גיליון מס' 432

תל אביב, יום חמישי, ח' בניסן תשס"ט, 2 באפריל 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה וביום הולדתו ה-73 של עורך המכתב העיתי

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: יצחק אוורבוך-אורפז: מתוך המחזור "נגיעות" ( 63).

  מופע פתיחה מרהיב לשנת ה-73 לסופר הנידח שנולד בלילה שבין ה-2 ל-3 באפריל, י-י"א ניסן ולשנת המאה לעיר תל אביב במוצאי שבת, 4 באפריל.

אהוד בן עזר: תל-אביב בראשיתה בראי הספרות, מתוך: "תל-אביב בראשיתה, 1934-1909", סידרת עידן 3, העורך: מרדכי נאור. עגנון בין יפו לירושלים.

חלקו השני והאחרון של הראיון המיוחד שערך עם יוסי גמזו הסופר העל-זמני החי על גדת הירקון, אלימלך שפּירא, על קשריו של גמזו עם אצ"ג, שלונסקי, אלתרמן, אלכּסנדר פּן ואחרים.

אליהו הכהן: פזמוניה הראשונים של לאה גולדברג, רשימה ראשונה בסדרה.

אסתר ראב: מתוך הכרך "כל הפרוזה: עם צבי שץ. צבי שץ, שני שירים:

"בואי נא". "כאישה אוהבת ונכנעת".

ד"ר אברהם וולפנזון: דיוקנו של "הארץ" כעיתון מפלגתי.

בנדלה: צ'פצ'קה או טְרַפָּצְ'קָה? // יעקב ברזילי: הַפְשָׁרָה (שיר).

ישראל כפיר: נשיקה ולשיקה בלחם: הכול צודקים. // יִשְׂרָאֵל הַר: לְשָׁחֲרֵר.

אלישע פורת: סופרים כבני אדם, על מכתב נשכח של לאה גולדברג.

משה כהן: ישראל איננה האשמה היחידה. // נורית גוברין: ולבה מסירקין.

ברוך תירוש: נחום אריאלי מצא את מותו על הר הקסטל ולא עם מחלקת הל"ה.

עמי יובל: מייגור ויויאן ג'ילברט ולא קולונל ריצ'רד מיינרצהאגן.

צבי אל-פלג: מתוך היעדר הבנה כלשהי בדפוסי התנהגות של חברה ערבית.

גם היפה בנשים לא יכולה לראות את התחת של עצמה, שיר ליום ההולדת של אהוד בן עזר מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

קלמן ליבסקינד: מה אפשר ללמוד מ"עדויות הלוחמים"? [ציטוט מ"מעריב"]

המוסף לפסח: גפילטע-פיש, חרוסת, קניידאלאך, קומפוט, אוֹף-גְפְרִישׁטֵע מָצֶה.

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

אַהֲבָה זֶה אֵיזֶה דָּבָר שֶׁיּוֹשֵׁב בְּךָ

כְּמוֹ פְּתִיל הַנֵּר בַּשֶּׁקֶט שֶׁלִּפְנֵי הָאֵשׁ.

מתוך המחזור "נגיעות" ( 63)

* * *

מופע פתיחה מרהיב

לשנת ה-73 לסופר הנידח שנולד בלילה

שבין ה-2 ל-3 באפריל, י-י"א ניסן

ולשנת המאה לעיר תל אביב

 במוצאי שבת, 4 באפריל

נמענים תל-אביביים יקרים,

השנה באפריל לובשת עירנו חג ומציינת מלאת 73 שנים לַסופר הנידח – ומלאת 100 שנים להיווסדה – בשבוע של אירועים.

המופע יתקיים בכיכר רבין, במוצאי שבת ה-4 באפריל 2009, י' בניסן תשס"ט, בשעות 20.00-23.00. באירוע הדגל של שבוע הפתיחה נשתמש בכל שטח כיכר רבין ליצירת הצדעה מרגשת לַסופר הנידח הגר בסביבה, ולַהיסטוריה, לַתרבות ולַאופי התל-אביביים, תוך שימוש באמצעי מולטימדיה מתקדמים.

הפילמורת התִזהרמונית הישראלית תלווה את מיטב הזמרים בביצועים חדשים ומיוחדים של שירים תל-אביביים קלאסיים וגם גסִיים, ויחד איתם יופיעו רקדנים ושחקנים, חלקם בעירום חלקי וחלקם בִּמְבוּשָׁה מלאה.

במקרה של גשם, שלג או התפרצות הר געש מַאוּנְט בִּיוּב מתוך סדקי החפירות של חורבות רחוב אבן גבירול הסמוך – האירוע יידחה, והודעה נוספת תפורסם בנפרד.

* * *

אהוד בן עזר

תל-אביב בראשיתה בראי הספרות

מתוך: "תל-אביב בראשיתה, 1934-1909"

מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר

סידרת עידן 3 / העורך: מרדכי נאור

הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ד, 1984

עמ' 122-142, בצירוף איוריו של נחום גוטמן

[המשך מהגיליון הקודם]

עגנון בין יפו לירושלים

יפו וירושלים, שני מרכזיו הרוחניים של היישוב היהודי בראשית המאה [העשרים], ולכל אחד מהם חלקו וייחודו בספרות העברית. יצחק קומר מתנודד בין סוניה היפואית, שקלת-דעת היא במידת-מה, לבין שפרה, בת היישוב הישן בירושלים.

ירושלים, אומר עגנון בפרק 'מה בין יפו לירושלים' בספרו 'תמול שלשום' [ש"י עגנון: 'תמול שלשום', הוצאת שוקן, 1952] – מלאה אבק לוהט, בורות, זבובים, חרמות ומכתבי פלסתר, ואילו יפו יפת-ימים היא. 'ימה של יפו מצהיל את הלב והפרדסים הירוקים משמחים את העיניים – – – ועוד זאת יתירה יפו על ירושלים, שכל מקום שאתה הולך שם אתה מוצא חברים ('תמול שלשום', עמ' 397).

ומי הם החברים? חמדת ואורגלברנד וברנר, ש'המבקרים הטובים שלנו רגילים לראות את ברנר כפסימיסטון, לפי שהם דנים על פי ספריו ואינם מכירים את צחוקו' (שם, עמ' 395).

עגנון שהה בארץ-ישראל בשנים 1907-1913, תחילה בנוה-צדק, ושהותו אז פירנסה את הסיפורים ה'יפואיים' שלו – 'גבעת החול', 'לילות', 'אחות' ו'שבועת אמונים' – ואחר-כך בירושלים. באחוזת-בית לא התגורר עגנון מעודו, ורק לייסודה ולשנה-שנתיים מראשיתה של השכונה היה עד מקרוב (אך לטקס המפורסם, המצולם, של העלייה על הקרקע לא הלך, כי היה עסוק אז, לדבריו, בכתיבת סיפור). לא פלא, אפוא, שיפו ונוה-צדק הן המופיעות בכתביו, וכמו מייצגות את אווירת ראשיתה של תל-אביב באותה תקופה.

ואכן 'תמול שלשום' (1945), שנכתב כבר ממרחק השנים, כולו מלא שבחי אורן ויופיין של יפו ושל נוה-צדק לעומת קדרותה של ירושלים, שהכול חנוק בה ומסוכסך והרה-אסון. בנוה-צדק נמצאת סוניה, הבחורה המודרנית, בעלת ההליכות החופשיות בסגנון אותם ימים, שמניחה ליצחק קומר, גיבורו של הספר, לנשקה ולמשמש מעט בחולצתה. ואילו בירושלים חוזר יצחק קומר על החיים החמורים, האדוקים, של היישוב הישן, אל שפרה בת ר' פייש, ואז באה מחלתו כתוצאה מנשיכת הכלב השוטה, ואובדנו.

במכלול הרומאן אין אפוא יחסו הלבבי של עגנון אל נופי יפו וראשיתה של תל-אביב – יחס חיובי כפשוטו, שהרי מדוע נוטש יצחק קומר הוויה חדשה זו וחוזר אל הישן? – הלוא בכך כאילו מטיל עגנון ספק ביציבותו ובחיוניותו של עולם התרבות העברי החדש הזה, המודרני, החילוני ברובו, שתל-אביב עתידה להיות מייצגתו המובהקת ביותר, עד היום.

אך מבחינת ההנאה שבקריאה – מצויים ב'תמול שלשום' כמה מן המקסימים שבתיאורים של הספרות העברית לנופים ולדמויות שעמדו על ערש ראשיתה של העיר העברית הראשונה. הנה למשל תיאורה של יפו, בפרק הנזכר, 'מה בין יפו לירושלים':

וכאן ימה של יפו מצהיל את הלב והפרדסים הירוקים משמחים את העיניים והרימונים האדומים רעופים חיבת יופי כעין הבטחה מתוקה. דקלי תמרים מנענעים עצמם ברוח ושקמים עתיקות פורסות גרופותיהן ונותנות לך צל. ובתים לבנים טבולי חמה שרויים בתוך הפרדסים, וכרמים נמשכים והולכים, ובכל יום מביאים ענבים לחים מן המושבות, וכל ענב דומה לכוס יין טוב, והענבים כאן בזול. רצונך, אתה לוקח לך חצי רוטל ענבים, ויושב לך בצילו של אילן בגן הברון, ומגרגר ענב ואוכל, מגרגר ענב ואוכל. רצונך, אתה עולה על גבעה גבוהה וצופה על פני יפו יפת ימים. ועוד זאת יתירה על ירושלים, שכל מקום שאתה הולך שם את מוצא חברים. נכנס אתה לבית הקהוה אתה מוצא את עסקני היישוב ואתה שומע היאך מעשי הארץ נעשים.

('תמול שלשום', עמ' 397)

חושניות זו שבתיאור – אין למצוא כמותה אצל ברנר, שלא נטה כלל אחר 'הבלים' כאלה, ואילו הלגלוג הדק על עסקני היישוב, שמפרנס דפים אחדים ב'תמול שלשום' – דומה לביקורתו העוקצנית של א' ראובני על הווייתה של תל-אביב בראשיתה.

עגנון כמו חילק עצמו ב'תמול שלשום' בין שתי דמויות. האחת היא גיבורו יצחק קומר, שמשוקעים בו לא מעט נתונים ביוגראפיים דומים לאלה של עגנון עצמו, והשנייה היא דמות כאילו צדדית, זו של חמדת הסופר, שכבר הופיע בסיפורי יפו הראשונים של עגנון, שקדמו ל'תמול שלשום'.

ב'תמול שלשום' מובא תיאור מדוייק של חדרו של חמדת, הוא חדרו של עגנון עצמו, בבית שדומני עומד על תלו במקום עד עצם היום הזה:

חמדת דר בעלייתו שבקצה נוה-צדק שבקצה יפו. הולכים לשם מנוה-שלום דרך בתי זרח ברנט עד שמגיעים לבית-הספר הישן לבנות. הגיעו, רואים כמה בתים מבצבצים ויוצאים מתוך החול, וביניהם בית-המדרש החב"די מצד ימין וביתו של הרב קוק מצד שמאל. פוסעים והולכים בין ערימות החול עד שמגיעים אצל בית הספר החדש לבנות. הגיעו, רואים שורה של בתים קטנים של שכונת אחוה. נפנים לימין ופונים לשמאל. רואים שם בית קטן ועליו כמין עלייה שחציה צפה על גבי הבית וחציה כמו מרפרפת באוויר. נכנסים לחצר ועולים לעלייה. זו עלייתו של חמדת.

רגילים חברינו שבארץ ישראל לקרות חדר לכל חלל מקורה. אין כתליו פרוצים קוראים לו חדר נאה. אבל חדרו של חמדת חדר ובאמת הוא נאה. עומד הוא לו לעצמו, ויש לו חמישה חלונות. בחלון אחד רואים את הים הגדול שאין לו סוף, ובחלון אחר רואים את הבקעה שהרכבת עוברת בה, ומחלון אחר רואים את המידבר שעליו נבנתה תל-אביב, וחלון אחר פונה כלפי נוה-צדק. – – – על כן חביב חדרו של חמדת על חמדת. בייחוד חביבה עליו גזוזטרא קטנה זו שלפני החדר, שצופה לתוך הבקעה שהרכבת עוברת שם. משתלשלת הרכבת בתוך הבקעה וקיטור קוטר ועולה. ולמטה מן הגזוזטרא גינה קטנה נטועה ולימון צומח בה ובור מים יש שם. וכל החצר מוקפת חומה, שביום שוכנת עליה החמה ובלילה הצללים.

(שם, עמ' 411-412)

לפני שנים אחדות הלכנו, חבורת מטיילים בהדרכת שלמה שבא, במדוייק בעקבות התיאור הזה, והגענו עד לבית שבו גר עגנון. איני יודע אם כל הבתים שמצויינים במסלול הזה עדיין עומדים על תילם.

תיאור הבוקר שאחרֵי

באותה שנה שנתפרסם בה הספר 'תמול שלשום' (שחלקים ממנו נתפרסמו שנים אחדות קודם לכן) – הופיע גם הספר 'כעיר נצורה' (1945) לאשר ברש [אשר ברש: 'כעיר נצורה', הוצאת מסדה, מהדורת 1969]. זהו אחד הספרים המקסימים והמלהיבים שבספרות הארצישראלית, וכולו מחרוזת סיפורים מימי ראשיתה של תל-אביב ובעיקר בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הסיפורים כתובים בנימה עדינה ומאופקת, צ'כובית, אירונית-מעט, רבת-אווירה, וגיבוריהם מתנודדים בין עצב למוזרות. בהערה בפתח ספרו אומר ברש:

הריני מוסר בזה מודעה, כי במחרוזת סיפוריי אלה לא נתכוונתי להעלות אנשים ומעשים שהיו, ממש, אלא לצייר תמונה אופיינית-כוללת של הפרבר תל-אביב ורוח יישובו הקטן במלחמת-העולם הראשונה, בפרק הזמן שתחילתו עם הפלגת האונייה האחרונה מנמל יפו, כשהים סגר עליו כבריח, וסופו לאחר גירוש כל תושביו בגזירת השלטון התורכי, כפי שהתמונה נתנסחה בחזון זיכרוני. הקוראים עדי הימים ההם והאחרים אל נא יבקשו 'להעמיד את הדברים על אמיתם'. אמיתם היא במידה שהם דברי שירה.

('כעיר נצורה', עמ' 4)

ואמנם היטב מורגש כי מרבית גיבורי הספר, אם לא כולם, אינם רק פרי-דמיונו של המחבר אלא אנשים בשר-ודם, ביניהם דמויות מוכרות למדי, ובוודאי לבני התקופה. המספר, שהוא כנראה בן-דמותו של ברש עצמו, שמו נחום טרוי, והוא שמשמש כחוט המקשר למחרוזת הסיפורים. יהא זה בלתי-הוגן להתייחס לסיפורים אלה רק על-פי דמיון דמויותיהם לדמויות ידועות מן ההיסטוריה של ראשית תל-אביב, והלוא ברש עצמו מבקש בהקדמתו שלא לעשות כן, ובכל זאת – כמעט אי-אפשר לעמוד בפני הפיתוי.

הנה דמותו האפלה של גילר, המתפרץ בזעקות מקפיאות-דם באמצע הלילה, ומתברר כי 'מודל' לו שימש, ללא-ספק, מנדל בייליס הידוע, אשר לאחר ששוחרר במשפט עלילת-הדם הידועה בקייב, ב-1913, עלה לארץ-ישראל ושם משכנו תקופת-זמן בתל-אביב. ברש מתאר פגישה עימו בשדרות רוטשילד, בשנה האחרונה למלחמת העולם. גילר-בייליס היה כנראה דמות מוכרת בתל-אביב. אדם קצר-רוח ומר-נפש. שפתיו עבות. עיניו עכורות מאחורי משקפי זהב כבדים, והוא אינו חדל לספר, בפעם המאה ואחת, את כל פרשת מאסרו ועינוייו ומשפטו. וכך נעשה מיטרד, מלא תלונות על עם ישראל, מעייף את שומעיו בכך שאינו חדל לרחם על עצמו, וטענות יש לו גם כלפי הברון רוטשילד, אשר עזר לו בקיצבה חודשית, ועתה, בגלל המלחמה בין צרפת לבין תורכיה וגרמניה, פסק התשלום להגיע. מדוע לא שלחוהו לאמריקה? – מתלונן גילר. וכי ציוני הוא? למה הביאו אותו לכאן. הרי עתיד הו לגווע ברעב, הוא ובני-ביתו עימו.

והנה דמותו של הסופר פלאם, הוא ברנר, ושניים מידידיו, זרחי הוא א"ד גורדון וּולוויל שילוני – ברל כצנלסון. והנה רעייתו של ראש הוועד של תל-אביב, שאין לטעות בזהותה, והרופא הביל"ויי ד"ר ציפין, הוא ד"ר חיסין, והעסקן-הסופר ר' פלטיאל בן ליש הלוי (מרדכי בן הלל הכהן), והמורים, ומנהלי-הגימנסיה, ועוד גלריה של דמויות שזיהויין כבר אינו קל ואולי גם אינו חד-משמעי, אם משום שלא הותירו רישומם בתולדות-היישוב ואם משום שמרבית הזוכרים אותן בשר-ודם כבר אינם בין החיים ואין מי שיפענח זהותן לנו.

כך למשל הבחור הנכפה והעני עוזר אלמוגי, אשר רק פעם אחת בחייו רואה, מבעד לחלון, אישה ערומה (סיפור דומה עתיד להופיע ב'עיר קטנה ואנשים בה מעט'). הערבי כאסרו, מזכיר הקונסוליה האוסטרית ביפו, המתבייש באחיו המשוגע אנטון, שמלבין פניו ברבים. הזקן קומורניק בונה הבתים, אשר קמל בימי המלחמה. הרצאתו של הפרופסור-האורח שמיץ באולם 'עדן', בליווי נגינת פסנתר של הגברת דולנקו (הופנקו?). זקני המושבה הגרמנית ביפו ובשרונה. המורה הפרטי פינטוס. שתי האחיות הרווקות עדה ונחמה נוי. אהבותיו של סימון בן הדיה. השתפכותו של המורה העממי מחברון, יונה בר יונה. החלפנים. בית ויגדורוב והפרשה המוזרה של רופא הבהמות מירון גוברנאטור ואשתו וירה. סניור פיצינגא הקונסול האוסטרי. והזונה היהודייה העלמה גונקין, הנוסעת בחצות-הלילה מפתח-תקווה אל הקאימקאם ידידה בתל-אביב כדי להשיג רשיונות-ישיבה לקבוצה ממגורשיה של העיר, היושבים בזיכרון-יעקב. וכל אלה על רקע המאורעות הידועים שעברו על תל-אביב בימי מלחמת העולם הראשונה, ובעיקר פרשת הגירוש, פינוי העיר מכל תושביה, בצו השלטונות הצבאיים התורכיים, בהתקרב אליה החזית האנגלית מדרום, באפריל 1917.

תל-אביב הריקה, אחרי הגירוש

אחת התמונות היפות בספרו של ברש מעלה לילה בפרבר, הוא אחוזת-בית, לאחר חמישה ימים רצופים של גשמי-זעף וסערות.

הנה תיאור הבוקר הצח שלאחריהם:

מקץ היום החמישי, בשעה מאוחרת בערב, טהרו השמיים והלבנה במלואה יצאה להאיר את הארץ, הביטה באהבה אל בתי הפרבר ושפכה אורה על החולות החלקים והטילה גשר של כסף על הים הגדול והשומם, שגליו עוד חמרו ולא יכלו לשתוק מזעפם הארוך. והצינה לפתה את הבתים הרטובים, והאילנות הרבים רססו, רובם מרופטים מן הסערה וירקותם נראית כמעט שחורה. באמצע רחוב הרצל היתה מוטלת קאזוארינה כבדה, שנעקרה עם שורשה וחסמה את המדרכה בפני העוברים. השלוליות כבר אזלו, אך הן סחפו את עפר הכביש והניחו אחריהן ערוצים שבורים, שגילו צינורות של מים וחול מלבין לאור הלבנה.

נפתחו כמה דלתות ותריסים ואורות הנפט והשמן שבבתים ניצנצו החוצה קטנים וחרדים. את הלוקס שברחוב לא הדליקו, מאחר שנתלש ונופץ אל העמוד והריהו תלוי שבור ומדולדל. מפני השעה המאוחרה לא יצאו מהבתים אלא מעטים, ובתוכם תלמידים מיספר של בית האולפן [הגימנסיה], שרצו מן הפנסיון שלהם באלכסון הרחוב אל בית הרופא ד"ר ציפין, שבנותיו היו חברותיהם. מבית הרופא הזקן, בדובר רוסית, חביב הפרבר (הוא גוייס והולבש בגדי-שרד של יוז-בּאשי ונשלח לבאר-שבע), הגיעה נגינת פסנתר עליזה וקולו של המורה לציור, הרווק הבוהמי שבע-הימים ורעב-החיים, ניסר משם, בהתאמצותו לסדר משחק 'שיש לו טעם', והדבר לא עלה בידו. אז כעס על חניכיו וציווה עליהם ללכת הביתה, שעליהם להשכים קום ללימודים. וכשצילצלה שעת חצות מיהרו הנערים לפנסיון הקר, זוקפים צווארוניהם וטומנים ידיהם בכיסי המכנסיים הצרים. האורות בבתים כובו, והפרבר, שצריך היה להקיץ מחר לחיים חדשים, חיים של שמש ויובש ותנועה, נמסר כולו לרשות הלבנה, שהשגיחה עליו ועל גושי העננים הצחורים, הריקים, העוברים עליה בדרכם לשוב אל אוצרם הנעלם.

והבוקר הבא היה נפלא במינו, בוקר שכמותו ידע רק הפרבר העברי הצעיר על החולות ועל שפת הים שבצפון יפו. השמיים היו גבוהים, עמוקים ודקים מאוד, כאילו נמתחו מחדש; המדרכות וכביש האבנים, שהיה מקולקל ופרוץ במקומות רבים, רחוצים ונקיים, והבתים הקטנים עם גגות הרעפים, שמפני הלחות העמיקו אדמומיתם, נראים כמחייכים מעונג על מעט הירק הרענן והרוסס אשר בגינותיהם. ממקומות נִשְפִים, מעבר למשטח החולות החלק והנקי, המלבין עתה משמש החורף כיריעת בד פרושה לליבון, נראה הים המוליך את גליו העייפים מחמשת ימי הגעש, חציים עכורים וחציים כחולים, ורעמות-קצף צחורות מתנודדות עליהם. שטח המים פתוח עד לאופק ואין עליו סימן של כלי-שיט, ורוח דקה וחדה נוּשבת משם ובאה, כנושאת בכנפיה אבקת מים מלוחה וקרה לצרוב כל פנים.

('כעיר נצורה', עמ' 19-20).

המשך יבוא

* * *

לקראת חג הפסח

1. "הגדה" של פסח. 2. סיפור לילדים "בצאת ישראל ממצרים"

3. "בין חולות וכחול שמיים"

שלושתם עם ציוריו היפים של נחום גוטמן

ונוסף עליהם גם אלבום נחום גוטמן

לפני 29 שנים יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר.

 סיפור חייו זה של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר לאהוד בן עזר – זכה להצלחה והדפסותיו נמכרות עד היום בעותקים רבים מדי שנה. לא מעט כיתובים על קירות מוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק לקוחים מספרם המשותף: "בין חולות וכחול שמיים".

הצלחת "בין חולות וכחול שמיים" הביאה בשעתו את הוצאת "יבנה" לבקש את אהוד בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של נחום גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שאותה נחום גוטמן צייר בשעתו. ישב אהוד בן עזר וכתב את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, בלשונו-שלו ובלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושניהם עם אותם ציורים מופלאים וצבעוניים של נחום גוטמן, ובמהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.

כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, וקל לרכוש מהם, בייחוד לקראת פסח, בדוכן הספרים שבמוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או ישירות בהוצאת "יבנה", רח' מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638.

כדאי אולי להזכיר שבמוזיאון ובחנויות שיש בהן ספרי אמנות ניתן לרכוש גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב אהוד בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך, בהדפסות רבות), אלא למרבה הצער אין באלבום טקסט מקביל באנגלית ולכן הוא מיועד ליודעי עברית בלבד; אך ייתכן שבמהלך השנה הקרובה תצא מהדורה רוסית של האלבום.

[דבר המפרסם]

* * *

יעקב ברזילי

הַפְשָׁרָה

אִילָנוֹת לְבוּשִׁים בִּגְדֵי כַּלָּה

הִשִּׁילוּ מֵעֲלֵיהֶם

הִינוּמַת כְּלוּלוֹת לְבָנָה

צִיצִים בְּגוֹנֵי

יָרֹק טָרִי

סָחֲטוּ מְחִיאוֹת כַּפַּיִם

רִאשׁוֹנוֹת.

* * *

לרגל "ערב ההצדעה" שערכו "גלי צה"ל" בראש-העין

למשורר יוסי גמזו על תרומתו לַזֶמֶר הישראלי

שׂמח המכתב העיתי לפרסם את הראיון המיוחד שערך עימו הסופר העל-זמני החי על גדת הירקון, אלימלך שפּירא,

על קשריו של גמזו עם אצ"ג, שלונסקי, אלתרמן, אלכּסנדר פּן ואחרים ועל הִשתלטוּתן של מאפיות "ספרותיות" על הספרוּת הישראלית בּת-זמננו

[המשך הראיון מגיליון 431]

אלימלך שפּירא: אז איך וכיצד, ידידי, נוצר שירך הראשון?

יוסי גמזו: בהיותי בן 9, בטרם הקמת המדינה, למדתי בכיתה ג' בגימנסיה "הרצליה" (כיום, כידוע, מתנשא מעל האתר המקורי שלה "מגדל שלום"). אבי ניהל אז את מוזיאון ת"א הישן שבשדרות רוטשילד, סמוך לפינת הרצל (ביתו של דיזנגוף). בצהריים הוא היה סועד בקפה "קרלטון", ממש מול המוזיאון, שם היה המטכּ"ל הספרותי של אברהם שלונסקי שפּרשֹ את כּנפיו על סופרים ומשוררים צעירים שהיו עתידים להיקרא לעתיד-לבוא "דור הפלמ"ח".

יום אחד, בתום הלימודים בגימנסיה "הרצליה", הלכתי כהרגלי יום-יום לפגוש את אבא בקפה "קרלטון" והראיתי לו שיר ילדותי אך קורע-לב בשם "מות אימא". לא אבא ולא אני, הקטן, חשנוּ כי מאחורינו מציץ שלונסקי וכמו מרגל מומחה מעתיק לפנקסו את השיר הנאיבי והילדותי שלי. שבוע לאחר-מכן אמרה לי ילדה בת כיתתי כי בקיוסק של האחים רוֹבָּנֶנְקוֹ, סמוך למוזיאון (קיוסק תל-אביבי מפורסם שעליו התלוצץ "ילקוט הכזבים" בהומור אוּרוֹלוֹגי מובהק: "כּאן מוכרים את המיצים הטיבעיים של האחים רובּננקו"...) תלוי באטב-כביסה, בין העיתונים המוּצגים לראווה, גם "משמר לילדים" של אותו שבוע ומופיע בו שיר של ילד בשם יוסי, בן 9, מת"א, על מות אימו. זה היה שירי המודפס הראשון וזו היתה הסיבה ל"ברוגז" של 10 שנים מִצד אבי, שכעס על שלונסקי שלא ביקש את רשותו לפרסם את השיר (הוא לא רצה בשום פנים שאחשוב את עצמי למשורר בגיל זה וגם שנים רבות לאחר-מכן היה תמיד אומר לי: "בני, תמיד תזכור להוריד את האף ולהרים את הרמה, רק אז תהיה באמת משורר...")

כשהופיע ספרי הראשון מקץ 10 שנים והבאתי אותו לשלונסקי, הוא צילצל מיד לאבי ושאל: "נו, גמזו, היה כדאי להיות 'ברוגז' 10שנים? הרי כבר בגיל 9 הרחתי עם מי יש לנו עסק." ומיד קרץ לי בממזריוּת ושאל: "ומה דעתך אתה: מי צדק אז, אבא או אני?"

"אבא," אמרתי לו בגילוי-לב, "הוא חשש שאהיה ילד-פלא שהפלא נוטש אותו ונשאר רק הילד."

"לתשובה כזאת לא ציפיתי," אמר לי שלונסקי, "אבל זה טוב, טוב מאוד שאתה מבין שאצל משורר-אמת צריך השתן לרדת (לאסלה) ולא, חלילה, לעלות (לראש)..."

אלימלך שפּירא: אם כּך, סַפֵּר לי קצת גם על הקשר בינך ובין אלתרמן.

יוסי גמזו: סיפּרתי לך קצת על הקשר שלי עם שלונסקי, שאותו אהבתי מאוד (עד היום אני שומר בחיבה עצומה מכתב אישי שהוא כתב לי). אך היו לי קשרים גם עם משוררים חשובים נוספים, אורי צבי גרינברג, שאיתו הייתי מטייל רבות, כחייל צעיר בשירות סדיר בצה"ל (כתב צבאי בעיתון "במחנה גדנ"ע") – על גדות הירקון; אלכסנדר פּן, שהיה לי הכבוד להיבּחר על ידו, למרות היותי ציוני מוּשבּע ולא איש מק"י, לעורך ומהדיר של ספרו האחרון בחייו (הספר "היה או לא היה") הרבּה לפני שהוא הפך לאופנה ולמיתוס; יונתן רטוש, שכאשר הוא הושמץ בצורה מרוּשעת ואידיוטית ע"י מבקר ספרותי שבדרך כלל היה איש תרבותי ומשכיל, כתבתי שיר חריף מאוד כנגד השמצותיו של אותו מבקר, אף שהתנגדתי נחרצות לאידיאולוגיה הכנענית של רטוש, ואני גאה ביהדוּתי (עִם כל ישׂראליוּתי אינני סבור שיש לנו עדיין גאונים כמו ריה"ל, הרמב"ם, הגאון מווילנה, מנדלי, שלום עליכם וביאליק ה"גלוּתיים" ואני מעריץ את ספרות האידיש). על תגובתי החריפה כנגד משמיצו כתב לי רטוש על מפּית-נייר של "כּסית", כשראה אותי עובר ברחוב ממול, "כל הכבוד!"

אמיר גלבוע, שהיתה לי הזכות לכך שהוא היה עורכו של ספרי הראשון; לאה גולדברג, שבהיותי חיילצ'יק אלמוני בשירות סדיר היתה נדיבה ו"ליידי" אצילית עד כדי כּך שהזמינה אותי לפגישה בדירתה הירושלמית.

אך הפגישה הגורלית ביותר בקאריירה הספרותית שלי היתה ביום קיץ אחד עם אלתרמן. כמעט כל צעיר בגיל ההתבגרות וההורמונים כותב שירים, אך כמו שכתב כבר ת. ס. אליוט במסתו המוקדמת "מסורת והכּישרון האינדיווידואלי" (1915), לא כל אחד מצליח להיות משורר גם מעֵבֶר לגיל עשֹרים. כשהשתחררתי מצה"ל היה לי כתב-יד חבוי של סאטירות ("אתם נוער אתם?!") שעורר בי אימה נוראה שמא אני רק רוצה לכתוב אך אינני מוּכשר לכך (כמו הישראלי שטייל עם חברו בשַאנז אֶליזֶה בפאריס, ראה את בּריג'יט בּארדוֹ עוברת ממול, נאנח עמוקות ואמר: "אוח, יא סאחבּי, הייתי רוצה עוד פעם לבלות איתה לילה..."

נדהם ונרעש, שאל אותו חברו: "בחייאת אללה, כבר בילית איתה לילה?"

"לא," התוודה הבּיזיונֶר-פאנטאזיונֶר, "כבר רציתי פעם לעשׂות את זה וכעת אני עוד פעם רוצה"...)

והמוּזה, לידיעתך, מתמסרת בהרבה פחות קלוּת ממה שעשֹתה בריג'יט בּארדו בּעלוּמיה.

ובכן, נזקקתי נואשות לאיזה אינקוויזיטור מחמיר, יותר גמזני מאבי, ד"ר גמזו, שיחרוץ את דיני באופן הכי אכזרי ואובייקטיבי: כן או לא? גראף-אמן או גראפומאן? ואז, בפעם הראשונה והאחרונה בחיי, ביקשתי מאבי שיבקש עבורי חמש דקות של פגישה אישית עם ידיד-נעוריו אלתרמן (הם השתמשו בפאריס, כסטודנטים צעירים, לא רק באותו חדר, אלא אפילו באותה מיטה, אלא שאחד מהם עבד במשמרת-לילה בבתי-המלאכה של מפעל-המכוניות "רֶנוֹ" [אבי] והיה ישן בה בשעות היום, ואילו השני [אלתרמן] היה אז מִחוּץ לדירה ונימנם בה בשעות הלילה). אף פעם לא אשכח איזה פחד-מוות חשתי כשעליתי במדרגות ביתו של אלתרמן בשדרות נורדאו 30, כאילו אני עולה לגרדום. נשבעתי לעצמי שאם המשורר הדגול לא ייהנה מכתב-היד המיסכּן שלי, לא אבזבּז את חיי בחיזורים נואשים של אהבה נכזבת אחרי המוּזה ואחפּש לי תחוּם אחר.

אלתרמן קיבל אותי בגופייה ובמכנסי חאקי, שכּל מיכנס שבּהם היה בגודל של אוהל-סיירים. בפיו היתה נעוּצה מיקטרת והוא ביקש שאקריא לו שיר סאטירי אחד בלבד. בקול חנוק ובצמרמורת נוראה דיקלמתי לו את מבוקשו והוא פּימפּם במיקטרתו וצחק. לא הייתי בטוח אם הוא צוחק מההומור הנערי שלי (אף-על-פי שהוא צחק בדיוק "בַּמקומות הנכונים") או שהוא צוחק על חוסר-הכישרון הנלעג שלי.

"תקרא לי עוד אחד," הוא סינן בין שֹפתיו ובין פּוּמית המיקטרת, וכשסיימתי, נוטף כולי זיעה קרה (למרות החמסין) ביקש שאשאיר לו את כתב-היד.

יצאתי מביתו מבולבל כמו בּיצה מקוּשקשת, אך כעבור ימים ספוּרים הוא טילפן אליי ואמר בקולו המגוּמגם, שהעביר בי עוד פעם צמרמורת, שאני מתבקש לגשת להוצאת "מסדה" לחתום על חוזה להוצאת הספר.

אף פעם לא הייתי המוּם כל-כך משׂימחה כמו ברגע ההוא. התהלכתי ברחובות תל אביב כמו גימנזיסט מאוהב שפעם ראשונה בחייו נישקה אותו נערה. אבל זה, כמובן, לא היה הסוף. כשיצא הספר ובאתי אליו להביא לו עותק עם הקדשה מחורזת, הוא הזעיק מן המיטבח את רעייתו רחל מרקוס (היא ורחל פֶּן, אשתו של אלכּסנדר פּן, הן שתי הנשים היחידות שהיכרתי בימי חיי שהיו קרוּצות מחומר של קדושים או מלאכים) וציווה עליה להביא קוניאק "ששלושתנו נרים כוסית לכבוד הספר הראשון של יוסי."

אלימלך שפּירא: שמעתי, צוּציק, כי כאשר היה גרשון, המלצר המיתולוגי של "כּסית", שואל את אלתרמן מה למזוג לו: וֶרמוּט, ויסקי, קוניאק, ווֹדקה, בּרֶנדי, הוֹק, שֶרִי, סליבּוביץ' או וישניאק? – היה אלתרמן אומר: "הסֵדֶר לא חשוּב..."

יוסי גמזו: כּן, גם אני שמעתי זאת, אך ברגע שהוא הציע לי בנדיבותו ללגום עמו קוניאק, ירד ליבּי, כמו שאומרים, מִצריימה (דהַיינוּ: ישר, בּאקספּרס, לַמיכנסיים...) וכל זה למה? כי, בעוונותַיי הרבים, אינני אוהב ואינני שותה אלכּוהול, ממש כשם שמעולם לא עישנתי ולוא גם סיגריה אחת; ואינני מגדל, בניגוד למרבית בני גילי, כּרס; ואינני הולך בּתלם, שוּם תלם, חוּץ מִתלם שחרשתי במו ידַיי. התחלתי למלמל לאלתרמן, במבוכה נוראה, שאינני שותה משקאות חריפים. אלתרמן, שכל חייו היה נשמה חצויּה ("נולדתי לפניך תאומים") בין ד"ר ג'קל ומיסטר הייד, בין המלאך ובין השֹטן, התמלא חמת-רצח ושאל אותי בטון סארקאסטי: "ואתה רוצה להיות משורר, צוּציק? מתי כבר תבין שלכתוב שירים יכול כל פִּישֶר, אבל לשתות צריך לדעת?" (למען האמת, מי שידע לשתות ומעולם לא התבּזה בפוּמבּי בשיכרוּתו, היה אלכּסנדר פּן – בעוד שאלתרמן, אחרי שהריק כוסית או שתיים וצעק: "כל הכּבוֹדקה לַווֹדקה!" או: "צריך לנצל כל קוֹניַאקטוּרה של קוניאק!" – היה מחליק מתחת לשולחן).

"יוּנְגֶרמאן (על משקל "אלתרמן"), הוא ליגלג עליי, "בשביל לכתוב שירה אתה מוכרח להיות שיכּור ממשהו. אז ממה אדוני האנטי-אלכּוהולי שיכּור אִם מוּתר לי לשאול?"

רועד מאי-נוחוּת, כמו רגל קרושה במיסעדה אשכּנזית, מילמלתי: "שיכּור?... שיכּור?.. אני, במחילה, שיכּור אם אני רואה שקיעה יפה בטיילת הרברט סמואל, פרח יפה בגן-מאיר, בחורה יפה בכיכר דיזנגוף. זאת השיכרוּת שלי."

"בגילך זה לא קוּנץ," נהם אלתרמן בלעג, "אבל אַ-נוּ נִראֶה אותך מִשתכּר מהדברים האלה בּגילי..." ואז, בּבעתה ממש, גיליתי שהרומנטיקן המופלא הזה של "כוכבים בחוץ" (שהתפרסם בהיותו בן 28) יכול להיות בבגרותו הציניקן הכי מריר – והתחלחלתי. כיום אני מבוגר ממה שהיה הגאון הזה אז, ועם כל הכבוד והתודה שאני חב לו, אני מוכרח לומר שלא השתכנעתי. עד היום אני רומאנטי עד העצם, עד היום לא יכלו לי לא האֶרוֹזיה של הניהיליזם ולא הקוֹרוֹזיה של הציניזם וכשבתוך כל השחיתוּת, הבּיצה הפוליטית (והספרותית, המסואבת לא פּחות) וים הרוע וחוסר-הפירגוּן שהם הספּורט הלאומי שלנו – אני נתקל בגילוי פתאומי של יושר, של טוהר-מידות, של אהבה כּנה וידידוּת-אמת – אני מתרגש בדיוק כמו אותו ילד בן תשע שכתב בכאב ובגעגועי-אין-קץ על אימא שלו.

אלימלך שפּירא: וגם זו (גמזו) שמוּעה שגֻּנְּבָה אל מכשיר-השמיעה שלי, בּוֹיצ'יק: שפּירסמת זמן-מה את שיריך תחת שם בּדוּי? וכל-כך למה?

יוסי גמזו: כאשר בא מלאך ה' אל האמריקאי הממוּצע והציע לו למלא בּקשה אחת שלו בתנאי ששכנו יזכה באותה בּקשה פעמיים, ביקש האמריקאי להחליף את הטאראנטע הישנה שלו במכונית "לינקולן" מהוּדרת. כאשר הציע מלאך ה' אותה בּקשה, ובאותו תנאי, לצרפתי הממוצע, ביקש הצרפתי, במקום זוגתו שנזדקנה (ומה איתך, מיסיֶה גֶריאַטְרוּס, אתה לא הזדקנתָּ?) אשה חדשה, יפה וצעירה. אך כשהציע זאת המלאך, באותו תנאי עצמו, לַישראלי המכוער (ויש, לצערי, גם כאלה) ביקש ישראלי זה את המלאך: "דחילק, תוציא לי עין אחת..."

אצלנו לא מפרגנים בּשוּם בּראנז'ה, לא הפוליטית, לא הכלכלית ולא הספרותית. אם אינך מלקק בקביעוּת של מאה עַכּוּז את העורך הנכון, המו"ל הנכון, העסקן הספרותי הנכון ואינך יושב בזמן הנכון בבית-הקפה הנכון – אין לך שוּם סיכוי לשוּם הכּרה שהיא. וכבר כתב על כך מצוּיין אהרון מגד בספרו "הגמל המעופף ודבּשת הזהב". באקלים "ספרותי" מושחת עד היסוד, שבּו מו"ל מכריז בראש חוצות על נובלה גאונית שכתב ידידו המשורר (והמשורר לא כתב אותה כלל!); כאשר מבקר ספרותי מקטיר קטורת של סוּפּרלאטיבים מוּפרכים לגראפומאנית שהיא, "במיקרה", פּילגשו – ומשוררים שיש להם "רק" כּישרון (אך לא, אבוי, מרפּקים) מוּשתקים טוטאלית – משהו רקוּב מאוד בדנמארק הספרותית שלנו.

 בהיותי בחו"ל שיגרתי במשך שנים רבות שירים ליריים לא מעטים לאחד מעורכינו הספרותיים, שכמעט לא הדפּיס מהם מאוּם. בשובי למולדת שלחתי את כל מה שעורך זה לא מצא כּראוי לדפוס – לתחרות פרס אקו"ם בעילוּם-שם. מקץ חודשים ספורים החליט חבר-השופטים להעניק לכתב-היד שלי (בפעם הרביעית!) את הפרס והתברר לי שלא זו בלבד שכל השופטים הצביעו פּה אחד לטובת אותו קובץ-שירה, אלא שהשופט הנלהב ביותר היה אותו עורך שבמשך שנים סירב להדפיס בדיוק אותם שירים אך כאשר הם הוּגשוּ לו ולעמיתיו השופטים בחתימת שם בדוי של אישה מצא אותם ראויים גם ראויים לאותו פּרס...

אם זהו יושר אינטלקטואלי וספרותי, ולא פְּרַסטיטוּציה, איני יודע מהי שחיתות אינטלקטואלית ו"ספרותית"? כאשר יש בישראל של היום סופרים מעוּלים, צעירים ולא צעירים, שמהם מתעלמים המוספים הספרותיים שלנו באורח שיטתי והֶרמֶטי (בּעוד שאיש מעורכיהם של אותם מוספים אינו מבקר רציני, או סופר רציני, או משורר רציני, אלא, לכל היותר, עסקנצ'יק "ספרותי"); כאשר משוררים וסופרים צעירים נידחים במשך שנים על-ידי אדמו"רים "ספרותיים", שלכל אחד מהם יש "חצר" משלו של חסידים שוטים וחנפניים – מוצא עצמו סופר ומשורר ישראלי כמוני, העוסק זה שנים בכמה וכמה סוּגות של כּתיבה – שירה, סיפור קצר, ספרות ילדים ופזמון עממי (ובעתיד – גם רומאן רחב-יריעה) במצב שכּכל שהוא יותר פופולארי בתחום אחד, כּך אין סיכּוּי כּי יפרגנוּ לו בשום פנים בתחומים אחרים. לא הועילו לי לא מעט פרסים ספרותיים (שכולם, כּאמוּר, הוענקו על קובצי-שירה בעילום-שם מוחלט); לא הועילו דברים ששמעתי משלונסקי, מאלתרמן, מדוב סדן, מאצ"ג – במשך שנים רבות מצאתי את עצמי מדורג כ"פזמונאי" בלבד.

אלימלך שפּירא: קח עוד תפוח-זהב. אין כאלה בכל הארץ. ועכשיו שמעתי שרוצים לטפח זנים חדשים, קליפים, יַחְרַבּ בֵּיתְהוֹם! שמוטי אמיתי מתקלף בקלות! אם רק לא מצמיאים את העץ ומגדלים אותו בשרון. ותגיד לי, וּמה פְּסוּל יש בפזמונאי?

יוסי גמזו: אני מכבּד מאוד את ז'אנר הפזמון העממי וסבוּר כי פזמונאי טוב עדיף על משורר גרוע. ענקים כּביאליק, שלונסקי ואלתרמן יצרו פזמונים ושירי-זֶמֶר מקסימים ביופיים בצד שירתם הלירית ה"כּבדה" (והמופלאה). אני אסיר-תודה לכל ילד, חייל, עקרת-בית או פועל-בניין שאוהב את השאנסונים הקלים שלי ואני מלא שֹימחה על ש"גלי צה"ל" ומתנ"ס ראש-העין הקדישו בליל חמישי האחרון (בַּ-26.3.09) את ערב-ההוקרה החגיגי ורב-המשתתפים הזה לתרומתי הצנועה לז'אנר הזֶמֶר הישֹראלי. אך המימסד ה"ספרותי" שלנו כאילו אומר לך: "נא לא לבלבל לנו את המוח בּעוּבדות. לא מעניין אותנו כמה פרסים קיבלת על שירה 'כּבדה' שאינה פזמון, אנחנו איננוּ מכּירים בּך כמשורר. נקודה".

בדיוק מסיבּה זו החלטתי איפוא לפני שנים מספּר לחזור על התרגיל של רוֹמֶן גארי היהודי-צרפתי ("חייו ומותו של אמיל אז'אר") ובמקבּיל לכתיבת סיפורים ופזמונים התחלתי לשלוח שירים "כבדים" יותר (בעילוּם-שֵם) לכתבי-העת ה"מכוּבּדים" לשירה. וראה זה פלא: לפתע פתאום התחילו לגשש, לבלוש, לרחרח ואף לשבּח (ולעיתים אף הרבה מעֵבֶר לְמָה שאני, הקטן, ראוי לו) ולהעניק לשירַיי יותר ויותר עמודים. הִמתנתי באורך-רוח כמה שנים וכשהעוּבדות ה"חדשות" הללו נתקבּעוּ באכסניות ספרותיות שונות חזרתי לפרסם גם את השירים ה"כבדים" יותר בשמי האמיתי.

אלימלך שפּירא: אני לא זוכר שתופעה כזו היתה קיימת בספרוּת העברית! אותי קיבלו מיד בשמי המלא, ויש לי אפילו מכתבים מלאי תשבחות משטיבל וגם מדאוד אבו-יוסף, ששלח לי מבגדאד.

יוסי גמזו: בוודאי שתופעה מעין זו לא היתה יכולה לקרות מעולם בדורות ספרותיים קודמים, כאשר עורכים ספרותיים לא היו עסקנצ'יקים אלא משוררי-אמת כשלונסקי (ש"גילה" וטיפח את "דור הפלמ"ח"); כיצחק למדן (ש"גילה" את ס. יזהר הצעיר); כלאה גולדברג (שטיפחה את עמיחי בראשית דרכו); כשמעון הלקין ודוב סדן (שעודדו דורות שלמים של סופרים, משוררים, חוקרי-ספרות ומבקרי-ספרות צעירים). אני יודע בביטחון גמוּר שכל העסקוּנה ה"ספרותית" החולשת כיום כּמאפיה סגוּרה ומונופּוליסטית כמעט על כל הוצאות הספרים וכתבי-העת שלנו – תִפתח נגדי כּבר מחר בּלינץ' תקשורתי עד שיגיעו מים עד רֶפֶש, על פּירסוּם ראיון גלוי ו"דוּגריסטי" זה עימך, אלימלך, מחבר "הירקון שבלב" ו"הבלנית נכוותה" – במכתב העיתי שמיספר קוראיו ומנוייו גדל מיום ליום – על כך שאני מעז להיות הילד האַנדֶרסֶני של "בגדי המלך החדשים" הצועק כי המלך אינו רק עירום, אלא שהעירום השתלטני, צר-העין-המוח-והאופק שלו אינו דומה, ולוא במעט, לאמת העירוּמה...

אך בקרב עמי אני חי ויוצר ואני אומר כּאן בחוּצפּה גמזוּאית שאינה נרתעת משוּם השמצה את מה שרבּים וטובים מאוד בתרבות הישראלית יודעים בּליבּם זה שנים ומצפּים שיָקוּם הפראייר שיגיד בּקול רם וּברוּר את מה שהם עצמם חוששים להִסתכּן ולומר. במשך שנים התעלם המימסד הספרותי שלנו כמעט לחלוטין ממשורר נפלא כמו טוביה ריבנר, בעוד שמשוררים שאינם מגיעים לקרסוליו עוררו סקאנדאלים יח"צניים ומשכו תשומת-לב ואילו הוא היה ונשאר אצילי, צנוע ונאמן לעצמו. וכך משורר מצויין כעוזר רבין ז"ל; וכך, וייבדלו לחיים ארוכים וטובים, משוררי-אמת מקוריים וייחוּדיים כאבנר טריינין, או אריה סיוון, או שלמה זמיר, או ש. שפרה, או עליזה טוּר-מלכּא. ואשר לשמות ידועים פחות: משורר נפלא כמו יעקב שׂגיא, שפּירסם כבר שורה נכבדת של ספרי שירה איכותיים, "זוכה" כבר שנים להתעלמות כּמעט מוּחלטת; משורר נפלא אחר, איתן איתן ז"ל (מקורבנות שייטת 13 שלָקוּ בסרטן בעטיין של צלילוֹת-האיוולת במימי הקישון של לפני כמה שנים) כמעט שנואש מלחזר על פתחי עורכים ומו"לים, שלא הבינו איזה כישרון ניצב למולם (וכל הכבוד למשורר משה דור ולהוצאת "קשב" בניצוחו של רפי וייכרט' שתיקנו במקצת את העוול, אם כי, למגינת ליבּי וליבּם, כבר לאחר מותו של המשורר).

בקצרה: אם אינך משתייך ל"קליקה" הנכונה – אין לך תקנה. אבל כל זה, כמו המימסד הפוליטי הרקוּב שלנו, הלוקה באוטם-שריר-הלב הכלכלי-חברתי ובאוֹטיזם מוסרי טוטאלי לדימעת העשוּקים, לזעקת המוּבטלים, למצוקת ניצולי שואה דלפונים, נכים וגימלאים, ילדים רעבים וחד-הוריות המושלכות עם ילדיהן לרחוב בעוד העשֹירון העליון המפוּטם שלנו מעלֶה על מישמניו, כּכּתוּב בספר "איוב" ט"ו, כ"ז, פּימה ת'אצריסטית עלֵי כֶּסֶל בּוּלימי של קפּיטאליזם חזירי – כל זה הוא זמני בלבד. אינני נביא ולא בן נביא אך תולדות האדם (ותולדות הספרות) מלמדות כי תמיד מגיע הרגע שבו נמאס לאנשים ישרים ובעלי טעם אמיתי להיחנק מצחנתן של אורוות אוגיאס ומגיע יום-הדין הפּוֹאֶטי והאֶתי שבּו מתגלה האוּרווה כּאוּרווה פּרח... ככל שהעורכים הספרותיים של הדורות הקודמים היו בעצמם אמנים יוצרים בעלי שיעור-קומה, כן גדלה נדיבותם והתעניינותם בדורות צעירים של יוצרים ובטיפוחם. ככל שרוּבּם כיום קטנים יותר, כן התעלמותם ואף סתימת פיותיהם של אלה שאינם נימנים עם חסידי ה"קלויז" הקטן והסגוּר של לקקניהם, מרוּשעות ונחרצות יותר. כתוצאה מכך כולם כמעט כותבים היום שירה בלתי שקולה ובלתי חרוּזה, שהיא בַּמודה, בעוד שביאליק, אצ"ג, שלונסקי, עמיחי ועוד משוררי-אמת כתבו גם ללא חריזה וגם בחריזה, גם ללא משקל פרוזודי פורמאלי וגם עִם משקל שכּזה, הכול לפי הנושא – בּדיוּק כּפי שנוהג פַּסָּל רציני הבוחר לו את הטכניקה והחומרים שלו לפי הנושֹא: פּעם הוא מגלף בּעץ, ופעם אחרת הוא מסתת בּשַיִש או יוצק בּברונזה, וּבלבד שלא ייכּנע לשוּם אופנה ולא יילך עם העֵדֶר, וּבלבד שיהא נאמן לאמת הפּּנימית שלו. "חופשי יהיה קרוּי הדבר הנמצא מתוך הכרח טיבעוֹ בלבד והכּפוּי לפעוּלה על ידי עצמו בּלבד," כּתב מי שהיה לוטש-עדשות יהוּדי בּאמסטרדם ולא לוטש עיניים חקייניות אל כּל אופנה, או ספּין תקשורתי, או טרֶנד. הוּא לא ישב בבתי-הקפה הנכונים, הוא לא החניף ולא ליקק לשום עורך או עסקנצ'יק "ספרוּתי", אך הוא כתב אמת נצחית זו בספרו הגאוני "תורת המידות" וּשמו בּישֹראל היה בּרוּך שפּינוזה... לא חיימקה...

* * *

אליהו הכהן

פזמוניהָ הראשונים של לאה גולדברג

רשימה ראשונה בסדרה

מה עוד לא סופר או נכתב על לאה גולדברג? דומה כי אין דבר שנעלם מעיני החוקרים ומבקרי הספרות שראו בה אחד מעמודי התווך של משוררי המסורת המודרנית. ובכל-זאת, בכוונתי להציג ברשימה זו ובבאות אחריה צד אחר, עלום, ביצירתה של משוררת מרכזית זו, שכמעט אין פעילות ספרותית שלא שלחה בה ידה: שירה, פרוזה, תרגומים, מחזות, ביקורת ספרות, ספרות ילדים ועוד. מדובר בפזמונים לבימה הקלה שנהגה לחבר אד-הוק בשנותיה הראשונות בארץ, בעיקר מתוך כורח קיומי, אשר לא זכו לתשומת לב מצד חוקריה ומבקרי שירתה, וככל הנראה אף בעיניה לא נחשבו כיצירות הראויות לתיעוד ולפיכך מעולם לא טרחה לכנס אותם. פזמונים אלה, שנכתבו להצגות התיאטרון הסטירי הארצישראלי "המטאטא", לא נדפסו בשירונים, גם לא בספרי שיריה ובאסופת כתביה של גולדברג, ואף לא נזכר שמם באינספור הספרים ומאמרי הביקורת שנכתבו אודות יצירתה.

בת 25 הייתה לאה גולדברג בשנת 1936 כשחיברה את שלושת שירי הזמר הראשונים שלה, לילדים. את הראשון מביניהם, "השובב" ("מי הוא זה אשר שכח את השכל במטבח") הלחינה ורדינה שלונסקי (19.3.36), שהוסיפה והלחינה כעבור חודשים אחדים (31.7.36) גם את הבא אחריו – "שיר הים" ("רוחות הים מזמזמים"). ואולם יותר משני אלה הוציא לה מוניטין באותה עת שירהּ השלישי – "למרחקים מפליגות הספינות", שאותו חיברה לכבוד חנוכת הנמל בתל אביב. כמו קודמיו נדפס השיר לראשונה בשבועון "דבר לילדים" (19.11.36), ובתוך חודשים אחדים, לאחר שהולחן בידי הגננת הירושלמית רבקה לוינסון, היה לשיר הזמר המוכר והמושר ביותר על הנמל. באותה עת הציף את הארץ גל גואה של שירי ים ונמל. מכל עבר נשמעו שירי ספינות ומלחים ומעל כל במה התנגנו פזמוני ספנים וסווארים. עשרות שירים כאלה אף נשלחו לתחרות לחיבור המנון לנמל, שנערכה בשנת 1937. אך אפילו שני השירים שזכו במקומות הראשונים בתחרות – "עלו לרשת" ו"הקרב המשקפת" – לא יכלו לשירן של גולדברג ולוינסון "למרחקים מפליגות הספינות", אשר סחף את הציבור יותר מכל שירי הנמל.

שמה של גולדברג הלך אז לפניה גם בזכות תרגומה המוצלח לשירו הנודע של היינריך היינה "שיר אביב" ("אט זורמת בנפשי מנגינת הטוהר"), אותו כתבה באביב של אותה השנה. תרגומה לשיר רב מוניטין זה, ללחן מאת פליקס מנדלסון, דחק במרוצת השנים את כל עשרת התרגומים האחרים ובכלל זה את תרגומו של טשרניחובסקי, ולמעשה היה הנוסח העברי היחיד אותו נהגו לשיר בתנועות הנוער בארץ. 

"שיר הנמל" זכה לתפוצה רבה ונדפס בשירונים רבים. בחוברת מיוחדת "משירי היישוב – Jewish songs in Palestine שנדפסה בשנות השלושים במגמה להפגיש את התפוצה היהודית של טרם שואה עם צלילי הארץ, הוא היה אחד מארבעת השירים – לצד "שיר העמק", "תחזקנה" ו"התקווה" – שנבחרו לייצג את זימרת הארץ.

מנגד, הפזמונים שחיברה לאה גולדברג להצגות תיאטרון "המטאטא" לא היו לנחלת הרבים ונשכחו כמעט כולם. גולדברג מעולם לא הזכירה את הפזמונים הללו, שככל הנראה היו בעיניה יפים לשעתם בלבד, ואף לא מנתה אותם ברשימת יצירותיה. כאן הלכה, מסתבר, בדרכו של אלתרמן שלא העניק חשיבות יתרה ליצירתו הפזמונאית ופיזר לכל עבר כתבי יד של מאות שירי זמר ופזמונים פרי עטו שחוברו לעת מצוא, מבלי שטרח להשאיר אצלו שריד ופליט שלהם.

אמצעי הקלטה ניידים לא היו אז בשימוש בארץ, ואילו הקלטות קוליות בוצעו בארץ בשנת 1937 כמעט אך ורק באולפני רשות השידור המנדאטורית. למגינת הלב לא נותר בידינו זכר לביצועים הראשונים של השירים האלה, למעט קטע אחד של הצגת "המטאטא" שהוסרט. גם תווי השירים ברובם מעולם לא פורסמו, עובדה המכבידה על הניסיונות לשחזרם או לחדשם.

פזמון הנסיעות

את צעדיה הראשונים בתחום הפזמונאות הסטירית הארצישראלית עשתה לאה גולדברג כשחיברה שירים להצגה "קל להיות יהודי", שהעלה תיאטרון "המטאטא" בחודש יוני 1937. הייתה זו "תוכנית כל-בו" שבעצם הורכבה ממערכונים ושירים שאין בהכרח קשר ביניהם. מחברה יצחק נוז'יק אף מצא לנכון להדגיש בכותרת המשנה כי היא לא נכתבה על פי "קשה להיות יהודי" ("שווער צו זיין א ייד") של שלום עליכם.

אחד מפזמוניה שכתבה לתוכנית זו (למערכון "קאנטונים") גיחך כנגד האובססיה של ה"קאנטוניזאציה" – היא ההצעה לחלוקת הארץ לקאנטונים שהעסיקה את הציבור באותה שנה. פזמון זה זכה למיטב שבחי הביקורת שלעתים העדיפה אותו על המערכון עצמו.

אולם בין עשרת קטעי ההצגה בלט המערכון "ויהי בנסוע" שהצליף בשוט לעגו על בולמוס הנסיעות לחו"ל שאחז את היישוב באותה השנה, ואילו גולדברג מצדה השכילה לחבר לו פזמון חינני ששיקף נאמנה את התופעה הזו. בכלל, כל מי שסובר כי ריבוי הנסיעות לחו"ל הוא מסימניה של העת החדשה שלאחר מלחמת ששת הימים, יופתע לגלות כי כבר היו דברים מעולם. עוד לפני שנות השלושים יצאו לא מעטים מבני היישוב לבלות את חודשי הקיץ הלוהטים בהרי הלבנון ואילו בחורף נהגו לנפוש על חופה של אלכסנדריה במצרים. זרם הנוסעים גבר באמצע שנות השלושים, בעיקר מקרב היישוב העירוני. רובם הפליגו באניות לכל קצווי עולם ומיעוטם יצאו במטוסים. תרמו לכך, לא במעט, התבססותם הכלכלית של רבים מבני העליות הראשונות, וההון הרב שזרם לארץ בעקבות גלי העלייה והסכם הטרנספר.

את הפזמון שייחדה לתופעה זו כינתה גולדברג "פזמון הנסיעות", אך נאה דרשה ולא קיימה. בעודה מלגלגת על אופנת הנסיעות שפשתה בציבור, הרי היא עצמה קמה והפליגה באנייה למסע נופש באיטליה שנתיים בלבד לאחר שהגיעה ארצה, וממש בסמוך למועד שבו חיברה את הפזמון.

פִּזְמוֹן הַנְּסִיעוֹת

המילים: לאה גולדברג

הלחן: מרק לברי

מִתְמַלְּאִים הָאוֹטוֹבּוּסִים,

מִתְמַלְּאוֹת הָאֳנִיוֹת,

גַּם בַּאֲוִירוֹן יָטוּסוּ

לַמְּדִינוֹת הַנָּכְרִיוֹת.

       מִי בָּרֶכֶב, מִי בָּרֶגֶל,

       מִי מַמְרִיא וּמִי זוֹחֵל,

       וּבְכָל נָמֵל בָּאָרֶץ,

       קוֹל סִירֵנָה יְצַלְצֵל.

                   אַל תִּשְׁאֲלוּ אוֹתִי לָמָּה,

                   אַל תִּשְׁאֲלוּנִי כֵּיצַד,

                   לוֹנְדוֹן, פָּרִיס, יוֹקוֹהַמָה,

                   קַאפְּרִי, נִיאַפּוֹל, בַּגְדָּד.

לֵךְ וּשְׁאַל אֶת הַתּוֹפֶרֶת

וְיָדַעְתָּ בְּהֶחְלֵט

אֵיךְ כָּל גְּבֶרֶת מִתְהַדֶּרֶת

בִּסְקַנְדָל דֶּ טוּאָלֶט.

       לִנְסִיעָה דְּרוּשָׁה מִגְבַּעַת,

       לִנְסִיעָה דְּרוּשָׁה שִׂמְלָה,

       לִנְסִיעָה יִלְוֶה הַבַּעַל

       הַלְוָאָה מְאֹד גְּדוֹלָה.

                   סְוֶדֶר, גַּרְבַּיִם, פִּיגָ'מָה,

                   מֶשִׁי, קְטִיפָה, קְרֵפְּ-דֶּ-שִׁין,

                   בֵּירוּת, מִצְרַיִם, פַּנַמָה,

                   נִיצָה, אִיסְטֶנְדֶר, טוּרִין.

מִי יִקְנֶה אֶת תּוֹצַרְתֵנוּ,

לֶבֶּן, יֶרֶק וּגְבִינָה?

מִי יַגִּיד: מַה טּוֹב אֶצְלֵנוּ

בְּאַרְצֵנוּ הַקְּטַנָה!

       כִּי אַרְצֵנוּ הִיא נֶחְמֶדֶת,

       קַר בַּקַיִץ בִּלְבָנוֹן,

       וּמִצְרַיְמָה לָרֶדֶת

       בַּגְּשָׁמִים – מַמָּשׁ שָׂשׂוֹן!

                   לְכוּ וְהַפְלִיגוּ, חֶבְרַיָּה,

                   עָף גַּם הַמֵּת, גַּם הַחַי,

                   בּוֹסְטוֹן, צִ'יקָגוֹ, מַאלַאיַה,

                   טוֹקְיוֹ, מוֹסְקְוָה, שַׁאנְחַי!

לָמָּה לִּי סֵרְטִיפִיקָטִים,

אִם הַכָּל יוֹצְאִים, בּוֹרְחִים,

הָאֶכְּסְפּוֹרְט כָּל הַמַשְׂכֹּרֶת,

הָאִימְפּוֹרְט כִּיסִים רֵיקִים.

       בֵּן נִשְׁאַר בְּלִי אַבָּא, אִמָּא,

       הַמְּעִיל בְּלִי כַּפְתּוֹרִים,

       בְּלִי כִּסוּי שְׁטָרוֹת בַּבַּנְקִים,

       בַּחוּרוֹת בְּלִי בַּחוּרִים.

                   זֶה כֹּה נֶחְמָד וְעַלִּיז כֹּה,

                   כָּל הַיִּשׁוּב מְטַיֵּל,

                   קַארְלְסְבַּד, פְּרָאג, סַן פְרַנְצִיסְקוֹ,

                   לָמָּה לֹא צְפָת וְכַּרְמֶל?

שירת האזרח

בעקבות התעצמות העלייה, גדל היישוב היהודי בארץ בין השנים 1937-1930 ביותר מפי שתיים, והגיע ממאתיים אלף בשנת 1930 לכארבע מאות וחמישים אלף בשנת 1937. העולים החדשים לא זכו מיד באזרחות פלשתינאית, ורובם היו תחילה בסטאטוס של אזרחים זרים, תיירים או תושבים זמניים. כצפוי נחשב מעמד זה נחות בעיני אלה שכבר זכו להתאזרח. העולים נשאו את עיניהם לקבלת מעמד קבע של אזרח מן המניין הנושא תעודת זהות של פלשתינה (א"י). לשם כך חייבים היו להציג בפני הרשויות המלצות והוכחות על יכולת כספית סבירה לקיום עצמאי.

בהשראת התופעה הזו חיברה לאה גולדברג, אף היא עולה חדשה באותם ימים, פזמון סטירי בשם "שירת האזרח" למערכון אחר מאותה התוכנית: "אה אילו היה אזרח!"

בפזמונה היא מלעיגה על היות האדם, כביכול, נחות וחסר ערך בארץ, לא תואר לו ולא הדר ("אפס מנופח") – אלא אם כן שפר עליו גורלו והוא זוכה להיות אזרח.

חמישה הם תווי ההיכר האופייניים של הימים ההם שגולדברג שוזרת בשיר: הגמל, הנמל, הפרימוס ושני השיקויים הנחשקים באותה עת: הצוף והקפיר.

מרק לברי הלחין את הפזמון ושרה אותו בהצגה השחקנית יהודית פרקל.

שִׁירַת הָאֶזְרָח

המילים: לאה גולדברג

הלחן: מרק לברי

הִנֵּה הָלַךְ בָּחוּר נֶחְמָד כָּל כָּךְ,

לוּ הוּא הָיָה, לוּ הוּא הָיָה אֶזְרָח!

חַשַׁבְתִּי כְּבָר: הִנֵּה אֲנִי כַּלָּה,

לִשְׁלוֹם בֵּיתִי תִּדְאַג הַמֶּמְשָׁלָה.

       אֶהְיֶה אִשָּׁה טוֹבָה לְבַעֲלִי,

       אֲנִי אֶקְרָא לוֹ: "בֻּבָּלֶה שֶׁלִי".

       אֲנִי אַצִּית הַפְּרִימוּס לָאֶזְרָח,

       יוֹם יוֹם אוֹצִיא הַחוּצָה אֶת הַפַּח.

                   הָאַהֲבָה תִּבְעַר בַּלֵּב כָּאֵשׁ

                   וּבְשָׁעָה טוֹבָה נֵלֵך לְהִתְגָּרֵשׁ,

                   הַכָּל חָלַף, לִבִּי בּוֹכֶה: הֶאָח!

                   לוּ הוּא הָיָה, לוּ הוּא הָיָה אֶזְרָח.

הוּא לֹא אֶזְרָח – סִימָן שֶׁהוּא לֹא כְלוּם.

הוּא לֹא אֶזְרָח – עֶרְכּוֹ קְלִיפַּת הַשּׁוּם,

מָשׁוּל לְמֵת, לְאֶפֶס מְנוּפָּח

כָּל בֶּן אָדָם אֲשֶׁר אֵינוֹ אֶזְרָח.

       הוּא כְּמוֹ גָּמָל שֶׁאֵין לוֹ דַּבָּשׁוֹת,

       הוּא כְּמוֹ נָמָל שֶׁאֵין בּוֹ אֳנִיוֹת,

       כְּמוֹ עִירִיָּה שֶׁאֵין בָּהּ רֹאש הָעִיר,

       כְּמוֹ מִסְעָדָה בְּלִי צוּף וּבְלִי קֶפִיר.

                   אַף בַּחוּרָה מִמִּשְׁפָּחָה טוֹבָה

                   לֹא תְּזַכֶּה אוֹתִי בְּאַהֲבָה.

                   שִׁירִי לֹא יוּשַׁר, וְשֶׁמֶש לֹא יִזְרַח

                   לְבֶן אָדָם אֲשֶׁר אֵינוֹ אֶזְרָח.          

המלחין: מרק לברי

את הלחן לפזמונים הללו, כמו-גם ליתר פזמוני אותה תוכנית, חיבר המלחין והמנצח מרק לברי, שהגיע לארץ שנתיים לפני כן כשמאחוריו קריירה מוזיקלית עשירה בהלחנה ובניצוח. טרם עלייתו שימש לברי כמנצחה של התזמורת הסימפונית של ברלין ומאוחר יותר ניצח גם על תזמורת האופרה בעיר הולדתו ריגה. מיד עם השתקעותו בארץ הלחין את שירו של רפאל אליעז "עמק" ("פלדה כחולה הם השמיים") שזכה לביצועים מפי מקהלות רבות, ומאוחר יותר אף שימש לו לחנו של השיר נושא מרכזי בפואמה הסימפונית שהלחין "עמק". בשנת 1937 היה לברי לַמלחין של הצגות "המטאטא". תחילה הלחין את שירי אלתרמן לתוכנית "כולנו עמך" (תוכנית מ"ב), ולאחר מכן הלחין את שירי לאה גולדברג לתוכנית מ"ג "קל להיות יהודי". במשך ארבע השנים 1937-1941 הוא הלחין שירים ופזמונים לעשר תוכניות של "המטאטא".

אין יודע מדוע לא פרצו לחניו אלה של לברי אל מעבר לבימה שבה הוצגו על-אף שהביקורת לא חסכה ממנו שבחיה: "מרק לברי הוא בלי ספק הקומפוניסטן האידיאלי בשביל הג'אנר המוסיקלי של 'המטאטא'" – התלהב, למשל, אורי קיסרי, עורכו של "תשע בערב", השבועון הנפוץ לענייני במה הומור וסטירה באותה עת. מכל מקום, ברבות השנים נודע לברי בארץ בעיקר כמנצח מקהלות וכמלחין של אולם הקונצרטים ובימת האופרה ("דן השומר"). בתחום הזמר נפוצו לחניו ל"לילה בגלבוע" ו"מה מלילה בחניתה", ובמיוחד "כתתנו בלילה צועדת", שהיה לשיר הלכת הנפוץ ביותר בארץ לאחר מלחמת העצמאות, ואף שימש אות התחנה של גלי צה"ל במשך עשרות שנים.

המשך יבוא

אהוד: מלחינת "שיר הנמל", רבקה-רגינה לוינסון, לבית ליכטנשטיין, היתה נשואה לסופר-והמתרגם אברהם לוינסון, שהיה דמות ידועה בחיי התרבות של תל אביב וגם עמד תקופה בראש המרכז לתרבות של ההסתדרות ותירגם בין השאר את "יבגני אונייגין" של פושקין. דירתם בשדרות ח"ן, לא רחוק מ"הבימה", היתה בית ועד חם ושוקק חיים לשחקנים ולאמנים התל-אביביים. רגינה היתה גננת ומדריכת הגננות של תל אביב בתחום המוסיקה, והתמידה בעבודתה שנים רבות. אביה אברהם היה אחיה של שרה-גאולה ליפסקי, סבתי מצד אימי, כך שרגינה ואימי היו בנות-דוד, וכן היו בני-דוד שלהן כל הבנים והבנות של משפחת דניאל ליכטנשטיין שעל מות אחת מהם, בת-שבע אריאלי, סיפרתי בגיליון הקודם.

* * *

רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

 [נדפס על העטיפה האחורית].

מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

וכדאי למהר – כי בקרוב יאזלו העותקים במחיר הזה!

הכתובת למשלוח 50 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

עם צבי שץ

 (להופעת המהדורה החדשה של "על גבול הדממה")

קלוב הפועלים בפתח-תקוה היה בניין מוארך ובנוי חדרים-חדרים; בכל חדר גרו שניים שלושה בחורים; מיטות מוזנחות, קליפות-תפוזים, שיירי נייר-עטיפה משומן; חוסר-עבודה ורווקות עצובה...

יום אחד, הביאני אחד החברים לחדרם של צבי שץ ורבקה רעייתו – והופתעתי: משהו טהור הבהיק לעיניי. על החלונות – וילונות לבנים; הרצפה נקייה; בפינה, ככלוב-ציפורים, מיטה קטנה, ובה אפרוח-אדם, כחול-עיניים: בתם הפעוטה של רבקה וצבי – רינה.

רבקה – אשה רכה ועדינה, וצבי – גבר נמוך-קומה, שערו בהיר, בעל מצח גבוה, עיניים בהירות, ועצב סלאבי נשקף מהן; כן, עיניים "לא יהודיות".

התיידדנו. הוא היה פשטני-טבעי כלפי חוץ, אולם בפנימו היה מורכב מאוד, אדם שעלתה ממנו איזו המייה, תמיד שמעתי את המיית-חייו זו, והיא מלאה ערגה אל מרחבים בלתי מוכרים לי. הקשבתי לו. הוא היה מדבר מעט, אבל בין משפט למשפט היתה הפסקה רבת משמעות... היה זה הקו החשוב באופיו. ואז הייתי שומעת את מיתר-נפשו רוטט ועל מיתר זה מתנגנת נעימה מלאת קסם רחוק, חד-גוני במקצת, כערבה נטושה מזדמרת, והזמר היה קרוב מאוד-מאוד וגם רחוק מאוד, ומספר על נופים שלא ראיתי מעודי, ורק הייתי מנחשת אותם.

מאוחר יותר הביא לי צבי כתבי-יד לקריאה; ביניהם היה הסיפור "בתיה". התרשמתי מן הצורה המיוחדת של כתיבתו: רטט, היבהוב של מילים וכל המובלע מעבר למילים. כך בפרוזה, וכך – בשירים הליריים המעטים שכתב, שירים הספוגים דמע, ובין השורות – השתיקות המיוחדות שלו.

אין כל ספק – לו נישאר בחיים, היה עתה לסופר לירי, בעל מבע מיוחד משלו.

היינו נפגשים במשך זמן קצר: חודשים מיספר בלבד. היה אביב, ואנו שוטטנו בסביבות המושבה. הראיתי לו את הנופים שלנו: גבעות-חול מכוסות פרחי-בר, שיירי כרמי-שקדים בפריחתם, ובאופק – כרמי-זית רכים מאפירים. הוא ספג את המראות הללו, ונוכחתי כי הם מרנינים את ליבו. הוא הביט בי במבטו הפשוט והגלוי, והודה לי. וזה היה שכרי.

כשנודע לי על מותו הנורא, שמעתי כיצד פקע מיתר של חיים נפלאים אלה.

וצר היה! מה צר היה על מוות זה!

*

נכתב: 1968 לערך. תקופת ההתרחשות: תחילת 1921 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: "מבפנים", עין חרוד, אוקטובר 1968.

בפורים תרפ"א, 1921, כבר לאחר שירותו בגדוד העברי, נמצא צבי שץ (1921-1890) בפתח-תקוה, ובתו רינה היתה אז כבת חמש. וראה על כך בכתבי צבי שץ, "על גבול הדממה", עמ' 165.

במחברת ג' מתוך מחברות "קמשונים", המכילות שירי נעורים, תרגומים וטיוטות ראשונות של אסתר ראב מתקופת היווצרות ראשוני שיריה, החל משנת 1919 לערך, מצויים שני שירים של צבי שץ, בתירגומה של אסתר:

צבי שץ

       "בואי נא"

בדרכים ובלי דרכים תעינו

ורצינו מה ולא רצינו

וגילינו וכיסינו רב

השמיים שחו על ראשינו,

ריננו ועפו לקראתנו

הגבעות הכרם המרחב – – –

והיה העצב והשקט

והמו לבות נהה ברטט

זה בזה נגע דומיה

וכמו עמדנו תחת זית

ואני נשען בסבך הזית

שיכור-אביב קראתי חרש לך:

"בואי הנה" – את לא משת מדוע?

את ניחשת ולי היה תמוה –

ומבט עינייך חרש שח...

ואני האמיני לא ניחשתי

טרם חשתי כאשר לחשתי

שיכור-אביב וזוהר: "בואי נא"

ואחר תעינו שוב תעינו

ורצינו מה ולא רצינו

ונימת העצב רננה.

צבי שץ

      – "כאשה אוהבת ונכנעת" – – –

אם ליבי טהור בי ונפשי נכנעת

לגלי ימיי בהם אשחה –

קל [קץ?] לי, קץ בלי דעת ובלי דעת

הנני בוכה.

ואני שוחה על פני הזרם

ואת כל הבאה אני חובק –

עד אטוש ארץ ובטרם

אסתלק

ואם פעם מחלון פתוח

יחרדו [יחדרו?] לרחוב צלילי כינור

ואדם תחתי בוכה לנוח –

ונצור

כאשה אוהבת ונכנעת

כן נפשי כורעת בלי משים ..

כן תאהב ותיכנע בלי דעת

לחיים – – –

אין חכות ואין בקש בחלד

יש לשוט לשקוע ולבכות

ודמעה כי אט בלחי תרד –

אל מחות! – – –

הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוח הסיפור, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר לא חשוב של משוררת, שאפילו בול דיוקנה לא יצא.

המשך יבוא

* * *

בֶּנְדָלֶה: צֶ'פָּצְ'קָה או טְרַפָּצְ'קָה?

הי אודי,

האם אתה בטוח שלמחבט השטיחים קראו צ'פצ'קה? אימא שלי גם היא מפולניה, קראה לזה: טְרַפָּצְ'קָה.

 ביי

בנדלה

* * *

ישראל כפיר

נשיקה וּלְשִׁיקָה בלחם: הכול צודקים

 במילון הסלנג המקיף של רוביק רוזנטל הוצאת כתר 2005, מופיעות שתי המילים נשיקה ולשיקה באותה משמעות. בערך לשיקה  מצויין גם המקור הפולני – נשיקה.

שני פרסומים קודמים של רוביק רוזנטל מתייחסים לנושא הזה.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART/845/801.html

כאן הוא כותב: השאלה שעדיין לא מצאתי לה תשובה ואשמח לתשובות קוראים היא מקור שני הביטויים. האם "נשיקה" במשמעות זו קיימת בתרבות לשונית אחרת? ומה זו בדיוק לשיקה? יש מתנדבים? 

וכאן: http://www.nrg.co.il/online/1/ART/860/824.html

מופיעות התשובות לשאלה נשיקה – נשיכה:

מטר תגובות הגיע אל המדור עם שאלת הנשיקה (31.12.04), וכמעט כולן מתנבאות בלשון אחת: מקור הנשיקה נולד מתחום אפיית הלחם.

ורד שלום כותבת: "הקצה של הלחם נקרא 'נשיקה' על שום שבזמן האפייה נושקות ככרות הלחם זו לזו בקצוות."

שמחה סיאני, שחקרה את הנושא במסגרת סמינריון באוניברסיטה העברית, קושרת את ההסבר הזה לתלמוד. מסכת חלה אומרת: "העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה, פטורים מן החלה עד שיישוכו," ובהמשך: "קב חדש וקב ישן (חצי קילו) שנשכו זה בזה." כותבת שמחה: "במרוצת הדורות ה' נשיכה' הפכה ל'נשיקה', הן בשל הדמיון הוויזואלי של המילה והן בשל הדמיון הצלילי."

 יש להוסיף שהמונח "ככרות נושכים" מצוי בעברית החדשה ומופיע כערך במילון החדש לגסטרונומיה "לא על הלחם לבדו" מאת איתן אבניאון. באשר ל"לשיקה", הדעה הרווחת היא שהמילה היא שיבוש חסר משמעות, שנולד אולי מחילופי למ"ד ונו"ן כדוגמת לשכה-נשכה בספר נחמיה. סיאני בדקה ומצאה שהמילה "לשיקה" כמעט אינה בשימוש היום.

מידע שהביאו שני קוראים, יעקב גורפיין ושלמה שפר, שופך אור חדש על הביטוי. שפר כותב: "המילה נשיקה מוצאה מהשפה הפולנית. בפולנית, פרוסת הלחם הראשונה נקראתCalusek  – גורפיין כותב Caluski – ומשמעות המילה בעברית: נשיקונת או נשיקה. הילדות הפולניות היו רבות מי יקבל את הנשיקה, שהיא סגולה טובה לחתן טוב וגם תביא נשיקות ממנו."

 ההסבר הזה קושר את השם למסורת יהודית חיה, בדומה לשורה ארוכה של ביטויים בעברית החדשה. מעבר לכך, טמונה בו תשובה גם לתעלומת "לשיקה": המילים "קאלושק" או "קאלושקי" קרובות מאוד בצלילן ל"לשיקה". נראה שבפרשה זו התערבו כמה גורמים: הלכות התלמוד, תנורי האופים והמסורת הפולנית, וכך נולדו התאומות "נשיקה" ו"לשיקה" בלידת נשיקה.

אהוד: אצלנו בבית הקפידו לומר "לְשִׁיקָה", וטענו שזו המילה העברית הנכונה ולא "נשיקה", שנתקבלה כשיבוש. שום מקור פולני לא הוזכר לַלשיקה.

* * *

ד"ר אברהם וולפנזון

דיוקנו של "הארץ" כעיתון מפלגתי

המאמר הראשי של ''הארץ'' מיום 1.4.2009 – יום הצגת הממשלה החדשה בפני הנשיא – משקף בעוצמה רבה את התנוונותו של העתון ''לאדם החושב'', כביכול, מימי גליקסון ועד ימינו.

שעה שראש-הממשלה הקודם איחל מספר פעמים, בגדלות-נפש, הצלחה לממשלה החדשה – "כי אין לנו מדינה רזרבית" – מביע "הארץ" בכותרת המאמר הראשי את נבואתו הקודרת במלים "כישלון מובטח מראש".

 בעיתונות הטובה בעולם מבחינים בין ידיעות לבין דֵעוֹת NEWS VS. VIEWS]]. "הארץ" אינו סומך על קוראיו ואינו מאמין שהם באמת "הקורא החושב", והוא מנסה להכניס בכפית לפיהם את דיעותיו של בעל-היעתון.

"ממשלתה ה-32 של מדינת ישראל... נידונה להיכשל" – קובע המשפט הפותח במאמר הראשי. וכרופא מומחה, כביכול, הוא מנתח את מניעי-הנפש של מרכיבי הממשלה: "לא הדאגה לגורלה של ישראל עמדה על הפרק בהרכבת הממשלה, אלא אך ורק סיפוק תאוות השלטון של קומץ עסקנים.."

מעולם לא נשמע קיטרוג כה קיצוני ומוגזם על הרוב בכנסת. העיתונים המפלגתיים מהימין ומהשמאל, שהיו קיימים לפני קום המדינה ובשלושת העשורים הראשונים לקיומה, גילו אחריות לפחות כלפי שולחיהם. ל"הארץ" אין מפלגה – ולכן אין לו ביקורת בונה. ביקורת מסוג זה שמפרסם "הארץ" במאמרי-המערכת ובכתבות של עיתונאיו העיקריים – מובילה לניהיליזם, לשלילה טוטאלית של הציונות וצידקת-דרכה ולייאוש מהדמוקרטיה הישראלית.

במקום לאחל הצלחה לממשלה המופקדת על אתגרים קשים – כפי שהבינו שני יריביו לשעבר של נתניהו, אהוד אולמרט מזה, ואהוד ברק מזה – קובע "הארץ" בניסוח בוטה כי "נותר רק לקוות שממשלתה הרחבה ביותר של ישראל --- תהיה גם הממשלה שתפנה את מקומה במהירות הרבה ביותר."

כדוגמת העיתונים המפלגתיים הגרועים והחד-צדדיים ביותר שהיו קיימים בעבר בארצנו – וביתר קיצוניות – מסלף "הארץ" בדמגוגיה זולה את הנתונים של הסקרים שהוא עצמו עורך – ובכותרת הראשית שלו הוא קובע בהבלטה כי "54% מהישראלים אינם שבעי רצון מממשלת נתניהו" – בעוד שהנתונים המלאים המתפרסמים בעמוד 3 מלמדים את ההיפך הגמור: [נביא להלן את המספרים האמיתיים – אלה שמתנגדים לממשלה ואלה שלא הביעו התנגדות, ש"הארץ" מפצל את קולותיהם לשני מחנות, כדי לטשטש את התמונה הריאלית המדוייקת. להלן נביא מול קולות המתנגדים את אלה שלא שוכנעו להתנגד – על פי הנתונים העובדתיים של "הארץ" עצמו]:

1. 46% חושבים שגודל הממשלה היה נחוץ מטעמי אילוצים פוליטיים.

2. 69% סבורים שאהוד ברק מתאים לתפקיד שר-הביטחון.

3. רק 27% סבורים שיובל שטייניץ לא מתאים לתפקידו.

4. 42% [לעומת 40%] סבורים שהממשלה החדשה ערוכה להתמודד עם האתגרים הביטחוניים.

5. 53% [לעומת 47%] אינם שוללים את יכולתה של הממשלה החדשה להתמודד עם האתגרים החברתיים והכלכליים.

6. 46% אינם מסתייגים מהממשלה החדשה [2/3 מהם ממש "שבעי רצון" מממשלת-נתניהו].

כל הנתונים האלה כתובים בעמוד 3 של "הארץ" מיום 1.4.09 – והם מנוגדים תכלית-הניגוד לכותרת הראשית שבעמוד 1. אבל מי מ"הקוראים החושבים" יטריח עצמו לעמוד 3 ויסכם את המספרים האמיתיים – ש"הארץ" שוקד לסלפם על-ידי כותרות-מישנה וחלוקות-מישנה, המפצלות את שוללי המדיניות המבוטאת במאמר-המערכת של "הארץ" לשני מחנות:

אלה שמרוצים מהממשלה הנוכחית ואף מאהוד אולמרט כראש ממשלה –

ואלה ש"רק" אינם מתנגדים להם –

46% אינם שוללים את ממשלת נתניהו החדשה [30% + 16%] –

ובמקביל 46% מרוצים מתיפקודו של אהוד אולמרט כראש ממשלה, ולא שוכנעו על-ידי כל ההשמצות נגדו [38% + 8%]... 

בקיצור: "הארץ" אינו סומך על "האדם החושב", שיסיק בעצמו את המסקנות: בסילוף העיתונאי התחבולני הידוע, שאפרים קישון היטיב לתארו כ"סגולת הכותרת" – משחֵק "הארץ" בכותרות מסלף את העובדות ומשתדל לעשות "שטיפת-מוח" לקוראיו ה"עצמאים במחשבתם".

כאמור, גם הגרועים שבעיתונים המפלגתיים לא זילזלו כל-כך בתבונתם של קוראיהם – וידעו לרסן את להטוטי-העיתונאות שלהם בהתחשבם בכך שכל אחד מהם ייצג ציבור מוגדר מבחינה פוליטית ואידיאולוגית – ואילו "הארץ מייצג רק ניהיליזם ואנרכיזם בחוסר-אחריות וגם תוך זילזול בכושרם של קוראיו לחשוב בעצמם...

אהוד: מזה שנים רבות אני קורא את רוב עמודי הידיעות ב"הארץ" כעמודי דיעות, המסלפים בדרך-כלל את המידע מבעד לנטיות הפוליטיות ולרוב האנטי-ישראליות של עדת הקרנפים-הכותבים השולטת לצערנו כיום בעיתון החשוב הזה. נקווה לזמנים טובים יותר. לצערי דיעותיהם-ידיעותיהם מתאימות לחלק ניכר מן הציבור המטומטם והמוסת, ראה פרשת שני החיילים שהשחירו את שמנו בכל העולם על לא דבר. במדינה מתוקנת ובאווירה ציבורית אחרת היה על בעל העיתון לפטר מיד את כל העיתונאים האחראים לניפוח דיווחי השקר הללו! אצלנו מיד האמינו. גם חלק ניכר מן האנשים שאני מכיר.

* * *

לחדשות בן עזר / מכתב עיתי

יִשְׂרָאֵל הַר

לְשָׁחֲרֵר

 הכל חפצים לשחרר את ירושלים / ארמדה אשתו הפרסיה היפה של / הטירן הטוויל לבית אסד בנכלוליהם / הפרו רוססיניים הפחה מַבְּרוּכּ המצרי עבד השם ממזרחית מערבית / ממלכת סעודיה על גבול נהר כְּבָר גדות / פֶּלֶשֶׁת הַצֶ'כִית האיחוד הגרמאני האימפריה הסובייטית /  המונרכיה של הקפיטל הַלוּבִי / החזִירִי הרוֹמִאי הבִּיזָנְטִי / הים התיכוני המזוהם בגרעין מעושר / דגים שאינם ראויים למאכל / המורעלים במי שופכין מגוש דן / שדות החיטה בגלילים השונים של המחוזות / מינים זנים של חרקים נבגים שדומה נעלמו / פַּסוּ מִתֵּבֶל זו / שיטת המאמינים בסוציאליזם דמוקרטי / פאשיסטי קמים עלינו לכלותינו – לכן עלינו להורגם / בטרם ישמידונו ואחרינו לא תִּיוָּצֵר תבל אחרת

תודה לעורכי וקוראי גיליונות בן עזר / מכתב עיתי החשובים להשכלה כללית בימינו אלה ימי הביניים העוברים עלינו לפני יציאת מצרים הסוערים

* * *

אלישע פורת

סופרים כבני אדם

על מכתב נשכח של לאה גולדברג

לפני איזה זמן נתגלגל לידי מכתב נשכח ומעניין של לאה גולדברג. דומני שזהו פרסום ראשון שלו. המכתב תוקתק במכונת כתיבה ולא נכתב בכתב ידה של המשוררת. הוא נשלח אל אפרים בן-דור, שהיה שנים רבות איש הביצוע של הוצאת 'ספרית פועלים'. במכתבה מתלוננת לאה גולדברג על טעות חמורה לדעתה, 'איומה' כלשונה, שנפלה בספרה 'אמנות הסיפור', שנדפס לראשונה בשנת 1963, ועמד לצאת בתשכ"ז במהדורה נוספת.

רוגזה המאופק יוצא על אחד 'מאן דהוא', שהוסיף בטעות, שלא בהסכמתה ולא על דעתה, את שמו של בוקצ'ו, המספר האיטלקי הנודע, לסיפור 'אוקסן וניקולט'... מעניין מי היה זה אותו 'מאן דהוא' מעורכי ההוצאה, שהרשה לעצמו מה שהרשה, בלי להתייעץ או אפילו להודיע לגולדברג. אם יש מי, בין קוראי המכתב העיתי הלילי,של בן עזר, היודע במי מדובר, עזרתו תתקבל בברכה.

בין אם היתה זו טעות 'איומה', ובין אם היתה זו התערבות חריגה של עורך דעתן, דבר אחד ברור עולה ממכתבה של לאה גולדברג, החשבתה והקפדתה על דיוק ואמינות הכתוב.

25 בנובמבר, 1966.

לכבוד אפרים בן-דור שלום וברכה,

קיבלתי את מכתבך עם ההודעה על המהדורות החדשות של ספרי, תודה רבה. לפי שבמהדורות הקודמות של "אמנות הסיפור" היתה טעות איומה בעמוד 187, ובשעתו צורף לספר פתק עם תיקון טעות (שמן הסתם אין איש משתמש בו), אבקש עתה לתקן את הדבר בגוף הספר – משמע למחוק את שם המחבר של "אוקאסאן וניקולט" או אולי מוטב לכתוב במקום שכתוב שם ג'ובאני בוקאצ'ו: סיפור צרפתי מאת מחבר אלמוני. אין זה הכרחי למחוק שהרי בפרק הספר המוקדם לסיפור זה מוסבר די הצורך שהסיפור הוא צרפתי ושם מחברו לא נודע. אני מציעה להדפיס את השורה הפותחת רק אם זה הכרחי מבחינה טיפוגראפית שלא תהיה חסרה שורה בעמוד. בדרך כלל ראוי היה לעשות כדרך שהיה בכתב היד שלי: שם הסיפור ותו לא, זאת אומרת פשוט למחוק את מה שהוסיף מאן דהוא בהעדרי, שם של המחבר האיטלקי על סיפור שנכתב צרפתית לפחות מאה שנה לפני שנולד בוקאצ'ו.

אני מודה לך ובטוחה שהדבר יעשה כהלכה.

במיטב הברכה,

לאה גולדברג

* * *

משה כהן: ישראל איננה האשמה היחידה

מכובדי,

ראינו בטלוויזיה כתבה על העוני של ילדי עזה הנוברים בזבל, כשהאצבע המאשימה מופנית כמובן לישראל. יורשה לי להביע דעה אפיקורסית שישראל איננה האשמה היחידה, ואולי אף לא העיקרית בעוני הפלסטיני. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, ראיתי כתבה דומה על ילדים הנוברים בזבל לפני שנה על רמאללה. לפיכך אני טוען:

ישראל איננה אשמה שמתוך המיליארדים המוזרמים לרשות הפלסטינית לא מגיעים כספים לשיפור המצב הכלכלי, אלא הרוב נעצר בחשבונות הבנק של הבכירים והנותר הולך למימון הטרור.

בשנות השבעים, כאשר היה המצב הביטחוני רגוע, הגיעו אלפי פלסטינים, לרבות עזתים, לעבוד ולהתפרנס בישראל. ישראלים רבים ערכו קניות והשקיעו בעסקים בשטחים הפלסטינים, אך הפלסטינים בחרו בדרך הטרור. אין זו אשמתנו.

לפלסטינים שיעור הריבוי הטבעי (לאמור מיספר הילדים למשפחה) הגבוה בעולם, וזה אחד הגורמים למצב הכלכלי הקשה. אין זו אשמתנו.

ילדים עניים יש גם בישראל, ואין למדינה את המשאבים הדרושים לחסל את כל העוני באזור.

כך או כך, התקשורת שלנו לא תחמיץ שום הזדמנות אמיתית או מדומה להכפשת מדינת ישראל

משה כהן

ירושלים

אהוד: על כגון דא, וגם על משקל ה"עדויות מפי השמועה" של חיילים על חיילים שלנו במבצע "עופרת יצוקה", שהתקשורת הישראלית רוויית השינאה העצמית עטה עליהם בתאווה בלתי מרוסנת של שנאת ישראל והרס מדינת ישראל והפיצה אותן מיד בכל העולם – יש לי סיפור עבורך, והפעם דווקא בגירסה סורית:

חלבִּי אחד מספר לידידו הדמשקאי: "אתה יודע איזו עיר נפלאה היא פריס? אתה יורד מהמטוס, אתה לא צריך לעמוד בשום תור, דרכונים, כלום – לימוזינה לוקחת אותך ישר לאחד המלונות הכי מפוארים בעיר, אתה מקבל סוויטה מדהימה הצופה אל הנופים היפים ביותר בעיר, ובסוויטה ג'קוזי ובשמים וסבונים ריחניים ובר משקאות-חינם מהיקרים ביותר, ואפילו חוקן, ולא עוד אלא שבבוקר, כשאתה קם, אתה מוצא 500 יורו תחת הכר שלך!"

"מה אתה סח!" אומר הדמשקאי, "וכל זה קרה לך?"

"לא," אומר החלבי, "זה קרה לאחותי!"

כמו שנאמר: "אוּכְּתוּב שָׁרְמוּטָה!" – כזה הוא משקל העדויות מפי השמועה, שהפיצו שני חיילים, שטוענים שהוקלטו ללא ידיעתם, ושהחקירה בגין השמועות שהופצו מפיהם הופסקה על ידי הפרקליטות הצבאית הראשית מחוסר הוכחות ועדויות מכלי ראשון, אבל הנזק הבלתי-הפיך כבר נעשה. וכבר כתב על כך יוסף חיים ברנר: "גם מאלה המזוהמים עלינו לסבול!"

* * *

יחיעם פדן

עלון סקירה של ספרים חדשים לילדים ולנוער

שלום אהוד,

המלצות על ספרים חדשים – בדיוור ישיר למנויים

מאז ינואר 2009 נשלח עלון אינטרנטי, אחת לשבועיים, ובו סקירה של ספרי קריאה חדשים לילדים ולנוער. העלון נשלח חינם לכתובות הדואר האינטרנטיות של מנוייו, ובהם מוכרים בחנויות הספרים, ספרנים בספריות ובבתי הספר וכן אוהבי ספר אחרים שהביעו את רצונם לקבלו. הגיליונות הראשונים עסקו בספרים שראו אור בשלהי 2008; הגיליונות הבאים כללו מידע על ספרים שראו אור ב-2009.

את העלונים קל לשמור יותר מאשר נייר עיתון, ולקוראים מובטח שאני קורא כל ספר מהחל ועד כלה. היעד הוא לכתוב על הספרים סמוך ככל האפשר למועד הופעתם (בכך אני תלוי, כמובן, במו"לים – וכן בסופרים המבקשים לוודא שאקבל את ספריהם). בשולי כל גיליון מופיעה כתובתי, pym@013net.net הן כדי להירשם כמנוי והן כדי לשלוח סריקה של העטיפה, הנכללת בעלון. את הספרים צריך לשלוח לת"ד 1313 הוד השרון.

ב-30 במארס וב-1 באפריל, לקראת הפסח, אשלח 2 גיליונות ובהם (בסה"כ) 14 ספרי ילדים.

חג שמח,

יחיעם פדן

מצורף: גיליון מס' 7.

* * *

נחום אריאלי מצא את מותו על הר הקסטל

ולא עם מחלקת הל"ה

לאהוד שלום, וחג שמח, 

נראה לי שבמסה המרגשת על מותה בשיבה טובה של בת שבע אריאלי, השתרבבה לך טעות. כאיש פלמ"ח אני זוכר היטב את נחום אריאלי ז"ל, שהיה איש ספר ולוחם נועז, ואם אינני טועה, הוא מצא את מותו על הר הקסטל, כאשר נפצע אנושות ונפל לידי פורעי הכפר קולוניה הסמוך.

אנא בדוק,

ברוך תירוש

אהוד: אכן, אתה צודק. לא מצאתי את שמו של נחום אריאלי בין נופלי מחלקת הל"ה. משום מה הסתמכתי על זיכרוני כי כך סופר לי במשך השנים לגביו. אני מקווה שאינני מוסיף בלבול אך בשעתו שמעתי שנחום היה בן-זוגה של ל. ש. – שלימים היתה זמרת ידועה, והוא עזב אותה בפתאומיות ונשא לאישה את אביבה, וזמן קצר לאחר מכן נהרג במלחמה. חיים הזז, שבנו זוריק, המשותף לו ולמשוררת יוכבד בת-מרים, נהרג אף הוא במלחמת השחרור, פגש בבית הקברות את אביבה שבאה לפקוד את קבר בעלה, ולימים נישאה להזז וקורא שמה אביבה הזז. ל. ש. חברתו הקודמת של נחום, חרף אכזבתה הרבה על שנטש אותה, באה לביתו של האב, מתתיהו, לניחום אבלים. הוא ניצב בפתח, ובעודה מרוחקת קמעה עשה תנועה בידו שפירושה – אולי יש בך ממנו פרי בטן? וכאשר השיבה בתנועת שלילה, נופף את ידו השואלת בתנועת שלילה שפירושה היה: אז לכי, אין לך מה לעשות כאן!

אלה התרחשויות שזורקות אותנו לאחור, לתקופת המקרא, כאילו הן נכתבו בתנ"ך.

* * *

צבי אל-פלג: מתוך היעדר הבנה כלשהי בדפוסי התנהגות של חברה ערבית

בוויכוח עם אלוף (מיל.) זאב אלמוג, על כישוריו של אהוד ברק כמנהיג, קובע הסופר אהוד בן עזר (גיליון 430) ש"הסיבה למצבנו הביטחוני הקשה היא אויבינו הערבים והמוסלמים, ולא האיכות או הטעויות של מנהיגינו. את זה אולי מיטיב להבין דווקא אדם אזרחי כמוני, שאין לו ניסיון צבאי, אבל רואה את התמונה בכללותה."

אין זו קביעה נכונה. האמת היא שמאז ומתמיד התקיימה עוינות ערבית כלפי התנועה הלאומית היהודית. אלא שעד ל-1967 היתה איבה זאת לטנטית, ואילו לאחר מלחמת ששת-הימים (ואולי צריך לומר: "מלחמת 42 השנים" ולהוסיף שזה שם זמני) הלבה – שעד אז זרמה מתחת לפני השטח, פרצה החוצה – ומאז היא זורמת בעוצמה גוברת והולכת. וזאת – ידידי אהוד בן עזר –  לא משום שהערבים השתנו (בירדן, הפלסטינים המהווים שם למעלה מ-73% באוכלוסייה, חזרו לנשק את יד המלך שמחקה את השם "פלסטין" מהמפה), אלא משום שישראל הרסה את השפעת ירדן וסייעה לאש"ף, ולאחר מכן לחמאס, לשלוט בשטח. זאת, לא חלילה מתוך כוונה, אלא סתם מתוך היעדר הבנה כלשהי בדפוסי התנהגות של חברה ערבית.

למחרת המלחמה ב-67' עמדו בפני ישראל – עקרונית – שלוש אופציות:

אחת, להציע לפת"ח (אש"ף עדיין נחשב אז לארגון אנטי-פלסטיני שנאצר ועמיתיו הקימו בקהיר בינואר 64' כדי לחסום את ערפאת ועמיתיו במפרץ), את מפתחות הגדה והרצועה למען יקימו להם מדינה בשכנות לישראל.

שנייה, להגיע להסדר עם המלך חוסיין – שהיה מוכן להרחיק לכת בסיפוק צרכיה הביטחוניים של ישראל, בתמורה להחזרת הגדה המערבית למען ימשיך "לירדן" את הפלסטינים בממלכתו.

שלישית, להיכנס לנעלי המשטרים שקדמו למלחמת 67', ולכבד את החוקים הקיימים ודפוסי השלטון שהתקיימו שם לפני הכיבוש הישראלי – ואשר כל כולם נועדו לקיים תלות של האוכלוסייה בשלטון. (כמו תחת כל שלטון אוטוקראטי, היסוד העיקרי במשפט בגדה וברצועה, היה תלות מרבית בשלטון!)

במקום שלוש ברירות אלה, החליט שר הביטחון אז – ראשית, להיות האתא-טורק של הפלסטינים: בעוד המלחמה נמשכת, הוא הורה לאסור על אנשי צבא בקבע ובמילואים ששירתו במימשלים הצבאיים בתוך ישראל (ובעזה שלאחר מערכת סיני) למלא תפקידים בשטחים – שמא יפריעו לו להקים "מימשל נאור ובלתי נראה" (ציטוט מדויק).

שנית, ב-17 ביוני 67' השר ביקר במסגד אל-אקצא ובו במקום הודיע לראשי הדת שהוא מבטל את הצנזורה על דרשות ימי שישי במסגדים (אגב, מחוץ למסגד הוא אמר למלוויו שאפילו היה הוא שליט מוסלמי, לא היה מרשה לקיים צנזורה על דרשות במסגדים – ולא נמצא מי שיעז להעיר לו, כי אם המלך המוסלמי חושש מהסתה נגדו, ראוי שגם שליט יהודי יחשוש.

שלישית, ימים ספורים לאחר המלחמה, השר הורה לסלק כל מחסום בין השטחים לישראל – דבר שהפך את ישראל למדינה בלי גבולות.

רביעית, דיין ויגאל אלון התחרו ביניהם מי יקים יותר אוניברסיטאות (שעד הכיבוש הישראלי היו אסורות לחלוטין ברצועה ובגדה), ואלה הפכו חיש מהר למוקדי הסתה וטרור. סלימאן אל-בשיר – מרצה בכיר באוניברסיטת א-נג'אח שבשכם,אמר בטלוויזיה הישראלית שרק אחוזים בודדים מוקדשים ללימודים וכל השאר להסתה ולריב בין פלגי אש"ף.

חמישית, ב-2 באוגוסט 67' הונחה אלוף עוזי נרקיס לפרסם את צו מס' 80 שעל פיו נדחו הבחירות לרשויות המקומיות – בלי הגבלת זמן. צו זה תאם את חוק הבחירות הירדני ובעצם הבטיח שההנהגות המקומיות המתונות (שבנסיבות הזמן היוו גם הנהגות פוליטיות מתונות), תמשכנה לכהן. והנה לאחר זמן, ובתירוץ כלשהו ועל אף התנגדות מנהיגים מקומיים (כמו חיכמת אל-מצרי – יו"ר הפרלמנט הירדני לשעבר – אשר בשל התנגדותו לבחירות הושלך לבית סוהר בשכם), השר החליט ויהי מה לקיים בחירות – תוך תיקון  חוק הבחירות הירדני "ברוח מודרנית" (ציטוט מדויק). זה היה ב-72, כאשר אש"ף חשש מ"מזימה ישראלית" והחרים את הבחירות. אולם ב-76 הבינו באש"ף שאין מדובר במזימות אלא בבורות ישראלית, והחליטו להשתתף בבחירות שהתקיימו בפעם השנייה. הפעם היו הנבחרים כ-80% מנתמכי אש"ף. לאחר שנודעו התוצאות, העירו בז'יז'ינסקי, קיסינג'ר ואתרטון שאם תחת כידוני צה"ל, רוב הנבחרים הם אנשי אש"ף, כיצד זה תובעת ישראל מאחרים לא לדבר עם ארגון זה?

* * *

עמי יובל

מייגור ויויאן ג'ילברט ולא קולונל ריצ'רד מיינרצהאגן

לאהוד בן עזר שלום, 

בגיליון 430 כותב ברוך תירוש על כיבוש מכמש על ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. הסיפור הוא נכון, אלא שאת "העתקת" הטקטיקה מספר שמואל א' פרקים י"ג-י"ד עשה לא הקולונל ריצ'רד מיינרצהאגן, אלא רס"ן מהדיביזיה ה-53 הבריטית, MAJOR VIVIAN GILBERT.  סיפור המעשה מובא בספרו של Wernr keller: "The Bible as history" – ומובא בעברית על ידי זאב ארליך בחוברת "השומרון במלחמת העולם הראשונה". 

הסיפור בקצרה הוא, שמפקדת דיויזיה 53 הטילה על חטיבה שלה לכבוש את מכמש (הכפר הערבי מַכְמַס) שהוחזק על ידי כוח תורכי גדול.  בעוד הפיקוד מתכנן התקפת חטיבתית, חיפש מיג'ור ג'ילברט בתנ"ך באותו לילה, לאור נר, שם דומה למַחְמַס, ומצא את השם מיכמש.  הוא הניח שהטופוגרפיה של השטח לא השתנתה מאז ימי שאול המלך. למיכמש מוביל מעבר צר בין שני מצוקים, שנקראים בתנ"ך סֶנֶה ובּוֹצֶץ. הסיפור בספר שמואל הוא שיונתן בן שאול ונושא כליו הלכו בין סנה לבוצץ וטיפסו לשטח גבוה מעל מיכמש. הפלישתים התעוררו משנתם, ונבהלו לגלות שבני ישראל נכנסו לשטחם. קמה מהומה "ויד איש היתה ברעהו," וכולם נסו בבהלה.

ג'ילברט העיר את מפקד הבריגדה, והראה לו את הכתוב בתנ"ך. מפקד הבריגדה שלח סיירים, שחזרו ודיווחו על שני צוקים גבוהים משני צידי מיצר. בו במקום ביטל המפקד את ההתקפה החטיבתית, ושלח במקום זה פלוגת חי"ר שנעה בחשיכה בשקט, וחדרה למתחם התורכי. התורכים התעוררו משנתם, חשבו שהם מוקפים בצבא הבריטי של אלנבי, וברחו על נפשם במהומה גדולה. וכך חזר על עצמו לאחר 3,000 שנה הסיפור מהתנ"ך. 

כבודו של מיינרצהאגן במקומו מונח, אך במקרה זה לא היה מעורב. 

בברכה,

עמי יובל, חיפה

ednami@smile.net.il      

* * *

למתמוגגים מאולמרט שתי הערות:

1.כל עורך דין, יודע חוק וממולח, יודע איך לעבור על החוק, מבלי להיתבע לדין. אולמרט הוא גם עורך דין וגם ממולח.

2. החוק אינו תחליף, לא ליושר ולא לניקיון כפיים.

עוד נצחון כזה ואבדנו.

גדעון שדמי

מזרע

 אהוד: יוצא מכך 1. שכל השמצה צודקת, כל עוד לא הופרכה. 2. שגם אם זוכית במשפט אין זה אומר שאתה אדם ישר ונקי כפיים. 3. כל אדם אשם, ובמיוחד אם הוכח שהוא זכאי.

* * *

נורית גוברין: ולבה מסירקין

לאהוד שלום,

הרי כמה הארות לשירה של אילה יפתח-ולבה: "ללכת ברחוב סירקין 1940":

א. חוה ורבה היא אימה של כבוד השופטת ונשיאת בית המשפט העליון הגב' דורית בייניש. עליה כתבתי בספרי: 'נוסעת אלמונית – שלומית פלאום: חיים ויצירה', הוצאת כרמל, תשס"ח/2008.

ב. על ראשיתו של רחוב סירקין, בתיו ודייריו, מומלץ מאד לקרוא בספרו המעולה של רם גופנא: 'מכרם מטרי לרחוב בן יהודה שטראסה. שכונת תל-נורדוי בתל-אביב תרפ"ב-תרצ"ב 1922-1932' בהוצאת המחבר, הניתן חינם למעוניינים.

ג. אביה של הכותבת הוא המלחין והמוסיקאי הנודע יואל ולבה.

ד. גילוי נאות: הכותבת היא חברת ילדות, שהקשר בינינו נותק ונקשר שוב על דפי עיתונך.

בברכה

נורית גוברין

* * *

אני לא "ממונף"

מאת כובס נידח, סופרנו לתרבות השקר

אני לא "ממונף" – לא לקחתי בקלות ראש הלוואות ללא מתן ביטחונות, לא עשיתי השקעות קיקיוניות בכספי חוסכים שלוויתי, לא שקעתי בחובות ואני גם לא עומד בפני פשיטת רגל, שממנה אוכל אולי להינצל רק בסיוע ממשלתי או אם ימצאו נפט בבריכה בווילה שלי שטרם מושכנה. בקיצור – אני לא "ממונף" וגם לא בסכנה לקפוץ מקצה המנוף ארצה ולשבור את מפרקתי. אני לא חדל פירעון, לא חדל-אישים וגם לא "לא-יוצלח" כמו ה"ממונפים".

* * *

"ועכשיו... פיסול" בגלריה גורדון

התערוכה מציגה תמונת מצב של מדיום חמקמק בהגדרתו, כמעט הולך ונכחד, ומנסה להציע פרשנות אודות האבולוציה שעבר באמנות הישראלית. 

שלושת דורות האמנים המציגים בתערוכה, סוללים קו של התפתחות המדיום, עד כדי היטמעות מוחלטת בתוך העשייה האמנותית הרחבה – אם בציור, בצילום, בווידיאו או במיצב.

בחירת האמנים, שלאו דווקא מגדירים את עצמם (או שאחרים מגדירים אותם) כפַּסָּלִים, מדגישה את העובדה כי הפנייה לשפה הפיסולית הוא צעד בלתי נמנע של כל אמן.

עבור האמנים, מהות היצירה היא יציקת תוכן לצורה, מימוש הרוח בחומר – שהוא הא"ב של עקרונות הפיסול (דוגמא מובהקת הם פסלי העבדים של מיכאלאנג'לו, שהפכו לסמל של הדילמה הפילוסופית-דתית שבעשיית האמנות).

התערוכה מבקשת להדגיש את משמעות השימוש בחומרים של האמנים השונים; בעוד האמנים "הקלאסיים" היו מוגבלים בחומרים כמו גם בהזדמנויות ליצירה, זמינות וזולות החומרים כיום מעניקות לאמן חופש עצום בתהליך היצירה. המאגר הבלתי נדלה של החומרים שלאמנות יש להציע כיום, מאפשר מגוון אינסופי של התנסויות וחוויות, טשטוש של החומר ומתיחת גבולותיו – אם זה על ידי פיסול בזכוכית, בפלסטיק, במתכת, בווידאו ואפילו בסאונד. 

העבודה בחומריות, כפי שבאה לידי ביטוי ביצירתם של כל שלושת דורות האמנים – מהמייסדים ועד לעכשוויים – מלמדת אותנו כי אמנם הפיסול אינו קיים כמדיום בפני עצמו, אך עקרונותיו הם הבסיס לכל שפה אמנותית.

עצם הפחת התוכן והרוח לתוך החומרים שיש כיום לאמנות להציע – בעיקר  אובייקטים של היומיום ­– מלמדת אותנו על היטמעות עקרונות הפיסול בכול, ועל העובדה שכל מעשה אמנות הוא בראש ובראשונה – פיסול.

הפתיחה: גלריה אנגל, גורדון 26 תל-אביב, יום שישי, 3.4.09, 11.00-14.00. התערוכה תהיה פתוחה בתאריכים 19.3-15.5.2009.

[דבר הגלריה]

* * *

האם ציפי ליבני חכמה? לא. היא מאוד-מאוד לא חכמה. אם היתה חכמה, היתה לנו היום ממשלה מקובלת על רוב העם – ליכוד קדימה ועבודה!

* * *

אהוד אולמרט אמר, בנאום הפרידה שלו בכנסת שלשום, כי בהנהגתו בוצעו פעולות ביטחוניות רבות, בעלות ערך אסטרטגי דרמטי שהשתיקה יפה להן, שתרמו לחיזוק ביטחון המדינה.

"יש פער בלתי נסבל בין מעשיה של הממשלה לבין גלי הביקורת להן זכתה," האשים ראש הממשלה היוצא. "שום ממשלה בחברה דמוקרטית איננה חסינה מביקורת. אני מקבל על עצמי ועל ממשלתי באהבה את הביקורת. אני גאה בהישגי הממשלה והם רבים, ואני מצטער על שגיאותיי, והן לא מעטות. אני יכול לומר כי מצפוני שקט. פעלתי בלב נאמן למען העם והמדינה. אני חש בעומק נפשי כי המאזן הכולל של הממשלה הוא חיובי."

אהוד בן עזר: נכון. ועכשיו, שהסמטוֹכָה מתחילה, לא נותר לנו אלא לחזור ולומר לכם:

עוד נתגעגע לאולמרט!

* * *

קלמן ליבסקינד

מה אפשר ללמוד מ"עדויות הלוחמים"?

פרשנים שרצו להאמין שמדובר באמת לאמיתה ועיתונאים שלא מטילים ספק, אלה רק חלק קטן מהלקחים מדוח הפצ"ר

כל מי שעדיין מאמין בעיתונות ובעבודה עיתונאית צריך לקבור את עצמו מבושה עם הורדת המסך על פסטיבל המכינה הקדם צבאית ע"ש רבין, שהתרגש עלינו בשבועות האחרונים. שכן, לכל העיסוק התקשורתי בסיפור הזה לא היה שום קשר למשהו שמריח מעיתונות. כי לצטט את שיחת החברים בחדר האוכל של המכינה, כאילו הייתה האמת לאמיתה – בלי הסתייגויות ובלי בדיקה – זה לא עיתונות. זה בערך כמו להעלות לכותרת הראשית של הארץ או מעריב ציטוט של טוקבקיסטים בדיון על זהבה גלאון או תמליל דו-שיח שבו מנתחים איתמר בן-גביר וברוך מרזל את התנהגות המשטרה בפינוי חוות פדרמן.

כדי לשוות לפטפוטי החיילים הללו נופך של רצינות, הפליגו חושפיהם בניתוחים שהיום ברור שלא היה להם שחר. "השמות בדויים, הסיפורים בכלל לא," הבטיח פרשן אחד, לא ברור על סמך מה. "החיילים אינם משקרים," קבע אחר והסביר ש"אין בדברים התלהמות," בדיוק שבוע לפני שהחיילים עצמם הודו שהתלהמו.

מאיפה ידעו הפרשנים שמדובר באמת לאמיתה? הם לא ידעו. הם רצו להאמין. כל כך רצו עד שכמעט בשום מקום לא סיפרו לנו שאביב, אותו חייל שסיפר על חיסולה של הזקנה, סייג את דבריו והעיד ש"אני לא ממש מכיר את הסיפור אבל זה בערך הפרטים."

כדי לבנות את הסיפור דאגו גם להציג לנו את דני זמיר, ראש המכינה, כאיש רציני וערכי. "אני לא מתעסק עם מה שעשתה התקשורת עם הסיפור", הקטין שלשום זמיר את הראש, שבועיים אחרי שחגג על חשבונם של לוחמי צה"ל.

"זה חרא של סיפורים"

מי ששמע את סיפורי הבוגרים שלו על הדרך שבה הוציאו חיילים להורג את הזקנה הפלסטינית היה יכול לחשוב שהדברים לקוחים מסרט על מלחמת העולם השנייה. ואולי הגיע הזמן לשאול גם מדוע כשבוגרי המכינה מדברים בינם לבין עצמם והדברים מועלים אחר כך בעלון הפנימי שלהם, צריכים הדוברים להופיע בשמות בדויים? ממה הם בדיוק מפחדים? ואולי בשם בדוי קל יותר ללכלך על מוסר הלחימה של צה"ל בלי לשאת באחריות?

אבל את הסיפור הזה אי אפשר לסיים בלי עוד מילה על אותו דני זמיר, העומד בראש המכינה. בעלון מופיעה גם תגובתו לעדויות חייליו. מישהו בחר לצנזר אותה, אולי משום שחשש שתאיר את פרצופו באור קצת אחר.

"ביאסתם לי את התחת," אמר לחניכיו. "זה חרא של סיפורים... בתור מילואימניקים אנחנו תמיד לא מתייחסים ברצינות לפקודות שכל המפגרים האלו בחטיבות המרחביות אומרים לנו... איזה ביטחון ישראל ייפגע? זין בעין, מה ייפגע, מי ייפגע."

יצא לי להיתקל כבר בכמה ראשי מכינות קדם צבאיות. כולם אנשי חינוך מהמעלה הראשונה. עם כבוד למדינה, לצה"ל, לתלמידיהם ולעצמם. מוטב שצה"ל יודיע על ניתוק קשריו עם המכינה, כל עוד עומד בראשה האיש הזה שתרם לביזוי כבודם של חיילי צה"ל.

מצוטט מתוך "מעריב" NRG, 1.4.09

* * *

גם היפה בנשים

לא יכולה לראות את התחת של עצמה

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

לאהוד בן עזר

ליום הולדתו

בתקווה שיתבגר

ביפאן תחתוני נשים

נחשבים לאביזר לבוש ארוטי

תחתוני ילדוֹת משומשים

נמכרים במכונות אוטומטיות

נגנבים מחבלי כביסה ובכלל

בבתים שמרניים עדיין נהוג

לכבס את בגדי הגבר

בנפרד מבגדי האישה*

גם היפה בנשים

לא יכולה לראות את התחת של עצמה

כפי שיכולים לראותו

מאחוריה פשוטי-עם

אנאלים סינים ויפאנים

רק אם בסרט כחול היא מככבת

תוכל לצְפות בַּחור שלה

עם צופים חרמנים

פשוטי-עם אנאלים סינים ויפאנים

שואפים אל מסתרי חורים

נשיים פעורים

בינתיים מסתפקים בתחתונים

שהם כאבן על פי באר עמוקה

היינה קיבל השראה

מריח תפוחים רקובים

ומתחתוני ילדוֹת יפאניות משומשים

אנחנו עושים שירים

טרלללה לללה...

* עד כאן מתוך רשימתה של שפרה הורן על ספרה של ליה ג'ייקובסון "פרח ברים: ימיי ולילותיי ההרסניים והמושחתים כמארחת במועדון-לילה בטוקיו", "ספרים", "הארץ", 25.3.09.

* * *

"הקשיבו" למאיאקובסקי בתרגום יואל נץ, קוראת שרית שץ

Http://www.youtube.com/watch?v=fwBIImtHWXo

* * *

ברכות למיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון שישב בכנסת בטקס השבעת הממשלה וזכה לראות כיצד השקעתו ב"ישראל היום" (שאינה נחשבת שוחד בחירות ונעשתה ללא מעטפות עם תרומות בדולרים) הניבה ראש ממשלה מכהן ותרמה לזריקתו לאשפה של ראש ממשלה קודם.

כן, יום יבוא... וההיסטוריה – היא תקבל את גירסתנו...

* * *

המוסף לפסח

הדפיסו ושימרו לקראת ערב החג!

דגים ממולאים, גפילטע פיש

על פי המתכון של י. המיסתורית

אחד וחצי קילו קרפיונים, נקי, חתוך לפרוסות או כבר טחון – אפשר טחון עם העור אך ללא האִדרות (העצמות). לשמור על האדרות, והראשים, ורצוי שיהיו חצויים.

חמש כפות קמח מצה.

1 כפית סוכר.

2-3 ביצים.

בצל גדול אחד.

שני גזרים גדולים.

מלח.

פלפל לבן טחון (אני אוהבת את הדגים יותר חריפים).

1. העיסה

בקערה מערבבים: דגים טחונים + קמח מצות + 2-3 ביצים טרופות + מלח (כפית אחת או לפי הטעם) + פלפל לבן (כפית אחת או לפי הטעם) + כפית שטוחה סוכר.

להשהות את העיסה כרבע שעה.

2. הציר

בסיר שטוח (דפנות עשרה ס"מ) ממלאים מים עד מחציתו ומכניסים בצל חתוך לפרוסות + גזר מקולף וחתוך לפרוסות בעובי סנטימטר עד סנטימטר וחצי + אִדרות (עצמות) הדג + ראש הדג. בישול עצמות הדג (ג'לטין, חשוב ליצירת הציר הקרוש) + מלח + פלפל לבן + כפית שטוחה של סוכר.

3. הבישול

מרתיחים את המים ותוכנם ומשאירים לרתוח כעשר דקות. מרטיבים את הידיים במים וצרים קציצות בגודל בינוני ומכניסים לציר הרותח. (מאחד וחצי קילו, להערכתי, ייווצרו שתים-עשרה עד חמש-עשרה קציצות-דג). מכסים ומבשלים שעה וחצי עד שעתיים. אפשר לטעום. רצוי לסגור את דלת המיטבח כדי שהריח לא יתפשט בכל הבית.

4. אחרי הבישול

בתום הבישול, מקררים מעט. בעזרת כף מחוררת מוציאים לצלחת, לקערה או לתבנית את קציצות הדגים, שמים על כל קציצה פרוסת גזר, מכסים ומכניסים למקרר.

מסננים את הציר לכלי אחד או יותר, מכסים ומכניסים למקרר. (למקום הכי קר בו, אבל לא לפריזר!) עד שהציר נקרש. בכלי נפרד מניחים גם את האדרות והראש החצוי, למי שאוהב.

חרוסת ל-20 סועדים על פי מסורת של משפחת רַאבּ (בן עזר)

מדורי דורות

[הדורות: אליעזר-לאזאר ראב, בנו יהודה ראב (בן עזר), נכדו ברוך ראב (בן עזר) ואשתו רבקה לבית שלאנק, נינותיו מרים גיסין לבית בן עזר ותבדל"א לאה שורצמן לבית בן עזר וכן באגפים אחרים במשפחה, שהתרחבה עד מאוד]

1 גוש תמרים ללא חרצנים (500 גרם).

4 תפוחי עץ גרנד אלכסנדר (עדיף) או גרני סמיט מקולפים לריבועים.

200 גרם אגוזי המלך.

לטחון את כל הנ"ל במכונת הבשר של המיקסר, לסירוגין כל אחד משלושה המרכיבים, כדי שלא ידבק בדפנות.

להוסיף: חצי כוס יין אדום (אפשר מתוק, של פעם, או יבש), 4 כפות דבש.

קינמון. ציפורן טחונה. ג'ינג'ר – בערך 1 כפית מכל תבלין.

לערבב היטב. לשמור במקרר. רצוי להכין בצהריים, לפני הסדר.

קניידאלאך (כופתאות) ל-15 סועדים

[מכינה כיום לאה שורצמן (בן עזר)]

חומרים: 250 גרם קמח-מצה.

6 ביצים.

6 כפות שומן-עוף מומס (שמאלץ) עם גְרִיבֶנֶז (שְׁוִיסָקִים), בערך חצי צנצנת לא גדולה. (*)

חצי קליפת ביצה עם מים כפול שש פעמים + חצי כוס מים.

בקערה: לערבב חלמונים, שומן, מים, מלח ופלפל.

במיקסר: להקציף החלבונים + קורט מלח.

לתוך הקערה להוסיף לסירוגין קמח-מצה וקצף. לבחוש בעדינות בתנועה סיבובית. להגיע למצב של עיסה דלילה לא מוצקה (זו מתקשה במקרר).

לכסות במגבת. להכין את העיסה בצהריים, להניח במקרר עד שעה 17:00.

לקראת הארוחה: להרתיח בסיר גדול מים + 2 כפות מרק עוף מוכן.

לטבול הידיים במים. להכין כדורים בגודל של אגוז המלך (זה תופח).

לבשל שעה. להפוך בעזרת גב של כף מדי פעם בתוך המים הרותחים, כל הזמן.

לפני הארוחה – להניח הכופתאות בזהירות, בעזרת כף מחוררת, בתוך המרק ולהרתיח עוד כחצי שעה, עד ההגשה.

(*) הכנת השמאלץ: לבקש מהקצב (או לאסוף בבית) שאריות שומן ועור של עוף. לחתוך לחתיכות ולטגן במחבת עם קוביות בצל, להוסיף שמן ולטגן עד שהגריבנז (השוויסקים) משחימים.

להקפיא במקרר בתוך צנצנת.

קוֹמְפּוֹט (מרק פירות יבשים)

[המתכון של רבקה בן עזר ראב לבית שלאנק מירושלים]

פירות יבשים: שזיפים, תפוחי עץ, משמש וצימוקים. הכמויות לפי הצורך, שזיפים קצת יותר.

להשרות כל פרי בנפרד במים פושרים. לרחוץ היטב.

להרתיח בסיר גדול מים בתוספת עד 1 כוס סוכר לחצי עד שלושה רבעי קילו פירות יבשים.

לזרוק לסיר כל סוג פרי יבש לחוד תוך כדי הרתחה, כלומר, להוציא ולהחליף בבישול את הפרי הקודם בפרי הבא בתוך אותם מים רותחים. (אפשר גם לבשל הכול יחד מלכתחילה אבל אז נשמר פחות הטעם המיוחד לכל פרי ופרי).

לקראת סוף הבישול – לאחד הכול, להוסיף מיץ לימון מסונן, קליפת לימון וקצת קינמון [ויש שמוסיפים גם ציפורן]. לבשל על אש קטנה אך לא יותר מדי זמן, כדי שהפירות לא יתפוררו, ולקרר. למרק יהיה טעם מתוק-ייני. אפשר לשנות ולשפר את הקומפוט לפי הטעם

אוֹף-גֵפְרִישְׁטֵע מָצֶה

[המתכון של אימא דורה]

אוף-גפרישטע, הכוונה, לתת למצה טריות מחודשת.

לוקחים כארבע-חמש מצות, בוצעים לשניים לאורכן, מניחים מחצית על מחצית ושוטפים תחת קילוח מים מהברז. במקביל מחממים מחבת בגודל ההולם מצה, עם מכסה מתאים, ורצוי גם שבכת-מתכת עגולה על קרקעית המחבת, למניעת התדבקות המצות לתחתית.

כאשר החום במחבת חזק דיו, פורשים כמניפה את חצאי המצות זה מעל זה, מוסיפים קצת מים עליהם ולתחתית במחבת, ומכסים היטב במכסה.

לאחר דקות אחדות מתאדים רוב המים במחבת ואפשר לקלף ולהוריד חצאי המצות בזה אחר זה, אך לא בבת אחת, והם כמו פיתות חמות טריות. מכינים מראש פלחי ביצה קשה, גבינה צהובה, חמאה, מיונז לביצה, ומה שעוד מתחשק, אפילו שינקן. מורחים ומניחים בקצה המצה, מגלגלים לצורת צינור, כמו שטרודל, ואוכלים לתיאבון.

בדרך זו אפשר לחסל חמש-שש מצות טריות לארוחת הבוקר.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,072 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,992 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,004 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל