גיליון מס' 431

תל אביב, יום שני, ה' בניסן תשס"ט, 30 במרס 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

עם צרופות עטיפות ספרה החדש של ש. שפרה "עלילות אנזו הנשר הגדול"

 שלושה סיפורים ממסופוטומיה ארץ שני הנהרות

 בהוצאת "עם עובד", השבוע בחנויות

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: אַיָּלָה יִפְתָּח-וַלְבֶּה: לָלֶכֶת בִּרְחוֹב סִירְקִין 1940.

חיימקה שפינוזה: היה היה משורר.

דודו פלמה: מסע אחרון אל הערב היורד (סיפור).

משה כהן: א-פרופו סופרים נידחים: דוד שחר.

אהוד בן עזר: תל-אביב בראשיתה בראי הספרות, מתוך: "תל-אביב בראשיתה, 1934-1909", סידרת עידן 3, העורך: מרדכי נאור. סקנדינאביה ביפו?

ד"ר גיא בכור: תקיפת חיל האויר בסודאן? מה יש לשמוח? כך לועגים לי הישגיי

אורי הייטנר: 1. היכן המבוגר האחראי? 2. הצד השני של השלום עם מצרים.

אהוד בן עזר: באבל על מותה של בת-שבע אריאלי לבית ליכטנשטיין.

יִשְׂרָאֵל הַר: צֵל שָׁחוֹר בַּחַלּוֹן בִּרְחוֹב רַבִּי סְמַרְטוּט (שיר).

יעקב זמיר: ליקוי חמה.

אסתר ראב: מתוך הכרך "כל הפרוזה", אביגיל וחנה (בית זיתא). חדר הרווקים.

אביחי פאוזנר: סדרי עדיפויות.

 יוסי אחימאיר: במה שונה "העבודה" מש"ס?

על גדת הירקון, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא מראיין את יוסי גמזו.

רון וייס: כמו תמיד ישראל אשמה.

סופר נידח הוא אחד מ-100 המשפיעים בתל אביב.

נועם פורר ויעל געתון: מרצה חדש – ומבוקש, מתוך ביטאון אוניברסיטת ת"א "תזה", ינואר 2009.

יוסף אורן: אני מאמין של מבקר-ספרות עברי.

איליה בר-זאב: נשיקה או לשיקה?

* * *

אַיָּלָה יִפְתָּח-וַלְבֶּה

לָלֶכֶת בִּרְחוֹב סִירְקִין 1940

לָלֶכֶת בִּרְחוֹב סִירְקִין

לִהְיוֹת בִּתּוֹ

לִהְיוֹת בִּתָּהּ

לְהִתְרַפֵּק עַל הָאוֹמֶנֶת הַפּוֹלָנִיָּה

לִשְׁמֹעַ אוֹתָהּ מְצַחְקֶקֶת

אַיָלִיצְ'קָה

לָלֶכֶת עִם הַמְּטַפֶּלֶת שׁוֹשַׁנָּה

לְשַׁגֵּעַ אוֹתָהּ

לְהִתְבַּדֵּחַ אִתָּהּ

לִרְאוֹת אֵיךְ הִיא שְׂמֵחָה

שֶׁמְּסַדְּרִים אוֹתָהּ.

לָלֶכֶת בִּרְחוֹב סִירְקִין

לִרְאוֹת אֶת הָעֵצִים,

לַעֲבֹר בַּחֲצֵרוֹת,

לְהִתְבַּדֵּחַ עִם בֶּן הַשְּׁכֵנִים

שֶׁנּוֹשֵׂא עֵינַיִם אֵלַי

הַמְּצִיצָה מֵהַקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית

לִקְרֹא לוֹ וּלְהִתְחַבֵּא

לָשֶׁבֶת עַל הָאוֹפַנַּיִם שֶׁל אֱלִיעֶזֶר,

לִקְרֹא לוֹ צ'וֹפָּלַייזֶר, צ'וֹפָּלֵייזֶר

לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ צוֹחֵק בְּכָל פֶּה.

לָלֶכֶת בִּרְחוֹב סִירְקִין

עַל הַמִּדְרָכָה

עַל הָאֲבָנִים הַעֲקֻמּוֹת,

לִרְאוֹת אֶת הַגְּדֵרוֹת,

לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁכֵן בַּמִּרְפֶּסֶת

שֶׁבַּקּוֹמָה הָרִאשׁוֹנָה

יוֹשֵׁב בְּגוּפִיָה וְקוֹרֵא לְבִתּוֹ

נָאוָה, נָאוָה.

לְהִכָּנֵס לֶחָצֵר שֶׁל הַתּוֹפֶרֶת

בְּלַנְקָה,

לִרְאוֹת אוֹתָהּ מוֹדֶדֶת שִׂמְלָה

לְאִמָּא.

לְהִתְחַבֵּא בֵּין הַבַּדִּים

וּלְהָרִיחַ אוֹתָם עָמֹק עָמֹק

חוּמִים וַאֲפֹרִים.

לְחַבֵּק אֶת הַבֻּבָּה הַגְּדוֹלָה

לְהִכָּנֵס לֶחָצֵר שֶׁל

ד"ר פָבּרֵיקַנְט,

שָׁם בַּאֲפֵלַת בֵּיתָהּ

לְהִסְתּוֹבֵב בְּגַנָּהּ הֶחָשׁוּךְ,

לִשְׁמֹעַ אוֹתָהּ שׁוֹתָה קָפֶה

עִם אִמָּא.

לָשוּב לִרְחוֹב סִירְקִין

לָלֶכֶת לְגַן חַוָּה וֶרְבָּה

וְלַגַּנֶּנֶת שׁוּלָה

לִישֹׁן בַּצָּהֳרַיִם עַל הַמִּטָּה

הַמִּתְקַפֶּלֶת.

לְשַׂחֵק בָּאַרְגָּז הַחוֹל

וּבַמַּעְגָּל הַגָּדוֹל בְּיוֹם הַהֻלֶּדֶת

לַעֲמֹד בְּאֶמְצַע

וְלִהְיוֹת הַמַּלְכָּה

שֶׁל אוֹתוֹ יוֹם.

הוֹלֶכֶת בִּרְחוֹב סִירְקִין,

שָׁם פּּוֹרְחִים פְּרָחִים אֲדֻמִּים

בָּאָבִיב.

שָׁם יֵשׁ אִשָּׁה שֶׁעוֹשָׂה

בֻּבּוֹת מִבַּדִּים וּמִסְּמַרְטוּטִים צִבְעוֹנִיִּים

וְצוֹחֶקֶת בְּשִׁנַּיִם עֲנָקִיּוֹת.

שָׁם אוֹמְרִים כֻּלָּם

שֶׁהִיא בִּתּוֹ,

שֶׁהִיא בִּתָּהּ,

מִתְלַחֲשִׁים וְצוֹבְטִים אֶת הַלֶּחִי

וְאוֹהֲבִים.

* * *

הגשת האישום בשוחד בפרשת מעטפות הכסף של טלנסקי – נפלה!

הגשת אישום בסעיפים דומים בפרשת הבית ברחוב כרמיה – נפלה!

מה עוד צריך לקרות כדי שתבינו שכל פרשת ההאשמות נגד אולמרט,

שבסופו של דבר הפילה את אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו,

לא היתה אלא רדיפה פוליטית שבחלקה גם מומנה בכספים זרים?

זיכרו שאנחנו מההתחלה תמכנו בו וטענו שהכול עלילה –

גם כאשר אתם כולכם נגרפתם בהיסטריה של "אולמרט המושחת"!

אתם עוד תתגעגעו אליו!!!

* * *

מצרים

במלאת 30 שנים להסכם השלום בין ישראל למצרים

אנחנו מברכים את הסיוע האמריקאי הנדיב למצרים

ואת הריבוי הטבעי העצום במצרים

שאלמלא הם היה כבר מזמן מתבטל השלום עם מצרים

כפי שמוכיחים גלי ההתכחשות לו הנושבים אלינו ממצרים

* * *

הננו מתכבדים להזמינך

לפתיחת התערוכה

האחים אליהו

גלויות תל-אביב: 1920- 1940

אוצרים:

ד"ר דליה לוי-אליהו

גיא רז

ביום ראשון כ"ה ניסן תשס"ט

19 באפריל 2009, בשעה 18:00

אכסדרת בית אריאלה

שד' שאול המלך 25, תל-אביב

דברי ברכה:

מר אביגדור לוין, מנהל אגף התרבות והאמנויות

גב' נורית ליבמן, מנהלת בית אריאלה ורשת הספריות

גב' שולה וידריך, מדריכה לתולדות תל-אביב

* * *

דודו פלמה

מסע אחרון אל הערב היורד

לזכרו של יוחנן סלע שנפל בקרב

על החיים בקבוץ. שהסתלק בטרם

עת לפני שהספיק לגלות לנו מה

יהיה בסופנו.

א.

והארץ הייתה תוהו ובוהו, חושך על פני תהום ובדווים סביב.

חבורה של אנשים צעירים מסקלת שדה. מפעם לפעם תעלה תרועת צחוק מתוכם. הגופות הצעירים נוצצים בשמש והשרירים רוטטים מתחת לעורם המתוח והשזוף. לעיתים יפצח אחד מהם בשיר וחברו יוציא מפוחית מכיסו וינפח בה במרץ כאשר חבריהם ימחאו כף בהתלהבות ויחבטו בקצב על ירכם. רק בצללים, בפינות סמויות כמעט מהעין, יעלה עצב כמוס השמור לעתיד.

ב.

בעתיד, שעוד לא התרחש עדיין, ישב יוחנן הגנן בסככה של ענף הנוי, שתה קפה שחור עם הל וקרא ידיעה בעיתון: "סביל עבו עמר, בת עשרה חודשים, נדרסה למוות על ידי אביה ביישוב הבדווי בו הם מתגוררים. האב שנהג ברכב מסחרי, לא הבחין בבתו, נסע לאחור ודרס אותה למוות".

"אידיוט" – מלמל יוחנן לעצמו והפך את הדף.

ג.

אחרי כמה חודשים בחאן העתיק, החליטו להעתיק את משכן הקבע של היישוב, ההולך ומוקם יש מאין, אל הגבעה שהתנשאה מעליהם.

הימים הראשונים של רקמת החיים שרק החלה להתרחש במקום שהפך להיות שלהם, היו מוארים ופתוחים. הכול רחש וקרא והזמין. האנשים חשו שהם לוקחים חלק באירוע נדיר ואולי חד-פעמי והם עשו הכול כדי שיתקיים לעד. באותם ימים רוויי התלהבות וקסם, הנצח עצמו ניראה לא רחוק מדי הודות לעוצמת הרגשות שפיעמה בהם. היו אלה ימים של עבודה קשה ומפרכת. לעתים נראו כמו סיזיפוס המגלגל סלע במעלה ההר אל פסגה רחוקה. אבל כמו סיזיפוס נדמה היה להם שאין קושי בעולם שלא יוכלו לעמוד בו. שאין משימה שיטילו על שכמם ולא יוכלו לה.

ד.

יוחנן הגנן הסתובב ליד בית הקברות עם שני כלביו, ג'ורג'י הזאב השחור הגדול, ומקסי, כלב מעורב שנישרך אחריהם תמיד, ומלמל לעצמו שיחות רפאים עם עצים ומתים. הוא חרף וגידף את הנערים שהשחיתו את צינורות ההשקיה על הדשא שליד חדר האוכל, והשליך בכעס אבן בשועל חולף, שמיהר להימלט מן המקום בקול יללה דקה.

ה.

הכול היה כל כך ראשוני. מבודדים כמעט לגמרי מהעולם שהתרחש מעבר לגבעות הצחיחות, ניהלו את חייהם כאילו הם באמת לבדם. רק הבדווים היו שם תמיד איפה שהוא בסביבה וצפו בהם באדישות עוינת מהגבעות. בלילות היו השירים, ששרו לעצמם ולחופת הכוכבים שהתנשאה מעליהם כבירה וצפופה, עולים למעלה יחד עם הגיצים הניתזים וממריאים מהמדורה שסביבה ישבו, עד שלא יכלו יותר לעצור בעצמם והם פרצו במחול סוער והאש שכמו אחזה בהם העלתה שלל נגוהות מרהיבים בחשכת הליל. מעל לכל עמדה בהם הרגשה ודאית ובלתי ניתנת לערעור שברצותם הם בוראים עולמות חדשים וברצותם יחריבו אותם בהבל פיהם. הלילה החשוך והרך נראה להם אינסופי ונצחי כמו הזמן שתעתע בהם להאמין שהם פה לתמיד.

ו.

יוחנן הגנן ישב לנוח ליד ערמת חול שחור מהמפעל וכתב במחברת של בית-ספר, כשהוא רושם כל אות בזהירות וברצינות רבה, קטע שהעתיק מהנשונל ג'אוגרפיק: "בני שבט הדאני. פפואה. גינאה החדשה. מנהגי זיכרון אצל בני שבטים פראיים. על מנת שלא ישכחו את קרוביהם המתים, נוהגים בני שבט הדאני לכרות איבר בגופם שלהם, עם מות קרוביהם, אצבעות בכף היד ברוב המקרים. פגשתי אישה משבט הדאני שבכף ידה הימנית כרתה חמש אצבעות עד לשורש כף היד, ובשמאלית שתיים. חסרונו היומיומי של האיבר הכרות מזכיר להם את הקרוב הנפטר, וכאשר הם נתקפים בכאב רפאים באיבר החסר, הם יודעים שהמת נזכר עכשיו בהם."

ז.

יצחק אורן, המחנך הדגול, עמד בכיתה הקטנה, עצם את עיניו בחוזקה ובהתרגשות גדולה נשא דרשה על הספרות האנגלית ותרומתם של דיקנס וביירון לתרבות העולמית. לבה רותחת של מילים כמו נשפכה מפיו וגאתה בכיתה, שהלכה והתרוקנה מן הילדים שישבו בה ובנשימה עצורה יצאו אחד-אחד מן החלון. לאחר חצי שעה של משחק כדורסל צוהל במגרש, שבו לכיתה דרך החלון וכשיצחק פתח את עיניו שוב עם הישמע הצלצול הגואל, ישבו כבר לפניו כולם שמחים וטובי לב. "רוצו לשחק" שיחרר אותם יצחק כשהוא מניף בידו בלאות, והם רצו מיד בצהלה גדולה לראות את השריפה שפרצה בצריף של המתנדבים.

ח.

הפרות שרעו בשדה שליד בית הקברות החלו לגעות בחרדה כאשר העשן שעלה מהצריף העולה באש הגיע אליהן עם רוח הצהרים החמה שנשבה. יוחנן הגנן ששמע מבית הקברות את קולות הגעייה, מיהר אל השדה עם הכלבים, ג'ורג'י ומקסי, וכל הדרך לשם צעק עליהם שלא יעזו להבהיל את הפרות. ליוחנן היה רגש עמוק לבעלי חיים.

ט.

השנים חלפו כהרגלן, והמקום שהקימו לבש צורה ופשט צורה. כמו בסרט שמאיצים בו את מהלך הזמן. כמו נחש המשיל את עורו. האוהלים התחלפו בצריפים שנדמו להם כארמון לעומת האוהל, עד שמאסו בצריפים והמירו גם אותם בבתי לבנים ומלט. כאשר עברו אל בתי הקבע נדמה היה להם פתאום שכמו שהקבוע גובר על הארעי, כן יעלה בידם לצקת ולייצב את המהות החומקת של הוויית הישוב שרקמו כאן בעמל כה רב, אל בתי הבטון וכבישי האספלט שנמתחו כמו סרטים שחורים ומבריקים על האדמה הכהה שהלכה והתכסתה, הלכה והתרחקה מהם, עד שנעלמה כמעט לגמרי מתחת לקדחת הבנייה וההתפתחות. הישוב התכווץ והתמתח כענק שניעור מתרדמה ארוכה, מתח את איבריו וכמו יצא לכבוש את מקומו במרחבי החלל והזמן.

י.

יוחנן הגנן ישב על סלע הצופה לירדן, וכתב שיר לזכרו של חברו מוסי, שעתיד למות רק בעוד כמה עשרות שנים: מוֹסִי הוֹ מוֹסִי כַּמָּה שֶׁאַתָּה כְּבָר חָסֵר. / פַּעַם בְּלֵיל לְבָנָה קָסוּם בִּשְׁנַת 48' רָאָה / מוֹסִי צְלָלִית טַנְק סוּרִי מְאַיֵּם עַל הַקִבּוּץ. / מוֹסִי הִזְעִיק אֶת הַחֲבֵרִים בִּבֶהָלָה גְּדוֹלָה. / רַק לְאַחַר שָׁעוֹת מְלֵאוֹת חֲרָדָה / נִתְגַלָּה לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה סֶלַע בַּזֶּלֶת / שֶׁבְּעֶזְרַת דִּמְיוֹן מְפֻתָּח / אֶפְשָר הָיָה לְדַמּוֹת לְטַנְק – / כָּךְ נוֹלְדָה אַגָּדָת אֶבֶן הַתּוֹתָח. // אַפּוֹ הַבֻּלְבּוּסִי הָלַךְ לְפָנָיו בְּגָאוֹן / אִישׁ צָנוּעַ, שָׂמֵחַ וּמְלֵא תֵּאָבוֹן. / תָּמִיד הֶאֱמִין אֱמוּנָה לוֹהֶטֶת / בְּשִׁוְיוֹן, בַּעֲבוֹדָה וּבְלִינָה מְשֻׁתֶּפֶת. / מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב עָבַד קָשֶׁה בַּשָּׂדוֹת / וּבַלֵּילוֹת עִם חֲבֵרָיו חוֹלֵל לְלֹא לֵאוּת / שְׁבִילִים מְסַחְרְרִים שֶׁל אֵשׁ בְּפָנֶיהָ / הַקָּשִׁים וְהַמָּרִים שֶׁל הַמְצִיאוּת. // עַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן הָיָה עַל הַבָּמָה – / רוֹעֵשׁ, צוֹהֵל וְתָמִים כִּבְיוֹם הִוָּלְדוֹ. / עַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן הָיָה מַאֲמִין עָצוּם / בַּסּוֹצְיָאלִיזְם, בַּקִּבּוּץ וּבָאָדָם./ וּכְשֶהָלַךְ הַשִּתּוּף וְנֶעֱלַם / יַחַד עִם הַשִּׁוְיוֹן וְעֵרֶךְ הָאָדָם / מוֹסִי לֹא יָכוֹל יוֹתֵר לִחְיוֹת / וְהִסְתַּלֵּק לוֹ בְּיַחַד אִתָּם. לְעוֹלָם.

יוחנן מחה דמעה שגלשה לאט אל תוך זקן הנביא האפור שגלש ברוך על חזהו החביתי, והתבונן אל הירדן החותר כמו קללה עתיקה אל ים המוות. אחר כך שרק לכלביו ועלה בדרך הרומית העתיקה אל בית הקברות, כדי לבקר את המתים שכבר ישנם ואלה שעוד יהיו. אלה שרק הוא ראה אותם.

במקום אפילוג:

יא.

המקום הזה שהיה פעם שדה, שהפך לקיבוץ, שברבות הימים נעשה לכפר, עבר תמורות כבירות כל כך עד שכבר היה ממש קשה לדמיין את ראשיתו. וכמו אורגניזם מאריך בשנים, חי המקום הזה את חייו תוך שהוא מקיים יחסי גומלין עם בני האדם שנולדו לתוכו ובבוא העת גם מתו מתוכו ויצאו אל מסעם האחרון דרך שדירת הזיתים, כשהם נראים כבר ממש כמוהם, מקומטים, מופלגים בשנים ומלאי ניסיון, אל המקום שבו לא יצטרכו יותר לרשת-ביטחון, מקום בו יהיו סוף-סוף שווים באופן המוחלט ביותר שניתן להעלות אותו על הדעת.

יב.

יוחנן הגנן התבונן סביב ונופף בידו כמבטל את הכול. תנועתו השוללת כמו העמידה סימן שאלה גדול לא רק על הכפר אלא על היקום כולו.

לאט הסתובב והתרחק לכיוון "אבן התותח" כשהוא קורא למקסי וג'ורג'י להצטרף אליו למסע אחרון אל הערב היורד. דמותו הממלמלת הלכה ורחקה עד שאי אפשר היה להבדיל עוד בין הגוף ההולך ונבלע באפילה לאבנים הגדולות של הדולמן העתיק שניצב כאן מאז החל האדם לרחוש תרבות במקום העתיק הזה.

לרגע אפשר היה עוד לדמיין אותו שורק לכלביו ואז הכתם הבהיר של חולצתו והד השריקה שקעו ברוך אל תוך הסלעים הגדולים, ביחד עם מלמוליו חסרי הפשר, שעתידים להתפענח לכולנו רק בעתיד שאליו לא ישוב עוד לעולם.

* * *

א-פרופו סופרים נידחים: דוד שחר

אל מול הסכנה הציונית מלכדת הספרות העברית שורות ומתייצבת לימין הפלסטינים המדוכאים. ולא בכדי, בעיניהם אין הבדל בין הציונות לפאשיזם ולקולוניאליזם. לא תמצא סופר שאינו מתנבא בסגנון השמאל הרדיקאלי. בשנות השישים הסופר הנחשב היה משה שמיר בעל "מלך בשר ודם", אך הוא יצא לתרבות רעה, פנה לציונות, ושמו הוצא מהקאנון הספרותי. היה עוד סופר בשנות השבעים והשמונים, שנחשב מאד בצרפת וזכה לפרסים יוקרתיים, אך באחד הראיונות העז לומר שהסכסוך הוא באשמת הערבים ולא הציונים. מאז לא זכה עוד להתייחסות ושמו ירד לתהום הנשייה. כנראה אין הצרפתים יודעים להעריך ספרות טובה. יצירותיו אינן מתנוססות בחלונות הראווה של סטימצקי. לדעתי הבלתי מלומדת סופר זה הוא ענק ספרותי העולה על כל הסופרים המיוחצנים בימינו. אינו נופל כהוא זה מאליל הדור עמוס עוז. דוד שחר שמו. כיוון שהידע הספרותי שלך עולה על שלי אלף מונים מעניין אותי לשמוע את דעתך על דוד שחר, שאין עוד איש מזכיר בימינו. אהרון מגד סופר לא רע כשלעצמו, עודנו חי בקרבנו. גם הוא סרח והשמיע דברי כפירה בגנות הפלסטינים. איפה הוא היום? הולך ופוחת הדור, אין לנו עגנון, מנדלי, ברנר, ברדיצ'בסקי, ואיך נוכל להשלים עם השכחתו של שחר הגדול מכולם.

ללמדך, אין לבראנג'ה אלוהים, ואין להם חמלה אלא לפלסטינים.

בכבוד רב,

משה כהן

* * *

חיימקה שפינוזה

היֹה היה משורר צעיר

רגיש כנער מאוהב

היום רואים אותו הרבה

שמן זקן ומסואב

* * *

אהוד בן עזר

תל-אביב בראשיתה בראי הספרות

מתוך: "תל-אביב בראשיתה, 1934-1909"

מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר

סידרת עידן 3

העורך: מרדכי נאור

מרכז רחל ינאית בן-צבי ללימוד ירושלים

הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ד, 1984

עמ' 122-142, בצירוף איוריו של נחום גוטמן

תמונת השער של החוברת:

 רחוב יונה הנביא בתל-אביב – ציור של ראובן

[המשך מהגיליון הקודם]

סקנדינאביה ביפו?

לעומת אווירת הנכאים שבתיאור יפו ונוה-צדק ב'מכאן ומכאן', מצויה יפו שחילונית היא במידת-מה, וקלת-דעת, ובה מתגוררות צלה ובתה גילה, בלא גבר, ושתיהן עורגות על גילפס, המורה הירושלמי, הצעיר מן האם ומבוגר מן הבת, ושעתיד לבוא בימי החופש – זו מסגרתה של הנובלה 'אחרית' [דב קמחי: 'אחרית', 'במבוא'. נובלות. הוצאת זוטות, ירושלים, תרפ"ט-1929] שנכתבה בידי דב קמחי [1889-1961], שעלה לארץ ב-1908 וחי בירושלים. אביגדור מלכין נפרד בירושלים מדינה לפידות – כך נפתחה הנובלה שלו 'פגישות', והמשכה, כאילו פירנס במעט, על-כל-פנים – קדם, ל'תמול שלשום' (1945) לש"י עגנון. דינה היא אישה מודרנית, ובשכונה עברית חדשה ביפו היא חיה בחופש מיני. אך היא עצובה וריקה מאוד, ואילו אביגדור הולך ונסגר בעולמו הירושלמי ומתקשר אל בת-דודו, שמקורה מן הרובע היהודי בעיר העתיקה.

קסם יפואי, של חולות וים, מהלך על הרהוריה וגעגועיה של צלה למאהבה הצעיר ממנה, בנובלה 'אחרית' (1929). חייה משוקעים בציפייה לבואו, ובידיעה כי סופו שיעזוב אותה, לאחר שרווה ובגד במחיצתה, וייתן את אוניו המתפרצים לאיזו נערה צעירה. אפילו לילדתה היא מתכחשת למען אותו גילפס, העתיד לבוא ברכבת מירושלים.

ומצד שני – עולמו הירושלמי של גילפס, מלחמתו עם עצמו: הייסע, אם לא? – ולבסוף הפגישה ביניהם, הזרות, החשש מפני הסוף, העמדת הפנים, התלהטותה הפתאומית של התאווה, והליכתו של גילפס כדי 'לבקר מידידיו' (שהרי בכל מקום שאתה הולך ביפו, שם אתה מוצא חברים!). המתח שנצטבר בא לידי פורקן בהתעלפותה ובהתמוטטותה של צלה בצהרי אותו יום; חדרה מתמלא בידידים ובידידות שהם חיצוניים וזרים לה, ומקנאים בה; בחזור גילפס לחדרה בערב, הוא מתקבל בחומת שתיקה וזרות מצד ידידיה, ואילו היא, אהובתו, שכבר נפטר ממנו בליבו, מונחת כבר-מינן על מיטתה ופניה תקועות בקיר. ואז הוא בורח ממנה, סופית, אל שפת ימיה הלילית של יפו, בתמונה המזכירה במקצת את הסיום לסיפורו של עגנון 'שבועת אמונים'.

'אחרית' בנוי באיפוק רב, בסגנון כתיבה מופנם. ההתרחשויות החיצוניות, שאין רבות, ותיאורי המקום והסביבה – משרתים במדויק את הלך-הנפש של צלה ושל גילפס, הדיאלוגים קצרים מאוד, ומרומזים, והארוטיקה נמסרת אף היא במרומז, ועיקר המתח, כמו גם ההד הרגשי, מתרחשים כמו 'מבין השיטין' – בספר ובקורא גם יחד. כוחו של קמחי הוא בקול הפנימי הענוג, באותו עצב ששורשיו הרגשיים והסגנוניים נעוצים בספרות הרוסית והסקאנדינאבית, שהשפעתה רבה על הסופרים הארצישראליים באותה תקופה. רבים מגיבוריו הם עצמם סופרים-בכוח, או 'תועי-עולם' צעירים, שהספרות והאידיאות החדשות שמנסרות בעולם מפרנסות אותם. ב'פגישות', למשל, מצפים 'שעתה יפתח מלכין את פיו ויתחיל לדבר, כדרכו, על "הספרות הצפונית" ועל "הצפוניות" שבספרות ויבטל את הספרות העברית תכלית-ביטול'...

 ('אחרית', 'פגישות', עמ' 135)

 ואילו מלכין עומד ומבאר:

אותו חיקוי, שהתחיל מתכנס לתוך הספרות העברית מן הצפוניים – 'תרכובת זרה' היא לרוחנו... הצפוניים – הציגו נא לפני דמיונכם את סקאנדינאביה המפורצת בימים! – עמים קטנים היו, בעלי תרבות נמוכה, עם ימים גדולים ואופקים רחבים ושמיים בלי-מצרים... כולם היו – העם כולו מקצהו – 'ויקינגים', ששטו על פני הימים והכניסו את האופקים הרחבים לתוך נפשם. ומשרבתה תרבותם לכלל כתיבה, לא יכלו לספר 'באריכות' והיו מוכרחים לרמז בלבד על המרחבים שבנפשם... וכך רמזו המסון ויעקובסון ואיבסן ובירנסן... אבל מה לנו – ולוויקינגים?...

(שם, עמ' 136-137)

קונצרט ב'תל-אביב הקטנה'

יפו, שחילונית היא ורומאנטית מכאן, ושכונותיה נוה-צדק ונוה-שלום, ירושלים שקדושה וקשה היא וכולה ערבוב דתות וסימטאות ושכונות וטומאה ותפילה ושמרנות – מכאן, ובין עיר לעיר מתרוצצים בחורים מאוהבים ועניים, שעלו לא מכבר, כותבים בעברית את סיפוריהם הראשונים, משוגעים למקרא ספריהם של הסופרים הסקאנדינאבים הגדולים, ומנסים לטעת את הרומאנטיקה הצפונית ואת סגנונה המיוחד, המופלא והמרומז – בלב תרבות ארץ-ישראלית שעדיין מתהווה, בארץ שחצייה מידבר, בשפה שאפילו שמות הגיבורים בה הם בגדר מכאוב ומוקש לסופר, והם שואלים עצמם – האם תיתכן ספרות גדולה כזו גם אצלנו?

תל-אביב כנוה-קיט

תיאור חביב, צדדי לעיקר העלילה, המתרחשת בירושלים – אנו מוצאים ברומאן 'האוניות האחרונות' (1923) מאת א' ראובני [1886-1971], [א' ראובני: 'האוניות האחרונות'. מתוך 'עד-ירושלים', טרילוגיה מימי מלחמת העולם הראשונה. הוצאת ספרים מ' ניומן בע"מ, תל-אביב, תשי"ד-1954], חלק אמצעי מהטרילוגיה 'עד ירושלים', הכוללת לפניו את 'בראשית המבוכה' ואחריו – 'שָׁמוֹת'. הסופר גדליה ברנצ'וק (לא, הוא אינו בן-דמותו של ברנר), מגיע ליפו בקיץ 1915, ומבקש דרך לצאת באונייה למצרים, בתקופת המלחמה. הוא מתאכסן אצל ידידו רודניק, ביפו, וביושבו לפנות-ערב על המרפסת הוא מעלה בדעתו את רשמי ביקורו בתל-אביב בת השש לערך:

משטחי חול הקיפו את בתי הרחוב הזה, דל הבניינים. אחריהם נראו סמטאותיה הקצרות והמיושבות של 'נחלת בנימין' ורחוב הרצל. ברנצ'וק אך זה בא משם. לנגד עיניו עוד נמשכה התנועה התל-אביבית של בין-השמשות, זו התנועה, ההולכת וחוזרת בלי הפוגות מהגימנסיה עד פסי הרכבת, ומפסי הרכבת שוב אל אותו בית-מידות, הבנוי בסגנון מוּריטני, שהתייצב במרכז העיירה ובמרכז חיי תושביה: כמה מאות תלמידים; משפחותיהם, שנגררו אחר הילדים, חנוונים, בעלי בתי-מלון, בעלי פנסיונים, ומורים, שהתפרנסו מתלמידים ומהתרומות, שנקבצו בעולם בשביל הגימנסיה. מעורבים בקהל המורים והתלמידים, בעלי האכסניות, בעלי-המלאכה וסתם בעלי-בתים, ובאותה שעה עולים עליהם במשכורתם ובערכם החברתי, שהלך וגדל מיום ליום, היו פקידי הבנק היהודי והמשרד הארץ-ישראלי – היסוד השני החשוב בתל-אביב, שהיתה לו נטייה ליהפך ליסוד ראשון. אלה עמדו ממש אצל פי הצינור, המתיז דינרי-הזהב, ומהברק הצהוב של המתכת האצילה קרן עור פניהם, וחוט של חן משך עליהם – מחינם של עוזרי בתי-מסחר נאורים בכרך גדול.

על כן היה לה, לעיירה, מראה של חגיגיות מתמדת, בבואת חיים קלים ורחוקים מדאגה, חיי-טווסים, הווי אנשים, שאין עליהם לכתת רגליהם ולעסוק בעסקים כבדים וקשים, וגם לא לכוף את גבם תחת עולה של עבודה גופנית מפרכת. החיים הטובים נתנו לילדי תל-אביב קומה יפה וקלות אברים, ניקיון-לבוש ובהירות-פנים. הם הצמיחו נוה-קיץ עליז על שפת הים. ליושבי העיירה החדשה היה מראה של קהל 'אינטליגנטי' והולך בטל. נולדה התאמה שטופת-האור בין הנוער המטייל, העליז, על-אף רוע-הזמן, הלבן כולו – בשמלותיו, במעיליו, בכובעיו – ובין הרחובות הקצרים והרחבים, המטואטאים נקי. והמדרכות הלבנות, והגימנסיה הלבנה, והחול הטהור, הרך והלבן, אשר מסביב לעיירה, והאוויר החמים, והים ההומה עד-בלי-די, ושמי התכלת הזכים. העין נחה בהשקיפה על הלובן השוחק והרענן הזה. החזה נשם עמוק ומלא. היתה הרגשה, כאילו צמחו פרחי-אביב על-פני שדה ריק. את השדה חרשו וזיבלו לתבואה, לא בהם האשם שלא זרעוהו, שהפכוהו לגן פרחי-נוי, צמחי סרק – אמנם יפים ושובים את העין.

שני האנשים האריכו שבת על הגזוזטרה. השלווה הפזיזה של תחילת הערב, שלוות עיר-ים חמה, ליטפה אותם בנשיבותיה. מבטיהם דילגו על הרחוב ונתקלו בבתים, אשר הסתירו מפניהם את תהלוכת-הטיול, העוברת וחוזרת בין בית-הגימנסיה ובין מסילת הברזל.

גדליה ברנצ'וק העיר הערות:

– כל פעם שאני נקרה בתל-אביב יש לי רושם, כי המקום הזה מיוחד במינו הוא – מקום שאין בו צורך למי-שהוא לעסוק במשהו... לעבוד עבודה כל-שהיא...

– מקום שאין בו צורך לעבוד?... חה-חה-חה... כך, כך... – חזר אחריו רודניק, כשהוא מכחכח וצוחק.

('עד ירושלים', עמ' 217-218)

ראובני לועג במידת-מה לתל-אביב הצעירה, שהוא רואה בה מעין נוה-קיט, המתפרנס על הגימנסיה ותרומות העם היהודי, ואנשיו חיים חיים קלים ונקיים, שאינם עומדים בשום יחס לקשי-החיים במושבות, לעוניו של היישוב הישן לשכונותיו, ולחיים היהודיים בירושלים בכלל. כל זאת, על רקע שנתה הראשונה של המלחמה, אחרי החורבן שהמיט הארבה. הקורא בן-ימינו ודאי יחייך לעצמו בקוראו קטע זה, ובהשוותו אותו בעיני-רוחו לאופיה של העיר כפי שנתפתח במרוצת השנים, וכיצד כמה מאפיינים שניכרו בה בעיני סופר בראשיתה הצנועה – לא משו ממנה גם בהיותה לעיר העברית הגדולה בישראל.

מורי הגימנסיה

המשך יבוא

* * *

ד"ר גיא בכור

תקיפת חיל האוויר בסודאן? מה יש לשמוח?

כך לועגים לי הישגיי

יש שהתבשמו אצלנו שאיראן תירתע מן ההתקפה האווירית הזו, ולא כך הם הדברים. איראן יודעת שישראל לא תתקוף אותה, ואלו נפנופים מלאכותיים. נכון, הם חוששים ממתקפה אפשרית של ישראל, אך הם גם מעריכים שלא תבוא. גם לאיים צריך לדעת, והאיומים שלנו כנגד חמאס במשא ומתן על גלעד שליט לא ממש הזיזו לארגון הזה, שהמודעות שלו למרחבי הזמן שונה לגמרי מזו שלנו. הצלחנו לקלקל בעיקר לעצמנו.

מדוע התקפת חיל האוויר הנטענת בסודאן לא אמורה לשמח אותנו?

אם נכונה הידיעה על הפצצת חיל האוויר בסודאן, אלו חדשות רעות, ולחלוטין לא ברורה הצהלה בישראל על כך. אצלנו, ככל שההפצצה רחוקה יותר, כך השמחה גדולה יותר.

מדוע אלו חדשות רעות, למרות האומץ והתעוזה הברוכים, לתקוף ביעדים רחוקים?

משמעות הדבר שלא הצלחנו, לא במהלך מבצע עזה ולא לאחריו, להשיג הסכמים בינלאומיים, דיפלומטיים או פסיכולוגיים-הרתעתיים, שימנעו את הברחת הנשק לעזה. מדובר בכמויות אדירות של טילים, שזרמו ועדיין זורמים לעזה. אלו יכולים להיות טילים שישברו את המאזן בינינו לבין עזה, למשל טילים נגד מטוסים, טילים עד תל אביב (לטווח 70 ק"מ) ועוד. אפילו בלבנון הצלחנו לכונן, יחד עם העולם, כמה מנגנוני בקרה ומניעה. אך לא כך הוא הדבר בעזה. תקיפה כזו בסודאן, אם היתה, היא תקיפת ייאוש, תקיפת אין ברירה. תקיפת מי שנותר לבד.

מן ההשמדה הנקודתית הזו אפשר כבר להבין ששיטפון של נשק זרם ועדיין זורם לרצועת עזה. בחסות השקט הזמני הזה עכשיו בעזה, יש שם התחמשות אדירה, לקראת סיבוב הקרבות הבא, ועדיין אין רגיעה, שכן בכל יום מופגזים יישובים ישראליים, אך אפילו התקשורת הישראלית כבר לא מדווחת על כך, לא כל שכן העולמית. שיטפון. מן המעט שהופצץ ניתן ללמוד על ההרבה.

איראן, הפלסטינים וגורמים אחרים נחושים מאוד להעביר את הנשק לעזה, ולאיים בכך על מרכז החיים בישראל. לאחר שהבינו כי אנו עולים מודיעינית על ספינות הנשק, למשל הספינה שנבלמה בקפריסין, הם התחכמו ועברו לדרך יבשתית. אז מעכשיו הם כבר מבריחים זאת בשלבים ובהסתר, ולא עוד בשיירה אחת, היו בטוחים בכך.

 למרבית הצער, סיימנו את המבצע בעזה ללא שום הסדר, תוך שהמצרים, איתם אנו "חוגגים" 30 שנה להסכם השלום, עושים כמעט הכול כדי לפגוע בביטחון שלנו, דהיינו לא לעצור את זרימת הנשק לעזה. מבחינתם, שישראל תמשיך להיות מסובכת עם הפלסטינים של עזה לנצח. זה רק ירחיק מהם את הסכנה ואת האחריות לעזה. שום הסדר ושום הישג. איפה אותה חתימה מגוחכת של שרת החוץ לבני עם קונדוליסה רייס לפני הבחירות? מישהו בכלל מפקח על זרימת הנשק לעזה? צריך להבין, היום זו עזה, מחר זה ביו"ש. עזות המצח המצרית היא מדהימה, הרי כל השיירות האלה בסופו של דבר אמורות להגיע לעזה... דרך מצרים, ידידתנו האהובה.

משמעות הדבר היא שהתיאום הבטחוני שלנו עם המצרים שואף לאפס, הרי אם השיירה הזו אמורה היתה להגיע למצרים, איזו בעייה היתה למצרים לתפוס אותה, בלי כל הטררם של ההפצצה? הרי זהו שטח ריבוני שלהם, כשם שהקפריסאים תפסו את ספינת הנשק לתחומם. כנראה שבאמת אין לנו שום יכולת לסמוך בעניין הזה על המצרים, וחבל מאוד.

אסור שישראל תמשיך להופיע כמדינה טרוריסטית, שמפציצה איפה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה, במדינות ריבוניות מרוחקות, כי מחר זה עלול לחזור אלינו כמו בומרנג. אם לישראל מותר להפציץ, למה שאחרים לא יפציצו אותה? אנו מופיעים בתקשורת העולמית כמדינה פורעת חוק בינלאומי, ואני יודע שאיראן והפלסטינים עושים זאת הרבה יותר מאיתנו. החוכמה היא להיות גם חכם ולא רק צודק. ועוד משהו, כל השפלה כזו למדינה ערבית, למשל סוריה או סודאן, תחזור אלינו בסופו של דבר, כי כך זה במזרח התיכון. שום דבר לא נעלם, וסדאם חוסין חיכה משנת 1981 ועד 1991, עשר שנים, כדי לנקום את הפצצת הכור הגרעיני שלו, אוסיראק.

יש הבדל רב בין הפצצת הכור בספטמבר 2007 בסוריה, לבין הפצצת השיירה עכשיו. שם זו היתה תקיפה אסטרטגית, כאשר להקים כור חדש זו עבודה עצומה, במיוחד כשעיני העולם עכשיו על סוריה. אך להוציא עוד שיירה? בקלות. מה הבעייה.

 יש שהתבשמו אצלנו שאיראן תירתע מן ההתקפה הזו, ולא כך הם הדברים. איראן יודעת שישראל לא תתקוף אותה, ואילו נפנופים מלאכותיים. נכון, הם חוששים ממתקפה אפשרית של ישראל, אך הם גם מעריכים שלא תבוא. גם לאיים צריך לדעת, והאיומים שלנו כנגד חמאס במשא ומתן על גלעד שליט לא ממש הזיזו לארגון הזה, שהמודעות שלו למרחבי הזמן שונה לגמרי מזו שלנו.

לסיכום, חשוב היה להפציץ את שיירת הנשק, בבחינת הזדמנות שנקרתה, אך לא הייתי מתפעל יותר מידי מן ההישג: אין לו דבר וחצי דבר בבלימת שיטפון הנשק לעזה, או ביצירת הרתעה. הוא רק מעיד על מה ששקספיר כבר אמר (טרוילוס וקרֶסידה, ד' 2):

"אבוי, כך לועגים לי הישגיי."

26.3.09

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

* * *

אורי הייטנר

1. היכן המבוגר האחראי?

אין הרבה צדיקים במאורעות אום אל פאחם.

בוודאי לא ערביי ואדי ערה, המרשים לעצמם לנסות לסכל באלימות קשה, ביידוי אבנים על כוחות הביטחון ובהתפרעויות והפרת חוק, את מימוש החלטת בית המשפט בישראל. והרי היתה זו רק אמתלה בעבורם להתפרע – ראינו אותם בזמן "עופרת יצוקה", באירועי אוקטובר 2000 ועוד. כשנמצא התירוץ המתאים, הם מתחילים להשתולל.

הרי אילו רצו להכשיל באמת את מרזל וחבורתו, הם היו מתעלמים מהפרובוקציה שלהם. אילו התעלמו, אלמלא איימו, אלמלא הפגינו, מצעד הימין הקיצוני לא היה מעניין גם את התקשורת. וכך כל הפרובוקציה היתה נמוגה כנפיחה, לכל היותר היתה משאירה שובל של ריח רע. אך מטרתם היתה לעורר מהומות, ולכן הם נהגו כפי שנהגו.

בוודאי שביריוני כהנא והימין הרדיקלי אינם צדיקים. מדובר בחבורת גזענים, שונאי ערבים, הבזים לדמוקראטיה, המחרחרים ריב ומדון. כל מטרתם היתה לעורר פרובוקציה מכוערת ונפסדת, להתסיס את הרוחות ולעורר מהומות, על מנת להחריף את השנאה. מדובר בחבורה, שהשנאה היא פרנסתה, והבעירה – חמצן ריאותיה. אלמלא ידעו שהפגנתם תעורר מהומות של הערבים, לא היה להם עניין בה והם לא היו מקיימים אותה.

גם פעילי השמאל, שלא החמיצו הזדמנות להוסיף עוד קיסם למדורה, רחוקים מלהיות צדיקים. אילו היו באמת אנשי שלום, הם היו מגיעים לאום אל פאחם בניסיון להרגיע את הרוחות, לשכנע את תושבי המקום להימנע מאלימות. אך לא, מי שלחם חוקו הוא דיג במים עכורים, לא יחמיץ הזדמנות פז כזו; הזדמנות להסית, להתסיס ולשלהב את היצרים.

ברית סמויה כרויה בין הפנאטים הכהניסטים מהימין הרדיקאלי – לבין הלאומנים הפנאטים הערביים והפנאטים מהשמאל הרדיקלי – בתעלוליהם הם מזינים אלה את אלה, והורסים את המרקם העדין בין יהודים וערבים בישראל.

האם החברה הישראלית חייבת לתת לפנאטים מכאן ומכאן לכפות עליה את נורמות השנאה ההדדית והאלימות? היכן הוא המבוגר האחראי, שלא יתן לפירומנים הללו לשחק באש הזרה הזאת?

מי מתאים יותר מבית המשפט העליון להיות המבוגר האחראי, שיגונן על הדמוקרטיה הישראלית מפני מהרסיה ומחריביה? והנה, הבעירה הזאת היא בחסות בית המשפט העליון, שהתיר את הפרובוקציה של מרזל וחבר מרעיו. ניתן להאשים את בית המשפט באחריות העיקרית לאירועי אום אל פאחם, כי ממנו ניתן לצפות לאחריות שאי אפשר לצפות לה מברוך מרזל, מוחמד בראכה ושות'. בית המשפט שהתיר את קיום הפרובוקציה, נהג בחוסר אחריות לאומית.

למה בית המשפט חוזר שוב ושוב על הטעויות הללו? הסיבה לכך היא סולם הערכים עליו מתבסס היום בית המשפט; סולם ערכים שכולו – זכויות. זכויות הפרט, זכות הדיבור, זכות ההפגנה וכו'.

הזכויות הללו חשובות מאוד, אולם כל הורה מתחיל יודע שאין די בסולם זכויות, יש מקום גם לסולם של מחוייבות. כל אדם בוגר מבין, שלצד סיפוק צרכי הפרט, יש צורך בהתחשבות בטובת הכלל.

בית המשפט בעשור האחרון מתנבא בשפה אחת – שיח הזכויות. ובשיח כזה, אכן, זכותו של אזרח להפגין בכל מקום בארץ. אבל בית משפט אחראי, אינו יכול להתעלם מסוגיות כבדות משקל, כמו הסדר הציבורי, טובת החברה, זהות הקהילה וכו'.

נכון, תפקידו של בית המשפט להגן על זכותו של אזרח להפגין בכל מקום במדינה. אך בית המשפט יכול גם להתחשב בכך שאום אל פאחם אינו רק חלק ממדינת ישראל, אלא גם כפר ערבי, ואין כל סיבה שבעולם לאפשר פגיעה בתושביו, במתן היתר הפגנה בכפרם, למי שחותרים לגרש אותם מן הארץ. על בית המשפט לעגן את חופש ההפגנה, אך אין כל סיבה לאפשר מצעד של הומואים בשכונת מאה שערים או במרכז בני ברק, אין לאפשר הפגנה של ערבים בקריית ארבע וכן הלאה. לפני כשנה נערכה בגולן הפגנה של אלון ליאל ועוד כמה עשרות אנשים בעד נסיגה מהגולן. תושבי הגולן, כמובן, לא נהגו כתושבי אום אל פאחם, לא איימו ולא נקטו אלימות. אך המעשה של ליאל זהה למעשה של מרזל – פרובוקציה נפסדת ומכוערת.

בית משפט שאינו ער לרגישויות הללו, שאינו מסוגל להתעלות לראייה רחבה, שככל שהוא מרחיב את תחומי פעולתו בשם האקטיביזם השיפוטי כך הוא מצר את אופק שיפוטו לשביל הצר של זכויות בלבד – מועל בתפקידו.

2. הצד השני של השלום עם מצרים

ביום בו חגגנו 30 שנה להסכם השלום עם מצרים, התפרסמה הידיעה על תקיפת חיל האוויר בסודאן.

בשיח המעניין בעקבות אותה תקיפה, משום מה לא נדונה שאלה אחת – מקומה של מצרים בפרשה.

מה הדרך בה אמורה השיירה, שיצאה מאיראן, להגיע מסודאן לרצועת עזה? מדובר בשיירה גדולה, שקשה להסתיר אותה, שהיתה אמורה לחצות את כל שטח מצרים בדרכה למנהרות ציר פילדלפי. ברור שאין זו שיירה חריגה, אלא מדובר בנתיב פעיל.

האם ייתכן שמצרים אינה מודעת לכך? האם מצרים עושה את הנדרש כדי למנוע זאת?

אין ספק, שבמקרה הטוב, מצרים מעלימה עין מההברחות, ומאפשרת לאזרחים מצריים רבים להתפרנס מהן. במקרה הרע, מצרים נותנת יד לכך.

ישראל שילמה מחיר כבד מאוד למען השלום ממצרים – היא ויתרה על כל סיני עד הגרגר האחרון, אף שמדובר בשטחים שנכבשו מידי התוקפן במלחמת מגן מובהקת. ישראל יצרה תקדים חמור בתולדות הציונות ועקרה שני חבלי התיישבות ישראליים – חבל ימית ומרחב שלמה. כל זאת, למען שלום שנראה אחרת לגמרי מהמציאות המתקיימת בפועל.

השלום הוצג כהתגשמות חזון הנביאים, לפחות כמו השכנות בין ארה"ב לקנדה. דובר על ידידות, על שיתוף פעולה בתחומי החקלאות, התיירות, האנרגיה, התרבות, הספורט, החינוך ועשרות הסכמי נורמליזציה. כל ההסכמים הללו לא קוימו מעולם, ובכך המצרים רמסו ברגל גסה את רוח השלום.

גם בתחום המדיני מצרים אינה מכבדת את ההסכם. זמן קצר מאוד לאחר השלמת הנסיגה מסיני, מצרים ניצלה את התירוץ הראשון (מלחמת לבנון הראשונה) כדי להחזיר את שגרירה מישראל למשך שנים. מתקפת הטרור הפלשתינאית, לאחר שערפאת דחה בקמפ-דיוויד את ההצעות מרחיקות הלכת של ברק ("האינתיפאדה השנייה" בכיבוסית), נתנה למצרים את התירוץ הנוסף להחזרת השגריר לשנים אחדות. הנשיא מובארק מחרים באופן בוטה את ישראל ונמנע מלבקר בה, בעוד מנהיגי ישראל עולים אליו לרגל, לחלות פניו. לאורך כל השנים מאז ההסכם, מצרים – תוך הפרה בוטה של ההסכמים עם ישראל, מובילה קו קיצוני מאוד של מתקפות מדיניות שלוחות רסן על ישראל, ששיאן היה בוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן, לפני שנים אחדות.

כל זה ידוע, אך כמשקל נגד לעובדות הללו, נשמעת הטענה שמצרים מכבדת את התחייבויותיה הביטחוניות. ואכן, מצרים מכבדת את הסכמי הפירוז, שהם הנדבך המרכזי במרכיב הביטחוני של הסכם השלום.

אבל האם למציאות, המאפשרת הברחות בלתי פוסקות של אמל"ח לארגוני הטרור, לצורך ביצוע פשע המלחמה המתמשך של ירי טילים על אזרחים וילדים ישראליים, יקרא שלום?

* * *

באבל על מותה של בת-שבע אריאלי

לבית ליכטנשטיין בשנתה ה-99

בת-שבע נולדה בשנת 1910 והובאה ארצה מלודז' שבפולין בעודה תינוקת. היא גדלה עם אחיה ואחיותיה בביתם שבפרדס בצפון-מערבה של פתח-תקווה. מלחמת העולם הראשונה שמה קץ לאותם ימים מאושרים בפרדס. אביה דניאל ליכטנשטיין, חלוץ השימוש במלט ובטון לבניין בריכות-מים ותעלות בפרדסים, שנקרא בפי הערבים "אַבּוּ-סֶמֶנְטָה" (אבי הצֶמֶנְט, המלט) – נאסר בידי התורכים, נשלח לדמשק ושם מת ממחלת טיפוס הבהרות. זמן קצר לאחר מאסרו מתה גם האם. האחים והאחיות הגדולים למשפחת ליכטנשטיין גידלו את הקטנים, ויחד עברו את תקופת המלחמה ואת השנים שלאחריה. כל האחים והאחיות לבית ליכטנשטיין דיברו עברית גרונית במקצת, דעתנית, חגיגית, מהוקצעת ומרשימה מאוד.

בעלה הראשון של בת-שבע היה עקיבא ורדימון, ממשפחה ותיקה בירושלים, וממנו נולד לה בנה היחיד, דן (דן-דן) ורדימון, היושב כיום בארה"ב עם משפחתו. לימים עקר עקיבא מפתח-תקווה לתל-אביב עם רוֹמָה (או רומא), אשתו של יהודה רייספלד.

בעלה השני של בת-שבע היה מתתיהו אריאלי, אביו של נחום אריאלי מהרוגי מחלקת הל"ה, ואחיו של הסופר ל.א. אוריאלי; מתתיהו חיבר מילים ומנגינה לשיר המפורסם "כובע של קש".

 בת-שבע עסקה שנים רבות בהוראה ובכתיבת תוכניות לימוד. בשנותיה האחרונות ישבה בבית האבות של ויצ"ו בתל אביב וכתבה באותיות גדולות מאוד, כי היתה כבר כמעט עיוורת, שני ספרים מקסימים על ילדותה בפרדס בפתח-תקווה ואחר-כך במושבה, ספרים שהיתה לי הזכות ללוותם עד הוצאתם לאור.

הספר הראשון "כמה ירוק היה פרדסנו", סיפורים, בהוצאת אסטרולוג 2002.

השני, "מהפרדס למושבה", בהוצאת גוונים 2006.

למרבה הצער שני הספרים הללו עברו ללא הד, ואפילו עיריית פתח-תקווה לא מצאה בהם עניין למרות שדורות של תלמידים בעיר היו יכולים ללמוד פרק מקסים בתולדותיה באמצעות הסיפורים הללו.

דניאל ליכטנשטיין היה אח של סבתי מצד אימי – שרה-גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין מלודז'. אימי דבורה (דורה) היתה בת-דודה של בת-שבע. שנים רבות סברתי שאופיי נקבע במידה רבה בַּתורשה ממשפחת ראב מצד אבי וממשפחת ליפסקי [גם כן מלודז'] מצד אימי, ואולם לאחר הפגישות שהיו לי עם בת-שבע בשנותיה האחרונות, בטיפול בספריהָ, הגעתי למסקנה שחלק באישיות שלי, העקשן הגאוותן והמתיימר לדעת-כול, הוא דווקא מורשת מהליכטנשטיינים, שעל מצבתו של סבא-רבא שלי מלודז' מאיר-זנוויל ליכטנשטיין­ – אמרתי קדיש בביקורי בפולניה בקיץ 2005.

* * *

לחדשות בן עזר/ מכתב עיתי

אהודים יקרים נא פרסמו

יִשְׂרָאֵל הַר: 

כוס תנחומים לגד בן כוש

לפטירת אימך האמנית

שושנה הימן

שבביתכם במבוא זאב

ובקרית ביאליק

התארחתי ותמיד קיבלוני בסבר פנים יפות

מי ייתן ולא תדעו עוד צער

יִשְׂרָאֵל הַר

צֵל שָׁחוֹר בַּחַלּוֹן בִּרְחוֹב רַבִּי סְמַרְטוּט

עַל לוֹזָ'ה וְנוֹפֶשׁ טוּרְס בִּמְעוּף הַחֲסִידָה

קוֹמָה בּ' אֵצֶל יֶיענְטֶא פְרָיידֶא מַחֲסֶה

לַעֵינַיִם מַסְּתִּיר רָמְזוֹר הַצְּמָתִים קָבְּצָנִים

מְלַוִּים הַעוֹבְרִים הַהוֹלְכִים וְאֵינָם שָׁבִים

תודה לעורכים ולקוראים גיליונות המכתב עיתי

שלכם המרתק

וחג פסח שמח וכשר

* * *

יעקב זמיר

ליקוי חמה

לגיליונך 429, בעניין העובדים הזרים לעומת העובדים הישראליים לעבודה במשך בית, ברצוני להוסיף מילים אחדות בעניין מפרי ניסיוננו המר בנושא.

עד בואם של העובדים הזרים לארצנו לא ראינו שישראליים/ישראליות רוצים ברובם לעבוד בעבודות משק הבית וגם לא באחרות. מאז שהונהג תשלום דמי האבטלה, העדיפו רבים לקבל אותם במקום לעבוד. כל בעל מפעל בישראל יספר לך כיצד מופנים אליו עובדים ישראליים מלשכת התעסוקה, אשר מיד יבקשו שיאשר להם שאינם מתאימים לעבודה אצלו וזה כדי להמשיך ולקבל את דמי האבטלה.

קודם שהונהג התשלום הזה לא היתה ברירה לאנשים והם כן עבדו בחקלאות, בבניין ובכל מיני עבודות – גם אם לא הניבו שכר גבוה.

ובאשר לעובדות במשק הבית, הרי יש לכל מי שנזקק להן סיפורים לרוב על מעלליהן. אחת מתנהגת כאילו עושה טובה, יושבת ומעשנת ומדברת בטלפון ומדי פעם הפסקת קפה ועוד, ואחרת בוררת לה את העבודות ומדי פעם מכריזה שאת זה קשה לה לעשות.

על שני מקרים אספר. יום אחד יצאתי מן הבית כאשר העוזרת בלבד נשארה. לא יכולתי להתניע את הרכב והזמנתי גרר, אך נשארתי באותה העת יושב ברכב ליד הבית. מיספר דקות אחרי צאתי, ראיתי את העוזרת יוצאת מביתנו והולכת לשכנה שאותה הכירה. עד בוא הגרר אחרי שעה היא לא חזרה מן השכנה. בסוף היום דיווחה על מיספר השעות שכביכול עבדה, שכללו כמובן את הזמן שהלכה להתארח אצל שכנתנו. כאשר הזכרנו לה את זה בסוף היום, אתה מתאר לעצמך איזה פה היא פתחה.

אחרת, ששמה היה שמש עשתה לנו את המוות. פעם באה לעבודה ושלוש פעמים החסירה. כל פעם היה בפיה תירוץ אחר, ולא יכולנו אף פעם לחזות מראש אם היא תופיע למחרת או לא. בחזרתנו בערב הביתה, אשתי היתה מלאה חרדה שמא יש במשיבון הודעה ממנה, בה היא מודיעה על חתונה בעכו של האחיין למחרת או בר מצווה בשדרות אצל הקרובים, דברים שבעטיים היא תיאלץ להיעדר. במוצאי שבת אחת חזרנו ומצאנו פתק שרשם בננו לאמור: "אמא, הריני להודיע לך שמחר יש ליקוי חמה."

אשתי שהתעניינותה באסטרונומיה לא גדולה במיוחד, לא הבינה תחילה את הנקרא, ורק כשראתה אותי צוחק דרשה את פתרון החידה. אז פירשתי שההודעה אומרת שהעוזרת שמש שליט"א לא תופיע לעבודה למחרת היום הוא יום ראשון בשבוע.

אחריה עבד אצלנו במשך מספר שנים הבחור מגאנה, איש שתקן ונעים הליכות, שאולי לא הבין את כל הסדרים שלנו, (פעם אמרנו לו שכאשר יסיים את העבודה שיואיל לשים את שקית הזבל בפח האשפה. מן הסתם הוא לא הבין בדיוק מה התבקש לעשות ועל כן הוא לקח איתו את שקית הזבל לאוטובוס שהובילו למשכנו בדרום תל אביב). עם זאת הוא היה מוכן ללמוד והיה מנומס. והעיקר, הוא הופיע לעבודתו באופן מסודר.

לצערנו, יום אחד התעייף הבחור מן העבודה ואמר לנו שגעגועים עזים תקפוהו לארץ מולדתו, למשפחתו ולנופי ילדותו והוא החליט לחזור לשם. הוא ידע שלא יינתן לו לשוב עוד אל ארץ הקודש, כי זה לו שנים רבות שהוא יושב כאן בלי אשרת עבודה רשמית. קיבל מאיתנו מתנת פרידה יפה ונפרדנו ממנו בדמעות.

אי אז לאחר תקופה, בבוא הזמנים הקשים לגברת שמש, היא התחננה לחזור. אך כמו שאומרים הצרפתים: QUI VA A LA CHASSE PERDE  SA PLACE – תרגום אונקלוס, מי שהלך לצוד מאבד את מקומו.

* * *

כמה טוב שניתנו לנו געגועים

אהוד יקר,

תודה על ספרך. אני באמצע קריאתו והוא ראוי לקריאה וראוי לשמו. כמה טוב שניתנו לנו געגועים. מה היינו עושים בלעדיהם? הרי בקץ הימים יוותרו רק זעיר פה זעיר שם דברים שיעידו כי אכן באמת התקיימנו פה על פני האדמה הזאת. ולכן הגעגועים שמעלים את המילים הכתובות חוזרים אלינו והם כשמן לעצמותינו.

אילה יפתח-ולבה

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

אביגיל וחנה (בית זיתא)

כשנכנסה חנה למיטבח מצאה את אביגיל עומדת בתוך שלולית של מים באמצע המיטבח, לבושה מכנסיים צרות, שמתוכן צמחו שוקיה כשני עמודים עבים ואיתנים עשויים מיקשה אחד, מכוסים שיער עד לכף-הרגל, הנתונה בקבקבים.

על השולחן עמד סיר גדול, וערימה גדולה של ירקות קלופים על ידו. על המדף התנוססה מחבת שגודלה כגודל הגיגית, שרופה, ספוגת שמן ושחורה מזבובים. ים של זבובים כיסה את השולחן ואת הקירות וזימזם בתוך החום. וריח הבצל, השרוי מתמול בתוך דלי האשפה.

כיצד אפשר לבשל מרק בסיר גדול כל-כך? – חשבה חנה, פליאה. ואולם בראותה את עמידתה השקטה של אביגיל, וחשיבות מבטה, החלה לחייך.

"שלום לך. את העובדת במיטבח." אמרה. "אני הנני המורה החדשה. שמי חנה."

אביגיל לא מיהרה להושיט לה את ידה. "אכן – אמר לי הסדרן שתבואי היום. אולי רוצה את לאכול משהו?"

תודה, אלוהים גדולים, חשבה חנה – "לא, לא, תודה, איני רעבה," ענתה. "באתי רק לאמר לך שלום."

אביגיל הביטה באי-אמון – מדדה את חנה עד לקרסוליה הנתונים בסנדלי-עור קלים, פישפשה בחולצתה המבהיקה לבן, ופנתה אל ערימת הירקות שעל השולחן.

"כרצונך," אמרה. "ארוחת הערב בשבע, ובבקשה לדייק."

גל קור נשב על חנה ואולם בתנועת-יד קלה הסיעה את כובעה רחב-השולייים אל פדחתה מעשה קונדס, עד שבלוריתה השחורה פרצה לה מלפנים וגלשה על מצחה המקומר.

נשאה את רגליה הארוכות אל החצר המרובעת, מוקפת כולה חדרי מגורים. כאן התגוררו אנשי הקיבוץ משפחה-משפחה לחדר. הדלתות היו סרוגות ברשת וחשיכה גדולה נשקפה מן החדרים, ועצבות; משנכנס מישהו לתוך החדר נבלע היה לתוכו כמו לתוך מלכודת שחורה. בתוך החצר, הרצופה כולה אבנים חלקות ועגולות, עמדו עגיפוליות שרועות פארות וצמחו בהתאמצות רבה, ושימשו מקום חנייה להמון זבובים.

מחדרה של החובשת עלה ריח יודפורם מחניק מסחרר. והרפת אשר תפסה קיר שלם בחצר ניסתה להשתרר על ריח זה ולהבריאו קמעא, והצליחה. משם היו מגיעים לסירוגין צלצול שרשראות וגעיות דקות ורזות של עגלים – רחבות ועבות של פרות, והבס הכבד של הפר שוטח תחתן יסוד אבהי רב חשיבות, כבד כסלע.

האוויר עמד בתוך החצר כמים בתוך אגן ישן, חצו אותו אנשים לאורכו ולרוחבו, כל אחד בהילוכו המיוחד, הילת פנימיותו המיוחדת מקיפה אותו כמסך של אדם, כל-כך מוחש היה לחנה – כדגים בתוך בריכה.

בערב ליד שולחן האוכל, במיטבח, תקפה את חנה אותה הקדחת הקלה שהיתה תוקפת אותה תמיד בחברת אנשים חדשים ובייחוד האנשים האלה אשר אינם מבני ארצה ואינם מבני מושבתה – רחוקים מלאי-עניין ומוזרים הם כאחד. סקרנות גדולה ושמחה מילאו את ליבה, הסקרנות תמיד גרמה לה שמחה, מצב רוחה היה דומה לזה שלפני בחינות-הגמר בבית-הספר.

ערב ראשון. הבחורים הנמיכו את קולם, ליד שולחן האוכל, מזה ומזה, היו שתי שורות של פנים ושתי שורות של ידיים – ואולם כל ראש והידיים שלו היו חטיבה, וסקרנותה של חנה לגבי אנשים גרמה לה שוב באותו ערב לקדחת הקלה הידועה לה כל-כך, מרחפת היתה במקצת בלי כל כוונה מן האחד לשני, מן האחת לשנייה, כשהיא שוכחת את עצמה כליל, שוכחת גם שהנה המורה החדשה, שעליה לעשות רושם טוב, ושבעצם היא הינה המטרה לסקרנות, ושיקוף מסביב –

הבחורים הנמיכו את קולם במקצת. שולמית, יפיפיית הקיבוץ, בלונדית מחוטבת, תקעה בה עיניים גדולות ובולטות, ואולם מבטה של חנה החליק מעליה אל חברתה, נערה ליטאית רזה, זרועה נמשים, עטורה תחבושות לבנות על ידיה. חדשה היא, ואלה פצעי עבודתה הראשונים, פצעי מזמרה ומכוש, עקיצות יתושים וזבובים; הטבילה הראשונה, היו קוראים לזה בימים ההם.

חנה השהתה את מבטה עליה בלי משים, וזו הרימה את עיניה וחייכה לקראתה חיוך חם, פיקח וחריף כאחד –

"כמה זמן הינך בארץ?" שאלה אותה חנה בגישוש.

"זמן, זמן – " ענתה הנערה בלגלוג, "בכל אופן איני עשרים שנה בארץ-ישראל, כמוך!"

חנה פרצה בצחוקה הבהיר. "עשרים ושתיים." ענתה.

כל העיניים הוסבו פתאום אליה. "סברה" מלידה, "פרי הארץ", כינויים אלה, שהיה בהם מקצת לגלוג, הסבו לה, לחנה, תמיד תענוג מיוחד. היא שמעה בכינויים אלה נעימת קנאה של תלושים, ובינה לבין עצמה היתה מצדיקה קינאה זו.

מאירסון, הרפתן הגבוה, נתרגש מאוד – "את סברה? מעודי לא הייתי מאמין – "

"כן, אני סברה."

"נולדת כאן? בארץ?" סקר אותה, כולו משתאה.

חנה הגביהה את גבות עיניה המקושתות, עד שהגיעו כמעט למרום מצחה החלק, לרעמתה השחורה – סקרה את הבחור וחייכה בשקט לתוך עיניו התוהות.

כשהרים מאירסון את גופו הענקי מאצל השולחן וקם ללכת, חשבה חנה: "גולם, גולם חביב."

שדות קיבוץ בית זיתא השתרעו ברמה, שבקציה החלו גבעות עגולות והתנשאו שורות-שורות, הלכו וגבהו עד הגיען להרי יהודה הרחוקים, הלוך והדוף זו את זו בכתפיהן, עד היותן הרים, הרי יהודה התלולים. כאן בהתחלתן היה להן קסם בלתי משוער, דמו לתינוקות, מתוך המישור צמחו בהתעגלות חרדה רק מטרים אחדים מעל פני הרמה, זרועי סלעים שטופי מים, ופה ושם גם אבן חצובה, שארית יישובים עתיקי יומין, אכולי שנים, דורות וגשמים –

ובין הסלעים יש שהרגל נתקלת בבריכה קטנה עגולה, חצובה באבן, שיירי דורות של מוסקי זיתים, כי על כן אדמה זו, שמן רב היא מפיקה, שחורה היא ודביקה ככוספא בין האבנים, והזית מתנוסס על הגבעות מסביב, שולח בה שורשיו ומתכסה פרי רב. מאפיר הוא, זרוע לאחר יד, בלי כל סדר, סביב בתי הכפרים הערבים, המלבינים מסביב. כאן הזית הוא אזרח עתיק יומין ושבע הרפתקאות, ממלכת הזית עתיקת מסורת. יש מהם למודי סער, שסועי גזע, תקועים ממש בתוך הסלע, גזע ופארות מספר תלויות רועדות בראשו – ויש עגולים ורעננים, ניראים צומחים בשורות-שורות באדמה שחורה אדמדמה; אלה רחבי נוף, על כתפיהם זרם של ענפים, לכל צד פארה, לכל צד, ומשרים צל דחוס ומהודק סביב גזעם – ויש צעירים מהם ומעודנים, דבקים בפחד במדרגות ההר, נושאים עיניהם לטללי שמיים ומתפללים שיתגבר נופם –

גשמים מרובים ירדו באותו חורף, חברי הקיבוץ היו כלואים רוב ימיהם בחדרי-המלכודת, או היו מתווכחים במשרד – שיממון כבד היה יורד עליך בהיכנסך ל"משרד", כאן ישב הסדרן על ספריו וחשבונותיו, ורוד מעודן בתוך חשרת עשן סיגריות, וקור היה נודף מכל פינות החדר הריק, כאן היתה ממלכת החשבון והריקות. הרצפה היתה מכוסה רפש מרוב המנעלים שבוססו אותה, וזנבות סיגריות ופיסות נייר התגוללו בפינות – ארון הספרים עמד בפינה וריח עובש עלה ממנו.

חנה קבעה את שבתה ליד בית-הספר בחדר קטן, ששימש מחסן לפני כן. בית-הספר היה בניין אבנים ארוך מכוסה גג של פחים, והחדר הקטן בצידו. החצר היתה קשה מאוד. בחצר הקבוצה הוחלט שהמורה תגור בחצר, דבר זה היה קשה לחנה, ואולם בית-הספר היה עולם אחר לגמרי, נמצא במרחק-מה מן החווה, לרגלי הגבעות, ושם בחרה לה חנה בחדר הקטנטן, בתוך בניין בית-הספר, הגג היה מזיל מים, ובלילות גשם היתה מעמידה קערות וצלחות מסביב למיטה, לשם קליטת הטיפות – ואלה היו מטפטפות ורנות כל הלילה ושנתה מתקה לה מאוד.

בימים ההם נפתחה פקעת ליבה של חנה, עלה אחר עלה זז, ואחריו עוד אחד, לאיטו, לאור עיניהם של עשרים תלמידיה ותלמידותיה. נידמה שכל אחד מהם הפך לגור – גור יונק מחלב נפשה, והיא עלתה ופרחה בחביוניה, לרגלי הגבעות של בית זיתא. כל אחד וכל אחת, היה להם מדור בליבה, כחתולה זו שמקציבה דד לגור דד לגור, ליבה נתמלא עד אפס מקום והיא עלתה ופרחה ושלחה פארות סביבה –

כל מלאכתה זו היה בה ממעשה בראשית – כי כן לא הוכנה חנה די צורכה להוראה, ויש אשר לפני שיעורי החשבון היתה מאוד לא בטוחה בעצמה, ואולם משנישאו אליה עשרת זוגות העיניים – היתה מנתרת אל הקתדרא כאילו צמחו לה כנפיים – והכל היה עובר כשורה.

צרור גוריה-תלמידיה ניתלה בה כשתילים צעירים המחפשים סמוכה. היו שם עיניים מעיניים שונות – אחת גוצה היתה נבוכה ומלאת הלך נפש – שמנה במקצת, וציפורה שמה, ודווקא שום דבר מן הציפור לא היה בה – אלא כובד ראש ילדותי ונאמנות ופחד, פניה הזרועים נמשים היו מתרוממים מול המורה הצעירה, כשואבת ממנה חיות ועידוד –

ואחותה העגלגלה וקלת הראש, הקלה בכל – בשיעורי התנ"ך, ובמציאות המורה על ידה, זו היתה כפרפר נתונה לכל מגע שמש, וחייכנית היתה, ממלאה את ההפסקות בפטפוט וצחוק.

והיה שם אברהמצ'יק, בעל המשק המופתי לעתיד, שקט ובעל חשבון, בן זקונים להוריו, ואולם גם הוא ניתלה על המורה כצמח צעיר על סמוכה. חוקר היה ושואל ותאב דעת למעלה מן הרגיל.

והגדול שבחבורה, זה שלא ידע מה לעשות בידיו ורגליו שצמחו יתר על המידה מתוך בגדיו הקצרים, זה שלגלוג קל של גבר כבר היה מבצבץ לפרקים בפינות פיו –

*

נכתב: 1946 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1919 לערך, השנה בה שימשה אסתר מורה בבן-שמן, והיא כבת 25. בית-זיתא – בן-שמן, וכן נזכרים הרי יהודה, אם כי תיאור הקיבוץ מטעה לחשוב שזו דגניה, שבה שהתה אסתר פרק-זמן בתרע"ד, 1914-1913.

חנה המורה היא בת-דמותה של אסתר. אלה הם דפי טיוטה, שרק חלקם ממוספר, ובעריכה שילבתי אותם לפי סדר הגיוני, אך ייתכן שדפים אחדים אבדו, או שכתיבת הסיפור לא הסתיימה. הדפים הדקים, הכתובים בעט, הם מאותו בלוק שעל דפיו נכתב הסיפור "בצאתנו העירה", שפורסם ב"הארץ" ב8.2.1946-.

חדר הרווקים

חדר-הרווקים היה מוארך, נמוך תקרה, ורצפתו יצוקה בטון שחור. מיטות הפוכות עמדו ליד הקירות, שש במיספר, כולן בלתי-עשויות, ועליהן כרים קטנים וסדינים צהבהבים, שריח זיעה ועשן סיגריות נודף מהם, מקומטים ומסובכים. ליד כל מיטה עמד כיסא, ועל משענתו נצטברו חולצות נקיות ובלתי-נקיות, מכנסיים של שבת ושל עבודה, וליד המיטה נעליים ועל ידן גרביים שחורות וצבעוניות, שריח של חלבון מקולקל נודף מהן, ריח חזק וכבד.

חדר זה הכיל שישה בחורים, פועלים בחווה, שונים זה מזה וגם דומים – דומים ברווקותם, בגעגועיהם לאשה ובהעמדת פנים שאין הם זקוקים ליד שלה.

בשתי הפינות, זה מול זה, ישנו "הרוסים" – חיים שקומתו בינונית אך עשוייה פלדה, שזוף ופניו רקועים וקשים; ומנדל, גבוה, בלתי-מהוקצע, לבן-עור, שערו אדמדם-כהה וכן גם עורו – המתקלף תדיר על האף, על הזרועות, על הצוואר, ותמיד יש לו איזה פצע מלא מורסה. קולו באס עמוק – והוא שר רומאנסים רוסים כזמר אופרה.

השניים חוזרים לחדר בשעה מאוחרת, ואולם האחרים מקדימים לשכב ובבוקר הם מקדימים לקום – אין להם עם מי לבלות את הערב; ואילו השניים הראשונים, אף הם עלובים מאוד, ואחר עבודת היום המפרכת מעמידים הם פנים זה בפני זה וכל אחד לעצמו – כאילו בילו את הערב בנעימים, אבל הבילוי מסתכם בשיחה חטופה ליד חלונה המואר של המורה, שיחת-סרק שיש בה גירוי יותר מהנאה.

המורה הצעירה מאוהבת, ואפילו חוה המבשלת שבמיטבח – יש לה חבר בעיר, וכל השאר נשואים, נשואים בחוזקה, ומתכנסים עם רדת הליל לבתיהם ומגיפים התריסים.

חיים מסתובב סביב ביתה של חנה החובשת, שחרחורת בעלת אחור ענקי ורגלי פיל. מה היא עושה כעת בפנים, מיישנת התינוק או לוטפת ראש בעלה העייף? – ליבו נצבט והוא מחיש צעדיו, מתרחק ועומד מתחת לעץ הפילפל, אבל מיד מתקרב שוב לבית – אולי לדפוק בדלת? – אולי יאירו פנים? – כואב לעמוד כך בפני קערה מלאה אושר בבית ולהיות רעב, רעב ככלב חוצות – מדוע לא לקח אותה בחוזקה בערב ההוא, היחיד, שהואילה לצאת עימו לחורשה – הקימה צעקה וברחה, הערב ההוא לא ישכח לעולם; הוא מוציא קופסת סיגריות, מצית אחת ומוצץ ומוצץ כתינוק שמוצץ את אצבעו, צחוק חזתי של אשה נשמע מעבר לתריס המוגף, הוא נרתח לפתע – זורק הסיגריה, ניגש לתריס, קופץ אגרופיו ועוד רגע ויהלום בהם – הוא מתאושש לפתע ובורח לעבר השדות, כולו מכוסה זיעה.

הוא דורך על טרשים, חושך, אפילו הכוכבים מסתתרים הלילה תחת ענני סוף הקיץ, ריח חריף של קורנית נודף מאדמת הבור שהוא דורך על שיחיה, טרשים ובורות ותלוליות של חפרפרות – הכל התאסף כאן והפך לו למוקשים, הוא נתקל, מועד, נכנס לבור, הולך הלאה, האדמה מתאנה לו, רוצה להמעיד, להפילו – השמיים נמוכים ואין רואים כוכב. צביטה בלב והעיניים בוערות – לא והיה לא תהיה – ולפתע הוא מועד ומשתטח מלוא קומתו על האדמה – היא מכילה עוד את חום השמש שספגה כל היום, היא קשה ומלאה חטוטרות, אבל היא רגועה, לילית, ועפרה ריחני – והוא נרדם, עייף.

עם שחר הוא רץ לחדר, מתרחץ, ומנדיל עדיין נוחר בפינתו.

"הה מנדיל, כיצד היה הערב?"

מנדיל מעפעף, מתמתח, מחפש מה לצידו – ויורק – "פו – חלום חלמתי, פויה, לצידי היא שוכבת, הממזרת האדומה – "

עיניו מלאות גידים, אומרים שהוא שותה – "פוי, טעם רע בפה – תן לי מעט גזוז מן הסיפון, חיים, אני צמא, צמא, מה השעה?"

האחרים בחדר צוחקים. הם רחוצים וכבר לבושים בגדי-עבודה נוקשים ולא-נקיים – שריח זיעה ישנה נודף מהם – "הה, נשים אתם מחפשים, הה? אין – אין נשים כאן, אזלו כבר, נמכרה כל הסחורה, הה, קומו הרומאניסטים – קומו הולכים לעבוד!"

*

נכתב: סוף שנות ה60- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1919 לערך. נדפס לראשונה: "על המשמר", 9.4.1990, לאחר מותה של אסתר ראב.

הסיפור מתרחש בבן-שמן, כאשר אסתר ראב שימשה שם כמורה ב1919-. חנה החובשת כאן אינה בת-דמותה של אסתר, בשונה מאותה חנה, שהיתה בת-דמותה בסיפור "אביגיל וחנה".

* * *

אביחי פאוזנר

סדרי עדיפויות

יפות הן המילים הרמות על סכנתה הקיומית של מדינת ישראל מבחינה ביטחונית. מה לעשות, כולם קמים עלינו להרגנו.

אך אנא, נא להרגיע ולהירגע, קיומנו העכשווי, המיידי, תלוי ראשית כל ולפני הכול בעתידנו הכלכלי. נושא שלתימהוננו הרב לא קיים ולא מוזכר מפי מנהיגינו הדגולים, כגברת ציפורה לבני, כמר ביטחון אהוד ברק, והפחות מורמים מעם, כמו הרב אלי ישי, כאד"מור ג'ומס [גומס], מנהיג האומה כ'צלה, ועוד רבים טובים, מי, פחות ומי יותר. יוצאי דופן הם בנימין נתניהו ועופר עיני.

רבותיי המלומדים, קוראיו הנאמנים של הסופר הנידח, וכתב העת העתי, שבאדיבותו רואות מילותיי אלו אור, הנני להפנות תשומת לבכם לעובדה שאנו צפויים עד לתום שנה זו "להתברך" ב-350,000 מחוסרי עבודה קרי: 1.5 מיליון נפש מחוסרי מקור מחייה.

אנו צפויים לקריסה של כ-1,500 מפעלים קטנים, כ-500 מפעלים בינוניים ובסביבות 150 מפעלים גדולים. ועוד לא ציינתי את הבנקים שאינם מחוסנים ולפחות אחד, או שניים, עלולים להתמוטט; ולצידם אחד או שניים מהמוסדות הפיננסיים [כגון חברות ביטוח].

והיכן כל הקונצרנים, שנמצאים בבעלות אלו המכונים טייקונים, שחלק מהם כבר היום חדלי פרעון, ואם הממשלה לא תירתם מיד לנתבם בתוכניות הבראה והתייעלות הנקבעות, המוכתבות והמפוקחות בידי נאמנים מטעם הממשלה, הרי גם מהם חלק יקרסו ומעגל האבטלה יתרחב בצורה ניכרת.

אין דאגתי מופנית ל"טייקונים" אלו שהתנהגותם לא תמיד בהתאם לכללי כלכלה שפויים ומקובלים, אלא לפי גחמות ומשחקי אגו – לעובדיהם המסורים בעלי מוסר עבודה הגבוה, ולויאליות למקום עבודתם – להם אני חרד ולעתידם הקיומי אני דואג, לספקיהם והקשורים בהם, לאלו שלהם חייבים קונצרנים אלו מיליוני שקלים – אליהם מופנית דאגתי.

אנחנו, בהתאם לגישתנו האדישה, ממשיכים לברבר, להגות ולפתור כל נושא שבעולם, מלבד זה שבנפשנו; אנחנו, מילא, אבל מנהיגינו היושבים במגדל שן שלא רוח ולא סופת הוריקן לא תניד את כורסת עור הצבי עליה הם שרועים כפרים מפוטמים?!

חברים התעוררו הרימו קול זעקה, העיירה בוערת, ואם"מכבי האש", קרי ההנהגה, לא תתעורר – אנא אנו באים?

מדינות עלובות כארה"ב, בריטניה, גרמניה, צרפת, סין,יפן ודומותיהן – משקיעות מיליארדי וטריליוני דולרים בתכניות הבראה ושיקום – ואנו "אי של יציבות" – מטפלים במי יותר הזוי: לבני, ברק או ביבי? ואן אנו באים?

תשאלו כיצד ואיך פותרים בעיה אקוטית זו, אני מסכים שלבוא בטענות, מענות וטרוניות, אין קל מזה. ובכן תתפלאו, ישנם פתרונות. ולא רק אחד, הם מעבר לפינה, הם מורכבים, הם משולבים, הם דורשים ויתורים וקורבנות, אך הם יעילים וישימים, הם ישנם, ולא אנחנו נקראים עתה להמציא את הגלגל; שתים-עשרה מעצמות כלכליות, כל אחת בארצה, מטפלות בנושא ולא כולן באותה דרך ובאותה שיטה אך הן מטפלות ולא מזניחות רעה חולה זו שהיא בנפשנו ובעתיד קיומנו.

יש להתחיל בכך אתמול, אני מודע שאינני בטוח שזה המקום וזה הקהל שבפניו יש להשליך את הבעיה, אבל היות שכל אבן תזעק, הריני בטוח שדבריי לא נאמרו לחלל ריק אלא לאוזן קשובה; גם קאטו הזקו האמין שמילותיו תיקלטנה.

ולמנהיגינו [רובם במרכאות כפולות ומכופלות] – ראו הוזהרתם! כדי להנהיג צריך עם ומדינה, ולכן אל תתפלאו באם תתעוררו לבוקר בהיר, או מכוסה עבים – ותיווכחו לדעת שעננים אלו הם ענני שבר. אל תיתנו למדינה להתפוגג תחת ידיכם.

לכן חייבים להתאחד, גברת ציפורה לבני – פני עורף לאטימותך ולאגו ההרסני והצטרפי לממשלת הצלה לאומית, אהוד ברק, מר ביטחון התמד בדרכך בממשלה, המדינה שווה עשרת מונים ממפלגה שהיא רק אמצעי, והשאר– כל רודפי השררה, יזחלו על גחונם כדי להינות מכופתאות, מנעמי ותגמולי השלטון.

* * *

יוסי אחימאיר

במה שונה "העבודה" מש"ס?

לקראת השבעת הממשלה בכנסת אפשר עתה לומר, כי הקואליציה שקרמה עור וגידים בימים אלה אינה שונה טכנית מכל יצור קואליציוני אחר בעשורים האחרונים. מפלגה אחת גדולה יחסית וסביבה מפזזות כמה מפלגות לוויין. מפלגה אחת גדולה שבראשה עומד מרכיב הקואליציה ולצידה שתי מפלגות בינוניות, ושתיים או שלוש קטנות, שיחד מאפשרות את השגת הרוב הנדרש להרכבת ממשלה.

כמו בעבר גם עתה: תהליך חיבור הקטנות לגדולה, תהליך איסוף מנדט למנדט עד לצבירת הרוב המינימאלי הנדרש – דהינו 61 מנדטים לפחות – כרוך במשאים-ומתנים ליליים ארוכים, עד לשעות הקטנות של החשיכה ואפילו עדי הפצעת השחר של יום חדש.

הדינאמיקה היא פשוטה בתכלית: יש מרכיב ממשלה והוא נסחט והולך, אם בתיקים ובתפקידים, אם בתקציבים ובכספים, ואם בסעיפים ובקווים שרובם דקלרטיביים. מרכיב הממשלה משלם ונותן, מוותר ומוחל, עד שהוא מרצה כל אחת מן השותפות הפוטנציאליות.

ככל שמתארך התהליך, ככל שגואות הדרישות, כך מרכיב הממשלה מאבד והולך מנכסיו. מנגד, השותפות רק מרוויחות, זוכות יותר ויותר בתיקים ושאר טובות הנאה – וכל זאת על חשבון השכל הישר וההיגיון וכמובן על חשבון קופת המדינה.

 אי אפשר להאשים בכך את מרכיב הממשלה. הרי אין לו כשלעצמו רוב. ככל שהוא בראש הגדולה במפלגות הקואליציה הפוטנציאלית, עדיין הוא רחוק מן היעד הנכסף, אלא אם כן יוותר לבני שיחו שכל תפקידם הוא לסחוט – כך בפשטות. והיה אם מספר המנדטים של המיועד אינו גדול דיו, והוא נזקק ליותר ויותר מפלגות בקואליציה שלו, כך תלך הסחיטה ותגבר.

 התוצאה: מרכיב הממשלה נשאר לבסוף עם מספר תיקים קטן יחסית לגודלו, נאלץ לפרוץ תקציבים וסעיפים, להפר הבטחות של טרם-בחירות – רק כדי לרצות את תאבונן של הקטנות. בסופו של דבר, לא הוא קובע את קווי היסוד של הממשלה אלא שותפותיו, שמערימות סעיפים ותת-סעיפים על מחוייבויות הממשלה העתידה לקום. ידו של המרכיב קצרה מלעמוד בפרץ.

כך זה היה הפעם וכך זה היה בעבר. בין ההבטחות מלפני הבחירות לבין התוצאה שהתקבלה עם השבעת הממשלה החדשה במליאת הכנסת – הפער גדול. אל נא יבואו אפוא פובליציסטים ויריבים פוליטיים ויאשימו את מרכיב הממשלה, הפעם זה בנימין נתניהו, כי כל מה שהטיף לו ערב הבחירות, אם בתחום המדיני ואם בתחום הכלכלי, לא יוכל להתמלא כלשונו.

המרכיב, ראש הממשלה המיועד, אינו יכול לעמוד בפרץ. לא תמיד מסוגל הוא להדוף את מלוא גחמותיהן של השותפות, לסרב לדרישותיהן המופרזות. מבחינה זו אין ש"ס שונה מ"ישראל ביתנו", ואפילו מפלגה עם "עבר מפואר", כפי שנהוג לומר כברפלקס-מותנה על "העבודה", כאשר היא מנהלת מו"מ על ממשלת אחדות, כלומר על כניסתה לממשלת הימין בראשות הליכוד, מחלצת מנתניהו ויתורים ותפקידים כיד המלך.

 "העבודה"? – אין היא מבחינה זו שונה מ"יהדות התורה" או ש"ס, שאותן אוהבים להשמיץ כסחטניות שדואגות רק לאינטרסים הצרים שלהן ולא לטובת המדינה.

מה כל זה אומר? דבר פשוט מאוד: הבוחר אשם. אמנם לפני חודש-וחצי הוא העלה את מפלגת השלטון, הליכוד, משפל של 12 מנדטים לרום של 27 מנדטים – אבל גם 27 אינם 48 שהיו פעם לליכוד בראשות מנחם בגין ואפילו לא 32, אף זה מיספר שאיפשר לליכוד בראשות יצחק שמיר להיות בשלטון, בממשלת הרוטאציה עם "העבודה". הרוב שהיקנה הבוחר בזו הפעם למפלגה שביוקרתה הוא רצה, לא היה בסדר גדול כזה שיצמצם את מיספר השותפות לקואליציה, יקטין את מימדי הסחיטה ויבטיח טוב יותר את קופת המדינה.

כי זוהי הרעה החולה של הפוליטיקה הישראלית מאז ומתמיד: אין על המפה הפוליטית שלנו מפלגה אחת גדולה באמת, שתרכיב את הממשלה כמעט ללא צורך במקח-ומימכר קואליציוני, ולעומתה מפלגה שנייה בגודלה שתהווה את חוד החנית של האופוזיציה.

על המפה הנוכחית שנוצרה בעקבות ה-10 בפברואר, נמצאת מפלגה אופוזיציונית גדולה יחסית וריקה מתוכן, "קדימה", אך הקואליציה – גם עם הצטרפות ברק ו"העבודה" החצויה - שברירית למדי, משדרת חוסר יציבות פוטנציאלי ומאותת כבר מעתה על קוצר ימיה. השאלה היא רק, מתי יתעוררו חילוקי הדעות המדיניים, בעיקר בין ראש הממשלה המיועד לשר הביטחון המיועד, שינפצו את התרכיב שיוצג ביום שלישי בכנסת.

מה שלמדו הפוליטיקאים, ראשי המפלגות והח"כים – מרבית הבוחרים לא למדו. הם מצביעים באחוזים גבוהים מדי למפלגות קטנות, לשברירי מפלגות, שאם יעברו את אחוז החסימה – יעסקו מאותו רגע ואילך בסחיטה, פשוטו כמשמעו, בחילוץ טובות הנאה פוליטיות – הגם שלגיטימיות – ככל האפשר.

"תפוס כפי יכולתך" – זהו שם המשחק שמתחיל מיד למחרת הבחירות ואינו נגמר עד שלא מושבעת הממשלה החדשה בכנסת.

אפשר לפתור את הבעייה בהעלאה נוספת של אחוז החסימה, שיחסום מפלגות מלהיכנס לכנסת אלא אם כן – לשם משל – הן עוברות את רף חמשת המנדטים. אפשר לפתור את הבעייה אם יציגו המפלגות הטוענות לכתר נבחרת אישית יותר אטרקטיבית ובראש וראשונה מנהיגים מוכשרים יותר, מושכים יותר, מובהקים יותר.

אפשר גם לעשות זאת על-ידי הקניית תרבות פוליטית אחרת, בנוסח בריטניה או ארה"ב – שתי הדמוקרטיות הגדולות, עם אוכלוסין ובוחרים העולים במספרם אלף מונים על מספרם אצלנו. שם הבוחר מסתפק בהכרעה בין שתי המפלגות הגדולות באמת ו"אינו שם" על הקטנות.

 האם נוכל להגיע למצב דומה אצלנו? – ספק הדבר. זהו תהליך של אימוץ תרבות פוליטית-דמוקרטית-אחראית-ומעשית שאורך שנים ואפילו דורות. ולכן אנחנו "אוכלים אותה", סובלים ממערכת פוליטית סדוקה.

אנחנו משלמים מחירים כבדים על עצם הרכבת הממשלה ולאחר מכן בשנות תיפקודה, כאשר העומד בראש נאלץ להקדיש חלק נכבד מזמנו, מהונו ומאונו בשימור הקואליציה ובריצוי שותפיו התובעניים, שהאחריות היא מהם והלאה, במקום לתת את מלוא הדעת לבעיות הלאומיות.

דומה כי זהו הלקח העיקרי של הבחירות לכנסת ה-18 ותהליך הרכבת הממשלה ה-32: הגיע הזמן להתעשת, ואם תרצו – להתפשר, ולעבור לדמוקרטיה אחראית יותר, לאמור: להצביע רק לאחת משתיים: הליכוד מימין או העבודה (עם מה שיוותר מ"קדימה") משמאל, ולשכוח מ"בית יהודי", "מרץ" ושכמותן. העלאה משמעותית של אחוז החסימה תסייע בכך.

מוטל עלינו, הבוחרים, לעשות חשבון-נפש פוליטי מיידי למראה המפה הפוליטית המרוסקת של ישראל. יש לנו על מה לחשוב לקראת הבחירות הבאות, אשר גם בפעם הבאה לא תתמהמהנה עד למועדן המתוכנן.

 על סף השבעת ממשלת נתניהו השנייה אפשר לומר כמעט בוודאות: גם הכנסת ה-18 תגיע – שלא במפתיע – אל סוף דרכה מוקדם מן הרגיל.

* * *

לרגל "ערב ההצדעה" שערכו "גלי צה"ל" בראש-העין

למשורר יוסי גמזו על תרומתו לַזֶמֶר הישראלי

שׂמח המכתב העיתי לפרסם את הראיון המיוחד שערך עימו הסופר העל-זמני החי על גדת הירקון, אלימלך שפּירא,

על קשריו של גמזו עם אצ"ג, שלונסקי, אלתרמן, אלכּסנדר פּן ואחרים ועל הִשתלטוּתן של מאפיות "ספרותיות" על הספרוּת הישראלית בּת-זמננו

אלימלך שפּירא: ידידי הצעיר ממני בּהרבּה, שָמֹע שמעתי מפּיהן של כמה ציפּורי-שיר וציפּורי-נפש המקננות בּצמרות האיקליפטוסים המקיפים את מעוני שעל גדת הירקון, כי צלילי הזֶמֶר שהביאו אל אוזנַיי הישישות רוחות החורף בּליל חמישי האחרון מכיוון המרכז לתרבות ולאמנות של ראש-העין (אותה פּנינת-חמד השוכנת מדרום-מזרח לצריף העתיק שלי, בו אני דר על גדת הירקון הדרומית, לא רחוק ממעיינותיו) – לא היו רעשי זיקנה, שיש אנשים בגילי הסובלים מהם (לא אני), אלא צליליהם של מיטב אמני-הזֶמֶר של ישראל. ואכן, מִטַעַם זה, יינגעלע, עלה בדעתי לשאול אותך, בהזדמנות שאתה כבר נמצא במעוני הדל ואוכל תפוחי-זהב שמוטי שלי, לשאול ברשותך כמה שאלות-תם (שקורין ביידיש "קלוֹץ קאשעס"), מה דעתך?

יוסי גמזו: בּרצון, מר שפּירא, בּרצון.

אלימלך שפּירא: גָנֹב גֻּנַּב אל מכשיר-השמיעה העות'מני שלי כי לפני כ-15 שנה נעלמת מן הנוף הספרותי והבידורי שלנו לשנים לא מעטות ושהית, כּמאמר חז"לינוּ, במה שקורין "מדינות-הים".

יוסי גמזו: אני משער, מר שפּירא, כּי כּבודו מתכּוון ל-19 השנים שבהן לימדתי, למדתי, עשיתי דוקטוראט ונתמניתי כפרופסור לספרות באוניברסיטאות שונות באוהיו, טקסאס, אוסטראליה ודרום-אפריקה. על עבודת הדוקטוראט שלי הוענק לי פרס מטעם המועצה לתרבות יהודית בניו-יורק וכתבתי אותה על משורר היידיש המנוח איציק מאנגר, שהוא, בעיניַי, האַלְתֵּרְמַנְטִיבָה היידישאית לשירתו העברית של מורי ורבי, נתן אלתרמן ז"ל.

ב-1973 הוזמנתי כמרצה בכיר וסופר אורח לאוניברסיטה הממלכתית של מדינת אוהיו, ולא יצאתי לשם לפני שהיו בידי שני מכתבים אישיים של שני נשֹיאי אוניברסיטאות ישראליות דאז (ת"א וחיפה), שהבטיחו, בחתימת ידם, כי ברגע שאשלח להם תצלום של תעודת דוקטור, מובטחת לי עבודה במוסד שבהנהלתם. מסיבה זו עשיתי לילות כימים, סיימתי בשלוש שנים את הדוקטוראט, שיגרתי תצלום כזה לכל אחד משני הנשֹיאים הללו – וכנהוג במחוזותינו (אנחנו "ארץ ההבטחה", כפי שהתלוצץ לוי אשכּול נוּחו עדן – הזכוּר לך, מר שפּירא, מן הימים הרחוקים בּהם נקרא שמו לוי שקולניק ובהם עבד אצלכם בתור פיושניק, מעדרן – בפרדסי מְלַאבֶּס, היא פּתח-תקווה – ובכן, כפי שנהג לוי שקולניק לומר, אנחנו אמנם "ארץ ההבטחה", אך סמי מכּאן ארץ קִיּוּם ההבטחות).

 איש מאותם נשּיאים לא עמד בהבטחתו האישית, שניתנה לי בכתב-ידו' וּבינתיים התקבלו אצלם מועמדים שכּישוּרם העיקרי היה מה שקורין אצלנו ויטמין P. בלית ברירה נאלצתי להישאר בחו"ל עד שמיכללת אילת דאז חיפשֹה פרופסור לספרות, ומייד חזרתי ארצה.

אלימלך שפּירא: ואיך התרשמת, בּוֹיצ'יק, מ ה"יורדים" שבּהם נתקלת מן הסתם רבּות במדינות-הים? תאכל, תאכל תפוח-זהב בינתיים. אין כמו השמוטי של פתח-תקווה. ובייחוד שאני מקלף לך.

יוסי גמזו: תודה. אין לי שום טינה או יחס מתנשֹא ופטרוני לגבי "יורדים", מר שפּירא. עם כל הערצתי לרבּין, בעיני הם אינם – ולא היו מעולם – "נפולת של נמוּשות" ואני מכיר רבים מהם שהם ישראלים נפלאים, ממש מלח הארץ, שדווקא בשל מעלותיהם עשו מוסדות אקדמיים שלנו הכול כדי לגרום להם להישאר בחו"ל (כולל הפרה מפורשת של חוזי-עבודה חתומים עימם). אך אני לא רציתי לרגע להיות "יורד", קיימתי כל שנות עבודתי במוסדות אקדמיים בחו"ל קשר רצוף ומתמיד עם משרד החינוך, עם המחלקה להחזרת אקדמאים במשרד העבודה ועם אינספור מוסדות אקדמיים בארץ, וכשנודע לי ממשרד החינוך כי מכללת אילת מעוניינת בי, חזרתי, כּאמוּר, מיידית ארצה.

אלימלך שפּירא: ולא הצטערת, צוּציק, על כך שאנוּס היית לבטל זמן יקר במה שאם תוּרשה לי פּאראפראזה על שירך הידוע "סתם יום של חוֹל" ניתן להגדירו כּ"סתם יום של חוּ"ל"?

יוסי גמזו: בעינַיי, אלימלך, אם יוּרשה לי לקרוא לך כך, מלבד הבּריאוּת, הזמן הוא האוצר היקר ביותר בחיי אנוש, ולכן אף פעם אינני מבזבז זמן. לא ביטלתי את זמני גם כאשר שני הנשֹיאים הנ"ל הוכיחו לי את אמיתוּת הפסוק הקולע בספר "משלי" כ"ה, י"ד ("נשֹיאים ורוח וגשם אָיִן...") – למדתי והתפתחתי בחריצוּת הסטאחאנוביצ'ית הרגילה שלי (מעולם לא הייתי יושב בתי-קפה ומאז ילדותי דמוּת-המופת שלי הוא "המתמיד" של ביאליק) וכל זה היה לי לברכה לא קטנה בשנים הבאות. גם בהיותי בחו"ל פנו אלי מוסדות, עורכים ספרותיים ואמני-זֶמֶר ישראליים רבּים ושלחתי להם שירים, סיפורים ומאמרים, ואף הוענקו לי בארץ כמה וכמה פרסים ספרותיים בהיותי, לצערי, רחוק ממנה גיאוגראפית אך אף לא לרגע – מנטאלית.

אלימלך שפּירא: אז הרשה לי לשאול אותך, יינגעלע, מה היה השיר הראשון שכתבת?

יוסי גמזו: זהו סיפור ארוך, אלימלך, אך אמיתי לחלוטין. הדמוּת הדומינאנטית, האהוּבה ומעניקת-ההשראה הבולטת ביותר בחיי וביצירתי היתה אימא שלי, ד"ר גְרֶטִי גמזו (לבית הַיים, משפחה יהודית מאוסטריה, שעימה נימנו הסופר המזרח-גרמני שטפאן הַיים וזמר האופרה הווינאית ויקטור הַיים). היא הכירה את אבי בסמינאריון שבועי בפסיכואנאליזה שנהג פרויד הגדול לערוך בביתו בווינה של שנות ה-30. האיש הדגול הזה, כמו כל אדם דגול באמת, היה צנוע ואבּהי ביותר ביחסו לתלמידיו (רק אתמול אמרה לי סטודנטית שלי במכללת "אוהלו" בקצרין: "הלוואי שהיית אבּא שלי" והיא לא הסטודנט היחיד שאמר לי מילים נפלאות אלו). ובכן, פרויד היהודי ידע שאבי, סטודנט יהודי צעיר מפלשֹתינה, נושֹא באותם סמינאריונים של יום רביעי עיניים עורגות אל סטודנטית יהודייה היושבת מוּלו, מצידו הרחוק של השולחן, כאשר איש משניהם אינו יודע שהשני יהודי. שניהם היו שיא התרבּוּתיוּת והאיסטניסיוּת (בניגוד קוטבי לַווּלגאריוּת המתירנית ולתרבות-הבּיבים של ימינו, המזהמת בטמטוּם וּבגסוּת את כבוד-האשה, את האהבה ואת הרומאנטיקה בכלל) – וכך אירע שהם החליפוּ מבּטים כּמהים אך בּיישניים זה עם זה.

הנערה היפה, אימי לעתיד, נלחמה עם רובה ביד, בקֶרב סטודנטים סוציאליסטיים ב"ווינה האדומה", שהתבצרו בשיכון-פועלים בשם "קארל מארקס הוֹף" – כּנגד המשטרה הפאשיסטית של דוֹלפוּס. היא הכינה תלמידים יהודיים בני עשירים לבחינות הבגרות, ביניהם נער בלונדיני ושמנמן בשם תדי קולק... ובכן, אם לשוב אל פרויד, הפסיכואנאליטיקן הפיקח החליט לשמש קאטאליזאטור לתהליך הרומאנטי שהתרקם לנגד עיניו בכל יום רביעי, בסמינאריון הביתי שלו, שעה שהיה מוזג במו ידיו קפה עם קצפת לתלמידיו ופורס להם בעצמו פרוסות משטרוּדל-התפוחים שאפתה אשתו. הוא היה פוקד על משתתפי הסמינאריון הזה, מִדֵּי שבוע, לזוּז בכיסא אחד בכיוון השעון מסביב לשולחן העגול, אך לנערה היפה, שהוא קרא לה גרט'ל (כמו בסיפּוּר-הילדים "הנז'ל וגרט'ל") הורה להישאר קבוּעה במקומה. שנים רבות מאוחר יותר, כשסיפר לי זאת אבי ז"ל בשיחה אינטימית של גבר אל גבר, הוא פרץ בבכי נורא ואמר לי: "אף פעם, לא לפני כן ולא אחרי כן, לא אהבתי אישה כמו את אימא שלך והייתי מתפלל בכל שבוע שיגיע כבר יום רביעי ובסיועו הנכסף של פרופ' פרויד הנערץ יתאפשר לי להתקדם לעֶבְרָהּ, ולוּא רק בּכיסא אחד..."

אימא שלי היתה תלמידה מצטיינת גם בספרות צרפתית. היא סיימה בפאריס (בהיותה בהריון איתי) את הדוקטוראט שלה על הסופר היהודי-צרפתי אַנְדְרֶה מוֹרוּאָ (שהוּטבּל בידי הוריו לקתוליוּת מִפַּחַד האנטישמיוּת). בדיוק אז חיפש הסופר הנודע אסיסטנט-מחקר שיסייע לו באיסוף חומר תיעודי לרומאנים ההיסטוריים שלו (רוּבּם תורגמו לעברית: "ליבו של בּיירון", "ד'יזרעלי" וכן ספרי ההיסטוריה הצרוּפה שלו, "דברי ימי אנגליה" וכו'). הוא צילצל אל האוניברסיטה היוקרתית של פאריס, ה"סורבּון", ושם המליצו לפניו בהתלהבות על סטודנטית יהודייה צעירה שזה עתה סיימה בהצטיינות מיוחדת דוקטוראט עליו ועל יצירותיו.

"הַזמינוּ אותה אל ביתי למחר ב-8 בבוקר," ביקש מוֹרוּאָ, "אני מוכרח לראות את הפֶנוֹמֶן הזה."

כ"יֶקִית"-מדוּיֶקִית התייצבה דוקטורית טרייה זו בביתו בדיוק בשעה שנקבעה. הוא הסביר לה לאיזה סוג עבודה הוא נזקק ממנה והִדגים זאת בדוגמאות מספריו, תוך ציון הפרקים הנוגעים בדבר וכו'. ומה מוזר, בכל פעם שהוא ציין פרטים אלה פצחה המרוּאיינת הצעירה בשיעול.

הוא שאל אותה אם היא מצוּננת (זה היה בקיץ פריסאי לוהט) והיא ענתה בשלילה.

"אם כך מדוע אַת משתעלת בכל פעם שאני מזכיר את שמו של אחד מספרַיי ואת מיספּר הפּרק?"

"משום שעם כל הכבוד, מיסיֶה מורוא, כבודו טועה: זה לא בפרק שהוא מציין ואפילו לא באותו ספר..."

הסופר הנודע נעלב, קיפּץ באלגנטיוּת על סולם-אלומיניום ועלה אל מדפי ספריו המרובים, עילעל בהם ופלט בתדהמה: "מוֹן דְיֶה (אלוהים שלי) הנערונת אכן צודקת..." ואז, ממרומי הסולם, הוא הבחין בשני פרטים שנעלמו מעיניו, עד אותו רגע, מפאת גובה שולחנו: הנערונת ענדה טבעת-נישֹוּאין והיא אפילו היתה בהריון...

"גבירתי הצעירה והמקסימה," אמר מורוא, "מחר, באותה שעה, אַת מתחילה לעבוד אצלי במשכורת משולשת מזו שמשלמים לך, כדברייך, כעת. אך יש לי בקשה אחת: היות שאני, כּידוּע לך ודאי, חשֹוּך-בּנים, הבטיחי לי בשם כל הקדושים שאם תלדי בן תקראי לו בשמי, אַנְדְרֶה."

"מיסיֶה," אמרה הנערונת, "כמי שחקרה שלוש שנים כל פרט בחייך וביצירתך, אני יודעת שאנדרה מורוא אינו שמך האמיתי אלא אמיל הרצוג, וּמשום שאמיל הרצוג היה שֵם יהודי מדי לטעמו של מתבולל בַּנצרוּת, הֵמַרְתָּ אותו בּשֵם 'גויי' למהדרין, אנדרה מורוא. אני יהוּדייה גאה, אדוני, ובהחלט לא מתבוללת."

"גבירתי," הפציר מורוא, "אני מתחנן לפנייך, אם יהיה זה בּן, קיראי לו בּטוּבך אנדרה. לי אין האומץ שיש לך להצהיר בּרבּים על יהדוּתי."

הצעירונת, שרחמיה על הסופר הנודע נכמרו בליבה, הבטיחה – וגם קיימה. עד גיל חמש, וכבר בתל אביב, קראו לי אנדרה ולא יוסי...

אלימלך שפּירא: ואז, יינגעלע, קח עוד תפוח-זהב, אני מבין כי אירעה הטראוּמה העמוּקה בּיותר בחייך, מותה של אימך...

יוסי גמזו: כּן, אלימלך, בהיות אימא שלי רק בת 32, ובהיותי כבן 5, היא נפטרה ביסורי-שאול מסרטן. אף שהיתה לי, בעצם, אימא רק כחמש שנים, אין אדם שהשפיע עליי בעוצמה כזאת כמו הדוקטורנטית הצעירה של ה"סורבון" מעיר-הוּלדתי, פאריס. אני זוכר עד היום שׂמלות שלה, כובעי-קש שלה, תכשיטים שענדה, את בּאי-בּיתנו שהעריצו אותה (ביניהם מאכּס בּרוֹד, "מגלהוּ" של קפקא, סאמי גרונימן, מחבּרו של "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", גרטרוד קראוּס, הכּוהנת הגדולה של המחול בישׂראל, הצייר הדגוּל מארסל יאנקו, איש "דאדא" ומייסדו של כפר-האמנים עין-הוד, שגם צייר אותה פּעמים רבּות).

אני גם זוכר, עד עצם היום הזה, את סיפורי המיתולוגיה היוונית שהיתה מספרת לי ואת שיר-הערשׂ הנפלא של בּראהמס שהיתה שרה לי ערב-ערב במילים צרפתיות אך בהיגוי "יֶקִי" למהדרין. ולעולם לא אשכּח איך היתה מפצירה בּי שלא לשכּוח כּי היא ילדה אותי ביום-האהבה (יום ולנטיין, ה-14 בפברואר) ובעיר-האהבה, פאריס. לזיכרה של האישה הנפלאה והטראגית הזו הקדשתי את ספר-שירַיי הראשון, "ארצות הצימאון", את הדוקטוראט שלי בארה"ב, את הסיפור הפותח את קובץ-הסיפורים שלי, "תלתלי עשן", ובקרוב תופיע, אני מקווה, פואמה מקיפה שלי אודותיה בכתב-העת הספרותי המשובח "שְבוֹ" של ידידי אנין-הטעם, המו"ל והעורך המעוּלה עוזי אגסי, מהוצאת "אבן חושן" ברעננה.

המשך יבוא

* * *

רון וייס: כמו תמיד ישראל אשמה

סופר נידח שלום

פרטי המו"מ שניהלו אהוד אולמרט וציפי לבני עם הפלסטינים לא פורסמו.

לא ידוע מדוע המו"מ לא הושלם ומהם חילוקי הדעות בין הצדדים. כל זה אינו מפריע לאורי הייטנר לכתוב (גיליון 429): "התברר שוב, שאין לנו פרטנר פלשתינאי, המוכן לשתי מדינות לאום, כי אין פרטנר פלשתינאי שמוכן לקבל את קיומה של מדינת הלאום היהודית."

אילו דברי הייטנר היו נכונים, אזיי הרשות הפלסטינית לא היתה מנהלת מו"מ לשלום עם ישראל (כפי שנוהג החמאס).

הערכתי היא שהמו"מ לא הושלם עקב פער ניכר בין הצדדים בנוגע לשטחים שישראל דורשת לספח בגדה המערבית, לרבות במזרח ירושלים.

רון וייס

רמת-גן

* * *

נושרות התלונות כקליפות הבצל

אהוד שלום, 

הנה שוב , כצפוי, נושרות להן התלונות נגד אולמרט כקליפות הבצל, ממש כפי שהתנבאתי בעבר כאן, מעל דפי עיתונך. והפעם: "הבית ברחוב כרמיה".

כן תירבנה הנשירות!

 בן בן-ארי

ניו יורק

* * *

סופר נידח

הוא אחד מ-100 המשפיעים בתל אביב

במקומון "ידיעות תל אביב" (יום שישי, 27.3.09), אחד החשובים, העמוקים והמדייקים שבמקומוני הארץ, הופיעה בכותרת, ועל פני כעשרים עמודים בפנים – רשימת "100 המשפיעים – האנשים שעושים את תל אביב למה שהיא" – 5 משפיעים בכל אחד מ-20 התחומים.

בדבר המערכת מוסבר: "ברשימה שלפניכם ניסינו לשרטט פסיפס של אלה המגדירים ומאפיינים את תל אביב במלאות 100 שנה להקמתה. האנשים שעליהם תקראו בעמודים הבאים נבחרו בדיונים בין חברי מערכת 'ידיעות תל אביב', שכל אחד מהם כאמור רואה בעיניו תל אביב אחרת. אלה הם 100 האנשים המשפיעים כיום על העיר, רובם המכריע חיים ובועטים, ורק אחד מהם החזיר את נשמתו המיוסרת לבורא [הכוונה כנראה לחנוך לוין]. הם מחנכים, יוצרים עושים ביזנס, שומרים על החוק ובועטים לשער. חלקם מצחיקים, חלקם ירוקים, חלקם בליינים. ולכולם יש חלק באיך שתל אביב נראית ומתנהגת."

עמ' 82 מוקדש לספרות ובה לאחר – 1. שרה וטובה וייזנפלד, בעלות חנות הספרים "חותם" בשינקין. 2. אתגר קרת. 3. יורם קניוק. 4. מנחם פרי, מופיע –

5. אהוד בן עזר. נימוקי הוועדה: סופר, עורך והוגה דעות. אפשר לכנות את ה"ניוז לטר" הספרותי שמפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, ובכך אולי הקדים את זמנו. מעבר לכך שהרקורד הספרותי שלו כולל פרסומים של כ-20 ספרים וביוגראפיות, בן עזר חתום על עשרת הדיברות לסופר המתחיל מתוך יצירת המופת "סדנת הפרוזה" (עם חנן חבר), כשהחשוב בהם הוא "ספר לא חשוב של סופר חשוב לעולם יצליח יותר מספר חשוב שכתב סופר לא חשוב. ולכן תהיה חשוב."

כמעט נכנסו [לרשימה]:  יורם רוז, דודו בוסי, ניר ברעם, אבירמה גולן, גיורא עיני.  [רשימה דומה מופיעה בסוף כל חמישייה של נבחרי ענף].

הערת אהוד בן עזר: הוצאתי משנת 1963 ואילך לא 20 אלא יותר מ-40 ספרים, בהם "סדנת הפרוזה" (בהוצאת אסטרולוג, 2000) בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. שירבוב שמו של חנן חֶבֶר כשותף לספר הזה הוא כמובן בדיחה מוצלחת מאוד של חברי מערכת המקומון התל-אביבי על חשבון חֶבֶר, בהתחשב ביחסי האהבה החמים השוררים בינו לביני. הסיום הנכון של הציטוט מתוך ספרי "סדנת הפרוזה" הוא: "לכן החשוב ביותר הוא להיות חשוב."

* * *

ברכות למשפיע הידוע

אהוד היקר,

 בעוונותיי יש שאני חוטאת לנאמנות בלעדית ל"חדשות בן עזר", והבוקר הצצתי במקומון שהתהדר ברשימת 100 האנשים המשפיעים ביותר בתל אביב. לא יכולתי להפסיק עד שהגעתי למדור הספרות, והנה זכיתי להכיר באופן אישי אחד מאנשי המאיון העליון, אף שהוא נוהג להצניע עצמו מאחורי הכינוי 'סופר נידח'!

ומי ייתן ורשימה זו תזכה לתפוצה רבתי, וזו תריץ את המוני בית ישראל לקנות את ספריו של אותו צנוע ידוע...

 ברכות מקרב לב,

 נגה מרון

לנגה היקרה,

אכן יש לי לאחרונה בעייה קשה עם "סופר נידח". האומץ והכעס שלי, שהביאו אותי לפני כחמש שנים לפתוח בעריכת ובכתיבת מכתב עיתי מאת סופר נידח, צברו עימו תאוצה כזו שכבר סחפה יותר מאלפיים קוראים, וכמו בקרטה, דומני, הפכתי את החולשה לעמדה של כוח, ונדמה לי שיש עכשיו אפילו כאלה שכותבים עליי ומעריכים אותי מתוך חנופה מסויימת לעמדת הכוח שיצרתי במו ידיי; אבל אני מכיר את עצמי היטב, השתן לא יעלה לי לראש, ואני מוכן להזנוֹת את "חדשות בן עזר" רק תמורת מיליון דולר.

שלך

אהוד

ולא אתפלא אם יימצא לו קונה גם במחיר מופקע זה!

נסה ב-Ebay. אומרים ששם ניתן למכור כל דבר.

בהצלחה,

נגה

אהוד: בינתיים הדבר היחיד שהרווחתי מכלילתי ברשימה הוא שזוגתי החלה לכנותני בשם "הוגה דעות"! והיא משתמשת נגדי במשפטים כמו: "אולי תפסיק כבר להגות דעות בשירותים. אתה לא היחיד בבית!" [בשירותים אני קורא את "הארץ" ומתרגז, שאחרת קשה לי לצאת].

* * *

נועם פורר ויעל געתון

מרצה חדש – ומבוקש

מתוך ביטאון אוניברסיטת ת"א "תזה", ינואר 2009

[הגיע אלינו באינטרנט]

מאות סטודנטים ערביים מילאו בחודש ינואר האחרון את חדר ההרצאות 223 בבניין הפקולטה למדעי הרוח של האוניברסיטה, הממוקמת בכפר פלסטיני ידוע. תוך דקות ספורות נפתח באולם הגדול כנס בנושא "מיתוס הגבורה העזתית", אותו כיבד בנוכחותו השיח' ראאד סאלח – מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית בישראל, אשר גם נאם נאום חוצב להבות, בו חיזק את תושבי עזה במאבקם נגד ישראל וניבא להם ניצחון. בנאומו טען השיח' שהציונות היא מקור כל הסבל האנושי והצהיר שבניהם של הרוגי מבצע "עופרת יצוקה" ינקמו בבגרותם את מות הוריהם. הנאום זכה לתשואותיו הרמות של הקהל, גברים ונשים, שישבו כמובן בנפרד אלו מאלו/

הכפר הפלסטיני בו ממוקמת אותה אוניברסיטה ידוע בשם "רמת אביב"; האולם בו נשא השיח' סאלח את הדברים הינו אולם ההרצאות השני בגודלו בבנין גילמן; והאוניברסיטה בה התקיים האירוע אינה, כפי שניתן היה לשער, ביר זית – אלא אוניברסיטת תל אביב.

ביום שלישי ה-20.1.09, בשעה 18:00, קיים תא "אקראא", השולט בוועד הסטודנטים הערביים ומזוהה עם הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, את הכנס האמור בלב אוניברסיטת ת"א. זאת אחר שקיבל אישור לכך מפרופסור יואב אריאל – דקאן הסטודנטים והאיש שאיפשר לתא "אקראא" לשוב ולפעול בתחומי הקמפוס, לאחר שסולק ממנו בתקופת האינתיפאדה השנייה – עקב פעילותו הבלתי חוקית. על דלת האולם שמרו ארבעה מאבטחים חמושים מטעם האוניברסיטה, ולצד סאלח עמד גבר גדל ממדים שנראה כשומר ראשו.

כהקדמה למופע עלה על הבמה עו"ד חסן טאבג'ה, והדריך את קהל הצופים כיצד להקשות על חוקרי שירות הביטחון הכללי, היה וייקראו לחקירה במשטרה. כאתנחתה אמנותית, הוצג בפני הקהל מחזה יחיד של האמן מחמוד חאג', אשר נועד להמחיש את סבל האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. בשיאה של ההצגה נופף האמן בחלקים מדממים לכאורה של בובת תינוקת ובבקבוקון שתייה של עולליo/

בשיאו של הערב עלה לבמה השיח' סאלח עצמו, אשר הכריז, בין היתר, כי "עזה, בעמידתה הגיבורה והאיתנה, נועדה להוכיח כי המפעל הציוני, אינו אלא סבך קורי עכביש ותו לא. וכאשר ניצב מולו גבר – הוא מובס וכלה בעזרת אללה ריבון העולמים."

סאלח לא נמנע גם מלהציע הסבר מעניין לסבלה של האנושות כולה: "אפילו הדגים בים ואפילו העופות בקיניהם סובלים מהציונות. אין מדינה בעולם שלא סובלת מהציונות העולמית. עזה, בניצחונה, איחתה לבבות שבורים בכל העולם! עזה סבלה ועודנה סובלת משחיתות עולמית אותה מנהיגה הציונות העולמית."

השיח' סיפר גם על ראיון טלוויזיוני שהותיר עליו רושם חיובי במיוחד. "במהלך הפגנה, ערוץ אלג'זירה שידר ראיון שנמשך שניות אחדות עם סטודנט זר, שלומד בביירות. הכתבת שואלת אותו – 'מה דחף אותך להשתתף בהפגנות?' – שמעו מה הוא ענה – 'הציונות היא לא מלחמה במוסלמים. הציונות היא מלחמה באנושות.' תיק זה נפתח ולא ייסגר עוד. הכיבוש הישראלי פתח על עצמו גיהינום שלא יינעל לאחר יום זה."

את נאומו חתם השיח' סאלח בשיעור היסטוריה קצר על מצביא מוסלמי קדום שנהרג בקרב מול הצלבנים, וכעבור שנים נקם בנו את מותו והביס את הכובשים הנוצריים. "הכיבוש הישראלי," אמר, "ייצר לפחות מאה אלף נפשות, בקרב הילדים, כנפש אוסאמה בן זיד (אותו מצביא, נ.פ). יגיעו ימים בהם הם ילמדו על קרב עזה אשר התרחש בסוף שנת 2008, ימים בהם הם ימלאו את התפקיד אותו מילא אוסאמה בן זיד לאחר מות אביו. אכן, אין טעות בדרכי אללה."

בתגובה לדברים אלו, הריע הקהל בקריאות "אללה אכבר!"

דוברת אוניברסיטת תל אביב, אורלי פרומר, אישרה כי "אכן התקיים בקמפוס אירוע מטעם סטודנטים, שאליו הוזמן השיח' המדובר. האירוע התקיים באישור האוניברסיטה ומחלקת הביטחון. לא ידוע לנו על הסתה כלשהי באירוע".

הפלג הצפוני, שבראשו עומד השיח' סאלח, נחשב לקיצוני מבין פלגי התנועה האיסלמית, וידוע כמעודד ואף כאחראי ישירות לפעולות טרור אלימות נגד מדינת ישראל ואזרחיה היהודים. חברי התנועה ומנהיגיה הדתיים לא היססו בעבר לקרוא להשמדת מדינת ישראל ולהפעלת אלימות נגד אזרחיה. ראשי התנועה נעצרו על ידי כוחות הביטחון מיספר פעמים, משרדי התנועה נסגרו וכספיה הוחרמו. "כל האמצעים כשרים בדרך למטרה – בעיקר עידוד התקוממות, כמו בשטחים באינתיפאדה הראשונה," התבטא לא מזמן אחד מראשי התנועה בתגובה לגילוי לפיו ילדים שיידו אבנים על מכוניות בגליל, קיבלו בתמורה כסף מהתנועה.

בשנת 2000 מצאה וועדת אור את סאלח אחראי לשיבוח האירועים האלימים, האשמות כוזבות כלפי מדינת ישראל, שלילת הלגיטימיות שלה וליבוי האש בקרב ערביי ישראל קודם לפרוץ אירועי אוקטובר.

בשנת 2003 נעצרו סאלח ומנהיגים אחרים של הפלג הצפוני בחשד לסיוע לתנועת החמאס, מגע עם סוכן זר והעברת ידיעות לאוייב, חברות בארגון טרור ועבירות כלכליות שונות.

בין יתר המעשים בהם יכול סאלח להתפאר ניתן למנות כתיבת שיר לביטאון התנועה האיסלמית "סוות אל-חק", בו כינה את היהודים "חיידקי כל הזמנים" ש"הבורא גזר" עליהם "להיות קופים מפסידים" וטען ש"הניצחון שייך למוסלמים, מהנילוס עד הפרת"; התפרעות ויריקה על שוטר במהומות שהקימו המתנגדים לחפירות ההצלה באזור הר הבית; והספד נרגש שנשא למחבל הערבי-ישראלי שחטף אקדח ממאבטח בירושלים ונורה למוות, בו אמר: "אנחנו מברכים אותך, הצטרפת לשאהידים!"

* * *

רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

 [נדפס על העטיפה האחורית].

מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

הכתובת למשלוח 50 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

* * *

יוסף אורן

אני מאמין של מבקר-ספרות עברי

מבקר-הספרות עברי הוא סופר שבחר למקד את יצירתו בכתיבה עיונית על ספרות, על ספרים ועל מכלול יצירתם של סופרי עמו הכותבים בעברית. וכמו כל סופר גם עליו להבטיח לעצמו חירויות שהן הכרחיות לסופר הכותב בסוגה ספרותית זו: את החירות לבחור את היצירות שמעניין אותו לדון בהן, את החירות לפרש אותן על-פי מיטב הבנתו ואת החירות להחיל עליהן את אמות-המידה שבעזרתן הוא שופט ספרות.

החובה היחידה שחלה על מבקר הספרות העברי – ושגם אותה הוא עצמו צריך להגדיר לכתיבתו – היא החובה להגיש לקוראים מסת ביקורת המפרשת את יצירת הספרות העברית, שבחר לעיין בה, באופן מרתק – ביקורת המציגה אותה במיטבה וגם שופטת את ערכה ביושר אינטלקטואלי, באומץ-לב, בניסוח ממוקד ונוקב, בשפה עשירה ובהירה ובכוח השכנוע המירבי.

מבקר-ספרות עברי אמור להיות מחוייב – וגם הפעם מטעם עצמו – לספרות  העברית לדורותיה, שהיתה תמיד ספרות לאומית, יהודית וציונית, ספרות שליוותה את תולדותיו של העם היהודי, שיקפה את חזונו וערכיו וטיפחה את ייחודו באנושות. המחוייבות הזו היא אתגר לסופר-המסאי כפי שהיא אתגר גם לסופרים שכותבים בסוגות האחרות של הספרות: המשורר, המספר והמחזאי.

המחוייבות לספרות העברית לדורותיה מטילה על מבקר-הספרות העברי למצוא את האיזון בין שתי המגמות המנוגדות שעלולות לצמצם את תנופת הישגיהם של סופרי דורו בכל הסוגות: מגמת הסגירות המוגזמת בפני כל השפעה של הספרות העולמית על הספרות הלאומית, ומגמת פתיחות-היתר להשפעה של רעיונות וערכים שנולדו בספרות העולם בעידן הנוכחי, אך סותרים את אלה שמטופחים בספרות העברית לדורותיה. מחוייבות זו אומרת, שעליו להציע איזון הגיוני בין שתי המגמות הסותרות, כדי שהספרות העברית תפיק תועלת אמיתית מדיאלוג בינה ובין הספרות העולמית.

מבקר-ספרות עברי צריך לייעד למסות-הביקורת שלו בה-בעת שתי מטרות: הן את המטרה הדיאגנוטית והן את המטרה הפרוגנוטית. המטרה הדיאגנוטית אומרת, שעליו לפענח את סתריה של יצירה חדשה סמוך ככל האפשר ליום הופעתה, כדי שיוכל – או לקדם אותה ולהעצים את השפעתה, בזכות התרומה האפשרית ממנה לספרות הלאומית, או לחסום את השפעתה המזיקה ולצמצם את נזקיה להתפתחותה התקינה של הספרות הלאומית.

והמטרה הפרוגנוטית פירושה, להקיש מהמדף של ספרות הדור על מה שצפוי להתפתח בספרות הלאומית ולפעול להבטחת המשך התנהלותה במסלול המקורי שלה.

*

שלום אהוד,

אני מעביר אליך "אני מאמין" קצרצר– שהוא תשובה לתגובות ראשונות שקיבלתי בדוא"ל על "קיצור תולדות הספרות הישראלית" שפירסמת בגיליון 429.

אינני יודע אם התקבלו תגובות כלשהן על ה"קיצור" גם אצלך, אך אלה שהגיעו אליי היו כולן של כותבים שהתלוננו – מי בצורה תובענית ומי בצורה מעודנת יותר – על כך ששמם לא נרשם באחת מחמש המשמרות שפירטתי.

לכן באה התשובה דלעיל, המבהירה לפונים אליי השקפתי על ההקפדות שמבקר-הספרות חייב לקיים במסגרת פעילותו בספרות. בהזדמנות הזו הבהרתי גם את השקפתי (שאיננה מחייבת אף מבקר-ספרות אחר) על ייחודו של מבקר-הספרות העברי. 

בברכה,

יוסף אורן

* * *

קישור לעדכן של האתר "אנשים ישראל"

של פרופ' עוז אלמוג, ד"ר תמר אלמוג

שעוסק הפעם בנושא:

"בר מצווה במגזר החילוני הוותיק בישראל"

הוא: http://www.peopleil.org/Details.aspx?itemID=7574

* * *

ערב הוקרה לסופרת שלומית כהן-אסיף

עם צאת ספרה ה-50 – כן ירבו!

יתקיים היום, יום שני, 30 במרץ, שעה 19.00

במדייטק בחולון, רח' גולדה מאיר.

הערב במסגרת שבוע החינוך בחולון

בהנחייתה של לילך סונין

 יכלול המחזות, מקהלה, שירה

וסרט אנימציה לספר ה-50

"אף פעם לא חיבקתי יונה"

* * *

לשולמית (שולה) וידריך היקרה

ברכות חמות להיבחרך כמדליקת המשואה

בהר הרצל בערב יום העצמאות 2009

בשם עירֵך, שהיא כבתך האהובה עלייך, תל-אביב

מאחלים לך חברייך באגודת מתתא"ל

משמרֵי תולדות תל אביב לדורותיהם

אגודה עות'מנית רשומה בְּפַּשְׁלִיק יפו בשנת 1909

ואל תשכחי ללבוש בגדים חמים וגם פיפי קודם

ובהזדמנות זו הרבה ברכות לצאת ספרך היפה

 שנכתב יחד עם יוסי גולדברג וד"ר עירית עמית-כהן

"תל-אביב. עיר גלויה."

סיור, מבט וסיפור בפינותיה הנשכחות של העיר

בהוצאת הספרים הוותיקה אחיאסף

* * *

לְשִׁיקָה או נשיקה

אהוד יקירי,

אני מתקדם יפה עם ספר געגועיך, כבר 200 עמודים מאחוריי. בינתיים הסבר לי איך הגעת למילה "לְשיקָה", עמ' 188. חיפשתי במילון ולא  מצאתי.

במצור בירושלים סחבנו ממסעדת הפועלים ליד קולנוע תל-אור את "נשיקות הלחם" שאותן לא הגישו לשולחן. רעב אמנם לא ידענו, אז אך  כולם היו רזים מאוד, זריזים ושורדים לתפארת.

איליה בר זאב

לאיליה שלום,

זכור לי מילדותי כי לקצה כיכר הלחם לא קוראים נשיקה אלא לשיקה. לא בדקתי במקורות כי לא פורסם מילון עברי-עברי מיוחד לפתח תקווה. יבואו קוראינו ויאירו את עינינו. אם אינני טועה השם הפולני, שהיה אף הוא שגור מדי פעם במשפחה מצד אימי, היה פשילפקה, זאת בצד פשפופקה או קשפופקה, אשת רחוב, וצ'פצ'קה, מחבט המזרנים והשטיחים העשוי קנים קלועים.

שלך,

אהוד

* * *

לקראת חג הפסח

1. "הגדה" של פסח. 2. סיפור לילדים "בצאת ישראל ממצרים"

3. "בין חולות וכחול שמיים"

שלושתם עם ציוריו היפים של נחום גוטמן

ונוסף עליהם גם אלבום נחום גוטמן

לפני 29 שנים יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר.

 סיפור חייו זה של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר לאהוד בן עזר – זכה להצלחה והדפסותיו נמכרות עד היום בעותקים רבים מדי שנה. לא מעט כיתובים על קירות מוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק לקוחים מספרם המשותף: "בין חולות וכחול שמיים".

הצלחת "בין חולות וכחול שמיים" הביאה בשעתו את הוצאת "יבנה" לבקש את אהוד בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של נחום גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שאותה נחום גוטמן צייר בשעתו. ישב אהוד בן עזר וכתב  את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, בלשונו-שלו ובלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושניהם עם אותם ציורים מופלאים וצבעוניים של נחום גוטמן, ובמהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.

כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, וקל לרכוש מהם, בייחוד לקראת פסח, בדוכן הספרים שבמוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או ישירות בהוצאת "יבנה", רח' מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638.

כדאי אולי להזכיר שבמוזיאון ובחנויות שיש בהן ספרי אמנות ניתן לרכוש גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב אהוד בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך, בהדפסות רבות), אלא למרבה הצער אין באלבום טקסט מקביל באנגלית ולכן הוא מיועד ליודעי עברית בלבד; אך ייתכן שבמהלך השנה הקרובה תצא מהדורה רוסית של האלבום.

[דבר המפרסם]

* * *

מינוי ליברמן לשר החוץ = מינוי פרץ לשר הביטחון

* * *

ממדי העוני בישראל מרקיעים שחקים

445,000 נוסעים יעברו בנתב"ג בפסח השתא

לשבור בר במדינות ניכר

* * *

אנחנו לא מחסידיו של אסי דיין

אבל לא נוכל לשכוח לו שביים את "גבעת חלפון"

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,070 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,992 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,003 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל