים המתוכננים לקובץ זה – חלקם אגב פורסמו בכתבי עת שונים. אלא שלא זכה לכך, ולא זכינו. כשם שמנחם בגין לא השאיר אחריו את זיכרונותיו על דור השואה והתקומה, כך משה ז"ק, שמקצוע העיתונות בער בקרבו, לא הספיק להוציא לפועל את תוכנית הספר על אודות מנחם בגין.

לעומת זאת ראו אור שלושת ספרים של ז"ק: האחד – על הסיכסוך הישראלי-ערבי "בצבת המעצמות", השני – על 40 שנות דו-שיח עם מוסקווה, והשלישי – על חוסיין עושה שלום.
ראוי שספרים אלה יילמדו בכל המחלקות למדעי המדינה וההיסטוריה, ראוי שיקראו על-ידי המנהיגים בני זמננו, וגם על-ידי בני הדור צמא הדעת שלא ידע את משה ורוצה להבין משהו משיקולי הפוליטיקה הבינלאומית שישראל עודנה נמצאת בלב הסבך שלה.

כדאי מאוד, ומומלץ לבעלי האכסניה הזאת, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, שישקלו להפיק קובץ עם מבחר ממאמריו המלומדים של משה ז"ק, בעיקר מעל דפי "מעריב", שכשם שהיו חשובים לשעתם – כן הם יפים, טובים ומשכילים, גם לימינו וגם לדורות הבאים.
ספוגה בהם הרבה חוכמה מדינית-יהודית, עם שכל חריף, הגיון שמיוסד על עובדות, ועם הרבה מוסר השכל. יש בהם כדי לתרום להתעשתותנו, להגברת חוסננו העצמי-הנפשי, לחיזוק כושר עמידתנו מול עולם ערבי-מוסלמי עויין ערמומי, שונא, הסובב אותנו – גם במאבקי העתיד שלא יהיה לדאבוננו מנוס מהם.

 

* * *

למסירה

כרכי "התקופה" – ( 15 כרכים משנות העשרים)

"דברי ימי ישראל" של צבי גרץ (6 כרכים – 1931)

כרך ארץ ישראל (מס' 6) – של האנציקלופדיה העברית

כתבי שלום אש (הוצאת דביר, ת"א 1960)

פרטים אצל יעל – טל. 050-535-9696

 

* * *

אחד הדברים הכי יציבים במזרח התיכון

כפי שהנמענים ודאי שמו לב, אנחנו ממעטים לצטט מחמאות שמגיעות אלינו, ובכל זאת איננו יכולים שלא להביא את דבריה של אחת הנמענות, שקיבלה מאיתנו ללא שיהוי את כל הקבצים שביקשה, מאלה שמוצעים בסוף כל גיליון:

 

אהוד היקר, שלום!

תודה על הזריזות ועל מה שהעברת. אתה היום אחד הדברים הכי יציבים במזרח התיכון.

כל טוב,

ז"ק

 

* * *

ספר מחודש של פוצ'ו

חבורה שכזאת היינו

הספר "חבורה שכזאת" יוצא עתה לאור בלבוש חדש ומורחב, לאחר שאזלו מן השוק עשרים המהדורות שהודפסו מאז שנות השישים. הספר החדש מתאים גם לצעירים תאבי דעת, כי בנוסף לביאורי מושגים שחלפו מן העולם, נוספו לו פרקים על מבצעי הפלמ"ח בימי המאבק, לבל יחשבו שבפלמ"ח עשו רק קומזיצים ותעלולים. "חבורה שכזאת היינו", בלבושה העדכני, שמרה על סיגנונה המבדח וגם התעשרה בסיפורי עלילה, שלפני חמישים שנה לא היה נעים לדבר עליהם...

קוראי "חדשות בן עזר" המעוניינים לרכוש את הספר

ישלחו 50 ₪ בשטר או בהמחאה לפקודת:

הוצאת "לשון", ת.ד. 51175, תל אביב 67132

בציון כתובת למשלוח הספר. המעוניינים בחתימת המחבר יציינו זאת.

 

* * *

עמנואל זמיר

הפרח הכחול

לזיכרה של בלהה רבין

"משמר לילדים", יום ג', ה' באדר תשי"ח, 25.2.1958

תשע שנים ומחצה התהלכה ילדה בארצות החיים, כולה עליזות ושובבות – לשמחת לב הוריה, מוריה וחבריה.

כזו היתה בלהה רבין. אולם בא יום מר, שבו נקפד פתיל חייה. אותו יום רכבה בלהה בהצטלבות הדרכים של כפר מגוריה, כפר-גנים, השוכן על רמה במבואות פתח-תקווה. אי-שם בגנים היפים חייכו חייכו פרחים. בשדות שמעבר לכבישים שרכו עגלות עמוסות שחת. בארות צקצקו. וברקיע חגו יונים.

היה זה יום רגיל, אחד מימי ילדותה של בלהה: ולפתע התרחש האסון.

עגלה עמוסת שחת הגיחה מאחד הכבישים הצרים, ולאחר רגע נדרסה הילדה על אופניה. חברותיה חשו לעזרתה, הזעיקו מכונית. בלהה נלקחה לבית-החולים, והיא מפרפרת במכאובים ולוחשת: "אינני רוצה למות!"

למחרת נטמנה גווייתה בבית עלמין. חבירה הקימו לזכרה פינת פרח, ערוכה משלל פרחי שדה, שבלהה כה אהבתם, ושיר חדש התרונן בכיתה, וברחוב, בחוגי הזמר שבכפרה ובכל הארץ – השיר שבלהה חיברה את המילים שלו ולא ידעה שעל גורלה היא שרה.

על פרח כחול כתבה. פרח כחול, שחייך בשדה, והיא קטפתו, ופתאום הצטערה על המעשה: "הצטערתי שקטפתיו כי מאז יותר לא ראיתיו..."

אכן, על גורלה שלה שרה בלהה. כפרח כחול התנוססה ילדותה באביבו של עולם. כמוהו לבלבה בארצות-החיים. כמוהו נקטפה בלא-עת.

רק את תחילת המנגינה הספקתי לחבר, לפי בקשתה. את הנעימה לבית השני של השיר חיברתי כבר לאחר מותה. יהי זכרה ברוך!

עמנואל זמיר

 

 

 

 

 

 

שני הדפים המצולמים נשלחו אלינו על-ידי נחומי הר-ציון ואילו את הדף של "משמר לילדים", שאותו העתקנו ובו רשימתו של עמנואל זמיר (1925-1962), שלח לנו שרגא, אחיה של בלהה. עמנואל זמיר (פשצנר, מפתח-תקווה) נהרג אף הוא בתאונת דרכים כאשר רכב על אופנועו, כארבע שנים לאחר מותה של בלהה, שהיתה כבת תשע וחצי כאשר כתבה את שירהּ.

 

* * *

רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

 [נדפס על העטיפה האחורית].

מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 50 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

 

 

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

 

בפרדס

 

המנוע נשף וחירחר שלא-כרגיל. המעשנה פלטה עשן כבד מלא פיח-פחם אשר לא אוכל די צורכו. המנוע חלה, – "לא רצה ללכת." זה שנה שקיבל תוך קרביו במקום נפט שקוף ומזוקק – פחמי-אבן, פחמי-עץ. בשעה זו אין נוהגים אנינות במזון-אדם – ומה גם במזון מכונה! חלקיו הנוצצים הלכו ודהו, והשמן הרע נזל, כיסהו זוהמה והשחיר את הגושפנקא היהירה.

גב האדם שהיה כפוף עליו לבודקו היה זקן ולאה, אך הידיים אשר טיפלו בברגים ובצינורות, היו זריזות וקולעות בתנועותיהן להפליא. זוהי מנת חייו של הזקן, אבי-המשפחה! יום-יום עליו לטפל במעי המנוע ההולך ויורד, ההולך וגוסס ממזון-הפחם שאינו לפי מערכת הצינורות והברגים היחסנים שלו. לא הועילו השינויים אשר הביאו בו. אחת תבע – נפט. והנפט, כמו החיטה, אזלו כתומם. בוקר, בפתוח הזקן את צרורו הדל, יוציא פת-דורה קטנה הנחתכת כגבינה, ימרחנה בשמן-זית מריר ויתבלנה בבצל ירוק – מעיו של הזקן טובים הם מאלה של המנוע. לא ישבותו.

המנוע היה מוליך גם את ברגי-הבית ומכוון את מהלכו. ביום אשר "מיאן ללכת" היו פני הזקן משחירים, והזקנה מציצה דרך סדקי-התריס, בשובו מן הפרדס, ומתנבאה בפחד: "שוב, אינו הולך!" – לחם-הדורה ודייסת-הגריסין עם השמן המריר היו נאכלים אזי כמו מתוך חובה. איש לא הביט בפני רעהו: העצים, הפרדס גווע בצמא, והוא "אינו הולך". – צילו של זה "שאינו הולך" היה פרוש על הבית ימים ושבועות.

 

יום אחד קצה נפש הזקן במעיו העדינים של ה"דיזל", ובמעמד שני הבנים-הנערים, אלה שהוצאו לפני זמנם מבית-הספר, כדי לעבד את הפרדס, ילדים מבויישים שאינם יודעים איך לקבל את כל הפורענויות האלה – חטף הזקן גרזן והשתולל, עיניו הירוקות בערו כעיני רוצח, התנפל על המנוע ואמר לנפצו – לנפץ את האוייב הזה! – כל מצוקת המלחמה כאילו נרמזה במכונה אדישה זו, אשר הטילה צילה על חיי האנשים שמסביבה. הבנים התעוררו. החזיקו ביד הזקן, שידלוהו בעיניהם הנפחדות. הזקן חוור, נתבייש. זרק את הגרזן ויצא. כל אותו יום לא ניראה בבית. בימים כאלה היה חובש את הפרדה ורוכב לאשר ישאהו רוחו. על הרוב, אל הביצה שהיתה אז פראית ועזובה מלאת חייתו-בר, אגמי-מים ועדרי-תואים.

 

עץ-התות השיר רוב עליו. ימי-חנוכה כמעט. הגשמים היו צריכים לבוא זה כבר אך הם לא באו. יום-יום מתקדרים השמיים בעננים, ולעת הצהריים מנשבת רוח מזרחית ומפזרתם – ואין זכר להם. והשמש שוב מתגוללת בשמיים ככלי אין חפץ בו. היבלית הבוצצת בצידי התעלות יונקת בתאווה את הרטיבות, ורק היא מוריקה רעננה. קצרו ידי הזקן מהשקות את עציו מים, וליבו מצטמק עם העלים ההולכים ונכמשים. הבנים במורד, מובילים על ידי עורק-המים הדל מאילן לאילן מנה זעומה. המכונה חולה – אין להמשיך. עליו למצוא תקנה לדבר עוד היום. מיד. כעת בעצם הצהריים. חשוב ועשה! – זוהי סיסמתו של הזקן.

מיד קם מן הארגז שישב עליו ושם פעמיו לאפיק השלולית שעברה בפרדס. שלולית זו לא נטעוה ולא חרשוה והיתה תמיד מגודלת עשבים וירקות שונים, שיחים וטפסנים; ואף חתול-בר איווה לו מושב בין הסבכים והיה יוצא מדי פעם להסתכל באנשים מסביב. שם רעתה גם סייחה אפורה-אדמדמת זו, שכל מצוקות-המלחמה עברו עליה באותה מידה שעברו על המשפחה – זו שהיתה נשכרת ליום-עבודה ומכניסה רוטל דורה לפי בעליה; שכל יצוריה העידו על עבודה מפרכת לפני התבגרותה.

הסייחה צהלה והושיטה צוואר. הזקן החזיק באפסר והובילה מתונות בין האילנות. הלימון החל לתת סימניו בפרדס – חשב הזקן; האילנות מתנוונים. אכן צדקו הצעירים: – חושחש יעמוד בפני כל. ולו גם ישת מעט. פעמים יש לשים לב להם! – מכוון הזקן ל"צעירים", אולם מיד הוא מגרש הרהור זה. אין דעתו נחה מן החידושים בנטיעה, מן "השיטות", וכשהיו הצעירים באים להימלך בו, בזקן רב-הנסיון, היה אומר: "אם לא תקצץ את שורשי-העץ, ואם לא תיתן אבקת-זכוכית במקום זבל – יצמח העץ, מאליו יצמח, רק אל תפריעו ואל תסלסלו בו יותר מדי."

ידי הזקן העלו את הריתמה על גבי הסייחה, ואסרוה בזריזות לעגלת דו-אופנים קלה. קלות חרקו הריתמה והגלגלים. אהוב אהב את חריקת הריתמה אשר עמל וטרח בה וציחצחה על מנת להחזיקה בסדר בשנים רעות אלה. אהוב אהב את הסייחה, שבחוץ-לארץ איזה גראף ודאי היה נוסע כך אל אחוזתו בצל יערות. בתנועת-חן זו של הצלפת השוט היה ספון זכרון מולדתו של הזקן, ילדות צפונית יותר, שרוייה בין תועפות-יער ומים; ובהיותו עובר כך בין בתי המושבה המעובשים, היה בולט לעין כיליד עולם אחר.

"יוהרה בו, בזקן זה!" היו אומרים האיכרים, ואחרים הרחיבו גם פה ולשון: "ייקא שכזה!"

אותה שעה הסתופפה כנופייה שלימה ליד רחבת בית-הכנסת, מאלה שמלאכתם נעשית על-ידי אחרים. גם סרסור וקצב מן האיטליז שמנגד עמדו מתווכחים ומתנענעים, נכנסים בידיהם זה לדברי זה.

"אה, הנה הזקן! גוטן טאג, ר' דוד! ומה האשכנזים שלך? יתנו 'אַ וייציל' (מקצת חיטים) בעד גרעיני לימונים מתוקים? הרי בעל-יועץ אתה אצלם, איש סודם ומיודעם – הלא תחתוניהם יתנו בעדך! ומה נשמע ב'צייטונג' שלך שאתה מקבל מגרמניה? הרי אספסת בכל זאת דבר הגון הוא, פרות ברפת, וחלב-שעיר ממש כמו בשרונה זו..."

אברהם איש-בוברויסק, צנום ומסולסל, חירחר ערבית והתעקם ליטאית. יוסיל, איש-בוקארשט, יהודי כבד-גב, חכך ידיו התפוחות אשר סימני-מקצועו היו תמיד תחת ציפורניו – דם בקר קרוש ושחוק – וחייך לכל רוחב פניו האדומים. ברגעים כאלה אי-אפשר היה לדעת, אם מבין הזקן את לעגם: פניו לא השתנו כלשהו. חברתם לא ביקש, אך גם לא השתמט מהם. עיניו הביטו נכחו והיו ירוקות ושוקטות כתמיד.

הזקן הצליף קלות על גבי הבהמה, ושם פעמים אל המכונן היחידי במושבה, יהודי-ענק, שבדברו היה קולו ממלא את כל חלל החדר, כתקיעה אדירה. קראו לו "קליפטה", על שם ידיו שהיו גדולות כצלחות; ושמו האמיתי ברנשטיין. ברנשטיין זה, רבן המשאבות ומנועי המושבה, היה נוהג מנהג רחבות, היה שותה תה בערבים בבתי-האיכרים ולוטש עין עגולה גדולה לאיכרות השמנות והיפות, נוהג בהן מנהג חברות ומגיש להן את החשבון המפולפל, דווקא בשעה שהבעל אינו בבית. ובערבים, בשעת הסעודה היו מפרטות: בעד ה"פילטר" כך וכך, ובעד רצועות-עור חדשות למשאבה – כך וכך; ומשהו הנאה היה בזה שקליפטה מרוקן את כיסו של הבעל הקטן והצנום.

"צהריים מבורכים עליך, ברנשטיין!" – זורק הזקן מעל גב הכרכרה. לפני צריפו של ברנשטיין מתגוללים חלקי מכונות, גלגלים, כבלי-פלדה – כמעיים רסוקות, וחוסמים את הדרך לצריף האפל, שמתוכו עולה צלצול מטילי-ברזל והלמות הפטיש הגדול. ברנשטיין, אדיר החזה, עומד ומוחה זיעה מעל פניו בכפו הגדולה.

"נו, ר' דוד, שוב ה'פילטר'?" תקע בקולו לעומת הזקן.

הזקן אינו עונה. יורד לאיטו מן העגלה. מפנה את גבו הכפוף לברנשטיין, מחזיק במתג הסייחה ומסיעה אל הצל מתחת לגדר-השיטה. בזריזות הוא סולל לו דרך בין גרוטאות-הברזל וניגש אל ברנשטיין: "שמע נא, חביבי – " הוא פותח תיכף: "רצוני שתנסה לשנות את המנוע שלי – שמא יעבוד בבנזין, כמו אבטומוביל, ולא בפחם – לא בפחם, שומע אתה? בנזין עוד מצוי בארץ. גם הגרמנים מביאים אותו בשפע."

ברנשטיין מניח את מלקחיו מכפו הגדולה: אכן, לא פילל שבמוחו של הזקן יעלה אותו רעיון, שעולה גם במוחו הוא.

"כן, ר' דוד," נהם, "ייתכן, אפשר, 'אַ מעשה'..." הוא פולט בהתפעלות של דוב: "'אַ מעשה', ננסה! סע לביתך, ר' דוד, מחר אבוא לפרדס."

 

עברו שבועות. הדיזל קיבל מעי-נחושת חדש וינק דרכו, מתוך פחית עגולה, בנזין לרווייה. נתחדשו נעוריו של המנוע. כל ברגיו אומרים שירה. כל תנועה בקצב. הפיסטון משמיע בר-בר-בר; גביעי המשַמנים שקופים ומרקדים אחור-ושוב כנערות קטנות; השמן בתוך הזכוכית עינו כעין הדג המת, תכול-ירקרק, מן המובחר, – אחד הפרחחים, בני הזקן, נזדמנה לו מציאה: בחיפה, אצל גרמני, התגולל פח שמן-משחה מלפני המלחמה, והוא הביאו בדחילו ומסרו לזקן בלחישה: "שמך זך, אבא, בשביל המנוע!"

הודו לבנזין! "הוא הולך". המנוע עובד, העצים שותים. שבועות עוברים, הבית נושם בסתר האוקליפטוסים, המכאוב הוקל, יום-יום נאכלת הדייסה ברחבות, ומקנחים כבר בתפוחי-זהב שהחלו מבשילים. אין להם אמנם מוצא לחוץ-לארץ – אבל מדברים על שוק בדמשק, בקושטא. בינתיים קונים ערביי-המקום במטליקים-מיספר ערימות-ערימות מפרי העמל הכבד.

בימים האחרונים החלו נכנסות מעט מסחורות גרמניה לארץ. החלו להשתמש בסכרין במקום סוכר, והזקנה נזכרה במלאכת האפייה שהוזנחה, ועוגות-דורה וריבת-ענבים החלו מופיעות על השולחן והזכירו משהו מרחבותו של הבית מלפנים. גם גליל-בד עבה וגס נתקבל מדמשק, והפרחחים הרזים לבשו כותנות חדשות במקום הסמרטוטים העשויים טלאי על גבי טלאי בידיה הרזות של הזקנה. פני הנערים הילדותיים לא היו מתאימים כלל לידיים הגדולות והמיובלות שהגיחו מן השרוולים הקצרים. הבכור, חתימת-זקן פרחה לו פתאום בפניו הצנומים, וקולו קיבל צליל של באס, ועם קול זה צצה גם תקווה, תקוות הבגרות שתהיה משענת לבית השוקע.

המיטבח, אשר בו הסתופפה המשפחה על פי רוב, היה טהור כתמיד. ריח סבון ואפר נדפו בו: השמשות התנוצצו, ושולחנות העץ הלבן, שהיו משומשים כבר מרוב שפשוף במברשת וסבון, הלבינו-הבריקו. הזקנה טוב היה לה בלי לחם מאשר בלי סבון, והסבון – לא דבר קטן הוא בימים כמו אלה.

אכן ארכו השנה ימות-החמה. השמש להטה זה עשרה חודשים, והמנועים יבבו בחביון הפרדסים. האבק נח על העלים והפך את השטחים ירקרק-אפור.

והזקן משהה עינו מדי בוקר על גדרות-השיטה ומתחקה על הטללים שיורדים בלילות, אם הפסיקו להרטיב גם את העלים של תפוחי-הזהב. עוד פח-בנזין אחד שמור בצריף המנוע. לכשיכלה זה... אולי, בכל זאת, ירד הגשם עד אז... הזקן יורד מעל הכרכרה, מתיר את הסייחה ושולחה למירעה-השלולית. אחר הוא לובש לאיטו "בגדי המלכות" – כך קראו הנערים לבגדי-העבודה של הזקן. אלה היו מכנסיים וחולצה מוטלאים וקרועים. קרועים ובלויים עד כדי עורר צחוק. נכנס לצריף המנוע, מסיר את פס-העור המחבר את המנוע אל המשאבה, תופר כמה תפרים בו במרצע ורצועות-עור; הנה זה פירק את המנוע לברגיו וצינורותיו, שיפשף בנייר-זכוכית, טיפל בבנזין, מרט וציחצח בסמרטוטים. לאחר שכל אברי המנוע היו כתיקונם, הרכיבם שוב. תנועותיו היו מתונות וקולעות – מעודו לא הצניח משהו ארצה. המנוע התנוצץ כולו, ועל הרצפה התגוללו סמרטוטים שחורים טבולי שמן ובנזין.

הזקן קרב לפח-הבנזין האחרון, עמד רגע כמהסס. האיזמל נתקע בפח, והפטיש דפק אחריו, עד שעמד השמן פתוח כבריכה קטנה. משם דלה הזקן לתוך הפחית המחוברת למנוע, כשם שדולים יין יקר. במתינות הוציא את קופסת-הגפרורים מכיסו, הצית גפרור, התכופף והקריבו למדליק של המנוע, ובעודו מיישר את גבו – זרק את הגפרור הדולק מאחורי גבו, ישר לתוך פח-הבנזין הפתוח. באותו רגע הלמה התפוצצות את מוחו של הזקן, ולהבות הקיפוהו וסגרו עליו. הוא החל מתלבט בהן. לא ראה דבר – מלבד אש כחולה מתנפצת ושולחת אליו זרועות אדומות מכל צד. הנה החזיקה בזקנו, בשערותיו, גם הבגדים והנעליים שלחו לשונות סביב. אך לפתע סולקו הלהבות כווילון הצידה, והפתח ניגלה לעיניו, מלא אוויר צח ושמיים. האיש זינק לפתח ושאף במלוא ריאתו אוויר. האש השתקשקה בבגדיו ובשערותיו וריח בשרו הצלוי ושערותיו החרוכות עלו באפו. הזקן קפץ מדדה אל מתחת לעצים, למקום האדמה התחוחה. שם שכב כבתוך בור שמסביב לעץ והחל חופן אדמה ומכסה את עצמו בה. האיש שקע באדמה וכבה כגחלת שהפכה פחם.

עוד מאז הבוקר עמד האוויר כעצירת נשימה. כעת קמה רוח מערבית לחה, – זו הרוח, שסילקה את הלהבות מן הפתח ופתחה מוצא לזקן, החלה כעת צוברת ענן על גבי ענן, גושים שחורים, כרסתניים. במעיהם המה הגשם. הוא החל בטיפות גדולות בודדות, אחרי זה הצטופף וזלף בכוח על עלי העצים. האיש ששכב בתוך הבור לא נע ולא זע. הגשם שטף עליו ועל הפרדס והישקהו מים רבים.

 

 

*

נכתב: 1934-1933 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1918-1915 לערך. נדפס לראשונה: "מאזניים", כרך א, חוב' ה, שבט תרצ"ד, 1934. פורסם מחדש עם אחרית דבר מאת אהוד בן עזר, "על המשמר", 16.9.1982. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 171.

ר' דוד שבסיפור הוא במידה מסויימת בן-דמות אביה של אסתר, בהבדל אחד – יהודה ראב, שהיה כבן שישים בעת שאירעה לו תאונת השריפה בבית-המנוע בפרדסו, החלים ממנה, האריך ימים עוד כשלושים שנה ומת בל"ג בעומר תש"ח, 1948, שבועיים לאחר הקמת מדינת ישראל, והוא כבן תשעים. בנעוריו התחנך בשפה הגרמנית באחוזת אצילים בהונגריה, ועל כך סיפר בהרחבה בספר זכרונותיו "התלם הראשון", בפרק "עלומים".

"האשכנזים שלך" הם איכרי המושבות הטמפלריות שרונה ווילהלמה, שיהודה ראב היה מיודד עם קצתם.

בז' טבת תרע"ח, 22.12.1917, שוחררה פתח-תקוה מעול התורכים בידי הצבא האנגלי. בקיץ 1918 העבירו הבריטים את תושבי פתח-תקוה לתל-אביב, משום שהתורכים היו מרעישים מדי פעם את המושבה בתותחיהם שמצפון לירקון. קו החזית עם התורכים קפא לאורך הירקון למשך חודשים רבים, עד שפתח הגנרל אלנבי באופנסיבה שלו, ב19- בספטמבר 1918, ובין השאר כבש גם את כל צפון הארץ. ב"התלם הראשון", עמ' 166, מספר יהודה ראב על אותה תקופה:

 

הועברנו, אפוא, לתל-אביב. תל-אביב והשכונות העבריות האחרות, נווה-צדק ונווה-שלום, היו כמעט ריקות מתושביהן; השגנו אפוא דירות בזול, בחצי-חינם ואף בחינם. כך נמשך כל קיץ 1918. אנו הגברים היינו מבקרים אצל המשפחות בשבתות ובמשך כל ימי השבוע היינו עובדים בפתח-תקוה ומתאכסנים ב"קמפ" צבאי. אותו קיץ קרני אסון: מיכל הדלק של המנוע בפרדס נתפוצץ ואני נכוויתי קשות בחלקים רבים מגופי. לאחר שניתנה לי עזרה ראשונה בבית-החולים הצבאי בפתח-תקוה, הועברתי אל משפחתי בתל-אביב, ושם שכבתי למעצבה וביסורים קשים ארבעה חודשים רצופים, וחזרתי לאיתני רק בימות החגים.

 

הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוח הסיפור, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר לא חשוב של משוררת, שאפילו בול דיוקנה לא יצא בישראל.

 

המשך יבוא

 

 

 

* * *

קבלת שבת בצוותא

יום שישי, ט' ניסן תשס"ט, 3 באפריל 2009

שעה 12.00 בצוותא תל-אביב

פרשת השבוע היא פרשת 'צו', והשבת הגדול שלפני ליל הסדר היא 'שבת הגדול' שבה קוראים קטעים מההגדה של פסח, כחלק מההכנות לחג המזכיר את יציאת מצרים והמיפנה הדרמטי במעבר מעבדות לחרות.

קבלת שבת לפסח חוזרת על הזיכרון הלאומי 'זכר ליציאת מצרים' באיזכור אירועים בני-זמננו.

אורחי קבלת השבת הם: פרופ' שמעון שמיר, לשעבר שגריר ישראל במצרים ובירדן, מייסד החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל-אביב.

האלוף {מיל} גיורא רום, מחבר הספר "צבעוני אדום" שיספר את סיפור נפילתו בשבי המצרי וההתגברות שלאחר השיבה הביתה והחזרה לחיים כראש משפחה, טייס חיל האוויר, מפקד ואלוף בצה"ל.

הסופרת עשי וינשטיין-ביילסקי, שאביה ודודיה היו בתקופת השואה מפקדי קבוצת פרטיזנים והצילו 1,230 יהודים. סיפורם הוא הבסיס לסרט "התנגדות" המוקרן בבתי הקולנוע בימים אלה.

עורך ומנחה: ד"ר יואל רפל / קריאה: צבי סלטון / שירה וליווי בפסנתר: גילה חסיד

כרטיסים בקופות צוותא טל. 6950156. מחיר מוזל לקוראי "חדשות בן עזר" 40 ש"ח לכרטיס, כולל קפה ועוגה בכניסה. יש להזדהות כקוראי בן עזר לקבלת ההטבה.

 

 

* * *

"ספר הגעגועים" ב"שי לשבת", 28.3

שלום אהוד,

בשבת הקרובה 28.3, בין 08:00 ל-09:00 ברשת ב', בתוכנית "שי לשבת", אני מאזכר את ספרך "ספר הגעגועים". למרות שרוב חיי הילדות שלי עברו בתל אביב, הגעגועים והזיכרונות דומים. אבל, אפילו הנוסטלגיה זה לא מה שהיה. אצלנו במקום הקללה הנוראה "אשטיגל ברויט" היינו מקללים את מה שחשבנו לערבית "מארנצס מארנצס!"

בברכה,

שמואל שי

 

אהוד: למען הדיוק, השימוש ב"שטיקע ברויט" במובן של קללה ב"ספר הגעגועים" זו המצאה שלי ולא תיעוד של ביטוי היסטורי. "מאראנצן" הם כידוע תפוחי-זהב באידיש.

 

 

* * *

מר בן עזר הנכבד,

תודה על מכתבך גלוי הלב שהאיר את עינינו פעם ולתמיד מניין התואר שסיגלת לעצמך "סופר נידח" [גיליון 429]. כקורא אדוק של "המכתב העיתי" שלך חשוב לי לדעת עליך עוד קצת. קטונתי מלנקוט עמדה בדבר מעמדך הספרותי, אך אני מעריך את מפעלך במכתב העיתי, שהוא אכן במה פתוחה, יש בה מגוון דעות, וברמה גבוהה.

אגב נידחות, זה עניין יחסי, גם אצ"ג היה "משורר נידח" ולאו דווקא מפאת שיעור קומתו הספרותית. את יעקב שבתאי בעל "זיכרון דברים" סירבו תחילה לפרסם.

אולי זקוק "ספר הגעגועים" לעוד זמן עד שילמד ללכת בכוחות עצמו ויתפוס את מקומו הראוי.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

 

* * *

הזמנה לערב עיון על:

רב-תרבותיות, חזון ומציאות, מאבק וחיפוש דרך

בהנחיית: פרופ' אדיר כהן

دعوة للأمسية الثقافية:

التعددية الحضارية، رؤية وواقع، صراع وبحث عن طريق

يدير اليوم: بروفيسور أدير كوهن

הננו מתכבדים להזמינך ליום עיון בנושא:

סבך יחסי הורים ילדים בראייה רב-תרבותית

עם צאת ספרו של פרופ' אדיר כהן

"סלח להוריך ושקם את חייך"

שיתקיים ביום ראשון, יא בניסן, תשס"ט

5/4/2009 בשעה 16:00

אולם הסנט, מגדל אשכול , קומה 29

באוניברסיטת חיפה

בתוכנית:

16:00-16:15 התכנסות וכיבוד קל

16:15-16:45 פרופ' אדיר כהן, אוניברסיטת חיפה

להבין פירושו לסלוח

16:45-17:15 פרופ' יגאל ורדי, פסיכולוג וצייר, תל-אביב

הסליחה בראייה פילוסופית ופסיכולוגית

17:15-17:45 פרופ' ח'אולה אבו-בקר, מכללת עמק יזרעאל

קשרי הורים ילדים, דינאמיקה של נרקיסיזם ומאבקים הדדיים

17:45-18:15 ד"ר סמדר גונן, מכללת הגליל המערבי

שיחזור אינטימי, לינה משותפת וכמיהה לאהבה

18:15-18:45 דיון וסיכום

 

 

* * *

לאהוד בן עזר,

עוד לא הספקתי להתעמק ב"ספר הגעגועים".

אבל כבר בדפים הראשונים משך את ליבי.

תודה,

אילה יפתח

 

* * *

מאניאק

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

כשהייתי צעיר

חלמתי שיצמח לי חזה שעיר

גברי

ואגע בשדיים של נערה

 

בינתיים זקנתי גם שמנתי

ועדיין אין על חזי שערה

אבל צימחתי שדיים

של נערה

שנכספתי למזמז

בעברי

 

אני עומד מול הראי

ומגרה את עצמי

 

 

* * *

אהוד בן עזר

תל-אביב בראשיתה בראי הספרות

מתוך: "תל-אביב בראשיתה, 1934-1909"

מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר

סידרת עידן 3

העורך: מרדכי נאור

מרכז רחל ינאית בן-צבי ללימוד ירושלים

הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ד, 1984

עמ' 122-142, בצירוף איוריו של נחום גוטמן

תמונת השער של החוברת:

 רחוב יונה הנביא בתל-אביב – ציור של ראובן

 

[המשך מהגיליון הקודם]

 

'בתל-אביב אין חנויות'

 

את הווי הגימנסיה, טיולי תלמידיה ומוריה בארץ, וראשיתה של תל-אביב, ניתן לפגוש גם בחלקו הראשון של הרומאן האוטוביוגראפי של יהודית הררי [1885-1979] 'בין הכרמים' [יהודית הררי: 'בין הכרמים', הוצאת דביר, תל-אביב תש"ז, 1947]. יהודית (לבית אייזנברג מרחובות) ובעלה חיים הררי, שהיה ממורי הגימנסיה – הם טליה וזיו, גיבורי הרומאן, הפורש, בגישה תמימה-למדי ומלבבת, יריעה תיאורית רחבה:

 

שכונת תל-אביב עמדה במלוא בניינה. ברחובות הלמו מקבות וכפות סיידים, על הפיגומים עמדו פועלים ושרו 'כל-נדרי', 'ונתנה תוקף'. וכך היו מונים: 'אחת ואחת', 'אחת ושתיים', 'אחות ושלוש', ומניחים אבן על אבן, לבנה על לבנה, נדבך על נדבך. ולפעמים עונים בשירה סתתים צעירים:

מי יבנה תל-אביב?

פועלים עברים יבנו תל-אביב!

מי יישר חולות תל-אביב?

פועלים עברים יישרו חולות תל-אביב.

ברחובות נגררים גמלים טעוני ארגזי זיפזיף, שקי מלט ושקי סיד ולבנים, נער נוהג בהם, צועד יחף בחולות הלוהטים ופוזם לקול צלצול הפעמונים שבצווארי הגמלים:

העבודה היא כל חיינו,

מכל צרה תצילנו.

ושיר עונה לשיר, פטיש לפטיש וקרדום לקרדום, ושכונה עברית נבנית והולכת.

עומדת טליה על גג ביתה ומסתכלת בשממה שמסביב ובסוללים דרך במידבר: בני-ישיבה, עורכי-דין, מהנדסים, סוחרים, החליפו אמת התגרים באמת-הבניין, ספר באנך, חיי-הכרך בחיי-עמל, הסירו מעליהם צווארון וכתונת וציביליזאציה מדומה, לבושים הם מכנסי-עבודה קצרים, חזם וגבם ערומים מול שמש לוהטת, עורם ארד, קומתם זקופה, פניהם מביעים עוצמה ורצון ושמחת יצירה.

 

פועלים עברים בונים את תל-אביב

 

מה לה ולאירופה העשירה, הנחנקת ברקבונה ובתפארתה, הממיתה את רוח האדם בשנאת גזעים? כאן מתעורר המזרח לתחייה ועם עתיק בונה לעצמו מולדת חדשה וחיי חברה מחודשים. כאן יש צורך באדם, שיש בו שאר-רוח ונשמה, כאן יש מחסור באנשים, בבונים ויוצרים.

ביתה עומד על גבול תל-אביב, בפינת אחד-העם ורחוב השחר. בעד חלונה היא רואה את הים הגדול, מבוא השמש, ומחלונה עד הים מידבר ריק ושומם, תלים-תלים של חול.

בלילות מותר לתושבי תל-אביב להלך רק מהגימנסיה עד שער הרכבת ברחוב הרצל, מרחוב השחר עד פינת נחלת-בנימין. סגר עליהם המידבר מסביב ובכל פינה אורב בן-המידבר.

נעימים החיים בתל-אביב הקטנה. התושבים מכירים זה את זה ועוזרים איש לרעהו בשעת צרה ובשעת שמחה. לפנות ערב על כל המרפסות רותחים המיחמים, והקומקומים מהבילים, ואת עוברת מבית לבית, מברכת לשלום את היושבים, חוטפת שיחה, שומעת חדשות, לוגמת כוס תה, טועמת מהמטעמים ויודעת מכל הנעשה בשכונה.

בערוב היום יוצאים הנשים והילדים להשקות את הגינות סביב הבתים, ובערב שבת עם הדלקת הנרות תולה השומר את כבלי-הברזל על-יד שער-הרכבת ואין כניסה לבעל-עגלה או לרכוּב על סוס. גם גויים נכנסים לשכונה העברית בשבת ברגל. יום שבתון לשכונה.

בלילי-שבת מתהלכים מורים ותלמידים ברחובות שלובי-זרוע ושרים שירי-שבת ושירי-עם. התושבים עולים אל הגגות השטוחים, מסתכלים בעוברים ושבים, בכוכבי השמיים, בחולות הים, מאזינים ליללת התנים, להמיית הגלים, וחלומים חלומם בהקיץ. ויש אשר יתאספו ידידים אל אחד הגגות והשתטחו על-גבי מחצלות וכרים ושוחחו בדברי תורה וספרות, יספרו בדיחות וחדשות היום וישירו בהשתפכות-הנפש.

בתל-אביב אין חנויות, ואם אתה זקוק לבשר ודגים, ללחם ושאר ירקות, עליך לרדת עם סלך העירה (ליפו – אב"ע) או לשוק נוה-שלום. צועדות הנשים חבורות-חבורות ועוזרות אחת לרעותה לשאת את הסלים, ובדרך מספרות מה בישלו אתמול ומה תאפינה היום, מלמדות זו את זו תפריטים חדשים, מבוססות בחול טעונות סלים מלאים, החום כבד והזיעה שוטפת.

בלילות יוצאים הגברים לשמירה, איש-איש לפי תורו. יש אשר נשים צעירות מלוות את בעליהן, נערות את בחוריהן, ותחת חלונות בתי הידידים שרים 'סרנדה' ופורטים על מנדולינה, ואתה שוכב במיטה ועונה למשורר בסלסול וגומר החרוז.

('בין הכרמים', עמ' 254-256)

 

 

ספרה של יהודית הררי, שיצא לאור ב-1947, הקדים בתריסר שנים את ספרו של נחום גוטמן 'עיר קטנה ואנשים בה מעט', שנכתב ליובל החמישים של תל-אביב, אך התיאורים דומים מאוד, כמעט זהים, וכאשר קוראים את הררי רואים בדימיון את רישומיו הידועים של גוטמן, המלווים את תל-אביב מראשיתה ומאיירים את ספריו שמתארים אותה.

 

 

 

דיליז'נס בתל-אביב הנבנית

 

 

 

נחזור לברנר.

דומה שברנר לא אהב וגם לא שנא דיו את תל-אביב, וזאת משום שהיתה חדשה ונקייה מדי לטעמו, ארצישראלית, אמנם ללא הפגימות והניוון שאותם מצא במושבות הוותיקות וב'יישוב הישן', אך מאחר שרחוק היה מכל התפעלות רומאנטית, דומה שראה בראשיתה של העיר מין יצור מלאכותי למדי ולא התפעל משכונה נקייה ונאה זו של בני המעמד הבינוני והמשכילים, שניצבה לה בין החולות באותו חיוך שובבני של התבדלות מכל הרע והמכוער והעתיק שביפו שכנתה, כפי שהדבר מתואר בציוריו ובסיפוריו המקסימים של נחום גוטמן.

 

כיעורה של יפו, המזרחיוּת – שברנר ראה אותה בהקשר זה כגנאי, כסכנה של טמיעה וניוון בקרב הסביבה הערבית, הזרות של האדם היהודי לנופים הללו, כל אלה עולים בפרקי הסיום של סיפורו משנת 1911, 'מכאן ומכאן' [י"ח ברנר: 'מכאן ומכאן'. מתוך: כל כתבי ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1955, כרך ראשון] שהוא הסיפור הריאליסטי האמיתי הראשון בעוצמתו, ואולי גם החשוב ביותר, שנכתב עד אז על אודות ארץ-ישראל.

 

ברנר מתאר בין היתר בסיפורו את מערכת כתב-העת 'המחרשה', שנמצאת בחדר קטן אחד על גבול יפו, כנראה בנוה-צדק.

 

בנוה-צדק ובאחוזת-בית גרו, בתקופת התרחש הסיפור, 1909-1911 לערך, ממיטב האינטליגנציה של תקופת העלייה השנייה – ברנר, אז"ר, עגנון, אהרונוביץ', שמעונוביץ', ברש, ש' בן-ציון, דבורה בארון ואחרים. ובנוה-צדק גם היתה מערכת 'הפועל הצעיר', אשר נדפס ביפו. נוה-צדק נחשבה קלת-דעת במידת-מה ומודרנית, לעומת ירושלים המסולעת, המאובקת ועמוסת ירושת הדורות.

כאן נשבו הרוחות החדשות ביותר שבקרב היישוב העברי הצעיר. כאן, ובאחוזת-בית, היתה בעצם ראשיתה התרבותית והרוחנית של ארץ-ישראל החדשה, המודרנית, וכאן גם עוצב אופייה של תל-אביב שלעתיד. במושבות, גם המשכילות כגון רחובות – לא היה מרכז תרבותי כזה. ברש, עגנון, נחום גוטמן ואחרים – עתידים לתת בכתביהם ביטוי לאווירתה הקסומה של ראשית זו: יפו, נוה-צדק ואחוזת-בית.

 

אך לא כן ברנר. הוא ראה בכל תופעה את הצד הפרובלמאטי, המדכא, החולני, את שורשי-הייאוש. תוכחתו היתה מרה. ודאי שכך יש להבין אותו – הוא רצה שהכול, הכול יהיה בצורה אחרת, על יסוד אחר, ולכן תיאר את המציאות כפי שהיא, בעליבותה, ללא כחל-ושרק, מבעד לחלון חדר-המערכת של 'המחרשה':

 

ואובד-עצות חזר להביט בחלון. שאלות ופתרונן! – המו שתי מלות בקרבו. הוא הביט רבע-שעה, חצי-שעה, שעה. הוא הביט בחלון. הבוקר היפואי עבר לאט-לאט לצהריים. בדלת בית-הקפה הערבי שברחוב ישבו אפנדים ופקידים – בטלים כמוהו – ועישנו 'נרגילות' והביטו גם הם. מן הסימטה הקרובה עלתה לוויה ערבית-נוצרית, המקוננות הקרואות, לבושות-השחורים, הלכו בלב-הרחוב בהמון והוציאו את קולותיהן המשונים. הקולות היו כמו מלגלגים לעצמם, ובקציהם היו דומים לחיקוי בלתי-מוצלח של יללת-חתולים. ראשים פלאיים, ראשי נשים, הציצו מן החרכים אשר ממול חדר-מערכת-'המחרשה', ומן המעקה נשפכו מים דלוחים על ראשי ההולכים לתומם.

היהודי התימני המחזיר על הפתחים, הלך בצידי הרחוב והביט על ה'לוויה', הפשיל, לאחר שעברה זו, את כותנתו והחל לפלותה, והספרדיה הקטנה, שהלכה אחריו, הרימה פתאום את שמלתה העליונה מאחוריה וכיסתה בה את ראשה.

('מכאן ומכאן', כל כתבי י"ח ברהר, עמ' 364)

 

 

י"ח ברנר בחדר עבודתו בתל-אביב

 

 

המשך יבוא

 

 

* * *

לאהוד שלום

תודה שאירחת אותי בעיתונך. ולמשה ברק – השיר שכל כך הכעיס אותך, הוא שיר כאב על הרג במלחמה... ולא כאן הזמן והמקום לגלות את משמעויות שיריו של נתן יונתן.

צפירה יונתן

 

* * *

ברכות מאליפות לאהוד ברק ולחבריו ממפלגת העבודה על החלטתם האמיצה להצטרף לקואליציה בראשות נתניהו. אנחנו מקווים שההיסטוריה הקשה שלנו תצדיק אותם וגם תחשוף במלוא גיחוכם את החברים הפטפטנים ברוורמן ויחימוביץ!

יש ציפי ליבני?

 

* * *

ספר הגעגועים, אהוד בן עזר

מאת עמוס לויתן

בספרו החדש של אהוד בן עזר מתגלה יחסו הסבוך כלפי הערבים

ספר הגעגועים, אהוד בן עזר. הוצאת כנרת זמורה ביתן, 342 עמ', 88 שקלים

[מתוך מוסף "ספרים", "הארץ", יום רביעי, 25.3.09]

"ספר הגעגועים" הוא שדה מוקשים (ולא רק מקשת אבטיחים – המקום שבו מתרחש סיפורו), משום שהסופר, אהוד בן עזר, הוא גם המבקר והמעריך של ספרו. כל מה שניתן לומר בזכותו או בגנותו של הספר, כבר נאמר על ידו, כולל הטענה ש"ספר הגעגועים" כתוב בז'אנר "ספרות צאצאי המושבות העות'מניות של פלשתינה-א"י." הספר עוסק אפילו בשאלת "ההתקבלות" של בן עזר כסופר, שלה מוקדש חלק נכבד מאחרית הדבר.

ספרו של בן עזר אינו "רומן", אלא אוסף זיכרונות, מעשיות ורכילויות על ימי ילדותו במושבה העברית הראשונה, פתח תקוה, חומרים שבן עזר הפך בהם גם בספריו הקודמים ומופיעים כאן במתכונת של ספר לבני הנעורים.

על חוט עלילה רופף למדי – יום במקשת אבטיחים, שאליה יוצאים שלושת הנערים הגיבורים, נתלות אפיזודות רבות, חלקן אינן שייכות לעלילה והן פניות אישיות של המחבר אל הקוראים. למשל, באחת מהן, שבה בן עזר נוזף בפמיניסטיות שתקפו את יצחק מרדכי, הוא מוסיף: "אני כבר רואה כי 'ספר הגעגועים' הולך ונעשה דומה לעיתון או למכתבים למערכת. איך אפשר בכלל להכניס דברים טריוויאליים כאלה לרומאן ספרותי?"

סטייה זו מדגימה כיצד בן עזר תוקף, מצד אחד, את כתיבתו שלו, מצד שני מגן עליה ומכשיר אותה, ומצד שלישי מקדים תרופה לכל ביקורת אפשרית.

זהו, אם כן, ספר שראוי לעשות בו קצת סדר. לטעמי, יש בו לא מעט תיאורים יפים, המשחזרים בנאמנות, כבסרט קולנוע תקופתי, כלי בית, כלי עבודה, חפצים מימי קום המדינה ועבודות חקלאיות בפרדס ובכרם. מעניינת גם שפתו של המספר, אשר כמו באה לאשש את התזה של פרופ' גלעד צוקרמן בספרו "ישראלית שפה יפה" (עם עובד, 2008), שלפיה השפה שבפינו אינה העברית המקראית הקדומה, ובאמת, אפשר למצוא בספר אינסוף מלים בשפות שרווחו בדיבור לפני 60 שנים. למשל, אוצר הקללות של אחד הנערים, גיורא, ש"יכול היה להשמיע ברצף אחד דברי ניבול פה במשך רגעים ממושכים בערבית, באידיש, בתורכית, ברוסית, בהונגרית ובעברית, מבלי לחזור פעמיים על אותה קללה... יא חמאר, יא חרה, יא דרעק, יא זבלה, יא אחול מניוק, יא שטיקע ברויט, יא אהבל..."

 

האויב היה גרמני

עם זאת, לדעתי, העניין שבספר אינו בדברים המסופרים לתומם: לא תעלולי הגיבורים, לא החרמנות משופעת הגסויות של גיל הנעורים, אף לא הגעגועים לתקופה שהיתה ואינה עוד, אלא בתובנות שהמחבר מבקש לחלץ מהסיפור, הנוגעות לשאלות מרכזיות של קיומנו במקום הזה.

 

תחושה זו מסתמכת על הנפח הנכבד שתופסת בו משפחת בן עזר, רַאבּ במקור, מן המשפחות המייסדות של פתח תקוה, שאפשר לראותה כעֵדת מלך לתהליכים שעברו על הארץ במשך 100 שנה ויותר. בן עזר הירבה לעסוק בשאלות הללו בכתיבתו החוץ-ספרותית בספריו שעסקו בציונות, דמות הערבי בספרות ובני משפחת ראב, משוררים חורשי תלמים ביניהם. תובנות אלו שייכות בעיקר ליחסי יהודים-ערבים בארץ משלהי המאה ה-19 (כלומר 100 שנים ויותר). מנקודת מבט זו מתגלה בספר מעין מתח, גלוי וסמוי, בין החוויה הילידית המשותפת ליהודים ולערבים כפרטים, לבין הקונפליקט הלאומי שמתקיים ביניהם. מתח זה משתקף גם במבנה הרומן: החוויה הילידית המשותפת באה לידי ביטוי בעלילה האופקית של הסיפור (יום שדה במקשת אבטיחים), בעוד שהקונפליקט בא לידי ביטוי בגלישות האנכיות מסיפור המסגרת.

האזכורים לחוויה ילידית משותפת זרועים לכל אורכו של הספר: העגבניות של עלי "מלכות הסלט", "השפה הערבית שבה שלט אבא היטב", שלוש מעשיות ערביות ששמע המספר בילדותו והוא מפרטן, הנסיעה על המורג "בחדוות הדיש" ואינספור נוספים.

המתח בין המישור האופקי האידילי למישור האנכי הקונפליקטואלי בולט בכמה פרקים בחלקו השני של הספר. בפרק 24, למשל, מתוארים באריכות משחקי המלחמה של הילדים בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. האויב הוא תמיד גרמני, לעתים יפאני, אבל לעולם לא ערבי או אנגלי. המספר, בן דמותו של בן עזר, מציין: "אפילו בחלומות שלי מאז ועד היום כמעט שלא הופיעו ערבי או בריטי בתור משהו מפחיד, אבל היו אנשי אס-אס. וגסטאפו." ואז נקטעים ההרהורים בכעס בוטה: "מודיעים ברדיו ומראים בטלוויזיה פיגוע טרור פלסטיני נוסף... אני חורק שיניים וממשיך להקליד, אבל אני מוכרח להודות שהשנאה לרוצחים וחוסר האמון המוחלט בהנהגתם גוברים בי." עם זאת, באותו עמוד, בשובו למישור האופקי של הסיפור, בן עזר כובש את כעסו ומספר בשבחי הפועל החקלאי הערבי שאביו העריך.

 

דבר מה כהה וחי

השיא מגיע בפרקים 37-38, כאשר "השאלה המינית" והשאלה הערבית נכרכות זו בזו: "רוכל ערבי היה עובר מדי יום-יומיים בדרך העפר הסמוכה לביתנו, מתיישב ליד הגשרון ומכריז ביד! ביד! חמאמה!" סביב אותו רוכל ביצים היו מתאספים ילדי המושבה, כאשר הרוכל מעת לעת "שלף לעומתנו דבר מה כהה וחי מחביון שמלתו" (כלומר, היה מראה להם את אבר מינו). לא היה שום איום באירוע זה, הרוכל מעודו לא ניסה לגעת בילדים, אלא רק הנאה של התבוננות נרגשת בדבר האסור.

חוויה דומה ואינטימית קשורה למשרת הערבי הצעיר שבבית המשפחה, רפיק, שהיה שר שירי אהבה בעומדו ליד הכיור במטבח, ולהשערת המספר שימש בכפרו כאישה לחבריו. פעם אף תפס בכף ידו של הילד וניסה לדחוף אותה לפי הטבעת שלו. ומיד, ללא כל חציצה, משתלבת מחשבה שמקומה עשרות שנים מאוחר יותר: "מתברר שאני ממש התגלמות האמביוולנטיות של תפיסת האחר, כפי שתיאר תיאורטיקן הספרות הומי קי באבא כמייחדת את הדמיון הקולוניאלי: יחס חיובי לפרט, יחס שלילי לקבוצה."

בן עזר יוצא נגד הקביעה שלמעלה וכותב: "אני באותו זמן אהבתי את הערבים גם כקבוצה, כפי שאני מחבב אותם מאוד גם כיום, כל זמן שאינם מנסים להרוג אותי... אבל מה ערך יש לעדותי? הרי הייתי ילד קולוניאלי פסול לעדות בעיני אוהבי שנאת ישראל שבקרבנו, שהם לגמרי במקרה גם קובעי הטעם הספרותי."

בן עזר חש שנעשה לו עוול כפול מצד אותם פרופסורים פוסט-קולוניאלים ופוסט-ציונים (ולא ננקוב בשמות), שמנשלים אותו גם מהאדמה וגם מהספרות שאליהן הוא מרגיש שייך.

סיפור העבר לא מסתיים כאן. רפיק נחשד יום אחד בכך שהתבונן באימו של המחבר כשישנה עירומה והוא סולק מעבודתו. מנקודת המבט של היום קובע בן עזר כי "פסגת חלומותיו של רפיק היתה להיכנס לחדר השינה ולזיין את אמא שלי." את מקומו תופס יעסר וגם איתו מתפתחת אינטימיות גופנית. "היה שולף את אברו המגודל ומנערו בפני ומתגאה עליי בגודלו."

והנה, בסטייה נוספת מספר בן עזר כיצד סיפר לו יעסר לתומו על איש חשוב שבא מיפו לכפר והבטיח להם כי יירשו את כל בתי היהודים במושבה וישבו בנחלותיהם. והוא ענה לו: "וגם את הנשים כבר חילקתם... אני מתאר לעצמי שאתה דרשת את אימי. כוס אמק, יעסר."

שוב ושוב הדפוס חוזר על עצמו: קירבה אוהבת בין הילידים (העברי והערבי) במישור האופקי, האישי; ושנאה בוערת כשהם מייצגים עמים במישור האנכי. בן עזר חולק זיכרונות משותפים עם יעסר, שבו ראה את אחיו הבכור, והקטע ממש מסתיים בקריאת געגועים לחבריו הערבים: "יעסר, יעסר, מי יודע מה עלה בגורלך ובגורל חבריך... רפיק טרוט העיניים, עלי מן הכרם, נוואר שומר השער, אשר השפיעו כה רבות על הילדות השקטה והחולמנית שלי." "ספר הגעגועים" מוקדש גם להם. אילו היה מסיים בן עזר בפיסקה יפה זו, היה סוגר מעגל שלם. אבל הסכסוך אינו מרפה ממנו, הוא מדגיש שכתיבתו אינה תקינה פוליטית, אך מתקשה לגבור על יצרו הפולמוסי ומכאן ואילך עולה תכיפות החריגות מהנושא.

נראה לי כי יותר מכל מציקה לבן עזר הביקורת על המפעל הציוני. כיליד הארץ וכבן למשפחה ילידית הוא רואה עצמו לא פחות בן המקום מן המשפחות הערביות. לפיכך, יותר מכל מכעיסה אותו הביקורת שטוענת כי הציונות באה לנשל ולדכא אחרים. וכאן קורה דבר מעניין. מתוך חוסר יכולת להתמודד עם מבקריו הוא עושה מה שעשו מיעוטים שחורים והומוסקסואלים לפניו ומאמץ את הכינוי שבו הם מגדירים אותו בגאווה: הוא קולוניאליסט (מתיישב) גאה: "והלא אנחנו אנשים קולוניאליים? לא? מותר לנו לדכא בני עמים נחותים ולשעבד בני מעמדות נמוכים."

יתרון אחד ברור סבור אהוד בן עזר שיש לו, כמי שצמח מן האדמה הארצישראלית. הוא מבין בתפוזים: "ומי שלא יכול להבדיל בין טבוריים של תחילת השנה, והוולנסיה של סוף העונה, לבין טעמו של השמוטי המבשיל באמצע העונה, יותר טוב שלא יקרא את הספרים שלי, כי לא אליו הם מכוונים. אני כותב לקומץ קוראים שמבין בתפוזים." דברים שהאקדמיה והביקורת, לדעתו, אינן מבינות בהם דבר.

 

עמוס לויתן הוא מבקר ומשורר, ספרו האחרון "בזמנים נאורים: מבחר וחדשים" ראה אור בהוצאת קשב לשירה

 

* * *

בבוקר יום רביעי

אהוד יקירי,

איך אכלת אותה! מה יהיה עכשיו? עוד תצטרך להגיד מילת שבח ל"הארץ", ומה שהכי גרוע הוא זה שבעיון ראשון הם אפילו כותבים גם דברים טובים.

אין מה לעשות, ידידי, תצטרך להשלים עם המצב. מה שאני רק מבקש שכאשר תתחיל להיות עובד קבוע ב"הארץ" תחשוב גם עלינו המזדנבים מאחור, ותן לנו להכניס מילה אחת פה ושם.

(אודי, השורות האלה הם כמובן לא לפרסום בעיתונך, זה בא לי סתם ככה במקום טפיחה על הכתף).

שלכם,

פוצ'ו

 

אהוד: מאחר שמוסף "ספרים" הוקדש רובו לזיכרונות מאפריקה ולספרות הקולוניאליזם והפוסט-קולוניאליזם, נמצא מקום גם לי כנציג הזרם האיכרי-קולוניאלי בספרות העברית החוץ-קאנונית והלא-מקראית.

 

* * *

שרגא

בשולי הוועידה

אהוד ברק הוכיח את כישוריו כפוליטיקאי כאשר הצליח, כנגד רוב חברי סיעת העבודה, כנגד רוב כלי התקשורת למיניה, להפוך את הקערה על פיה וליצור מציאות פוליטית חדשה. התפנית בוצעה, כמובן בסיועו הפעיל והמרכזי של נתניהו. נתניהו, לאחר שנרגע מניצחונו על ציפי ליבני, נוכח לדעת שהוא מוקף בחבורה של פירומאנים שאם ייוותר עימם לבדו, לא ירחק היום בו יציתו הללו את המועדון. שלי יחימוביץ, שגם חזתה את השריפה, כבר החלה בעיני רוחה לחצוב את משפטי נאומה שתישא לאור הלהבות ותימרות העשן ולצָפות להכרתה כנביאת האמת ולייחולי העם היושב בציון שתבוא היא, שכל ניתוחיה אמת וכל תחזיותיה מתגשמות – ותושיעם, וכבר ראתה את הקפנדרייה העוברת דרך ערמות האפר עד לכיסאה של גולדה.

אופיר פינס, שמגיל בר מצווה קיבל על עצמו משימה חלוצית וכבדת משקל, כנגד כל הפיתויים להפוך למדען, ללוחם, למתיישב, לאיש מחשבים, לתעשיין – הוא עמד בגבורה וקיבל על עצמו להיות עסקן מפלגתי, ואכן הוא התקדם מחיל אל חיל: נוער, צעירֵי, משמרת, ובסוף הגיע לבוגרים. אחד מהישגיו הבולטים ביותר בקרירה הפוליטית שלו היה זכייה בתואר "צעיר חברי הכנסת". ואז מגיעה יום הוועידה, עולה אופיר על הבמה ומזכיר לברק, לחברי הוועידה ולכל עם ישראל כי הוא, אופיר פינס, הוא זה שמינה את ברק למנהיג, וכאן ועכשיו, על אתר, הוא מפטר אותו.

המזל באותו מעמד היה שלא עבר על יד אופיר מישהו עם סיכה בידו כי אם היה עובר היה מעמיד בסכנה גדולה את קשישי מפלגת העבודה, יושבי השורות הראשונות, שהיו עלולים להיפגע ללא תקנה מפרצי זרמי האוויר שהיו עלולים להיפלט.

שומר פתאים ה'. 

 

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

 

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,067 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

 

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

 

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

 

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-13 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1991 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,002 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

 

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

 

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל