גיליון מס' 434

תל אביב, יום רביעי, י"ד בניסן תשס"ט, 8 באפריל 2009

בשנת ה-100 לתל אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

גיליון מוגדל לערב פסח תשס"ט. חג שמח וחופשי לכל נמענינו וב"ב וגם לחיילים על משמרתם שנאסר עליהם לקבל חבילות מזון בפסח כי לחבריהם הדתיים אסור אפילו לראות חמץ בפסח ולכן בפסח הבעל"ט נשלח למחנות ולמוצבים חשפניות שטבלו גופן וגילחו שערן והן תהיינה להם כחץ בעיני השטן!

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון:

אהוד בן עזר: פסח ראשון בפתח תקווה לפני 130 שנה.

דוד מלמד: "שפוך חמתך" ללא צנזורה, ההגדה של פסח היא פרי התפתחות היסטורית ואמנותית והיו בה תוספות וגם השמטות.

סדרֵי פסח בחיי, לפי זיכרונותיו של ב. קרביאץ (פישקו).

עמוס גלבוע: חמישה שיעורים מפי אסד [ציטוט].

יוסי גמזו: אֲנִי זוֹכֵר אֶת לֵיל הַ"סֵּדֶר" שֶל הַזֵּידֶע...

יהודה גור-אריה: 1. האופטימיסטית. 2. זאב! זאב! (שירים).

ד"ר קרן פייט: חייל מיותם מחפש נערה כותבת. על ספרה של אוסי רז.

יעקב זמיר: בת מאה ובלי בתי שימוש ציבוריים!

אורי הייטנר: 1. השתא עבדי. 2. איני חסיד שוטה. 3. רגע אחד של אושר.

דודו פלמה: גבעת הפסח שלי. // דבורה קוזוינר: להכעיס, במילעיל (סיפור).

אסתר ראב: מתוך הכרך "כל הפרוזה", מזיכרונות ההתנפלות על פתח-תקווה.

י"ז: למצוא טבעת יהלום במזבלה של חירייה.

אלישע פורת: ועוד לפולמוס חיים ואביבה הזז.

ישראל זמיר: "הל"ה" – קטע מתוך ראיון עם אביבה הזז.

שלומית דוטן-גיסין: גן רווה ומסעדת הטורקי באור יהודה.

עמוס כרמל: יוזמת השלום הערבית: שיווק של אולטימטום [ציטוט].

נעמן כהן: הקולוניאליזם בגדה המערבית. /  כן לדבר עם החמאס בוועידת דרבן.

משה כהן: הטלוויזיה הישראלית בערבית כבמה לתעמולה פרו-פלסטינית?

* * *

יצחק אוורבוך-אורפז

(*)

גַּם אֶת אֱלֹהִים לֹא הִמְצֵאנוּ בְּבַת אַחַת, אֶלָּא

חֵלֶק חֵלֶק, בְּתַהֲלִיךְ שֶׁנִּמְשַׁךְ יוֹם יוֹם, הַכֹּל לְפִי

צְרָכֵינוּ הַמִּשְׁתַּנִּים.

וּכְמוֹ עֵץ פְּרִי מוֹעִיל וְטוֹב, אָנוּ מַשְׁקִים אוֹתוֹ

בִּתְפִלּוֹתֵינוּ.

וְאֵלֶּה הַתּוֹלִים עָלָיו אֲמִתּוֹת נִצְחִיּוֹת, הֵם רוֹצְחֵי

אֱלֹהִים.

מתוך המחזור "נגיעות" (64)

* * *

אהוד בן עזר

פסח ראשון בפתח תקווה לפני 130 שנה

זו היתה עדיין שנת תרל"ט, 1879. החורף הגיע לקיצו. במחציתו השנייה ירדו גשמים רבים ושדות פתח-תקווה בלטו בקומתם הירוקה לעומת שדות השכנים הערבים שלא נזרעו מחשש הבצורת והארבה. ההצלחה הִרבתה, כמובן, את חמדנותם של השכנים לרכוּש ולפרי העמל של המתיישבים החדשים.

הגיע מועד זריעת תבואות הקיץ: דורה, שומשומין, וכן מקשת אבטיחים. לשם כך נחרשו חלקות נוספות מנחלת קסאר. הפעם לא היתה לרגנר ברירה אלא להורות על חריש במחרשת ה"מסמר" הערבית. המחרשות האירופיות, אשר ללהבן כנף – מעמיקות חרוש ומהפכות את הקרקע ובכך מייבשות אותה. הן טובות לקיץ ההונגרי, שבו יורדים גשמים רבים, אך לא לאקלימה היבש והצחיח של ארץ-ישראל בחודשים אלה. ה"מסמר", זו המחרשה הערבית, הפרימיטיבית, תיחחה את פני האדמה מבלי להפכה ולייבשה.

נוסף לכך, לשם החריש ב"מסמר" היה נחוץ רק שליש מן הכוח שהצריכה גרירתן של המחרשות הכבדות, שהובאו על ידי רגנר מהונגריה; גם השוורים הדמשקאיים רבי-הכוח, שקנה מיכל בסוריה למטרת החריש בפתח-תקווה, לא הסתגלו לאקלים של שפלת החוף, רובם חלו ומתו.

את חג הפסח הראשון החליטו המתיישבים לחגוג במושבה החדשה, שטרם מלאה חצי שנה להיווסדה. הנשים ועימן בני-משפחה נוספים, וכן יהודים אחדים מיפו שהוזמנו כדי להשלים את המניין, באו כיומיים לפני החג, רכובים על סוסים. ר' דוד מאיר גוטמן ועימו שאר הפתח-תקוואים יצאו לקבל את פניהם בכניסה למושבה, וליוו את השיירה עד למרכז, ליד הבאר.

ר' דוד, שהיה אדם רציני וקפדן, ולעיתים גם קשה, ואשר השקיע את כל הונו בפתח-תקווה ובזכותו קמה המושבה – היה נרגש לקבל את פני הבאים. הוא ניצב ליד הסוסים, הצדיע בנוסח שהיה זכור לו משירותו בצבא ההונגרי, בצעירותו, ואמר:

"ברוך השם, ברוך השם וברוכות הבאות! עכשיו אנחנו יודעים כבר שיתחיל להיות משהו ממשי בפתח-תקווה!"

אחר ניגש אל אשתו ואל הצעירות, דייכע, אשת יהושע, ואל לאה, עזר להן לרדת מעל סוסיהן ועל פניו חיוך אבירי ומאושר, כבעל-אחוזה הונגרי הגאה לארחן בצל קורתו.

הנשים ובני-המשפחות הביאו עימם מיפו, על גבי הסוסים – בצרורות ובקדרות, מצות ומצרכים לתבשילי החג, צלחות ומפות לעריכת השולחן. הגברים ביערו את החמץ והגעילו את הסירים וכלי האוכל. לאזאר הוסיף ובנה, לכבוד החג, שלושה תנורי-חימר חדשים, לבשל בהם את דגי הבּוּרי שנדוגו בים יפו, ואת המרק והבשר.

הגברת גוטמן, שלא היתה רגילה בתנורים הפשוטים שבחצר, אמרה שדרושות מניפות כדי ללבות בהן את האש. שמע זאת דאוד אבו-יוסף ומיד דהר אל הביצה של פתח-תקווה, על גדת הירקון הדרומית, שבה חנו להקות של חסידות, בדרכן חזרה, אל הקיץ, לאירופה. הוא התקרב אליהן בחשאי עד כדי מרחק של כמה עשרות צעדים, ובידו רק מקל. אז דירבן בבת-אחת את סוסתו והתנפל על החסידות. אלה, דרכן לנתר צעדים אחדים לפני שהן אוספות כוח תאוצה להמראה, אך בטרם הספיקו להגביה כשני מטרים מעל הקרקע, וכבר הצליח אבו-יוסף להוריד שלוש מהן בעודן באוויר, בחבטות של מקלו. בו-במקום תלש את נוצותיהן, אגד אותן לשלוש מניפות גדולות, והגיש אותן שי למבשלות, שהיו מלאות התפעלות מאבירות הפרש היהודי, שניראה כבידואי-מלידה.

אף שהחוגגים, גברים ונשים, מנו פחות משני מניינים, לא היה עדיין מקום לכולם אלא באוהל המשותף, שהקימו המתיישבים ליד הבאר בראשית בואם למקום. וכך ישבה בליל הסדר כל החבורה הקטנה באוהל, לאור מנורות שמן ונרות. רק דאוד אבו-יוסף, עטוף בכאפיה ולראשו העקאל, נכנס מדי פעם, כמין אליהו הנביא, ושב ויצא כדי לערוך סיבוב על סוסתו בשדות המושבה, לבל ינצלו השכנים הערבים את החג לשם פגיעה ברכוש וביבול. הסוסה פסעה כהרגלה, ללא עייפות, אף שהיתה בסוף הריונה. יהודה לא שמר אותו ערב. ניתן לו להיות כחפצו כל החג עם לאה, שבקרוב תימלאנה לה שבע-עשרה שנה.

ר' דוד ישב בראש השולחן. עם תחילת הסדר, כאשר הגיעו בקריאת ההגדה ל"ברוך אתה יי, אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה," הקדים ר' דוד ואמר:

"הלילה הזה הוא ליל זיכרון לישראל על הניסים ועל הנפלאות שעשה אלוהינו לאבותינו בצאתם ממצרים, מעבדות לחירות, משיעבוד לגאולה, גאולת הרוח וגאולת הגוף. אבל הלילה הזה, ובמקום הזה – עלינו לברך ברכת 'שהחיינו' בכוונה כפולה:

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה שאנו מכוננים מושבה חקלאית ראשונה בארצנו וסוללים מסילה לבאים אחרינו!"

וכולם ענו אחריו: "אמן!"

"אנחנו הננו כיום הציפורים הראשונות המבשרות את אור השחר, וה' הוא המשפיע לנו אור תקווה וסולל לפנינו דרך לגאולתנו ולגאולת העולם!"

"אמן!"

ויהושע, הצעיר ממנו, לא התאפק אף הוא, קם ואמר:

"בכוונה כפולה אנו אומרים ברכת שהחיינו בלילה זה. לחג הפסח קוראים גם חג האביב. אימרו לי: איזה אביב הרגשנו בשנה שעברה, כאשר ישבנו מסובים בתוך חומות ירושלים? איזה פרח ואיזה סימן של אביב ראינו שם? ואיזו חירות היתה לנו בין החומות, בחסד הערבים, ותחת שלטון השוטרים התורכים?

"רק פה, במקום הזה, אנחנו מרגישים, תודות לה' אלוהינו, את החירות ואת האביב במלואם, וזאת מפני שאנו יושבים על אדמתנו ואיננו תלויים בחסדי זרים, כמו שחיינו בירושלים.

"לא מעט סכסוכים ומריבות היו לנו במשך החורף הראשון הזה עם שכנינו הערבים, ואולם הם למדו לכבד אותנו ואנו למדנו את דרכיהם, ועתה אין איש מעז להסיג את גבולנו ולפגוע בנו. ואני אומר לכם, תושבי פתח-תקווה ואורחיה – בליל סדר ראשון זה שאנו יושבים בו ורגלינו דורכות ממש על אדמתה – כי החירות והאביב הם הסימן לתקוות העתיד שלנו!"

יהודה, צעיר הגברים באותו לילה, שאל את הקושיות אבל סירב בתקוף לגנוב את האפיקומן שהוחבא מתחת לכיסאו, המרופד כרים, של ר' דוד. כל ההפצרות לא הועילו.

"במשפחתנו," הסביר, ולאזאר אביו אישר דבריו, "לא נהגו ואין נוהגים לגנוב – אפילו את האפיקומן!"

וללאה, המשתוממת על תמימותו, לחש: "וכך אנהג גם כאשר תהיה לנו משפחה גדולה, בנים ונכדים, איזה מנהג מגונה – ללמד את הילדים לגנוב, ודווקא בליל הסדר!"

מתוך: "פרשים על הירקון" לאהוד בן עזר ומבוסס גם על "התלם הראשון" ליהודה ראב בן עזר. בפסח הקודם בשנת תרל"ח, 1878, פתח תקווה טרם נוסדה ואפילו אדמתה טרם נקנתה.

* * *

דוד מלמד

"שפוך חמתך" ללא צנזורה

ההגדה של פסח היא פרי התפתחות היסטורית ואמנותית והיו בה תוספות וגם השמטות

ההגדה המסורתית המצויה בידינו היום היא יצירה שעברה גלגולים רבים במשך הדורות. היא איננה חיבור של אדם אחד או קבוצת אנשים כמו חיבורים אחרים שאנו קוראים בחגי ישראל, אלא לקט של קטעים מן התנ"ך, המשנה והמדרשים, שעליהם נוספו במשך הדורות סיפורים, מזמורים ופזמונים. ככל הנראה היו גם השמטות ושינויים, כמו למשל בנוסח "שפוך חמתך" – הקטע שהוכנס להגדה אחרי פרעות ונגישות בימי-הביניים. שלא כמו הקטע מופיע בהגדה העכשווית נמצא במחזור ויטרי הקדום נוסח זה:

 "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך ועל העמים אשר בשמך לא קראו, שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם, תרועם בשבט ברזל ככלי יוצר תנפצם, תהי טירתם נשמה באוהליהם אל יהי יושב, תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה', ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל ייכתבו, תנה עוון על עוונם ואל יבואו בצדקותיך, תתן להם מגינת לב תאלתך להם [תאלה – קללה. לקוח ממגילת איכה. – ד"מ], תן להם כפועלם וכמעשה ידיהם תן להם, השב גמולם להם כמעשה ידיהם, תן להם ה', מה תתן? רחם משכיל ושדיים צומקים כי אכלו את יעקב ואכלוהו ויכלוהו ואת נווהו השמו".

החלקים הקדומים של ההגדה, אלה הלקוחים ממסכת פסחים, היו ערוכים וקבועים כבר בימי בית-שני. שאר החלקים כוללים קטעים מסוגים שונים: כאלה שמקורם ידוע, ואחרים שמקורם עלום. כך למשל לא נודע מקורו של הסיפור הידוע על החכמים שהיו מסובים כל הליילה בבני-ברק.

קיימים נוסחים שונים של ההגדה שהשתמרו בכתבי-יד, בעיקר מהמאות ה-13 וה-15, וגם בקטעים מהגניזה הקהירית. נוסח ההגדה מובא לעתים בספרי הלכה ובמחזורים הכוללים את תפילות כל ימות השנה. הטופס העתיק ביותר שבידינו נמצא בסידורו של ר' סעדיה גאון (המאה ה-10), ואחריו באים טופסי ההגדה ב"משנה תורה" של הרמב"ם ובמחזור ויטרי. עריכתה של ההגדה בצורת ספר נעשתה ככל הנראה ביד הגאונים במאה השביעית או השמינית.

קיימים הבדלים בין נוסחי ההגדות של העדות השונות: אשכנז, תימן, בוכרה, הודו, וכו'. ישנם גם הבדלים בין הנוסחים הלקוחים מן התלמוד הבבלי והירושלמי.

במרוצת הדורות נוצרה נטייה להרחיב את החומר על-ידי הוספת מדרשים ושירים שאמירתם לא היתה בגדר חובה, וגם לא התקבלו בכל המקומות. בהגדות שבמזרח, למשל, הוכנסו פיוטים של משוררי ספרד: ר' יהודה הלוי, אבן גבירול, ואחרים. בזמנים מאוחרים יותר הוכנסו הפזמונים כמו "אחד מי יודע" ו"חד גדיא", שנועדו, על-פי הסברה, לשעשע את הילדים ולמנוע מהם להירדם בשעות המאוחרות של הסדר. לדעת הרב מימון, הוכנסו קטעים מסויימים להגדה כתגובה נגד הקראים שדחו את התלמוד. אחד הקטעים הללו הוא "אחד מי יודע" המסתיים באיזכור שלוש-עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן.

ההגדה זכתה למהדורות רבות – יותר מכל ספר עברי אחר. כך גם הקישוטים והציורים, הן בתקופת כתבי-היד והן בתקופת הדפוס. כתבי-היד הקדומים ביותר שהגיעו לידינו הם מהמאות ה-12 וה-13, ולאחריהם מצויים כתבי-יד מכל הארצות שבהן התגוררו יהודים.

מאז המצאת הדפוס נדפסה ההגדה אלפי פעמים במהדורות רבות ומגוונות. אברהם יערי מונה בעבודתו הביבליוגרפית כ-2,200 מתוכן, וכן קיימות מאז המאה ה-16 מאות הגדות מצויירות כתובות-יד ומודפסות.

יקצר המצע מלפרט את המיגוון העצום של ההגדות: הגדות לחיילים יהודים בצבאות הלוחמים במלחמת-העולם הראשונה, הגדות שנדפסו במחתרת בברית-המועצות בתקופת השלטון הקומוניסטי, ועוד.

יחד עם ההגדה התפתחו גם פירושים רבים ושונים לתוכנה. הפירושים הראשונים נמצאים כבר בחיבורים הלכתיים של רש"י ותלמידיו, ולאחריהם פירושים נוספים וספרים מיוחדים לצורך זה בלבד. הפירושים המסורתיים עוסקים בביאור הטקסט ולא בצד ההיסטורי של ההגדה. אך בעת החדישה נוספו פירושים הכוללים ניתוח היסטורי וגם השקפות פילוסופיות ותיאולוגיות.

ההתפתחות המהירה ביותר בפירושי ההגדה הייתה מן המאה ה-19 ואילך כאשר התרבו הפירושים בספרים ובמאמרים בכתבי-עת. רבים מגדולי ישראל ראו צורך לכתוב פירוש להגדה: אברבנאל, האלשיך, המהר"ל מפראג, הגאון מווילנה, המגיד מדובנה, החת"ם סופר, הרב קוק, ועד לרב עדין שטיינזלץ ואחרים בימינו.

ההגדה זכתה גם למיספר רב של תרגומים שנדפסו יחד איתה לפי הלשונות המדוברות בפי היהודים. תחילה הופיעו תרגומים באותיות עבריות, ובשנת 1794 התפרסם תרגום ראשון, לאנגלית, באותיות לועזיות.

היו הגדות שנקשרו להן סיפורים מרתקים, כמו ההגדות שבהן השתמשו במחנות-ההשמדה או ההגדה שנגנבה על-ידי הנאצים מאוסף הברון רוטשילד ונמצאה במשך שלושים שנה במרתפי אוניברסיטת ייל בארצות-הברית.

גם להתפתחות האמנותית של ההגדה היסטוריה משלה.

מלכתחילה לא ראתה היהדות המסורתית בעין יפה צירוף של ציורים וצילומים לכתבי-הקודש, בגלל האיסור של "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה." אך לגבי ההגדות חל ריכוך, כנראה מאותה סיבה שבגללה הכניסו להגדה פזמונים וחידות: כדי לעורר את הילדים בליל הסדר.

הציורים הראשונים עסקו בסמלי החג ובמנהגיו ונתלו על הקירות במקום שבו נערך הסדר. במשך הזמן "הסתננו" הציורים לתוך ההגדות והתמזגו בתוכן. מנושאים הקשורים בפסח עצמו עברו לנושאים מקראיים שונים: המשיח הרוכב על חמור, אליהו הנביא תוקע בשופר, בניין המקדש, ועוד. חלק מן הציורים נעשה על-ידי הכותבים, והיו שנעשו על-ידי ציירים מיוחדים. עם המצאת הדפוס עברו מוטיבים אלה אל ההגדות המודפסות.

ההגדות המוקדמות הושפעו מן האמנות הספרדית, ההולנדית, האיטלקית, הגרמנית והצרפתית. הציירים פתחו בדרך-כלל בציורי עבדות מצרים וסיימו בציורי המקדש והגאולה. בדורות האחרונים קישרו הציירים את האמנות החדישה אל המוטיבים העתיקים.

ציורי ההגדה שפעו הומור וחדוות-חיים. בהגדת כתב-יד מהמאה ה-15 שכתב הסופר יוסף בר אפרים, רשם המחבר ליד תמונת החכם שבהגדה את שמו, וכנראה גם צייר פורטרט של עצמו. בכתב-יד אחר של ההגדה מצוייר ליד המילים "מרור זה" – גבר המניח את ידו כמצביע על ראש אישה. בהגדה המצויירת הראשונה שנדפסה בפראג בשנת 1526 הוסיף המדפיס ליד המלים "מרור זה" את ההסבר: "יש מנהג בעולם שהאיש מורה על האישה משום שנאמר "אישה רעה מר ממוות..." זוהי ההגדה המצויירת הראשונה שנשתמרה בשלמותה.

הגדות מצויירות אחדות זכו לפרסום הרב ביותר: הגדת סארייבו, שמוצאה מצפון-ספרד והמצויה בבכתב-יד מלפני 600 שנה. (אגב, רבן גמליאל מצוייר בדמות מורה ושוט בידו, כפי שנהגו לצייר את המורים בימי הביניים), והגדות אמסטרדם, דארמשטאדט, נירנברג, ונציה, מנטובה, שונצין, המילטון, קויפמן והגדת הציפורים. בהגדת אמסטרדם שנדפסה עם פיתוחי נחושת בשנת 1695, נמצאת מפת ארץ-ישראל הראשונה בעברית.

מיטב האמנים היהודים ציירו את ההגדה: ארתור שיק, בודקו, שטיינהרדט, אלחנני, שאגאל, נחום גוטמן, ואחרים.

עם התקדמות הטכניקות הגראפיות החלו להדפיס את ההגדות העתיקות בפקסימיליה – להנאתם של האספנים והקוראים כאחד.

תיאור התפתחותה של ההגדה לא יהיה שלם מבלי להזכיר את ההגדות המצויות מחוץ לנוסח המסורתי המקובל. אלו הן, למשל, ההגדה הקראית, שאינה כוללת את הקטעים מן התלמוד, ההגדה הרפורמית המודפסת בארצות-הברית ובבריטניה ושבה בולט, בין השאר, היעדרם של פסוקי "שפוך חמתך" (גם בנוסח המרוכך בהגדה המסורתית) ו"לשנה הבאה בירושלים", וכן הגדות הקיבוצים לסוגיהן.

הגדות הקיבוצים שונות מקיבוץ לקיבוץ. הן מודפסות בדרך-כלל מדי שנה וכוללות קטעים מכתבי סופרים ומשוררים וכן מדבריהם של מנהיגי הציונות ואבות תנועה העבודה. נוספים להם גם פרקי-הווי הנוגעים לקיבוץ עצמו. בזמנו נעשה גם ניסיון להוציא-לאור הגדה משותפת של התנועה הקיבוצית כולה.

החריג המעניין ביותר בתחום זה נעשה בקיבוץ הדתי, המשתמש כמובן בהגדה המסורתית. אך בפעם אחת ויחידה פירסם קיבוץ רודגס הדתי בשנת 1937 "מילואים" להגדה, תוך התנצלות: "לא באנו ליצור הגדה חדשה אלא להשלים ולהסביר את החומר של ההגדה, להדגיש את הנקודות המכריעות בהתהוות העם ולתת להן ביטוי מיוחד בדורנו זה."

כך התגלגלה ההגדה לדורותיה עד שהגיעה בימינו לקלטות-שמע ולקלטות טלוויזיה שבהן מקיימים בדרך חדשה את המצווה עתיקת-היומין "והגדת לבנך".

אהוד: מקומו של "קיבוץ רודגס" באותן שנים היה בפתח-תקווה, ולימים יסדו חבריו את קיבוץ טירת צבי בעמק בית שאן. דבר נוסף, בשנת 1956 ואולי 1957 צייר אורי שולביץ את הגדת עין גדי, שהייתי שותף לעריכתה. הוא צייר אותה על דפי שעווה של סטנסיל והיא הודפסה בשחור ובכחול במרכז למכונות השיכפול של גסטטנר בתל-אביב. הנוסח הוא שילוב של מסורתי וחדש, ומקוצר, ואורי לא רק אייר אותה אלא כתב את כל הטקסט. אמצעי הדפוס היו מאוד פשוטים אבל ההגדה עצמה, עם כריכת התכלת ומאוגדת בסרט – היתה יפה מאוד ולפיה נערך הסדר בקיבוץ הצעיר.

* * *

סדרֵי פסח בחיי

לפי זיכרונותיו של ב. קרביאץ (פישקו)

קיבוץ תל-יצחק

ביידיש אומרים: "אז מלעבט דאלעבט מען" שבתרגום חופשי אומר: "אם תאריך ימים – תגיע." חייתי חיים יחסית ארוכים ויש לי הרבה זיכרונות. לקראת הפסח החלטתי להתחלק איתכם בדברים הקשורים לחג, והם רבים ולפעמים משונים.

 כידוע להרבה מכם, אני נולדתי בפולין למשפחה של שומרי מצוות ולכן חגי הפסח שלי עד גיל שש-עשרה חגגנו כמו שהוותיקים הקשישים בינינו זוכרים.

 הבלגן התחיל למחרת חג הפורים. ראשית כל עושים ניקיון יסודי של הבית (כולל גירוש הפשפשים על-ידי הצפת המיטות במים רותחים והחלפת הקש במזרונים או איוורורם בחוץ (מי שהיו לו מזרונים). אבא היה מכין את הבורשט (חמיצת סלק אדום) בכד חרס גדול המיועד רק לחג. רוחצים את הסלק, מוסיפים מים וסוכר בכמות הידועה רק לאבא כדי שתהיה לנו חמיצה לכל ימי החג, מכסים את פתח הכד בגזה ומעמידים אותו בפינה עד ליל הסדר ומתפללים שיצא טעים. (אם תנסו את המרשם, אני לא אחראי). בבקבוק זכוכית גדול, בעל צוואר ארוך, מכניסים צימוקים, מים וסוכר, מכסים בגזה ושוב מקווים שהיין יצא מתוק ועם אחוז אלכוהול התלוי במזג האוויר האביבי אשר היה שונה כל שנה.

מי שהיה לו כסף קנה משהו חדש ללבוש או לבית. אני הייתי מקבל כוסית מזכוכית עם ציור יפה. כל שנה כוסית יותר גדולה לשתיית ארבע הכוסות. חוץ מלהפריע לאבא, תפקידי היה להוריד את כלי האוכל, המיועדים לשימוש בחג, מהתנור המרובע המצופה באריחים יפים. כדי להגיע אליהם צריך הייתי לעלות על כיסא לשולחן, להעמיד עוד כיסא על השולחן ולטפס עליו. משם הייתי מושיט את הכלים לאבא. (אחרי החג עשיתי אותו דבר רק בסדר הפוך).

בנוסף לזה תפקידי היה לסחוב סירי בישול גדולים להגעלה. בעיר היו רק כמה עמדות להגעלת כלים, מופעלות על ידי בחורי הישיבות, ולכן התורים היו ארוכים והיה לי זמן להתבונן בנעשה. הבחורים הקימו מדורה גדולה שבה חיממו אבני נהר בגדלים שונים, והיו מכניסים את האבן הלוהטת לתוך כל סיר, ואחרי כמה דקות טבלו את הסיר לתוך מים קרים וזורמים בלי הפסקה. אהבתי לראות את ענן הקיטור שנוצר ולשמוע את שריקתו. הנוצרים העוברים ברחוב היו מתבוננים ותוהים מה היהודים מעוללים בענן הקיטור הזה.

 בערב חג, אחרי ביעור חמץ שבו החזקתי את הנר כדי שאבא ימצא את פירורי הלחם – היינו מתרחצים ביסודיות, מתלבשים בבגדי חג ומחכים עד שהגברים יחזרו מתפילת המעריב. אבא היה מנהל את הסדר וקורא בהגדה ואני, הצעיר במשפחה, דקלמתי בלב פועם ממתח את ארבע הקושיות. אחרי האוכל היה תפקידי לפתוח ולסגור את הדלת לאליהו הנביא. בדרך כלל האוויר האביבי הפולני היה מקרר אותי בפתאומיות. טוב שהיו בתוכי כוסות היין המתוק.

 ברור שאכלנו רק מצות, תפוחי אדמה, ירקות והרבה ביצים בכל ימי החג.

 את הטכסים האלה ואת אווירת החג הייתי מזכיר לעצמי בלב כואב ותוגה עמוקה בכל החגים, אחרי שהכול נחרב בשואה ונשארתי לבדי.

איך חגגנו את הסדר בקן של "הנוער הציוני"

 לפני המלחמה הנוראית הספקתי עוד בגיל שלוש-עשרה להצטרף לתנועת "הנוער הציוני" ולחגוג את הפסח בטכס סדר פסח אחר, שונה בהרבה. ניקינו את רצפת הקן בהדרכתו של ראש הגדוד, ואז גיליתי את התענוג בעבודה בתוך צוות חברים טובים. תלינו על הקירות תמונות מארץ ישראל שגזרנו מעיתונות ושרשראות מנייר צבעוני.

 את ה"סדר" הסמלי (בלי אוכל) חגגנו בשבת חול-המועד של החג, אחרי הצהריים. אם במשך השנה כל קבוצה קיימה את פגישתה בנפרד (בהתאם לגיל) בסדר הסמלי ישבנו יחד כל הקן, הקשבנו לראש הקן או לאורח נכבד אשר הגיע מקן או עיר אחרת וסיפר לנו מה קורה בכל התנועה בפולין וגם בארץ-ישראל.

שנה אחת הגיע לסדר שלנו שליח ישר מהארץ (אם אני זוכר נכון שמו היה חיים דנהירשט). הוא סיפר לנו על הקמת קיבוץ תל-יצחק והראה לנו כמה תמונות מהעלייה על הקרקע. אחרי נאומו הוא לימד אותנו שיר חדש ואז כל הקן (כ-150 איש) רקדנו – מי שידע – הורה מיוחדת.

אני נכחתי רק בשני סדרי פסח כאלה כי גרמניה תקפה את פולין בספטמבר שנת 1939. פולין חולקה והצבא האדום של ברית המועצות הקים בלבוב שלטון סובייטי אשר מיד אסר כל פעולה ציונית. במקום ארץ ישראל הציעו לנו לישב את בירובידז'ן (בסיביר הרחוקה) ובמקום לימוד עברית "הציעו " לנו ללמוד יידיש ורוסית. אבל אנחנו היינו נפגשים בפינות מרוחקות משבילים ראשיים, בפארק העירוני הגדול. הפגישות האלה נמשכו כמה חודשים עד שנעצרו והוגלו לרוסיה כל חברי ההנהגה של "השומר הצעיר" בעיר. ההנהגה של "הנוער הציוני" ירדה למחתרת. ואז הגיע חג הפסח הראשון תחת השילטון החדש. מאוד רצינו לחגוג את הסדר. כל מפגש של מעל לשישה אנשים (לא משפחה) נחשד על-ידי השלטון כמפגש פוליטי אסור. למרות הסכנה הגדולה, הגדוד שלי (שנקרא לפני המלחמה "בני-חורין") נפגשנו (אולי עשרה איש) בדירתו של לודביג אקסר – – Axerהדירה שלו הייתה היחידה בקומה הראשונה של הבניין, אחד מאיתנו עמד ברחוב והיה אמור להתריע במקרה של "פשיטה", בשריקה. היינו אמורים לקפוץ מחלון הדירה, אשר בעורף היתה בגובה של כשני מטר.

ישבנו במתח גדול, הזכרנו את הימים הטובים והסדר מלפני שנה. שרנו בקול חלש, שלא ישמעו אותנו ברחוב. להפתעתנו הגדולה הופיע ארטק קוולר (אחרי עלייתו הוא עיברת את שמו למעיין) ואישתו הטרייה קלרה (מבית מינצברג). שניהם היו בהנהגה הראשית של "הנוער" בפולין. ארטק דיבר על הצורך להפסיק זמנית את פעולות התנועה, אמנם הדגיש שהתנועה הציונית פועלת הלאה בחלקה של פולין תחת שלטון הגרמני ובארצות החופשיות. הוא הציע לנו להמשיך ללמוד עברית ולהאמין בצדק דרכנו הציונית, בתקווה שהיטלר יפסיד את המלחמה ויבוא סדר חדש בעולם. היו בינינו שני חברים שידעו קצת עברית, והוחלט שהם ילמדו את השפה (בתור שפה זרה) במפגש אחד על אחד בביתו של התלמיד, כדי שלא להסתבך עם השלטון. סיימנו את הסדר הזה בשירת התקווה. לא ידענו אז שרוב המשתתפים בסדר הזה יירצחו תוך זמן קצר בשואה. לימוד אחד על אחד התקיים בקושי כי החיים תחת שלטון החדש דרשו את רוב זמננו. תוך עשרה חודשים גרמניה תקפה את ברית המועצות והתחילה השואה.

סדר פסח בשואה

 בהתחלת הכיבוש הגרמנים לא הקימו גטו סגור רק קבעו גבולות לאזור היהודי, כך שאפשר היה לקנות מצרכים מאיכרי הסביבה. הסחר היה מה שאני קורא חד צדדי, ז.א. הגוי היה קובע את צורת התשלום. כסף מזומן לא עניין אותו רק חפצים או דברי לבוש. וכך קרה שלפני פסח נפרדתי ממעילי האהוב עליי תמורת שק תפוחי אדמה אשר אכלנו כל החג. היודנרט הצליח לארגן אפיית מצות שחולקו רק לפי תלושי מזון. אימא, הקוסמת, הכינה תחליף לגפילטע פיש וישבנו מסביב לשולחן, קראנו בחיפזון ובפחד מפניי אקציות וחטיפות הפתאומיות. הזכרנו את סניו בפלשתינה הרחוקה, אשר קווי חזיתות המלחמה הפרידו בינינו. תהינו איך הוא חוגג את החג. אז לא ידענו שתוך כמה שבועות ניפרד מאימא, אשר נלקחה מהבית לגורלה וקיצה המר.

 עברה עוד שנה ואת חג הפסח "חגגנו", אני ואבא, בין אנשים זרים ובתנאים אשר נעשו יותר ויותר גרועים תוך אכזריות גרמנית הגוברת מיום ליום. לא ידעתי אז שתוך כמה חודשים יסגרו אותנו בגטו ואבי ייעלם לתמיד באקציה ברחוב הסמוך. נשארתי לבד. עזבתי את הגטו והצלחתי לעבור לוורשה בעזרתם של ארטק וקלרה, כדי להתחיל את "הקרירה" החדשה שלי בתור גוי מזוייף.

פסח בצד הארי של ורשה

ברור שאי אפשר היה לחגוג את הפסח בצד הארי. אפילו לא ידענו מתי הוא חל. לא היה לנו לוח שנה יהודי. הגרמנים כן ידעו לציין אותו עבור היהודים הכלואים בתוך הגטו. בדיוק בערב פסח 1943 התחילה האקציה הגדולה. הפעם היהודים קיבלו את פניהם של הקלגסים הגרמנים בנשק חם. התחיל מרד יהודי ורשה.

 אני הייתי נוסע כל יום בחשמלית לאורך חומות הגטו, בדרך למשפחה פולנית אשר הייתי אוכל אצלם את ארוחת הצהריים. וכך הייתי עד יום-יום למה שמתרחש בצד השני של החומה. אלה דברים ידועים לכולנו. רק אספר לכם שכאשר פרץ המרד ישבתי מול בעלת הבית (אשר שנאה את הגרמנים בכל ליבה) ואז היא אמרה: "סוף-סוף היטלר עושה משהו טוב. הוא מטהר את ורשה מיהודיה." האוכל נתקע לי בגרון ורק בקושי רב התאפקתי מלהגיב כדי לא לגלות לה את זהותי האמיתית. ככה עבר עליי ועל הרבה היהודים המסתתרים כפולנים החג הזה.

פסח אחרי ההגירה לארה"ב

אחרי המלחמה החלטתי לנסוע לארה"ב כדי להמשיך את הלימודים שנקטעו בגלל השואה. שם ראיתי איך היהודים האמריקאים חוגגים את ליל הסדר. איך? בדרך הכי קלה שרק אפשר. מי שאין לו משפחה, או שאין לו חשק לערוך את הסדר בביתו, מזמין מקום בבית הכנסת. בית הכנסת באמריקה הוא לא רק מקום להתפלל בו. הוא גם מקום למפגש ולפעילות חברתית. לצורך זה יש בדרך כלל אולם מיוחד מצוייד במטבח נוח להפעלה. ואז או שהנשים בקהילה מכינות את האוכל והבנות הצעירות מגישות אותו, או – בקהילות העשירות יותר, מזמינים קטרינג מושלם, כולל מלצריות נוצריות וגם חזן מקצועי לנהל את הסדר. העיקר הנוחיות שאפשר לקנות בכסף.

יש גם יהודים שלוקחים את חופשתם השנתית בתקופת הפסח, סוגרים את עסקיהם ונוסעים לבתי מלון. כך נמנעים מהצורך להכשיר את בתיהם ועסקיהם לפסח.

מעניין מאוד איך המשבר הכלכלי הנוכחי ישפיע על מנהגיהם של היהודים בארה"ב. בטח יהיו בנושא הזה כתבות בתקשורת.

כך אני חגגתי את הסדר בודד בין זרים כמה שנים טובות עד שצברתי מספיק כסף לבוא לארץ ולחגוג את הפסח ביחד עם אחי ומשפחתו בקיבוץ תל-יצחק של אז.

ליל הסדר בקיבוץ

לפני ההפרטה ערכו חברי הקיבוץ את הסדר בכוחות עצמאיים בחדר האוכל המשותף. החברות הכינו את האוכל, החברים ערכו את השולחנות וניהלו את הסדר. בימים ההם עוד לא היכרנו את כלי אוכל החד-פעמיים, וניקוי הכלים והצלחות דרש מאמץ גדול. חדר האוכל היה מקושט יפה. אחת החברות המבוגרות הדליקה נרות ובירכה את המשתתפים בברכת החג ושהחיינו. קראנו חלק מההגדה המסורתית והגדת הקיבוץ אשר השתנתה משנה לשנה לפי ה"אקטואליה". בזמן האוכל ואחריו נגן יצחק טוב באקורדיון.

אחרי הסדר רקדו את ה"הורה" בדשא הגדול עד שעות הלילה המאוחרות. האווירה החגיגית המיוחדת לקיבוץ נחרתה עמוק בזיכרוני לתמיד. להיות מוזמן לסדר בקיבוץ נחשב לכבוד גדול וזכות מיוחדת ואני אסיר תודה לכל החברים של אז ושל היום.

השנה הוחלט לא לקיים סדר פסח בחדר האוכל. זאת תהיה הזדמנות לחזק את קשרי המשפחה ועם הקרובים וחברים המוזמנים ולחגוג את החג כל אחד ואחת כרצונו החופשי. כך נסגר המעגל בשלמותו. חגגנו פעם בחיק המשפחה ושוב נחגוג בחיק המשפחה.

חג שמח, מלא הנאה,יופי וסיפוק לכולנו!!!

* * *

עמוס גלבוע

חמישה שיעורים מפי אסד

עוד לא נכנס ביבי לתפקידו וכבר נשמעו הקולות הקוראים לזנוח את המסלול הפלסטיני לטובת המסלול הסורי. חלקם מדגיש שאסד כמה לשלום עם ישראל מזה שנים, ומכריז על כך בראש חוצות; אחרים מדגישים את הצורך להוציאו מיידית מ"ציר הרשע" האיראני, מה עוד והוא מעוניין בכך, ולשלם לו ב"מחיר הכואב" הידוע.

משום מה יש לי תמיד ספק אם אלו המדברים בשם אסד, אכן קוראים את נאומיו וראיונותיו במלואם, או מסתפקים בכותרות תקשורתיות מקוטעות לחלוטין, ופעמים מגמתיות. להלן חמישה שיעורים מפי אסד, מבוססים על נאומיו וראיונותיו, מהתקופה האחרונה, לתקשורת הערבית והמערבית, המגלים ברורות את עמדותיו ותפיסותיו בסוגיה הישראלית.

שיעור ראשון, ביחס למפגש עם מנהיג ישראלי: ישראל הפיצה שמועות כאילו עמדתי לפגוש את אולמרט בתורכיה בדצמבר 2008. ובכן, לא היו דברים מעולם. שיהיה ברור היטב: לא אפגוש את ראש ממשלת ישראל אלא רק לאחר שייחתם הסכם שלום בין ישראל לסוריה וישראל תשלים את נסיגתה מכל רמת הגולן.

שיעור שני, ביחס למפגש אולמרט האחרון בתורכיה בדצמבר 2008 עם ראש ממשלת תורכיה: במהלך המפגשים הבלתי ישירים בתורכיה התחייב אולמרט בפני ראש ממשלת תורכיה לסגת מכל רמת הגולן. על מנת שנוכל לגשת למו"מ ישיר רצינו לקבל התחייבות ישראלית חד-משמעית שכוונתה לנסיגה לקוי ה-4 יוני 67' כפי שאנחנו מבינים אותם. לכן, שלחנו לראש ממשלת תורכיה מסמך המגדיר את גבול ה-4 ביוני ב-6 נקודות : בכנרת, בנהר הירדן ובמקומות אחרים. בשיחת טלפון לילית ביקשתי מראש ממשלת תורכיה לקבל מאולמרט, שהיה לידו, התחייבות ברורה האם הוא מסכים לקבל את מסמך 6 הנקודות שלנו. אולמרט התחמק, תימרן, ולבסוף ביקש לדחות את החלטתו במספר ימים על מנת להתייעץ. אחרי ארבעה ימים הוא פתח במלחמה בעזה.

שיעור שלישי ביחס לשלום עם ישראל: אני חוזר ומבהיר לכל אחד שאני נפגש עימו, בעיקר מהמערב, שיש הבדל בין "הסכם שלום", לבין השלום עצמו. הסכם שלום הוא חתיכת נייר ולא יותר מזה. חתיכת הנייר הזאת אולי תיתן לישראל שגרירות ודברים פורמאליים דומים. היא בשום אופן לא תיתן לה שלום במובנו הנורמאלי, היא לא תיתן לה נורמליזציה הכוללת מסחר, מעבר גבול חופשי וכל שאר הדברים. העם הסורי לא יסכים לכך!

שיעור רביעי, ביחס לפליטים הפלסטינים, השלום והטרור: יש בסוריה חמש מאות אלף פליטים פלסטינים. עד שבעייתם של פליטים אלו לא תיפתר והם יחזרו לבתיהם והבעייה הפלסטינית תבוא על פתרונה המלא, לא יהיה שום שלום נורמאלי בין ישראל לסוריה. לכל הסכם שישראל תחתום עם סוריה לא יהיה שום ערך מעשי בלי פתרון הבעייה הפלסטינית. יתר על כן, כל עוד ישנם פליטים פלסטינים, כל עוד יש "כיבוש" ישראלי של אדמה ערבית, סוריה תתמוך ב"התנגדות" ( כלומר, בטרור).

שיעור חמישי, ביחס "לציר הרשע". לסוריה ישנם יחסים אסטרטגיים ותיקים ואמיצים עם איראן, כמו גם עם חיזבאללה והחמאס; כל המאמצים לנתק את סוריה מאיראן הם חסרי תועלת; הסכם ישראלי עם סוריה נוגע אך ורק לסוריה והגולן, ולא ליחסיה עם איראן ואירגונים אלו. סוריה היא מעצמה אזורית משפיעה, ולכן היא זאת המסוגלת לשמש כגורם מתווך בדיאלוג של ארה"ב עם איראן.

מה כל אלו מלמדים אותנו? "עסקנים לשלום עם סוריה" יגידו שאלו רק מילים שלא מלמדות דבר. לדעתי זה מלמד גם מלמד, שאין פתרונות קסם של "שלום נפרד חפוז" עם סוריה.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" ב-6.4.09.

* * *

יוסי גמזו

אֲנִי זוֹכֵר אֶת לֵיל הַ"סֵּדֶר" שֶל הַזֵּידֶע...

אֲנִי זוֹכֵר אֶת לֵיל הַ"סֵּדֶר" שֶל הַזֵּידֶע

שֶלֹּא קָרָאנוּ לוֹ אַף פַּעַם "סַבָּא", כִּי

הֵם לֹא הָלְמוּ אוֹתוֹ שְנֵיהֶם (בְּיִידִיש: בֵּידֶע)

לֹא הָעִבְרִית וְלֹא צְלִילָהּ, שֶכָּל בָּקִי

בַּהֲוָיוֹת אֱנוֹש כְּבָר חָש בָּהֶם מִין טַעַם

שֶל פַלְצָנוּת שֶהִיא הַהֶפֶךְ הַגָּמוּר

מִן הַצַּלָּם הַפִּינְסְקָאִי הַהוּא שֶל פַּעַם,

שֶתֹּאַר-שֵם זֶה לֹא הִתְאִים לוֹ (כָּאָמוּר

בֵּין חַיָּטֵי נְוֵה-שָלוֹם אוֹ נְוֵה-צֶדֶק:

"זֶה לֹא הָיָה מֻנָּח עָלָיו בְּטִבְעִיּוּת"

כְּמִין פִּידְזָ'ק לוֹחֵץ וְצַר, נֻקְשֶה כְּצֶדֶף)

בְּעוֹד שֶ"זֵּידֶע" אֵין בּוֹ שֶמֶץ רִשְמִיּוּת...

אֲנִי זוֹכֵר עוֹד אֶת הַבַּיִת בִּרְחוֹב דְּגַנִיָּה

מִמּוּל צְרִיפוֹ הַמִּיתוֹלוֹגִי הַקָּסוּם

שֶל אַגָּדָתִי; אֶת נִגּוּן "הָא לַחְמָא עַנְיָא"

וְהַמַּצּוֹת הַמִּתְפַּצְּחוֹת אֲגַב כִּרְסוּם;

אֶת זְקַנְקַנּוֹ הַקּוֹצָנִי שֶהוּא הִבְטִיחַ

שֶלֹּא לִדְקֹר בִּי בְּזִיפָיו אִם אֲנַשְּקוֹ

וְשֶתָּמִיד, בְּמַמְזֵרוּת, הָיָה מֵטִיחַ

אֶת כָּל חוֹחָיו בִּי (כְּמוֹ אֶת קֻנְדֵּסוּת צְחוֹקוֹ).

אֶת צְחוֹר שִלְגֵי סִיבִּיר שֶל כָּרִיּוֹת-הַתֶּמֶךְ

שֶבֵּין גַּבּוֹ וּמִסְעָדוֹ שֶל הַכִּסֵּא

בָּהֶן הֻטְמַן אֲפִיקוֹמָן שֶאֵין עוֹד לֶמֶךְ

שֶלְּגָנְבוֹ מִמֶּנּוּ כְּלָל לֹא יְנַסֶּה;

אֶת הִתְגַּנְּבוּת-הַיְּחִידִים שֶבָּהּ זָחַלְתִּי

בֵּין שְלַל רַגְלֵי כֻּלָּם מִתַּחַת לַשֻּלְחָן

עַד אֶל הַיַּעַד שֶבִּתְמוּרָתוֹ נָחַלְתִּי

אֶת כִּתְבֵי בְּיַאלִיק שֶהָפְכוּ לִי לְפֻלְחָן

שֶשּוּם תְּשוּרוֹת מֵאָז וְשוּם אֲפִיקוֹמָנִים

לֹא יִשְתַּוּוּ לוֹ לְעוֹלָם בְּעָצְמָתוֹ

שֶל הַמִּפְגָּש הַזֶּה עִם לַהַט-הַוּוּלְקָאנִים

שֶל הַכִּשּוּף שֶשְּמוֹ שִירָה, שֶאֵין כְּמוֹתוֹ

לְהִפְּנוּטוֹ הָאֶפִּיפָאנִי שֶל הַיֶּלֶד

שֶהַתְּשוּקָה וְהָאֵימָה וְהַחֲסָךְ

פָּשוּט שִכְּרוּהוּ בּוֹ בְּאַהֲבָה מֻרְעֶלֶת

בְּסַם הַלִּירִיקָה שֶבְּדָמוֹ נִמְסַךְ.

אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַחֲשָש לִגְמֹעַ יַיִן

שֶבּוֹ אַרְבַּע כּוֹסוֹת הַחַג הֵן סַכָּנָה

לְעֵרָנוּת חוּשָיו שֶל צוּצִיק שֶעֲדַיִן

שָרוּי כֻּלּוֹ בְּסַקְרָנוּת הַהַמְתָּנָה

לִקְרַאת בּוֹאוֹ הַמְּיֻחָל שֶל אֵלִיָּהוּ

שֶכְּשֶיָּדִי פִּתְאֹם תּוֹלֶשֶת אֶת זְקָנוֹ

נִגְלִים מֵעֵבֶר לוֹ פְּנֵי אַבָּא שֶהָיָה הוּא

לָבוּש כְּסַנְטָה קְלָאוּס וּבְצִקְלוֹנוֹ

כָּל מַתְּנוֹתָיו שֶל הַתִּשְבִּי, בְּלִי סְיָג וָחֶסֶם,

אֲבָל בָּרֶגַע בּוֹ נִטַּש אוֹתוֹ עִמּוּת

שֶבֵּין תְּלִישַת זְקָנוֹ וּבֵין מַרְאִית הַקֶּסֶם

נִגְמַר עִדַּן הָאַשְלָיוֹת וְהַתְּמִימוּת.

אֲנִי זוֹכֵר אֶת חֹם הַבּוֹבֶּע, סָבְתָא מוּסְיָה,

הַכְרֵין, הַקְּנֵיְדְּלָאךְ, הַדִּמְעָה וְהַחִיּוּךְ,

אֶת תַּצְלוּמֶיהָ עִם סָבִי, מִשָּם, מֵרוּסְיָה

וְאֶת תְּחוּשַת הַמּוֹרָשָה וְהַשִּיּוּךְ.

אֲנִי זוֹכֵר אוֹתָם שְנֵיהֶם (בְּיִידִיש: בֵּידֶע),

זוֹכֵר כָּל הֶגֶה,

טַעַם,

רֵיחַ

וּמַבָּט,

אֲנִי זוֹכֵר אֶת לֵיל הַ"סֵּדֶר" שֶל הַזֵּידֶע

וְכָל פְּלָאָיו עוֹלִים בִּי וְהַלֵב נִצְבָּט...

(מתוך "ילד בתל-אביו")

* * *

יהודה גור-אריה / שני שירים

האופטימיסטית

אֲנִי אוֹפְּטִימִיסְטִית לְלֹא תַּקָּנָה.

מִבַּעַד לְמִשְׁקָפַי [הַוְּרֻדִּים]

הָעוֹלָם מִצְטַיֵּר לִי וָרֹד וְנָאֶה.

בְּכָל מָה שֶׁקּוֹרֶה בּוֹ

אֲנִי רוֹאָה

חֶסֶד-יָהּ, נִסִים וְנִפְלְאוֹת.

בְּכוֹס רֵיקָה לְמֶחֱצָה

אֲנִי רוֹאָה כּוֹס מְלֵאָה –

שֶׁהֲרֵי מִלֵּאתִי אוֹתָהּ

בִּדְמָעוֹת.

זאב! זאב!

מִישֶׁהוּ צוֹעֵק בְּקוֹל נִחַר:

זְאֵב! זְאֵב!

כְּאֵב! כְּאֵב!

וְאֵין שׁוֹמֵעַ.

וְאֵין שֵׁם לֵב.

רַק אִישׁ אֶחָד מֵרִים

חֲצִי-עַיִן, חֲצִי-אֹזֶן מֵעַל לְצַלַּחְתּו,

שׁוֹאֵל בַּחֲצִי-קוֹל:

 – מָה הוּא צוֹעֵק,

מִתְרַגֵּשׁ, מִתְלָהֵב?

מִי מִנָּה אוֹתוֹ מַתְרִיעַ בַּשַּׁעַר?           

מַפְרִיעַ אֶת שַׁלְוַת הַצִּבּוּר?           

סְתֹם אֶת הַפֶּה, פֶּסִּימִיסְט.

אַל תִּתְעָרֵב!                         

אַךְ זֶה בְּשֶׁלּוֹ:

– זְאֵב! זְאֵב!

2.4.04-18.3.09

* * *

ד"ר קרן פייט

חייל מיותם מחפש נערה כותבת

בזמן מלחמת ההתשה מבקש חייל להתכתב עם נערה. הנערה שעונה אינה יודעת שאותו חייל קיבל שקים של מכתבים בתשובה. היא גם לא יודעת שדוד, החייל אליו כתבה במקור, לא היה מי שניסח את הבקשה הדרמטית ששודרה ברדיו: "חייל מיותם ממעוז אי שם מחפש נערה שתכתוב אליו לגדות התעלה." החבר שניסח עבור דוד את הפניה הדרמטית ביקש רק מכתב אחד כמעשר מתוך כל הערימה שהתקבלה. המכתב שבחר היה של אסנת, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה...

"הדמויות ב'נשים קטנות' מבוססות כולן על אנשים אמיתיים," כתבה לואיזה מיי אלקוט לאחר פרסום ספרה הידוע, "לא ניתן להמציא סיפור כה אמיתי או נוגע ללב כמו זה שסיפקו לי עובדות החיים הפשוטות."

אותן "עובדות חיים פשוטות" הן ההופכות את "מכתבים לתעלה", ספר הביכורים של אסנת רז, למעניין כל כך. ובשונה מספרים אחרים עליהם אני כותבת, את ספר הזה היה לי הכבוד ללוות מהשלב בו היה ניצוץ של רעיון בעיני היוצרת, דרך הריון ארוך ורב תהפוכות, ועד ללידה המוצלחת.

"אני יכולה לחזור לקרוא את 'האסופית' ואת 'נשים קטנות' – ספרים בהם הכול מסודר ואופטימי, והחיים יודעים לנהל את עצמם במהוגנות, באופטימיות ובדרך ארץ," כותבת תמר ליואב ב"מכתבים לתעלה". אלא שמאחורי האופטימיות ב"נשים קטנות" מתחוללת מלחמה. ברקע של הסיפור המשפחתי מתחוללת מלחמת האזרחים האמריקאית, ובתוך הבית פנימה מתחוללת מלחמה על זהות ומציאת דרך אישית. ג'ו מארץ' מייחלת לעצמאות המגולמת בעיניה בחיי הגברים היוצאים למלחמה. בדומה לה, תמר מודה כי "אני מצפה בקוצר רוח לרגע שבו אתגייס לצבא ואהיה סוף סוף אדם מבוגר ברשות עצמי." כמו הרבה בני נוער לפניהן (ומן סתם גם אחריהן) שתיהן מחפשות את דרכן בעולם מבלבל ומאתגר. במקרה של תמר ושל ג'ו, הדרך מסומנת באמצעות קריאה וכתיבה.

ג'ו שואפת להיות סופרת מגיל צעיר. במקביל לקריאת ספרים בלתי נלאית, היא כותבת, ומניחה לעצמה להתנסות בסגנונות כתיבה שונים מסיפורי מעשיה, דרך סיפורים קצרים, ועד רומן. בסופו של תהליך, הכתיבה שהופכת למשמעותית עבורה היא הכתיבה שיוצרת משמעות עבור המשפחה והקהילה שלה. לאחר מותה של בת', אחותה האהובה, ג'ו כותבת את הסיפור שיזכה אותה בפירסום ובהכרה. במובנים רבים ג'ו היא בת דמותה של לואיזה מיי אלקוט, ו"נשים קטנות" הוא דרכה של אלקוט לכתוב מחדש את סיפור ילדותה. "מכתבים לתעלה" מספר על ראשיתה של זוגיות, שהפכה אהבה גדולה למציאות של משפחה ואושר. אלא שהחיים בדרכם הלא צפויה מנעו את המשכה עד עצם היום הזה.

"מכתבים לתעלה" נפתח עם מכתבה הראשון של תמר לחייל הלא ידוע ממעוז אי שם: "לחייל המיותם מאי שם! דמעות זלגו מעיניי למשמע בקשת ההתכתבות הנוגעת ללב ששלחת. רק שתדע – התייפחתי בקולי קולות... אין ספק שאני חייבת לענות לך, נכון? פטריוטית נאמנה שכמוני לא רוצה להשאיר חייל אמיץ, עם רמת התנסחות סבירה למדי, בהרגשת יתמות מתמשכת. לכן, אני מתעלמת מהעובדה, שרק בעוד שמונה חודשים אהיה בת 17 כפי שדרשת. ברור לי, שכשחייל נמצא במצב נואש כשלך אז מהם שמונה חודשים ביני לבינך?"

וכדי שידע החייל מי מסתתרת מאחורי הכתיבה הקולחת, תמר מצהירה על עצמה שהיא "שוברת צלחות" אמיתית: עקשנית, קפריזית, אימפולסיבית ובכלל בעלת "אופי איום ונורא." בפועל היא מתגלה כבת-עשרה דעתנית, אוהבת ספר, המצליחה לראות את ההומור ברגעי הגאות והשפל של החיים, כולל בזמנים בהם החיים מערימים עליה.

כשהיא מגלה את "מעשה הנוכלות", היא כותבת ליואב: "כשראיתי מעטפה עם חותמת של ד.צ. ועליה השם 'יואב מאירי', חשבתי לעצמי: מי זה לעזאזל יואב מאירי? הרי אני בכלל כתבתי לדוד קורג'י. ואני אפילו זוכרת שחשבתי אז לעצמי: נכון, דוד קורג'י זה לא שם של טייס. אבל בקשת ההתכתבות שלו היתה באמת מוצלחת והוא שווה תגובה. עכשיו אני מבינה, שפשוט לקחת את המכתב שלי כ'שכר סופרים' על בקשת ההתכתבות שכתבת עבורו! ממש סירנו דה ברז'רק! (אני רק מקווה שאין לך אף עצום מימדים, כי הפנטזיה שלי היתה תמיד אף יווני קלסי). אני גם מקווה שהצנזור, שקרא את המכתב שלך עם 'הווידוי המביש', לא הודיע למטכ"ל על החייל השקרן שהוא גייס בלי לדעת..."

דמותה התוססת של תמר לבטח תתחבב על קוראים צעירים בני עשרה. האיורים היפים שמלווים כל מכתב, פרי כישרונה של יעל רז, מוסיפים אתנחתא קומית לציטוטים הספרותיים הרבים בהם משתמשת "תמי השוקדת בספרים" כדי להמחיש את טיעוניה. גם מבוגרים בני התקופה יהנו מתיאורי ההווי ההומוריסטים המשלבים פרטי יום יום עם עניינים שברומו של עולם, מעינויי ה"אבו עגילה" ועד המהומה שהקים המחזה "מלכת האמבטיה".

הספר מלווה את תמר ויואב כמעט עד הפגישה "אחרי הפסקת האש", ומותיר לקוראים לדמיין את האושר והעושר שבאו אחר כך. אוסי ואיציק אכן נפגשו בשש אחרי המלחמה ואחרית הדבר הקצרה בספר מתארת בתמצות את הסיפור שכתבו החיים לשני האוהבים.

האהבה הגדולה ש"מכתבים לתעלה" לוכד את ראשיתה, ממשיכה להתקיים במעשה הכתיבה ובמעשה יצירת הספר, שהיה משותף לכל בני משפחת רז. במובן מסויים יצירת הספר ממחישה את דבריו של המשורר דילן תומס: "גם כאשר יאבד האהוב, תישאר האהבה / ולמוות לא תהיה כל ממשלה."

מכתבים לתעלה. אוסי רז. הוצאת בת אור. 71 עמ'. הרשימה פורסמה ב-3 בפברואר 2009 במדור "משהו לקרוא" – "רשימות – הנשמה מילולית", באתר אינטרנט. קרן פייט היא ד"ר לספרות אנגלית. פסיכותרפיסטית בהתהוות.

* * *

יעקב זמיר

בת מאה ובלי בתי שימוש ציבוריים!

אולי תל אביב הינה עיר בלי הפסקה, אבל גם בלי בתי שימוש ציבוריים.

עיריית תל אביב עושה את המירב כדי לנקות את העיר. אבל לא דואגים שיהיו בה גם בתי שימוש ציבוריים. וגם את אלה שהיו ועמדו על תילם הרבה מאוד שנים באו וסילקו מבלי להקים במקומם אחרים.

אחרי מלחמת סיני באה פקודה להקים קירות מגן בפתחי הבתים, למשל בשדרות רוטשילד. מאחורי הקירות הללו היה אפשר תמיד לעשות מעשה. ועד היום, אם נלך ברחוב הזה ונתבונן היטב על המדרכות נראה סימנים של זרם הפיפי. ואם נתחקה אחריו נמצא שמקורו מאחורי קיר המגן. עוד מאז הימים נשארו הסימנים הללו, כי כאן זה לא בגדאד. וכאן לא רוחצים את המדרכות במים שאותם מביאות מן הנהר משאיות גדולות כל יום אחרי הצהריים.

כך גם ניתן למדע הארכיאולוגיה כר נרחב להתפתח בו עד כדי כך שקמו לנו כבר כמה וכמה קתדראות, והדוקטורנטים חלקם עוסקים בחרסים מימי בית שני ומתקופת הצלבנים ועוד, וחלקם בהיסטוריה הטרייה של הישוב. מה שנקרא בלע"ז recent history כולל סימני הפיפי.

אחר כך הוסרו קירות המגן הללו בגלל החידושים והתקנת דלתות כניסה עם אינטרקום וכיו"ב. המתקנים שהיו בשדרה עצמה סילקה העירייה לטובת קיוסקים מהם היא גובה ארנוניות. את זה שהיה בפינת רח נחלת בנימין מקווה ישראל הסירה העירייה ללא תחליף.

תמיד חשבתי שאחת ה"צרות" שלנו כאן בארץ היא שתקומתו של עם ישראל בארצו נִהְגתָה וקוימה מעשית על ידי יוצאי ארצות אירופה בעיקר. כך עלייה ראשונה ושנייה וכן הלאה. אלה רובם באו מכפרי פולין רוסיה ועוד. התרבות והמנהגים שהביאו איתם לא היו מנותקים מן הרקע. ובמה דברים אמורים כאן ועכשיו? בזה שמעולם לא דאגו פרנסי העיר לבתי שימוש ציבוריים או שדאגו בתחילה ואחר כך הפכו אותם לקיוסקים.

במגרשים הריקים שהיו בבנייה ובחצרותיהם ניתן היה לפרוק את המטען, הוקמו בתי קומות עם שוער בכניסה שמונע מבן תמותה בלי כרטיס מגנטי להיכנס.

ומה יש לי נגד הכפרים מדרום מזרח רוסיה ופולין? אין לי כלום, רק שאני מניח ששם לא היו בתי שימוש ציבוריים. לא שהאנשים לא השתינו, אלא ש"הסתדרו איכשהו..."

בימי נמיר, ראש עיריית תל-אביב, לא היה אף בית שימוש ציבורי ליד חופיה של העיר. וכשהוא נשאל להסבר ענה: "בסופו של דבר כולם מסתדרים ועושים פיפי בים..." (ציטטה מעיתון של אותם הימים, וזה באמת רע מאד שיש זיכרון).

תל-אביב גדלה והתרחבה ואוכלוסייתה בלי עין הרע מי יספור אותה. אלפי כלי רכב באים כל יום לרחובותיה מערים אחרות. עסקים לרוב. ובתי שימוש אין! יש בית שימוש ברחוב אבן גבירול? לא! יש ליד כיכר מלכי ישראל? לא! יש בכיכר דיזנגוף? לא! יש ברחוב לוינסקי? גם כן לא! ולא אזכיר את רמת אביב .

גם בעירי, רמת גן עיר הפיז'אמות, אין בתי שימוש ציבוריים. בכיכר כפר הישוב יש? לא. ברחוב הרואה או בשכונת עמידר וברמת חן, אל תחפשו כי אין. אגב, איך ידע אדם שהוא נמצא ברמת גן, והלא רחובותיהן של כל ערי ישראל זהים. פשוט מאוד: הוא יקרא בקול "יחזקאל!!" ואז יסתובבו אליו כעשרים איש, "מנשה!!" יסתובבו שלושים. וגם יראה הרבה ההולכים בפיג'אמות-פסים למכולת וגם לסַפָּר.

נוהג היה קיים בארצו של הדוד סאם, שאדם יכול להיכנס לכל מסעדה להטיל את מימיו ולצאת אפילו בלי לשלם טיפ למלצר. נראה אותך נכנס למסעדה בתל אביב לחפש בית שימוש. והלא ברובן אין כזה בכלל גם לסועדים.

בצוק העתים ועם הגיל שהתקדם כאשר הפרוסטטה גדלה והחלה השלפוחית דורשת ריקון לעיתים קרובות יותר, נמצאנו בצרה. חבר נחמד אמר לי פעם שלפנים הוא ידע בעל פה את מפת ערי אירופה וזכר בעיניים עצומות איפה יושב כל מוזיאון ובית שעווה, והיום הוא מתרכז באיפה יש בתי שימוש בהם יוכל להיעזר בצורך הקבוע. זה נכון.

אני אימצתי את שיטת המפה של החבר שלי. למדתי בעל פה מיקומם של בתי השימוש הבודדים הציבוריים בתל-אביב, וגם את מקומות המסתור. ואני מתכנן את החנייה ליד המקומות בהם אפשר גם לרוקן השלפוחית. חניון בית הדר, לא רע. יש שם עץ גדול ליד הסככה שמול השקם. מאחוריו אפשר. בחניון יהודה הלוי בעייה. חניון שבזי: במוצאו יש חצי קיר שנותר מבית שהרסו אותו – תמיד עומדת שם משאית של תנובה, מאחוריה אפשר.

אגב, הכתובות הסיסמאות והמשלים והחמשירים שנכתבו על קירותיהם של בתי השימוש הציבוריים, משמשים חומר עשיר למחקר של הפסיכולוגים ושל חוקרי מדעי החברה למיניהם. ואני ממתין לפירסומים בעניין הזה גם בארצנו הקדושה, כגון מחקר שיבדוק ההבדלים בין הסיסמאות שנכתבו בבתי השימוש בצפונה של העיר לאלה שנכתבו בדרומה ועוד. אלא שאין בצפונה של העיר תל אביב ולו בית שימוש ציבורי אחד לרפואה. ועל כן מחקר מקורי עברי כזה מתעכב לעת עתה. בינתיים נהנים מן הסיסמאות האלה ה"קופי רייטרס", אלה מחַברי הסיסמאות של הפרסומות. ולמה הם נקראים קופי רייטרס, יען כי הם מעתיקים מקירות בתי השימוש הציבוריים את הסיסמאות, משַנים אותן קצת ומקבלים סיסמה של פרסומת ליוגורט או לשוקולד פרה ועוד.

על מצוקתו של האדם שאינו מוצא מקום לרוקן את שלפוחיתו ביטא הסיפור מימים עברו על האיש שעלה למרפאתו של רופא ברחוב אלנבי בתל אביב. ואמר לו אדוני בבקשה תעזור לי אני לא יכול להשתין ואני מתפוצץ. הרופא הלך מאחורי הוילון והביא קערה בגודל בינוני והציע לו לנסות כשברקע קולות ברז מטפטף. ההוא חוטף את הקערה שולף את הציפור ומתחיל להתרוקן בקול צלצול וקצף חוגג. ובאמצע הזרם גם מבקש קערה נוספת. מהר! – אמרת שאתה לא יכול להשתין, שואל הרופא. בוודאי, כי לא היה לי איפה. אין בכל העיר הזו אף בית שימוש ציבורי. אַה...ה, תודה דוקטור!

חברי סיפר לי שבנוסעו באוטובוס בין עירוני בטורקיה ראה שהגברים מצויידים בצנצנות בעלות פה רחב, ובשעת הצורך הספיק להם להסתובב לשלוף להשחיל לצנצנת ולהזרים. אני מניח שאת התכולה שפכו אחר כך מן החלון כאשר המכונית האיטה קצת את נסיעתה, שאם יעשו כן תוך כדי נסיעה מהירה יחזור הכל לפרצופיהם של אלה שיושבים על ספסל אחד אחורנית.

הגעתי לידי כך שנמנעתי מלנסוע לת"א לכל מיני משימות רק בגלל שאין לי היכן לעשות פיפי. אימצתי את מוחי ולבסוף: פתרון! – צנצנת. כמו בטורקיה. לאחרונה גבר היבוא מטורקיה (היא ארץ התּוּגָר בלשון עגנון) ובין היתר מיובאים משם לארץ מחמצים בתוך צנצנות רחבות עם מכסה שאפשר לסגרו הרמטית, וכתוב עליהם "טוּרשוּ". קניתי אחת, גמרנו את הטורשו שלה, רחצתי אותה ושמתי בתא המטען של המכונית. חברה מסחרית אחת חילקה לנו במתנה שקית ובה זוג רשתות שחורות להדבקה על שמשות החלונות במכונית להגנה מפני השמש. זה גם מסתיר קצת. ובאמת אני עכשיו הרבה יותר שקט עם הצנצנת. בצר לי, לוקח הצנצנת מדביק את הרשתות וכו'. עוד לא חנכתי אותה אבל עצם הִמַּצְאוּתָה במכונית נוטעת בי שלווה.

יש לי תמונות שצילמתי בעיר הדתית קוניה שבטורקיה שם יש מצבת קבר למָאוְוְלָאנָה ובתמונה מופיעים שלטים עם חיצים המורים על W.C. LER

בטורקית המילה לר  היא צורת ריבוי, רצה לומר, לכיוון אזור בתי השימוש, ללמדך שהיתה שם שורה ארוכה מן המוסדות הנ"ל. כך גם בירדן. הממלכה ההאשמית משופעת מאוד בבתי שמוש ציבוריים לעומת ישראל.

גם בנצרת אין בית שימוש ציבורי. אף לא אחד. ונאלצתי לקנות שם שני שיפודים של קבב במסעדה כדי שיהיה לי תירוץ לעשות שם פיפי.

החיפוש אחרי מקום להשתנה שורשיו נעוצים הרחק בהיסטוריה שלנו. בהיותי סטודנט, זכורה לי פינה ברחוב יפו בירושלים בין רחוב המלך גורג לקולנוע ציון מצד ימין שם ישנה סמטה צרה ובפתחה נראה קיר עליו צוירה באדום הכתבת:

"מקום קדוש! בית הכנסת פה! נא לא להשתין".. (התמונה באלבום שלי), ללמדך שמצוקת בתי השימוש הציבוריים היתה קיימת כבר בימי בית שני. ומאז ועד היום הזה לא התפנו בני עמנו לעניין.

כל הסיפור הזה של המשתנות, טעון בדיקה יסודית, ואני מקווה שלכנסת הבאה תרוץ איזו רשימה שכל ייחודה יהיה דאגה לצריכים להשתין.

כאשר עליתי ירושלימה ללמוד, ולפני שהתחילה שנת הלימודים נסעתי לעיר הקודש יחד עם חבר נוסף על מנת לתור את העיר ולחפש חדר משותף למגורים במקרה ולא נקבל מקום בשיכון הסטודנטים. ירושלים של אז היתה עיר קטנה וקומפקטית ובית הספר לרפואה שכן במרכז העיר ליד מגרש הרוסים. מחוסר ידע פנינו לבית מלון. קראו לו מלון ירושלים או משהוא כזה, והוא שכן בסימטה קטנה מול קולנוע ציון במקביל לרחוב החבצלת שם היו כל מערכות העיתונים. פנינו לבעל המלון שהיה לא אחר מאשר מלכיאל גרינוולד שהסעיר את כל המדינה בניהול משפט שקשור לפעלם של ישראלים בעת השואה באירופה. איש מזוקן שבא מהונגריה והתאים לו לנהל מלון כזה. שלום אדון. שוּלִום וּבְרוּכָה הוא עונה. בואו אני אראה לכם חדר נהדר עם פרטיות והרבה אויר. והוא לוקח אותנו לגג הבית שם עמד צריף שבתוכו היה החום גדול ולדבריו יכלו לגור בו שני סטודנטים. "יש למטה במלון חדר אוכל וגם מקלחת." הוא אמר. "ואיפה כאן השירותים?" שואל החבר שלי. והמזוקן מצביע בידיו על מרחבו של הגג הגדול ואומר: "תראה, יש לך פה מאתיים קואדְרָאט מטר, ואתה רוצה גם בית שימוש? אתה יכול לעשות כאן פיפי כמה שאתה רוצה.."

שמתם לב שלא הזכרתי בכלל עניין מצוקתן הגדולה של נשותינו החמודות. על זה אין מה לדבר. אישה ישראלית לא תשב בשום בית שימוש ציבורי גם אם יימצא כזה, שכן אמונתה שלמה שאיך שהוא נראה לבטח יביא עליה מחלות. כך הן מתאפקות ולא שותות מספיק ואחר כך יש להן מזה צרות ולא נפרט.

ועוד נזכיר שהבחור שיושב בבית השימוש התחתי בכיכר מגן דוד שליד שוק הכרמל בתל-אביב מחלק מנות של נייר ניגוב חצי שקוף. אסביר: חצי שקוף ובצבע ירקרק שדרכו אפשר לראות לא רע, הוא נייר בית שימוש ממוחזר. בוודאי שמתם לב שבבתי כיסא מסויימים יש ליד האסלה גם דלי קטן עם בקשה שאת הנייר המשומש ישליכו לפח דווקא. וזה למה? לשם המיחזור. אוספים את תוכן הפחים האלה בשקית, קושרים ושמים במיכלים מיוחדים העומדים בפינת הרחובות, באה משאית של חברת "אמניר", מעבירה לבית החרושת לנייר ושם מכבסים ומעבדים את הניירות הללו ועושים מהם נייר ניגוב חדש, רק שהוא חצי שקוף.

 וזהו הנייר הממוחזר שחוסך דולרים למשק המדינה!

בברכה

יעקב זמיר

רמת גן, עיר הפיז'אמות

נ.ב. האמת היא שהמצב זהה בכל ערי ישראל, אלא שהן לפחות לא עושות חגיגות ומרעישות עולמות כי יודעות שהשתיקה יפה להן, ועל כן לא הזכרתין.

אהוד: יעקב היקר, אתה יודע את כתובתי ובפעם הבאה שאתה מגיע לתל-אביב אתה מוזמן להשתין אצלי, בלי הודעה מראש, מכּל הרדיוס המתאים לך, שמרכזו פינת שלמה המלך וגורדון.

* * *

אורי הייטנר

1. השתא עבדֵי

"הא לחמא עניא, די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח. השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא בשנה הבאה בארעא דישראל."

מה משמעותו העמוקה של הטקסט הזה, אותו אנו שרים בתחילת סדר הפסח?

התרגום לעברית של הטקסט הוא: זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים. כל רעב יבוא ויאכל. כל נצרך יבוא ויפסח. השנה אנו עבדים. בשנה הבאה – בני חורין. השנה אנו כאן, בשנה הבאה בארץ ישראל. [הסיבה לכך שהטקסט הוא בארמית, היא ששפת הדיבור היתה ארמית, וכדי שכל נזקק וחסר בית ישמע וידע ויוכל להצטרף לסדר. מגוחך שאנו ממשיכים לקרוא את הטקסט בארמית. ראוי היה, שבכל פזורה הטקסט יקרא בשפת המקום, ובישראל – בעברית].

ההגדה הקיבוצית, שעוצבה לפני למעלה מעשרים שנה [יצאה לאור בתשמ"ה 1985 במלאת יובל להגדה הקיבוצית] – בידי צוות בראשותו של אריה בן גוריון זצ"ל, מייסד ארכיון החגים (היום – מכון "שיטים") התמודדה עם סוגייה אחת שמעלה הטקסט הזה, סוגיית "השתא הכא". הרי אם רצוננו בסדר משמעותי, אם איננו קוראים את הטקסט מצוות חכמים מלומדה, אלא באמת ובתמים אנו מנסים להתחבר אליו, איננו יכולים לשבת השנה בארץ ישראל ולשיר שהשנה אנו "כאן" בגלות ובשנה הבאה נהיה בארץ ישראל. הנוסח החלופי הוא "השתא אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל." היופי בנוסח הזה, הוא נאמנותו למסר המרכזי שהטקסט מביע, תוך התאמתו למציאות חיינו. אמנם אנחנו כאן, בארץ ישראל, במדינת ישראל, ובכך אנו גאולים. אך זו רק אתחלתא דגאולה, כל עוד מיליוני יהודים חיים עדיין בגולה. אנו מייחלים לכך שבשנה הבאה כל היהודים יעלו לארץ ויחיו כיהודים חופשיים במולדתם.

בעוד אב"ג שינה את הפסוק המתייחס לגאולה הלאומית, הוא לא נגע בפסוק הנוגע לגאולה החברתית – "השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין." בעוד מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה לאומית, הבין אב"ג שטרם הגענו לאתחלתא דגאולה חברתית. ואם כך בשנות ה-80 המוקדמות, קל וחומר היום. כאשר המצב החברתי החמיר, העוני גבר, הפערים העמיקו, מערכת החינוך – פאר היצירה של מדינת ישראל בעשורים הראשונים שלה נמצאת במשבר מתמשך, ואנו נמצאים בעיצומו של מיתון שבו המונים מאבדים את מקום עבודתם ואת מטה לחמם, ניתן לשיר ללא הסתייגות "השתא עבדי".

לא, איננו עבדים לפרעה במצרים. העבדות בימינו אינה עבדות במושגים ההם. אך יש בישראל כיסי עבדות – סחר בנשים, עובדי קבלן בתנאים מחפירים, אנשים ששכרם מולן לאורך חודשים ושנים, אנשים ששכר עבודתם אינו מאפשר להם קיום בכבוד, עובדים זרים החיים בתנאים קשים מנשוא.

וכאשר רבים כל כך בינינו אינם בני חורין, אנו כקולקטיב לאומי, איננו יכולים לראות עצמנו בני חורין. זו משמעות הסולידריות החברתית.

בטקסט "הא לחמא עניא" שלוש אמירות מרכזיות. האחת היא שכל רעב ונזקק מוזמן לשבת עימנו בשולחן הפסח. השנייה היא הכרה במציאות החברתית הקשה על פיה אנו עבדים למעשה, והחזון הוא שנהיה בני חורין. השלישית היא הכרה במציאות חיינו כגולים והצבת חזון של גאולה לאומית.

ניתן להתייחס לכל מסר בנפרד. המסר הראשון הוא הסולידריות החברתית והקריאה לכל אחד מאיתנו לתמוך בעניים שבקרבתנו. הפיתרון שמציג המשפט הזה הוא צדקה – העני והרעב נשארים עניים ורעבים, אך חובתנו לסייע להם, להזמין אותם לסדר, לתרום להם מצרכים לחג. אך אין כאן שינוי חברתי של ממש.

המסר השני הוא מסר של שינוי חברתי, של תיקון עולם. אנו חותרים לעולם שאין בו עבדות, עוול ועוני. זהו מסר של צדק חברתי.

המסר השלישי הוא מסר של שחרור לאומי.

היפה בטקסט, הוא החיבור בין שלושת המסרים הללו, כשלושה מסרים שאי אפשר להפריד ביניהם.

הסולידריות החברתית הבסיסית, האכפתיות של אדם כלפי אדם אחר, כלפי שכנו, הערבות ההדדית בקהילה, הנכונות להתנדב ולתרום, החברה האזרחית, המגזר השלישי, כן, הצדקה – הם הבסיס לכל שינוי חברתי. ללא הסולידריות החברתית הבסיסית הזאת, אין ולא יהיה שום שינוי חברתי. מי שבז לסולידריות הזאת, ורוצה להשליך הכל על המדינה, על הממשלה, כאילו רק בידם להביא לתיקון חברתי, מחמיץ את העיקר. החברה קודמת לממשלה והסולידריות החברתית קודמת למדינת הרווחה וחשובה ממנה.

אולם אין די בסולידריות החברתית הוולונטרית. היא כשלעצמה, לא תביא לתיקון עולם. הנדבך הבא הוא הביטוי המדיני של הסולידריות החברתית – מדינת הרווחה. מדינת הרווחה מבטיחה חינוך, בריאות ורווחה לכול והיא כלי לתיקון עולם ולשחרור חברתי. המשבר אליו נקלע העולם כולו, פרי באושים של הקפיטליזם הפרוע ומשולח הרסן, מחייב שינוי וחזרה לאחריות ציבורית על החברה והכלכלה. החלטות פסגת ה-G20 בשבוע שעבר בלונדון, הן סימן דרך בכיוון המתחדש.

הנדבך הבא – אין שחרור חברתי ליהודים אלא במסגרת שחרור לאומי של העם היהודי. סוציאליזם שאינו לאומי, הוא סוציאליזם עקר וחסר תוחלת. את הצדק החברתי ראוי לקיים במסגרת מדינת הלאום. אין שחרור חברתי אמיתי של יהודים, אלא בציונות, במדינה היהודית העצמאית בארץ ישראל.

אולם לא יהיה שחרור לאומי אמיתי, גם כאשר קיימת מדינה יהודית עצמאית וחזקה וגם אם כל היהודים בעולם יחיו בה, אם לא תהיה מושתתת על צדק חברתי. בימי הקרבות הסוערים, הקשים והעקובים בדם של מלחמת העצמאות, בן גוריון הקפיד בכל נאום ובכל מאמר להזכיר שאין זו מלחמה על הקיום הפיסי בלבד, אלא מלחמה על מדינת מופת שתהיה אור לגויים, או בלשון מגילת העצמאות – היא תהיה מושתתת על ערכי הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל.

אנו פותחים את סדר פסח – חג החירות הלאומית והחברתית של העם היהודי, בהתייחסות לרעב ולנזקק. משמעות האמירה היא שכל עוד יש בתוכנו רעבים ועניים, כולנו עבדים, איננו בני חורין. וכל עוד איננו בני חורין, איננו בארץ ישראל, במובן העמוק של המושג, גם אם פיסית אנו חיים על אדמתה.

2. איני חסיד שוטה

בתגובה למאמרי "ככה הוא ינהיג את המדינה?" (גיליון 433), בו תקפתי בחריפות את בנימין נתניהו על הדרך בה הקים את ממשלתו, הגיב אהוד בן עזר כך: "כל מי שלא חדל להשמיץ את אולמרט, כמוך, ולעשות לו לינץ' תקשורתי ולראות בממשלתו את הגרועה שבממשלות – כדאי לו לשתוק עכשיו כי ממשלת ביבי-ליברמן היא העונש המגיע לכם על מה שעשיתם לאולמרט!"

אני רואה לנכון להצביע על ההבדל המהותי בין גישתו של אהוד בן עזר לפוליטיקה לבין גישתי. אהוד הוא חסיד שוטה של אולמרט. לאורך כל תקופת כהונתו של אולמרט כראש הממשלה, מעולם לא השמיע בדל של ביקורת עליו, אלא רק הילל, שיבח, פיאר, רומם, הידר וקילס את נשוא הערצתו. כל ביקורת על אולמרט הוא דחה בבוז. כאשר אולמרט נהג בניגוד מוחלט להשקפותיו הפוליטיות של בן עזר (למשל – ניסיונו למסור לסורים את הגולן) הוא הסביר זאת כטקטיקה מתוחכמת שנועדה להטיל את האשם על הצד השני. כל מידע על מעשי שחיתות ועבירות פליליות של אולמרט הוא דחה כקש וגבבה. כאשר נגמרה חקירה נגד אולמרט ללא כתב אישום, הוא הציג זאת כהוכחה לכך שכל החקירה היתה מלכתחילה עורבא פרח. כאשר הוגש כתב אישום, הוא יצא בחריפות נגד מי שהגיש את כתב האישום. יש להניח שאם יורשע אולמרט בבית המשפט, בן עזר יצא בחריפות ובבוז נגד בית המשפט, שאינו מבין את המובן מאליו – שאולמרט צח כשלג ואינו יכול, לא לחטוא, לא למעוד ואף לא לטעות.

גישתי לפוליטיקה שונה לחלוטין מגישתו של בן עזר. איני חסיד של איש, איני מעריץ איש. אני בוחן כל מנהיג לגופו, תומך בו כאשר הוא ראוי לתמיכה ומבקר אותו כאשר הוא ראוי לביקורת. אכן, תקפתי בחריפות את אולמרט ואני רואה בו ראש ממשלה גרוע ביותר, אך לא היססתי לכתוב בשבחו כאשר היה ראוי לכך, כמו על החלטתו לצאת למלחמת לבנון השנייה (לעומת ביקורתי על הדרך הקלוקלת שבה ניהל אותה), התקפת הכור הסורי והתעשתותו ברגע האחרון במו"מ על עסקת שליט והצגת קווים אדומים במו"מ.

הדרך בה ניהל נתניהו את המו"מ הקואליציוני והדרך בה הרכיב את ממשלתו, ראויה לכל גנאי ולכן גיניתי אותה. לא אהסס לתקוף אותו, לבקר אותו על כל שגיאה, על כל מחדל ועל כל החלטה שאינה עולה בקנה אחד עם השקפת עולמי. עם זאת, לא אהסס לשבח אותו ולברך אותו על כל צעד נכון, על כל הצלחה ועל מדיניות שתתאים לעמדותיי.

זאת שליחותי כפובליציסט; לומר את דעתי כמות שהיא ולנסות להשפיע על פי השקפתי.

ובאשר לאולמרט – כמו קאטו הזקן מזכיר לנו אהוד בן עזר מידי שבוע בשבוע שעוד נתגעגע לאולמרט. אין מצב שאתגעגע לאולמרט. גם אם נתניהו יהיה כישלון מוחלט וגם אם יתעלה על עצמו ויצליח להיות יותר גרוע אפילו מאולמרט, עדיין לא תהיה כל סיבה להתגעגע לאולמרט, כיוון שאין כל סיבה להתגעגע לדבר רע.

אהוד: אם יש מי משנינו שהוא עבד לדיעותיו הקדומות ולהשקפותיו הפוליטיות אתה הוא זה – ולא אני. שנאתך לאולמרט מעבירה אותך על דעתך ואינך רואה איזה ראש ממשלה מעולה הוא היה לעומת הסמטוכה של היום. אתה עוד תתגעגע לאולמרט. אני מבטיח לך שתתגעגע! ואני לא "חסיד שוטה" של אולמרט, אני הערכתי נכון את המצב הפוליטי שבו נתונה ישראל, ואת האסון שבקמפיין ההדחה של אולמרט, ולכן כתבתי ביושר ובפיכחון כל מה שכתבתי, והיום יותר ויותר אנשים נוכחים לדעת עד כמה צדקתי וכיצד הם הולכו שולל על ידי התקשורת וגורמים אינטרסנטנים עתירי כספים (דוגמת המממנים של "ישראל היום") שפעלו נגד אולמרט והמליכו עלינו את ביבי. כן, אתה עוד תתגעגע לאולמרט. אני מבטיח לך שתתגעגע, וכל פעם שאתה מעביר ביקורת על ביבי אתה אשם לא פחות ממנו כי סייעת לו בהפלת אולמרט.

3. רגע אחד של אושר

בימים הקשים של מלחמת לבנון השנייה, הובילו מתנ"ס הגולן וועד יישובי הגולן את מבצע "מהגולן באהבה". מידי יום ירדו מאות מתנדבים מן הגולן לפעולות סיוע בקריית שמונה, צפת, טבריה ויישובים אחרים. פעילות זאת נמשכה גם בימים האחרונים של המלחמה, כאשר קטיושות נפלו גם ברחבי הגולן.

במהלך ביקור של משלחת סיוע מן הגולן לקריית שמונה, הגעתי למקלט באחת משכונות המצוקה של העיר. ניגשה אליי אישה שהחזיקה תינוק על הידיים. עיניה כבויות ועל פניה מבט מיואש. "נגמרו לי הטיטולים," היא לחשה לי. "תעזור לי. אני חייבת טיטולים. תדאג לי לטיטולים."

מה היא רוצה ממני? מאיפה, לכל השדים והרוחות, אני אקריץ לה עכשיו טיטולים? "אני אשתדל," הבטחתי לה, מקווה שתרד ממני. "אני אעשה מאמץ," הבטחתי, כשבליבי אני מלקה את עצמי: למה אני משקר לה ולעצמי? במקום להרגיע אותה, לחזק אותה, לחבק אותה, אני מבטיח לה הבטחות חסרות כיסוי, יוצר אצלה ציפיות שווא. ובכל זאת, ניסיתי. הרמתי כמה טלפונים, בניסיון להגיע למי שיוכל למצוא טיטולים ולקחת אותם למקלט שלה.

עברו דקות אחדות, וראיתי רכב מתקרב. עצם העובדה שרכב נסע בכביש, היתה אירוע מיוחד. קריית שמונה נראתה כמו עיר רפאים בסרט אפוקליפטי על היום שאחרי הפצצה. העיר ריקה. הרחובות שוממים. השמיים אפורים מעשן. וברקע – ירי בלתי פוסק של סוללות התותחים שלנו, המוצבות סמוך לעיר. כדי שנדע להבחין בין רעש היציאות לרעש הנפילות, תודרכנו שאם האדמה רועדת, זו היתה נפילה... במציאות הזאת, הכבישים ריקים ממכוניות. המכוניות היחידות שהסתובבו בעיר היו המכוניות שלנו.

מי המשוגע הזה שנוסע לו בכביש? המכונית נעצרה לידי והנהג שאל אותי: "סליחה, איפה זה רחוב הבאבא סאלי?" הבנתי. אין זה אדם מקומי. מן הסתם, גם הוא, כמונו, מתנדב מן החוץ. הצצתי למכוניתו, והיא היתה עמוסה באספקה, כמו מכוניותינו.

"אולי יש לך במקרה חבילת טיטולים?" שאלתי אותו בתקווה.

"במקרה, נשארה לי חבילה אחת," הוא השיב לי, "איזה מספר אתה צריך?"

 "אין לי מושג," השבתי. לקחתי את החבילה ורצתי לאישה במקלט. "איזה מספר טיטולים את צריכה?", שאלתי והושטתי לה את החבילה. "המספר הזה. זה בדיוק מה שאני צריכה," היא השיבה לי.

גם היום, כעבור שנתיים וחצי, עדיין בשרי נעשה חידודין-חידודין כאשר אני משחזר את פניה של אותה אישה, שעה שקיבלה ממני את החבילה. היה זה בעבורה רגע של אושר עילאי בתוך התופת. היא כבר שבועיים במקלט עם ילדיה, תחת מטחי טילים ללא הפסקה, במציאות קשה ביותר, בתנאים קשים מאוד. המציאות הזאת לא השתנתה. אבל באותו רגע עניין אותה רק דבר אחד. שלתינוק שלה יהיו טיטולים. באותו רגע, זה היה כל מבוקשה בחיים. ובאותו רגע, כל מבוקשה ניתן לה. וגם בעבורי היה זה רגע של אושר עילאי. הרי כל המאמץ שאנו עושים וכל תכליתו ממוצה באותו רגע.

"באת אליי מן השמיים. שאלוהים יעזור לך. שיהיה לך רק בריאות. אתם אנשים טובים," היא אמרה לי.

מלמלתי כמה מילים במבוכה והסתלקתי משם, כאילו אני מאוד עסוק, ובעצם בשל האופי הדפוק שלי שאינו מאפשר לי להחצין רגשות ליד אנשים. צילצלתי לאשתי, לספר לה, כי בכל זאת הייתי צריך לפרוק את החוויה.

בהמשך אותו ערב שוב הגעתי לאותו מקלט. "זה אתה שהבאת לי את הטיטולים. שאלוהים יעזור לך".

ועוד רגע מרגש. באחד מימי שישי ירדה משלחת גדולה מאוד, של כשישים מתנדבים מן הגולן לצפת. בראש המשלחת עמד ראש המועצה אלי מלכה, הוא עצמו בן צפת.

התחלקנו לחוליות והתפרסנו לעבודה בשכונות השונות של העיר. הקבוצה שלי פעלה במרכז הקליטה של העולים מאתיופיה. פרקנו שם את המצרכים – ארגזי פירות, שקי תפוחי אדמה, שישיות של "מי עדן", מוצרי מזון שונים לצד צעצועים, ספרים לילדים ועוגות שאפו נשות רמת מגשימים שנסעו איתי, עם ציורים של ילדי היישוב. הנשים מרמג"ש ירדו למקלטים והפעילו את הילדים ביצירה, במשחקים ובשירה. הן ערכו להם קבלת שבת כדת וכדין.

היתה איתנו אישה נוספת, מלכה מאבנ"י אית"ן. מלכה היא אחות, העובדת במיון ב"פוריה". מלכה ביררה אצל האחראים במקום האם יש בעיות רפואיות. היא נענתה שיש מכת כינים בקרב הילדים.

חיש קל היא פתחה קליניקה מאולתרת והחלה במבצע ביעור כינים. כל הילדים המכונמים נשלחו אליה בזה אחר זה לטיפול. כשסיימנו את פעילותנו, לאחר שעות אחדות, וחזרנו הביתה, היא עוד נשארה שם. הרי לא כל הילדים טופלו. היא אישה דתייה. היה זה ערב שבת. אבל איך היא יכולה לעזוב, בטרם סיימה את מלאכת הקודש שלה? ואני חשבתי, שהנה, זאת היהדות האמיתית. זו המשמעות האמיתית של השבת. זו המשמעות האמיתית של שמירת מצוות.

ובמוחי הדהד סיפור רחוק, שאיני זוכר את פרטיו, על אחות באחת ממלחמות ישראל, שזכתה לכינוי: "המלאך בלבן".

* * *

ספר מחוּדש של פוצ'ו

חבורה שכזאת היינו

הספר "חבורה שכזאת" יוצא עתה לאור בלבוש חדש ומורחב, לאחר שאזלו מן השוק עשרים המהדורות שהודפסו מאז שנות השישים. הספר החדש מתאים גם לצעירים תאבי דעת, כי בנוסף לביאורי מושגים שחלפו מן העולם, נוספו לו פרקים על מבצעי הפלמ"ח בימי המאבק, לבל יחשבו שבפלמ"ח עשו רק קומזיצים ותעלולים. "חבורה שכזאת היינו", בלבושה העדכני, שמרה על סיגנונה המבדח וגם התעשרה בסיפורי עלילה, שלפני חמישים שנה לא היה נעים לדבר עליהם...

קוראי "חדשות בן עזר" המעוניינים לרכוש את הספר

ישלחו 50 ₪ בשטר או בהמחאה לפקודת:

הוצאת "לשון", ת.ד. 51175, תל אביב 67132

בציון כתובת למשלוח הספר. המעוניינים בחתימת המחבר יציינו זאת.

אהוד: אני קורא, נהנה וממליץ! וגם סובל מפרצי צחוק בלתי נשלטים בהיזכרי בגריז שמרח יוסיניו על אוזנו, שבה נהג המורה למשוך, ובעלילות של יוסיניו עם אימו מנפילתו לבור השתן שברפת ועד למקלחת המשותפת.

* * *

דודו פלמה

גבעת הפסח שלי

(או, איך להיות ניצול משפחת שואה ובכל זאת להישאר הומניסט)

עד כמה שהדבר ישמע מוזר, החג הקרוב ביותר ברוחו לפסח מכל מועדי השנה הוא יום השואה דווקא.

עוד מעט אני הולך לנמק לכם את הטענה המוזרה הזאת, אך קודם לכך תנו לי לתאר לכם את גבעת הפסח שלי. שוו בנפשכם שאני ניצב על גבעה רמה שפסי הגובה מופיעים עליה כמו במפה טופוגרפית.

קו הגובה הראשון מלמטה, מתחתית הגבעה, הוא יסוד המרד – אלבר קאמי שואל בספרו האדם המורד את השאלה "מי הוא האדם המורד?" ועונה מיד שזהו "אדם האומר לאו. אולם אף שהוא מסרב, אינו מוותר: הריהו גם אדם האומר כן, עם התעוררותו הראשונה." כלומר האדם המורד באמת, איננו מתמרד רק על-ידי מעשה השלילה הילדותי-דסטרוקטיבי, אלא הוא גם אדם האומר כן, הוא איננו רק שולל את המציאות, הוא גם מחייב אותה.

ואז אלבר קאמי בא ועושה הבחנה מאוד חשובה – "מבחינה אטימולוגית המילה מורד (בצרפתית) מתפרשת כ'מי שהפך את פניו'. מהלך היה כששוט אדוניו מונף עליו. והנה הפך פניו והתייצב מולו." לעולם לא נצליח למרוד בטרם נודה בכך שאנו עבדים. העבד יכחיש תמיד את דבר עבדותו, ממש כמו שאלכוהוליסט יכחיש את שיכרותו. רק כאשר יעמוד בציבור ויאמר בקול צלול "אני אלכוהוליסט" רק אז תתחיל גאולתו. זוהי בעצם הפניית פני התודעה אל הצלפת השוט של מעשה ההכחשה. ולכן, כמו שאומר בצדק אלבר קאמי, המרד מתחיל תמיד מהמקום בו אנו חדלים לעמוד בגבנו אל האירועים ובאומץ הופכים פנינו אל מול הצלפות השוט של המציאות.

עכשיו הגענו לקו הגובה השני, קו הקץ הראשון – זוהי בעצם הפעם הראשונה, המתועדת, בה עמדו עלינו לכלותנו – בספר שמות פרק א' מנסה פרעה לפתור את הבעיה היהודית- דמוגרפית על ידי שהוא רוקם תוכנית שאפשר לכנותה 'הפתרון הסופי הראשון': "ויצו פרעה לכל-עמו לאמור כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו ואת הבת תחיון." זהו מקום חשוב בזיכרון ההיסטורי שלנו, שבו אנו מתקרבים למראות השואה והחורבן שאנו מכירים הרבה יותר מקרוב, במה שאנו מכנים שואת יהודי אירופה וצפון אפריקה.

אין ספק בכך שבשתי הקטסטרופות חוו היהודים מצב קיומי קשה מנשוא. התיאור הבלתי נסבל במדרשים של נשים היולדות אל תוך הטיט אותו הן מהדקות ברגליהן ושל זקנים שחדלים מלהתקיים והופכים בגופם לחומרי בניין, וכל זה בהשגחת שוטרי ישראל, מזמינים יותר מאנלוגיה היסטורית אחת או שתיים. אין גם ספק בכך, שבזיכרון ההיסטורי שלנו, יציאת-מצרים היתה הפעם הראשונה בה יצאנו מארון השמד והחידלון.

הקו השלישי הוא קו הזיכרון – מבחינת התהליך ההיסטורי, ככל שאנו קרובים יותר אל אירוע טראומטי, כך עולה חשיבות הזיכרון וכן משתכללות הטכניקות לשומרו. לא רחוק משם בשמות י"ג אנו מגלים באיזו שיטה נקטו בני ישראל כדי לנצור בזיכרונם את הדברים האיומים אשר אירעו להם – "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים: והיה לך לאות על-ידך (אצל ניצולי שואה האות שעל היד אינו ניתן להסרה עוד) ולזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים: ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה."

ה"והגדת לבנך" הזה חזק וחריף כמעט כמו "נדרתי הנדר לזכור את הכול, / ליזכור, ודבר לא לשכוח" של שלונסקי, שמתייחס לשואה. ובספרו הזהו אדם מגדיר פרימו לוי את ערך הזיכרון כך: "...הרהרו וזיכרו כי כל זאת אירע. / והיו הדברים האלה: / אשר אנוכי מצווכם / לחקוק בלבבכם. / ושיננתם אותם לבניכם / בשבתכם בבית בלכתכם בדרך, / בשוכבכם ובקומכם. / והיה כי תידומו – יאבדו בתיכם / ויך בכם החולי מכף רגל עד קדקוד. / ויהפכו מכם פניהם יוצאי חלציכם, עוד."

מכל אלה עולה שלמעשה אין וגם לא יהיה לנו שיקום תודעתי מבלי שנכונן מנגנון שיכריח אותנו ליזכור את מה שאנחנו כל-כך מבקשים לשכוח.

הקו הרביעי הוא קו התרפיה של הפסח – פסח הוא במהותו גם מנגנון פסיכולוגי הבא ללמדנו איך משתחררים מטראומת שואה נוראה. מטרתו לעזור לנו להתמודד עם הטראומה כבני חורין ולא להיות מקובעים בה כקורבנות, כעבדים.

כאשר התרחש הצונאמי הגדול בים סוף, לאחר שבני ישראל עברו בו בחרבה, וגלי ים-סוף גאו וכיסו על המצרים הרודפים, עמדו כל בני ישראל ושרו שירה של שחרור גדול מאימת המוות: " אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים..." (מה שמכונה במקומותינו "שירת הים"). אינני שופט אותם על שמחתם, הדבר הראשון שעושה אדם הניצל ממוות וודאי הוא לשמוח על הצלתו.

לעניין זה מציעים חז"ל שתי עמדות קיומיות הנובעות מאותו אירוע קוסמי על ים-סוף:

האחת היא המדרש הידוע של רשב"י ש"מכאן (מהאירוע בים-סוף) היה רבי שמעון אומר טוב שבגויים הרוג טוב שבנחשים רצוץ את מוחו" (מכילתא דרבי ישמעאל).

(זהו למעשה מצב שבו אני כל כך שונא את אויבי עד שאני הופך להיות השינאה עצמה. וזהו אולי הניצחון הגדול ביותר של אויבי עליי, בכך שהוא גורם לי להפוך להיות הוא).

המדרש השני, המתקן, נמצא במסכת סנהדרין: "באותה שעה (שבה אמרו בני ישראל את שירת הים) בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה, אמר להן הקב"ה: מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפניי?..."

כאשר אני דורש את המדרש הזה בסדר פסח, אני נזכר ומזכיר שגם המצרים הטובעים נבראו בצלם אלוהים, ובכך אני מצהיר ששוב אינני במקום מעקב [מעכב?], מקום המבצר אותי לעד בתוך השנאה. לפי כללי הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל אני נמצא במקום של חירות גדולה. חירות להיות מעצב את חיי, בלי להכחיש את הדברים אליהם אני משועבד, ובלי להניח לטראומות הגדולות, שחוויתי כיחיד או כעם, לנהל את חיי במקומי.

בספרו "אדם מחפש משמעות", מתאר ויקטור פרנקל את רגע השחרור ממחנה-הריכוז אוושויץ. איך עמד בשערי המחנה, פניו אל החופש ובגבו המחנה, כאשר לפתע הבין שבידיו הבחירה אם להשאיר את המחנה מאחור, או ללכת עם המחנה לאשר ילך עד יום מותו.

את המקום הזה הפליאה גם לתאר לאה גולדברג בשירה את תלכי בשדה:

"האומנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, / ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם, / ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת, / או שלפי שבולים ידקרוך ותמתק דקירתם. / ...את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט / השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם. / וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת / כאחד הדשאים, כאחד האדם." (הלחין אותו להפליא חיים ברקני משער הגולן).

המקום בו אנחנו חופשיים לחגוג את הפסח, הוא המקום שבו נשוב להיות "כאחד הדשאים כאחד האדם." זהו מקום של שחרור גדול לא רק מהעבדות שהיינו נתונים בה, אלא גם חופשיים מכל העיוותים שהותירה בנפשנו.

אז זהו, כמו שאתם רואים זהו מסע הנפש שאני עורך כאשר אני מטפס על גבעת הפסח שלי. ובכל פעם שאני מסיים אותו, אני ניצב לי שוב שם למעלה, על ראש הגבעה שלי, וסוף סוף אני באמת שוב בן חורין. עד לפסח הבא.

* * *

לקראת חג הפסח

1. "הגדה" של פסח. 2. סיפור לילדים "בצאת ישראל ממצרים"

3. "בין חולות וכחול שמיים"

שלושתם עם ציוריו היפים של נחום גוטמן

ונוסף עליהם גם אלבום נחום גוטמן

לפני 29 שנים יצא לאור בהוצאת "יבנה" הספר "בין חולות וכחול שמיים", סיפר וצייר: נחום גוטמן, כתב: אהוד בן עזר.

 סיפור חייו זה של הצייר והסופר נחום גוטמן, כפי שסופר לאהוד בן עזר – זכה להצלחה והדפסותיו נמכרות עד היום בעותקים רבים מדי שנה. לא מעט כיתובים על קירות מוזיאון נחום גוטמן בנווה צדק לקוחים מספרם המשותף: "בין חולות וכחול שמיים".

הצלחת "בין חולות וכחול שמיים" הביאה בשעתו את הוצאת "יבנה" לבקש את אהוד בן עזר להמציא טקסט חדש לספר "יציאת מצרים בחרוזים" שכתב חנניה רייכמן עם ציוריו של נחום גוטמן, וכן לחדש את הגדת פסח שאותה נחום גוטמן צייר בשעתו. ישב אהוד בן עזר וכתב את "בצאת ישראל ממצרים" (1987) – סיפור יציאת מצרים לילדים, בלשונו-שלו ובלי חרוזים, וכן ההדיר הגדה מסורתית של פסח (1987) – ושניהם עם אותם ציורים מופלאים וצבעוניים של נחום גוטמן, ובמהדורה גדולה, מנוקדת ומאירת עיניים.

כל שלושה הספרים עדיין מצויים למכירה, וקל לרכוש מהם, בייחוד לקראת פסח, בדוכן הספרים שבמוזיאון נחום גוטמן בנווה-צדק, או ישירות בהוצאת "יבנה", רח' מזא"ה 4, תל-אביב, טל. 03-6297856. פקס 03-6293638.

כדאי אולי להזכיר שבמוזיאון ובחנויות שיש בהן ספרי אמנות ניתן לרכוש גם את "אלבום נחום גוטמן" שערך וכתב אהוד בן עזר, (הוצאת "מסדה", 1984 ואילך; הוצאת "מודן", 1997 ואילך, בהדפסות רבות), אלא למרבה הצער אין באלבום טקסט מקביל באנגלית ולכן הוא מיועד ליודעי עברית בלבד; אך ייתכן שבמהלך השנה הקרובה תצא מהדורה רוסית של האלבום.

[דבר המפרסם]

* * *

דבורה קוֹזְוִינֵר

להכעיס, במילעיל

סיפור

במכירת סוף העונה, של אותה שנה, בחנות המפוארת והגדולה לכלי בית, קניתי מערכת כלים חדשה.

יופי, אמרתי לעצמי, הגיע הזמן. המערכת הישנה כבר חסרה כמה וכמה פריטים, שנשברו במהלך השנים, קערית למרק, צלחת גדולה, לפתנית והמגש העגול, וכבר נאלצתי להוסיף בארוחות המשפחתיות כלים שונים ואחרים.

יופי, חזרתי ואמרתי לעצמי, כששבתי שמחה ומרוצה הביתה. עכשיו צריך רק למצוא הזדמנות חגיגית לחדש אותה וליהנות מחוויית כלים נאים שמרחיבים את דעתנו. יום הולדת, ארוחת חג, או אירוע משמח כלשהו, שיבוא או שניזום אחד כזה.

לא עבר זמן רב ובמחוזותינו נשמעו קולות של "נחש צפע", אנשים אטמו חדרים שאמורים לשמש כמקלט נגד הפגזות כימיות ולא העזו לצאת מן הבית, ללא קופסת הקרטון המלבנית, עם רצועת הנשיאה על הכתף, ובה ערכת הצלה: מסכת אב"כ עם זריקות אטרופין צמודה לזרועם.

כמעט כל יום, בערך בשעה שש בערב, התרוקנו הרחובות כשנשמעה צפירה אזעקה מפחידה וקולו הרציני של הקריין בקע מן המקלטים: "נחש צפע, נחש צפע."

אנחנו, באזור ו', היינו די רגועים. אנחנו לא המטרה, דיווחו הפרשנים החכמים בעיתונים ובטלוויזיה. זה הרי לא תקריות בגבול הצפון. זה משהו הרבה יותר רציני, והחשש הגדול הוא הפעם דווקא לאזורים המאוכלסים ולמרכזי השלטון והחיים במדינה, אם יצליחו לפגוע עם טיל כזה בתל אביב, יהיה בהחלט לא נעים, סיכמו את דבריהם.

ואז צלצל הטלפון.

בקול מבוהל שאל החלק האחר של המשפחה, זה שגר באזור א', מה קורה ומה נשמע ואיך אצלכם, כלומר, אצלנו.

"אצלנו הכל בסדר," עניתי בקול צוהל, "אתם מוזמנים. הלא אצלכם ממש מסוכן. בואו, בואו," חזרתי והפצרתי, "רגוע פה ותירגעו גם אתם."

"את בטוחה? שאלו בתקווה.

"בוודאי," אמרתי, "ידענו שתבואו, הֵכַנוּ הכל, ולהכעיס בֶּווין אני אכין ארוחה גדולה, וזו באמת הזדמנות מצוינת לחדש את מערכת הכלים החדשה שלי."

את המילה "להכעיס" אמרתי בהברה מלעילית מודגשת.

"מה? מה אמרת?"

"אמרתי 'להכעיס בֶּווין'," עניתי ושוב הדגשתי את המלעיל.

"להכעיס-מי?"

"להכעיס בֶּווין," חייכתי חיוך גדול , שנשמע ואולי גם נראה מעברו השני של קו הטלפון.

היתה שתיקה.

אני ממש הרגשתי איך שתי הגיסות שלי מביאות את האצבע אל הרקה ומניעות אותה בסיבוב קל: הגיסה הזאת שלנו, ירדה כנראה מן הפסים, מסכנה! המצב השפיע עליה.

"בֶּווין, אמרתי, בֶּווין, אתן לא זוכרות? שר החוץ הבריטי! אתן לא זוכרות? מדינה עב-רית! עלייה חופ-שית ! בוז לספר ה-ל-בן! קראתי קריאות קצובות בקול דרמטי, כמו אותה ילדת תנועת הנוער שהייתי, הצועדת לאורך רחוב אלנבי, יחד עם כל היישוב בהפגנה המונית נגד ממשלת בריטניה.

עכשיו באמת היו בטוחות שאני זקוקה לאשפוז דחוף.

"טוב, טוב, תירגעו," אמרתי בקול נורמאלי לגמרי, "זאת בדיחה פרטית. טוב, בואו נסכם." וחזרנו לדבר בצורה עניינית איך ומה ומתי יגיעו המשפחות אלינו.

הנחתי את השפופרת ונחתתי בחיוך על הכורסה הקרובה.

הם לא הבינו. ולמה שיבינו? הלא זה שייך לי. למקום אחר ולזמן אחר. חרוז קטן ונוצץ של זיכרון מושחל על חוט הזמן של ילדותי, הצרוב בי יחד עם כל הגעגועים המרוככים העטופים בצלופן וורוד, כמתנה של חג ועולה לי על צג המחשבה בלי אזהרה מוקדמת. כמו עכשיו.

יום אחד אחרי פורים – ואימא שלי היתה נכנסת ללחץ בעניין ההכנות לפסח. הוּ-הַה גדול של סיוד וקרצוף וצחצוח וכביסה וקניות ובישולים.

הפעילות הקדחתנית הזאת, שהיה בה מן העליזות וההתרווחות אחרי החורף הגשום והקר, שסגר אותנו שעות רבות בתוך הבתים, הקיפה את כל השכונה שלנו הקטנה, המשפחתית, העממית, שכולם הכירו בה את כולם, בין התחנה החדשה, שגבלה כמעט עד החומה הגבוהה של חברת החשמל, בדרך פתח תקווה, לבין פסי הרכבת.

אבא, בגיחוך זהיר היה מנסה לצנן את ההתלהבות שלה, בתוך קלחת העשייה הרחבה והמזורזת: מה את נרעשת? מה את מתרגשת? הלא בין כך ובין כך, בכל מקרה – בארבעה עשר בניסן נשב כולנו לשולחן הסדר, אז מה את דואגת כבר מעכשיו? ואפילו לפי כל הכללים של ה"שולחן ערוך"– תאמיני לי , את מגזימה.

ואימא רוטנת שלא יפריע לה בבקשה, ולא יסתובב לה מאזור נקי לאזור מלוכלך ובחזרה, אחרי שהיא כבר ניקתה שם – וממציאה בשבילו כל מיני שליחויות קטנות, שלא יבלבל לה את המוח, בשטויות שלו על ניקיון לפסח, שהוא לא מבין בזה כלום.

בין יתר ההכנות, צריך להזמין אצל אַבּוּ סַלִים ארבע מאות ביצים. אַבּוּ סַלִים היה סַפָּק הביצים הטריות של השכונה. הוא גר באיזה-שהוא-מקום מזרחית-דרומית ליפו, בסביבות אבו-כביר. פעמיים בשבוע היה מגיע עם סל נצרים ענק, מלא ביצים, שנחו בין שכבות ריפוד של קש ותבן. איך נשא את הסל הזה מרחק כזה, והביצים לא נשברו?

לקראת הפסח אימא היתה קונה ממנו, בכל פעם, מנה של כחמישים ביצים ומאפסנת אותם בקערות לבנות כחולות של אמאייל, שהורדו, מכוסות ועטופות עיתונים מן השנה שעברה, בתוך הקופסה הגדולה שעל הארון. את הקערות המלאות ביצים היתה דוחפת אל מתחת המיטות הגדולות, עד השימוש בהן, ימים ספורים לפני החג.

אימא שלי קשרה עם אַבּוּּ סַלִים יחסים ידידותיים במיוחד. היא היתה מעבירה למשפחתו בגדים שקטנו עלינו והוא היה מביא מדי פעם פיתות או מיני כְּבושים לטעימה. כשהיה מגיע לשכונה, היה בא קודם כל לחצר שלנו. מאיתנו היה יוצא אל הרחוב וקולו הרם היה מזמין את הנשים לקנות ביצים. מיד היתה נוצרת סביבו המולה קטנה של שוק, בליל של נשים קולות ושפות ותוך דקות ספורות היה שוק הביצים המאולתר מתחסל, עד לשבוע הבא.

כשאבו סלים היה בא אלינו, היתה אימא מוציאה מן הבית אל החצר "טַבּורֶטְקָה", כסא עץ מרובע ללא משענת, שמה עליה קערה גדולה, ומתחילה לברור מתוך הסל, שהיה מונח על הארץ, את הביצים הגדולות ביותר.

כל הצעקות והמחאות של אבו סלים, שתיזהר, בשם אללה, ואוי ואבוי, שהביצים ישברו, והוא עוד צריך למכור גם לאחרים, פעלו עליה כמו צפירות אזעקה על חרש-אילם מלידה. אותה לא מעניין שום דבר. היא יודעת בדיוק מה היא רוצה לקנות. והיא לא מתרשמת מן הצעקות שלו ושלא יבלבל לה את המוח. ולא עוד אלא שהיתה גוערת בו: "שַא, אוּסְקוּט, מה אתה צורח ככה?"

בערב היתה אימא מספרת לאבא בהנאה, איך כל הביצים הקטנות נשארו לשכנות.

עכשיו התחיל המשא ומתן בעניין המחיר.

זה חזר על עצמו, כמעט באותו נוסח, מדי שנה. זה חזר על עצמו, כמעט באותו נוסח, גם עם משחיז הסכינים, ה"מוּגַ'לַח סַכַּכִּין", גם עם מלבין הפיילות, ה"ואיסע קעסאלאך" וגם עם מוכרי הירקות והפֵּירות שבאו עם העגלה והחמור למכור את סחורתם בשכונה. זה חזר על עצמו, כמעט בדיוק גם עם רמת המחירים.

"קַדֵיש-אִל-בֵּיד?" היתה אימא שואלת, "בכמה הביצים?"

אבו סלים קבע סכום. אימא היתה מיד גוזרת לחצי. הוא היה מתפרץ שהוא לא משוגע למכור במחיר כזה. וזה היה נגמר בערך באמצע.

שני אלה הסתדרו ביניהם נהדר, בשפה שעיקרה תנועות ידיים נפרשות בהרחבה לכל הכיוונים, עם תערובת לשונית מתנגנת של מילים בעברית, בערבית, באידיש, פה ושם – מלה או ביטוי בלאדינו או בשפות אחרות שרווחו בסביבה, תערובת שיצרה שפה חדשה, מוזרה ומבולבלת מאוד; אך, למרבה הפלא, מובנת לכל מי שדיבר בה – לאימא, לכל תושבי השכונה שלנו והשכונות הקטנות מסביב, ולאבו סלים.

באותה שנה, בעיצומו של המאבק נגד הבריטים על עלייה חופשית, על מדינה עברית – לאחר שאימא בחרה כדרכה את הביצים הגדולות, קבע אבו סלים את המחיר: תַּעַרִיפֵיין. כלומר, שתי תַּעַרִיפות, כלומר שני חצאי גרושים קטנים עם חור, שהם עשרה מיל.

"השתגעת?" נזעקה אימא. "תַּעַרִיפֵיין? לא. ארבע מיל." ומיד התרככה. הבינה שהגזימה בהורדת המחיר. "טוב, חמסה מלין, כלומר, חמישה מיל."

הוא צחק. יודע בדיוק את כללי המשחק וגם מכיר כבר את אימא שלי, "לא, לא, אנא מוּש מג'נון. הכל יקר. הדא הוא. מחיר סופי."

"מה פתאום?" טענה אימא, "בחודש שעבר שילמתי לך תעריפה אחת!"

"לא," תיקן אותה, "בחודש שעבר שילמת לי שישה מיל. ובחודש שעבר –זה בחודש שעבר, אִיל פַאת-מַאת. עכשיו זה לפסח וזה תשעה מיל."

"טוב, שיהיה שבעה," אמרה אימא.

אבו סלים גרד את מצחו, נמלך רגע בינו לבינו הסתכל מסביב, כאילו לוודא שאין בסביבה אוזניים עוינות, ואמר: "את יודעת מה, וואללה, 'להכעיס' בֶּוִוין אני אמכור לך היום בשמונה מיל ולא בתשעה."

אימא היתה המומה. חשבה שהיא לא שומעת טוב: מה? מה אמרת?

"אמרתי, להכעיס בֶּווין, ככה שמעתי אומרים אצלכם, יעני, 'דפקא', 'דפקא' להם. הלא אם לא 'הם', האינגליז הזרים שמסכסכים בינינו, ואם לא המסיתים משלנו, שבאים מבחוץ ומוסיפים שמן של פרעות למדורה, הלא אנחנו ואתם היינו מסתדרים בינינו מצוין, וחיים כל הזמן בשקט ובשלום."

ואת כל זה אמר בלשונו המז'ורגנת, המגומגמת מילים בעברית ובאידיש ומתובלת בהטיות ראש, בתנועות ידיים ובשפת גוף.

בערב אמא נשבעה לאבא, שאבו סלים אמר "להכעיס" בהטעמה אשכנזית, במילעיל.

אבא היה נרעש, גם מן העובדה שבן-דודנו הזה ידע את המילה הזרה והמשונה הזאת והבין במדויק את רוח המילה, גם מבקיאותו של אבו סלים, במה שמתרחש בעולמנו – המצומצם בארץ והרחב בעולם, וידע את שמו של שר החוץ בממשלת בריטניה, וגם מן הווידוי האישי הזה שלו, שתאם את דעתם של רבים וטובים ביישוב.

הוא מיהר נרגש לפרלמנט השכונתי, רחבת בית הכנסת, לספר את החדשה הזאת בין מנחה למעריב.

למעלה מחצי שנה מאז, הוחלט באו"ם על הקמת מדינה יהודית. אבו סלים לא בא יותר לשכונה. שלנו.

בפסח שלאחר מכן, בימים הקשים של מלחמת העצמאות, ננטשו יפו ובנותיה בבהלה. תושביה הערבים ובתוכם, כנראה, גם משפחתו של אבו סלים, עזבו בבריחה המונית. תל אביב נשמה לרווחה.

מאז מסתובב הביטוי הזה במשפחה שלנו. כסמל של "דווקא", שמשמעותו יכולת עמידה, הישרדות, התחזקות, שתמיד-תמיד מלווים בנימה הכרחית של הומור – להכעיס בֶּוִוין.

"להכעיס", במילעיל.

* * *

רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

 [נדפס על העטיפה האחורית].

מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

וכדאי למהר – כי בקרוב יאזלו העותקים במחיר הזה!

הכתובת למשלוח 50 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל אביב 61221

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

מזיכרונות ההתנפלות על פתח-תקוה

עוד מן הבוקר עלו תמרות עשן מכפר-סבא, שתושביה נמצאו בפתח-תקוה – פתאום הגיעה שמועה שגוזלים את העדר בביצה. פלוגה של חמישה רוכבים יצאה, הרוכבים רק הספיקו להגיע עד התחלת הביצה – והנה ערבים לפניהם, מיד פנו עורף והחלו לברוח. הם במשעולים שבין הפרדסים – והערבים כבר בתוך הפרדסים כשתי לשונות משני צידי הדרך, וכשהגיעו הבחורים לאם דרכים, ניתך עליהם מטר-כדורים מתוך הפרדסים. אבשלום [גיסין] נפצע מיד אך ישב עוד הכן על הסוס, רכב כמאה מטר ונפל. שם הקיפוהו הערבים ויבתקוהו בחרבותיהם.

יתר הבחורים שבו כשידיות רוביהם וחולצותיהם סדוקות מכדורים, אחד מהם הספיק לקפוץ מן הסוס, לעזוב אותו לרוחו, והוא עצמו מתפתל בין גדרות השיטה עד הגיעו למחנה שלנו.

אז החלה המערכה – הם היו כמה אלפים. כל הסביבה מצפון למושבה המכוסה פרדסים – רחשה מערבים. בראש הלכו ערב אבו-קישק (שבט שחלוצי פתח-תקוה מצאו על גדות הירקון בעלותם על אדמת פתח-תקוה. משפחת שייכים, שהיו להם עבדים כושים וערבים מן הסביבה, רועי צאן ובקר. הכושים התערבו בשבט ומתערובת זו יצא טיפוס בידואי עז-נפש, שאינו מואס בשוד).

אלה הפשילו את כתונתם והחזיקוה בפיהם, מחלפות הראש התבדרו, ושוקיהם ערומות; ובקול פרא פרצו: "עליהום, עליהום!" – התלהבותם היתה גדולה, ושלנו היו מוכרחים לסגת אחור מעט, בכדי לתפוס עמדה, ולכן עזבו את הפרדסים האחרונים ואת שורת הבתים שלפני תחנת הרכבת, ועברו דרך הכיכר הגלוייה של תחנת הרכבת, עד לכרמי השקדים שלפני המושבה. ופלא הוא שבנסיגה זו לא נפצע איש – מלבד חפירת הגנה עתיקה מימי כיבוש האנגלים לא היה שם כל מגן; חפירה זו, הרוסה ומלאה חול במחציתה, היתה מחסה לשלושה בחורים, כעשרה מטר מאחריהם, שמאלה, מתחת לגדר שיטה צפופה, נמצא שאר המחנה: בסך הכל שלושים רובה על כל החזית הצפונית. הערבים ירו בזעף; נפצעו הרבה מאלה שעברו בדרכים מכרם לכרם, או הרוכבים על הסוסים. גם סוסתו של המפקד הראשי ש. [אברהם שפירא] נפצעה תחתיו. שלושה קיבלו פצעי-מוות באותו מעמד, [גרינשטיין, רפפורט ואורלוף], וארבעה נפצעו יותר קל, מלבד אבשלום שנהרג לפני זאת.

על אם דרכים, בזווית פרדס אחד, תחת גדר של שיטה צפופה, עצרו חמישה אנשים (ארבעה רובים ומאוזר) – מחנה של מאות ערבים. היריות היו תכופות – גם להם היה מחסה. מול זווית זאת עומד בית-אריזה מפחי-צינק, שאורכו כעשרים וחמישה מטר, ובכל זאת נפלו רבים מהם [מהערבים], אחדים טיפסו על גג בית-האריזה. "אנחנו הורדנום כציפורים!" – סיפר לי אחד [משלנו]. גם חליפת [חילופי] דברים היו בין שני המחנות, מובן ששלנו בחרו את [הקללות] היפות, בחריפות שלהם; בינתיים התחממו הרובים, אחדים משלנו היו מוכרחים להפסיק, באותו רגע באו אנשי עין-גנים, עזבו את המשמרות שלהם ובאו. זה חיזק את הידיים. אחד מבני זות [?] זאת סיפר: "ידי דבקה לרובה, ולשוני לחיכי (יום חמסין היה) והרגשתי שעיניי רעבות לגלות ראש ערבי והאצבעות נמשכות אחרי העיניים. נידמה היה לי שלא רובה בידי – אלא שאני הנני בעל חי שיש לו אבר יקר ונפלא המקיא מוות מסביבו ואינו נותן לאחרים לגשת אליך."

אחרי הבידואים הלכו המוני פלאחים: מכפרי קלקיליה, ג'לג'וליה, כפר-סבא, תול-כרם; מחנה כבד, ביניהם גם נשים. הם הביאו איתם עגלות וגמלים להעמיס את השלל, פחי-נפט היו איתם, כפי הנראה היה בדעתם לשרוף אחר-כך את המושבה, כי בכל הפרדסים שעברו בהם, הדליקו את בתי-המנועים.

ומדרומה של המושבה הלך מחנה שני כבד, אשר איש לא יכול היה לשים לב אליו, כי כל הכוחות התרכזו בצפון, שלא לתת להתפרץ למושבה. בדרום הלכו רק פלאחים – "המתונים", הם חיכו שהבידואים יחריבו – ואזי יבואו הם לשלול. לפי סימנים שונים – נודע, שהם חיכו בכרמים כמה שעות. בינתיים באו אווירונים [של האנגלים] והחלו לזרוק עליהם פצצות. גם שם היו הרוגים ופצועים לא מעט.

בבור אחד נטמנו ארבעים איש. כיום משתרע שם שדה עגבניות, והעגבניות מצליחות להפליא.

מלבד זאת, נהרגו כמה וכמה [ערבים] מן הפצצות; ואחרי כן החלו שלנו גם לזנב את הפרדסים, פה ושם עוד נמצאו ערבים מפגרים וערבים פצועים. כולם נהרגו, מלבד הפצועים שהספיקו הקודמים להסיע על העגלות והגמלים, אשר עליהם חשבו להעמיס את שלל המושבה.

שלנו שלחו ליושבי קלקיליה שיבואו לקחת את מתיהם, והם ענו שאין שם מתים משלהם, וכי לא השתתפו בהתקפה, אבל הבחורים הכירו כמה מהם, שהיו באים למושבה, מוכרי פחמים וסיד.

כיום נקבע יחס של כבוד מיוחד לבני פתח-תקוה מערביי כל הסביבה.

לכשתפגוש באחד מהם בערוצי נחל בין הערביים, או לצד גדר, יברכך בטון הטיפוסי בשבילם – כשהם רואים לפניהם טיפוס אדם שהוא נראה חזק מהם או לכל הפחות מישהו, שראוי להתחשב עימו.

*

נכתב: סוף שנות ה20- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הארץ", 17.5.1991, לאחר מותה של אסתר ראב.

הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוח הסיפור, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר לא חשוב של משוררת, שאפילו בול דיוקנה לא יצא.

המשך יבוא

* * *

לנוח היקר

מסן-פאולו עד תל-אביב

עם אישה נהדרת וִילדים וּנכדים מקסימים

כל הדרך עד מלאת לך 70

ואם לא תתרגז ולא תיקח כל דבר ללב

אתה גם תאריך ימים ותזכה לראות נינים

מאחלים לך החברים מבניין המערכת

של משפחת בן עזר

* * *

בתולים לא מפוצ'ו

אהוד,

התבלבלת. את הרגשת הבתולים [גיליון 433] נתן לך שירו של הר, שבעזרת כמה מילים הצליח להזקיף לך הר משלך. אני אולי סך הכול החזרתי אותך לגעגועים לאותם ימים אשר (כדבריך) בעגבנייה היה חור.

שלך,

פוצ'ו 

* * *

י"ז: למצוא טבעת יהלום במזבלה של חירייה

שלום רב לך אהוד,

לגיליון 433  ועניין הדאודוראנט שצריך להתיז על הספרים – נכונים מאוד דבריך וחבל שאתה לא נוקט בדרך הדילוג. למה שלא תדלג על אלה "היצירות הנפלאות". והלא אדם עם ניסיון כמוך יכול בהחלט לדעת מה תוכנו של הספר מדפדוף קל ואינו חייב להתעמק בו ובוודאי לא להשחית עליו את זמנו. למצוא ספר ראוי דומה בעיניי למציאת טבעת יהלום יקרה במזבלה של חירייה (שבינתיים נדדה בחלקה למחוזות אחרים). גם שם אפשר למצוא טבעת יהלום יקרה בין ערימות האשפה, אלא שצריך לחטט בהרבה טונות של חומר...

בברכת חג שמח,

י"ז

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. 100 שנים לתל אביב של נחום גוטמן לפי "בין חולות וכחול שמיים" ושני סרטים קצרים.

2. חייה ויצירתה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי.

4. פגישה בעקבות הרומאן החדש "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את ההרצאה גם בקובץ וורד בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי ונושם עדיין על גדת הירקון.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

אלישע פורת

ועוד לפולמוס חיים ואביבה הזז

 בשנת 1981 יצא לאור קובץ סיפורים בשם "שני סיפורים ואחד", מאת רוחמה חזנוב ודוד מלץ, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. כזכור חזנוב ומלץ היו זוג סופרים מקיבוץ עין חרוד, לימים עין חרוד איחוד. חזנוב היתה כזכור אשתו השניה של הסופר דוד מלץ. אשתו הראשונה, יהודית מנש בנארי, היתה אף היא סופרת. בנם המשותף היה רפאל – רפי – מלץ הי"ד, שמכתביו המרגשים כונסו בספר לאחר מותו.

הסיפור הפותח את הקובץ 'שני סיפורים ואחד', הוא סיפורו של מלץ, בשם "בָּא". שמועות שהתגנבו לאזניי, בעודני נער, סיפרו שבסיפור זה סיפר דוד מלץ את סיפור אהבתם של חיים הזז ואביבה, אשתו של טוביה קושניר הי"ד. דומני שהעניין לא נבדק ממש בחקר הספרות העברית עד היום. אם מפני שיש תמיד דברים חשובים ממנו שטרם נחקרו, ואם משום שלא היה מי שיעשה זאת. ואולי באמת, לאור הפולמוס-זוטא, שהשתלהב לאחרונה, בכתב העת הספרותי המעולה של מר בן עזר, יש מקום לשוב ולספר בקצרה, את סיפורו של הסיפור "בָּא".

עיקר עלילתו הוא פשוט: ירמיהו דוד, מורה קיבוצי ותיק לספרות, נשוי באושר (?) ואב לשתי בנות, מגיע אל משבר ונקודת שפל בחייו. מי שהחל כחקלאי מסור בעמק יזרעאל, נאלץ בעת הפילוג בקיבוץ המאוחד (ראשית שנות החמישים), לייסד בית ספר ולהתחיל קריירה חדשה של מורה ומנהל. וכנראה מופרים גם חיי השגרה שלו והוא מאבד את עניינו באשתו ובבנותיו ובכל עולמו.

ירמיהו דוד הוא כמובן אב שכול, שאיבד את בנו בקרבות ירושלים, שנוהג לפקוד את קבר בנו לעתים מזומנות. חייו מתעשרים לפתע בעושר מדהים, כשפורצת אליהם מורה לספרות צעירה, אשה צעירה ויפהפייה. היא מפתה אותו והוא מתפתה, והם שוכבים בסצינה מהממת, שבה מתערבבים יחד דמיון ומציאות, עבר והווה, חיים ושכול.

במפתיע מתגלה לירמיהו דוד, שהמורה הצעירה, מעיינה שמה, מעיין הנעורים כנראה, היתה חברתו של בנו האהוב שנפל. היא נישאה לאחר מותו לאיש אחר, חוקר פיסיקה ואף ילדה לו בת. ולאט לאט מסתבר לקורא שמעיינה לכדה את אביו של חברה שנהרג, כדי להקים ממנו זרע. אך מעיינה מנתקת את קשריה עם ירמיהו דוד לאחר שהרתה לו.

הסיום הוא עצוב, המורה הזקן חוזר אל חייו השבורים, והאישה המופלאה שנקלעה אל חייו במפתיע נעלמת. דוד מלץ הביא בסיפורו זה חומרים אוטוביוגרפיים רבים. אך כנראה שמוטיב העל, האב המקיים קשר אהבה ותאווה עם אשת בנו שנפל, לקוח לא מסיפור חייו שלו, אלא מסיפור חייו של חיים הזז.

המוטיב הזה, של אהבה מפצה, לאחר מות, הקמת זרע מנופל, נישואים שניים של אלמנה, טופל בכמה יצירות של סופרי 1948. מתי מגד למשל כתב על נושא זה בסיפוריו שנדפסו בקובץ 'אור בסורג'. גם יהודית הנדל התייחסה לכך בסיפורה 'צילי וידידי שאול', מתוך 'אנשים אחרים הם'. סיפורה של הנדל הפך לימים לסרט קולנוע. בתקופה מאוחרת יותר, לאחר מלחמת ששת הימים, יום הכיפורים, מלחמת לבנון, וכל הקרבות הקטנים שביניהם, הוסט המוטיב ושוב לא עסק באבות המתאהבים באלמנות בניהם. אבל הדים למוטיב זה אפשר עדיין למצוא בסיפוריהם של יצחק בן נר, דן בן אמוץ ואחרים.

בהזדמנות זו, שהסופר הנידח, העמיד לרשות הדברים, כדאי לשאול את הקוראים המשכילים של המכתב הלילי, האם יש מי יכול לאשר או לשלול קשר לא מוכח זה שהוצג כאן בקצרה, בין הסיפור "בָּא" של דוד מלץ – לבין פרשת אהבתם של חיים ואביבה הזז.

ולתועלת הקוראים והקוראות של בן עזר, אוסיף מראה מקום מועיל ומרחיב לדברים אלה, בספרם של אורי וראובן קריץ, סיפורי הקיבוץ, כרך שלישי 1975-1995, שיצא לאור בספרי 'פורה' 1995.

* * *

ישראל זמיר

"הל"ה" – קטע מתוך ראיון עם אביבה הזז

לאחרונה הוזכר שמה של אביבה קושניר, שהיתה אשתו של טוביה קושניר ז"ל, מדען מבטיח ובוטנאי באוניברסיטה העברית ובן כפר-יחזקאל, שניספה עם מחלקת הל"ה בדרכם לעזרת גוש-עציון. אביבה נישאה בשנית לסופר חיים הזז.

בשעתו, במלאות 25 שנה לנפילת הל"ה, נפגשתי עימה וראיינתי אותה ל"חותם"– מוסף "על-המשמר" (19.1.73), כאשר חקרתי את נושא נפילת המחלקה וסיפור על הרועה הזקן, שכביכול הסגיר אותם. הפרשה נותרה עלומה, כיוון שאיש מהל"ה לא שרד, כדי לאמת או להזים אותה גרסה. ברשותכם, קטעים מאותה כתבה. 

לפי יצחק שדה: "ערבים מספרים בחרדת-הערצה על גבורתם העילאית של אלה שנפלו בקרב. אך הם גם מסבירים בשל מה באה עליהם הרעה. ערבי זקן שפגשוהו בדרך ולא נגעו בו לרעה, החריד עליהם את הכפר והזעיק נגדם את הכפרים בסביבה. אין ספק כי לא כך היו נוהגים מזויינים ערבים אילו פגשו ביהודי בודד. ולא ערבים בלבד."

 "... אבל הם לא עשו דבר לזקן והניחו לו להמשיך בדרכו – וייתכן כי לתומם האמינו, כי הוא יזכור להם את החסד הזה ויידע להשיב להם טובה תחת טובה. הם אך שלחוהו לחופשי – ובגידתו בם בוצעה! הוא לא רק שלא הטיב עימם על חסדם עימו, כפי שחשבו מראש, כי אם נחפז להרע להם: הוא אץ לספר על בואם לתושבי בית-נטיף ואלה העבירו את הידיעה לכפרים צוריף וג'בע!"

על רקע סיפור "הרועה הזקן", שאותו מביא יצחק שדה כסמל להומניזם ולטוהר נשקנו, אין לשכוח כי התפתחה גם אידיאולוגיה הרואה בכול ערבי אוייב.

סיפור הערבי הזקן הטריד אותי ועליתי לירושלים אל אביבה קושניר-הזז, שביטלה במחי יד את סיפור "הרועה הערבי" ואלה דבריה:

"לא היה מקום בארץ זו שאליו לא הגענו. לא היה מקום בו לא היכרנו על בורייה את הצמחייה, את החרקים והמיבנה הגיאולוגי. הרגשת הל"ה אל הארץ על יושביה הערבים היתה הרגשה של שותפות, של שייכות, של בית. עם הערבים הסתדרנו יפה, הבנו זה את זה, ראינו בהם חלק מהנוף ומההווייה של הארץ. היו אלה הבריטים שהתנכלו לנו ואף כלאו אותנו בשעת טיולנו פעם בחברון ופעם  בשכם. כל ניסיון להבין את הל"ה בניתוק מרוח התקופה, מהאווירה ששררה אז, מחטיא ומסלף."

אביבה, מהי האמת על סיפור "הרועה הזקן" שגילה את הל"ה בדרכם לגוש-עציון?

לדעת אביבה קושניר-הזז, פלמ"חניקית ותיקה, סיפור "הרועה הזקן" היה ידוע לה ולחבריה עוד מימי סיוריהם באזור מעלה-החמישה שקדמו לפעולות גוש-עציון. החבר'ה סיפרו כי באחד הסיורים, בהיותם מזויינים, נתקלו ברועה ערבי על עדרו. מישהו הציע לחסלו, אך תגובתם היתה שאין לגעת בו. את הרועה ועדרו הם ראו כחלק חי מנוף הארץ. הם פשוט לא היו מסוגלים לירות ברועה הרועה את עדרו. לא ברור לה כיצד סיפור "הרועה הזקן" "הולבש" על הל"ה. אך אביבה מוסיפה, כי "גם אם הדבר לא אירע שם, התגובה היא בהחלט אופיינית לרוח הל"ה., ומבחינה זאת, העניין אינו כל-כך משנה."

* * *

אהוד שלום,

אני מקווה שלא איחשב כקטנוני אם אתקן טעות נוספת שלך. למען הדיוק ההיסטורי. מחלקת הל"ה היתה מורכבת מאנשי פלמ"ח וחי"ש. עצמותיהם נטמנו בהר הרצל, בעקבות "תרגיל זיהוי", שנקרא גורל הגר"א, ולא בקריית ענבים.

עמוס כרמל

אהוד: הרבה תודה. ריבוי הטעויות בגיליונות האחרונים נובע כנראה מכך שלא התאפקתי והתחלתי לאכול מצות לפני פסח והיתה לכך כנראה השפעה לא טובה על כוחות הזיכרון והשכל שלי.

* * *

שלומית דוטן-גיסין

גן רווה ומסעדת הטורקי באור יהודה

לאודי בן דודי היקר,

ראשית ברכות ליום ההולדת המשותף שלך ושל תל אביב.

בנוסף, ברצוני להעיר שתי הערות לגבי נושאים שנכתבו היום בעיתון [433] ועוסקים בהשמצות מחוסר ידע. 

א. השם גן רווה חי וקיים. גן רווה הינה מועצה איזורית המאגדת ישובים חקלאיים ביניהם גם בית חנן, בית עובד, כנות, קיבוץ פלמחים, ועוד כמה מושבים נוספים. המועצה האיזורית נושקת מצפון לראשון לציון וממזרח לנס ציונה ולרחובות. כיום יישוביה נחשבים לישובים מצליחים. יש במושבים אלו הרבה מאוד הרחבות ואוכלוסייה נוספת חדשה ויצרנית.

ב. אור יהודה הינה עיר ואם בישראל בת 32,000 תושבים. בעיר הזאת אין להשיג דירה למכירה מכיוון שתושביה מסרבים לעבור לישובים אחרים ומעדיפים לגור בה. היא עיר עם הווי חברתי מיוחד במינו בהיותה עיר שרוב אוכלוסייתה מסורתית גם אם אינה דתית. יש בה אינטגרציה של עדות והרבה מאוד צבעוניות. היא מעצמה קולינארית, יש בה מסעדות מסוגים שונים ומיוצגות בהן כל העדות של העיר.  יש בה הכי הרבה אולמות שמחות  והכי הרבה בתי כנסת בחלקם יפיפיים (מיד אחרי בני ברק).

תושבי אור יהודה אינם תושבי מעברה, גם אם כך התחיל היישוב שלא בטובתו. ולא מרגישים כך ולא מתנהגים כך. הם אנשים טובים, אוהבי חברה מאד משפחתיים ואוהבי אוכל.

 מסעדת הטורקי הינה מסעדה שאפשר לאכול בה ב-20 שקל ואפשר לאכול בה ב-200 שקל וזה הקסם שלה. והיא מקבלת גם את הסנובים מתל אביב ולא רק את השכנים מסביב באותו סבר פנים יפות.

שלך כמו תמיד,

שלומית דוטן-גיסין

(למען הגילוי הנאות: אני משמשת כיו"ר הוועדה המקומית לתיכנון ולבנייה של אור יהודה ואזור, ומרגישה שזכיתי להכיר את מה שמכונה שלא בטובתם – האחוריים של תל אביב, ולאהוב אותם כפי שהם).

שלומית היקרה,

1. השם גן רווה לא עלה לכותרות הכלל-ארציות עד שלא נעשה חלק מהדיווח היומי על התנועה בכביש תל-אביב-אשדוד, ודומני שלפני כן איש מהעוברים באזור, חוץ מאלה הגרים בו – לא שמע את השם גן רווה, ובוודאי שאינו יודע שמדובר בגוש פרדסים ולא במקום יישוב.

מידע נוסף שהגיע אלינו אומר כי השם גן רווה לא נחלץ מהכחדה בזכות המחלף אלא ניתן ב-1952 למועצה האזורית שתחום השיפוט שלה משתרע גם כדברייך ממבואות יבנה עד למבואות ראשון לציון. המחלף, שנחנך כעבור 22 שנים, נקרא על שם המועצה.

2. באשר לאור יהודה, אני מתפלא שלא הרגשת שכל הרשימה על מסעדת הטורקי לא היתה אלא פרודיה על העוני והרעב המשתוללים כביכול בכל רחבי ישראל ובמיוחד בתקשורת ההיסטרית, ובחלק מהעמותות המפוקפקות, וכמובן במשפחות שבחרו מרצונן להוליד עשרות ילדים לבית אב – על חשבון משלם המיסים הישראלי – וכי כל ההומור של הרשימה נובע מכך שכולם יודעים שמצב העיר המתוארת בה אינו מצבה של אור יהודה כיום, אף כי, בעיני הסטיריקן, עקבות קלושים של מעברה עדיין נותרו בה!

חג שמח,

אודי

* * *

אהוד שלום וחג שמח,

בכתבה פיסול גלריה גורדון – כותרת,  בסייפא נאמר התערוכה בגלריה אנגל ברחוב גורדון.

גלריה גורדון איננה גלריה אנגל למיטב ידיעתי. היכן התערוכה?  תקן אותי באם אני טועה.

תודה.

העיתון נפלא

דוד

אהוד: אתה צודק. גלריה אנגל ובה התערוכה מצוייה ברחוב גורדון 26 בתל אביב.

* * *

לאודי יקירי,

שם משפחתה של צלה נתניהו מנעוריה הוא – סגל ולא כפי שציינתי בטעות ­– שהם.

בברכת חג אביב שמח!!

צלה

* * *

עמוס כרמל

יוזמת השלום הערבית: שיווק של אולטימטום

שר החוץ החדש הבטיח לקיים דיונים בלשכתו מ-7.30 בבוקר עד 10.00 בערב. כדאי שיקדיש חלק מהם בעתיד הקרוב למה שנקרא "יוזמת השלום הערבית". ליתר דיוק, לבלימת הסכנה החדשה שנשקפת מהיוזמה הזאת – הפיכתה לחלק מהמדיניות המזרח-תיכונית של ממשל ברק אובמה. אנשי מחלקת המדינה כבר שוקדים על נוסחה לשיווק היוזמה הזאת לציבור הישראלי, אמר השליח האמריקני המיוחד לאזור ג'ורג' מיטשל בסדנה סגורה במכון ברוקינגס לפני כמה שבועות.

אמר, והצביע בבירור – אולי בלי שהתכוון לכך – על גודל הסכנה. אם צריך לשווק לנו יוזמת שלום ואם השיווק הזה מצריך נוסחה שאפשר להשיגה רק במאמץ מתמשך של צוותי חשיבה דיפלומטיים, סימן שהיוזמה הזאת אינה מוכרת לנו ואינה מדברת בעד עצמה. לחלופין, אולי אנחנו הישראלים הפרימיטיביים מתקשים להבין אותה. ולכל הפחות, אולי יש בה כמה סעיפים שהמשווקים רוצים להסתיר מאיתנו או למזער את חשיבותם.

אבל למרבה המזל, היה מי שחשב – בשונה ממיטשל, משולחיו ומעמיתיו – כי האינטליגנציה של הציבור הישראלי גדולה די הצורך להכיר את היוזמה האמורה כמות שהיא, בלי עיבוד ובלי שיווק מתוחכם או מתחכם. לפני פחות מחמישה חודשים פרסמה מחלקת המחקר של אש"ף את נוסח היוזמה במודעות גדולות בעיתונות הישראלית. אחר-כך גם נמצאו כאן לא מעט "קונים" ליוזמה, מנשיא המדינה ומטה. ובסופו של דבר נותרנו עם שני הפגמים העיקריים שלה, שאיש אינו מתכוון כנראה לסלקם.

בראש ובראשונה, "יוזמת השלום הערבית" כוללת "מציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים שעליו יוסכם תוך התאמה עם החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם." וכדי להסיר כל ספק נוסף לכך ביוזמה גם סעיף על "דחיית כל הצורות של אזרוח הפלסטינים אשר סותרים את הנסיבות המיוחדות של המדינות הערביות המארחות."

החלטה 194, חשוב לזכור, התקבלה בדצמבר 1948 וכל ממשלות ישראל מאז ואילך – גם בכל השנים שלא היו לנו "שטחים" – דחו אותה מכל וכל. הן עשו זאת משום שסעיף 11 שלה התיר לכל הפליטים הערבים שיצאו או הוצאו מתחומי "הקו הירוק" לשוב למקומות מגוריהם הקודמים. הן עשו זאת משום שהבינו כי מימוש ההחלטה והכנסת מיליוני ערבים למדינת ישראל הוא מרשם ברור לחיסולה. "דחיית כל הצורות של אזרוח הפלסטינים" במדינות הערביות רק מדגישה את המסקנה הבלתי נמנעת הזאת. אותה דחייה אמנם נקשרת ב"נסיבות מיוחדות", אבל שום נסיבות כאלה אינן נראות לעין ואינן עולות על הדעת. שלא לדבר על כך ששום מדינה ערבית לא נאנסה להעניק אזרחות לפלסטינים שהתיישבו בה. ונא לא לשכוח, "יוזמת השלום הערבית" נולדה בפסגת ביירות (ב-28.3.02) ופורסמה יחד עם שתי החלטות אחרות של אותה פסגה: אחת שהטילה על ישראל את "האחריות המשפטית המלאה לקיומה של בעיית הפליטים הפלסטינים" ואחת שהביעה "התנגדות מוחלטת" לכל התוכניות והניסיונות ליישב את הפליטים הללו מחוץ לבתיהם.

לפגם הממאיר הזה של "יוזמת השלום הערבית" מצטרפת הגישה האולטימטיבית של ממציאיה. בפתח הסעיף השני של היוזמה, ישראל נקראת "לאשר את הדרישות הבאות". לא להעלות אפשרויות חלופיות, לא לנהל משא-ומתן. יש דרישות ואין בלתן. הנציגים הערבים שהאזינו למיטשל בסדנת ברוקינגס הזדרזו להבהיר כי הגישה הזאת בעינה עומדת. "יוזמת השלום הערבית היא נתון ולא יוכנסו בה שינויים," צוטטו אותם נציגים.

יש יסוד לחשש שכך יאמץ אותה הממשל האמריקני. יש צורך דחוף לסכל את האימוץ הזה ואת המאמצים לשיווקו.

פורסם לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 7.4.09.

אהוד: לכך יש להוסיף את קריאתם של מישל וברק חוסיין אובמה לחיסול הנשק הגרעיני בעולם, יוזמה שקרוב לוודאי תתבטא קודם כל בלחצים על ישראל שתידרש להתפרק מהאופציה הגרעינית שלה, המסכנת כידוע את שלום האיזור והעולם – בעוד אשר איראן המוסלמית, המחוזרת על ידם, ממשיכה בפיתוח טיליה ופצצותיה הגרעיניות כדי להשמיד את ישראל – וכל זה יקרה אלא אם סעודיה תטיל וטו על דרישתם של מישל וברק חוסיין אובמה – והסיבה לכך תהיה שסעודיה מרגישה בטוחה ומוגנת מפני איראן כל זמן שרק לישראל יש אופציה גרעינית.

* * *

נעמן כהן

הקולוניאליזם בגדה המערבית

בוויכוח בין החבר דן יהב לאהוד בן עזר, (גיליון 433) צודק כמובן יהב. בן עזר מאשים את החבר יהב שהוא כותב: "שטויות היסטוריות, לפיהן, למשל, ייסוד פתח-תקווה הוא תחילת תהליך ההתנחלות בגדה – שטויות שאמנם עולות בקנה אחד עם הגישה הפוליטית האנטי-ציונית והאנטי-ישראלית והפרו-פלסטינית של מתקרנפי עיתון "הארץ" ושל ה'היסטוריונים' החדשים, ואולי לכן גם נבחר מכתבו מר דן יהב להידפס בו."

מה לעשות, האמת ההיסטורית היא שאכן פתח תקווה היא התנחלות שקמה ב"גדה המערבית", ואפילו בן עזר מתגאה בראשונותה.

בראייה היסטורית שתי התנחלויות קבעו את דמות הציונות. האחת התנחלות בגדה המערבית ואילו השנייה התנחלות בגדה המזרחית. חגגנו זה עתה 100 שנים להתנחלות תל אביב שקמה במרכז הגדה המערבית, אולם באותה שנה קמה התנחלות לא פחות חשובה בגדה המזרחית (עבר הירדן) והיא התנחלות דגניה. האם נחגוג גם את יובל ה-100 להתנחלות בגדה המזרחית?

הוויכוח האמיתי בין החבר יהב לבן עזר הוא אחר. "החבר" (של הערבים) יהב, כממשיך המסורת של השנאה העצמית היהודית, לוחם בכל מאודו למען האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי. לדידו של החבר יהב, 13 מליון קמ"ר של שטחים כבושים, אינם מספיקים לערבים. הערבים זקוקים ליותר. החבר יהב לא יירגע עד שגם 5,900 קמ"ר של יהודה ושומרון יהיו תחת כיבוש ערבי ונקיים מיהודים.

שִׁעוּר בְּגֵיאוֹגְרַפְיָה (א)

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שׁוֹכֶנֶת מִשְּׁתֵּי גְּדוֹת הַיַּרְדֵּן.

הָעִיר הָעִבְרִית הָרִאשׁוֹנָה, "תֵּל אָבִיב"

נוֹסְדָה בִּשְׁנַת 1909 שְׁנַת תָרְסַ"ט,

בְּמֶרְכָּז הַגָּדָה הַמַעֲרָבִית שֶׁל הַיַּרְדֵּן.

הַקְּבוּצָה הָרִאשׁוֹנָה בָּאָרֶץ, דְּגַנְיָה,

נוֹסְדָה בִּשְׁנַת 1909 שְׁנַת תָרְסַ"ט,

בַּגָּדָה הַמִזְרָחִית שֶׁל הַיַּרְדֵּן.

שְׁתֵּי גָּדוֹת לְיַרְדֵּן, זוֹ שֶׁלָּנוּ, זוֹ גַּם כֵּן,

שָׁרִים בְּיַחַד זָ'בּוֹטִינְסְקִי, בֵּן עָרַב וּבֵן נָצְרַת.

וְאִלּוּ זְרוּבָּבֶל גִלְעָד מְהַפָּלְמַ"ח מוֹסִיף:

"מִמְטוּלָה עַד הַנֶּגֶב מִן הַיָּם עַד הַמִּדְבָּר."

שְׁתֵּי גְּדוֹת לַיַּרְדֵּן, שְׁתֵיהֵן לְעַם יִשְׂרָאֵל,

אוֹמֵר בְּקֻרְאָן מֻחָמַד מְפִּי אֱלוֹהַיו אָלָלה.(*)

(*) סורה 7 פסוק 132

שִׁעוּר בְּגֵיאוֹגְרַפְיָה (ב)

הַשְּׁטַחִים הַכְּבוּשִׁים ע"י הָאִימְפֶּרְיָאלִיזְם

וְהַקוֹלוֹנְיָאלִיזְם הַעֲרָבִי:

22 מְדִינוֹת-דִיקְטָטוּרוֹת.

(מְלוּכָנִיּוֹת, נְשִׂיאוּתִיוֹת, פָשִׁיסְטִיוֹת)

סַהַ"כּ:  13,350,256 קמ"ר,

יוֹתֵר מִכָּל יַבֶּשֶׁת אֵירוֹפָּה,

שֶׁשִּׁטְּחָה רַק 10,600,000 קמ"ר.

הַכִּיבּוּשִׁים הָיוּ גְּדוֹלִים יוֹתֵר.

רַק הצָרְפַתים, הסְפָרַדים, הפּוֹרְטוּגזים,

הָאִיטַלְקִים, הַמַּלְטֵזִים, הָאָרְמֶנִים, הָגֶיאוֹרְגִים,

הִצְלִּיחוּ לְהִשְׁתַּחְרֵר מֵעֹל הַכִּבּוּשׁ הָעֲרָבִי,

וְהגִּזְעָנוּת המוּסְלְמִית,

וּלְפָרֵק אֶת כָּל הַהִתְנַחֲלוּיוֹת הַעֲרָבִיוֹת.

(הַפְּרָסִים גַּם כֵּן חֶלְקִית הִצְלִּיחוּ)

מִי לֹא הִצְלִּיחַ?

לֹא הִצְלִּיחוּ הַמִצְרִים-הַאֶגִיפְּטִים,

הָבֶּרְבֶּרִים, הַכּוּרְדִים, הָאַשׁוּרִים,

הַשְּׁחוֹרִים בִּדְרוֹם סוּדָן, הַיְּהוּדִים.

שִׁטְחֵי יְהוּדָה וְשׁוֹמְרוֹן שְׁנִכְבְּשׁוּ עַל יְדֵי

יִשְׂרָאֵל בְּ-1967 : 5,900 קמ"ר.

הָלְאָה הַכִּבּוּשׁ הָעֲרָבִי!

נעמן כהן: כן לדבר עם החמאס בוועידת דרבן

שלמה אבינרי מציג את המצע האנטישמי של החמאס ומציע בצדק שיש לדבר עליו עם החמאס. ("כן לדבר עם החמאס", "הארץ" 6.4.09) אבל למרבית התמיהה אבינרי השמיט את הסעיף החשוב ביותר באמנה. החמאס העז לעשות מה שהיטלר לא העז. סעיף 7 באמנה תובע מפורשות בריש גלי את השמדת היהודים. בסעיף נמצא ציטוט מדברי מוחמד התובע את השמדת היהודים כתנאי ליום הדין ולבוא הגאולה. ודוק, החמאס אינו תובע רק את חיסול מדינת ישראל, אלא תובע את חיסול היהודים כולם.

ישראל עושה טעות גדולה מהחרמתה את ועידת דרבן. על ישראל להתייצב בועידה ולהציג הצעת החלטה: "ועידת דרבן קובעת שדברי מוחמד הקוראים להשמדת היהודים בסעיף 7 באמנת 'החמאס' הינם דברי גזענות שהועידה מוקיעה."

אפילו 57 המדינות המוסלמיות יתקשו להצביע נגד. בכל מקרה הצעה זו תסיט את הדיון אל מקורות הגזענות בזמננו – הגזענות המוסלמית.

* * *

הטלוויזיה הישראלית בערבית

כבמה לתעמולה פרו-פלסטינית?

מכובדי,

בימי שישי בשעה 12:00 משודרים בערוץ 1 של הטלוויזיה הממלכתית שידורים בשפה הערבית. שידורים אלה משמשים במה לתעמולה פרו-פלסטינית, אנטי ציונית ואנטי ישראלית בנוסח ההכרה ב"נקבה", המאבק בכיבוש, המאבק באופי היהודי של המדינה וכיו"ב. האם אין לחופש הביטוי ברשות השידור הממלכתי קווים אדומים? האם עלינו לממן תעמולה עוינת?

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

* * *

לאן נעלמה עוצמת השידור של קול המוסיקה?

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,079 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ.

לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-16מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,992 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,004 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל