חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 435

תל-אביב, יום שני, י"ט בניסן תשס"ט, 13 באפריל 2009

בשנת ה-100 לתל-אביב העיר העברית הראשונה, המטרופולין העברית הגדולה בהיסטוריה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: benezer@netvision.net.il

לנוחיות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

קוראים יקרים, "חדשות בן עזר" איננו אתר עם כתובת אינטרנט, וניתן להתקשר אליו ולקבלו

רק לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

עוד בגיליון: ענן הריח, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים.

דניה מיכלין עמיחי: ליל סדר.

ד"ר גיא בכור: הרימון הפורח, האופי הישראלי, והמרץ הבלתי נדלה שלנו.

פרופ' יהודה איזנברג: הסתייגות, מחאה והבעת סלידה מהמכתב העיתי.

ד"ר יפתח הגלעדי: מכתב גלוי לאהוד בן עזר.

יוסי גמזו: נִיסָן. // יואל נץ: מיהו הצלם הפינסקאי?

שמאי עציון: קיבוץ רודגס ליבנה או גם לטירת צבי? –

וגרשם שלום על עין-גנים ופתח-תקווה בשנת 1923.

עוז אלמוג: במקום לקרוא לשינוי פנימי עמוק בתוך המגזר הערבי בישראל.

אילה יפתח וַלְבֶּה: פגישה מקרית בתל-אביב ושכרה בצידה.

דורי טובים: ילדוּת ברחוב סירקין.

שושנה ויג: שלושה שירים: ירוק בהיר. ילדה בחלון. הזאת אהבה.

יעקב זמיר: מבגדאד לישראל ללא חזרה, פרק י"א, מחיי הסטודנטים בבית הספר לרפואה בירושלים, 1958.

דורון גיסין: פרקי ילדות מפתח-תקווה, א. כיצד הערתי מדי בוקר את ה"זיידה"

בזחילה לכסתותיו.

אסתר ראב: מתוך הכרך "כל הפרוזה", המהדיר: אהוד בן עזר, התנפלות הערבים על פתח-תקווה בימי המנדט הבריטי.

ד"ר יוסף גוברין על ספרו של שמאי גולן "ואם אתה מוכרח לאהוב".

חיים אנלין: קל וחומר לגבי ציבור הנכים! – תגובה לרשימתו של יעקב זמיר על היעדר בתי-שימוש ציבוריים בתל-אביב בת ה-100!

עמליה שנוולד: "ספר מתוק", על "ספר הגעגועים", נדפס ב"חדשות מודיעין".

פליקס: שלוש שאלות לאהוד בן עזר על פנחס שדה.

אורי הייטנר: אבן בוחן למנהיגות ציונית. יצחק שמיר.

* * *

ענן הריח

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

אני משפשף את לחיי בְּאַפְטֵרְשֵׁיְב

יַרְדְלִי בְּלֵק לֶבֶּל פקק שחור

מבקבוק בן יותר מעשרים שנה

שכבר לא מייצרים

ויוצא לרחוב אַת פוסעת מולי

במדרכה ואת טרייה ומדיפה

אחרי מקלחת הבוקר מותק

ריח בושם רֶבֶלוֹן אִינְטִימֶט

שאהבה גבריאלה המתה

איננו מכירים ואת יפה ונקייה כל כך

וברגע שאנחנו חולפים זה על פני זה

ענן הריח של שנינו אופף אותי

כמו בלון פרטי של אוהבים

מתמזגים ברוח בוקר רעננה

מזדווגים בניחוח המשותף

הריח שלי חודר בריח שלך

אנחנו הזרים-לגמרי שרויים רגע בַּרגע

שכולו חלום ריחני ורק

שלא תעשי פתאום פּוּקיק

וגם לא אני

* * *

דניה מיכלין עמיחי

ליל סדר

אישה גדולה ועבת בשר הייתה דודתי מצד אבי. כל אשר אזכור ממנה הוא סנטרה הכפול שהיה מתנדנד בלכתה וקולה העבה והצרוד מעישון סיגריות.

מאורע אחד לא שכחתי עד היום.

הימים ימי מלחמת העצמאות והזמן חג הפסח. אבא היה מרותק למיטתו, שממנה לא ירד עוד. אחינו הגדול שרת בצבא והיה רחוק מן הבית ונותרנו אך אנו הקטנים; אחי שזה עתה חגג בר מצווה ואני, כבת שמונה שנים. אימא ישבה ליד אבא. היא השתדלה להעלים מאיתנו את רוע המצב, אך אנחנו ידענו.

דודתי הציעה כי נחוג את ליל הסדר איתם; משפחה גדולה הם ו"סדר" גדול הם עורכים כמדי שנה, כך אמרה, מדוע שלא תשלחו את הקטנים אלינו?

אימא הלבישה אותי בשמלתי החדשה ואני נעלתי את נעליי החדשות, שנקנו כבכל ערב פסח ובכל ערב ראש השנה. בהלבישה אותי אמרה לי אימא – התנהגי יפה אצל הדודה, את יודעת שהיא אינה אוהבת מעשי שובבות.

ילדה צחקנית ועליזה הייתי ושובבה גדולה, אבל אותו ערב הייתה השמחה ממני והלאה. אחי כבר היה לבוש, הוא יצא מחדרו בחולצה לבנה ונעול נעליו החדשות.

טרם צאתנו מהבית ניגשנו אל מיטתו של אבא. פניו היו לבנים ככר שלמראשותיו ושערו השחור הבריק. קרבתי למיטתו ונלחצתי אל חיקו. הוא ליטף את ראשי ואמר ילדתי הקטנה. הוא חיבק ואימץ את אחי אל חיקו ועיניו נוגות. אימא ליוותה אותנו לדלת היציאה. אחד אחרי השני נטלה אותנו בזרועותיה ונשקה לנו ארוכות. תתנהגו יפה, אמרה, ותדרשו בשלום הדודה וכל המשפחה. כך אמרה ואני ידעתי, אך תיסגר הדלת מאחורינו והיא תיתן דרור לדמעותיה בטרם תחזור אל מיטת חוליו של אבא.

יצאנו החוצה. הכוכבים זרחו בריבוא ניצוצות והרחוב היה שקט. קול צעדינו בנעלינו החדשות הדהד ברחוב הריק. הדרך עברה עלינו בדממה, לא היה עלינו להרחיק לכת. השתדלתי להתאים את צעדי לאלו של אחי, קראתי את מחשבותיו ולא דיברנו מטוב ועד רע. כשהגענו אל בית הדודה, לחץ אחי על מתג החשמל, אור הציף את חדר המדרגות, ואנו טיפסנו לקומה השלישית. כאשר הגענו לפתח הדירה, עמדתי על קצות אצבעותיי ונשקתי לאחי על לחיו. הוא התבונן בי ולא אמר דבר, אבל אני הרגשתי כי הנשיקה היתה לו לרצון.

כשנפתחה בפנינו הדלת, זהר אלינו החג מכל עבר; מכוסיות היין שהיו סדורות על השולחן, מהבקבוקים ומהסכינים, מהנברשות ומהנרות. כיסאות גבוהי מסעד היו ערוכים סביב השולחן כחיילים במסדר. כוסו של אליהו ניצבה ליד כיסאו של הדוד, גבוהה, הדורה ומלאה עד גדותיה. בני המשפחה מילאו את חדר האוכל והסלון, הנשים הסבו לשולחן קטן, עמוס בעוגות ובממתקים, לבושות במיטב המחלצות, שערן עשוי בקפידה, סיגריות בוערות בין אצבעותיהן, ופטפטו ביניהן. הגברים עמדו בפינה אחרת, כוסיות בידיהם, ומדי פעם השמיעו פרצי צחוק קולניים. בנות דודתי הצעירות, בנות גילי, התרוצצו בחדר ורדפו אחת אחרי השנייה בקולות צהלה. בהיכנסנו לחדר, נשלחו אלינו מבטים, כולם חייכו אלינו, שאלו מה שלום אבא ושבו לעיסוקיהם. חתנה של דודתי נטל אותנו בידינו, הוביל אותנו לשולחן הממתקים והאיץ בנו לבחור לנו משהו מן המיבחר. שלחתי ידי ובחרתי בסוכרייה אדומה עטופה צלופן והגשתי אותה לאחי, את השנייה לקחתי לעצמי והתעסקתי שעה ארוכה בעטיפתה.

בינתיים קראה הדודה לכולם לגשת לשולחן. הנכדות פסקו מריצתן וכל אחת מהן רצתה לשבת ליד הדוד, סבא שלהן. אימן צחקה ואמרה לאחותה – האפיקומן מעסיק אותן יותר מכל, יש להן בקשות גדולות מאוד תמורתו.

אני עמדתי בצד ליד אחי ולפתע לא עוד ילדה קטנה הייתי, הבטתי על כולם ממרחק גיל ושנים, פתאום ידעתי כי מקום זה מגיע לי, כי האפיקומן נועד הלילה אך לי, הבנתי כי ימיו של אבא ספורים וימי החסד שעוד נכונו לי מתקצרים והולכים. לא הבנתי מדוע אף אחד לא חושב כך. נאבקתי בכל כוחי עם דמעותיי ובכוח אדירים החנקתי אותן בגרוני. הרגשתי את עצמי זרה בתוך אווירת חג שלא הייתי שייכת אליה. רציתי לחזור הביתה לאימא ולאבא. שתי הילדות הושבו לימינו ולשמאלו של הדוד. ההגדות נפתחו, כוסות היין הורמו, "ליל הסדר" החל. כשהגיע זמן הקושיות, הוזמנתי לשיר יחד עם הילדות את הקושיות, אך סירבתי, ואיש לא הפציר בי. "שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות, הלילה הזה כולו מרור, הלילה הזה כולו מרור." איני זוכרת מה אכלנו ומה שתינו, זכרתי את דברי אימא והשתדלתי לאכול בנימוס, מתגברת על כל בלע שנתקע בגרוני, נאבקת עם הדמעות. בעיניים כלות ראיתי את דודתי קורצת לילדות, שקמו בשקט ופסעו מאחורי הדוד, שהשים עצמו כלא רואה. אבל אני ראיתי כיצד הוצא האפיקומן ממקומו וחולק חלק כחלק בין שתיהן, והוחבא תחת מושבן. ראיתי את החיוך שהצניע הדוד בזוויות פיו, בהגבירו את קול קריאתו במכוון: "מן המצר קראתיך יה ענני במרחביה; אדוני לי לא אירא מה יעשה לי אדם... טוב לחסות באדוני מבטוח בנדיבים."

כשנגמרה הסעודה והחלו זמירות החג, כשל כוח סבלי, לחשתי לאחי כי רצוני לחזור הביתה, אחי קם מיד ממקומו ואמר לדודתי כי עלינו ללכת. כולם הביטו בנו כרואים אותנו לראשונה. ליטפו את ראשינו, ביקשו שנדרוש בשלום אימא ואבא ונאחל לאבא רפואה שלמה.

גם את הדרך חזרה לביתנו עשינו בדממה. בבית היה הכול כשהיה בטרם עזבנו. אבא ישן ואימא הביטה בנו בעיניים אוהבות ושאלה איך עבר עלינו ליל הסדר. התאמצנו לספר כמה נחמד היה. לאחר שפשטתי את בגדי החג, לבשתי בגדי שינה ונכנסתי למיטה, ורק כשהנחתי את ראשי על הכר פרצו דמעותיי ללא מעצור וללא קול.

דודתי הלכה לעולמה שנים רבות אחרי אבי, ונקברה סמוך אליו בבית הקברות בנחלת יצחק.

* * *

ד"ר גיא בכור

הרימון הפורח, האופי הישראלי, והמרץ הבלתי נדלה שלנו. מי יוכל עלינו?

כמו פרחי הרימון הזוהרים עכשיו, כך ישראל הולכת ופורחת, מזנקת עשור קדימה בכל כמה שנים. עכשיו היא פורחת, בקרוב יגיעו גם הפירות. איזה סיכוי יש לכל אויבינו ביחד כנגדנו? הם אינם מבינים את הנפש היהודית ואת האופי הישראלי, הקדחתני, הנמרץ, המאתגר-תמיד. למרות הכל, זו אומה של עם גדול, שעברו הוא הממושך בעולם, ועתידו מזהיר לפניו. ומהי החוליה המחברת עבר ועתיד? המרץ היהודי. כאשר בדקתי את עץ הרימון הפורח היום בגן, הבנתי.

לאחר שכמה ימים לא פקדתי את הגינה שלנו, שחלק ממאמרי האתר נכתבו מתחת לעצי הפרי שבה, חיכתה לי הבוקר הפתעה: עץ הרימון פורח!

מתי הוא הספיק?

פרחי הסמדר האדומים-כתומים שלו בוהקים ביופיים, נוצצים בשמש כיהלומים, בהתחדשות הבריאה הבלתי נפסקת, שנה אחר שנה, פרחים שהופכים אחר כך לרימונים הגדולים והאדומים. התחייה הטבעית הזו, כאשר רק לפני כמה שבועות נראה העץ כיבש לגמרי, ועכשיו בוהק בצבעיו, באה לבד, אין צורך לדחוף אותה. היא פשוט מגיעה, במרץ הבלתי נדלה של הטבע. הציפורים מצייצות סביבו, והעץ עטוף בצבעיה.

במאמר קודם, לפני כשנה, השוויתי את החברה הישראלית המדהימה שבה אנו חיים לרימון, פרי שיש בו עושר עצום של גרגרים, חיות ובריאות, ואשר תמיד היה סימבול בחברות העולם, של עושר, פריון וגדולה.

אל תתרשמו יותר מידי מן התקשורת שלנו, המקוננת בוקר וערב על המצב הכלכלי הנורא, ברובה היא עושה זאת מסיבות פוליטיות. אכן, יש משבר כלכלי קשה בעולם, אך הרבה פחות מכך בישראל. למעשה כיום אמריקה זה כאן. יש עוני, כמו בכל מקום, אך אל תטעו במשבר הזה: ברגע זה ממש נולדים אצלנו הרעיונות החדשים בתחומי ההיי-טק, מהפכת האינפורמציה, האינטרנט, ובכלל הסטארט-אפים והריגושים הטכנולוגיים, שכולם בעולם ידברו בהם בעשור הבא. ישראל היא כיום נווה הרעיונות של העולם, וזה קורה כאן. עולם האינטרנט ברובו (רק לאחרונה – גוגל) הוא פרי המצאת יהודים וישראלים, השוחים היטב בעולם וירטואלי-רוחני זה, המשנה את חיינו לבלי הכר.

הישראלים חרוצים באופן בולט בעולם כולו, כאשר באירופה עד היום אין זה נחשב מכובד לעבוד סביב לשעון. האמריקנים דומים לנו, אך אנו עולים עליהם, שכן זהו הראש היהודי, כך הוא עובד.

גיתה בעצמו כתב פעם, מהו המבחן לאופי יהודי, כפי שהוא ראה אותו: "האנרגיה היא הבסיס לכול." –(Energie der Grund von Allem) , ואיינשטיין כזכור החיל את העיקרון הזה על היקום כולו, כאשר גילה כי החומר הוא סך כל האנרגיה שבו, כך שבעצם העולם כולו הוא יהודי.

ההתחדשות המתקיימת בארץ, של רעיונות, חברות כלכליות, ורדיפה אחר ההצלחה, אין לה אח ורע בעולם. יש משבר, אך בתי הקפה הומים מצעירים, המקימים עוד חברה ועוד רעיון, שייצא לדרך, אני פוגש אותם כמעט כל יום. כמו שהרימון בגן מנץ, לקראת הפרי, כך ישראל כולה אפופה בקדחתנות בלתי נגמרת של עשייה, וזהו בעצם סודנו הגדול. אין לאויבינו הרבים שום סיכוי.

בעבר עבדו היהודים כדי להעשיר מדינות זרות, וחברות זרות, ושם בזו להם. כיום הישראלים עובדים כדי להעשיר את מדינתם שלהם, שבמשך אלפיים שנה לא היה כמוה, והם זוכים בשל כך לכבוד בעולם.

אני עובר ברחובות תל-אביב, החוגגת 100 שנים של קיום, ולא מאמין למראה עיניי. העיר כולה על פיגומים. פה משפצים, כאן מגרדים, פה בונים ופה מגדרים, לקראת הוספת קומות. החריצות היהודית הבלתי נגמרת, לשפץ ולהוסיף, ואני מחייך לעצמי. מי יוכל לנו? הרי תוך 60 שנה אנו משיגים את מה שמדינות המערב השיגו ב-600 שנה, ועוד נעבור אותם. מי יוכל לנו? עם תל"ג ישראלי לנפש של 29,000$ בסוף שנת 2008 (נתוני האקונומיסט הבריטי) אל מול 39,000 של בריטניה או 40,000 של גרמניה, הרי שבתוך שנתיים טובות ניתן להגיע לשיא האירופי.

התפלאתי בעבר כיצד זה יהודי העולם לא נותנים לאופי היהודי שלהם להתפרץ במדינת היהודים, שתמיד תקדם כל רעיון חדש שלהם בברכה, ואשר היא ממציאה את עצמה מחדש באופן תמידי. שמרנות? לא במגזר הפרטי אצלנו. פתוחים לכל, מוכנים לכל. שחררו את החינוך הסוציאליסטי השדוף, תנו לו להיות גם פרטי, שחררו את האוניברסיטאות מעריצות המימסדים שלהן, ולא תאמינו מה עוד יקרה כאן.

תל-אביב נרדמה והתכערה בשל חוק שאינו יהודי או ישראלי, ועכשיו היא מזנקת מחורבותיה בשל חוק ישראלי למהדרין. חוק אחד המית, חוק אחד מקיים, ואני מתפלא ששלל הכותבים על תל-אביב לרגל יום הולדתה לא התייחסו לכך כלל.

בשנות הארבעים הנהיגו השלטונות הבריטיים את חוק דמי מפתח, להגנת הדייר, חוק אנגלי שהתקבל בבריטניה החרבה, שלאחר הפצצות הגרמנים. מדינת ישראל הצעירה והסוציאליסטית אימצה אותו בהתלהבות בשנות החמישים, כחלק מתפיסתה הפוליטית השמאלנית, לכאורה למען הפועל והמקופח.

זה היה חוק נורא, ותוצאותיו הסביבתיות הקשות נראות בעין עד היום. החוק הפקיע למעשה את זכות הבעלות המלאה של מי שהשכיר דירה, כאשר אסר עליו לפנות את הדיירים השוכרים לכל חייהם. במקביל הוא הוריד את דמי השכירות לרמה מגוחכת. נניח שעל דירה אפשר לקחת 4,000 ₪ לחודש דמי השכירות, אך על פי חוק מלמעלה, אלה נקבעו על 200 ₪.

התוצאה היתה קשה: הבעלים הפסיק לשפץ את הנכס שלו, בפנים ובחוץ, כי הוא כבר לא ממש שלו, בעוד שהדייר השוכר לא שיפץ, ולא גילה איכפתיות, כי הנכס אינו שלו. כך החלו הבתים בתל-אביב ומחוצה לה לנבול: ראו כיצד הם נראים ברחוב אבן גבירול ומרכז תל-אביב. מפוייחים, מכוערים, מתכלים.

היום תל-אביב פורחת מחדש, שכן היזמות היהודית הפרטית – חזרה. חוק מצוין וייחודי, שמעניק אחוזי בנייה על הגג ליזמים שישפצו את הבניין, ויוסיפו לו מעלית, בונה את העיר מחדש. תפארתה וגאוותה חוזרות.

כך מרוויחה תל-אביב עוד דירות, הבתים מתייפים, מקבלים מעלית, ויסודותיהם מוכנים לאפשרות של רעידת אדמה. תל-אביב עולה לגובה במידה, והחורבות הישנות הופכות לארמונות מחדש.

הנה דוגמה לשיפוץ/שימור מעין זה: שני בניינים שנבנו בשנת 1925 ברחוב בלפור 13 ו-15, ועם השנים נחרבו כמעט לגמרי. החוק החדש איפשר ליזמים הפרטיים להוסיף כמה קומות למעלה, לחבר את הבתים, להוסיף מעליות, לובי וחניות, תוך השארת החזית הישנה, בשימור הדוק. כך העירייה לא הוציאה אגורה על השיפוץ, ההיפך, היא מקבלת הרבה יותר ארנונה, היזמים הרוויחו יפה, הרחוב חזר לתפארתו, השימור הצליח, וכולם מרוצים. יש טענה שאין דיור להשכרה? אין בעייה. כנהוג בעולם, אפשר לתת ליזמים תמריצי מס על בניה להשכרה.

כך הולכת תל-אביב ומתחדשת בקצב מהיר, עיר יפהפייה, המייפה את עצמה לבד, מלמטה, בשנתה ה-100, כמה מתאים לנפש הישראלית. לא בתכתיבים ממשלתיים מלמעלה, אלא ביזמות ובמרץ מלמטה.

שני הבתים שהזכרתי לכם כאן נבנו בשנות העשרים של המאה העשרים, בסגנון שזכה לכינוי הבוז "אקלקטי", מעורב, שכן הם העזו להיות מהודרים. היה זה סגנון שפרח במזרח התיכון באותה תקופה, ותל-אביב ראתה עצמה כעיר מזרחית. אלא שבשנות השלושים נחת כאן סגנון גרמני כבד, סוציאליסטי לכאורה, וכלל לא מהודר: באוהאוס, או בשמו האחר: הסגנון הבינלאומי. בלי קישוטים, חזיתות אחידות, צבע אחיד. זה הפך לסימן ההיכר של העיר העברית הסוציאליסטית, העממית לכאורה. הסגנון האקלקטי המזרחי ננטש, ובתיו נתפסו כפחות מתאימים למהפכה הציונית.

קשה לי למצוא יופי רב בבתי הבאוהאוס האירופיים, למרות שרבים מהם נמצאים במרכז תל-אביב. עם השנים הוכרזה תל-אביב כעיר מורשת בינלאומית בשל בתי הבאוהאוס הרבים שבה. אך שימו לב מיהם הבתים המשתפצים כיום, והזוכים לעיקר ההתפעלות: דווקא הבתים המזרחיים, שזוהרם חוזר. הם ממש נולדים מחדש.

אני רואה בכך עדות נוספת להתחדשות שעוברת העיר העברית הראשונה, חזרה אל השורשים ואל הבסיס, ואיתה המדינה העברית כולה.

כמו פרחי הרימון, כך ישראל הולכת ופורחת, מזנקת עשור קדימה בכל כמה שנים. עכשיו היא פורחת, בקרוב יגיעו גם הפירות. איזה סיכוי יש לכל אויבינו ביחד כנגדנו? הם אינם מבינים את הנפש היהודית ואת האופי הישראלי, הקדחתני, הנמרץ, המאתגר-תמיד. למרות הכול, זו אומה גדולה של עם גדול, שעברו הוא הממושך בעולם המודרני, ועתידו מזהיר לפניו. מהי החוליה המחברת עבר ועתיד? המרץ היהודי. כאשר בדקתי את עץ הרימון הפורח היום, הבנתי: אנו חיים בתקופה נפלאה, תור הזהב של הנפש היהודית.

מזל טוב לעיר תל-אביב, הקרויה על שם "הארץ החדשה-ישנה" של הרצל.

ולכולנו, חג התחדשות שמח!

7.4.09

באדיבות אתר המאמרים, האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור Gplanet

אנחנו ממליצים! קריאת חובה! לא הכול מובא כאן. www.gplanet.co.il

* * *

פרופ' יהודה איזנברג

הסתייגות, מחאה והבעת סלידה

לכבוד

סופר נידח אהוד בן עזר

שלום רב,

לפני כחודשיים-שלושה התחלתי לקבל את עיתונך. אני מבקש להביע את רגשותיי כלפי שלושה דברים: 

א. אתה תומך בכל כוח באהוד אולמרט, ושופך עליו את כל המילים היפות השמורות לסופר. יהי לך אשר לך. אתה לא יחיד החושב כך, גם אחד בשם אהוד אולמרט חושב כמוך. אז אם שניים חושבים מחשבה, בוודאי שיש לה בסיס.

ב. ביקשתי וקיבלתי ממך את התיאור של ביקורך בפולין. אחד הדברים המרכזיים אותם אתה מתאר הוא המסעדות בהן אכלת, הבישולים הנהדרים מהם טעמת. זה מה שחיפשת בפולין הארורה, מקום קברות אבותינו? אללי.

ג. בגיליון האחרון, בפתח הגיליון, הכברת דברים על חיילינו האומללים שאסור לשלוח להם חמץ, כי לדתיים אסור לראות חמץ. ועל כן הצעת לשלוח חשפניות.

ההבנה לזולת והליבראליות הקולינארית שלך נגעו לליבי עד מאוד. וכדי שלא יישבר ליבי מכאב על אולמרט המסכן, הבורשט שאכלת בפולין והחמץ שמונעים מחיילינו האהובים, אודה לך אם תסיר אותי מרשימת מקבלי עיתונך.

חג שמח,

פרופ' יהודה איזנברג

אהוד: א. ומיהי הבחורה הכשרה הרשאית להופיע בפני חיילים בפסח – אם לא החשפנית מן ההגדה שעליה נאמר בהגדה: "כצמח השדה נתתיך, ותרבי, ותגדלי, ותבואי בַּעֲדִי עדיים, שדיים נכונו, ושערך צימח, ואת ערום וערייה!" – ואנחנו שיכנענו בקיום המצווה הזו את הרבנות הצבאית הראשית, ובשׂורה גדולה בפינו מדאורייתא לחיילים הצעירים – שאמנם חמץ מחבילות הוריהם הם לא יאכלו גם בשנה הבאה אבל חשפניות גלוחות ערווה תופענה בפניהם החל מפסח תש"ע 2010 הבעל"ט, והם יוכלו לחלום עליהן ללא חשש חמץ וגם הזרע שיתיזו לאחר-מכן בקרי לילה יהיה כשר לחלוטין ממש כחלב הפרות הישראליות המואבסות עוד מלפני הפסח במזון כשר שאין בו חיטה ושעורה, ואם תהיינה חיילות מיניקות, גם חלבן יהיה כשר למציצה.

ב. השמאלץ [שְׁמַאוּאֶץ – בפולנית] שאכלנו על פרוסות לחם טרי במסעדת "גרופה רסטורנצי צ'יוֹפסקי יַדְלוֹ" באוליצה ג'רודצקי, בלב קראקוב – הוא באמת יוצא מן הכלל ושווה המלצה בזכותו לביקור בעיר היפה הזו – אבל אתה, פרופ' איזנברג, כנראה קראת אצלי בעיקר את תיאורי המסעדות, כולל ה"יהודיות" של הגויים ברובע קאז'ימייז' – ולא את שאר הדברים שתיארתי ביומני "פולניה ללא יהודים", כגון הדמעות שחנקו את גרוני כאשר עמדתי מול המשלחת של משטרת ישראל, שוטרים ושוטרות, שצעדה בקצב אחיד ברחוב הראשי של מחנה ההשמדה בירקנאו ושרה "עם ישראל חי!" (קטע שלימים מפכ"ל המשטרה ציטט ממני בנאום חגיגי בפני שוטריו באותו מקום) – וכל זה מזכיר לי את הבדיחה על הגברת שטענה בפני מחבר המילון מדוע לא כלל בו את המילים הגסות, והוא עונה לה: "חיפשת אותן, לא כן?"

ג. וכמובן שלבקשתך גרעתי אותך מרשימת הנמענים ולכן גם לא תוכל לקרוא את הבעת הסלידה שלי מדבריך התמוהים – שרק אני ואהוד אולמרט תומכים באהוד אולמרט! – מה גם שמפֶּרץ הצדקנות שלך אני מבין שאתה לא איכפת לך, למשל, שמיליארדר אמריקאי מייסד חינמון יומי בישראל שמכוון נגד אולמרט ובעד ביבי ולא במקרה שוכרים לו את דן מרגלית אך אין מפרסמים בו מאמר בזכות אולמרט, וזה כמובן לא שחיתות ולא שוחד בחירות כי את הכסף להוצאת החינמון ולמשכורות לא שולחים במזומן ובמעטפות באמצעות ז'וליק בשם טלנסקי!

ועוד אני רוצה להגיד לך – קרוב לוודאי שלא יוגש כתב-אישום נגד אולמרט בשום פרשה שהיא, וגם אם יוגש, הוא לא יורשע! ובינתיים נאחל לו הרבה בריאות כי העוול שנעשה לו הזקין אותו בשנים אחדות והוא נראה איש עייף, חולה ומותש. וזאת מן הסתם לשמחת אויביו, חוקריו, מדיחיו ותובעיו!

אתם עוד תתגעגעו לאולמרט!

* * *

ד"ר יפתח הגלעדי

מכתב גלוי לאהוד בן עזר

מר בן עזר הנכבד,

במסגרת מחקריי על דמות הערבי הילידי האותנטי מול דמות העברי ה"ילידי"-כביכול (אבל זר למזרח ולמורשתו האצילית), המליצה בפניי ידידה שאולי אתה מכיר אותה, אגנה וגנר שמה, לקרוא את הקטעים הארוטיים בספרך החדש "ספר הגעגועים", שרובם עוסק בחוויות ילדות שלך עם הנערים העובדים הערביים בקלמניה, שזה כמובן פרק מחקר לעצמו, אשר אגנה הבטיחה לי לעזור בו בזכות הזיכרונות האנאליים שיש לה ממך (לדבריה המלומדים ידעת אותה פנים ואחור) – ותורו של הפרק הזה כמובן יגיע, אף כי יש סופרים רבים שהיו מעדיפים שתורם לא יגיע להיות אובייקט למחקריי ההיסטוריים והספרותיים כי הם טוענים שאני גורם להם נזק.

אבל אותי תפס בעיקר הסיום של הספר, שבוודאי תסכים איתי שהוא לא בדיוק רומאן, כי שנינו יודעים שיש כללים מקובלים לרומאן ואילו אתה הפרת כמעט את כולם. אלא שאני רוצה להתייחס רק לצד הערכי. אתה כותב:

אנשים מבוגרים כמוני, שכבר אינם חייבים לסכן נפשם במילואים (אם כי לא אפסו סיכוייהם להירצח בפעולת טרור או ממטח טילים) – להם קל יותר להשלים עם המציאות האומרת כי "שלום" עם הערבים אינו אלא פסק-זמן עבור האוייב להתאוששות ולאגירת נשק לסיבוב הבא, עד שיביא, כתקוותו – לסילוקנו הגמור מן האזור. אילו הייתי משרת עדיין במילואים אולי הייתי נדחף להאמין שהשלום אפשרי ותלוי בנו ורק בנו, נאחז בכל בְּדַל תקווה ל"שלום", אפילו לטווח קצר, ושותף להאשמת-עצמנו במצב – ובלבד שלא אצטרך לסכן את נפשי במלחמה וגם בפעילות הביטחונית הקשה שבין מלחמה למלחמה.

לא פשוט לומר שאין סיכוי להסדר שלום בדורנו ואולי גם לא בדור הבא. ישראלים בסדיר, במילואים ובקבע, רובם צעירים, שנדרשים להשתתף ללא הרף במלחמה מתישה נגד הטרור הפלסטיני, ויש המשלמים בה בחייהם – אינם מוכנים לשרת ולהילחם ללא תקווה שאפשר גם אחרת. הם מוכרחים להאמין שיום אחד ישרור שלום ושוב לא יידרשו להשליך את נפשם מנגד.

מי שצריך לעצור בגופו את הטרור, או לשלוח בני-משפחה למלחמה, אינו מוכן להשלים עם התחזית הקודרת והפסימית. לכן באות ההאשמות וההכאה על חזה הממשלה – כל ממשלה – כאילו בכוחה להביא שלום עם ממלכת הרצח וההסתה האיסלאמית, וכאילו כל הוויכוח הוא על "כיבוש" ו"פשעי מלחמה" (ישראליים כמובן).

אך מה לעשות אם הסכמי אוסלו ותהליכי השלום התבררו כדיבורים ריקים. אם אין אור בקצה המנהרה. אם העולם הערבי, המוסלמי והפלסטיני טרם נואש מהאפשרות להשמיד אותנו בהזדמן לו שעת הכושר, ובינתיים קוטל בנו יום אחר יום בתקווה לערער את עצם קיומנו?

איך אפשר להיות עיוור לנוכח המציאות? המלחמה בטרור הפלסטיני מבית ומחוץ היא מלחמה על עצם המשך קיומנו כַּמדינה היהודית האחת והיחידה שבעולם. העובדה שאין שלום, וכנִראה גם לא יהיה שלום בטווח הנִראה לעין, אינה באשמתנו. כל מי שסבור שאשמתנו היא שאין שלום, וכי אם היינו מתנהגים כמלאכים היינו מקבלים את השלום כִּפְרס מהערבים – אינו מבין היכן הוא חי.

עד כאן מדבריך לקראת סיום "ספר הגעגועים" שלך, ואני רוצה לומר לך, כחוקר מנוסה ומוערך בהיסטוריה הישראלית וגם בספרות העברית, שזה זמן רב שלא נכתבו דברים מסוכנים שכאלה, ושאילו היינו מדינה מתוקנת היא צריך לאסוף את כל עותקי ספרך ולגנוז אותם או להעלותם באש בכיכר רבין. וכי מי אתה? שר ההיסטוריה? נביא? אלוהים? שתגיד לנו בביטחון כזה שלא יהיה שלום ושאין תקווה לשינוי בעתיד? גם אם נכונות התחזיות האלה, והן לא! – אסור לך לומר אותן, כי אז בעצם מה ההבדל בינך לבין שר החוץ הרוסי איווט ליברמן המתנהג כדב בחנות חרסינה?

השלום, לידיעתך – חוואג'ה אהוד ראב בן עזר, הוא נשמת אפנו והסיכוי היחיד שלנו לשרוד באזור, הוא הסיכוי לכך שיאהבו אותנו, שיכירו בצדקתנו! – ולכן כל מי שמטיל ספק בשלום, ומתנגד לשתי מדינות לשני עמים – (שזה לא כינוי מכובס ל"שלוש מדינות לעם פלסטיני אחד," כהגדרתך המתנשאת) – – כל מי שמתנגד לפירוק ההתנחלויות ולפירוז הגרעיני, ובעיקר כל מי שמתנגד לפירוז האופציה הגרעינית הישראלית – מקרב את קיצה של מדינת ישראל – וכך אמנם יקרה באשמת נביאי שקר כמוך, אתה, חתיכת פוץ פלאנטאטור של שמוטי בן-איכרים קולוניאליסטי ונצלן – אחד מאלה שאינם מאמינים בשלום ולכן מביאים עלינו את המלחמה!

* * *

לכל קוראי "חדשות בן עזר"

מחר, יום שלישי, 14.4.09, בשעה 15:05 אחה"צ ישדרו "גלי צה"ל" ראיון מיוחד עם המשורר יוסי גמזו. כולכם מוזמנים להאזין.

* * *

יוסי גמזו

נִיסָן

אֵין חֲטוּבוֹת כִּשְעוֹת הַשֶּקֶט הָרָפוּי,

גָּזִית גְּבוּשָה וּמְסֻתָּתָה בִּינוֹת וָרֹגַע.

נִיסָן בָּשֵל, נִיסָן נִנּוֹחַ וְשָפוּי

מֵנֵץ בָּךְ שוּב אֶת כּוֹכָבַיִךְ, נֹגַה-נֹגַה.

כְּמֵאֵלָיו, כְּמֵאֵלָיו נוֹגֵן שִקְטוֹ

וּשְרַב לֵילוֹ כִּכְפִיר אֻלַּף וְלֹא יָרֵעַ.

וְנַהֲמוֹת הַיָּם שַכּוֹת וְכָל שִקְתוֹת-

הַדּוּמִיָּה מָלְאוּ נִיחוֹחַ וְיָרֵחַ.

אַתְּ הֲלוּמָה אֵלָיו לֵאמוֹר: נִיסָן, נִיסָן,

כָּבְדוּ, כָּבְדוּ עַל צַוְּארוֹתֵינוּ חֵילוֹתֶיךָ.

אִם לֹא יוּהַס מְעַט הַשֶּקֶט וִירֻסַן

עוֹד יַטְרִיפוּנוּ הַשְּפוּיִים בְּלֵילוֹתֶיךָ...

(נדפס במוסף הספרות של "דבר" ז"ל)

* * *

יואל נץ: מיהו הצלם הפינסקאי?

שלום אהוד,

ראשית, סבורני שנותרתי האחרון שעדיין לא בירך אותך ליום הולדתך. לעולם לא מאוחר להצטער על המעוות ולתקנו. אני מאחל לך שנים רבות של אושר ושל נחת ועוד שנים רבות של יצירה "נידחת". שנים רבות תקלוף עוד תפוזי שמוּטוּ ושכל הקנאים ימותו...

בהזדמנות הקרובה כשתפגוש בסופר האל-זמני אלימלך שפירא מגדות הירקון מסור נא לו "ישר כוח" גדול על הראיון המקיף על פני שני גיליונות "המכתב העיתי" אשר ערך עם המשורר יוסי גמזו. אין כמוני שמח שיוסי גמזו זכה להערכה גורפת כל כך, ואני מתכוון גם למאמרו הנלהב של אמציה פורת. ומן הראוי שתעיר בעדינות לשפירא, על שלא מצא לכבד את המשורר הדגול אלא בתפוזים בלבד, לכל אורכו של הראיון. שיתבייש, קמצן שכמותו...

אני נמנה על מעריציו של יוסי גמזו וגומע בשקיקה כל יצירה משלו מיני "הו!" ועד ה"מכתב העיתי". אני מביט שמאלה, אני מביט ימינה ואינני רואה בנוף ארצנו מישהו שמאפיל עליו. המימסד מתנכר לו ומתעלם ממנו, משום שהוא, אבוי, מרבה לחרוז את שורותיו החכמות, הווירטואוזיות, ולהקנות להן – שומו שמיים! – משקל ומקצב. על כגון זה הם מלגלגים: "מה הטריק – חרוז מבריק!" אלא שכאשר כותב יוסי גמזו גם שורות בלתי מחורזות – התוצאה היא שירה צרופה העולה ביופייה על הרבה מן השירים שבמודרנה.

בדומה למיספר הזדמנויות קודמות הדפסתי גם הפעם מתוך הגיליון של "המכתב העיתי" דערב פסח את שירו של יוסי גמזו "אני זוכר את ליל ה'סדר' של הזידע..." וקראתי אותו באוזני המסובין ב"סדר" המשפחתי המורחב שלנו, בשעה שהפיות היו עסוקים בגריסת המזון, בעוד האוזניים נותרו כרויות לשמוע. עם סיום הקריאה, הכל הניחו את המזלגות מידיהם ומחאו כפיים בהתלהבות. אני מבקש בזאת להעביר את תהודת מחיאות הכפיים למשורר אשר ראוי להן גם ראוי.

בשיר הזה נחבא אולי גם פן אישי: מסוקרן אני ביותר – מיהו הצלם הפינסקאי אשר מוזכר בו? האם הוא דמות מומצאת או מציאותית? אבי היה צלם ידוע בוורשה של טרם מלה"ע השנייה, אבל בשנות ה-20 של המאה הקודמת היה נער שוליה אצל הצלם רֶבּ פריידקס בעיר הולדתו פינסק. אני מניח שבפינסק דאז פעלו אולי עוד שניים או שלושה צלמים מלבד פריידקס.

אהיה אסיר תודה עד מאוד אם סקרנותי תבוא על סיפוקה.

מועדים לשמחה, זמנים וחגים לששון.

יואל נץ

* * *

קיבוץ רוֹדְגֵס לְיָבנה או גם לטירת צבי?

אהוד שלום,

חברי קיבוץ רודגס יסדו את קבוצת יבנה, ולא את טירת צבי, כדלקמן: קבוצת יבנה משתייכת לתנועת הקיבוץ הדתי, איגוד הקבוצות של הפועל המזרחי, ונחשבת ל"אם הקבוצות הדתיות". הקיבוץ נמצא בתחומי מועצה אזורית חבל יבנה.

הקיבוץ נוסד בשנת 1931 ליד פתח תקווה, ונקרא אז "קיבוץ רודגס" ע"ש חוות ההכשרה בגרמניה בה עשו חברי גרעין המייסדים את הכשרתם לקראת עלייתם ארצה. לאחר עשר שנים בנקודה הזמנית, בחורף של שנת תש"א (1940-1941), קיבלו חברי הקיבוץ "משבצת קרקע" בשפלת החוף, והקיבוץ עלה על הקרקע במקומו הנוכחי, ונקרא בשמו – "קבוצת יבנה".
הקיבוץ נחשב כיום לאחד הקיבוצים המבוססים מבחינה כלכלית. כיום חיים בו ארבעה דורות. 

בברכת חג שמח

שמאי עציון

אהוד: אני הסתמכתי על אתר הקיבוץ הדתי באינטרנט שבו נכתב על טירת צבי: "הקיבוץ נוסד בכ"א תמוז תרצ"ז (1937) במסגרת ישובי 'חומה ומגדל', בידי עולים מפולין, מרומניה ומגרמניה שהשתייכו לשתי קבוצות: קבוצת שח"ל וקבוצת רודגס. משתייך לתנועת הקיבוץ הדתי, שהיא חלק מתנועת 'הפועל המזרחי'. קרוי על שם הרב צבי הירש קלישר, ממבשרי הציונות הדתית ומראשי 'חובבי ציון' שפעל לעידוד עליה והתיישבות בארץ ישראל."

כנראה שהיו יותר מהכשרה אחת בפרקי זמן שונים בקיבוץ רודגס בפתח-תקווה וכך הקשר הכפול של רודגס לשני הקיבוצים.

אגב, מורי ורבי גרשם שלום ("שׁוֹלֵם גאון עולם" כפי שהיה מכנה אותו תלמידו המבריק והמתלבט יוסף בן-שלמה), עלה ארצה שנים לפני קיבוץ "רודגס", בשלהי 1923, והוא מספר על הימים הראשונים שלו בארץ ועל חבריו ה"ייקים" בפתח-תקווה:

נשארנו בתל-אביב יומיים או שלושה ימים ונסענו לעין-גנים הסמוכה לפתח-תקווה, שם עבדו בחקלאות חבריי וידידיי מקבוצת מרקנהוף המורכבת מאנשי ה"יונג יודה", ואחרים מגרמניה, מבוקובינה ומגליציה שהיו אחר-כך מייסדי קיבוץ בית-זרע בעמק הירדן. אחדים מהם עדיין חיים איתנו, כמו אליעזר בורכהארדט (אחיה של אַשה [שהיתה אשתו הראשונה של שלום והשנייה של הוגו ברגמן]) בפרדס-חנה, בנימין פרוינד וצפורה דויטש (כרמל) בבית-זרע, מאיר ומֶטָה פלאנטר בירושלים [גרתי אצלם שנים אחדות בתור סטודנט. מאיר היה אינסטלטור חרוץ כל ימיו. – אב"ע]. הם עבדו אצל איכרים במושבה, ובפרט אצל משפחות ראב (בן עזר) ואשבל מראשוני פתח-תקווה, כדי להסתגל לתנאי הארץ ולהתכונן להתיישבות קיבוצית.

 (גרשם שלום: "מברלין לירושלים", ספרית אופקים, עם עובד, 1982. עמ' 194).

למיטב ידיעתי אכן היה סבי יהודה ראב בן עזר בקשר חם עם העולים הצעירים מגרמניה, גם אלה שהיו בקיבוץ רודגס. הוא ידע היטב גרמנית וגדל על ברכי הקלאסיקה הגרמנית. גם היה מקבל עיתונים בגרמנית, והם נהנו לבקר אצלו ולשמוע ממנו בשפתם על תולדות ראשיתה של המושבה.

* * *

עוז אלמוג

במקום לקרוא לשינוי פנימי עמוק בתוך המגזר הערבי בישראל

אהוד היקר,

בזמנו הבטחתי שאני מכין סקירה מקיפה על מצבם הכלכלי האמיתי של ערביי ישראל. ובכן, ההבטחה קוימה. לאחרונה הופיעו במדריך "אנשים ישראל" ארבעה ערכים המכסים את הנושא מזוויות שונות: מעמד כלכלי, דפוסי צריכה, עבודה ופרנסה ועוד. המידע העדכני מבוסס לא רק על נתוני הלמ"ס והביטוח הלאומי (שחלקם מטעה ומבוסס על סקרים פגומים), אלא גם על ראיונות עם אנשי מפתח במגזר, ועל נתונים מאלפים של משרדי פרסום וחקר שוק. מי מקוראיך המעוניין לקרוא על תרבות הכלכלה והצריכה במגזר הערבי מוזמן לגלוש ל"אנשים ישראל" www.peopeli.org

לשם הנוחות ריכזתי את ארבעת הערכים במסמך PDF אך בשל אורכו, אני מניח שלא תוכל לפרסמו. אבל אתה מוזמן, אם תרצה, לדלות את הנתונים שמעניינים אותך ואת הקוראים.

מתוך מכלול המסקנות העולות מהסקירה אציין שתיים חשובות:

א. במגזר הערבי יש עניים, אבל הוא איננו מגזר עני, ובוודאי לא יותר עני מהמגזר החרדי, האתיופי, הרוסי, ומחלק לא מבוטל מהמגזר היהודי הוותיק. מי שלא מאמין שיקרא את הנתונים.

ב. בניגוד למוסכמה התקשורתית הרווחת, יש מעט מאד עדויות אמפיריות (כאלה הנגזרות ממחקר מדעי תקף ומהימן) על אפליית ערבים בישראל. הוכחות שאינן משתמעות לשתי פנים לאפליית ערבים קיימות בעיקר באשר למינויים בסקטור הציבורי. זה לא דבר של מה בכך ומדינת ישראל צריכה לתקן מצב זה בהקדם. קיימים גם לא מעט תחומים "אפורים" שבהם ערבים מופלים באופן סמוי ואף בלתי מודע (לזה שמפלה). יתר על כן, הסטטוס "יהודי" מקנה יתרונות רבים בכלל ובשוק העבודה בפרט.

אולם ערביי ישראל, כמו רוב הערבים ברחבי העולם, אינם מתקדמים בקצב של היהודים והנוצרים, לא בגלל אפלייה, אלא בעיקר בשל תפישות מסורתיות מושרשות ודפוסי חיים שבטיים (אלה מוסברים בהרחבה בסקירה שלי). והעיקר – נטייתם לפקח זה על זה, להתקוטט ולהימנע משיתוף פעולה, ולהגביל את הנשים – היא זו העומדת בעוכריהם ומונעת מהם להתקדם ולסגור פערים.

 ואל כל אלה צריך להוסיף את המנהיגות הערבית, שבמקום לקרוא לשינוי פנימי עמוק בתוך המגזר (ויש דברים רבים שצריך לשנות ואף לעקור מן השורש), במקום לקחת את גורלם בידיהם (כפי שעשו היהודים כשהיו מיעוט), הם מחנכים את קהל בוחריהם להתלונן, לקטר ולשנוא את המדינה שבה הם מצפים להיות אזרחים שווי זכויות. הדוגמא הטובה ביותר היא יחסה של המנהיגות הערבית לשירות האזרחי, שיכול היה למנף את המגזר מכל בחינה.

ד"ש וחג שמח,

עוז אלמוג

אהוד: הדברים שלך מקוממים כל סופר עברי חשוב וכל אדם ישראלי משכיל הנהנה מתסמונת של אידיוטיזם מוסרי; אך מאחר שאני רק סופר נידח ולא סופר לאומי – אני יכול להרשות לעצמי להאמין לדבריך.

* * *

מודעה לצעירים

החתימו את חבריכם, ידידיכם, מיודעיכם ובני משפחתכם

על המכתב העיתי החינמי "חדשות בן עזר"

שהעורך שלו מתקרב לשמונים

שהקוראים שלו מתקרבים לתשעים

שהנושאים החשובים שבהם הוא עוסק

הם בני מאה עד מאה ושלושים

ובהזדמנות זו קראו את הרומאן הקולוניאלי-האיכרי

מהתקופה העות'מנית והמנדאטורית

"ספר הגעגועים"

* * *

אילה יפתח וַלְבֶּה

פגישה מקרית בתל-אביב ושכרה בצידה

פגישה מקרית הייתה לי עם הדסה ביריביס ז"ל במכללת לוינסקי לפני שנים אחדות בערב שהוקדש לזכרו של משורר הילדים לוין קיפניס. שרנו באותו ערב בשיריו, נזכרים בעונג בילדותנו הקדומה. משורר וסופר ילדים זה, היה מורי בסמינר לוינסקי, והיה שותף לכתיבת שירי ילדים עם אבי המנוח יואל ולבה שהיה מלחין. קיפניס הלך לעולמו שבע שנים והצלחה והפך למשורר וסופר ילדים לאומי. הוא הלך לעולמו לאחר מלאת לו מאה שנה וחי שנים רבות בתל-אביב. גם הדסה ביריביס שגרה ופעלה בתל-אביב הלכה לעולמה שבעת ימים ופעולה. היתה מורה למוזיקה של טובי הפסנתרנים בארץ. גידלה משפחה ולימדה מוזיקה בביתה ובמקומות אחרים בתל-אביב. האם תל-אביב מאריכה ימיהם של יוצרים החיים בה? קשה להכליל הכללות מעין אלה.

והדסה שגם לה היו תקופות קצרות של הוראת מוזיקה בלוינסקי באה לאותו ערב, שהנחתה אותו בזמר ובצליל ד"ר ציפי פליישר, כבר היתה באותם ימים בת תשעים וחמש. בשל פגישה זו חודשו קשרינו. והדסה, שמנעוריה המוקדמים חיתה בעיר תל-אביב, היתה גאה תמיד על כך שהיא נולדה יחד עם לידתה של העיר. ודברים אלה נכתבים ביום ההולדת המאה של תל-אביב.

בימי ההכנות לחגיגת יום ההולדת לעיר מלאו להדסה מאה שנים והיא קמה ופרשה מאיתנו לעולם שכולו טוב. וכמובן שסיפור חייה שזור במעשים טובים שעשתה.

הדסה ביריביס-עורי היתה מוזיקאית שגרה שנים רבות ברחוב יהושע בן נון בתל-אביב. היא גרה בקומה השלישית עד סוף ימיה. כשבוע לאחר אותו אירוע לזכר קיפניס באתי לבקר את הדסה בביתה. בבית מגוריה של הדסה כמה כניסות ובעודי מחפשת את דרכי ובוררת בין כל הכניסות ומטלפנת בסלולרי שלי להדסה לבדוק מהי הכניסה שלה אני שומעת אותה אומרת לי: "חכי אני כבר יורדת אליך." עוד לא הספקתי לכבות את הטלפון והנה הדסה מופיעה בפתח הכניסה לבניין, מחייכת אליי ונושאת עיניים אליי העומדת משתאה לנוכח מהירות תגובתה.

 את הדסה ביריביס, אישה קטנת קומה וצנומה זו, שחייכה אליי בעיניים מצומצמות, פגשתי בעבר במקרה כמה פעמים. ותמיד הזדהינו מחדש זו לזו והדסה היתה חוזרת ומזכירה באוזני פגישות מקריות וגורליות שהיו לה איתי וקודם לכן עם אבי. המוזיקה היתה הגשר בין הפגישות. וכך חזרה וסיפרה לי שהיא זוכרת אותי כילדה בגן הילדים בתל-אביב וזה היה בשנות השלושים המאוחרות של המאה שעברה. שם הדסה היתה המורה לריתמוזיקה שבאה להרקיד אותנו הילדים והילדות וללמד אותנו שירים עבריים שנולדו בכל מקום בארץ ישראל.

הדסה, שהיתה באותה פגישה באמצע שנות התשעים לחייה, טיפסה בזריזות במעלה המדרגות לדירתה, נכנסה לביתה בצעדים נמרצים, בעודי מתנשמת מהטיפוס במעלה המדרגות. היא הכניסה אותי לדירתה המוארת המבריקה בניקיונה והושיבה אותי מיד ליד השולחן המכוסה במפה פרחונית מגוהצת והשקתה אותי בכוס תה והאכילה אותי בעוגה פריכה מעשה ידיה. בחדר אחד עמד פסנתר כנף גדול שתלמידים רבים ניגנו עליו בהנחייתה ועל הקיר תמונתו של ליאונרד ברנשטיין והדסה ביריביס ובתווך אחד מתלמידיה שלימים הפך לפסנתרן ישראלי מפורסם.

מחברת תווים קטנה הציגה בפניי הדסה ביריביס ובה כתובים בעיפרון עשרות שירי ראשונים שנכתבו החל משנות העשרים. בדף הראשון מצאנו את שירו הראשון שפורסם בארץ של יואל ולבה שיר השתיל "גם בעיר וגם בכפר", וזה היה בשנת 1927.

הדסה חזרה אז וסיפרה לי על פגישה גורלית שהייתה לה עם אבי. וכל זאת אני כותבת לא רק כדי לדבר על נפלאותיהם של האנשים האלה שבאו כחלוצים מרוסיה-אוקראינה בנעוריהם לארץ ולא רק משום ש"לאחר מות קדושים אמור" אלא לנסות ולקלוט את רוחם של אותם אנשים ועוד רבים אחרים שיחד פרשו מניפה ענקית של אידיאלים, של עזרה הדדית ושל ידידות.

לפני חודשיים ביקרתי שוב את הדסה ששכבה כבר על ערש דווי מתכוננת למותה. אך את עיקרי הדברים חזרה וסיפרה לי.

הדסה ביריביס כאמור נולדה לפני מאה שנים ברוסיה למשפחה מוזיקלית שעלתה בשנות העשרים לארץ. רבים ממשפחתה חיים בכפר יהושע שבעמק יזרעאל. אל הכפר הזה חזרה הדסה למנוחת עולמים. בהיותה בת עשר כבר הייתה פסנתרנית מחוננת שסייעה ברוסיה בפרנסת המשפחה בנגינה בפסנתר בראינוע מלווה את הסרט בקטעי אימפרוביזציה. הייתה עוקבת אחרי תמונות הסרט ומנגנת את מנגינות שירי התקופה. ב-1925 כבר היתה הדסה בתל-אביב, גרה בבית רבקה שרתוק ולומדת בקונסרבטוריון "בית הלויים" שברחוב ברנר בהנהלת מרים לוויט. כסף לא היה לנערה זו שהייתה אז בת 15. רבקה שרתוק אימצה אותה למגורים ברחוב שדרות רוטשילד ומרים לוויט נתנה לה להשתתף בלימודים בחינם.

ב-1925 הגיע לתל-אביב יואל ולבה והוא כבר בן 27 שמאחוריו כבר עבר חלוצי בקבוצת "הר כינרת" החל מ-1920. ולאחר פיזור נקודת ההתיישבות וניסיון התיישבותי להקים משק בחדרה שלא צלח. כבר היה לו עבר מוזיקלי מילדותו ברוסיה גם הוא וכבר החל בהקמת תזמורות מנדולינות בארץ אולם הוא החליט כי עליו ללמוד באופן מסודר. ב-1927 הגיע למרים לויט ב"בית הלווים" ברחוב ברנר. ממה התפרנס אז בעיר תל-אביב? מעט מהנחיית תזמורת המנדולינות ומעבודות מזדמנות בבניין, כפי שעשו רבים אז שבנו בתל-אביב בתים והקימו רחובות.

מרים לוויט הבינה שעומד לפניה אדם שמוזיקה מתנגנת בעורקיו והסכימה לקבלו כתלמיד מן המניין. וכיצד ישלם על לימודיו? וכך מספרת הדסה ביריביס ממש לפני כחודשיים מיום כתיבת שורות אלה:

"מרים קראה לי ואמרה את לומדת כאן אצלנו אבל אין לחם חינם. יש לי תלמיד בשבילך. את תלמדי אותו את כל מה שאת לומדת אצלנו כי גם הוא זקוק לתמיכה."

וכך נפגשו הדסה ביריביס ויואל ולבה בתל-אביב. היא לימדה אותו את מה שהיא למדה בקונסרבטוריון והוא החל אז במסכת מסודרת של לימודים ויצירה. זה גם מסביר מדוע במחברתה של הדסה. רשום בדף הפתיחה שירו הראשון שפורסם בארץ. הדסה רוותה נחת מתלמידהּ זה ואמרה שהמוזיקה שלו יפה וכי הוא היה תלמיד חרוץ. ואני נזכרתי במה שאמר ב"ספר הקבצנים" מי שכונה הסבא של הספרות העברית מנדלי מוכר ספרים:" יהודים לכו והתפרנסו זה מזה."

לצערי לא הכרתי את מרים לויט מ"בית הלוויים" ברחוב ברנר בתל-אביב. אשמח לגלות את עקבותיה. שני המוזיקאים שצמחו בהשראתה, שנולדו ברוסיה בבית סוחרי עצים עשירים, שהגיעו לארץ ישראל ונאחזו בה גם בימי מצוקה, לימים החזירו לה למרים לויט על מעשה הנדיבות שלה. וכל הדברים האלה התרחשו בתל-אביב, העיר העברית הראשונה.

* * *

דורי טובים: ילדוּת ברחוב סירקין

כיליד תל-אביב קראתי את השיר ("ללכת ברחוב סירקין" [גיליון 431]) וכמו קסם עלו בי תמונות מימי ילדותי. לקח קצת זמן עד שהצלחתי להתקשר עם זוג חברים בטקסס, ארה"ב, דני ורותי כהן, ומאחר שאין להם מחשב, קראתי להם את השיר בטלפון. עשינו חאפלה ב"שח-רחוק" והרשינו לעצמנו להתרגש ולפטפט על ילדותנו הרחוקה.

מסתבר שרותי גדלה גם היא ברחוב סירקין, והלכה לגן חוה ורבה, וקשה לתאר את התרגשותה כשפתחה בסיפורים משלה על ילדותה ברחובות תל-אביב הקטנה.

כן, אילה יקרה, כולנו זוכרים את המדרכות, המרפסות, השכנים בגופיות ואת התופרת... שכן טרם היתה אז החנות של "אתא", והתופרות הן שהלבישו אותנו והתאימו את בגדי האחים הגדולים לאלו שבאו אחריהם.

ועוד שאלה קפצה בינינו, אילה יקרה – האם את מקורבת למשורר / המלחין / המורה – ולבה?

חג שמח בשמי ובשם דני ורותי,

דורי טובים

קנדה

* * *

רומן חדש של אהוד בן עזר בהוצאת כנרת זמורה

ספר הגעגועים

צבי, גיורא ואוּרי יוצאים לבלות יום קיץ גדוש הרפתקאות בִּמלונה עזובה במִקשת-אבטיחים בלב שדותיה ופרדסיה של מושבה ותיקה על גדת הירקון. המושבה מתחברת בעלילת הספֶר לאחוזה החקלאית המיוחדת-במינה שחי בה המספר בנעוריו, וחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי, קָלְמָנִיָה"

פרקי ילדות ארצישראלית מרגשים, רבי הפתעות ודימיון, אהבה ראשונה, לבטי תקופת המרדוּת ומשבר ההתבגרות המינית, מסוּפרים בסגנון קולח ומרתק, בלשון בהירה, צבעונית ומשעשעת, וברוח דבריו של נחום גוטמן: "גם במילים אני מצייר!"

מבוגרים ובני-נוער יקראו את הספר בהנאה ויגלו בו קסמי ילדוּת וגעגועים לתקופה שחלפה.

אל עולם ילדותו ונעוריו שב הסופר המבוגר פעם נוספת לאחר רצח יצחק רבין ולאחר התפוררות תהליך השלום, והוא מסיים את סִפרוֹ בַּמילים: "אני מתגעגע לשלום שלא היה, אני חושש שלא יבוא. אני שולח את ספר הגעגועים האלה כתֵיבת נוח על גלי הזמן, אם תבוא היונה אחרי המבול."

 [נדפס על העטיפה האחורית].

מחיר הספר 88 שקלים. כל השולח 50 שקלים, בשטר או בשיק, לפקודת אהוד בן עזר, יקבל בדואר את הספר עם הקדשה אישית. אפשר להזמין יותר מעותק אחד.

וכדאי למהר – כי בקרוב יאזלו העותקים במחיר הזה!

הכתובת למשלוח 50 השקלים

אהוד בן עזר

ת.ד. 22135

תל-אביב 61221

* * *

איפה את חיה

שושנה ויג – הוצאה פיוטית

צור אות – שירים, 96 עמ', 2009

"שירה יצרית וארוטית, רחבת לב, מוצפת אור ואהבה, ספוגה בזכרי מקרא ולשון חכמים. שירת נשים במיטבה."

פרופ' זיוה שמיר

איפה את חיה

המשוררת שושנה ויג סוללת דרך אישית בספר שיריה השני. "איפה את חיה" מצטרף לספרה הראשון "תבואת השיגעון" כנביעה מתמשכת במחוזות היצירה שלה, והיא ניחנה בכתיבה מדויקת ורגישה. המשוררת מצליחה להפוך חומרים יומיומיים לאמנות מרגשת. שם הספר מבטא נגיעה בחומרים הנולדים מן המציאות המוכרת, ובתהליך היצירה הם מקבלים עיצוב שירי. מניפת יצירותיה רחבה ומגוונת, ערבול של חוויות, שיש בהן טשטוש בין מציאות ודמיון, הווה ועבר על כל רבדיו: "הַבָּתִּים הַשְּׁקוּעִים / בִּיסוֹדוֹת רְעִידַת עוֹלָם / מַזְכִּירִים לִי עָבָר / חָרוּךְ שָׁבוּר / כְּקָרְבָּן נַפְשִׁי / הַטּוֹבֵעַ לְאַט." (מתוך "מערבולת").

חלק מן החומרים שאוב ממקורות יהודיים. ההזדהות עם דמויות מקראיות כדוגמת בת שבע שנלקחת מאוריה, או חנה שחווה את כאב העקרות. הדמויות מופיעות כמשקעים מן העבר ההיסטורי הקולקטיבי: "שָׁנִים סָגַר ה' רָחֲמָה ּ/ וְלֹא עָקַר אֶת דִּמְדּוּמֵי הֲזָיוֹתֶיהָ / לְחַבֵּק וְלַחְמֹל בֶּן אָהוּב / לַעֲטוֹף בִּסְמַרְטוּטִים פֶּטֶר רֶחֶם." (מתוך "וסגר רחמה").

אלה רק טעימות קטנות משירים קיומיים, הסוחפים ברגישותם ובמקצבם ומעוררים ציפייה.

בלפור חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים

אהבה גדולה מוגשת בשירים

אהבה מעוכבת, צולבת, בוערת, משסעת, יורה, פוצעת פצע פעור. אהבה שמבקשת להכפיל את עצמה והולכת אל דרך אבודה. מסלול גן העדן מביא את ה"יש" ואת ה"אין", את המלאות ואת הבדידות.

שושנה ויג מנהלת דיאלוג עם עצמה. גם כאשר היא פונה אל מושא האהבה היא בעצם דנה עם עצמיותה הנשית. כך היא מנתבת את נשיותה לזיכרונות ילדות, למגע כמעט מאגי בנשים מקראיות. הרחם מקשרת בין הנשים. התרבות היהודית נמצאת ברקע, אם בנשיקת המזוזה ואם בשירים על טייבל'ה הקטנה שנדדה ביערות בזמן השואה.

המבט וההסתכלות של שושנה ויג נעשים דרך פריזמות נשיות. אהבות רגשיות וגופניות, תרבות יהודית, הווה ספרותי, ישראליות עכשווית, כל אלה בספר זה, במגע פואטי מדויק, נינוח, ממוקד, קולע לאמירה חד משמעית.

דליס, משוררת ומבקרת

לרכישת הספר בסך 40 ₪ כולל משלוח ניתן לפנות באיי מייל shosh.vegh@gmail.com או לשלוח לכתובת: שושנה ויג, שדרות צרפת 12, נתניה 42221, והספר בדרך אליכם בצירוף הקדשה.

[דבר המפרסם]

שירים מתוך הספר:

ירוק בהיר

מוֹתַחַת קַו מִתְאָר

וְתוֹחֶמֶת אֶת אֲרֻבּוֹת הָעֵינַיִם

בְּצֶבַע יָרֹק

לְהֵיטִיב רְאוֹת רָחוֹק

בְּשׁוּלֵי יוֹם בָּהִיר

בְּשִׂיאוֹ שֶׁל יוֹם חֹרֶף

אַכְזָב.

מוֹתַחַת קַו מִתְאָר סְבִיב גּוּפִי

כְּאוֹסֶפֶת אֶת שְׁאֵרִיּוֹת הָאוֹר

לְצַיֵּר אֶת עַצְמִי בְּחֵיק

מָטוֹל.

אֶתְמוֹל כָּתַבְתִּי שִׁירִים

אֲנִי מַזְכִּירָה לְעַצְמִי

הַיּוֹם אֲנִי מְצַיֶּרֶת

קַוֵּי מִתְאָר בִּשְׁאֵרִיּוֹת הָעִפָּרוֹן

מְאַפֶּרֶת אֶת דְּמוּתִי לִהְיוֹת

מְשׁוֹרֶרֶת.

ילדה בחלון

יַלְדָּה רוֹקֶדֶת בַּחַלּוֹן.

בִּתִּי מֵאַסְיָה רוֹקֶדֶת בַּחַלּוֹן הַיָּרֹק.

בִּתִּי הַקְטַנָּה רוֹקֶדֶת בַּחַלּוֹן הַפָּרוּץ.

בִּתִּי הַקְּטַנָּה יְחֵפָה בְּשִׂמְלָה פִּרְחוֹנִית

מַחְזִיקָה אֶת הַפֶּתַח בְּרֶגֶל אַחַת

וַאֲנִי בַּחַלּוֹן הַשָּׁחוֹר מִיָּמִין חֲסֵרָה.

בִּתִּי בַּחַלּוֹן מִשְּׂמֹאל

כְּמוֹ תִּינֹקֶת יְחֵפָה.

הזאת אהבה

כְּשֶׁאָנוּ קְרוּעִים לִרְוָחָה

כְּשֶׁמֹּר עוֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל

הַזְּמָן מַבִּיט בָּנוּ בְּעֵינוֹ הָאַחַת

וְהַמָּקוֹם מֵקִים לָנוּ עֵדוּת.

כְּשֶׁאָנוּ חֲבוּקִים

לְרֶגַע

הַזְּמָן הוֹפֵךְ אוֹתָנוּ

לְבָשָׂר אֶחָד.

בִּשְׁנִיָּה

הַכֹּל נֶעֱלַם בְּלֶהָבָה

וַאֲנִי שׁוֹאֶלֶת          

הַזֹּאת אַהֲבָה?

* * *

הרצאות הסופר הנידח אהוד בן עזר

1. 100 שנים לתל-אביב של נחום גוטמן לפי "בין חולות וכחול שמיים" ושני סרטים קצרים.

2. חייה ויצירתה של אסתר ראב, עם סדרת שקפים מתולדותיה.

3. פתח תקווה בראשיתה, במלא לה 130 שנה. האמת ההיסטורית על פסל הרוכב החמישי.

4. פגישה בעקבות הרומאן החדש "ספר הגעגועים" וגם סיפור תולדות קלמניה.

5. תל-אביב בראשיתה בראי הספרות. ניתן לקבל את ההרצאה גם בקובץ וורד בדוא"ל.

6. חייו ויצירתו של הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי ונושם עדיין על גדת הירקון.

פרטים להזמנות בהתקשרות ראשונית באי-מייל: benezer@netvision.net.il

* * *

יעקב זמיר

מבגדאד לישראל ללא חזרה

פרק י"א

מחיי הסטודנטים בבית הספר לרפואה, 1958

כלפי משפחתי, היותי תלמיד בבית הספר לרפואה היה לעובדה קיימת ומוערכת. זאת אף על פי שבתחילת דרכי, עוד בבית הספר תיכון ערב בחיפה, להשלמת בגרות ישראלית, לא האמינו שהדבר הינו בר מימוש, ועל כן לא ראיתי אז עידוד מצידם. עם הזמן זכיתי לתמיכה מוראלית וחומרית מבני המשפחה אשר היה באפשרותם לעשות כן.

קרה גם שהופניתי למכר אחד, דמות בכירה בתחנת השידור בערבית בירושלים. הוא היה בין אלה שאמורים היו להנחותני במעגלי העבודה. כן נאמר עליו שקשרים לו עם גדולים ושועים. אחרי לך ושוב ומחר אתן, הוא צייד אותי במכתב זעיר מופנה אל אחראי כלשהו בתחנת השידור בערבית. שם נערך לי מבחן קריינות ובחינה בשפה הערבית ובדיקדוקה. אמרו לי שאוכל להתקבל כשדרן או לחילופין כפקיד מדפיס בשפה הערבית. אלא שהשכר שהוצע היה כמחצית מן המינימום שקיבלו פועלי הדחק, וזה עבור עבודה שמתחילה בחמש בבוקר, ועם משמרות. הניצול כאן היה ממוסד. דחיתי את זה כי חשבתי שיש גבול לחוצפה.

בשנת הלימודים השנייה, כשפרופסור ישעיהו לייבוביץ הירצה בכימיה אורגנית על התפתחות מערכת העיכול, הסביר שמתרחשת שם אינווגינציה, כלומר קיפול השטח החיצוני כלפי פנים. ומכאן ששטח המעי הריהו חיצוני!

שאל מישהו: אם כך הרי כשנקבל מן הרוקח משחת ווזילין, שכתוב עליה לשימוש חיצוני בלבד, משמע שצריכים לבלוע אותה.

לצחוקם של הסטודנטים קימט לייבוביץ את מצחו ושאל כלום אתה עושה כל שכתוב? אם אתה עולה לאוטובוס ורואה שלט "עשן מטוסיאן" אתה מעשן מטוסיאן? ואם אתה רואה מודעה שאומרת הצבע א' אתה תצביע א'?

המישהו הזה ענה שכן!

לייבוביץ: "אם כך, אז תבלע את הווזילין..!"

כן אני זוכר בצער את השתמטותנו בלית ברירה ובחוסר שכל מן ההרצאות שהיו רשות (שכן המרצים לא החמירו כאשר באנו להחתים אצלם את פנקסי הנוכחות בסוף השנה..) כגון הרצאותיה של לאה גולדברג או של פרופסור רוטנשטרייך ועוד. ראינו בזה הזדמנות לעשות דברים אחרים שרבצו על שכמנו, ולא הערכנו מספיק את ההרצאות במדעי הרוח וחבל.

באתי לאוניברסיטה באוקטובר 1958, וזה היה מעט זמן אחרי מלחמת סיני כך שפגשתי הרבה מאד צעירים נכים מאותה מלחמה שבאו ללמוד ולהשתקם במימונו של משרד הביטחון. עקורי עיניים או עוורים לגמרי ומונחים על ידי כלבים, קטועי שתי גפיים עליונות, בעלי רגלי עץ ומשותקי איברים ועוד. בארץ הזו, ספוגת הדם והדמעות, אי אתה יכול אפילו לעקוב אחרי המאורעות העגומים הרודפים אותנו זה אחר זה. בפסח של אותה שנה ירו חיילי הלגיון על קבוצת מטיילים שסיירה בקיבוץ רמת רחל במסגרת החוג לארכיאולוגיה. חיילי הלגיון הרגו ופצעו כמה מהם. גם מאלה הכרתי באוניברסיטה עם צלקותיהם הרחבות במקום השרירים שרוטשו.

המקצועות השונים שלמדנו עלה אחד על רעהו מבחינת הקושי וההיקף. הבחינות אף הן היו יותר ויותר קשות. וזה בגלל הכמות העצומה של החומר שהיה עלינו ללמוד לקראתן.

עלתה על כולנה בקושי שלה הבחינה באנטומיה שבאז הימים היתה קריעה ממש. (לימים הבחינות האלה הוקלו לאין ערוך). שבועות על שבועות ישבנו ללמוד ולשנן חומר ולזכור שמות של אין סוף חלקים וחלקי חלקיקים של גוף האדם על עצמותיו גידיו שריריו וכלי הדם והעצבים מי מונח מתחת למה ומי מעל למה וכולי עד אין סוף. עד כלות הנשמה ממש. ובל נשכח את השעות הרבות שהיינו צריכים לבלות ליד שולחנות הדיסקציה ("נתיחת הגופות") עם כל מה שקשור בכך מן ההרגשות ותגובותינו לריח הפורמאלין בהן נטבלו אותם חלקי אדם עליהם למדנו. היו שהיססו להיכנס למעבדה ביום הראשון ונרתעו מכך עד שלאט לאט התרגלו.

כמובן שלמדנו גם על שלד העצמות. היה מלאי גדול של שלדים במחסן הפקולטה מונחים בתוך ארגזי עץ. אלה בדרך כלל יובאו מהודו בזמנו. (אומרים שבהודו אדם קם בבוקר ומוצא גוויות לרוב שרועות ברחוב של אלה שמתו בלילה..). לכל שני סטודנטים הושאל ארגז כזה לשנה שלמה עד סוף הבחינות ואנו היינו מחוייבים כמובן לדעת על כל עצם זיז ושקע ובליטה פרק וחיבור אשר בהם.

גם אהבה צמחה לה שם בין הגוויות. מעשה בסטודנטית אחת חמודה בעלת שיער בלונדיני קלוע לצמות ארוכות, שעמדה ביום הראשון של הקורס בפתח אולם האנטומיה הציצה פנימה אך לא עמד לה כוחה להיכנס. וכאן אץ לו ג'נטלמן אחד מבינינו לעזרתה ודיבר אל ליבה לשכנעה ולהפיג חששותיה. וכל כך נעם לה צליל דיבורו, וכל כך נעם לו מראיהן של מחלפותיה, שהשיחה נמשכה ונמשכה ובהתערבותו של קופידון נעלמו החששות ופינו את מקומם למבטים קסומים, שיחות נפש, בילוי משותף בהפסקות, שמירת מקום בשיעור, לימודים ופיענוח כל הקשיים בצוותא, וכך הלאה וכך הלאה עד החתימה על שטר הכתובה כדת וכדין.

בדחילו ורחימו הסכים השוער של בית הספר לרפואה להרשות לנו להיכנס לאולם הדיסקציה מעבר לשעות המותרות, אלא שהיה נודניק גדול ומדי פעם נהג להיכנס לקשקש ולהסיט את הריכוז שלנו. חברי הציע שנספר לו סיפורים על שדים וג'ינים שמא ייבהל וילך לו. אלא שהוא החל מספר משלו סיפורים כנ"ל בשפע כך שיצאנו מופסדים עוד יותר.

בין שבעים החבר'ה שמנה המחזור לא חסרו מוכשרים ומוכשרים מאוד. היו גם כמה יודעי נגן. צ'לו פסנתר חליל גיטרה ועוד. סטנדאפיסטים ופנטומימאים, ציירים פסלים וכותבי שירים. וגם ארטיסטים למיניהם. כגון אחד שאהב לחקות את המרצים השונים. היתה לו כמובן "פרנסה" בשפע בעניין זה.

במעבדה לאנטומיה בילינו זמן רב מאוד. כל ססיה נמשכה מסיפר שעות בהן היינו צריכים לבצע נתיחות ולהציג את "התוצרת" למדריכים. בין אלה בלט מנהל המחלקה לאנטומיה. איש דרום אפריקאי, ג'נטלמן אמיתי, רציני מאוד וקפדן, ומורה מעולה בה בעת. בדיבורו היה משהו מעין אינפוף קל. ידידנו הארטיסט איציק עמד יום אחד במעבדה ליד קבוצת סטודנטים וחיקה את הפרופסור הזה והִרצה כמותו עם האינפוף. אנו עמדנו רציניים כי הפרופסור עמד באותו הרגע מאחוריו. משהבחין בו איציק הוא לא איבד את עשתונותיו. הוא המשיך בהסבריו באינפוף כקודם, ועד סוף הסמסטר הקפיד לדבר באותו האופן כאשר באנו למעבדה הזו.

גם טיפוסים תמהוניים, משעשעים ומוזרים לא חסרו במחזור. כגון אחד שהיה בא להרצאות הבוקר שעה אחת קודם כדי לתפוס את המושב הקדמי במרכז וכך היה יכול לרשום כל מילה שיצאה מפיו של המרצה. האחר, אדון נסראת מעכו, בן תערובת לאם נוצרייה ואב בהאי בעל בעמיו, חתיך ולבוש תמיד בהידור, כיאה לבן מעמדו הרם, אהב בילויים, ריקודים וחתיכות. כאלה לא חסרו בעיר הקודש למי שעיתותיו היו בידיו ולא הוצרך לעבוד בזמנו החופשי. אלא שיום אחד התחיל אדון נסראת גם להחסיר ולא להגיע כל כך להרצאות. אנו עמיתיו ידענו את הסיבה. היא שהיתה והיא שתהיה עד סוף כל הדורות Cherchez la femme – צעירה פולניה יפה ומצודדת נכרכה אחריו והיא שמיצתה את כל זמנו ואונו. המרצה הקפדן היה מקריא את שמות הסטודנטים בהרצאה, וכאשר קרא את שמו ולא נענה, כולם לחשו "נשוי". סוף שהפולנייה קשרה אותו בעבותות ובגללה איבד את שנת הלימודים ההיא, ובדחילו ורחימו היה יכול להמשיך בלימודיו בפיגור של שנה אחת.

משעשע ביותר היה ירמיהו. בחור שקט, נחמד מאוד, מחונך ובעל חוש הומור והשכלה רחבה ביותר, התמצאות בספרות עברית ועולמית, מוסיקה ציור ואמנות. גם שלט בשפות רבות, רוסית, בולגרית, גרמנית, אנגלית ועוד. היה אלוף בשינון החומר ועם זה תימהוני ומפוזר. מובן שסופרו עליו אין סוף בדיחות, רובן אמיתיות וחלקן בדויות אך התלבשו עליו היטב. היה לו דוד עשיר מאוד שחי בגרמניה והוא אשר מימן את לימודיו ברוחב לב. אלא שהכספים לא הגיעו לידיו ישירות כי אם לאימו, ששלטה בכול ללא מצרים ופיקחה על הוצאת הכספים. הוא קיבל ממנה דמי מחייה מצומקים ביותר שבקושי הספיקו למינימום שבמינימום. הוא חי בהתאם בשיא הצניעות והקדיש כל דקה מזמנו ללימודים. אני הייתי בין ידידיו הטובים ומאד חיבבתי אותו.

כאשר יצאו לאור ספרי לימוד חדשים, בדרך כלל באנגלית, מובן שלא יכולנו להשיג אותם בגלל מחירם הגבוה. בספרייה הרפואית היה רק עותק אחד מהם, שבקושי יכולנו לשאול אותו למיספר שעות בכל פעם. לירמיהו היה פתרון אופטימלי. הוא הלך לספרייה אשר בקונסוליה הרוסית, שם מצא את הספר מתורגם לרוסית, שפה בה הוא שלט היטב (תרגום שנעשה בו ביום שהספר יצא לשוק, כמובן מבלי שהבולשביקים ישלמו דמי זכויות יוצרים) ובו הוא קרא באופן חופשי ורשם סיכומים מהם נהנינו גם אנו.

יום אחד ישבנו בחדרי ללמוד ולשנן חומר. בהמשך היממה הייתי צריך גם לעבוד במשמרת לילה כשומר בשער של בית החולים הדסה בעיר. לפני לכתי, כאשר ישבתי לאכול ארוחת ערב, הפצרתי בו אין סוף פעמים להצטרף אליי לארוחה. הוא התעקש לומר שמזון יש לו בשפע במעונו אשר במנזר סליזיאנה במוסררה, ושאינו רגיל לאכול בשעה מוקדמת כזו, וכיו"ב תירוצים. בכל זאת חשש כלשהו קינן בליבי באשר לסיבת סירובו. לפני שנפרדנו אמרתי לו שאם ירצה בהמשך הערב להצטרף אליי למקום עבודתי בשער בית החולים, הוא מוזמן לבוא ואולי יהיה לנו הכוח להמשיך ולשנן חומר לימודי.

והנה, בשעה קרוב לאחת אחר חצות אני מבחין בדמות היוצאת ומתקרבת אליי מתוך העלטה והקור. ומי זה אם לא ירמיהו! שלום, באתי שנמשיך ללמוד.

"אולי תתכבד במשהו לאכול קודם."

"לא אני לא רעב."

ניחשתי שהוא כן רעב. כי חשבתי בליבי שרק רעב שמציק, הוא בלבד יכול להקים אדם ממיטתו באישון לילה.

"המתן רגע," אמרתי. הלכתי למטבח המחלקה נטלתי מגש והעמסתי עליו מכל טוב שהזדמן. ביצים, חלב, גבינה, דבש, חלה פרוסה, ירקות ופירות ככל שיכולתי. "גם אם אתה לא רעב, תתכבד ותטעם משהו."

והוא התחיל לאכול. אכל ואכל עד שכילה את כל שהיה. משסיים הוא פלט אנחה עמוקה והודה בפניי לאמור, "תראה חשבתי שנשאר לי עוד תפוח אדמה אחד בארון שיכול לשמש לי ארוחת ערב, אבל לא מצאתי אותו והייתי כל כך רעב שלא יכולתי להירדם."

"והלא הפצרתי בך כל כך לאכול איתי כאשר היינו בחדרי."

"נכון אבל חונכתי שתמיד עליי לסרב מתוך נימוס!"

בשבועות שקדמו לבחינה באנטומיה, מובן שכל דקה היתה יקרה מפז וניסינו לחסוך זמן בכל דרך אפשרית כדי לייחדו לשינון. היו בינינו שכדי לא לאבד זמן יקר בהליכה למנזה, אכלו חטיפים ודברים שהכינו בעצמם. ומעשה בסטודנט אחד שקיבל הרעלת ביצים מרוב אכילת ביצים קשות בוקר ערב וצהריים. חלקי שלי שפר במידה מסויימת בעניין הזה כי הוריי עליהם השלום נהגו לשלוח לי מדי פעם מיני מאפים ומטעמים אחרים כאשר השיגה ידם. כמו כן מאחיי ומאחיותַיי שוגרו אליי דברי מזון מועילים שהקלו את המצוקה.

לבחינה הגורלית היו שבאו לא מסופרים שלושה חדשים, לא מגולחים שבוע ימים, עם עיגולים שחורים סביב עיניהם מחוסר שינה הרבה ימים, ועם ערמה גדולה של ספרים בהם אולי יעיינו ברגע האחרון.

עם סיום הבחינה מקצרת החיים באנאטומיה, השתוללו הסטודנטים בחגיגיות פרועה. היה מי שהלך יחף ועם הנעליים ביד עד כיכר ציון במרכז העיר, ואחר הלך להסתפר קרחת כפי שהבטיח. ולאחר מכן המסיבה, בהשתתפות המרצים של המקצוע, לפריקת המתח הגדול.

קשה לשכוח איזו הרגשה נעימה היתה בשבועות לאחר מכן. של פורקן אמיתי. סוף סוף אפשר ללכת לקולנוע ולראות סרט, למסיבה, לחברים, לחזר אחרי בנות המין היפה או סתם לקרוא ספר טוב.

זה היה ההר הגבוה אותו היינו צריכים לעבור במחצית הראשונה של שנות הלימודים הארוכות. רק אחרי המעבר של הבחינה הזו יכולנו לנשום לרווחה ולחוש ביטחון כלשהו. גם אחרי כן היו בחינות גדולת וקשות שהיינו צריכים להקיף בהן כמות אדירה של חומר אך הן לא היו כל כך איומות וגורליות כמותה. אני זוכר היטב את פריחת האביב ולבלוב העצים במרחבים שנשקפו מחלון חדרי עת ישבתי רתוק ליד השולחן שעות על גבי שעות בהן יכולתי רק לחלום על "חופש".

סטודנט שסיים הבחינה באנטומיה נחשב כבר לחצי דוקטור. כך נתקבלתי לעבוד כאח בבית החולים ביקור חולים.

המשך יבוא

* * *

האם שכחתם כי פסח הוא קודם כל

 חג החירות וחג האביב?

לאהוד, שלום.

האם שמת לב שכל הדיבורים [והבירבורים] וההסברים נסבים על חג המצות כחג דתי בעיקרו ופחות מזה כחג החירות. ואילו פסח כחג האביב, כמעט לא נזכר כלל. [רק בקיבוצים].

חג שמח.

יהודה גור-אריה

* * *

דורון גיסין

פרקי ילדות מפתח-תקווה

א. כיצד הערתי מדי בוקר את ה"זיידה"

בזחילה לכסתותיו

[התוספות בסוגריים מרובעים הם של אהוד בן עזר]

בני משפחת בן עזר ראב בפתח תקווה, בחילוף העיתים, מצאו עצמם נדחקים שלא בטובתם לפינה. כוחות חדשים עלו והפוליטיקה המקומית לא איפשרה לבני המשפחה, עם דיבורם הישיר והתקיף, להגיע לעמדות השפעה. בקיצור, הפסקנו להיות מיוחדים.

ברוך, בכור הבנים, לבוש בדרך-כלל בחליפות בצבע חום מדוגמת משבצות "פפיטה" שהיו אופנתיות באותה עת, היה מקפיד לצאת מביתו שברחוב רוטשילד ובכיסיו פרחי "פיל מצרי" בניחוח עז של יסמין.

בדרכו היה נפגש עם נשים מחוג מכריו וגם כאלו שזה מקרוב באו, וכל אחת מהן נתקבלה על ידו בהסרת המגבעת האוסטרלית ובהושטת פרח. עד שנותיו האחרונות היה ה"ג'נטלמן המושלם" עגבן בלתי נלאה.

אחיו הצעיר בנימין [הוא אבי, אב"ע] גר בסמוך למקום מגורינו ברחוב ביל"ו, אלא שחזית חצרו פנתה לרחוב פיק"א המקביל.

אנו הקטנים חרדים היינו ממפגש ישיר איתו. הוא כונה על ידינו "הדוד המפחיד", לכינוי זה זכה בגלל מנהגו להסתובב בבית כשחגורת עור עבה כרוכה לו על ראשו כתרופה לכאבי ראש "המיגרנות" הידועות, שתקפו אותו חדשות לבקרים.

את פרנסתו מצא בניהול שטחי כרמים באזור שמשון באגודה שהוקמה על-ידי קבוצת חקלאים מפתח-תקווה ושמה "ענבה".

הזמנים היו קשים ומצווים היינו על חסכנות. לכל משפחה היה משק-עזר ובו תרנגולות, עז אחת או שתיים, וגם גן ירק שסיפק ירקות טריים למשק הבית.

עם פרוץ מלחמת השחרור חפר בנימין מקלט במרכז חצרו, שלתוכו התכנסו כל בני המשפחה, עטופים בשמיכות מפאת הקור. רק הוא היה נותר למעלה, במעלה המדרגות החפורות, ניצב כזקיף על משמרתו לקול מחאותיהן של אימי מרים ואשתו דורה, שלא הועילו במאומה.

[המקלט נחפר בדיוק על מקומו של המקלט מימי מלחמת העולם השנייה, לאח שהמטוסים האיטלקיים הפציצו את . דורון טרם נולד ולא היה יכול לזוכרו. ה"זיידה" יהודה ראב בן עזר היה יורד גם הוא אליו באזעקות, ואולם למקלט של 48', בשנת חייו האחרונה, בהיותו קרוב לגיל תשעים, כבר לא ירד].

איני זוכר אם היה זה מקנה כספו שלו או שמא קיבל מקואופרטיב הכורמים "עֲנַבָּה" – רכב שצורתו היתה הכלאה משונה בין גיפ לטנדר. במצוות החסכנות הטבועה באופי הבן עזרי אסף דוד בנימין את כל שאריות הצבע שהיו בביתו ובביתנו ועירבבם בכלי אחד וצבע בידיו את הרכב במה שניתן היום לכנות תרתי משמע "חרא של צבע". [זה היה ג'יפ צבאי מעודפי מלחמת העולם השנייה שעליו בנו בעליו הקודמים, המהנדסים רוֹדֶה וזילברווסר, מעין קבינה חדת-קצוות עשוייה מסגרות עץ ודיקט, שכמוה לא נראתה בכל הארץ כולה, ושהיתה מתנגנת בחריקות כל אימת שהג'יפ נסע].

אבא ואמא, לאחר נישואיהם, עברו לגור בביתו של " הזיידה" יהודה ראב, אב סבי ברוך. בכך הושגה מטרה כפולה, גם להעניק לזוג הצעיר קורת גג וגם שישמשו כמטפלים ליהודה בערוב ימיו.

הזיידה היה בעיניי דמות מופלאה, איש עם הדרת פנים והופעה שלא יכולת שלא לשים ליבך אליה.

אחד מנוהגיו היה להתרווח בימי שמש בצידו הדרום-מערבי של הבית ולספוג לתוכו את חומן של קרני השמש. מה שהשחים את עור פניו והבהיר עד לובן בוהק את זקנו ושערו הלבנים. נקראתי באותם ימים על ידו בשם "מיין וורם פלש" (הבקבוק החם שלי). אחד "מתפקידיי" כילד היה להעירו בבקרים ולזרזו לשולחן ארוחת הבוקר.

כנראה שבשנותיו האחרונות חזר הזיידה לדבר באידיש או בגרמנית שהיתה שגורה על פיו. מאחר וכל בוקר הייתי שואל את אימא איך אומרים והיא היתה משננת לי את המשפט " זיידה קום עאסן!" – סבא בוא לאכול. אני הקטן הייתי מטפס ועולה על מיטת הברזל הגבוהה שעמדה בפינת החדר, ולאחר מאבק בכסתות שכיסו את המיטה הייתי מעירו מרבצו ולאחר זמן היה נוטל את ידי בידו הגדולה והמגוידת והיינו צועדים לכיוון המטבח לארוחת הבוקר.

לאחר שנים הובררה לי משמעות השליחות שהוטלה עליי. כאשר התעורר היה הזיידה נרגן וכואב ולא חסך שבט לשונו מכל סובביו – כמובן חוץ ממני. מששככה נרגנותו היה רך וחביב כסנט-ברנרד.

 יש גירסאות לכאן ולכאן מדוע החלו להופיע גדרות בין הבתים במושבה. אם מרצונם של "בעלי הבית" לתחום את חצרותיהם – ובעיקר נבעו הגדרות מוויכוחים ומסכסוכים בין שכנים שזה מקרוב באו ונחשבו על-ידי הוותיקים לנטע זר ולא מובן. עיקר מטרתם הייתה "לשבש" את אורח החיים המשפחתי ואת ההרגלים שנרכשו במשך השנים של ההווייה המושבתית, של הכול פתוח והמעבר בין הבתים חופשי לעיניהם ולאוזניהם של רכלני המושבה.

גירסה אחת מיני רבות מקורה במשפחתנו.

בשכנות לנו גרה משפחת ג. הבעל א. – משקפופר עם "לבניות", בעל פרדס היה. כמו-כן היה מפעילי ההגנה והנוטרים [בביתו היתה בשעתו תחנת הנוטרים של המושבה ובה היו אנשי ההגנה מתאמנים בנשק "ליגאלי". – אב"ע, שגר ממול דרומה]. נוהג היה לשוטט בין החצרות ולהטריד מילולית את שכנותיו הצעירות – אימי ודודתה [היא אימי דורה. אב"ע]. כל זמן שהדבר לא נודע לבנימין ולאבי, נחשב המטרד לבלתי מזיק, אך משנודע להם הדבר ונתגלה שיש שיטה בהטרדות, פנו השניים אל אלעזר והתרו בו בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים שישברו את עצמותיו אחת לאחת באם לא יחדל.

התגובה לא איחרה לבוא. ביום גשם סוחף נעמד א. ג. כשמחצית גופו חשופה והגשם מרטיב אותו עד לשד עצמותיו ונעץ בגבולות נחלתו, שגבלה בנחלות שכניו, עמודי גדר מעץ איקליפטוס. מתח בין העמודים גדר תייל דוקרני, וכל אותו הזמן היה צועק ומקלל את משפחתנו ומונה אחת לאחת את כל העוולות שהשתבחו בהם בני המשפחה.

לסיום ארג בין חוטי התייל פלאפונים והצמיד אליהם שקים פרומים שהכילו בעבר תבן וכך כונן את אחת החומות הבצורות שהיוו דוגמא לגדרות שהפרידו בין החצרות בבחינת ביתי-מבצרי.

לימים הלכה דעתו ונשתבשה עד שקם בוקר אחד, רתם את חמורו לעגלה, נסע לפרדס שבבעלותו ושם תלה עצמו על אחד מעצי האשכוליות. [סיפור משפחת ג. הוא טראגי כי גם ב. ג. – אביו של א., איבד עצמו לדעת לאחר מלחמת העולם הראשונה. את א. אמיץ-הלב אני זוכר גם ממצעד חברי ההגנה בפתח תקווה ביום העצמאות הראשון או השני, כשהוא מחזיק תחת זרועו בקת חומה של רובה-לשעבר או של אקדח מאוזר, שנִבעה בה חור גדול מהקליע שנורה אליו ביום הקרב על המושבה ב-5 במאי 1921 – ובזכות החור בקת לא פגע בו-עצמו].

משנתקפחה פרנסת המשפחה של א. השכירו חלק מביתם לגן ילדים. שכנים חדשים הגיעו – קבוצת ילדים שגננת בראשם [ברכה שמה, ואולם היא הגיעה עוד בתקופה שא. חי, והגן שלה התמקם בחדרים שהיו בשעתם תחנת הנוטרים]. ואני, שסגור הייתי בחצר השכנה, נתון למרותן של אימא והעוזרת, מצאתי את הדרך להידחק מתחת לגדר ולהצטרף לחבורה.

לימים, הגננת לאה בכר קיבלה אותי [לגן העירוני ברחוב מונטיפיורי, לא רחוק מ"מושב זקנים". – אב"ע] למרות שגילי היה מתחת לגיל הגן, וכך קרה שבשנה האחרונה לשהותי בגן ידעתי בעל-פה את כל השירים והסיפורים ומחוסר אתגר הפכתי גם לגורם מפריע, ובטרם מלאו לי שש שנים נשלחתי כבר ללמוד בכיתה א'.

המשך יבוא לשמחתם של חובבי סיפוריו של דורון גיסין

* * *

אסתר ראב / כל הפרוזה

המהדיר: אהוד בן עזר

התנפלות הערבים על פתח-תקווה

בימי המנדט הבריטי

זה שבועות אחדים שהתכוננו לבואם – בואם של הערבים – אנשיהם שלהם עצמם היו באים ומספרים ומקבלים תשלום כמובן –

עוד שבוע, עוד ארבעה ימים, וכל הסביבה מתאספים, כפריים מן ההר – אנשי השפלה, בידואים וסתם אספסוף של גנבים ושודדים – הפלחים הם ילכו באחרונה – לשלול שלל – וכבר חילקו ביניהם את בתי המושבה שלנו – לאחר שישחטו אותנו – אולי יחיו אי אלו נשים יפות, שחמדו אותן בהיותם עובדים בחצרותיהן –

ישנו לבושים בבגדינו ולמראשותינו צרור קטן, במקרה שנצטרך לסגת לקו אחורי יותר.

האוויר היה כאילו טעון חשמל. בהרי יהודה הרחוקים ראינו מדורות, ומזמן לזמן איתות באורות.

שנתנו בלילות היתה קצרה וקלה – בחורינו הסתובבו בגבולות המושבה, מזויינים, שכבו בתוך חפירות ואחרי גדרות השיטה שבפרדסים הקיצוניים. חששנו מאוד מפני ערביי אבו קישק, שהיו מזויינים תמיד היטב ואנשי מלחמה מטבעם, ושיחסינו איתם היו בהסתייגות רבה.

נירדמתי מאוחר באותו ערב, ניקינו רובים שהוצאנו אותם מתוך סליק, ואני התעקשתי להשחיז באיונט (כידון) באבן-השחזה של מגל קוצרים, ניקיתי, מירטתי ושיפשפתי, עד שפצעתי את ידי פצע עמוק למדיי, שפכתי יוד לתוכו ושכבתי לישון על המחצלת כשלמראשותיי כר קטן.

עפעפיי היו אחוזות תנומה ולא הבחנתי עוד בשום דבר כשהעירה אותי אימי: "קומי, הם באים!"

שיפשפתי את עיניי וכבר הבחנתי בהד יריות, אמנם רחוקות אבל דחוסות למדי.

יצאתי לרחובות המושבה – רוכבים שלנו דהרו על סוסיהם בכיוונים שונים, והיריות הרחוקות דמו לפיצוח אגוזים.

מיהרתי לבית-המרקחת, מקום שם סידרנו ביחד עם בנות-המושבה בית-חולים קטן, במקרה שיהיו פצועים –

ערביי אבו-קישק תקפו ממזרח ומצפון. מדרום הלכו הפלחים מן הכפרים עם גמלים וחמורים על מנת להעמיס את השלל לאחר נצחונם של הבידואים.

בשעת בוקר זו כבר היה לנו הרוג אחד מן הפטרול של רוכבי הסוסים, א.ג. [אבשלום גיסין] נורה ונחתך לחתיכות בחרבות הבידואים.

היריות גברו, פעמון המושבה החל לצלצל על מנת לאסוף את התושבים למרכז – קמה מהומה – אני עמדתי על משמרתי בבית-החולים והנה החלו להביא פצועים. ג. [גרינשטיין] ירו בצווארו, וגוסס. ר. [רפופורט] בחזהו. החובש נתכסה דם, עבד, ואני מגישה לו חומרי תחבושת כשהדם ניתז גם עליי, ור. מחזיק בידי והולך ומת. א. [אורלוף] פצוע בבטנו ומתחנן למים שהרופא אסר עלינו לתת לו. ס. [סווטיצקי] פצעו בכתפו, צעיר וצוחק, ועוד אחד פצוע ברגלו.

היריות נמשכו, ופתאום בא לעזרת הבחורים גדוד צבא שחנה לא הרחק, עם מכונות-יריייה, והדף את המתקיפים לצפון; ואווירון אנגלי התאושש לבסוף וטס על פני גדוד הפלאחים שהתכוננו לשלול שלל, והטיל עליהם פצצה והם התפזרו לכל רוח.

היריות נדמו לאט, הפצועים גנחו, ומהסינור שלי המלוכלך בדם החל עולה ריח אטום חמצמץ והתערב בריחות קלורופורם ויוד, וכל זה עלה לראשי ופתאום החל ראשי מסתחרר, מאמש לא בא אוכל אל פי, והרגשתי חולשה גדולה כובשת אותי –

התאוששתי ויצאתי לרחוב, הוא המה אדם אבל ההמייה היתה המיית ארגעה.

בינתיים החל היום לערוב. תשושה שמתי פעמיי הביתה, והנה אחי הצעיר לקראתי, פרוע שיער, מפוייח ומלוכלך באדמה – הוא בא מן העמדות הקיצוניות – נכנסנו לחצר בית-המרקחת והוא ניגש לברז, פתח אותו, רחץ את פניו וניגבן בקצה סינורי, שנישאר בקצהו נקי –

הלכנו הביתה, בדרך שמענו יריות בודדות.

"מה זאת?" שאלתי את אחי.

"גומרים את הערבים הנמצאים בחצרות."

"העובדים התמידיים?" – נפעמתי.

"אבל הן במקרה שהיו הם מנצחים, היו אלה הגיס החמישי, ודאי גם היו מזויינים בהסתר." אמר לי אחי.

פתאום נזכרתי שבחצר השכנה עובד ערבי צעיר כבן שש-עשרה, ולן ברפת.

ניגשנו לרפת, ומתוך האשנב הבטנו פנימה. מן החשיכה האירו אלינו זוג עיניים נפחדות, וכשראה אותנו החל מייבב כחתול פצוע –

פתחנו את הדלת –

"לך לפנינו!" פקד אחי, וידו על כיסו, שממנו בלט הקולט.

הנער הפיל את עצמו לרגליו והחל לייבב –

"לך!" פקד אחי.

הנער יצא. הובלנו אותו עד לקצה המושבה, כשהוא בטוח שמובילים אותו להורג. הלילה ירד בינתיים על הגבעות ותנים רחוקים החלו ליילל.

"רוץ!" פקד אחי, "ברח לכפרך!"

הנער עמד רגע כלא מאמין.

"רוץ!" פקד אחי.

הוא החל לרוץ ונפל – כפי הניראה פחד שירו מאחריו –

"רוץ!" צעק אחי בקוצר-רוח.

הוא קם והחל לרוץ בכיוון הכפר הערבי, ונעלם בתוך החשיכה.

*

נכתב: סוף שנות ה60- לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921.

ייתכן שזו טיוטה ראשונה לסיפורים "אביב 1921 בפתח-תקווה" שהתפרסם ב1973-, ו"האסיר" שהתפרסם ב1969-, ואולם יש כאן פרטים שאין בהם.

ההתעוררות של אסתר לכתוב את הסיפורים נבעה אולי מכך שבאותה תקופה מלאו 50 שנה להתנפלות על המושבה. חוברת יפה בשם "פתח-תקווה – שעתה הגדולה" יצאה לאור על-ידי ז. יואלי וודאי נשלחה גם לאסתר ראב. הפרשה כולה מתוארת בספרי "ג'דע", סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה, בהוצאת "עם עובד", 1993.

בסיפוריה של אסתר, ובייחוד ב"האסיר" וב"התנפלות הערבים על פתח-תקווה", יש עדות מפורשת לפרק שהוצנע לגמרי על ידי כותבי ההיסטוריה – חיסול ערבים במושבה, גם פצועים, אחרי הניצחון. הוכחות נוספות כתובות מצאתי על כך רק בעדותו של אליהו ירקוני, הגנוזה בארכיון ההגנה, ובספר זיכרונותיו של דוד גולדברג איש פתח תקווה, שיצא לאור ב1993-. הבאיונט הישן של סבי, שאותו כניראה אסתר השחיזה, נמצא עד היום ברשותי. אחיה הצעיר המתואר כאן הוא אלעזר בן יהודה ראב.

"האסיר"

בחשכת-הרפת ניראה רק הלובן שבעיניו, שהתרוצץ מזווית אחת של העין לזווית שנייה – הוא עמד ליד האשנב המסורג, ויילל כגור-כלבים שנטשוהו.

מן הביצה הגיעה התפצחות יריות רחוקות, ומן החצרות יריות קרובות, חזקות – הבחורים טיהרו את החצרות מן הערבים אשר נלכדו בתוכן, המערכה נגמרה: היו לנו חמישה הרוגים ופצועים רבים, אבידות הערבים לא נימנו – חפרו להם בור וטמנום בגדר, בין הפרדסים.

הקטן שנלכד ברפת-השכנים היה שולייה של פועל; מכניס עצי-הסקה לתוך הבית, מטאטא את החצר. הוא היה כבן ארבע-עשרה, גבוה, גמיש עם ראש קטן של אייל: יללותיו הקטועות נשמעו בביתנו, איש לא היה בבית מלבד אחי ואני: היינו טרודים בסידור כלי-הפסח לתוך הארגז החום, כדי לשומרם לפסח הבא; החלפנו מבטים מדי פעם בהישמע היבבה, ומדי הישמעה, החל אחי לעבוד מהר וכמעט שבר צלחת, פתאום הזדקף ואמר: "נציל אותו."

בקולו היתה החלטיות כזאת, שאני "הגדולה" לא העיזותי להתנגד. הישארנו את הכלים במקומם וניגשנו לרפת. החצר היתה ריקה, השכנים לא היו בבית, והרפת נעולה במנעול-תלוי מבחוץ. אחי רץ למחסן שלנו והביא צרור-מפתחות – אחד התאים, פתח את הדלת, והילד זינק החוצה אך לא העז לברוח, עיניו נחו פעם עליי ופעם על אחי וזיק של תקווה היבהב בהן, הוא רעד כעלה-ברוח ופחדנו שיפול ארצה.

"החזיקי בו – " אמר אחי.

שלחתי ידי להחזיק בזרועו והוא נרתע בפחד כחייה בהולה. התחלנו להרגיעו, אחי תפש בזרועו השנייה וכך גררנו אותו בין עצי-הזית, כשהוא מייבב ודמעות ענקיות מתגלגלות על לחייו; לבסוף, כשהרחקנו עד מעבר לאחת מגבעות-החול, אמר לו אחי: "ברח!" –

הוא הביט בנו וצחק, ודמעות הוסיפו לרדת מעיניו, פתאום נשא את רגליו הדקיקות ככפיסי-עץ וברח לתוך הערב שהחל לרדת.

לאחר שנים, בוקר אחד של קיץ, ואני תולה כבסים על החבל שבחצר – נכנס ערבי צעיר, שפם שחרחר על שפתו, ועימו ערבייה גבוהה דקה, ילדה כמעט, ובזרועה תינוק, פתאום – כרע הערבי ונפל לרגליי כשהוא סוחב בידה של אשתו: "עשי כמוני, עשי כמוני – " ציווה בקול חנוק.

"חַלד!" ניתקה קריאה מפי, ולפתע עמדה כל התמונה לפני עיניי: "קום! קום! טיפש – " צרחתי, וכמו אז החזקתי בזרועו והרימותי אותו מעל האדמה.

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: "הפועל הצעיר", שנה 62, כרך מ, חוב' 27-26, תשכ"ט, 1.4.1969. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 182.

בהתקפה על פתח-תקווה, במאי 1921, היו רק ארבעה הרוגים ממגיני המושבה.

הערה: מומלץ לקרוא את הפרקים המקבילים לאותה תקופה בספרו הנידח של אהוד בן עזר: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, בהוצאת "עם עובד". כרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב, ממנו לקוח הסיפור, יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001. 509 עמודים. הכרך אזל כליל וספק אם יודפס אי פעם מחדש, כי מדובר בספר לא חשוב של משוררת, שאפילו בול דיוקנה לא יצא.

המשך יבוא

* * *

מימשל אובמה יוריד מ"ם אחת

ושמו יהיה מעתה מישל אובמה

* * *

ד"ר יוסף גוברין (שגריר ישראל בדימוס)

על ספרו של שמאי גולן

"ואם אתה מוכרח לאהוב"

בהוצאת כנרת זמורה ביתן, 2008

לשמאי גולן שלום רב!

רותקתי, במלוא מובן המילה, עם קריאת ספרך: "ואם אתה מוכרח לאהוב". לא הרפיתי אותו מידי, עד שלא סיימתי לקראו. לא אגזים אם אומר כי זה זמן רב שלא קראתי יצירה ספרותית-תיעודית כל-כך אנושית ומעמיקה, מלאת הבנה למגבלותיו של האדם באשר הוא, במלוא חולשותיו ובמלוא גבורותיו כאחת. ספר שהנו גם ממין הספרות וגם ממין ההיסטוריה.

תיאורך את לאורה – והמסקנות שכל אחד מאתנו בגיל המבוגר יכול להסיק מן המעבר מביתו, שבו עברו כמעט כל חייו, לבית זר ומנוכר, בחיפוש אחר קירבה משפחתית שכמעט אינה קיימת – במצב בריאותה הנפשית ההולך ומתדרדר, הופעת בעלה הרופא גדנקר (בעל הזיכרון?) בפני השופט במשפטו של קלאוס, תוך תיאור זוועותיו כשליחו של המשטר הנאצי שחרט על דגלו את השמדת היהודים, והישרדותו שלו תחילה כרופא ואחר-כך כקורבן הנאציזם הארור. הרופא אשר ידע לתרום, עם עלייתו ארצה עם אשתו, האחות הראשית בבית חולים, תרומה חשובה לתקומת המדינה היהודית, לא רק בתחום מקצועו, אלא גם בהסברת השואה שלא קל להסבירה, למען נדע ונזכור – סמל לתרומת ניצולי השואה לחברה בישראל.

כל אלה, לרבות הרומן, חצי רומן, של דניאלה עם אלחנן השזור בשורשי העבר: מחד גיסא בשואה ומאידך גיסא בישוב היהודי בארץ-ישראל – תוך שילוב התיאורים במכסיקו ובבואנוס איירס, מרתקים ביותר.

בקיצור, ספרך הוא לא רק מקור להיכרות אישית עם זוועות השואה וכל אשר אירע לפניה ואחריה, אלא גם מקור לא אכזב ללימוד האדם, כיהודי, בגולה ובישראל. יש בכל אלה עדות היסטורית חשובה, ולו רק הייתי מפקח במשרד החינוך על הוראת הספרות העברית בישראל, הייתי מחייב את הכללת ספרך, כקריאת חובה בבתי הספר התיכוניים שלנו.

תבורך על כל אלה מקרב לב בהמשך פעילותך הפורה לאורך שנים רבות.

מוקירך מאז ומתמיד,

יוסף גוברין

* * *

פליקס: שלוש שאלות על פנחס שדה

שלום רב אהוד וחג שמח,

נעים מאוד ולכבוד הוא לי. שמי פליקס ואני אמן מקרית שמונה – וליצירתך נחשפתי הודות לספר הזיכרונות המונומנטאלי "להסביר לדגים" [אהוד בן עזר: "להסביר לדגים", עדות על פנחס שדה", אסטרולוג 2002]. ספר נאצל וחשוב מאין כמוהו – אודות יוצר ייחודי שקולו הקורא במידבר הינו כמגדלור בים החושך. עבורי, שדה הוא ארכיטיפ המעוגן בדמות האמן הטוטאלי שחי את אמנותו בכל צעד ושעל – ממש כמו הלדרלין, הסה ואחרים, שנמוגו כערפל מבעד להרים. להרגשתי, אותה אש בלתי-מפוענחת אשר יוקדת בליבם של יחידי סגולה – היא עודנה כאן, ותהא כאן לעולמי-עד. היצירות הגדולות באמת, היצירות האמיתיות – הן אינן מגיעות מן הפרט בלבד – אלא כמו בטפטוף של מטר אלוהי, היישר מן האינות אל תוך היש. ואותם יוצרים אמיתיים – יוצרים המחוברים לא רק לעצמם אלא גם לאותו מקור בלתי-נדלה של השראה – הם אחינו ברוח ובדם.

ברשותך, אבקש לשאול שלוש שאלות אשר חשובות לי לשם מחקר אישי:

א. האם אתה סבור כי פנחס שדה ניזון, במידה כזו או אחרת, מאותם אנשים רגישים שהגיעו לסף ביתו, ובשלב כזה או אחר בחייהם התאבדו/איבדו עצמם לדעת? הווה אומר – האם אתה סבור שלולא אותם אנשים, יצירתו לא הייתה מגיעה לפסגות שאליהן הגיעה? אינני אוהד של פסיכולוגיה וגישות דומות – אולם, האם אתה סבור שהיה בו משהו דמוני, בדומה לתכונה שהוא ייחס לאבימלך? פעמים רבות כאשר אני מספר לאנשים על החיים כמשל, אני מוסיף ומציין שיש בספר מעין קסם אפל – מה דעתך על כך?

אהוד: ספריו של שדה ושיחותיו משכו אליו אנשים, בייחוד בחורות, שהיו כבר קודם קצת מעורערות בנפשן, אם כי היו גם אחדות בריאות בנפשן שיצאו בשלום מן הקשרים איתו. יצירתו היתה מגיעה לכל המיצוי שלה גם אלמלא פגישותיו אלה. הקסם של "החיים כמשל" אינו אפל אלא בהיותו "רומאן חניכה" השפיע על הקורא בו להתעקש ולהגשים את עצמו כפי ששדה חי את חייו-שלו. דיעותיו של שדה היו אולי קצת "דמוניות" וכדאי לך לקרוא את "שיחות בחצות הלילה עם פנחס שדה" של יוסף מונדי, וכן כמובן את הראיון שלי עימו בספרי שהזכרת, ואולם הוא עצמו לא היה דמות דמונית אלא בעיקר אגוצנטרית, ואולם היתה לו יכולת הקשבה רבה למצוקותיו של הזולת, וכך עזר להרבה אנשים שהיו בתקופות קשות בחייהם. הוא כמובן קצת התפאר בנשים שהכיר והתאבדו אחר-כך, אבל כמעט תמיד זה היה אחרי שכבר לא היה להן קשר עימו. את שרי פיירשטיין מפתח-תקווה אהב מאוד, ודמותה השפיעה על כתיבתו, בייחוד ב"על מצבו של האדם" וגם בשירים, אבל לא בגללו היא התאבדה, לאחר שהיתה כבר אישה נשואה וללא קשרים עימו.

ב. מה שמביאני לשאלה הבאה – האם ידוע לך משהו על אותן שמועות שגורסות כי מכתבים רבים (שמיוחסים לחבצלת) הוא, לאמיתו של דבר, כתב בעצמו? ושאלה נוספת בהקשר זה –האם פגשת את חבצלת, והאם יש משהו שתוכל להוסיף לקווי המתאר של דמותה, שלא לייחוס?

אהוד: שדה ערך את ספרה של חבצלת ולדעתי מחק ואולי גם הוסיף בו כהבנתו והיה כמי שמכוון באמצעות הספר זרקור גדול אליו עצמו. לא היכרתי אותה אלא מסיפוריו. ובשלב מסויים נשבר לי מהידידות עימו בגלל המיתוס שעשה מעצמו באמצעות ספרה עליו. אם איני טועה כתב-היד של הספר היה בכתב-ידו כי אולי הוא העתיק וערך את כולו.

ג. אתה לבטח זוכר את מיכאל מרגולין ז"ל, ששדה ציין בכמה מקומות (נסיעה בא"י, שיחות בחצות הלילה, ספר האגסים הצהובים). האם פגשת אותו ו/או ידוע לך עליו משהו נוסף מעבר לנאמר בספרים? דמותו מרתקת אותי במיוחד... האם קראת את הספר "הימלאיה בשר ודם" מאת ינץ הלוי? מעניין לציין כי בספר ישנה דמות מרכזית בשם מיכאל. אני מרגיש שינץ לוי כמו שירטט את דמותו של מיכאל מרגולין ז"ל... אני חש כי יש דימיון רב בין הדמות, כפי שהיא מתוארת בספר, לבין סיפוריו של שדה על הלז. יד-המקרה?

אהוד: התשובה על כל שאלותיך אלה היא – לא. לא היכרתי. לא קראתי.

פליקס: תודה רבה בלב ונפש. מוקירך, ומעריך עד מאוד את פועלך בשדה האמנות, ותרומתך לפוסעים בנתיבי הרוח והשגב. כה-לחי ובהצלחה בהמשך הדרך!

אהוד: אני האדם הרחוק ביותר מעולמו הנפשי של פנחס שדה, ומעולם לא תרמתי דבר לפוסעים בנתיבי הרוח והשגב אלא התבוננתי בהם בחשדנות רבה.

* * *

חיים אנלין: קל וחומר לגבי ציבור הנכים!

לסופר הלא-כל-כך נידח שלום.

יעקב זמיר מקונן במאמרו "בת מאה ובלי בתי שימוש ציבוריים!" (חב"ע 434) על היעדר מוסדות נאותים לפינוי הנקבים בעיר המשלשלת ללא הפסקה. ואכן, אם בעייה זו הולכת ומחמירה לגבי כלל הציבור הלחוץ, קל וחומר לגבי ציבור הנכים (או אלה שמתעקשים לקרוא להם "בעלי צרכים מיוחדים" או "בעלי קשיי נגישות" – מה יש? "נכים" זה לא נשמע מספיק טוב?) אלה יכולים לחפש בית שימוש מתאים מקצה העיר עד קצה, ואם כבר נמצא אחד כזה, אז במקרים רבים הוא נעול, והמפתח אצל הג'ינג'י, כמו שכתב אפרים קישון המנוח, או שהפך מחסן לכלי ניקוי או שלהיפך – לא ניקו אותו מזה עידן וחירבונים.

ומעניין לעניין באותו עניין – בימי נעוריי הרחוקים היה היה בית שימוש ציבורי בנוי לתלפיות בכיכר מגן דויד בתל-אביב, מתחת לפני הקרקע, ובעלי החזון שבינינו ניבאו ששם תהיה התחנה הראשונה של הרכבת התחתית בעירנו תובב"א... נו טוב, כרגע אין לנו לא את זה ולא את זה. ומבית חורון תחתון לבית חורון עליון:

במאמרו של דודו פלמה "גבעת פסח שלי" הוא מצטט את שירה של לאה גולדברג "את תלכי בשדה" ומזכיר את לחנו הנפלא של חים ברקני לשיר זה, שבוצע ע"י חווה אלברשטיין.

ובכן, למען הסדר הטוב, נציין כי השיר הזה זכה לעוד כמה לחנים וביצועים: הוא הולחן גם ע"י סשה ארגוב למופע "נסיעה מדומה", שם הושמע מפי לוליק ואופירה גלוסקא, וכן הולחן ובוצע גם על-ידי דני גרנות ובועז שרעבי. נכון, הלחנים והביצועים הללו לא זכו לאותה פופולאריות כמו בלחנו של ברקני, אבל בכל זאת, אם כבר מזכירים את השיר, אז למען הסדר הטוב, כאמור, ולסתימת החורים בהשכלתנו, נזכיר גם את הפרטים הללו.

חג שמח ואביב פורח,

חיים אנלין

* * *

"ספר מתוק לחלוטין"

באיחור רב הגיע אלינו מ"סיקור", הסוכנות לקטעי עיתונות, קטע עיתון "חדשות מודיעין" עם תמונה צבעונית של שער "ספר הגעגועים" במרכזו:

מועדון תרבות / ספרים

עמליה שנוולד על "ספר הגעגועים"

מאת אהוד בן עזר, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן

נדפס ב"חדשות מודיעין", 9.3.09.

אחד מספרי הילדים האהובים עליי ביותר הוא "שביל קליפות התפוזים", של נחום גוטמן המוכשר, המצחיק והזכור לטוב. תמיד היה גוטמן בעיניי כסוג של אריך קסטנר ישראלי: סיפורים אופטימיים וחלקם על גבול הגיחוך, התייחסות כנה וריאלית לחלוטין אל הקורא הצעיר או המבוגר, וחוסר רצינות מוחלט בקשר לעצמו.

את אהוד בן עזר, לעומת זאת, לא תמיד אהבתי – בעיקר בגלל ההרגל שלו לשלב מילים גסות למדי גם בספרים תמימים לחלוטין ונעדרי הקשר מיני או היגייני, הרגל שצרם לילדה הקטנה, הסקרנית אך התמימה למדי שהייתי.

אך דא עקא, שבמלאת לאהוד בן עזר 73 שנה, הוא יצר ספר מתוק לחלוטין שכולו מעין מחווה ל"שביל קליפות התפוזים" – הן בסגנון הכתיבה המקוטע והציורי והכמו-גוטמני, והן בתכניו המתרפקים על פלשתינה הקטנה של המנדט הבריטי, הספוגה תמימות ועליצות כפי שהיא ספוגה בנאומים נמלצים מדי ובאידיאלים שאינם מכירים בשום מציאות שעשוייה לבלבל אותם.

הספר שנע בין ציר המציאות העכשווית של הכותב לציר חוויות ילדותו – עוסק באחוזה בה התבגר בן עזר, בחבריו בני גילו, בחוויות ילדותו, באהבתו הראשונה – ובהרבה הרפתקאות מקסימות בפרדסים של האחוזה ההיא, הרפתקאות שנראות היום כמו סרט בידיוני כשהילדים שלנו נעים בהסעה פרטית מחוג הג'ז ליציאה לקניון, ומסרבים בתוקף ללכת לבית הספר ברגל.

קראתי בתענוג רב, אפילו את המילים הגסות, שכבר קצת-פחות-גסות בעיניי ההרבה-פחות-תמימות. ספר נעים לחובבי הנוסטלגיה ולחובבי גוטמן, וגם למתבגרים וילדים מן הדור שלא ידע לא את גוטמן ולא ממש את התפוז. 

* * *

האתר של המלחינה ציפי פליישר

עקב הביקוש הרב, בערב פסח תשס"ט, 8 באפריל 2009, פתח האתר של המלחינה וחוקרת הזמר ד"ר ציפי פליישר את שעריו לשם פרסום הספר עב הכרס שכתבה בצעירותה:

"התפתחותו ההיסטורית של שיר העם העברי" 1964/2009 ©

זהו המחקר רב ההיקף (2 כרכים, 515 עמ') שהופיע לראשונה (1964!) בנושא תולדות הזמר העברי, פרי עבודת איסוף, ניתוח ודיבוב, שנעשה על ידי הנערה ציפורה פליישר בשנים 1962-1964 והוגש כעבודה שנתית בסיום לימודיה בבית הספר התיכון. במימדיו חרג כמובן בהרבה מגבולות הנדרש מעבודת תלמיד בתיכון.

הספר מכיל עדויות מאלפות מפי יוצרים וראיונות שעשתה ציפי פליישר איתם [כרך הדוקומנטציה], פרטים ותובנות שחשפה תוך המחקר והניתוח. לא נחסכו דוגמאות תווים נדירות ואינדקס עם אתחלתות הלחן – בתווים, בחרט על סטנסיל. הספר נסרק ללא התערבות, והוא מתפרסם עכשיו במתכונת אינטרנטית. איזה אוצר!!  הנכם מוזמנים לדפדף בו וליהנות – בהמשך ימי חג הפסח.

 כתובת האתר: www.tsippi-fleischer.com

האתר צפוי להיפתח במלואו בעוד כשנה, ולפרוש את פעילותה של ציפי פליישר כמלחינה ייחודית בארץ ובעולם. כרגע הוא מכיל את הספר הזה בלבד.

 * * *

כוס תנחומים לפיוטה אונגר ליום פטירת חברה לחיים

חברִי הצייר המשורר המורה הוותיק בבית הספר בצלאל

שלמה ויתקין

ת.נ.צ.ב.ה

מי ייתן ולא תדעו צער ושנשמע בשורות טובות

המנחם: יִשְׂרָאֵל  הַר

מערכת המכתב העיתי מצטרפת לתנחומים

* * *

אורי הייטנר

אבן בוחן למנהיגות ציונית

התמורה הגדולה והחשובה ביותר בחברה הישראלית בשני העשורים האחרונים, היא העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר; עלייה של למעלה ממיליון יהודים. היא באה כאשר רבים כבר הספידו את הציונות והפיחה משב רוח של התחדשות ציונית. קשה להגזים בתיאור תרומתה של עלייה ברוכה זו לכל תחומי החיים בישראל – התרבות, החינוך, המדע, הרפואה, הכלכלה, האמנות, הספורט ועוד. תרומתה הדמוגרפית למדינה היהודית גדולה מאוד (העובדה שטרם מצאנו את הדרך להסיר את החרפה של התייחסות למאות אלפים מהם כ"לא יהודים", כביכול, היא ביזיון לאומי, אך אני מאמין שלא רחוק היום בו המדינה תסיר את החרפה הזאת). אחוזי הגיוס לצה"ל בכלל וליחידות קרביות בפרט בקרב אוכלוסיית העולים, גדולים יותר מחלקם היחסי באוכלוסיה.

העלייה הגדולה מבריה"מ לשעבר לא היתה מובנת מאליה. אין זה נכון לראות בה תוצאה ישירה ומובנת מאליה של התמורות העולמיות – הפרסטרויקה והגלסנוסט בתקופת גורבצ'וב ונפילת בריה"מ לאחר מכן. אותן תמורות עולמיות עלולות היו להביא להגירה המונית של היהודים לארה"ב, כאשר אנו היינו מתברכים בקילוח דק בלבד של עלייה. העובדה שהמוני העולים הגיעו לישראל, היא תוצאה של מדיניות ציונית חכמה ונחושה של מדינת ישראל. ואם לדייק יותר – תוצאה של מנהיגות ציונית חכמה, אמיצה ונחושה של אדם אחד בעל חזון, ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר.

בלחץ האירגונים היהודיים בארה"ב, הגדיר המימשל האמריקאי את יהודי בריה"מ כפליטים חסרי מולדת והתיר להם כניסה לארה"ב. יצחק שמיר הבין שכתוצאה מהגדרה זו, רבים מאוד מיהודי בריה"מ, אולי רובם, עלולים להתפתות ולהעדיף את הגלות האמריקאית על המולדת היהודית. הוא יצא למערכה נחושה ועיקשת נגד ההגדרה הזאת. היה צורך באומץ רב כדי לנהל מאבק בלתי פופולארי כזה, מול הממשל האמריקאי, נגד האירגונים היהודים בארה"ב שהנם גב חשוב ביותר לישראל מול המימשל והקונגרס וכוחם האלקטורלי בארה"ב רב, שהתנגדו בכל כוחם לדרכו בנושא זה, נגד התקשורת הישראלית שהתנגדה ולעגה. אולם שמיר הבין את גודל השעה, הוא הבין שמדינת ישראל עומדת בפני הזדמנות שספק אם תחזור אי פעם והיה נחוש שלא להחמיץ אותה. טענתו היתה פשוטה וברורה – אחרי הקמתה של מדינת ישראל, אין עוד יהודים חסרי מולדת. לכל יהודי יש מולדת – מדינת ישראל. שמיר העמיד את היעד הזה בראש מעייניו ובראש פעולתו המדינית והבינלאומית, והצליח לשכנע את המימשל האמריקאי לבטל את ההחלטה. היה זה הישג מדיני כביר. אף ראש ממשלה אחר, זולת ב"ג, לא היה מעז להוביל מהלך כזה.

העלייה מבריה"מ היא הצלחה רבתי, גדולה יותר מכל גל קליטה קודם. הסיבה לכך היא שקליטתם של המוני העולים, אף שלא היתה חפה משגיאות, היתה מוצלחת יותר מכל קליטה אחרת בעבר, והפיקה לקחים מגלי הקליטה הקודמים. היכולת של מדינה קטנה, שמנתה ארבעה מיליון וחצי אזרחים, לקלוט מיליון עולים בתוך שנים מעטות, כאשר לכולם יש קורת גג, לרובם המכריע – עבודה, כל ילדיהם נקלטו במוסדות חינוך – זו תופעה שמעטות כמותה בעולם. יצחק שמיר, ראש הממשלה, ניצח על המלאכה, קבע את סדר העדיפויות, העמיד את ההיערכות לקליטה מעל כל צורך אחר ומשימה אחרת, הורה לקצר תהליכים ולפרום סבכים ביורוקראטיים וההצלחה היתה גדולה. מנהיג המוביל אומה למאמץ כזה ומצליח – הוא מנהיג דגול.

ב-24-25.5.91, בתוך 34 שעות, חילצו 30 מטוסי חיל האוויר וחברת "אל על" 14,400 יהודי אתיופיה, במבצע שלמה, והעלו אותם לישראל. מבצע שלמה היה מבצע מורכב מאוד, שבמשך שנים נארג בידי סוכני המוסד ואנשי הסוכנות היהודית. את ההחלטה על המבצע קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר. הוא דחף לביצועה, הוא עקב מקרוב אחרי ההכנות והביצוע. הוא אחראי להצלחה.

די בכל אלה, כדי להגדיר את יצחק שמיר כאחד מראשי הממשלה המצויינים בתולדות מדינת ישראל. והנה, בפרוייקט מיוחד של "ידיעות אחרונות" שזימן 20 מומחים ואנשי אקדמיה שדירגו את ראשי הממשלה בישראל לדורותיהם, דורג שמיר במקום השמיני מתוך 13 (היו 12 ראשי ממשלה, אך הפרוייקט הפריד בין הקדנציה הראשונה והשנייה של יצחק רבין). הציון המשוקלל שנתנו המומחים לשמיר היה 6.5. באף אחת מהקטגוריות לא קיבל שמיר ציון גבוה, למעט טוהר מידות בו קיבל את הציון 8.9.

הפרוייקט של "ידיעות אחרונות" בעייתי מבחינות רבות, ובהן ההטייה הפוליטית היונית מאוד של רשימת המומחים, שהיטתה מאוד את תוצאות הפרוייקט וניווטה את תוצאותיו. היו גם שגיאות נקודתיות לא מעטות, כמו למשל הציון הנמוך יחסית (6.2) שקיבלה גולדה מאיר בניהול משברים, אף שניהלה בצורה מעוררת התפעלות את המשבר החמור ביותר בתולדות המדינה – מלחמת יום הכיפורים ועוד.

אך מה שצרם בעיניי יותר מכל, הוא שבכל הפרוייקט הזה, סוגיות ציוניות כמו עלייה והתיישבות כלל לא נלקחו בחשבון. בין עשר הקטגוריות שהוצגו לצוות המומחים, לא הוצגה כל קטגוריה ייחודית למדינה היהודית, לא הוצגה כל קטגוריה ציונית. ובכל ההתייחסות של המומחים לראשי הממשלה, לא היתה כל התייחסות לסוגיות הללו במתן הציונים בתחומי החזון (שמיר, למשל, קיבל ציון נמוך בקטגוריית ה...חזון – 5.6), המנהיגות, הכלכלה, יחסי החוץ, ניהול משברים וכו'. זאת, במדינה שהציונות – הורתה, וייעודה – הגשמת הציונות.

על כך ראוי העיתון וראויים המומחים לציון נמוך ביותר בקטגוריה של שיקול דעת. 

* * *

דירוג ראשי ממשלות ישראל לפי "חדשות בן עזר"

בישיבת המערכת של המכתב העיתי

עם המזכירה שניתנה לה גם זכות הצבעה

וזאת מול תוצאות מישאל המומחים

 של "ידיעות אחרונות" מיום שישי, 10.4.09

מקום ראשון: דוד בן גוריון [ידיעות, 1]

מקום שני: לוי אשכול [ידיעות, 3]

מקום שלישי: יצחק רבין [ידיעות, 2]

מקום רביעי: מנחם בגין [ידיעות, 5]

מקום חמישי: אריאל שרון [ידיעות, 9]

מקום שישי: אהוד אולמרט [ידיעות, 13]

מקום שביעי: אהוד ברק [ידיעות, 11]

מקום שמיני: יצחק שמיר [ידיעות, 8]

מקום תשיעי: גולדה מאיר [ידיעות, 10]

מקום עשירי: בנימין נתניהו [ידיעות, 12]

מקום אחד-עשר: שמעון פרס [ידיעות, 4]

מקום שנים-עשר: משה שרת [ידיעות, 6]

* * *

שימוש מהפכני באכילת הצמח צִנְמַחַת הָאֱרִי

 להדבקת סבונים במקלחת

אחת הבעיות של המקלחת גם לאור מצב המים החמור היא הקושי להדביק זנבות סבונים או סבונים קטנים שנלקטו מבתי-מלון במהלך הנסיעות שלפני המפולת הכלכלית – לכדי גוש אחד שניתן להסתבן בו מבלי להסתכן בכך שייפרד לחלקיו ויחייב התכופפות מסובנת וגם מסוכנת (בייחוד לאנשים שמנים) כדי ללקטם מקרקעית האמבטיה. מה עוד שהנשים נוטות לזרוק את זנבות הסבונים לאשפה וזאת כדי שלא ייראה שהבית מתנהל בקמצנות.

והנה עתה נתבשרנו שנתגלה שימוש מהפכני בצמח צִנְמַחַת הָאֱרִי, שניתן להשיגו בקופסאות הידרופוניות בשוק האיכרים בימי שישי בבוקר בנמל תל-אביב, ואם אוכלים ממנו יום-יום קמצוץ במשך שלושה ימים – אפשר לירוק על זנבות הסבונים וללחוץ – ומיד הם נדבקים לגוש אחד.

אזהרה: מדובר רק ברוק ולא בנוזלי גוף אחרים!

* * *

בשל המצב הכלכלי הקשה והמוני הרעבים בישראל [באשמת אולמרט, כמובן], הגדילו רשתות השיווק הגדולות את פדיונותיהן בערב חג הפסח באחוזים רבים, כך נמסר בעיתונות.

מוסרים גם כי אילו היה המצב הכלכלי טוב, ולא היו המוני רעבים, היו יורדים באחוזים רבים פדיונות ערב החג ברשתות הגדולות.

כנ"ל ג"מ [גמילות חסד] בנתב"ג.

* * *

בבתי השימוש החדשים בתל-אביב תעבודנה סטודנטיות יפות-חזה בתור דיילות-קקה

בעקבות רשימתו של יעקב זמיר על היעדר בתי שימוש בתל-אביב נמסר לנו מפי מקור בכיר בעיריית תל-אביב כי הוחלט להקפיא את תקציב הענק של חגיגות המאה לעיר העברית הראשונה ולהשקיע אותו בבניית בתי-שימוש בסגנון מיטב הצעקה המגלומאנית המיותרת האחרונה של האדריכלות הישראלית.

תעבודנה בהם דיילות-קקה, סטודנטיות נזקקות בעלות חזה נאה מאוניברסיטאות תל-אביב, בר-אילן והמכללות בגוש דן. הן תנגבנה את התחת לאזרחים הזקנים ורפי-השרירים וגם להמוני התיירים היהודיים שיבואו לשם כך לתל-אביב מכל רחבי תבל. הן גם תעבורנה השתלמות מיוחדת בעיסוי ובניגוב התחת והפיפי של בעלי טחורים ופרוסטטה ופרוסטקקה של יהודים.

באם תזלוגנה במהלך הפעולות העירוניות הבִּמקום-יוֹבְלִיוֹת הללו טיפות של זרע יהודי – הן תיאספנה בזהירות בבנק הזרע המרכזי של העם העברי בתל-אביב, אשר ייבנה במקום בית התפוצות, (שיועבר לגולה אשר לשם הוא שייך), ויוקדש כחלק בלתי נפרד מתצוגת-קבע של תולדות היישוב העברי והאמנות הארצישראלית, כראוי לעיר העברית הראשונה תל-אביב שבה זירמה עברית שופעת ללא הפסקה יותר מאשר כל עיר עברית אחרת בתבל.

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך שאם ייסתם אחד מהם או אם ייפתח אחד מהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת, ברוך אתה יי רופא כל בשר ומפליא לעשות.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח חינם ישירות ל-2,081 נמעניו בישראל ובחו"ל ורבים מהם מעבירים אותו הלאה.

שנה חמישית למכתב העיתי שנוסד בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר הלאומי העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת גם מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס.

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

חדש: עקב ההיקף הגדול של 8 רבי-הקבצים הראשונים, הגורם לקושי בהעברתם באי-מייל, אנחנו צורבים ונשלח חינם בדואר את תקליטור השנים 2005-2008, הכולל 405 גיליונות [וכן רב-קובץ 9 המכיל גיליונות מהמחצית הראשונה של שנת 2009]

אך לשם כך יש לשלוח לנו כתובת דואר רגיל.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם, ואם ברצונו לגמול לנו יקרא את ההודעה על "ספר הגעגועים".

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

פינת המציאוֹת: חינם! שימו לב לחידושים!

*

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר"

עם מסתה של המשוררת ש. שפרה על הספר!

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-1,992 מנמעני המכתב העיתי בתור מתנה

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "פרשים על הירקון" עם הנספחים!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,004 מנמעני המכתב העיתי כמתנת יובל רובם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

המודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו.

ידוע לנו שיש אתרים באינטרנט שמצטטים במלואו כל גיליון חדש שלנו

ואנחנו מברכים על כך! כן ירבו!

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

benezer@netvision.net.il

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל